הטור הפעם יהיה משעמם מהרגיל, מכיוון שבמקום לכתוב על דברים מעניינים אני רוצה לדבר על שלמה קראוס. ליתר דיוק, על מאמרו האחרון של שלמה קראוס בלמה-נט, שזכה לאלפי טוקבקים ושיתופים ברחבי העולם הווירטואלי. לא תכננתי לכתוב תגובה למאמרו, אך הפופולאריות הרבה שלה זכה מחייבת לפחות התייחסות מינימאלית כלשהי לטענות המועלות במאמר. נכתבו כבר תגובות אחרות למאמר, כגון זו, אך לטעמי הן כלליות מדי ולא נוגעות במרכז טיעוניו של קראוס.
במהלך הרשומה אתייחס באופן שיפוטי למדי לשלמה קראוס עצמו ולנסיבות חייו, למרות שאין לי שום היכרות אישית איתו. התייחסות כזו אמנם איננה הוגנת במיוחד, אך ישנן שתי סיבות המסוגלות לדעתי להצדיק את קיומה ברשומה:
1. היא מהנה עד מאוד.
2. היא נפוצה ביותר בקרב אלו שכותבים על פוליטיקאים, ואיני רואה שום הבדל עקרוני בין אנשים הממצבים את עצמם כ"מנהיגי המחאה" לבין פוליטיקאים.
ובכן, נתחיל.
שלמה קראוס כמשל לאשליותיו של דור שלם
כמו רבים מבני דורנו ברחבי העולם המערבי, גדל שלמה קראוס על שורה של אמונות מוטעות הנפוצות בסדרות טלוויזיה מודרניות לילדים ובספרים, בסגנון של "כל אחד טוב במשהו", או "אם רק תתאמץ – תוכל לעשות כל דבר!". את מרבית חיי הנעורים בילינו בעולם פנטסטי שמקדש את "ההליכה אחרי הלב", את האנשים שמנסים להגשים את חלומותיהם כנגד כל הסיכויים, ובז לערכים נחותים כגון עבודה קשה ויציבות פיננסית. נראטיבים כאלו נפוצים בחברות עשירות, בהן רוב הפרטים יכולים להיות חופשיים מקשיים כספיים ובעיות קיומיות, ותמיד ישנם צעירים תמימים מהממוצע שלוקחים אותם רחוק מדי.
קראוס למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה, דפני ליף למדה קולנוע, אחרים הדומים להם ממלאים את ספסלי הפקולטות לאומנות, היסטוריה, מגדר ועוד. יחסית לתנועות שאמורות להיות "עממיות", מעניין לגלות שכמעט תמיד בוגרי מדעי הרוח והחברה (מלבד כלכלה ומשפטים) הם אלו שמאיישים את רוב הפגנות השמאל בעולם. מעניין אם לימודי הרוח (או, לחילופין, המחסור בהכשרה מדעית-מתמטית) הם הגורם לאחיזה באידיאולוגיות האלו, או שמדובר ב"משתנה מתערב", המסווה תכונות אופי עמוקות יותר. בכל אופן, המדגם המוגבל של בוגרי מדעי הרוח שיצא לי להכיר עד כה מעלה דפוס קבוע של תהליך התבגרות: התהליך מתחיל עם צעירים אידיאליסטים יוצאי צבא שחותרים להגשים את חלומם, כאשר הגלגול הבא הוא סטודנטים המתמחים בניימדרופינג של פילוסופים גרמניים מתים, מזלזלים באלו ש"הולכים אחרי הכסף" וחולמים על עתיד אקדמי. מיעוט זניח מתוכם מצליח להשיג את אותו עתיד, והאחרים הופכים לצעירים מגניבים שחיים בדירה שכורה בתל אביב ונהנים מהחיים. בשלב זה מגיעה – תמיד בהפתעה – הנקודה שבה רוצים להקים משפחה. פתאום מופיע לו מהיכן שהוא ילד, ופתאום מגלים שגן ילדים עולה אלפי שקלים בחודש, ופתאום רוצים לרכוש דירה, ופתאום מגיע איזה משבר כלכלי, ופתאום מגלים שאין כסף. לגברים ונשים שאינם מצליחים להסתדר בדרך אחרת (למשל, להתחתן עם בני זוג שלמדו משהו רווחי יותר, או להיוולד מלכתחילה להורים עשירים) נותרות רק שתי ברירות: הסבת מקצוע, או חיי עוני. שלמה קראוס, כמו רבים אחרים, בחר בהסבת מקצוע.
על פי עדותו, העציבה הסבת המקצוע את שלמה קראוס עד מאוד. הוא נאלץ לוותר על חלומותיו להיות עיתונאי או משורר, ולעבוד עבור חברת היי-טק הפועלת בשוק ההון – מקור כל הרשע עלי אדמות. כיום הוא לא יותר מעוד בורג במכונה הקפיטליסטית הדורסת את העניים, את הטבע, את המוסר ואת הערכים בדרכה לצבירת רווח כספי גבוה יותר. שלמה קראוס ככל הנראה מתבייש בצורך שלו להרוויח כסף, ועל כן לא הזכיר את מקום עבודתו העיקרי בטורים שהוא מפרסם בלמה-נט, אלא חתם בתור "עיתונאי, משורר, מפעילי המחאה החברתית".
שלמה קראוס תוקף את מערכת הבריאות
התסכול מחוסר היכולת להגשים חלומות, לחיות את החיים שהבטיחו לנו, מוביל רבים מבני דורי להאמין שמשהו בסיסי דפוק במערכת הכלכלית שבה אנחנו חיים, ולחיות בתחושה קבועה של אכזבה. כך, למשל, מספר שלמה קראוס על אכזבתו הרבה משירותי הבריאות בארץ. הוא לא היחיד שהתאכזב; כמעט מדי שבוע מתפרסם סטאטוס חדש של מישהו שסבל מהבירוקרטיה האטומה והאין סופית של קופות החולים ובתי החולים, וזוכה לאלפי שיתופים.
הפתרון לכך הוא, כמובן, הפרטה.
סתם, לא.
הפרטה של מערכת הבריאות היא רעיון רע. יהיו אולי כמה ליבראלים שיכעסו עלי בנקודה הזו, אבל קשה להתווכח עם הנתונים. מערכת הבריאות המופרטת ביותר בעולם נמצאת בארצות הברית, והתוצאות שלה ברורות: האמריקנים משלמים יותר על בריאות משאר העולם, ומקבלים פחות. למה? כתבתי על זה קצת ברשומה הזו, מי שרוצה להתעמק מוזמן. ישנן ארצות עם מערכת בריאות ציבורית טובה בהרבה מזו של ארצות הברית, על פי מדדים מקובלים כגון תוחלת חיים ותמותת תינוקות. אחת הארצות האלו, אולי שמעתם עליה, היא מדינת ישראל.
כן, כן, אותה מדינה מושמצת ומקוללת.
לא מאמינים לי? תשאלו את יוסף זעירא, שהיה חבר בצוות הכלכלנים שייעצו למנהיגי המחאה החברתית והוא אולי הכלכלן הרחוק ביותר מעולם הערכים הניאו-ליבראלי שניתן למצוא בארץ. במאמרו המרתק אודות גודלה הרצוי של הממשלה, הוא כותב בין השאר כי:
"שיעור תמותת התינוקות בישראל עומד על 4 מתוך 1,000 לידות, שיעור נמוך ביותר בכל השוואה בין–לאומית וזהה לשיעור תמותת התינוקות בגרמניה, באוסטריה, בצרפת, בבלגיה ועוד. משתנה חשוב עוד יותר המודד את מצב הבריאות הוא תוחלת החיים, שכן הוא מודד את היכולת להתמודד עם מחלות לכל אורך החיים. תוחלת החיים בישראל היא 81 שנה. רק ביפן, באוסטרליה ובשווייץ תוחלת החיים ארוכה יותר, ובשנה עד שנתיים בלבד. תוחלת החיים עומדת על 81 גם בצרפת, באיטליה, בקנדה, בשוודיה ובספרד, והיא קצרה יותר בכל שאר המדינות. מדד נוסף למצב הבריאות הוא מספר הרופאים יחסית לאוכלוסייה. בישראל 37 רופאים לכל 10,000 תושבים – מספר גבוה יחסית הממקם את ישראל במקום ה– 14 בדירוג העולמי לפי מדד זה… מן ההשוואה הבין–לאומית עולה כי מערכת הבריאות בישראל היא מערכת מעולה ובעלת הישגים רבים שעלותה אינה גבוהה"
אז כן, יש לנו את אחת ממערכות הבריאות הטובות ביותר בעולם המערבי. לא שאין בעיות (למשל, מספר האחיות כאן קטן מהרצוי), לא שאי אפשר לשפר דברים פה ושם, אבל המצב רחוק מאוד מהתדמית הקורסת שמנסים לבנות לעיתים באמצעי התקשורת. האמת העצובה היא שאמו של קראוס הייתה ככל הנראה זוכה ליחס גרוע מטכנאי רנטגן גם בבתי החולים בבריטניה, בארצות הברית (אלא אם היא הייתה עשירה), בשבדיה, בגרמניה, ביפן ובצרפת. מערכות הבריאות בכל העולם המערבי קורסות ברמה כזו או אחרת כתוצאה מהגידול בעלויות הטיפולים הרפואיים והזדקנות האוכלוסייה, ושום מדינה לא הצליחה לפתור את העניין הזה בצורה טובה.
שלמה קראוס והחברה הקפיטליסטית האכזרית
אחרי שסיים עם מערכת הבריאות, עובר שלמה לדבר על חלומותיה של ילדתו הקטנה – הד לשאיפות הקריירה שהיו לו עצמו כשהחל את לימודיו באוניברסיטה. הוא כותב על כך שאף ילד בן שנתיים וחצי לא מעוניין להיות "מפתח מערכות לתמחור נגזרים פיננסיים" כשיהיה גדול, אבל החברה "תמיין את הילדים בהיררכיה קשיחה", כלומר תכריח אותם ללמוד מקצועות מעשיים או לעשות הסבה, כפי שהיא הכריחה אותו, ולוותר על חלומותיהם.
" אמנם הכלכלה הקפיטליסטית מתגמלת הצלחה, אבל את הקריטריונים להצלחה קובעים האנשים. במקרה שלי, החברה אמרה בבירור: אתה בחור חכם ומוכשר. אנחנו לא רוצים אותך בבתי הספר, במכוני המחקר, בשירותים הסוציאליים או על מדף הספרים"
על פי מיטב הבנתי, החברה לא אמרה לשלמה קראוס שהוא בחור חכם ומוכשר, אלא יותר משהו בסגנון הזה: "אתה לא מספיק חכם ומוכשר על מנת להיות משורר או עיתונאי שמסוגל להתפרנס מכתיבה, ועל כן תאלץ להרוויח את לחמך בדרך מעט יותר סטנדרטית".
בכל אופן, את הקריטריונים להצלחה באמת קובעים אנשים, והם יכולים להעריץ גם אנשים שאינם עשירים. את הקריטריונים לתגמול כלכלי, לעומת זאת, קובע השוק – הביקוש וההיצע. ככל שהיכולות שלך מבוקשות יותר, וככל שאתה נדיר יותר – תרוויח יותר. זו המערכת שבה אנחנו חיים היום. במהלך ההיסטוריה היו קיימות גם מערכות אחרות. למשל – תגמול על פי קרבה משפחתית לאצולה, תגמול על פי היכולת של אדם להיוולד לקאסטה טובה, תגמול לבריונים שמסוגלים ללבוש שריון עבה ולאיים על אחרים בחרבות כבדות, תגמול לכוהני דת שמוכרים לעניים סיפורים על העולם הבא, תגמול לחברי מפלגה ובני משפחותיהם, תגמול רק לחברי הוועד, ועוד. ואצלנו התגמול הוא לפי ביקוש והיצע, ולי אישית זה נראה לא רע בהשוואה לשאר האפשרויות שנוסו עד כה.
יש הרבה יותר אנשים בארץ שמסוגלים ומוכנים להיות מורים, מאשר כאלו שמסוגלים ומוכנים להיות מהנדסי אלקטרוניקה – ביחס לביקוש עבור מורים ועבור מהנדסי אלקטרוניקה. כן, אני יודע שהממשלה קובעת את שכר המורים, אבל אם השכר היה נמוך מדי לא היו מגיעים מספיק אנשים שמוכנים להיות מורים, ולפקידי האוצר לא הייתה ברירה אלא להעלות את השכר. בכל אופן, נחזור לעניין העלאות השכר בהמשך.
שלמה קראוס ממשיך וכותב:
"המוכשרים שלנו הולכים לשוק ההון ולפיננסים, למשרות המתאפיינות בהיעדר תוצר ואפס תרומה לחברה"
זה מעט עצוב שאדם משכיל בתחילת המאה ה 21 לא מבין את תרומתו של שוק ההון לחברה. הייתי ממליץ על הרשומה הזו שלי בנידון.
שלמה קראוס רוצה להעלות שכר לכולם
בהמשך מגיע קראוס לנקודה העיקרית של מאמרו: התלות של כל אחד מאיתנו בשכרם של השוטרים, טכנאי הרנטגן, המורים וכו'. האנשים האלו מרוויחים שכר נמוך, ועל כן עושים עבודה גרועה, וכולנו סובלים בשל כך. פתרון הקסם, כמו תמיד אצל פעילים חברתיים מהצד השמאלי של המפה – עוד כסף, ואם זה לא יעבוד אז עוד כסף, תוך התעלמות מוחלטת מכך שאין שום עדות לבעיה חברתית כלשהי בהיסטוריה האנושית שנפתרה על ידי מפל מטבעות זהב.
זוהי טענה מוטעית, ופתרון מוטעה. להלן מספר עובדות:
1. כסף לא קונה אושר
מחקרים מוכיחים שהקשר בין שכר לבין סיפוק מהעבודה או אושר מוטל בספק (כתבתי על זה כאן). בני אדם אינם שואבים תועלת אבסולוטית מרמת השכר שלהם, אלא תועלת יחסית. העניים של היום אינם מרגישים טוב יותר מהעניים של המאה ה 19 רק מכיוון שהם יכולים להרשות לעצמם שלל דברים שגם העשירים של המאה ה 19 לא חלמו עליהם. זה לא עובד ככה. מיליארדי שנות אבולוציה תכנתו אל תוך המוח שלנו מנגנון שחווה תועלת באופן יחסי, לפי היחס בין המצב שלנו לבין מצבם של בני אדם אחרים בסביבתנו הקרובה. כפי שמספרת בדיחה ישנה – גבר שמרוויח טוב הוא גבר שמרוויח יותר מבעלה של אחותה של אשתו.
תמיד יהיו כאלו שיהיו בתחתית סולם הרווחים, וגם אם ניתן להם עוד אלף שקלים בחודש הם יישארו בתחתית סולם הרווחים, והם יהיו מדוכאים כתוצאה מכך. ככה זה. אין שום סיבה להניח שהגדלת שכר המורים או השוטרים תלווה בשירותים טובים יותר לאזרח. בפינלנד, למשל, שכרם של המורים אינו גבוה ביחס לשכר הממוצע במשק, ובכל זאת מערכת החינוך היא בין הטובות בעולם. בצ'כיה והונגריה שכר המורים במונחי כוח קנייה מקומי נמוך מישראל, ובכל זאת תלמידי המדינות הללו הם בין הראשונים בעולם במבחנים הבין לאומיים (המקור לכל הנתונים – כאן. התעצלתי להכין גרפים, עמכם הסליחה).
2. גידול בשכר של מגזר שלם עולה המון כסף
הפתרונות האלו לא עולים קצת כסף, אלא המון כסף. במערכת החינוך הישראלית, למשל, עבדו בשנת 2009 כ 350,000 איש. גידול של 5,000 ₪ במשכורת הממוצעת של האנשים האלו עולה כ 1.75 מיליארד ₪ בשנה הראשונה, ואח"כ גדל לפי קצב גידול האוכלוסייה. תקציב החינוך כולו בשנת 2009 היה כ 30 מיליארד ₪ (באחוזים מהתמ"ג הוא בין הגבוהים ביותר בעולם המערבי, אצלנו הוא השני אחרי תקציב הביטחון בגודלו). כמו כל תקציב, רובו הולך מן הסתם על משכורות למורים הנוכחיים ולעובדי משרד החינוך. מיליארדי השקלים האלו יצטרכו לבוא על חשבון משהו אחר, או מגידול במיסים. זה לא "גרושים".
3. כסף לא פותר בעיות מבניות וחברתיות
ככל הידוע לי אין שום עדות לכך שגידול בשכר המורים הוביל במקום כלשהו לירידה באלימות בני נוער, לכך שגידול בשכר מנקי הרחוב הוביל לרחובות נקיים יותר, לכך שגידול בשכר המתמחים ברפואה הוביל לרפואה טובה יותר, וכך הלאה. לעומת זאת, ישנן עדויות רבות להצלחתן של רפורמות המבוססות על תמריצים, על שכר דיפרנציאלי למוצלחים יותר, על בונוסים וכו'.
4. בטווח הקצר זה לא ישנה דבר
גם אם הכסף ימשוך אנשים טובים יותר למערכת, יעברו עשורים רבים לפני שנראה שיפור של ממש ברמת השירות – רק אחרי שכל המורים והשוטרים וטכנאי הרנטגן הנוכחיים יצאו לפנסיה. ובמשך כל העשורים האלו העלויות רק ילכו ויתפחו. כמובן, זה לא תירוץ מספיק בפני עצמו על מנת שלא לעשות דבר; זה כן תירוץ מספיק, ברגע שקיימות רפורמות אחרות שניתן לעשות שכן ישפיעו בטווח הקצר, ויעלו הרבה פחות.
ברגע שמוותרים על פתרון הקסם הקל של "לשפוך המון כסף ולקוות שיהיה בסדר", מגלים שישנם דברים רבים אחרים שניתן לעשות. מגלים שההבדלים בין מערכות ציבוריות מוצלחות לכאלו שאינן מוצלחות הם לרוב מבניים, בלי קשר לכמות הכסף שמושקעת במערכת. למשל, מערכת הבריאות הישראלית הגיעה להישגים מצוינים למרות שמושקע בה מעט כסף יחסית למדינות אחרות. נסו לחפש קשר בין מספר השעות המושקעות בהוראה או שכר המורים במדינות ה OECD לבין ציוני התלמידים במבחני פיזה, ולא תמצאו. לא שכסף לא עוזר – הוא פשוט עוזר קצת, ועולה המון (טאוטולוגיה? אולי). ברגע שמפסיקים לצעוק סיסמאות פופוליסטיות ומתחילים לחקור את הדברים לעומק, מגלים שמערכות שונות מעמידות תמריצים שונים בפני האנשים שפועלים בתוכן, והתמריצים הם אלו שקובעים את התוצאה הסופית.
כן, ברור שאיכות חיינו תלויה בדרך פעולתם של השוטרים והכבאים, המורים ומנקי הרחובות, המלצרים והעובדים הסוציאליים, פקידי הביטוח הלאומי וטכנאי הרנטגן. אבל לא נובע מכך ששיפור בשוויון בחברה, או שיפור מלאכותי של השכר במקצועות האלו יוביל לאיכות חיים גבוהה יותר עבור כולנו. אנשים פשוט אינם פועלים באופן הזה. העובדה היא כי הרחובות ברוסיה הקומוניסטית והשוויונית היו נקיים פחות, לא יותר, מאשר הרחובות בארצות הברית הקפיטליסטית.
שלמה קראוס לא מתעניין
את שלמה קראוס כל זה לא מעניין. הוא לא קורא דוחות עבי כרס של וועדות, הוא לא קורא מחקרים כלכליים, הוא לא מוריד נתונים מאתר ה OECD, הוא לא קורא מאמרים או ספרים של אנשים שהתמחו בתחומים האלו, ההיסטוריה איננה מעניינת אותו. הדור שלי מלא באנשים שלא מתעניינים, אנשים שבמקרה הטוב קוראים רק את הספרים והבלוגים שתומכים בהשקפת עולמם, ובדרך כלל אין להם בכלל זמן לקרוא. וזה בסדר גמור לא להתעניין – רבים מהנושאים האלו אכן משעממים עד מאוד.
הבעיה היא לא חוסר העניין של שלמה קראוס בפרטים, אלא השילוב של חוסר העניין ביחד עם המוכנות העזה להביע דעה. הביטחון האינסופי בצדקת הדרך, בטמטומם האינסופי של הפוליטיקאים ופקידי הממשל הנוכחיים שאינם מסוגלים בעיוורונם להבין את הפתרונות הפשוטים ששלמה קראוס רואה בבהירות, הזלזול בוועדות ובמומחים שכן מנסים לטרוח ולצבור ידע – כל אלו הופכים את שלמה קראוס למסוכן.
איך שאני רואה זאת, העימות שלי עם שלמה קראוס, דפני ליף וסתיו שפיר אינו עימות בין אידיאולוגיות מתחרות, בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין חופש לשוויון – אלא עימות בין הרצון לחתור לידע מעמיק יותר אודות העולם לבין פתרונות קסם פופוליסטיים ומנותקים מהמציאות. עימות בין הידע לבין הבורות הגאה בעצמה ומזלזלת בכל אותם דברים שהיא איננה מכירה. עימות בין היכולת לראות את המציאות כמו שהיא, לבין תמיכה באידיאלים שחוקים שאינם מתאימים לעולמם של בני אדם.
אפשר לתמוך ברעיונות "חברתיים" שלא מתוך בורות. אפשר לתמוך בשוויון מתוך תפיסה עמוקה ונכונה של המציאות, מתוך הכרה של הנתונים הבין-לאומיים, ואישים רבים דוגמת יוסף זעירא עושים זאת. איתם הוויכוח שלי היה הופך לוויכוח עקרוני, אולי אפילו וויכוח על טעמים. חבל לי שבראש המחאה (או מה שנשאר ממנה) לא עומדים אנשים צעירים בעלי קצת יותר ידע ואולי קצת פחות כישרון כתיבה, שהיו מסוגלים לאפשר וויכוח אידיאולוגי אמיתי על עתידה של מדינת ישראל, ולא רק דו שיח בין חרשים.
