על עולמות דמיוניים ואטומים חברתיים

לפני מספר שנים, בתור סטודנט מתחיל לתואר שני בכלכלה, ישבתי בקורס על מאקרו-כלכלה וניסיתי לעקוב אחרי המודלים המסובכים שתיאר המרצה, שכללו שילובים שונים של פרטים, מדינות ופירמות. כמו במרבית העולמות הדמיוניים בכלכלה, הייתה כאן הגדרה מדויקת של מה כל סוג פרט רוצה לעשות, מה כל פירמה רוצה לעשות, אולי גם מה המדינה רוצה לעשות. ההגדרות האלו הובילו את הפרטים לנסות למקסם את התועלת שלהם (בד"כ רווח כספי עבור הפירמה, ותועלת מזמן פנוי ומצריכה עבור האנשים) תחת אילוצים שונים (כגון אילוצי תקציב).

מי שזוכר את החומר הרלוונטי מהתיכון, או למד אותו באוניברסיטה, יכול כבר לדמיין את השלב הבא: תנאי לגרנז', גזירה והשוואה לאפס, פתרון סדרת משוואות, ומציאת נקודת מקסימום עבור כולם בו זמנית, שלה הכלכלנים קוראים נקודת שיווי המשקל. עבור הלא מתמטיים שבין קוראי, אציין בפשוט שמדובר בנקודה שבה כל אחד מהפרטים והפירמות במודל עושה את מה שהכי טוב עבורו, לאף אחד לא שווה לסטות.

מציאת הנקודה הזו יכולה להיות נורא קשה, ולעיתים גם בלתי אפשרית, עבור עולמות מסובכים מדי (ובמקרים אחרים יש הרבה נקודות כאלו, שמהן אתה לא יודע לבחור ולכן לא יודע לנבא מה יקרה במציאות). על כן, הכלכלנים מנסים לפשט את המודלים שלהם במידה רבה כך שיהיו ניתנים לפיתרון. לאחר שמוצאים נקודה כזו אפשר לבדוק כל מני פרמטרים שמשפיעים עליה.

כשחזרתי הביתה, נזכרתי בקורסי סימולציה שעברתי בתואר הראשון שלי, בהנדסת תעשייה, שם נהגו לפתור בעיות מסובכות באופן קצת שונה. מהנדסים הם אנשים מעשיים למדי, בניגוד לכלכלנים; אכפת להם יותר לקבל תוצאה מאשר להבין את התהליך. במהלך התואר עבדנו עם תוכנות שמבצעות "סימולציות מבוססות סוכנים" – סימולציות שבהן יש ישויות ממוחשבות דמיוניות שפועלות אחת עם השנייה באינטראקציה, מנסות לעשות משהו שאנחנו תכנתנו אותן לעשות, כמו עדר של נמלים קטנות שמתרוצצות. בהנדסת תעשייה הישויות האלו היו פועלים במפעל, לקוחות במרכזי שירות, מוצרים שעוברים בין קווי ייצור וכו'. התחלתי לתהות מדוע בכלכלה לא משתמשים בסימולציות דומות עם אנשים ופירמות.

חיפוש קצר בגוגל העלה, כמובן, שאני לא הראשון שחשב על הרעיון. במהלך החודשים שלאחר מכן קראתי עשרות מאמרים בתחום של סימולציות מבוססות סוכנים עבור מודלים כלכליים, שקלתי לעשות את התזה לתואר שני בתחום, פיתחתי רעיונות, דיברתי עם מרצים לכלכלה, הבנתי שאף אחד מהם לא שמע על זה, שזה תחום שנמצא בשוליים של המחקר הכלכלי, ושאם אני רוצה שמץ של סיכוי לעתיד אקדמי בארץ כדאי לי לשכוח מהעניין. אז את התזה שלי עשיתי בסופו של דבר על מודל סטנדרטי יותר, אבל מהסימולציות לא שכחתי. רק עכשיו נתקלתי לראשונה בספר בעברית שמתייחס לסימולציות האלו ולהשפעה האפשרית שלהם על מדעי החברה – "האטום החברתי"*, מאת מרק ביוקנן, בהוצאת עם עובד.

הערת אגב לא חשובה במיוחד: אינני מכיר את כל התחום לעומק; המאמרים שיצא לי לקרוא היו ברובם של אנשי מחשבים וכלכלנים אירופאים שקראו לזה "agent based modeling", בעוד שהספר מביא דווקא דוגמאות של פיזיקאים שעובדים על כך (וגם כמה כלכלנים) ומתייחס לסימולציות כאל חלק מתחום ה"אקונופיזיקה" או "חקר המורכבות". בערך בוויקיפדיה של אקונופיזיקה לא כתוב על הסימולציות האלו, אבל בערך של Agent-Based Computational Economics כן כתוב על אקונופיזיקה. בכל מקרה, השמות והייחוס של התחומים לא נראים לי חשובים מדי, אז אם יש קורא מסוים שבמקרה כן מבין בנושאים האלו אני מניח שהוא יאלץ לסלוח לי על טעויות אפשריות כאן.

יש המון דוגמאות מגניבות שמופיעות בספר.

למשל, בריאן ארתור, כלכלן מסטנפורד, אהב לבקר בפאב בשם "אל-פרול". כמוני וכמו רבים אחרים, הוא לא אהב לבקר בפאב בימים שבהם הפאב צפוף מדי, ותמיד ניסה לנחש מתי הוא יהיה יחסית ריק. הבעיה היא שכל שאר המבקרים בפאב ניסו גם הם לנחש זאת. אחת התוצאות שארתור שם לב אליהן, היא שכמות המבקרים בפאב התנודדה בפראות בין הימים השונים, לכאורה ללא שום היגיון. הוא תהה איך ניסיונותיהם של האנשים להגיע לפאב בימים ריקים יחסית יכולים להוביל לתנודות האלו.

במקום ללכת בגישה הסטנדרטית של מודל כלכלי הנוגע למקסום תועלת של בני אנשים רציונאליים, החליט ארתור שבני אדם בוחרים האם ללכת לפאב על פי אסטרטגיות היוריסטיות המניחות משהו לגבי בני האדם האחרים – למשל אסטרטגיה שאומרת שכמות ההולכים לפאב היום תהיה שווה למספרם אתמול, אסטרטגיה אחרת שאומרת שאם אתמול היו המון אנשים אז היום היו מעט, אסטרטגיה שבודקת שלושה שבועות אחורה את הימים ומנסה לחזות לפי זה, וכך הלאה. כל האסטרטגיות האלו הם רעיונות שנמצאים בראשם של מבקרי הפאב, והם צריכים לבחור רעיון.

הוא יצר סימולציית מחשב עם מאה אנשים שונים ועשר אסטרטגיות, כאשר האנשים בוחנים את האסטרטגיות השונות, מבקרים בפאב, עם הזמן רואים מי מהאסטרטגיות היא הכי מוצלחת, וכך מחליטים מתי ללכת.

התוצאות היו מפתיעות בהתאמתן למציאות: בניגוד למודל כלכלי שהיה מוביל לאיזה שהוא שיווי משקל קבוע, כאן תמיד שווה לאנשים להיות במיעוט אם הם רוצים להגיע לפאב דווקא בימים הריקים, ולכן האנשים לא מתקבעים על אסטרטגיה אחת אלא משנים את דעתם מדי תקופה בהתאם לפעולתם של האחרים, וכמות הביקורים בפאב קופצת בפראות.

דוגמאות נוספות בספר מתארות את התנודות בשוק המניות, מסבירות את התפלגות העושר באוכלוסיה מבלי להניח שאנשים מסויימים מוכשרים יותר מאחרים, את היווצרותן של שכונות הומוגניות מבחינה גזעית מבלי שאנשים יהיו גזענים, ושלל נושאים דומים. המשותף לכל הדוגמאות הוא בניית עולמות דמיוניים אשר מפשטים את המציאות, ובניגוד לעולמותיהם הדמיוניים של הכלכלנים כוללים אינטראקציה מורכבת בין הפרטים ואינם מגיעים לשיווי משקל קבוע.

הטענה המרכזית בספר, היא כי אפשר למצוא דפוסים מתמטיים מעניינים בהתנהגות האנושית ולחקור אותם בדרך זו, כאילו היו מולקולות המקיימות אינטראקציה ביניהן, וכי המחקר המשתמש בשיטות של פיזיקאים צריך להחליף את הדרך שבה מנוהל כיום מחקר בתחומים סוציולוגיה, כלכלה, ומדעי המדינה. מרק ביוקנן מתאר מאפיינים שונים של "מודל האדם" מבחינת המטרות אותו הוא רוצה להשיג והאינטראקציה בינו לבין בני אדם אחרים (על פי מחקרים בפסיכולוגיה או פסיכולוגיה אבולוציונית), מנסה להראות כיצד ניתן לבנות סימולציות של מצבים כלכליים וסוציולוגים מורכבים על סמך אותו מודל, ולבסוף להוכיח שהשיטה הזו עדיפה על האחרות בהן משתמשים החוקרים במדעי החברה כיום.

למרות שהתחום הזה נמצא בחיתוליו, ולמרות שהוא מאוד מרתק אותי באופן אישי, אני קצת ספקן לגבי השאפתנות הזו.

התקפותיו של המחבר על התיאוריה הכלכלית מעידות על בורות מסוימת. כמו אחרים לפניו, גם הוא לוקח קודם כל את הגופה המרוטה הזו שקוראים לה "האדם הרציונלי", בועט בה, דורך עליה, שורף אותה, קובר את השרידים באדמה, ואז מוציא אותה משם כדי לבעוט בה עוד פעם. מאז הפרסומים הראשונים של כהנמן וטברסקי הופיעו שלל דוגמאות משעשעות למקרים בהם אנשים אינם נוהגים על פי התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית, וגם פרופסורים מכובדים לכלכלה מציגים דוגמאות כאלו בקורסים שהם מעבירים. אם מישהו יגיע כיום לבית ספר כלשהו לכלכלה ויגיד בקול רם "אבל אנשים אינם רציונאליים!", אף אחד לא יקבל התקף לב, תאמינו לי. מה שהם יגידו לו בתגובה, זה "נו, אז?". כתבתי עוד על נושא הרציונאליות באחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג, אז חבל שאחזור על עצמי כאן.

עבור רוב המודלים של הכלכלנים הנחת הרציונליות נדרשת על מנת שיהיה אפשר להגיע לפיתרון. עבור סימולציות מבוססות סוכנים, לעומת זאת, אין צורך בה, וכל מושג "שיווי המשקל" מיותר לחלוטין (ובאמת, במציאות בכלל לא ברור שקיים "שיווי משקל" כזה שהכלכלה חותרת אליו). אבל זה לא אומר שהמודלים הסטנדרטיים מיותרים; זה פשוט אומר שעבור שאלות מסוימות הסימולציות יכולות להיות עדיפות.

לאורך כל הספר עוברת הנחה סמויה מעצבנת, שאומרת שפיזיקאים הרבה יותר חכמים מכלכלנים, ועל כן ברגע שהם יתחילו להתעסק בתחום הם ישר יעלו על כל מני דברים שכלכלנים מעולם לא חשבו עליהם. ושלא תחשבו שיש לו משהו רק נגד כלכלנים כן? בשאר מדעי החברה הוא בכלל מזלזל (ישנה שורה קצרה בהתחלה שבה הוא מתאר חוקרים בסוציולוגיה ככאלו שלא יודעים להבחין בין מתאם לסיבתיות), מבחינתו הכלכלנים הם היחידים שראויים ליחס רציני כלשהו. אז פיזיקאים באמת יותר חכמים מכלכלנים, בממוצע. אבל כמו ברוב המקומות באקדמיה, ה 5% העליונים של הכלכלנים הם לא פחות מבריקים מה 5% העליונים של הפיזיקאים, של הסוציולוגים, של חוקרי מדעי המדינה, וכו'. אמנם זה מזכיר מעט את האימפריאליזם הכלכלי עליו רשמתי כאן, אבל לבטל דיסציפלינות שלמות מתוך בורות זה לא רעיון כל כך חכם.

התחרותיות והבורות ההדדית בין תחומים שונים היא בעיה עמוקה באקדמיה.

למשל, ביולוגים אבולוציונים גילו את תורת המשחקים כ 30 שנים לאחר הכלכלנים, ובמהלך עבודתם בזבזו זמן על לגלות מחדש תוצאות שהיו כבר ידועות לכלכלנים. למה? כי אף אחד מהם לא טרח ללכת מאה מטרים לבניין הסמוך ולשאול. וזה לא שהכלכלנים יותר טובים, כן? במקרה היו לנו את דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, הפסיכולוגים, שעברו מיזמתם את מאה המטרים האלו, נכנסו לבניין של כלכלה וסיפרו לנו על התיאוריות הפסיכולוגיות שלהם. כבר שנים שכלכלנים מזלזלים בסוציולוגים ובחוקרי מדעי המדינה (אחד הפרופסורים שאני מכיר השווה את המחקרים שלהם ל"סוג של עבודה עיתונאית"…), למרות שסביר להניח כי במהלך עשרות שנות מחקר גם הסוציולוגים וגם חוקרי מדעי המדינה הפיקו תובנות מעניינות ורלוונטיות כלשהן לכלכלה. התחרותיות והצורך להשיג קידום אקדמי בתחום הספציפי שאותו אתה לומד מונעים מחוקרים לפתח ראייה רחבה, ללכת ללמוד קורסים לתואר ראשון בפקולטה אחרת, לקרוא קצת ירחונים מדעיים אחרים.

אני חושב שהעולם כולו היה מרוויח מאיחודן של הפקולטות לסוציולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה ומדעי המדינה, כך שסטודנטים לכל התארים היו לוקחים קורסים בכל תחום שירצו. לדיסציפלינה החדשה הייתי קורא "מדעי האדם" או משהו בסגנון (המילה humanities באנגלית שמתארת דווקא את מדעי הרוח נשמעת מתאימה…), ולאחר ההתגברות על החסמים שבין התחומים הקיימים, היא מן הסתם הייתה מנפקת שלל פריצות דרך חדשות בהבנתנו את עולמם הסבוך והמורכב של בני האדם.

למודלים הכלכליים הסטנדרטים, עם כל החסרונות שלהם, יש כמה יתרונות מובנים על פני הסימולציות שהצגתי כאן: הם ניתנים להבנה יותר בקלות, הם יותר שיטתיים, הם יותר מודולאריים. כן, לפעמים ההנחות שעליהם הם נשענים אינן נכונות. בסופו של דבר, ישנן בעיות במציאות שעבורן סימולציות מבוססות סוכנים הן הפיתרון, ישנן בעיות שעבורן מודלים כלכליים סטנדרטים עובדים טוב, ואני מניח גם שיש בעיות שמתאימות לשיטות הניתוח האיכותניות של סוציולוגים.

על מנת באמת להדיח את הכלכלנים ממעמדם הרם (או לפחות לגרום להם "להחליף דיסק"), הפיזיקאים של "האטום החברתי" יצטרכו קודם כל לבנות מודלים שמועילים לקובעי מדיניות – שרי אוצר, נגידי בנקים מרכזיים, אנשים שצריכים להחליט החלטות – ומועילים להם יותר ממה שהכלכלנים יכולים להועיל בשיטותיהם המסורתיות. בינתיים, למרות שהכל נורא מעניין ונחמד, נראה שהם רחוקים משם, ולא ברור אם אי פעם יגיעו לזה.

כמו כן, אין ספק שמרק ביוקנן, מחבר הספר, הרבה יותר אופטימי ממני בנוגע לאפשרות התיאורטית של חיזוי בתחום מדעי החברה – משהו שרוב הכלכלנים הרציניים וויתרו עליו לפני זמן רב.

הספר דן בנושאים רבים שכתבתי עליהם בפוסטים קודמים, כגון פסיכולוגיה אבולוציונית ורציונליות, אם כי חלק מהדוגמאות יהיו מוכרות למי שקרא ספרים אחרים בסגנון. בעיקר בזכות הסימולציות והגישה השאפתנית (גם אם איני מסכים איתה), הייתי מכתיר אותו כאחד הספרים היותר מרתקים ומעוררי מחשבה שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות.

* קרדיט ל Nimrodster על ההמלצה המוצלחת