הוגנות ושוק העבודה

בחודשים האחרונים התרחשו במשק שביתות של מגזרים שונים, כגון העו"סים והרופאים, שהיו מלוות ברגשות סוערים. נראה כי עובדים רבים מרגישים שהשכר שניתן להם אינו הוגן, ללא שום קשר לביקוש והיצע בשוק התעסוקה. האם הרגשות האלו הם תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעו"סים ולרופאים? ייחודית למגזר הציבורי? לישראל? מסתבר שממש לא (ואל תדאגו, נחזור אל העו"סים בסוף).

לאחרונה התחלתי לקרוא יותר מאמרים כלכליים, במסגרת חיפוש נושאים לדוקטורט, ונתקלתי באוסף שלם של מחקרים מהשנים האחרונות הנוגעים לנושא ההוגנות בשוק העבודה. באופן מתאים למדי, לאחד החוקרים המרכזיים בתחום קוראים ארנסט פייר (Fehr), והוא השקיע את רוב הקריירה שלו בלנתח באלו מקרים העובדים רואים את המשכורות שלהם כהוגנות ואיך הנושא משפיע על הכלכלה כולה. חוקרים אחרים שכתבו על התחום כוללים גם את ג'ורג' אקרלוף, זוכה פרס הנובל שכתבתי בעבר על מודל הלימונים שלו, ואת דניאל כהנמן (גם זוכה פרס נובל) שביצע מחקרים המתארים מה אנשים תופסים כהוגן ומה לא. למרות מעורבותם של זוכי פרסי נובל ושלל פרסומים במגזינים נחשבים, הנושא עדיין נחשב לשולי במסגרת התיאוריה הכלכלית.

האם בעלי ההון הם בעצם אנשים טובים?

על פי הנתונים, פירמות נוטות להיות יותר מדי נחמדות כלפי העובדים שלהן. כן, אני יודע שאתם רגילים לקרוא בעיתונים רק על בעלי סופרמרקטים שמצליפים בגביהן של קופאיות קשות יום, אבל פירמות לא מורידות שכר בעת משברים כלכליים (או כאשר יש עודף עובדים) כפי שיכלו להוריד. הן מפטרות עובדים, מנסות להתייעל, שוכרות את העובדים החדשים בשכר יותר נמוך, אבל לעיתים מאוד רחוקות מקצצות את השכר של העובדים הוותיקים, ואם הן כבר עושות זאת אז באופן זמני בלבד. זה לא הכי הגיוני, כי לוקח זמן רב למצוא ולהכשיר עובדים חדשים, ועל כן לכאורה עדיף לא לפטר אלא להוריד שכר לעובדים הוותיקים.

כמו כן, החלת חוק שכר מינימום גורם לעליית שכר גם עבור פירמות ששילמו לפני כן שכר מעל המינימום. אצל פירמות ששילמו לפני כן שכר מתחת למינימום, במקרים רבים השכר לא עולה רק עד המינימום, כפי שהיינו מצפים, אלא מעבר לו.

לקביעת השכר יש שני צדדים. גם אם נניח שלאנשים אכפת מהוגנות, למה שלפירמות יהיה אכפת? למה שבעלי ההון, הרוצים בסך הכל למקסם את הרווחים, לא יקצצו את שכר עובדיהם בעת משבר? האם ייתכן שהמעסיקים הם פשוט אנשים טובים ורחבי לב, האוהבים לחלק את רווחיהם עם עובדיהם המסכנים?

ובכן, לא.

הסיבה לכך טמונה באופי העבודה ברוב מקומות העבודה בעולם המערבי. לכאורה קיים חוזה בין המעביד לעובד, הכולל את השכר שהעובד יקבל מצד אחד, ואת ההתחייבויות של העובד לביצוע עבודתו מהצד השני. בפועל, החוזה הזה "אינו שלם", במובן שהפירמה לא באמת יכולה לאכוף אותו, וזאת מפני שקשה למדוד את התפוקה של רוב העובדים בימינו. אם פעם כל מה שהיה נדרש מהעובדים זה לקטוף כמה שיותר בננות בכמה שפחות זמן, היום מרכיב האיכות ברוב העבודות חשוב לא פחות, ולעיתים הרבה יותר, ממרכיב הכמות. אני לא מדבר רק על מהנדסי תוכנה – גם מוכרות בחנויות בגדים, מובילי רהיטים, פועלי בניין, ומלצרים יכולים לתת את אותה התפוקה באיכות גבוהה יותר או פחות, ולהשפיע על מחזור הרווחים של העסק כולו.

כמובן, ככל שמרכיב האיכות יותר חזק כך החוזה שתיארתי פחות שלם. עובדים יכולים להשקיע יותר או פחות בעבודתם, לגלוש בפייסבוק או לקרוא בלוגים בתפוז בזמן העבודה (מעשה לא מוסרי, נפשע, ואנטי-ציוני שאינני מעודד אותו כלל!), לקחת ימי מחלה גם כשאלו לא באמת נדרשים, וכו'. הפירמה לא רוצה סתם לשלם לעובד את המינימום האפשרי; היא מעוניינת שהוא ירגיש שמתייחסים אליו בהוגנות, שהוא יהיה מרוצה, שהוא ירגיש שהוא חייב למעסיקיו מאמץ הוגן. מאותן הסיבות, פירמות מסוימות מעדיפות אפילו שלא להעסיק עובדים שמוכנים לעבוד בשכר נמוך מדי – הן פשוט מניחות שמדובר בעובד שאינו מתכוון להתאמץ.

טוב, אז לכאורה הפיתרון פשוט, ואינו מצריך הכנסת "הוגנות" למודל: היחסים ארוכי הטווח בין העובד לפירמה הם אלו שידאגו שהוא לא יחפף את עבודתו – הוא פשוט יפחד לאבד אותה ואת ההכנסות העתידיות מהעבודה. כלומר, מניחים כאן שהפירמה לא יכולה לדעת אם העובד משקיע או לא ברגע זה, אבל אם הוא לא משקיע אז בשלב עתידי כלשהו העניין יתגלה והוא יפוטר. היא משלמת לו שכר קצת יותר גבוה ממה שהיא יכולה, והוא יודע שאם יפוטר הוא לא יוכל לקבל את השכר הזה במקומות אחרים.

הבעיה ב"משחק" הזה היא התקופה האחרונה לעבודתו: בתקופה זו העובד יודע שהוא יוצא לפנסיה עוד מעט (נניח, בחודש הבא), ועל כן שווה לו לא לעבוד קשה מדי. הפירמה יודעת זאת, ועל כן לא תשלם לו שכר גבוה (הכולל פרמיה על עבודה קשה) בחודש האחרון. העובד יודע זאת, ועל כן שווה לו לחפף גם בחודש שלפני האחרון. הפירמה יודעת גם את זה, משלמת שכר נמוך גם בחודש שלפני האחרון, וכך הלאה כל הטיעון קורס ואנחנו מגיעים אל החודש הראשון לעבודתו. אגב, רואים תהליך דומה בצבא, כאשר פז"מניקים לא נוטים לעבוד קשה מדי בחודשיהם האחרונים לשירות.

הדרך היחידה להצדיק במודל שכר גבוה תמורת השקעה בעבודה, מבלי להניח שלאנשים יש תפיסה של הוגנות והיא זו שגורמת להם לעבוד קשה, היא להניח אורך חיים אינסופי. כלומר, העובדים יודעים שהם יצאו לפנסיה יום אחד, אבל מתנהגים כאילו שיש להם אורך חיים אינסופי, ולכן אין שום "תקופה אחרונה" כפי שתיארתי. לדעתם של כלכלנים רבים, תפיסה מובנית של הוגנות היא הנחה סבירה יותר.

אז מהו השכר ההוגן?

תלוי. אני לא זוכר איפה קראתי פעם את הטענה האומרת שגבר המרוויח שכר טוב הוא גבר המרוויח יותר מבעלה של אחותה של אשתו. זו גם המציאות – השכר ההוגן לדעתם של אנשים תלוי בנקודת הייחוס שלהם, שלא פעם נקבעת באופן שרירותי (היוריסטיקת העיגון של כהנמן).

למשל, ארנסט פייר ארגן ניסויים בסגנון הבא: מכנסים קבוצת אנשים ונותנים להם לבצע מטלה מסוימת מוגבלת בזמן. אומרים להם, נגיד, שהשכר יהיה 100 ₪. מעט לאחר שהם מתחילים לעבוד, תוך כדי עבודתם, אומרים להם שהחליטו להעלות את השכר ל 120 ₪. במקביל, לוקחים קבוצת עובדים שנייה, נותנים להם את אותה המטלה, כאשר בהתחלה אומרים להם שהשכר יהיה 140 ₪, ואז מעט לאחר תחילת העבודה אומרים להם שזו הייתה טעות והשכר יהיה 120 ₪. התוצאות הן די צפויות – הקבוצה הראשונה עבדה יותר קשה בממוצע, עם יותר מוטיבציה, מאשר הקבוצה הראשונה, למרות שהאנשים קיבלו את אותו השכר עבור אותה העבודה.

שכר המינימום מהווה גם הוא נקודת עיגון. כל עוד אין שכר מינימום במשק, לאנשים ישנה נקודת ייחוס כלשהי לגבי השכר המינימאלי שלפיה הם קובעים מה הוגן ומה לא. שכר מינימום מספק להם נקודת ייחוס חדשה לשכר הנמוך ביותר האפשרי, מן הסתם גבוהה יותר מנקודת הייחוס הקודמת (אחרת שכר המינימום לא אפקטיבי). מכיוון שתפיסת ההוגנות של העובדים תלויה בהפרש בין השכר שהם מקבלים לבין שכר נקודת הייחוס, הם מצפים לשכר גבוה יותר לאחר החלת חוק שכר המינימום – גם אם הם תמיד הרוויחו שכר גבוה יותר משכר המינימום החדש.

למעשה, באופן פרדוקסלי, יכול לקרות מצב שבו העלאת שכר המינימום מגדילה את התעסוקה במשק, ולא מקטינה אותה, בניגוד למה שקורה במודלים הכלכליים הסטנדרטיים. זה קורה מכיוון שהגדלת שכר המינימום מגדילה את השכר הכללי במשק, ועובדים שבעבר העדיפו להיות מובטלים מסיבות שונות רוצים פתאום לחזור ולעבוד, הם תופסים את השכר החדש כיותר הוגן. ישנן מספר עדויות אמפיריות למקרים בהם התופעה הזו התרחשה.

תופעה אחרת נוגעת להסרת שכר המינימום, או הנמכת שכר המינימום. מסתבר שנקודת הייחוס של העובדים אינה משתנה אם מסירים את שכר המינימום, ועל כן להסרתו אין השפעה על השכר במשק. כלומר, אפשר להעלות מחר את שכר המינימום בישראל, השכר הכללי במשק יעלה, ואם יורידו בעוד שנה את שכר המינימום אל רמתו הנוכחית השכר הכללי במשק לא ירד אלא יישאר ברמתו הגבוהה יותר. שום מודל כלכלי סטנדרטי לא יכול להסביר תופעה כזו, אם לאנשים לא אכפת מהוגנות.

השכר שאיתו התקבלו אנשים לעבודה מספק עבורם גם סוג של נקודת ייחוס. על כן, אנשים שגויסו בזמן משבר כלכלי עדיין מרוויחים פחות מכאלו שגויסו בתקופת פריחה, גם שנים רבות לאחר שהמשבר הכלכלי חלף, בלי קשר לוותק ולתנאים אחרים. באופן כללי ניתן לראות שהשכר של מגויסים חדשים לפירמות מתנהג בהתאם להיצע וביקוש בשוק, בעוד שהשכר של עובדים וותיקים מנותק מההיצע והביקוש. באופן זה, למשברים כלכליים יש השפעה יותר ארוכת טווח ממה שהייתה אמורה להיות להם לפי התיאוריה הקלאסית.

ניסויים כאלו ואחרים מעלים כי לא כל בני האדם מקדישים את אותה החשיבות להוגנות. יש כאלו שעבורם היא חשובה מאוד, וישנם גם אחרים שמתנהגים באופן יותר דומה לאדם הרציונאלי מהמודלים הכלכליים הקלאסיים, ולא מושפעים כלל מתפיסות של הוגנות. בניסויי מעבדה וניתוח נתונים מהשטח עולה כי השכר שמציעות הפירמות גבוה יותר מהשכר שהיה מוצע בעולם שבו כל בני האדם רציונאליים לחלוטין וחסרי רגישות להוגנות, ונמוך יותר מהשכר שהיה מוצע בעולם שבו כל בני האדם נורא רגישים להוגנות. בכל אופן, מספיק שיהיו מעט אנשים שכן אכפת להם מהוגנות, על מנת שגם אנשים שלא באמת אכפת להם ירצו להתחזות לכאלו שאכפת להם מהוגנות וליהנות מהשכר הגבוה יותר, ובאופן כללי השכר במשק יעלה.

חכה שנייה… זה לא סותר את הדברים שכתבת לגבי העו"סים?

טוב, נו, כן. אבל קצת.

הטענה שלי הייתה כי התשלום לעובדי מדינה צריך להיקבע אך ורק על פי הביקוש וההיצע בשוק העבודה. לעו"סים, רופאים וכו' יש את האפשרות ללמוד מקצועות אחרים או לעבוד מחוץ למערכת הציבורית; כל עוד הם ממשיכים להגיע למערכת הציבורית במספרים שבהם הממשלה מעוניינת, אין טעם להגדיל את שכרם. הגדלה שכזו רק תיצור עודף היצע של עו"סים בשוק, וחלקם יהיו מובטלים או יצטרכו לשנות מקצוע.

לאור הממצאים שתיארתי כאן, הייתי משנה מעט את הטענה הזו. בגלל ההשפעה המוכחת שיש להרגשת הוגנות על ההשקעה בעבודה, הייתי אומר עכשיו שרצוי אולי לשלם קצת מעבר למחיר הנקבע על פי ביקוש והיצע, וזאת על מנת שהעו"סים (והרופאים) המועסקים ירגישו שהמדינה מתייחסת אליהם בהוגנות (או לפחות יותר בהוגנות מאשר בעבר), ויבצעו את עבודתם יותר במסירות. כמה לשלם להם מעבר לנקודת ההיצע והביקוש? קשה לומר… אבל עניין המאמץ בעבודה הוא הטיעון היחיד הטוב ששמעתי בעד תשלום הגבוה מהמחיר המשווה את ההיצע והביקוש, כאשר מדובר במקצועות כגון עבודה סוציאלית או רפואה, בהם אין ספק שהמאמץ חשוב.

עדיין, התשלום הזה לא צריך להיות תלוי בכמות שנות לימוד, בחשיבות להצלת חיי אדם, בקושי הפיזי של המקצוע וכו'. כל אלו אינם רלוונטיים לנושא; תפקידה של הממשלה הוא לא להיות נחמדה לקבוצות ספציפיות, אלא לספק לציבור הרחב מקסימום שירותים במינימום עלות.

כלכלת עבודה

אחת  המשימות החשובות ביותר של הכלכלנים במאה האחרונה היא שמירה על אחוז אבטלה נמוך במשק, מפני שלאחוזי האבטלה יש קשר חזק עם תסכול וחוסר יציבות חברתית. באופן כללי קל לראות כי שוק התעסוקה (בו הפרטים מציעים את כישורי העבודה שלהם לפירמות) משפיע על שאר השווקים במשק יותר מאשר, נגיד, השוק לרכישת פונפונים וורודים, כך ששווה לחקור אותו קצת יותר לעומק.

קל מאוד לשמור על אבטלה נמוכה על חשבון מדדים אחרים כגון התמ"ג לנפש או הגדלת האינפלציה (למשל – שהמדינה פשוט תעסיק את כולם, ויהיו אפס אחוזי אבטלה, כמו ברוסיה הקומוניסטית); האתגר הוא לשמור על אחוז אבטלה מינימאלי ללא פגיעה בכלכלה, ואתגר זה הוליד תחום שלם בכלכלה הנקרא labor economics. לכאורה לא אמורה להיות אבטלה במשק; אם מישהו אינו מוצא עבודה, הוא יכול פשוט להוריד את השכר שהוא מבקש, עד שיצליח למצוא. מנגנון ההוגנות שתיארתי כאן מסוגל לספק תשובה לשאלה מדוע בכל זאת קיימת אבטלה שלא מרצון, מדוע לאנשים לוקח לעיתים זמן רב למצוא עבודה, וכן הסבר לחידות אחרות הקשורות לשוק התעסוקה.

כפי שכתבתי, כל הנושא הזה לא שייך לזרם המרכזי של המחקר בכלכלת עבודה, אלא לזרמים צדדיים כגון רציונליות חסומה (bounded rationality) או כלכלה התנהגותית. בספרי הלימוד לעיתים מוקדש לכך לרוב פרק כלשהו בסוף, מהפרקים שהסטודנטים יודעים שאין להם צורך לקרוא על מנת להתכונן למבחן. אני אתפלא מאוד לשמוע שסטודנטים לתואר ראשון בכלכלה בארץ בכלל נתקלו ברעיונות כאלו. זה חבל, מכיוון שלנושא ישנה חשיבות לצורך קבלת החלטות מדיניות, והרבה מאלו שמקבלים החלטות בארץ הם בוגרי תואר ראשון בכלכלה. למשל, כאשר מנתחים את השפעת הגדלת שכר המינימום על השוק, זו תהיה שטות לחשוב שרק אלו שהרוויחו עד כה סכום הנמוך משכר המינימום החדש ייהנו מעלייה בשכר. השפעה אחרת קשורה לזעזועים במשק – מכיוון שהשכר לא יורד בעת משברים כלכליים, הם נמשכים יותר זמן ממה שניתן לנבא בעזרת המודלים הסטנדרטיים. אולי פקידי האוצר היו חושבים באופן שונה על נושא השכר במגזר הציבורי לו היו יותר מודעים למחקרים הרבים המדגישים את המשקל הרב שמייחסים אנשים להוגנות.

ישנם אפקטים נוספים של חוסר רציונאליות המשפיעים על שוק העבודה מלבד הוגנות – למשל אופטימיות יתר (הסיבה שבגללה לפחות חלק מהאנשים הולכים ללמוד מקצועות לא מעשיים), אשליית כסף (עובדים שלא שמים לב לאינפלציה נמוכה ולא מבינים ששכרם נשחק), שנאת הפסד, ועוד. ככל שעובר הזמן עולם הכלכלה נפתח יותר ויותר בפני מחקרים המסוגלים לשלב את האפקטים האלו בידע הקיים, וכך להפיק תובנות חדשות לגבי הדרכים לעידוד תעסוקה מלאה במשק.