מחאה מחפשת כיוון

לאחרונה נעשים ניסיונות להתניע מחדש את המחאה החברתית, במקביל לחילופי העונות, כאילו שמדובר באיזו שהיא תופעה שאמור להיות קשר בינה לבין מזג האוויר. ישנו וויכוח לגבי הצלחתה של המחאה הקודמת, אבל רק אלו שהיו נאיביים לחלוטין חושבים שהיא נכשלה לחלוטין; השיח הפוליטי במדינה השתנה, ולדעתי זה דבר טוב, למרות כל הפופוליזם שהיה מעורב בעניין. אבל סימן שאלה אחד מרכזי מרחף לו בשמיים, מעל ענני המחאה המתקדרים מעבר לאופק – מן פיל לבן שעומד בפינת החדר, והתומכים המושבעים מנסים להתעלם מקיומו. סימן השאלה הוא זה שמפלג את הציבור שיכול לשנות משהו במדינה, והוא זה שמנע מהמחאה החברתית לחדור עמוק יותר אל תוך הפוליטיקה.

במהלך ימי ההפגנות של השנה שעברה, רבים לא היו מודעים לקיומו של סימן השאלה. הייתה תחושה של שיתוף, של אחווה, של עולם חדש וטוב יותר. הייתה אופטימיות באוויר; אנשים צעירים מכל המעמדות בחברה דיברו על צדק, סטודנטים דיברו על צדק, עיתונאים דיברו על צדק, פוליטיקאים דיברו על צדק, לעזאזל – אפילו כלכלנים דיברו על צדק! הפילוג בין המחנות החל ברגע שהתברר שלאנשים שונים ישנן הגדרות שונות לגבי מהותו של הצדק הזה.

וכאן נכנס לפעולה סימן השאלה שלנו. הוא מופיע בסופו של המשפט הבא:

עבור מי המאבק?

 

דפני ליף הייתה עונה "כולנו", אבל אין כזה דבר, "כולנו". המדינה שלנו משוסעת וחצויה בכל כיוון אפשרי: דתיים לעומת חילוניים, יאפים לעומת סטודנטים חולמניים לקולנוע, מזרחיים לעומת אשכנזים, פריפריה לעומת תל אביב, שלא לדבר על ערבים לעומת יהודים – אין כזה דבר "כולנו". אולי היה, אי שם ב 1948, אבל כבר לא.

קבוצה גדולה מאוד של אנשים האמינה שהמחאה היא עבור מעמד הביניים, ונגד סחטנים למיניהם. לעומתם, קבוצה אחרת של אנשים, ייתכן שגדולה לא פחות, האמינה שהמחאה היא עבור המעמדות הנמוכים יותר, עבור העניים, ונגד אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית. בתחילה שתי הקבוצות האלו לא חשבו שיש ביניהן סתירה של ממש, עד שהחלו להתפרסם המספרים, עד שהחלו להופיע הצעות החוק שבעקבות המלצותיו של טרכטנברג ופתאום כולם דיברו על הקריטריונים לדיור בר השגה ומעונות יום. אם הקריטריונים האלו מפלים לרעה אנשים שאינם עובדים, אז הם בעד מעמד הביניים, זוגות צעירים שעובדים ומתקשים לרכוש דירה בעצמם. אם הם קשורים למצב סוציו-אקונומי, שנות נישואים ומספר ילדים אז הם בעד המעמדות הנמוכים יותר, למשל החרדים שאצלם יש מצוקת דיור חמורה יותר מאשר בכל קבוצה אחרת במדינה. צריך לבחור, לכאן או לכאן.

ישנם נושאים שעלו בתקופת המחאה שהם יותר עבור "כולנו". למשל, קיצוץ ופיקוח על תקציב הביטחון שישים סוף לבזבוז העצום שמתרחש שם יכול לשחרר כספים שיעזרו לכל העשירונים. אבל גם כאן אנשים שתמכו במחאה ועובדים בתעשיות הביטחוניות עלולים למצוא את עצמם מפוטרים, ואחרים מפחדים מאיומי הרמטכ"ל בנוגע לאיראן ולסגירת אוגדות טנקים, והנה נעלם לו הקונצנזוס. אם בנוגע לתקציבי הביטחון קשה להשיג קונצנזוס, אז מה הפלא שנושאים כגון תפקוד וועדי העובדים החזקים (למשל – כל הסיפור סביב השביתות ברכבת ישראל) לחלוטין מפלגים את המפגינים של אוגוסט 2011?

 

זו הייתה הבעיה מלכתחילה: אנשים שלכאורה הולכים ביחד, לכאורה מפריחים את אותן סיסמאות לאוויר, לכאורה כועסים על אותו ראש ממשלה, אבל כל אחד מהם מתכוון לדברים שונים לחלוטין. אלו רוצים לרכוש דירה באזור גוש דן, ואלו רוצים זכויות לעובדי קבלן; אלו רוצים לפתוח את המשק ליבוא מחו"ל, ואלו רוצים ממשלה שתגן עליהם מהתחרות הגלובאלית ומפיטורים; אלו רוצים תחבורה ציבורית מתפקדת, ואלו רוצים לסגור את משרד האוצר, והיו גם אחרים שכל מה שרצו היה לשחרר את גלעד שליט. ככה לא בונים מחאה, ככה לא יוצרים שינוי, אלא רק בלגן. אם מה שאנחנו רוצים זה לשנות את המציאות, הגיע הזמן לדבר תכלס.

בתכלס, אנחנו מפולגים מדי. אין במדינה מספיק אנשים שיתמכו בהעלאת מיסים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו ביציאה מהשטחים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בהפרטת הנמלים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בשידור משחקי כדורגל ביום השואה. במקום כל הרעיונות הסותרים וכל הסיסמאות העמומות, יש לדבר על מטרות ברורות שניתן להשיג אותן, מטרות שניתן לגייס למענן ציבור רחב יחסית של תומכים. מנהיגי המחאה הנטועים עמוק בתוך השמאל הרדיקאלי התל-אביבי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא באמת מעריץ את מרקס ושלא ניתן ליישם כאן סוציאל דמוקרטיה שבדית, ואבירי השוק החופשי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא מוכן לוותר על וועדי העובדים שלו ועל הביטחון התעסוקתי בשביל יותר חופש ומחירים נמוכים. באמת שהייתי רוצה יותר חופש ופחות מיסים ומכסים, אבל מה לעשות, רובו של העם לא מסכים איתי לגבי העניין.

מדינות הן כמו ספינות ענקיות, שנסחפות בזרם מכוחה של אינרציה היסטורית וקהות חושים המונית; על מנת לשנות את הכיוון שבו הן שטות, נדרש כי קבוצה גדולה מספיק של אנשים תתעורר מקהות החושים ותחתור ביחד בכיוון חדש, כולם באותו הכיוון. התרוצצות סתמית בכל הכיוונים לא תשנה את המסלול.

 

האם ישנה מטרה ספציפית כזו, שסביבה קיים קונצנזוס גדול מספיק וניתן להעמידה במרכזה של מחאה רחבת היקף?

לדעתי כן: הפרדת דת ומדינה.

למרות הגידול בשיעורם היחסי של הדתיים באוכלוסייה החילוניים (והמסורתיים) הם עדיין הרוב כאן, הרוסים הם אוכלוסיה גדולה, הערבים אולי יתמכו גם הם, ואפילו חלק מהדתיים לא חושבים שצריך לכפות על נשים חילוניות ביקור במקווה לפני החתונה. נושאים כגון שוויון בנשיאת הנטל, תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים, וניתוק הרבנות ממוסד הנישואים מסוגלים לאחד ישראלים שלא יהיו מוכנים להסכים על שום דבר אחר, ובהחלט נכנסים לתוך ההגדרה של "צדק חברתי". הסיבה לכך שלא נעשות כאן רפורמות בעלות אופי יותר סוציאליסטי או קפיטליסטי היא חוסר הסכמה בתוך המערכת הפוליטית, בעוד שהסיבה לכך שהסטאטוס קוו בין דתיים לחילוניים לא משתנה היא כוחן של המפלגות הדתיות בקואליציה ביחס להתפזרותו של הציבור הרחב עקב נושאי ימין-שמאל אחרים.

בניגוד לסיסמאות על צדק, את המונח "הפרדת דת ומדינה" ניתן בקלות לפרוט לשורה של הצעות חוק ורפורמות שיכולות לזכות לתמיכת מפלגתו של ליברמן, מרץ, וכן חברי כנסת רבים מהעבודה, הליכוד וקדימה שינסו לרכב על הגל. מבחינה כלכלית, לימודי הליבה ותמריצי הילודה של החרדים חשובים יותר לעתיד כלכלת ישראל מאשר הריכוזיות במשק, מחירי הדיור, או זכויותיהם של עובדי קבלן. מבחינה חברתית, נושאים כגון הדרת נשים, זכויות הפרט, ושוויון לאוכלוסיה המוסלמית הם מהותיים לא פחות מאשר שאלות על גובה המיסוי של העשירון העליון. בסופו של דבר יכולה הפרדת הדת מהמדינה להביא לכתיבתה של חוקה, שתגדיר שורה של ערכים בסיסיים שרוב תושבי מדינת ישראל יוכלו להזדהות איתם. ישנם רבים שיתנגדו למהלך הזה, כמובן, ולא בטוח שיהיה ניתן להשיג הפרדה מוחלטת, אך כל התקדמות בנושא תהפוך את מדינת ישראל למדינה מעט יותר שפויה. גם המגמות הדמוגרפיות הקשורות לגידול באוכלוסיה החרדית לא יהיו כל כך מטרידות ברגע שכפייה דתית תהיה אסורה בחוק.

הפרדה בין דת למדינה תהיה שינוי עצום ואבן דרך בתולדות מדינת ישראל, ויותר חשוב מכך: זהו שינוי שניתן להשיג כיום, אך בעוד מספר עשורים המגמות הדמוגרפיות לא יוכלו לאפשר. אני בהחלט חושב שגם דתיים ומסורתיים מסוגלים לתמוך, או לפחות לא להתנגד, למרבית השינויים שמדברים עליהם בהקשר הזה. כל מה שצריך זה להתחיל לנוע באותו הכיוון, ביחד.

 

לא מזמן מלאו למדינה שלנו 64. מדינה קטנה, ומסובכת ברמות שקשה לתאר. ייתכן שהאנשים שהקימו אותה עשו את המקסימום שהם יכלו אז, בהתאם לאילוצים, אבל הם השאירו לנו עבודה בלתי גמורה. הם השאירו לנו מדינה שברירית, זמנית, שיסודותיה חלשים ועתידה מוטל בספק. אל תאמינו לתעמולה המיליטריסטית שליוותה את יום העצמאות, או לספרים המהללים את אומת ההיי-טק; צה"ל לא מסוגל לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו בכוחות עצמו, והסטארט-אפים יתנדפו לאוויר ברגע שכמה אלפי אנשים יחליטו שנמאס להם ויהגרו לחו"ל. מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה בעולם שעצם מהותה מוטל בספק, המדינה המערבית היחידה בעולם שעדיין לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.

בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל:

"ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! … לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".

אולי הגיע הזמן ליישם את העצה הזו (גם לגבי הצבא, כמובן).

מודעות פרסומת