לאחרונה נעשים ניסיונות להתניע מחדש את המחאה החברתית, במקביל לחילופי העונות, כאילו שמדובר באיזו שהיא תופעה שאמור להיות קשר בינה לבין מזג האוויר. ישנו וויכוח לגבי הצלחתה של המחאה הקודמת, אבל רק אלו שהיו נאיביים לחלוטין חושבים שהיא נכשלה לחלוטין; השיח הפוליטי במדינה השתנה, ולדעתי זה דבר טוב, למרות כל הפופוליזם שהיה מעורב בעניין. אבל סימן שאלה אחד מרכזי מרחף לו בשמיים, מעל ענני המחאה המתקדרים מעבר לאופק – מן פיל לבן שעומד בפינת החדר, והתומכים המושבעים מנסים להתעלם מקיומו. סימן השאלה הוא זה שמפלג את הציבור שיכול לשנות משהו במדינה, והוא זה שמנע מהמחאה החברתית לחדור עמוק יותר אל תוך הפוליטיקה.
במהלך ימי ההפגנות של השנה שעברה, רבים לא היו מודעים לקיומו של סימן השאלה. הייתה תחושה של שיתוף, של אחווה, של עולם חדש וטוב יותר. הייתה אופטימיות באוויר; אנשים צעירים מכל המעמדות בחברה דיברו על צדק, סטודנטים דיברו על צדק, עיתונאים דיברו על צדק, פוליטיקאים דיברו על צדק, לעזאזל – אפילו כלכלנים דיברו על צדק! הפילוג בין המחנות החל ברגע שהתברר שלאנשים שונים ישנן הגדרות שונות לגבי מהותו של הצדק הזה.
וכאן נכנס לפעולה סימן השאלה שלנו. הוא מופיע בסופו של המשפט הבא:
עבור מי המאבק?
דפני ליף הייתה עונה "כולנו", אבל אין כזה דבר, "כולנו". המדינה שלנו משוסעת וחצויה בכל כיוון אפשרי: דתיים לעומת חילוניים, יאפים לעומת סטודנטים חולמניים לקולנוע, מזרחיים לעומת אשכנזים, פריפריה לעומת תל אביב, שלא לדבר על ערבים לעומת יהודים – אין כזה דבר "כולנו". אולי היה, אי שם ב 1948, אבל כבר לא.
קבוצה גדולה מאוד של אנשים האמינה שהמחאה היא עבור מעמד הביניים, ונגד סחטנים למיניהם. לעומתם, קבוצה אחרת של אנשים, ייתכן שגדולה לא פחות, האמינה שהמחאה היא עבור המעמדות הנמוכים יותר, עבור העניים, ונגד אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית. בתחילה שתי הקבוצות האלו לא חשבו שיש ביניהן סתירה של ממש, עד שהחלו להתפרסם המספרים, עד שהחלו להופיע הצעות החוק שבעקבות המלצותיו של טרכטנברג ופתאום כולם דיברו על הקריטריונים לדיור בר השגה ומעונות יום. אם הקריטריונים האלו מפלים לרעה אנשים שאינם עובדים, אז הם בעד מעמד הביניים, זוגות צעירים שעובדים ומתקשים לרכוש דירה בעצמם. אם הם קשורים למצב סוציו-אקונומי, שנות נישואים ומספר ילדים אז הם בעד המעמדות הנמוכים יותר, למשל החרדים שאצלם יש מצוקת דיור חמורה יותר מאשר בכל קבוצה אחרת במדינה. צריך לבחור, לכאן או לכאן.
ישנם נושאים שעלו בתקופת המחאה שהם יותר עבור "כולנו". למשל, קיצוץ ופיקוח על תקציב הביטחון שישים סוף לבזבוז העצום שמתרחש שם יכול לשחרר כספים שיעזרו לכל העשירונים. אבל גם כאן אנשים שתמכו במחאה ועובדים בתעשיות הביטחוניות עלולים למצוא את עצמם מפוטרים, ואחרים מפחדים מאיומי הרמטכ"ל בנוגע לאיראן ולסגירת אוגדות טנקים, והנה נעלם לו הקונצנזוס. אם בנוגע לתקציבי הביטחון קשה להשיג קונצנזוס, אז מה הפלא שנושאים כגון תפקוד וועדי העובדים החזקים (למשל – כל הסיפור סביב השביתות ברכבת ישראל) לחלוטין מפלגים את המפגינים של אוגוסט 2011?
זו הייתה הבעיה מלכתחילה: אנשים שלכאורה הולכים ביחד, לכאורה מפריחים את אותן סיסמאות לאוויר, לכאורה כועסים על אותו ראש ממשלה, אבל כל אחד מהם מתכוון לדברים שונים לחלוטין. אלו רוצים לרכוש דירה באזור גוש דן, ואלו רוצים זכויות לעובדי קבלן; אלו רוצים לפתוח את המשק ליבוא מחו"ל, ואלו רוצים ממשלה שתגן עליהם מהתחרות הגלובאלית ומפיטורים; אלו רוצים תחבורה ציבורית מתפקדת, ואלו רוצים לסגור את משרד האוצר, והיו גם אחרים שכל מה שרצו היה לשחרר את גלעד שליט. ככה לא בונים מחאה, ככה לא יוצרים שינוי, אלא רק בלגן. אם מה שאנחנו רוצים זה לשנות את המציאות, הגיע הזמן לדבר תכלס.
בתכלס, אנחנו מפולגים מדי. אין במדינה מספיק אנשים שיתמכו בהעלאת מיסים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו ביציאה מהשטחים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בהפרטת הנמלים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בשידור משחקי כדורגל ביום השואה. במקום כל הרעיונות הסותרים וכל הסיסמאות העמומות, יש לדבר על מטרות ברורות שניתן להשיג אותן, מטרות שניתן לגייס למענן ציבור רחב יחסית של תומכים. מנהיגי המחאה הנטועים עמוק בתוך השמאל הרדיקאלי התל-אביבי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא באמת מעריץ את מרקס ושלא ניתן ליישם כאן סוציאל דמוקרטיה שבדית, ואבירי השוק החופשי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא מוכן לוותר על וועדי העובדים שלו ועל הביטחון התעסוקתי בשביל יותר חופש ומחירים נמוכים. באמת שהייתי רוצה יותר חופש ופחות מיסים ומכסים, אבל מה לעשות, רובו של העם לא מסכים איתי לגבי העניין.
מדינות הן כמו ספינות ענקיות, שנסחפות בזרם מכוחה של אינרציה היסטורית וקהות חושים המונית; על מנת לשנות את הכיוון שבו הן שטות, נדרש כי קבוצה גדולה מספיק של אנשים תתעורר מקהות החושים ותחתור ביחד בכיוון חדש, כולם באותו הכיוון. התרוצצות סתמית בכל הכיוונים לא תשנה את המסלול.
האם ישנה מטרה ספציפית כזו, שסביבה קיים קונצנזוס גדול מספיק וניתן להעמידה במרכזה של מחאה רחבת היקף?
לדעתי כן: הפרדת דת ומדינה.
למרות הגידול בשיעורם היחסי של הדתיים באוכלוסייה החילוניים (והמסורתיים) הם עדיין הרוב כאן, הרוסים הם אוכלוסיה גדולה, הערבים אולי יתמכו גם הם, ואפילו חלק מהדתיים לא חושבים שצריך לכפות על נשים חילוניות ביקור במקווה לפני החתונה. נושאים כגון שוויון בנשיאת הנטל, תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים, וניתוק הרבנות ממוסד הנישואים מסוגלים לאחד ישראלים שלא יהיו מוכנים להסכים על שום דבר אחר, ובהחלט נכנסים לתוך ההגדרה של "צדק חברתי". הסיבה לכך שלא נעשות כאן רפורמות בעלות אופי יותר סוציאליסטי או קפיטליסטי היא חוסר הסכמה בתוך המערכת הפוליטית, בעוד שהסיבה לכך שהסטאטוס קוו בין דתיים לחילוניים לא משתנה היא כוחן של המפלגות הדתיות בקואליציה ביחס להתפזרותו של הציבור הרחב עקב נושאי ימין-שמאל אחרים.
בניגוד לסיסמאות על צדק, את המונח "הפרדת דת ומדינה" ניתן בקלות לפרוט לשורה של הצעות חוק ורפורמות שיכולות לזכות לתמיכת מפלגתו של ליברמן, מרץ, וכן חברי כנסת רבים מהעבודה, הליכוד וקדימה שינסו לרכב על הגל. מבחינה כלכלית, לימודי הליבה ותמריצי הילודה של החרדים חשובים יותר לעתיד כלכלת ישראל מאשר הריכוזיות במשק, מחירי הדיור, או זכויותיהם של עובדי קבלן. מבחינה חברתית, נושאים כגון הדרת נשים, זכויות הפרט, ושוויון לאוכלוסיה המוסלמית הם מהותיים לא פחות מאשר שאלות על גובה המיסוי של העשירון העליון. בסופו של דבר יכולה הפרדת הדת מהמדינה להביא לכתיבתה של חוקה, שתגדיר שורה של ערכים בסיסיים שרוב תושבי מדינת ישראל יוכלו להזדהות איתם. ישנם רבים שיתנגדו למהלך הזה, כמובן, ולא בטוח שיהיה ניתן להשיג הפרדה מוחלטת, אך כל התקדמות בנושא תהפוך את מדינת ישראל למדינה מעט יותר שפויה. גם המגמות הדמוגרפיות הקשורות לגידול באוכלוסיה החרדית לא יהיו כל כך מטרידות ברגע שכפייה דתית תהיה אסורה בחוק.
הפרדה בין דת למדינה תהיה שינוי עצום ואבן דרך בתולדות מדינת ישראל, ויותר חשוב מכך: זהו שינוי שניתן להשיג כיום, אך בעוד מספר עשורים המגמות הדמוגרפיות לא יוכלו לאפשר. אני בהחלט חושב שגם דתיים ומסורתיים מסוגלים לתמוך, או לפחות לא להתנגד, למרבית השינויים שמדברים עליהם בהקשר הזה. כל מה שצריך זה להתחיל לנוע באותו הכיוון, ביחד.
לא מזמן מלאו למדינה שלנו 64. מדינה קטנה, ומסובכת ברמות שקשה לתאר. ייתכן שהאנשים שהקימו אותה עשו את המקסימום שהם יכלו אז, בהתאם לאילוצים, אבל הם השאירו לנו עבודה בלתי גמורה. הם השאירו לנו מדינה שברירית, זמנית, שיסודותיה חלשים ועתידה מוטל בספק. אל תאמינו לתעמולה המיליטריסטית שליוותה את יום העצמאות, או לספרים המהללים את אומת ההיי-טק; צה"ל לא מסוגל לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו בכוחות עצמו, והסטארט-אפים יתנדפו לאוויר ברגע שכמה אלפי אנשים יחליטו שנמאס להם ויהגרו לחו"ל. מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה בעולם שעצם מהותה מוטל בספק, המדינה המערבית היחידה בעולם שעדיין לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.
בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל:
"ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! … לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".
אולי הגיע הזמן ליישם את העצה הזו (גם לגבי הצבא, כמובן).
הי אורי.
פוסט מעניין ואני מסכים מאוד אם חלקו הראשון – המחאה הייתה בהחלט מפוזרת ומלאה בהתנגשויות פנימיות, ואני ורבים מחברי הפסקו לבוא להפגנות כאשר הצטרפו אליהם הועדים הגדולים וההסתדרות, האחרים לחלק גדול מן הגורמים למחאה.
לצערי, החלק השני בעייתי בהרבה. האמונה בישראל הינה קשת רחבה הנעה בין אפיקורסים ואתאיסטים מוחלטים, דרך שומרי מסורת, שומרי מצוות וכלה בנטורי קרתא. על הקשת הרציפה הזו יהיה קשה למתוח קו מפריד, בייחוד בדיעבד.
מספר דוגמאות – יום חופש ביום כיפור? עבודה בשבת? תחבורה ציבורית בשבת? חמץ בפסח? כשרות אחידה? וכ"ו.
אולי אם רבות מן הבעיות נובעות מחוסר המשילות ורמת הביצוע הנמוכה של ממשלות ישראל, יחד עם הסחטנות הקואליציונית של מפלגות קטנות המהוות לשון מאזניים, עדיף יהיה לרתום את המחאה לשינוי שיטת הממשל בישראל?
נדב
קשה, אבל לא בלתי אפשרי. כל התקדמות בנושא הזה תהפוך את החיים כאן לשפויים יותר, גם אם לא נצליח להשיג הפרדה מלאה לחלוטין. יש דוגמה עוד יותר בעייתית מאלו שנתת – חוק השבות, שנוגע לעצם מהותה של המדינה. בכוונה לא נתתי כאן איזו שהיא הצעה פרקטית לדרך שבה יש לבנות את הקו הזה, מכיוון שלא תהיה ברירה אלא להשיג כאן פשרה שגם החילוניים (כ 40% מאזרחי המדינה), גם המסורתיים, ואולי גם הערבים וחלק מהדתיים יהיו מסוגלים לתמוך בה.
ועדיין, זהו נושא שנמצא הרבה יותר עמוק בתוך הקונצנזוס מאשר כל שאר הנושאים שהוזכרו במהלך המחאה. גם לגבי שינוי שיטת הממשל (שאני מסכים איתך לחלוטין בכל הנוגע לחשיבותו) לא קיים קונצנזוס כזה, וכבר ביליתי שעות ארוכות בוויכוחים לגביו עם אנשים שמפחדים שהשינוי יתן יותר כוח לביבי וחבריו להשליט את מרותם על בתי המשפט ולפגוע בהפרדת הרשויות.
אני מקווה, גם אני תומך מוחלט בהפרדה חשובה זו.
והיא בהחלט עשויה לגרור תגובת שרשרת, כאשר הפסקת מימון המדינה ללימודי דת ושירותי דת ישחררו תקציבים מחד ויעודדו את החרדים לצאת לעבוד..
"זוהי ארץ שהפרידה בין הדת למדינה, ומאז שולטת בה הדת לבדה"
א. קישון, זוהי ארץ
מסכימה. רגע היסטורי.
מסכים לגמרי שהמחאה חייבת למצוא כיוון.
דפני וחבורתה טוענים שברגע שיש כיוון, זו לא מחאה (נגד), אלא הפגנה פוליטית, וככזו הפוטנציאל שלה מוגבל (ו"אנחנו לא פוליטים"…).
הבעיה היא שאני כבר מתקשה להסכים עם המחאה הזו, שמארגניה מסרבים להצהיר אם הם בעד העשירון התחתון או השביעי, עובדי הקבלן או עובדי חברת החשמל וכו.
אני בדילמה אמיתית. המחאה החברתית, גרמה לשינוי, במידה רבה כי "כולם" היו שם.
יחד עם זאת – אני לא מסכים עם 50% מהצהרותיה.
לצערי, אני מתקשה לגייס את עצמי לצאת להפגנות האלה כרגע.
הבעיה היא הקיצוניות של האנשים שמובילים את העסק. אנשים קיצוניים לא מתעסקים במה שאפשר, אלא בחלומות אוטופיים. אז אם הם ימניים כל מה שמעניין אותם זו ארץ ישראל השלמה, ואם הם שמאלניים כל מה שמעניין אותם זה הכיבוש והעניים, ואין שום מקום לפשרות. זה תמיד מתחיל עם המון אנרגיות, ותמיד נגמר באכזבה.
שלום אורי,
הביקורת שהשמעת בחלקו הראשון של הפוסט בוודאי חלפה אצל כל מי שהשתתף באחת ההפגנות החודש או בקיץ האחרון (או באיזשהי הפגנה בחייו – מה אני עושה כאן? האם זה ישנה משהו? אני צועק, מי שומע? איך זה ישנה מדיניות?). פיזור המסרים והדעות והכיוונים בהחלט היה ונותר נקודת תורפה.
אבל יש דבר אחד מאחד שאנחנו לוקחים כמובן מאליו והוא כלל וכלל אינו כזה – מאבק של הציבור לשינוי פני הדמוקרטיה. אלה לא סתם מילים גבוהות. לפי התנהגות המשטרה המתועדת ביותר מדי סרטונים וכתבות – קיימת מדיניות ברורה. להתקיף את המוחים. להוציא אותם מן ההמון. להפריד. למשול. לסתום פיות. להשניא. להכות. להפחיד.
מידת הדמוקרטיה הקיימת מוטלת בספק. עם קואליציה רחבה ובלעדיה. ללא ציות של המדינה להחלטות בג"צ ועוד אינסוף דוגמאות. הם גורמים לנו לפחד, להרגיש חסרי אונים, להישאר בבית, לדבר על דברים אחרים. וזה מצליח. זה כל-כך קל.
החופש הדמוקרטי הוא מנעד רחב ואנו נגזלים ממנו חתיכות-חתיכות. לא תהיה כאן דיקטטורה. אך המנעד הולך ומצטמצם. אז אנשים יוצאים למחות. לפעמים הדרישות שלהן סותרות, אבל הם מבקשים שלא יסתמו להם את הפה.
דיונים שלי עם שמאלנים לגבי דמוקרטיה, לרוב נראים כך:
א': השמאל תומך בדמוקרטיה כשזה נוח לו, אבל מתעלם מעקרונות דמוקרטיים כגון שלטון הרוב וכיבוד החלטת הבוחר ברגע שהבוחר מחליט על מפלגות ימין. אז לשמאל אין בעיה שבית משפט שנבחר באופן לא דמוקרטי כופה אידיאולוגיה שמאלית על ממשלה ימנית שנבחרה באופן דמוקרטי.
שמאלן: דמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, אלא גם [הכנס כאן שלל עקרונות הומניסטיים].
א': אבל זה קודם כל שלטון הרוב.
שמאלן: לא.
א': כן.
ואז הוויכוח מתחיל לחזור על עצמו…
בקיצור, אני לא רואה בישראל 2012 סתימת פיות, ואני לא רואה פגיעה במידת הדמוקרטיה. אני רואה מדינה שהופכת ליותר ימנית כי העם שלה הוא יותר ימני מכפי שהיה בשנות התשעים או השמונים, ואני רואה שמאלנים שהעניין מטריד אותם, ובצדק. אבל אם היית עושה סקר בציבור הרחב, היית מגלה שרובו תומך במשטרה המתועדת בסרטונים האלו ולא במפגינים.
אז בסדר, שאנשים ימחו. אף אחד לא יסתום להם את הפה. אבל הם לא ישיגו כלום אם הם ישאירו את המטרות שלהם עמומות, או שנויות במחלוקת.
אני חושב שאם אתה כותב איך ייראה הדיאלוג שלכם ולא נותן לאדם הזדמנות לבטא את האני פנימי שלו אז זאת גם סתימת פיות.
סתם… אהבתי, זה הייתה תגובה במקום.
אני חשוב שרוב התגובות פה מלמדות שאנשים בדיון הזה, על אף האינטיליגנטיות שלהם, לא מצליחים להגיע למכנה משותף. לכן הטיעון שניתן לאגד את המחאה סביב הנושא שציינת מתערער (לצערי).
אבל "העם רוצה צדק חברתי" והוא כנראה לא רוצה משהו שבאמת אפשר לממש.
הרעיון שלך יפה אבל לא פופוליסטי מספיק. וכמובן אני לא רואה פוליטקאי ישראלי מימין למרץ שיצא בגלוי נגד מאחזי הכח הדתיים
למה? ליברמן יצא בגלוי נגד מאחזי הכח הדתיים, או לפחות ניסה. הציבור הרוסי רוצה חופש מדת, גם החלק הימני שלו.
לגבי דת ומדינה – אתה טועה, בעיקר לגבי רבנות ונישואים. החשש מפני ממזרים שונה מהותית משאר מאפייני ערבוב דת ומדינה. תחבורה ציבורית וקבורה חילונית, בעיניים דתיות, הן לא דבר בלתי הפיך. הפרדת הרבנות מהנישואים ויצירת עם של ממזרים היא עניין בלתי הפיך, כביכול, ולכן סביר מאוד שרוב המסורתיים והדתיים יתנגדו לה חריפות (ומדובר בהחלט על מחצית היהודים).
אוקיי, אז ימצאו פשרה. הטיעון שלי הוא כזה: לפחות אותם 40% חילוניים שיש במדינה מסכימים בנושא של חופש מדת, אז ננסה להפגין בכיוון ההוא ונשיג איזו פשרה עם המסורתיים שגם דתיים מתונים יוכלו לחיות איתה.
על שאר הנושאים, לעומת זאת, יש הרבה פחות קונצנזוס והרבה פחות סיכוי לשנות. אם כבר יש "להט מהפכני" בקרב ה 40% החילוניים, שהתבטא באותם 400 אלף שהגיעו לכיכר באוגוסט שעבר, עדיף לנתב אותו לתחומים שבהם ניתן להשיג משהו.
נישואין וגירושין זה הכול או כלום, אין דרך להגיע בו לפשרה (לפחות לגבי יהודים כשרים משני הצדדים)
אפשר. המחלוקת היא לא על המעמד הדתי שנקרא נישואים אלא על זכויות הזוג והמשפחה *בחוק האזרחי*, אם תאפשר למי שרוצה בכך להמשיך ולהנשא ולהתגרש באמצעות גופי הדת, סביר שהרוב ממילא יעשו זאת. השאיפה היא לשלול את סמכותם ה*חוקית* של גופים אלו *לכפות* זאת על האזרחים, ואת הזכויות האזרחיות לתת לפי המעמד האזרחי ולא הדתי. ושים לב גם שרוב חברי הכנסת הערבים התנגדו ממש להצעת החוק… ולא יוכלו לטעון למשמעת קואליציונית 😛
לטעמי יש שלוש נושאים מהותיים ששווים מאבק חברתי (עפ"י א"ב):
הגברת המשילות
הפרדת דת ומדינה
הקטנת הריכוזיות
בתוך תוכי אני כן יודע מה חשוב לי יותר אבל מבחינתי אם המחאה תתפוס את אחד הכיוונים הללו כמוטיב משני-מרכזי אני עולה על העגלה. לכן גם בקיץ האחרון הגעתי להפגנה עם שלט "די לריכוזיות".
אני חושב שזה נאיבי לחשוב שניתן לרכז את המחאה בנושא הפרדת דת ומדינה, או כל נושא יחיד לצורך העניין, לא פחות משזה נאיבי לחשוב שניתן לאגד את העם סביב דרישה ליישום סוציאל-דמוקרטיה שבדית בישראל. אתה די מתעלם מהקשיים שיש ביצירת תמיכה סביב הנושא הזה, עם כל הרצון הטוב שלך שיהיה שינוי בכיוון.
שימת דגש על נושא הפרדת דת ומדינה דורשת מאנשים להבין מה יהיה כאן כאשר תשתנה הדמוגרפיה ולצערי זה משהו שקשה מאוד לאנשים להפנים (כמו שאתה אומר – מדינת הסטארט-אפ עשויה להתנדף אם מסה קריטית של אנשים יחליטו שנמאס להם וירדו מהארץ – אבל קשה לאנשים לדמיין תסריט כזה). ההשלכות של אי-הפרדת דת ומדינה זה משהו עתידי במהותו שברמה היומיומית פיתחנו מנגנונים להתמודד איתו, או לפחות להדחיק אותו. לכן יהיה קשה לדעתי להוציא מסות של אנשים לרחובות על נושא כזה.
יש גם את אלמנט הרתיעה משינוי דרסטי מידי כפי שציין יוסי, פן נאבד את הציביון היהודי של המדינה. זה חשוב להרבה מאוד אנשים, גם בתוך 40% החילונים. כל כך הרבה שינויים לא יוצאים לפועל מתוך חשש מהשלכות שליליות וזה גם מה שיקרה כאן לדעתי. לפחות כל עוד אין אסון ברור וחד-משמעי שכל אזרח בר-דעת מסוגל להבין אותו.
בסופו של דבר, אל אף שלא היה כיוון ברור למחאה, היא הייתה כלכלית בעיקרה. לגמור את החודש, לקנות דירה, כל אחד והצרות שלו. לא משנה שתגיד שזה סימפטום ולא הבעיה המהותית, זה מה שמדאיג אנשים מן השורה ומנגן להם על הנרבים. לא ייתכן ש-10%~ מאוכלוסיית המדינה שיצאה להפגין עשתה זאת מתוך בקיאות בתפיסות אידיאולגיות וניתוח רציונלי של "על מה חשוב באמת להיאבק".
לכן גם הפעם לדעתי המאבק יסוב סביב נושאים כלכליים ודרישה לתוצאות מיידיות. הפרדת דת ומדינה רחוק מלהיות הגביע הקדוש של המחאה.
בכל זאת משהו אופטימי לסיום – ייתכן שהכנסת הנוכחית תצליח לבצע שינויים בנושאי דת ומדינה גם ללא מחאה. תקוותי היא שחלק מהמפלגות החרדיות יפרשו מהקואליציה סביב שינוי חוק טל וחוק חדש יעבור, מה שיעשה תיאבון לשינויים נוספים. לך תדע, אולי גם יצליחו לעשות שינויים בשיטת הממשל שיקטינו את יכולת הסחטנות של המפלגות הסקטוריאליות ואז בכלל יש סיכוי. סליחה, יש עתיד. לא משנה.
לגמרי מסכים. זה הכיוון היחיד שיכול להציל את המדינה, ולאפשר אח"כ דיוונים סבירים על צדק חברתי וכלכלה.
מהמקלדת שלך לאטריות השמע של מפלץ הספגטי המעופף. חשוב שיקרה פה משהו סוף-סוף. והפרדת הדת מהמדינה יכולה להיות יופי של "משהו". זה דבר אחד טוב שאנחנו יכולים לגנוב מהאמריקנים. התחושה שיש כל מיני משוגעים שמאמינים בכל מיני דברים ובעצם כולנו במיעוט אז אני פשוט צריך לדאוג שיתנו לי להאמין בשגעון שלי. הפרדת הדת מהמדינה מוטמעת עמוק בדנ"א האמריקני, אפילו בקרב המתכחשים לקיומה. אף אחד לא רץ לבטל שם את הנישואים האזרחיים.
תעשה לי לי ילד! שוב אתה מיטיב לבטא את רחשי לבי עבורי. שתי הערות בכל זאת:
* מדבריך נוצר הרושם שהדתיים מתנגדים או לפחות לא מתלהבים מההפרדה הזו – מסתבר שרבים הדתיים שהבינו שזה אינטרס דתי מובהק (ד"א גם מבחינת זכויות הדתיים – הפרדת הדת מהמדינה נלווית להקפדה על חופש הדת והפולחן של האזרח). מיהם ה"דתיים" שממשיכים להתנגד ו"ייפגעו" מהפרדה כזו – הפוליטיקאים הדתיים, כל אלו שנהנים מעטיני השלטון.
* הציטוט מהרצל חשוב כי אוהבים לשכוח את ענין הצבא, שהזכרת ברמז – לדעתי בעיה כואבת לא פחות, הפרדת הצבא מהמדינה. כרגע אין צורך בהפיכה צבאית כי ממילא הגנרלים שולטים במדינה.
מסכים איתך לחלוטין. אני גם חושב שאת נושא השתלבות הערבים בחברה אפשר לפתור רק אחרי שהתמודדנו עם נושא החרדים. אני מקווה ומתפלל (למפלצת הספגטי המעופפת) שיקרה שינוי הפעם. בגדול, אבל, זה רק יאיר לפיד. אין אף אחד אחר שירצה ויהיה מסוגל.