סיפורים על המשבר הכלכלי

סיפורים

כולם אוהבים סיפורים, ולא במקרה. המין האנושי פיתח את החיבה לסיפורים, מכיוון שהם מאפשרים להעביר ידע באופן יעיל. מאוד קל לזכור סיפורים, ולכן מומחים לתרגילי זיכרון משתמשים בסיפורים שהם ממציאים על מנת לזכור רשימות אקראיות של חפצים. אפילו סיפורים לילדים נועדו, באופן היסטורי, להקנות להם ידע חשוב אודות הסכנות של העולם שבחוץ (אם כי איכשהו הרעיון התעוות במהלך הדורות, וכיום הם בעיקר סופגים מידע חסר תועלת לחלוטין בעולם המודרני אודות הקולות שמשמיעים בעלי חיים שונים).

קל לחשוב על תהליכים חברתיים כעל סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (לעיתים קוראים לכך "נראטיב", אבל המילה "סיפור" נראית לי פחות יומרנית ומתאימה באותה המידה). סיפורים רבים נראים כך: בהתחלה קיים איזה שהוא מצב קדמוני אידיאלי, באמצע מתעוררים קשיים כלשהם, ובסוף מגיעה ההתגברות וההצלחה להגיע לשיווי המשקל המושלם הנוכחי.

למשל, הסיפור הציוני: התעוררות לאומית באירופה של המאה ה 19 (התחלה), עלייה לארץ וקשיים רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים (אמצע), וכינונה המוצלח של מדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (סוף). או, הסיפור ששמעתי לפני מספר ימים בביקור בשמורת החולה: ביצה יפיפייה ומשגשגת (התחלה), מדינת ישראל הצעירה מחליטה משום מה לייבש אותה והורסת הכל (אמצע), חבורה של חובבי טבע קנאים מצליחים להקים בכל זאת שמורה ולהחזיר אליה בעלי חיים שנכחדו (סוף). או, למשל, הסיפור של המחאה החברתית: במדינת ישראל הסוציאליסטית של ימי מפא"י העליזים חיים כולם בעושר ואושר (התחלה), בשלב כלשהו מגיעים הניאו-ליברלים המרושעים עם הקפיטליזם החזירי שלהם ומובילים להיעלמותו של מעמד הביניים (אמצע), ואז העם מתאחד למחאה רחבת היקף כנגד השלטון (תחילת הסוף, שעוד ייסגר בהמשך).

זה רק סוג אחד, נפוץ יחסית, של סיפורים. יש עוד מספר עלילות כאלו שחוזרות על עצמן פעמים רבות. בתחילת המאה ה 20 סיווג Georges Polti שלושים ושישה עלילות מקובלות לסיפורים שחוזרות על עצמן בשלל יצירות בווריאציות שונות, וב – 1993 טען Ronald Tobias שיש רק 20 כאלו. שניהם מתייחסים יותר לסיפורים אינדיבידואלים ולא היסטוריים, אבל העיקרון דומה. הבעיה היא שהנתונים בדרך כלל סותרים סיפורים פשוטים, והתמקדות בהם מדחיקה חלק גדול מהדברים החשובים שהתרחשו במקביל במציאות.

 

סיפורים על תאוות בצע

תאוות הבצע משמשת כנושא מצוין לסיפורים כבר אלפי שנים, מאז ימי המלך מידאס וככל הנראה עוד לפניו, כמעט בכל תרבות אנושית. הסיפורים לרוב מתחילים עם גיבור מוכשר, חכם, וטוב לב, אך בשלב מסוים תאוות הבצע משתלט על מחשבותיו והוא מגזים עם הדברים שאותם ביקש להשיג, מה שמוביל בסופו של דבר לאובדנו ולאובדנם של אהובי ליבו. זה היה רק טבעי לחבר את תאוות הבצע גם למשבר הנוכחי, ולהזכיר את אותם סוחרים בבנקי השקעות שהמיטו על העולם אסון בניסיונותיהם להרוויח עוד כמה (מיליוני) דולרים.

האמת היא שתאוות בצע לא הייתה הסיבה למשבר הכלכלי הנוכחי. היא לא הייתה הסיבה לקיומן של הלוואות הסאב-פריים, לחובות הממשלה היוונית, או לבועות הנדל"ן באירלנד וספרד. זאת משום שתאוות הבצע תמיד הייתה כאן – אין שום סיבה להניח שהמין האנושי היה יותר תאב בצע בשנת 2008 מאשר בשנת 1998, 1988, 1978, או בכל תקופה אחרת שבה לא התרחש משבר כלכלי. כמו כן, בניגוד להשקפה המקובלת, סוחרי בורסה או כלכלנים אינם יותר תאבי בצע מכל אדם אחר שמזדמנות לידיו אפשרויות להשיג עושר רב במהירות.

מה שהשתנה לעומת העשורים הקודמים אלו ההזדמנויות, הסביבה שבתוכה יכולה תאוות בצע לפרוח ולגרום לאנשים לקחת סיכונים מיותרים. מכלול של סיבות הוביל לכך שבעשור הראשון של המאה ה 21 הופיע הרבה מאוד כסף במערכת הפיננסית העולמית, התמריצים לקחת סיכונים גדלו באופן דרמטי, ותאוות הבצע הרימה את ראשה. כל עוד הכסף קבור עמוק באדמה, אנשים מוכנים להשקיע מאמץ מסוים על מנת לחפור אותו החוצה אבל אף אחד לא מאבד את העשתונות; ברגע שהכסף יוצא החוצה אל האוויר הפתוח וגדל על העצים, אנשים (בייחוד גברים, בואו נודה בכך) מתחילים להשתגע, ואף אחד לא רוצה להישאר הפראייר שלא ניצל את ההזדמנויות המדהימות.

זהו מקור הבעיה: התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור במידה והתרחיש הרע יתממש, וכספי הזכייה הגבוהים למהמרים. אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם.

 

סיפורים גדולים

כשקורים דברים גדולים, אנשים זקוקים לסיפורים גדולים. לא ייתכן שהמשבר הזה אינו מסמל משהו דרמטי במיוחד, הם חושבים – איזו שהיא מערכת שמתרסקת, עולם שעולה בלהבות, משהו שאפשר לעשות עליו סרט הוליוודי. לכן הופיעו בתחילת המשבר הנוכחי כל כך הרבה כתבות מטופשות בסגנון של "מות הקפיטליזם" (ועדיין מופיעות לעיתים). אחרים כבר הצהירו שהסיפור של המשבר הנוכחי הוא בכלל מותה של מדינת הרווחה האירופאית, ויש כאלו שמצהירים על קריסתה של ארצות הברית, על התמוטטותה של אירופה, או על נפילתן של מדינות המערב כולן. הבעיה עם המשבר הנוכחי היא שאף אחד מהסיפורים הנ"ל אינו מתאים עבורו. משברים כלכליים הם תמיד עניין מסובך, אבל המקרה הנוכחי הוא מעבר לכך – המדינות שנפגעו מאוד שונות אחת מהשנייה, והן נפגעו באופן שונה, וגם אלו ששרדו את המשבר בהצלחה די שונות.

כאשר מסתכלים על מדינות שנפגעו ומדינות שלא נפגעו, אי אפשר לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי לא עובדת", בגלל אוסטרליה וקנדה שמצבן לא רע בכלל, ואי אפשר גם לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי עובדת מצוין" מכיוון שבכל זאת, ארצות הברית נפגעה קשה. אי אפשר לומר "מדינת הרווחה קורסת" מכיוון שמצבן של המדינות הנורדיות לא רע בכלל, אבל קשה להלל את הדגם האירופאי למדינת הרווחה לאור חוסר יכולתן של מדינות כגון יוון, איטליה ואולי גם צרפת לקיים מדינת רווחה מבלי להיקלע לפופוליזם שמסתיים בחובות ממשלה גבוהים ומשק שאינו תחרותי. זה מגוחך לדבר על נפילתו של המערב כאשר רמת החיים במדינות המערב גבוהה לאין שיעור מזו של המדינות המתפתחות, והמוני צעירים סיניים משכילים מהגרים לארצות הברית ולא בכיוון ההפוך.

דברים גדולים אכן קרו. סקטור פיננסי שלם, בנקי השקעות, כמעט נמחק. כמויות בלתי נתפסות של כספים התנדפו לאוויר. אמריקנים רבים איבדו את בתיהם. יוונים רבים גילו שאם הם רוצים לחיות במדינת רווחה הם צריכים גם לשלם מיסים במקביל. גרמנים וצרפתים גילו שקשה לקיים איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. אלו דברים גדולים, גם אם הם לא מספיק דרמטיים על מנת למכור עיתונים, או להשיג כניסות לבלוג.

 

סיפורים קטנים

אז מה עושים כשהסיפורים הגדולים מתגלים כשקריים? מתחילים להמציא סיפורים קטנים עבור עמים ספציפיים. היוונים? אה, נו, הם עצלנים. האיסלנדים? חבורה של דייגים שהחליטו יום אחד שהם מומחים פיננסיים. הגרמנים? נו, בטח שהמצב שלהם מצוין, הם כולם כאלו ממושמעים ומסודרים, תראו את הרכבות והכבישים שלהם, הלוואי עלינו.

אני לא נלהב מהסיפורים האלו, מכיוון שהם תמיד נשמעים לי פשטניים מדי, לחיוב או לרעה, ומובילים למן דטרמיניזם: "ככה זה וככה זה יישאר, העם לא ישתנה".

ישנם הבדלים בין מדינות, אבל אין לנו כוח לחקור לעומק את המוסדות וההיסטוריה שהובילו להבדלים הללו, אז אנחנו זורקים פנימה סיפור שאומר שהשבדים הם עם נורא הוגן ומנומס ולכן הם מצליחים לקיים סוציאל-דמוקרטיה משגשגת. היו רבים שסיפרו בעשורים האחרונים על היעילות של היפנים, שאפשרה להם להשתלט על שוק הרכב העולמי, לצמוח בקצב מדהים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולבנות את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. איך בדיוק זה מסתדר עם כך שיפן נמצאת במשבר כלכלי מתמשך מאז שנות התשעים ולא מצליחה לצאת ממנו? פתאום הופיע דור של יפנים חדשים שלא היו כל כך יעילים כמו הוריהם? ומה עם פינלנד, שעד שנות השמונים הייתה מדינה נחשלת למדי? פתאום הופיע שם לפני שלושים שנים דור חדש של פיניים שהם בעצם נורא חרוצים וחכמים והפכו אותה למדינה המתקדמת והמצליחה שהיא כיום? בספרו "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" מזכיר הא-ג'ון צ'אנג (בהקשר של שאלת התפתחותן של מדינות אפריקה) כי נוסעים אמריקאים ואוסטרלים מהמאה ה 19 תיארו את היפנים כעצלנים; נוסעים בריטיים שטיילו בגרמניה במאה ה 19 טענו כי הגרמנים הם טיפשים מדי, אינדיבידואליסטים מדי, ורגשניים מדי, וזו הסיבה לכך הם מפגרים מבחינה כלכלית אחרי צרפת ובריטניה. מסתבר שהשתנו מאז כמה דברים…

אז כן, יש כזה דבר שנקרא "תרבות", והוא יחסית קבוע. עמים הם ללא ספק שונים אחד מהשני, וכל אחד שנוסע לחו"ל אפילו לזמן קצר מבחין עד מהרה בשוני התרבותי המתבטא בלבוש, באוכל, בקודי ההתנהגות המקובלים ועוד. אבל בכל עם יש אנשים עצלנים וחרוצים, חכמים וטיפשים, יצירתיים וכאלו שהולכים בתלם, והשוני התרבותי שישנו לא בהכרח משפיע על הביצועים הכלכליים של מדינות. ההיסטוריה, הפוליטיקה, ומבנה המוסדות הם אלו שמשפיעים, וכאשר אלו משתנים "התרבות העסקית" משתנה ביחד איתם. הנטייה שלנו לדבר על אמריקאים תאבי בצע או גרמנים ממושמעים היא פשוט עוד הכללה, לא שונה מהותית מהכללות גזעניות, שתופסת מעט ומפספסת הרבה. במקום לומר שהיוונים והאיטלקים עצלנים, או שהגבר האיסלנדי הממוצע הוא מאצ'ו תאב סיכונים שנכנס בשמחה לעסקים שבהם הוא אינו מבין דבר, עדיף לחקור קצת יותר ברצינות את ההיסטוריה ואת המוסדות של המדינות הללו, ולקחת בחשבון שהטבע האנושי הבסיסי הוא זהה בכל העולם. בכל עם ישנם "שבדים", "יפניים", "אמריקנים" ו"יוונים" – אפשר אפילו לומר שבתוך כל אדם מסתתר הפוטנציאל לעטות על עצמו כל אחד מהדימויים השטחיים הללו. אבל אף אחד מאיתנו אינו פועל בוואקום, ההתנהגות שלנו מושפעת מאוד מהמערכת המקיפה אותנו, וזו מערכת שאנחנו יכולים לבחור לשנות.

 

סיפורים על סיפורים

בספרם Animal Spirits מונים George Akerlof ו – Robert Shiller חמישה "רוחות" לא רציונאליות שמשפיעות על התנהגותם של בני אדם ברמה המאקרו כלכלית: אמון, הוגנות, שחיתות, אשליית הכסף וסיפורים. בפרק העוסק בסיפורים הם מזכירים פסיכולוגים כגון Roger Schank ו – Robert Abelson שטענו שסיפורים עומדים בבסיסו של הידע האנושי, וכי אנשים זוכרים עובדות על ידי הצמדתם לסיפורים. אנשים אוהבים כל כך את הסיפורים שלהם, שלעיתים הם מתנגדים לעצם קיומן של עדויות סותרות. למשל, במסגרת פרויקט של נשיונל ג'אוגרפיק ניסו חוקרים להתחקות באופן גנטי אחרי תנועתם ההיסטורית של עמים ברחבי העולם, אך הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד שבטי אינדיאנים בצפון אמריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה, ושלל עמים אחרים שלא רוצים שמחקר מדעי יהרוס להם את המיתוסים המשותפים. באותו אופן, כאשר הכתבים בעיתון "כלכליסט" מדווחים על דירוג איכות החיים של ה OECD שממקם את מדינת ישראל במקום לא רע בכלל, הם חייבים להסתייג ולציין את חסרונותיו של הדירוג ושהוא בעצם לא כל כך מייצג – הוא פשוט סותר את הסיפור הקבוע שהעיתון מנסה לדחוף אודות הכלכלה הישראלית, סיפור על כלכלה הולכת ומתרסקת ומעמד ביניים נעלם, סיפור שקשה לתמוך בו עם נתונים.

בהקשר הכלכלי, מזכירים אקרלוף ושילר בספרם את מקסיקו של שנות השבעים, תקופה שבה נשיא כריזמטי במיוחד וגילויים של נפט גרמו לרבים להאמין שמקסיקו הולכת להפוך לאחת המדינות העשירות ביותר בעולם, תוך התעלמות מהשחיתות הרבה, מהחובות ההולכים וגדלים של הממשל, ומהגזמות בהערכת שווי אוצרות הטבע של המדינה. בועות רבות הן תוצאה של סיפור שאנשים מספרים לעצמם על נכס שמחירו עתיד להמשיך ולעלות לנצח. אנשים ממציאים סיפורים על מנת להסביר תופעות כלכליות, כגון המשבר האחרון, אך לסיפורים האלו יש כוח משלהם – הם משפיעים על המציאות, על הזיכרון ההיסטורי, על הדרך שבה אנשים פועלים. הם הופכים להיות משתנה מאקרו-כלכלי בכוחות עצמם, ולא רק מסבירים את העובדות שיצרו משתנים אחרים. סיפורים גרמו, למשל, לגידול בהשקעות ובצריכה במקסיקו של שנות השבעים. סיפורים על "עידן חדש" של טכנולוגיה שאיננה מצייתת לחוקי הכלכלה הישנים יצרו את בועת הדוט-קום של תחילת שנות ה 2000.

אבל סיפורים הם לא המציאות. הדמויות שבתוך הסיפור לרוב אינן מצליחות להבין שהן בתוך סיפור, הן חושבות שהן חיות במציאות האובייקטיבית. אין דרך פשוטה לצאת אל מחוץ לסיפור הצבעוני והמושך – צריך לקרוא הרבה מאוד עובדות שמתוארות מנקודות מבט שונות, ורק אז אפשר להתחיל לגבש תפיסה של המציאות המורכבת, תפיסה שלרוב תשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מבינים שום דבר. לא במקרה האדם המשכיל הממוצע יתבטא בנחרצות רבה יותר בנוגע לשיעור מס החברות, להשלכות האינטרנט על חיי החברה של ילדים, או לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך מאשר חוקרים שמכירים את הנושאים האלו לעומק – וגם אותם החוקרים יתבטאו באופן יותר נחרץ לגבי נושאים שאותם הם פחות מכירים. אולי המצב שונה במדעים מדויקים, אבל במדעי החברה ככל שאתה לומד נושא מסוים יותר לעומק, אתה מגלה מורכבות רבה יותר.

בדרך כלל אין לנו את הזמן והכוח להתעמק במרבית הנושאים. על כן, אני מניח שהמין האנושי ימשיך לחפש לעצמו סיפורים קצרים ויפים שיסכמו עבורנו את העולם ואת הדברים שמתרחשים בו באופן שאנחנו יכולים לתפוס, סיפורים שיתנו לנו מסגרת כלשהי לחיים שהיא מעבר לאירועים אקראיים המתרחשים אחד אחרי השני ללא הסבר, סיפורים שיאפשרו לנו לחיות בתוך מציאות שאנחנו מבינים, עם התחלה אמצע וסוף, גם אם היא איננה המציאות האובייקטיבית.

ואולי זה לא כל כך נורא, למרות הכל.