סיפורים
כולם אוהבים סיפורים, ולא במקרה. המין האנושי פיתח את החיבה לסיפורים, מכיוון שהם מאפשרים להעביר ידע באופן יעיל. מאוד קל לזכור סיפורים, ולכן מומחים לתרגילי זיכרון משתמשים בסיפורים שהם ממציאים על מנת לזכור רשימות אקראיות של חפצים. אפילו סיפורים לילדים נועדו, באופן היסטורי, להקנות להם ידע חשוב אודות הסכנות של העולם שבחוץ (אם כי איכשהו הרעיון התעוות במהלך הדורות, וכיום הם בעיקר סופגים מידע חסר תועלת לחלוטין בעולם המודרני אודות הקולות שמשמיעים בעלי חיים שונים).
קל לחשוב על תהליכים חברתיים כעל סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (לעיתים קוראים לכך "נראטיב", אבל המילה "סיפור" נראית לי פחות יומרנית ומתאימה באותה המידה). סיפורים רבים נראים כך: בהתחלה קיים איזה שהוא מצב קדמוני אידיאלי, באמצע מתעוררים קשיים כלשהם, ובסוף מגיעה ההתגברות וההצלחה להגיע לשיווי המשקל המושלם הנוכחי.
למשל, הסיפור הציוני: התעוררות לאומית באירופה של המאה ה 19 (התחלה), עלייה לארץ וקשיים רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים (אמצע), וכינונה המוצלח של מדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (סוף). או, הסיפור ששמעתי לפני מספר ימים בביקור בשמורת החולה: ביצה יפיפייה ומשגשגת (התחלה), מדינת ישראל הצעירה מחליטה משום מה לייבש אותה והורסת הכל (אמצע), חבורה של חובבי טבע קנאים מצליחים להקים בכל זאת שמורה ולהחזיר אליה בעלי חיים שנכחדו (סוף). או, למשל, הסיפור של המחאה החברתית: במדינת ישראל הסוציאליסטית של ימי מפא"י העליזים חיים כולם בעושר ואושר (התחלה), בשלב כלשהו מגיעים הניאו-ליברלים המרושעים עם הקפיטליזם החזירי שלהם ומובילים להיעלמותו של מעמד הביניים (אמצע), ואז העם מתאחד למחאה רחבת היקף כנגד השלטון (תחילת הסוף, שעוד ייסגר בהמשך).
זה רק סוג אחד, נפוץ יחסית, של סיפורים. יש עוד מספר עלילות כאלו שחוזרות על עצמן פעמים רבות. בתחילת המאה ה 20 סיווג Georges Polti שלושים ושישה עלילות מקובלות לסיפורים שחוזרות על עצמן בשלל יצירות בווריאציות שונות, וב – 1993 טען Ronald Tobias שיש רק 20 כאלו. שניהם מתייחסים יותר לסיפורים אינדיבידואלים ולא היסטוריים, אבל העיקרון דומה. הבעיה היא שהנתונים בדרך כלל סותרים סיפורים פשוטים, והתמקדות בהם מדחיקה חלק גדול מהדברים החשובים שהתרחשו במקביל במציאות.
סיפורים על תאוות בצע
תאוות הבצע משמשת כנושא מצוין לסיפורים כבר אלפי שנים, מאז ימי המלך מידאס וככל הנראה עוד לפניו, כמעט בכל תרבות אנושית. הסיפורים לרוב מתחילים עם גיבור מוכשר, חכם, וטוב לב, אך בשלב מסוים תאוות הבצע משתלט על מחשבותיו והוא מגזים עם הדברים שאותם ביקש להשיג, מה שמוביל בסופו של דבר לאובדנו ולאובדנם של אהובי ליבו. זה היה רק טבעי לחבר את תאוות הבצע גם למשבר הנוכחי, ולהזכיר את אותם סוחרים בבנקי השקעות שהמיטו על העולם אסון בניסיונותיהם להרוויח עוד כמה (מיליוני) דולרים.
האמת היא שתאוות בצע לא הייתה הסיבה למשבר הכלכלי הנוכחי. היא לא הייתה הסיבה לקיומן של הלוואות הסאב-פריים, לחובות הממשלה היוונית, או לבועות הנדל"ן באירלנד וספרד. זאת משום שתאוות הבצע תמיד הייתה כאן – אין שום סיבה להניח שהמין האנושי היה יותר תאב בצע בשנת 2008 מאשר בשנת 1998, 1988, 1978, או בכל תקופה אחרת שבה לא התרחש משבר כלכלי. כמו כן, בניגוד להשקפה המקובלת, סוחרי בורסה או כלכלנים אינם יותר תאבי בצע מכל אדם אחר שמזדמנות לידיו אפשרויות להשיג עושר רב במהירות.
מה שהשתנה לעומת העשורים הקודמים אלו ההזדמנויות, הסביבה שבתוכה יכולה תאוות בצע לפרוח ולגרום לאנשים לקחת סיכונים מיותרים. מכלול של סיבות הוביל לכך שבעשור הראשון של המאה ה 21 הופיע הרבה מאוד כסף במערכת הפיננסית העולמית, התמריצים לקחת סיכונים גדלו באופן דרמטי, ותאוות הבצע הרימה את ראשה. כל עוד הכסף קבור עמוק באדמה, אנשים מוכנים להשקיע מאמץ מסוים על מנת לחפור אותו החוצה אבל אף אחד לא מאבד את העשתונות; ברגע שהכסף יוצא החוצה אל האוויר הפתוח וגדל על העצים, אנשים (בייחוד גברים, בואו נודה בכך) מתחילים להשתגע, ואף אחד לא רוצה להישאר הפראייר שלא ניצל את ההזדמנויות המדהימות.
זהו מקור הבעיה: התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור במידה והתרחיש הרע יתממש, וכספי הזכייה הגבוהים למהמרים. אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם.
סיפורים גדולים
כשקורים דברים גדולים, אנשים זקוקים לסיפורים גדולים. לא ייתכן שהמשבר הזה אינו מסמל משהו דרמטי במיוחד, הם חושבים – איזו שהיא מערכת שמתרסקת, עולם שעולה בלהבות, משהו שאפשר לעשות עליו סרט הוליוודי. לכן הופיעו בתחילת המשבר הנוכחי כל כך הרבה כתבות מטופשות בסגנון של "מות הקפיטליזם" (ועדיין מופיעות לעיתים). אחרים כבר הצהירו שהסיפור של המשבר הנוכחי הוא בכלל מותה של מדינת הרווחה האירופאית, ויש כאלו שמצהירים על קריסתה של ארצות הברית, על התמוטטותה של אירופה, או על נפילתן של מדינות המערב כולן. הבעיה עם המשבר הנוכחי היא שאף אחד מהסיפורים הנ"ל אינו מתאים עבורו. משברים כלכליים הם תמיד עניין מסובך, אבל המקרה הנוכחי הוא מעבר לכך – המדינות שנפגעו מאוד שונות אחת מהשנייה, והן נפגעו באופן שונה, וגם אלו ששרדו את המשבר בהצלחה די שונות.
כאשר מסתכלים על מדינות שנפגעו ומדינות שלא נפגעו, אי אפשר לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי לא עובדת", בגלל אוסטרליה וקנדה שמצבן לא רע בכלל, ואי אפשר גם לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי עובדת מצוין" מכיוון שבכל זאת, ארצות הברית נפגעה קשה. אי אפשר לומר "מדינת הרווחה קורסת" מכיוון שמצבן של המדינות הנורדיות לא רע בכלל, אבל קשה להלל את הדגם האירופאי למדינת הרווחה לאור חוסר יכולתן של מדינות כגון יוון, איטליה ואולי גם צרפת לקיים מדינת רווחה מבלי להיקלע לפופוליזם שמסתיים בחובות ממשלה גבוהים ומשק שאינו תחרותי. זה מגוחך לדבר על נפילתו של המערב כאשר רמת החיים במדינות המערב גבוהה לאין שיעור מזו של המדינות המתפתחות, והמוני צעירים סיניים משכילים מהגרים לארצות הברית ולא בכיוון ההפוך.
דברים גדולים אכן קרו. סקטור פיננסי שלם, בנקי השקעות, כמעט נמחק. כמויות בלתי נתפסות של כספים התנדפו לאוויר. אמריקנים רבים איבדו את בתיהם. יוונים רבים גילו שאם הם רוצים לחיות במדינת רווחה הם צריכים גם לשלם מיסים במקביל. גרמנים וצרפתים גילו שקשה לקיים איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. אלו דברים גדולים, גם אם הם לא מספיק דרמטיים על מנת למכור עיתונים, או להשיג כניסות לבלוג.
סיפורים קטנים
אז מה עושים כשהסיפורים הגדולים מתגלים כשקריים? מתחילים להמציא סיפורים קטנים עבור עמים ספציפיים. היוונים? אה, נו, הם עצלנים. האיסלנדים? חבורה של דייגים שהחליטו יום אחד שהם מומחים פיננסיים. הגרמנים? נו, בטח שהמצב שלהם מצוין, הם כולם כאלו ממושמעים ומסודרים, תראו את הרכבות והכבישים שלהם, הלוואי עלינו.
אני לא נלהב מהסיפורים האלו, מכיוון שהם תמיד נשמעים לי פשטניים מדי, לחיוב או לרעה, ומובילים למן דטרמיניזם: "ככה זה וככה זה יישאר, העם לא ישתנה".
ישנם הבדלים בין מדינות, אבל אין לנו כוח לחקור לעומק את המוסדות וההיסטוריה שהובילו להבדלים הללו, אז אנחנו זורקים פנימה סיפור שאומר שהשבדים הם עם נורא הוגן ומנומס ולכן הם מצליחים לקיים סוציאל-דמוקרטיה משגשגת. היו רבים שסיפרו בעשורים האחרונים על היעילות של היפנים, שאפשרה להם להשתלט על שוק הרכב העולמי, לצמוח בקצב מדהים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולבנות את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. איך בדיוק זה מסתדר עם כך שיפן נמצאת במשבר כלכלי מתמשך מאז שנות התשעים ולא מצליחה לצאת ממנו? פתאום הופיע דור של יפנים חדשים שלא היו כל כך יעילים כמו הוריהם? ומה עם פינלנד, שעד שנות השמונים הייתה מדינה נחשלת למדי? פתאום הופיע שם לפני שלושים שנים דור חדש של פיניים שהם בעצם נורא חרוצים וחכמים והפכו אותה למדינה המתקדמת והמצליחה שהיא כיום? בספרו "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" מזכיר הא-ג'ון צ'אנג (בהקשר של שאלת התפתחותן של מדינות אפריקה) כי נוסעים אמריקאים ואוסטרלים מהמאה ה 19 תיארו את היפנים כעצלנים; נוסעים בריטיים שטיילו בגרמניה במאה ה 19 טענו כי הגרמנים הם טיפשים מדי, אינדיבידואליסטים מדי, ורגשניים מדי, וזו הסיבה לכך הם מפגרים מבחינה כלכלית אחרי צרפת ובריטניה. מסתבר שהשתנו מאז כמה דברים…
אז כן, יש כזה דבר שנקרא "תרבות", והוא יחסית קבוע. עמים הם ללא ספק שונים אחד מהשני, וכל אחד שנוסע לחו"ל אפילו לזמן קצר מבחין עד מהרה בשוני התרבותי המתבטא בלבוש, באוכל, בקודי ההתנהגות המקובלים ועוד. אבל בכל עם יש אנשים עצלנים וחרוצים, חכמים וטיפשים, יצירתיים וכאלו שהולכים בתלם, והשוני התרבותי שישנו לא בהכרח משפיע על הביצועים הכלכליים של מדינות. ההיסטוריה, הפוליטיקה, ומבנה המוסדות הם אלו שמשפיעים, וכאשר אלו משתנים "התרבות העסקית" משתנה ביחד איתם. הנטייה שלנו לדבר על אמריקאים תאבי בצע או גרמנים ממושמעים היא פשוט עוד הכללה, לא שונה מהותית מהכללות גזעניות, שתופסת מעט ומפספסת הרבה. במקום לומר שהיוונים והאיטלקים עצלנים, או שהגבר האיסלנדי הממוצע הוא מאצ'ו תאב סיכונים שנכנס בשמחה לעסקים שבהם הוא אינו מבין דבר, עדיף לחקור קצת יותר ברצינות את ההיסטוריה ואת המוסדות של המדינות הללו, ולקחת בחשבון שהטבע האנושי הבסיסי הוא זהה בכל העולם. בכל עם ישנם "שבדים", "יפניים", "אמריקנים" ו"יוונים" – אפשר אפילו לומר שבתוך כל אדם מסתתר הפוטנציאל לעטות על עצמו כל אחד מהדימויים השטחיים הללו. אבל אף אחד מאיתנו אינו פועל בוואקום, ההתנהגות שלנו מושפעת מאוד מהמערכת המקיפה אותנו, וזו מערכת שאנחנו יכולים לבחור לשנות.
סיפורים על סיפורים
בספרם Animal Spirits מונים George Akerlof ו – Robert Shiller חמישה "רוחות" לא רציונאליות שמשפיעות על התנהגותם של בני אדם ברמה המאקרו כלכלית: אמון, הוגנות, שחיתות, אשליית הכסף וסיפורים. בפרק העוסק בסיפורים הם מזכירים פסיכולוגים כגון Roger Schank ו – Robert Abelson שטענו שסיפורים עומדים בבסיסו של הידע האנושי, וכי אנשים זוכרים עובדות על ידי הצמדתם לסיפורים. אנשים אוהבים כל כך את הסיפורים שלהם, שלעיתים הם מתנגדים לעצם קיומן של עדויות סותרות. למשל, במסגרת פרויקט של נשיונל ג'אוגרפיק ניסו חוקרים להתחקות באופן גנטי אחרי תנועתם ההיסטורית של עמים ברחבי העולם, אך הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד שבטי אינדיאנים בצפון אמריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה, ושלל עמים אחרים שלא רוצים שמחקר מדעי יהרוס להם את המיתוסים המשותפים. באותו אופן, כאשר הכתבים בעיתון "כלכליסט" מדווחים על דירוג איכות החיים של ה OECD שממקם את מדינת ישראל במקום לא רע בכלל, הם חייבים להסתייג ולציין את חסרונותיו של הדירוג ושהוא בעצם לא כל כך מייצג – הוא פשוט סותר את הסיפור הקבוע שהעיתון מנסה לדחוף אודות הכלכלה הישראלית, סיפור על כלכלה הולכת ומתרסקת ומעמד ביניים נעלם, סיפור שקשה לתמוך בו עם נתונים.
בהקשר הכלכלי, מזכירים אקרלוף ושילר בספרם את מקסיקו של שנות השבעים, תקופה שבה נשיא כריזמטי במיוחד וגילויים של נפט גרמו לרבים להאמין שמקסיקו הולכת להפוך לאחת המדינות העשירות ביותר בעולם, תוך התעלמות מהשחיתות הרבה, מהחובות ההולכים וגדלים של הממשל, ומהגזמות בהערכת שווי אוצרות הטבע של המדינה. בועות רבות הן תוצאה של סיפור שאנשים מספרים לעצמם על נכס שמחירו עתיד להמשיך ולעלות לנצח. אנשים ממציאים סיפורים על מנת להסביר תופעות כלכליות, כגון המשבר האחרון, אך לסיפורים האלו יש כוח משלהם – הם משפיעים על המציאות, על הזיכרון ההיסטורי, על הדרך שבה אנשים פועלים. הם הופכים להיות משתנה מאקרו-כלכלי בכוחות עצמם, ולא רק מסבירים את העובדות שיצרו משתנים אחרים. סיפורים גרמו, למשל, לגידול בהשקעות ובצריכה במקסיקו של שנות השבעים. סיפורים על "עידן חדש" של טכנולוגיה שאיננה מצייתת לחוקי הכלכלה הישנים יצרו את בועת הדוט-קום של תחילת שנות ה 2000.
אבל סיפורים הם לא המציאות. הדמויות שבתוך הסיפור לרוב אינן מצליחות להבין שהן בתוך סיפור, הן חושבות שהן חיות במציאות האובייקטיבית. אין דרך פשוטה לצאת אל מחוץ לסיפור הצבעוני והמושך – צריך לקרוא הרבה מאוד עובדות שמתוארות מנקודות מבט שונות, ורק אז אפשר להתחיל לגבש תפיסה של המציאות המורכבת, תפיסה שלרוב תשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מבינים שום דבר. לא במקרה האדם המשכיל הממוצע יתבטא בנחרצות רבה יותר בנוגע לשיעור מס החברות, להשלכות האינטרנט על חיי החברה של ילדים, או לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך מאשר חוקרים שמכירים את הנושאים האלו לעומק – וגם אותם החוקרים יתבטאו באופן יותר נחרץ לגבי נושאים שאותם הם פחות מכירים. אולי המצב שונה במדעים מדויקים, אבל במדעי החברה ככל שאתה לומד נושא מסוים יותר לעומק, אתה מגלה מורכבות רבה יותר.
בדרך כלל אין לנו את הזמן והכוח להתעמק במרבית הנושאים. על כן, אני מניח שהמין האנושי ימשיך לחפש לעצמו סיפורים קצרים ויפים שיסכמו עבורנו את העולם ואת הדברים שמתרחשים בו באופן שאנחנו יכולים לתפוס, סיפורים שיתנו לנו מסגרת כלשהי לחיים שהיא מעבר לאירועים אקראיים המתרחשים אחד אחרי השני ללא הסבר, סיפורים שיאפשרו לנו לחיות בתוך מציאות שאנחנו מבינים, עם התחלה אמצע וסוף, גם אם היא איננה המציאות האובייקטיבית.
ואולי זה לא כל כך נורא, למרות הכל.
סיפורים זו המומחיות שלי! (אבל לא כלכלה…)
אתה הססן וסקפטי עד הסוף. אהבתי! תמשיך כך! או שלא. קשה לדעת.
תודה. יתכן שאני אמשיך כך. ויתכן שלא. קשה לדעת.
לפעמים אני אוהב להיות נחרץ.
על אף שאין מסקנה בסוף, או יותר נכון, מסקנתך היא שאין מסקנה- הפוסט כתוב מצוין. נהניתי!
אם פוסט גורם לך להרהר בדברים שנראים ברורים מאליו אז הוא טוב. כמו סיינפלד.
בגדול התופעה שאתה מדבר עליה נוצרת במפגש של שתי תופעות ידועות :
1. כאשר מקווצים מידע מוכרחים להשמיט פרטים (גם בעולם הפיזיקאלי – נניח המרה מ-tiff ל-jpeg).
2. אנשים סובלים מכשלים לוגים שמובילים לבאייסים בקליטת מידע ובהסברתו (שלא כמו בעולם הפיזיקאלי הנייטרלי).
אבל למרות שהדברים מוכרים אתה מצליח ליצור סיפור מעניין סביב הנושא.
אגב, גם אתה חוטא בסיפוריזם כשאתה מנסה להסביר על רגל אחת את הבעיה היוונית כנובעת מאי-תשלום מסים. זכור לי שעיינתי בדו"ח של הבנק העולמי לגבי היקף ההון השחור מתוך התל"ג (בכלל בשביל לבדוק את מצבה של ישראל) וראיתי שיוון לא בולטת שם במיוחד. אומנם יוון לא בולטת לחיוב בדו"ח אבל אי אפשר לחזות ממיקומה בטבלה (מקום רע באמצע) את המפלה הכואבת שלה.
השאלה היא לא לגבי היקף ההון השחור מתוך התל"ג, אלא לגבי ההפרש בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה. יכולה להיות כלכלה ש 90% מהתל"ג שלה זה הון שחור, אבל הממשלה לא מוציאה הרבה כסף כך שהיא לא נכנסת לחובות, ויכולה להיות כלכלה בלי שום הון שחור שהממשלה שלה נכנסת לחובות עצומים. כלומר, אם מה שהבנת ממני זה שהבעיה היוונית נובעת מאי תשלום מיסים, אז זה מעט מטעה – הבעיה היוונית נובעת מחובות ממשלה, והחובות נובעים באופן טריוויאלי משילוב של הוצאות גדולות מדי והכנסות נמוכות מדי.
בהתחלה חשבתי שהפוסט הזה ירגיז אותי, אבל בסופו של דבר אהבתי אותו, ואני מסכים איתו ברוב ההיבטים. עם זאת, יש שתי נקודות שאני רוצה להעיר עליהן:
1. "זהו מקור הבעיה: התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור במידה והתרחיש הרע יתממש, וכספי הזכייה הגבוהים למהמרים. אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם."
אתה מתאר את שני הדברים כאילו הם נפרדים ולא קשורים אחד לשני, כאילו קבוצה (או קבוצות) מצומצמות של אנשים לא תרמו באופן אקטיבי ובמודע להגדלת התמריצים ללקיחת סיכונים ושאר התופעות הבעייתיות שאתה מתאר לעיל. זה כמובן האינטרס שלהם, ומנקודות ראות רבות זהו דבר לגיטימי. אתה מתאר כיצד תופעות אלה השפיעו לשלילה על הגורם האנושי במערכת, אבל אתה לא מדבר על האופן שבו הגורם האנושי השפיע על קיומן או אי-קיומן של אותן תופעות. הדבר דומה ללהסביר את רמות השחיתות במערכת פוליטית כלשהיא בכך שאין בה מספיק הפרדת רשויות, בלמים ואיזונים, בעוד שקיומם של מנגנונים כאלה כמובן מותנה בכך שהגורם האנושי באותה מערכת פוליטית יהיה מעוניין ליישם מנגנונים אלה. זה מתקשר קצת לדבר אחר שאמרת בפוסט: " הם [הסיפורים] הופכים להיות משתנה מאקרו-כלכלי בכוחות עצמם, ולא רק מסבירים את העובדות שיצרו משתנים אחרים. ". כך גם הגורם האנושי בעייני הוא משתנה מאקרו-כלכלי בפני עצמו והוא לא רק מושפע אלא גם משפיע על יתר המשתנים.
2. "אבל סיפורים הם לא המציאות. הדמויות שבתוך הסיפור לרוב אינן מצליחות להבין שהן בתוך סיפור, הן חושבות שהן חיות במציאות האובייקטיבית. אין דרך פשוטה לצאת אל מחוץ לסיפור הצבעוני והמושך – צריך לקרוא הרבה מאוד עובדות שמתוארות מנקודות מבט שונות, ורק אז אפשר להתחיל לגבש תפיסה של המציאות המורכבת, תפיסה שלרוב תשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מבינים שום דבר."
אני מסכים מאוד. לצערי שמתי לב שהרבה ממקבלי החלטות כלכליות (כן, בישראל) מביעים בהתבטאויותיהם קבלה בברכה של סיפורים אלה או אחרים ולעיתים ממציאים ומטפחים סיפורים היפותטיים חדשים. זאת במקום להתייחס לפרטים קונקרטיים הנוגעים לעבר, ההווה והעתיד הכלכלי של המדינה.
"לא במקרה האדם המשכיל הממוצע יתבטא בנחרצות רבה יותר בנוגע לשיעור מס החברות, להשלכות האינטרנט על חיי החברה של ילדים, או לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך מאשר חוקרים שמכירים את הנושאים האלו לעומק – וגם אותם החוקרים יתבטאו באופן יותר נחרץ לגבי נושאים שאותם הם פחות מכירים. אולי המצב שונה במדעים מדויקים, אבל במדעי החברה ככל שאתה לומד נושא מסוים יותר לעומק, אתה מגלה מורכבות רבה יותר."
בתור סטודנט לתואר שני במתמטיקה, אני יכול להגיד שהרגשתי האישית היא שאכן יש הבדל מסוים בין מדעי החברה למדעים מדויקים מהבחינה הזו. לרוב כשאני לומד נושא מסוים במתמטיקה, התחושה היא שיש לו עומק מוגבל, שתיאורטית (ובמקרים רבים בפועל) יהיה ניתן למצות בנקודה כלשהי. עם זאת, ה"רוחב" של אותו נושא נראה לעיתים אדיר בגודלו, בהתקשרו לנושאים רבים אחרים ובאופן שבו הוא משתלב בתוך מסגרת אלגנטית המכילה בתוכה נושאים רבים עם קשרים אחד בין השני. אבל זה כבר חורג מנושא הדיון. 🙂
1. אוקי, אז למה הם עשו את זה ב 2008 (או, יותר נכון, כשהבועה החלה לתפוח ב 2002) ולא ב 1998? ב 1988? אני אומר כזה דבר: אנשים אינם משתנים. הם תמיד אותו הדבר. מה שקרה זה שבשנות השמונים רייגן הוריד הרבה רגולציה שהייתה על המגזר הפיננסי, ואז בשנות התשעים הורידו עוד, וכל מני פוליטיקאים רצו לממן בתים לעניים, וכל מני פיזיקאים ומתמטיקאים המציאו מכשירים פיננסיים מסובכים, וקרו עוד כמה עשרות דברים אחרים במקביל שגרמו לכל העסק להתגלגל. זה נכון שלאנשים רבים היה אינטרס שהוא יתגלגל לאן שהוא התגלגל, ושהם ניסו לדחוף אותו לשם בכוח, אבל אם הפוליטיקאים היו חושבים ברצינות שמשבר כזה עתיד להתרחש הם היו עוצרים את העסק בשלב כלשהו בדרך. זה קרה בגלל מכלול של סיבות, ולא רק כמה אנשים שהיה להם אינטרס ברור וחתרו על מנת לממש אותו.
אבל ברור שהגורם האנושי הוא משתנה מאקרו כלכלי. למשל, ברור ששר אוצר כזה או אחר יישם מדיניות שונה משרי אוצר פוטנציאלים אחרים, וישפיע על הכלכלה כולה.
2. אני חשבתי בדוגמה הזו על איזה שהוא מומחה לפיזיקה של, נגיד, לייזרים, שיכול להתבטא די בנחרצות לגבי עתיד התחום שאליו הוא מומחה. זאת בניגוד לאיזה שהוא מומחה, נגיד, לכלכלת חינוך, שאם תשאל אותו מה כדאי לעשות עם מערכת החינוך הוא בוודאי יוכל לפסול כמה פתרונות פופוליסטים או כושלים, אבל לאחר מכן יתחיל לומר דברים כמו "מצד אחד… אבל מצד שני…" ומלכתחילה יזהיר אותך שיש סיכוי של 90% שכל רפורמה שתיישם תיכשל ושהבעיות של התמריצים במערכת הן מאוד חמורות וכו'.
1. מה שהשתנה זה הגידול המשמעותי בכוחו של המגזר הפיננסי בוושינגטון, בין אם דרך פעילות הלוביסטים שצברה תאוצה אדירה בעשורים האחרונים ובין אם דרך תרומות ענק לקמפיינים פוליטיים (ראה למשל מיהם התורמים הגדולים לקמפיין של מיט רומני: http://www.opensecrets.org/pres12/contrib.php?id=N00000286). אני לא אומר שהפוליטיקאים האמריקאים מושחתים (ודאי לא ביחס לכמה מהחבר'ה שלנו…), אבל תחושתי האישית היא שהם עמדו בפני לחץ אדיר מצד תעשיית השירותים הפיננסיים ואולי תעשיות אחרות בהחלטתם לתמוך למשל בפעולות של רייגן או בוש. הפוליטיקאים הם לא אלוהים וגם אם האינטרס הציבורי עומד בראש מעייניהם, זה לא אומר שהם חסינים ללחץ פוליטי, משפטי או אישי מצד גורמים אחרים במערכת הציבורית או הפרטית.
2. אין ספק.
מארק, זא לא השתנה אלא היה תמיד. להלן קטע מסרט שעשה מילטון פרידמן בסוף שנות ה70 על הלוביסטים בוואשינגטון (אפשר לראות רק את העשר דקות הראשונות בכדי להבין את העניין):
לא ראיתי את הסרט (אין לי כל כך זמן כרגע) אבל "זה" אינו מצב בינארי. אני מאמין לך שגם בשנות ה-70 הייתה פעולת לוביסטים של תעשיית הפיננסים בוושינגטון, אבל כיום יותר מ-5000 לוביסטים מועסקים על ידי תעשייה זו. קשה לי להאמין שאלה גם היו המספרים בזמנו.
סליחה. 3000, לא 5000.
אין לי מושג כמה לוביסטים יש לתעשיית הפיננסים. נראה לי שיותר חשוב לדעת זה כמה יש באופן כללי. הרי גם בכלכלה הריאלית (כל מה שלא קשור לפיננסים) לוביסטים יכולים לשבש את התחרות החופשית באמצעות רגולציות/ חוקים שמותאמים לרצונם של שולחי הלוביסטים. דברים מהסוג הזה מעלים את המחירים, גורמים לסגירתם של חברות שלא בצדק ועלולים אפילו לתרום לבועות מחירים בתחומים חשובים כמו נדל"ן.
זה נכון. מאמר אחד שנתקלתי בו שמנתח את היקף פעולת הלוביסטים בארה"ב (בעיקר בתעשיות התקשורת, התרופות, שירותים פיננסיים והייטק) הוא זה:
יש ללחוץ כדי לגשת אל business_of_america_is_lobbying.pdf
ולמרות שעוד לא קראתי אותו לעומק, הוא נראה מעניין.
אבל בכל זאת, אני חושב שברור שתעשיית הפיננסיים היא הרבה יותר קשורה לאזרח הטיפוסי משתעשיית הבשר או תעשיית התרופות או תעשיית התקשורת קשורות אליו. אזרח יכול שלא לקנות בשר בכלל, או לא לקנות מכונת כביסה בכלל, אבל להימנע מלהפקיד את כספו בבנק הוא לא יכול (במידה זו או אחרת, בחברה המודרנית).
מעולה!
בתקופה האחרונה יצא לי לחשוב לא מעט על הנושא הזה ופוסט הזה די מסכם את מחשבותיי…
לדעתי בסופו של דבר גם אם אתה פרופסור בתחומך, דעתך העכשוית היא לא יותר מסיפור מורכב שאולי נכון ואולי לא…התחלתי לחשוב לפי מתודה מסויימת: ברגע שיש לי "סיפור" או דעה מסויימת על משהו ואני מתחיל להיות קצת בטוח בנכונתה, אני מתחיל לחקור דברים שטוענים בדיוק את ההפך ולנסות ולהפריך את הסיפור שלי מתוך הנחה שיכול מאוד להיות שאני טועה…
תמיד אני מנסה להסביר לאנשים נחרצים מידי על מגבלות הידע ולא הולך לי כל כך… רוב האנשים פשוט לא מכירים את התופעה הדי יפה שככל שאתה חוקר יותר (בתחומים הלא מדוייקים…) אתה לרוב מגלה שאתה באמת לא יודע הרבה…
נדמה לי שיש גם קצת בעיה בתמריצים של המתודה האקדמית. הרי אם אני חוקר איזה אינטרס יש לי לומר בסוף המחקר שגיליתי שאני טועה או יותר גרוע שלא גיליתי כלום?
בדיוק השבוע ראיתי מאמר מצויין של ריצרד פיינמן בנושא:
http://www.laisrael.net/PageDisplay.asp?Artnum=1958
לצערי המתודה הספקנית לא פופולארית כל כך…
אז ישר כוח על על ניסיונך לקדם אותה!
תשמע, בתור מישהו שהיה רוצה אולי יום אחד להיות פרופסור, קשה לי להסכים שגם דעותיהם של פרופסורים בנוגע לתחום שאליו הם מומחים הן לא יותר מסיפורים. ברגע שחוקרים מגיעים מהכיוון של הנתונים האמפיריים, הם לפחות חייבים לפסול את כל אותם הסיפורים שסותרים את הנתונים. בין הסיפורים שאינם סותרים את הנתונים הם יכולים אולי לבחור את הסיפור החביב עליהם, אבל מן הסתם הם יהיו מודעים יותר מההדיוטות לסיפורים האחרים שקיימים.
יש המון בעיות בתמריצים של המתודה האקדמית, ומה שאתה מציין הוא בהחלט אחד מהם. ישנם כאלו שכתבו ספרים שלמים על הנושא הזה, על הבעיתיות בכך שרק חוקרים שמגלים השפעה כלשהי מפרסמים מאמר, בזמן שלעיתים זה חשוב מאוד דווקא להצהיר שלא גילית השפעה סטטיסטית כלשהי.
עוד פוסט מרתק לאוסף שלך 🙂
אני חושב שציינת פעם שיש לך תואר ראשון בהנדסת תעשיה, אז יש לי מין סיפור בתוך סיפור שאולי יעניין אותך.
לפי אחד המרצים אצלם למדתי, היפנים החליטו שמלחה"ע ה-2 הוכיחה את הכשלון של תעשיית הייצור שלהם לעומת זאת האמריקאית. כתוצאה מכך, מיד הם החליטו לייבא את ה-מומחה האמריקאי לייעול פסי ייצור, בחור בשם דמינג. היפנים הביאו את דמינג לשלל משרות ייעוץ בהן עשה חיל, והוא צבר מעמד של קאלט בבראנז'ת הייצור היפנית. אפילו פרס הייצור הממשלתי של יפן נקרא על שם דמינג, כבוד בל יתואר.
עברו 30 שנה, והגענו לשנות השמונים, כשהאמריקאים הבינו שתעשיית המכוניות שלהם לא תחזיק מעמד מול זאת היפנית. באו האמריקאים ליפנים ושאלו: מאיפה לכם כל שיטות הייצור המתקדמות האלה? ענו היפנים: כמובן שמדמינג, המומחה הידוע שלכם שגנבנו בשנות ה-50. שאלו האמריקאים: מי?
נראה לי שאפשר לטעון כמה טענות לגבי הסיפור הזה (כמובן שכולן שנויות במחלוקת):
1. הוא סותר את הסיפור על האופי היפני הממושמע בתור הגורם לעליונות היפנית בייצור – הרי הכל הגיע מדמינג.
2. הוא נכנס לשטאנץ הדרמטי של "יהלום בלתי מלוטש"/"אנשים לא יודעים מה יש להם בידיים עד שהם מפסידים את זה". אז אולי גם הוא בעצם פישוט של המציאות על מנת שזה יתאים לנרטיב קליט.
3. בהמשך ל-2, קצת מוזר שמרצה "יתאהב" בנרטיב הזה, מבלי להזכיר לפחות בכמה מילים הסברים אפשריים אחרים, אפילו ברמה הפרסונלית, כמו האנשים שמאחורי שיטת טויוטה (להבנתי דווקא שם דמינג לא היה מעורב).
בלי קשר, אני ארשה לעצמי לקשר פה לנושא אהוב עליי, בעל קשר לא מאוד הדוק לפוסט הזה: נרטיבים בספורט. תקציר מנהלים: סטטיסטיקאים הריצו רגרסיות לינאריות על סטטיסטיקות כדורסל, הסיקו מזה מסקנות (שלי נראות נכונות סטטיסטית) על תרומה של שחקנים, וכמובן הגיעו למסקנה שיש פער עצום בין הנרטיב התקשורתי לגבי איכות השחקן, והתרומה שלו בפועל. אם הצלחתי לעניין אותך, תוכל לקרוא על זה עוד פה:
http://wagesofwins.com/
הדוגמה הזאת יחודית למדי לדעתי ומעניינת מעבר לעיסוק בכדורסל, בגלל האופי המדיד גם של תפיסת השחקנים (כפי שהיא מבוטאת במשכורת) וגם של תפוקת השחקנים (אם אתה מאמין לסטטיסטיקות שלהם; כאמור, אני מאמין).
מקווה שהאנקדוטות שלי הצליחו לפחות לשעשע אותך קצת, המשך לכתוב פוסטים מעניינים כאלה!
מאמר מעורר למחשבה. מאחר שאני ה'אחראי' לתזה שונה במקצת, שאף מאוזכרת בדבריך, יש אולי רלוונטיות בהערה מנקודת המבט שלי.
הרעיון הבסיסי שאתה מעלה הוא ברוח המימרה העתיקה "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" – כלומר, "התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור [וכו']… אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם."
וודאי שאופי האדם הוא נתון, ואין טעם להתאמץ לשנותו, אבל גם הרעיון שמה שעלינו לסלק הוא רק את ההזדמנות הקלה לרווחים נוגע לא בסיבת היסוד אלא במשהו הנובע ממנה. הקביעה עשויה להיות נכונה לגבי חלק מהמדינות שנקלעו למשבר, וגם שם – רק לגבי חלק מהדברים. היא לא נכונה לחלוטין לגבי יוון, פורטוגל ואיטליה, מתאימה לגבי חלק מהדברים בספרד ובאירלנד, ותואמת רק חלקים מסוימים מהשוק בארצות-הברית.
התאוריה שלך מסבירה לא רע את מה שהתרחש בבורסות ואצל גורמים פיננסיים – שהיו חשופים מאוד לתמריצים ובמידה זו או אחרת הניחו כי לא יישאו בתוצאות – אך התופעות הבועתיות נוגעות תמיד לחלק הרבה יותר רחב של הציבור.
לדוגמה, באירלנד ההלוואות לדיור אינן הלוואות כנגד ביטחונות (נון-ריקורס) ולכן הלווה אחראי לחוב ואינו יכול להיפטר ממנו באמצעות וויתור על הנכס והעברתו לידי הבנק. כלומר, לא ניתן לומר לגבי חלק ניכר מהציבור, שהיה נגוע בטרפת הבנייה באירלנד, שהוא הניח שלא הוא ישלם את מחיר ההימור.
הסבר בסיסי יותר – ולטעמי, נכון יותר – הוא הורדה מתמשכת של הריבית על-ידי הבנק המרכזי (בארצות-הברית, בהפסקות קלות, בין השנים 1994-2012) וקידום חוקים ותקנות המפחיתים את הדרישות להלוואות (במיוחד לדיור, כפי שראינו בבריטניה, בארצות-הברית ובמקומות אחרים) לשינוי מתמשך ומתעצם במערכת השיקולים הכלכליים ובהנחות הכדאיות של משקיעים.
ברובד בסיסי הרבה יותר – זה שבגללו הורדה הריבית באופן כה עקבי ומקיף – הבעיה הייתה של מימון הוצאות הרווחה (והממשלה) הגדולות, שדחפה מדינות לנקוט מדיניות ריבית נמוכה וכסף זול, שנועדה לגלגל הלאה את החוב.
זה מביא אותי לנקודה השנייה שלך. אתה רואה פרכה בטיעון של התפרקות מדינת הרווחה משום ש"מצבן של המדינות הנורדיות לא רע בכלל." כלומר, אם הן מחזיקות מעמד יפה – כי אז לא ניתן לראות במשבר תסמין של קריסת דגם מדינת הרווחה האירופי.
המציאות, עם זאת, הרבה יותר מורכבת (כפי שאתה עצמך מציין). אם נשים כרגע בצד את נורווגיה, המממנת את הוצאותיה מהכנסות נפט, נוכל לראות כי בכל מדינות הרווחה הצולחות בצורה טובה יותר את המשבר נמצא תהליך פירוק וצמצום מדינת הרווחה בעיצומו – והוא החל עוד הרבה לפני המשבר הנוכחי. שוודיה ופינלנד, לדוגמה, חוו משבר חריף בתחילת שנות התשעים ומאז הן מצמצמות בהדרגה (וממשיכות גם עתה) להפחית את הוצאות הרווחה שלהן. בפינלנד, לדוגמה, צנחה ההוצאה הממשלתית מ-65 אחוז לפחות מ-50 אחוז ערב המשבר.
אם נבחן את הדברים באופן מעט יותר שיטתי, נוכל לראות כי בהשוואה בין שנת 1995 לשנת 2007, ערב המשבר (נתוני OECD) ההוצאה הציבורית כאחוז מהתמ"ג ירדה בשוודיה (14.6 אחוז), בדנמרק (9.6 אחוז), בפינלנד (19.2 אחוז), בקנדה (10.5 אחוז), בישראל (17.7 אחוז) וכן הלאה – שעה שהיא עמדה על מכונה או אף עלתה בצרפת, באוסטריה, באיטליה (25 אחוז), ביוון (23 אחוז), בארצות-הברית וכו' וכו'. באותו אופן ניתן יהיה להבחין בין מדינות שהגיבו היטב למשבר לאחרות באמצעות השוואת המנגנון המימוני העיקרי (חוב או משהו אחר).
ההבדל העיקרי שאני מוצא ביחס למדינת הרווחה הוא בין מערך מתוכנן וערוך היטב של התמודדות עם הצורך לקצץ את מדינת הרווחה, לבין ניסיון להכחיש שיש בכלל בעיה. לדוגמה, בשוודיה חוו משבר חריף בשנת 1992, שהוביל לגל ראשון של רפורמות, ואחריו לגל שני ואף משמעותי יותר, של רפורמות המתבצעות משנת 2006. בקנדה הובילה שורה של משברים לשינוי דרמטי בניהול התקציב (עודף תקציבי בשנים 1996-2008. בארצות-הברית, בצרפת, באיטליה, ביוון וכיו"ב בחרו לטעון שאין להן בעיה וגלגלו אותה הלאה – מה שיוביל לקריסה דרמטית יותר אצלן.
אני שמח שנהנית לקרוא.
הטיעון לגבי תאוות הבצע מועלה בד"כ בהקשר של הסוחרים בוול-סטריט, ובעיקר אליהם התייחסתי גם כשתקפתי אותו. אני מסכים שמה שכתבתי תקף פחות לגבי ארצות אחרות שנפגעו במשבר, אם כי גם באירלנד היו אנשים במערכת הבנקאית שלגביהם הטיעון כן תקף. ההורדה של הריבית והדרישות על ההלוואות הן הסיבות מלכתחילה לצמיחתם של עצי הכסף האלו שעליהם אני מדבר, זה נכון, אבל אני רציתי להתייחס רק להשפעות על תאוות הבצע ולא לסיבה הבסיסית, ולכן כתבתי רק "מכלול של סיבות הוביל לכך ש…".
לגבי המדינות הנורדיות, גם אם הן נעות מעט ימינה (נניח ש"ימינה" זה הכיוון הקפיטליסטי), זה לא אומר שהן הופכות לארצות הברית. בכל סטטיסטיקה שתבחר, משיעורי מיסים, דרך אחוז הוצאה ממשלתית מהתמ"ג ועד מדד ג'יני עדיין תראה הבדל גדול בין המדינות הנורדיות למדינות האנגלו-סכסיות. הן עדיין מדינות רווחה.
אתה מנסה לתאר את זה בדרך הבאה: מדינות שלא נפגעו מהמשבר הן מדינות שביצעו תנועה ימינה בעשורים האחרונים. אבל זה לא נכון, כי המדינות האלו עדיין נמצאות רחוק משמאל לארצות הברית. התנועה בעשורים האחרונים חשובה פחות מאשר המצב הנוכחי, והמצב הנוכחי הוא שהן מדינות רווחה סוציאליסטיות.
המנגנון המימוני, כמו שאתה כותב, הוא העיקר. לשבדיה ולפינלנד אין הרבה חובות. הן פשוט גובות מיסים בהתאם למערכת הסוציאלית שלהן, וגם את מערכת הפנסיות שלהן הן מאזנות יותר טוב מגרמניה וצרפת. בכל הנוגע לפגיעות במשברים כלכליים, מה שחשוב זה להיות אחראי. אתה יכול אולי לומר שמסיבות של פוליטיקה פופוליסטית קל יותר להיות קפיטליסט אחראי מאשר סוציאל-דמוקרט אחראי, ואני אסכים איתך, אבל בינתיים הנורדים מראים שניתן גם להיות סוציאל-דמוקרט אחראי.
לכן אני מתקשה להסכים לכך שמדינת הרווחה היא נחלת העבר. המודל עדיין לא קרס, ויש מדינות רבות ששואפות להגיע לשם. אתה לוקח תנועה מעט ימינה של מדינות שנמצאות בקצה השמאלי, ומסיק מכך שהם יגיעו לקצה הימני, אבל אין הכרח בכך. אולי הן בסך הכל נעות מעט ימינה, ואח"כ הן יעצרו. זו לא מגמה סוחפת כפי שאתה מנסה לתאר, ואפשר אפילו לראות בארצות הברית מגמה הפוכה מאז שאובמה נבחר.
לא חייבים לקצץ את מדינת הרווחה. כל מה שצריך זה לגבות מיסים בהתאם להוצאות הממשלה, לדאוג שלא תהיה פגיעה בתחרותיות, ולמנוע הגירה חופשית.
אני חושב שחילוקי הדיעות העיקריים שלנו כאן הם האם מה שאירע במדינות הנורדיות (אני חושב שאפשר להוציא מהכלל את נורווגיה ואת איסלנד, שתיהן מסיבות ברורות) הוא פירוק הדרגתי של מדינת הרווחה (יותר קרוב לטיעון שלי) או פשוט התאמה קטנה של הוצאות והכנסות.
הטיעון שלך הוא ש"לשבדיה ולפינלנד אין הרבה חובות" כי הן מנהלות את ענייניהן בשום שכל. אבל אם תשוב לאחור לתחילת העשור הקודם תוכל לראות ששוודיה, דנמרק ופינלנד דווקא סבלו משיעור חוב גבוה יחסית (שוודיה: 56.9 אחוז, לעומת 33.9 בארה"ב). הן פשוט הורידו את הוצאותיהן בצורה דרמטית, ולכן גם שיעור החוב שלהן קטן.
אני לא סבור שאני מסכים איתך גם לגבי היחסיות. אם אתה מביט על דוגמה של מדינת רווחה נוסח קנדה, הרי שעקת המסים שם אינה גבוהה מזו שבארצות הברית, ולעתים גם נמוכה יותר. אם בוחנים את שיעור המס הממוצע על אדם בודד (כאן) ניתן לראות כי בשנת 2000 היה המס הממוצע בשוודיה 26.75 אחוז, לעומת 17.26 בארה"ב ובשנת 2011 הוא היה 17.15 בארה"ב ו-17.48 בשוודיה. ההכנסה הנקייה אחרי מס בשנת 2000 של שוודי הייתה רק 76.8 אחוז מזו של אמריקני, ובשנת 2011 גדלה ל-87.6 אחוז.
מעבר לכך, החשיבות העיקרית במשבר אינה בהכרח למצב נטו אלא גם למגמה ובמובן זה, גם מדינות שיש להן הוצאות כבירות לרווחה, אך נמצאות על עקומה של צמצומן באופן מהותי (ע"ע מדיניות ההפרטה בשוודיה, ואוצ'רים בבתי הספר, הפחתות מסים לצד איזון תקציב, וכו') – במצב כזה, ההתייחסות אליהן במשבר שונה מאוד. אף אחד לא יעמוד וימחא כפיים לשווייץ, שוודיה או גרמניה כשלעצמן – אבל כשמשווים ניהול אחראי ושקול לניהול שאינו כזה, היחס שונה.
לאור זאת, לא לגמרי הבנתי את הטיעון שלך כי "לא חייבים לקצץ את מדינת הרווחה. כל מה שצריך זה לגבות מיסים בהתאם להוצאות הממשלה, לדאוג שלא תהיה פגיעה בתחרותיות, ולמנוע הגירה חופשית." נשים כרגע בצד את הנקודה האחרונה – ניתן לראות בעליל כי שוודיה ושות' קיצצו באופן משמעותי את הוצאותיהן, הפחיתו מאוד את השירותים, והפחיתו באופן דרמטי את המיסים בהן. לא ברור לי כיצד ניתן לראות בקיצוץ של כ-30 אחוז בשירותים ובהוצאות בחמש עשרה השנים האחרונות אי-קיצוץ. התוכל לבאר?
כתבת: "הן פשוט הורידו את הוצאותיהן בצורה דרמטית, ולכן גם שיעור החוב שלהן קטן".
נדמה לי שהנקודה של אורי היא גרעונות. כלומר, מדינה יכולה לתת להיות מדינתה רווחה יציבה כל עוד היא לא מתבססת על מדיניות גרעונית. (קרי הוצאות= הכנסות).
אין קשר בין *הוצאות* ליציבות. יש קשר בין גרעונות וחוב ליציבות.
אפשר לקחת את הטיעון שלך ולומר שהם פשוט הפסיקו עם מדיניות גרעונית… (ניתן לבדוק בקלות, יש לך אולי את הנתונים?)
(מויקיפדיה: "מאז שנת 1992 שבדיה נמנעה כמעט לגמרי מתקציב גרעוני").
אתה מתעקש להראות שיש קשר בין יציבות לבין "פירוק מדינת הרווחה".
האמת היא ששבדיה אחת המדינות הכי יציבות היום והיא *עדיין* מדינת רווחה (אולי קצת פחות מפעם). וההסבר הסביר לדעתי זהו החוב הנמוך…
אלון, זו שאלת השאלות ו-ויכוח הוויכוחים: האם ניתן פשוט לבצע הערכה מחדש של שירותים ולקיים מדינת רווחה מצומצמת אך יציבה? כלומר, אם הוצאותינו היו 150 מיליון שקל, הכנסתנו 100 מיליון שקל, ותמורתם סיפקנו שירותים ברמה 15, האם ניתן להוריד את רמת השירותים ל-9 ואת רמת ההוצאות ל-90 מיליון שקל – ולהישאר יציבים בנקודה זו.
התשובה לשאלה זו תלויה כמובן במה שאתה מגדיר כליבת מדינת הרווחה (לדוגמה, האם עליה של 30 אחוז באי-השוויון בשוודיה מאז שנות השמונים היא עניין אקוטי או זניח? האם ירידה של כחמישים אחוז בתמיכה במובטלים, בדיור ובהוצאות נוספות היא עניין אקוטי או זניח? האם ירידה של כ-12 אחוז בקצבאות הזקנה והשארים היא משמעותית? האם הפרטה חלקית של מערכת החינוך היא עניין אקוטי או זניח? האם הפרטה במערכת הבריאות אקוטית או זניחה?)
בעיני, עם זאת, התשובה האמיתית היא האם האופי האנושי שהביא לבעיה מלכתחילה ישתנה? שוודיה, הרי, הייתה מדינה מאוד קפיטליסטית עד שנות החמישים, כשלצד מערכת רווחה מסוימת (מאוד מסוימת, בקנה המידה הנוכחי) שררו בה ריכוזיות רבה מאוד, עם בעלי הון גדולים וריכוזיים לצד עובדים מאורגנים. הניסיון ליישם מדיניות רווחה רחבה מאוד בשנות השישים הוביל את שוודיה אל שוקת שבורה ולמשבר מתמשך עד שנות התשעים.
האם החמדנות הזו – אנושית וטבעית בדיוק ככל חמדנות אחרת – היא משהו שאתה יכול להניח שלא ישוב ויקרה? אני מפקפק. אני גם סבור שהמקרה של שוודיה – מדינה עתירת אוצרות טבע, עם מורשת קפיטליסטית מפוארת, חוב ראשוני נמוך, אוכלוסיה קטנה ומשכילה ומשבר חריף שהתרחש בלי 'רשת הסוואה' של מטבע רב-מדינתי או יכולת להדפיס כסף – הוא דגם מתאים למדינות אחרות. האם ישראל (אוכלוסיה קטנה ומשכילה, אך ללא מורשת קפיטליסטית וחברות גדולות, עם חוב ראשוני גבוה מאוד וללא גיבוי אוצרות טבע) או איטליה (בלי אוצרות טבע, אוכלוסיה גדולה, מנגנון 'חסין יעילות', אי-יציבות פוליטית, רשת הסוואה של מטבע רב-מדינתי) או כמעט כל מדינה אחרת – ובכן, המקרה של שוודיה לא ממש מתאים כדגם כללי.
אם תבחן את המקרה של ישראל תראה כיצד אחרי כמה שנים של צמצום יחסי במערך ההטבות, החלה הסתערות כללית של ציבורים שונים כדי להשיב לעצמם את ההטבות כמקודם, ואף להגדילן, כשהמערכת הפוליטית להוטה לרצותם. כהרף עין עברנו ממדיניות של איזון תקציבי (כמעט) למדיניות שבה שר האוצר מזייף בעליצות נתון בדיוני לחישוב הגירעון, כך שהוא יכול להכפילו. דומה כי הדגם הזה קרוב יותר לאופן ההתנהגות הנפוץ מהמקרה השוודי.
אתה מתפרץ לדלת פתוחה…
לא דיברתי על מדינת ישראל. אני גם חושב שמדינת רווחה בקנה מידה "שוודי" לא יכולה להתקיים בדיוק בגלל הסיבות האלה:חוסר נכונות של העם לעליה במיסים, תרבות של אי תשלום מיסים, פופוליזם, סחטנות פוליטית וכו וכו'.
הטענה היא שתאורטית במדינה בה האזרחים משלימים עם מיסוי גבוה, והכלכלה היא חופשית אין שום סיבה שלא תהיה מדינה רווחה… זה הכול.
אני עצלן מידי כדי להתחיל לנבור בנתונים אבל לדוגמא, שאלת: "האם עליה של 30 אחוז באי-השוויון בשוודיה מאז שנות השמונים היא עניין אקוטי או זניח?". מה זה עלייה ב30% באי השיוויון? נניח מדד גיני היה 0.2 והיום הוא 0.26 אז היא עדיין מאוד שיוויונית (ביחס לעולם)…
איני מעוניין להיכנס להגדרות מה זה בדיוק מדינת רווחה כי אין לי כל כך ידע בנושא אבל אדגיש את הרעיון הכללי:
במדינה בה האזרח מקבל על עצמו את נטל המס והממשלה מתפקדת באיזון תקציבי אז אין בעיה תיאורטית עם ממשלה גדולה שנותנת שירותים. אפשט עוד טיפה: אם האזרחים מוכנים לשלם מיסים כדי לממן אוניברסיטה חינם לכולם לדוגמא אז אין סיבה שלא תהיה אוניברסיטה בחינם.
תאורטית, ייתכנו דברים רבים מאוד. השאלה היא האם במצב "ממוצע-טוב" (כלומר, במדינה שאינה דלה ומרוששת לחלוטין, עם מנגנוני שוק ושמירה על זכויות הקניין, ושאינה נגועה בבעיות ניהול פנימי קשות, וכיו"ב) מדינת רווחה יציבה היא תסריט שאפשרות התממשותו סבירה.
אני רואה כאן שלוש בעיות עקרוניות:
הבעיה הראשונה – מנקודת מבטי – היא שקל מאוד לחקוק ולהתחיל בביצוע של תכנית רווחה מסוימת, אך קשה מאוד לצמצמה או לבטלה, אם מתברר שיש קושי במימונה. זו לא בעיה ייחודית למדינת הרווחה, כמובן – בכל דור ודור היה קושי גדול בביטול זכות או הטבה שהוענקה לקבוצה מסוימת, שכן זו התרגלה לראותה כזכות 'טבעית' – וככל שהקבוצה הייתה גדולה יותר ובעלת חשיבות כאלקטורט, כך היה קשה לבטל את הזכות המוקנית הזו. או, בניסוח אחר, הזכויות 'חלקות' בדרך למעלה (הוספה) ו'דביקות' מאוד בדרך למטה (ביטול). יש כאן גם בעיות משנה, כמו חוק פרקינסון (העבודה מתרחבת כדי למלא את הזמן המוקצה לה), חוק מארי (חוק התוצאות הלא מכוונות), וכיוצא בזה. כל אלו בעיות אינהרנטיות ואנדמיות.
הבעיה השנייה היא שרשימת ההטבות הניתנת מוענקת "כזה ראה וקדש" על-ידי בעל סמכות, ולא באמת מוצבים כבחירה. לדוגמה, כתבת: "אם האזרחים מוכנים לשלם מיסים כדי לממן אוניברסיטה חינם לכולם לדוגמא אז אין סיבה שלא תהיה אוניברסיטה בחינם" – וזה נכון לחלוטין. אך הבחירה אינה בין "אוניברסיטה חינם" או "אוניברסיטה בתשלום" – כולנו בעד אוניברסיטה חינם. הבחירה האמיתית היא בין מימוש צרכים שונים. כדי לממן אוניברסיטה חינם האזרחים צריכים לוותר על חלק מהכנסתם ולכן הבחירה האמיתית היא בין אפשרויות שונות לשימוש בכסף. לדוגמה, "אוניברסיטה חינם או מכונית בזול." בבחירה כזו, אני כלל לא משוכנע מה העדפת רוב הציבור ומה התפישה של רוב הציבור לגבי מה מקנה לו יותר "רווחה" – מכונית זולה או אוניברסיטה חינם?
בהרחבה, זו השאלה של ערכת הדברים הכלולים תחת קורת הגג של "רווחה" והעלות החלופית – ואם הבחירה אמיתית, הרי שהיא צריכה להיות מוצגת בפני הציבור במונחים אמיתיים, שכן הבחירה של הציבור איך הוא מגדיר "רווחה" צריכה להיות בחירה של הציבור, לא של פקידים ממונים.
הבעיה השלישית היא של מבנה חברתי וקבילות של מבנה חברתי מסוים. בשוודיה, לדוגמה, התבססה מדינת הרווחה על משק ריכוזי מאוד (בימי הזוהר של השיטה נשלטו כ-60 אחוז מהשוק על-ידי מונופולים וקרטלים), שבו האפשרות ליצירת חברות חדשות ומצליחות מוגבלת מאוד, ויש בה קבוצה קטנה של בעלי הון קבועים, שמתחתיה המון מעמד בינוני שמצבו ממוצע-אחיד, הנהנה מהסדרי עבודה קבועים ומיציבות מעמדית. ההסדר הזה – מין קורפורטיזם ליברלי, שהיה נהוג באוסטריה, בשוודיה, בנורווגיה ובמדינות רווחה מתקדמות אחרות – מקובל ונוח למדי, לפרק זמן מה, אך יש לו בעיות מובנות: מערכות כלכליות קפואות ולא דינמיות, ניעות חברתית נמוכה, רמה נמוכה של יזמות ושוק המגיב באיטיות לשינויים סביבתיים. הפיתוי התמידי הוא שאל מול שינוי ירצו במדינה כזו לא רק ליהנות מהתרנגולת הקפיטליסטית המטילה ביצי זהב, אלא גם לשחוט אותה פה ושם (במסים גבוהים) – עניין שגורם לקריסה מהירה יחסית של השיטה הזו.
עד לא מזמן חשבתי כמוך. אבל היום אני חושב שהדברים הרבה יותר מורכבים…
אתה מניח כל הזמן שיש מגמה של צמצום והיא הולכת להימשך כי המודל הזה הוא בלתי אפשרי…
לפי ויקיפדיה (איני יודע אם זה מהימן) שבדיה כבר 20 שנה נמנעת ממדיניות גרעונית…
היחס חוב תוצר שלה מהנמוכים במערב… ובכל זאת יש בה רמת שירותים ממשלתיים גבוהה ושיוויונות גבוהה…
כתבת: "צריכה להיות בחירה של הציבור, לא של פקידים ממונים"- זו אמירה דמגוגית. יש דמוקרטיה, העם מצביע והממשלה שהיא הגוף הממנה ממנה פקידים שיהיו אחראים על הביצוע… זוהי דמוקרטיה… מה אתה מתכוון שהם יעשו? משאל עם כל פעם שהם רוצים לשנות איזה קצבה?
כתבת: "אך הבחירה אינה בין "אוניברסיטה חינם" או "אוניברסיטה בתשלום" – כולנו בעד אוניברסיטה חינם. הבחירה האמיתית היא בין מימוש צרכים שונים".
האם לא הבחנת בחלק של המשפט שלי שציטטת בעצמך:
"אם האזרחים מוכנים לשלם מיסים כדי לממן…"
האם זה לא טאוטולוגיה לבין מה שאתה כתבת כדי להסביר לי: "כדי לממן אוניברסיטה חינם האזרחים צריכים לוותר על חלק מהכנסתם".
נראה כי אתה לא קורא בתשומת לב את דברי. נראה לי שאם אני אומר שהם מוכנים לשלם מסים כדי לממן אוניברסיטה חינם די ברור שהכוונה שהם יצטרכו לוותר על צריכה אחרת…
ולסיום, כתבת: "הפיתוי התמידי הוא שאל מול שינוי ירצו במדינה כזו לא רק ליהנות מהתרנגולת הקפיטליסטית המטילה ביצי זהב, אלא גם לשחוט אותה פה ושם (במסים גבוהים) – עניין שגורם לקריסה מהירה יחסית של השיטה הזו."
יש לך סיפור יפה בראש שמיסים גבוהים ידכאו את הפעילות הכלכלית ומכאן יהיו ירידות בהכנסות שימנעו את יכולת קיום מדינת הרווחה…
יש אמת בדבר אבל תן לי להקשות עליך: כנראה שבאמת עבור נטל מס של 70% תוצר אתה צודק.
בוא נעשה דיון תיאורטי: נניח שעבור התנהלות לא גרעונית איזה נטל מס כאחוז מהתוצר כן יציב לדעתך (כזה שלא ידכא את הפעילות הכלכלית)? 20%? 30%? למה לא 50%? (כמו בשבדיה היום)… לפי מה אתה קובע? האם זה נראה לך בכלל מדיד?
האם זה אותו מספר לכל מדינה? האם יכול להיות שעם אחד יכול לחיות עם 50% ועם אחר דוקא יקרוס עם 50%? האם בכלל יש דרך לדעת כמה זה "יותר מידי"?.
טענתי היא שהעולם אינו שחור לבן, הוא דינמי, משתנה כל הזמן, מה שהיה נכון פעם אולי לא נכון היום ומה שנכון היום אולי לא נכון מחר…
אולי השבדים גילו ש70% זה באמת יותר מידי אבל הם מוכנים לחיות עם 50% בשביל קידום מטרותיהם החברתיות?
יכול להיות שאתה צודק בטענותיך שזו אכן מגמה, ויכול להיות שלא.
כרגע נטל המס של שבדיה הוא 50% (אחד הגבוהים במערב) והיא יציבה מאוד.
מה יהיה הלאה? איני יודע… הנבואה ניתנה לשוטים (ולכלכלנים :)… ).
ימים יגידו…
אז זהו שאתה טועה
מה הם עשו? נתנו הנחות אדירות לדוגמא במס חברות, שהפך את שוודיה לאחת מהמדינות בעלות מס החברות האפקטיבי הנמוך בעולם:
The effective rate in sweden is 14-13.5% according to an NBER research:
page 43
http://www.nber.org/papers/w16839.pdf?new_window=1
לפי פורבס לעסקים מקומיים מס החברות האפקטיבי אף ירד ל10%:
http://www.forbes.com/pictures/eglg45hhik/sweden-2/#gallerycontent
אז איך בכל זאת ממנים את מדינת הרווחה? על ידי מיסוי של מעמד הביניים במיסים אשר גבוהים ממוצע הOECD ובעיקר על ידי מס עקיף – מע"מ בסך 25%!
באמת שאני לא מבין את הנקודה…
לא התייחסתי בכלל לדרך תשלום המס…
אוקי אז הם ממנים ע"י מס עקיף… מה הקשר….
כל מה שטענתי זה שאם האזרחים מוכנים לממן את מדינת הרווחה והממשלה מתנהלת בצורה אחראית אין סיבה שזה לא יעבוד…
אפילו זה מחזק את מה שאני מנסה להגיד כי זה דוגמא למדינת רווחה שלא ממומנת בצורה פופוליסטית ע"י מיסוי עשירים אלא ע"י מיסוי כבד של כלל האוכלוסיה.
אחדד את עצמי עוד קצת אם זה לא היה ברור:
טענתי שאם העם השבדי מוכן לממן מדינת רווחה ע"י מיסוי כבר והממשלה מאפשרת כלכלת שוק חופשית ומתנהלת בצורה מאוזנת אז אין סיבה שהמודל לא יעבוד…
מה אתה מנסה להגיד?
אלון, או קיי.. אם אתה חושב שיש להכביד את הנטל על מעמד הביניים (כלומר תוספת מיסים עקיפים וישירים בקנה מידה גדול) זה כבר היגיון אחר.. אני חשבתי שאנחנו מעוניינים להוריד את הנטל.. אבל לא משנה.
בכל מקרה, אני לא בטוח שאפילו במקרה הזה זה יעבוד. למה?
א. כי לנו יש תקציב ביטחון בסך עשרות מיליארדים (שיש להקצות אליו תקציב, וזה אומר שאנחנו נצטרך לעלות את המיסוי העקיף אולי אפילו ל30%)
ב. כי ההשתפות בכוח העבודה בשוודיה היא גבוהה, מה שמאפשר בסיס מיסים רחב יותר שניתן למסות. כאן יש לנו את המגזר החרדי והערבי שלא עובדים/ עובדים בעיקר בכלכלה השחורה.
אתה לא נוהג כל כך לקרוא הכל… אם היית הולך כמה תגובות אחורה היית שם לב לזה:
"אתה מתפרץ לדלת פתוחה…
לא דיברתי על מדינת ישראל. אני גם חושב שמדינת רווחה בקנה מידה "שוודי" לא יכולה להתקיים בישראל בדיוק בגלל הסיבות האלה:חוסר נכונות של העם לעליה במיסים, תרבות של אי תשלום מיסים, פופוליזם, סחטנות פוליטית וכו וכו'."
תקרא שוב על מה הויכוח…
אלון,
רק כדי ליישר אותנו על הנתונים, לפי נתוני OECD לממשלה המרכזית בשוודיה היה גירעון ב-11 מ-18 השנים האחרונות (אין נתונים על שנים קודמות). בממוצע, עם זאת, ננקטה בדרך כלל מדיניות שקולה יותר, שכוונה לצמצם את הגירעון.
והיה גירעון של ממש. גבוה וחמור. עוד בשנת 1996 שוודיה הייתה במקום הרביעי והמאוד לא מכובד בגובה הגירעון שלה (עם חוב/תוצר של 78 אחוז). דנמרק הגיעה לשיאה שנתיים קודם עם 79.7 אחוז. הירידה מהרום המסוכן הזה בוצעה באמצעות קיצוץ עצום בתקציב וקיצוץ משמעותי בשירותים.
או, במלים אחרות, אין נסים בכלכלה – גם לא בשוודיה.
לגבי "צריכה להיות בחירה של הציבור, לא של פקידים ממונים" – הכוונה היא לכך שהבחירה צריכה להיות מוצגת בפני הציבור באופן הוגן בשני מובנים ראשית, הצגת צד אחד במשוואה באופן ספציפי (כן/לא לקצבה מסוימת) וצד אחר באופן כללי (כן/לא למסים גבוהים) יש בה לכל הפחות הטעייה. בחירה הוגנת יותר, לתפישתי, הייתה מציגה גם את סעיף ההוצאה וגם את סעיף ההכנסה באופן ברור. לדוגמה: "תמורת חינוך חינם לגילאי 3-18 תשלם כל משפחה בישראל בממוצע 17,954.5 שקל." (זה באמת הסכום) שנית, הציבור מצביע לא על רצונו בתכנית כזו או אחרת או בסעיף כזה או אחר אלא הצבעת בלנקו שאין לו כל בקרה עליה לאחר מכן. השקיפות כאן, כמו במקרה הקודם, אפסית ולכן הבחירה היא, במובנה המהותי, בחירה לכאורה ולא בחירה ממשית.
מובן מאליו שיש מגבלה למידת הגרנולציה שניתן לבצע בנקודה זו, אבל לציבור אין כל אפשרות להצביע על הסעיפים "בגדול" (לדוגמה, כפי שנעשה במשאלי עם בשווייץ).
לגבי מיסוי – אני לא יודע מה שיעור המס הנכון. כמו הרבה דברים, זה גם קשור למסורת ולאופי. מס החברות בשוודיה הוא 26 אחוז – נמוך למדי – והוא הורד בצורה חדה בתחילת שנות התשעים (מיותר מ-50 אחוז). גם מס ההכנסה הורד חדות (משיעור מרבי של יותר מ-90 אחוז בימים הטובים) לשיעור מרבי של 55 אחוז היום (בישראל, 48 אחוז). האם אתה רואה בהורדה חדה ומתמשכת מצב יציב? מדוע?
מכל מקום, נוכל להסכים שהנבואה ניתנה לשוטים (ולכלכלנים, ולאנשים שכותבים על כלכלה, ובכלל… :-))
אורי,
נדמה לי שמשלם המיסים השבדי מבין לבד שהוא משלם מיסוי גבוה עבור שירותים ממשלתיים…
זה לא באמת אפשרי על כל הוצאה לעשות משאל עם…
השיטה הדמוקרטית היא הרע במיעוטו, העם מצביע בערך מה שהוא חושב והממשלה מבצעת בסופו של דבר בערך מה שעם מצביע בשבילו…
אתה מנסה להציג את כאילו הממשלה קצת מרמה את העם השבדי ונותנת לו שירותים "חינם" בלי להגיד לו שהוא משלם על זה… הייתי אומר שיש פה קצת עלבון לאינטלגציה של העם השבדי…
כרגע נטל המס הוא 50% אחוז תוצר, אתה חושב שהוא ימשיך לרדת…
כל מה שאני מנסה לטעון זה שאולי לא…
טענתי לגבי יציבות היא לגבי יציבות פיננסית של הממשלה… ולא יציבות במובן שהם הגיעו ל"מצב הרצוי". הדברים האלה די דינאמיים ובנוסך יש בחירות כל כמה שנים… לדעתי גם עוד 50 שנה הם ימשיכו להיות דינאמיים ולאו דוקא בכיוון ברור…
אבל זה ניחוש פרוע ותו לא… ימים יגידו…
בגדול איני חושב שיש איזשהו "קו כללי" של ירידה, אולי ימשיך לרדת ואולי לא…
ניסיתי להסביר את עצמי אבל נראה לי שלא כל כך הלך…:)..
אני אצטט את מה שאורי כתב לך בתגובה הראשונה:
"אתה לוקח תנועה מעט ימינה של מדינות שנמצאות בקצה השמאלי, ומסיק מכך שהם יגיעו לקצה הימני, אבל אין הכרח בכך. אולי הן בסך הכל נעות מעט ימינה, ואח"כ הן יעצרו"…
הדגש הוא על האולי…
הערה קטנה: איני טוען שזה יעצר. אלא שהטענה שהירידות ימשכו לא יותר מבוססת מלומר שזה יעצר… (ניסית להראות שגם התיאוריה שזה יעצר אפשרית באותה מידה).
אין לי שמץ של מושג מה יקרה בעתיד…
זה תלוי יותר בעם השבדי, בבחירות העתידיות שלו, בכלכלה העולמית וכו וכו'…
דברים שלדעתי די בלתי אפשריים לחיזוי לטווח הארוך…
למנוע הגירה חופשית? אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון בזה.
אגב, מדינה אחת שאני קצת מופתע שלא מוזכרת בדיון שמתפתח פה היא סין. אני רחוק שנות אור מלדעת ולהבין את המדיניות הכלכלית שלהם ("כלכלת שוק סוציאליסטית" כפי שאחדים מכנים אותה) אבל היא נראית לי רלוונטית לכל דיון שהוא על מודלים כלכליים ברמה המדינית, אלא אם כן מראש מחליטים להגביל שרירותית את הדיון ל"מערב".
מדינת רווחה לא יכולה להתקיים במקביל להגירה מסיבית, כי אז יהגרו אליה אנשים שמראש מעוניינים לחיות על חשבון תקציבי הרווחה והמיסים שאחרים משלמים.
סין? יש עוד כמה מדינות שלא הזכרתי, כגון זימבבואה, ערב הסעודית, מונקו, וקיסרות האינקה… הדיון הנוכחי מתמקד במשבר החובות, שמתרחש במדינות מערביות עם כלכלה מערבית, וסין איננה רלוונטית לדיון.
יפה כתבת. קצת מפתיע לגלות טור בלי סיום מוחץ בסגנון "זה מה שצריך לעשות אחרת כולנו נגיע לגיהנום".
[…] אמון במידה רבה בעקבות סיפורים (עליהם כתבתי בהרחבה כאן), המשלבים כל מני אנקדוטות ואירועים מקריים לכדי נראטיב […]
[…] בני אדם רבים. החיבה האנושית לסיפורים (שעליה כתבתי גם כאן) היא מה שהופך את התופעה האינדיווידואלית של זיהוי […]
[…] כאשר היא כותבת על המשבר הכלכלי, היא מתייחסת ל"כלכלת השקר וכלכלת האמת" – הבלבול הקלאסי של סוציאליסטים שאינם מבינים מדוע קיימת המערכת הפיננסית, מהי תפקידה בחברה האנושית, ובטוחים שמדובר באיזו שהיא קונספירציה של בעלי הון שנועדה לפגוע בהם. היא מאשימה כמובן את הקפיטליזם ואת תאוות הבצע במשבר, האשמה מופרכת שלמען האמת קצת נמאס לי להתייחס אליה (להרחבה – ראו רשומות קודמות כאן, כאן, כאן וכאן). […]
[…] בעבר על כוחם של סיפורים בעיצוב המציאות, בהקשר של המשבר הכלכלי באירופה. בני אדם זוכרים טוב יותר […]
[…] אמון במידה רבה בעקבות סיפורים (עליהם כתבתי בהרחבה כאן), המשלבים כל מני אנקדוטות ואירועים מקריים לכדי נראטיב […]