יוון, קליפורניה, ישראל

בניסיון להתחקות אחרי המקורות למשבר הכלכלי ביקר הסופר מייקל לואיס באיסלנד, אירלנד, גרמניה, יוון ובמדינת קליפורניה, ופרסם את רשמיו בספרו החדש, "בומרנג". שתיים מהמדינות הנ"ל, יוון וקליפורניה, רלוונטיות במיוחד לישראל ולדיון הנוכחי הנוגע למערכת היחסים בין משרד האוצר לשירותי הכבאות בשנים שלפני האסון, לשאלה האם למשרד האוצר מותר להתנות תקציבים ברפורמות מבניות.

 

יוון

עמים רבים התנהגו בחוסר אחריות בעשור האחרון, כל אחד מסיבות אחרות ובאופן שונה. היוונים, כותב לואיס, הפכו את המדינה שלהם ל"פיניאטה" המלאה בסכומי כסף פנטסטיים, כשמטרתם היא לתת לכמה שיותר אזרחים לחבוט בה, ולהחביא את החובות ההולכים ותופחים. איחוד היורו אפשר להם לעשות זאת ביתר קלות, מכיוון שהם יכלו להלוות כספים באותה ריבית שבה מדינות אחראיות הרבה יותר כגון גרמניה ואוסטריה יכלו להלוות.

ב 12 השנים האחרונות חשבון השכר של המגזר הציבורי ביוון הכפיל את עצמו. השכר של משרה ממשלתית ממוצעת גבוה כמעט פי שלושה מזה של משרה מקבילה בשוק הפרטי. חברת הרכבות הלאומית היא מקור נרחב לבזבוזים, עם הכנסות של 100 מיליון יורו בהשוואה להוצאות שכר של 400 מיליון יורו, ויש כאלו הטוענים כי היה זול יותר לממן מוניות לכל היוונים שרוצים לנסוע ברכבת. המשכורת הממוצעת בחברת הרכבות היוונית גבוהה מאשר המשכורת הממוצעת בכל חברה פרטית במדינה. מערכת החינוך גם היא סוג של בור ללא תחתית: יחס המורים לתלמידים ביוון גדול פי 4 מאשר בפינלנד, שעות הלימוד הן הגבוהות באירופה (ראו את הגרף הראשון כאן), ולמרות זאת ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים הם בין הנמוכים באירופה, עקב חוסר יעילות משווע. הפנסיות הן הגורם המכביד ביותר על תקציב המדינה. גיל הפרישה ביוון במשרות המסווגות כ"מפרכות" הוא 55 לגברים ו 50 לנשים. ואלו בעלי מקצוע הצליחו להשיג את הדירוג הזה? ספרנים, קרייני רדיו, מלצרים, מוזיקאים, ועוד רבים אחרים. וכמובן, התחמקות מתשלום מיסים היא ספורט לאומי במדינה, ובשנים של בחירות הממשלה שולפת את גובי המס מהרחובות. דווקא הבנקאים היווניים הם שמרנים למדי, והמערכת הבנקאית במדינה בכלל לא נפגעה ממשבר הסאב-פריים. בעולם הוגן הבנקאים היוונים היו צריכים להפגין ברחובות כנגד הציבור היווני, ולא ההפך…

ולמרות כל זאת, הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים. בסופו של הפרק הוא תוהה האם יהיה ניתן אי פעם להשיב את האמון בין המגזרים השונים במדינה.

 

קליפורניה

בפרק האחרון של ספרו מספר מייקל לואיס את סיפורה של קליפורניה – מדינה שהתהליכים שעברו עליה בעשור האחרון מזכירים באופן מפתיע את אלו שעברו על יוון, והיא נמצאת כיום במשבר תקציבי קשה. למזלה של קליפורניה, היא מהווה חלק מאיחוד מדינות יותר "אמיתי" מאיחוד היורו – כלומר, מדינות אחרות בארצות הברית שמצבן טוב יותר יחפו עליה בסופו בלי להערים את הקשיים שמערימים הגרמנים על יוון, והתושבים לא יצטרכו לסבול יותר מדי. ובכל זאת, בשנים האחרונות קוצצו השירותים הציבוריים במדינה, ועובדי ציבור רבים פוטרו.

שני עיתונאים בשם ג'ו מתיוס ומרק פול טוענים שלמושל המדינה במהלך השנים האחרונות (בחור נחמד שאולי שמעתם עליו, ארנולד שוורצנגר) לא היה סיכוי לעמוד בלחצים שגרמו לגידול בחובות המדינה והרשויות המקומיות שלה. הם מתארים "מעגל תיעוב", במסגרתו הפוליטיקה המקומית של קליפורניה התחלקה למחוזות בחירה שמזדהים באופן מובהק עם מפלגה כזו או אחרת, ללא רוב חזק של אחת המפלגות – אך החוקים מונעים ממושלי המדינה לעשות רפורמות כלכליות מקיפות ללא רוב של שני שלישים (וגם אם הם משיגים את הרוב הבוחרים יכולים לערער על החלטות בקלות יחסית). כך, הפוליטיקאים תמיד נבחרים על גל של הבטחות שלא ניתן לממש אותן, רפורמות לא יוצאות לפועל, כלכלת המדינה ממשיכה לדשדש והתושבים מתעבים את הפוליטיקאים שלהם. פוליטיקאים נבחרים על מנת לשנות דברים, והמערכת מונעת מהם לעשות זאת. הדבר היחיד שהם מסוגלים לעשות בלי בעיה זה להגדיל את ההוצאות, להגדיל את השירותים לאזרחים, אך הם מתקשים מאוד להגדיל את המיסים בהתאם לכך, או לייעל את המערכת.

הציבור חש תסכול רב מאותו הדשדוש, וכמו במקרים רבים בהיסטוריה אנשים התחילו לדבר על הצורך במנהיג חזק. גם אצלנו צמחו בשנים האחרונות רבים אשר מייחלים לאותו משיח דמיוני שיגאל אותנו מפוליטיקאים בינוניים לכאורה (כתבתי על כך בעבר כאן). על הגל הזה רכב ארנולד שוורצנגר כשנבחר, והחל מיד לנסות ליישם שורה של רפורמות תוך כדי מריבות עם כל העולם ואחותו. הוא הצליח להזיז לא מעט דברים, אך נכשל בניסיונותיו להפחית את החובות ההולכים והתופחים של המדינה. הפנסיות של עובדי המדינה גדלו כפליים בזמן כהונתו, ובאופן כללי הוצאות השכר קפצו ב 65% במהלך העשור האחרון, בזמן שההוצאה על השכלה גבוהה ירדה ב 5%, ההוצאה על בריאות גדלה רק ב 5%, וההוצאה על שטחים ציבוריים לא השתנתה כלל. בשנת 2010 הממשלה הוציאה שישה מיליארד דולרים על פחות מ 30 אלף סוהרים ועובדים אחרים במערכת בתי הסוהר, סוהר שהחל את הקריירה שלו בגיל 45 היה יכול לפרוש בגיל 50 עם פנסיה שווה למשכורתו הקודמת. הפסיכיאטר הראשי לנושאי חנינה במערכת בתי הסוהר היה עובד הציבור עם השכר הגבוה ביותר במדינה, כ 840 אלף דולרים בשנה. במקביל לכך, ההשתתפות של המדינה בתקציב של אוניברסיטת קליפורניה ירדה מ 30% ל 11%. באופן עקבי נאלצה המדינה לקצץ בשירותים חיוניים לאזרחים, בבריאות ובחינוך, על מנת לממן את הוצאות השכר והפנסיות הגדלות.

 

לואיס יוצא לטיול מדכא בערי קליפורניה, שרובן שרויות בחובות גבוהים. אחת הערים האלו היא סן חוזה, שנמצאת במקום השני אחרי ניו יורק בהכנסה הממוצעת של תושביה בארצות הברית כולה – עירייה ענייה שמנהלת עיר של תושבים עשירים.

בישיבה של מועצת העיר טוען אחד העוזרים כי לפי סקרים שנערכו, התושבים לא צפויים לאשר שום משאל עם שכולל עליית מיסים. חלק גדול מהדיון מוקדש למספר עובדי העירייה שיש לפטר על מנת להקטין את הגירעון. במהלך העשור האחרון, העירייה נכנעה שוב ושוב לדרישות של איגודי ההצלה הציבורית שלה: ב 2002 חתמו שוטרי העיר על הסכם שהעלה את שכרם ב 10% במהלך 3 שנים; זמן קצר לאחר מכן, השיגו הכבאים עליה של 23%, השוטרים רתחו ואיימו וקיבלו 5% נוספים בתמורה להבטחה מצידם שהם יעברו הכשרה מיוחדת ללוחמה בטרור, הבטחה שהופרה מעט לאחר מכן. לפי ראש העירייה, הפנסיות של חלק מהכבאים והשוטרים בעירו יהיו יותר גבוהות מהמשכורות שלהם בתקופה שבה הם עבדו. עלויות הפנסיות של עובדי העירייה גדלו באופן דרמטי בעשור האחרון, והיא נאלצה לקצץ במספר העובדים ולחזור לרמת כוח האדם של שנת 1988, כשהתגוררו בה רבע מיליון תושבים פחות. לאחר מכן סבלו כל העובדים (ככל הנראה רק אלו שאינם חברים בקבוצות לחץ חזקות, אם כי לואיס אינו כותב זאת במפורש) קיצוץ של 10% במשכורותיהם, והספריות נסגרו לשלושה ימים בשבוע. זה עדיין לא מספיק. איגוד השוטרים הציע לאחרונה לסגור את הספריות לחלוטין, מה שיאפשר לממן עוד כמה עשרות שוטרים.

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר. בערים אחרות, בהן התושבים פחות עשירים ורבים מהם איבדו את בתיהם במשבר האחרון, המצב הרבה יותר גרוע. חלקן הגיעו כבר לפשיטות רגל. וזה לא קורה ביוון או באיזו רפובליקת בננות – זה קורה בארצות הברית, המדינה עם הכלכלה החזקה ביותר בעולם, מדינה שמלאה באמריקאים מסודרים שעובדים קשה, מחבבים בירוקרטיה, ולא מתחמקים מתשלום מיסים.

 

ישראל

מצבה של ישראל טוב בהרבה. החובות שלנו, לפי כל השוואה בין לאומית, הם נמוכים. לדעתי, הסיבה לכך היא אחת ויחידה: פקידי האוצר. הפוליטיקאים הישראלים פופוליסטיים לא פחות מאלו של יוון או קליפורניה, המערכת הפוליטית משוסעת, הוועדים החזקים אינם מתנהגים באחריות לאומית, קבוצות לחץ כבר היום סוחטות לטובתן יותר תקציבים ממה שהיה מגיע להן בעולם הוגן, ומעל הכל יש לנו את מערכת הביטחון הגדולה ביותר (יחסית לתמ"ג) בעולם כולו, שאין אף אחד שמסוגל לכפות עליה ולו שמץ של התייעלות. לציבור ברובו לא אכפת, וכשהוא כבר יוצא לרחובות להפגין הוא לרוב די מבולבל בנוגע למציאת האשמים האמיתיים במצבו הכלכלי.

זהו אינו מצב יציב. כבר כיום מתחיל להופיע פער בין הכנסות המדינה להוצאותיה, פער שמומחים חושבים שצריך לסגור אותו על ידי גידול במיסים, אך המערכת הפוליטית מתקשה להחליט על גידול כזה. אם המשבר באירופה יחריף הבעיות כאן אצלנו יחריפו, מכיוון שחלק משמעותי מהכנסות המדינה ממיסים מגיע מחברות שמייצאות לאירופה ופרטים העובדים בחברות הללו. יידרשו קיצוצים נוספים בהוצאות הממשלה, או העלאות מיסים נוספות, או גם וגם. באווירה הציבורית הנוכחית, ייתכן שפוליטיקאים לא יוכלו לקבל את ההחלטות הנדרשות, והחוב יגדל.

חובות הם לא דבר רע כשלעצמו. ג'ון מיינרד קיינס, למשל, הציע שבתקופות של משבר כלכלי מדינות יגדילו את חובותיהן על ידי הגדלת ההוצאות, מה שיתניע את הביקושים במשק ויעלה אותו מחדש על מסלול של צמיחה. רבים חושבים שכך צריכות לפעול מדינות אירופה כיום, אבל בדרך כלל הם נוטים לשכוח את צידה השני של המשוואה, שגם עליו דיבר קיינס – שמדינות צריכות לייצר עודפים תקציביים בשנים טובות ולחסוך לשנים הגרועות, מה שלא קורה. באופן כללי, נכון להיכנס לחובות אך ורק כאשר אתה בתקופה זמנית רעה, ויש ציפייה לגידול עתידי בהכנסות שיאפשר לך להחזיר את הכספים שאתה מלווה היום. זה לא היה המצב של יוון וקליפורניה, וגם כאן בארץ אין שום סיבה להניח גידול עתידי כלשהו בהכנסות שיאפשר לנו להחזיר חובות שנגדיל כיום.

 

אני קורא את התגובות על דוח מבקר המדינה, את הקריאות להתפטרותו של שטייניץ, את הטוקבקים למאמרים של אלו שמעיזים לומר את האמת, ואני תוהה – האם לא הגיע הזמן לתת לעם הזה את מה שהוא באמת רוצה? אני זוכר את הלכי הרוח הציבוריים והעיתונאיים במהלך המאבקים האחרונים – העובדים הסוציאליים, המתמחים, המורים, ועכשיו הוויכוח בין הכבאים סרבני הרפורמות לבין האוצר סרבן הכספים. תמיד הרוב המכריע של הציבור תומך בהעלאת השכר, תמיד האוצר הוא מקור כל הרע עלי אדמות, ובראשו השטן הגדול יובל שטייניץ. וכמובן, כאשר מישהו מעז לצייץ "גידול במיסים" כולם ישר קופצים ואף אחד לא מוכן להיות זה שיספוג את הגידול. הלך הרוח הזה מדהים עוד יותר מכיוון שהשנה עכשיו איננה 2005 אלא 2012, ואנחנו מוקפים בשלל דוגמאות למדינות שהתחלקו למטה במדרון החלקלק הזה.

יש לי חבר, שמאלני מושבע, ששוקל לבחור בליברמן בבחירות הבאות על מנת להאיץ את הידרדרותה המדינית של ישראל, ולהביא כמה שיותר מהר את המשבר המדיני שיבהיר לעם ששלום זו הדרך היחידה. אולי הגיע הזמן לעשות את אותו הדבר בתחום הכלכלי? לבחור בשלי יחימוביץ' בבחירות הבאות, להעיף את ביבי ושטייניץ, למנות את לינדנשטראוס לשר האוצר ואת עופר עיני לשר התמ"ת, לחתוך את הסמכויות של פקידי האוצר, ופשוט לאשר אוטומטית כל דרישת שכר במגזר הציבורי?

תוך עשור יש סיכוי לא רע שהמדינה תגיע לסף פשיטת הרגל. אבל אולי אין ברירה אחרת? רק בשנתיים האחרונות פוליטיקאים ביוון, איטליה וספרד מצליחים להעביר שלל רפורמות שהיו חיוניות כבר לפני עשרים שנה בארצותיהם. רק בתחילת שנות התשעים, כשהיא נתקלה במשבר כלכלי קשה, ביצעה שבדיה את הצעדים שהפכו אותה למדינה האחראית שהיא היום. סיפורים דומים קיימים לגבי קנדה, ולגבי מדינות נוספות (אגב, אחת הסיבות לחוסנם של הבנקים הישראלים במשבר הסאב-פריים היא המשבר הבנקאי שהיה כאן בשנות השמונים, והרגולציה הכבדה יחסית שצמחה בעקבותיו). רק כאשר הציבור לומד בדרך הקשה שחובות צריך להחזיר, הוא מוכן להסכים לשוק עבודה גמיש יותר, לגידול במיסים, ומבין שאין אף אחד שמגיעה לו עליה אינסופית במשכורת – אפילו לא כבאים, שוטרים וחיילים. בעולם שבו תוחלת החיים הולכת וגדלה והילודה הולכת וקטנה, הפנסיות הציבוריות הן מה שימוטטו את המערכת בסופו של דבר.

אולי במקום לנסות להדוף את הגלים כדאי להביא לכאן את המשבר כמה שיותר מהר, וללמד את הציבור בדרך הקשה מה קורה כאשר מפסיקים לשמור על תקציב מאוזן. מן "טיפול בהלם" שכזה.

 

בניגוד לטענות, זה לא עניין של אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית מסוכנת, בסך הכל היגיון פשוט. אם לא ניתן לאוצר את הכלים להתמודד מול הוועדים ודרישות השכר שלהם מצד אחד, ונבקר אותו בכל פעם שהמיסים גדלים מהצד השני, החובות יגדלו. לתומכי המחאה נוח להתעלם מכך שגם מומי דהן ואבי בן בסט – מתנגדים קולניים של שטייניץ – חתמו על מכתב הפרופסורים שמתנגד לדוח מבקר המדינה.

המצב הנוכחי עקום, אין ספק בכך. אין שום סיבה שהאוצר יתווה מדיניות בתחומים שהוא לא אחראי עליהם. מסיבות היסטוריות שונות ומשונות נוצר כאן מצב שבו משרדי הממשלה האחרים מתנהגים כמו לוביסטים של התחומים עליהם הם אחראים, ולא כאילו שהם צריכים לעמוד בתקציב כלשהו. בעולם מושלם, משרד הפנים היה מנהל את הוויכוח מול הכבאים בנוגע לרפורמה שלהם. למה זה לא המצב? אני לא יודע. ייתכן שהבלמים צריכים להיות במקום אחר, אבל כיום, כרגע, הבלמים נמצאים אצל משרד האוצר. אפשר לדון על שינוי מבני במערכת, אבל אסור לנו לזרוק את הבלמים האלו לפח. יוון וקליפורניה אינן דוגמאות היפותטיות. זה קרה, זה קורה, וזה יקרה שוב במדינות נוספות. ישראל בהחלט יכולה להיות אחת מהן.