בניסיון להתחקות אחרי המקורות למשבר הכלכלי ביקר הסופר מייקל לואיס באיסלנד, אירלנד, גרמניה, יוון ובמדינת קליפורניה, ופרסם את רשמיו בספרו החדש, "בומרנג". שתיים מהמדינות הנ"ל, יוון וקליפורניה, רלוונטיות במיוחד לישראל ולדיון הנוכחי הנוגע למערכת היחסים בין משרד האוצר לשירותי הכבאות בשנים שלפני האסון, לשאלה האם למשרד האוצר מותר להתנות תקציבים ברפורמות מבניות.
יוון
עמים רבים התנהגו בחוסר אחריות בעשור האחרון, כל אחד מסיבות אחרות ובאופן שונה. היוונים, כותב לואיס, הפכו את המדינה שלהם ל"פיניאטה" המלאה בסכומי כסף פנטסטיים, כשמטרתם היא לתת לכמה שיותר אזרחים לחבוט בה, ולהחביא את החובות ההולכים ותופחים. איחוד היורו אפשר להם לעשות זאת ביתר קלות, מכיוון שהם יכלו להלוות כספים באותה ריבית שבה מדינות אחראיות הרבה יותר כגון גרמניה ואוסטריה יכלו להלוות.
ב 12 השנים האחרונות חשבון השכר של המגזר הציבורי ביוון הכפיל את עצמו. השכר של משרה ממשלתית ממוצעת גבוה כמעט פי שלושה מזה של משרה מקבילה בשוק הפרטי. חברת הרכבות הלאומית היא מקור נרחב לבזבוזים, עם הכנסות של 100 מיליון יורו בהשוואה להוצאות שכר של 400 מיליון יורו, ויש כאלו הטוענים כי היה זול יותר לממן מוניות לכל היוונים שרוצים לנסוע ברכבת. המשכורת הממוצעת בחברת הרכבות היוונית גבוהה מאשר המשכורת הממוצעת בכל חברה פרטית במדינה. מערכת החינוך גם היא סוג של בור ללא תחתית: יחס המורים לתלמידים ביוון גדול פי 4 מאשר בפינלנד, שעות הלימוד הן הגבוהות באירופה (ראו את הגרף הראשון כאן), ולמרות זאת ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים הם בין הנמוכים באירופה, עקב חוסר יעילות משווע. הפנסיות הן הגורם המכביד ביותר על תקציב המדינה. גיל הפרישה ביוון במשרות המסווגות כ"מפרכות" הוא 55 לגברים ו 50 לנשים. ואלו בעלי מקצוע הצליחו להשיג את הדירוג הזה? ספרנים, קרייני רדיו, מלצרים, מוזיקאים, ועוד רבים אחרים. וכמובן, התחמקות מתשלום מיסים היא ספורט לאומי במדינה, ובשנים של בחירות הממשלה שולפת את גובי המס מהרחובות. דווקא הבנקאים היווניים הם שמרנים למדי, והמערכת הבנקאית במדינה בכלל לא נפגעה ממשבר הסאב-פריים. בעולם הוגן הבנקאים היוונים היו צריכים להפגין ברחובות כנגד הציבור היווני, ולא ההפך…
ולמרות כל זאת, הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים. בסופו של הפרק הוא תוהה האם יהיה ניתן אי פעם להשיב את האמון בין המגזרים השונים במדינה.
קליפורניה
בפרק האחרון של ספרו מספר מייקל לואיס את סיפורה של קליפורניה – מדינה שהתהליכים שעברו עליה בעשור האחרון מזכירים באופן מפתיע את אלו שעברו על יוון, והיא נמצאת כיום במשבר תקציבי קשה. למזלה של קליפורניה, היא מהווה חלק מאיחוד מדינות יותר "אמיתי" מאיחוד היורו – כלומר, מדינות אחרות בארצות הברית שמצבן טוב יותר יחפו עליה בסופו בלי להערים את הקשיים שמערימים הגרמנים על יוון, והתושבים לא יצטרכו לסבול יותר מדי. ובכל זאת, בשנים האחרונות קוצצו השירותים הציבוריים במדינה, ועובדי ציבור רבים פוטרו.
שני עיתונאים בשם ג'ו מתיוס ומרק פול טוענים שלמושל המדינה במהלך השנים האחרונות (בחור נחמד שאולי שמעתם עליו, ארנולד שוורצנגר) לא היה סיכוי לעמוד בלחצים שגרמו לגידול בחובות המדינה והרשויות המקומיות שלה. הם מתארים "מעגל תיעוב", במסגרתו הפוליטיקה המקומית של קליפורניה התחלקה למחוזות בחירה שמזדהים באופן מובהק עם מפלגה כזו או אחרת, ללא רוב חזק של אחת המפלגות – אך החוקים מונעים ממושלי המדינה לעשות רפורמות כלכליות מקיפות ללא רוב של שני שלישים (וגם אם הם משיגים את הרוב הבוחרים יכולים לערער על החלטות בקלות יחסית). כך, הפוליטיקאים תמיד נבחרים על גל של הבטחות שלא ניתן לממש אותן, רפורמות לא יוצאות לפועל, כלכלת המדינה ממשיכה לדשדש והתושבים מתעבים את הפוליטיקאים שלהם. פוליטיקאים נבחרים על מנת לשנות דברים, והמערכת מונעת מהם לעשות זאת. הדבר היחיד שהם מסוגלים לעשות בלי בעיה זה להגדיל את ההוצאות, להגדיל את השירותים לאזרחים, אך הם מתקשים מאוד להגדיל את המיסים בהתאם לכך, או לייעל את המערכת.
הציבור חש תסכול רב מאותו הדשדוש, וכמו במקרים רבים בהיסטוריה אנשים התחילו לדבר על הצורך במנהיג חזק. גם אצלנו צמחו בשנים האחרונות רבים אשר מייחלים לאותו משיח דמיוני שיגאל אותנו מפוליטיקאים בינוניים לכאורה (כתבתי על כך בעבר כאן). על הגל הזה רכב ארנולד שוורצנגר כשנבחר, והחל מיד לנסות ליישם שורה של רפורמות תוך כדי מריבות עם כל העולם ואחותו. הוא הצליח להזיז לא מעט דברים, אך נכשל בניסיונותיו להפחית את החובות ההולכים והתופחים של המדינה. הפנסיות של עובדי המדינה גדלו כפליים בזמן כהונתו, ובאופן כללי הוצאות השכר קפצו ב 65% במהלך העשור האחרון, בזמן שההוצאה על השכלה גבוהה ירדה ב 5%, ההוצאה על בריאות גדלה רק ב 5%, וההוצאה על שטחים ציבוריים לא השתנתה כלל. בשנת 2010 הממשלה הוציאה שישה מיליארד דולרים על פחות מ 30 אלף סוהרים ועובדים אחרים במערכת בתי הסוהר, סוהר שהחל את הקריירה שלו בגיל 45 היה יכול לפרוש בגיל 50 עם פנסיה שווה למשכורתו הקודמת. הפסיכיאטר הראשי לנושאי חנינה במערכת בתי הסוהר היה עובד הציבור עם השכר הגבוה ביותר במדינה, כ 840 אלף דולרים בשנה. במקביל לכך, ההשתתפות של המדינה בתקציב של אוניברסיטת קליפורניה ירדה מ 30% ל 11%. באופן עקבי נאלצה המדינה לקצץ בשירותים חיוניים לאזרחים, בבריאות ובחינוך, על מנת לממן את הוצאות השכר והפנסיות הגדלות.
לואיס יוצא לטיול מדכא בערי קליפורניה, שרובן שרויות בחובות גבוהים. אחת הערים האלו היא סן חוזה, שנמצאת במקום השני אחרי ניו יורק בהכנסה הממוצעת של תושביה בארצות הברית כולה – עירייה ענייה שמנהלת עיר של תושבים עשירים.
בישיבה של מועצת העיר טוען אחד העוזרים כי לפי סקרים שנערכו, התושבים לא צפויים לאשר שום משאל עם שכולל עליית מיסים. חלק גדול מהדיון מוקדש למספר עובדי העירייה שיש לפטר על מנת להקטין את הגירעון. במהלך העשור האחרון, העירייה נכנעה שוב ושוב לדרישות של איגודי ההצלה הציבורית שלה: ב 2002 חתמו שוטרי העיר על הסכם שהעלה את שכרם ב 10% במהלך 3 שנים; זמן קצר לאחר מכן, השיגו הכבאים עליה של 23%, השוטרים רתחו ואיימו וקיבלו 5% נוספים בתמורה להבטחה מצידם שהם יעברו הכשרה מיוחדת ללוחמה בטרור, הבטחה שהופרה מעט לאחר מכן. לפי ראש העירייה, הפנסיות של חלק מהכבאים והשוטרים בעירו יהיו יותר גבוהות מהמשכורות שלהם בתקופה שבה הם עבדו. עלויות הפנסיות של עובדי העירייה גדלו באופן דרמטי בעשור האחרון, והיא נאלצה לקצץ במספר העובדים ולחזור לרמת כוח האדם של שנת 1988, כשהתגוררו בה רבע מיליון תושבים פחות. לאחר מכן סבלו כל העובדים (ככל הנראה רק אלו שאינם חברים בקבוצות לחץ חזקות, אם כי לואיס אינו כותב זאת במפורש) קיצוץ של 10% במשכורותיהם, והספריות נסגרו לשלושה ימים בשבוע. זה עדיין לא מספיק. איגוד השוטרים הציע לאחרונה לסגור את הספריות לחלוטין, מה שיאפשר לממן עוד כמה עשרות שוטרים.
והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר. בערים אחרות, בהן התושבים פחות עשירים ורבים מהם איבדו את בתיהם במשבר האחרון, המצב הרבה יותר גרוע. חלקן הגיעו כבר לפשיטות רגל. וזה לא קורה ביוון או באיזו רפובליקת בננות – זה קורה בארצות הברית, המדינה עם הכלכלה החזקה ביותר בעולם, מדינה שמלאה באמריקאים מסודרים שעובדים קשה, מחבבים בירוקרטיה, ולא מתחמקים מתשלום מיסים.
ישראל
מצבה של ישראל טוב בהרבה. החובות שלנו, לפי כל השוואה בין לאומית, הם נמוכים. לדעתי, הסיבה לכך היא אחת ויחידה: פקידי האוצר. הפוליטיקאים הישראלים פופוליסטיים לא פחות מאלו של יוון או קליפורניה, המערכת הפוליטית משוסעת, הוועדים החזקים אינם מתנהגים באחריות לאומית, קבוצות לחץ כבר היום סוחטות לטובתן יותר תקציבים ממה שהיה מגיע להן בעולם הוגן, ומעל הכל יש לנו את מערכת הביטחון הגדולה ביותר (יחסית לתמ"ג) בעולם כולו, שאין אף אחד שמסוגל לכפות עליה ולו שמץ של התייעלות. לציבור ברובו לא אכפת, וכשהוא כבר יוצא לרחובות להפגין הוא לרוב די מבולבל בנוגע למציאת האשמים האמיתיים במצבו הכלכלי.
זהו אינו מצב יציב. כבר כיום מתחיל להופיע פער בין הכנסות המדינה להוצאותיה, פער שמומחים חושבים שצריך לסגור אותו על ידי גידול במיסים, אך המערכת הפוליטית מתקשה להחליט על גידול כזה. אם המשבר באירופה יחריף הבעיות כאן אצלנו יחריפו, מכיוון שחלק משמעותי מהכנסות המדינה ממיסים מגיע מחברות שמייצאות לאירופה ופרטים העובדים בחברות הללו. יידרשו קיצוצים נוספים בהוצאות הממשלה, או העלאות מיסים נוספות, או גם וגם. באווירה הציבורית הנוכחית, ייתכן שפוליטיקאים לא יוכלו לקבל את ההחלטות הנדרשות, והחוב יגדל.
חובות הם לא דבר רע כשלעצמו. ג'ון מיינרד קיינס, למשל, הציע שבתקופות של משבר כלכלי מדינות יגדילו את חובותיהן על ידי הגדלת ההוצאות, מה שיתניע את הביקושים במשק ויעלה אותו מחדש על מסלול של צמיחה. רבים חושבים שכך צריכות לפעול מדינות אירופה כיום, אבל בדרך כלל הם נוטים לשכוח את צידה השני של המשוואה, שגם עליו דיבר קיינס – שמדינות צריכות לייצר עודפים תקציביים בשנים טובות ולחסוך לשנים הגרועות, מה שלא קורה. באופן כללי, נכון להיכנס לחובות אך ורק כאשר אתה בתקופה זמנית רעה, ויש ציפייה לגידול עתידי בהכנסות שיאפשר לך להחזיר את הכספים שאתה מלווה היום. זה לא היה המצב של יוון וקליפורניה, וגם כאן בארץ אין שום סיבה להניח גידול עתידי כלשהו בהכנסות שיאפשר לנו להחזיר חובות שנגדיל כיום.
אני קורא את התגובות על דוח מבקר המדינה, את הקריאות להתפטרותו של שטייניץ, את הטוקבקים למאמרים של אלו שמעיזים לומר את האמת, ואני תוהה – האם לא הגיע הזמן לתת לעם הזה את מה שהוא באמת רוצה? אני זוכר את הלכי הרוח הציבוריים והעיתונאיים במהלך המאבקים האחרונים – העובדים הסוציאליים, המתמחים, המורים, ועכשיו הוויכוח בין הכבאים סרבני הרפורמות לבין האוצר סרבן הכספים. תמיד הרוב המכריע של הציבור תומך בהעלאת השכר, תמיד האוצר הוא מקור כל הרע עלי אדמות, ובראשו השטן הגדול יובל שטייניץ. וכמובן, כאשר מישהו מעז לצייץ "גידול במיסים" כולם ישר קופצים ואף אחד לא מוכן להיות זה שיספוג את הגידול. הלך הרוח הזה מדהים עוד יותר מכיוון שהשנה עכשיו איננה 2005 אלא 2012, ואנחנו מוקפים בשלל דוגמאות למדינות שהתחלקו למטה במדרון החלקלק הזה.
יש לי חבר, שמאלני מושבע, ששוקל לבחור בליברמן בבחירות הבאות על מנת להאיץ את הידרדרותה המדינית של ישראל, ולהביא כמה שיותר מהר את המשבר המדיני שיבהיר לעם ששלום זו הדרך היחידה. אולי הגיע הזמן לעשות את אותו הדבר בתחום הכלכלי? לבחור בשלי יחימוביץ' בבחירות הבאות, להעיף את ביבי ושטייניץ, למנות את לינדנשטראוס לשר האוצר ואת עופר עיני לשר התמ"ת, לחתוך את הסמכויות של פקידי האוצר, ופשוט לאשר אוטומטית כל דרישת שכר במגזר הציבורי?
תוך עשור יש סיכוי לא רע שהמדינה תגיע לסף פשיטת הרגל. אבל אולי אין ברירה אחרת? רק בשנתיים האחרונות פוליטיקאים ביוון, איטליה וספרד מצליחים להעביר שלל רפורמות שהיו חיוניות כבר לפני עשרים שנה בארצותיהם. רק בתחילת שנות התשעים, כשהיא נתקלה במשבר כלכלי קשה, ביצעה שבדיה את הצעדים שהפכו אותה למדינה האחראית שהיא היום. סיפורים דומים קיימים לגבי קנדה, ולגבי מדינות נוספות (אגב, אחת הסיבות לחוסנם של הבנקים הישראלים במשבר הסאב-פריים היא המשבר הבנקאי שהיה כאן בשנות השמונים, והרגולציה הכבדה יחסית שצמחה בעקבותיו). רק כאשר הציבור לומד בדרך הקשה שחובות צריך להחזיר, הוא מוכן להסכים לשוק עבודה גמיש יותר, לגידול במיסים, ומבין שאין אף אחד שמגיעה לו עליה אינסופית במשכורת – אפילו לא כבאים, שוטרים וחיילים. בעולם שבו תוחלת החיים הולכת וגדלה והילודה הולכת וקטנה, הפנסיות הציבוריות הן מה שימוטטו את המערכת בסופו של דבר.
אולי במקום לנסות להדוף את הגלים כדאי להביא לכאן את המשבר כמה שיותר מהר, וללמד את הציבור בדרך הקשה מה קורה כאשר מפסיקים לשמור על תקציב מאוזן. מן "טיפול בהלם" שכזה.
בניגוד לטענות, זה לא עניין של אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית מסוכנת, בסך הכל היגיון פשוט. אם לא ניתן לאוצר את הכלים להתמודד מול הוועדים ודרישות השכר שלהם מצד אחד, ונבקר אותו בכל פעם שהמיסים גדלים מהצד השני, החובות יגדלו. לתומכי המחאה נוח להתעלם מכך שגם מומי דהן ואבי בן בסט – מתנגדים קולניים של שטייניץ – חתמו על מכתב הפרופסורים שמתנגד לדוח מבקר המדינה.
המצב הנוכחי עקום, אין ספק בכך. אין שום סיבה שהאוצר יתווה מדיניות בתחומים שהוא לא אחראי עליהם. מסיבות היסטוריות שונות ומשונות נוצר כאן מצב שבו משרדי הממשלה האחרים מתנהגים כמו לוביסטים של התחומים עליהם הם אחראים, ולא כאילו שהם צריכים לעמוד בתקציב כלשהו. בעולם מושלם, משרד הפנים היה מנהל את הוויכוח מול הכבאים בנוגע לרפורמה שלהם. למה זה לא המצב? אני לא יודע. ייתכן שהבלמים צריכים להיות במקום אחר, אבל כיום, כרגע, הבלמים נמצאים אצל משרד האוצר. אפשר לדון על שינוי מבני במערכת, אבל אסור לנו לזרוק את הבלמים האלו לפח. יוון וקליפורניה אינן דוגמאות היפותטיות. זה קרה, זה קורה, וזה יקרה שוב במדינות נוספות. ישראל בהחלט יכולה להיות אחת מהן.
מצויין, רק הערה קטנונית אחת. במשפט "הלך הרוח הזה מדהים עוד יותר מכיוון שהשנה עכשיו איננה 2005 אלא 2012, ואנחנו מוקפים בשלל דוגמאות למדינות שהתחלקו למטה במדרון החלקלק הזה." צריך להיות "מדינות ש*החליקו* למטה".
נכון, נכון.
אם כבר דקדוקים, יש גם את:
"מכיוון שהם יכלו להלוות כספים באותה ריבית שבה מדינות אחראיות הרבה יותר כגון גרמניה ואוסטריה יכלו להלוות."
במקום להלוות, בשני המקומות המילה הנכונה היא ללוות
ובמשפט אחד: העם טיפש, ולכן הוא צריך להישלט ע"י מלך-פילוסוף, שבמדינת ישראל הוא במקרה פקידי האוצר.
לפוסט המקורי שכתבתי היה עוד עמוד, בו העליתי הצעה לרשות כלכלית חיצונית לממשלה בסגנון של בנק ישראל שתהיה אחראית רק על אחד משני משתנים: גובה המיסים או גודל התקציב. הפוליטיקאים יקבעו את המשתנה השני, נגיד את המיסים, ואז אותה רשות תקבע בהתאם את גודל התקציב, והפוליטיקאים יבחרו כיצד לחלק אותו בין המשרדים השונים.
בסוף מחקתי את זה מהפוסט כי זה רעיון קצת חדשני והוא דורש חשיבה יותר עמוקה. למשרד האוצר היום יש כל מני "כללים פיסקאליים" שדומים לעניין הזה. בכל אופן, בעוד שמלכים-פילוסופיים תמיד מתגלים בסופו של דבר כמושחתים לא פחות ממלכים שאינם פילוסופיים, והדמוקרטיה עדיין עדיפה על עריצות, ראוי לשקול בתחומים מסוימים להוציא את הכוח מידיהם של הפוליטיקאים, כפי שעושים עם בנקים מרכזיים.
זה רעיון מעניין.
אבל שים לב שהמפגינים שדורשים "צדק חברתי" לא מתנגדים למיסים באשר הם. הם מתנגדים למדיניות המס הנוכחי, שהיא רגרסיבית במקום פרוגרסיבית.
הערה על הרעיון שהבאת: צריך לחשוב איך במצב כזה מאפשרים גירעון שהוא טוב לפי הקריטריונים שכתבת בפוסט שלך.
באותו אופן שבו בנק ישראל מוכן לפעמים להוריד את הריבית ולהסתכן בקצת אינפלציה על מנת להתניע את הביקושים במשק
מילטון פרידמן הציע להחליף את הבנק המרכזי במחשב, סקוט סאמרס מציע להיצמד ל-NGDP. אני מציע לא-כלום, ושלא צריך חובות או אינפלציה כי מקור המשבר ריאלי ודיפלציה בכלל לא שלילית, אבל אני גם לא קיינסיאני…
הדרך לבנות מדיניות תקציבית, לדעתי, לא קשורה לתיאורית מאקרו כמו שהיא קשורה לתורת הבחירה הציבורית. במובן זה בוטסוואנה עם התקציב ה-5 שנתי, המאוד לא קיינסיאני שלה ברמה העקרונית, מציגה את אחוזי הצמיחה הגדולים ביותר באפריקה (כנראה בהיסטוריה)
הדרך לקשר בין מיסים לבין גודל תקציב הממשלה, לדעתי, לא קשורה לא לתיאורית מאקרו ולא לתורת הבחירה הציבורית אלא בעיקר לטור מספרים בגיליון אקסל שצריך להסתכם לאפס… כמובן שפה ושם יש החלטות יותר מורכבות שצריך לעשות, אבל הבעיה העקרונית היא פשוטה – לפוליטיקאים יש אינטרס חזק מדי להגדיל את החוב, ואין שום גוף עם אינטרס בצד הנגדי.
1. אור, המיסוי בארץ פרוגרסיבי. ההעמדה של מס הכנסה מול מס צריכה כ"פרוגרסיבי" מול "רגרסיבי" פשטנית וחוטאת לאמת משתי סיבות
* עשירים כן צורכים יותר, כך שזה לכל הפחות מס שטוח (שגם הוא פרוגרסיבי).
* מס הכנסה מוטל בארץ רק על פלח אוכלוסייה מסוים. הוא רחוק מלמסות את מה שמשתמע משמו באופן עקבי. הגדלתו, לדעתי, פשוט לא תהיה הוגנת למעמד הביניים.
בקשר למפגינים- הם קראו ("ועדת המומחים" זעירא, ספיבק וכו') לפריצת התקציב. יאללה גירעונות.
בקשר לפוסט המקורי- מאוד מעניין, עשיר בנתונים שלא הכרתי. אני בהחלט מסכים עם התזה הכללית וסבור שריכוזיות אגף התקציבים בהכנת התקציב היא היא הגורם המרכזי לאחריות היחסית שננקטה כאן בזמן המשבר. עם זאת, אני סבור שבשנה-שנתיים-שלוש האחרונות יש מגמת התרופפות ברורה שככל הנראה משקפת פחיתה בכוחו לטובת הממשלה.
בקשר לפשיטת רגל- בהחלט!
כולם תומכים נלהבים במיסים שמישהו אחר ישלם. המפגינים שדורשים צדק חברתי לא מתנגדים למדיניות המס הנוכחית בגלל שהיא רגרסיבית ולא פרוגרסיבית, הם מתנגדים לה בגלל שהם חושבים שהיום הם משלמים את רוב המיסים, והם היו רוצים מצב שבו מישהו אחר ישלם את רוב המיסים. האבסורד הוא שרבים מהם תומכים בהטלת מיסים על "העשירים", ולא מבינים שהם עצמם הם העשירים…
לא בהכרח. יש מס חברות שנמוך באופן שערורייתי, אפשר ליצור מדרגת מס נוספת למי שמרוויח מעל מיליון ש"ח בשנה (אני חושב שהממשלה בדיוק דחתה הצעה כזו), אפשר לעשות מס ירושה, וכו'. מעבר לזה, אני חושב שאנשים שהם שמאליים בהשקפתם הכלכלית (מה שמכונה היום 'סוציאל-דמוקרטי') לא מתנגדים לכך שיעלו להם את המס, אם בתמורה הם יקבלו רשת בטחון חברתית רחבה יותר (כלומר, שירותי בריאות, חינוך, רווחה, ואולי אפילו כיבוי אש טובים יותר). ההתנגדות להעלאת מס נובעת מכך שהם יודעים שבשיטה הנוכחית הם לא יקבלו שום תמורה בחזרה.
יניב, חשבת שמס החברות בישראל נמוך? מעניין מה תאמר על מס החברות בשוודיה:
The effective CORPORATE TAX rate in sweden is 14-13.5% according to an NBER research:
page 43
http://www.nber.org/papers/w16839.pdf?new_window=1
לפי פורבס לעסקים מקומיים מס החברות האפקטיבי אף ירד ל10%:
http://www.forbes.com/pictures/eglg45hhik/sweden-2/#gallerycontent
לא הבנתי מה הנקודה שלך. אם אתה מציע לאמץ את המודל השוודי, אז לא צריך להסתפק רק במס החברות, אלא לייבא גם את המרכיבים האחרים. לא?
לפי הידוע לי, מובילי המחאה בשנה שעברה כתבו ניירות עמדה בו הם מציעים מקורות מימון לדרישות שלהם. וגם בלי להסתכל על הניירות שהם כתבו, אפשר בהחלט למצוא מקורות מימון שלא לוקחים ממעמד הביניים ומהעניים, אלא מאלה שיש להם. למשל העלאת מס החברות לשיעור שהיה לפני הרפורמות של ביבי.
בהחלט, מי שמעוניין במודל השוודי צריך לכלול גם את העלאת המע"מ ל25%, העלאת מס ההכנסה על מעמד הביניים וכיו"ב. רק כך, אולי, ניתן לממן מדינת רווחה (גם לא בטוח, כי ההרכב האוכלוסיה הישראלית על מגזריה לא דומה למבנה החברה הדוודית).
לעומת זאת, מובילי המחאה מסתמכים על קשקושים פופוליסטים כמו "למסות את העשירים" וכיו"ב. זה לא עובד בשם מקום בעולם. ואפילו השוודים הבינו זאת.
אגב, מובילי המחאה כל הזמן מסתמכים על המודל השוודי.. כך שהעלאת מס החברות זו סטייה ברורה ממנו.
נקודת התורפה המרכזית של מובילי המחאה בשנה שעברה היו מקורות המימון. הם לא הציעו מקורות מימון מספקים לדרישות שלהם. ברגע שאתה רוצה מהפכה אמיתית, לא מספיק לקחת "מאלה שיש להם", נניח רק ממס החברות. זה פשוט לא מספיק כסף. וזה גם לא פתרון קסם, כמובן, אם תעלה אותו יותר מדי החברות הבינ"ל יברחו לחו"ל. ולחברות הישראליות הגדולות, כפי שכתבתי, ממילא יש פטור ממנו.
אפשר לעשות המון דברים, ואני תומך ברובם, אבל זה כסף קטן. מס חברות? לכל החברות הגדולות יש פטורים ממנו. מס ירושה? יכניס כמות זעומה של כסף, באמת שאין כאן כל כך הרבה מיליונרים. כל הקונספט הזה של "אם רק נטיל מיסים על העשירים יהיה כסף לכל הדברים" הוא מוטעה מהיסוד. מהפכות אמיתיות עולות הרבה כסף, והרבה כסף ניתן להשיג רק אם מגדילים את המס לשכבה משמעותית מהאוכלוסיה, ל 2-3 העשירונים העליונים לפחות.
מה זאת אומרת לא יקבלו? הם כבר קיבלו חוק חינוך חובה מגיל 3. איך בדיוק הם חושבים שהממשלה התכוונה לממן אותו? הלוואי שהיה אפשר לממן את זה מכספי תקציב הביטחון, אבל הציבור לא תומך בשטייניץ במאבקיו בנושא, ולכן המאבק נכשל. אז מה שנשאר זה לממן את זה על ידי מיסים.
רשימה מצוינת (על הספר שאני קורא בדיוק עכשיו).
הערת על !!!http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4245134,00.html!!!התגובות לדבריו של טרכטנברג### על דברי המבקר. ואמרת כי "אולי במקום לנסות להדוף את הגלים כדאי להביא לכאן את המשבר כמה שיותר מהר, וללמד את הציבור בדרך הקשה מה קורה כאשר מפסיקים לשמור על תקציב מאוזן. מן "טיפול בהלם" שכזה."
מניסיוני (ראה גם הנ.ב. להלן), עם זאת, אין דבר כזה שהציבור ילמד לקח. למעשה, הציבור מתנגד לעוולות שייגרמו לו לפני המשבר, מוחה על העוולות בעיצומו של המשבר שותק כאילו בלעו לו את הלשון כשאין באמת מה לעשות חוץ מלהתמודד איתו ומיד אחרי המשבר הוא נשטף נוסטלגיה לזמנים הטובים ומכריז: לא היה כל צורך בצעדים הקשים לפתרון המשבר. לא היה משבר!
נ.ב. במאמר שפרסמתי לפני כמה חודשים, כשהמסקנות הסתמנו, אך עדיין היו חזון למועד, נתקלתי בתגובות דומות. וכך גם נחמיה שטרסלר ב"הארץ".
אני חושב שיוון סבלה קשות מההגירה ההמונית מחוצה לה שהשאירה את אלו הלא משכילים בתחומי יוון כאשר קשה לאנשים שנמצאים בה כיום לפתח אותה.
תוסיפו לזה מהגרי עבודה במסווה של פליטים שחיפשו דרכון אירופאי רק בשביל למצוא עבודה בחו"ל בארצות אירופה אחרות וקיבלתם ארץ לא מפותחת בעליל.
אני חושב שמה שאתה עושה כאן קצת לא הגון כלפי יחימוביץ'. היא דווקא מצביעה בדיוק על המקור להגדלת התקציב שהיא מציעה: הגדלת מס החברות (בחזרה לרמה שהיתה לפני סדרת ההפחתות שהחלה ב-2003), הטלת מס נוסף על הכנסות גבוהות במיוחד (שאת זה גם הציע טרכטנברג). התנגדות למס רגרסיבי כגון מע"מ היא לא התנגדות לכל מס חדש.
ומקור מאוד משמעותי למסים שמשום מה מתעלמים ממנו, והוא פרוגסיבי להפליא, הוא העלאת המס על רווחי הון. שכיום הוא קבוע ונמוך מאוד (גם בארה"ב, דרך אגב) בעוד שחלק עצום מההכנסות הלא-שוויוניות מיוצרות דרך רווחי הון.
המקור הזה אינו מספק. גם טרכטנברג כתב שזה לא מספיק, הוא כתב שחייבים בנוסף לקצץ במערכת הביטחון. סתם לדוגמה, מתוך הדוח שלו – החלת מס על הכנסות גבוהות מהון ועבודה תניב 400 מיליון ש"ח בשנה, העלאת המס במדרגה העליונה תניב 700 מיליון ש"ח בשנה, והעלאת מס החברות באחוז תניב 1400 מיליון ש"ח בשנה.
בהשוואה לכל אלו, המלצתו לבטל את העלאת מס הבלו על דלקים תניב אובדן הכנסות של 2500 מיליון ש"ח בשנה. רק הסעיף הזה אוכל במכה אחת את כל העלאות המס שהצעת. ומה עם חוק חינוך חינם לילדים בגיל 3? מה עם דיור ציבורי? מה עם השקעות בחינוך ובבריאות? אתה מבין, זה פשוט רחוק מאוד מלהיות מספיק.
מקור הנתונים כאן, תלחץ על "מערכת המס" וראה טבלה בעמוד 38:
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1484032
קראתי. אתה לא מדייק, נראה לי (אלא אם כן לא הבנתי).
כל אחוז במס החברות הוא 700 מליון ש"ח. ה-1.4 מיליארד הם הצעה שכוללת הן ביטול הורדה מתוכננת של אחוז והן העלאה של אחוז אחד (הוא מתייחס לכך בעמודים 90-91). מסוי רווחי הון צפוי להכניס, לפי הטבלה, 1.3 מיליארד ש"ח. ה-400 מליון הם נטל מס נוסף על הכנסות גבוהות במיוחד מהון ועבודה (מה שמכונה "מס עשירים").
אישית אני דווקא בעד מסוי גבוה יותר על דלק, בתנאי כמובן שהוא יופנה לסבסוד ומימון תשתיות תחבורה ציבורית ראויות.
מעניין מדוע אתה, ויחימוביץ, מתעלמים מכך שמס החברות האפקטיבי במדינות שנקראות סוציאל דמוקרטיות הוא 15-14% (כמו שוודיה, פינלנד) בעוד שבישראל הוא 20%.
כמו כן, אתה בכלל יודע מהו השיעור האפקטיבי של מס רווחי ההון בכדי לטעון שהוא נמוך? ומהו השיעור מסביב לעולם?
אוקיי – ויש לי שאלה לגבי ההתנגדות שלך לחוב (מה שכתבת לגבי זה שטור המספרים צריך להסתכם לאפס). בעולם העסקי לחוב יש תפקיד חשוב מאוד, ובסופו של דבר הוא לא כזה מיסטי: אם התשואה שאפשר להשיג גבוהה מהריבית על החוב אז זה נכון כלכלית להכנס אליו. למה שההתנהלות של המדינה תהיה שונה? אם כדי להאיץ צמיחה צריך להכנס לחוב אז מה הבעיה להכנס אליו כל עוד מעריכים שהתועלת שלו תהיה גדולה מנזקו?
כתבתי ברשומה פסקה שלמה על כך שחוב זה לא בהכרח דבר רע. חוב הוא בסדר גמור רק כאשר ישנו צפי לעליה בהכנסות העתידיות שיאפשרו להחזיר את החוב.
מרשה לעצמי לחזור על המנטרה שלי:
קפיטליזם אינו שיטה כלכלית אלא *ה*שיטה הכלכלית היחידה – אין שיטה אחרת. סוציאליזם אינו שיטה כלכלית כי אם השקפה חברתית – *אחרי* שהרווחנו כסף בזכות הכלכלה (הקפיטליסטית) – מה נכון לעשות איתו. אי אפשר לחלק כסף שאין, קודם צריך להיות כסף, אחר כך אפשר לדון בשאלה מה לעשות איתו.
קפיטליזם זה באמת לא שיטה כלכלית. זה מארג של עשרות שיטות כלכליות שכל מדינה בוחרת לקחת מהן היבטים מסוימים, לשנות היבטים מסוימים ולהתעלם מהיבטים אחרים. יתרה מזאת, אין שום "שיטה" שתבטל את הגורם האנושי, כלומר שתייתר את את הצורך של בעלי הסמכויות להשתמש בשכל שלהם כשהם מקבלים החלטות. לחשוב שיש כזו זוהי היתממות.
אני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל לדעתי הבעיה המרכזית של החוב של ישראל היא לאו דווקא אידיאלוגית על הציר קפיטליזם-סוציאליזם, אלא בעיה אחרת, כמעט טכנית: בניגוד למקובל בעולם, רובו הגדול של החוב הזה הוא חוב צמוד למדד, זה מוביל לכך שבעת משבר, אינפלציה לא תקל על רובו של נטל החוב, אלא תגרום לסחרור שייתכן שאפשר יהיה לצאת ממנו רק באמצעות פשיטת רגל, על כל השלכותיה הקשות.
עם זאת, גם כשלוקחים זאת בחשבון מצבה של ישראל בעת משבר יהיה טוב בהרבה ממצבן של מדינות האירו, כי היא תהיה מסוגלת לצאת מהחוב השקלי על ידי פיחות דרמטי בערך המטבע שלה, מה שהן לא מסוגלות לעשות. בדרך כלל פיחות מעורר בעיה כי הוא מעצים את החוב החיצוני, אבל במצב הנוכחי חוב חיצוני לא ממש מהווה מטרד כי הרזרבות העצומות של בנק ישראל גדולות מהחוב במט"ח.
הדמיון בין מה שקורה ביוון לבין מה שקורה בישראל מפחיד. רק אתמול קראתי על הגרעונות של הרכבת…
אבל אני מקווה שלא נתמוטט לגמרי כדי שנתאושש.
פוסט מעניין וחשוב. לא הבנתי אם ההצעה שלך ליישם את החשיבה של החבר השמאלני בתחום הכלכלי היא הצעה שאתה עומד מאחוריה או פרודיה.
בהקשר דומה אך פחות עקרוני – האם אתה באמת חושב שתושבי קליפורניה ערגו למנהיג חזק ולכן נטו לבחור את ארנולד "I'll be back" שוורצנגר?
נשמע לי יותר כמו תוצאה אירונית, אלא אם אתה סבור שתושבי קליפורניה, אולי בהשפעת הקרבה להוליווד, איבדו את שיקול דעתם.
פוסט מאוד מעניין, וגם הפוסט הקודם מאוד מעניין. מה שאני אוהב אצלך זה שאתה יכול בלי לחשוב פעמיים לכתוב שבעצם רגולציה חזקה על הבנקים שמרה עליהם מהמשבר האחרון. בגלל שאתה לא מחויב לסל אידאולוגי צפוי אני אוהב לקרוא את מה שאתה כותב. בגלל שאתה מסתכל לפעמים גם מאחורי הקלעים של הסיפור.
ראשית, אני לא ממליץ לך לקרוא טוקבקים. זה לא טוב לבריאות הנפש.
אחת הנקודות המשמעותיות שאני חולק עליך בהן היא בטענתך שתמיד הרוב המכריע תומך בהעלאת שכר. זה לא נכון גלובלית. למשל, התחושה והרושם האישי שלי היא שיש עוינות גבוהה בציבור כלפי עובדי הנמלים בישראל בשל משכורותיהם (עוינות שכנראה מוצדקת, אבל לא בדקתי באמת את הנושא). עוד קבוצת עובדים שלדעתי הציבור לא יתמוך בהעלאת שכר עבורה היא חברת החשמל (שדורגה לא מזמן בתור המקום השני בישראל שהכי כדאי לעבוד בו, אחרי אינטל). דוגמא נוספת היא רכבת ישראל.
דבר שני, אי אפשר להתעלם מכך שיש קבוצות באוכלוסיה, ולענייננו במגזר הציבורי, שראוי להעלות את שכרן. למשל, המתמחים והרופאים במערכת הציבורית הם כנראה כאלה (לא בדקתי את המספרים המדויקים). למה ראוי להעלות את שכרם? כי השכר במערכת הפרטית או בחו"ל לאדם בתפקידם ועם ניסיונתם הוא גבוה בהרבה ומאחר והמערכת הציבורית לא מספקת תמריצים משמעותיים כלשהם על פני הפרטית או על פני חו"ל, אותם רופאים פשוט יעברו לעסוק במערכות אלה במקום בבתי החולים הציבוריים בארץ (או שבכלל יעברו לעיסוק אחר). זו אינה בעיה תיאורטית אלא מעשית, כאן ועכשיו:
http://doctorsonly.co.il/2012/03/33515/
הפתרון אולי לא טמון בהעלאת שכר אבל אין ספק שהשכר (ודברים אחרים, כמו ריבוי תורנויות) עומק במרכז הבעיה. מעבר לכך קיימת השאלה הפילוסופית אם מצב שבו עובד נמל טיפוסי מרוויח יותר מרופא טיפוסי הוא מצב סביר. דברים דומים (כמעט זהים) ניתן לכתוב לגבי ציבור המורים בבתי הספרים הציבוריים בארץ.
שלישית, עבור הציבור המוחה (והלא מוחה) אני לא חושב שזה עניין של כסף, של העלאות או הורדות שכר, או של עלייה או ירידה במיסים. הכסף הוא בסך הכול אמצעי, בעוד שהמטרה היא איכות חיים. איכות חיים (עבור מרבית העשירונים) היא דבר יחסי, והיחסיות באה לידי ביטוי בהשוואה לאיכות החיים המקבילה במדינות אחרות (שהן לאו דווקא יוון או קליפורניה). מה שהציבור באמת רוצה (גם אם חלק ממנו לא יודע את זה) הוא איכות חיים גבוהה יותר. דברים כמו גובה המע"מ וגודל ההוצאה הממשלתית הם פרטים טכניים עבורו. אם לקשר את זה לפסקה הקודמת (על הרופאים), אי טיפול בבעיה הזו (שגם היא מעשית ומיידית ואינה תיאורטית ובעתיד הרחוק) מוביל ויוביל לאובדן ההון האנושי של מדינת ישראל, שהוא רוב ההון שיש לה.
משאמרתי את כל הנ"ל, אי אפשר שלא להתייחס לקשר בין כל הנקודות לעיל לבין המדיניות הכלכלית של אגף התקציבים במשרד האוצר. אתה מציג את האגף (או משרד האוצר בכללו) כגוף שקול ואחראי שבזכות המדיניות אותה הוא מתווה והתווה בעשורים האחרונים, לא הגענו למצבן של יוון וקליפורניה. אין עורר על כך. אבל הנקודה כאן היא בדיוק השאלה האם המטרה היחידה של אגף תקציבים צריכה להיות "שמירה על משמעת פיסקלית" או במילים פחות מקושטות, שמירה על יחס חוב/תוצר נמוך. אם כן אזי שתי הנקודות לעיל (מצבן הכלכלי של קבוצות עובדים מסוימות באוכלוסיה, כמו הרופאים והמורים, וכן איכות החיים הכללית במדינה) הן כלל לא רלוונטיות עבורו. זה אכן מצב העניינים, לפחות מנקודת מבטי. ביקורת רבה הוטחה באגף תקציבים לאורך השנים על כך שאנשיו מצויים בניגוד עניינים מובנה דרך קבע – מצד אחד הם אחראים על הוצאות המדינה ומצד שני הם אחראים על בניית ושינוי התקציבים לשנה הבאה ואלה שאחריה. כלומר החלטותיו של האגף בכל הנוגע להוצאות הממשלה תמיד מונעות, במידה זו או אחרת, מהסתכלות קצרת טווח על התקציב שהם יצטרכו לבנות זמן קצר לאחר מכן ועל הקשיים שינבעו או לא ינבעו מכך. הסתכלות קצרת טווח שכזו מונעת מהם לראות למשל את המחיר האמיתי של אי-העברת תקציבי חירום לשירות הכבאות, שהוערכו ב-100 מיליון ש"ח, בעוד שהמחיר הכלכלי של שריפת הכרמל מוערך ב-250 מיליון ש"ח לכל הפחות; או את המחיר האמיתי של פגיעות שונות במערכת הבריאות, שבטווח הארוך מיתרגמות בדרך כלל לאובדן כושר עבודה וכוח עבודה עבור אנשים עובדים במשק. ; או, יותר מכל, את אובדן הכוח היצרני וההון האנושי של המדינות למדינות מערב אחרות, כפי שהזכרתי קודם.
יתרה מזאת, גם עבודתם בשמירה על יחס חוב/תוצר נמוך נראית לי בינונית למדי. אז אומנם לא נכנסנו לבוץ של יוון וקליפורניה, אבל השנה הממשלה עומדת בפני גירעון של 40 מיליארד ש"ח (שרובו לא קשור ממש להמלצות ועדת טרכטנברג, כפי שניתן לחשוב בתחילה). נוסף לכך השיטות שלהן להתמודד עם בעיות כמו זו ועם גידול בהוצאות הממשלה, הן פשטניות ולא מכוונות לטעמי. רק להעלות עוד ועוד מיסים. הדבר היחיד שמשתנה הוא אם מעלים את הבלו או את המע"מ או את המס על סיגריות (וכו'). ברור לי שזה הפתרון הקל ביותר בעיני אנשי אגף תקציבים, אבל מה לגבי כפיית רפורמות של התייעלות בצה"ל, במשרד הפנים, ברשות המיסים, בנמלים, במשרדי הממשלה, במנהל מקרקעי ישראל, בתחבורה הציבורית, ואפילו במגזר הפרטי (כמו בשוק הסלולר)? אולי זה קשה, אולי אין להם את הכוח באמת לעשות את זה, אבל אני לא רואה אפילו ניסיונות. רק העלאות מיסים אני רואה.
אם כל מה שהם יודעים לעשות זה לשמור על משמעת פיסקלית, וגם את זה הם לא עושים מי יודע מה, אולי הגיע הזמן לעשות רפורמה באגף הזה עצמו ולהעמיד בראשו מישהו, וסליחה מראש על הביטוי, שיש לו ביצים. זו כנראה לא שלי יחימוביץ' ובוודאי שלא עופר עיני. מי כן? אין לי שמץ של מושג.
ביקורות הספרים הן אחת הסיבות העיקריות לבקר כאן. זוכרים עדיין את רשימות חמשת הספרים, הדיונים על נאסים טאלב. הקיצור, רוצים עוד!
ואם כבר, זוכרים גם את הביקורת המנומקת, הא-מפלגתית, על המחאה הקודמת ועל מנהיגותה האנמיות. יש מצב שאתה מהנה אותנו לכבוד המהדורת החדשה והאלימה?
תודה, יהיו עוד…
כתבתי כל כך הרבה על המחאה שאני מנסה בכוח להימנע מלדבר עליה. אבל גם כאן, יש כמה רשומות בקנה.
[…] בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלומת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות. […]
[…] הולך לתשלום פנסיות, והחלק הזה רק ילך ויגדל. כפי שכתבתי כאן, ההוצאות הגבוהות של ערים בקליפורניה שהגיעו לפשיטת רגל […]
[…] נמאס לי להתייחס אליה (להרחבה – ראו רשומות קודמות כאן, כאן, כאן […]