אמון, כלכלה וסדר מדומיין
בספרו המצוין "קיצור תולדות האנושות" מציג יובל נוח-הררי את הקונספט "סדר מדומיין". העולם החברתי שבו אנחנו חיים הוא ברובו סדר מדומיין, הנמצא רק בראשנו.
חברת קוקה-קולה, למשל, איננה ישות פיזית הקיימת בעולם האמיתי, אלא ישות דמיונית הקיימת בעולם המשפטי, וחולשת על מפעלים ומכונות ועובדים הקיימים בעולם האמיתי. מדינת ישראל גם היא איננה ישות פיזית, אלא ישות שחבה את קיומה למיליוני בני אדם שמאמינים שהיא אמיתית. חברת קוקה-קולה ומדינת ישראל קיימות משום שאנחנו מאמינים שהן קיימות. כסף הוא עניין דומה: אני מוכן לקבל כסף תמורת עבודתי, מכיוון שאני מאמין שהמוכר בחנות יהיה מוכן לקבל ממני את הכסף הזה כשארצה לרכוש שישיית בקבוקי קוקה-קולה (אני נשבע לכם שאיני מקבל מהם שום תמלוגים על הרשומה הזו, לצערי הרב). ללא האמונה המשותפת הזו, לכסף אין ערך.
מילת המפתח כאן היא "אמונה" – העולם החברתי מושתת על אמונה משותפת של מיליוני בני אדם בקיום כמו-פיזי של ישויות ערטילאיות ודמיוניות לחלוטין כגון מדינות, חברות מסחריות, קשרי נישואים, מעמדות חברתיים, אלים, ועוד. כשהאמונה הזו נפגמת, העולם החברתי מתחיל להתפורר, הסדר המדומיין שלנו מתחיל להתפורר.
מכיוון שקשה לכמת אותו אמון היה אמור להיות נחלתם המחקרית של הסוציולוגים, אך חשיבותו העצומה לא אפשרה לכלכלנים להתעלם מקיומו. ואכן, כלכלנים רבים כתבו והתייחסו לחשיבותו של האמון עבור הפעילות הכלכלית. קנת' ארו, זוכה פרס נובל לכלכלה ואחד המייסדים של הכלכלה הנאו-קלאסית, אמר ב 1972 כי:
“Virtually every commercial transaction has within itself an element of trust… it can be plausibly argued that much of the economic backwardness in the world can be explained by the lack of mutual confidence”
ברגע שמוותרים על מודלים של "מידע שלם", שבהם כל הפרטים יודעים את כל מה שניתן לדעת ואת כל מה שיודעים כל הפרטים האחרים, ועוברים למודלים של מידע חלקי ועולם שבו קיימת אי-וודאות, נדרשת מידה מסוימת של אמון על מנת שהפרטים יהיו מוכנים להעביר כסף ומוצרים מאחד לשני. נדרש גם אמון בין הפרטים, וגם אמון במוסדות שמסוגלים לאכוף חוקים וחוזים, או לנהל את המדינה באופן אחראי מבחינה כלכלית מבלי להגדיל גירעונות.
אמון והמחאה החברתית
בימים האחרונים מצאה לה המחאה החברתית אויב מוזר: הביטוח הלאומי, שהטביע את משה סלימן בנבכי הבירוקרטיה המפלצתית שלו והביא אותו עד כדי ניסיון התאבדות. בעקבות שלל וויכוחים ווירטואליים התחלתי לכתוב רשומה המסבירה שביטוח לאומי ומוסדות כמוהו הם דווקא התוצאה של מדיניות סוציאליסטית רחבה, ולא של מדיניות קפיטליסטית, בניגוד להצהרות מנהיגי המחאה. בשלב כלשהו הבנתי שאינני כותב את הרשומה הנכונה, בדיוק כפי שדפני ליף איננה מובילה את ההפגנה הנכונה. וזאת מהסיבה הבאה: המחאה החברתית לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון.
חוסר אמון יכול לצמוח במדינות קפיטליסטיות יחסית או במדינות רווחה, והוא אינו נובע מהשיטה הכלכלית אלא מגורמים אחרים. זו גם אחת הסיבות לתופעה המוזרה, במסגרתה רבים מהמוחים מפגינים בו זמנית נגד מיסים גבוהים ובעד הרחבת שירותים ממשלתיים – למרות שאין שום היגיון מתמטי בעניין. במדינה שבה לאנשים יש אמון בממשלה ובמוסדותיה, הם מסוגלים לנהל וויכוח אידיאולוגי של שמאל-ימין, להכריע בין עקרונות של שוויון וחופש, בין ממשלה קטנה יותר ומיסים נמוכים לבין רשת ביטחון סוציאלית רחבה לכלל האזרחים המלווה במיסים גבוהים. אך במדינה שבה האמון הזה אינו קיים, וויכוחי שמאל-ימין הם פשוט לא העניין המרכזי. האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה.
ישנן קבוצות אוכלוסיה, כגון הערבים והחרדים, שמעולם לא היה להם אמון רב במוסדותיה של מדינת ישראל (ואולי בצדק). המתנחלים ככל הנראה איבדו את האמון שלהם בתקופת ההתנתקות, אם כי ייתכן שהוא חזר בתקופה האחרונה. אבל מאז אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים איבדה קבוצת אוכלוסיה גדולה ומשמעותית יותר את האמון בממשלה. אנשים צעירים ומשכילים שמצביעים באופן מסורתי לשמאל המתון, למפלגות מרכז ואף לימין המתון, איבדו את האמון בכך שהמדינה פועלת עבורם. הקבוצה הזו רחבה הרבה יותר מאשר קומץ המפגינים הקיצוניים שנכחו במחאות של הקיץ הנוכחי, ואני בהחלט כולל את עצמי בתוכה. למרות הביקורת הרבה שיש לי על המחאות השונות, גם לי אין אמון בכך שמדינת ישראל ומוסדותיה "עובדים עבורי". זו הקבוצה שממנה יצאו ההפגנות הגדולות ביותר של הקיץ שעבר, כמו גם מחאות אחרות שראינו.
תופעה דומה התרחשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובהחלט ניתן לומר שמלחמת לבנון השנייה הייתה זרז לאובדן האמון הזה. גורמים נוספים כוללים את המפצים הפוליטיים התכופים (הקמת מפלגת קדימה, החיסול הממוקד המוצלח שביצע אהוד ברק למפלגת העבודה והזיגזג הנוכחי ההזוי של מופז) שהפכו את הפוליטיקה שלנו לבלגן סבוך של מפלגות שלא ברור מה ההבדל ביניהן, פרשות השחיתות של אריאל שרון ואהוד אולמרט, סטגנציה במו"מ עם הפלסטינים, ירידה בכוחן של מפלגות השמאל, המשבר הכלכלי העולמי, ועוד.
חוסר האמון הזה הוא מעבר לפוליטיקה. אם היה מדובר בסך הכל בהפגנות שמאל המעוניין בממשלה שתיישם אידיאולוגיה שמאלנית יותר המחאה הייתה כולה מתנקזת אל תוך הפוליטיקה, לתמיכה במפלגות השמאל. זה קרה באופן חלקי מאוד, מכיוון שרוב הציבור שאליו אני מתייחס איבד את אמונו גם בליכוד, גם בקדימה, וגם במפלגת העבודה. גם האמון בפקידות הבכירה של הממשל (פקידי משרד האוצר או ביטוח לאומי) נשחק, האמון בבכירי הטייקונים במשק חטף "תספורת" משמעותית, והאמון בהסתדרות ובארגוני העובדים התנדף במקביל לכשלים ברכבת ישראל ולסכסוכים בין העובדים לבין ההסתדרות ברכבת, בקרב הרופאים ובקרב העובדים הסוציאליים.
אמון ושחיתות
לכאורה, אמון אמור להיות קשור לשחיתות. כמו אמון, גם שחיתות איננה קשורה לשיטה הכלכלית, לקפיטליזם או סוציאליזם, ויכולה להתרחש בכל מקום. אין שום סיבה שישרור אמון בין העם לבין הממשלה, כאשר שרים וראשי ממשלות מואשמים בפרשיות שוחד שונות ומשונות, ואלו קורות תחת כל שיטה כלכלית. אין שום סיבה שיהיה אמון בין עובדים לבין המעסיקים שלהם, כאשר המעסיקים מפרים את חוקי העבודה. אין שום סיבה שיהיה אמון של האנשים בשיטה הכלכלית שבמסגרתה הם חיים, כאשר השיטה הזו מקדמת בריונים ומקורבים במקום להעניק שוויון הזדמנויות לכולם. בפועל, אנשים אינם מתייחסים באופן רציונאלי לנושא האמון. מחקרים בכלכלה התנהגותית ובנוירולוגיה מראים שהנטיה של אנשים לתת או שלא לתת אמון באחרים וגם להגיב על מתן אמון אינה נובעת משיקולים מחושבים וקרים, אלא משיקולים רגשיים, ומפעילה את האזורים המתאימים לכך במוח. ברמת המאקרו, אנשים מפתחים או מאבדים אמון במידה רבה בעקבות סיפורים (עליהם כתבתי בהרחבה כאן), המשלבים כל מני אנקדוטות ואירועים מקריים לכדי נראטיב עקבי ויחיד, לאו דווקא מוצדק מבחינה אובייקטיבית.
על פי מדד תפיסת השחיתות של הארגון Transparency International לשנת 2011, המודד תפיסה סובייקטיבית של שחיתות שלטונית בקרב האזרחים, ישראל נמצאת במקום ה 36, מתחת כמעט לכל המדינות המערביות. בשנת 2010 היינו במקום ה 30, וסקירה של הנתונים מאז שנות התשעים מראה מגמת הידרדרות.
מדד השחיתות העולמי – 2010
אז מה אפשר לעשות?
לכאורה, המחאה החברתית דרשה מדיניות סוציאלית רחבה יותר – לשם לפחות ניסו לכוון אותה המנהיגים שצצו עד מהרה. בתגובה לכך, ניסה בנימין נתניהו לצעוד מעט שמאלה, הקים את וועדת טרכטנברג ואימץ לפחות באופן חלקי את מסקנותיה. זה לא עזר לו לצבור פופולאריות בקרב קבוצת האוכלוסיה שתמכה בשלבים הראשונים של המחאה החברתית, ובמחאת הקוטג'ים, ובמחאה של מאהל הפראיירים בנוגע לגיוס. העברתי ביקורת על חלק גדול מהמאבקים האלו מכיוון שהמטרות שלהם לא היו חכמות במיוחד, אך הן גם לא נגעו ישירות לבעיית האמון. ביבי נכשל בפעילותיו, מכיוון שהוא לא הצליח לעורר אמון.
ייתכן שהממשלה הנוכחית לעולם לא תצליח לרכוש את אמונו של הציבור עליו אני מדבר כאן, ואולי זה לא נורא כל כך מבחינתם. הסקרים מראים שהם יכולים לנצח גם בבחירות הבאות ללא האמון הזה, עקב מגמות דמוגרפיות ומכיוון שאין לנו אמון רב גם בגורמי האופוזיציה. אם הם בכל זאת מעוניינים לרכוש את אמוננו, לפני הכל יש לזהות את הבעיה כמשבר של אמון, ולא כמשבר של אידיאולוגיה כלכלית כזו או אחרת. השלב הבא הוא להתייחס באופן ישיר לנושאים של אמון כגון שקיפות, דוגמה אישית, ומלחמה בשחיתות.
שקיפות היא המפתח לאמון במוסדות המדינה. מדינת ישראל סובלת מבעיה משמעותית של שקיפות בכל הנוגע למסלולים המדויקים בהם עוברים כספי ציבור ממקום אחד למקום אחר, למשל לגבי כספי תקציב הביטחון או תקציביהן של רשויות מקומיות. ארגוני מתנדבים שונים מנסים בחודשים האחרון למלא את החלל ולעקוב אחרי העברות כספיות שנעשות אחרי קביעת התקציב, אבל החלטה של הממשלה ללכת באופן מודע בכיוון של שקיפות גדולה יותר יכולה להוות שינוי משמעותי. הבעיה היא, כמובן, ששקיפות מלאה של תקציבים תחשוף עד מהרה מי מרוויח מהשיטה הנוכחית ומי נדפק, וראש ממשלה שרוצה לזכות בתמיכה ציבורית רחבה חושש מחשיפה כזו. באשר לדוגמה אישית, הכוונה שלי היא לא לפטר את שטייניץ וישי בעקבות דוח מבקר המדינה על שריפות הכרמל. לא צריכים ללכת על הכיוון הפופוליסטי ביותר ולפגוע בתמריצים של שרים ופקידים בכירים לבצע את עבודתם כראוי – מספיק להחליט על צניעות מופגנת. לא חייבים בכל שנה להגדיל את שכר חברי הכנסת (שהוא ממילא אחד הגבוהים בעולם), לא חייבים לרכוש עבור השרים את המכוניות הכי יוקרתיות שיש, לא חייבים להפגין עושר ונהנתנות. זה עדיין פופוליסטי, אבל יש כאן גם עניין של הצהרה: אנחנו מרוויחים את כספנו על חשבון הציבור, ואיננו מעוניינים לבזבז אותו יותר ממה שנדרש. על פי ההתרשמות שלי לפוליטיקאים של היום חשוב להראות שהם ציוניים, פטריוטים, ועממיים אך לא חשובה להם הצניעות. גם מלחמה בשחיתות היא יותר עניין של הצהרת כוונות מאשר שינוי מדיניות כולל.
נושא נוסף רלוונטי לכאן הוא שינוי שיטת המשטר. חלק גדול מהדיון בשינוי השיטה מוקדש להגברת יכולת המשילות, נושא חשוב כשלעצמו שיכול באופן עקיף לשפר את האמון של הציבור במערכת. אבל ישנן גם הצעות, כגון מעבר לבחירות אזוריות, שיכולות לשפר את האמון באופן ישיר. ברגע שלכל אזור בארץ יהיה נציג בכנסת, לאזרחים באותו אזור תהיה כתובת ברורה לפניות, אדם שהם יכולים לתת בו אמון מכיוון שתפקידו הוא לעזור להם באופן אישי.
פוליטיקאי שמעוניין להצליח בבחירות הקרובות לא בהכרח חייב להבטיח לנו גיוס לכולם, שלום עם הפלסטינים או מדיניות חברתית עמוקה יותר. לפני הכל, הוא חייב לרכוש את האמון שלנו, לגרום לנו להאמין שהוא מתכוון לעבוד בשבילנו. שחיקה במידת האמון של חלק מרכזי מהציבור היא רק השלב הראשון בהתפוררות המסגרת החברתית; אנחנו לא רוצים לדעת כיצד נראים השלבים הבאים.
אתה מבריק כמו תמיד. אני חושב שיש חוזה בלתי כתוב בין האזרחים למדינה ובשנים האחרונות המדינה מפרה אותו בגסות. השירות הצבאי, הציות לחוק, והמיסים שאני משלם הם החלק שלי בחוזה, המדינה צריכה לספק לי שירותים מסויימים ולהגן עלי בתמורה. המדינה הפסיקה לעשות זאת.
פוסט מצויין וחשוב – שיתפתי בפייס!
הרציונל של "מה הבעיה?" הזכירה לי את הסצנה בסרט Moneyball שבוא ברד פיט מגלה למנהלי הקבוצה את הבעיה האמיתית לכשלון הקבוצה (קבוצת בייסבול): "זה לא שאין לנו שחקנים מספיק טובים, אלה שיש פשוט קבוצות עשירות, וקבוצות עניות – וכן, זה משחק לא הוגן"
ה – reframe של נקודת המבט משנה את כל התנהלות – ממצב שבוא היו מחפשים "מחליפים " לשחקנים שעזבו לקבוצות ששילמו להם יותר, הם בנו קבוצה של שחקנים זולים שלכל אחד יש תכונה אחת טובה בצורה מובהקת, אך השחקן עצמו מתומחר בשוק בחסר.
כך הם הרכיבו קומבינציות שונות של שחקנים בכל משחק – והצליחו לנצח 20 פעם רצוף, קבוצות עם תקציבים גדולים מהם במאות אחוזים!
המסר הוא שהסתכלות שונה (הבעיה היא אמון ולא צדק חברתי) מביא לפתרון אחר, טוב יותר וזול יותר – גם בטווח הקצר ובטח שבטווח הארוך (שכן אם אמון יפתרו לא רק הצדק בחברה אלה עוד המון דברים).
אני חושב שהמסך הזה צריך להיות מופץ ככל שניתן!
צריך לזכור שאמון הוא לא רק במדינה ומוסדותיה אלא גם בחברות פרטיות. בארץ נוצר מצב שבו חלקי שוק נרחבים הם "פרטיים למראה" אך למעשה קרטליסטים בחסות השלטון(למשל בנקים, סלולר, חלב) אבל הציבור לא מזהה את זה כ"בעיה שלטונית" אלא כ"תאבי בצע מרושעים" או דברים דומים – ולכן כאשר מציבים לו כאלטרטניבה לבעיית האמון במוסדות השלטון את "מוסדות" השוק החופשי, הוא מתנגד גם להן – כי האמון שלו בהן, אולי אפילו נמוך עוד יותר.
"פיקנטריה" בקשר לאמון, שמעתי לא מזמן בEconTalk שיחה עם הכלכלן האיטלקי-אמריקאי לואיג'י זינגלה(http://www.econtalk.org/archives/2012/07/zingales_on_cap.html) ויש לו קטע קצר על אמון – הוא אומר שכשהוא הגיע לארה"ב, הייתה אזהרה על סופת טורנדו והעירייה פירסמה שכדאי להישאר בתוך הבית ולחזק את החלונות עם טייפ – והתגובה הראשונה שלו בתור איטלקי עם רמת אמון מאוד נמוכה בממשל היא "אם ראש העיר אומר לי להישאר בבית ולהדביק את החלון עם טייפ, זה אומר בטח שאיזה בן דוד שלו מוכר את הטייפ אז אני לא אעשה את זה. וכדאי מאוד גם לצאת מהבית".
אח"כ הוא אומר שהוא מאוד הופתע מכך שזה לא היה המצב, וההמלצה באמת הייתה "לטובתו" ושלצערו האמון התוך-אמריקאי גם כן נשחק מאוד.
ומשהו לגבי "קיצור תולדות האנושות", אני לא מכיר את הספר – אבל חבר פירסם לא מזמן את הסטטוס הבא כציטוט מתוך הספר:
"המכונית היא המצאה בזבזנית וחסרת תועלת, שאינה מבוססת על כל צורך גיאוגרפי או סביבתי, ומקורה בתפישת האינדיוידואליזם האמריקאית לפיה לפרט יש 'זכות טבעית' לנוע ממקום למקום מבלי להתחשב בדעת החברהה."
אני לא יודע אפילו איך להגיב לכזה גיבוב של שטויות.
גם אני שמעתי את לואיג'י מצביע על אובדן האמון כגורם יסודי להדרדרות מדינות. שמעתי אותו כאן (קטע יותר תמציתי ממה ששלחת):
http://www.npr.org/blogs/money/2012/07/10/156573630/episode-385-how-good-governments-go-bad
בנוגע לאובדן אמון בחברות פרטיות ושחיתות: נוצר מצב שבו ישנם הסדרים לא הוגנים בין חברות פרטיות גדולות לבין הממשלה ונציגיה (לא מעודדים תחרות הוגנת אלא ההיפך) כך ששאר השחקנים במשק, ובכלל זאת האזרחים שלא עובדים בחברת אילו, יוצאים נפסדים. קוראים לזה רכיזויות וזאת בעיה רצינית שנמצאת במגמת עליה לפי מדדים אובייקטיביים. מאבק בריכוזיות הוא חלק אינטגרלי ממאבק בשחיתות (לא במקרה התנועה לאיכות השלטון חרטה את הנושא על דגלה). לכן, על אף שהפוסט קולע לנקודה חשובה ונותן זווית מעניינת להתבוננות על האירועים האחרונים, אני חושב שאורי מחטיא כשהוא אומר שהמאבק בשחיתות הוא בעיקרו הצהרת כוונות. יישום מסקנות ועדת הריכוזיות, ועדת זליכה, ומהימים האחרונים ועדת זקן וקדמי, זה משהו שזועק לשמיים ולא מספיקות כאן רק הצהרות, כי המלחמה בגורמים האינטרסנטיים תהיה קשה.
בנוגע ל-"קיצור תולדות האנושות" אני דווקא מכיר את הספר ומסיים לקרוא אותו ממש עכשיו. אפשר לא להסכים איתו בנקודות מסויומות אבל רובו מאוד הגיוני ומבוסס על שלל מקורות מדעיים. לטעמי זה ספר נהדר ואני לומד ממנו המון. הציטוט שהבאת לא מעיד על אופי הטיעונים בספר ואני גם חושב שבהקשר של הפרק בו הוא נכתב אפשר להבין אותו יותר טוב מאשר כסטטוס בפייסבוק.
כתבתי שהמאבק בשחיתות הוא קודם כל הצהרת כוונות מכיוון שאין לי כאן איזו שהיא רפורמה מגניבה לשלוף מהשרוול. אם מחר ביבי יחליט שהוא רוצה נורא להיאבק בשחיתות, אני לא יודע מה הוא אמור להתחיל לעשות. להילחם בשחיתות זה לא בדיוק כמו להילחם בגורמים אינטרסנטיים, זה נושא קצת אחר. המלחמה בגורמים אינטרסנטיים, לדעתי, נכנסת יותר לנושא של השקיפות, של לדעת מהיכן הכסף מגיע ולאן הוא הולך.
אני חולק עליך, אם יש תחרות נמוכה בין מותגי רכב בגלל מיעוט יבואנים ובעלות צולבת בין יבואנים לחברות ליסינג אז אין לזה קשר לשקיפות הוצאות הממשלה. שום שקל מהתקציב לא בוזבז בשביל ליצור את המצב הזה אבל מצבים כאילו ושכמותם מוצאים לנו הרבה שקלים מהארנק.
הנושא הזה הוא שחיתות כי הוא הושג ומשומר דרך החלשת הרגולציה באמצעות לוביסטים ושאר שיטות נלוזות.
אגב, הציטוט מהספר מדויק.
האמון באמת נמוך מאוד באיטליה, יוון, ואם אני לא טועה גם בספרד ופורטוגל. עוד משהו משותף בינינו לבין המדינות האלו… יום אחד יגלו שבכל אשם מזג האוויר או איזה חומר כימי שיש בים התיכון.
הציטוט מקיצור תולדות האנושות נראה לי מוזר, או שהוא הוצא מהקשרו או שהוא לא מדויק. מדובר באחד הספרים הטובים שקראתי, גם כשמשווים אותו לספרים זרים שמככבים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס.
…זהו גיבוב של חומר למחשבה שהרי מכונית שמושביה אינם מלאים אינה רק בזבזנית אלא גם מזהמת אוויר ומיצרת עומס תעבורתי כמו מכונית שמושביה מלאים.לא רחוק היום בו הנורמה הזו שאנחנו מקבלים כמובן מאליו תהיה חייבת להשתנות
לא קראתי את הספר, אבל אני מנחש שהוא נאמר בהקשר של השוואה בין מכונית לתחבורה ציבורית כמו אוטובוס או רכבת. מהבחינה הזו, מכונית היא באמת המצאה בזבזנית שקשורה באופן הדוק לרצון של האמריקאים לחיות בבתים פרטיים במרחקים גדולים אחד מהשני. במקומות שבהם האוכלוסיה מרוכזת בבניינים גבוהים בשטח קטן יותר, ניתן להפעיל תחבורה ציבורית הרבה יותר יעילה.
הציטוט באמת לא מדוייק. לכל הפחות בעיר, מכונית היא אמצעי מאד לא יעיל בכל אמת מידה- אם זה מבחינת זמן הנסיעה, אם מבחינת עלות תועלת, אם מבחינת אנרגיה. סתם לדוגמה – באיזה טכנולוגיה אחרת היינו מוכנים לספוג 400 מתים בשנה. לכל אחד מאיתנו יש סיכוי של 20% להפגע בתאנת דרכים ב5 השנים הבאות – זה נשמע סביר?
תשווה את רמת הזעם והתסכול מול חמאס, ומול תעשיית המכוניות, אבל הרבה יותר ישראלים מתו בגלל "תאונות" של מכוניות (שנובעות ממדיניות עקבית של העדפת רכב פרטי בתכנון תשתיות התחבורה ) מאשר בגלל חמאס. הרשויות מסתפקות בצעדי פלסטר יקרים במקום בפתרונות זולים ואפקטיבים.
עלות הרכב הפרטי למשק הישראלי היא כ105 מיליארד ש"ח בשנה (60 בהוצאה ישירה, 45 בהשפעות חיצוניות כמו זיהום, תאונות דרכים, פקקים וזה בהערכת חסר). עם 2 מיליון מכוניות, קצב הנסיעה של מכונית פרטית בגוש דן הוא כזה שאופניים הם אמצעי נסיעה מהיר יותר בטווח של עד 5 ק"מ. התחזית היא שעד 2030 יהיו במדינה 4.5 מיליון מכוניות. בקצב הזה כנראה שגם צב יהיה מהיר יותר.
העלויות האלה לא כולות לדוגמה "קומונזים למכוניות" מחיר חניה נמוך מידי שמהווה "דיור ציבורי מוזל" למכוניות ופועל, כמו בברית המוצעות בשיטת הקצאת משאב במחסור על פי תור. כמובן שדבר זה , כמו להשפעות נוספות של התחבורה על הדיור (חפש בגוגל פרבור) יש השפעות ניכרות על מחירי הדיור והמסחר.
אפשר לשפר מאד את התחבורה – להוזיל אותה, לייעל אנרגטית ולייעל מבחינת זמנים על ידי שילוב של תחבורה ציבורית, אופניים ותכנון עירוני מותאם לכך – במקום בנייה פרברית צמודת קרקע (שבעצמה גובה מחיר כבד – לדוגמה ייקור תשתיות רשת נפרסות, והפיכת השימוש ברכב פרטי לדבר כמעט הכרחי) בנייה צפופה. במקום הפרדת שימושי קרקע , עירוב שימושי קרקע (וכך הקטנת כמות הנסיעות, ושיפור הבטיחות והחיות של רחובות). שילוב של BRT, תחבורת מעברים ותחבורת אופניים. דומגאות מוצלחות להקטנת השימוש במכוניות ושיפור התחבורה (זמני נסיעה, עלות אנרגטית ועלות כלכלית ישירה ועקיפה) יש בפורטלנד, קורטיביה, בוגוטה ובערים אירופאיות במיוחד בדנמרק ובהולנד.
נראה לי שהבעיה היא רחבה יותר ממה שאתה מתאר. אני חושב שחלק גדול מהאוכלוסיה איבד את האמון לא רק בממשלה ובמוסדותיה, אלא גם אחד בשני. הלכידות החברתית נפגעה, והמכנה המשותף בין רוב הפרטים בחברה הישראלית ירד לרמה הנמוכה ביותר – היותם יהודים ותו לא. התפיסה הרווחת (ולעיתים מתקבלת בברכה) על ידי אנשים רבים היא שלכל אדם בחברה הישראלית יש אינטרסים אישיים משלו ושאינטרסים אלה פוטנציאלית ובסבירות גבוהה סותרים את האינטרסים של משנהו. בצורה זו אני חושב שלא רק מוסדות הממשלה איבדו מאמון הציבור, אלא רוב המוסדות במדינה בכלל, פרטיים וציבוריים כאחד. על רקע זה ניתן להזכיר את חברת החשמל, הבנקים, חברות הסלולר, ביטוח לאומי וכו'. לדעתי הסיבה הראשונית והבסיסית לכך, שעומדת מתחת לפני השטח, היא כאמור משבר אמון כבר ברמת הפרטים השונים בחברה, גם כשאלה אינם מייצגים שום מוסד או אינטרס רחב.
אני לא בטוח שאנשים מאבדים אמון אחד בשני. ברמה הקבוצתית – דתיים מול חילוניים, יהודים מול ערבים וכו' – לדעתי מעולם לא היה אמון רב. אבל בתוך כל קבוצה יש עדיין אמון, אני לפחות לא רואה כאן שחיקה כלשהי בשנים האחרונות. למה אתה חושב שקיים משבר אמון ברמה הזו? קשה לי לחשוב על אירוע כלשהו שמסמל משבר אמון כזה.
זו רק התחושה האישית שלי, והדברים שאני רואה ביום-יום. כל עסקה וכל הליך שבו לשני הצדדים יש אינטרסים שפוטנציאלית סותרים זה את זה מתקבלים בחוסר אמון ובחשדנות על ידי אחד מן הצדדים או שניהם. המחאה החברתית היא דוגמא טובה. יש לך מאות אלפי אנשים שמסכימים ש"העם דורש צדק חברתי" אבל לא מסוגלים להסכים אפילו על צעד קונקרטי אחד שעל הממשלה לעשות בכדי לסייע בצורה כלשהי לציבור הרחב או למעמד הביניים. כמעט כל צעד כזה, מטבעו, מהווה התנגשות אינטרסים בין לפחות שתי קבוצות גדולות בחברה ומכאן קצרה הדרך לויכוחים אלימים, מאבקי כוח, התפצלויות ומחיקת האחדות המלאכותית שכביכול הייתה קיימת. e_non אומר שהלכידות החברתית התגברה וגישרה על פערים קטנים במרכז. אני לא מסכים. הפערים האלה עדיין קיימים, אי שם מתחת לפני השטח, והמוחים עצמם כנראה לא רוצים להעלות אותם (ובהתאם, לא להעלות הצעות קונקרטיות לממשלה שיעלו את אותם פערים חזרה לפני השטח ויפגעו באחדות). התוצאה היא שהמחאה מתבססת על המכנה המשותף "כולנו עניים" (או "כולנו רוצים יותר" או "כולנו מצפים ליותר" או משהו כזה) שזה אומנם רמה אחת מעל "כולנו אזרחי מדינת ישראל" (או "כולנו יהודים") אבל עדיין לא משהו שמבטא בעיניי לכידות חברתית ניכרת כלשהי.
סרטון שמתאר טוב איך נראית בעיניי החברה הישראלית, על אף שהוא מדבר בפועל על ניו-יורק (אבל זה לא עקרוני לדעתי), הוא הסרטון הבא. למי שיש לו בעיה עם גסויות מוטב להימנע מלצפות בו.
בניגוד לכותב מעלי אני לא חושב שהלכידות החברתית נפגעה, ההפך, היא התגברה וגישרה על פערים קטנים מאוד במרכז.
מאז המחאה אני חושב שיש שינוי אחד מאוד משמעותי, והוא היכולת של אנשים לקום ולהגיד אין לי. בין אם זה "אין לי כסף לעוד מופע של אייל גולן בקיסריה" או אם זה "אין לי לעוד חוג לילד" אבל המחאה מסמסה את הצורך לעמוד ולהראות ש"יש לי", כשבפועל גם לעבדי ההיי-טק עם שרשראות הזהב על הידיים לא היה. המיתון שאולי יגיע (ואם אומרים שיבוא מיתון זה בד"כ גורם למיתון) יגיע מההקטנה בצורך להראות שיש גם כשאין, מהמרדף המשוגע אחרי הרכישה הבאה.
לדעתי המיתון שיגיע יגיע מכך שאירופאים ירכשו פחות, הייצואנים יפגעו ויפטרו ישראלים, האבטלה תגדל, הצריכה תרד, וכך הלאה. הכוחות האלו הרבה יותר משמעותיים ממחאות חברתיות.
מה לגבי העלייה המאסיבית במחירי הדירות ברחבי הארץ? זה מסוג הדברים שהדיוט כמוני היה מצפה שיתרמו במידה ניכרת למיתון במשק.
אורי, אהבתי את הפוסט, אני מסכים עם כובד המשקל שנתת לנושא האמון,
אני חושב שחוסר האמון בממסד ובשלטון, נובע בראש ובראשונה ברמת האמון בין אדם לאדם על פני פיסת האדמה הזו.
אני מתגורר בשנה האחרונה בפינלנד, ומדהים לראות את רמת האמון בין אדם לאדם
זה מתבטא כמעט בכל אספקט בחיי היום יום.
דוגמא אחת
לפני שנה הגענו ליריד גדול של ימי הביניים, שהתרחש בפסטיבל עם אותו הנושא
לעומת שנים עברו, החליטו מארגני הפסטיבל לגבות דמי כניסה ודמי חנייה לרכבים
דבר שהרגיז לא מעטים, כי הרי הם יוציאו את כספם ביריד, ואותם דוכנים משלמים דמי דוכן על המצאותם באירוע, וזה אמור לכסות על ההפקה, כמו שהיה כבכול שנה לפני-כן.
למרות התרעומת, נכנסנו עם חברים למתחם, המתחם הוא בית ספר חקלאי עתיק
והוא תחום, באוויר, כן כן אין שום גדר, או כול מכשול פיזי שתוחם את אותו פסטיבל שעולה כסף
ישנה דרך, אחת מיני רבות שמובילה אל המקום, ששם עומד סדרן, ועומד כרטיסן, ומוכר את כרטיסי כניסה
ואז משתרך תור של אנשים שלכולם יש אמון אחד בשני וכיוצא בזה גם למארגי הפסטיבל בקהל
וכולם קונים כרטיס ולאירוע.
זה העלה בי זכרון, איך בישראל היינו מתפלחים בתור נערים לפסטיבל שלא רק שהיה מתוחם בגדרות גבוהות, גם כל כמה מטרים היה מוצב שומר-סדרן, שתפקידו למנוע התפלחות פנימה, ללא תשלום.
יחי ההבדל הקטן
ודוגמאות כאלו מחי היום יום, יש אין ספור. האמון שניתן לזולת הוא כמעט בלתי נדלה
והפלא ופלא רמת השימוש באמון הזה לרעה הוא קטן לאין שעור מבישראל.
זה גם מביא את הפינים להאמין בשיטה ובנבחרי הציבור
משרתי ציבור בפינלנד אכן מרגישים מחוייבות עליונה לשרת את הציבור, ולכן רמת השירות והאדיבות גבוהה מאוד, והאזרחים מוכנים ואפילו ברצון לתת אחוזי מס גבוהים ממשכורתם, כי יש להם אמון שאותו הכסף יחזור אליהם בדוגמת שירותים לתושב מהמוסדות הממשלתים והמוניציפאלים.
ואכן, בכל אשר תפנה פה, אתה ממש מרגיש את אות מעגל קסמים של איך המיסים חוזרים לתושב בדמות שירותים, החל בבריכות שחיה עירוניות מסובסדות, תחבורה ציבורית מסובסדת, אלפי קילומטר של מסלולי ריצה וסקי ביערות, מסלולי אופניים מקבילים לכבישים, רשת ביטחון סוציאלית, כך שלכל אדם יש אפשרות לגור ולהתקיים כלכלים גם אם הוא איבד את מקום העבודה או את כושר העבודה.
ההשקעה בחינוך פה אולי שקולה להשקעה של ישראל באף 16 למניהם וטנקים, מדהים לראות את הפסיליטיז שיש להם בגני הילדים ובבתי הספר, וכמובן שמהגן ועד לתואר שני, הלימודים פה חינם, וכמובן שסטודנט לא צריך לעבוד כי הוא הרי צריך להתרכז בלימודים ועל-כן הממשלה משלמת לו על כך קיצבת לימודים ועזרה בדיור.
והרשימה היא אין סופית.
על הסיבות לאמון וחוסר אמון בין אנשים דובר רבות, יהיה מעניין לקרוא פוסט שלך על כך,
מה שכן, הומוגניות אתנית ותרבותית כנראה תורמת לאמון בין חברי הקבוצה.
מה שמוביל ישר לעסוק בבעיות גזעניות.
כמו סיפורים על היהודים באירופה, או העובדים הזרים, או הערבים.
כמה אמון יש לפינים בשכנתם רוסיה?
וזה מביא אותי למשפט סיכום שכתבתי לעצמי לפי כמה ימים.
אומרים שישראל היא פסיפס אנושי, זהו שקר.
בפסיפס, כל אבני הפסיפס משלימות זו את זו לכדי הרמוניה ויוצרות תמונה ברורה.
ישראל יותר דומה לבליל חלקי פאזל שונים, שלעולם לא יתחברו זה לזה לכדי תמונה ברורה.
הי אורן,
כן, קראתי לא מעט על המדינות הנורדיות ועל התרבות שלהן. אבל תדע שפינלנד הייתה מדינה די נחשלת עד שנות השמונים. מעניין אם רמת האמון תמיד הייתה גבוהה בלי שום קשר לצמיחה הכלכלית, או שרמת האמון הלכה וצמחה ביחד עם הכלכלה. אולי פינים מבוגרים שאתה מכיר יוכלו לענות על השאלה הזו, אם כי אני מניח שקשה לזכור דברים ערטילאיים כגון "אמון" ממרחק של שלושים שנים.
גנבת לי את הפוסט. אין ספק שאמון הוא הגורם מספר אחת למחאה החברתית. אולי היחיד, וכל השאר נובעים ממנו. בפוסט שלי שאולי אשלים יום אחד, אני מנסה ללכת צעד אחד קדימה ולחשוב מדוע אבד האמון. ואיך, אולי אפשר להחזיר אותו. התשובה כנראה קשורה באחיו של האמון – ההגינות. בשנים האחרונות יש המון מחקר – סוציולוגיה, פסיכולוגי (וכנראה גם כלכלי, משפטי ועוד, שנוגע באמון, בתנאים להיווצרותו ולהיעלמותו). נושא מרתק.
כפי שציינת, על אף שהאמון הוא יצור "ארטילאי" (כמו הרבה יצורים ארטילאיים אחרים), הוא סיבה של הרבה דברים מאד לא ארטילאיים.
כן, הגינות ואמון הולכים ביחד. משם גם הגיעה הסיסמה "צדק חברתי".
ספציפית לגבי ישראל, אני חייב להודות שהעניין העצוב ביותר הוא חוסר האמון בין קבוצות האוכלוסיה השונות – יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, תל אביבים ותושבי פריפרייה, ואולי עוד. בעוד שאת האמון במוסדות המדינה ניתן אולי לשקם במאמץ רב, חוסר האמון בין קבוצות האוכלוסיה השונות רק הולך ונעשה יותר בעייתי ככל שהערבים והחרדים תופסים נפח גדול יותר מהציבור. אבל זה פחות קשור למחאה החברתית הנוכחית.
וכמובן לא אהבתי את (ואני לא מסכים עם) הנימה המתנשאת במקצת של המשפט "מכיוון שקשה לכמת אותו אמון היה אמור להיות נחלתם המחקרית של הסוציולוגים", אבל אני כבר רגיל שכלכלנים חושבים שסוציולוגיה זה סוג של מחקר נחות וחסר תועלת.
מה? זו לא הייתה נימה מתנשאת בכלל. התכוונתי לכך שסוציולוגים עושים מחקרים איכותניים ולא רק כמותניים. מחקרים כמותניים בסוציולוגיה די דומים למה שכלכלנים עושים. לגבי מחקרים איכותניים אני חייב להודות שיש לי זלזול מסוים במחקרים שראיתי עד כה, גם אם לא התכוונתי להפגין אותו בשורה הזו, אבל אני לא מכיר סוציולוגיה לעומק ואני מוכן ומזומן להיות מופתע ולקרוא מחקר שיראה לי עמוק, מעניין, חשוב, ולא מבוסס על אנקדוטות לא מייצגות בתוספת רשמים אישיים של החוקר, אם אתה מכיר אחד כזה.
מאוד מסכים איתך.
ולצערי, אני כן מדמיין איך נראה המסלול הלאה, של אובדן האמון (לא האמונה).
לכן אני מתגורר היכן שאני, ואת נכסיי בארץ מכרתי.
יפה כתבת, ולדעתי זה המפתח לשינוי מהותי. כי בינתיים אין אמון – באנשים שבהנהגה, בשיטה, ביכולת לשנות ובעתיד של החיים יחד עם הערבים, החרדים והשכנים הלא נחמדים.
ההנחה שאין קשר בין אמון לשיטה כלכלית היא לא בהכרח מבוססת. יש מחקרים שונים שמראים על קורלציה בין רמת האמון בחברה לבין אי השוויון הכלכלי. הדרך בה מודדים אמון במחקרים האלה היא לרוב ע"י סקר ששואל אנשים "הם אתה חושב שניתן לבטוח ברוב האנשים?". מסתבר שבמדינות שוויוניות יותר אחוז גבוה משמעותית של האנשים נוטה לענות בחיוב.
בנוסף, במדינות שיש בהן עוני משמעותי, נכנס לעניין גורם נוסף – הישרדות. כשאחוז ניכר מהאנשים צריכים להיאבק יום יום כדי לשרוד, בדרך כלל הם ייטו לשקר ולהונות זה את זה הרבה יותר, מה שכמובן יפגע באמון בין כלל האוכלוסיה. במדינות אי-שוויוניות עם עוני משמעותי, יהיה גם יותר פשע, וגם זה יפגע באמון.
במדינות עניות כמו מדינות אפריקאיות או קובה יש שוויון גבוה, ובכל זאת אפס אמון במוסדות המדינה, וכך גם במדינות קומוניסטיות לשעבר. רוב הרשומה מתייחסת לאמון במוסדות המדינה, לא באנשים אחרים, ושם אני לא חושב ששבדיה עוקפת את ארצות הברית. באמון בין אנשים אולי באמת כן, וגם שם לדעתי זו לא תוצאה של השוויון, אלא של לכידות אתנית וגורמים אחרים. כלומר, ישנו משתנה אחר שגורם גם לבחירה בכלכלה שוויונית יותר וגם ליותר אמון בין אנשים, ביניהם אין קשר סיבתי אלא רק קורלציה.
מעניין, יש מחקרים שבודקים את רמת האמון במוסדות המדינה, ועושים השוואה בין מדינות שונות? נאמר, בין שבדיה לארה"ב?
לגבי האמון בין אנשים – ההסבר שלך הוא אפשרי, אבל גם ההסבר שכתבתי הוא אפשרי. בגלל זה, המשפט הראשון שכתבתי בתגובה הקודמת נוסח בצורה זהירה – ההנחה שאין קשר בין אמון לשיטה כלכלית היא *לא בהכרח מבוססת*.
או אולי יש ראיות שתומכות בהסבר שלך? נאמר, נתונים שמאפשרים בדיקה של קורלציה בין מידת האמון למידת הלכידות האתנית?
טוב, לגבי הנקודה של האמון בין אנשים, הנה בדיקה עצלנית ע"פ הרצאת TED בנושא אי-שוויון (ספציפית, הגרף ב 5:50):
בגרף אפשר לראות שהמדינות עם אמון גבוה הן מדינות סקנדינביה ויפן, בהן יש אמנם לכידות אתנית גבוהה. לעומת זאת, אם מסתכלים על המדינות עם אמון נמוך, לא ברור שלאחוז גבוה מהן יש לכידות אתנית נמוכה. אלה הן (מנמוך לגבוה): פורטוגל, ישראל, צרפת, יוון, בלגיה, בריטניה, איטליה, אירלנד ואוסטריה.
טוב, לפי בדיקה קצרה בויקיפדיה, בפורטוגל, ביוון, באיטליה, ובאוסטריה הלכידות האתנית גבוהה מזו שבשבדיה, נוורגיה ודנמרק, שהן במקרה שלוש המדינות עם האמון הכי גבוה.
בבריטניה ובאירלנד הלכידות האתנית לא נמוכה בהרבה. בבלגיה ובצרפת הלכידות נמוכה משמעותית.
ההשוואה על פי סעיף Ethnic Groups בערכי הויקיפדיה של המדינות האלה.
ואם כבר, הנה השוואה של אחוז האזרחים שאומרים שיש להם אמון בשלטון במדינות שונות, מחולקות ע"פ אי-שוויון, לפי האתר הזה:
http://www.oecdbetterlifeindex.org/topics/civic-engagement/
אי שוויון גבוה (מהגבוה לנמוך):
ארה"ב – 58%.
פורטוגל – 43%.
בריטניה – 65%.
אוסטרליה – 71%.
ישראל – 53%.
ניו זילנד – 67%.
איטליה – 49%.
יוון – 43%.
אי שוויון נמוך (מהנמוך לגבוה):
יפן – 53%.
פינלנד – 82%.
נרווגיה – 68%.
שבדיה – 65%.
דנמרק – 75%.
בלגיה – 46%.
אוסטריה – 61%.
נראה לי שלמרות שזה לא חד, הדגימות האלה מעידות על קשר חיובי בין אמון בממשלה לאי-שוויון נמוך (כמובן שזה מספר קטן של דגימות).
שלום (אורי, אור, אורי וכל מי שמעוניין)
אני פעיל בסדנא לידע ציבורי ומציע שני כלים ראשוניים להתמודד עם האתגר:
1. דגל של אי-שיוויון http://oknesset.org/agenda/64/?all_mks
2. קריאה למתפקדי המפלגות לנצל את כוחם כדי לקדם דגלים שחשובים להם – http://www.hasadna.org.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%9B%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%AA%D7%A4%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%93%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A2%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%95-%D7%93%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D/
במידה ואתם מעוניינים לעזור ולקדם את הנושא אשמח אם תצרו איתי קשר.
צריך למשל להגדיר מדדים לבדיקת רמת האמון ולגלות מה משפרם…
בברכה, אלון.
שיפור האמון כמטרה כמוה כצביעת סולם סדוק. זה נראה טוב יותר, וגורם לך לחשוב שאין בעיה לטפל בה, כשאתה רק מסתיר את הבעיה האמיתית.
חוסר האמון הוא לא בעיה, הוא סימפטום, והפוסט הזה הוא מדריך נפלא לפוליטיקאי שרוצה להבחר שנית מבלי לעשות שינויים מהותיים.
אובדן האמון לא נוצר כי אין מספיק שקיפות או כי חברי הכנסת נוסעים במכוניות שרד חדשות:
הוא נוצר כי אנשים מגיעים להבנה הכואבת שכל חייהם הם ירוצו בשביל לעמוד במקום.
אנשים מאמינים שהמדינה לא דואגת להם בגלל שהיא לא דואגת להם.
שנה את זה – ותקבל אמון.
אמון או חוסר אמון הם תוצאה של תהליכים ארוכים. למשל במשחק פרמידה כל המשתתפים מאד נלהבים בהתחלה ומביעים אמון להשקיע במשחק. שהעסק מתמוטט האמון נעלם ומסיבה מוצדקת שכן המשחק מיסודו היה הרסני. כלומר הבעיה היא לא חוסר האמון שהתגלה אלא דוקא האמון שהיה בהתחלה.
עוד דוגמא, הממסד הפיננסי בארה"ב הצליח למוטט את שוק המשכנתאות עד שהממשל נאלץ לחלץ מספר לא מובטל של מוסדות פיננסים. כולם ידעו מה קורה. למעשה המשכנתאות הבעתיות ביותר היו מפורסמות בשלטי חוצות. הבעיה לא היתה חוסר שקיפות. כל השקיפות שבעולם לא תעזור למשחק קלוקל.
1. יש דרך למדוד אמון בחברה – לדוגמה על ידי משחק ההוגנות (וכלכלה התנהגותית בכלל). ג'וזף שטיגליץ ואחרים דווקא כן מנסים להבין את המשתנים המשפיעים על הוגנות ואמון – ואת השפעת האמון על הכלכלה. אבל כמובן שהם לא ממש במרכז המפה, בטח לא מבחינה השפעה על המדיניות הכלכלית.
בכלכלה אקולוגית, מושג רחב יותר מאשר המושג של אמון הוא המושג (הלא מדוייק) של "הון חברתי" שמהווה אחד מ-4 סוגים של הון (הון תעשייתי, הון אנושי, הון טבעי והון חברתי).
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%94%D7%95%D7%9F_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99
בחברה שבה המיתוס הוא "אין חברה יש רק אנשים" המושג היחיד שיכול להביא להוגנות הוא אמונה באלוהים או אמונה מיסטית אחרת במוסר אנושי כללי (2 אמונות שמנוצלות לא פעם לרעה) ואולי גם לאומנות. זה קשר אחד בין הוגנות ואמון לבין מיתוסים קפיטלסטים. הקפיטליסטים מתעלמים מהשאלה הבאה – אם כולם אנוכיים, מה מונע מהשופטים ומהשוטרים לגנוב ולקבל שוחד? להטות משפט לטובת העשירים ולאכוף את זכויות הקניין שלהם כנגד זכויות הקניין של העניים. ניצנים של זה אפשר לראות כבר היום – לעשירים מותר לגנוב בצורות שונות ומשונות (זיהום, שוחד, תספורות, הלוואת במינוף גבוה, אג"ח זבל, חברות פרמידה) ולעניים מותר לשלם ביטוח או להידקר – כשהם צריכים סיוע או לממש חוזה חברתי פשוט מחכים שהם ימותו. אדם חלש לא יכול לעמוד על מימוש הוגן של זכויותיו מול המדינה או בחוזה שהוא חתם מול אדם אחר.
גם לפי המפה שלך של שחיתות רואים כיצד מדינות יותר שוויוניות ויותר דמוקרטיות הן בעלות שחיתות נמוכה יותר. אי שוויון גבוה הופך את אי ההוגנות לדבר מובן מאליו.
מדינות סוציאל דמוקרטיות מאופיינות לרוב בחברת לאום חזקה שבה האמון במוסדות המדינה קשור קשר הדוק לאמון בלאום. אין קבוצות מיעוט שמנצלות לרעה את האמנה החברתית. בישראחל אפשר לראות כיצד קיום של כמה תרבויות גורם לניצול לרעה של מוסדות הרווחה – במקום לסייע לעניים לפתח כישור עבודה, הפכו את המוסדות האלה למוסדות סעד – תמיכה אינוספית של המדינה בצורות מחייה שלא יכולות לאפשר לאותם מוסדות להמשיך ולתפקד. מדינה סוציאל דמקרטית לא נועדה כדי לתמוך בעשרות אלפי משפחות שיש להם 11 ילדים שבוחרות לא לעבוד מתוך "אידאולוגיה " ומצפות (ומצליחות לממש) תמיכה מאסיבית של המדינה באורח חיים כזה.
לסיכום, לא הקפיטליזם, לא הסוציאליזם ולא איזה שילוב בינהם באמת מבינים את האתגרים העומדים בפנינו (חברה אנושית גדלה , תוצר גדל בעולם סופי בעל מערכות אקולוגיות שקיומן נשחק ועם מלאי אנרגיה שאיכותם הולכת ומתדרדרת). הניתוח לקוי מאד ולכן גם הפתרונות לקויים מאד. (מלבד אמון והון חברתי חסרים בניתוח היבטים רבים כמו תהליכים דינאמייים, תפקידם של מוסדות כמו כסף, צבאות, קהילות, תפקידה של הטכנולוגיה והשפעות של אנרגיה ושל גודל האוכלוסיה)
לצד ניתוח של דברים כמו אמון, רצוי לשאול , כמו שהעירו פה חלק מהמגיבים, אמון במה? חוסר האמון של מוסדות כמו ממשלות מושחתות, תאגידים שמטילים את העלויות על החברה ועוד מוסדות חברתיים הוא חוסר אמון מוצדק. הפתרון הוא לא בחיזוק אמון סתם אלא בנסיון ליייצר מיתוסים חברתיים וסדר חברתי מוצלחים יותר שיצליחו לזכות באמון רב יותר , ולהשרות גם אמון בין אנשים בחברה, בגלל הצלחה גדולה יותר שלהם לממש את ההבטחות שהם מבטחים.
קוקה קולה צריכה לשלם לך. באמת. צריך להיות איזה מין וידג'ט כזה לפרודקט פלייסמנט.
פוסט מצוין. בדיוק קראתי את הפוסטים האחרונים שלך. למרות שאני לא תמיד מסכים עם הכל, אתה ממשיך לנפק דברים מעניינים.
למה אתה חושב שזה בעיה של אמון? אולי אנשים באמת מתעצבנים על כך שנטל המס העקיף עליהם גדל מאוד בעשור האחרון, בזמן שהממשלה הורידה את מס החברות ואת המס על העשירון העליון? אולי אנשים מתעצבנים מזה ששטייניץ ויתר על מס במיליארדים לחברות ענק, אבל מעלה את המע"מ ומעביר באותו זמן מאות מיליוני שקלים לאוניברסיטה לא נחוצה באריאל? אולי אנשים מוחים נגד הצעדים הקונקרטיים של הממשלה, ולא בגלל סוגיה מופשטת כמו אמון? אני, בתור מישהו אחד שהשתתף במחאה החברתית, מוטרד יותר מהדברים האלה מאשר מה שציינתי, וככה גם רוב האנשים האחרים שאני מכיר שהשתתפו במחאה. אתה מכיר מישהו שיצא להפגין בגלל אמון, או שאתה סתם זורק השערות באוויר?
בנוגע לביטוח לאומי, לסמן אותו כמטרה זה באמת לא חכם במיוחד, אבל זה לא קשור לכך שביטוח לאומי אמור ליישם מדיניות שנובעת מתפיסה סוציאליסטית (אגב, לא הבנתי, אתה חושב שצריך לבטל את ביטוח לאומי?). במשך השנים השתמש משרד האוצר בקופה של ביטוח לאומי לפי רצונו, שלף ממנה כסף למטרות שלא קשורות לביטוח לאומי ופגע ביציבות שלה. מהצד השני, אנשי האוצר מפעילים לחץ על הביטוח הלאומי להוציא כמה שפחות כסף בדמות קצבאות, מענקים ותמיכות, מה שמוביל למדיניות קפוצת היד של הביטוח הלאומי. הגישה הזאת גורמת לתרעומת בקרב מי שזקוק לסיוע מהביטוח הלאומי.
זה המצב בפועל, זאת המציאות. ואני קצת לא מבין איך בתור מישהו שלא ממש תומך במחאה החברתית אתה מרשה לעצמך לקבוע מה האנשים שכן משתתפים בה רוצים.
אה, ואני חוזר על השאלה הקודמת: אם בנימין נתניהו היה זה שהחליט להגדיל את הגירעון ב-80 מיליארד שקל עוד ב-2009 – והמשיך במקביל להוריד את מס החברות ואת המס המירבי השולי – למה אתה חושב שהגירעון הממשלתי הוא אשמת המחאה החברתית?
[…] להמשך קריאה – אמון […]
[…] הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון […]
[…] שמיועדת לשרת מקורבים לצלחת. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית האמון שהציתה את המחאה […]
[…] שאיבדו את אמונם בציוויליזציה. כתבתי על אובדן האמון ברשומה קודמת, והוא מוצדק במידה רבה, אבל הברברים הם אלו שלוקחים אותו […]
[…] הנתונים. ומה עם המחאה החברתית? היא נבעה משני מקורות: משבר של אמון בממשלת נתניהו, ומחירי שכירות גבוהה לדירות בתל אביב. […]
[…] היא תחילתו של הסוף. מעבר לדרגה מסוימת, שוחקת השחיתות את האמון באופן כזה שהפעילות הכלכלית הולכת ומאיטה: האזרחים […]
[…] פורסם לראשונה ב"דעת מיעוט" […]
[…] יגזימו בכך הציבור הרחב עלול לאבד את אמונו במערכת. אמון, כפי שכתבתי בעבר, הוא קריטי לשרידותה של כלכלה מתפקדת, והיעדרו יכול […]