אחד הנושאים שמרתקים אותי בשנים האחרונות, הוא ההבדלים בשיטות המחקר בין הפקולטות השונות החוקרות את מדעי החברה וההיסטוריה של האנושות. אם מחר איזה שהוא ביולוג ישתמש בטכניקה הנפוצה אצל פיזיקאים על מנת לגלות משהו חדש, תוך שנים ספורות יצוצו בעולם אלפי ביולוגים שישלטו בטכניקה הזו; במדעי החברה, לעומת זאת, גילויים חדשים הם עניין הרבה יותר מופשט, ולחוקרים הוותיקים יותר קל להתנגד לטכניקות חדשות שמציגים הצעירים. כך נוצרו להן עם השנים מסורות שונות בפקולטות שונות, באופן אקראי למדי, בלי קשר לנושאים הנחקרים. למעשה, ככל שהדיסציפלינה יותר קרובה להיות מדע "הארד-קור", כך היא יותר פתוחה לחדשנות מתודולוגית, למגוון של שיטות.
הבעיה עם הנושא הזה, היא שרוב האנשים מכירים לעומק רק תחום אחד. אני למדתי באופן מסודר רק הנדסה וכלכלה, אני מכיר קצת את המחקר בהיסטוריה, מנהל עסקים, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מקריאת ספרי מדע פופולארי, ההיכרות שלי עם סוציולוגיה היא מצומצמת מאוד ונובעת מעבודה משותפת עם סוציולוגים וכל מני שיחות אישיות, ויש לי מושג קלוש בלבד לגבי תחומי המחקר בפקולטות אחרות. מהעבודה המשותפת שלי עם סוציולוגים, למשל, למדתי שאפילו בין סוציולוגים וכלכלנים שמבצעים מחקרים כמותיים על מערכות חינוך לגבי אותן שאלות המחקר בדיוק יש הבדל בכלים הסטטיסטיים ובגישה הסטטיסטית.
בשנה שעברה יצאה לאור אסופת מאמרים בעריכתו של ג'ארד דיימונד, תחת השם the natural experiment of history, שנועדה לתרום לגיוון רחב יותר בשיטות המחקר בתחום ההיסטוריה של חברות אנושיות על ידי הצגת "ניסויים טבעיים" היסטוריים המאפשרים לבצע ניתוחים רוחביים וכמותיים.
בהקדמה כותב דיימונד כי ביחס לרוב תחומי מדעי החברה, להיסטוריונים יש נטייה טבעית להתנגד לניתוחים כמותיים (ניתוחים סטטיסטיים או מודלים מתמטיים תיאורטיים), בין השאר מכיוון שמראש הסטודנטים שהלכו ללמוד היסטוריה בחרו בקורסים בנושא על מנת להימנע מקורסים ריאליים במתמטיקה וסטטיסטיקה. הם מעדיפים ניתוחים איכותיים, המשתמשים בראיונות עומק ולא כוללים קידוד של קטגוריות וסקרים מרובי משתתפים, ותיאור מילולי של נושא המחקר. כך, הנטייה המתודולוגית הראשונית של היסטוריונים מנציחה את עצמה, בזכות השונות ביכולות הריאליות של סטודנטים שמשפיעה על בחירות הקורסים שלהם. אם מלכתחילה היסטוריונים היו חובבי ניתוחים כמותיים וכלכלנים היו חובבי ניתוחים איכותיים, הסטודנטים הריאליים היו הולכים כולם ללמוד היסטוריה… נושא נוסף שתורם לעניין זה הוא שיוכן של הפקולטות להיסטוריה באופן שרירותי לעיתים למדעי הרוח ולעיתים למדעי החברה (בארץ אני חושב שכולן נמצאות במדעי הרוח). זה נכון שכאשר מתרחקים מספיק לאחור מעט קשה להפוך סיפורים היסטוריים לנתונים מספריים ברורים עקב מחסור בתיעוד, אבל המחקרים המתוארים בספר מדגימים כיצד ניתן להתגבר על הבעיה הזו, שממילא קיימת גם בניתוח איכותי.
העניין של הכמותניים אל מול האיכותניים (שראוי אולי לרשומה נפרדת) אינו הנושא היחיד כאן. על פי דיימונד, להיסטוריונים יש נטייה חזקה מדי לניתוחי עומק, העוסקים באזור גיאוגרפי ספציפי ובתקופה ספציפית, תוך הזנחת ניתוחים רוחביים המשווים בין אזורים רבים לאורך תקופה ארוכה. ההיסטוריון השמרן (ואולי אפילו ההיסטוריון הממוצע) יטען כי ספרו המפורסם של דיימונד, "רובים, חיידקים ופלדה", המנסה להסביר את הפערים בעושר בין המערב לבין ארצות העולם השלישי עד לפני תחילת העת החדשה, בעצם מזניח הרבה מאוד דברים, שטחי בצורה נוראית, פופוליסטי ולכן מיותר. דיימונד אינו פוסל ניתוח איכותני או ניתוחי עומק, אבל טוען שהניתוחים הרוחביים חשובים על מנת לבנות מסגרת של תיאוריה כללית יותר, המאפשרת לשים את ניתוחי העומק בפרספקטיבה המתאימה. הוא נותן דוגמאות מתחומים אחרים, כגון אקולוגיה, שם בעבר הנוהג הנפוץ היה להקדיש קריירה שלמה למחקר של מין בעל חיים יחיד באזור יחיד, אך עם הזמן התרבו המחקרים ההשוואתיים וכיום הם משמשים בתור מסגרת תיאורטית למחקרים העוסקים במין יחיד.
עבור כלכלנים, השטחת הפרטים הספציפיים והניסיון למצוא דפוסים כלליים ולפתח תיאוריה כללית יותר היא עניין מאוד טבעי, ורעיונות פוסט מודרניסטיים על כך שאין אמת אחת ואין חוקי טבע המושלים באנושות (רעיונות הנפוצים אצל חובבי ניתוח איכותני והיסטוריונים) הם זרים ומוזרים. ככל הידוע לי לא קיים ניתוח איכותני בכלכלה, לפחות לא במיינסטרים. ואכן, בקרב ההיסטוריונים היוצאים מן הכלל הם כלכלנים-היסטוריונים, שחוקרים את הצדדים הכלכליים של תופעות היסטוריות, ונוטים יותר בחופשיות לאמץ כלים סטטיסטיים כמותיים וגישה השוואתית. לפי הפופולאריות העצומה של ספריו של דיימונד או של ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת", נראה שהרצון לפתח תיאוריות כלליות לפי מחקר השוואתי ולהשטיח את הפרטים נפוץ באופן כללי אצל אנשים אינטליגנטיים, לא רק אצל כלכלנים.
בספר כלולים שמונה מחקרים היסטוריים שונים (מתוכם שניים נכתבו על ידי דיימונד), חלקם כמותיים וחלקם איכותיים, כאשר המשותף לכולם הוא השוואה בין חברות שונות, לעיתים לאורך תקופה גדולה של זמן. בכל המחקרים נאלצים החוקרים לתאר אולי באופן שטחי מעט את הפרטים הספציפיים, ולהתמקד בניסיון להגיע למסקנות כוללניות יותר.
למשל, אחד המחקרים סוקר מקרים שונים של "כיבוש אזורי ספר חדשים" במאה ה 19: החלוצים האמריקנים שנדדו למערב ארצות הברית אל מעבר להרי האפאלאצ'ים והקימו את שיקגו וערים רבות נוספות, חלוצים בריטיים שהקימו ערים חדשות בקנדה, ניו זילנד ואוסטרליה, חלוצים ספרדים ואיטלקים שפיתחו את אזורי הספר בארגנטינה, וחלוצים רוסים שפיתחו את אזור סיביר באותה התקופה בעידוד הצאר. כל אחד מ"מסעות הכיבוש" הללו שונה במובנים רבים, אבל החוקר מתמקד באותם חלקים המשותפים לכולם, ומוצא דפוס אחיד: הכלכלה של הערים החדשות הסתמכה לא על ייצוא למדינות האם אלא על הצריכה של מהגרים חדשים שהגיעו עם חלומותיהם, ובשלב מסויים כאשר זרם המהגרים נחלש נוצרה בועה של דירות ובתי עסק שלא היה בהם צורך שהתפוצצה ויצרה אבטלה גבוהה באותם אזורי ספר. אחרי תקופה של אבטלה המצב התמתן, והכלכלה של אזורי הספר עברה להסתמך על ייצוא למדינות / ערי האם שמהן יצאה ההגירה, ולא על מהגרים חדשים. הדפוס הזה חוזר על עצמו מספר רב של פעמים באזורי הספר של ארצות הברית, וכן מספר מועט יותר של פעמים בשאר אזורי הספר המתוארים במחקר.
דפוס כזה מאפשר לנו ללמוד משהו כללי יותר על העולם, משהו שלא היה ניתן ללמוד ממחקר עומק טיפוסי שיתמקד באזור ספציפי ובטווח שנים מצומצם, בדיוק כמו שלא ניתן ללמוד על נזקי העישון מסקירת מהלך חייו של מעשן יחיד.
דוגמאות נוספות המופיעות בספר כוללות השוואה בין התפתחותן של חברות פולינזיות באיי האוקיינוס השקט, בין התפתחות המערכת הבנקאית של ארצות הברית, מקסיקו וברזיל, ניתוח כמותי של השפעת היקף הסחר בעבדים על התפתחותן של מדינות אפריקה, השפעת המוסדות שקמו בעת כיבושי נפוליאון על ההתפתחות הכלכלית באזורים שונים בגרמניה, ועוד. כל המקרים הם סוג של "ניסוי טבעי" היסטורי, הדומה לניסוי מעבדה במדעים מדוייקים: חברות בני אדם דומות עברו בתנאים כמעט אקראיים איזה שהוא "טיפול" חיצוני ששלח אותן למסלול התפתחות שונה, מה שמאפשר לנו להסיק על השפעה סיבתית של גורמים כגון מוסדות שונים, עבדות או תנאי אקלים על תופעות אנושיות.
אני חייב להודות שהספר עצמו אינו מעניין במיוחד, בייחוד עבור הקהל הרחב שאינו כולל דוקטורנטים בעלי שאיפות אקדמיות. המאמרים כתובים בצורה קצת יותר "פופולארית" מאשר מאמרים בכתבי עת מקצועיים, אבל קצת פחות פופולארית וזורמת ממה שמקובל בספרי מדע פופולארי להמונים. אך מסקנות המחקרים מעניינות (למשל – מידת ההשפעה הגבוהה של העבדות על התפתחותן של מדינות אפריקה), ואולי בעתיד אכתוב רשומות ספציפיות עבור חלקם. בכל אופן, המטרה המרכזית היא להציג דוגמאות לטיעון של דיימונד אודות חשיבותם של מחקרים היסטוריים השוואתיים ולתאר את המתודולוגיה.
בתור כלכלן הטיעון הזה נראה לי טריוויאלי לחלוטין. ההסברים על רגרסיה ליניארית מרובת משתנים שכלולים בחלק מהפרקים הם משהו שכלכלנים לומדים בקורסי האקונומטריקה בתואר הראשון, והדיון על הסקה סיבתית גם הוא היה מוכר לי מעשרות מאמרים בכלכלה. אני מניח שכוונתו של דיימונד היא לחדש בעיקר להיסטוריונים ואנתרופולוגים שאינם רגילים לחשוב באופן הזה (בפרק שהוא כתב בספר הוא כותב שהוא נעזר בסטטיסטיקאי לביצוע הניתוחים הכמותיים מכיוון שאין לו את ההכשרה לכך – עניין נפוץ אצל חוקרי מדעי החברה שאינם כלכלנים, למרות שאין שום סיבה אמיתית לכך שהם ידעו פחות סטטיסטיקה מכלכלנים).
אני מאמין שההפרדה בין תחומי המחקר השונים במדעי החברה מזיקה לכולם. למשל, אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בעולם הכלכלה בשנים האחרונות – התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית – נובעת מפלישתם האמיצה של מספר פסיכולוגים, בראשם דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, למגזינים כלכליים. התפתחות חשובה אחרת, תורת המשחקים, נובעת מפלישתם של מתמטיקאים אל תוך עולם הכלכלה, והתפתחויות במחקר כמותי בסוציולוגיה, קרימינולוגיה וחינוך נובעת מפלישתם של כלכלנים אל התחומים האלו. דוגמה משעשעת שקראתי עליה לא מזמן היא התפתחותם של כלים סטטיסטיים לניתוח מודלים של בחירה דיסקרטית – מסתבר שכלכלנים וביו-אינפורמטיקאים פיתחו את אותם הכלים בנפרד עבור מטרותיהם השונות, בהפרש של שנים ספורות אחד מהשני, מבלי לדעת על המחקרים בתחום המקביל, וקראו לכלים זהים בשמות שונים. תופעה דומה התרחשה עם כלכלנים וביולוגים לגבי מודלים של תורת המשחקים. גם בספר שערך דיימונד מופיעים כלכלנים החוקרים נושאים היסטוריים שונים, ופולשים לתחומי המחקר של היסטוריונים.
לדעתי התהליך הוא בלתי נמנע, וההפרדה בין הדיסציפלינות והמתודולוגיות שלהן תהפוך ליותר ויותר מטושטשת עם הזמן, כאשר חוקרים צעירים ישלבו רעיונות ממקומות שונים בניסיון לגלות דברים חדשים ומעניינים. עלייתם של המחשבים והתרבות בסיסי הנתונים תורמת להתחזקותו של המחקר הכמותי על חשבון המחקר האיכותי, ולמרות ההתנגדויות והכשלים האמיתיים שישנם במחקר כמותי נראה שגם המגמה הזו תימשך.
התפרצות לדלת פתוחה… או באמהרית: גיב מי א ברייק. מה חדש כאן ריבון העולמים. בריאות ואריכות ימים!!!
אני בעד פיתוח תירגום עולמי: עם הסרת מחסום השפה לכולם תהיה גישה לכל תחום.
תודה רבה על הסקירה.
1.
ההפרדה בין הדיסיפלינות חזקה יותר לדעתי ככל שהתחום הוא יותר אידאולוגי ופחות מדעי. כך לדוגמה כלכלנים מתנגדים להכנסת תאוריות מפסיכולוגיה לא מ1979 (מועד הפרסום של כהנמן וטברסקי), אלא גם הרבה קודם והרבה לאחר מכן. עוד וובלן צחק על האדם הכלכלי, והכלכלנים האקדמים הרי לא אימצו את התואריה המרכזית של הפסיכולוגיה – לפיה לאדם יש תת מודע השולט בהרבה ממה שאדם עושה. (הכלכלנים הלא אקדמים, או אם נקרא להם בשם אחר אנשים שפעלו לשם הגדלת הרווחים של תאגידים, דווקא אימצו די מהר את התאוריות של פרוייד ופיתחו אותן הלאה).
(גם אחר כך כלכלנים לא ממש אימצו את טברסקי וחברם על חזם ובתל אביב לדוגמה לפני הזכייה בנובל הם לא זכו להתייחסות גם בתחום הצר של פרדוקס אלה).
דוגמה אחרת – סוציוביולוגיה ופיסכולוגיה ביולוגית – לעומת התעלמות מוחלטת מכלכלה אקולוגית ותת פיתוח של כלכלה-ביולוגית.
2.
הכלכלנים ניוונו מתודלוגיות כלכליות שאינן מתמטיות – אפשר לקרוא על זה אצל שומפטר ב"היסטוריה של אנליזה כלכלית" המחקר ההיסטורי של הכלכלה התנוון. אפשר לדוגמה לשאול למה כלכלה מתעקשת על מדידה מתמטית מדוייקת של משתנים שפשוט לא מוגדרים טוב מספיק (הון לדוגמה מחלוקת קיימבריג' על ההון).
3.
למה כלכלה לדגומה לא פיתחה גישה דומה לזו של בוטניקה או גישות ביולוגיות של קלסיפקציה. לדוגמה אם דרור הוא סוג של ציפור, אז השוק הוא סוג של….
מוסד חברתי. למה דבר בסיסי כזה לא נלמד בשום מקום?
אבל גישה כזו מובילה מהר לזרועות הלא נוחות של כלכלה מוסדית.
אפשר להבחין במהירות בכמה מוסדות מרכזיים לתפקוד הכלכלי:
פירמה עסקית \ תאגיד.
ממשלה
שוק
קהילה
משפחה
ואז מגיעים לאבחנה של נוח הררי (וגם אולי דן אריאלי) התפתחות השוק והמדינה מפרקות את הקהילה והמשפחה. מאד לא נוח לניתוח הכלכלי. שלא לדבר על הריכוזיות בתוך השוק – הגודל של פירמות והתכנון הריכוזי בתוכן.
4
הדרך לדעתי לצאת מהתסבוכת היא קונסיינלס – ביסוס גדול ככל האפשר של הכלכלה על המדע. לדוגמה כל דבר שמתנגש באופן ישיר עם הפיזיקה – זקוק להחלפה (ואגב ביולוגים שמשתמשים במתודולוגיות פיזקליות – הספר "מדוע לפילים יש אוזניים גדולות" לדוגמה).
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%A0%D7%A1
אפשר לראות שהביקורת של "שתי התרבויות" עדיין נכונה – כלכלנים עדיין לא יודעים ולא רוצים לדעת מה הם חוקי התרמודינמיקה ואיך הם קשורים לכלכלה.
כל עוד כלכלנים מניחים שבני אדם הם לא יצור חי \ יצור חי ששונה באופן מהותי משאר היצורים החיים כברירת מחדל (ולא כדבר שטעון הוכחה והסבר), ושהכלכלה עצמה בכלל לא קשורה לעולם הטבעי (לדוגמה בעולם הייצור, בהתנהגות הצרכנים, במגבלות על מידע, במידניות מאקרו כלכלית), נמשיך לקבל כלכלה שדומה לביולוגיה שנשענת על אל-כימיה. זה יכול להראות מושך ומעניין אבל בסופו של דבר נצטרך לבנות הכל מחדש.
אשמח לדעת מאיפה אתה שואב את דעותיך על כלכלה. לגבי 2, המחקר ההיסטורי בכלכלה חי ובועט ואני לא יודע למה אתה מסיק שהוא התנוון. אתה מוזמן להגיע בסמסטר הראשון של כל שנה לקורס שיואל מוקיר, פרופסור בנורת'ווסטרן אם אני לא טועה, מעביר באוניברסיטת תל אביב (הקורס הכי טוב שלקחתי בפקולטה לכלכלה עד כה). הוא כותב מאמרים בלי שום מודלים מתמטיים על ההיסטוריה של הכלכלה, המהפכה התעשייתית וכו'. מדידה מתמטית היא דבר חשוב, רק צריך לזכור שההגדרות לעיתים בעייתיות.
לגבי 3, אני לא מכיר את הכלכלה המוסדית, אבל כלכלנים מדברים המון על מוסדות וחוקרים אותם. גם בספר שסקרתי כאן מתוארים מחקרים כלכליים על מוסדות שנוצרו עקב כיבושי נפוליאון באזורים גרמניים מסויימים, מוסדות כגון האמנציפציה ליהודים וביטול הגילדות המקצועיות. קראתי את הספרים של נוח הררי ודן אריאלי, ולמיטב הבנתי שניהם תומכים בקפיטליזם. הקומוניזם פירק את המשפחה והקהילה באופן חד הרבה יותר.
4. אני כלכלן ואני יודע מהם חוקי התרמודינמיקה. ואני לא היחיד. כלכלנים רבים מנסים להתבסס כמה שניתן על תיאוריות הניתנות להפרכה, זה לא מאבק קל, ואם יש לך רעיונות טובים יותר אתה מוזמן לעשות דוקטורט ולנסות לכתוב מאמרים. על מנת לבנות מודלים צריך לפשט את המציאות במידה מסויימת, אז ברור שהפרטים במודלים אינם דומים לבני אדם אמיתיים, ואף אחד לא טוען שהם כן. האפשרות השנייה היא לוותר על מודלים מסובכים מדי ולהתמקד בניתוח סטטיסטי, שזה מה שכלכלנים אמפיריים כמוני עושים.
בכל מקרה, מהניסיון שלי כלכלנים שמחים לאמץ רעיונות מתחומים אחרים, והרבה יותר פתוחים לכך מאשר חוקרים בתחומים אחרים של מדעי החברה. חלק גדול מהדוקטורנטים שלומדים איתי עשו תארים ראשונים במתמטיקה, פיזיקה, מדעי המחשב, משפטים, סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, הנדסה (כמוני) ותחומים אחרים, בניגוד לבעלי תארים מתקדמים בסוציולוגיה או פסיכולוגיה שכמעט כולם עשו תואר ראשון באותו התחום. זה מוביל לגיוון רחב יותר ופתיחות רחבה יותר.
לפני שאני מתחיל את הפוסט הזה, אני רוצה לומר שאני מאוד מסכים עם האמירה שהרחבה של סל הכלים של כל דיסיפלינה היא מבורכת, והשימוש של כלים של דיסיפלינה אחת בכלים של אחרת כדי ליצור תובנות חדשות מראה את זה. יש מצבים שבהם תרצה מברג, ויש מצבים בהם תרצה פטיש, אבל אם תרצה לבנות בית תזדקק לשניהם.
"בהקדמה כותב דיימונד כי ביחס לרוב תחומי מדעי החברה, להיסטוריונים יש נטייה טבעית להתנגד לניתוחים כמותיים (ניתוחים סטטיסטיים או מודלים מתמטיים תיאורטיים), בין השאר מכיוון שמראש הסטודנטים שהלכו ללמוד היסטוריה בחרו בקורסים בנושא על מנת להימנע מקורסים ריאליים במתמטיקה וסטטיסטיקה."
ז"א ההנחה פה היא כל סטודנט "נורמלי" יעדיף לעסוק במתמטיקה וסטטיסטיקה, ורק אלו שחסרים את הכישורים הנדרשים ילכו ללמוד דיסיפלינות שלא דורשות כישורים. הסיבה שהנרטיב הזה קיים (גם במוחם של סטודנטים לחברה ורוח) היא הסטאטוס החברתי המועדף שניתן מלבתחילה לתחומים הריאליים, ולכן סטודנטים באופן טבעי מעדיפים אותם. במילים אחרות, למה אלו "יש להם" ואלו "חסר להם"?
כלכלנים הולכים ללמוד כלכלה משום שחסר להם היכולות המילוליות, ההקפדה המתודולוגית ויכולות האמפתיה וניתוח העמוק הדרושות בדיסיפלינות אחרות. ההבדל ביכולות מנציח את השימוש במתודות סטטיסטיות וגורם לנטייה חזקה מידי אליהם. כן, זה נשמע נכון… (אני מקווה שהאינטרנט לא אכל לי את הסרקזם)
"ואכן, בקרב ההיסטוריונים היוצאים מן הכלל הם כלכלנים-היסטוריונים, שחוקרים את הצדדים הכלכליים של תופעות היסטוריות, ונוטים יותר בחופשיות לאמץ כלים סטטיסטיים כמותיים וגישה השוואתית."
היסטוריונים-כלכלנים היו שרירים וקיימים עד לאחרונה. קוראים להם "מרקסיסטים", ובין אם מקבלים את הטענות שלהם או לא, להחיל כללים של כלכלה על ההיסטוריה האנושית זה בדיוק מה שהם עושים. כמובן שעקב תנאים פוליטיים לא כל כך רואים אותם.
"בכל מקרה, מהניסיון שלי כלכלנים שמחים לאמץ רעיונות מתחומים אחרים, והרבה יותר פתוחים לכך מאשר חוקרים בתחומים אחרים של מדעי החברה."
בשנות החמישים והשישים כבר התחילה (וממשיכה עד היום) המהפיכה הביהביורלית שהכניסה כלים סטטיסטיים למדעי החברה, ומאז השימוש בהם מתרחב. ה"זרם החדש" בהיסטוריוגרפיה הוא ניתוח של מערכות מופשטות כדוגמת "מערכת הסחר הטראנס-אטלנטית" או "מערכת הסחר באוקיינוס ההודי" או "מערכת החקלאות של אירופה בימי הביניים המוקדמים והגבוהים" וכן הלאה וכן הלאה. כל הדיסיפלינות מתפתחות ומשתנות, ושואלות כלים מאחרות
הדעות שלי על מה כלכלנים מאמינים- מתוך ספרים שקראתי, מאמרים בעיתונות מקצוענית, מאמרים בעיתונות יומית, מסמכי מדיניות של מוסדות ממשלה, ו-4 שנים בתואר שני באוניברסטית תל אביב (בלי תזה, רק קורסים, נשבר לי לגמרי כשהבנתי שהמרצה הכי מקתדם שהיה שם שהכיר את הנושא של רצניוליות חסומה רצה מודל עם שיווני משקל סטטי במקום דינאמי. למה זה כל כך פגע בי – אולי בגלל שקראתי בזמנו את סטיב קין).
המחקר ההיסטורי קיים. אבל בשוליים, אני לא מצאתי זכר שלו במדינויות מאקרו כלכלית או במסמכי מחקר של גופי ממשלה ווודאי שלא בכל מיני גופים מסחריים.
וודאי שאין התייחסות למחקר היסטורי כמו של דיימונד. אם תנסה לתרגם את הטענות של הררי ודיימנוד בהקשר של המהפכה החקלאית לדוגמה למונחים של היום תגיע לאמירות ממש לא פופלאריות בכלכלה – תהליך שבו הטכנולוגיה מתשפתרת, התפוקה עולה אבל המצב של כולם רע יותר (בהרבה פרמטרים לפחות)!!!. זה מתאים לחשיבה אבולוציונית אבל לא לחשיבה כלכלית. באופן כללי יותר המחשבה שהכוח המניע את הכלכלה הוא רדיפת אושר אישית שמתרגמת באופו ישיר לרדיפת אושר מצרפית (המצרפיות במאקרו כלכלה והנחות ביעילות פראטו + הנחות ססטויות ביעילות פארטו) מול הטענה של הביולוגים (הגן האנוכי) שמה שמניע דברים הוא יותר הכוחות הביולוגים. זה היה יכול ליצור מהפכה וזרם חדש בכלכלה, אבל כלכלנים בחרו להשאר עם האדם הכלכלי ולא לעבור למחשבה של גן אנוכי
כלכלה מוסדית – כמובן שקיימים כלכלנים כאלה. אבל שוב הם נמצאים ב"אופציזה" – לא תראה את הניתוחים של הא-ג'ון צ'אנג לדוגמה בשום נייר ניתוח של הממשלה, או של ניתוח של בנק ישראל (בנקודה הזאת אני מהמר, אני לא עוקב אחד מחקרים של בנק ישראל לצערי). בטח שלא תראה את הניתוח הזה מופיע בתוך הניתוח של מיקרו כלכלה או מאקרו כלכלה שאיתו בסוף משתמשים ב99% מהמקרים.
אני לא יודע מה זה קפיטליזם (זה מושג לא מוגדר טוב), ברור לך ש לא-קפיטליזם = קומוניזם היא אמירה דמגוגית. (מה היה לפני 1000 שנים? לא קומוניזם ולא קפיטליזם, משהו אחר. אריאלי מצהיר שהוא ביקורתי כלפי המחקר הכלכלי וזה אחד ההבדלים בינו לבין כהנמן. היות והררי מכנה את הקפיטלזם "דת הקפטיליזם" ונותן כמה דוגמאות היכן הקפיטזלים של שוק בלתי מרוסן הוא בעייתי (בועת הקרקעות בצרפת, כיבוש הודו, ואינדונזיה בידי תאגידים, הרג עשרות מליונים עבור תעשיית קנה הסוכר) אני לא בטוח שהוא כזה אוהד גדול, ובכל מקרה הוא מדגיש את זה ששיטות חברתיות וסדרים חברתיים "צודקים" משתנים עם הזמן.
אגב הררי אומר שמי שמפרק את הקהילה והמשפחה הם השוק והמדינה. כלומר זה לא סותר את זה שגם הקומוניזם פרק את הקהילה והמשפחה.
אז אתה יודע מהם חוקי התרמודינמיקה, יפה. אבל מה הקשר בינם לבין התהליך הכלכלי? האם ייתכן מידע מלא לדגומה? מה זה אומר לגבי משוואת הייצור של קוב דאגלאס? לגבי צמיחה כלכלית?
על פי התאור הנאו-קלאסי, המערכת הכלכלית עובדת בשני מעגלים סגורים – עבודה מוחלפת במוצרים בין יצרנים לבין צרכנים שפועלים בשוק העבודה ובשוק הסחורות. במוניחם תרמודינמייים מדובר במערכת מבודדת – אין כניסה של חומר או אנרגיה למערכת זו.
בפועל, כדור הארץ מהווה מערכת תרמודינמית סגורה שזרמי אנרגיה נכנסים (אור השמש) ויוצאים (קרינת חום) אליה וחומר אינו נכנס או יוצא ממנה (בהזנחה של מטואריטים ולווינים). ללא אנרגיה מבחוץ, כל פעילות במערכת תרמודינמית מבודדת, סופה להגיע ל"מות חום" או שיווי משקל תרמודינמי שבו לא ניתן לבצע כל עבודה (במובן הפיזיקלי) – לא יתקיימו כל תהליכי חיים, פעילות כלכלית או שינוי כלשהו בתוך המערכת. מסיבה זו, התאור הנאו קלאסי של הכלכלה סותר את החוק השני של התרמודינמיקה.
כמובן שיש לזה עוד המון השלכות – לדוגמה איך נוצרה הצמיחה הכלכלית, מה ההשכלות שלה וכמה זמן היא יכולה עוד להמשך.
אני לא צריך לפתח תאוריה חדשה היות והיא כבר קיימת –
חוק האנטרופיה והתהליך הכלכלי (The Entropy Law and the Economic Process) הוא ספר עיון מאת הכלכלן ניקולס ג'ורג'סקיו רוגן שיצא לאור בשנת 1971. ג'ורג'סקיו-רוגן לקח את מושג האנטרופיה מתוך התרמודינמיקה וניסה להכניס אותו לתוך הניתוח הכלכלי, הספר נחשב לאחד מנקודות המפתח בקידום הזרם של כלכלה אקולוגית – גם הוא כמו הכלכלה המוסדית או כלכלה אבולוציונית לא ממש זוכה להתייחסות רצינית .
במדע, בניגוד לאידאולוגיה, תאוריות טובות יותר עם כושר ניבוי טוב יותר צריכות לקבל עדיפות. לכן כלכלנים היו צריכים לגלות עניין גדול יותר בכלכלה אקולוגית בכלל ובספרים כמו גבולות לצמיחה (שהשתמשו במתדולוגיות של מודלים ממוחשבים) – העובדה שהם לא עושים את זה (למרות שהיו כלכלנים שהתווכחו מרה עם אנשי גבולות לצמחיה כך שהם לא יכולים להגיד שהם לא שמעו על זה) מעידה שוב כמה התחום של המחקר הכלכלי הוא פוליטי.
אני לא יודע אם אורי באמת מכיר את חוקי התרמודינמיקה או לא, אבל אני בטוח שאתה לא: "בפועל, כדור הארץ מהווה מערכת תרמודינמית סגורה שזרמי אנרגיה נכנסים (אור השמש) ויוצאים (קרינת חום) אליה וחומר אינו נכנס או יוצא ממנה (בהזנחה של מטואריטים ולווינים)."
אם יש "זרמי אנרגיה" פנימה והחוצה אתה לא מתאר מערכת סגורה, נקודה. התנאי המקדים של החוק השני לא מתקיים ולכן גם המסקנה שלך לא רלוונטית.
למעשה על פי החוק השני ניצול אנרגיה מתוך הזרם ה"חיצוני" הזה הוא בדיוק מה שגורם לכך שקיים בכלל win-win ולכן כלכלת חליפין כלשהי (והחיים עצמם) בכלל דבר שיכול להתקיים. כדוגמא קטנטונת האנרגיה החיצונית היא זו שמאפשרת למשל לכמות אנשים מצומצמת לגדל כמויות אוכל (=אמצעי שינוע אנרגיה ליצורים חיים) עבור הרבה יותר אנשים.
אגב, אני לא אומר שאין מקום להכניס מושגים כאלה לכלכלה (אני מאוד בעד), אבל הרעיון כמו שהצגת אותו מוטעה מהיסוד.