עמדותיו הכלכליות של הציבור בישראל
במדינת ישראל אין ימין כלכלי.
בכנסת ניתן לזהות לא יותר משניים-שלושה פוליטיקאים בכירים שיש להם אידיאולוגיה ליברלית אמיתית (נתניהו, פייגלין, אולי שטייניץ). במשרד האוצר ישנם פקידים עם אידיאולוגיה כלכלית ימנית, אך גם הם מקדמים לא פעם התערבות ממשלתית בשוק החופשי, ובשאר המשרדים נראה כי אין פקידים כאלו כלל. איני חושב שקיימים במדינת ישראל כולה יותר מכמה מאות אנשים שיודעים על הסתירה בין עיקרון החופש לבין עיקרון השוויון. התפיסה הסטנדרטית היא שקפיטליזם עוזר לעשירים, וסוציאליזם עוזר לכולם. כאשר מדברים על כלכלת ארצות הברית, הדעה המקובלת היא כי הדמוקרטים מייצגים את כל העם, והרפובליקנים מקדמים אג'נדה ימנית שתעזור רק לעשירים. תומכי הרפובליקנים בארץ תומכים בהם בדרך כלל מסיבות של ימין בטחוני ויחס לישראל, לא ימין כלכלי. רבים אפילו לא יודעים שהימין הכלכלי תומך בממשלה קטנה ומיסים נמוכים, והשמאל ההפך.
מבין העיתונים, אולי רק דה-מרקר מבטא באופן עקבי זווית כלכלית ימנית מתונה. כלכליסט נמצא עמוק בשמאל הכלכלי, ולעיתים אף בשמאל הקיצוני, וכלכלנים ימניים מוצגים בו בתור הזויים וקיצוניים. רוב הפרשנים הכלכליים המובילים בידיעות, מעריב והארץ הם בשמאל הכלכלי (יוצאי דופן כוללים אולי את נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב). גם באקדמיה הישראלית כמעט שלא תמצאו דעות כלכליות ימניות, ואפילו בפקולטות לכלכלה ומנהל עסקים הן נדירות ביחס לפקולטות מקבילות בארצות אחרות. חלק מהציבור הימני בארץ אולי פיתח לאחרונה אידיאולוגיה כלכלית ליברלית, אבל זוהי רק תגובת נגד למחאה החברתית הסוציאליסטית שנתפסת כמייצגת את השמאל.
במצב העניינים הזה, אף פוליטיקאי בישראל לא יכול לעמוד בפני הציבור ולדבר על חופש, על שגשוג, על ערכים ליבראליים. אף אחד לא יבין מה הוא רוצה, או מה הקשר בין מיסים נמוכים לחופש. התקשורת תתייג ישר אותו בתור ניאו-ליברל קיצוני המושפע מתנועת מסיבת התה האמריקנית, ובאותה הנשימה גם תאשים אותו במשבר הכלכלי העולמי, בשכרם הגבוה של מנהלי הבנקים, ובתספורת של יצחק תשובה. זה אמנם יהיה הוגן בדיוק כמו להכתיר את שלי יחימוביץ' בתור קומוניסטית מסוכנת ולהאשים אותה ברצח העם של סטאלין, אבל מעט מאוד אנשים במדינת ישראל יבינו את חוסר ההוגנות.
עשרות שנים של שלטון סוציאליסטי וחינוך סוציאליסטי והתעסקות מתמדת בבעיות ביטחוניות על חשבון בעיות כלכליות יצרו כאן עם בעל השקפות קולקטיביסטיות, ורעיונות כגון חופש אישי או ממשלה מצומצמת הם פשוט זרים לגנום הישראלי. באופן אישי חבל לי שזהו המצב, אבל חייבים להיות ריאליים. אין סיכוי להנהיג בישראל מהפכה ליבראלית אמיתית, מהסוג שהשמאל מנסה לשכנע אותנו שכבר התרחשה כאן. אבל יש סיכוי להעביר שורה של רפורמות שיחזקו את המשק במידה ניכרת, תחת הכינוי הפופולארי "סוציאל דמוקרטיה". אזרחי מדינת ישראל אולי לא נלהבים ממשטרים כלכליים קפיטליסטיים בסגנון של ארצות הברית ושוויץ, אבל את סקנדינביה כולם אוהבים.
"סוציאל דמוקרטיה" – לא מה שחשבתם
שלי יחימוביץ' וחבריה השתלטו לחלוטין על המושג "סוציאל-דמוקרטיה" ונכסו אותו לעצמם, שלא בצדק. ההשתלטות הזו הצליחה תודות לבורות משמעותית שקיימת בקרב הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת לגבי משמעותה של סוציאל-דמוקרטיה, והדרך שבה בנויה כלכלתן של מדינות סוציאל-דמוקרטיות מודרניות ומצליחות. לפני שהתחלתי לחקור את הנושא לעומק, חשבתי גם אני שהצלחתן של המדינות הנורדיות מהווה אתגר לרעיונות קפיטליסטיים. אך ברגע שמביטים מקרוב על כלכלותיהן, מגלים שלפי מדדים רבים המדינות הנורדיות (והולנד, שכלכלתה מנוהלת על פי המודל הנורדי) הן יותר קפיטליסטיות אפילו מארצות הברית.
הפורום הכלכלי העולמי הוא ארגון שוויצרי אשר מפרסם דוחות עבי כרס אודות מידת התחרותיות של מדינות שונות. בדוח עבור השנים 2012-2013 עשר המדינות התחרותיות ביותר בעולם כוללות בין השאר את הולנד במקום החמישי, את שבדיה במקום הרביעי, ואת פינלנד במקום השלישי (שוויץ במקום הראשון, ארצות הברית במקום השביעי, וישראל במקום 26). המדד שלפיו נבחרו המדינות התחרותיות כולל מעל מאה אינדיקאטורים שמתחלקים ל 12 קטגוריות עיקריות: מוסדות, תשתיות, סביבה מאקרו-אקונומית (גירעון, אינפלציה וכו'), בריאות וחינוך בסיסי, חינוך גבוה, יעילות שוק המוצרים, פיתוח שוק ההון, יעילות שוק העבודה, רמה טכנולוגית, גודל השוק, תחכום עסקי, וחדשנות. שימו לב: שום מילה על שוויון. הדוח המדובר דן רק ביעילות כלכלית, אותו מונח שנוא אשר גורם לפוליטיקאים מהשמאל ומנהיגי ארגוני עובדים בישראל להתעורר באמצע הלילה כשמצחם מכוסה בזיעה קרה.
במדד של גמישות שוק העבודה למשל, דנמרק במקום השמיני, פינלנד במקום 15, הולנד במקום 17, נורווגיה במקום ה 18, ושבדיה במקום ה 25. זה אומר בין השאר שבמדינות האלו יותר קל לפטר ולשכור עובדים מאשר בישראל (מקום 40) וצרפת (מקום 66), שלא לדבר על ספרד (מקום 108) או יוון (133) שמיקומן גרוע יותר מרוב מדינות העולם השלישי. עניין זה נובע ממדיניות ה flexicurity, שילוב של גמישות עם ביטחון לעובדים, עליה הרחבתי כאן – בניגוד למדיניות הגנה על עובדים שקיימת במדינות ים תיכוניות כושלות כגון ספרד ויוון. תמונה דומה חוזרת על עצמה גם במדדים אחרים. במדד של יעילות שוק המוצרים הולנד במקום השישי, שבדיה במקום 12, פינלנד במקום 18, ודנמרק במקום ה 19. זה אומר שבשווקי המוצרים שלהן יש יותר תחרות ופחות פיקוח ממשלתי, פחות מכסים על ייבוא ופחות מונופולים וקרטלים מאשר בישראל (מקום 43), צרפת (מקום 46), ואפילו ארצות הברית (מקום 23). המדינות הנורדיות לא מגינות על יצרנים מקומיים מפני תחרות בין לאומית. מס החברות בהן הוא מהנמוכים בעולם המערבי (חפשו אותן כאן, וראו גם כאן, ויש מקורות נוספים למי שרוצה). הפרטה אינה מילה גסה בסוציאל-דמוקרטיות המודרניות: למשל, כ 10% מתלמידי בית הספר היסודיים בשבדיה, ו – 13% מתלמידי בית הספר היסודיים בדנמרק לומדים בבתי ספר פרטיים (ראו כאן, וכאן).
כל המדדים שציינתי כאן הם מאפיינים קפיטליסטיים מובהקים, הסותרים חד משמעית את הצהרותיה של שלי יחימוביץ' לגבי המדיניות הרצויה בישראל. מייצגי הסוציאל-דמוקרטיה בישראל מתנגדים לבתי ספר פרטיים, מתנגדים לגמישות בשוק העבודה, ותומכים במונופולים, מכסים וקרטלים שפוגמים ביעילות שוק המוצרים. הסוציאל-דמוקרטים הישראלים אינם מובילים אותנו בכיוונה של שבדיה, אלא תומכים במדיניות ים תיכונית סטנדרטית בדומה לזו שהייתה נהוגה ביוון, ספרד או פורטוגל בעשורים האחרונים.
לעומת המאפיינים הקודמים, קיים שיעור המס הגבוה במדינות סקנדינביה שמוביל להוצאה ממשלתית גבוהה על שירותים שונים – מאפיין יחיד מהצד הסוציאליסטי של המפה האידיאולוגית, החלק היחיד במדיניות הנורדית שהשמאל הישראלי מסוגל לאמץ.
כפי שמציין פרופ' עומר מואב בהרצאתו המצוינת, אין שום צורך שיהיה קשר בין מידת מעורבות הממשלה במשק לבין מידת החלוקה מהחדש של העושר. לא חייב להיות טרייד-אוף בין יעילות כלכלית לבין שוויון. הממשלות בסקנדינביה מסבסדות אולי דמי אבטלה גבוהים, אבל הן לא מתערבות בשוק החופשי. הציבור בישראל וכלי התקשורת לחלוטין עיוורים לנקודה הזו. אפילו עיתונים כלכליים שנוגעים פה ושם בנושא הנורדי ממשיכים בדרך כלל עם האבחנה המטעה הסטנדרטית, כאשר הם שמים בצד אחד את הסוציאל-דמוקרטים ובצד השני את הקפיטליזם. פה ושם מתראיינים מומחים בתקשורת ומנסים להבהיר את הטעות, אך היא מושרשת כל כך עמוק שקולם אינו נשמע.
במערכת הבחירות הנוכחית, הליכוד יכול וחייב לשנות את המציאות הזו – לא רק במטרה לסחוט עוד כמה מושבים בכנסת, אלא למען עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. המחאה החברתית יצרה הזדמנות פז לעסוק בנושאים כלכליים-חברתיים, ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושאים האלו. במסגרת מערכות הבחירות הקודמות, אם פוליטיקאי כלשהו היה מתחיל לדבר בטלוויזיה על מכסי ייבוא ומיסים עקיפים הציבור היה מחליף ערוץ, והמראיינים שלו היו נרדמים. כיום, פתאום כולם נורא מתעניינים בנושאים האלו.
על מנת לעקור מהשורש תפיסה מוטעית, דיונים אינטלקטואלים בבלוגים וראיונות עומק אינם מספיקים. נדרש משהו מעבר לכך – משהו קליט, שנטמע בזיכרון הציבורי דווקא משום שהוא לכאורה נוגד את האינטואיציה. וכאן נכנסת לפעולה "התוכנית הסקנדינבית
".
התוכנית הסקנדינבית
מטרתה של התוכנית הסקנדינבית של הליכוד תהיה להוביל את כלכלת המדינה בכיוונן של הכלכלות הסוציאל-דמוקרטיות המובילות בעולם. הבסיס לתוכנית יהיה דוח טרכטנברג, והיא תכלול מספר אלמנטים עיקריים:
· הפחתת מכסים והגברת התחרות במשק
· הגברת השקיפות השלטונית
· ייעול המגזר הציבורי תוך כדי שיפור השירות לאזרח
· רפורמה במערכת המס
· הרחבת שירותים ציבוריים באופן מדוד, בהתאם למצב המאקרו-כלכלי
האלמנטים כשלעצמם לא מחדשים הרבה, ורובם היו מופיעים ממילא במצע הכלכלי של תנועת הליכוד. אז היכן החידוש?
החידוש הוא הצהרת הכוונות. במקום לומר שדרושה רפורמה כזו או אחרת, או שהליכוד מאמץ את דוח טרכטנברג בתגובה למחאה החברתית, יש כאן אמירה ברורה וחזקה יותר לגבי המטרה הסופית של התוכנית כולה: אנחנו רוצים להיות סקנדינביה. אנחנו רוצים שוק תחרותי, אנחנו רוצים כלכלה חזקה ויציבה, אנחנו רוצים ממשלה יעילה, אנחנו רוצים יותר שוויון בהכנסות, ואנחנו מאמינים שאם מדינות סקנדינביה השיגו את כל אלו בו זמנית אז גם מדינת ישראל יכולה. טרכטנברג עסק באופן ספציפי במחאה ובדרישותיה; התוכנית הסקנדינבית תהיה רחבה הרבה יותר, במטרה לתת מענה גם למגזרים שלא יוצגו במסגרת המחאה ולבעיות ארוכות טווח.
התוכנית תדרוש בחינה עמוקה יותר של האופן שבו בנוי המגזר הציבורי במדינות סקנדינביה, בהשוואה למגזר הציבורי במדינת ישראל. היא תדרוש הסכמים חדשים עם ההסתדרות ועם מגזרים שונים בחברה הישראלית, אולי אפילו עם מפלגות האופוזיציה של אחרי הבחירות. היא תדרוש רפורמות כואבות שעלולות לעלות הרבה בטווח הקצר. ייתכן שלא תהיה ברירה אלא לשנות את שיטת הממשל כולה. אין כאן פתרונות קסם, בטח לא משהו שניתן לפרט ברשומה בבלוג באורך של כמה אלפי מילים, ותהליך השלמתה של התוכנית ייקח שנים רבות. יש כאן תהליך שהליכוד, אחרי הבחירות הקרובות, יכול להתחיל ולהתניע.
התוכנית הסקנדינבית והגירעון בתקציב
הגירעון הנוכחי בתקציב יחייב כל ראש ממשלה עתידי בסדרה של קיצוצים וגזירות. איך עובדה זו מתיישבת עם הרצון להפוך לסקנדינביה?
מתיישבת מצוין, מסתבר – וזאת משום שהעיקרון שמוביל את מדינות סקנדינביה בניהול כלכלותיהן אינו "בזבז כמה שיותר", אלא "בזבז כמה שיש לך". בשנות התשעים, כאשר שבדיה נקלעה למשבר כלכלי קשה, הממשלה קיצצה באכזריות את כל מה שדרש קיצוץ. זו לא הייתה פעולה שנבעה מאידיאולוגיה ניאו-ליבראלית קיצונית, אלא מחוש אחריות מפותח. כיום מדינות אלו הן בין היציבות ביותר בעולם מבחינת רמות החוב שלהן. זוהי לא תופעה מקרית.
השילוב של העלאת מיסים וייעול הממשלה, בו זמנית, הוא שילוב שמאפיין את המדינות הנורדיות, והוא גם הדרך הבטוחה ביותר לסתימת הגירעון בתקציב. התוכנית הסקנדינבית היא לא חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון.
התוכנית הסקנדינבית וערכי הליכוד
מפלגת העבודה לא יכולה להוביל תוכנית מהסוג הזה, בטח שלא תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ'. באופן היסטורי, מפלגת העבודה מחוברת לוועדים הגדולים במשק, למונופולים מקומיים שמונעים תחרות, לחקלאים ועוד. כפי שמציינים מעת לעת בהומור (נדמה לי שאפרים קישון אמר זאת לראשונה) העשירים בישראל מצביעים ברובם לשמאל, ולא במקרה. רובם התעשרו בזכות מונופולים וקרטלים שהשמאל דואג לשמר. שלי יחימוביץ' וחבריה מתחברים מצוין לחלק של הגדלת המיסים וההוצאות הציבוריות, אבל הם לא מסוגלים להתחבר לחלק של הגברת התחרותיות במשק, למלחמה במונופולים וקרטלים מקומיים, להפרטת פעילות ממשלתית לא חיונית ועוד.
הליכוד, לעומת זאת, יכול להתחבר לכל חלקיה של התוכנית. מטרות הליכוד כוללות בין השאר את המטרות הבאות:
· ביצורה הכלכלי של המדינה ויצירת תנאים נאותים לצמיחה כלכלית ולכינון משק חופשי-
תחרותי הנושא את עצמו והמבוסס על יוזמה חופשית, והימנעות הממשלה, ככל הניתן
ממעורבות במשק
· אחריות ממלכתית לרמה סבירה של בטחון הפרט, חינוך, בריאות, תעסוקה ואיכות
הסביבה
נכון, מיסים גבוהים (לא כולל מיסי חברות) סותרים את העקרונות הליבראליים שבנימין נתניהו מנסה להוביל בשנים האחרונות. אבל בציבור הישראלי אין תמיכה של ממש במדיניות של מיסוי נמוך, וממילא נדרש להעלות מיסים על מנת להפחית את הגירעון הנוכחי. במקום להעלות את המיסים על מנת לפטור משבר זמני, עדיף לעשות זאת כחלק משינוי תפיסתי כולל בדרך שבה בנויה כלכלת מדינת ישראל.
התוכנית הסקנדינבית והמזרח התיכון
מלבד מזג האוויר, המצב הביטחוני ואחוז הבלונדיניות באוכלוסייה, ישנם מספר הבדלים בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל שמחייבים גם הבדלים בשיטה הכלכלית. אלו הבולטים ביניהם:
1. שחיתות
א. שחיתות ברמה השלטונית
בכתבה שפורסמה בדה-מרקר אודות המדינות הנורדיות, שאלו המראיינים הישראלים בכירים במגזר הציבורי האם הם לא חוששים מפקידים במשרדי האוצר שם שיעברו למגזר הפרטי, מה שיכול לפגוע באינטרסים שלהם. הבכירים ענו שהם לא מכירים תופעה כזו. זה פשוט לא משהו שקורה. ככל הידוע לי, הפרטות במדינות הנורדיות לא מובילות לתופעות של שחיתות שהתרחשו כאן.
מיסים גבוהים מובילים לממשלה גדולה, וממשלה גדולה היא ממשלה שיש לה כוח רב. אם מלכתחילה הייתה קיימת שחיתות שלטונית, כוח רב יותר יצור שחיתות גדולה יותר. לכן, רפורמה בכיוונים אלו חייבת ללכת יד ביד עם רפורמה שתשפר את השקיפות השלטונית. שקיפות היא הדרך היחידה להבטיח לאזרחים שכספי המיסים שלהם הולכים לשירותים לאזרחים, ולא נעלמים בתוך מערכת בזבזנית שמיועדת לשרת מקורבים לצלחת. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית האמון שהציתה את המחאה החברתית.
ב. שחיתות ברמה הפרטית
בישראל קיימת כלכלה שחורה משמעותית, כמו במדינות ים תיכוניות אחרות. מספיק להסתכל על נתוני ההכנסה לפי עשירונים ולהשוות אותם לנתוני הצריכה לפי עשירונים – הצריכה של העשירונים הנמוכים גבוהה הרבה יותר מההכנסות המדווחות שלהם. לאורך זמן, לא ייתכן שמדובר רק בחובות. השחיתות הזו יוצרת מצב שבו נטל המס נופל על אוכלוסייה יחסית מצומצמת, בזמן שחלק משמעותי מאזרחי המדינה עובדים בשחור. כפי שנכתב בדוח טרכטנברג, העניים בישראל משלמים פחות מיסים ביחס לעניים במדינות הנורדיות ובמדינות אירופה באופן כללי. זה לא מצב שיכול להימשך אם אנחנו רוצים להיות סקנדינביים. חייבים להילחם בשוק השחור, הציבור כולו חייב לשאת בנטל הכלכלי.
2. שסעים אתניים ותרבותיים
ההבדל השני המשמעותי הוא השסעים האתניים והתרבותיים הקיימים בישראל. השסעים האלו פוגעים בסולידריות החברתית – כל מגזר רוצה לסחוט כספים עבור עצמו, תוך התעלמות ממגזרים אחרים בחברה. יהודים רבים לא רוצים שכספי המיסים שלהם ישמשו להצלת עיריות ערביות כושלות, והערבים אינם מרגישים מחויבים לשלם מיסים למדינה שרואה בהם "בעיה דמוגרפית" ולא אזרחים שווי זכויות. חילוניים לא מוכנים לשמוע שסבסוד חוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות אינו שונה מהותית מסבסוד ישיבות של חרדים, והחרדים מעולם לא הביעו עניין רב בכל נושא שאינו קשור ישירות לתקציבי הישיבות וההטבות שלהם.
מכיוון שהעוני נפוץ במיוחד בחברה החרדית והערבית, תנאים סוציאליים נדיבים מדי כבר יוצרים שם מלכודות עוני – דורות שלמים של צעירים שלא משתלם להם לצאת ממעגל האבטלה או להפסיק לעבוד בשחור. גידול בתשלומי ההעברה ללא התייחסות מיוחדת למלכודות העוני באוכלוסייה החרדית והערבית רק יחריף את הבעיה.
3. ארגוני העובדים
באופן היסטורי ארגוני העובדים בישראל התרגלו לשיטת עבודה הנפוצה במדינות הים תיכוניות, ולא במדינות הנורדיות. במסגרת השיטה הזו הם משתמשים בכוחם הפוליטי על מנת לסחוט כמה שיותר כספים מהמדינה, ומבטיחים לעובדיהם קביעות, הגנה בפני פיטורים, והטבות שכר חריגות.
"תוכנית סקנדינביה" לא יכולה לעבוד ביחד עם ארגוני עובדים מהסוג הזה. על מנת לתמוך בהטבות סוציאליות נדרש משק עשיר ותחרותי, ולשם כך נדרש שוק עבודה גמיש, במסגרתו ניתן לפטר עובדים בכל המגזרים בקלות יחסית. זה המצב בסקנדינביה, למרות שאחוז נכבד מהעובדים חבר בארגונים. למעשה, באופן פרדוקסלי, דווקא מכיוון שאחוז נכבד מהאוכלוסייה חבר בוועדי עובדים הם לא יכולים לסחוט את המדינה כפי שאותו מיעוט ישראלי סוחט אותה. קשה הרבה יותר לסבסד הטבות פנסיוניות מרחיקות לכת ל 70% מהאוכלוסייה. בכל אופן, לא ניתן לכפות בכוח את השינוי הזה, הוא ידרוש עבודה ביחד עם ארגוני העובדים הקיימים ולא נגדם.
ההבדלים הללו דורשים התייחסות מיוחדת והתאמות מיוחדות והרבה עבודה על הפרטים, אך הם לא פוגעים ברעיון העקרוני. ישנם הבדלים משמעותיים גם בין שבדיה לפינלנד, ובין דנמרק להולנד, ובין כולן לבין נורווגיה העשירה במשאבים, ובכל זאת כל המדינות האלו הן סוציאל-דמוקרטיות מצליחות. והן לא היו כך תמיד – למשל, פינלנד הייתה מדינה ענייה למדי במהלך רוב ההיסטוריה שלה, ושבדיה חוותה משבר כלכלי חמור בשנות התשעים. זהו לא גורל נתון מראש, אלא בחירה. השילוב של משק תחרותי, מיסים גבוהים ושקיפות שלטונית ניתן ליישום בכל מקום, גם תחת המגבלות שאיתן מדינת ישראל מתמודדת, והוא הגרעין המרכזי והחשוב.
ומה הם יאמרו?
השמאל, כמובן, יודיע מיד שמדובר בספין ציני ומרושע. איך ייתכן שדווקא בנימין נתניהו, הניאו-ליבראל המרושע וחברם של הטייקונים, יוביל אותנו לסקנדינביה המובטחת? איך יכול להיות שסוציאל-דמוקרטיה ושוק חופשי אינם הפכים גמורים?
השלב הבא בתגובת הנגד יהיה להתחיל ולנבור בנתונים, לחפש את הכשלים בתוכנית, לנסות להסביר לציבור הרחב מדוע התחרותיות ומיסי החברות הנמוכים בעצם לא כל כך חשובים למודל הנורדי, או שהם כן חשובים אבל ישראל בעצם נורא שונה ולא צריך ליישם כאן את מה שעובד שם. בקיצור, הם יגמגמו, כי הנתונים די חד משמעיים – לא ניתן לקיים מדיניות סוציאלית רחבה ללא כלכלה חזקה, ולא ניתן לקיים כלכלה חזקה ללא משק תחרותי, ועופר עיני הוא ההפך ממשק תחרותי.
אחרי שהם יסיימו לגמגם, לא תהיה להם ברירה אלא לחזור לסיסמאות. מן הסתם משהו על מעמד הביניים, צדק חברתי, או שקר כלשהו אחר. אולי הם יבינו שנגמרה להם התחמושת הכלכלית ויעברו לדבר על הנושא הפלסטיני, מי יודע.
"תוכנית סקנדינביה" תחשוף את השקר המסתתר מתחת לערימת ההבטחות של השמאל הישראלי ואת הבורות הכלכלית של הפוליטיקאים המובילים אותו ומבטיחים ארוחות חינם לציבור הרחב – כל זאת תוך כדי יצירת דיון ציבורי שיפחית גם את מידת הבורות בציבור ובתקשורת. יש לה את הפוטנציאל לשבור את הדעות הקדומות הנפוצות בארץ כנגד כל אזכור של מושגים כגון "תחרות" או "הפרטה", וברגע שהדעות הקדומות הללו ישברו יהיה ניתן ליישם כאן רפורמות שיקדמו אותנו באמת בכיוונן של כמה מהמדינות המוצלחות ביותר בעולם המערבי.
הרעיון שלך מוצא חן בעיניי. להשתמש בנשק של היריב נגדו ולמען שיפור הכלכלה בארץ. אני מאוד מסכים גם עם הניתוח הפוליטי שלפיו אין סיכוי לקדם אג'נדה ליברלית מוצהרת בארץ. היהודים מטבעם הם אנשי שמאל. עם זאת, אני מאוד לא מסכים עם שתי נקודות.
ראשית, זה לא שהעשירים תומכים בשמאל, כי הוא עוזר להם להתעשר בדרכים עקלקלות. הטענה הזו נובעת מתפיסה כללית על טבע האדם, לפיו דעותיו הפוליטיות נובעות מאינטרס אישי צר. זו תפיסה שגויה לחלוטין. והדבר הוכח במחקרים. בן אדם חושב על פוליטיקה במערכת חשיבה אחרת לגמרי מזו שהוא חושב בה על האינטרסים האישיים שלו. גם בארצות הברית, הציבור המושמץ כל כך של המאיון העליון והקרובים אליו – מרוויחי המאתיים אלף דולר ומעלה בשנה – העדיף את אובמה על פני מקיין בבחירות הקודמות. זה לא בגלל איזושהי עסקה אפלולית עם המפלגה הדמוקרטית, אלא בגלל שאנשים אינטליגנטיים נמשכים לצדק שבבסיס רעיון השוויון. במישור הפרטי הם ינסו להתעשר כמה שיותר. אבל בחשיבה הפוליטית שלהם יקסום להם צדק חברתי.
שנית, אני לא חושב שהגירעון הוא הבעיה המשמעותית במדינה היום. דיק צ׳ייני ניסח זאת פעם יפה כשהביע תמיכה בהורדת מסים:״הגרעון לא משנה״. היום שומעים רעיון דומה ונכון בעיקר מכלכלנים בשמאל. גרעון חסר חשיבות כשלעצמו. הרי מדינה לא כבולה. מדינה, בניגוד למשק בית יכולה להדפיס כסף יש מאין. הגרעון יוצר בעיה רק כאשר יש אינפלציה או שיעורי ריבית גבוהים. הן בישראל והן במערב כולו האינפלציה סבירה לחלוטין והריביות נמוכות יותר מאי פעם, אולי נמוכות בהרבה מהאופטימלי (ראה בועת הנדלן).
בהחלט ייתכן שאתה צודק לגבי העשירים. אני לא יודע. ייתכן גם שחלקם פועלים מהמניעים שאתה ציינת (למשל, ישראלים שהתעשרו מההיי-טק גם תומכים בשמאל והם לא זקוקים לעזרה ממשלתית), וחלקם מהמניעים שאני ציינתי.
לא טענתי שהגירעון הוא הבעיה המשמעותית במדינה, רק שהוא עלול לסתור לדעתם של אנשים מסויימים את התוכנית הסקנדינבית שאני מתאר. רציתי להסביר מדוע הוא לא סותר אותה.
במאמץ רב הצלחת, בפסקה הראשונה, לגרום לי לאיזשהי סלידה למרות שאני בד"כ מסכים עם רוב רעיונותייך הכלכליים (ובפרט עם הטענה שצריך לפתוח את השוק הישראלי ולא לסגור אותו).
אבל – נחמיה שטרסלר כאילן גבוה להיתלות בו (נכון שיחסי הציבור שלו גרועים ממנו, אבל מעבר לכך שהוא הדמות שמשדרת הכי פחות אמינות על המסך, לא פעם אני תופס אותו באמירות שמעידות על אי-הבנה די עמוקה)? הרפובליקנים (שהתנהלותם הכלכלית בהחלט מיטיבה רק עם קומץ עשירים, ופרשת ביטוח הבריאות מראה זאת היטב)? החבר'ה מאותה כתבה ב'כלכליסט'?
גם בנוגע למודל הסקנדינבי – משהו שחוזר עליו שוב ושוב – נכון שהמדינות ליברליות בהרבה משהן נתפסות בארץ. נכון שכל המכסים והחסמים ששלי יחימוביץ' מציעה מנוגדים למבנה השוק שלהן. אבל עדין, ראשית – המיסוי במדינות האלו גבוה מאוד, בניגוד מוחלט לעמדה העקבית של רוב הקפיטליסטים ברוב הדיונים. המערכת הציבורית גדולה מאוד, בניגוד מוחלט לממשלה הקטנה וכו'. ההבדל העיקרי אולי בין הסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית לסוציאל-דמוקרטיה הים-תיכונית הוא מדדי השחיתות. אבל מדובר כאן בעניין תרבותי יותר מאידיאולוגי. גם קפיטליזם וגם סוציאל-דמוקרטיה לא מחזיקים בתנאי שחיתות, השאלה מי מרוויח מזה (אוליגרכים שנהנים מפקידי ציבור העתידים לעבוד אצלם בקפיטליזם, ואנשי המגזר הציבורי בסוציאליזם. אצלנו יש את שניהם).
שלי יחימוביץ' היא אסון. אני לא אצביע לה על אף שעל שמפלגת העבודה נמצאת במיקום המסורתי שלי על הציר הפוליטי. אבל בנוגע לנתניהו ושטייניץ – קשה מאוד לנתק את האידאולוגיה שלהם מהפוליטיקה. שטייניץ נראה לי כמו חליפה חלולה בתחפושת פסאודו-אינטלקטואלית של ד"ר שהוכיח את קיומו של אלוהים, שלמרות שהוא לא שובר לכיוון של פופוליזם סוציאליסטי, בכל שאר התחומים של כלכלת הסחטנות מגזרים – הוא לא פחות גרוע ואולי יותר משרי אוצר אחרים. נתניהו הוא כנראה אידיאולוג, וכשר אוצר הוא היה חזק. אבל כשר על, כאמור, החרדים תחתיו משגשגים יותר מבכל תקופה אחרת וזו סוגיה שהיא קודם כל כלכלית.
אני לא יודע אם אני ממש "נתלה" בשטרסלר. למען האמת העיתון היחיד שאני מנוי אליו וקורא אותו בעקביות זה כלכליסט. רק ציינתי אותו בתור דוגמה לפרשן שכן נראה ימני יחסית.
התנהלותם של הרפובליקנים מיטיבה רק עם קומץ עשירים? בהשוואה לדמוקרטים? אתה בטוח בכך? כי אובמה היה זה שהציל את מגזר הרכב ואת וול-סטריט, והיטיב מאוד עם קומץ של עשירים. תזכור שככל שהממשלה קטנה יותר, כך יש לה פחות כסף לחלק למקורבים. בכל מחנה יש קיצוניים, אבל הפסילה המוחלטת של רעיונות ליבראלים היא משהו שמאפיין את הציבור בארץ, או בצרפת, ולא מאפיין מדינות יותר שפויות כגון בריטניה או ארה"ב.
התייחסתי ברשומה למיסוי הגבוה. ההבדל העיקרי בין המודל הנורדי למודל הים תיכוני הוא לא השחיתות, אלא היעילות. במידה רבה שחיתות ויעילות מגיעים ביחד. זה לא שהפוליטיקאים היוונים מושחתים הרבה יותר מהפוליטיקאים השבדים, אין להם "גנים" לשחיתות. הם פשוט פועלים בתוך מערכת לא יעילה ומנוונת שיוצרת תמריצים לשחיתות. זה לא עניין תרבותי וגם לא אידיאולוגי, אלא הדרך שבה המוסדות בנויים, וניתן לשנות את זה. אם תלך 50 שנים לאחור תתקשה להבחין בין פינלנד ליוון, או בין תאילנד לקוריאה, ובכל זאת במהלך השנים מדינות מסוימות הצליחו ואחרות נשארו מאחור.
שטייניץ הוא הפוליטיקאי שסובל מיחסי הציבור הגרועים ביותר במדינת ישראל. לא ידועה לי על דוגמה אחת למשהו רע שהוא עשה ושר אוצר אחר לא היה עושה במקומו. הצלחתם של החרדים היא לדעתי סוגיה של שינוי שיטת הממשל, ולא סוגיה כלכלית. כל עוד לא תשתנה שיטת הממשל הם ימשיכו להצליח בדיוק באותו האופן, תחת כל ראש ממשלה וכל שר אוצר. ייתכן שמדי פעם יצליחו לדחוק אותם החוצה מהקואליציה, כפי ששינוי עשתה בזמנו, אך זה יהיה רק באופן זמני ולאחר מספר שנים הם יחזרו פנימה וימשיכו עם מעשיהם.
השיח הכלכלי בארה"ב הוא הכל חוץ משפוי. הוא פשוט פופוליסטי לצד של הקפיטליזם, שזה לא משהו שאנחנו רגילים אליו מכאן, מה שנכון. אני גם מסכים, אגב, אם כי זה אולי נח לי כקפיטליסט, שסוציאליזם מתחבר טוב יותר עם קפיטליזם. בדיוק בגלל זה הדבקות הדתית של הרפובליקנים (ושל חלק מחברי 'התנועה הליברלית החדשה') בעקרונות האלו מאוד משונה. אבל בהחלט קיימת.
ככל שהממשלה קטנה יותר, היכולת שלה לחלק את העושר בצורה פרוגרסיבית קטנה יותר, ולכן ברור שהיא מטיבה יותר עם אלו שזכו מהחלוקה השרירותית\מלאה בהיגיון פנימי וצדק מוסרי (תלוי איפה אתה עומד) ההתחלתית. לממשלה קטנה אין מערכת חינוך, בריאות או תחבורה ציבוריות ברמה גבוהה. אני לא צריך להגיד לך שהשירותים עדין קיימים, פשוט התשלום עליהם יתחלק נייטרלית\רגרסיבית ולא פרוגרסיבית… העמקת המדיניות הזו במדינה בה מלכתחילה הפערים כה גדולים וחלק מהמערכת הציבורית לא קיימת – זה בהחלט להיטיב עם העשירים.
סוציאליזם מתחבר עם קפיטליזם? נראה לי שהתבלבלת מרוב "זם"ים.
לגבי ממשלה קטנה, אז לאור הניסיון שלך בישראל אתה טוען שהחלוקה השרירותית ההתחלתית היא יותר גרועה מאשר החלוקה לפי קבוצות כוח פוליטיות שיש להן את היכולת לסחוט כספים? אני מסכים שממשלה קטנה מיטיבה פחות עם העניים, אבל אני לא סגור על זה שהיא מיטיבה יותר עם העשירים. נראה לי שהיא מיטיבה בייחוד עם מעמד הביניים, ולעשירים היא לא משנה כל כך.
עבור העשירים המיסים שהם משלמים זניחים ביחס להכנסות שלהם, והם ממילא לא משתמשים בתחבורה או רפואה ציבורית. נראה לי שיותר אכפת להם לשמור על קרטלים ומונופולים מאשר לשלם יותר או פחות מיסים.
תלוי. בהקשר של הוצאות רפואיות, למשל, גם מעמד הביניים הבינוני-גבוה בארה"ב משלם מחיר מאוד גבוה על הממשלה הקטנה. רוב האמריקאים יחשבו כמה פעמים לפני שיבקרו אצל הרופא.
רוב האמריקאים מבוטחים בהרכב ביטוחי המחייב כיסוי ביקורי רופא (על אף שזה לא אירוע ביטוחי) ולכן לא יחשבו פעמיים לפני ביקור אצל רופא, מה שגורם לעלויות מופקעות ובזבוז ופוגע גם באלו שאין להם ביטוח.
לא ברור לי למה ליבך כ"כ גס באלו שייפגעו מממשלה קטנה. לא מדובר רק בעניים, אלא בכל אלו שעובדים אבל לא מגיעים לסף המס. בישראל לא מדובר במספר זניח כלל וכלל.
העניים יהיו הראשונים להרוויח ממשלה קטנה. גם הנהנים העיקריים – החרדים, ירוויחו ויהפכו לקהילה המתמכת עצמה. רוב הכסף הממשלתי לא רק שלא עושה טוב, אלא עושה נזק של ממש.
העניים וציבור העובדים שלא מגיעים לסף המס יהיו הראשונים להרוויח מכך שלא תהיה להם גישה לחינוך איכותי (שהוא הערובה האמיתית ליציאה ממעגל העוני) ולשירותי בריאות מינימליים? הסתכלת פעם על המצב בארה"ב?
תודה שהעלת את נושא החינוך, אחת מהדוגמאות המובהקות לטענתי. כיום החינוך בארץ מנוהל על ידי משרד ממשלתי המעסיק את כל המורים ובתי הספר וקובע את כל תוכניות הלימודים. דוגמא קלאסית ל"ממשלה גדולה".
מאידך, ובניגוד מוחלט וגמור לדבריך, החינוך אינו איכותי אלא עלוב ומכפיר, לו רק תפקח עינך. בעוד אני מציע תחרות חופשית שתנגיש חינוך איכותי וזול לכל שכבות האוכלוסייה, השמאל רק מכיר "עוד מאותה התרופה", לשפוך עוד כספי מיסים. מערכת החינוך בארץ נוסדה על ידי השמאל האטטיסטי והאטטיזם הוא האשם המובהק במצבה העלוב של המערכת הממשלתית הזאת.
"בניגוד גמור לדבריך" – אני אמרתי שמערכת החינוך הציבורית היא מושא נפשי? יחד עם זאת, נראה לי שהיא עדיין יותר טובה ממערכת החינוך הציבורית בארה"ב. אבל אולי כדאי להשוות אותה לעוד "דוגמא קלאסית של ממשלה גדולה" – חיל האויר. יכול להיות שהשוואה כזו דווקא תעיד שלא כל דבר ציבורי הוא כ"כ מכפיר, ושצריך לחפש את המטבע לא מתחת לפנס.
אולם אני מסוקרן איך אפשר באמצעות השוק החופשי "להנגיש" חינוך איכותי לכולם. באמצעות הפסקת פרסומות בשיעורים? באמצעות מורים המועסקים ע"י קבלן (דווקא תופעה שמתרחשת כיום במערכת הציבורית)? או באמצעות שכר לימוד גבוה שזמין לעשירים, מכביד עוד יותר על מעמד הביניים, ובלתי אפשרי עבור העניים העובדים? אשמח לשמוע על דוגמא אחת למקום בו יש חינוך פרטי "מונגש" ו"איכותי". לא שמעתי על פטנט כזה, אולי למעט בתוך קהילות קטנות (דוגמא שלא כ"כ מתאימה למציאות העירונית).
לדבריך, לא ברורה לי ההנגדה מול ארה"ב, אמנם היא מערכת חינוך הנחשבת טובה מישראל, אך גם היא ציבורית בעליל כבר כמעט מאה שנה. האם חשבת שהיא פרטית?
הדרך להנגיש חינוך איכותי לעניים היא להפסיק את השיטה האטטיסטית (בעלת מאפיינים פשיסטים אינהרנטים למעשה), בה הממשלה מחנכת את האזרחים ולאפשר לאזרחים לרכוש חינוך עבור ילדיהם בשוק חופשי. כמו בכל תעשייה אחרת, למשל פלאפוניה, האיכות תעלה והמחיר ירד. מה שמכביד על מעמד הביניים הוא הצורך ב"חינוך שני" של מורים פרטיים, מה שהשכבות החלשות (המוחלשות למעשה, בזכות כפיית חוק חינוך חובה ממשלתי) אינן עומדות בו ולכן התוצאות שם עוד יותר עלובות בהתאם. אין ככל הידוע לי הפסקת פרסמות בחוגי ג'ודו, שחמט או בקורסים של ג'ון ברייס, התחרות היא על מחיר ואיכות. אין גם דרישה לשכר אחיד, ומורים מוצלחים, באופן טבעי, ישתכרו יותר, אך זה אינו מה שחשוב, מה שחשוב הוא שנפסיק כבר עם הכישלון הממשלתי של התפיסה האטטיסטית הממלכתית, משמאל ומימין כאחד.
בארה"ב מערכת החינוך הציבורית לא טובה מזו של ישראל, וככל הידוע לי גם לא במיקום טוב בעולם. ובגלל זה החינוך הפרטי בארה"ב משגשג. נתתי את הדוגמא של ארה"ב כי זה המקום הכי קרוב למודל שאתה מציע. אתה עצמך לא נקבת בשום מקום המהווה דוגמא למודל שנתת. האם אין מקום אחד בכל העולם כולו? לא מתמיה אותך?
נתת את הדוגמא של שיעורי ג'ודו. ובכן, לא נראה לי שהשוק הפרטי הצליח להנגיש את שיעורי הג'ודו למעמד הבינוני-הנמוך ולעניים. ההשוואה לשוק הסלולרי איננה במקום: המחירים שם ירדו או בגלל שהיו מופקעים מלכתחילה, או בעקבות הוזלת הטכנולוגיה, או לאחר קיצוץ השירותים עצמם (למשל שעות התמיכה הטכנית ואיכותה). אלו לא הפתרונות שתרצה בחינוך, שם אפשר "להנגיש" אם לא בפרסומות, רק באמצעות קיצוצים (קרי, פחות מורים, תשתיות לא טובות, וכד'). זה יהיה החינוך לעניים לפי החזון שלך. העשירים יקבלו את החינוך המיטבי, ומעמד הביניים ייאלץ לשלם יותר כדי להבטיח עתיד סביר לילדיו, כלומר יקרע עוד יותר תחת הנטל. למעשה, המצב כיום לא מאוד רחוק מהתסריט הזה (אבל מימוש של מה שאתה מציע יחריף זאת מאוד), וזה בגלל יד מכוונת מלמעלה. תשווה את מערכת החינוך לחיל האוויר ותרד לסוף דעתי. המדינה יודעת להשקיע ולטפח כשחשוב לה, ויודעת להזניח כשלא חשוב לה. גם בחינוך, גם בבריאות.
מילה לסיום: אני מסכים איתך על כך שהחינוך בידי המדינה הוא פתח לפשיזם (וגם יותר מפתח, למשל המסעות לפולין). עם זאת, היינו רוצים חינוך לאזרחות טובה, להבנת דמוקרטיה, לכישורים בסיסיים. תראה את החינוך העצמאי במגזר החרדי. בלי קשר לכך שהמדינה מממנת אותו, החברה לא מרוויחה מה"תוצר" שהוא מנפק. וכנ"ל לגבי המודל שלך, שלא יהיה מחויב בליבה ללא התערבות ממשלתית.
פאדיחות – יכרע תחת הנטל כמובן, ולא כפי שכתבתי.
קריאה מעניינת (כרגיל), אבל רק דבר אחד לא הבנתי.- למה דווקא הליכוד ולא קדימה, עצמאות או יש עתיד?
כי הליכוד היא המפלגה היחידה שיש קשר בינה לבין ליברליזם כלכלי, וכי הליכוד היא המפלגה שככל הנראה תוביל את המדינה אחרי הבחירות הבאות (עצמאות? ברצינות? לאהוד ברק מעולם לא היה אכפת מנושאים כלכליים).
באשר לאהוד ברק, קרה איתו דבר מעניין בשנתיים האחרונות. הוא התחיל לקרוא באדיקות את הטורים של פול קרוגמן בניו יורק טיימס ולדלקם אותם. אגב, זה יצר סיטואציה מעניינת – ברק, שהושפע ממה שקרוגמן כתב על אמריקה, טען שצריך להגדיל את הגרעון בלי חשבון, ואילו קרוגמן עצמו, כשהגיע לארץ, דווקא אמר שבישראל יש צמיחה גבוהה והיא אינה במיתון, ולכן פה כן כדאי להקפיד על איזון תקציבי.
כך או כך, מאחר שקרוגמן הוא בעיניי אחד האנשים הכי חכמים בעולם כשמדובר במקרו-כלכלה, העובדה שברק מדלקם אותו אינה רעה בכלל. הבלוגר הכי חכם הוא בעיניי בלוגר יהודי אחר, עם דעות די דומות, אך עמדה פוליטית הרבה יותר מאוזנת. אולי גם אותו ברק קורא – http://www.slate.com/authors.matthew_yglesias.html.
מדלקם = מדקלם
הבקיאות שלך בהרגלי הקריאה של ברק מאוד מאוד משונה. לא בקטע רע.
אגב, בדיוק קראתי עכשיו את 'כלכלה בימי משבר' של קרוגמן. נחמד, מתעסק יותר מדי בכלכלה לא-ריאלית לדעתי. וגם לא ממש הבנתי מה הוא אומר – קיינס צדק לאורך כל הדרך ולהדפיס כסף יפתור הכל? מחכה לתשובות.
תקשיב לברק מדבר על כלכלה, או שתקיש בגוגל "קרוגמן אהוד ברק", ותראה עד כמה הוא מזכיר אותו ומושפע ממנו (וגם משטיגליץ שאומר דברים דומים).
קרוגמן אומר שבסיטואציות מסוימות הדפסת כסף אכן היא הפיתרון. יכול להיות שהכול בסדר מבחינת הכלכלה. הטכנולוגיה מתקדמת יפה, אנשים קיבלו הכשרה וחינוך תעסוקתי נכון, ועדיין פחות מדי כסף מסתובב בשוק, יש יותר מדי חרדה ושמירת כסף מתחת לבלטות (או במאזני הבנקים). דבר זה מביא לחורבן הכלכלה, לפשיטות רגל ולאבטלה עצומה. מה שצריך לעשות הוא להגדיל את כמות הכסף. יש נסיבות שבהן דבר זה יפתור בעיה כלכלית קשה מסוג מה שקרה ביפן מאז שנות התשעים ומה שקורה היום בארה"ב, ומה שקרה בשנות השלושים בארה"ב ובגרמניה בטרם היטלר (בשלב הפחות ידוע, זה שבא אחרי שההיפר אינפלציה שם חוסלה)
למעשה, גם בן ברננקי חושב כמוהו. ההבדל ביניהם הוא שקרוגמן סקפטי לגבי כוחו של הבנק המרכזי לעמוד בעול, ומעדיף להטיל את המלאכה על הממשלה שתגדיל את הגירעון. יש בכך גם הטיה אידיאולוגית, משום שאם הבנק המרכזי ידפיס כסף, הכסף יגיע בראש ובראשונה לשוק החופשי, ואילו אם הממשלה תגדיל את הגירעון, כמו שקרוגמן איש השמאל רוצה, הכסף יגיע קודם כל למסכנים ולנדכאים.
כמו שהוא כותב כאן, קרוגמן ממש לא חושב שבימים כתיקונם גרעונות גדולים הם דבר טוב, אלא אוטוסטרדה להיפר אינפלציה: אבל הזמנים אינם זמנים רגילים.
http://krugman.blogs.nytimes.com/2011/03/25/deficits-and-the-printing-press-somewhat-wonkish/
אכן, הוא קורא את טוריו של קרוגמן.
פשוט מביך לראות אדם שנחשב 'מבריק', מצטט את השטויות של קרוגמן ואפילו בלי להבין על מה הוא מדבר…
סלח לי, אבל כדי להגיד שקרוגמן מדבר שטויות צריך להיות מטומטם. אפשר לחלוק עליו, אבל מתוך כבוד (כפי שקרוגמן עצמו חולק על מילטון פרידמן למשל). הוא אחד האנשים החכמים ביותר בדור הנוכחי של הכלכלנים, ותחזיותיו קלעו להפליא במשבר האחרון. בנוסף, הוא מייצג בזמננו את משנתו של קיינס שהיה גם הוא מצידו אחד האנשים החכמים בדורו.
לפי מיטב הבנתי, רוב הדברים שקרוגמן כותב ואומר בשנים האחרונות אינם רלוונטיים לישראל. פרשנים ועיתונאים בארץ לפעמים מתבלבלים בין השקפות קיינסיאניות של כלכלנים לבין השקפות מהשמאל הכלכלי, ושוכחים שבארץ אין בעצם משבר.
קרוגמן עצמו גם מבין כמוך..
אפשר כמובן להיות יותר קרוגמן מקרוגמן ולטעון שדבריו דווקא כן רלוונטיים לישראל. לא בהכרח זו טעות. לך תדע.
הוא אמר בהתייחס לישראל:
""הכלכלה במצב חזק יחסית, וזה הזמן שבו אתם צריכים לשלם את החוב שלכם ולא להגדילו. אני הייתי מאוד ביקורתי לגבי הגירעונות של ארצות הברית בשנים הטובות יחסית של אמצע העשור הקודם. אם לא היו לנו קיצוצי המסים המיותרים של בוש, והמלחמות הלא מתוקצבות שלו, קרוב לוודאי שהחוב הפדרלי שלנו היה קטן היום ב־3 טריליון דולר. אני לא חושב שהחוב שלנו מהווה בעיה כרגע, אבל ברור שיכולנו להיעזר ב־3 טריליון הדולרים האלה, במקום לבזבז אותם בתקופה שלא היינו צריכים להיות בה בגירעון".
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578875,00.html
כן, אתה צודק. קיינס הוא כאילו-שמאלי כי האסטרטגיה שלו דורשת התערבות, וכי מילטון פרידמן הכריז על עצמו כעל סוג של נמסיס שלו. אבל בפועל זו התערבות שונה מהותית ממה שהסוציאליזם מציע.
תחזיותיו קלעו? מה זו בדיחה? הן קלעו בדיוק הפוך.
אם אתה מסכים לטענה של רוב הכלכלנים, שלפיה למדיניות הריבית הנמוכה של גרינספן הייתה תרומה מכרעת לבועת הנדל"ן, הרי שאתה חייב לקבל את העובדה שקרוגמן טעה לחלוטין בעצות שהוא נתן.
A few months ago the vast majority of business economists mocked concerns about a ”double dip,” a second leg to the downturn. But there were a few dogged iconoclasts out there, most notably Stephen Roach at Morgan Stanley. As I’ve repeatedly said in this column, the arguments of the double-dippers made a lot of sense. And their story now looks more plausible than ever.
The basic point is that the recession of 2001 wasn’t a typical postwar slump, brought on when an inflation-fighting Fed raises interest rates and easily ended by a snapback in housing and consumer spending when the Fed brings rates back down again. This was a prewar-style recession, a morning after brought on by irrational exuberance. To fight this recession the Fed needs more than a snapback; it needs soaring household spending to offset moribund business investment. And to do that, as Paul McCulley of Pimco put it, Alan Greenspan needs to create a housing bubble to replace the Nasdaq bubble.
http://www.pkarchive.org/global/welt.html
“During phases of weak growth there are always those who say that lower interest rates will not help. They overlook the fact that low interest rates act through several channels. For instance, more housing is built, which expands the building sector. You must ask the opposite question: why in the world shouldn’t you lower interest rates?”
May 2, 2001
http://www.pkarchive.org/column/5201.html
I’ve always favored the let-bygones-be-bygones view over the crime-and-punishment view. That is, I’ve always believed that a speculative bubble need not lead to a recession, as long as interest rates are cut quickly enough to stimulate alternative investments. But I had to face the fact that speculative bubbles usually are followed by recessions. My excuse has been that this was because the policy makers moved too slowly — that central banks were typically too slow to cut interest rates in the face of a burst bubble, giving the downturn time to build up a lot of momentum. That was why I, like many others, was frustrated at the smallish cut at the last Federal Open Market Committee meeting: I was pretty sure that Alan Greenspan had the tools to prevent a disastrous recession, but worried that he might be getting behind the curve.
However, let’s give credit where credit is due: Mr. Greenspan has cut rates since then. And while some of us may have been urging him to move even faster, the Fed’s four interest-rate cuts since the slowdown became apparent represent an unusually aggressive response by historical standards. It’s still not clear that Mr. Greenspan has caught up with the curve — let’s have at least one more rate cut, please — but the interest-rate cuts do, cross your fingers, seem to be having an effect.
If we succeed in avoiding recession, this will mark a big win for let- bygones-be-bygones, and a big loss for crime-and-punishment. And that will be very good news not just for this business cycle, but for business cycles to come.
July 18, 2001
http://www.pkarchive.org/economy/ML071801.html
“KRUGMAN: I think frankly it’s got to be — business investment is not going to be the driving force in this recovery. It has to come from things like housing, things that have not been (UNINTELLIGIBLE).
DOBBS: We see, Paul, housing at near record levels, we see automobile purchases near record levels. The consumer is still very much in this economy. Can he or she — or I should say he and she, can they bring back this economy?
KRUGMAN: Well, as far as the arithmetic goes, yes, it is possible. Will the Fed cut interest rates enough? Will long-term rates fall enough to get the consumer, get the housing sector there in time? We don’t know”
August 8^th 2001
http://www.pkarchive.org/economy/ML082201.html
“KRUGMAN: I’m a little depressed. You know, inventories, probably that’s over, the inventory slump. But you look at the things that could drive a recovery, business investment, nothing happening. Housing, long-term rates haven’t fallen enough to produce a boom there. The trade balance is going to get worst before it gets better because the dollar is still very strong. It’s not a happy picture.”
August 14, 2001
http://www.pkarchive.org/column/81401.html
“Consumers, who already have low savings and high debt, probably can’t contribute much. But housing, which is highly sensitive to interest rates, could help lead a recovery…. But there has been a peculiar disconnect between Fed policy and the financial variables that affect housing and trade. Housing demand depends on long-term rather than short-term interest rates — and though the Fed has cut short rates from 6.5 to 3.75 percent since the beginning of the year, the 10-year rate is slightly higher than it was on Jan. 1…. Sooner or later, of course, investors will realize that 2001 isn’t 1998. When they do, mortgage rates and the dollar will come way down, and the conditions for a recovery led by housing and exports will be in place.
October 7, 2001
http://www.pkarchive.org/economy/ML071801.html
“Post-terror nerves aside, what mainly ails the U.S. economy is too much of a good thing. During the bubble years businesses overspent on capital equipment; the resulting overhang of excess capacity is a drag on investment, and hence a drag on the economy as a whole.
In time this overhang will be worked off. Meanwhile, economic policy should encourage other spending to offset the temporary slump in business investment. Low interest rates, which promote spending on housing and other durable goods, are the main answer. But it seems inevitable that there will also be a fiscal stimulus package”
Dec 28, 2001
http://www.pkarchive.org/column/122801.html
“The good news about the U.S. economy is that it fell into recession, but it didn’t fall off a cliff. Most of the credit probably goes to the dogged optimism of American consumers, but the Fed’s dramatic interest rate cuts helped keep housing strong even as business investment plunged.”
"I blame Greenspan for ignoring warnings about subprime and housing, but I still think keeping the Fed funds rate at 1% for a long time was justified by the economy’s weakness, which lasted until late 2003 or even beyond."
http://krugman.blogs.nytimes.com/2008/03/03/hair-of-the-dog/
“even before Friday's grim report on jobs, I was puzzled by Mr. Greenspan's eagerness to start raising interest rates. Now I don't understand his policy at all.”
"As Mr. McCulley predicted, interest rate cuts led to soaring home prices, which led in turn not just to a construction boom but to high consumer spending, because homeowners used mortgage refinancing to go deeper into debt. All of this created jobs to make up for those lost when the stock bubble burst.
Now the question is what can replace the housing bubble…So what happens if the housing bubble bursts? It will be the same thing all over again, unless the Fed can find something to take its place. And it's hard to imagine what that might be. After all, the Fed's ability to manage the economy mainly comes from its ability to create booms and busts in the housing market."
קרוגמן טוען כיום שהריביות הנמוכות לא נבעו רק מהחלטות הריבית של הפד, כי הרי הריביות לטווח ארוך נקבעות על ידי שוק האג"חים החופשי (כמו שהיום הריבית על האג"ח הספרדי והיווני גבוהה, אף על פי שהריבית של הבנק המרכזי האירופאי היא אפס). מכאן שריבית נמוכה הייתה מתרחשת בכל מקרה. יצוין גם שקרוגמן היה מהראשונים לשים לב שבאמת יש בועת נדל"ן.
בכל אופן, אם הכלי של הורדת ריבית הוא כלי גרוע כשמקצינים בו, הדבר רק מצדיק עוד יותר את הנטיה הטבעית של קרוגמן לעודד את הממשלה להגדיל תקציבים בתקופה של מיתון. כי הרי מאיפה שהוא צריכה לבוא ההרחבה שתבטל את האפקט המצמק של המיתון. ואם הדרך היא לא בהורדת ריבית מופרזת, אז אולי תפקידה של הממשלה לעשות זאת. מסקנה שהיא לבטח עוד יותר לצנינים בעיני חסידי האייק.
אני עצמי מציע לעשות הרחבה מוניטרית\פיסקלית בשעת הצורך באמצעות חלוקת סכום כסף שווה לכל אזרח ואזרח. לדעתי זהו רעיון שיוצר פחות עיוותים מכל רעיון אחר, אבל למיטב ידיעתי זה סתם רעיון חובבני פרוע שלי, שעוד אף כלכלן בכיר לא אימץ בעת הזאת (פרט אולי לנוריאל רוביני שהיה לו רעיון דומה – http://eu.greekreporter.com/2012/06/12/nouriel-roubini-suggests-merkel-issues-a-e1000-travel-voucher/)
אין שום צורך בהרחבה, ההיפך, יש צורך במיתון. המיתון הוא התרופה.
אני חושב שאין פה מקום (פיזית) להתנצחות קיינסיאנית-אוסטרית, אבל כמובן שהאוסטרים לא חושבים שקיינס היה אדם חכם וממילא גם ממשיכי דרכו.
אני חושב שקרוגמן די אידיוט, סוג של חכמולוג הייתי אומר, מסתכל על תופעה פשוטה והופך אותה למסובכת. יש כאן מחזור עסקים שממתין להתנקות. זה הכול.
בשנות השלושים על הדרך המשבר הזה גם ניקה מהעולם שישה מיליון יהודים ועשרות מיליונים בני עמים אחרים, כשהעלה את היטלר לשלטון. מרגע שמתחיל "הניקיון", קשה לשלוט בו. אבל עזוב, אכן אין פה מקום להתנצחות מהסוג הזה.
למה החלטת שהמשבר בשנות ה-30' נבע מ'ניקיון' ולא ממעורבות ממשלתית חמורה (גם בפריצתו וגם בהתמשכותו)?
טוב, כמובן שזו טענת COVER UP שבהחלט לא עושה לו הרבה כבוד. חבל שאתה לא מבין זאת. זו טענה קרוקית. כששואלים אותו על ההצהרות ששלעיל הוא עונה בכל פעם בצורה מחשידה. פעם הוא אומר שזו הייתה בדיחה ופעם הוא מסביר שזו הייתה בעצם הערכתו.
הרי הוא בעצמו אמר לפני המשבר שהפד מתחיל את הביזנס סייקל:
"After all, the Fed's ability to manage the economy mainly comes from its ability to create booms and busts in the housing market."
מלבד זאת, הרי יש עשרות עדויות לחפיפה יחסית בין שיעורי הריבית. סתם דוגמא שמצאתי כרגע מהולנד:
בכל מקרה, אני אוהב את המחקר הזה. טיילר הוא ממש רציני בתחום הזה:
יש ללחוץ כדי לגשת אל Economic_Policy_and_the_Financial_Crisis-An%20Empirical_Analysis_of_What_Went_Wrong_Critical_Review.pdf
לגבי הטענה שהוא איבחן את המשבר.. ובכן, זו לא טענה ממש נכונה. הוא אמנם טען ב2005 שזו בועת נדל"ן אבל הוא לא איבחן שזה הולך להיות אחד המשברים הכלכליים הגדולים ביותר.
לגבי יוון וספרד, אני חושב שהמצב כרגע, במיוחד במדינות האלו, הוא אינו מצב רגיל אלא מצב שבמסגרתו האמון במדינות האלו די אבד ויש אי וודאות גדולה. זה לא היה המצב בשנות ה2000 המוקדמות.
לגבי הטענה שלך בסיפא, אם כבר תלך על ההצעה של הכלכלן האוסטרלי ההוא ששכחתי את שמו: להדפיס כסף ולחלק אותו בכדי לסגור את כל החובות שיצרו חברות ופרטיים. הוא טוען שכך אנשים יחזרו לבזבז וכך הכלכלה תצא מהמשבר.
תודה על הקישורים. אנסה להסתכל עליהם.
בהחלט נראה שקרוגמן גם שגה, אבל התחזית המרכזית שלו – שהמשבר אינו משבר חוב ושאינפלציה אינה נראית באופק היא תחזית שהתבררה כנכונה לחלוטין.
יכול להיות אחלה מצע למפלגה הליברלית היהודית-ערבית שהייתי רוצה שתקום פה. על ביבי לא הייתי סומך שיעשה משהו מזה.
הציטוט המדויק יותר הוא:
"רק בישראל העשירים מצביעים לשמאל והעניים לימין"
זה לא רק בישראל, זה בכל העולם. ילדי הבורגנים מצביעים לשמאל, למודי החיים מצביעים לימין.
אתה מפספס את הנקודה לחלוטין: בסקנדינביה אנשים חכמים מצביעים למדיניות המיטיבה עם כולם,
ובישראל הדבר היחיד שמעניין את מנהלי העבודה: קודם הם אישית מרוויחים כמה שיותר שרק ניתן להעלות על הדעת.
בהיותי חוקר את הבחירות מזה מספר שנים; הגעתי למסקנה שאין דבר כזה להנחית על האוכלוסיה מדיניות שאינה רוצה בה. המדיניות הכלכלית שאתה רואה סביבך היא מה שהעם כן רוצה וכן מרוצה ממנו וכן רוצה שיקצין.
למזלנו; העם אינו-לא-בלתי מסוגל להבין מה זאת הפרטה: מבחינתו הוא לא מסוגל להבין למה תחת הממשלה כל עובד מרוויח ומקבל כמה שבא לו וכל שביתה היא משמעותית,
אבל תחת ידיים פרטיות הוא חייב קודם להצליח להוכיח שמגיע לו, לא משנה בכלל כמה החברה מרוויחה.
לא הדגשת מספיק את אחד מההבדלים החשובים: בשבדיה רוב מוחלט של העובדים מאוגדים באיגודי עובדים, ולאיגודי העובדים האלה יש כוח אדיר. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, ששלטה כמעט כל הזמן מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, מחוברת בטבורה לאיגודי העובדים האלה. יש שם גם התאחדויות תעשיינים מאוד חזקות, שיכולות לקבוע לחברותיהן את תנאי העבודה של העובדים.
למעשה, חלק ניכר מההחלטות הכלכליות שם נקבע לא ע"י הממשלה, אלא במו"מ בין התאחדות התעשיינים לאיגודי העובדים הגדולים. מהבחינה הזו, השוק אולי חופשי מהממשלה, אבל הוא "מנוהל" ע"י איגודי העובדים ואיגודי התעשיינים.
אחת מהסיבות העיקריות שבארץ השוק החופשי יוצר אי-שוויון כ"כ גדול היא בדיוק החולשה הפוליטית של מעמד העובדים. הכוח הפוליטי של איגודי העובדים השבדיים הוא הדבר שכופה את החלוקה מחדש של העושר, ויוצר את השוויון.
זו בדיוק הנקודה – מתי בפעם האחרונה שמעת על שביתה בשבדיה? במדינות נורדיות אחרות? אם וועדי העובדים שם כל כך חזקים וארגוני המורים ביניהם, איך הם אישרו את הקמתם של בתי ספר פרטיים? מדוע הם לא מגדילים את מכסות הייבוא על מנת להגן על עצמם מתחרות?
התשובה לשאלה הזו פשוטה: הם לא איגוד עובדים. כלומר, הם כן, אבל לא כמו איגודי העובדים שבארץ. זה משהו שונה לחלוטין. אם השוק באמת היה מנוהל על ידי איגודי העובדים והתעשיינים, היו שם מכסי ייבוא גבוהים. זה לא קורה. קורה שם משהו אחר, שכולנו צריכים ללמוד אותו יותר לעומק, במקום פשוט לכנות את זה "תרבות" ולומר שאין סיכוי ליישם את זה בארץ. זה לא תרבות ולא גנים, התמריצים שם שונים.
אולי המצביעים שונים?
הסיבה שאין שביתות היא כמובן הגודל של איגודי העובדים. בדר"כ, ככל שאתה יותר חזק, ככה אתה צריך להפעיל פחות את הכוח שלך – פשוט כי לא ימהרו להאבק בך. ובנוסף, כמו שכתבת, דווקא בגלל שאיגודי העובדים כ"כ גדולים, זה מטיל עליהם אחריות, כי ההחלטות שלהם משפיעות על כלל המשק – והם מודעים לאחריות הזו.
לגבי המכסים – המכסים הם בסמכות הממשלה, לא בסמכות איגודי העובדים או התעשיינים. ושוב, איגודי העובדים והתעשיינים מודעים לכך שאם הכלכלה השבדית תיפגע, הם ייפגעו מכך בסופו של דבר, בגלל שהם מייצגים את כלל האוכלוסיה ולא רק סקטור ממנה. בנוסף, יש גם איגודי צרכנים גדולים שגם משחקים תפקיד.
שלום,
שאלה משנית: מניין הנתונים על גמישות שוק העבודה במדינות השונות?
מהדוח של הארגון עליו כתבתי, תוריד אותו כאן:
http://www.weforum.org/reports
יש מספר מדדים של גמישות שוק העבודה, ואתה יכול לקרוא על כל מדינה בעולם ואיפה היא עומדת לפי כל מדד.
ואם זה מעניין אותך, אז כתוב עוד על הנושא כאן:
http://www.ulb.ac.be/cours/delaet/econ076/docs/sapir.pdf
אוקי, מצאתי את הפרק בדו"ח. מה שכן, לא מצאתי אף מדד שוק עבודה שמתאים לנתונים שמנית בפוסט ("במדד של גמישות שוק העבודה למשל, דנמרק במקום השמיני, פינלנד במקום 15, וכו'"). באיזה טבלה מופיע הדירוג הזה? (מדדי שוק העבודה הם בחלק 7.)
אגב, לחלוטין בנפרד מהשאלה הנ"ל, היה מעניין לראות את המדינות ש"מככבות" בעשיריות הפותחות לצד מדינות סקנדינביה בכמה ממדי שוק העבודה: במדד הקלות בהעסקה ופיטורין – אזרבאיג'ן, אוגנדה, גאורגיה וארמניה. בחופש לקבוע רמות שכר – מקום ראשון אוגנדה, ועוד בעשיריה איחוד האמירויות, בחריין, קירגיסטן, ליטא, קטר, וברוני דארוסאלאם.
אוקי, מצאתי את התוצאות. 🙂
מצד אחד אני מסכים עם מה שכתבת, בעיקר עם הבעיות.
מצד שני – למה לי בתור משלם מיסים לשלם כל כך הרבה מיסים כאשר בעלי חברות שעושות על הגב שלי מיליונים יהנו ולא ישלמו מס חברות?
אם מס החברות היה כמו מס ההכנסה (מדורג) אולי הייתי מסכים עם זה יותר.
אם הממשלה הייתה מעודדת עסקים קטנים ובינוניים להתפתח הייתי מסכים.
אבל הממשלות לא מוכנות לזה כל כך.
מי אמר שבעלי החברות לא ישלמו מיסים? הם ישלמו מיסים על ההכנסה שלהם, על ההון ועל הכנסות מהון. אצל החברות, לעומת זאת, זה עניין אחר לגמרי. אם תגבה מס חברות גבוה מדי, לאנשים לא ישתלם לפתוח חברות בארץ, וחברות בין לאומיות לא יגיעו לכאן, והמדינות הנורדיות יודעות את זה. כתבתי יותר בפירוט על העניין כאן:
אבל למה שהליכוד יקבל את התוכנית של סמולן אוהב ערבים כמוך?
אבל ברצינות, פוסט טוב ומושקע והכל, אבל מעיקה עלי ההתכחשות שלך להבדלים התרבותיים שבבסיס הבעיה. זה כנראה לא גנים אני מסכים. אבל אתה אומר שזה מבנה המערכת ולא התרבות. אבל מה גורם למערכת להיבנות איך שהיא בנויה אם לא תרבות? להגיד תרבות זה לא אומר יאוש. זה אומר שצריך להתמודד עם הבעיה ולנסות לתקן אותה. תרבות אפשר לשנות.
שששש! אל תספר להם.
כמו שכתבתי בעבר, אני לא אוהב את כל הדיונים האלו על תרבות. זה נשמע לי כמו פתרון קסם. אינטלקטואלים בריטים שדיברו על גרמניה בסוף המאה ה 19 תיארו את הגרמנים כעם עצלן שלעולם לא יצליח לנהל כלכלה יעילה. אז מה קרה, תוך שנים ספורות ה"תרבות" השתנתה והגרמנים הפכו עד מלחה"ע הראשונה למעצמה כלכלית חזקה יותר מבריטניה? וזו לא הדוגמה היחידה. אם היית מספר לאירופאים לפני 70 שנים שיום אחד היהודים יקימו מדינה משלהם הם אולי היו מאמינים, אבל אם תמשיך ותספר להם שזו תהיה מדינה מיליטריסטית שטוענת שיש לה את הצבא הטוב בעולם הם היו מתפקעים מצחוק. היהודים? צבא? מה הקשר?
אף אחד לא יודע איך אפשר לשנות תרבות. תמריצים, לעומת זאת, אנחנו יודעים איך אפשר לשנות. ולדעתי הם מה שחשוב.
עד היום מהדהדת בי האמירה של שר פיני שהגיע לארץ ואמר "צריך לשמור על העובד ולא על המשרה".
לדעתי לא התייחסת לסוגיה שגם השוק הפרטי בארץ הוא מאוד ריכוזי ומתנהל בדיוק כמו המגזר הציבורי. למעט כיסי שפיות בודדים בתעשיית ההייטק, הכל כאן עובד בצורה פרימיטיבית ומושחתת.
אני חושב שחובתך להצטרף לליכוד ולדחוף את התוכנית הזאת.
השוק ריכוזי בין השאר בגלל שיש מכסות יבוא שמונעות תחרות, ובתחומים מסוימים עודף רגולציה וחסמים אחרים. אפשר לטפל בזה, כמובן. לפני לא הרבה שנים הייתה רק חברת תקשורת אחת בארץ.
פוסט יפה ומושקע.
אציע זווית ניתוח קצת שונה:
זה לא מעניין אותם.
לא כלכלה, לא רווחה, לא צדק ולא דמוקרטיה. בטח לא מספרים, גרפים או נתונים. מעניין אותם רק דבר אחד: כוח השלטון.
מבחינתם, הדרך להגיע לשם היא להתסיס את ההמון. אז פעם ההמון היה הפרולטריון והיה צורך לרתום אותו למהפכה אלימה ואז לשלוט בו. היום בזכות השיפור בכלכלות העולם, שכבת אוכלוסיה המבוססת התרחבה ובשביל להגיע לשלטון צריך לזכות באהדתה. אז זו המטרה שלהם – בדמגוגיה, ססמאות, פוסטרים, צעקות ועמימות הם ינסו לגייס את הקבוצה הכי גדולה.
אז יש סתירות במה שהם אומרים? זה לא מפריע להם. לא מפריע להם שהדרך המוצעת לשיפור המצב הכלכלי כוללת בתוכה התנגדות להורדת יוקר המחיה, והם ימשיכו להתעלם משלל הנתונים המצביעים על היתרונות של חופש כלכלי.
מעניין, מבחינות מסויימות אני מאוד מסכים איתך ומבחינות מסויימות אני בדיוק מחזיק בתמונת מראה.
כמו שאתה דואג לחשוף את פרצופו של השמאל, אני חושב שהימין בישראל (וספציפית נתניהו ושטייניץ) אינו בעד שוק חופשי אלא באופן עקבי מתערב בשוק לטובת החברות הגדולות ובעלי ההון בטיעונים של עידוד צמיחה (ויתור על 30 מיליארד ש"ח מס בדיעבד ותספורות של חובות באופן סלקטיבי – זה לא מעט). אני מסכים איתך שגם השמאל לא מספיק מעודד צמיחה והתייעלות, שממשלה גדולה זו סכנה, ושהוועדים קטנים ולכן בעלי אינטרסים צרים. אבל אתה מסביר שבסקנדינביה כמעט כל העובדים מאוגדים ושיש דמי אבטלה גבוהים וזה יוצר יותר תחרות וגמישות תעסוקתית – אז בעצם למה לקרוא לזה קפיטליזם או ימין כלכלי?
הסקנדינבים השכילו ליצור התערבות ממשלתית ששומרת על גמישות תעסוקתית ושוק חופשי – flexicurity כמו שציינת, שקשורה קשר בל יינתק בדמי אבטלה, בזכויות עובדים ובהסבה מקצועית במימון ממשלתי. מה שנתפס כחוסר התערבות ממשלתית (מה שבדרך כלל מתכוונים אליו כשאומרים קפיטליזם וימין כלכלי כמו בארה"ב או בישראל) יוצר הצטברות של הון אצל קבוצה קטנה ופערים כלכליים גדולים. כסף הוא כוח, וריכוז כסף/כוח אצל מעטים יוצר שחיתות (לוביסטים בכנסת למשל, או מעבר של אנשי משרד אוצר לעבודה אצל בעלי הון) או גרוע מכך, חותר תחת הדמוקרטיה. חתירה לשוויון אינה סותרת חופש (ואתה כותב את זה בעצמך) אלא אולי אפילו הכרחית לו.
אם כך, קפיטליזם היא לא כותרת מתאימה למה שקורה בסקנדינביה, אלא למה שקורה בארה"ב, המודל שנתניהו נושא אליו עיניים.
מעבר לכך, אתה מאוד משטח את האידאולוגיה השמאלית ושוכח בעיות שלמות שהיא מדברת עליהן כמו למשל ציבור עצום של עובדי קבלן שהמדינה מעסיקה – פתרון אנטי סוציאלי (ובעיניי גם לא מוסרי ולא בר קיימא לאורך זמן) לבעיית הגמישות התעסוקתית במגזר הציבורי.
המסקנה היא שזה לא שחור ולבן. אולי עדיף כבר לזנוח חלוקות וכותרות מסורתיות (קפיטליזם/סוציאליזם, ובאותה נשימה ימין/שמאל) ולהפנים שדרוש מזה ומזה ושהעולם מורכב יותר מסיסמאות (אני חושב שעל הנקודה הזו אנחנו מסכימים, כל אחד מכיוון אחר). המודל הסקנדינבי הוא כזה. גם הפרטה/הלאמה זה לא בינארי כמו שנדמה, יש קשת של מודלים ביניהם, וגם רגולציה היא לא מילה גסה ובאה במגוון צורות (גם חוק שאוסר העסקת קטינים או שאוסר עבדות או שמחייב הסמכה כדי לעסוק ברפואה זו רגולציה, ולא נראה לי שביטולה הוא חלק מאידאולוגיה ימנית איפשהו).
לבסוף, הבעייה הגדולה בייבוא המודל הסקנדינבי נשארת הפוליטיקה המקומית (מה שאתה מכנה "שסעים") ותוכנית כלכלית לא תספיק בשביל לפתור אותה (אם כי יכול להיות שזה יהיה חלק משמעותי). לא סביר שהליכוד או העבודה יהיו מסוגלות להתעלות על הבעיות הללו – אלא לעניות דעתי רק תמורה משמעותית בפוליטיקה, בנושאים שמדברים עליהם ובעומק, בחלוקה מחדש של המפה.
תספורות של חובות? מה הקשר בין זה לבין הימין? זה עניין של הטייקונים אל מול המוסדיים, בלי קשר לאידיאולוגיה כלכלית כזו או אחרת.
אני לא מבין מדוע החלטת שמה שקורה בצפון אירופה אינו ראוי להיקרא קפיטליזם. משמעות המילה קפיטליזם היא רכוש פרטי, כלומר שהרכוש שייך לאנשים ולא לממשלה, התערבות מינימאלית יחסית של הממשלה בכלכלה. הממשלות בסקנדינביה באמת לא מלאימות תעשיות ורכוש פרטי של אנשים, וגודלן נובע מתשלומי אבטלה גבוהים או השקעה גבוהה בחינוך ולא מכך שיש בבעלותן מפעלים. לי זה נשמע כמו קפיטליזם.
נראה לי שאתה מפעיל כאן את הטריק הקבוע של אידיאולוגים מהשמאל – בוחר כל מני דברים גרועים שמאפיינים את ארה"ב וקורא להם "קפיטליזם", ואז משמיץ את הקפטיליזם. אבל למילה הזו יש משמעות קבועה, ואתה לא יכול לשנות אותה איך שבא לך, אנחנו לא בארץ הפלאות של אליס.
כן, לא כתבתי על עובדי קבלן. גם על ההתחממות הגלובאלית לא כתבתי, ועל חוסר יכולתה של נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל. אז מה? אין לי איזו דעה חד משמעית בנוגע אליהם, אז אני לא כותב. זה לא שאני "מתעלם", אני פשוט מגביל את עצמי לעיסוק בדברים שיש לי דעה מגובשת לגביהם ולדברים שנראים לי הכי קריטיים.
אני מסכים לגבי מה שכתבת על שסעים, ולכן אני תומך בשינוי שיטת המשטר. אני מתקשה להאמין שמשהו ישתנה לטובה לפני שיתרחש שינוי של שיטת המשטר.
רגע, אז… אתה מצביע לביבי 😛 ?
ויותר ברצינות, רשומה מרתקת שהלוואי ותתגלגל לשולחנם של מקבלי ההחלטות. אכן יש בארץ בורות משוועת בנושאים הכלכליים ביחד עם דגש על הנושא הבטחוני שמובילה לפרדוקסים משעשעים. השינוי במדינה דמוקרטית קורה דרך הקלפי וכדי שזה יקרה, כל אחד מבעלי זכות ההצבעה – מאמא שלי דרך המנחה שלי באוניברסיטה וכלה בספר שלי – צריך להבין מה ההשלכות האמיתיות וה down to earth של כל החלטה כלכלית ומדיניות כלכלית.
עדיין לא אמרתי למי אני מצביע B-|
הרעיון נשמע מעניין אבל אני משוכנע שנתניהו לא יקבל אותו. וגם לא אף פוליטיקאי אחג. יותר מדי מהפכים נדרשים ויש יותר מדי התנגדויות לחסל. ועדים גדולים וחרדים הם שני מגזרים בולטים שיהיה קשה להזיזם מעמדותיהם הנוכחיות.
מה שכן, גרמת לי לקצת סדקים בביטחון שהיה לי בכך שאצביע לעבודה.
אני שמח שגרמתי לסדקים האלו, זו בדיוק התוכנית שלי. בקרוב אני אמור לקבל את הספר של יחימוביץ', לקרוא אותו ולכתוב ביקורת רחבת היקף עליו. התקווה שלי היא שעד הבחירות הבאות היא תתרסק באופן טוטאלי, ואיתה גם האידיאולוגיה היוונית שהיא מנסה להוביל. אחריה מפלגת העבודה אולי תחזור לכיוון יותר שפוי. הבעיה היא שלשמאלנים בארץ אין יותר מדי אלטרנטיבות…
שלי היא אויבת האומה? גם אם אתה לא מסכים עם דעותיה, לפחות היא אדם אמין שאתה יודע איפה ליבה נמצא (ביחד עם פיה, ידיה ורגליה). זאת בניגוד למאפיונר מלשכת רוה"מ שיושב בישיבות קבינט עם דולרים בגרביים.
עדיף לנו מיקי רוזנטל בכנסת על פני כל מלחך פנכה של פייגלין מהליכוד
האמינות שלה לא רלוונטית. גם היטלר היה אמין, אז מה? האידיאולוגיה שלה יותר מסוכנת למדינה מאשר שחיתות של חברי כנסת ושרים אחרים. הם אולי גונבים קצת כסף מהקופה הציבורית, אבל אידיאולוגיה בסגנון יווני יכולה לדפוק את המדינה כולה למשך שנים רבות.
היטלר היה אדם חסר אמינות בעליל. ניתן למנות אינספור דוגמאות לשקרים ולמניפולציות שלו.
אל תסתכל על זה רק בראייה של המדיניות שלו כלפי יהודים.
עד כמה שאני מבין אנחנו כבר כיום מנהלים מדיניות יוונית/ספרדית. האם ביבי נלחם אפילו מלחמה אחת עם ההסתדרות בקנדציה הזאת? דווקא תחת שלטון ביבי וברק עופר עיני חוגג. הם הסכימו על שיתוף פעולה עוד בתחילת הקדנציה והלכו יד ביד לאורך כל הדרך.
כמו שאומרים שהשמאל עושה מלחמות והימין עושה שלום, ככה זה גם בתחום הכלכלי. הכל עניין של לגיטימציה. ביבי נתפס כקפיטליסט חזירי ואף מעצב דעת קהל לא ייתן לו לפגוע בעבודה המאורגנת ודווקא שלי, נציגת הפועלים, תוכל לקבל לגיטימציה לבצע שינויים שייפגעו בוועדים הגדולים. זה לא נראה שהיא מכוונת לשם אבל מלשכת ראש הממשלה מתחילים פתאום לראות דברים אחרת.
אם יורשה לי להתערב, מדיניות ספרדית/יוונית היא בראש ובראשונה מעבר לשימוש במטבע שאין לך שליטה בו. למיטב ידיעתי, מאז ארידור אף פוליטיקאי לא לחם על דולריזציה של המשק, ולכן הדוגמא הדרום אירופאית פשוט לא רלוונטית. גם סבר פלוצקר, חסיד גדול של דולריזציה, לא הולך להתמודד לכנסת, בניגוד לעיתונאים אחרים. אז אין סכנה.
לדעתי, מי שרוצה דוגמה למדינה שסוציאליזם פופוליסטי הורס אותה יכול לדבר על ארגנטינה. ספרד ויוון לא קשורות.
ספרד ויוון היו במצב גרוע זמן רב לפני שהן אימצו את היורו. נכון שהיורו החריף את הבעיות, אבל יש מדינות אחרות ביורו שמצבן מצוין. זה לא זה, אלא שוק העבודה הלא גמיש שלהם, המגזר הציבורי הבזבזני ביוון ובועת הנדל"ן שהתפתחה בספרד. ולכן הן כן קשורות, בייחוד יוון.
אני מסכים שהבעיות של ספרד ויוון לפני עידן האירו, רמת חיים נמוכה ביחס למדינות הצפון ואינפלציה גבוהה נצחית, אכן שיקפו סוציאליזם פופוליסטי וחוסר אחריות תקציבית.
קופי פייסט:
קודם כל, אי אפשר להגיד שיש סתירה בין חירות לשוויון בהינף יד ללא הסבר. אלה מושגים קריטיים שמשפיעים על כל הניתוח. בקצרה: אחיך מתייחס לחירות כחירות שלילית. כלומר, אין עליך איסורים. לדוגמא: אתה יכול להיכנס לבית המלון, זה מקום ציבורי. אם אין לך כסף, לא תוכל לעבור את הלובי, אבל אף אחד לא מונע ממך להיכנס ללובי. חירות חיובית היא חירות המקנה לך את החופש למשהו, ולא ממשהו. לדוגמא – אם יש חירות חיובית אני אוכל להיכנס לבית המלון ולהשתמש בשירותיו (לא להתחיל להגיב לי למה בית מלון לא צריך להיות שירות ציבורי, זאת הייתה רק דוגמא). המודל השוודי מקבל את ההנחות של החירות השלילית, אך הוא גם מכניס לתוקף חירות חיובית, שמסתדרת יופי עם שוויון. יש לו גם אי דיוק במודלים של מדינה סוציאל דמוקרטית ומדינה נאו ליברלית – הוא כותב שהממשלה במדינה סוציאל דמוקרטית היא גדולה, ובמדינה ליברלית קטנה, זה לא מדוייק. זו לא הממשלה אלא המגזר הציבורי. בשוודיה יש מגזר ציבורי עצום בגלל כל השירותים הניתנים חינם. נכון, יש בתי ספר פרטיים, אבל יש אפשרות ללכת לבתי ספר ציבוריים. יש גם אפשרות לקבל טיפול שיניים חינם אין כסף. (אגב, השימוש שלו במילה "קפיטליזם" בהקשר זה שגוי בגלל שהכוונה בקפיטליזם היא כלכלה שמטרתה רווח, ופה זה לא העניין בכלל. בין ימין כלכלי, קפיטליזם וכלכלה ליברלית יש הבדלים, זה לא היינו הך). יש לו גם עוד טעות קריטית, והיא אי מעורבות הממשלה בשוק. בשוודיה ארגוני העובדים המאגדים את רוב העובדים קשורים בארגון גג תחת המפלגה הסוציאל דמוקרטית (כמו ההסתדרות רק לא מושחתת). יש לציין שבדנמרק האיגודים התנתקו מהמפלגה ב-95. בכל אופן מדובר בגופים עצומים עם מעורבות גדולה מאוד בשוק העבודה. יש מדיניות של הסכמים קיבוציים והגנה על העובדים. את העובדים ניתן לפטר בקלות, רק אם חברי האיגוד רואה שיש בכך אינטרס גם לחברה וגם לעובדים (כלומר, אתה יכול לפטר עובד לא יעיל, כי גם הקולגות שלו מתים שהוא כבר יעוף. אבל אתה לא תוכל להעיף כל מי שבא לך). המאפיין הליברלי המובהק של הכלכלה הנורדית הוא זה שהם לא מגנים על בעלי ההון. הם נותנים להם להשקיע, לא גורבים מהם מסים גבוהים, אבל גם לא מספרים להם את החובות וכו'. זה מה שמאפשר כלכלה תחרותית שם, הקלות שבה ניתן להיכנס וגם לצאת. בשורה התחתונה המודל הסקנדינבי הוא מודל סוציאל דמוקרטי ולא קפיטליסטי. מה שעומד במרכז הוא שוויון הזדמנויות וחירויות חיוביות, ולאו דווקא מודל של צבירת רווחים.
נקודה שנייה היא איך מחלקים את העוגה. הוא טוען שהעבודה לא יכולה להוביל מודל נורדי. אני טוענת שהתוכנית של העבודה היא וריאציה למודל הנורדי. כפי שכבר הסברתי לך, יש כמה משתנים בתמונת התקציב: מס הכנסה פרגרסיבי- תלוי בגובה המשכורת. מס חברות – תלוי ברווחים. המודל הנורדי עובד ככה: המשכורות מאוד גבוהות, בגלל שאיגודי העובדים דואגים שהמנכ"ל לא ירוויח פי 500 מהמנקה. ההתפלגות היא יותר מתונה, כך שעובדים בעבודות שחורות וצווארון כחול מרוויחים הרבה יותר ממה שהם מרוויחים פה, והמנהלים לא מרוויחים משכורות עתק. ממשכורות גבוהות ניתן לגבות מס הכנסה גבוה. מס ההכנסה משמש כ"הוצאה" על כל השירותים הציבוריים. בגלל שההוצאה על משכורות גבוהה הרווח יותר נמוך. גם המס על הרווחים יותר נמוך, והכל הולך לתקציב. לעומת זאת, המודל של שלי יחימוביץ' הוא יותר קרוב למפא"י – אין התערבות ישירה של קביעת שכר ע"י הסכמים קיבוציים עם מעבידים, ולכן המשכורות מפולגות כפי שהן. מס ההכנסה יותר נמוך (כי אתה לא יכול לגבות 40% ממשכורת של מינימום, לבנאדם לא יהיה מה לאכול ואיפה לגור. אגב, דיור ציבורי הוא עניין נפוץ מאוד בשוודיה, ואתה לא צריך להיות אלמנת צה"ל אתיופית קטועת רגל כדי שתהיה לך דירה בשטוקהולם). בכל אופן, יחימוביץ' מציעה מס חברות יותר גבוה, שזה הגיוני בהתחשב בזה שהרווח היחסי יותר גדול (פחות כסף הולך על משכורות). בסופו של דבר, אותו אחוז של רווח המיוצר ע"י העובדים (ולא הבעלים) מתגלגל לקופת המדינה והופך לשירותים חברתיים, גם במודל הסקנדינבי וגם במודל של העבודה. זו אותה עוגה, אותה חלוקה, רק טכניקת החלוקה היא שונה. לצורך העניין מחלקים את העוגה השוודית ע"י חיתוך של צלב, ובישראל פורסים אותו לארבעה משולשים שווי צלעות. התוצאה היא אותה תוצאה, והדרך היא אותה דרך סוציאל דמוקרטית. ושוב נחזור לכך שהמודל לא ליברלי, שכן המודל הליברלי דוגמל בצמצום השירות הציבורי ובעקרון היד הנעלמה. פה אין שום יד נעלמה, יש יד שנותנת שוויון הזדמנויות מלא לכלל האוכלוסייה, מה שמנגיש שירותים ציבוריים לאוכלוסיה, ופעמים רבות משביח את כוח העבודה (לדוגמא, חוגים לילדים הם לא מצרך יקר ונגישים לכולם. בישראל לעומת זאת לא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה העשרה של הילד שמסייעת להתפתחותו, וגם משפחות שמקבלות סיוע לא יוציאו את הכסף על "מותרות" מעין אלה).
דבר שלישי הוא הנוגע למזרח התיכון. אני מסכימה בהחלט שההבדל המרכזי הוא עניין השחיתות. אבל צריך לזכור שהעניין לא רק מבני, אם אתה תשנה מבנה המציאות לא תשתנה באורח פלא (אותו דבר אגב לגבי שינוי שיטת הממשל) – צריך לראות בעיות שעלולות לצוץ. המבנה הקודם, המושחת, יוצר גם תרבות. זה תהליך של השפעה הדדית וכינון הדדי שדורש שינוי, ללא ספק. לכן השינוי צריך להיעשות בצורה זהירה – אנחנו יכולים להתחיל לשנות סדרי עולם ולקפוץ למבנה הנורדי, מה שעלול להביא לקריסת מערכות. אנחנו יכולים גם ללכת לשינויים ארוכי טווח אבל יותר קרובים לשיטה הכלכלית של ישראל, והוא המודל של מפלגת העבודה, שמסתמך על כך שיש מבנים קיימים שניתן לשפץ אותם ולבנות מדינה סוציאל דמוקרטית, ולא להפיל שיטה על מדינה. ושוב נחזור לאיגודי העובדים – אורי מדבר על כך שבגלל שרוב העובדים חברים בוועדים זה מקשה על סחטנות. יש בזה מן האמת, אבל לא ניתן לומר שזהו הסבר לתופעה. כי גם בשוודיה יש חברת חשמל אחת, והם יכולים לכבות את השאלטר בכל מקרה. זה לא העניין פה, מה שחשוב הוא יחסי עובד-מעביד, ולדעתי זה המפתח להצלחת המודל. דווקא האיגודים הם מפשרים בין עובדים ומעבידים, והמטרה הופכת להיות משותפת. נוצר בסיס הבנה ושיתוף פעולה כי לשני הצדדים יש גב. זה גם גורם להנאה רבה יותר מהעבודה, וגורם לרצון שהחברה תצליח. לעומת זאת השוק החופשי הוא שוק שהתחרות משטלטת עליו. תחרות זה בריא, עד מידה מסויימת. בשוק החופשי התחרות הופכת לתחרות לא בריאה. זכור לי שקראתי מאמר על מייקרוסופט (נראה לי, אולי זאת הייתה חברה אחרת) שהיה נהוג שם לפטר עובדים באופן תקופתי. גם אם העובדים היו טובים, אם הם היו טיפה פחות טובים מהשאר – היו צפויים להם פיטורים. בהתחלה זה גרם לעסק לצמוח כי כולם רצו להצליח, אבל אחרי שהחברה גדלה זה הפך למלחמות פנימיות והתעסקות בלחסל את האחרים, במקום לעבוד כולם ולתרום. בקיצור, המפתח הוא סולידריות אזרחית וכלכלית.
אמן.
בערך מה שאני רציתי להגיד, רק שמה שאת אומרת הוא מפורט הרבה יותר (זו מחמאה, כן).
על חופש ושוויון רשמתי כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2119876
לא רציתי לחזור על עצמי, ולכן לא פירטתי ברשומה הנוכחית. האבחנה שלך בין חירות חיובית לחירות שלילית לא רלוונטית בהקשר הזה.
כשאומרים ממשלה גדולה מתכוונים למגזר ציבורי גדול. מן הסתם לא מתכוונים למספר גדול של שרים או לשולחן ישיבות גדול במיוחד או לכך שהשרים הם שמנים וגבוהים. זה לא "אי דיוק" אלא הדרך המקובלת לומר את הדברים.
השימוש שלי בקפיטליזם לא שגוי. מה ששגוי זה ההבנה של המושג קפיטליזם בקרב השמאל ובפקולטות למדעי החברה והרוח, שם הפכו את המילה "קפיטליזם" למן שם תואר כללי שכולל את כל מה שרע בעולם. את מוזמנת לבדוק את הערך בוויקיפדיה של המילה קפיטליזם, את המקורות שלה, ולהבין שהיא מתאימה יופי על מנת לתאר את כלכלת המדינות הנורדיות. כמו שכתבתי למגיב קודם, כאן זה לא ארץ הפלאות של אליס, ומגיבי הבלוג אינם רשאים להקנות למילים ישנות משמעויות חדשות ככל העולה על רוחם.
כמו כן, אין משמעות לשילוב המילים "כלכלה שמטרתה רווח". לכל המדינות בעולם ובהיסטוריה יש את אותה המטרה הכלכלית המוצהרת – איכות חיים גבוהה לאזרחים.
אכן יש הרבה הסכמים קיבוציים במדינות הנורדיות, אבל ההגנה על העובדים נמוכה. את יכולה לראות את הנתונים הרלוונטים כאן, בתרשים 2:
יש ללחוץ כדי לגשת אל sapir.pdf
גם לגבי בעלי ההון את טועה, גובים מהם דווקא מיסים די גבוהים.
ושוב, בכל מדינה מה שעומד במרכז זה שיפור איכות החיים של התושבים, לא "צבירת רווחים". את עושה דמונזיציה למדינות קפיטליסטיות כגון ארה"ב, שוויץ, אוסטרליה וכו' כשאת מתארת אותן בתור מכונה לעשיית רווחים. הן מעולם לא היו מכונה כזו, ומעולם לא ניסו להיות.
לגבי הדיור הציבורי בשבדיה, אני דווקא הבנתי שדי קוטלים אותו, כמו בכל העולם. ראי כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2091690
תמיד בארץ כולם מראים השוואות בין דיור ציבורי בארץ לעולם, ומתעלמים מכך שבכל העולם מדינות די מצטערות על כך שהם התחילו עם דיור ציבורי.
מפלגת העבודה אכן תומכת במאפיינים רבים הדומים למודל הנורדי, אבל הנקודה של הרשומה היא שהיא לא תומכת בשוק החופשי המסוגל לייצר כלכלה חזקה שתתמוך בהוצאות ציבוריות כאלו גדולות, וללא שוק חופשי כזה הכיוון הוא לא שבדיה אלא יוון. בכל מאפיין מאקרו כלכלי אנחנו יותר דומים ליוון מאשר לשבדיה (מלבד אחד – inovation). כמו שרק מפלגות שמאליות מסוגלות לצאת למלחמה, כך שאני חושב שרק מפלגה ימנית יכולה ליצור קואליציה רחבה יותר, ביחד עם מפלגת העבודה אולי, וכך יהיה להם מספיק כוח על מנת ליישם רפורמות שישנו את מצב המשק.
בסופו של דבר, תאמיני או לא, המטרה שלי ושלך היא אותה המטרה. אני לא רוצה "כלכלה מבוססת רווח" או איך שלא תקראי לדמוניזציה שעושים בחוגי הלימוד שלך לקפיטליזם. אני רוצה מדינה עם איכות חיים גבוהה, מדינה שכיף לחיות בה. אני לא חושב שמפלגת העבודה תחת שלי יחימוביץ' מובילה אותנו לשם, מכיוון שהיא נטועה עמוק מדי במבני הכוח הקיימים בארץ, אותם מבנים שחותרים תחת החופש הכלכלי.
טוב, אז הנה משפט שהוא לדעתי אחד ממשפטי המפתח בפוסט שלך על חופש ושוויון: "חברה חופשית היא חברה שבה לאנשים מותר לעשות מה שהם רוצים עם כספם".
והמשפט הזה דווקא די הגיוני, מלבד שתי המילים האחרונות שבו. רוצה לומר: חברה חופשית היא חברה שבה לאנשים מותר לעשות מה שהם רוצים, נקודה.
כסף הוא סך הכל אחד האמצעים לעשיית-מה-שאנשים-רוצים. יתר על כן, ברגע שהוא הופך לאמצעי בלעדי, או אפילו עיקרי, המשמש למטרה הזאת, מניה וביה נוצר כרסום בחופש של מספר גדול של אנשים בחברה – בדיוק מפני שלא כל האנשים משתמשים בחופש שלהם על-מנת לצבור כמה שיותר כסף (או יכולים להשתמש בו למטרה הזאת). ואם נכריח את האנשים להשתמש בחופש שלהם בעיקר למטרה הזאת, הוא יהיה חופש מוגבל למדי (להבנתי, הביקורת של מריאנה נגד קפיטליזם כ"כלכלה שמטרתה רווח" מתייחסת בדיוק לפן הזה – ההנחה הבסיסית של השיטה הקפיטליסטית לגבי טבע האדם, שהופכת לנבואה המגשימה את עצמה).
הפתרון הוא לנתק *עד כמה שניתן* את החופש מהכסף. השאלה היא, כמובן, עד כמה ניתן לעשות את זה. באופן אידאלי, אילו ניתן היה להבטיח לכל אדם תנאי קיום בסיסיים – נאמר, את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי (אנחנו בפוסט על הליכוד, כן?) – בלי קשר ליכולתו לצבור רווחים, מן הראוי היה לעשות זאת. התפיסה של guaranteed minimal income הולכת לכיוון הזה. האם ניתן או לא ניתן לעשות את זה בשלב הנוכחי של ההתפתחות הטכנולוגית של האנושות, זו שאלה מעניינת שאין כאן המקום לדון בה.
בעצם, בתפיסת העולם שמקדשת את חופש הפרט, ראיית השוויון בחלוקת ההכנסות כערך חיובי היא סוג של תחליף ליכולת להבטיח רמת קיום בסיסית לכל אדם באשר הוא. כל עוד אנחנו, כחברה, איננו יכולים להבטיח לכל אדם מילוי הולם של צרכיו הבסיסיים בלי שהוא יידרש לשלם עבורם, אנחנו צריכים לפחות להבטיח שלא יהיה פער קריטי בין היכולת של האנשים השונים לשלם עבור מילוי של אותם צרכים. וזאת משום שקיומו של פער קריטי כזה יוביל, במידה רבה של סבירות, להשתלטות של בעלי ממון עודף על שוק מילוי הצרכים באופן כזה שלמועטי הממון לא תהיה גישה אליו (זה מה שקרה לשוק הדיור בארץ בשנים האחרונות).
זניחת ערך השוויון בשם החופש מובילה לכך שעבור בני אדם רבים, החופש היחיד שנותר הוא החופש לישון מתחת לגשר.
מה שכתבת על המטרה היא הנקודה החשובה ביותר. המטרה של "איכות חיים גבוהה" אינה ברורה לי מספיק. האם הכוונה היא ל-"איכות חיים גבוהה לכמה שיותר אזרחים"? אם כן, אז זו נדמית לי מטרה סבירה, כי היא קרובה למטרה האידיאלית בעיני: שכל אזרח יקבל משאבים בהתאם לצרכיו. בעיני זה ערך מוסרי שהשיטה הכלכלית צריכה לשרת.
אם תסכים שזה אכן הערך העליון, תוכל לטעון שהשיטה הקפיטליסטית היא הטובה ביותר להגיע למצב קרוב ככל האפשר לכך שכל אחד יקבל משאבים בהתאם לצרכיו. למשל, תוכל לטעון שבלתי אפשרי למדוד את צרכיו של אדם, ולכן הדבר הקרוב ביותר האפשרי הוא הבטחת איכות חיים גבוהה ככל האפשר לכמה שיותר אזרחים (כלומר, ממוצע גבוה ושונות נמוכה). מכאן תוכל להמשיך ולטעון שהשיטה הקפיטליסטית היא בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להשפיע בצורה חיובית על איכות החיים של כמה שיותר אזרחים (ולא של אזרחים מעטים, כפי שטוענים מתנגדי הקפיטליזם). על כך ניתן להתווכח.
נדמה לי שהמטיפים לטובת השיטה הקפיטליסטית לא תמיד טוענים טענות הקשורות למטרה שציינתי (או מטרת איכות החיים). בשיחות עם קפיטליסטים אני שומע טענות מתחום המוסר: לאדם מוצלח יותר מגיע לקבל יותר כסף. אסור למדינה להגביל את החופש שלי לעשות כמה כסף שאני רוצה. עם ערכי מוסר כאלו איני מסכים. תחת זאת, טענה סבירה (שניתן לבחון באמצעות מחקרים) היא שיש לתת תמורה כספית גדולה יותר לאדם מוצלח כי הדבר יתרום לקידום המטרה (איכות חיים גבוהה וגו') או שיש להימנע מהגבלת החופש לעשות כמה שיותר כסף כי הדבר יתרום לקידום המטרה (איכות חיים וגו'). אם תסכים עם כל ההנחות הללו, דיי.
תודה רבה למני שחידד את כוונתי בצורה מדוייקת ביותר. יש לאבחנות לגבי חופש ושוויון משמעות עצומה לגבי הניתוח, ובסופו של דבר תפישתך לגבי החופש הכריעה לגבי מסקנותיך. תפישתנו שונה ולכן מסקנותינו שונות.
לגבי קפיטליזם – עשיתי את הקפיצה הלוגית של בעלות פרטית על קניין לרווח אישי, אני מקווה שזה מובן. אבל בעלות פרטית אינה מחייבת תחרותיות, דוגמת הכלכלות המרקנתליסטיות. אפשר גם לתת דוגמא מאוד קרובה – שוק הסלולאר טרום הרפורמה היה ונשאר בידיים פרטיות. קפיטליסטי לחלוטין, אך לא תחרותי. גם היום הוא קפיטליסטי, אבל אחרי חקיקה ראויה הוא תחרותי מאוד. הקריטריונים שהבאת למעלה במדד התחרותיות אינם קפיטליסטיים, אלא קריטריונים שמסייעים לתחרותיות במשק בסקטור הפרטי. אבל בסופו של דבר זה וויכוח סמנטי. עליי לציין שבפקולטה למדעי החברה אין דמוניזציה של הקפיטלזים, אמנם יש תיאור מוטעה לגבי המרקסיזם שהוא כביכול מבצע דמוניזציה לקפיטליזם (וזה בקרב מרצים גרועים במיוחד, שמפשרים את מרקס בצורה הנוחה להם).
לגבי ממשלה ומגזר ציבורי – גם וויקיפדיה מבחינה בין ממשלה ומגזר ציבורי.
לגבי הלינק – קראתי חלקים מהמאר ברפרוף אבל ממה שהבנתי מהתרשים הוא מדבר על חקיקה המגנה על עובדים. העפתי מבט גם בחקיקה רלוונטית ואכן אין שם שום דבר מיוחד, אבל לא ראיתי התייחסות לאיגודים. כלומר, הגנה של החוק נמוכה, אבל זה לא אומר שאין הגנה. אם יש מידע משמעותי נוסף במאמר, אנא הפנה אותי אליו.
לגבי בעלי ההון – צודק, באמת יש מיסוי גבוה של בעלי ההון. כוונתי הייתה מס חברות.
באשר לדיור הציבורי – בגלל שהדיור הציבורי נעשה בשכונות מרוכזות והוא מיועד לשכבות החלשות תחילה נוצרו הבעיות שנוצרו. זו פרקטיקה שלא צריכה להראות כך בהכרח, כלומר אתה לא חייבת להיות הכי נחשל כדי להיות זכאי. הרפורמה בשוק הדיור שמאפשרת לזוגות צעירים דיור בר השגה היא דוגמא מצויינת לכך (גם אם אינה דיור ציבורי) – בהתחלה הקריטריונים היו מופנים לאוכלוסיות דתיות, אך עם לחץ ציבורי הן שונו כך שיהיו נגישים לזוגות צעירים שאינם בהכרח זוגות דתיים. כלומר, זה עניין של אילו קריטריונים אתה מציב. דיור ציבורי יכול להיות מוכוון גם לשכבות חלשות וגם לשכבות פחות חלשות שמעוניינות בכך. בנוסף, פיזור הבנייה הציבורית הוא מרכיב משמעותי ולקח חשוב מהעבר – בנייה יותר מפוזרת של דיור ציבורי יכולה להיות גורם משלב ולא גורם מעכב, והיא עניין של תכנון ממשלתי.
אני מבינה בהחלט שמטרתנו היא אותה מטרה. אם זה לא היה כך לא היה שום דיון. אם כבר, אני מסכימה איתך לגבי רוב הדברים שכתבת כאן, בניגוד לרשומות אחרות. הדמוניזציה היחידה שאני נתקלת בה זו הדמוניזציה של חוגי הלימוד שלי שלא עשו לך שום דבר רע. הטענה שלי היא שדרכה של שלי יחמוביץ' קרובה יותר להשיג כלכלה משגשגת מאשר דרך הליכוד (לדוגמא הפרטה מלאה של משאבי טבע – לאורך השנים נורווגיה בנתה את מדינת הרווחה שלה על חלקה היחסי בתעשיית הנפט). לדעתי שינוי צריך גם להתחשב במבנה הקיים, אתה לא יכול להפיל כלכלה מלמעלה, לצערי. המבנה הקיים מאפשר שינוי הדרגתי ארוך טווח ומותאם יותר, תוך השגת אותה מטרה על ידי חלוקה שונה של אותו "שלל". בשורה התחתונה ימין שואף לצמצם את המגזר הציבורי, בעוד השמאל שואף להגדילו, וזה מה שעומד בבסיס ההבחנות הללו. לצורך העניין אני אציין שאני לא תמיד מסכימה עם דרכה של יחימוביץ', והיא אינה חסרת בעייתיות.
ליוסי – עליי לציין שהבעייה היא לא שמי שמוצלח יותר יקבל יותר. זה דווקא נשמע לי מאוד מוסרי. ההבחנה שמנכ"ל מוצלח יותר ממתכנת שכתב תוכנה הוא מוצלח יותר היא הבעייה. כל עבודה מכבדת את בעליה וברגע שפערים כלכליים מצטמצמים התובנה הזו נגלית.
תודה, מריאנה.
דרך אגב, לעניין הקפיטליזם: רדיפת הרווח היא אכן המאפיין הבסיסי של השיטה הכלכלית הזאת, מעבר לבעלות הפרטית על רכוש (ימיה של הבעלות הפרטית הם כנראה כימי האנושות; הקפיטליזם קיים רק כמה מאות שנים). איך ולמה התפתח הקפיטליזם עד שהגיע לצורתו העכשווית, זו שאלה מעניינת שקשה לענות עליה במסגרת של טוקבק (יותר סדר גודל של כמה קורסים אוניברסיטאיים וכמה עשרות ספרים).
רדיפת רווח לכשעצמה אינה דבר רע, כל עוד היא אינה באה על חשבון פגיעה בזכויותיהם של בני אדם אחרים (ואי-הרחבת זכויותיהם של בני אדם בהתאם לרמת ההתפתחות הטכנולוגית, הכלכלית והפוליטית של חברה מסוימת כמוה כפגיעה בזכויותיהם). למעשה, סוציאל-דמוקרטיה היא בדיוק ניסיון לקיים את מאפייני היסוד של השיטה הקפיטליסטית, תוך השקעת מאמץ מצד המדינה בהרחבה מירבית של הזכויות הסוציאליות (והפוליטיות) של כלל בני האדם החיים בתחומה. צמצום הפערים הכלכליים הוא כלי להרחבת זכויות הכלל.
עכשיו, איך לעשות את זה בפועל זאת שאלה מורכבת, שכמובן תלויה במציאות הקונקרטית של כל מדינה. במדינה שמעניקה רשת בטחון כלכלי למובטליה, כולל דמי אבטלה שניתן להתקיים מהם בכבוד פרק-זמן ממושך ואפשרות סבירה של הסבה מקצועית במימון המדינה, פתיחת השוק המקומי לייבוא מתחרה שיחסל משרות מסוימות במשק המקומי (אבל מנגד, יוזיל את מחירם של מוצרים מסוימים) יכולה להיות רעיון שמקדם את רווחת הכלל. במדינת ישראל, עם התנכרות הולכת וגוברת של המדינה למובטלים, המצב שונה. אני אשמח לשלם כמה שקלים פחות על מוצרי החלב, אבל לא אם אני אדע שכתוצאה מהחסכון הזה נהרסו חייהם של כמה אלפי עובדים.
לגבי הדיור הציבורי – הוא חשוב, אבל מימדי משבר הדיור בישראל הם כאלה שציפייה לפתרון, או אפילו להקלה משמעותית, של המשבר דרך הדיור הציבורי משולה לציפייה לרפא מלריה באמצעות אקמול. שוק הדיור בישראל הוא שוק שמתנהל במחסור, בגלל כל מיני גורמים (קצב מהיר מדי של גידול אוכלוסייה, קצב איטי מדי של אישור פרוייקטים חדשים לבניה, מסים גבוהים מדי שהמדינה גובה בכל הקשור לבנייה למגורים, וכו'). את רוב הגורמים האלה לא ניתן לשנות במהירות. לכן, שוק הדיור בישראל ימשיך להתנהל בתנאי מחסור גם בשנים הקרובות. וכאשר שוק כלשהו מתנהל בתנאי מחסור, המדינה צריכה להתערב בשוק באופן עמוק על-מנת להבטיח שרגליהם של אנשים מועטי ממון לא יידחקו ממנו. לא רק לתת פתרונות נקודתיים לקבוצות מסוימות – להתערב בשוק עצמו, עד העצם (אנשים שקנו דירות להשקעה לא הולכים לאהוב התערבות כזאת; לא נורא).
לגבי "מי שמוצלח יקבל יותר" – זה לא מוסרי ולא בלתי-מוסרי. זה קשור לענייני מוסר בערך כמו העובדה שלאדם שרץ מהר ויודע לבעוט טוב בכדור יש סיכוי גבוה יותר להתקבל למועדון כדורגל. אין עם זה שום בעיה, כל עוד אף אחד לא חושב שאדם חייב לשחק כדורגל כדי להתקיים. היקף הכסף שאדם יכול להרוויח בגין פעילות מסוימת תלוי לא רק בכשרונו וחריצותו אלא במידת הביקוש שישנו לתוצרי הפעילות הזאת. וזה בסדר גמור, כל עוד אנחנו לא חושבים שאדם חייב לייצר משהו שיש לו ביקוש בשוק פרטי על-מנת להתקיים. אם נלך, למשל, לתחום לימודי הכלכלה (שדרך אגב, במרבית האוניברסיטאות שייך לפקולטה למדעי החברה), סביר להניח שלתוצרי עבודתו של כלכלן יישומי יהיה יותר ביקוש בשוק הפרטי מאשר לתוצרי עבודתו של כלכלן תאורטי (קל וחומר אחד שמתמחה בהיסטוריה של הכלכלה, למשל). אבל יהיה זה טפשי, ובלתי-צודק, לטעון בשל כך שכלכלן תאורטי או היסטוריות של הכלכלה הנו מוכשר פחות מכלכלן יישומי, או שאין מקום לכלכלה תאורטית/היסטוריה של הכלכלה כמקצוע.
פוסט מאד מעניין, אך ישנן שתי סוגיות עקרוניות שבעטיין ״תכנית סקנדינבית לליכוד״ אינה ישימה :
1. סיבה פוליטית, שבמרכזה העובדה, שבניגוד להנהגה הבכירה, הרוב המכריע של ציבור מצביעי הליכוד נמנה על המעמד הכלכלי החלש, ודוגל באופן כמעט אינסטינקטיבי בתורה כלכלית שהיא הרבה יותר קרובה לבית מדרשה של שלי יחימוביץ׳, אך כמובן לעולם לא יצביע עבורה כיוון שהיא ״שמאל״;
2. סיבה תקציבית: המודל הסקנדינבי הוא כמעט סוריאליסטי בהשוואה אלינו בגלל אלמנט ״הפיל בחדר״ שלא צויין כלל–תקציב הביטחון. כל עוד מגזר (במונחים כלכליים לא יצרני) זה שואב אחוז כה נכבד של המשאב הלאומי אין מקום לחשוב כלל על שאיפה למודל כלכלי סקנדינבי.
דווקא סיבה 1 שלך נראית לי בתור גורם התומך בסיכויי היישום של התוכנית.
לגבי סיבה 2, תקציב הבטחון הוא גורם ניטרלי. כמו שיש לך במשוואה גורם קבוע כלשהו, וברגע שאתה גוזר על מנת למקסם את הפונקציה הוא נעלם. לדעתי אפשר לקחת את מה שנותר מהתקציב בהינתן תקציב הבטחון, וליישם שם איזה מודל כלכלי שנרצה. נכון, אז תמיד נהיה קצת יותר עניים, אז מה? עם מה שיש אפשר לעשות יותר.
פוסט מעניין.
אני מסכים במידה רבה עם גלעד ק.: המודל שאתה מציע מכיל חלקים שנתפסים כשייכים לימין הכלכלי – גמישות בשוק העבודה, פתיחת המשק לייבוא והפרטה ביחד עם החלקים שנתפסים כשייכים לשמאל הכלכלי – מסוי גבוה ומדיניות רווחה נדיבה. ואם זה המצב, לא ברור לי למה התוכנית הזו מתאימה יותר לליכוד מאשר לעבודה.
למה? מכיוון שכל הרקורד הקפיטליסטי של נתניהו מתמצה בשאלת גודל הממשלה ומדינת הרווחה. נתניהו לא עשה מהלכים משמעותיים לשנות את מבנה ההסכמים הקיבוציים במשק, או מהלכים משמעותיים לפתיחת השוק לייבוא (איפה נקברו המלצות ועדת הרכב למשל?) או הפרטות דרמטיות. עיקר הרקורד שלו הוא מהקיצוץ המשמעותי בתשלומי ההעברה ב2003. וגם כיום, עיקר הדיון והטיעון שלו הוא ביחס לגודל הממשלה – הורדת מסים וצמצום המגזר הציבורי. אני חושב שזה לא מקרי, מכיוון שזה הרבה יותר קל מלהסתכסך עם ועדי עובדים עם הרבה מתפקדים בליכוד (מישוה אמר חיים כץ?) או עם מונופוליסטים, ונתניהו תמיד הולך על מה שקל.
כך שאם ההנחה שלך היא שהליכוד "יבלע" את הגדלת התקציב כדי לבצע את הדברים האחרים – זה לא יקרה.
מעבר לכך, אני חושב שהמאפיינים הייחודיים של החברה הישראלית – בפרט, השבטיות שבה, והעדר הסולידאריות הבין-מגזרית והאמון בשלטון הנובע ממנה – הם נקודות תורפה מאוד משמעותיות. "צריך לחסל את הכלכלה השחורה ולהוציא חרדים לעבודה" לא צריכה להיות נקודת לואי אלא נקודה מרכזית בתוכנית, כי אחרת סקנדינביה אף פעם לא תהיה כאן (בפרט, כלכלה שחורה למשל היא מה שהביא את יוון לאיפה שהיא הרבה יותר משוק עבודה לא גמיש).
היא מתאימה יותר לליכוד מכיוון שמפלגת העבודה קשורה הרבה יותר חזק להסתדרות, ומכיוון ששלי יחימוביץ' שבויה בתפיסה כלכלית שונה לחלוטין ממה שקורה בשבדיה. ביבי צריך לעבור דרך אידיאולוגית יותר קצרה ממנה על מנת לאמץ את המודל.
מה שביבי עשה או לא עשה פחות רלוונטי – מן הסתם היו לו אילוצים פוליטיים, כמו שאתה כותב. גם התוכנית הזו לא תצליח אם יתנו לחיים כץ ואריה דרעי להחליט בנידון. הסיכוי היחיד הוא יצירת מבנה פוליטי שינטרל את הגורמים המפריעים, אולי על ידי ממשלת אחדות.
אם בוחנים לעומק מגלים שאין דבר כזה באמת "המודל הנורדי" או "כלכלה סקנדיבית". המודלים הסוציאל-דמוקרטיים שלהם משתנים ממדינה למדינה. לדוג' בשבדיה רוב השירותים הציבוריים מופרטים (תחת רגולציה וכללים מאוד נוקשים) ואילו בפינלנד הממשלה מחזיקה עדיין ברוב השירותים. דוגמא נוספת היא נורבגיה, אשר בעלת מאגר עצום של נפט ומממנת את רוב השירותים הציבוריים באמצעות מיסוי כבד על תעשיית הנפט במדינה, פריבלגיה שלא קיימת בשאר המדינות הנורדיות.
הדבר הבסיסי המשותף ביניהן זה פקטור האמון. יש אמון בין סקטורים שונים במדינה, ובעיקר אמון של האזרחים בממשלות שלהן ועל כן ניתן להכיל מיסים גבוהים מבלי ליצור התמרמרות כי האזרח מרגיש שהכסף חוזר אליו או למטרות צודקות אחרות.
נכון, כמו שכתבתי בעבר וגם ברשומה הזו אמון הוא אחד הגורמים החשובים ביותר, ואם תאמר שהוא הכי חשוב אני לא אתווכח איתך.