חייבים לעשות משהו!
לפני מספר שנים תרגלתי בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב קורס שאחד הנושאים שנלמדו במסגרתו הוא עצי החלטה. מדובר בנושא די פשוט: תיאור של בעיית החלטה מרובת שלבים על ידי ציור תרשים עץ, בו הצמתים מתארים את ההחלטות וה"עלים" מתארים את התוצאות הסופיות ואת ההסתברויות להתרחשותן בעקבות כל החלטה, ואז "קיפול" העץ לאחור על ידי חישוב התוחלת על מנת להבין מהי ההחלטה הנכונה בכל שלב. אני לא אכנס לפרטים, מי שרוצה יכול לקרוא כאן.
דוגמה לעץ החלטה. אם לא הבנתם אז לא נורא.
(הפתרון הוא שלחברה משתלם לגשת למכרז A, ואם היא מפסידה אז לגשת למכרז B)
העץ שבדוגמה למעלה אינו שלם. מופיעות בו האפשרות לגשת למכרז A או למכרז B, אבל ישנה אופציה נוספת שרבים נוטים לשכוח ממנה: האופציה "do nothing". מכיוון שעצי החלטה הם די פשוטים, ברגע שאתה תופס את העיקרון קשה לבנות שאלות עליהם למבחן, אלא אם אתה מעוניין שזו תהיה שאלה שכל הכיתה תענה עליה נכון. אחת הדרכים לבלבל את הסטודנטים ולבנות שאלת עצי החלטה שלא כולם יצליחו לפתור, היא לבנות בעיה שבה האופציה do nothing היא המשתלמת ביותר. אתה כותב להם במבחן סיפור על אדם או חברה שצריך לקבל כל מני החלטות בסביבת אי וודאות, ומזכיר כבדרך אגב שאחת האפשרויות באחד הצמתים היא פשוט לא לעשות כלום. סטודנטים רבים נוטים להתעלם מהאפשרות הזו כשהם מציירים את העץ ומחשבים את התוחלות.
גם במציאות בני אדם נוטים להתעלם מהאופציה לא לעשות כלום, אבל רק במצבים מסוימים. ישנם הרבה מצבים הפוכים שבהם אנשים דווקא מתעקשים שלא לבחור ולפעול גם כאשר אין זה רציונאלי, והתופעה הזו זכתה לסיווג בתור הטיה קוגניטיבית, הטיית הסטאטוס-קוו. אך כאשר בני אדם בוחנים את הפעילות של נציג כלשהו המקבל החלטות ופועל עבורם – מנהל, פוליטיקאי, או עובד שלהם – ההטיה היא במקרים רבים בכיוון ההפוך. אם ישנה בעיה, ואותו נציג לא עשה שום דבר בקשר אליה, לא בחר אקטיבית בשום אופציה, אז מבחינתם הוא כשל – למרות שלפעמים הפעולה הרציונאלית ביותר היא דווקא לשבת ולחכות.
מתי עדיף לא לעשות כלום?
בבעיות פשוטות של עצי החלטה האופציה do nothing מניבה רווח של אפס, ועדיף להשתמש בה כאשר שאר האופציות מניבות רווח שלילי בתוחלת. במציאות ובבעיות מסובכות יותר כדאיות השימוש באופציה הזו תלויה בדרך כלל בתחזיות לגבי העתיד.
למשל, אם מנהיג נמצא במצב שבו אין לו אפשרויות טובות, אך העולם הוא דינאמי ויש סיבות לחשוב שבעוד תקופה מסוימת יצוצו אפשרויות חדשות, ייתכן שעדיף לא לעשות כלום. כמובן שמדובר בסיכון – ייתכן שכמה מהאפשרויות הנוכחיות ייעלמו, ונישאר עם סל בחירה של אפשרויות גרועות יותר. תחזיות עתידיות הן תמיד עניין מסוכן. מקרה אחר שבו ייתכן שעדיף לא לעשות דבר הוא כאשר רמת אי הוודאות הנוכחית גבוהה, ויש סיבות לחשוב שבעוד תקופה מסוימת היא תרד. אם רק נחכה מעט נדע הרבה יותר על האופציות העומדות בפנינו ועל העולם שמקיף אותנו, אז אין סיבה לקבל החלטה גורלית כרגע.
בניגוד לתפיסה הציבורית הנפוצה, ההחלטה לא לעשות כלום אינה החלטה קלה עבור פוליטיקאים או מנהלים. אם היא תתברר בדיעבד כלא נכונה, הביקורת על המנהיג שלא עשה דבר תהיה קשה יותר מאשר הביקורת על המנהיג שקיבל החלטה לפעול וטעה. השני תמיד יכול להשתמש בתירוץ הנצחי "מי שלא עושה לא טועה", לטעון שהוא לפחות ניסה ולכו תדעו מה היה קורה אם הוא לא היה פועל.
הסכסוך
כל ממשלה ישראלית בשני העשורים האחרונים עמדה בפני סט של בחירות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני: להציע לפלסטינים הצעות שלום שונות, להיכנס או לא להיכנס לכל מני מבצעים צבאיים, לתמוך או לא לתמוך בהרחבת ההתנחלויות, ועוד. הבחירות האלו הן בחירות בתנאי אי וודאות קיצוניים – אף אחד לא באמת יודע אם ניתן לסמוך על המנהיגים הפלסטיניים, אם יש להם מנדט מהעם שלהם לקבלת החלטות קשות, האם דעת הציבור יכולה להשתנות עם הזמן בתגובה לפעולותינו, איך העולם הערבי יגיב, וכך הלאה. למשל, רק לפני שנים ספורות כל הפרשנים היו בטוחים שאסד ומובארק יושבים לבטח בכיסאותיהם.
ממשלת נתניהו של השנים האחרונות בחרה, לפחות באופן חלקי, באופציה של do nothing (באופן חלקי – מכיוון שכן הייתה השקעה בהרחבת ההתנחלויות). על כך היא ספגה ביקורת רבה, בעיקר משמאל, אך גם גורמים בצד הימני של המפה הפוליטית היו רוצים לראות הליכה בכיוון ברור יותר לעבר טרנספר או סיפוח, תמיכה רחבה יותר בהתנחלויות, ופעולות צבאיות רבות יותר. ממשלת קדימה שלפניה נקלעה גם היא אל האופציה הזו בפועל (גם באופן חלקי, מכיוון שאולמרט ניסה לארגן הצעה להסכם). אני לא יודע מהי הדרך הנכונה לפתור את הסכסוך, אבל דווקא האופציה של לחכות ולראות מה יקרה נראית לי סבירה מאוד, ואני שמח שבה בחרו ראשי הממשלה האחרונים שלנו.
אלו הנימוקים העיקריים לכך:
1. מחסור באופציות טובות: אין לנו אופציות טובות. מצד אחד, הפלסטינים סירבו לרוב הצעות השלום הסבירות, כך שהליכה להסכם שלום ככל הנראה תדרוש מחיר מאוד יקר מאתנו וכלל לא ברור אם המנהיגים שלהם בכלל מעוניינים בכך. מצד שני, האפשרות של סיפוח ומדינה דו-לאומית (עם רוב ערבי בין הירדן לים) גם היא רחוקה מלהיות מלהיבה, וכל מני רעיונות כגון טרנספר המוני רחוקים מלהיות ריאליים, וזאת מבלי להיכנס כלל לשיקולים הומניים ומוסריים. מבצעיים צבאיים כנגד הפלסטינים לא שיפרו את המצב בטווח הארוך, וגם הנוכחי ככל הנראה לא ישנה הרבה.
2. אי וודאות גבוהה: אי הוודאות בעולם הערבי קפצה לאחרונה לרמות גבוהות מאוד. כאשר האקראיות כל כך גבוהה, כל הטיעונים המלומדים לגבי מה שהרחוב הפלסטיני יחשוב או מה המצרים רוצים הם לא יותר ודאיים מהטלת מטבע, ואולי עדיף לחכות על מנת לראות כיצד יראה המזרח התיכון החדש לאחר שהדברים יתייצבו.
3. מחיר נמוך: בינתיים, אנחנו יכולים לסבול את זה. תקופת הפיגועים הגדולים הסתיימה. הבעיה העיקרית היא מטחי הירי על יישובי הדרום (ובימים האחרונים גם צפונה מכך), ויש לשפר את ההתמודדות איתה ואולי לצאת מדי כמה שנים למבצעים צבאיים שלא ישנו דבר מהותי, אבל באופן כללי מדינת ישראל יכולה להתנהל עם המצב כפי שהוא עוד שנים רבות.
כמובן, אפשר לנהל את האופציה של do nothing באופן מעט שונה. אפשר גם לנהל קשקשת-הסכמים על אש נמוכה עם הפלסטינאים, שבפועל לא יצא ממנה כלום, ולו רק כדי לרצות את המצפון של האירופאים והאמריקנים ולצבור מספר נקודות במלחמת ההסברה. אבל כל עוד אין לראש הממשלה הישראלי כוונה לשנות את הסטאטוס קוו באופן דרמטי האופציה שהוא בוחר בה בפועל היא do nothing, ולדעתי זו האופציה הנכונה כרגע מבחינתה של מדינת ישראל.
אני לא יוצא כאן כנגד מבצע עמוד ענן, אני פשוט טוען שהוא חלק מהמדיניות הזו – מבצע עם מטרות מוגבלות לטווח קצר שאף אחד לא מצפה ממנו ליותר מדי. אני לא טוען שצה"ל צריך להניח את נשקו ולא לעשות דבר, אלא שהממשלה לא צריכה לקבל "החלטות היסטוריות" כלשהן שישנו את המצב הנוכחי באופן דרמטי לכיוון כזה או אחר.
הברברים והציוויליזציה
לאחרונה מתרבים בארצנו הקטנטונת הברברים. אני לא מתכוון לצעירים שאינם מנומסים; אני מתכוון לישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, רבים מהם משכילים, שאיבדו את אמונם בציוויליזציה. כתבתי על אובדן האמון ברשומה קודמת, והוא מוצדק במידה רבה, אבל הברברים הם אלו שלוקחים אותו רחוק מדי.
בהקשר של הדיון המדיני, הברברים הם אלו שבטוחים שכל ראשי הממשלה, השרים וראשי מערכת הביטחון הם מטומטמים גמורים. בדרך כלל מקובל לחלק את הברברים לאלו שאינם מבינים מדוע צה"ל לא מפיל פצצת אטום על עזה, ולעומתם אלו שאינם מבינים מדוע אנחנו לא מזמינים את מנהיגי החמאס לנאום בכנסת וחותמים על הסכם שיסיים את הסכסוך. לדעתי החלוקה הזו מיותרת; ברברים מימין אינם שונים מברברים משמאל, בשני המקרים מדובר קודם כל באנשים שבטוחים שכולם שם למעלה מטומטמים. ביבי, ברק, אולמרט, ציפי, שרון, רבין, פרס, וכל השרים וכל הרמטכ"לים – כולם טיפשים גמורים, כי הרי הפתרון כל כך פשוט והם לא מסוגלים לראותו. למה הם לא פשוט קמים ועושים את הדבר הנכון? הם טיפשים. הם פחדנים. הם פשוט לא חזקים מספיק, זו הבעיה. הם לא החלטיים מספיק. אנחנו צריכים מנהיג חזק. אנחנו צריכים את בן גוריון. את סטאלין. את צ'רצ'יל. מישהו. יום אחד יגיע המשיח ויציל אותנו.
זה די מגוחך.
הצמרת של הפוליטיקה הישראלית והצמרת של צה"ל מלאה באנשים מבריקים, חזקים והחלטיים, בעלי קורות חיים יוצאי דופן המלאים בסימנים להצטיינות ועמידה באתגרים. ייתכן שחלקם נגועים בשחיתות, ייתכן שמדי פעם הם טועים או מעמידים אינטרס אישי לפני האינטרסים של המדינה, אבל טיפשים הם לא. גם לא חלשים או פחדנים. אין לי ספק שהאופציות "לשטח את עזה" ו – "לחתום על הסכם שלום עם החמאס" חלפו במחשבותיהם לא פעם, ונדחו מטעמים שונים. ישנו הבדל בסיסי בין לבקר את ראש הממשלה, לבין לצאת מנקודת הנחה שמדובר באידיוט גמור, סוג של ליצן שהצליח להגיע למעמדו בזכות מנה גדושה של מזל. הברברים הם אלו שחצו את הגבול הזה, אלו שבטוחים שקיים פתרון פשוט. לא קיים פתרון כזה. אנחנו נישאר תקועים עם הסכסוך עוד שנים רבות, לא משנה מה נבחר לעשות. כל האופציות גרועות.
ולסיכום
אני לא חושב שאי פעם התייחסתי בבלוג הזה לעניין הפלסטיני. זה לא במקרה – אני באמת חושב שאין כמעט שום דבר חשוב או חדש שניתן לומר או לעשות בנושא הסכסוך. בעיות שאין מה לעשות על מנת לפתור אותן אינן בעיות אמיתיות; הן המצב הקיים. הנראטיב של בעיה המובילה להתמודדות אמיצה ופתרון מוחלט הוא ילדותי ומתאים לסרטים הוליוודים, לא לעולם האמיתי. בעולם האמיתי, ישנן בעיות שפשוט צריך ללמוד לחיות איתן, לטוב ולרע.
אז מה נעשה? כלום, בינתיים. נתמודד. נחיה, כמו שחיינו עד עכשיו. ומה יהיה עם הכיבוש? יהיה. וההתנחלויות? גם יהיו. והפלסטינים? לא ייעלמו לשום מקום. גם הם יתמודדו, יחיו, כמו שהם חיו עד עכשיו. והעולם? אולי הגיע הזמן שהעולם יחפש לו דברים מעניינים וחשובים יותר להתעסק בהם. די עם ההיסטריה. אין כאן שום פצצות זמן, ושום תחזיות אפוקליפטיות, ושום חלונות הזדמנויות שכבר עשרים שנה מבטיחים לנו שהם הולכים אוטוטו להיסגר וחייבים לפעול עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי. כבר היה מאוחר מדי ב 1948. התקדמנו מאז.
אני מאוד מרוצה מהפוקוס הגדל והולך בארץ על בעיות פנים, על נושאים של כלכלה וחברה, פוקוס שהתבטא בין השאר במחאה החברתית. אני מקווה שהמבצע הנוכחי יגמר במהרה ושנושאי כלכלה וחברה יחזרו לשלוט במהדורות החדשות ובסטאטוסים בפייסבוק, מה שיאלץ את הפוליטיקאים שלנו להפסיק לזרוק לאוויר הצהרות על שלום וביטחון וציוויים היסטוריים מגוחכים, להפשיל שרוולים, ולגשת אל העבודה הקשה שעבורה אנחנו משלמים להם משכורת – שיפור איכות חייהם של אזרחי מדינת ישראל, תוך התמקדות באותם נושאים שבהם כן ניתן לשנות משהו.
והפלסטינים? אולי הגיע הזמן שגם הם יתחילו להתעסק בבעיות פנים וכלכלה במקום להיות תקועים בתוך נראטיב אינסופי של נקמה רווית דם ורחמים עצמיים.
ה-אפשרות מבחינתי היא "החופרת": טיל אוויר-קרקע שמכריח את הפיצוץ להיכנס פנימה לתוך האדמה (הנפץ ההודף מתפוצץ כרבע שניה אחרי המרסק). כשיש מספיק בורות הם יורים מהים ואז הים ממלא את הבורות עד כדי טביעה.
ככל שהם יורים יותר מאותו מקום כך הבור נעשה עמוק יותר, ובמקרה הכי טוב על הטיל לעשות דרך ארוכה יותר רק כדי לצאת.
החלק הראשון של הפוסט שלך למעשה מוכיח שכל מה שמתרגלים עושים זה מחפשים דרכים יצירתיות המבוססות על הטיות קוגניטיביות כדי להכשיל סטודנטים במבחן, מה שמאשש את התיאוריה שהייתה לי במהלך הלימודים 🙂
אני חושב שעצם העובדה שאתה עושה משהו (גם אם לעשות שום דבר היא אסטרטגיה משתלמת יותר) נותנת לך תחושה מזוייפת של שליטה בגורלך. ההישג הגדול ביותר של ממשלת ישראל במהלך המשבר הכלכלי האחרון היה העובדה שהם לא עשו כלום (זולת מדיניות מוניטארית מרחיבה של בנק ישראל). אבל לך תגיד לציבור שזה שלא עשית שום דבר עזר להם במשהו.
ברור שזה מה שמתרגלים עושים. אנחנו רוצים ציונים שמתפלגים יפה סביב השמונים, אם כולם יקבלו 100 אז זה מבחן גרוע וראש הפקולטה ירד על המרצה. בקורסים שהם מלכתחילה קלים, אין ברירה אלא לנסות להכשיל בדרכים יצירתיות כדי לקבל את אותה ההתפלגות סביב 80.
הפלסטינים האלה. רק רחמים עצמיים ונקמות רוויות דם. באמת לא ברור למה הם לא יכולים להשתחרר מזה ולתת לאורי כץ לפתור את הבעיות שיש למדינת ישראל בתוך גבולותיה (וההתנחלויות). מה הם בכלל רוצים מאתנו? אנחנו אחים? אנחנו מכירים אותם מאיפשהו? אולי שירתנו איתם ביחד בצבא? הבטחנו להם פעם משהו? שיעזבו אותנו בשקט, ושכל אחד מהעמים יישב במדינה שלו ויתעסק בבעיות הפנימיות שלו.
בדיוק.
"ושכל אחד מהעמים יישב במדינה שלו"
אופס…
הבעיה היא שאפשרות ה-Do nothing לא בהכרח קיימת. אני חושב שאפשר להדגים את זה הכי טוב באמצעות בעיה שקרובה יותר לליבך והיא האיום הדמוגרפי החרדי. בוא נניח שבעקבות מבצע 'עמוד ענן' הנושא החרדי – גיוס לכולם, חינוך, תעסוקה – לא עולה על סדר היום בבחירות הקרובות, וגם הקואליציה הבאה לא 'עוסקת' בנושאים האלו. האם זה אומר שהממשלה בחרה באופציה Do nothing? לא, כמובן שלא. יהדות התורה עדין יושבת בועדת הכספים, ש"ס עדין יושבת במשרד הפנים. בנוסף, עוד תיקי פנים מקצועיים מובהקים כמו השיכון או הבריאות, המקומות בהם תקציבים באמת מנותבים מאזרח לשני, בידי החרדים.
ואז, עוד 4 שנים של ריבוי טבעי חרדי גבוה נתמך קצבאות. עוד ארבע שכבות גיל של ילדים שגדלים ללא חינוך שמכין אותם לעולם המערבי, והסיכוי שהסיפור הזה יוכל אי פעם להיפתר מנקודת מבטינו ירד פלאים.
בכל הקשר להתנחלויות, על אף מספר הבדלים מתבקשים. העניין דומה, אבל מעט סמוי יותר מן העין. בכל יום מתקבלות החלטות שקשורות לעתיד השטחים. היכן תבנה הגדר בגוש עציון, אילו שטחים יסגרו על ידי הצבא, כמה התחלות בנייה יהיו בהתנחלויות וכו' וכו'. רק עכשיו נחשפו יום אחרי יום העברות הכספים מתחת לשלחן להתנחלויות ולחרדים בממשלה האחרונה. בשני המקרים מדובר בקבוצות לחץ יעילות, שפועלות רחוק מעין התקשורת ושתמורת תמיכה בעניין אחר מוכנות לתת את התמיכה הפוליטית שלהן בכל עניין אחר. לימין, שמלכתחילה יש לו איזשהי זיקה ליהדות ולהתנחלויות, זה הסדר נח. המתנחלים פועלים בשיטתיות ובעקביות להשתלט על מפלגות כשבראשן מרכז הליכוד, שנשלט היום על ידי מתנחלים הרבה יותר ממה שחושבים. עכשיו ראינו גם השתלטות על הבית היהודי, סיעה שהיא מלכתחילה מוכוונת התנחלויות אבל עכשיו הקשר הזה ברור הרבה יותר.
באופן תיאורטי, אופציה של הקפאת הסכסוך, קרי – הקפאת כל ההתנחלויות והמתנה לפרטנר פלסטיני. היא סבירה. היא כן יכולה לבוא כנראה רק ממי שלא באמת מכיר את הכיבוש, את הקטטות היומיומיות במטעי הזיתים בין מתנחלים לפלסטינים, את נסיונות הגירוש הזוחלים וכו'. אבל הייתי יכול לתמוך בה לפני כמה שנים. הבעיה היא שאני לא בטוח שהאופציה הזו קיימת, כשם שהקפאת הבעיה החרדית היא לא אופציה קיימת.
עכשיו, כתבתי שהייתי יכול לתמוך בזה לפני כמה שנים. ובאמת, כמו כולם, אחרי האכזבה העצומה של תהליך אוסלו ושיאי האלימות שהפלסטינים שברו נעשיתי סקפטי לחלוטין כלפי אפשרות למו"מ עם הפלסטינים בזמן הקרוב. אבל הזמנים ממשיכים להשתנות. תסתכל על הגדה ב-5-6 השנים האחרונות – צה"ל מוריד מחסומים, כוחות שיטור פלסטינים במימון אמריקאי משליטים סדר, אבו מאזן, כנראה הפרטנר הנח ביותר שאפשר לדמיין, אומר בטלוויזיה הישראלית שאין לו כוונה לשוב לצפת, ישראל מפציצה בעזה ובתגובה לא יותר מקצת התפרעויות. אז בתור אחד ש-אם אני מבין נכון- אומר שבגדול שתי מדינות לשני עמים הוא הפתרון הסביר האפשרי אבל רק במצב בו הוא אשכרה עדיף על החלופה, כלומר, רק כשהפלסטינים בשלים ומתעסקים בבעיות פנים וכו'. אז תגיד לי, אם מה שיש בגדה עכשיו זו לא 'הבשלה', אז מתי כן תתמוך בחזרה לתהליך המדיני?
ברור שהאפשרות הזו אינה אופטימאלית תמיד. למשל, בנוגע לחרדים כן יש חלון הזדמנויות, וכן יש תחזיות אפוקליפטיות. אני פשוט חושב שבנוגע לפלסטינים אין חלון כזה, מכיוון שאני קורא עיתונים מספיק זמן על מנת לדעת שכבר 20 שנה מספרים לי שיש חלון כזה שהולך להיסגר עוד חודש. אם הוא לא נסגר 20 שנה, למה שהוא יסגר מחר? בגלל שאבו מאזן יעלם? נו, אז יבוא מישהו אחר, לא בהכרח קיצוני יותר.
אני מסתכל על הגדה בשנים האחרונות, ועל פי הידוע לי לאבו מאזן עדיין אין לגיטימציה לחתום על הסכם שלום סביר. אולמרט וברק הציעו לפלסטינים הסכמים נדיבים, ונדחו. אני אתמוך בחזרה לתהליך המדיני ברגע שלמנהיג הפלסטיני תהיה יכולת לחתום על הסכם שאינו כולל תנאים קיצוניים כגון חזרתם של כל הפליטים לשטח ישראל ודברים כאלו. ככל הידוע לי הרגע הזה עוד לא הגיע.
בדיוק – אתה תקוע ב-2000 ומדבר על ברק. דברים השתנו מאז וניזון מסיסמאות די שטחיות ('לאבו מאזן אין לגיטימציה' וכו'). אני לא חושב שאיתגרת את העמדות האלו יותר מדי לאחרונה. ב-4 השנים האחרונות המכשול להתקדמות במו"מ עם הפלסטינים היה נתניהו, לא אבו-מאזן.
לא, אני תקוע ב 2008 ומדבר על אולמרט. למה ההסכם עם אולמרט לא הבשיל? אין לי כוח לחפש אבל ממה שאני זוכר אבו מאזן פשוט לא יכל להרשות לעצמו לחתום.
לאולמרט ב-2007-2008 לא היה יותר מנדט מלאבו-מאזן, כנראה הרבה פחות. שניהם היום מאשימים אחד את השני, ומסכימים שבסה"כ היו קרובים אבל התנאים הפוליטיים לא היו מתאימים. בעיקר בארץ, אגב. רוב הפלסטינים בגדה, לפי סקרים, תומכים ברעיון שתי המדינות. אבו-מאזן הוא לא יאסר עראפת והשנה היא לא 2000, רק אנחנו נתקענו שם. לא שאני לא יכול להבין, כן? אבל 12 שנים אחרי אפשר לעדכן את התפיסות.
הנה עדכון תפיסה: למה כולם מדברים על אבו מאזן? את ההסכם צריך לחתום עם הפלסטינאים, הכוללים: חמאס גיהאד, סלאפים, פזורה (בערך חצי מהפלסטינאים), ערביי ישראל, ושאריות של הפתח. אף אחד מהם לא מכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית (להבדיל מהכרה בקיומה).
תוסיף לזה תלות של הפלסטינאים במה שקורה בארצות ערב (כל קבוצה בהתאם למוצאה אני מניח), ויוצא שבאמת אין טעם להעמיד פנים. לפחות בכמה שנים הקרובות.
קודם כל פוסט מעולה, אני ממש שמח שמצאתי את הבלוג, מאוד מעניין לקרוא פה.
כמו כל דבר במזרח התיכון, בנוגע לסיפור אולמרט-אבו-מאזן, תלוי את מי שואלים. אולמרט טען שהוא נתן לאבו-מאזן הצעה שאי אפשר לסרב לה, ואבו מאזן ביקש לבחון את ההצעה עם יועצים, ואולמרט סירב לו. הידד.
רלוונטי ככל שזה יהיה, או לא יהיה, או וואט אבר, כשמדברים על המנדט של אבו מאזן אני רק רוצה לחדד כמה סוגיות. הבחור עלה לשלוט על פצצה מתקתקת בצורת אוכלוסייה כבושה, ענייה שכמעט כל גיבוריה סיימו מפוזרים לאלפי חתיכות מדממות על רחוב כזה או אחר בירושלים או בתל אביב. זה לא שיש לי יותר מדי סימפטיה לבחור, אבל אני חושב שכל זמן שמדברים על אוכלוסיה כבושה לאבו מאזן אין יותר מדי מה לעשות. הרי המנדט שהוא יקבל מהעם שלו תלוי בצורה ישירה בהתנהגות ישראל. אם ישחררו לו אסירים, הוא יקבל אמון, אם יורידו לו מחסומים, הוא יקבל קולות. יבנו לו בחצר התנחלות, אז הוא יאבד קולות.
כמה יכולת תמרון יש לו במצב הנוכחי? הרי הוא יודע שמחר יכולים לצאת ניסיונות לפיגועים מהשטחים, לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. דיברת בעצמך על מלכודות עוני פה בבלוג.
הוא מנסה למנוע את זה,כי הוא כבר הבין שזה לא משרת את האינטרס שלו כדמות פוליטית שמייצגת את הפתרון הדיפלומטי בצד הפלסטינאי.
אני מסכים שזו היתתמות להגיד שמה שעושה ביבי זה שומר על המצב, הוא פועל בכוונה תחילה או בעצימת עין לחיזוק ההתנחלויות. נכון לומר שהוא לא נוקט בצעדים היסטוריים אלא במדיניות זוחלת. לא ברור לי מה כן צריך לעשות אבל מה שקורה זה בטח לא "כלום".
אהבתי לקרוא למעט טעות קטנה אחת: "סוג של ליצן שהצליח להגיע למעמדו בזכות מנה גדושה של מזל" זה תיאור די טוב של אולמרט (הייתי מחליף את המילה ליצן במושחת לא יוצלח)…
אני חושש שאתה לא עושה צדק עם אולמרט. הוא המושחת הכי מוצלח שהיה כאן 🙂
נתניהו הוא חסיד גדול של "לא לעשות כלום" (או אולי דווקא של "לעשות כלום"?) עד שלא לוחצים עליו.
הפעם היה לחץ חזק מצד החמאס שנגיב… אני לא חושב שהמבצע הזה הוא "לעשות כלום", אם כי ברור לכולם שפיתרון הוא לא ייתן – במקרה הטוב תהיה תקופת רגיעה אחריו.
כשביבי לא מגיב, האיראנים מגיבים: כשצד אחד מחכה שיגידו לו "לעשות" ועד אז בוהה בקיר כ'בוט' מושלם,
האיראנים שרוצים לנהל את העניינים בסופו של דבר מקבלים את מה שהם רוצים.
אתה נותן יותר מדי אמון במנהיגות. בהחלט נעשו מעשים שהיו מטומטמים לחלוטין – מפעל ההתנחלות בעזה או בתוך חברון – מטומטם לחלוטין. החלק הקרקעי במלחמת לבנון השנייה, בפרט אחרי הפסקת האש – מטומטם לחלוטין. ההישארות בדרום לבנון לאורך השנים – מטומטמת לחלוטין. וגם הרעיון שרוב האליטות מקדמות כיום – שאנחנו צריכים למסור עוד שטחים כרגע למתונים הפלסטינים, כשאף אחד לא מבטיח לנו שבמהרה לא ישתלטו עליהם הקיצוניים – הוא גם מטומטם לחלוטין.
אומנם המבצע הנוכחי לא נכנס למצעד האיוולת, לפחות לעת עתה.
בפעם הראשונה שאני קורא את אחת הכתבות שלך ואני מסכים עם כל מילה, לשם שינוי.
הפעם הצלחת לקלוע להלך הרוח הנכון שבו אני נמצא.
לעיתים צריך לעשות משהו.
כמו מנוי על הבלוג הזה.
תודה אורי.
כאשר יש רוה"מ שלא מחליט בכלום זה המצב.
אפשר היה לדבר מזמן רק יש כאן כמה "חמודים" שלא רוצים לדבר.
השנאה והאגו אוכלים כל חלקה טובה.
תענוג לקרוא.
ובאמת הגיע זמן לטפל באזרחים ולא רק בכיסאות.
בתקווה לשלום ושקט ממלחמות למען הילדים. ובכלל.
סיבה אחת שאני לא מסכים איתך, אי עשיית כלום במצב הנוכחי תבטל כמה מהאפשרויות היותר מוצלחות בעתיד שאני נוטה להסכים איתך שאינן ישימות היום, כמו הסכם שלום עם הפלסטינים או העברת יהודה ושומרון לירדן. באמצע 2009 חיו 300 אלף מתנחלים ביהודה ושומרון, באמצע 2012 חיו 350 אלף. למרות הקפאה של עשרה חודשים גדלה אוכלוסיית ההתנלויות ב-50 אלף בשלוש שנים. עד הבחירות הבאות, שייערכו עוד חמש שנים, אפשר להעריך שבלי הקפאה, צעד יוצא דופן או ממשלת שמאל יתקרב מספר המתנחלים לחצי מיליון.
אף ממשלה כמעט בשום שילוב פוליטי לא תוכל לפנות חצי מיליון בני אדם. אני לא רואה אף ממשלה מפנה גם עשירית מזה. זוכרים את ההתנתקות? עשרת אלפים בני אדם. דמיינו פי 500. אפילו פי חמישים יהיה קשה מאוד.
אי אפשר להמשיך את המצב ולהשאיר את כל האפשרויות פתוחות. אפשר לאפשר גידול במספר התושבים רק בגושים או רק ממערב לגדר ההפרדה, אפשר לנסות לפנות את המאחזים המבודדים, אי אפשר לצפות לשלום בעתיד או למדינה יהודית ודמוקרטית בעתיד הרחוק ולהמשיך במצב הנוכחי.
[…] רועי צזנה על ההסכם עם הפלשתינים. אני נוטה גם להסכים עם הפוסט של אורי כץ, שמסביר למה לא לעשות כלום זה לפעמים גם אופציה טובה. […]
כן, עזוב אותך מהפלסטינאים, שישארו להם שם בפליסטן- בנדוסטן תחת מגפי האפרטהייד. "הם לא ייעלמו לשום מקום. גם הם יתמודדו, יחיו, כמו שהם חיו עד עכשיו…" כל עוד הם לא מפריעים לנו לשתות את הקפוצ'ינו שלנו…
בוא רק נראה רק מה יצא, יוצא ועוד ייצא לנו מזה מבחינה כלכלית (שזה הנושא שקרוב לליבך, כאמור.. " שיפור איכות חייהם של אזרחי מדינת ישראל").
בראשית קיבלנו כוח עבודה זול במחירי ריצפה שבנה לנו את שלמת הבטון והמלט שכה היטבנו לכסות בה את הארץ הזאת עד שכבר אי אפשר להבחין לא בחלב ולא בדבש, לא בגפן ולא בתאנה..
והנה, גם הנדל"ן לעמיתי חבר זול יותר..גם דופקים את הפלסטינים וגם קונים נדל"ן בזול. עיסקת המאה…
ומכיון שלא די לנו בזה, בנינו לנו תעשייה בטחונית מפוארת, שיש לה שדה ניסויים פרטי, באש חיה (עשרה-עשרים פלסטינים וישראלים מתים בחודש זה לא נורא – "יש בעיות שצריך ללמוד לחיות איתן, לטוב ולרע."…). תראה מי מחזיק את מפלגת השלטון המפוארת שלך בביצים- יו"ר עובדי התעשייה האוירית- צבא ותעשיות בטחוניות שיש להן מדינה כבר אמרנו??
גם את שיעורי האבטלה העניין הזה עם הפלסטינאים ש"אי אפשר לסמוך עליהם" (בניגוד כמובן למנהיגים הישראלים שאפשר לסמוך עליהם…) סידר לנו. תאר לך איך היינו נראים ב- OECD עם שעורי אבטלה של 15% אחרי ביטול מג"ב, שירותי האבטחה למיניהם ו"התעשיות הבטחוניות"?
בקיצור שיחקנו אותה, וחבל לאבד את ההישגים היפים האלה. אנחנו "מנהלים" את הסכסוך. בטח גם נקבל תו תקן iso9000,