שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת ראויה. היא אינטליגנטית, ופועלת מתוך שליחות אידיאולוגית אמתית – משהו שקשה לומר על חלק גדול מחבריה למקצוע. היא מקדמת את הדיון הציבורי בנושאים כלכליים וחברתיים על חשבון השיח הביטחוני הקלישאתי, מגמה מבורכת ביותר לדעתי, ופועלת להפחתת השפעתם של הלוביסטים בכנסת ונגד שחיתות המגיעה מצידם של בעלי הון. בסך הכל אני מרוצה מכך שהיא בכנסת. אך בשנה האחרונה יצאה יחימוביץ' מתוך הנישה הצרה שלה ועברה להנהיג את המפלגה שעתידה על פי הסקרים להיות השנייה בגודלה במדינת ישראל של אחרי הבחירות. אני לא מסכים עם אלו הטוענים שמחסור באג'נדה ביטחונית הוא החיסרון המרכזי של יחימוביץ' בגלגולה החדש, כמועמדת רצינית לראשות הממשלה. לדעתי החיסרון הוא דווקא בתחום שמעניין אותה, התחום הכלכלי; יחימוביץ' פשוט קיצונית מדי.
"אנחנו" הוא אוסף של מאמרים, נאומים ורשומות שפרסמה יחימוביץ' בשנים האחרונות. הוא מספק הצצה אל תוך תחומי העניין שלה שאינה מפוקחת על ידי יועצים פוליטיים ויועצי תקשורת המנהלים את קמפיין הבחירות של המפלגה, ועל כן הוא יותר רחב ואותנטי מהתבטאויותיה במהלך הקמפיין. ברשומה זו ריכזתי את כל הטיעונים הנגדיים למסרים שיחימוביץ' מנסה להעביר בספר. ראוי לציין כי ישנם נושאים שלגביהם אני דווקא מסכים עם העמדות המובעות בספר, וגם אותם אזכיר בהמשך.
זו ככל הנראה הרשומה הארוכה ביותר שפרסמתי בבלוג (מעל 5,000 מילים, 13 עמודי וורד, ועוד לא סיימתי לכתוב…), ולכן החלטתי לחלק אותה לשניים. בהמשך אפרסם קובץ PDF של הרשומה כולה שיהיה ניתן להוריד ולהדפיס לשם קריאה נוחה יותר. אני אודה לכם אם תעבירו אותה לכל מכר שלכם השוקל להצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות.
עובדים מאורגנים, עובדים לא מאורגנים
נושא חשוב שחוזר על עצמו ברוב פרקי הספר הוא וועדי העובדים ועובדי הקבלן. לדעתה של יחימוביץ', העוול החשוב ביותר במדינת ישראל הוא העסקתם של עובדי הקבלן, ועיוות המציאות המשמעותי ביותר הוא השם הרע שיצא לארגוני עובדים בקרב הציבור הרחב.
בישראל יש מספר יוצא דופן של עובדי קבלן ביחס למדינות אחרות, בייחוד במגזר הציבורי. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא ההסתדרות, שהשיגה לעובדים במגזר זה תנאי שכר מפליגים והגנה יוצאת דופן מפני פיטורים, ואלו מקשים על הגופים הציבוריים לגייס עובדים חדשים. בדנמרק, למשל, מדינה סוציאל-דמוקרטית למופת, אין קביעות במגזר הציבורי, למרות שעובדי המגזר מאוגדים. ראשי ההסתדרות בארץ תמיד ידעו שהם אחד הגורמים המרכזיים למצוקתם של עובדי הקבלן, ועל כן נמנעו מלהתבטא בנושא עד השנים האחרונות. למעשה, חברת כוח האדם הראשונה שקמה בישראל בשנות ה-70, "מנכור", הייתה בבעלות ההסתדרות, ותפקידה היה להעסיק פועלים באופן ארעי בפרויקטים שבהם עובדי מפעלי ים המלח העדיפו להדיר את רגלם. אך יחימוביץ' מסרבת להבין את הסיבתיות הפשוטה הזו. היא כותבת:
"בשוק עבודה מוכה אבטלה, שבו ועד והתארגנות הם מילים גסות, והחוזה מאפשר להעיף אתכם בכל רגע נתון – גם אם העבודה שלכם היא היי-טקית ומצוחצחת והמשכורת סבירה – אין גבול לכוחו של המעביד".
זה אולי נשמע הגיוני, אך שוק העבודה הישראלי אינו מוכה אבטלה.
מקור: OECD
מכיוון שהאבטלה נמוכה, למעסיקים בארץ פשוט אין את הכוח השטני שיחימוביץ' מייחסת להם. נכון, בכל פעם שמופיעה סטטיסטיקה בנושאי אבטלה ישר קופצים כמה חכמים ומזכירים כי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה אצלנו נמוך. אבל הוא נמוך בגלל אנשים שאינם רוצים להשתתף בכוח העבודה (לפחות לא באותו חלק שלו שמשלם מיסים כחוק…). זה לא נכון לטעון שיש שם בחוץ המוני מובטלים המחפשים ורוצים עבודה, ובזכותם המעסיקים מסוגלים לאיים על עובדים ולפגוע בזכויותיהם.
יחימוביץ' מאמינה כי העבודה המאורגנת היא הפתרון לפערים במדינת ישראל:
"אם יינטל הכוח מהעובדים המאורגנים, גם הם יהפכו לעובדי קבלן… בואו נוותר על החמלה והאהבה ונדאג שכל העובדים יהיו מאורגנים, ממאבטחי חברות השמירה ועד עובדי קומברס… ההתבוננות בבעלי ההון ובוועדים כשני מוקדי כוח המונעים ביזור של ההון – שגויה לחלוטין. עבודה מאורגנת היא התרופה, ולא המחלה, וכלי אפקטיבי למאבק בריכוזיות."
בהתאם לאמונתה, היא תומכת בשביתות של וועדי עובדים, כגון שביתת עובדי נמלי התעופה בספטמבר 2010, וטוענת בתוקף שלכוחם של העובדים המאורגנים אין שום השפעה על תנאיהם הנחותים של העובדים הלא מאורגנים באותם הארגונים. נמל התעופה בן גוריון אינו חברה למטרת רווח; הוא מופעל על ידי רשות שדות התעופה, חברה ממשלתית המתוקצבת על ידי משרד התחבורה, ומן הסתם (כמו ברוב הארגונים) חלק משמעותי מהתקציב הוא עלויות כוח אדם. אם עלות ההעסקה של קבוצת עובדים מסוימת גדלה, זה אומר בפשטות שנשאר פחות כסף בתקציב עבור מטרות אחרות, כולל שכרם של עובדי ניקיון. מתמטיקה בסיסית.
התעלמות מהקשר הסיבתי החזק שבין תנאיהם של עובדי המגזר הציבורי לבין העסקת עובדי קבלן במגזר זה היא הכחשה של המציאות. אפילו מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, סמי בן עיש, טוען בראיון מרתק לגיא רולניק שההסתדרות אחראית לנושא, וכי עליה להתפשר ולתמוך בשוק עבודה גמיש יותר, במטרה לתרום לצמצום פערי השכר במדינת ישראל.
מגזר ההיי-טק
נושא עובדי ההיי-טק מטריד את יחימוביץ', מכיוון שמדובר במגזר של עובדים שמרוויחים טוב ללא צורך בוועדים. לכן, היא טוענת שישנו:
"פער בין השיח האותנטי של עובדי תעשיית ההיי-טק לבין ביטויו של השיח הזה בתקשורת… שתיקתם של רוב העובדים מובטחת בזכות אתוס חזק של דיסקרטיות ושמירת סודיות".
לשיטתה של יחימוביץ' לא ייתכן קיומם של עובדים אשר משיגים לעצמם תנאים טובים בשוק תחרותי, והיא חייבת למצוא אד-הוק גורם כלשהו שיאזן את הדיסוננס שבין האידיאולוגיה הקיצונית שלה לבין המציאות. היא מאמינה שגם עובדי ההיי-טק רוצים להיות מאוגדים בוועדים גדולים שילחמו על זכויותיהם, רצון שלא בא לידי ביטוי רק בזכות כוחם של המעסיקים. אך מה האמת?
האמת היא שבמגזר ההיי-טק זה לא כל כך משנה. יש הבדל מהותי וחשוב בין וועד עובדים בנמל אשדוד לבין וועד עובדים, למשל, באמדוקס: אמדוקס היא חברה פרטית שמתחרה בשוק חופשי, והתחרות הזו מציבה גבולות למידת חמדנותו של אותו וועד פוטנציאלי. עובדי אמדוקס לא יוכלו להגדיל את שכרם עד לרמות אבסורדיות או להשיג חסינות מפיטורים, פשוט מכיוון שהחברה שלהם תפשוט את הרגל. כשמוסיפים לכך את הצורך של אמדוקס למשוך עובדים איכותיים בשוק עבודה תחרותי (מה שמוביל למשכורות גבוהות) ניתן להבין כי וועד בקושי ישנה את תנאיהם של עובדי החברה. למשל, תנאיהם של מהנדסי התעשייה האווירית המאוגדים בוועד, על פי מיטב ידיעתי, אינם טובים יותר מתנאיהם של מהנדסים זהים להם בחברת אלביט (למעשה, לפי מה שהבנתי משכורות המהנדסים בתע"א נמוכות יותר). אמנם התעשייה האווירית היא חברה ממשלתית, אך היא מתחרה בשוק חופשי יחסית ותנאים מפליגים מדי לעובדים יובילו לקריסתה.
לעומת עובדיהן של חברות המתחרות בשוק החופשי, עובדי נמל אשדוד או חברת החשמל אינם מוגבלים על ידי תחרות חיצונית כלשהי, והם משפרים את תנאיהם מדי שנה. למעשה, הוועדים במדינת ישראל הם עיוות גס של הרעיון הסוציאליסטי, ואם קארל מרקס היה שומע על פעילותם הוא היה מתהפך בקברו: במקום לפעול נגד בעלי ההון, הם פועלים נגד הציבור. אין כמעט שביתות בישראל במגזר הפרטי, רק במגזר הציבורי. זו מלחמת מעמדות הפוכה, בין מעמד המיוחסים לבין שאר הציבור, ויחימוביץ' בחרה בצד הלא נכון.
עוני
מקריאת הספר עולה כי עוני כשלעצמו אינו מעניין במיוחד את יחימוביץ', כאשר לא ניתן לקשר אותו בדרך כזו או אחרת לתנאי העסקה של עובדים. היא מזכירה שוב ושוב את העניים העובדים, ושוכחת שמכיוון שההגדרה לעוני היא יחסית להכנסה החציונית במשק, ומכיוון שיש בישראל שיעורי אבטלה נמוכים, זה רק הגיוני שרבים מהעניים יהיו עובדים.
את הספר פותחת יחימוביץ' עם דיון על עובדות קבלן המועסקות בניקיון, ואזכור של ישיבה בכנסת שבמהלכה סיפר אחד מפקידי האוצר על אימה של אשתו שהועסקה גם היא בניקיון כעובדת קבלן. למען האמת, גם אימה של אשתי עבדה בעבר בניקיון בתור עובדת קבלן, וכיום עובדת באחד הבנקים הגדולים כעובדת קבלן (לא בניקיונות). יחימוביץ' בטוחה כי אנשים כמוני וכמו אותו פקיד אוצר מחזיקים בדעותינו רק משום שאנחנו מנותקים מאותו המעמד העני שמעניין אותה, אך למעשה היא זו שמנותקת מהמעמד העני, ובעיקר מהמספרים בדוחות הביטוח הלאומי המתארים אותו.
על פי דוח ממדי העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי, כמחצית מהעניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים. בשנת 2011 היוו הערבים 14.5% מאוכלוסיית המדינה, ו – 38.9% מהאוכלוסייה הענייה. החרדים היוו באותה השנה 4.6% מאזרחי המדינה על פי הגדרה שמרנית של האוכלוסייה החרדית, ו – 12.5% מהאוכלוסייה הענייה (סביר כי הגדרות פחות שמרניות של האוכלוסייה החרדית יעלו מספרים גבוהים יותר). עבור קשישים שיעורם באוכלוסייה שווה לשיעורם באוכלוסייה הענייה, ועבור עולים חדשים ויהודים באופן כללי שיעורם באוכלוסייה גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה הענייה. כמו כן, המספרים אודות עולים חדשים וקשישים הולכים ומשתפרים במהלך העשורים האחרונים במגמה עקבית שלא נעצרה גם בתקופת ממשלת נתניהו. על כן, כל דיון על עוני שאינו כולל התייחסות מיוחדת לחרדים ולערבים ולסיבות לעוני בקרב מגזרים אלו מוטעה מיסודו. כמו כן, ככל שהחרדים והערבים הולכים ומשתלבים בשוק התעסוקה, בעיקר במשרות עם הכנסה נמוכה, פוחת מספרם של העניים הלא-עובדים וגדל מספרם של העניים העובדים. טריוויאלי לחלוטין.
תכירו: אלו העניים האמיתיים של מדינת ישראל
אך יחימוביץ' איננה מכירה בסטטיסטיקות האלו, או שהיא מעוותת אותן על מנת שלא יסתרו את הנחות היסוד שלה. היא חוזרת בספרה על הטענה כי יש כאן הידרדרות, כי העוני בקרב ישראלים עובדים שאינם חרדים או ערבים הולך וגדל והסיבה לכך היא חברות הקבלן, למרות שאין שום נתון התומך בכך:
"ככל שיש יותר עובדי קבלן, יש יותר עובדים עניים… נוצרה מסה אדירה, גדלה והולכת, של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניין מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים…"
זה פשוט לא נכון. אין כזאת מסה בארץ. אשתי, כמו ילדים אחרים להורים שעובדים כעובדי קבלן (לרוב ממוצא רוסי), זכתה לקורת גג, חינוך טוב וטיפולי שיניים. הפקולטה להנדסה בטכניון מלאה בילדים ממוצא רוסי להורים העובדים כעובדי קבלן, שהולכים תוך מספר שנים להיות בעשירון העליון של מקבלי השכר בארץ. העוני בישראל אינו נמצא אצל עובדי הקבלן ולא אצל העולים מרוסיה, אלא במשפחות ברוכות ילדים ברהט ובמזרח ירושלים, במודיעין עילית ובבני ברק. בדירוג היישובים לפי רמה סוציו-אקונומית שערך הלמ"ס, בשלושת האשכולות התחתונים תמצאו רק יישובים חרדים וערבים. גם בנושא זה מתעלמת יחימוביץ' מהנתונים שאינם תואמים את האידיאולוגיה שלה.
צרכנות ופתיחת המשק ליבוא
בבחירות הנוכחיות מנסה יחימוביץ' למתג את עצמה בתור נציגתה האותנטית של המחאה החברתית, אך עיון בכתביה מלמד אותנו כי רק אספקט מאוד מסוים מתוך הנושאים שעלו במהלך המחאה מעניין אותה, בזמן שלחלק מדרישות המוחים היא מתנגדת באופן פעיל. בהקדמה היא כותבת, בין השאר:
"הביטו בפני המחאה: פניה יפים, אמיצים ומגוונים. זו מחאה שכבר אינה רק מחאה צרכנית".
חשוב היה ליחימוביץ' להדגיש כי המחאה אינה "רק צרכנית", וזאת משום שנושאים צרכניים כלל אינם מעניינים אותה, והיא למעשה בזה לאלו המקדשים אותם (בהתאם לכך יחימוביץ' התנגדה למחאת הקוטג'). בהמשך הספר היא כותבת:
"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".
יחימוביץ' מאמינה בלב שלם שמניעת פיטוריהם של כמה עשרות או מאות עובדים (שרבים מהם יוכלו למצוא עבודה חדשה במהירות על פי נתוני האבטלה של מדינת ישראל) חשובה הרבה יותר מהורדת מחירים למיליוני צרכנים. היא מסרבת להכיר בכך שאותם עובדים שהיא מגנה עליהם הם גם צרכנים הנשחקים תחת עול יוקר המחיה בישראל – יוקר מחיה הנובע במידה רבה מפעילותם של ארגוני העובדים הגדולים. למשל, היא מזכירה את פעילותה למען "חוק הדגל", המחייב את כל מוסדות המדינה לרכוש רק דגלים שיוצרו בארץ:
"… לעולם תנצח במרכז ההצעה הזולה ביותר, ממקומות שעלות העבודה בהם אפסית. זה שיבוש מוחלט של כל תפיסת המדינה ותפקידיה, השתלטות מוחלטת של המניע הצרכני והכספי, וההעדפה שלו על כל מניע ציוני, מוסרי, חברתי ואחראי. כי כל העדפה של יבואן על פני תעשיין ישראלי משמעותה פיטורים וסגירה".
ראוי לציין, בהקשר זה, כי מחקרים אמפיריים בכלכלה (ראו לדוגמה כאן, וכאן) מצאו כי פתיחת המשק למסחר בין לאומי אינה גוררת עלייה באבטלה, אלא דווקא ירידה באבטלה. המשק הופך ליעיל יותר, מייצא יותר לחו"ל, ומשרות חדשות נוצרות. לתפיסה הפופולארית שלפיה יבוא גורר אבטלה אין תמיכה בשום מחקר אמפירי או מודל תיאורטי, ואין מומחים למסחר בינ"ל התומכים בה. מדיניות צמצום יבוא לשם שמירה על מקומות עבודה היא אחד מעיוותי המציאות הגדולים ביותר שמובילים מנהיגים סוציאליסטיים-פופוליסטיים ברחבי העולם, ומדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות כגון המדינות הנורדיות נטשו אותה כבר לפני שנים רבות. אך לא חברת הכנסת יחימוביץ'.
וועדת טרכטנברג המליצה לבטל פחות או יותר את כל מכסי היבוא במדינת ישראל ולפתוח את המשק למסחר, בדומה למדינות מתקדמות אחרות. כל עוד ליחימוביץ' ולשותפיה בעניין זה (לוביסטים של הוועדים ושל מונופולים מקומיים, נציגים של החקלאים במפלגת העבודה ובמרצ) יהיה מספיק כוח בכנסת, המשק הישראלי יישאר סגור בפני העולם בתחומים רבים, והמחירים בארץ ימשיכו להיות גבוהים.
מעמד הביניים
לשלי יחימוביץ' יש יחס אמביוולנטי למעמד הביניים. מצד אחד היא מבינה שרוב בוחריה מגיעים משם, ולא מחמשת העשירונים התחתונים באוכלוסייה, אך מהצד השני היא סולדת מ"ההוויה הצרכנית" של מעמד הביניים, מהאינדיבידואליזם ומהיעלמותה של הסולידריות החברתית. בין השאר היא סוקרת שורה של "קלישאות", כהגדרתה, שמעמד הביניים הישראלי "מאמין בהן ואשר מצעידות אותו בגאון אל כיליונו":
"קלישאה: מס הכנסה הורג אותנו" – יחימוביץ' טוענת כי מס ההכנסה בישראל הוא נמוך יחסית, וכי הפחתתו אינה מיטיבה עם מעמד הביניים אלא עם העשירים. זה פשוט לא נכון. מס ההכנסה בישראל נמוך רק עבור העשירונים התחתונים, עבור העשירונים הבינוניים ומעלה הוא גבוה או ממוצע ביחס ל – OECD, כפי שניתן לראות בתרשים הבא הלקוח מדוח טרכטנברג.
שיעור מס שולי (מדרגת המס הגבוה ביותר, המס על השקל האחרון שהרווחתם), כולל דמי ביטוח לאומי ומס בריאות, על הכנסות מעבודה בשנת 2009 לעובד נשוי עם שני ילדים
רבים מהמיסים העקיפים נופלים גם הם בעיקר על כתפיו של מעמד הביניים – למשל מיסים שקשורים לעלויות רכב ודלק. וכמובן, מעמד הביניים הישראלי משלם את המיסים האלו מבלי לקבל בתמורה את השירותים הממשלתיים המקובלים ברוב מדינות ה – OECD.
"קלישאה: שירות המדינה מנופח". יחימוביץ' תוקפת את תיאוריית האיש השמן של נתניהו וטוענת שאין צורך לייעל את המגזר הציבורי בארץ, אך גם כאן הנתונים סותרים את דבריה. על פי דוח התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, ישראל ממוקמת במקום ה – 56 במדד הבזבזנות של ההוצאה הממשלתית, במקום ה – 90 מבחינת נטל הרגולציה, במקום ה – 54 מבחינת שקיפות הפעילות הממשלתית, במקום ה – 109 (מתוך 144 מדינות) מבחינת מספר הימים הנדרש על מנת לפתוח עסק, במקום ה – 45 מבחינת יעילות התשתיות הציבוריות, במקום ה – 87 מבחינת יעילות נמלי הים, ובמקום ה – 48 מבחינת יעילות אספקת החשמל. השוואה למדינות אחרות מלמדת שהדירוגים הללו אינם תוצאה של אידיאולוגיה כלכלית כזו או אחרת (גם מדינות הנחשבות סוציאל-דמוקרטיות כגון שבדיה וגם מדינות הנחשבות יותר ליברליות כגון שוויץ עוקפות אותנו בפער משמעותי בכל המדדים האלו), אלא של חוסר יכולת מצד ממשלות ישראל לכפות התייעלות על המגזר הציבורי.
בקשר לוועדי העובדים, היא ממשיכה וכותבת כי:
"…מעמד הביניים שבוי באותה רטוריקה שנועדה להרוס אותו עצמו – לא אוהב ועדים ולא מזדהה עם שביתות של עובדים אחרים בני מעמדו. טעות. […] שבויים בתודעה משובשת, קשה לאנשי מעמד הביניים לקרוא את המפה: מכווננים על מסלול ההצלחה האישי שלנו בלי להבין שנדרשת כאן סולידריות; מתעסקים בתיאוריות ניו אייג' שמונעות התבוננות החוצה…"
בפרק על חינוך היא כותבת:
"… ילדי מעמד הביניים הם המדינה – הדור הבא. לשלוח אותם למסלול של עשיית כסף והצלחה אישית מחד גיסא, ולראות ב"היותם מאושרים" מטרת-על מאידך גיסא, זה חטא חברתי והתאבדות קולטיבית."
יחימוביץ' רוצה שמעמד הביניים יתעורר ויפתח סולידריות, אך הוא מסרב לעשות זאת. היא כועסת, וחושבת שהסיבה לסירוב של מרבית אוכלוסיית ישראל לתמוך בהתנהגות פרועה כגון פעילותם של עובדי הרכבת בשנה האחרונה היא חמדנות בורגנית ותיאוריות ניו אייג'. זוהי איננה ראייה מאוזנת של המציאות.
הפרטות
קשה לי לתקוף את יחימוביץ' ואת טענותיה כנגד הפרטות. עובדתית, חלק מההפרטות בארץ הצליחו, חלקן לא כל כך, וגם לגבי אלו שהצליחו יש הטוענים כי בעלי הון מסוימים הרוויחו מההפרטה יותר מהציבור הרחב (למשל הרווחים של חיים סבן מבזק). ישנה בעיה רצינית של שחיתות בתהליכי ההפרטה שנעשו בארץ, ובהחלט ייתכן שלא היה מקום לשקול ברצינות את הפרטת בתי הכלא שיחימוביץ' כותבת בהרחבה על עצירתה. לא תמיד ברור האם ההתייעלות הנובעת מההפרטות שווה את מחיר השחיתות.
אך זו איננה סיבה לבטל באופן גורף את תהליך ההפרטות, תהליך שכל מדינות העולם המערבי (כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות) עוברות בשני העשורים האחרונים. גם בעולם יש הפרטות שנכשלו והפרטות שהצליחו, וניתן ללמוד מהניסיון בארץ ובעולם על מנת לבצע הפרטות עתידיות באופן טוב יותר. דווקא שם הייתי רוצה לראות את יחימוביץ' – מלווה מקרוב תהליכי הפרטה ונלחמת נגד האינטרסים של בעלי ההון המנסים לשחד פוליטיקאים ופקידי ציבור.
כך למשל כותבת יחימוביץ' במרץ 2008:
"קחו לדוגמה את חברת החשמל, שהפרטתה יוצאת בימים אלה לדרך. מדובר באחת מחברות החשמל הטובות בעולם. גם תעריפיה הם מהנמוכים בעולם… מיהם אותם "כולנו" אשר ייהנו מההפרטה? הצרכנים לא יימנו עמם, משום שההפרטה תביא לעלייה חדה בתעריפי החשמל, כפי שמצדדי ההפרטה הודו בעצמם".
שטות מוחלטת. התעריפים הנמוכים של חברת החשמל הם אחד הגורמים לחובות שהתגלגלו משנה לשנה ורק לאחרונה בצבצו אל מעל לפני השטח. הבנק העולמי שחקר את העניין קבע כי לחברת החשמל הישראלית עלויות כוח אדם גבוהות מדי, ויש להעלות את תעריפי החשמל הנמוכים ביחס למקובל בעולם על מנת שלא להיכנס לחובות (גם ירון זליכה הגיע למסקנה דומה בחוות דעת שחיבר). אך העלאת תעריפי החשמל ללא הפרטה לא הייתה מאפשרת ליחימוביץ' ולחבריה לקבוע שהפרטה זה רעיון רע, ולכן בעלי אינטרסים שונים דאגו לשמור במשך שנים על תעריפים נמוכים והחובות גדלו. זו פשוט רמאות. מי לדעתכם ישלם את החובות של חברת החשמל? לפי חישוב של פרופ' מואב החובות מסתכמים ב – 35 אלף ש"ח לכל משק בית בישראל. כן, יש לכם חוב של 35 אלף ש"ח. לכל אחד מכם (למעשה יותר, אם ניקח בחשבון שקוראי הבלוג האלו שייכים לחמשת העשירונים העליונים שעליהם נופל עיקר נטל המס). ואתם אלו שתשלמו את החוב הזה, בזכותה של "אחת מחברות החשמל הטובות ביותר בעולם".
אני לא בטוח שהפרטה מלאה של חברת החשמל היא הפתרון. הפרטת חברות חשמל בעולם לא הייתה מוצלחת כל כך, בלשון המעטה, ואולי רצוי להפריט רק חלק מפעילויות החברה. אך עיוורון לכוחם המוגזם של וועדי העובדים בארץ ולצורך בשבירתם רק מחמיר את הבעיה.
בחלקה השני של הרשומה: על משאבי הטבע של מדינת ישראל, חינוך ומוביליות חברתית, בעלי ההון, ועוד…
לגבי החלק של ההיי-טק: אני מסכים מאוד עם הרעיון, אבל מציע לך לשנות קצת את הדוגמאות.
אמדוקס זאת אולי חברת ההיי-טק היחידה בארץ שאיכשהו מצדיקה וועד עובדים. החברה מפטרת על ימין ועל שמאל (ומגייסת עובדים בזול לא הרבה אחרי פיטורים, לפעמים תוך כדי), וזה ביחד עם תחום העיסוק גורם לכך שהיא מושכת הרבה כח אדם לא תחרותי. חבל שיתקפו אותך סתם כי הדוגמא היא לא קלאסית. לך על כל חברת היי-טק מוכרת אחרת (חוץ מקומברס) והדוגמא תהיה יותר קולעת.
לגבי התעשיה האווירית, הם מקבלים פחות כסף, אבל בגלל הוועד החזק יש להם המון תנאים נלווים – החל משעות עבודה וכלה בחופשים וכמובן קביעות. התוצאה? הם מושכים את מי שמחפש קביעות ותנאים נוחים, ויש שם הרבה מהנדסים וותיקים שמבלים את ימיהם בספירת השעות עד לפנסיה במקום להשקיע בעבודה. כתוצאה מכך, הם תחרותיים פחות.
אולי אתה צודק לגבי אמדוקס, סתם זרקתי את השם הראשון שעלה לי לראש, אני לא מכיר לעומק את חברות ההיי-טק בישראל. אבל אני מוכן להמר שגם שם וועד עובדים לא ישנה יותר מדי את תנאי העובדים.
לגבי התעשייה האווירית, יש לי בני משפחה שעובדים שם, ולפי מה שהבנתי התנאים הנלווים לא שווים את הפרשי המשכורות. בכל אופן, העובדה היא שהם לא מרוויחים משכורת גבוהה יותר מעובדי אלביט למרות שיש להם וועד – סתירה חד משמעית לאידיאולוגיה של יחימוביץ'.
אוי… אני די משוכנע כבר לא לבחור ביחימוביץ', אבל במי כן?
ולא – לא בעלה ירוק/המפלגה הליברלית. עם כל הכבוד – אין לי כבוד אליהם.
אולי בסוף אבחר באמסלם כי הוא בעד גיוס חרדים ושילובם בשוק העבודה
פרדוקס הבחירה. ככל שיש לך יותר אופציות, כך קשה יותר לבחור.
אנחנו צריכים מפלגת וניל ומפלגת שוקולד, כמו לאמריקאים. הרבה יותר קל לבחור, והתוצאה תמיד זהה.
אמסלם חביב, אבל לא בטוח יעבור את אחוז החסימה.
יאיר לפיד גם אפשרות סבירה לדעתי, למרות שהוא מעצבן יש לו רשימה לא רעה.
אני מכיר עוד אנשים ששוקלים לבחור באמסלם. אני לא יודע עד כמה יהיה לו כוח לבצע את האידיאולוגיה שלו, אבל נראה שהוא בחור די חיובי בסך הכל. אצלי בכל אופן יאיר לפיד נמצא במקום השני אחרי עלה ירוק.
בקשר לעוני, עובדים עניים , מוביליות וכו'.
כשאתה לא מבדיל בין ערבים מוסלמים לנוצרים, אתה מעיד על חוסר רצינות. המוסלמים (בעיקר הבדוואים) בעלי משפחות גדולות, ובפעם האחרונה שבדקתי, לא משקיעים הרבה בהשכלה. לעומתם הנוצרים נחשבים אחת האוכלוסיות המשכילות בישראל (בפעם האחרונה שדני בן דוד דיבר בנושא), ויש להם משפחות קטנות. (בין היתר יש להם בעיה של העדר תחבורה ציבורית, הפליה בגישה למקומות תעסוקה וכו').
כמו כן בגלל כלכלה שחורה במגזר הערבי ובחרדי קשה לדעת באמת מה המצב שם – כמה מובטלים יש, מה ההכנסות וכו'. היבט נוסף הוא סיוע הדדי וקהילתי שמאפשר להם לשרוד. מה שמשותף לאוכלוסיות האלה הוא שיש צורך בשיפור מעמד האישה כדי להוריד את מספר הילדים, וכנראה פירוק של מלכודות עוני נוספות.
היות ונתוני האבטלה , תת תעסוקה וכו' אינם שווים הרבה, קשה להתייחס. אני לא חושב שכל המוסלמים, נוצרים וחרדים אינם רוצים לעבוד, או שהם שמחים לעבוד בעבודות עם שכר נמוך.
הן בישראל והן בארה"ב יש ניידות נמוכה בין מעמדות. כלומר אם נולדת למשפחה ענייה סביר שגם אתה תהיה עני (הניידות גבוהה יותר במדינות סו"ד שבהן פערי גישה ומלכודות עוני נמוכות יותר). עולי ברה"מ באו עם השכלה גבוהה והון אנושי חזק בהתאם לכך הם מצליחים להשתלב, זה לא דוגמה מייצגת לקשיים של העניים האחרים, אלא לשלבים בכלכלת הגירה של אוכלוסיה בעלת הון אנושי גבוהה (כפי שאפשר לראות גם בקרב עולים מגרמניה שמכרו נקניקיות בהתחלה).
נו, אני כן הבדלתי בהתחלה בין מוסלמים לנוצרים, ואז מחקתי את זה כי חשבתי שזו סתם הרחבה מיותרת של מאמר ארוך מדי ממילא… כמובן שאתה צודק במה שרשמת לגביהם.
לגבי האבטלה, זה די קל לדעת. קיומו של מגזר שחור לא משנה לצורך העניין והטיעון הנוכחי שלי. כדי שלמעסיקים יהיה את הכוח שיחימוביץ' מייחסת להם, נדרש שיהיו שם בחוץ אנשים רבים שרוצים לעבוד ולא יכולים. אין כאלו, את זה אנחנו יודעים בוודאות. הערבים והחרדים שאינם בכוח העבודה הם לא תחליפיים לרוב העובדים במשק, בעיקר בגלל רמת החינוך הירודה במגזרים האלו.
לגבי מוביליות חברתית – כתבתי על זה יותר בחלק השני של הרשומה, שאפרסם בהמשך השבוע. בכל אופן, אם אין שוויון הזדמנויות, אז אין שוויון הזדמנויות לכולם. חלק מעולי ברית המועצות אכן הגיעו לארץ עם תואר דוקטור במתמטיקה, אבל יש רבים אחרים שלא, ובכל זאת הילדים שלהם מצליחים. לכן זו כן דוגמה מייצגת לקשיים של העניים באופן כללי.
אני נוטה להאמין שהניידות הנמוכה בין מעמדות ברוב העולם המערבי נובעת מכך שהניידות במידה רבה "מוצתה". כלומר, אחרי עשורים רבים של שוויון הזדמנויות, אלו שהיו יכולים לעלות לעשירונים העליונים כבר עלו לשם עם משפחותיהם, ואלו שלא עלו גם לא יעלו. בשביל שזה יעבוד כל מה שנדרש זה שהיכולת להרוויח תועבר במידה כלשהי מהורים לילדים, בדרך גנטית או של חינוך מבית. לכן אני לא חושב שהניידות הנמוכה כיום היא תוצאה של מחסור בשוויון הזדמנויות.
אבל זה כבר וויכוח אחר והוא לא רלוונטי לרשומה הנוכחית.
אין כאלו? לדוגמה עובדים מעל גיל 40-45 בהיטק? להרבה מקצועות בישראל אין צורך בכזו התמחות. הטענה של זליכה דווקא נראית לי הגיונית. שוק ההון ריכוזי ולכן יש פחות מידי הון על יותר מידי אנשים. תוסיף לזה גידול אוכלוסין (כלומר כוח עבודה צעיר וזול בעיני המעסיקים) ואתה מקבל כוח מוגזם של המעסיקים. כמובן שחסמי כניסה של טייקונים ווועדים חזקים ופרוטקציונירים ומחירי דירות גבוהים לא עוזרים.
קצת פספסת את הטיעון על מוביליות, הטענה היא שבמדינות (מערביות) שוויוניות יותר, יש מוביליות חזקה יותר. לא שהיום יש מוביליות חלשה יותר יחסית לעבר.
לא כל העולים מברה"מ הם דוקטורים למתמטיקה, אבל החינוך שם כנראה תפס יותר משמעות, יותר דגש על חינוך מתמטי ומדעי (כמובן שיש גם מקצועות אחרים כמו מטלורגיה, מהנדסים במקצועות שונים וכו'), וכל זה ביחס גבוה יותר לאוכלוסייה הכללית בישראל, הורים יותר משכילים שגם דוחפים יותר את הילדים וגם עוזרים להם יותר (לפי דני בן דוד, השכלת הההורים היא הדבר המשמעותי ביותר בהצלחה בלימודים של הילדים, לפני הכנסת ההורים). בקיצור המנגנון של העליה הרוסית לא מעיד הרבה על מנגונים אחרים של אוכלוסיות עניות (שיש להן לפעמים "תרבות עוני" כמו שהסוציולוגים מכנים זאת).
בקשר לוועדי עובדים
אתן דוגמה איך אפשר אחרת. במפעל בבעלות קנדית שעבדתי בו פעם שהיו בו פועלי נקיון, פועלי ייצור ופועלי היטק נקלע לקשיים עקב המיתון העולמי בשנת 2000. כינסו את כל עובדי המפעל, כמה מאות עובדים, ואמרו שהם לא רוצים לפטר. הם מאד מעיריכם את העובדים ואין להם רצון לפטר כעת רק כדי להכשיר עובדים עוד שנתיים. לכן הם יבצעו הורדה של השכר, כאשר בעלי השכר הגבוה יפסידו יותר שכר ולבעלי השכר הנמוך לא יורידו את השכר. לא נראה לי שזה המצב בכל פירמות בארץ ווועדי עובדים הוגנים היו יוכלים לעשות דבר דומה.
הצרה שבארץ גם וועדי העובדים מושחתים (זה כנראה גם המצב בארה"ב) -עובדים על שיפור מצבם של מעט אנשים באליטה של הארגון ולא לשיפור התנאים בכלל או כלל הציבור . היות ויחימוביץ הולכת עם ההסתדרות – אין סיבה שהיא תגיד משהו על זה. וזה משחק לרעתה.
נתת דוגמה לוועד המושחת של הרכבת, אבל גם יחימוביץ' צודקת. זה לא רק וועד הרכבת, והשחיתות ברכבת היא לא רק הוועד. מי שקצת מתענייין בבעיות הרכבת רואה שיש שם גם הנהלה מושחתת, מינויים מוזרים ואת הסיפור הרגיל בישראל – ייבוש לפני הפרטה. קודם האוצר עושה בעיות, כדי שההפרטה תראה הרבה יותר טוב.
בוא נלך על וועדים אחרים – וועד עובדי הסגל הזוטר באוניברסיטאות, או וועד עובדי הנקיון באוניברסיטה, הוועד של חיפה כימיקלים. הוועד האחרון קיים שביתה ארוכה ועדיין הציבור לא שמע על השביתה ולא הביעה סולידריות. אחת הסיבות היא שהעיתונות בארץ מתחלקת לעיתונות חרדים, עיתונות טייקון בעד קדימה לדורותיה, ועיתונות טייקון בעד ביבי. לאף אחד לא היה אינטרס לדווח על זה. בקשר לקבלי קבלן באוניברסיטה – אתה מוזמן לדבר עם פרופ' אריאל רובינשטיין
דוגמה לארגון שעובד אחרת (ולא מקבל כיסוי תקשורתי) – כוח לעובדים. ארגון עובדים דמוקרטי.
באופן כללי מפריע לי הרטוריקה של התנועה הליברלית. אם אתם רוצים את המודל השוודי , תגידו את זה, לדוגמה פלקסיוקרטי – נשמע לי לא רע בכלל. אבל אתם רוצים את ברזיל או ארה"ב, אם אפשר הייתם מגמישים את שוק העבודה עד הסוף, בלי וועדים בכלל (בעבר וועדים היו בכלל מחוץ לחוק).
אני לא רואה איך הפרטת הרכבת או חברת חשמל משפרות במשהו את המצב היות ואלה הם מונופולים טבעיים. גם הנסיון בעולם לא מראה תוצאות חיוביות לזה. המצב בשני הגופים רע בעיקר בגלל כשל רגולורטרי (לדוגמה מחירי חשמל נמוכים מידי, לדוגמה תכנון תחנות הרכבת מחוץ לערים) לאו דווקא בגלל הוועדים המושחתים שבהם. אלו תורמים לבעיה אבל לא מהווים את ליבה.
גישה חלופית לכל הנושא היא כלכלה דמוקרטית. במקום וועד עובדים דורסני או קומבינות של בעלי עניין שדופקים את העובדים , את הלקוחות ואת המשקיעים (תספרות, דירקטורים צולבים, פירמות פרמידה) ובמקום סוציאל דמוקרטיה (עסקים דיקטטורים עם מדינה שמתערבת באופן ריכוזי), כלכלה דמוקרטית יותר שבה יש יכולת השפעה של כלל בעלי העניין – עובדים, גם לקוחות, משקיעים, בשכנים (כדי שלא יקבלו זיהום חינם) וספקים.
הבעיה עם כלכלה דמוקרטית היא שהיא נותנת בידיים של כל אחד כוח שווה, למרות שהוא לא בהכרח חולק סיכון שווה. דוגמאות נחמדות כמו מפעלים שנמצאים בבעלות העובדים (יש דוגמא ב"קפיטליזם, סיפור אהבה" על מאפיה שנמצאת בבעלות עובדיה) זה נחמד, עד שעובר דור והעניינים מתחילים להתפרק.
אני לא בקיא יותר מידי בכלכלה דמוקרטית, אבל קואופרטיב הוא רק אפשרות אחת של קשת גדולה יותר של אפשרויות. בכלכלה דמוקרטית הכווניה היא לא שיש לכל אחד כוח שווה, אלא שלכל הנוגעים בנושא מסויים יש יכולת השפעה. לדוגמה לשכני מפעל כימי יש 10% מהמניות של המפעל. (כי הם נושאים בסיכונים של המפעל, הרבה יותר מכל בעלי המניות גם יחד)
בנושא סיכונים. יש היום די הרבה מנגונים כדי לדאוג לזה ש"העלות היא ציבורית, הרווח הוא פרטי" דוגמה לזה הן עלויות חיצוניות שבדרך כלל לא מופנמות, והיות והנושא הוא בן 50 שנה איו סיבה להניח שהן יופנמו בקרוב. דוגמה לסיכונים שבעל המפעל זורק על אחרים – יוניניון קרבייד.
מנגנון אחר של זריקת סיכונים הוא מנגנון "בערבון מוגבל" – כל עוד מרוויחים הרווח הולך תאורטית לבעלי המניות (בישראל בעיקר לבעל השליטה שמחזיק בדירקטרויון) כאשר יש הפסדים עקב כל מיני "הפתעות" הציבור (הממשלה , השכנים, העובדים, הספקים, הלקוחות ) נושאים בהם.
הרבה פירמות בבעלות פרטית מתפרקות אחרי דור אחד – הסיבה היסודית לכך היא שההורה שפתח את העסק היה בעל כישורים עסקיים, רצון להקים עסק ולהחזיק אותו, וידע מקצועי בתחום. בדור הבא לפעמים יש מתח בין הילדים, אין בהכרח "רעב" או ידע מקצועי טוב, או כשרון עסקי. אין קשר לכלכלה דמוקרטית. אני מסכים שגם בכלכלה דמוקרטית יכול להיות בעיה בנושא של פרוטקציוניזם לילדים ואו העברת מניות לילדים.
דוגמה מוצלחת לפירמות קואופרטביות \ דמוקרטיות – מונדרגון, הבנקים הקואופרטיבים ועוד.
כן, נכון, גם במשרד האוצר לא יושבים חבורה של מלאכים תמימים. הם מעוניינים להפריט את המגזר הציבורי בארץ, וייתכן שחלקם חושבים על הג'וב הבא אצל תשובה. עניין הייבוש אכן קרה בעבר, אם כי אני לא בטוח שהוא קרה ברכבת. אני לא נגד וועדים באופן גורף, בכל אופן, וגם לא נגד הזכות של עובדים להתאגד. העובדה היא כי במדינות נורדיות אחוז גדול מהציבור מאוגד בוועדים והעסק עובד יופי.
התנועה הליברלית מוכנה לחתום עכשיו על המודל השבדי, פלקסיקיוריטי וכל זה. אני מבטיח לך. אני אמנם לא ממש בתוך כל הוויכוחים והדיונים שמתרחשים שם, אבל זוהי רוח הדברים, ואלו גם דברים שרשמתי בבלוג בעבר. אני לא מתלהב ממיסים גבוהים, אבל אני בהחלט מוכן לסבול אותם בשביל כל שאר היתרונות של המודל השבדי, כולל וואוצ'רים בחינוך ומכסים אפסיים על יבוא.
לגבי הפרטת חברת החשמל, כתבתי שהניסיון בעולם לא מלהיב, ואולי צריך להפריט רק חלק מהפעילויות של החברה.
לגבי כלכלה דמוקרטית, רצוי לזכור כי השוק הוא מוסד דמוקרטי. כשאומרים "רצון השוק" מתכוונים למעשה לרצון הציבור. "כוחות השוק" הם כוחות הביקוש של לקוחות, משקיעים, ספקים וכו'. משום מה סוציאליסטים מתייחסים אליהם כמן רוחות רפאים נוראיות, אבל זו שטות.
הבסיס של התנועה הליברלית- עלה ירוק, זה אנשי התנועה הליברלית, או בלשון אחר, אנשי איין ראנד, בלשון אחר, מדינת שומר הלילה.
אלו אנשים שחלקם בעד סחר חופשי בנשק, חלקם בעד סחר חופשי בנשק כימי (לא הבנתי איך זה אמור להתסדר עם איזשהו מודל כלכלי). עבורם שוק חופשי מכל התערבות אחרת זה אלוהים, ואם יש משהו בדרך (לדוגמה קיימות שמכונה שם "איכות סביבה"), סימן שהוא קומניזם בתחפושת .
דוגמה לגישה הזאת אפשר לראות ביחס לנושא התחממות עולמית. התחממות עולמית היא נושא בויכוח מדעי, אבל היות והיא מפריעה לתאוריה ששוק תמיד מגיע לתוצאה הטובה ביותר (או בגלל שהיא מפריע לתומכים הכספיים של התנועה הליברטרלית) יש צורך לנגח את התאוריה, בדרך כלל על ידי טיעונים מופרכים (מים הם גז החממה החשוב ביותר לדוגמה). כמובן שזה לא כולם, אבל יש מספיק כאלו בתוך התנועה הליברלית. בועז ארד לדוגמה והבלוג הירוק שלו (מה ירוק בבלוג הירוק?).
אני חושב שהמודל השוודי יכול להיות גורם מאחד הרבה יותר רחב מאשר ליברטריזם, דבר שיכול למשוך מחנה גדול – החל מתומכי שלי, עבור בתומכי לפיד וכלה בקו של דה מארקר לדוגמה. אבל מודל כזה לא אומר שקודם שוברים את וועדי העובדים ואחר כך מקווים שהם יקומו איכשהו מהקרשים למרות הטייקונים. אפשר לדגומה להקל על ארגונים כמו כוח לעובדים לקחת חלק מהכוח של ההסתדרות. אבל זו לא "גמישות עובדים מקסימלית" .
למרבה הצער גם אם היה מחנה כזה, אני חושש שיש קושי לקיים את המודל השוודי בישראל. לא רק בגלל טייקונים וכו' אלא גם בגלל שלדעתי הוא דורש לכידות חברתית ואו לכידות לאומית, אתוס של סוציאל דמוקרטיה, הרגשה של "ביחד". כשיש מדינה שיש בה 3-4 סקטורים חברתיים (מתנחלים, חרדים, מוסלמים, נוצרים, חילונים), ומנטליות של "בואו נעשה קומבינות כדי לסדר את המחנה שלנו" אני לא רואה איך זה עובד. מחנה המצביעים שמנסים לכוון לטובת כלל הציבור הולך ומצטמצם.
שוק הוא לא מוסד דמוקרטי.
המנגנון הבסיסי בדמוקרטיה הוא – אדם אחד, קול אחד (וקשר בין סמכות לאחריות). המנגנון הבסיסי בשוק הוא "דולר אחד, קול אחד" (למעשה בגלל מינוף ושיקולי של יוקרה בדרך כלל לדולר של העשירים יש יותר כוח קנייה מאשר לדולר של העניים). לעשירים כקבוצה יש הרבה יותר היגד בהרבה שוקים מאשר לעניים.
ככל שאי השוויון גדול יותר, ככל שגדלה השחיתות, ככל שזכויות הקניין של העניים נשחקות, כך גדל המרחק בין שוק לבין דמוקרטיה. ככל שהעניים עסוקים יותר בלהשרד הם פחות יכולים לממש את זכותם להשפיע דרך השוק.
ככל שיש יותר מלכודות עוני, כך השוק הוא מוסד פחות דמוקרטי. העניים נוקטים באמצעים שהיו מאפשרים להם לצאת מהעוני אם הם היו עשירים מעט יותר, או אם הזכויות שלהם היו נאכפות באותה מידה, אבל הם לא מצליחים לעשות את זה, בגלל שהם עניים.
ככל שיש יותר השפעות מערכתיות, השוק הוא פחות דמוקרטי. אם מישהו נוסע במכונית הוא מפריע לאחרים שרוצים לנסוע באופניים. ככל שיש מורכבות גדולה יותר ופערי מידע, השוק הוא פחות דמוקרטי (אם אני משתמש בPCB בארצות הברית וזה משפיע עליך ביפן, אבל אתה לא יודע את זה – זה לא החלטה שלך).
"רצון" השוק הוא לא "רצון הציבור."
שוק , כמו ממשלה, קהילה, צבא, כנסייה או קבוצת ספורט , הוא מוסד חברתי. אחת התכונות של כל מוסד חברתי הוא שהוא משנה את הדרך שבה אנשים חושבים ומתייחסים לסוגיות. כמו שמרשל מקלוהן אומר – המדיום הוא המסר.
אותם אנשים שבהקשר אחד היו מקבלים החלטה X (לדוגמה להשקיע בעתיד ילדיהם ) נוקטים בהקשר אחד החלטה הפוכה לגמרי . (לדוגמה לזהם את מי התהום ולקוות לטוב). אם רוצים את זה בצורה רשמית – אפקט המסגרת בכלכלה ניסויית (ובסוציוליוגיה יש לזה שם אחר – מסכה נדמה לי).
דוגמה אחת לזה היא המחקרים של דן אריאלי על ההקשר החברתי של רמייה. לפיו בשוק הו יש תמריץ לרמות, אנשים מרוחקים מכסף שהם הם גונבים מניות, או מכשירים פיננסים מורכבים ולא לוקחים כסף ישר לכיס, כמו כן הם מוקפים באנשים רבים שנוהגים בצורה דומה ולכן הרמייה יכולה להפוך לנורמה.
הדוגמה המפורסמת של אפקט המסגרת הוא השאלה שניתנה לרופאים האם להציל כך וכך אנשים מוות בטוח, בהנתן הצגה שונה של אותה שאלה ניתן רוב הפוך.
כמובן שהשוק הוא לא מסגרת דמוקרטית אם הוא גופים ריכוזיים שבו, מהווים חלק חשוב בקביעת העדפות של הפרטים , השפעה על הידע שיש להם לגבי העולם והתפיסה העצמית שלהם (תרבות הצריכה).
עבודה יפה, אך דרושה עריכה. בין היתר, אתה לא משתמש נכון במקף. אתה כותב "ה – 54" במקום לכתוב "ה־54" או לכל הפחות "ה-54". פרטים נוספים תוכל למצוא בערך "מקף" בויקיפדיה בעברית.
זה מצחיק, כי לאחר הערות העריכה שקיבלתי (ממך, אני מניח) על התכנית הכלכלית באמת התחלתי לרשום "ה-54" במקום "ה – 54" בכל מני מקומות, אבל פה ושם אני עדיין מפספס.
מאמר חשוב, אורי, אם כי אתה טועה לגמרי לגבי הייטק.
הרבה חברות הייטק יודעות להסית עובדים זה נגד זה, שולטות בעובדים בצורה מניפולטיבית, דורשות מהם הרבה יותר מדי ומחתימות אותם על חוזים דראקוניים.
אתה צריך גם לקחת בחשבון שמהנדס חומרה לא יכול להחליף חברות באותה קלילות כמו עובדת ניקיון בשוק צמא לעובדים.
המעסיקים העתידיים שלו, ירימו טלפונים ןיבררו עליו כמה שנים אחורה. אף אחד לא פראייר.
הרבה חברות הייטק מסתדרותמכוח פטנטים שיש להן, או השתלטויות כאלו ואחרות, ובפועל מנוהלות מטומטמת ורשלנית.
דווקא הסכמים קיבוציים בתחום ההייטק , יתרמו הרבה לאיכות החיים של העובדים.
עובדי ההיי-טק בישראל הם כולם בעשירון העליון מבחינת השכר. אם לחברות היה כל כך הרבה כוח זה לא היה המצב. זה שיש חברות שמנוהלות באופן גרוע זה לא קשור לעניין. הסכמים קיבוציים לא יתרמו לאיכות החיים של העובדים, מכיוון ששיפור מלאכותי בשכר או הגנה מפני פיטורים עלולות לפגוע ביכולתן של החברות להתחרות בשוק הבין לאומי נגד חברות היי-טק זרות שאצלן אין הגנה כזו. יזמים ישראלים וחברות בין לאומיות יעדיפו להעביר מרכזי פיתוח אל מעבר לים, היכן שאין הגנות כאלו. בשוק החופשי אין ארוחות חינם. אפשר אולי לשפר את ההגנה על העובדים, אבל ממש קצת.
אפשר בבקשה לינק לחישוב של פרופ' מואב לגבי חובות חברת החשמל? תודה!
אין לי לינק לחישוב, הוא אמר את זה בהרצאה. ראה כאן:
http://www.themarker.com/news/politics/1.1901389
לפי כתבות שמצאתי (לדוגמא : כאן :
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4106032,00.html
)
החוב של חברת חשמל הוא כ 60 מיליארד שקל. זה יוצא חובות של 7,500 ש"ח לאדם בישראל, ולא 35,000.
החוב לא נוצר (רק) באשמתה, כי חברת החשמל לא קובעת את מחיר החשמל. זו ראשות ממשלתית. בקיצור, החוב הוא (גם) בגלל פוליטיקאים.
דרך אגב, השכר מהווה רק כ 10% מהוצאות החברה.
כתבתי 35,000 למשק בית, לא 35,000 לאדם, שים לב. חברת החשמל לא קובעת את התעריפים, אבל צריך להיות מאוד מאוד תמים על מנת לא לחשוב שלאינטרסים של ועד העובדים יש השפעה על מי שכן קובע את התעריפים. זה לא חשוב כמה אחוז מהווה השכר מהוצאות החברה, הנקודה כאן היא שהתעריפים הנמוכים הם תרמית.
מראשית כתיבתך – נקודת המוצא שלך, וכן היעד (המסקנות אליהן אתה חותר) – היו ברורים לי. תפיסת עולמך שונה מזו של שלי יחימוביץ, וזה לגיטימי. אתה אוחז בתפיסת עולם הקרובה ברוחה לזו של ביבי, שטייניץ, בנט וללפיד, ומנסה לנגח את שלי בכלים אינטלקטואלים לכאורה. בדומה לחיבור אקדמי. אלא שתפיסת עולמך מבצבצת בכל פיסקה, וחבל שלא נקטת בגילוי נאות. זה בסדר. למדת כלכלה, ולימודי כלכלה הם סוג של שטיפת מוח קפיטליסטית בעידן שבו אנחנו חיים. אז אתה רשאי להחזיק בדיעותיך. אתה לא רשאי להציג את המסה הזו כמסה א-פוליטית.
זאת בדיוק הטעות. זה לא עניין של תפיסת עולם או של אידיאולוגיה, ולימודי כלכלה הם לא שטיפת מוח קפיטליסטית (בניגוד ללימודי סוציולוגיה, שהם בהחלט שטיפת מוח סוציאליסטית). את מוזמנת לחפש מאמרים של אנשים כגון אריאל רובינשטיין, פרופסורים לכלכלה שהם לחלוטין בצד הסוציאליסטי של המפה.
יחימוביץ' טועה בלי שום קשר לוויכוח האידיאולוגי. היא טועה כי הדברים שהיא אומרת סותרים את המציאות. נוח לך לחשוב שזה רק עניין של אידיאולוגיה, של טעם אישי, כמו שמישהו אחד אוהב צבע כחול והשני אוהב צבע אדום. אבל זה לא. וכל מי שתומך ביחימוביץ' חייב "להסתכל לנתונים בעיניים" ולהיות ישר עם עצמו לפני שהוא רץ אל תוך חיקו החמים של הוויכוח האידיאולוגי שלא ניתן להגיע בו להכרעה אובייקטיבית.
כן, יש לי דעות משלי, ואידיאולוגיה שונה מזו של יחימוביץ'. אבל זו לא מסה אידיאולוגית. זו הצגת הסתירות בדבריה של יחימוביץ'. ואם תקראי בין השורות תראי שאני גם מסכים איתה לגבי לא מעט דברים.
בלי קשר לשאלת הבחירות, ולעמדה של יחימוביץ לימודי כלכלה הם שטיפת מוח קפיטליסטית.
לדוגמה במודל הנאו קלאסי, אין התייחסות (במודלי מאקרו או מיקרו, או בתורת המשחקים ) לנושא של קיימות, או של הקשרים בין אי שוויון לבין פרמטרים כלכליים אחרים כמו זכויות רכוש, או רווחה. או לגידול אוכלוסין, או לאנרגיה, או לפיזיקה, ביולוגיה , פסיכלוגיה (למעט היוצאים מן הכלל – כלכלה התנהגותית וכלכלה ניסויית), להשפעת מוסד הכסף והבנקים.
בכל המודלים שאני ראיתי, הממשלה תמיד היתה גוף מונוליטי שרצה רק לשפר את המצב. זה כביכול נורא אלטוריסטי מצד הקפיליסטים שמניחים שמתכנן מרכזי הוא כזה מלאך. המסר הוא – אם גם כשהוא מלאך הוא נכשל באופן מחפיר כל כך , על אחת כמה וכמה כשהממשלה מורכבת מבני אדם. אבל ממשלה שאינה מלאך, שניתן להשחית אותה, היא ממשלה שרגישה יותר לנושא של פערים ושחיתות. ממשלה שלא תשמור על זכויות הרכוש של העניים ותסייע לחמוס אותם על ידי אכיפה לא שווה של חוזים בשוק. (לדוגמה חוקים שאוסרים על איגודי עובדים)
דוגמה אחרת – הכלכלה הנאו קלאסית, מצהירה בהתחלה שהיא בעד ניתוח תאורי (פוזיטיבי, איך העולם מתנהג) ולא נורמטיבי (שיפוטי , איך העולם צריך להיות, בניגוד למארקס), אבל מהר מאד מגיעים לאחד הערכים המרכזיים – יעילות פארטו. זהו ערך חברתי לא פחות מאשר שוויון.
אריאל רובינשטיין כשהוא תוקף את חלק מהמסקנות של הנאו קלאסיים (עוד לא ראיתי התייחסות שלו להוגנות) עושה את זה א' בטיעוני מוסר ב' בכלים של כלכלה ניסויית והתנהגותית ג' לא ממש משתמש במודלים שבהם משתמשים הרבה כלכלנים אחרים. גם גו'זף שטילגיץ ועוד "עלי תאנה" הם אחד מ-100. אם אתה הולך בנתיב המרכזי של לימודי הכלכלה , קל לצאת נאו קלאסי עד נאו ליברלרי וקשה יותר לצאת הרמן דיילי .
אני חושד שבסוציולוגיה המצב גם לא מזהיר, אבל לדעתי הם לא כולם מרקסיטסים, יש שם לדעתי יותר פתיחות ויותר רבגוניות מאשר בכלכלה (לדוגמה סוציביולוגים).
האזרח דרור –
יש לך תיאוריה על מה ההשפעה של לימודי הכלכלה, או לפחות מה ההשפעה הזו מנסה להיות. זו תיאוריה מפוקפקת מאד בעיני, אבל בעיקר – זו רק תיאוריה. אז מזל גדול, אנשים יצאו לבדוק אותה, וערכו סקר מקיף בקרב לתמידי כלכלה. ולא תאמין מה יצא:
http://www.themarker.com/news/1.654833
כשאתה מלמד רק תאוריה כלכלית אחת, אז קשה לאנשים לגבש דרכי חשיבה הפוכות. גם אם הכלכלנים מטילים ספק לדגומה בכושרו של התמ"ג למדוד רווחה, הם בסופו של דבר מקדמים כלים להגדלת התמ"ג, הם משתמשים בנוהל פר"ת כדי למדוד נחיצות של פרוייקטים לתחבורה וכו'. קשה לך לדעת שאתה בתוך המים אם לא יצאת מתוכם מעולם.
תאוריה בוחנים בכמה מחקרים, לא באחד. המחקר של אריאל רובינשטיין לדוגמה מלפני כמה שנים הראה תוצאות הפוכות. בשאלה של כמה עובדים יש לפטר מהמפעל תלמידי כלכלה היו הכי לטובת ערכי של יעילות והכי פחות לטובת ערכים של סולידריות חברתית. זה גם עבד חזק יותר ככל שהשתמשו בנוסחאות מתמטיות והגעה למקסימום במקום בשאלות מילוליות יותר.
הטענה היא לא שתלמידי כלכלה הם "רעים" אלא רק שיש להם אינדוקטרינציה לכלי מחשבה מאד צרים שתמיד מזניחים החוצה עולמות שלמים של המדע, בדרך כלל לטובת תאוריות כלכליות שאין להם בסיס.
בכל מקרה, לגבי ההשלכות של איך התאוריה הכלכלית מתארת את עולם הטבע, ואת העולם ומה המדיניות שהיא ממליצה עליה – קל לבדוק – זה בספרי הלימוד.
התוצאות של המחקר של רובינשטיין לא היו הפוכות מהתוצאות שאני התייחסתי אליהן. הן בדקו דבר אחר. קשור, אבל אחר. אפשר לדבר על מה המשמעות של המחקר של רובינשטיין. אבל הטענה שיש שטיפת מוח קפיטליסטית נדחית לחלוטין על ידי הנתונים. ואני עדיין לא מבין איך אתה יכול בפנים רציניות לטעון ש"יש להם אינדוקטרינציה לכלי מחשבה מאד צרים שתמיד מזניחים החוצה עולמות שלמים של המדע, בדרך כלל לטובת תאוריות כלכליות שאין להם בסיס." על סמך מה? הסקר מעלה בצורה מאד ברורה שזה לא נכון. יא ראבק – על סמך מה אתה מעלה את כל הטענות האלה? איך אתה מצפה שיקחו אותך ברצינות כשאתה מעלה טענות אולטרא מרחיקות לכת בלי שיש לך שבב של נתון לתמוך בהן?
ובקשר למדיניות שממליצים עליה בספרי הלימוד בכלכלה, כמו שאומרים בויקיפדיה – דרוש סימוך. אנא הפנה אותנו לאותן המלצות אינדוקטרינטריות. בכמה ספרים הן מופיעות? בכמה ספרים מופיעות המלצות אחרות? הפוכות?
ובגלל שזה נושא שחביב עליך, אז בעניין היחס לסביבה, נערך לא מזמן דירוג של ספרי כלכלה לפי התייחסותם לנושא:
http://www.sightline.org/research/2012-update-grading-economics-textbooks-on-climate-change/
אני מלמד את הקורסים מאקרו א' ומבוא לכלכלה. במאקרו א' באת"א הזה יש שיעור שכולו מתייחס לאי שוויון ולהשפעתו על פרמטרים אחרים. בשני הקורסים האלו מדברים לא מעט על התערבות ממשלתית מסיבות שונות, כולל שחיתות ולוביסטים וכו'. אין לך מושג על מה אתה מדבר.
עם כל הכבוד, אתה לא המורה היחיד לכלכלה במדינה ולא בעולם. כשאני לדמתי לא היה ולו שעור אחד. אפס. נאל, זירו.
במאקרו א' יש שיעור שלם שכולו מתייחס לאי שוויון ולהשפעתו על פרמרטים אחרים! אני ממש נפעם. בוא תביא את השיעור שנלמד משהו. אתה כנראה לא מבין את האבסורד במה שאתה אומר. זה נושא שיש לו היבטים כמעט בכל נושא וכמעט בכל מודל כלכלי אחר. לכסות אותו בשעור אחד זה בערך הדבר האחרון שצריך לעשות.
שוב, בכל השיעורים שבהם אני למדתי, תמיד מתכנן מרכזי היה סוג של מלאך שרק רצה לשפר את המצב, ולא לדוגמה שליח של העשירים בתוך הכלכלה. לצערי יש לי מושג על מה אני מדבר. בוא תראה אחרת.
אז קח קורס בכלכלה פוליטית. אני לא מבין מה אתה רוצה. זה כמו שאיזה מתמטיקאי יתלונן שבקורסי חדוו"א למהנדסים לא מלמדים איזה שהוא נושא מתמטי איזוטרי. יש המון נושאים בכלכלה, ובתואר ראשון לומדים רק חלק קטן מהם. להסיק מכך איך כלכלנים חושבים זה מגוחך.
דרור – ואם כבר, אני חושב שלא רק שאתה לא כל כך מתמצא במה נעשה במחקר הכלכלי, אתה גם לא לגמרי מבין מה המטרה של מודלים בכלל, והמודל הניאוקלאסי בפרט.
בכל ענף מחקרי מודלים משמשים למטרה אחת: אמצעי להבין תופעות מסוימות כפי שהמחקר האמפירי מתעד אותן. המודל הניאוקלאסי הוא לא תיאוריה של איך כל דבר בעולם עובד, ולא תיאוריה של מה מניע בני אדם בכל תחומי החיים. המודל בניאוקלאסי הוא, בעיקרו, תיאוריה שמסבירה כיצד נקבעו המחירים שאנחנו רואים למוצרים שונים (כולל שכר), וכיצד התעצבה ההקצאה של מוצרים שאנחנו רואים בפועל. למרות שהיום כל ילד יודע להגיד היצע וביקוש, ונראה לנו מאד קל ואינטואיטיבי להסביר דרכם למה אננס עולה יותר ממלפפון, אלו דברים שלא הובנו טוב עד המהפכה השולית. והמודל הניאוקלאסי היה צעד עצום קדימה בהבנה כיצד פועלות מערכות מבוססות שווקים.
וכמובן שעל בסיס המודל הזה יש אינספור מודלים קטנים להסביר אינספור תופעות קשורות – ועוד איך שכולל קיימות (מודל רוי של שימוש במשאבים מתכלים הוא האבא של התחום), זכויות רכוש (משפט Coase, שכזכור קיבל על כך פרס נובל), ועוד ועוד.
להגיד שהמודל הניאוקלאסי הבסיסי לא מתייחס לקיימות, זה לא ביקורת רלוונטית. זה כמו להגיד שהמודל של פרויד לנפש האדם (איד, אגו, סופר אגו) לא מתייחס לתאונות דרכים. (אגב, אולי זה נכון, אולי זה לא. אין לי מושג כי אין לי מושג מה פסיכואנליטים עושים בחמישים שנה האחרונות). אבל בעיקר – זו פשוט לא חלק חשוב מהתופעה שהמודל בא להסביר. אולי המודל הזה שימושי כדי להסביר תאונות דרכים במובן זה שאפשר לבנות עליו רבדים נוספים שיעזרו לנו להבין תאונות דרכים טוב יותר, ואולי לא. אבל עצם זה שהמודל לא עוזר להסביר תאונות דרכים, או לא מתייחס לתאונות דרכים, זה פשוט לא טיעון רלוונטי נגד המודל של פרויד. המודל של פרויד, או לפחות כך אומרים לי אנשים שכן מתמצאים בתחום, עשה עבודה מעולה בלהסביר תופעות שלפני כן לא הובנו טוב. וכנ"ל המודל הניאוקלאסי.
בענף מחקרי, כאשר מוצאים שהמחקר סותר ענפים אחרים , נמוכים יותר (לדוגמה מחקר ביולוגי שסותר מחקרים בפיזיקיה או בכימיה) משנים את ההסבר. בכלכלה לא. לכן זה לא ענף מחקרי.
מי אמר לך שהיצע וביקוש הם הסברים טובים כדי לקבוע מחירים? (קרא לדוגמה את סטיב קין).
עניין אחר – התאוריה הנאו קלאסית מניחה שהטעמים של הצרכנים קבועים מראש. זה עומד בניגוד לראיות אמפריות מתחומים אחרים (לדוגמה ילדים שצופים בטלוויזיה משנים את הרגלי התזונה שלהם).
לא מכיר את מודל רוי. תוכל להרחיב?
אני חושב שהמודל של השפעות חיצוניות (כולל קואז) הוא פשטני ולא מתמודד עם הבעיה האמיתית. ההנחה של התאוריה לגבי השפעות סביבתיות היא כמו מישהו שמעשן מקטרת בקרון. כלומר עם ההשפעה הסביבתית הרווחה יותר נמוכה. הנחה יותר מציאותית (כלומר שיותר חוקרים בתחום הרלוונטי מתייחסים אליה) היא שמישהו מחורר חורים בספינה. כלומר עם השפעה סביבתית כל המערכת בסכנת התרסקות.
האנלוגיה שהבאת מראה כמה התחום מנותק. אנלוגיה יותר מתאימה היא להגיד שאפשר להמשיך בפסיכולוגיה בלי להבין איך המוח עובד. עם שילוב של קיימות ושל מדעים בכלכלה, אתה צריך לשנות לדוגמה את משוואות הייצור, את הייחס לצמיחה כלכלית, לשאול מדוע ואיך מוצרים גורמים לרווחה (ומתי הם גורמים לרווחה שלילית), את התאוריה של הצרכן , הנחת הראציונליות, יכולות הופכיות הזמן, מידע מלא, כלכלה א-היררכית (שאין בה קשר בין סוגי המוצרים השונים ובה אנרגיה היא סתם עוד מוצר ) ועוד עשרות הנחות (או "אקסיומות") שיש בכלכלה .
אם זה היה רק אני אז אפשר היה לפטור אותי בתור מישהו שלא מבין כלום מהחיים שלו, אבל יש כלכלנים קצת יותר מכובדים ממני – הרמן דיילי, מנפרד מקס ניף, גורגסקיו רוגן, ומאות אחרים (בכלכלה אקולוגית לדוגמה).
יש שלל ביקורות על כל מודל כלכלי. על כל ביקורת שאתה מונה אני יכול להוסיף עוד חמישה. אז מה? אתה חושב שאתה הסטודנט הראשון לתואר ראשון בכלכלה שקם ואמר "הי, תשמעו! המודל הזה בכלל לא מציאותי"? אף אחד לא חושב שהמודלים האלו מושלמים, אנחנו בסך הכל משתמשים בהם כדי לנסות להבין מערכת נורא מסובכת. ההבנה שלנו בסופו של דבר תהיה חלקית למדי. לדעתך זה לא מספיק? לך, תעשה תואר שני בכלכלה, תמשיך לדוקטורט, ותראה לי איך אתה בונה מודלים טובים יותר. לבקר מהצד זה קל.
שלל הביקורות זה כמו המיתולוגיה היוונית. כל מודל מכיל המון הנחות, ויש מודלים שונים. זה במחקר, בסוף כשיש מדיניות לקבוע לוקחים את המודל הסטנדרטי (המקביל לדוגמה הקתולית), זה שמניח שאי שוויון זה או קיימות זה איזה שהוא בדל של ענף בכלכלה. איזה שהוא משהו ששיך לכלכלה פוליטית.
מי שחושב שהמודל לא מושלם, אבל ממשיך להתשמש בו. צריך להתחיל בשאלה, כמה הוא לא מושלם. האם המודל צודק ב 20% מהמקרים? 10%? 90%? מה מרווח הטעות? באיזה תנאים ישתנה הדיוק של המודל? בואו נתיל לדוגמה בזה שנכניס למודלים הכלכליים יחידות מדידה (לדוגמה משוואת קוב דאגלאס, רוצים לנסות?)
למדתי תואר שני, ראיתי שהביקורת שלי היא לא שלי פרטית אלא גם של פרופסורים לכלכלה (הרמן דיילי לדוגמה). של זרמים שלמים שלא רק שלא מלמדים אותם, גם אין פרופסור אחד במחלקה שבכלל יודע להגיד מה הזרם אומר ולמה הוא אומר את זה. הסוג הזה של התעלמות לא התחיל היום, עוד ובלן כתב עליו (לפני שניסו להגיד שהוא בכלל סוציולוג ולא כלכלן).
ההבנה של המערכת המאד מסובכת תמיד יוצאת מאותן הנחות, ומגיע בדרך כלל לאותה סביבה של הבנה.
בוא נניח שורה שלמה של הנחות בצורה אחרת לגמרי:
– בני אדם הם יצורים ביולוגים (ולכן לדוגמה הם לא ראציונלים).
– לבני אדם אין ידע מושלם (ולא יכול להיות להם לעולם ידע כזה בגלל תורת המידע)
– לא סביר שאפשר להגיע מניתוח מיקרו להבנה מאקרו כלכלית (קיינס כבר אמר את זה). (הסיבה המודרנית לדבר כזה – הגחה במערכות מורכבות).
– הכלכלה היא מערכת מורכבת (לא לינארית, בעלי מעברי פאזה, התההגות דינאמית , מנגנוני משוב).
– הכלכלה האנושית נמצאת במסגרת 3 תהליכים אבולוציונים – אבולוציה ביולוגית של גנים, אבולוציה של מוסדות (ממים) וטכנולוגיה (ממים?) , חלק מאבולוציה זו כוללת את המוסדות של השוק והמדינה.
– היציבות והתפקוד של מוסדות, גנוטיפים, מינים וטכנולוגיה תלויה במצב שאר המוסדות הגנוטיפים והטכנולוגיות האחרות.
– הרווחה החברתית והאישית שלנו תלויה לא בכמות הצריכה של מוצרים, אלא בתפקוד של מערכות – אם זה מערכות ביולוגיות (כמו הגוף שלנו) או מוסדות חברתיים או אקולוגיים.
– ישנם 4 סוגי הון, יש בינהם תחליפיות מסויימת אבל לא מלאה. כדי להחליף סוג הון אחד בשני צריך משאבים כמו זמן , אנרגיה ומערכות מסדרות. ביקורת יותר בוגרת – אין כזה דבר הון (כי הון הוא דבר הומגני בלי חשיבות למבנה פנימי).
קשה לבנות מזה מודל שלם. אבל אחרים כבר בנו. המודל נקרא "עולם 3". מאז 1972 כלכלנים עסוקים בלהתעלם ממנו. יש מודלים אחרים – אקולוגיה תעשייתית לדוגמה. כולם בלתי נוחים לניתוח הכלכלי הנאו קלאסי.
או.. סטיב קין. חיכיתי לרגע שהוא יעלה. סטיב קין, זה שפול קרוגמן קרא לו בויכוח בלוגספרי פומבי:
OK, I’m done with this conversation. I’ve had enough back and forth, including off-the-record stuff, to confirm for myself that there’s no there there
(http://krugman.blogs.nytimes.com/2012/04/02/oh-my-steve-keen-edition/)
קראתי לעומק את מה ששסטיב קין טוען, ואני מסכים לחלוטין עם קרוגמן.
וכן, כמובן, שוב מסבירים לי שהתיאוריה הניאוקלאסית מניחה דברים לא נכונים. אני לא רוצה לדבר בשם כולם, אבל נדמה לי ששמנו לב. מישהו יתווכח על זה? אבל למה אתה הולך על דקויות? מה עם זה שבתיאוריה של ריקרדו על יתרון יחסי יש רק שתי מדינות? נדמה לי שמדע בסיסי יותר, כמו גיאוגרפיה, גילה שיש יותר משתיים. אני עומד על טענתי שאתה כנראה לא כל כך מבין מה הוא בכלל תפקידם של מודלים בכלכלה.
ובעיקר, מה שמגרד לי את העצבים, זה שאתה מתיימר לדעת מה כן או לא "עושים בכלכלה". אפילו פרס נובל – פאקין פרס נובל – לדניאל כהנמן לא ישכנע אותך שכלכלנים מתייחסים ברצינות לטענות שלו. 10000 ציטוטים אקדמיים לא ישכנעו אותך שמישהו שם לב. אפילו זה שבכל מחלקה שמכבדת את עצמה יש לפחות כלכלן אחד ששתחום התמחותו הוא יחסי הגומלין בין כלכלה לסביבה, ובכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה יש מרכז ביתחומי שיש בו גם כלכלנים שעובדים על הנושאים האלה, לא ישכנע אותך שכלכלנים לוקחים את הדברים האלה ברצינות. אפילו שיש תחומים רבים בכלכלה שעוברים מהפכות לא ישכנע אותך שכלכלנים מתייחסים מאד ברצינות לביקורות. הראיה היחידה שנראה שיש לה משקל בעיניך היא שהטענות שאתה אוהב במיוחד לא התקבלו במידה שאתה חושב שמגיע להן.
1. אני לא חובב כזה גדול של קין בעצמי, בעיקר בגלל שאני חושב שההביקורת החיובית שלו (מה הוא מציע במקום) לא כזו חזקה. כביקורת שלילית (מדוע התאור הקיים אינו נכון) הוא לא רע במיוחד שהוא נסמך על טיעונים מתמטיים.
2. אני לא חושב שלהגיד שבגלל שקרוגמן לא מסכים איתו זה להגיד משהו. זה סתם אד-הומינם. זה כמו שבויכוח קיימברידג' על ההון אמרו שיש יותר אמון בסמולאסלון. זה תעודת עניות למקצוע. קין אומר די הרבה דברים, בין היתר שניתוח דינאמי שונה מניתוח סטטי, ושאם אתה ממקסם מטרה באופן סטטי ומתעלם מהמימד הדינאמי אתה מפספס. גם לזה אתה לא מסכים?
אתה חושב שהיצע וביקוש הם דברים נפרדים? תראה באיזה מקרים זה נכון ובאיזה לא. סטיב קין וסראפה כבר עשו את זה, מי שרוצה לפסול אותם, צריך גם ללמד אותם.
3. ה"תפקיד" של מודלים תלוי בנקודת ההשקפה. אותי מעניין לדוגמה מדיניות ארוכת טווח, סביבה , עוני, ושם המודלים נכשלים בענק.
4. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל על עבודה בשנת 1979. עד לפרס הנובל ב2002, התעלמו ממנו לפחות בלימודים לתואר שני בתל אביב. לא הזכירו אותו אפילו בשיעורים מיוחדים וסמינרים ל"פרדוקס אלה." רק אחרי שהוא קיבל נובל התחילו להזכיר אותו. מוזר?
5. מה שבדרך כלל יש , זה כלכלה סביבתית. שמנסה לנסות להעריך בכלים כלכליים כמה "שווה" הסביבה במונחים כלכליים. זה מופרך ונשען על יסודות תאורטיים שמפריעים לניתוח.
זה מניח מראש שהנזק הסביבתי הוא קטן ומקומי ומשפיע על הבריאות של אנשים בלבד, ולא שזה הבסיס שעליו בנויה הכלכלה. זה כמו שיתנו לכלכלן לחשב מה הערך הכלכלי של צה"ל.
מראש הכלכלה הנאו קלאסית מניחה שאין משמעות למערכות האקולוגיות ולכן כל הערך שלהם נובע מערך סובייקטיבי של אנשים. זה מניח גם לאנשים יש יכולת לתמחר נכון נזק אקולוגי (איך? שיש מידע מלא, הופכיות מלאה של תהליכים ועוד). הרמן דיילי כתב על זה ב"לטובת הכלל" – חושב שהתייחסו עליו?
מה שישכנע אותי שכלכלנים לוקחים את הדברים ברצינות זה שיענו לביקורות שמעלים ארנסט שומכר, הרמן דיילי, גאר'ד דיימונד, רוברט איירס, טים ג'קסון, קנת בולדינג, ריצ'ארד נורגארד , דונאלה מדווז, ניקולס ג'ורג'סקיו-רוגן ועוד כל מיני אנשים
לדוגמה קבל ציטוט של בולדינג.
"כל מי שמאמין שצמיחה מעריכית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי – הוא משוגע או כלכלן."
כשילמדו את זה ברצינות, ואז ינסו להתמודד עם זה ברצינות – זו תהיה התקדמות. בשנים שאני למדתי, אף אחד מהפרופסורים אפילו לא ידע מי זה האנשים האלה , שלא לדבר על לדעת מה הם אמרו. אתם מוזמנים לנסות היום.
למה שמישהו ישקיע זמן רב בלקרוא שדרכה של שלי כל כך לא נכונה?
הרי זה מאמר הכפשה שנועד לגמד אותה ולא לבחור במפלגת העבודה.
בסופו של דבר, המצב כאן כל כך טוב ?
צריך שינוי.
לשלי יש את רוב הדברים הבאים ויש לה גם צניעות
יכולות שמיוחסות למנהיג
בעבר היה נהוג לייחס את יכולת המנהיגות להשראה אלוהית כביכול (מה שמכונה בלועזית "כריזמה"). אולם היום מקובל לחשוב כי מדובר בפוטנציאל הקיים במידה זו או אחרת בכל אדם ושניתן לפתח ולטפח אותו, ואפילו להתאימו לסיטואציה ספציפית. על בסיס גישה זו התפתחו נכון לשנת 2004 מתודולוגיות העוסקות בפיתוח וטיפוח המנהיגות. למרות קיומם של הבדלים בולטים בין הגישות השונות, כולן מסכימות פחות או יותר על הגדרה של המנהיגות המבוססת על קיומן של יכולות אנושיות מסוימות אצל המנהיג. בין היתר, ניתן למנות את היכולות הבאות כאלה שיש לגביהן את ההסכמה הרחבה ביותר:
יכולת הצגת חזון – היכולת להגדיר באופן ברור ומוחשי את המטרה המשותפת שאליה הוא מנהיג.
דוגמה אישית – היכולת לבטא במעשיו ובהתנהגותו את הערכים שבהתאם להם הוא מצפה ממונהגיו לפעול.
איזון בין שכל ורגש – היכולת לשקול בצורה נכונה שיקולים שכלתניים אל מול שיקוליים ריגשיים בעת קבלת החלטות.
הובלת שינויים – היכולת להתמודד עם מצבים של שינוי על כל המורכבות והקושי הכרוכים בהם.
הבנה באנשים – הבנה של אופן הפעולה של בני אדם במצבים מורכבים ומאתגרים והתחשבות בצרכים של מונהגיו כבני אדם.
כושר ארגון – היכולת לעצב ולהפעיל מבנים ארגוניים.
אומץ – היכולת לקבל החלטות קשות המכילות גורם של סיכון.
האצלת סמכויות – היכולת להאציל מסמכויותיו לאנשים אחרים מבלי להפחית מאחריותו לתוצאות.
למה שמישהו ישקיע זמן רב בלקרוא? לא יודע, אולי מתוך ספקנות טבעית? אולי מכיוון שלפעמים ראוי לשנות הנחות יסוד שסותרות את המציאות? למה שאדם דתי יקרא ספרים על אתאיזם? למה שקפיטליסט כמוני יקרא ספרים אנטי-קפיטליסטיים כמו ספרה של יחימוביץ'? פשוט עניין של יושר אינטלקטואלי, זה הכל. אני רוצה להיות מסוגל להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שהדעות שלי לא נובעות מההורים שלי או מהסביבה שלי או מהמרצים שלי באוניברסיטה, אלא שבחרתי בהן אחרי עימות אל מול המציאות. אתה לא רוצה?
לא כתבתי שהמצב כאן טוב כל כך. צריך שינוי, אך יחימוביץ' איננה התשובה. כן, היא אדם ישר וכנה ויש לה יכולות מנהיגותיות. אז מה? גם לנפתלי בנט יש. אך מה לעשות, יחימוביץ' קיצונית מדי בתחום הכלכלי, ובנט קיצוני מדי בתחום המדיני. אז עם כל הכבוד ליכולות המנהיגות שלהם, הם פשוט לא מתאימים.
גם אני מצטרף למשבחים על מאמר מעניין ומפרה שיח.
תודה!
זוהי רשימה יוצאת מהכלל. תודה רבה שהשקעת את זמנך בלכתוב אותה. אני מקווה שהיא תשפיע כפי שהייתי מצפה שתשפיע.
שלום אורי,
אני קורא יחסית חדש בבלוג שלך ומאוד נהנה אז תודה רבה.
לעניין הפוסט רציתי להבין איך אתה מתייחס לאמירות של ירון זליכה והבעת התמיכה שלו ביחימוביץ? הרי נראה לי שאי אפשר לחשוד בו שהוא סוציאליסט גדול … ואני יחסית מעריך את דעתו ככלכלן (אשמח אם תסתור אותי).
אם אני צריך לנחש, זליכה לא מסכים עם חלק גדול מהתכנית של יחימוביץ, אך ברור לו שלא כל התכנית תתממש, והוא חושב שזה וקטור של שינוי שבגדול יחסית טוב ולכן מוכן ללכת איתו.
ורציתי לשאול מה תגיד לגבי זה?
בנוסף הייתי שמח אם תתייחס לנושא המס של מעמד הביניים, אתה כותב שהמס של מעמד הביניים הוא ממוצע ואף גבוה ביחד ל-OECD בעוד שמירב ארלוזורוב (שגם בה אי אפשר לחשוד כסוציאליסטית) טוענת במאמר הנ"ל:
http://www.themarker.com/news/macro/1.1853077
שהמיסים על מעמד הביניים נמוכים.
תוכל להסביר את ההבדל?
שוב תודה על הבלוג,
שי
שלום שי,
הסיפור עם ירון זליכה באמת מוזר. הוא פחות או יותר הכלכלן היחיד שהצהיר על תמיכה בתכנית של יחימוביץ'. ברוורמן ממעט להגן על התכנית הכלכלית שלה, ואפילו אביה ספיבק (הכלכלן שייעץ למוחים בתקופת המחאה החברתית) אמר שהוא לא מסכים עם הרבה פרטים בה וחבל שיחימוביץ' לא התייעצה עם בלי מקצוע:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000806622
לפי ההתנהלות של זליכה בעבר נראה לי שמדובר באדם עם אגו ענקי, שתפקיד אקדמי בקריה האקדמית אונו אינו מספיק על מנת למלא את שאיפותיו. מכיוון שהוא שרף את קשריו עם מרבית הפוליטיקאים, אולי יחימוביץ' היא הכיוון היחיד שעוד נותר לו על מנת לחזור לזירה הציבורית. אפשרות אחרת היא שהוא שם דגש על נושא המלחמה בשחיתות הון-שלטון, שם יחימוביץ' צודקת ברוב דבריה (אני אכתוב על כך עוד בחלק ב' של הרשומה). בכל אופן, כמו שהוא מבצע מדי פעם עבודות ייעוץ בתשלום לכל מני גופים עסקיים, אני לא מתפלא אם גם כאן הובטח לו משהו בתמורה לתמיכה. לא ראיתי טיעונים רציניים כלשהם שהוא העלה לתמיכתו ביחימוביץ'.
לגבי המאמר של ארלוזורוב – מעניין. זה סותר את מה שנכתב בדוח טרכטנברג בנידון, אם כי חלק מהסתירה נובעת משאלת ההגדרה של מעמד הביניים. כמו כן, כפי שארלוזורוב מציינת, ישנם גם המיסים העקיפים, וביניהם מיסים על רכבים וחלקי חילוף ודלק שנופלים בעיקר על מעמד הביניים, ולא על העשירים או על העניים (שנוסעים בתחב"צ).
אבל זה לא מספיק על מנת ליישב את הסתירה. לפי המחקר שארלוזורוב מצטטת "עד לרמות שכר הגבוהות פי 4 מהשכר הממוצע במשק (36-40 אלף שקל בחודש), המיסוי בישראל נמוך מזה של המדינות המפותחות". לפי הגרף שברשומה, שמתייחס למס שולי, זה לא המצב. לפי גרף נוסף שמופיע בדוח טרכטנברג, שמתייחס למס ממוצע, רואים אולי תמונה קצת יותר דומה, אבל ההפרשים קטנים:
http://hidavrut.gov.il/content/4203
אני לא יודע מה המקור לסתירה בין שני המחקרים, אבל זה של טרכטנברג נעשה מאוחר יותר. מה שבטוח, זה שהפחתת מס ההכנסה עזרה למעמד הביניים, בניגוד לטענותיה של יחימוביץ'.
אני חושב שיש פה התחמקות מהבעיה העיקרית.
כמה כסף כבר יש בועדים?
התשובה היא – לא כל כך הרבה. גם אם כל הועדים היו מורידים את המשכורות בחצי, לא היית חוסך כל כך הרבה.
זה חסכון משמעותי, כן, אבל הרבה יותר קטן, מלמשל, התספורות של הטייקונים – שקורות רק כי המוסדיים לא מגינים על הכסף שלנו, שהכריחו אותנו לשים אותו בבורסה (דרך הפנסיות).
או מכך שחצי מהרווח על הפנסיות מגיע לחברות שלמנהלות את הכסף.
או שמנכ"לים ועוזריהם וחברי הדירקטוריון מקבלים מיליונים – מכספי ציבור (חברות ציבוריות, חברות פרטיות שיעשו מה שבה להם).
או השטייקונים הם טייקונים בעיקר כי קיבלו הלוואות ענק גדולות מהבנקים והציבור, (כמובן בערבון מוגבל) והשתמשו בהם בשביל לרכוש חברות אחרות.
כך נוצרו טייקונים כמו תשובה, דנקנר ובן-דוב.
זה גרם גם להרעבת שאר המגזר העסקי מאשראי. אם תסתכל על פירוט – רוב האשראי מגיע לכ 5 קבוצות גדולות, ולא מפוזר במשק.
זה קורה עקב שחיתות וריכוזיות. שם הכסף הגדול ובזה צריך לטפל ראשון.
אני מכיר דרך לגרום ליחימוביץ' להפסיק לתמוך בכל מאבק ושביתה של הועדים במגזר הציבורי. צריך פשוט לבחור בה לראש הממשלה. אז היא תהיה חייבת לעמוד מולם.
וזה האבסורד שבועדי המגזר הציבורי ופה אני מסכים איתך. הועדים האלה עומדים מול הממשלה ומול הציבור. על השביתות שלהם אנחנו משלמים את המחיר. הועדים אמורים להיות משקל יתר למעסיקים הפרטיים בשווקים שבהם צריך משקל יתר כזה. אבל כשהארנק שממנו מגיע הכסף הוא שלנו זה לא עובד, וכשהרחובות שמתמלאים באשפה הם שלנו זה לא עובד. זהו אחד הטיעונים הטובים ביותר בעד הפרטה ושימוש בזכיינים. עדיף שהעובדים יאבקו עם הבעלים על חלק גדול יותר ברווחים, מאשר שיחזיקו מדינה שלמה בת-ערובה.
שכחתי להרשם.
למה שתהיה חייבת לעמוד מולם? היא יכולה פשוט לשמור על המצב הקיים. וזה מה שהיא תעשה, במקרה הטוב. במקרה הרע היא תתן להם יותר כוח.
כל ממשלה, גם סוציאליסטית, חייבת להגיד גם לא ולהתעמת או לשאת ולתת בסופו של דבר עם הועדים. גם יחימוביץ' לא תוכל לקבל את כל דרישותיהם של ועדי העובדים ללא תנאי. פשוט יגמר הכסף.
יחימוביץ' היא קומוניסטית! מדוע שהיא תלחם בוועדים?!
ראית את התוכנית הכלכלית שלה? היא רוצה לבזבז כ-140 מיליארד ש"ח יותר ב-5 שנים. זו לא התבטאות של אדם שפוי או בעל ידע.
למדינה שמנפיקה את הכסף שלא לעולם לא יגמר הכסף, אבל יגמרו האזרחים. היא תוכל להדפיס עוד ועוד וכך לייצר אינפלציה. ברור שזה מעגל קסמים ככל שהיא תדפיס כך האינפלציה תעלה והשווי של הכסף החדש שהודפס יישחק גם מה שייצריך הדפסת כספים נוספים!
גם אם יחימוביץ' היתה קומוניסטית, והיא לא, היא היתה חייבת להתמודד עם הועדים הגדולים במגזר הציבורי איכשהו. בקומוניזם אגב הממשלה לא מתקפלת בפני הועדים הגדולים, אלא שולטת בהם.
שיהיה ברור בקונטקסט של הויכוח הזה אני לא בא להגן על התוכנית הכלכלית של שלי יחימוביץ'. אני בכלל לא תומך בה. אבל זה לא העניין. כל ראש ממשלה חייב לשבת מול תקציב ומול הועדים הגדולים במגזר הציבורי ולפעמים גם להגיד להם לא. כי פדוט אין כסף. היא רוצה להוציא 140 מיליארד ש"ח? זו עוד סיבה שהיא לא תוכל להוסיף עוד מיליארדים לעובדי מדינה מעבר לזה.
הלוואי שהיית צודק, עמית. לצערנו, ממשלות יכולות פשוט להגדיל חובות או לנסות לגרום לבנק המרכזי להדפיס כסף… נכון שהן מוגבלות, אבל אם יש רצון מספיק אפשר לפרוץ את המגבלות האלו ולהחביא את החובות על ידי שימוש בכל מני תעלולים חשבונאיים, כפי שנעשה ביוון במשך שנים רבות.
נניח שכן. אולי המגיב ג מעלי חושב שהיא עד כדי כך מטורפת שהיא פשוט תזרוק בלי מחשבה ובלי מילת התנגדות על עובדי הועדים במגזר הציבורי כל מה שהם יבקשו אבל אני בספק שאתה חושב כך. בסופו של דבר נציגי הממשלה (כל ממשלה שהיא) ונציגי הועדים במגזר הציבורי צריכים להגיע להבנות ולהתפשר בנושאי שכר ותנאים. זה יכול להיות דרך שביתות ובתי משפט וזה יכול להיות דרך משא ומתן בלבד, אבל זה קורה.
הטענה שלי בהתחלת השירשורון הזה היא באמת מאוד מינורית ומובנת מאליה, ולמעשה אמרתי אותה כסוג של הלצה. אתה רוצה שיחימוביץ' כבר לא תהיה כל-כך בעד הועדים במגזר הציבורי, בחר אותה לראש ממשלה כי אז היא תאלץ לשבת בצד השני של שולחן המו"מ.
לא התכוונתי לומר שזה בהכרח רעיון טוב לבחור את יחימוביץ' לראש הממשלה. לא שנתניהו הוא ראש ממשלת החלומות שלי. כמו שאמרת בעצמך יש ביחימוביץ' צדדים ראויים להערכה ויש עמה גם כמה בעיות.
ראשית, אני טוען שהיא אכן קומוניסטית לאור העבר שלה (גדלה בבית קומוניסטי, הצביעה לחד"ש, ועוד). שנית, עוד לא התחלת לראות את הטירוף שלה כי עדיין לא היה כח בידיה. שלישית, הוועדים הם בסיס המפלגה – מצביעי העבודה היום הם וועדים, ערבים, וילדים תמימים – ואני אומר זאת בשיא הרצינות – אין אדם אחר בעל דעת שמצביע לה. אז היא לא יכולה ללכת נגד הוועדים. אם הוועדים ירצו שיפור בתנאיהם, מספרים רק לצורך הדוגמא: מהוצאות שכר של 10 מיליארד להוצאה של 15 מיליארד, אז בסה"כ צריך להעלות מיסים בסך 5 מיליארד. למה שהיא תתנגד? אם היית בנעליה לא היית מוכן למסות מישהו זר כדי שקרוב משפחה שלך יקבל יותר כסף?! וודאי שכן – זו דרכם של הסוציליאסטים.
אני מאד אוהבת את הרשומה הזאת ומתחברת אליה. באופן אישי מה שלי קשה בטיעונים של שלי יחימוביץ זה שהיא כל הזמן תוקפת את "חלוקת העוגה" בימין (הקצאת משאבים שהיא גם בעיתית בעיני) אבל מתייחסת לגודל העוגה כאל נתון. היא מדברת רק על הגבלת כוחם של המעסיקים ואני לא רואה איך המדיניות שלה מביאה להגדלת העוגה, לצמיחה, ליצירה של עוד מקומות עבודה.
[…] זהו חלקה השני של הרשומה המבקרת את ספרה של שלי יחימוביץ', "אנחנו". לחלקה הראשון של הרשומה, המרחיב על נושאים כגון עובדי הקבלן, וועדי העובדים, עוני, מגזר ההיי-טק ועוד, ראו כאן. […]
[…] ג'ורג' אורוול אמר פעם כי ישנם רעיונות שהם כל כך אבסורדים, עד שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. אחד הרעיונות האלו ש"אינטלקטואלים" ישראלים רבים מפיצים בשנים האחרונות הוא ההפרדה המלאכותית בין צרכנים לעובדים: יש להגן על העובדים גם אם הדבר יתבטא במחיר גבוה יותר לצרכנים. כך למשל כותבת שלי יחימוביץ' בספרה, אותו סקרתי בעבר: […]
[…] היא יצאה כל כך ארוכה שחילקתי אותה לשתי רשומות נפרדות (כאן, וכאן). הצלחתן של רשומות אלו ואחרות מחזקת אצלי את […]
[…] איננו כולל: את כל הדברים שכתובים במצע של סיריזה (או בספרה של שלי יחימוביץ'). מדינות לא צומחות בזכות שכר מינימום גבוה יותר, בזכות […]
[…] ואכן, מה שקרה בעשור האחרון זה שביקוש גבוה למקצועות הללו פגש בהיצע תואם, וגרם לכך שהיצע העובדים לאותם מקצועות גדל בהתמדה. במקביל, הביקוש לאותם מקצועות לא גדל באותו הקצב, מה שגרם לירידה בשכר בנקודת שיווי המשקל. עכשיו, כשיצרנים נתקלים בדברים מעצבנים כמו תחרות חופשית, הם מנסים להקטין בחזרה את ההיצע, על ידי הערמת קשיים על היבואנים או הפעלת לחץ למכסות ייבוא. במקצועות חופשיים זה טיפה יותר מסובך כי הסכנה לא באה מבחוץ, אלא מבפנים, אז מה עושים כדי בכל זאת לייצר חסמי כניסה לשוק העבודה? המתנה כפויה, הצורך ברישיון, הקמת גילדה שתפעיל לחצים על אידיוטים שימושיים ועוד כל מיני המצאות. כמובן שכלפי חוץ ההצדקה לכך נשענת על טיעונים כמו הבטחת הרמה המקצועית וכו', אבל המטרה תמיד זהה: העמדת עוד ועוד חסמי כניסה כדי להגן על הגילדה. כשלא מצליחים לייצר חסמי כניסה גבוהים מספיק, כמו שקרה בשוק עורכי הדין, קורה הליך טבעי (שאמור היה לקרות מוקדם יותר) של יציאה מהמקצוע, כך שכיום תואר ראשון במשפטים פשוט נחשב לאחלה תואר ראשון, וזהו פחות או יותר. זה טבעי וזה סבבה, זו בטח לא סיבה לבהלה. אגב, תחשבו על זה רגע. מהרבה בחינות, דווקא מתכנתים או מעצבים גרפיים הם הכי חשופים לייבוא: מי מאיתנו לא שמע על הודו ומזרח אירופה כמקור לכוח עבודה איכותי וזול יחסית למקצועות הללו? ועדיין, כמעט ולא שומעים על הקמת וועדי עובדים או לשכת המתכנתים, וגם כאשר כן נעשים ניסיונות לכך, מדובר בניסיון נואש וחסר סיכוי לכפות העסקה על חברות שנמצאות אחרי השיא שלהן ונכנסות להליכי צמצום עלויות. אתם יודעים למה לא נעשים ניסיונות כאלה? כי העובדים די מרוצים מהתשואה שהם עושים על ההון האנושי שלהם, וכי עלויות ההחלפה שלהם די נמוכות במידה והם יחליטו לשבור את הכלים. באותו הקשר, אורי כץ כתב אחלה פוסט בנושא ועדי עובדים. […]