חוקי פרקינסון והבזבוז הבלתי נראה

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה / משרד / טייסת אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים או קיבלת דרגות נגד, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת.

אתה עובד קשה, באמת. לא יושב ומשחק שש-בש כל היום. קורסים, שבתות, חגים. על הטיול לדרום-אמריקה ויתרת ברגע האחרון, כי בדיוק פרצה מלחמת לבנון השנייה והיו זקוקים לך. אחר כך כבר התחתנת והיו ילדים קטנים ולא היה זמן, אז המשכת לעבוד קשה. חברים ובני משפחה אומרים שאתה פראייר, אבל מעריכים את ההקרבה. יש משמעות לחייך, אתה לא סתם מייצר איזה צ'יפ של מחשב או מעביר כסף מכאן לשם. אתה תורם.

ואז, יום בהיר אחד, אתה מגלה שאתה פרזיט. שעיתונאים, טוקבקיסטים, מפגינים ובלוגרים טוענים שאתה מיותר. על סמך מה הם אומרים את זה? מה הם מבינים? חלקם היו בסך הכל ג'ובניקים עלובים שלא תרמו לצה"ל אפילו עשירית ממה שאתה תרמת. איך ייתכן שאתה עובד בממוצע 11 שעות ביום, בלי לגלוש בפייסבוק במקביל, ואתה מיותר? איך יתכן שההטבות שאתה מקבל מוגזמות, כאשר חבריך העובדים בהיי-טק מרוויחים פי 2 ממך?

אז אתה מתעצבן. טוב שיש לך את ראש ועד עובדי מערכת הביטחון ואת העוזר שלו שיכולים להגיב בשמך ולקבל כותרות בעמודים הראשונים. אבל אתה טועה, והם טועים ומטעים, מכיוון שהנטל האמיתי של תקציב הביטחון העצום של ישראל אינו משתקף באבטלה סמויה, בסגני אלופים שעובדים שעתיים ביום ומקבלים שכר עתק. הנטל הזה נסתר מעיניהם של האנשים שנמצאים בתוך המערכת, וזאת מכיוון שלמערכות בירוקרטיות גדולות יש חוקים משלהן – חוקים מוזרים הסותרים את ההיגיון הרגיל.

 

"אנשי הקבע עובדים קשה מאוד"

נורת'קוט פרקינסון היה היסטוריון וחוקר של המנהל הציבורי הבריטי. בשנות החמישים הוא בחן את הקשר בין מספר העובדים במשרדים במגזר הציבורי בבריטניה לבין מספר המשימות שהיה עליהם למלא, ונדהם לגלות את העולם הפרדוקסלי וההפוך של המגזר הציבורי שנתן השראה לחוקי פרקינסון המפורסמים. הוא גילה שאין כל קשר בין מספר המועסקים לבין מספר המשימות, וניסח עקב כך את החוק הראשון שלו:

1. העבודה מתרחבת עד לניצול כל הזמן שהוקדש להשלמתה

משמעות החוק היא כי מערכות בירוקרטיות תמיד ינצלו את המשאבים שניתנו להן עד תום על מנת לבצע את המשימות – אם יינתנו להן משאבים רבים יותר הן פשוט יבצעו את המשימות ביעילות פחותה יותר או ימצאו לעצמן משימות חדשות שלפני כן לא היה צורך בביצוען. פרקינסון ניסח עוד שני חוקים חשובים בעניין זה: 

2. פקידים תמיד מעוניינים להגדיל את מספר הפקידים הכפופים להם

3. פקידים מייצרים עבודה בעיקר אחד עבור השני

קחו למשל את "חיל החינוך והנוער", חיל הכפוף לאגף כוח אדם ובראשו עומד תת-אלוף. חיל החינוך שולח את זרועותיו ואת חייליו לתחומים רבים שאינם קשורים כלל למשימות המיידיות של צה"ל – מורות חיילות המלמדות בבתי ספר, מדריכים במוזיאונים, קליטת עלייה, שיחות מוטיבציה לתיכוניסטים, ופעילות יחצ"נית של הצבא שנועדה לחבב אותו על האוכלוסייה האזרחית. איני מכיר קצינים, נגדים או חיילים בחיל החינוך והנוער. בהחלט ייתכן שהם עובדים קשה מאוד. סביר שהם מאמינים שהם ממלאים פונקציה חשובה, מטרה לאומית ראשונה במעלה – אחרת הם מלכתחילה לא היו בוחרים בקריירה שבה בחרו. אבל כל זה לא סותר את היותם מיותרים לחלוטין. לא שאין בהכרח צורך במורות חיילות במדינת ישראל – זה פשוט לא התפקיד של מערכת הביטחון. היא לא מיועדת לכך. מערכות ציבוריות אחרות במדינה כוללות אנשי מקצוע עם ידע וניסיון שמתאימים יותר לתפקידים האלו, גם בדרג הביצועי וגם בדרג הניהולי. חיל החינוך והנוער הוא דוגמה קלאסית להתרחבותה של מערכת הבירוקרטית שמנה ועשירה לתחומים חדשים, על מנת להתאים את היקף המשימות להיקף המשאבים. העבודה התרחבה בהתאם להתרחבות המשאבים, על מנת שאף אחד חס וחלילה לא ישקול לקצץ את המשאבים, והיום נדמה לנו שאנחנו תלויים בעבודתו החשובה של חיל החינוך. אבל אנחנו לא.

ישנן דוגמאות רבות נוספות לכך. את שירותי הצבאי העברתי בחיל המשטרה הצבאית, ביחידה שהייתה אחראית על עבירות תנועה. התפקיד שאותו ביצענו היה זהה לתפקיד של משטרת ישראל: ניידות, מכמונות מהירות, דוחות לנהג מזדמן של ג'יפ סופה שנסע 20 קמ"ש מעל המותר או לסגן אלוף שדיבר בפלאפון תוך כדי נהיגה (באותה התקופה לרכבים צה"ליים היו לוחיות זיהוי שחורות, לא צהובות כמו היום). צה"ל רכש עבורנו עשרות ניידות משטרה ואופנועי משטרה חדשים. נאמר לנו שתפקידנו חיוני מכיוון שמשטרת ישראל נמנעת מלחלק דוחות לרכבים צבאיים. הרמה המקצועית של ילד בן 19 עם ניסיון של חצי שנה בתפקיד כמובן לא מתקרבת בכלל לרמתו של שוטר תנועה עם ניסיון של שנים רבות – שוטרים מנוסים מזהים עבירות מהר הרבה יותר, מסוגלים לבצע מרדפים באופן בטיחותי יותר, ומכירים את החוקים הרלוונטיים בעל-פה. במסגרת השירות יצא לי גם לצאת לשיתופי פעולה עם שוטרים אזרחיים, וראיתי ישר ששוטר אזרחי אחד בניידת נותן תפוקה רבה יותר בשעה מאשר ארבעה שוטרים צבאיים ביום שלם. ברוב הסיורים היו שלושה או ארבעה שוטרים צבאיים, ומרבית החיילים ביחידה כלל לא התעניינו בעבודת השיטור אלא בעיקר במיקום של הפסקת הצהריים הקרובה. עקב היתרונות לגודל ולניסיון מן הסתם היה הרבה יותר זול פשוט לקבוע פגישה עם מפכ"ל המשטרה ולבקש ממנו יפה להורות לשוטריו לאכוף את חוקי התנועה גם על רכבים צבאיים, אבל למה לעשות זאת כשיש מספיק תקציב להקמת משטרת תנועה פרטית?

אבל הבעיה לא מסתיימת כאן. בהתאם לחוק השלישי שציינתי, חיל החינוך וחיל המשטרה הצבאית מייצרים עבודה רבה גם עבור חילות אחרים – שלישות, לוגיסטיקה וכו'. צריך לקלוט את החיילים, למיין אותם, לטפל בהם, להאכיל אותם, לרכוש ציוד, לאחסן אותו, לשלוח אותו ממקום למקום, לגייס אותם למילואים, לשחרר אותם מהמילואים, לחתום על הפטורים שהחיילים מוציאים. אך חילות אלו לא נשארים חייבים, ומחזירים טובה. הם מספקים לחיל החינוך שלל עולים חדשים הדורשים קליטת עליה, ולחיל המשטרה הצבאית שלל צעירים מסכנים ולא מתאימים לשירות צבאי הממלאים את בתי הכלא הצבאיים. כל מחלקה נוספת, כל אגף נוסף וכל חיל נוסף מייצרים עבודה עבור המחלקות, האגפים והחילות האחרים. כאשר מחלקות גם מבצעות עבודה וגם מייצרות עבודה אחת עבור השנייה, ניתן להגדיל את העבודה לנצח.

וכולם עובדים נורא קשה! החיילים, המפקדים שלהם, הכלואים בכלא, כולם עושים שעות נוספות. מנקודת מבטו של מי שנמצא בתוך אחת מחוליות השרשרת, כולם נראים חיוניים לחלוטין – אם תוציאו את אחת החוליות השרשרת תישבר. איך חיל החינוך יוכל להסתדר ללא החיילים מהשלישות? מי יתפוס עריקים מחיל הלוגיסטיקה אם לא שוטרים צבאיים? אבל הם כולם חיוניים לחלוטין רק מכיוון שהם מייצרים עבודה אחד לשני, או מבצעים ביעילות נמוכה עבודות שמערכות ציבוריות אחרות יכלו לבצע טוב יותר ובמחיר זול יותר. נסו להעלים את השרשרת כולה, ולפתע תגלו שצה"ל מסוגל לנצח את מה שנשאר מצבא סוריה, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן ולשלוט באוכלוסיה הפלסטינית בו זמנית גם בלעדיה.

עוד לא דיברתי כאן על גובה השכר. גם זה ספין. מה זה משנה מהו גובה השכר של אנשים שהעבודה שהם מבצעים מיותרת? מתחת לממוצע, מעל הממוצע, מה זה חשוב? כאשר העבודה עצמה היא מיותרת, כל שכר הגדול מאפס הוא בזבוז. במערכת הציבורית פשוט לא ניתן להסיק על מידת התועלת של גוף בירוקרטי כלשהו לפי המאמצים שמשקיעים אנשיו בעבודתם, או לפי שכרם. זה לא עובד ככה. הפרזיטים כלל אינם נראים כמו פרזיטים, אינם מרוויחים כפי שהיינו מצפים מפרזיטים להרוויח, והם עצמם לעולם לא יוכלו להבחין בכך שהם מיותרים, לא יעילים או אשמים במשהו. רק מי שמסתכל מבחוץ מסוגל לראות זאת.

 

"צריך אנשים טובים בצה"ל"

בואו נעבור להרד-קור: מודיעין, שריון, גולני. האנשים שבאמת מסתכלים לאויבינו בלבן של העיניים, באופן ישיר או עקיף. טיעון נפוץ אומר שהאנשים האלו צריכים להיות טובים. מה זה טובים? הכי טובים. אם באזרחות איזה מהנדס גרוע בונה גשר גרוע מה כבר יכול לקרות? כמה אוסטרלים יפלו למי הירקון. חבל, אבל לא נורא. אבל אם המהנדס הזה היה מפקד על אוגדת טנקים במלחמת יום הכיפורים, בחזית רמת הגולן, איך הייתה משתנית ההיסטוריה של מדינת ישראל? אנחנו זקוקים לאנשים הטובים ביותר בצה"ל, מכיוון ששם איכות כוח האדם היא עניין של חיים ומוות בקנה מידה היסטרי, היסטורי, לאומי. כמובן, על פי המצופה ממערכת בירוקרטית רעבה לתקציבים הטיעון הזה עד מהרה מורחב על מנת להכיל כל איש קבע בצה"ל, והופך למגוחך לחלוטין.

חשוב להבהיר: במידה וחיל האוויר יידרש לתקוף באיראן, בהחלט הייתי רוצה שהמטוסים יאוישו על ידי אנשים שהם במאיון העליון של התפלגות הכישורים בדורנו. במידה והחיזבאללה יחליט לתקוף, בהחלט הייתי רוצה שהסיירות המובחרות שישלחו על מנת להתרוצץ בין הבונקרים המוסווים בהרי לבנון יכללו את יפי הבלורית והתואר, בעלי פסיכומטרי בשמיים וכושר גופני עילאי. אבל האנשים האלו מהווים חלק זניח לחלוטין מכוח האדם הצה"לי.

מרבית אנשי הקבע בצה"ל אינם עוסקים בעבודה קריטית – גם אלו מביניהם שאינם מהווים חלק משרשראות מיותרות כמו זו שתיארתי קודם לכן. היתרון הטכנולוגי של צה"ל, למשל, נובע ברובו מאנשים שנמצאים מחוץ לצבא, במפעלים כגון רפא"ל, התעשייה האווירית ועוד. חלק לא קטן מהיתרון מגיע בכלל מחברינו הטובים בארצות הברית, שמהם צה"ל רוכש את מרבית הטכנולוגיות שלו (מכיוון שכספי הסיוע האמריקנים מותנים בכך). מהנדסים המועסקים בקבע לא מפתחים טילים או מזל"טים חדשים בכוחות עצמם, אלא נמצאים ברובם על התפר שבין המהנדסים האזרחיים שמפתחים אותם לבין היחידות הצה"ליות הזקוקות לטכנולוגיות. אם נניח שקיים מהנדס מוכשר ויצירתי בצורה יוצאת דופן, שבנה בכוחות עצמו מזל"ט מגרוטאות כשהיה ילד בן 7 ומאז החליט להקדיש את כל חייו למחקר על טכנולוגיות צבאיות – האם לא עדיף עבור ביטחון מדינת ישראל להציב אותו ברפא"ל? התרומה שלו שם תהיה משמעותית יותר מאשר בצה"ל.

אך הבעיות עם הטיעון הנ"ל רחבות הרבה יותר. אם נניח שאותו מהנדס לא מתעניין במיוחד בטכנולוגיות צבאיות, האם תרומתו למדינת ישראל בחברת אינטל או אמדוקס תהיה פחותה יותר? האם עוצמתו הרצויה של צה"ל היא באמת אינסופית? האם לא ייתכן שהעברה של כמה מיליארדי שקלים וכמה אנשים איכותיים במיוחד ממערכת הביטחון למערכת הבריאות תשפר דרמטית את איכות חייהם של אזרחי המדינה? ואיך בכלל ניתן לבדוק משהו כזה, כשמערכת הביטחון מסרבת לאשר גישה לנתונים אודותיה לאנשים מבחוץ?

זו בכלל לא הבעיה האמיתית. מחסור בתקציבים הוא לא מה שמפריע לצה"ל למשוך אנשים איכותיים לתפקידים שבהם באמת נדרשים אנשים איכותיים, מה שמפריע הוא משכורות אחידות (פחות או יותר, אם נניח לרגע בצד את הקרביים) – הסידור שלפיו סא"ל בתפקידי מטה ירוויח שכר דומה בחיל המודיעין או בחיל השלישות, הסידור הקובע כי בראש כל חיל חייב לעמוד תא"ל, המבנה ההיררכי הנוקשה. אם היה ניתן לשלם לאנשים על פי חוזים אישיים הצבא היה יכול למשוך למספר תפקידים קריטיים את הטובים ביותר, ולא היה צורך עקב כך להעלות את המשכורות במקומות שבהם אפשר גם להסתפק באנשים בינוניים וסבירים (ואף למטה מכך, אם נודה באמת).

 

 

מדוע כל מה שכתבתי לא משנה כלל

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות, וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים, סיימת בהצטיינות, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת, והגעת עד הסוף, והפכת לרמטכ"ל או שר ביטחון.

את אשתך פגשת בצבא. אולי היא גם קצינה בכירה. ילדיך קצינים. כל חבריך קצינים ונגדים. אתה גר באחת השכונות ששווקו לעמיתי "חבר", אז השכנים שלך גם הם קצינים ונגדים. ההורים של החברים ובני הזוג של הילדים שלך הם קצינים.

אתה בעצמך בחור טוב, באמת. אתה יודע שתנאי הפנסיה בצה"ל שערורייתיים, אפילו התנאים של הצעירים שהצטרפו אחרי 2004. אתה יודע שעלות הפנסיות הללו צפויה לצמוח בקצב גבוה יותר מהתוצר של מדינת ישראל עד 2032, מה שאומר שחלק גדל והולך מתקציב המדינה יידרש על מנת לממן אותה. אתה יודע שזה יבוא על חשבון דברים אחרים – גם על חשבון הוצאות ציבוריות אחרות כגון חינוך או בריאות, וגם על חשבון רכישת טכנולוגיות לחימה חדשות וציוד הכרחי. אתה יודע שאתה יכול להשפיע על המספרים, כפי שכותב שאול אמסטרדמסקי במאמרו שבקישור הקודם. אתה יכול להגדיל את שיעור ההפרשות לפנסיה, אתה יכול לצמצם את הטבת פנסיית הגישור התקציבית. אתה יכול לשנות את גיל הפרישה. אם בצי האמריקני אדמירלים עדיין יכולים להביא תועלת בגיל 79, אז גם בצבא הישראלי קצינים בכירים יכולים לשרת בתפקידי מטה בגיל 65.

אבל אתה לא תעשה את זה. אלו החברים שלך, השכנים שלך, הילדים שלך. איך תוכל לחזור הביתה מהעבודה כל יום ולהסתכל להם בעיניים? זה לא יקרה. מישהו צריך לכפות עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. מישהו שאינו חלק מהמערכת. מישהו שלא יצטרך להביט ישירות בעיניהם הכועסות של האנשים שיפגעו – והם יכעסו בצדק, מכיוון שהם לא אשמים בכלום. המדינה תיאלץ להפר הבטחה לא-כתובה שהיא העניקה להם. האשמים האמיתיים הם אלו שבנו את המערכת הזו מלכתחילה, ורובם מן הסתם כבר הלכו לעולמם (זה המצב הנפוץ בכל הבעיות החשובות באמת, אגב – מחסור חמור באשמים אמיתיים שאפשר לכוון אליהם בפשטות את חצי הביקורת).

באקלים הפוליטי הנוכחי, אין מי שיכפה עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. הפוליטיקאים רוצים להיבחר מחדש, הם לא יתעסקו עם זה. פקידי האוצר חלשים מדי. עיתונאים זקוקים למקורות הצבאיים שלהם מתוך המערכת, ועל כן רק מעטים מהם יצאו נגדה. כל מה שאתה צריך על מנת לשמור על הסדר הקיים ועל מעמדם הכלכלי של חבריך הוא טיעון נגדי מנצח – ואולי אפילו שניים. "אנשי הקבע עובדים קשה מאוד!", אתה תגיד. "רק מפקדים איכותיים שזוכים לתגמול הוגן יבטיחו עמידה ביעדים", תוסיף לאחר מכן. והמקהלה תהנהן בראשה, כי אכן נראה שיש היגיון העומד מאחורי הסיסמאות הללו. הכלבים המעטים ינבחו, השיירה תמשיך לנסוע הלאה, המדינה תמשיך לקרטע על פי המקצב הרגיל, ואין חדש תחת השמש.

 

הערה:

הרשומה הנ"ל היא ככל הנראה הרשומה הנצפית ביותר שלי אי פעם לאחר שפורסמה במקור באתר הארץ, והיא אפילו הובילה אותי להופעה חביבה בתכנית של לונדון וקירשנבאום (אני מדבר מדקה 13 עד 19 בערך). מרוב התעסקות עם התגובות שם כמעט שכחתי לפרסם אותה כאן… עם הקוראים הסליחה.