Feeds:
רשומות
תגובות

בני חורין

המתח בין האינדיבידואל לבין החברה הוא אחד מהנושאים המגדירים את הקיום האנושי, ברמה הבסיסית ביותר, כבר אלפי שנים. אנחנו לא נמרים החיים בבדידות בטריטוריה שלהם, אנחנו יצורים חברתיים הזקוקים לחברי השבט שלנו, אך אנחנו גם לא נמלים החולקות אחת עם השנייה גנים משותפים ומוכנות להקרבה טוטאלית ואוטומטית של הפרט למען הכלל.

המתח הזה ככל הנראה היווה את אחד הגורמים להופעתן של הדתות הממוסדות והאידיאולוגיות הטוטליטריות. בעולם של שבטי ציידים לקטים היה קל יחסית לייצר נאמנות לשבט הקטן, שבו יש קשרים משפחתיים בין רבים מהחברים וכולם גדלים יחד מילדות. אך בעולם של ציוויליזציות גדולות נדרשו מיתוסים מלאי דמיון ועוצמה על מנת לחבר בין מצרים, אשורים או בני אינקה שמעולם לא פגשו אחד את השני ולגרום להם להילחם ולמות למען הממסד השליט. המאבק בין הפרט לבין החברה שזור בכל תקופה ותקופה, והמאה העשרים עמדה בסימן המאבק בין חברות קולקטיביסטיות לבין חברות אינדיבידואליסטיות (מלחמת העולם השנייה הוכרעה רק לאחר שמדינה קולקטיביסטית אחרת הטילה את מלוא כובד משקלה כנגד גרמניה הנאצית). לאור סופה של המאה העשרים נראה שבינתיים האינדיבידואליזם יצא כשידו על העליונה, אך בוודאי יהיו סיבובים נוספים בעתיד.

מדינת ישראל הייתה תמיד על הסף בעניין זה. יסודותיה של המדינה הם קולקטיביסטיים, ויש שיאמרו שהיה זה מחויב המציאות לאור האתגרים הביטחוניים שעמדו בפנינו בעבר. קשה לנצח במלחמות ולקיים קליטת הגירה מסיבית וכור היתוך עם אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית. אך מצד שני מדינת ישראל אף פעם לא התקרבה למודל טוטליטרי או קומוניסטי של ממש. מאז שנות השמונים נראה היה שהאינדיבידואליזם הולך וגובר, בדומה למגמה העולמית, אך בשנות האלפיים ובייחוד בשנים האחרונות הכיוון הפך להיות מטושטש למדי.

הקולקטיביזם הישראלי כולל שלוש זרועות מרכזיות.

הראשונה היא הקולקטיביזם הצבאי – אנשים שעיקר עניינם הוא בצה"ל ובמצבה הביטחוני של מדינת ישראל. הקולקטיביזם הצבאי מונע על ידי האתוס של מגש הכסף, על ידי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", על ידי קידוש השירות הצבאי בתור גורם מאחד ומלכד, על ידי טובים ורעים וגיבורים ומעשי גבורה. מיליטריזם לא יכול לבוא ביחד עם אינדיבידואליזם, מכיוון שאינדיבידואליסטים לא נוטים להסתער במעלה גבעה מבוצרת עם כדורים השורקים סביבם בעקבות פקודה. על כן, למרות שפה ושם אנשי צבא עושים קולות של תומכי חופש כשהם מדברים על נושאים כלכליים או אחרים, בסופו של דבר עצם הקונספט הוא זר ומוזר עבורם. כשהם נתקלים בבעיות הם תמיד יחזרו לטריטוריה הקולקטיביסטית המוכרת.

הזרוע השנייה היא הקולקטיביזם הכלכלי, אותה התרפקות נוסטלגית על העבר המפא"יניקי, היכן שכל מה שהיית צריך זה להיות גבר אשכנזי עם כרטיס חבר בארגון העובדים הנכון ויכולת הצבעה אוטומטית עבור המפלגה הנכונה על מנת לקבל משכורת גבוהה וקביעות לכל החיים. גם הישראלים שאינם לוקים בנוסטלגיה חונכו על ידי מערכת שרואה התערבות ממשלתית בתור תופעה חיובית בעיקרה ומייחלת לפיקוח ממשלתי בתור פתרון קסם לבעיות חברתיות וכלכליות. השילוב של החינוך הסוציאליסטי ואבדן השלטון לטובת הימין יצר סוג של סכיזופרניה בשמאל הישראלי: מצד אחד רמת האמון של השמאל במוסדות המדינה נמוכה מאוד, ומצד שני הוא עדיין רואה במוסדות אלו את הכלי הבסיסי לפתרון בעיות חברתיות. למעשה, אפילו פוליטיקאים שתויגו על ידי התקשורת בתור "ניאו-ליבראליים", כגון בנימין נתניהו או יאיר לפיד, מפעילים מדיניות של התערבות בכלכלה שבארצות הברית ובאירופה הייתה מסווגת בתור שמאל מובהק.

הזרוע השלישית היא הקולקטיביזם הדתי, אך בניגוד לאחרות היא שנויה במחלוקת. ארצות הברית, למשל, הוקמה על ידי אנשים דתיים מאוד ואינדיבידואליסטים מאוד, וגם בישראל ישנם דתיים רבים בין תומכי החופש ונציגם המובהק ביותר בכנסת הוא משה פייגלין. הדת הממוסדת בישראל פועלת באופן קולקטיביסטי כשהיא מכריחה את תושבי המדינה להשתמש בשירותי הרבנות בשלבים שונים בחיים (חתונה, גירושים, מוות) וכופה בחוק נושאים שונים, אך רבים מהדתיים מבינים שאותה המדינה שכופה עלי לרכוש רכב כדי לנסוע לפארק הירקון בשבת יכולה לכפות עליהם לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבו יש לימודי ליבה חילוניים, ולכן הם עצמם חלוקים בעניין זה.

מכיוון שהימין בישראל נוטה בכיוון הדתי-מיליטריסטי והשמאל והתקשורת נוטים בכיוון הנוסטלגיה המפא"יניקית, מעולם לא התקיים במדינה כוח משמעותי שחתר למען אינדיבידואליזם. שני הצדדים אולי מזכירים את המילה "חופש" פה ושם בנאומיהם (בייחוד כשהם באופוזיציה), אך הם אינם חוששים להשתמש בכפייה בתור מדיניות לגיטימית שנועדה להשיג את מטרותיהם. המתנחלים רוצים לקבוע עובדות בשטח על מנת לכפות על כולנו עתיד של מדינה דו-לאומית, השמאלנים מעוניינים להשתמש בלחצן של מדינות זרות על מנת לכפות על אזרחי ישראל הסכמי שלום עם הפלסטינים בניגוד לרצונם, והדתיים רוצים לשמר את הסטאטוס-קוו הקדוש. אפילו יאיר לפיד, נושא דגל החופש מהדת, בחר בכפיית שירות צבאי על החרדים בתור קו המדיניות המרכזי של מפלגתו. זהו לא אינדיבידואליזם אלא סוג של קולקטיביזם חילוני.

קשה מאוד להיאבק כנגד הזרועות הללו. הדעות הקדומות מושרשות היטב אל תוך ההוויה הישראלית, אל תוך הילדות שלנו, החינוך שלנו, התרבות שלנו. ישראלים אינם מבקשים חופש בטבעיות, אלא רק כאשר אוסרים להם לצרוך משהו שהם רוצים. מנקודה זו צמח בשנים האחרונות מאבק חדש ויוצא דופן, שהוא המאבק החברתי הראשון בישראל שאינו מיועד לסחוט עוד תקציבים מהקופה הציבורית או לכפות משהו על מישהו שחושב באופן שונה מאיתנו: המאבק ללגליזציה של קנאביס, שהפגנת "ליל הבאנגים הגדול" שנערכה במוצאי שבת הייתה אחד משיאיו (כפי שקוראי הבלוג הקבועים יודעים, בעבר הייתי שותף למאבק זה כאשר כתבתי את המצע הכלכלי עבור מפלגת עלה ירוק במסגרת מערכת הבחירות האחרונה).

רבים טוענים, בצדק מסוים, שלגליזציה היא נושא שולי. חסרות בעיות בוערות יותר במדינת ישראל? באופן אישי הייתי מעמיד בראש רשימת הנושאים ששווה להפגין עבורם נושאים אחרים, כגון מעבר לצבא מקצועי או הפרדת דת ומדינה, אבל מעולם לא התקיימה בישראל קבוצה מספיק גדולה של אנשים שהייתה מוכנה לצאת ולהפגין בעד הנושאים האלו או דומים להם. מאבקים ציבוריים בישראל בעבר עסקו בנושאים כגון החלפתן של ממשלות לאחר מלחמות כושלות, תהליך השלום, ההתנחלויות ועוד. במקרים רבים הנאבקים רצו לכפות את עמדתם על אחרים בדרכים שאינן דמוקרטיות. הלגליזציה שונה מכל אלו.

למרבה האבסורד, המאבק הציבורי הדומה ביותר למאבקם של תומכי הלגליזציה הוא ככל הנראה מאבקם של החרדים. כאשר הציבור החרדי יוצא להפגין מתוך הרגשה שהמדינה מנסה לפגוע באורח החיים שלו, מתוך הרגשה שהמדינה פוגעת בזכותם של הורים חרדים לגדל את ילדיהם לפי ראות עיניהם, מתוך הרגשה שיאיר לפיד וחבריו רוצים בעצם להחזיר את החרדים בשאלה, החרדים פועלים ממניעים דומים לאלו של מפגיני הקנאביס. ההשוואה איננה מדויקת מכיוון שהחרדים זוכים לקצבאות שהן על חשבון שאר אזרחי מדינת ישראל ומהוות סוג של כפייה, אך למרות השוני הרב באופי האוכלוסיות המפגינות זוהי הדוגמה הדומה ביותר.

המאבק למען הלגליזציה מציב מראה ביקורתית אל מול המחאה החברתית של קיץ 2011, הפגנת הכוח הגדולה ביותר של הציבור החילוני הצעיר במדינת ישראל אי פעם. המחאה החברתית העלתה על נס רעיונות עמומים כגון "צדק חברתי", עסקה בדרישות לא מציאותיות כגון הורדה דרמטית ומהירה במחירי הדיור בתל-אביב, כללה סתירות לוגיות כגון הדרישה להוריד מיסים ולהגדיל הוצאות ממשלה בו זמנית, והסתיימה בשורה של אכזבות – מדוח טרכטנברג שרובו לא ייושם ועד עלייתו של יאיר לפיד. המאבק למען הלגליזציה, לעומת זאת, מעלה על נס דרישה אחת, ברורה ופשוטה: תנו לנו חופש לצרוך קנאביס, חופש הקיים במדינות רבות אחרות. אין סתירות, אין עמימות, ואין פגיעה באוכלוסיות אחרות.

לפי סקר של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא כ-15% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל הודו כי הם השתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת, ו-26% מהנסקרים תומכים בלגליזציה (בהשוואה ל-52% מהאמריקנים). חוקרי המכון טוענים כי לגליזציה של קנאביס תביא לגידול בהכנסות המדינה ממע"מ בהיקף של כ-950 מיליון ₪ בשנה, ולחיסכון של מאות מיליוני שקלים נוספים הנובע מההשקעה הקיימת באכיפת החוקים. התוצאות של מדיניות לגליזציה או אי-הפללה במדינות אחרות, על פי הספרות המחקרית, הן חיוביות. שיעורי המשתמשים אינם משתנים, אין מדרון חלקלק המוביל לסמים קשים, אין חסרונות לרפורמות.

איני לוקה באשליות; רבים ממפגיני הלגליזציה לא באמת תומכים בחופש באופן כללי יותר. לפי הסקר של מכון ירושלים לחקר שווקים מרבית התמיכה בלגליזציה היא בקרב מצביעי מפלגות השמאל בישראל; סביר להניח שחלק ניכר מהמפגינים יתמכו בלי היסוס בהרחבת המעורבות, הפיקוח והכפייה הממשלתית בתחומים אחרים. ככל הנראה אין כאן מגמה חדשה של ישראלים צעירים שמסוגלים להעמיד את החופש האינדיבידואלי מעל לרצונם לשלוט בחייהם של שאר תושבי מדינת ישראל, להכניס את ידם לכיסי ולקחת משם כסף עבור תיאטרון הבימה, ערוץ אחד, דיור ציבורי לעניים או כל נושא אחר המעניין אותם באופן אישי.

ובכל זאת, יש משהו מרענן ושונה במאבק חברתי שאינו עוסק בכפייה אלא רק בביטול מדיניות ממשלתית שמרנית, שרירותית ומטופשת שעולה כסף ופוגעת בחופש, מאבק שכבר הביך ראשי מפלגות חילוניות וליברליות לכאורה כגון יאיר לפיד. אולי יום אחד יתעוררו אזרחי מדינת ישראל ויבינו שבמדינה מרובת שסעים כמו שלנו, המחולקת ל"שבטים" שונים שאין ביניהם כמעט קשר, חופש הפרט הוא לא סתם עוד עיקרון שולי, אלא הדרך היחידה שיכולה להוביל לעתיד של שלום ושגשוג.

מודעות פרסומת

34 תגובות

  1. צודק!
    חופש הפרט הוא לא סתם עוד עיקרון שולי, אלא הדרך היחידה שיכולה להוביל לעתיד של שלום ושגשוג.
    חייבים להפריד בין הדת למדינה + שינוי שיטת הממשל למען צדק חברתי ובכלל.
    עצוב שקבוצה אחת של טייקונים, מנהלת לכולנו את החיים.
    מוזמן לקרוא כאן
    http://ethy6642.wordpress.com/2014/04/24/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A2%D7%92%D7%95%D7%9D/
    סוף שבוע נעים


  2. לשלוט בחייהם של שאר תושבי מדינת ישראל, להכניס את ידם לכיסי ולקחת משם כסף עבור תיאטרון הבימה, ערוץ אחד, דיור ציבורי לעניים..

    לא הבנתי. אם חלק מהמיסים שאנחנו משלמים לא יעבור לטובת דיור ציבורי לעניים, אז איפה הם יגורו ?


    • מה זאת אומרת?! השוק יבנה להם דירות! ולמה שהשוק יבנה דירות לאנשים שאין להם כסף לדירה יקרה? כי… אמממ… הם יוותרו על דברים פחות חשובים כדי שיהיה להם כסף לדירה. כמו מה? כמו… כמו אוכל! עלוקות חצופות, הם והדרישות שלהם לתזונה נאותה! שיחיו על לחם ומים ויפסיקו להתלונן, ואז יהיה להם כסף לדירה. של חצי חדר. בדימונה. בלי מים זורמים. אבל ככה זה – שוק חופשי.


      • כן, כי ככה באמת חיים עניים היום שאינם זכאים לדיור ציבורי, בחצי חדר בדימונה ועם לחם ומים. הרבה זמן לא ביקרת בדימונה, אני מניח…


        • בדימונה לא, אבל בישראל עוד יש שאריות אחרונות של מדיניות רווחה. אני ביקרתי (טוב, עברתי על פני – אלה לא מקומות מלבבים במיוחד) אחד מאותם טריילר-פארקס שארה"ב רוויה בהם, שם חיים אנשים שנתמזל מזלם ויכלו לשים את ידיהם על טריילר, כך שהם לא צריכים להתגולל ברחובות כמו אותם אנשים מסכנים שכרגע מנסים לחוקק את אי-זכותם לישון על ספסלים בקליפורניה, כדי לא להפריע לאיכות החיים של התושבים העשירים יותר. בשיטה שאתה תומך בה, זה מה שראוי שיהיה: מי שאין לו כסף לבית, יגור בבית עניים. להזכיר לך איך חיו עניי בריטניה עד שזו התעוררה והפסיקה לחוקק חוקים נגדם והחלה לחוקק חוקים עבורם? הם לנו בחדרים משותפים עם עוד כמה עשרות חסרי כל כמותם, משלמים שכר מיטה מדי לילה באמצעות המעט שהצליחו להרוויח במהלך היום, ואם לא הצליחו להרוויח, ישנו ברחוב. לעיתים הם חלקו את יצועם עם זונות ששילמו על התענוג בגופן. ככה חיו, אורי, לא לפני 10,000 שנים, אלא בסך הכל בסוף המאה ה-19. בתנאים כאלו שכשהממשלה ניסתה לגרום לאנשים לא לרצות להכנס ל"בתי העבודה" (קיצוצים, אתה יודע) שהיו התחליף של הימים ההם לקצבאות, הם התקשו ליצור תנאים מספיק גרועים בתוכם בלי ממש להרעיב למוות את הבאים בשעריהם.
          אז יש לנו לאן לשאוף, אורי. ואני מבין מהתגובה שלך שזה בסדר גמור מצידך שנגיע לשם.


          • ומה קרה אז, דובי? מה קרה שהם הפסיקו לחיות ככה? אתה חושב שדיור ציבורי זה מה שקרה? ממש לא, אפילו בשיאו בארצות כמו שבדיה דיור ציבורי תמיד היה עניין זניח שנגע רק לעניים ביותר או למהגרים חדשים. מה שקרה זה שהייתה צמיחה, וביחד עם מיסוי פרוגרסיבי הצמיחה אפשרה לעניים לרכוש לעצמם דירות טובות יותר. היום בישראל, כפי שכתבתי למטה, המדיניות עוברת ממצב שבו המדינה בונה דיור ציבורי בחוסר יעילות משווע תוך חלוקת שלל רנטות בדרך לקבלנים ופקידים שונים ומשונים, למצב טוב בהרבה שבו המדינה נותנת לעניים כסף ישירות והם יכולים להחליט מה לעשות איתו.


            • צמיחה? זה דבר נחמד, אבל היא אינה חזות הכל. שיאניות צמיחת התמ"ג (גם לנפש וגם במונחים מוחלטים) בשני העשורים האחרונים הן גינאה המשוונית, סין ווייטנאם. אני לא חושב שהיית רוצה להיות עני באחת מהמדינות האלה.
              השאלה אינה רק איך מייצרים תוצר אלא איך מחלקים אותו בלי שמישהו ידרדר לתנאי קיום תת-אנושיים (במונחי המקום והזמן הרלוונטיים). מיסוי פרוגרסיבי הוא חלק מהעניין, אבל עדיין לא הכל. הרעיון לחלק כסף לעניים במקום לבנות להם דירות הוא בעייתי מהסיבות הבאות:

              א) כסף נוטה לאבד את ערכו עם הזמן, בגלל עליית המחירים. לעומת זאת, העלאת תשלומי העברה הנקובים בסכומים מוחלטים היא מחזה נדיר. ממשלות אינן אוהבות לחלק כסף.

              ב) כסף הוא סוג של כלי פיקטיבי שנועד ליצור השוואה בין ערכם של דברים כאשר השוואה כזאת אינה מובנת מאליה (מה שווה יותר: דירה, מכונית או טיול מפנק מסביב לעולם?). יש לזה יתרונות, אבל גם חסרונות. למשל, אנחנו כחברת אזרחים יכולים להחליט שחשוב לנו שאיש לא יישאר ללא קורת גג. לשם כך, עלינו לאפשר לאנשים לקנות או לשכור דירה כאשר הם אינם מסוגלים לעשות זאת בכוחות עצמם. זה דורש הקצאת סכום X מתקציב המדינה. עכשיו, אם מגדירים את המטרה והאמצעי במונחים האלה ונוצר צורך לאזן את התקציב, לפקידים ולפוליטיקאים יהיה קשה יחסית לקצץ את ההקצאה לדיור בהשוואה למצב שבו פשוט הגדרנו "הקצת X שקלים לדיור עבור עניים" בתקציב המדינה. כלומר, ברגע שמתייחסים לא רק לערך המוחלט של הכסף אלא גם למטרה שעבורה הוא נועד, השאלה האם התקציב המקוצץ תואם את המטרה תעלה בסבירות גבוהה יותר.

              ג) אם אנחנו, כחברת אזרחים, מחליטים שאנחנו רוצים שלכל אדם תהיה קורת גג, חשוב לנו גם שההקצאה עבור המטרה הזאת לא תשמש למטרות אחרות. כלומר, אנחנו נרצה למנוע מצב שבו אדם המקבל קצבה כלשהי לשכירת דירה ישתמש בה במקום זאת לקניית סיגריות, לטלפון סלולרי או לבילוי בחופשת הקיץ.


    • הממ… איפה שגרו עניים במשך 10,000 שנות קיום אנושי שבהן לא הייתה מדינת רווחה שמימנה להם דיור ציבורי?
      ולא, רובם המכריע לא גרו ברחוב במהלך אותם 10,000 שנים.


      • אורי תודה על ההתייחסות אבל לצערי עכשיו בנוסף לאי ההבנה הראשונית אני גם לא מבין התשובה שלך.

        עקב תגובתך עולות בי מספר תהיות נוספות:
        1) איפה באמת גרו העניים ב 10,000 שנים שהזכרת ?
        2) האם הפתרון שהיה טוב לאותם 10,000 הוא טוב גם היום למציאות בארץ?
        3) שאלה כללית יותר: למה בעצם אתה נותן לי פתרון מהעבר, אם הייתי שואל לדוגמא על מעמד האישה או מעמד העבד גם היית שולח לבדוק מה היה ב-10,000 השנים האחרונות ומציע את זה כפתרון ?


        • למה אתה חושב שבלי דיור ציבורי לעניים לא יהיה איפה לגור?
          האם זה שהמדינה לא מממנת להם אוטו אומר שלעניים אין אוטו? תתפלא, אבל לרובם יש.
          האם זה שהמדינה לא מממנת להם פלאפון אומר שאין להם פלאפון?
          לא בכל המדינות והערים יש דיור ציבורי. האם היכן שאין דיור ציבורי העניים גרים ברחוב?
          בשביל מה בכלל צריך דיור ציבורי? למה לא לתת לעניים כסף לשכר דירה? במדינות אירופאיות רבות רוב האנשים גרים בשכירות כל חייהם, וזה עובד בסדר גמור. אם תתן להם כסף לשכר דירה הם יוכלו לבחור היכן לגור, ולא יצטרכו להצטופף בשכונות שבהן המדינה תבנה דיור ציבורי. יהיה גם יותר ערבוב בין עניים ללא-עניים.

          אין שום הצדקה לדיור ציבורי. מרבית הפרויקטים האלו, בכל העולם, נכשלו. אם אתה רוצה לעזור לעניים הדרך הכי טובה היא לתת להם כסף, ביד, והם יוכלו להחליט האם לשכור איתו דירה גדולה יותר או קטנה יותר, האם להשקיע את חלקו בלימודים של הילד או בתרופות של הסבתא וכך הלאה. דיור ציבורי זו סיסמה של אנשים שנתלו על משהו ספציפי ולא חושבים על התמונה הגדולה יותר.


          • אני לא כתבתי את מה שאני חושב, אלא רק העליתי שאלות ששוב לא קיבלתי עליהן התייחסות.
            אגב, אם כבר אתה מתעניין, אני לא נגד שהמדינה תיתן כסף והעני יעשה איתו מה שהוא רוצה, (אף אחד לא מתנגד לזה, גם לא העניים עצמם) בתכלס הרי זה מה שקורה בשנים האחרונות בארץ.
            הבעיה היא בחסמים השונים ובגובה הסיוע. כיום הסיוע בשכר דירה ליחיד עומד במדינת ישראל 2014 על 770 ש"ח. בדיחה.

            דיור ציבורי לא חייב להיות בנייה ממשלתית של שיכוני עניים אלא בחיוב קבלנים להקצאה של מספר דירות מצומצם המפוזרות בין מספר ביניינים שונים בכל אזור בנייה חדש.

            למטיבי לכת בנושא ממליץ על סרט התעודה של דורון צברי "מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי" גגלו ותהנו


            • השאלות שהעלית היו סתם ניסיון דמגוגי להסית את הויכוח, ועל כן לא התייחסתי אליהן. אם תשאל שאלות טובות אשמח להתייחס אליהן.
              .
              אם אתה טוען שסכום הסיוע בשכר דירה נמוך מדי אז אין לי ויכוח איתך, אני לא יודע מהו הסכום ה"אופטימאלי". למדינה יש תקציב מוגבל, ומן הסתם ככל שיגדילו את הסכום כך יקטן מספר האנשים שיוכלו לקבל אותו. האם עדיף לתת 700 ש"ח להרבה אנשים או 3000 ש"ח למעט אנשים? אם תשובתך לשאלה היא שעדיף לתת 3000 ש"ח להרבה אנשים אז אתה כמובן לא מתמודד עם הבעיה האמיתית. התשובה שלי היא שיקימו ועדה עם כמה מומחים, שישבו ויראו כמה אנשים זקוקים לזה, ינתחו את הנתונים ויגיעו למסקנה. לא יודע מה היא תהיה.
              .
              כל צורה אחרת של עזרה מלבד כסף ישיר היא כר פורה לעיוותים, חוסר יעילות ורנטות. הקבלנים הרי ידרשו איזו תמורה בעד ה"חיוב" הזה שאתה מציג, ואני בטוח שהם יצליחו לתמרן את העסק כך שהתמורה תהיה מאוד משתלמת עבורם, וזאת מבלי להזכיר את מאות הפקידים שתצטרך לשכור כדי לפקח ולנהל את כל העסק. הדירות הציבוריות גם "לא שייכות לאף אחד", אז לאף אחד גם אין אינטרס למנוע הזנחה והרס שלהן, בניגוד לאנשים שגרים בשכירות באופן רגיל. במקום לעשות את כל זה, קח את הכסף ותן אותו ישירות לעניים.
              .
              דיור ציבורי מושך אנשים שמחפשים איזה משהו פיזי, סמל פיזי שיבהיר מחויבות לעניים, אבל מעולם לא שמעתי ולו טיעון אחד שמסביר איך הם יכולים להיות עדיפים על לתת כסף ישירות לעניים. זה שלא נותנים כיום מספיק כסף זה לא טיעון. אז שיתנו יותר. לא צריך דיור ציבורי.


              • מה זאת אומרת הדירות הציבוריות לא שייכות לאף אחד ולכן אין אינטרס למנוע הזנחה והרס שלהן? באותה מידה גם הכינרת לא שייכת לאף אחד, גם עמודי החשמל ברחוב שלי לא שייכים לאף אחד.
                הממשלה הגדירה את החברות המשכנות כגון עמידר כאחראיות התחזוקה בדיור הציבורי.

                בפתרון סיוע בשכר דירה ישנן מספר חסרונות כמו:
                -העלאת מחירי השכירות באזורי מצוקה (גלגול הסובסידיה על השוכר).
                -ריכוז עניים לשכונות נפרדות
                -חסמים שונים בשוק השכירות, לדוג' להרבה עניים אין אפשרות להביא ערבויות, צ'ק ביטחון, תלושי משכורת לצורך חתימה על חוזה שכירות.

                יותר כסף לא יפתור את הבעיות הנ"ל אלא רק דיור ציבורי.

                אני לא בטוח לגבי אותו ניתוח פסיכולוגי עם הסמלים הפיזיים שהזכרת. בכל מקרה, כנראה שהפיתרון הנכון הוא איפשהו באמצע, צריך גם דיור ציבורי במשולב עם סיוע בשכר דירה.

                שוב ממליץ על הסרט של צברי בעיקר להבנת מצבנו לעומת העולם ולהבנת הביקורת על המצב בארץ.


                • דודי, סבתא שלי גרה בדירה של עמידר.
                  אני מציעה לשכן בה את מרואן ברגותי ולשלוח את סבתא שלי לגור בכלא הדרים. כך יהיה הרבה יותר הוגן.

                  אורי, הטעות שלך הייתה לרשום באותו משפט "תאטרון הבימה, ערוץ 1…" ו"דיור ציבורי לעניים". בעוד שמימון התרבות לא מעניין כמעט אף אחד, בעיית העוני חשובה לכל אזרח, ופה יש הבדל גדול – את התרבות אסור לממן מכספי ציבור שכן הציבור אינו הומוגני ואינו צורך את אותה תרבות, בעוד שבבעיית העוני יש לטפל בכספי הציבור ועל כך אין עוררין.
                  השאלה היא, כמו שאמרת, כמה, איך ולמי.
                  אז כמה – כמה שיש וזה מה יש, ובלבד שאיש לא יגור ברחוב.
                  איך – אני מסכימה אתך שרק ישירות
                  למי – פה כבר אין קונצנזוס, אבל הקריטריון צריך להיות לדעתי שוב – שאיש לא יגור ברחוב, בין אם הוא בטלן, שב"ח, חרדי או חילוני.

                  בקשר לקנאביס, אני לא יודעת… למען האמת שנים עישנתי בהיותי חילונית ולא נתקלתי בבעיה אמתית עם זה. כבר עכשיו יש פה איזשהו סוג של אי הפללה…
                  בכל מקרה, בבחירות האחרונות הצבעתי להם (כחרדית) דווקא משום שהוסיפו את התוכנית הכלכלית הליברלית, אבל הם בזבזו את קולי ואת יתר הקולות שקיבלו בניהול מערכת בחירות עלובה מאוד. יש להבין שלא ניתן לקדם אג'נדה כלכלית חופשית רצינית בלי להוריד את ה"עלה ירוק" מהדגל….


                  • כתבת:

                    "בעוד שבבעיית העוני יש לטפל בכספי הציבור ועל כך אין עוררין."

                    בוודאי שיש עוררין, לפחות כל עוד אני חי. את בעיית העוני היהודים פתרו במשך אלפי שנים בעזרת מנגנון השוק החופשי שנקרא תרומות, לא בעזרת מנגנון הגזל הנקרא "צמצום פערים" שעיקרו תשלום לאנשים שמבטיחים לא לעבוד (ורובם עובדים בשחור) בכספי המיסים שנלקחו מאנשים עובדים. מנגנון זה אגב, אינו מצמצם פערים, אלא בעיקר מעלה את יוקר המחייה.


                    • יעקב, אני לא מדברת על צמצום פערים אלא על מיגור העוני האבסולוטי. אין עוררין הכוונה בעולם האקדמי. אין כלכלן רציני שיגיד שכדאי לתת לרעבים והומלסים להתגלגל ברחובות ולקבץ נדבות.
                      היהודים ש"פתרו את בעיית העוני באמצעות תרומות" היו ועודם יהודים חרדים. את החילונים בקושי מעניין שהם יהודים, ומקסימום שהם מוכנים לעשות (בד"כ) זה לתת 10 שקל ברמי לוי לעמותת "לקחת-שקר-כלשהו" ולמרק את מצפונם. לא הייתי בונה על זה כלכלה. אני לא רוצה להכליל אבל חייתי בעולם החילוני 10 שנים מחיי ולעתים לא ידעתי איך אני גומרת את החודש. השכנים שלי לא התעניינו בי ולא ידעו על קיומי, ולא היה בסביבה שום גמ"ח שאפשר להיעזר בו. עם כל הכבוד, אני לא חושבת שיש מספיק ערבות הדדית נכון להיום כדי לסמוך רק עליה, ואנחנו לא רוצים להיות הודו.


                    • מרים, ברור שכשמהמדינה גוזלת את רוב עמלך ומבטיחה לדאוג לעניים, אתה לא שש לתרום להם עוד. אם המדינה תחזל מכך יהיה מי שיקח אחריות, בוודאי בקרב היהודים. וזה לא נכון שרק הדתיים תורמים. יהודי ארצות הברית ששלחו מליוני דולרים לאחיהם באירופה לא היו דווקא חרדים ואלו שתורמים היום למסכנים בישראל אינם דווקא דתיים.


  3. חבל שאתה מתעקש לטבל את הכתיבה שלך בהתעזות שיקריות ומיותרות על בני הפלוגתא שלך, אורי.

    "עסקה בדרישות לא מציאותיות כגון הורדה דרמטית ומהירה במחירי הדיור בתל-אביב, כללה סתירות לוגיות כגון הדרישה להוריד מיסים ולהגדיל הוצאות ממשלה בו זמנית"

    מחירי הדירות גבוהים בכל הארץ, ובמיוחד בכל אזור המרכז, שהוא האזור הרלוונטי לצעיר שרוצה גם לעבוד, רוב הזמן. המחאה לא ביקשה להוריד את מחירי הדיור בתל-אביב. היא דרשה להוריד את מחירי הדיור נקודה.
    ואין סתירה לוגית בין הורדת מיסים עקיפים ומס הכנסה על בעלי הכנסות בינוניות לצד העלאת מס הכנסה על בעלי הכנסות גבוהות והעלאת מס החברות, לבין הגדלת הוצאות הממשלה.

    גם ההתעקשות שלך של העמדת האינדיווידואליזם כהיפוך של קולקטיביזם מדיף ניחוחות לא נעימים. המתנגדים לניאו-ליברליזם שאתה מטיף לו (מעצבן, נכון?) לא דורשים כפייה, הם רוצים סולידריות. ההפך לליברטריאניזם שאתה מייצג כאן הוא קומיוניטריזם, לא סטליניזם או פאשיזם. ומי שניצח את הפאשיזם לא היה האינדיווידואליזם בצורה שאתה מתאר אותו, אלא מדינת הרווחה, הסוציאל-דמוקרטיה. הסיבה לכך היא שלא מנצחים קיצוניות בקיצוניות. קיצוניות מנצחים רק עם מתינות. והניסיון שלך להציג את המתינות של הסוציאל-דמוקרטיה כקיצוניות הופכת את הכתיבה שלך לנלעגת.


  4. אם תרשה לי להתנתק משמות הגנאי שעפים פה…

    מדיניות המלחמה בסמים היא יקרה ולא עובדת. אבל… זה לא אומר שהמריחואנה היא דבר טוב. היא לא. תומכי המריחואנה מתנהגים כאילו היא לפחות אמברוזיה. על המריחואנה אפשר לבסס תרופה טובה לחולאים מסויימים, אבל לא היית ממליץ לכלל האוכלוסיה לקחת ארבע מנות של אקמול ביום נכון? גם קפאין יכול להיות מועיל בתור תרופה, אבל סביר להניח שאני צריך לא להתפרע עם הקולה. לטעמי המריחואנה צריכה לעבור את הטיפול שעבר הטבק. היום אין מושמצות כמו הסיגריות, ובצדק. אנחנו לא צריכים לעודד את האוכלוסיה לקחת סמים, וצריכים למצוא דרכים להאבק בפופולריות שזוכים להם חומרים מזיקים. לא הייתי רוצה שכתוצאה מתהליך של לגליזציה אנשים יעשנו ברחוב מריחואנה כמו שפעם עישנו סיגריות.

    עניין החופש עצמו הוא מורכב. זה לא עניין בינרי פשוט כמו שמציגים את זה הליברטריאנים. יש הרבה פעמים טרייד-אוף. הסמים הם דוגמא לזה. אם המדינה פשוט נותנת לשוק לעבוד בלי להתערב ואנשים רבים מתמכרים לחומרים שונים, האם זה לא גורע מהחופש שלהם? גם המיסים הם דוגמא טובה. שום דבר לא כואב יותר ללוחמי חופש מסוימים מהדיבידנד שהמדינה לוקחת מהכנסותיהם (וגם אתה הערת על היד של המדינה הנכנסת לכיסך), אבל האם כאשר המדינה נותנת לשוק ה-"חופשי" לנהל את הכלכלה, לא יכול להיות לכך מחיר בחירות. האם כשכל המוסדות פרטיים וכל התשתיות פרטיות, לא יכולים פתאום למצוא את עצמם אזרחי המדינה עם בחירות מוגבלות יותר. האמונה הליברטראינית שממשלה מינימלית מובילה תמיד לחרות מקסימלית היא תמימה בעיני.


  5. החיים בישראל באמת קשים לאינדיבידואליסטים וזו הסיבה העיקרית שעזבתי ואינני חוזר.

    מרים כתבה "בבעיית העוני יש לטפל בכספי הציבור ועל כך אין עוררין"—דווקא יש עוררין! בתרגום חופשי לשפת המציאות, מה שמוצע פה בדרכים שונות, בין אם על ידי דיור ציבורי ובין אם על ידי מימון ציבורי, הוא שהמדינה רשאית לכפות את מימון הפרויקטים הנ"ל על אנשים שלא מעוניינים לתרום, או שהיו מעוניינים לתרום למטרות אחרות, או להציב קריטריונים אחרים לקבלת סיוע.

    השאלה האמיתית היא לא "האם לכל אחד מגיע שתהיה קורת גג מעל ראשו" אלא "איזו מידה של אלימות אתה מוכן לנקוט כנגד אלו שלא מסכימים עם העמדה הנ"ל"?

    People need to be fed, medicated, educated, clothed, and sheltered, and if we're compassionate we'll help them, but you get no moral credit for forcing other people to do what you think is right. There is great joy in helping people, but no joy in doing it at gunpoint.

    People try to argue that government isn't really force. You believe that? Try not paying your taxes. (This is only a thought experiment — suggesting on CNN.com that someone not pay his or her taxes is probably a federal offense, and I'm a nut, but I'm not crazy.). When they come to get you for not paying your taxes, try not going to court. Guns will be drawn. Government is force — literally, not figuratively.

    I don't believe the majority always knows what's best for everyone. The fact that the majority thinks they have a way to get something good does not give them the right to use force on the minority that don't want to pay for it. If you have to use a gun, I don't believe you really know jack.

    ~~Penn Jillette

    ==============

    George Ought to Help


    • יוסי, אין עוררין שיש לטפל בבעיית העוני מכספי הציבור כי העוני הוא בעיה כלכלית גם לעשירים ללא כל קשר לסולידריות חברתית. במילים אחרות, אם יהיו עניים שאין להם מה לאכול ואיפה לגור, הם ישדדו אותך ברחובות ואז תצטרך להעלות את תקציבי המשטרה, להרחיב את בתי הכלא, ובסוף הכסף הזה יתבזבז בכל מקרה על אותם עניים רק בצורה שלילית והרבה פחות יעילה. זאת בעוד שאם תתן להם את המינימום, הרחובות שלך יהיו שקטים והילדים של אותם עניים אולי יהיו עניים פחות ולא יזדקקו לתמיכה ציבורית.

      הנקודות שיש עליהן וויכוח ובצדק, הן:
      – מי מוגדר עני (שאלה טובה מאוד בהתחשב בפלאפונים, רכבים, מספרות, חופשות, סיגריות ועוד ועוד, שהם מרשים לעצמם פעמים רבות כפי שאורי ציין)
      – מהו המינימום הנדרש – האם חינוך? האם בריאות וכמה? האם דירה? האם רק לחם ומים או גם קוטג'? ופה זה כבר באמת עניין אישי. אני חושבת שהמצב הנוכחי הוא סביר למדיי בתחום הזה ואולי כדאי להתאים מעט את הקצבה החודשית לעלייה במחירי המזון אבל זה כבר באמת דעה אישית
      – למי לתת. זה וויכוח מגעיל שמתנהל בישראל כבר שנים ועצם קיומו מעיד עלינו עד כמה אנחנו מנסים לחנך את האזרחים, כי אדם רעב הוא אדם רעב, בין אם הוא בטלן, תלמיד ישיבה מטעמים ערכיים, אישה ערבייה עקרת בית מטעמים תרבותיים, או סתם אחד שלא מעוניין לעבוד בבניין לפרנסתו.


      • מרים, אני מסכים איתך שלכל חברה יש אינטרס לדאוג לחלשים בקרבה, אבל האם בתור חרדית, את לא רואה את הטעות בכך שאת מניחה שכספי ציבור=כספי מיסוי? האם החברה החרדית לא מספקת דוגמא חיה ובת מאות שנים לדאגה לחלשים שבאה מהקהילה באופן וולונטרי? אני מתאר לעצמי שמי שלא תורם מספיק לקהילה החרדית פשוט מוקע מתוכה, וזה בעייני הרבה יותר מוסרי מהסחיטה באיומי כליאה שהמדינה משתמשת בה.


        • אוי לא. לא הבנת אותי.
          ניסיתי להסביר שלדאוג לחלשים זה מעבר לעניין חברתי.
          אני מציגה עובדה פשוטה, הכואבת דווקא ללא-רחמנים שבינינו, לדארוויניסטים, לקפיטליסטים החזיריים אם תרצה: עוני הוא מכשול כלכלי עבור החברה כולה. העוני גובה את המיסים עבורו לבד. אם לא תתן לעניים מה לאכול הם יגנבו ואז תצטרך לרדוף אחריהם ולבזבז את כספי הציבור מ-מ-י-ל-א.

          אינני מכירה חברה חרדית שמחייבת לתרום בה. כל הרעיון של צדקה וגמ"ח הוא המתן בסתר, ובנוסף אלו נכללים "באלו דברים שאין להם שיעור". כל אחד יתרום לפי רצונו ויכולתו. הסיבה שזה עובד טוב כל כך היא שאנו מאמינים שבעולם הזה מה ששלך הוא לא באמת שלך כי אתה משאיר הכל מאחוריך. אתה לוקח רק את המצוות שעשית. למעשה, אם נתת 100 שקל לצדקה זה ה-100 שקל היחידים ש-י-ש לך ולא 100 שקל שהחסרת מעצמך. מתוך אמונה זו באה התרומה.

          בכל מקרה, אם אני רוצה לתרום זו זכותי אבל לא חובתי האזרחית. הכלכלה בארץ צריכה להיות יציבה דווקא באיזון של כספי המיסוי, ולכן רעבים ללחם צריכים להיות מטופלים מכספים אלו כי זה אינטרס ציבורי כלכלי גרידא.


          • הא! אין כמו אנשים שמנסים להצדיק את תאוות הבצע והחומרניות שלהם תוך השענות על קבוצות עם השקפת עולם אנטי-חומרית. כאילו לא היה וובר מעולם.


            • מה??? אתה הבנת את מה שכתבת?


            • רצית משהו חמסני? לא ברור מה. תחזור לחיי ההתעלקות על חיי מעמד הביניים הקנדי, אני בטוח שהם *מאוד* שמחים לממן אותך, טיפוס רוחני נעלה שכמוך. אור לגויים וגו'


              • אני מודה לחברה הקנדית ומוקיר את הנכונות שלה לתמוך במהגרים שנמצאים בתחילת דרכם הכלכלית. אני מצפה ליום (שבשאיפה יגיע כבר בחודשים הקרובים) שבו אתחיל להיות בצד המשלמים ולא בצד המקבלים – לא כי אני חושב שיש משהו רע בלקבל, אלא כי אני רוצה לתרום את חלקי כדי שאחרים יוכלו לזכות גם כן לתמיכה שאני זכיתי לה. מדינת הרווחה הקנדית, הגם שאינה מן המפותחות, היא מקור לגאווה לרוב האזרחים הקנדיים, ודומני שאכן, משלמי המיסים הקנדיים שמחים מאוד שכספי המיסים שלהם הולכים בין השאר לסיוע עבור אותם אלו שזקוקים לכך. קוראים לזה סולידריות, בטח לא שמעת על זה.
                אני לא מתעלק על איש. אני מקבל את מה שהחברה הקנדית קבעה שמגיע לכל אדם לקבל, כדי שכל אזרח ותושב קנדי יוכל להנות מהחירות שהחברה הקנדית חושבת שמגיעה לכל אדם. אתה הוא זה שחומס מאנשים את חירותם, את בריאותם ואת אושרם, בשם שימורו המלאכותי של חסר שאין לו כל הצדקה ואין בו כל תועלת. אתה הוא זה שחומס מהסביבה שלך את כל התועלות שבחיים במדינה מודרנית, בלי נכונות להיות שותף בעלות של התועלות הללו, ועוד תוך כדי שאתה מלעיז על המדינה כמי ששודדת אותך באיומים. אתיקה? אתה לא תדע מה זה אתיקה אם היא תחבוט בראשך עם ספר של ג'ון רולס.


          • מרים אני מבין שאת גורסת שכדאי לי לשלם דמי סחיטה להמונים הלא רחוצים כדי שגורלי לא יהיה כגורל מרי אנטואנט. אני לא מתרשם מתחזיות הקטסטרופות שלך ולא מעוניין לשלם את דמי הסחיטה בכל זאת. את מן הסתם חושבת שיש לך סמכות מוסרית לכפות עלי את מה שבראייתך נחוץ ליציבות החברה. בעייני זה סתם עוד סוג של חמסנות.


            • לא הבנת מה כתבתי וכנראה גם לא תבין. אתה רוצה לא לשלם ללא רחוצים – אתה תהפוך להיות הודו.


              • מה יש לא להבין בדברים הטריוויאליים שכתבת? סיכמת אותם יפה מאוד במשפט האחרון שלך: "לא תשלם תהפוך להודו". לעומת זאת את השאלות האתיות שהפנית אליך, לא נראה לי שהצלחת להבין, אבל זה באמת לא חשוב, כי כבר אין לי ענין בתשובתך.


                • שאלות אתיות המנותקות מהקשר מציאותי הן כמו השאלה כמה מלאכים יכולים להימצא בקצה של מחט. יש להן יכולת לעורר דיון, אבל הדיון הזה יהיה עקר בהגדרה.


  6. הטענה של אורי שבבניה צבורית חלק גדול מההשקעה תחמס על ידי גורמים שונים ולא תגיע לעניים משכנעת. אולי צריך בקרות טובות יותר, או עונשים. אני לא מסכים אתו שצריך לתת לעניים כסף ושיעשו בו מה שהם רוצים. די הרבה עניים הם חסרי השכלה ועניים בשל חוסר יכולת שלהם לבצע החלטות. יש מדינות שבהן הדיור הציבורי מסופק לחלק גדול מאד מהאוכלוסיה, באנגליה הרבה מאד אנשים גרם בדיור של המדינה בשכר דירה נמוך. ובכל זאת מחירי הדיור באנגליה הגיעו לשיא שלא היה כדוגמתו בימים אלו.
    הדעה הכללית פה היא שעזרה למחוסרי דיור יוצאת מכיסנו וממס ההכנסה שלנו, אבל זה לא בהכרח נכון, יש אפשרות לפתח מדינות ואפילו להרויח כספית מצעדים לעזרת העניים.
    בהונג קונג שדומה מאד לישראל יש הרבה מאד אנשים שגרים בדיור צבורי. המדינה מוצאת אזורים מרוחקים בהם האדמה שיכת לה, ויוצאת במכרזים לקבלנים שונים שבונים בניה של 35-60 קומות,עיר שלמה עם מרכזי קניות סביב תחנת רכבת. המדינה מוכרת את הדירות רק לחסרי דיור ב 70 אחוז ממחירי השוק, אסור להם להשכיר אותן, הם משלמים משכנתה בערך של שכירות, המדינה בנתה את הדירות בעלות נמוכה כי אין קבלנים שמכניסים רווח רב לכיס ואיכות הבניה גבוהה, יש למדינה נסיון והקבלנים לא יכולים לרמות אותה כמו שיכולים לרמות פרטיים, המדינה מתחזקת את הדירות בעזרת חברות תחזוקה כך שהאזור נראה נהדר ולא כמו חור, היא מקימה מרכזי ספורט וגנים. עובדי מדינה מקבלים דירה מהמדינה באזורים אלו. המדינה בונה קו רכבת מהיר כך שלהגיע למרכז העיר לוקח זמן קצר ומרויחה ממרכזי הקניות. כשבעלי הדירות רוצים למכור אותן הם מחזירים 30 אחוז למדינה. זה עסק רווחי מאד למדינה ועונה על דרישות הדיור הצבורי ופתוח אזורים נדחים . יש בהונג קונג 5 ערי לוין כאלו ובכל אחת 200-450 אלף איש. כולם עובדים במרכז הונג קונג ומגיעים תוך פחות מחצי שעה. לא תמיד שוק חופשי זה הפתרון הטוב. המדינה צריכה לעזור לעניים ביחוד בדיור וחינוך וזה לא תמיד עסק מפסיד



Comments RSS

הוספת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: