Feeds:
רשומות
תגובות

המלצה לשבוע הספר: האופטימיסט הרציונאלי / מאט רידלי

ראשית כל, שלוש הערות:

1. ברצוני להודות למספר תורמים אנונימיים אשר תרמו לבלוג בזמן האחרון.

2. לפי ההסכם שלי עם אתר "הארץ", הרשומות מתפרסמות כאן בהפרש של 48 שעות לאחר פרסומן שם. ייתכן שבעתיד יהיו רשומות שאפרסם רק כאן ולא שם (בעיקר נושאים שיראו לי מורכבים מדי בשביל הטוקבקיסט הממוצע בעיתון הארץ).

3. כולכם מוזמנים לעקוב גם אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג, שבו אני כותב ומפרסם דברים בתדירות גבוהה יותר.

ועכשיו, לרשומה.


אם ברצונכם להתפרנס בעושר ואושר מכתיבה פופולארית על כלכלה, חברה וסביבה השלבים להצלחה פשוטים עד מאוד: ראשית כל השיגו לעצמכם תואר דוקטור ממוסד מכובד יותר או פחות, ולאחר מכן כתבו ספר שמסביר לציבור הרחב מדוע דופקים אותו, מדוע עתידו יהיה נוראי, מדוע כל המומחים האחרים אינם מבינים דבר, וסיימו בתחזית אודות מהפכה אלימה ומהוללת שתשנה את הכל. בתמורה לכך מובטח לכם מעמד של כוכב על בעיתונות הכלכלית המקומית והעולמית, ציטוטים מאת פוליטיקאים בכירים ומכירות בכמות שלא תבייש מותחני ריגול זולים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך מהתקופה האחרונה הוא עלייתו של תומאס פיקטי, "הכלכלן החשוב ביותר בעולם כיום" לפי כתבים כלכליים בישראל ופוליטיקאים שמעולם לא שמעו את שמו לפני כן (לאחרונה זוהרו הועם מעט לאחר שעלתה אפשרות לטעות בחישוביו), אך דוגמאות קודמות כוללות גם כלכלנים אחרים מפורסמים יותר או פחות, עיתונאים, מכוני מחקר שמפיקים מדי שנה דוחות פסימיים זהים לאלו שהופקו על ידיהם בשנה הקודמת, ארגונים סביבתיים ואקולוגים ועוד. כפי שנראה בהמשך הרשומה, זו איננה תופעה חדשה.

אני כמובן לא טוען שחסרות בעיות בעולם. הגידול באי השוויון הוא אמיתי, המשבר הכלכלי של 2008 היה אמיתי, קבוצות הלחץ שסוחטות אתכם הן אמיתיות, הזדקנות האוכלוסייה היא אמיתית, סביר שההתחממות הגלובאלית אמיתית ויאיר לפיד הוא באמת שר האוצר של מדינת ישראל. אבל ישנו הבדל משמעותי בין הבעה דעה על הרמה האבסולוטית של מדד כזה או אחר – לטעון כי העולם יכול להיראות טוב יותר מכפי שהוא כיום – לבין הבעת דעה בנוגע למגמה, הטענה כי בעבר היה טוב יותר ובעתיד יהיה טוב פחות. ספרים ומאמרים בעיתונים יוצרים רושם שגוי למדי, לפיו מצבם של חלקים נרחבים מהציבור בישראל ובמדינות מערביות אחרות הידרדר בעשורים האחרונים. זוהי שטות גמורה שסותרת כל נתון אפשרי שתחפשו בנידון – מהשכר הריאלי (בניכוי עליית המחירים), דרך האבטלה, הצריכה, ההשכלה, הבריאות, מה שלא תרצו. אם נשווה בין האדם הממוצע, החציוני, העשיר, העני, המעמד ביניימי, הלבן, השחור, הבלונדיני, הברונטי, והג'ינג'י מכל ארבעת המינים היום לבין מצבו של המקביל לו או לה בשנת 1900, 1950, 1970, או 1990 בכל מדינה מפותחת ובמרבית המדינות האחרות, לא נראה שום מגמת הרעה. מדי פעם יש קפיצות למעלה או למטה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין דבר מלבד שיפור עקבי.

אזרחי העולם כיום חיים יותר זמן, מתים פחות בינקותם, מתגוררים בדירות גדולות יותר, רעבים פחות, אוכלים מזון מגוון יותר, בעלי כוח קנייה רב יותר, אנחנו יותר משכילים, צורכים תרבות בהיקפים גדולים יותר, יש לנו טכנולוגיה מתקדמת יותר, יותר מכוניות לנפש, יותר בגדים לנפש, יותר מחשבים לנפש,  יותר זמן פנוי לנפש, יותר נופש לנפש ויותר מזגנים כדי לצנן את הנפש בקיץ הישראלי הלוהט. אי השוויון במשכורות אולי עלה, אבל אי השוויון בבריאות ובחינוך דווקא ירד. תתקשו מאוד למצוא ולו גרף יחיד שיעיד על הרעה כלשהי ברמת החיים האבסולוטית של שכבת אוכלוסייה כלשהי במדינה מערבית על פני שלושים השנים האחרונות (ואם בכל זאת תצליחו למצוא גרף כזה – שלחו אותו לכלכליסט והם בוודאי ישמחו לפרסם אותו בעמוד הראשון בתור "הגרף החשוב ביותר בעולם כיום").

נכון, מחירי הדירות בארץ הם גבוהים בהשוואה בין לאומית (בסוף הרשומה אתייחס בפירוט למדינת ישראל). ויש יותר פקקים. ובסין יש יותר זיהום אוויר. ובספרד ויוון האבטלה גבוהה כרגע. ובברזיל יש אולי בועת נדל"ן. כל תקופה והבעיות שלה. אך אנשים לא עוצרים כאן, הם רצים הלאה: השיטה נכשלה. הקפיטליזם נכשל. העתיד יהיה רק יותר גרוע. ואחרי שהם רצים הלאה, הם רצים אחורה: פעם היה פה יותר טוב. הלוואי שיכולתי לשלוח את כל הלומי הנוסטלגיה לאחור במכונת זמן – שינסו לעבור טיפול שיניים בשנת 1960, להזמין קו טלפון חדש מבזק בשנת 1985 או להוריד פורנו למחשב האישי בשנת 1998.

תפקחו את העיניים ותראו: איבדנו את הפרופורציות. הבעיות הזמניות מונעות מאיתנו לראות את התמונה הגדולה. הזיכרון שלנו קצר מדי, הניסיון שלנו מועט מדי. אנחנו מעדיפים תחושת בטן על פני נתונים. והסופרים והכתבים הכלכליים שגילו שפסימיזם מוכר מעצימים את התחושה הזו מפיצים בורות ודיסאינפורמציה ומעוורים את ציבור הקוראים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית מעולם לא התקיים דור של צעירים שהיה גם עשיר כל כך וגם עיוור כל כך בנוגע למצבו היחסי ולמקורות העושר שלו.

כנגד שיטפון הפסימיזם העצום הזה מתייצב באומץ ספר אחד: "האופטימיסט הרציונאלי" של מאט רידלי, זואולוג במקצועו שספריו הקודמים עסקו בעיקר בביולוגיה. אולי אין זה מקרה שהספר הזה נכתב דווקא על ידי אדם שאיננו כלכלן – עבור כלכלנים התובנות של רידלי מובנות מאליהם, והמרוץ אחרי פרסומים אקדמיים מעודד כלכלנים לכתוב רק על נושאים "מפתיעים" או "חדשניים" ולהזניח תובנות שהן עמוק בתוך הקונצנזוס. בכך מזניחים מרבית הכלכלנים את המלחמה על השכלת הציבור הרחב, שנחשף בעיקר לספרים של "כלכלנים חתרניים" (למשל "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם") ומקבל רושם עקום למדי על העולם שבו הוא חי.

החשיבות של ספרו של רידלי איננה טמונה בהצגתה של תיאוריה חדשנית לגבי העולם או נתונים שלא היו ידועים עד כה. החשיבות היא בתיאור היסטורי בהיר וקריא של מקורות העושר שלנו והסיבות לאופטימיות לגבי העתיד. במדינה כמו מדינת ישראל, שבה התקשורת הכלכלית היא חד צדדית כמעט לחלוטין, חשוב מאוד לומר את המובן מאליו: אנחנו חיים בעידן של שפע שלא היה כמוהו בתולדות האנושית, השפע הזה הוא תוצאה של המסחר, הקפיטליזם והגלובליזציה, ויש סיבות טובות מאוד להאמין שהוא ימשיך ויגדל בעתיד הקרוב – אפילו כאן בארצנו המסוכסכת – אם רק הפוליטיקאים שלנו לא יפריעו לתהליך יותר מדי. חשוב להבין ולהפנים את הנקודה הזו לפני שניגשים להתמודדות עם הבעיות הקיימות.

הגורם המרכזי לאופטימיות של רידלי הוא תובנה כלכלית בת אלפי שנים שאיכשהו מצליחה שוב ושוב לחמוק מהשגתם של "אינטלקטואלים" מחוץ למקצוע הכלכלה: מסחר, חילופים, התמחות הדדית וחלוקת עבודה מייצרים עושר, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. מכיוון שהמסחר, החילופים וחלוקת העבודה רק מתגברים בשנים האחרונות, אין סיבה לחשוב שהם לא ימשיכו לייצר עושר ואושר בקצב גובר והולך.

 

פעלול הקסם של ריקארדו: כיצד מסחר מייצר עושר?

אחת הדרכים היותר חביבות להדגמת הרעיון הנ"ל פותחה על ידי הכלכלן דיוויד ריקארדו במאה ה-19, ונקראת עיקרון היתרון היחסי. נציג את העיקרון בעזרת דוגמה מספרית פשוטה.

נניח שישנם שני שבטים, אפרים ומנשה, המסוגלים לייצר תפוחים ובננות באופן הבא:

  • אדם משבט אפרים מסוגל לייצר בחודש תפוח אחד או בננה אחת
  • אדם משבט מנשה מסוגל לייצר בחודש 3 תפוחים או 2 בננות

לבני שבט מנשה יש יתרון מוחלט גם בייצור תפוחים וגם בייצור בננות. טכנולוגיה טובה יותר, אדמות טובות יותר, פועלים חרוצים יותר, איכשהו הם פשוט טובים יותר. היגיון בריא יוביל אותנו למסקנה לפיה לשבט מנשה לא משתלם לסחור עם שבט אפרים מכיוון שהוא כל כך יעיל בייצור מוצרים בעצמו – אך המסקנה הזו שגויה לחלוטין.

נניח שבכל שבט ישנם 100 עובדים, ונניח שחברי השבטים מעוניינים תמיד בכמות שווה של בננות ותפוחים. אם שני השבטים לא סוחרים אחד עם השני, כמה בננות ותפוחים כל שבט יבחר לייצר?

בשבט אפרים ישנם 100 עובדים, כל אחד מייצר בחודש בננה אחת או תפוח אחד, הם רוצים כמות שווה של בננות ותפוחים, ולכן הם פשוט יחלקו את עובדיהם באופן שווה: 50 עובדים ייצרו 50 תפוחים בחודש, ו-50 עובדים אחרים ייצרו 50 בננות בחודש. בשבט מנשה החלוקה מעט יותר מסובכת, אך אם תשחקו עם המספרים תראו שהם מסוגלים לייצר 120 תפוחים בחודש בעזרת 40 עובדים ו-120 בננות בחודש בעזרת 60 העובדים הנותרים, וכך להגיע למספר השווה הגדול ביותר של בננות ותפוחים. אז הנקודות הטובות ביותר שקיבלנו הן (50, 50) עבור שבט אפרים ו-(120, 120) עבור שבט מנשה, שהוא בעל טכנולוגיה עדיפה ולכן עשיר יותר. מה יקרה אם נאפשר מסחר בין השבטים?

יכולים לקרות המון דברים. למשל, השבטים יכולים להגיע ביניהם להסכם הבא:

  • בני שבט אפרים ייצרו 100 בננות בחודש בעזרת כל העובדים שלהם
  • בני שבט מנשה ישתמשו ב-60 עובדים כדי לייצר 180 תפוחים, וב-40 עובדים על מנת לייצר 80 בננות
  • בני שבט מנשה ימכרו לבני שבט אפרים 55 תפוחים בתמורה ל-45 בננות

עכשיו קיבלנו נקודה טובה יותר, שבה לשבט אפרים יש 55 תפוחים ו-55 בננות ולשבט מנשה יש 125 תפוחים ו-125 בננות. קסם! שני הצדדים הרוויחו ממסחר, העושר הכולל בכלכלה גדל – בדיוק ההפך ממה שמספרים לסטודנטים בפקולטות מסוימות באוניברסיטה המתייחסות לכל פעילות כלכלית כאל משחק סכום אפס.

"פעלול הקסם של ריקרדו", כפי שמכנה אותו מאט רידלי, הוא כל כך מפתיע ולא אינטואיטיבי עד שגם היום אנשים רבים העוסקים במדיניות מסחר בין לאומית אינם מבינים אותו, או דוחים את המסקנות שלו מכיוון שהן מתנגשות עם הרגשת הבטן שלהם. "מה הטעם בלייבא את מדי חיילי צה"ל ממתפרות בסין?", הם שואלים, "הרי יש לנו כאן בארצנו הקטנטונת מתפרות מצוינות ופועלים חרוצים!". זה אולי נכון, אבל יש לנו כאן גם מגזר היי-טק חזק שאיננו קיים בסין, ואם ההון וכוח האדם המושקע במתפרות היה מושקע בהיי-טק מצבה של מדינת ישראל היה משתפר.

חשבו על זה כך: נניח שלברון ג'יימס, אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, הוא גם צבע הבתים הטוב ביותר בארצות הברית. האם משתלם לו, כספית, לצבוע את הבית שלו בכוחות עצמו?  ברור שלא. עדיף לו לשלם למישהו אחר, פחות טוב, שיצבע את ביתו בזמן שהוא משחק כדורסל ומרוויח מיליונים. כך עדיף לשבט מנשה להתמקד יותר בתחום הייצור שבו יש להם יתרון יחסי ולא יתרון מוחלט – תפוחים – ולהשאיר לשבט אפרים את ייצור מרבית הבננות. מדוע? מכיוון ששבט אפרים מוותר רק על תפוח אחד בכל פעם שהוא מייצר בננה, ושבט מנשה מוותר על תפוח וחצי בכל פעם שהוא מייצר בננה. ובאותו האופן, בכל פעם שבעל הון ישראלי משקיע מיליון שקלים במפעל לואו-טק מקרטע המוגן על ידי סובסידיות ומכסים אנחנו מוותרים על מיליון שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים במפעל היי-טק מתקדם שאינו זקוק להגנתם של פוליטיקאים על מנת לשלם לעובדיו משכורות גבוהות.

מקורותיה של הקדמה

הדוגמה הפשוטה הזו מייצגת עיקרון כללי יותר, שתקף גם לחילופים בין אנשים פרטיים או לתיאוריות מתקדמות יותר של מסחר בין לאומי שאינן מסתמכות על יתרון יחסי של מדינות אלא על גורמים אחרים: עצם האפשרות למסחר בין גורמים מסוגלת לייצר עושר עבור שני הצדדים. מסחר אינו משחק סכום אפס.

רידלי פותח את ספרו בתיאור היסטורי מרתק של התפתחות המסחר בקרב המין האנושי, מהאדם הקדמון, דרך תרבויות חקלאיות קדומות, הציוויליזציות הגדולות הראשונות והמאוחרות ועד ימינו. בכל נקודה ונקודה בזמן הוא מראה כיצד המסחר היה הגורם שדחף את הציוויליזציה האנושית קדימה, הגורם שהוביל את השינויים הטכנולוגיים – לפחות עד שהגיעו כוהנים, מלכים, פוליטיקאים, בעלי הון או טפילים מסוג אחר כלשהו והצליחו לעצור אותו בניסיונותיהם לסחוט את כל העושר לעצמם. תולדות האנושות לפי רידלי הן מאבקו של האדם העובד והסוחר כנגד כל אותם טפילים שמנסים לדכא את היצירתיות שלו ולחתוך לעצמם נתח מהתוצר שהוא מפיק תחת תירוץ כזה או אחר.

יש כאן נקודה עדינה. לרבים ישנו בראש מודל התפתחות היסטורית שנראה כך: בהתחלה היה האדם הקדמון, ואז הוא המציא כל מני דברים וביניהם את החקלאות, ואז התרחשה המהפכה החקלאית, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו עוד דברים כמו ביות בעלי חיים, טחנות רוח או שיטות לבנות אמות מים ענקיות, ואז התרחשה עוד התקדמות, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו ספינות חדשות ומנועי קיטור וכך הלאה. על פי "תיאוריה" זו כל התקדמות אנושית היא תוצאה של ממציאים, של התקדמות מדעית או הנדסית, של גאונים אקראיים שצצו להם פה ושם ודחפו את המין האנושי קדימה. התפיסה הזו לא מסבירה הרבה מאוד עובדות היסטוריות: מדוע הרבה מאותם "גאונים אקראיים" היו תמיד מרוכזים באזור גיאוגרפי קטן מאוד בכל תקופה נתונה? מדוע חלקים מסויימים בעולם התפתחו מהר הרבה יותר מחלקים אחרים?

האמת היא שהמסחר הוא התמריץ להתקדמות טכנולוגית. ללא מסחר ההשקעה הנדרשת בהמצאות חדשות פשוט לא שווה את התמורה, וללא העושר שנוצר כתוצאה ממסחר לא יהיה מי שישקיע מלכתחילה. והדבר נכון לא רק לגבי התקדמות טכנולוגית או מדעית, אלא גם לגבי התקדמות ספרותית, פילוסופית, דתית. האנשים המובילים בעולם בכל מדד של תרבות או ידע תמיד הופיעו במדינות הכי "ממוסחרות", בין אם מדובר בארצות הברית של המאה העשרים, בריטניה של המאה ה-19 או בגדד של המאה העשירית. זה לא מקרי, וזו לא איזו שהיא יכולת גנטית עדיפה שמופיעה לה באקראי פה ושם. זה המסחר. עושר חומרי, רוחני ותרבותי נוצר, כפי שטוען רידלי, כאשר "רעיונות עושים סקס", ובשביל שהם יעשו סקס נדרש מסחר וחילופים.

כל התקדמות אנושית בכל תחום שהוא התרחשה רק כאשר נוצר מצב גיאו-פוליטי יציב שאפשר מסחר חופשי של מוצרים, אידיאולוגיות, טכנולוגיות ורעיונות באזור גיאוגרפי גדול מספיק ובקרב קבוצה גדולה מספיק של בני אדם, ללא מעמד חזק מספיק של "טפילים" שינסו להשתלט על העושר. העושר הזה נעלם כאשר אליטה כלשהי עוצרת את המעבר החופשי של רעיונות ומוצרים ומטביעה את החדשנות תחת גלים של בירוקרטיה ומונופולים המוגנים על ידי ממשל מרכזי. "רשימת החידושים שהושגו בידי הפרעונים", כותב רידלי, "מצומצמת ממש כמו רשימת החידושים שהשיגו חברת הרכבות הבריטית (כשהייתה בבעלות המדינה) או הדואר של ארצות הברית". בהתאם לכך גיבוריו של רידלי הם הפניקים שפרשו רשתות מסחר לאורך הים התיכון בתקופות קדומות או היהודים שפרשו רשתות דומות ברחבי אירופה של ימי הביניים, ולא מצביאים מפורסמים וקיסרים שהקימו לעצמם אנדרטאות מרשימות.

מכאן נובעת גם האופטימיות של רידלי לגבי המאה הקרובה. נראה כי בהשוואה לעבר אנחנו חיים כיום בעולם בורגני יותר, ממוסחר יותר, קפיטליסטי יותר, מרושת יותר, שבו לאליטות וותיקות יש פחות כוח לסחוט את העושר ולעצור את המסחר והחילופים. האינטרנט משטח את מגרש המשחקים. המונופולים הוותיקים ששלטו על זרימת המידע קורסים אחד אחרי השני, ובמקומם צצים גורמים חדשים. כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם היום נולדו למשפחות עניות או ממעמד הביניים. זה לא משהו שהיה קיים בעבר, והמגמה הזו צפויה להתעצם. הסטארט-אפיסטים של העתיד, הסופרים של העתיד, המשוררים של העתיד, האמנים של העתיד והפילוסופים של העתיד יצמחו מתוך האתרים המסחריים, הרשתות החברתיות, הפורומים, אתרי התרומות ההמוניות והבלוגים, ולא בדרך המסורתית של תארים מתקדמים באקדמיה, חנופה לבוסים או חיזור אחרי מו"לים ומשקיעים. זה יקרה הרבה יותר מהר: המשוררת החשובה הבאה תנהל בלוג מצליח כבר בגיל שש עשרה, היזם הגדול הבא ימכור מוצרים באי-ביי במקביל לשירותו הצבאי, וראש הממשלה של העתיד יפרסם סטאטוסים פוליטיים שיסחפו אחריו מאות אלפים כבר בגילאי העשרים – ואולי אף אחד לא ידע מהו גילם, מינם או מוצאם האתני בהתחלה מכיוון שעיקר פעילותם תתרחש תחת זהות בדויה. פחות מכשולים תרבותיים, גיאוגרפיים ופיזיים יעמדו בדרכם. רובנו נרוויח מכך. באופן אישי בעולם שלפני הרשתות החברתיות והפורומים היה לי קשה הרבה יותר למצוא חברים בעלי תחומי עניין דומים לשלי, אנשים שאני יכול להחליף איתם רעיונות, מחשבות וידע. הייתי מוגבל יותר ובור יותר. הרשומות שלי בבלוג הן יותר תוצר של חילופי ידע ודעות אינטנסיביים עם אנשים אחרים מאשר תוצר של התבוננות עצמאית, אינדיבידואלית ובלתי תלויה על העולם, וכך אותה "השטחה" של העולם מייצרת עבורי עושר שאיננו פיזי.

ניתן להתבונן בתרשים של התוצר העולמי לנפש, לראות כי הוא עלה דרמטית במאה האחרונה ולהניח עקב כך שהוא ימשיך לעלות באותו אופן בעתיד, אך רידלי עושה יותר מכך: הוא מתבונן בגורמי היסוד לאותה עלייה דרמטית וטוען שהם רק הולכים ומתגברים. הוא לא מכחיש את האפשרות שייתכן שיהיה רע יותר, אך טוען שבעולם מקושר ומרושת יותר יהיה קשה יותר "לכבות את שלהבת החדשנות", כפי שקרה בעבר במקומות שונים. יש סיבות טובות להאמין שהוא צודק, ואחת מהן היא הכישלון העקבי של הפסימיסטים במאות השנים האחרונות.

כישלונותיו של הפסימיזים

הפסימיזם מוכר ספרים מזה זמן רב, הרבה לפני הפריחה של העשור האחרון. כבר בתחילת המהפכה התעשייתית כתב אדם סמית': "רק לעיתים רחוקות קורה שיחלפו חמש שנים בלי שיתפרסמו ספר או חוברת כלשהם המתיימרים להראות בעליל שעושר האומה מצטמק במהירות, שאוכלוסיית הארץ מידלדלת, שהחקלאות נזנחת, שהייצור דועך ושהמסחר מתחסל". הדוגמה הקלאסית לכך היא טענותיו של תומאס מלתוס בנוגע לפיצוץ אוכלוסין ורעב המוני, אך ישנן דוגמאות רבות נוספות המופיעות בספרו של רידלי.

בשנת 1830, בשלהי המהפכה התעשייתית, כאשר המין האנושי החל להתרומם כלפי מעלה לתקופה חסרת תקדים של צמיחה, עושר, בריאות וחינוך להמונים, אזרחים בריטיים חיבלו במכונות חדישות שאיפשרו לייעל את העבודה, התנגדו למסילות הברזל החדשות בטענה שרעש הרכבות יגרום לסוסות להפיל את עובריהן, ודרשו מהפרלמנט הבריטי להגביל את מהירות הנסיעה ברכבות ל-14 קמ"ש. משורר הכתר רוברט סאותי חזה עתיד של אומללות, רעב ודבר – בדיוק באותה התקופה שבה תמותת ילדים החלה לצנוח במהירות, שנים ספורות לפני שנחקקו החוקים הראשונים נגד עבודת ילדים. האינטלקטואלים הבריטים לא ידעו כיצד נראים חייהם של האיכרים בכפרים נידחים, הם מעולם לא טיילו באותם הכפרים, ולכן רמת חייהם של העניים בערים נראתה להם נמוכה. הם נכשלו בלהבין מדוע עזבו צעירים בריטיים את כפריהם ועברו לעבוד במפעלים שבערים, בדיוק כפי שכיום אנשים במערב נכשלים בלהבין מדוע עוזבים צעירים סיניים ואינדונזיים את כפריהם ועוברים לעבוד במפעלים גדולים (רמז: החיים בכפר הרבה יותר גרועים מכפי שנראה בסרטי וולט-דיסני).

גם המעטים שהתנגדו באותה תקופה לתחזיות הפסימיות, כגון המשורר תומס בבינגטון מקולי, הפיקו תחזיות אופטימיות לכאורה שהחטיאו את המציאות העתידית בסדרי גודל שלמים. "איננו יכולים להוכיח באופן מוחלט", אמר מקולי בשנת 1830, "ששוגים אלה האומרים לנו שהחברה הגיעה לנקודת מפנה ושכבר ראינו ימים טובים יותר, אבל כך אמרו כל מי שקדמו לנו ומאותן הסיבות". וכך הם המשיכו לומר, והם ממשיכים עד היום, מאותן הסיבות, ובאופן היסטורי הם כולם – ללא יוצא מן הכלל – טעו.

ואלו אותם האנשים שמדברים כך היום: אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ופרופסורים שחדורים בלהט דתי להוכיח שהחברה שבה הם חיים היא מנוונת, מושחתת ונמצאת על סף קריסה. רב המכר המצליח ביותר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה הספר "ניוון" מאת מקס נורדאו (ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית ומנסח תוכנית בזל), המצייר תמונה של חברה המצויה בהתמוטטות מוסרית בגלל פשיעה, הגירה ועיור. רב מכר אחר משנת 1901 בשם "החיים הפשוטים" טען כי בני האדם מאסו בחומרנות ושואפים לחזור לחוות החקלאיות. רבים האמינו, בהתאם לטענותיה של תנועה האאוגניקה, שעתידו של המין האנושי בסכנה עקב התרבות יתר של העניים והפחות אינטליגנטים (ציוני IQ של תלמידים נמצאים בעלייה מתמדת כבר עשרות שנים). בשנת 1918 חזה הנרי אדמס בספרו "החינוך של הנרי אדמס" את התמוטטות הציוויליזציה, בשנת 1923 חזה אוסוולד שפנגלר את דעיכת העולם המערבי ברב המכר שלו "שקיעת המערב", בשנות השלושים והארבעים הפציע ג'ורג' אורוול עם ספריו הדיכאוניים בנוגע לעתיד טוטאליטרי והריקנות של העידן הטכנולוגי, וכך הלאה בכל עשור ועשור, בכל פעם המציאו איומים חדשים על עתיד האנושות.

"במשך מאתיים שנה", כותב רידלי, "זכו הפסימיסטים בכל הכותרות, למרות שהאופטימיסטים צדקו לעיתים קרובות הרבה יותר". והדוגמאות ממשיכות. רידלי מדבר בספרו על תחזיותיה של רייצ'ל קורסון בספרה "אביב דומם" (1962) לסרטן המוני (שכיחות מקרי הסרטן והתמותה מהם פחתו מאז באופן משמעותי), על האיומים בגשם חומצי ועוד. כמה פעמים שמעתם על דאגות בנוגע לכמות המזון שהעולם מסוגל לייצר? מלתוס לא היה היחיד שהוטרד מהעניין. בשנת 1967 פורסם רב המכר "רעב, 1975!" מאת ויליאם ופול פדוק, שבו נטען כי מצרים, האיטי והודו מצויות כבר מעבר לסף ההצלה ויש להניח להן לגווע ברעב. בשנת 1968 יצא לאור רב המכר "פצצת האוכלוסייה", במסגרתו טען פול ארליך (זוכה פרס מקארתור) כי בשנות השבעים והשמונים מאות מיליוני בני אדם ירעבו למוות והאנושות תצטמצם לשני מיליארד איש. אלו לא אנשים קיצוניים שכתבו ספרים זניחים. בשנת 1974 קבע מומחה הסביבה לסטר בראון שהגענו לנקודת מפנה, וחזה שהחקלאים "לא יוכלו לעמוד עוד בביקוש הגובר". זה לא קרה. בשנת 1981 הוא טען ש"חוסר הביטחון התזונתי הגלובלי נמצא בעלייה". הוא לא היה בעלייה. ב-1984 לסטר בראון הכריז כי "המרווח הצר בין ייצור המזון וגידול האוכלוסייה ממשיך להתכווץ". גם זו הייתה טעות, כמו גם שתי הכרזות נוספות שלו בסגנון משנת 1989 ושנת 1994. הייתם מצפים שבשלב מסוים הוא יפנים את העניין ויפסיק לחזות תחזיות… אבל לא, ב-2007 הוא שוב פעם זינק עם אותה התחזית הוותיקה. וב-2008 חזר פול ארליך וחזה שוב עלייה בשיעורי התמותה בעתיד הקרוב. ובינתיים, בעולם האמיתי, הרעב הולך ונכחד.

בשנת 1992 חתמו מנהיגי העולם בועידת האום בריו דה ז'נירו על "אג'נדה 21": "האנושות עומדת בפני רגע מכריע בתולדותיה. אנו ניצבים נוכח הנצחה של הפערים בין אומות ובתוכן. נוכח החמרת העוני, הרעב, המחלות והבורות, והידרדרות נמשכת של המערכות האקולוגיות שרווחתנו תלויה בהן". בעשור שלאחר מכן הייתה הירידה החדה ביותר בהיסטוריה בעוני, ברעב, בתחלואה ובבורות. בשנת 1995 אחד הסופרים האהובים עלי, ג'ארד דיימונד, טען כי "עד שבני הצעירים יגיעו לגיל הפרישה, מחצית המינים הביולוגיים בעולם ייכחדו, האוויר יהיה רדיואקטיבי והימים יהיו מזוהמים בנפט". בפועל התחזיות האלו לא קרובות להתגשם: קצב הכחדת המינים הביולוגיים מחטיא אותן במרווח גדול, תאונות גרעיניות וניסויים גרעיניים הצטמצמו במידה ניכרת, וגם כמות הנפט שנשפכת לים נמצאת בירידה מתמדת.

גם בנושא משאבי הטבע עולות דרך קבע תחזיות אפוקליפטיות, למרות שכידוע תקופת האבן לא הסתיימה בגלל מחסור באבנים, וסביר מאותה הסיבה שתקופת הנפט לא תסתיים בגלל מחסור בנפט. בתחילת שנות השבעים פותח מודל ממוחשב מורכב בשם "world3" שניסה לחזות את כושר הנשיאה של משאבי כוכב הלכת שלנו והגיע למסקנות פסימיות למדי. בדו"ח "גבולות הצמיחה" שנכתב בעקבות ניסוי זה נטען כי עד 1992 יחוסלו המאגרים הידועים של אבץ, זהב, בדיל, נפט וגז טבעי. במציאות אנחנו אפילו לא קרובים לשם. בשנת 1990 זכה הכלכלן ג'וליאן סיימון ב 576 דולרים בהתערבות עם פול ארליך (שהזכרתי לפני כן) על מגמות מחירי חמישה סוגים של מתכות שארליך טען שהן הולכות לאזול. תחום נפוץ נוסף הוא התחום האקולוגי, וכאן סוקר רידלי נושאים רבים כגון זיהום אוויר ומים, גשם חומצי ועוד. בחלק מהמקרים התופעות המדאיגות היו אמיתיות והתגובה עבורן הייתה חשובה (למשל החור באוזון), אבל בדרך כלל הייתה הגזמה פראית בתחזיות לכיוון הפסימי, וכנ"ל לגבי החשש ממגיפות ענק ונושאים נוספים.

ומה יש לנו היום? ובכן, רידלי מתייחס גם לשני נושאים עכשוויים באופן ספציפי – לשינויי האקלים הצפויים ולמצבה של אפריקה – אבל אני אעצור כאן על מנת להשאיר לכם סיבות לרכוש את הספר. בהחלט ייתכן שתחזית פסימית כזו או אחרת היא מוצדקת, בהחלט ייתכן שיום אחד האנושות תהרוס את המערכת האקולוגית שמקיימת אותנו, אבל מדובר בנושאים מסובכים שאנחנו לא מבינים עד הסוף והניסיון ההיסטורי המועט שיש לנו מצביע על כך שהמומחים נוטים להיות פסימיים באופן מוגזם. רידלי איננו טוען שאסור להתריע בפני סכנות ולפעול על מנת לעצור אותן ובהחלט ייתכן שחלק מהתחזיות הפסימיות לא התגשמו פשוט מכיוון שאנשים קמו ופעלו בהתאם, אבל במקרים רבים ההתרעות מוגזמות ובהתאם לכך אנשים ומדינות משקיעים זמן, כסף ואנרגיות שיכלו להיות מנותבים באופן חכם יותר.

ישראל

מגמת השיפור המתמיד שעברה על כל העולם המערבי ומרבית העולם הלא-מערבי מאז סוף מלחמת העולם השנייה לא פסחה על מדינת ישראל. החיים כאן, על פי כל מדד אובייקטיבי, הולכים ומשתפרים בעקביות מדי עשור (אם כי בין השנים 2000-2010 באמת היה דשדוש מסוים בשכר). בגדול המגמות דומות למגמות במדינות אחרות, גם בנושאים כגון שיעור המשכילים, מדדי בריאות, ביטחון תזונתי, ואחוזי הבעלות על מחשבים אישיים או רכבים. רצוי גם לזכור שמדדים כגון שכר ריאלי או תוצר לנפש לא תמיד משקללים באופן מלא שיפורים טכנולוגיים שהופכים את חיינו לטובים הרבה יותר.

נכון, עליית מחירי הדיור של השנים האחרונות פגעה באותו פלח של אזרחי מדינת ישראל שיצא להם להגיע בדיוק בשנים האלו לגיל שבו רוכשים דירה ראשונה (אם כי היא עזרה לחלק מהוריהם), אבל מגמה מדאיגה זו לא סותרת את זה שהחיים של אנשים בני 30 היום בישראל – אפילו אם הם מתגוררים בדירה שכורה – טובים הרבה יותר מחייהם של אנשים בני 30 בישראל של שנת 1990: הם מרוויחים יותר ביחס למחיריהם של פחות או יותר כל המוצרים שאינם הדירה שדפני ליף רצתה לשכור מעל שדרות רוטשילד, הם טסים יותר לחו"ל, רואים יותר סרטים, הולכים יותר למסעדות, קונים מכונית ראשונה בגיל מוקדם יותר, משלמים הרבה פחות על מוצרי אלקטרוניקה הרבה יותר טובים, נהנים ממגוון רחב יותר של מוצרים בסופרמרקט, מקבלים שירותי בריאות טובים יותר, ורובם כבר לא מסתובבים ברחוב עם פאוצ'ים מכוערים או איפור מגוחך.

אך מה בנוגע לעתיד?

הטיעונים של מאט רידלי יחסית משכנעים כאשר הם מתייחסים לכדור הארץ בכללותו, אך קשה יותר להחיל אותם בנפרד על כל מדינה ומדינה בעולם. למשל לגבי הזדקנות האוכלוסייה רידלי מעודד מהגידול בילודה בשנים האחרונות בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות, אך אין לו משהו אופטימי לומר על מדינות שממשיכות להזדקן באופן דרמטי כגון יפן או גרמניה. ישנן מדינות אפריקאיות שהמדדים הכלכליים עבורן נמצאות במגמת הידרדרות בעשורים האחרונים. ומה בנוגע למגמות הדמוגרפיות המתבטאות בגידול במשקלן של אוכלוסיות עניות ובעלות נטייה לקיצוניות דתית במדינת ישראל? לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לחוסר היציבות הפוליטי ההולך וגדל בשנים האחרונות?

היקפו ומורכבותו של הדיון בנוגע לעתידה של מדינת ישראל חורגים מהנושא של הרשומה הנוכחית, אך רצוי לזכור שגם הטיעונים החיוביים של רידלי תקפים לגבי ארצנו הקטנטונת. תחזיות עבר פסימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל, כגון טענתו של פרופ' ארנון סופר משנת 1987 כי בשנת 2000 יהיה רוב ערבי במדינה, התגלו בדיעבד כמופרכות בגלל תופעות בלתי צפויות בהיקפן כגון הירידה בשיעורי הילודה באוכלוסייה הערבית והעלייה מברית המועצות. פרשיות שחיתות הממלאות את עמודי העיתונים בשנים האחרונות (ובימים האחרונים) מעידות יותר על גידול בחשיפה ובטיפול המשטרתי מאשר על גידול בשחיתות. וכמובן, האינטרנט נמצא גם כאן, וביחד איתו הגידול בחילופים, בידע, ברעיונות ובאפשרויות ההצלחה של יזמים ממדינות קטנות ושוליות יחסית.

יש גם כאלו שיפסידו מהעידן החדש. בעלי מקצוע שרווחיהם נבעו ממונופול כלשהו על ידע – עיתונאים, מתווכים, מומחים למיניהם – יפגעו באופן קשה. רבים מהם כבר על סף קריסה. רידלי חוזה כי ארגונים בירוקרטיים גדולים כגון מדינות ותאגידים רב-לאומיים לא יעמדו בתחרות, יקרסו וייעלמו. זרימה חופשית של ידע לא תאפשר למשטרים דיקטטוריים לעבוד על אזרחיהם לאורך זמן, ולא תאפשר גם למשטרים דמוקרטיים לנסות להשתמש בפערי מידע על מנת – סתם דוגמה היפותטית – לשכנע את אזרחי מדינת ישראל שהעולם אנטישמי, שהחיים כאן מושלמים ושלא כדאי להם לשקול חס וחלילה להגר לברלין. עצם עיקרון הלאומיות יפגע. צעירים בישראל היום לרוב יודעים אנגלית טוב יותר מהמבוגרים וחשופים לתרבות זרה במינונים גבוהים יותר, בהחלט ייתכן שמגמות שיתרמו לאיכות החיים שלנו כפרטים יפגעו במדינת ישראל וביכולותיה לשמור על תרבות ושפה ייחודית.

וייתכן שלא. מדינת ישראל הוקמה על ידי אופטימיסטים-רציונאליים שקראו את ספריו שופעי האופטימיות של בנימין זאב הרצל וחלמו על עולם טוב יותר. מאז סוף שנות התשעים נראה כי הלך הרוח הנפוץ כאן הוא פסימי, אבל האם הפסימיות הזו מוצדקת? החברה הישראלית כיום היא צעירה ודינאמית באופן יוצא דופן. למרות כל הפרסומים השליליים ההגירה למדינות אחרות עדיין נמוכה יחסית – הצעירים רוצים להישאר כאן, ורבים מהעוזבים רואים בהגירה עניין זמני ומעוניינים לחזור. מצבם של המגזרים החלשים בחברה, בעיקר החרדים והערבים, הולך ומשתפר. שיעורי ההשכלה שלהם בעלייה, שיעורי הילודה בירידה, שיעורי העוני האבסולוטי בירידה. מאז האינתיפאדה השנייה ובניית הגדר מספר ההרוגים כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ופוחת. האינדיקאטורים הכלכליים בסך הכל חיוביים למדי, בטח שביחס למדינות אירופה. הסוציאליזם המפא"ינקי המושחת שהיה מלווה ב"קפיטליזם של מקורבים" הולך ומפנה את מקומו למשטר כלכלי שפוי וחופשי יותר. מאז המחאה החברתית הציבור הפך למעורב יותר, והשיח הפוליטי נוטה סוף סוף לכיוון הכלכלי על חשבון הקשקשת האינסופית בנוגע לשלום וביטחון (שלא הביאה עד כה לא שלום ולא ביטחון). נו, אולי.

אני כותב את הדברים האלו ומתקשה לשכנע את עצמי. קשה לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על העולם, להפריד בין עובדות לרגשות. קשה להתעלם מהתעמולה הפסימית השופעת שמספקים לנו עיתונאים וסופרים. גם אני פרסמתי בעבר רשומות פסימיות בנוגע לעתיד (למשל כאן). ולכן ספרו של מאט רידלי חשוב גם אם הוא מוטעה לחלוטין: הוא מאפשר לנו לצאת לרגע מאותו הלך רוח מדוכדך ולנסות ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט חדשה. ונקודת מבט חדשה, לדעתי, היא הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לרכוש לעצמכם לשבוע הספר, או בכלל.

מודעות פרסומת

26 תגובות

  1. כמו תמיד מאלף אבל ישנו, תיקון אחד פרופ' סופר התייחס גם אל הסוגיה של צפיפות אוכלוסין ולא רק למסקנה האחת של הגידול הדמוגרפי של האוכלוסיות השונות וכמו שאמרת לי פעם כלכלנים לא מתייחסים אל סוגיות בדמוגרפיות היית מציע לך לקרוא את המונוגרפיות של פרופ' סופר ועמיתיו והן נמצאות חינם לכל דורש.


    • לא כתבתי לך שכלכלנים לא מתייחסים אל סוגיות דמוגרפיות, יש ספרים שלמים רק על כלכלה ודמוגרפיה… כתבתי לך שבתואר ראשון אין משהו מיוחד שאפשר לספר לסטודנטים על הנושא. אבל בתור תחום מחקר אמפירי רבים עוסקים בו.


      • אורי חבל שאי אפשר לספר לסטודנטים בתואר ראשון לכלכלה על סוגיות של דמוגרפיה.


        • חבל גם שאי אפשר לספר להם על מקורות המהפכה התעשייתית ועל הרבה דברים אחרים, אבל מה לעשות, זה לא מעניין אותם ולא חשוב לעתידם. אני חושב אגב שיש קורסים לתואר ראשון בכלכלת משפחה, ושם בוודאי מדברים גם על ילודה ודברים כאלו.


  2. לגבי סחר חליפין, לא בהכרח שעדיף למדינה להתמקד בענף אחד ולזנוח אחר. כי בענף מסויים אפשר לייצר באיכות גבוהה ו/או באיכות נמוכה. הממשלה יכולה לעודד פירמות שיפתחו מוצרי פרמיום, כך שיהיה ניתן לייצר באופן כלכלי בארץ ולא להעביר את כל היצור למדינות עם תנאי שכר נמוכים.
    כמובן שלאחר שהמפעל רווחי בזכות עצמו, אין צורך בסובסידיה ואין צורך להנשים באופן מלאכותי מפעלים לא יעילים.


    • לא צריך לקחת את המודל של ריקרדו רחוק מדי ולהתחיל לדבר על המלצות מדיניות… הוא לא תקף בהרבה מובנים. הרעיון כאן (שלצערי הטוקבקיסטים ב"הארץ" מסרבים להבינו) היה רק להדגים נקודה מסוימת.


  3. […] לקרוא את הפוסט הנהדר של אורי כץ שמעלה, בעקבות ספרו של מאט רידלי "האופטימיסט […]


  4. תודה על ההמלצה.
    פסימיות באמת יותר פופולארית – אבל צריך להיזהר גם מאופטימיות יתר


    • כן, הבנתי שזו הייתה הביקורת העיקרית של ביל גייטס על הספר הזה, שהוא עלול ליצור אופטימיות, שאננות ומניעה מחתירה לשיפור.


  5. לא הבנתי. לא, אני לא מתריסה, באמת לא הבנתי ואני מקווה שתסביר לי.

    כתבת: "מה הטעם בלייבא את מדי חיילי צה"ל ממתפרות בסין?", הם שואלים, "הרי יש לנו כאן בארצנו הקטנטונת מתפרות מצוינות ופועלים חרוצים!". זה אולי נכון, אבל יש לנו כאן גם מגזר היי-טק חזק שאיננו קיים בסין, ואם ההון וכוח האדם המושקע במתפרות היה מושקע בהיי-טק מצבה של מדינת ישראל היה משתפר.

    אבל מה עם האנשים שאינם במגזר ההי-טק? במה הם יעבדו בינתיים?
    ומה עם האנשים שעדיין תופרים בישראל, אבל משלמים משכורות ישראליות לעובדים – איך הם יעמדו בתחרות מול סדנאות היזע של סין ודומיה?
    ואם אנחנו משקיעים כסף מקומי בתוצרת זרה, זה לא מקטין את הרווחים שנשארים בתוך הכלכלה שלנו?

    לכאורה תחושת הבטן הלא מקצועית שלי אומרת שממצב כזה ירוויחו בעיקר המייבאים וזה יגדיל את הפער בחברה.
    אני לא כלכלנית בכלל והשאלת האלה מטרידות אותי. מה תגיד?


    • העיקרון הוא למצוא תעסוקה היכן שיש יתרון יחסי. יש עוד מקצועות במשק המודרני מלבד תפירה בשכר נמוך.
      אם ישראל מייבאת מדים, היא מייצאת מוצרים או שירותים אחרים. בגדול מתקיים שוויון בין היבוא ליצוא. כי עבור הדברים שאנו מייצאים אנו מקבלים מט"ח ועם המט"ח אנחנו מייבאים.


    • קראתי פעם שעל כל איפון שמיוצר בסין סין מרוויחה 5 דולר בלבד. כל שאר הרווח הולך למשווק של המוצר בארה"ב או לחברת הטלפונים. לו החברה היתה מיצרת אותם באמריקה היה עולה לה הרבה יותר והרווח שלה היה קטן. כך היא מרויחה יותר משלמת מסים יותר וכנראה שהמיסים עדיפים על מתן עבודה לעובדים בארה"ב.
      כשיעל מדברת על הגדלת הפער בחברה היא מביעה מורת רוח מהרווח של המיבא בעל היוזמה. נראה לי שבהרבה מקרים הרוגז של חסר הכשרון והעצלן הוא כלפי המוצלחים . מתיחסים אליהם כאל נצלנים ורמאים ולא כאל כאלו שמושכים את החברה קדימה. במהפכות בדרך כלל פוגעים במוצלחים שחיים בנוחות מתוך רגשות של קינאה. גם בימינו כשיש מהומות בגטאות של כושים בארה"ב או במהפכות באפריקה בדרך כלל פוגעים בהודים או קוריאנים שהקימו חנויות קטנות ומכרו מוצרים תוך עבודה קשה, או חוואים שסיפקו פרנסה. בעמק הסיליקון מנהלים כעת התושבים מלחמה נגד אצולת ההי טק.


      • אם כבר החלק הארי של הרווח הולך לכיסים של אפל.
        אפל לא ממש משלמת מיסים, ע"י תכנוני מס יצירתיים ושימוש במקלטי מס ברחבי העולם.

        היבואן מסתכן בכך שהוא מייבא. הרי לא כל מוצר מיובא מצליח להניב תשואה שעולה על ההוצאות.
        למשל XBlade מציעים סכיני גילוח במחיר נמוך מהמחיר של ג'ילט.


    • מרבית האנשים במדינות מפותחות לא עובדים בהיי-טק אלא בשירותים. כאשר אנשים העובדים בהיי-טק מרוויחים יותר הם גם קונים יותר, יכולים לשלם יותר על תספורת, הולכים ליותר בתי מלון ומסעדות וכך הלאה. אי אפשר להעביר שירותים מדינות זרות, אי אפשר להעביר מסעדות ומספרות וסופרמרקטים לסין, אז ככל הנראה לא נגיע למצב שבו יגמרו העבודות לאנשים חסרי השכלה (עד שהרובוטים יתחילו להחליף אותם, וזה כבר דיון אחר…).

      כפי שנכתב כאן כבר בעבר בנוגע למסחר בין לאומי, פתיחת המשק למסחר בין לאומי לא מגדילה את האבטלה ולא מורידה את השכר. אמפירית זה לא קורה בשום מקום. היא כן, ככל הנראה, מגדילה פערים. אבל סגירת המשק למסחר לאומי מעלה מחירים ומורידה את השכר. אז השאלה בנוגע למסחר בין לאומי היא האם היית מעדיפה לחיות במדינה שבה כולם חיים ברמה נמוכה, או במדינה שבה רמת החיים גבוהה יותר והפערים *בברוטו* גדולים יותר, ואז המדינה יכולה לתקן אותם על ידי מיסוי כך שהפערים בנטו לא יהיו גדולים כל כך.

      לדעתי האפשרות השנייה עדיפה. אם אנחנו מוטרדים מאי השוויון, אז כדאי לחלק את העוגה על ידי מדיניות מיסוי ולא על ידי עצירת מסחר בין לאומי. זו המדיניות במדינות הנורדיות.


  6. האם אין פה סתירה לכתבה בה חזית שמעמד הביניים יאבד את התעסוקה שלו למחשבים בעתיד הלא רחוק? זו היתה כתבה משכנעת מאד.
    אנחנו נמצאים בשנים האחרונות במשבר כלכלי עולמי כך שאין טעם להתיחס לשינויים רמת החיים בשנתיים שלוש האחרונות אבל מה עם תוצאות המשבר הזה בטווח של שנים? אתה כנראה מניח שהטכנולוגיה תשתפר ותמצא פתרון לחובות.
    נראה שחלק גדול מהשיפורים ברמת החיים קשורה לאפשרות שהאינטרנט וטלפונים סלולרים נותנים לנו. חינוך זול יותר, תקשורת, חיי חברה. לאחר שהנושא יתמצה האם רמת החיים שלנו תמשיך לעלות? האם עוד 20 שנה טלפונים סלולרים ואינטרנט יהוו חלק אינטגרלי מחיינו כמו שהם כיום? כי אם כן תהיה דריכה במקום.


    • כן, יש כאן גם סתירה לעוד רשומות שפרסמתי בעבר. כפי שכתבתי בסוף, אני לא יודע עד כמה אני מסכים שהעתיד יהיה טוב.


  7. ב- יוני 15, 2014 בשעה 8:26 am | הגב אברהם רוזנבלום

    אני רוצה לציין ספרים נוספים שמשכילים את הציבור באמיתות כלכליות.
    "פריקונומיקס" ו"סופר פריקונומיקס" של סטיבן לוויט וסטיבן דבנר ו"הכלכלן הסמוי" ו"יש הגיון בחיים" של טים הרפורד.


  8. א. אתה מתחיל את המאמר בהגדרה של כותבים שרוצים "להתפרנס בעושר ואושר מכתיבה פופולרית…" אבל בחרת את הדוגמה הכי לא מתאימה שיש – את פיקטי וספרו "קפיטל במאה ה–21". מי שמכיר את מחקריו (לפחות בעשורים האחרונים) של פיקטי ושותפיו השונים מיד ירגיש שודאי לא קראת את הספר כלל. .
    ב. מחקריהם של פיקטי וחבריו פיתחו-יצרו מאגר נתונים רחב ששימש בסיס לספרו ולכן אי אפשר לטעון שהספר הוא דוגמה למוצר פשוט בדרך להצלחה כפי שעשית.
    ג. מה שעוד בולט במאמר מתחילתו שאתה מנצל כשרון כתיבה לעשות בדיוק את מה שאתה מבקר באמצעות הדוגמה השגויה.
    ד. בעצם אתה משתדל להקטין את החשיבות והרלוונטיות של המחקרים על אי השוויון ועושה זאת על ידי הסטת הדיון לדיון על רמת חיים לאורך השנים. ראשית הטענה שרמת החיים עלתה במאות האחרונות לא ממש רלוונטית וגם לא בהכרח רלוונטית עבור מי שחי כעת. מדוע? כי כמו שאמר קיינס 'הטווח הארוך הוא מדריך מטעה לנושאים אקטואלים. בטווח הארוך כולנו מתים'. שנית, העיסוק ברמת חיים נובע מהצורך והנוהג להשוות בין רמת החיים של אדם "א" לבין זו של אדם "ב" או השוואה של קבוצה מול קבוצה אחרת. בעצם רמת החיים היא מדד אבסולוטי שמשמש להשוואה… זה גם בין השאר היעוד של מדדי אי השוויון.
    ה. בכלל, המחקרים על אי השוויון מלמדים על תהליך של העמקת אי השוויון בעיקר בגלל העליה המהירה יותר של רמת החיים של השוכנים בראש הפירמידה (בעשורים האחרונים).
    ו. מחקריהם של פיקטי וחבריו יצרו מאגר נתונים רחב, גדול, זמין לכל מי שגולש ברשת. הם בעצם מעמידים את מסקנותיהם למבחן ללא מורא. גם התשובות לאחד שניסה לנסח ביקורת הראו שפיקטי מודע לבעיות שישנן בנתונים ושהיא לא כל כך רלוונטית.


  9. אני רוצה להגיב בקשר למשהו שאמנם מוזכר במשפט וחצי בפוסט אבל אני חושב שהוא ראוי להרחבה. התחזיות האופטימיות התבדו בין-השאר בגלל שאנשים נלחמו בבעיות ובסיכונים, שחברות התמודדו עם אי-השוויון, פתרו את בעיות המחסור. ספרים פסימיים יכולים לגרום לפטליזם, אבל גם אופטימיזם יתר יכול לגרום לסוג של "פטליזם הפוך" אם תרצה. יכול האדם להגיד שאין טעם לדאוג למצב החברה, שאין טעם לנסות לנהל את השוק בצורה הוגנת, לצמצם את הפערים, כי יהיה טוב והמסחר הכל יכול ידאג להכל. זו מחשבה מסוכנת.

    נעבור למסחר הכל-יכול. סחר הוא דבר טוב, הוא יכול ליעל ולהעשיר את החברה, אבל רק במידה מאוד מוגבלת. הסחר לא הציל את החבה מהקטסטרופה המלתוסית, הטכנולוגיה עשתה זאת. הנס שאנו חיים בו הוא נס טכנולוגי ולא נס קפיטליסטי. אולי הסחר החופשי עזר לטכנולוגיה להתפתח, אבל מישהו עדיין צריך לפתח את הטכנולוגיה. אם לא נצליח לפתח את הטכנולוגיה הבאה ולא נבקר את גידול האוכלוסיה, הקטסטרופה המלתוסית הבאה תגיע.

    המסחר גם לא חוקק חוקים נגד עבודת ילדים, או נגד עבדות, או בעד שוויון זכויות לנשים. הוא אולי אפשר את העושר שתמך בהתקדמות הזו, אבל אנשים שאכפת להם היו צריכים להילחם לטובת החברה שהם רצו. השוק החופשי גם לא בהכרח ימנע גידול בשטחים שמנוצלים לטובת ביו-דיזל במקום חקלאות מזון, דבר שמעלה את מחירי המזון ומוריד את מחירי הדלק. השוק החופשי גם לא ימנע מחברות ענק לשעבד חברי פרלמנטים לאינטרסים שלהם.

    בעיה נוספת בפוסט (דווקא בהתחלתו, אבל נזכרתי בה בסוף התגובה) היא החלוקה של האנושות ליצרים וטפילים. למרבה הצער החלוקה אינה גסה כל-כך. הרבה פעמים אותם האנשים יכולים להיות גם יצרנים וחדשנים, וגם טפילים. היזם הצעיר הוא יצרן למופת, חושב מקורי, נלחם למען התחרות, מביא רעיונות חדשים. אבל כשהחברה שולטת בפלח שוק ושווה מיליארדי דולרים פתאום אותו אדם עצמו כבר לא כל-כך אוהב תחרות, פתאום הוא שוכר לוביסטים ועורכי דין כדי למחוץ כל נבל המעז לסכנו בתחרות או ברעיון חדש, חלילה. הדבר אינו נכון תמיד עבור כל היזמים, אבל קורה לעיתים קרובות מדי.


    • מה קורה עם הוידיאו שלנו, עמית?
      בכל אופן, בנוגע לתגובתך –
      כן, אופטימיזם יתר הוא מסוכן. אבל איפה בדיוק אתה רואה אופטימיזם יתר? אין שום ספרים כאלו, אין שום מאמרים כאלו, אין שום עיתונים כאלו. יש רק פסימיים יותר ופסימיים פחות.
      .
      הסחר כן הציל את החברה מהקטסטרופה המלתוסית. השלב הראשון של המהפכה התעשייתית החל כשהבריטים החלו להשקיע בהון. מאיפה היה להם כסף להשקיע בהון? מהסחר הטרנס-אטלנטי. ההתקדמות הטכנולוגית הגיעה רק לאחר מכן, והייתה כמובן חלק חשוב מהעניין, אבל בכל מקום בעולם שבו ישנה התקדמות טכנולוגית היה לפני כן סחר בהיקפים גדולים. לא תמצא שום דוגמה נגדית לאיזו מדינה קטנה ומבודדת שפיתחה טכנולוגיות מופלאות תודות לקומץ ממציאים גאונים.
      .
      המסחר אפשר את העושר שבזכותו ילדים כיום לא צריכים לעבוד. זה התנאי הראשוני. זה שקרו אחרי זה עוד כל מני דברים? נו, בני אדם הם יצורים חברתיים וטובים בסך הכל. אני לא רואה בזה משהו מפתיע כל כך.
      .
      לגבי היצרנים והטפילים אתה צודק במאה אחוז, והייתי אפילו אומר שזה נכון עבור 95% מהיזמים. זה הכשל הגדול בספריה של איין ראנד לדעתי.


      • אני לא יודע מה קורה עם הוידאו. אני מקווה שהם יתקדמו עם זה בקרוב.

        איפה אני רואה אופטימיזם יתר? קורצוויל, לדוגמא. זו הגזמה פרועה לומר שרק פסימיסטים נשמעים ורק פסימיסטים מוציאים ספרים. יש גם ספרים אופטימיים, כמו של קורצוויל ודומיו. ויש גם דוברים אופטימיים רבים, מהתחום שלך בין השאר, שטוענים שהכל יהיה בסדר, ושכשיגמר הנפט פשוט נעבור בלי קושי למקור האנרגיה הבא, ושמההתחממות הגלובלית בכלל לא צריך לדאוג, ואם היא תהפוך לבעיה נטפל בה. סטיבן פינקר כתב את Better Angels of Our Nature שלא קראתי אבל הוא אמור להיות די אופטימי.

        יש גם ספרים שקולים ומאוזנים. למשל "התמוטטות" אולי נראה כספר פסימי על פניו כי הוא עוסק בהתמוטטות של חברות, אבל הוא גם עוסק בחברות שלא התמוטטו ומנסה לאבחן מה מאפשר לחברה לשרוד ולשגשג.

        ברור למדי שסחר יכול לעודד טכנולוגיה (ספינות, דרכים), וטכנולוגיה יכולה לעודד סחר (ספינות ודרכים טובות יותר עושות את הסחר משתלם יותר). יש פה משוב חיובי. גם המסחר וגם הטכנולוגיה היו הכרחיים כדי להגיע לנקודה שבה אנחנו נמצאים. כדי לנסות להפריד ולראות מה "יותר חשוב" צריך לחשוב מהו באמת הכוח שמעמיד אותנו במצב שבו אנחנו נמצאים היום. זיהית נכונה את המהפכה התעשייתית כנקודה חשובה בשאלה הזו. אני אחזור אליה.

        קודם בוא ונסתכל על אימפריות עתיקות כמו המצרית, האשורית, הפרסית, הרומי וכו'. כל האימפריות האלה עסקו בסחר והיו להם חידושים טכנולוגיים טרום תעשיתיים (טכנולוגיית כבישים אצל הרומאים, למשל) או יתרונות במשאבים. אבל אף-אחת מהאימפריות האלה לא הצליחה לבנות עולם של שגשוג, או כוח יצור אדיר. מה שחסר זה הטכנולוגיה הפוסט-תעשייתית.

        סחר יכול לשפר דברים בכמה דרכים. קודם כל הסחר יכול להיות סוג של עושק. אתה אולי לא תספור את זה כסחר אבל בהגדרה הרחבה שאני משתמש בה זה לגיטימי. האימפריה הבריטית יכולה פשוט לקחת או לקנות בזול מוצרים מכל העולם בגלל הכוח העדיף שלה, היא יכולה למלא את סין באופיום, וכו'. זה מסחר שהוא סכום אפס אם לא גרוע מכך, אבל עדיין מישהו יכול להתעשר. יש גם מסחר שמעשיר את כולם, ע"י זה שהוא מעודד התמחות, ומאפשר לכל העולם לאכול חיטה ותירס אמריקניים ולעסוק בתחומים אחרים. זה לא סכום אפס וכולם יכולים להרוויח.

        אבל הטכנולוגיה הפוסט-תעשייתית היא בקטגוריה אחרת לגמרי. כן בריטניה הגדולה יכולה לשדוד את כל העולם ויכולה גם להעשיר את כל העולם בסחר הוגן. עובד מומחה יכול ליצר אולי כמו ארבעה או חמישה עובדים רגילים. אבל רק הטכנולוגיה יכולה במחיר עובד אחד לעשות עבודה של אלפים, או לעשות דברים שלא היו אפילו בגדר פנטזיות פרועות כמה דורות לפני כן. אם הסחר והטכנולוגיה הלכו יד בצוותא ביד בעת העתיקה, אחד השותפים רץ עכשיו קדימה במהירות על-קולית, בעוד השני הרחיב את צעדיו רק במקצת. בקשר לשאלה המלתוסית הספציפית, את הרעב במאה ה-20 ניצחה המהפכה הירוקה, הישג טכנולוגי.

        המסחר אפשר את העושר שבזכותו ילדים לא צריכים לעבוד? שוב אני מפנה את האצבע אל הטכנולוגיה. אימפריות קמו, סחרו, התעשרו, וילדים עבדו. העושר הגיע אחרי שהטכנולוגיה יצרה עושר אדיר. וגם אז היה צריך להילחם על השינוי החברתי. וזו הנקודה, שחייבים שחייבים להילחם כדי שהעושר שאנחנו מייצרים בזכות סחר וטכנולוגיה ישמש למטרות שאנחנו רוצים ולא יזרום טבעית לכיסים של בעלי הכוח. זה חשוב בין השאר בגלל שאם רוצים שההתקדמות תמשיך אסור שלקבוצה קטנה תהיה אחיזת חנק על הכלכלה.


  10. תודה על ההמלצה המעמיקה שלך, כולל הרחבות והבהרות.
    אכן, נראה שיש בסיס לאופטימיות. רק שהמין האנושי כנראה זביר, ותמיד מנסה לחזות תסריטים פאסימיים כדי להתמודד איתם בבוא היום, או למנוע אותם אם אפשר.
    ברמה הגלובאלית, אולי באמת יש סיבה לאופטימיות.
    אבל מקומית, יש מגמות מאוד מדאיגות – האיסלאם המיליטנטי מתחזק, התחרדות האוכלוסיה הישראלית (מבחינתי זה עתיד לא מזהיר, שלא נאמר שחור), וכן הלאה.
    אבל בכ"ז, כדאי לפחות לראות שאולי לא הכל גרוע, ושיש אופציה אחרת.


  11. […] יישומו בימינו. הוא מניב תוצאות יפות בהרבה מישורים, וכל כך הרבה דברים משתפרים כל הזמן. אמנם הוא אינו עובד טוב במישור המדיני והפוליטי. כפי […]


  12. אני לא מבין בכלכלה.

    הדיון הארוך סובב לשאלה "למה כולם אומרים שרע להם, כשבעצם המדדים הכלכליים מראים שטוב?"

    התשובה היא לא במספרים הדמיוניים שכל כלכלן או חבר של כלכלן מחשב באופן שונה. אנשים אינם יצורים רציונליים. למספר שרשום לי בחשבון הבנק אין משמעות רגשית אלא ביחס למה שהיה שם אתמול וביחס למה שיש לשכן שלי.

    באופן פשוט. דור קודם הרבה משפחות חיו בכבוד עם מפרנס יחיד. לרוב האנשים היה בטחון תעסוקתי ומי שעבד התפרנס בכבוד (יחסית לשכן—- אין מדד אחר לרגש). כיום משפחה עם שני מפרנסים במשרה מלאה עשויה שלא לסגור את החודש. גרים בבית גדול כי אין יותר בניה של דירות קטנות וגם זו הנורמה. לא מרגישים בטחון תעסוקתי כי באמת אין, השוק המשוכלל מהיר מדי לעובד הפשוט. שיפור המוביליות בחברה נהדר- אף אחד לא שמח להיות הזה שיורד…

    אנחנו חיים בעידן מופלא, חיינו מעולם לא היו טובים יותר. כמעט כמו תחילת המאה העשרים באורופה



Comments RSS

הוספת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: