הגנרל ממשרד האוצר

התכונה הגרועה ביותר שיכולה להיות לשר האוצר היא המחשבה המוטעית שתפקידו הוא להיות גנרל. כפי שגנרלים מזיזים גייסות על מפות, מתווים תוכניות-על אסטרטגיות ומדרבנים את חייליהם בנאומים מלאי פאתוס, כך שרי-אוצר-גנרלים מזיזים מפעלים על מפות, מתווים תוכניות חומש למשק ומדרבנים את פקידיהם בירידות על כלכלנים וסיפורים מרגשים על ריקי כהן.

זוהי טעות מרה, מכיוון שניהול מלחמה שונה מאוד מניהולה של כלכלה. מלחמות הן עסק מלוכלך וכיאוטי שנדרש כוח רצון, אומץ ומנהיגות על מנת להשתלט עליו, על מנת לסחוף את החיילים ולטעת בהם את התחושה שפעולותיהם הם חלק מתכנית מסודרת שתוביל לניצחון – רק כך הם יהיו מוכנים לקום ולרוץ אל מול כדורי האויב. פונקצית המטרה במלחמה היא ברורה, האויבים ברורים, אין זמן לחשוב וחייבים לקבל החלטות במהירות. כלכלה, לעומת זאת, דומה יותר לרפואה: עסק מורכב ועדין, שכל התערבות יכולה להשפיע עליו בשלל דרכים נפתלות ולהוביל לתוצאות בלתי צפויות, לרוב שליליות. בדרך כלל יש הרבה זמן לחשוב, לא צריך לקבל החלטות במהירות. פונקצית המטרה בכלכלה איננה ברורה כלל, בדומה לרפואה – האם איכות החיים של החולה חשובה יותר מתוחלת החיים שלו? האם שיעור האבטלה חשוב יותר מהצמיחה במשק?

על כן, המערכת הכלכלית בדרך כלל לא זקוקה לגנרלים אמיצי לב ומהירי החלטה הסוחפים את אנשיהם, אלא לרופאים שקטים ושקולים המנהלים ועדות של מומחים.

מאז תחילת כהונתו, מלבד מספר מהלכים חשובים אל מול החרדים עיקר עיסוקו של לפיד היה בניסיון להתחבר לכותרות היומיות בעיתון ולהעמיד פני גנרל (לאחרונה גידל גם זקן מתאים), וכך הגיע לנושא שנמצא בכותרות בשבועיים האחרונים – המשבר במפעל המגבות שבערד. טיפולו במשבר הוא ייצוג אופייני של מספר תכונות שהופכות את לפיד לאחד משרי האוצר היותר גרועים שכיהנו במשרה בשנים האחרונות.

1. החשיבה מהבטן.

בעיות כלכליות משמעותיות נחלקות לשניים: או שהן מסובכות נורא, או שהן דורשות מאבק מול קבוצת לחץ חזקה. הבעיות של ערד וערי פריפרייה נוספות שייכות ככל הנראה לקבוצה הראשונה, ועל מנת לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לתושבי הערים הנ"ל, שעליו כתבתי בהרחבה ברשומה הקודמת, נדרשת חשיבה עמוקה וארוכת טווח של אנשים שיש להם מומחיות בנושא. ללפיד אין זמן לכל זה וממילא הוא אינו סומך על כלכלנים ווועדות מומחים, אז הוא שולף פתרון אד-הוק מהבטן.

2. החיבור הבעייתי בין הון לשלטון.

על פי עדותו התקשר לפיד לשלל אנשי עסקים וניסה לשכנע אותם להקים מפעל בערד, עד שהגיע בסופו של דבר ליו"ר אסם דן פרופר. יש לנו כאן פוליטיקאי, שר אוצר, שמבקש טובה מאנשי עסקים, ועוד מתגאה בכך באופן פומבי. כל אדם שעבר את גיל שלושים אמור לדעת שאין שום דבר בעולם הזה שניתן בחינם, וגם טובות צריך להחזיר בסופו של דבר. אסם שייכת למספר מצומצם מאוד של חברות ששולטות בשוק המזון הישראלי ועתידות להפסיד לא מעט מרפורמות שיגבירו את התחרותיות ויהפכו את היבוא לחופשי יותר, רפורמות שגופים אחרים בממשלה מנסים לדחוף מאז המחאה החברתית. אך לפיד לא חושב באופן הזה, הוא חושב כמו גנרל: מפעלים הם טנקים ופקידים הם חיילים, הטווח הוא קצר, המטרה פשוטה וברורה והמחיר אינו חשוב.

לפיד אינו מבין, או מסרב להבין, את המתמטיקה של קבוצות הלחץ ששולטות במשק הישראלי. ייתכן שהוא עדיין מחזיק בתפיסה הוותיקה והמסוכנת לפיה האינטרסים של מדינת ישראל הם האינטרסים של אסם, והאינטרסים של אסם הם האינטרסים של מדינת ישראל. זה לא קפיטליזם, זה קרוני-קפיטליזם. יש הבדל משמעותי בין להיות בעד העסקים הגדולים לבין להיות בעד תחרות, ושר אוצר שמעוניין לשפר את מצבם של האזרחים צריך להיות בעד תחרות.

3. הפופוליזם.

לפיד כותב שהוא דיבר עם דן פרופר על "ציונות וערכים", אך יום לאחר מכן התפרסם שחברת אסם דורשת מהממשלה הטבות מרחיקות לכת על מנת להקים את המפעל בערד, הכוללות החרגה מחוק עידוד השקעות הון. אף אחד שם לא עושה טובה ללפיד עבור "ציונות וערכים", אף אחד שם לא מוותר ולו על שקל אחד לשורת הרווח הסופית. אם הם דורשים הטבות שיבטיחו שהקמת המפעל בערד תהיה משתלמת עבורם כמו הקמתו במקום שבו תכננו להקימו מלכתחילה, אז מה הקשר לציונות וערכים?

4. הפגיעה במשק.

כפי שכתבתי ברשומה האחרונה, מענקים וסובסידיות לבעלי הון הם הדרך הטובה ביותר לשמור על פריון נמוך ורמת חיים נמוכה במדינת ישראל, ולא לעזור לפריפרייה. המהלך של לפיד לוקח את המפעל שתכננה חברת אסם להקים באתר אופטימאלי כלשהו, לוקח את המשרות שהיו אמורות להיווצר שם, ומעביר את המפעל ואת המשרות למקום פחות טוב (אם הוא היה טוב יותר אסם הייתה בוחרת בו מלכתחילה). המהלך הזה לא מייצר שום משרות חדשות, אלא פוגע באנשים מסויימים (שכמובן כועסים על כך) על מנת לעזור לאנשים אחרים. כלל לא ברור שתושבי ערד מסכנים יותר מתושבי קרית מלאכי – לפי נתוני הלמ"ס ערד נמצאת באשכול כלכלי 5 (1 הוא האשכול העני ביותר, 10 העשיר ביותר) בעוד שקרית מלאכי נמצאת באשכול 4, ושיעור האבטלה בשתי הערים דומה. לפיד לוקח את ההון הקיים במשק ומשתמש בו באופן פחות יעיל, ולאחר מכן מפצה  את בעלי העסקים על חשבון משלם המיסים כך שהנטל של חוסר היעילות יפול אך ורק על הציבור. אין בכך שום היגיון כלכלי.

5. ההתעלמות מהיועצים.

לפיד כבר לא צריך כלכלנים. הוא הפסיק להקשיב לצוות היועצים הכלכליים שמינה בתחילת כהונתו. הוא מאמין שהוא סיים את לימודיו. הוא גם לא צריך פקידים. הוא יודע מה נדרש לעשות, הוא הגנרל. השוו זאת למשל לסטנלי פישר, אחד הכלכלנים המוניטארים הבכירים בעולם, שבמהלך כהונתו בבנק ישראל דאג דווקא לחזק את הוועדה המוניטרית בבנק ישראל ואף הסביר שמחקרים מוכיחים שוועדות מקבלות בדרך כלל החלטות טובות יותר מאשר יחידים. לא פעם ישנו קשר הפוך בין מידת הבורות של אדם לבין מידת הנכונות שלו להקשיב לדעותיהם של אחרים.

6. התעסקות במה שקל.

זהו המאפיין הבולט ביותר של כהונתו של לפיד: התעסקות בדברים הקלים, שיכולים להיות חיוביים או שליליים אבל לרוב הם בעיקר שוליים. להתמודד מול מערכת הביטחון זה קשה, להתמודד מול מונופולים גדולים זה קשה, להתמודד אל מול ההסתדרות זה קשה, לייעל את המגזר הציבורי זה קשה. מלבד מאבקיו כנגד החרדים לפיד משאיר בדרך כלל את ההתעמתות אל מול קבוצות הלחץ לשרים אחרים, כגון נפתלי בנט וישראל כץ. להעביר קצת כסף לניצולי שואה, להטיל פיקוח על מוצר כלשהו או להבטיח לאיזה בעל הון סובסידיה נדיבה תמורת העברת מפעל לערד זה קל יותר. אף אחד לא מתנגד לכך מלבד מספר פקידים וכלכלנים, והם ממילא שנואים על הציבור הרחב. לפיד אוהב צעדים כאלו.

הגעתו של לפיד לתפקידו הנוכחי היא תאונה מצערת – שילוב של ציבור שכבר שנים הולך שבי אחרי מפלגות מרכז חלולות בהיעדרן של אלטרנטיבות רציניות (גם אני שקלתי ברצינות להצביע ללפיד בזמנו, ואף הגנתי עליו בבלוג בתחילת דרכו) ושל ראש ממשלה שעיקר התמחותו היא בקבורת יריבים פוליטיים, והוא מוכן ומזומן לתת לאחד מהם את ההזדמנות לקבור את עצמו במשרד האוצר, אפילו תוך כדי פגיעה במשק הישראלי.

בניגוד למשרדים אחרים בממשלה, כגון משרד החינוך או הבריאות, רפורמות ששרי אוצר מתניעים הן קשות מאוד לשינוי בדיעבד. אבן מיותרת שזרק שר אוצר אחד לבאר, יעברו עשרות שנים לפני שיקום שר האוצר שיהיה לו הכוח הפוליטי וההזדמנות המתאימה על מנת להוציאה החוצה.

עד כה האבן הרצינית ביותר שזרק לפיד היא חוק מע"מ אפס, ששרי האוצר הבאים יתקשו לבטל. עכשיו מצטרף לכך המפעל המיותר בערד והסובסידיות הקבועות שהוא יקבל ממדינת ישראל, על חשבונכם, לאורך שנות חייו הארוכות. ישנן עוד אבנים ששוכבות להן על האדמה, מחכות לרגע שבו שר אוצר חסר אחריות ירים ויזרוק גם אותן אל הבאר, על מנת שיתווספו לשאר האבנים הסותמות את מקורות הכלכלה הישראלית ומונעות ממנה להגשים את פוטנציאל השגשוג שלה. כולנו צריכים עכשיו להחזיק אצבעות ולקוות שלפיד לא יספיק לזרוק אבנים רבות נוספות בזמן שנותר עד לסיום כהונתו, וששר האוצר שיבוא אחריו יהיה איש מקצוע שמתעניין פחות במספר הלייקים שהוא מקבל בפייסבוק ויותר בקידום איכות החיים של תושבי מדינת ישראל.