האם נתניהו רע לעניים?

מספר אנשים העלו מאז פרסום תוצאות הבחירות את השאלה הבאה: כיצד יתכן שהשכבות החלשות, שמדיניותו של נתניהו לכאורה פגעה בהן, הצביעו לו בכל זאת?

עכשיו, בואו לא ניתמם: התשובה של חלק ניכר מהשואלים לשאלה היא ברורה. זו שאלה רטורית לחלוטין מבחינתם, והתשובה שלהם היא שמצביעי נתניהו הם נחותים, תינוקות שבויים ובורים שאינם יודעים מה טוב בשבילם. מטרת השאלה היא רק להוכיח את הנחיתות של מצביעי הליכוד, ולרוב היא מעורבבת עם חשיבה גזענית. הם גם מסווים את התשובה הזו מתחת לכל מני מונחים אקדמים מכובסים כגון "זהות" או "הצבעה שבטית", כאילו שהם עצמם לא מהווים שבט עם אמונות סמי-דתיות המבוססות בעיקר על משאלות לב. אמנם לא הצבעתי בעצמי לליכוד, אבל אישית אני מכיר מספר מצביעי ליכוד שאינם תינוקות שבויים, אינם עניים, חלקם אפילו אשכנזים שהיו שמאלנים בעברם (!).

אבל נעזוב את זה. נחזור להיתמם לרגע ונתייחס לשאלה שבתחילת הרשומה ברצינות, כאילו שלא מדובר בשאלה רטורית. האם נתניהו רע לעניים?

להלן הסיבות שבגללן התשובה לשאלה היא "לא".

1. נתניהו לא הגדיל את הפערים.

אי השוויון בישראל נמצא בעלייה רצופה מאז שנות התשעים עד אזור 2004-2007 (תלוי איך מודדים), ומאז הוא נמצא בירידה. אין שום תימוכין אפשריים לטענה שמהלך כלשהו שביצע דווקא בנימין נתניהו הגדיל את אי השוויון. בכהונתו כשר אוצר בשנת 2003 נתניהו אכן חתך את הקצבאות והוריד מיסים, אך מהלכים אלו עודדו אוכלוסיות רבות להיכנס לשוק העבודה ולדעת רבים תרמו דווקא לצמצום אי השוויון בשנים שלאחר מכן. הסיבה לכך פשוטה: מרבית האנשים לא אוהבים לעבוד. אם תתנו להם קצבאות כוללות בסכום X, הם יהיו מוכנים לעבוד (שלא בשחור) רק אם שכר העבודה יהיה גבוה מ-X, למשל, בעשרים או שלושים אחוזים, מכיוון שעבודה היא לא עניין כיפי במיוחד. אם תקצצו את הקצבאות חלקם יאלצו לצאת ולעבוד, ובהחלט יתכן שהשכר שלהם יהיה גבוה מהקצבאות שהם קיבלו לפני כן – הם פשוט העדיפו לקבל קצבאות ולא להרוויח אותו. במדדי אי השוויון הם יופיעו עם הכנסה גבוהה יותר, ואי השוויון יצטמצם. אותם הטיעונים תקפים גם לגבי שיעורי העוני.

מכון טאוב

2. נתניהו לא ניהל בשנים האחרונות מדיניות של הפחתת מיסוי על העשירים וקיצוץ הוצאות ממשלה.

בעוד שמדיניותו כשר אוצר ב-2003 כן כללה מתווה של הפחתות מיסים וקיצוץ קצבאות והוצאות, מאז שנת 2009 נתניהו לא הוביל מהלכים משמעותיים בסגנון הזה. מיסים רבים עלו, ביניהם גם מס החברות שנתפס (בטעות) כמס שבעיקר העשירים משלמים, בוטל הפטור ממס שבח וקוצצו הטבות לבעלי תארים אקדמיים. הוצאות הממשלה עלו, בין השאר בעקבות יישום חלקי של דוח טרכטנברג וסירובו של נתניהו לקצץ בהוצאות הביטחון, ובניגוד למסופר בעיתונים הוצאות על בריאות וחינוך לא נשחקו בשנים האחרונות – השיעור שלהן מתוך התוצר ומתוך תקציב הממשלה עלה או נשאר קבוע.

מקור – למ"ס

כפי שניתן לראות בתרשים, ההוצאה על בריאות נשארה באזור ה-12% מתקציב הממשלה בעוד שההוצאה על חינוך עלתה מ-15% לכ-17% בתקופת כהונתו של נתניהו, וביחס לתוצר הכולל שתיהן עלו. כל הכותרות שאתם מכירים על שחיקה פשוט אינן נכונות.

הקיצוצים העיקריים של ממשלת נתניהו האחרונה נגעו לקצבאות הילדים, והכוח המוביל כאן היה יאיר לפיד ולא נתניהו. הטענה היחידה שניתן לטעון כנגד נתניהו היא שעליית המע"מ בתקופתו פגעה בעניים יותר מאשר בעשירים, מכיוון שמדובר בסכום קבוע של כסף שמתווסף לחשבון הקניות ומהווה שיעור גבוה יותר מהכנסתם של העניים בהשוואה להכנסתם של העשירים. כמובן, מי שטוען שהעלאת מע"מ היא "מדיניות קפיטליסטית" לא מבין בכלל את משמעות המושג, והמדינות הנורדיות שהשמאל שואף להיות כמוהן מתהדרות בשיעורי מע"מ גבוהים לפחות כמו בישראל.

3. המהלכים הכלכליים העיקריים של הממשלות האחרונות ככל הנראה תרמו לעניים יותר מאשר לעשירים.

מאותה הסיבה שבגללה מקובל להניח שמע"מ פוגע בעניים יותר מאשר בעשירים, ניתן לטעון שהוזלת מוצרים עוזרת לעניים יותר מאשר לעשירים. על כן הרפורמות של כחלון בסלולר והרפורמות של בנט בכל הקשור למכסים ומכון התקנים תרמו לא מעט למצבם הכלכלי של עניי ישראל – העשירים יכלו להתמודד עם חשבונות סלולריים משפחתיים באזור האלף שקלים, אך על העניים זה היה נטל כבד מנשוא. אך חשוב להסתייג: מדובר על רפורמות מעטות למדי, שבדרך כלל נדחפו על ידי אנשים אחרים ולא על ידי בנימין נתניהו. הוא עצמו לא הראה עניין רב בנושאים כלכליים מאז 2009.

4. המצע הכלכלי של המחנה הציוני לא תורם יותר לעניים בהשוואה למפלגות אחרות.

נחלק נושא זה לשלוש.

4.1 אשליות

"אפס זקנים עניים תוך שנה", קראו שלטי החוצות עם תמונותיהם של בוז'י הרצוג וציפי לבני מביטים בממלכתיות אל עבר האופק. למי בדיוק פנו השלטים האלו? לילדים בני חמש? לאוכלוסיית בעלי הפיגור השכלי? לקהילת המאמינים בפיות וניסים? ואולי השלטים האלו מתחברים למה שכתבתי בתחילת הרשומה, להנחה שמצביעי הימין הם חבורה של מפגרים שסיסמאות כאלו הן מה שנדרש על מנת למשוך אותם למחנה הנכון?

נכון, למרבית אזרחי ישראל אין השכלה כלכלית ראויה מכיוון שבמשרד החינוך מעדיפים ללמד אותם על תולדות הרומאים מאשר על העולם שבו הם חיים, אבל אנשים הם לא עד כדי כך תמימים. הם יודעים שפוליטיקאים מבטיחים הבטחות ולא תמיד מקיימים, הם יודעים שעל מנת לחלק הטבות להמונים נדרש כסף, ואולי הם לא נלהבים כל כך להצביע למישהו שמזלזל באינטליגנציה שלהם.

4.2 האם הסוציאליזם טוב לעניים?

השמאל בטוח כל כך שהסוציאליזם מיטיב עם העניים, שאף אחד שם לא שואל את השאלות ההיסטוריות הנכונות – מדינת ישראל הרי הייתה סוציאליסטית הרבה יותר בעשורים הראשונים לקיומה, ובכל זאת בתקופות אלו מזרחיים ואויבים פוליטיים של השלטון הודרו על ידי מנגנוני המדינה ממרבית עמדות הכוח החשובות, האשכנזים בקיבוצים ובמושבים זכו לאדמות רבות ערך במרכז הארץ בעוד שהמזרחיים נשלחו לגור בערים ללא היתכנות כלכלית בלב המדבר, וההסתדרות וועדי העובדים השתלטו על כל העבודות הטובות. פלא שהקונספט הסוציאליסטי לא זוכה להערכה רבה בקרב יושבי הפריפרייה? פלא שהם מעדיפים את כחלון על פני טרכטנברג ושלי יחימוביץ' המזכירים להם את מנהיגי מפא"י של שנות השישים? האם זה כל כך לא רציונאלי מצידם לחשוב שאותה האידיאולוגיה ששימשה בעבר על מנת להפלות אותם תפגע בהם גם בעתיד? מפלגת העבודה הרי עדיין מחוברת בטבורה לוועדים הגדולים, ומרצ מחוברת לחקלאים.

4.3 מה ההבדל לעומת מה שמציעות המפלגות מימין?

כל המפלגות הבטיחו להוריד את מחירי הדיור, לטפל ביוקר המחיה על ידי הגדלת התחרותיות ולהקצות יותר כספים לרווחה, חינוך ונושאים דומים. מעבר על מצע המחנה הציוני לא מעלה הבדלים דרמטיים אל מול המצע של כחלון והתבטאויות של בכירי הליכוד, הבית היהודי ועוד. כולם מציעים גוונים שונים של אותם הרעיונות, פה ושם הפרטים שונים אבל הרוח הכללית זהה. רבים בשמאל מכנים את בנימין נתניהו "קפיטליסט", "ניאו-ליברל" ומילים דומות, ובשנת 2003 אולי הכינויים האלו היו נכונים, אך כיום אין שום עדות ממשית לכך שנתניהו אוחז באידיאולוגיה כלכלית שונה מזו שמציעים בשמאל. כפי שכתבתי לפני כן, נראה שהנושאים הכלכליים פשוט לא מעניינים אותו במיוחד בשנים האחרונות.

5. נתניהו לא ירה רקטות על שדרות.

לבסוף, נסטה לרגע מהנושאים הכלכליים ונחזור על עובדת בסיס חשובה: פעילי החמאס ירו את הרקטות על ישובי הדרום, ובהמשך גם על מרכז הארץ. לא ביבי. בשמאל תמיד שוררת ההנחה הקבועה שבדיוק כרגע ישנו "חלון הזדמנויות", ולו רק מפלגת העבודה הייתה בשלטון ישראל הייתה מנצלת את החלון הזה ומגיעה להסכם שלום עם הפלסטינים. אך העובדה היא שברק, אולמרט ואחרים לא הצליחו להגיע להסכם עם הפלסטינים למרות שניסו. אין שום תימוכין לטענה שלפיה גובה להבות הסכסוך נמוך יותר במהלך כהונתן של ממשלות שמאל (אם כבר אז ההפך), ואין שום סיבה מיוחדת להאמין שבוז'י הרצוג או שלי יחימוביץ' היו מצליחים למנוע את סבב הלחימה האחרון בעזה, או את סבב הלחימה הבא. אולי כן, אולי לא, קשה לדעת.

לא הייתי רוצה להיכנס לויכוח השמאל-ימין הסטנדרטי מכיוון שאני מרגיש ששני הצדדים לויכוח הזה סובלים מעודף ביטחון עצמי מטורף בצדקתם ומזלזול מוחלט הגובל בעיוורון כלפי כל טיעון שמעלה הצד שכנגד. כן הייתי רוצה לטעון שהעובדות המעטות שישנן יכולות לתמוך גם ב"אמונה השמאלנית" וגם ב"אמונה הימנית", ולא ניתן לטעון בוודאות שאחד הצדדים כאן טועה. בהחלט סביר מבחינת מצביעי הליכוד להאמין שתחת ממשלות שמאל מצבם הבטחוני יהיה גרוע יותר, זה לא הופך אותם לבורים או טיפשים.

סיכום: זה לא הכלכלה, טמבל

הבחירות האחרונות הזכירו במידה רבה את הבחירות של 1996. שום דבר משמעותי לא השתנה מאז, ובטח שלא מאז המחאה החברתית של 2011. החברה הישראלית נותרה מפולגת כפי שהייתה בעבר, כאשר השסעים העיקריים הם סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסביב נושאי דת ומדינה. לא סביב הכלכלה.

הציבור הישראלי אולי טוען שהנושאים הכלכליים עומדים בראש סדר העדיפויות שלו, והתקשורת מדגישה את הנושאים האלו מסיבות שונות ומשונות, אבל לא ייתכן שאזרחי ישראל מקבלים את החלטת הבחירות שלהם לפי נושאים כלכליים מכיוון שהמפלגות דומות מדי אחת לשנייה בנושאים אלו – כולן חוזרות על אותן הסיסמאות ואותן ההבטחות הריקות. כלכלה היא פשוט לא נושא משמעותי במדינת ישראל, בהשוואה לנושאים אחרים.

היא לא הייתה משמעותית במיוחד בבחירות 1996, כאשר ביבי נבחר לראשונה, ולא בשנת 1999, כאשר הוא הפסיד לברק, וגם לא בשנת 2009, ולא בשנת 2013, ובאופן שאינו מפתיע גם לא בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר. העניים לא מצביעים לנתניהו מתוך מחשבה שהוא ישפר את מצבם הכלכלי, אלא מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות – והעשירים לא מצביעים לשמאל מתוך מחשבה שהמדיניות הכלכלית שלו טובה יותר, אלא גם מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות. ישראל ישראלי קודם כל בוחר את המפלגה שאליה הוא יצביע, ולאחר מכן מספר לחבריו שתכנית הדיור שלה בעצם עדיפה על תכניות הדיור של המפלגות האחרות. למה? הוא לא יודע, אבל היא פשוט טובה יותר. על כן מפלגות השמאל לעולם לא יצליחו לרכוש את קולות העניים עם מדיניות סוציאליסטית, מכיוון שהנושא כלל אינו מעניין אותם, ובצדק.

למעשה, המגזר היחיד בארץ שמצביע בעיקר מתוך שיקולים כלכליים הם החרדים. במקרה שלהם גובה הקצבאות מיתרגם באופן ישיר לרמת איכות החיים, והם יודעים שללא נציגים בממשלה הקצבאות יפגעו כמעט באופן מיידי. עבור שאר אזרחי המדינה עוד ארוכה הדרך אל העולם המערבי המתקדם, שבו אזרחים משכילים ומיודעים מצביעים בעיקר על מנת למקסם את איכות החיים שלהם ופחות מתעניינים במטרות אידיאולוגיות מעורפלות, במאבקים אתניים ודמוגרפיים, בצדק, בשוויון, בציוויים היסטוריים ובנבואות זעם מימין ומשמאל. אולי, יום אחד.