יובל נח הררי והדת הקפיטליסטית

שתי הערות:
1. כמו כל הרשומות שאני מפרסם, גם זו פורסמה בגירסתה המקורית באתר "הארץ". לפי ההסכם שלי איתם אני יכול לפרסם כאן רשומות 48 שעות לאחר שהן מתפרסמות שם. אני מתחזק שני בלוגים זהים בגלל העוקבים במייל אחרי הבלוג הזה ובגלל שוורדפרס מאפשר שמירה קלה של כל רשומות העבר.

2. אני כותב לא מעט התייחסויות לנושאים אקטואליים ואחרים בתדירות יום-יומית בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כולכם מוזמנים לעקוב אחריו.

---

ההיסטוריון יובל נח הררי הוא ככל הנראה מחבר ספרי העיון המצליח ביותר בישראל אי פעם. בספריו הוא משלב ידע רחב עם תובנות מקוריות, נהניתי לקרוא אותם ואני חושב שהם מעוררי מחשבה. על כן, דווקא מכיוון שאני מעריך את כשרונו של הררי ואת תובנותיו, מעציב אותי לקרוא אותו כותב על כלכלה. בתחום זה, המהווה להערכתי בין רבע לשליש מספרו האחרון "ההיסטוריה של המחר", נקלע הררי לכל הסטריאוטיפים השגויים הנפוצים מחוץ לפקולטות לכלכלה, ולניסיונות אופנתיים להתנגח בממסד הקיים על בסיס טיעונים קלושים, חוסר הבנה היסטורי, חוסר הבנה של המנגנונים הכלכליים וחוסר הבנה של טענות הכלכלנים. הדבר נכון לשני הספרים שכתב הררי, אם כי ברשומה זו אתייחס בעיקר לאחרון מביניהם.

הספר "ההיסטוריה של המחר" מתחיל בתיאור סדר היום של האנושות במאה ה-21 ותחזית טכנולוגית-מדעית לגבי העתיד של האנושות במאות הקרובות, לאחר מכן חוזר אחורה על מנת לתאר כיצד הגענו עד הלום, ולבסוף מגיע שוב אל העתיד אך מנקודת מבט יותר פילוסופית-תרבותית. חלק נכבד מהספר מוקדש ל"דת ההומניסטית" השלטת בעולמנו המודרני, המציבה את האדם ואת חוויותיו הסובייקטיביות בתור הגורם המעניק משמעות לקיום האנושי. בתוך אותה דת הומניסטית מקובצים זרמים שונים כגון ליברליזם, סוציאליזם, נאציזם ועוד, הנבדלים ביניהם באופן השכלול של חוויותיהם הסובייקטיביות של אנשים שונים ובדגשים על חוויות שונות, אבל הם כולם שונים מהותית מהדתות העתיקות שעל פיהן עבודת האל הייתה המקור למשמעות הקיום.

בתוך המסגרת הזו יכל הררי להתייחס אל הקפיטליזם המודרני באופן מאוד פשוט: בתור מערכת כלכלית המתאימה כמו כפפה ליד לערכי ההומניזם. הקפיטליזם אינו מצטיין בהפיכתן של חברות למוסריות יותר או במילוי תכנית אלוהית כזו או אחרת, אלא בהפיכתן של חברות לעשירות יותר וחזקות יותר, במתן דגש על החוויות של הפרט. הקפיטליזם הקלאסי תומך בטבעיות ברעיונות ליבראלים, "קפיטליזם של מקורבים" הוא האופנה השלטת בקרב משטרים פאשיסטים ודיקטטוריים מכיוון שהוא מאפשר להם לשמר את מעמדה של האליטה, ואפילו הזרם הסוציאליסטי בהומניזם, שבתחילה נטה לכיוון הקומוניזם, נעזר כיום בגוונים שונים של קפיטליזם בסגנון נורדי המאפשרים לחברות עשירות לגבות סכומי מיסים גבוהים ולחלק אותם מחדש במסגרת מערכת רווחה נרחבת. התייחסות אל הקפיטליזם בתור כלי המאפשר להשיג את מטרות הדת ההומניסטית  מתאימה גם לתזה הכללית של ספרו של הררי, גם לדפוס ההיסטורי של הופעת הקפיטליזם, וגם לטיעונים שקראתי עד כה במקורות אחרים, למשל בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

מסיבות שאינן מובנות לי בחר הררי שלא להתייחס אל הקפיטליזם בצורה כזו. במקום זאת הוא מבצע סטייה מהתזה המרכזית של ספרו, מנסה לתאר את הקפיטליזם בתור איזו שהיא דת, מה שמוביל אותו ללולינות לוגית עקומה ולטענות שהן שגויות עובדתית. נתחיל את הרשומה מלהבין מדוע הקפיטליזם אינו דת, לאחר מכן נפריך את אנשי הקש שמעמיד יובל נוח הררי על מנת לתמוך בטענתו, ונסיים בחטאו הגדול ביותר – עיוות המחקר ההיסטורי בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

קפיטליזם היא לא דת אלא שיטה להשגת מטרות מסוימות; קביעת המטרות היא הדת

"לאורך ההיסטוריה נוצרו דתות שונות ומשונות, אבל כולן בלי יוצאת מן הכלל טענו שקיימת מערכת חוקים על-אנושית, שלא אנחנו המצאנו, שאיננו יכולים לשנות כרצוננו, ושאנו מחוייבים לציית לה. מהי בדיוק אותה מערכת חוקים על-אנושית? יהודי אדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים הנצחית שקבע אלוהים והתגלתה לנו בתורה. הינדואיסט הדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים האלוהית שקבעו ברהמה, וישנו ושיווה, והתגלתה לנו בוודות. בודהיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שבודהא גילה. דאואיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שלאו-גזה גילה. נאצי אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שהיטלר גילה. קומוניסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שמרקס, אנגלס ולנין גילו. קפיטליסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שהתגלו בידי אדם סמית', פרידריך האייק ומילטון פרידמן". (עמוד 199)

על מנת להבין את טעותו של הררי חשוב להבין שני דברים.

1. התמריצים באקדמיה שונים מהתמריצים במוסדות דתיים.

ישנו הבדל משמעותי בין מילטון פרידמן, ואולי גם האייק, סמית' ומרקס, לבין כל האחרים שמזכיר הררי בפסקה זו: כלכלה היא לא דת, היא תחום מחקר אקדמי. התמריצים באקדמיה הפוכים מהתמריצים של מוסדות דת: בעוד שלכהן נוצרי או חבר במפלגה הנאצית יש תמריצים חזקים מאוד לאשר את התזה שבה מאמינים האנשים שמעליו, לאקדמאי יש תמריצים חזקים מאוד להפריך את המאמרים של קודמיו – רק כך משיגים פרסומים אקדמיים. נכון, גם באקדמיה לבעלי מעמד בכיר יש כוח לכפות את דעתם על האחרים, והדוגמה המפורסמת ביותר בנוגע לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ותגליותיו בנוגע לגבישים קוואזי-מחזוריים, אבל שימו לב שבסופו של דבר שכטמן זכה בפרס הנובל לכימיה. בטווח הארוך האקדמיה מונחית על ידי האמת המחקרית ולא על ידי סיפורים דמיוניים.

למרות תרומתו החשובה של מילטון פרידמן לחשיבה הכלכלית, הקונצנזוס הכלכלי כיום בנושאים רבים, למשל מדיניות מוניטארית, אינו זהה אחד לאחד עם הדברים שפרידמן אמר בזמנו. בדומה לכך, הסיבה שבגללה כלכלנים מודרניים דוחים את משנתו של מרקס היא לא אמונה דתית כלשהי, אלא העובדה שמרקס טעה לגבי הרבה מאוד דברים. בין הכלכלנים שדוחים את משנתו של מרקס יש יהודים, מוסלמים, נוצרים, חילוניים או אדוקים. אין ביניהם קונצנזוס לגבי משנתם של ישו או בודהה, מכיוון שבלתי אפשרי לבחון אמפירית את הרעיונות שהציגו ישו ובודהה, אבל הם כולם מסכימים שמרקס טעה. גם מידת המדעיות של המחקר הכלכלי (נושא שעליו כתבתי בהרחבה בעבר) איננה רלוונטית כאן – כל מה שחשוב זה שבמסגרת המחקר הכלכלי ניתן לתמוך בתיאוריות או לתקוף אותן באמצעות מחקרים אמפיריים, ושזה משהו שלכלכלנים יש תמריץ לעשות אותו כל הזמן.

כיום רוב מכריע של הכלכלנים מגדירים את עצמם בתור "קפיטליסטים". רוב זה כולל בחובו כלכלנים בעלי נטיות ימניות וליברטריאניות, כמוני, וכן אישים כגון תומאס פיקטי, ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ורבים אחרים, שיש להם תפיסות שונות לגמרי בנוגע למטרות המדינה האידיאלית. כולנו קפיטליסטים מכיוון שלא משנה מהן המטרות שלנו ומהו הזרם של הדת ההומניסטית שבו אנחנו אוחזים, כרגע נראה לנו שקפיטליזם היא השיטה שתאפשר לנו להשיג אותן באופן היעיל ביותר. לא בגלל אילו שהם "חוקי טבע נצחיים", אין כאלו בכלכלה, אלא פשוט מכיוון שהספרות המחקרית הנוכחית בנושא מראה שזה עובד.

2. דת היא מערכת ערכים אשר למאמיניה יהיה קשה מאוד להחליפם.

כמו לכל אחד אחר, גם לי יש סט של אמונות לגבי העולם. אחת האמונות שלי, כאמור, היא שהקפיטליזם היא הדרך היעילה ביותר להשגת מטרות כלכליות רבות, ואמונה אחרת שלי היא שעולם טוב יותר הוא עולם שבו הומוסקסואליות איננה נמצאת מחוץ לחוק. אך האם שתי האמונות האלו שוות במעמדן?

האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם מבוססת על ידע ממשי שיש לי על העולם. אם תראו לי ממצאים סותרים שלפיהם ישנה דרך טובה יותר מאשר הקפיטליזם אז בשלב הראשון אני אהיה ספקני, אבל בסופו של דבר יש סיכוי לא רע שאשתכנע. למשל, אני כרגע כבר משוכנע בכך שמערכת בריאות ציבורית עדיפה ברמה העקרונית על מערכת בריאות מופרטת לחלוטין, כתוצאה ממחקרים בתחום, למרות שיש כאן סתירה לאידיאל הקפיטליסטי ולמרות שפעם חשבתי אחרת. שימו לב גם באיזו מהירות וויתרו מאות מיליוני אנשים על הקומוניזם בחמישים השנים האחרונות, רק מכיוון שהבינו שהקפיטליזם עדיף – האם כך נראית דת אמיתית? בסופו של דבר האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם היא פשוט לא חלק עמוק במיוחד מהזהות האישית שלי.

לעומת דעותי על קפיטליזם, את האמונה שלי לגבי הומוסקסואליות יהיה הרבה יותר קשה לשנות. למעשה, קשה לי לדמיין מחקר אמפירי או טיעון לוגי כלשהו שיוכל לשנות אותה. האמונה שלי לגבי מעמדה החוקי האידיאלי של פעילות הומוסקסואלית נובעת משייכותי לדת ההומניסטית-ליברלית והיא מהווה חלק עמוק מהזהות שלי, בעוד שהאמונה שלי לגבי הקפיטליזם נובעת מידע שיש לי. שינוי אמונתי בנוגע לקפיטליזם לא ישנה כמעט שום דבר אחר בתפיסת עולמי, מכיוון שלקפיטליזם אין טענות ערכיות, בעוד ששינוי האמונה שלי בנוגע להומוסקסואליות יכול להגיע רק עם מספר רב של שינויים דרמטיים אחרים באמונותי. למרות שבשני המקרים אני משתמש במילה "אמונה", מכיוון שאדם לא יכול לדעת שום דבר בוודאות מוחלטת, מדובר ברמות שונות לגמרי של מחויבות כלפי הרעיונות האלו – אך הררי מתעלם באופן מוחלט מההבדל הזה.

בעיה חמורה יותר, שחוזרת על עצמה במקרים אחרים בספר, היא שהררי מבין שהוא טועה ומטעה. למשל, כך הוא כותב על ההבדל בין הקפיטליזם לנצרות:

"ובכן, תלוי למה אנו מתכוונים במונח "קפיטליזם". שכן אנו משתמשים באותו מונח, קפיטליזם, לפעמים עבור תיאוריה כלכלית ניטרלית, שאין לה שום טענות ערכיות, ולפעמים עבור דת שבהחלט יש לה טענות ערכיות". (עמוד 201)

לא הררי, זה לא "אנו משתמשים" – זה אתה משתמש. ואתה משתמש באותו המונח בכוונה, כדי לבלבל את הקוראים שלך. אני מניח שאחרי שהוא כתב את המשפט הזה הררי הבין שמשהו חסר לו, שקפיטליזם הוא לא באמת דת מכיוון שאין לו טענות ערכיות, אבל הוא לא רצה לוותר על הטענה הזו. איך יצא הררי מהתסבוכת? על ידי המצאתו של איש קש: הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל כל גורם אחר. עניין זה מעביר אותנו אל הנושא הבא.

הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל לכל הוא איש קש שלא קיים במציאות

"הקפיטליסט הופך מאיש מדע לאדם דתי ברגע שהוא מוסיף לטענות העובדיות הנ"ל את הקביעה הערכית ש"צמיחה כלכלית הינה ערך עליון", או ש"צמיחה כלכלית חשובה יותר משוויון חברתי ומאיזון אקולוגי"". (עמוד 202)

"הטענה המרכזית של הדת הקפיטליסטית (להבדיל מהתיאוריה הכלכלית הקפיטליסטית) היא שצמיחה כלכלית הינה ערך עליון. מצווה על כל אדם, משפחה, תאגיד ומדינה לייצר בשנה הקרובה יותר ממה שהם מייצרים היום, ובעוד עשר שנים יותר ממה שהם ייצרו בעוד שנה. כדי להשיג זאת, ראוי להקריב ערכים אחרים, כגון שוויון, איזון אקולוגי, או כיבוד הורים." (עמוד 231)

ובכן, טוב שהוא לא פשוט אמר ישירות שכלכלנים ימכרו את סבתא שלהם בשביל כסף…

מעל כל משפט בספרו שבו הררי מזכיר את המילה "צמיחה" צריך להופיע שלט אדום ענק עם המילים "זהירות, איש קש" מלווים במספר סימני קריאה. מעולם לא נתקלתי באדם שחושב כפי שהררי טוען שקפיטליסטים חושבים, וכל הציטוטים שלו בעמודים הבאים של דוחות של בנק ישראל או כתבות מדה-מרקר רק מדגישים שהוא אינו מבין את מה שהוא קורא.

ראשית כל, בניגוד לתפיסתו של הררי, מעולם לא התקיים קפיטליסט או כלכלן רציני אשר האמין כי בני אדם רוצים או צריכים למקסם רק כסף. גם ברמה הפשטנית ביותר של התואר הראשון, במודלים כלכליים הפרטים לא מנסים למקסם כסף או צמיחה אלא "תועלת", או "רווחה", ולתוך פונקציית התועלת יכולים להיכנס הרבה מאוד גורמים כגון זמן פנוי, הצלחה של הצאצאים, אושר סובייקטיבי, אי שוויון, סטאטוס חברתי ועוד.

גם ברמה המאקרו-כלכלית לכלכלנים אכפת קודם כל מרווחה. קשה למדוד ולהגדיר רווחה, לכן כלכלנים נוטים להשתמש בתוצר לנפש בתור מדד לרווחה ממוצעת במדינה. כלכלנים יודעים שהמדד הזה רחוק מלהיות מושלם, הם מכירים את כל הכשלים שלו הרבה יותר טוב מלא-כלכלנים (אני מלמד אותם בקורס מבוא לכלכלה מדי שנה), ובכל זאת משתמשים בו מכיוון שכל שאר מדדי הרווחה האלטרנטיביים שפותחו עד כה נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התוצר לנפש, אבל קשה יותר למדוד אותם והם אינם מוגדרים היטב. בניגוד אליהם תוצר לנפש מוגדר היטב, יש לגביו נתונים על מספר רב של מדינות לאורך מספר רב תקופות, ואם הוא ממילא בקורלציה גבוהה עם שאר המדדים אז הם לא מביאים תועלת רבה או מייצגים איזה שהוא מידע שאינו גלום כבר בתוצר לנפש. כלומר, בפועל למקסם את התוצר לנפש זה בדיוק כמו למקסם איזו שהיא פונקציה מורכבת של מדדים אחרים, כגון תוחלת חיים, תמותת תינוקות, שביעות רצון מהחיים, השכלה ונושאים דומים (וזה עוד מבלי להזכיר את נושא התעסוקה והאבטלה, שמופיע בתור מטרה בחקיקה של בנקים מרכזיים בארצות רבות, והררי בכלל לא מזכיר אותו בתור מטרה של כלכלנים).

למשל, להלן מספר תרשימים המתארים את הקשר בין הכנסה לעובד (המחושבת באופן דומה לתוצר לנפש) לבין מדדים שונים של איכות חיים ושביעות רצון מהחיים, שהכנתי על פי נתוני ה-OECD (better life index, 2015 edition). הנתונים כוללים רק את מדינות ה-OECD, ברזיל ורוסיה, ולמעשה הקשרים שאני מראה היו חזקים הרבה יותר אם היינו כוללים מדינות עולים שלישי נוספות.

 

כמובן, בנוגע לכל התרשימים האלו ניתן גם לטעון לסיבתיות הפוכה: מדינות הן עשירות יותר בגלל שהעובדים בהן יותר משכילים או יותר מאושרים. אפשר לבחון את כיווני הסיבתיות, ויש מחקרים שעשו זאת. בסך הכל לאור הנתונים נראה שמקסום התוצר לנפש הוא מדיניות סבירה, לא בגלל שהקפיטליזם הוא דת אלא מכיוון שבמדינות עם תוצר לנפש גבוה החיים הם הרבה יותר טובים לפי שלל מדדים המתאימים להשקפות "הדת ההומניסטית" שכולנו חולקים כיום. וזה מה שהקפיטליזם עושה – מגדיל את התוצר לנפש.

אז מהי צמיחה? צמיחה היא פשוט שינוי בתוצר הכולל או בתוצר לנפש לאורך זמן. זה הכל. כלכלנים לא מנסים למקסם צמיחה אלא למקסם רווחה, למקסם את המדדים שהראיתי, וצמיחה מתארת את השינוי ברווחה. אבל הרבה יותר קל לתקוף את הצמיחה בתור איש קש, מכיוון שהיא נתפסת בתור איזה מדד סטטיסטי לא קשור לכלום. ישראל ישראלי הלא-כלכלן יקרא את הררי יחשוב לעצמו: "מה כל כך דחוף בצמיחה הזו? איזה מצחיקים כל הכלכלנים האלו… רק רוצים עוד ועוד… אפשר לחשוב, בשנה שעברה אומרים שמדינת ישראל צמחה בשלושה אחוזים ואני לא הרגשתי כלום! איזה יופי שיש את יובל נוח הררי שיראה לכל הכלכלנים עד כמה הם מגוחכים". אם הררי היה כותב על הדת הקפיטליטית המנסה למקסם רווחה ולא צמיחה ישראל ישראלי היה מתקשה להבין מה כל כך רע במקסום רווחה.

כל זה לא אומר כמובן שצמיחה היא לא חשובה. השאלה הכלכלית החשובה ביותר לדעתי היא מדוע אזורים מסוימים בעולם הם יותר עשירים מאזורים אחרים, כלומר מדוע אותם האזורים צמחו יותר מהר במאות השנים האחרונות. אבל מבחינת מטרות, הצמיחה היא לא מטרה העומדת בפני עצמה. סיבה נוספת להתעניינות של כלכלנים בצמיחה נובעת מנטייתם של פוליטיקאים לפעול באופן פופוליסטי ולהגדיל את חובותיהן של מדינות, מגמה שהחריפה מאז המשבר של 2008. כל עוד ישנה צמיחה פוליטיקאים יכולים להבטיח הבטחות חסרות אחריות מכיוון שהדורות הבאים יוכלו לשלם את המחיר, אבל ברגע שהיא נגמרת מדינות עלולות להיקלע למשברים חמורים. על כן, המירוץ שהררי מתאר אחרי הצמיחה נובע לא מאותה "דת הקפיטליזם" הפיקטיבית שהומצאה על ידי הררי בתור אויב שקל לתקוף אותו, אלא במידה רבה מהאופי הפופוליסטי של המערכות הפוליטיות במרבית המדינות (למעשה, הררי ודומים לו המבקרים את הכלכלנים מתוך בורות הם אלו שמספקים לפוליטיקאים תירוץ להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים, להגדיל גרעונות ולפתח תוכניות בזבזניות כמו "מע"מ אפס" הידועה לשימצה).

קפיטליזם ואושר

כפי שכתבתי לפני כן, הררי יודע שהוא טועה ומטעה בנושאים רבים, וגם בנושא הצמיחה. כך הוא כותב בהמשך:

"אבל למעשה אפשר בכל זאת להקשות על הקפיטליסט ולשאול אותו מדוע הוא סבור שצמיחה כלכלית היא ערך עליון […] ייתכן שלו לכדנו את מרגרט תאצ'ר בפינה ותבענו ממנה הסבר קצת יותר מפורט, היא הייתה חושפת משהו עמוק יותר על השקפת עולמה. "ובכן," הייתה תאצ'ר אומרת, "צמיחה כלכלית היא חיונית כדי לספק לאנשים תנאי חיים טובים יותר, טיפול רפואי טוב יותר, בתים גדולים יותר, חופשות מהנות יותר, וגלידה טעימה יותר." ומה כל כך טוב בזה? היינו מקשים. "מה, זה לא ברור?" הייתה תאצ'ר משיבה, "כל זה תורם לאושר של בני האדם. ברור וידוע שכדי להיות מאושרים יותר אנחנו צריכים לצרוך יותר, וכדי לצרוך יותר חייבים לייצר יותר, ולכן צמיחה כלכלית היא כל כך חשובה." […] האמת היא שתאצ'ר מאמינה באושר כערך עליון, לא בצמיחה […]" (עמוד 218).

שמחתי כשקראתי את הקטע הזה. איזה יופי, חשבתי לעצמי – הררי יודע. הוא מבין שעד לנקודה זו הוא כתב שטויות מוחלטות, ועכשיו הוא הולך להתנצל ולהפסיק עם כך. לתומכים בקפיטליזם אכפת מאושר, לא מצמיחה, ראו למשל את התרשים הקודם בנוגע לשביעות רצון מהחיים. אך מסתבר שטעיתי. הררי לא מנסה להתווכח ברצינות עם בת שיחו הפיקטיבית, אלא מסתפק בלטעון שיש "הרבה מחקרים שמראים שצריכה מוגברת פחות חשובה לאושר מאשר קשרים קהילתיים" ובהמשך חוזר לאותו איש קש של הצמיחה כמטרת על.

האם חשיבותם של קשרים קהילתיים לאושר רלוונטית בכלל? נניח שאושרו של אדם מורכב באופן הבא: תשעים אחוזים ממדד האושר נקבעים על ידי קשרים קהילתיים, זוגיים וחברתיים, חמישה אחוזים נקבעים לפי שנת הייצור של המכונית שבבעלותו, וחמישה אחוזים נקבעים לפי שטח הדירה שבבעלותו. אם במדינות קפיטליסטיות יותר הקשרים הקהילתיים, הזוגיים והחברתיים שווים פחות או יותר ברמתם לאלו שבמדינות אחרות (וככל הידוע לי אין שום עדות שזה לא המצב), אבל לפרטים יש מכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר, וסיכוי נמוך יותר להיות מובטלים, הם עדיין יעדיפו אותן על פני מדינות פחות קפיטליסטיות – למרות שהקשרים הקהילתיים הם הגורם המכריע בכל הנוגע לאושר. בפועל, אם נתייחס לרגע לעובדות ולא לתיאוריות, נראה שפרטים מעדיפים להגר למדינות קפיטליסטיות הדוברות שפה זרה ואוחזות בתרבות זרה, תוך פגיעה מהותית בקשרים הקהילתיים שלהם, על מנת לזכות במכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר. כיוון ההגירה מעולם לא היה הפוך – אנשים ברחו מברית המועצות כדי להגיע לארצות הברית, ברחו מגרמניה המזרחית כדי להגיע לגרמניה המערבית וממשיכים להגר בהמוניהם לכל מדינה קפיטליסטית שניתן להגיע אליה. אך הררי לא עושה שום מאמץ להתמודד עם טיעונים כאלו ואחרים ברצינות, למרות שאין לי ספק שהוא יכל להעלות אותם בעצמו – הרבה יותר קל להילחם באנשי קש.

בסופו של דבר שאלת הגורמים המשפיעים על אושרם של בני אדם היא לא שאלה דתית, אלא שאלה אמפירית-מדעית. ניתן לבדוק אותה בכלים אמפיריים, לבחון את מידת האושר הסובייקטיבי במדינות שונות ובאזורים שונים, להשוות אותה לרמות אי השוויון והתוצר לנפש ולהסיק את המסקנות. ועשו את זה, כתבתי על חלק מהמחקרים כאן. המסקנות? בהתאם לתרשים שהצגתי לפני כן, אנשים מאושרים יותר במדינות עם תוצר לנפש גבוה יותר, אבל בנוגע לאי שוויון וגורמים אחרים הממצאים לא ברורים כל כך. אלו הן העובדות. בחלקים רבים בספר הררי חוזר על הטענה האופנתית שלפיה החברה הקפיטליסטית המודרנית מכריחה את האדם להשתתף באיזה מירוץ משוגע ומתסכל, אבל אין שום עדות לכך שאנשים בחברות קפיטליסטיות יותר הם מאושרים פחות – כל העדויות מצביעות בדיוק בכיוון ההפוך, ולכן הררי מתעלם מהן לגמרי.

בשלב הבא של הדיון ינסה הררי בוודאי לטעון שמושגי ה"אושר" שלנו הם גם סוג של מציאות בין-סובייקטיבית. הדת הקפיטליסטית היא זו שמלמדת אותנו שלאושר ניתן להגיע על ידי צריכה מוגברת של מוצרים מיותרים, והמהגרים לארצות הברית הם בסך הכל עדר של שטופי מוח, תינוקות שנשבו בקורי עכביש מתוחכמים שטוו מפיקים הוליוודים ובעלי הון. גם זו, כמובן, טעות.

אין שום דבר "קפיטליסטי" או חדש בתרבות הצריכה

"לקפיטליזם היה די קל לשכנע אנשים פרטיים לתת דרור לתאוותיהם, ובפרט לתאוות הבצע. הבעיה הגדולה של הקפיטליזם הייתה ברמת הכלל. החברה האנושית, כמו חברות של בעלי חיים רבים אחרים, הושתתה מקדמת דנא על ריסון תאוותיהם של הפרטים ומציאת שיווי משקל ביניהם. […] הקפיטליזם התעקש להפוך את סדרי העולם. הוא שכנע את החברות האנושיות שיש לפחד מפני שיווי המשקל יותר מאשר מפני הכאוס […] מתוך הנחה שתשוקותיהם של הפרטים הן המנוע לצמיחה, הקפיטליזם עודד את התאוות והתשוקות האלה, ודאג לפרק את המחסומים הערכיים שחברות אנושיות הציבו בפניהן." (עמוד 242).

התיאוריה של הררי, אם הבנתי אותה נכון, הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, אבל החברה איכשהו מנעה מהם את זה מתוך פחד שיתרחש כאוס (למה שיתרחש כאוס?), עד שהגיעה "הדת הקפיטליסטית" (מהיכן? למה דווקא בתקופה מסוימת ובמקום מסוים?) ושכנעה את האנשים שצריכה זה סבבה והעתיד יהיה מושלם (איך?), ואז כולם התחילו לצרוך המון.

לי יש תיאוריה חלופית, טריוויאלית הרבה יותר ומשעממת הרבה יותר. היא הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, כחלק מתחרות על סטאטוס או לשם נוחות, אבל בעבר רובם המכריע היו מאוד עניים, על סף קיום – ואלו שלא בהחלט צרכו המון מוצרים בכל הציוויליזציות ובכל התקופות. אחרי המהפכה התעשייתית נוצר מצב שבו לרוב בני האדם במדינות המערב היה כסף, אז הם החלו לצרוך יותר. התיאוריה שלי, בניגוד לזו של הררי, מתאימה לעובדות: לכך שאנשים עשירים לא טרחו לרסן את תאוותיהם במצרים של הפרעונים או בסין הקיסרית והלא-קפיטליסטיות במיוחד, לכך שהנטיה לצרוך מוצרים לשם נוחות וכחלק מתחרות סטאטוס היא מאפיין ביולוגי של כל היצורים החיים עלי אדמות שלא הומצא על ידי בני אדם ולכך שהזינוק בצריכה התרחש בדיוק בנקודה ההיסטורית שבה לאנשים היה יותר כסף פנוי (איזו מקריות מופלאה!). התיאוריה שלי גם לא מצריכה איזה שהוא גורם חיצוני, איזו שהיא "דת קפיטליסטית" שתופיע משום מקום ותכפה את ערכיה על ההמונים.

נקודה נוספת שלגביה טועה הררי היא הצריכה כמנוע צמיחה. כלכלנים יודעים טוב מאוד שדווקא הגורם שהוא הופכי לצריכה – החיסכון – הוא קריטי עבור צמיחה כלכלית. בלי חיסכון אין השקעות, ובלי השקעות אין צמיחה. כשהוא כותב שהכלכלה הקפיטליסטית מנסה לעודד צריכה פרטית כדי לעודד צמיחה הררי למעשה נקלע לחוסר הבנה נפוץ של התיאוריה הקיינסיאנית.

אז כיצד הגענו למצב הזה שבו לבני האדם יש יותר כסף על מנת לצרוך? כאן אנחנו מגיעים לערש העולם המודרני, המהפכה התעשייתית – הנושא האחרון שבו הררי מבצע לדעתי את מעשה הרשלנות החמור מכולם.

מקורות המהפכה התעשייתית

"במשך רוב ההיסטוריה, המדע התקדם בקצב של חילזון, ואילו הכלכלה הייתה נתונה בקיפאון עמוק […] בעידן הקדם מודרני הכלכלה צמחה כל כך לאט, שאיש לא שם לב לכך. […] הקיפאון הכלכלי והמדעי נבע במידה רבה מהקושי לממן פרויקטים חדשים. בהיעדר מימון מתאים, היה קשה לייבש ביצות, להקים גשרים או לבנות נמלים – שלא לדבר על להנדס זן חדש של חיטה, לגלות מקורות אנרגיה חדשים או לפתוח נתיב מסחר חדש. היה קשה לממן את כל אלה, כי היה רק מעט אשראי באותם ימים; היה מעט אשראי כי לאנשים לא היה אמון בצמיחה; ולא היה אמון בצמיחה כי הכלכלה באמת לא צמחה. […] את מעגל הקיפאון הזה פרצו הכלכלה והמדע המודרניים, בעזרת אמון בעתיד ובעזרת אשראי, שהם בעצם היינו הך. […] אבל אם זה באמת כל כך פשוט, מדוע היה צריך לחכות עד התקופה המודרנית בשביל שהכלכלה תתחיל לצמוח במהירות? במשף אלפי שנים אנשים התקשו להאמין בצמיחה עתידית לא מכיוון שהם היו טיפשים, אלא מכיוון שהאמונה הזו נוגדת את תחושת הבטן שלנו, את המטען שצברנו במהלך מיליוני שנות אבולוציה, ואת האופן שבו פועל היקום." (עמודים 228-229)

"כדי שהכלכלה העולמית תצמח, היה הכרח לשכנע את בני האדם שהכלכלה העולמית בכלל יכולה לצמוח, […] מלאכת השכנוע הזו הייתה משימתה הגדולה של הדת הקפיטליסטית." (עמוד 230).

הציטוטים האלו מתעלמים באופן מוחלט מכמאה שנים של מחקר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית. הם עומדים בסתירה מוחלטת לספרים ולמאמרים של בכירי החוקרים בהווה ובעבר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית שיצא לי לקרוא, על חלקם כתבתי בבלוג (למשל כאן וכאן, והעברתי גם הרצאה בנידון לא מזמן). הררי לא מזכיר את התיאוריה המלתוסיאנית שמסבירה את הסטגנציה לפני המהפכה התעשייתית, לא מזכיר את ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו למהפכה התעשייתית בציוויליזציות אחרות, לא מנסה להסביר מדוע הן נעצרו, מדוע מערב אירופה הצליחה ולא סין, כיצד היו בנויים המוסדות הפוליטיים במדינות שחוו ראשונות את המהפכה התעשייתית, מה היו ההבדלים בין הממסד המדעי באירופה לממסד המדעי בארצות האיסלאם, כיצד תרם ההומניזם למהפכה התעשייתית ועוד שלל נושאים אחרים שאין כאן מקום להזכיר את כולם.

זה לא סתם איזה מאמר או שניים שהוא שכח להזכיר – עשרות ספרים עבי כרס נכתבו על מקורות המהפכה התעשייתית, והררי זורק את כולם לפח ושולף מהמותן איזו תיאוריה על אמון בצמיחה עתידית, ללא שום תימוכין, שמספיק שיטוט קצר בויקיפדיה על מנת להפריך אותה (שלל ציוויליזציות עתיקות מימנו בעזרת אשראי בניית נמלים, גשרים ופתיחת דרכי מסחר חדשות מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית). לדעתי הדבר דומה לאיזה פיזיקאי שבספר מדע פופולארי לקהל הרחב יתחיל לכתוב על שדונים קטנים שקופים שמושכים דברים למטה בתור הסבר לכוח הכבידה. נפלא מבינתי כיצד יכול היסטוריון רציני להתנהל באופן שכזה.

הררי אינו הראשון שמנסה להכחיש את מקורותיה ותרומתה של המהפכה התעשייתית. למעשה, עצם קיומה של המהפכה התעשייתית מפריע לאנשים המחבבים תיאוריות קונספירטיביות, חתרניות ומגניבות משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שאף אחד לא תכנן את המהפכה התעשייתית: לא הייתה ממשלה או קבוצה קטנה של אנשים שיזמה את המהלך, לא היה תכנון מלמעלה, ורבים מאלו שחיו בתקופת המהפכה התעשייתית כלל לא הבינו שהעולם סביבם משתנה באופן דרמטי. רבים מתקשים להכיר בכך שמשהו גדול כל כך יכול לקרות באופן ספונטני, טבעי, שלא כתוצאה מאיזו שהיא קונספירציה (אולי מאותה הסיבה שבגללה רבים אינם מאמינים באבולוציה). הסיבה השנייה היא שהמהפכה התעשייתית הייתה, ברמה העקרונית, דבר טוב. מעולה אפילו. תמותת ילדים ותינוקות צנחה באופן דרמטי בעקבות המהפכה התעשייתית, בעיקר תודות לתזונה טובה יותר, תוחלת החיים גדלה, ההשכלה גדלה, מצבם של העניים השתפר משמעותית, רמת החיים עלתה, עניים יכלו להרשות לעצמם בגדים ובשר, מדינות יכלו לפתע לממן מערכות רווחה גדולות, כל בני האדם הרוויחו והיחידים שהפסידו היו הסוסים, שכבר לא היה בהם צורך בתור כוח עבודה ורבים מהם נאכלו בתחילת המאה העשרים. גם כאן, רבים מתקשים להכיר בעולם שמשתנה לטובה מבלי שיש איזו מזימה אפלה המתחבאת מאחורי הקלעים.

בתור היסטוריון הייתי מצפה מהררי לנסות לסתור תפיסות פופולאריות בציבור כאשר הן שגויות, ולא לעקוף אמיתות שאינן מגניבות מספיק על ידי התעלמות מכתביהם של היסטוריונים אחרים.

סיכום

"להגנתו של הקפיטליזם אפשר לומר, שבניגוד לדתות אחרות המבטיחות נסים ונפלאות בעולם הבא, הקפיטליזם מבטיח נסים ונפלאות בעולם הזה – ומקיים. חלק ניכר מהקרדיט של הניצחון על הרעב, המגפות והמלחמות מגיע לאמונה הקפיטליסטית העזה בצמיחה. וזה הרבה יותר ממה שאפשר לזקוף לזכותן של רוב הדתות האחרות. לכן לחסידי הקפיטליזם ולמאמינים בצמיחה אין שום סיבה להתבייש בדתם" (עמוד 205).

להגנתו של יובל נוח הררי אפשר לומר, שבניגוד לכותבים אחרים המצמידים את המילה "קפיטליזם" לכל מה שרע בעולם, הוא מסוגל להודות בציטוט שלעיל ובמספר מקומות נוספים בספר שלקפיטליזם היו השלכות חיוביות על חייהם של בני אדם בעולמנו. לצערי, זה הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתו. ברשומה זו ציינתי רק את הנושאים המרכזיים שבהם הררי מבצע טעויות החוזרות על עצמן והצגתי רק חלק קטן מהציטוטים הרלוונטיים; בשני ספריו קיימות עוד שלל פסקאות שחסכתי מכם, בהן הוא מבצע טעויות שונות ומשונות ומביע חוסר הבנה של עקרונות כלכליים בסיסיים ביותר, ומעבר על כל טעויותיו יצריך כתיבת ספר ביקורת באורך מלא. כמו כן, התמקדתי בנושאים הכלכליים, למרות שגם בנושאים אחרים להררי יש פה ושם טענות תמוהות (למשל, בנוגע ל"דת המידע"). ישנן ביקורות נוספות על הררי שנגעו בנושאים אחרים.

התקפתו של הררי על הקפיטליזם איננה הכרחית עבור התזה המרכזית של ספרו. הוא יכל לטעון בפשטות שקפטיליזם היא שיטה כלכלית להשגת מטרות הדת ההומניסטית על גווניה השונים, לזרוק לפח את כל הדיבורים על צמיחה, לקשר גם את המהפכה התעשייתית להומניזם (כפי שעושה ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר בספריו) ולא לאיזו תיאוריה מוזרה על אמון בעתיד, ולרוץ הלאה אל החלקים הפילוסופיים והטכנולוגיים המעניינים יותר. הייתי רוצה להאמין שהררי לא בחר באפשרות זו מתוך בורות וחוסר הבנה, ולא מתוך ניסיון להיות מגניב, אופנתי וחתרני.

שיטות כלכליות מושפעות מהממשק בין האופי הטכנולוגי של תהליך הייצור לבין טבע האדם, וכן מהערכים הנפוצים בחברה. כרגע הטכנולוגיה, טבע האדם והדת ההומניסטית השלטת מתאימים לשיטה הקפיטליסטית. אם אחד או יותר מהשלושה האלו ישתנה באופן משמעותי במאה השנים הבאות גם הקפיטליזם יכחד ויוחלף בשיטה אחרת. כל עוד זה אינו המצב, כל עוד אנחנו כחברה מחזיקים בגרסה כזו או אחרת של ההומניזם הליברלי הנפוץ במדינות המערב, נראה שהקפיטליזם הוא הדרך היעילה ביותר להשיג את המטרות שלנו. עמים שלא יבינו זאת, למשל עקב השפעתם של סופרים פופולאריים המפיצים חוסר הבנה בנוגע לטענותיהם של כלכלנים, יתקשו להשיג את המטרות של ההומניזם הליברלי, שבראשן איכות חיים גבוהה לכלל האוכלוסיה.

הררי מסיים את ספרו בהמלצה חמה על שיטת המדיטציה הבודהיסטית "ויפאסאנה", אשר שימשה אותו כמקור להתבוננות פנימית שהפיקה תובנות רבות עבורו. בהתאם לכך, גם אני אסיים את הרשומה בהמלצה על השיטה החביבה עלי להפקת תובנות: קריאת ספרים, בייחוד לגבי נושאים שאותם אינני מכיר. התבוננות פנימית היא עניין חשוב, אך חשוב לא פחות להפנות מדי פעם את התודעה שלנו החוצה, אל ידע הקיים במוחותיהם של אחרים. אין לי ספק שספריו של הררי – שהם, כאמור, לא רעים בכלל – ישתפרו עוד יותר אם הוא יפנה חלק מזמנו גם עבור השיטה הזו.

מודעות פרסומת