האינדיבידואליסט הרדיקלי

בתקופה קשה של משבר חסר תקדים מתברר, שוב, שאין שום מבוגרים אחראיים ויודעי כל שם למעלה, אלא בסך הכל בני אדם, מבולבלים ומפוחדים כמו כולנו, שההתמחות שלהם היא בלהניע אותנו לפעולה, לנגח את מתחריהם ולצבור פופולריות באמצעות סיסמאות, אידיאולוגיות גדולות ונושאים ברומו של עולם.

ומי לא אוהב נושאים ברומו של עולם? כן סיפוח, לא סיפוח, קפיטליזם, סוציאליזם, חופש, שוויון, דמוקרטיה, שחיתות, התחממות גלובאלית, טבע האדם, שלום ומלחמה, הכל מרתק ושובה את הדמיון שלנו, תחביב אינטלקטואלי ראוי בהחלט לזמן הפנוי, כמו לפתור תשבץ או לקרוא ספר, אבל אלו לא השאלות החשובות בעת משבר חמור.

השאלה החשובה כרגע היא איך אתם, באופן אישי, מתמודדים עם השינוי שמתרחש בעולם. האם תיכנעו לייאוש? האם הספקתם לצבור כריות ביטחון? האם הגעתם למעמד תעסוקתי שמאפשר לכם לעבור משברים? להגר למדינות אחרות? האם תצליחו לשנות את ההרגלים שלכם כעת במהירות מספקת? כיצד תוכלו לתמוך בחברים ובני משפחה שנקלעו לקשיים, או לחילופין להיעזר בהם? ומהו הלקח לפעם הבאה?

אפשר לקרוא לגישה הזו "אינדיבידואליזם רדיקאלי", אני מניח. איני אומר שזה לא חשוב כלל מי ישב בכיסא ראש הממשלה, אך אם אתם לא בעסקי מכירת העיתונים, סביר שההתמקדות שלכם בכך היא מעבר לכל פרופורציה. מדינות עולות ונופלות כמו הגלים שעל פני הים, נסחפות עם מגמות טכנולוגיות ודמוגרפיות מורכבות שאין שום אפשרות לחזות אותם, וההשפעה של כל אחד מאיתנו על כך היא אפסית, אבל השפעתנו על החיים שלנו היא עצומה.

אם אתם תולים את תקוותיכם בפוליטיקאי מסויים, באידיאולוגיה מסויימת, במומחים, ובאמת מאמינים שאם רק תצליחו לשכנע מספיק אנשים הכל ישתנה, זה הזמן שלכם להביט במראה, ולהבין שמנצלים אתכם. בעת צרה אמיתית כולנו בסופו של דבר מתמודדים עם העולם לבדנו, עם הסביבה הקרובה של חברים, שכנים ובני משפחה.

כך היה בעת מלחמות העולם, והשואה, ואסונות טבע קשים, וזהו המצב גם כיום. אף אחד לא יעזור לכם, אף אחד לא יציל אתכם. כל מה שהם יכולים לעשות שם למעלה זה להשתמש בכם, להסית אתכם נגד יריביהם ולהבטיח הבטחות ריקות. לא בהכרח בגלל שהם מרושעים או מושחתים, אלא בגלל שהם מוגבלים, בדיוק כמונו.