ה"רולניקיזם", על שמו של עורך דה-מרקר גיא רולניק, היא תיאוריה כלכלית שלפיה הגורם המשמעותי ביותר לשגשוג הוא מידת הריכוזיות במשק, והאופן שבו היא משפיעה על שחיתות ועל כוחן של קבוצות אינטרס להשפיע על התקשורת והפוליטיקה. לפי תיאוריה זו, מדינות משגשגות מאופיינות בפירמות קטנות רבות המתחרות ביניהן באופן אינטנסיבי, אינן מסוגלות לרכוש לעצמן פוליטיקאים או עיתונים, וכך הצרכן מרוויח והדמוקרטיה נשמרת. מדובר בתיאוריה לא רעה, מכיוון שהיא מדגישה את החשיבות של תחרות עבור שגשוג כלכלי. היא בוודאי עדיפה על תורות מרקסיסטיות הנפוצות בעיתונות ובמערכת הפוליטית, שלפיהן הזירה הכלכלית (וכל שאר הזירות בעצם) היא מלחמת מעמדות נצחית בין "מנצלים" ל-"מנוצלים". אך המציאות מעט יותר מורכבת מהתיאוריה.
ראשית, הרטוריקה המלווה את הרולניקיזם מתייחסת ל"כוח מונופוליסטי" כאל עניין בינארי הנובע באופן ישיר מריכוזיות, ומלווה בתפיסה השגויה הנפוצה בציבור שלפיה הצרכנים הם תמיד שבויים בידי המונופול. במציאות, לכל עסק יש כוח מונופוליסטי מסוים, ולציבור בדרך כלל יש אלטרנטיבה.
למשל, גם אם אמאזון מחזיקה בנתח גדול משוק הקניות המקוון, אין זה אומר שהיא יכולה להעלות מחירים ולהשתמש בכוחה המונופוליסטי, מכיוון שצרכנים פשוט יעברו לקנות בחנויות רגילות, או יעברו למתחרים קטנים יותר. קשה מאוד להגדיר כוח מונופוליסטי, מכיוון שקשה להגדיר מהו השוק הרלוונטי. ההגדרה הטכנית של נתח השוק של אמאזון, מתעלמת לגמרי מהאלטרנטיבות, מכך שהצרכנים יכולים לרכוש את המוצרים בחנויות רגילות. לכן, הכוח של אמאזון הרבה יותר חלש ממה שאנחנו חושבים.
לעומת זאת, בעל מכולת ביישוב מרוחק, המחזיק בנתח זניח לגמרי מהשוק הקמעונאי הארצי, יכול בקלות להשתמש בכוחו המונופוליסטי כדי להעלות מחירים, ביחוד אם יש חסמי כניסה משמעותיים להקמת מכולת נוספת, כגון מגבלות תכנון עירוני. באותו יישוב מרוחק הצרכנים באמת שבויים במידה רבה, ואין להם אלטרנטיבות טובות. המכולת הזו לא תוכרז כמונופול ולא תופיע על הרדאר של רגולטורים ועיתונאים, אך היא עשויה לפגוע ברווחת הצרכנים המקומיים הרבה יותר מאמאזון הענקית.
באופן כללי, קשה להסיק מריכוזיות או מגודלן של החברות על מידת הכוח המונופוליסטי שלהן. יכול להתקיים שוק עם שני שחקנים שמתחרים ביניהם באינטנסיביות, ובשוק אחר יהיו עשרה שחקנים השומרים על קרטל מנומס ומחירים גבוהים. קשה גם להסיק מגודלן של חברות על מידת ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שלהן; גם עסקים קטנים יכולים להתאגד לצורך רכישת לוביסטים ופוליטיקאים. שאלת האלטרנטיבות וכל הגוונים האפורים הללו נעדרים לגמרי ממאמריו של רולניק וחסידיו. כך למשל יכול גיא רולניק לכתוב בטוויטר שפייסבוק היא מונופול מסוכן, תוך התעלמות מקיומה של הפלטפורמה שבה הוא כותב זאת.
שנית, הרולניקיזם מתעלם מכך שמיזוגים ורכישות של חברות, לצד גידול בריכוזיות, מובילים גם ליתרונות לגודל. חברות ענק יכולות להשקיע יותר במו"פ ובחדשנות טכנולוגית, ולא רק בלובי מול הפוליטיקאים, והן אכן עושות זאת. חלק ניכר מהקדמה הטכנולוגית מאז מלחמת העולם השנייה התרחש במעבדות של חברות ענק כגון IBM, מייקרוסופט, אפל, טבע, אמאזון ואחרות. חברות ענק יכולות גם לחסוך עלויות אדמיניסטרציה, ויש להן יותר כוח שוק מול ספקים שמאפשר להן להשיג הנחות. כאשר ישנה תחרות, היעילות הזו מיתרגמת למחירים נמוכים יותר עבור הצרכן ומשכורות גבוהות יותר לעובדים. כלומר, אם במקום אמאזון היו מאות אתרים קטנים, סביר להניח שהמחירים לצרכן היו גבוהים יותר, לא נמוכים יותר. אפילו אם חברות הענק האלו מנצלות פה ושם את כוחן המונופוליסטי, יתכן שתרומתן לצמיחה מובילה לכך שההשפעה הכוללת שלהן על רווחת תושבי המדינה היא חיובית בסופו של דבר.
למעשה, הרולניקיזם מבלבל בין מטרות ובין אמצעים. במקום שהדיון יהיה סביב רווחת הצרכן – המטרה הסופית – הדיון הוא סביב הריכוזיות. אך הפחתת הריכוזיות איננה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא בסך הכל אמצעי. המטרה היא רווחת הצרכנים. לצד זאת, מובילה התיאוריה לרטוריקה של שנאת עשירים, והתעלמות מהפן היזמי של צבירת העושר, שהוא הכרחי לשגשוג כלכלי. הרולניקיסטים צופים בשימוע בקונגרס של מנכ"לי ענקיות הטכנולוגיה בשקיקה, מחכים לראות כיצד "ישחטו" הפוליטיקאים את אנשי העסקים העשירים, אך הם שוכחים שהאנשים שהקימו את פייסבוק, מייקרוסופט, גוגל ואמאזון לא נולדו עשירים. במהלך ההתעשרות שלהם הם יצרו ערך עצום עבור הציבור האמריקני והעולם כולו.
חשבו כיצד היו נראים ימי הסגר של מגיפת הקורונה לולא אמאזון, נטפליקס, זום ושלל האמצעים הטכנולוגיים החדשים אשר מאפשרים לנו לרכוש מוצרים וליהנות מאמצעי בידור רבים מבלי לצאת מהבית. חשבו כיצד היה נראה שיעור האבטלה כיום אם חברות היי-טק לא היו יכולות לעבור לעבודה מהבית, בדרך כלל באמצעות שירותי הענן של אמאזון, מיקרוסופט או אחת החברות הגדולות.
איני טוען חס וחלילה שאין צורך ברשות להגבלים עסקיים, ושמדינות לא צריכות מדי פעם להיאבק באופן אקטיבי כנגד מונופולים פרטיים גדולים המאיימים על התחרות. זה עניין של איזונים. מדיניות רציונלית של הגבלים עסקיים חייבת להתחשב בתרומה של חברות הענק לקדמה הטכנולוגית ולצמיחה הכלכלית, ובשאלת האלטרנטיבות והניצול לרעה של הכוח המונופוליסטי – בכל אותם דברים שהרולניקיזם נוטה לטאטא מתחת לשטיח.
בגלל חוסר ההבנה הזו, הרולניקיזם מתנגש עם העובדות בשטח. ניתן לראות את השגיאה של הרולניקיזם בהשוואה בין מדינות: בכל המדינות העשירות בעולם ישנן חברות ענק החולשות על נתחים משמעותיים מהשוק המקומי והעולמי, ואחראיות לעיקר הצמיחה. המדינה הרולניקיסטית האידיאלית, שבה יש רק מספר גדול של עסקים קטנים ובינוניים המתחרים ביניהם על ההגמוניה, איננה קיימת, ולעולם לא תהיה קיימת, כי עסקים קטנים ובינוניים הם פשוט לא יעילים כל כך (ולא, הם גם לא "מנוע צמיחה"). ניתן גם לראות את השגיאה בהשוואה לאורך זמן: למרות המיזוגים והגידול בריכוזיות, השכר הריאלי במרבית המדינות והתקופות הוא במגמת עלייה, והשכר בחברות הענק בדרך כלל גבוה מהממוצע. הניצול הגובר של האזרחים, בין אם באמצעות משכורות נמוכות יותר או מחירים גבוהים יותר, פשוט לא קורה, ואין גם עדויות לגידול בשחיתות או פגיעה בדמוקרטיה.
לסיכום, חשוב לציין שוב שהרולניקיזם הוא בסך הכל תיאוריה כלכלית סבירה ביחס לתפיסה המרקסיסטית הנפוצה בחלקים ניכרים מהתקשורת הישראלית, ואין פלא על כך שעיתון דה-מרקר ספג ביקורות רבות משמאל במהלך השנים. אך העולם מורכב יותר מהאופן שבו הוא מוצג בטוריו של גיא רולניק, והבלבול בין אמצעים ומטרות עשוי להוביל להמלצות מדיניות שגויות.
דעת מיעוט 
אמזון היא מונופול דה-פקטו מול הלקוחות שלה – קרי העסקים העובדים דרכה. אין שום עסק בעולם קמעונאות האונליין שיכול לשרוד בלי לעבוד עם אמזון. הפקעת המחירים של אמזון באה לידי ביטוי באחוזים שהיא גוזרת מעסקים אלה. מי שאומר "צרכנים פשוט יעברו לקנות בחנויות רגילות, או יעברו למתחרים קטנים יותר" לא חי בעולם הזה.
גם הפיסקה הבאה במאמר, הקובעת ש"בעל מכולת ביישוב מרוחק… יכול בקלות להשתמש בכוחו המונופוליסטי כדי להעלות מחירים" לא מעידה על הכרה טובה של השוק הישראלי, אלא אם המחבר התכוון לצפון דקוטה. הורי חיים בקיבוץ מרוחק למדי, ועדיין את מרבית קניותיהם עושים בעיירה (הערבית) או בעיר הקרובות. אני לא חושב שיש בעל מכולת אחד במדינת ישראל שעונה להגדרה של המחבר.
אני גרתי בארצות הברית, והייתי מתלבט באופן קבוע אם לקנות דברים באמאזון או לקפוץ לקניון. לא פעם ולא פעמיים הייתי מגיע לחנויות בקניון או חנויות ספרים, ובודק תוך כדי את המחירים באמאזון כדי להחליט מה יותר זול. וכמובן שאני לא היחיד שמתנהג כך. אולי אתה זה שלא חי בעולם הזה.
כמעט כל פסקה במאמר נראית תלושה מהמציאות. כן, בתיאוריה "יכול להתקיים שוק עם שני שחקנים שמתחרים ביניהם באינטנסיביות, ובשוק אחר יהיו עשרה שחקנים השומרים על קרטל מנומס ומחירים גבוהים" אבל מה המקרה בעל הסיכויים הגבוהים יותר לקיום קרטל?
או "כך למשל יכול גיא רולניק לכתוב בטוויטר שפייסבוק היא מונופול מסוכן, תוך התעלמות מקיומה של הפלטפורמה שבה הוא כותב זאת" – רק מי שלא מכיר את עולם התוכן האונלייני יכול לכתוב את זה ברצינות (בלי לגרוע מאום מהשפעתה של טוויטר).
או "חשבו כיצד היה נראה שיעור האבטלה כיום אם חברות היי-טק לא היו יכולות לעבור לעבודה מהבית, בדרך כלל באמצעות שירותי הענן של אמאזון, מיקרוסופט או אחת החברות הגדולות". וואללה? כי אני נעזר בעיקר בזום, לא בדיוק חברת ענק, ובענן של ספק ישראלי.
אני מסכים בגדול עם הנאמר, אבל עם המשפט "ובשוק אחר יהיו עשרה שחקנים השומרים על קרטל מנומס ומחירים גבוהים." קשה לי. תוכל לתת דוגמא אחת בודדת של שוק חופשי, בו לצרכנים יש באמת נגישות לעשרה מתחרים, ועדיין נשמר קרטל מנומס?
כן. כשעבדתי באחת מחברות האשראי לפני שנים רבות זה היה המצב בקרב חברות האשראי בישראל, היה מן הסכם שבשתיקה שחברות לא יגנבו אחת לשנייה לקוחות גדולים לסליקה (אם כי בסוף אחת החברות שברה את ההסכם). כל מי שנמצא במגזר העסקי מכיר דוגמאות להתנהלות לא פורמאלית שכזו. גם לאדם סמית' יש ציטוט מפורסם בנידון, נדמה לי משהו על כך שבכל פעם ששני אנשי עסקים נפגשים התוצאה היא קנוניה לתיאום מחירים כנגד הציבור.
“People of the same trade seldom meet together, even for merriment and diversion, but the conversation ends in a conspiracy against the public, or in some contrivance to raise prices.”
― Adam Smith, An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations
היי
מאמר הזוי לגמרי.
קודם כל זאת ביקורת אישית מול אדם. יותר מכך זה נעשה שימוש זול במושג "מקרתיזם".
או במושג "שמאלנים" של ביבי.
אני מציע שכותב המאמר ילמד את נושא המאמר שכתב.
לדוגמא שוק הקמעונאות בישראל שוק פרימיטיבי שאינו מאפשר היתפתחות בגלל ריכוזיות.
רולניק, עם כל הכבוד אליו, לא המציא את המונופולים, התיאוריות אשר בעד שוק חופשי מגדירות את זה. מונופול שובר את מפגש הביקוש וההיצע בו ניקבע המחיר בשוק משוכלל, ומאפשר מחירים גבוהים יותר. זהו. מעבר לכך מונופול הוא הגדרה משפטית. קוקה קולה היא מונופול בישראל בתחום המשקאות המוגזים (אל תתפסו אותי בהגדרה המדויקת). אם מכולת בצפון מעלה מחיר זה אומר שיש מקום למתחרה נוסף. אבל היא לא תהיה מונופול גם בעוד מאה שנה. לעומת זאת בוא תנסה להכניס מתחרה לקוקה קולה בתחום המשקאות המוגזים… זה כמו לשאול איפה יהיה יקר יותר במסעדה שכל הזמן מלאה או במסעדה שמולה אבל שריקה כל הזמן. זו העוצמה של המונופולים.
את כל היתרונות לגודל שלהם הם לוקחים לכיס ולא מגלגלים לצרכן כי המחיר שהם יכולים לדרוש הוא גבוה יותר מאשר בשוק משוכלל. ולכן רק התערבות ממשלתית להגברת התחרותיות במקומות שצריך פותרת את זה.
חיץ מזה, תמיד נחמד לרדת על אחרים, ולהגיד מה לא, אבל יותר קשה להגיד מה כן. רולניק לא מוביל תאוריות ואין לו כת של רולנקים אחריו כמו שאתה מנסה לתאר. הוא עקשן בדעותיו לגבי מבנה הכלכלה ואיך היא צריכה להיות. לא טוב לך עם זה, אל תקרא. אל תסכים, אבל להפוך את זה לתיאוריה ולתייג אותי כמי שנהנה לקרוא רולניק כרולניקיזם זה רטוריקה בשקל וחצי.
במקום זה ממליץ לך פשוט לכתוב מה אתה חושב ומאמין בו
מעניין!
"קשה גם להסיק מגודלן של חברות על מידת ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שלהן; גם עסקים קטנים יכולים להתאגד לצורך רכישת לוביסטים ופוליטיקאים"
אולי נבחן את האמירה הזו? נניח יש את הלובי החקלאי של חקלאים שזוכים לסבסוד כלשהו. יש גם דוגמאות מן הסתם ללובי של חברות קטנות אחרות. לעומת זאת קשה למצוא דוגמאות ללובי של חבורת כמו חברות הטבק, חברות נשק, חברות מזהמות, חברות עיבוד מזון או חברות להכחשת אקלים והנזק שהן מקיימות שהוא גבוה בהרבה – הכוח הפוליטי העודף של החברות האלה מאפשר להן להתחמק ממצבים שהיו מכניסים אנשים אחרים ישר לכלא.
לדוגמה חברת המכוניות פורד שיווקה פרשת פורד פינטו היא מקרה של הונאת צרכנים וכשל שוק מסוג סיכון מוסרי שבה תאגיד הרכב "פורד" מכר ביודעין מכונית פגומה ומסוכנת לצרכנים במשך שנים, דבר שגרם למוות של מאות אנשים בתאונות עקב התלקחות מיכל הדלק במכונית. זוהי אחת הפרשיות המפורסמות ביותר של ניצול אמון הצרכנים ופגיעה בהם בתנאים של שוק תחרותי. מנהלי החברות גרמו ביודעין למוות של מאות אנשים ובכל זאת הם לא קיבלו שום עונש פלילי.
חברות הטבק יוצרות מצב של התמכרות בקרב בני נוער . רק בישראל מדובר על עשרות אלפי ילדים ונערים . לפי מסמכים פנימייים של חברות הטבק (שנחשפו עקב התביעות מול החברות משנת 1998 ומופיעים במסמכים של ארגוןהבריאות העולמי, בספר "שואה מוזהבת" ועוד) , הן יודעות כבר עשרות שנים שהטבק ממכר מאד, וכי הוא מסרטן . הן גם נוקטות צעדים להגברת ההתמכרות לטבק (מניפולציה בניקוטין) ומרכזות את השיווק שלהן בבני נוער – במיוחד בגילאים 11-15. התוצאה היא מוות של 8000 אנשים אנשים בישראל, או 6 מיליון אנשים בעולם בשנה. וכמובן פגיעה עצומה בכלכלה ובבריאות של כולנו – שכן המשאבים של מערכת הבריאות מוגבלים וחלקם ציבוריים – כך שרופאים ומשאבים הולכים כדי לפתור בעיות שהיו מצומצמות הרבה יותר ללא העישון . כך שהכנסות של החברות בסך מיליארד וחצי ש"ח בשנה יוצאות לחברה נזקים של עשרות מיליארדי שקלים כל שנה. כל ה"יופי" הזה מושג על ידי לובי פוליטי אינטסיבי של חברות הטבק – כך שבמשך עשור לדוגמה שר הבריאות בפועל – ליצמן – עצר כל חקיקה מול חברות הטבק (וכמובן שאין כמעט רגולציה על החברות שתמנע מהן להמשיך לשווק טבק לבני נוער אף כי מדובר בפעילות לא חוקית).
.על חברות הנשק בארצות הברית יש טעם לדבר? הן יצרו מצב שבו אפילו קשה מאד למדוד כמה אנשים נהרגים בגלל נשק. הקונגרס בארצות הברית העביר בשנת 1996 את "התיקון של דיקי", שקבע כי למרכז לבקרה ולמניעת מחלות (CDC), הגוף המרכזי בארצות הברית שחוקר כיצד למנוע מחלות ופציעות אסור לחקור היבטים של מגבלות על נשק. הגבלות דומות הוטלו על סוכנויות ממשלתיות נוספות. התוצאה היא שהתקצוב הממשלתי למחקרים ומחקרים על נשק חם ירדו באופן חד מאוד. מעל 33 אלף מתושבי ארה"ב מתים בכל שנה עקב ירי בנשק קל. שיעור המוות מנשק חם גבוהה בארצות הברית לעומת מדינות מערביות אחרות גבוה פי 7. שיעור הרצח בארצות הברית שמעורב בו נשק חם גבוה פי 19 לעומת מדינות מערביות אחרות, הלובי הפוליטי של חברות הנשק חיוני להמשך המצב האבסורדי הזה – שבו הפחד מפני אלימות ונשק גורר מצב של קניית עוד נשקים.
"הרולניקיסטים צופים בשימוע בקונגרס של מנכ"לי ענקיות הטכנולוגיה בשקיקה, מחכים לראות כיצד "ישחטו" הפוליטיקאים את אנשי העסקים העשירים,"
זו כבר טענת איש קש קלאסית. ממתי לרולניק הטיף נגד אנשים עשירים? זה עיוות גמור של מה שהוא אומר.
רולניק וכן אנשים רבים אחרים – כולל לדוגמה המחוקקים באירופה – מודאגים מהכוח של רשתות חברתיות לקבוע ולנווט את השיח , מהשפעתם הרבה של קומץ אנשים עשירים , ובמיוחד תאגידים גדולים (זה שונה – תאגיד הוא לא אדם) – על הפוליטיקה ועל התרבות. אף אחד מאיתנו לא יודע לפי מה עובד האלגורתים של פייסבוק גוגל או טוויטר ואיך הוא משפיע על השיח הציבורי – מעדויות שיש בינתיים עולה שהוא הרבה פעמים משפיע בצורה בעייתית 0 לדגומה הוא נותן עידוד לדעות קיצוניות יותר, נותן עידוד לפליימינג כדי למשוך עוד קוראים למשך יותר זמן.
אין כאן שום קשר ל"שנאת עשירים" זה סתם טיעון איש קש.