לכבוד יום העצמאות החלטתי לכתוב פוסט קצר על חמש ההצלחות הגדולות וחמשת הכישלונות הגדולים של כלכלת ישראל. להרחבה אתם כמובן מוזמנים לרכוש את ספרי "כסף כחול לבן", זמין בחנויות ובאתרי האינטרנט המובחרים.
נתחיל עם החלק השלילי, חמשת הכישלונות הגדולים.
במקום החמישי ברשימת הכישלונות: חוסר היכולת לקצץ את תקציב הביטחון.
פוליטיקאים ישראלים הצליחו לכפות את מרותם על מערכת הביטחון הישראלית רק בשתי הזדמנויות: בתקופת תכנית הצנע, בשנת 1952, כאשר בן גוריון כפה קיצוץ בתקציב הביטחון והרמטכ"ל דאז יגאל ידין התפטר בתגובה, ובתקופת תכנית הייצוב, בשנת 1985, כאשר ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס הצליחה לקצץ משמעותית את תקציב הביטחון. בתקופות אחרות תקציב הביטחון הלך ותפח, בדרך כלל ללא שום קשר לרמת האיומים הצבאיים שעמדה בפני המדינה, ואנשי הקבע זכו לתנאים פנסיוניים שערורייתיים.
במקום הרביעי: סבסוד החקלאות.
למרות שגם הרצל וגם אחרים הבינו כבר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שעתיד הכלכלה הוא בתיעוש ובטכנולוגיה, ולמרות שגם לעם היהודי וגם לאדמת ארץ ישראל לא היו שום יתרונות יחסיים בחקלאות, רבים ממובילי הציונות האמינו שחזרתם של היהודים לארצם חייבת להיות מלווה בהסבת מקצוע המונית לחקלאות. התוצאה הייתה כישלון שהוביל לבזבוז עצום של כסף, לשיעור התאבדויות גבוה בקרב העולים הראשונים, ולמחירי מזון גבוהים מדי שאנחנו משלמים עד היום.
במקום השלישי: הניסיונות לפזר את האוכלוסייה לפריפריה.
עוד לפני 1948 ניסו הארגונים הציוניים לפזר את המתיישבים אל הפריפריה הרחוקה, מתוך אמונה (מוצדקת) שהדבר יקבע את גבולות המדינה העתידית, אך המגמה לא נעצרה עם הקמת המדינה וממשיכה עד ימינו. ייתכן שהיה בכך היגיון צבאי בתקופות מסוימות, אבל מבחינה כלכלית סבסוד הפריפריה הוא כישלון מוחלט, המבטא חוסר הבנה של ההתפתחות הגיאוגרפית של כלכלות.
במקום השני: סבסוד ילודה.
סבסוד ילודה בישראל מתבטא בקצבאות הילדים, ובשלל הטבות במערכות החינוך והבריאות המוזילות את העלות של גידול ילדים. הסבסוד החל בתור ניסיון לפצות את העולים מארצות המזרח על התנאים הקשים במעברות, אך מאז הוא גדל משמעותית, והוביל בעיקר לגידול בילודה בקרב קבוצות אוכלוסייה פחות משכילות שנוטות פחות להשתתף בשוק העבודה. בטווח הארוך, ייתכן שסבסוד הילודה יסכן את עצם קיומו של החלום הציוני.
במקום הראשון ברשימת הכישלונות: השליטה הריכוזית בחסכונות ובהשקעות עד שנות השמונים.
במשך עשרות שנים קרנות הפנסיה של הציבור הישראלי נוהלו על ידי ההסתדרות, שביחד עם גופים ממשלתיים הכווינה את כל החסכונות וההשקעות במשק הישראלי למפעלים הכושלים של חברת העובדים והקיבוצים, ולכל מני סובסידיות לתעשיות שכלכלנים ידעו מלכתחילה שאין להן שום סיכוי להתפתח בישראל. זו הייתה התקופה שבה במדינות אחרות נוסדו שלל תאגידים בינלאומיים מצליחים, ביניהם חברות בתחומי האלקטרוניקה והמחשוב – תחומים שרק בדיעבד גילינו שיש לנו יתרון יחסי בהם.
ועכשיו, אחרי שהתבאסנו מהכישלונות, הגיע הזמן לחלק החיובי: חמש ההצלחות הכלכליות הגדולות ביותר של מדינת ישראל ותושביה!
במקום החמישי: ההייטק הישראלי.
בעשורים האחרונים המגזר הטכנולוגי מוביל את המשק הישראלי בכל הקשור לצמיחה, לפריון העובדים, למשכורות ותנאי העבודה, והוא מהווה חלק משמעותי מהיצוא הישראלי. אז למה רק מקום חמישי? מכיוון שלדעתי קשה לקרוא לזה "הצלחה", אלא יותר מזל שהמדיניות הגרועה של ממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחה להרוג לגמרי את הרוח היזמית של העם היהודי. מדיניות טובה יותר הייתה מובילה, כאמור, להיווצרות של תאגידי ענק כדוגמת סמסונג ונוקיה בישראל, ולכך שהפירות של היתרון היחסי היו מגיעים מוקדם יותר ומתפזרים על פני חלק גדול יותר מהאוכלוסייה.
במקום הרביעי: קליטת העלייה מברית המועצות בשנות התשעים.
אמנם ממשלת ישראל הייתה צריכה להתחנן בפני האמריקנים שיסגרו את שעריהם בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, מכיוון שרבים העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, אבל הקליטה של אלו שהגיעו בסופו של דבר לכאן הייתה הצלחה מדהימה יחסית לקליטת גלי הגירה כאלו במקומות אחרים בעולם: השכר הממוצע במשק כמעט שלא נפגע, האבטלה לא גדלה, ורבים מהעולים הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה בהצלחה, גם אם חלקם נאלצו לרדת מעט במדרג התעסוקתי. ילדיהם זכו למוביליות כלכלית מהירה במיוחד.
במקום השלישי ברשימת ההצלחות: הרפורמות הכלכליות של נתניהו ב-2003.
תחת לחצים לא פשוטים, בתקופה של משבר כלכלי ובטחוני, הצליחו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר בנימין נתניהו להעביר רפורמות כלכליות קשוחות למדי, אשר כללו ביטול פטורים ממס, הרחבת בסיס המס, הפחתת מס חברות, הפרטת חברות, וקיצוצים בקצבאות ובמגזר הציבורי. נתניהו חטף אש רבה על הרפורמות, ואולי זוהי הסיבה למפלת הליכוד בבחירות של 2006, אבל הן התניעו תקופה של צמיחה כלכלית מהירה וגידול בשיעורי התעסוקה, והיוו שינוי מגמה חיובי ודרמטי.
במקום השני: תכנית הייצוב של 1985.
בתנאים של אינפלציה גבוהה וחוסר אמון בין הימין לשמאל, בין אשכנזים למזרחיים, בין מרכז ובין פריפריה, בין קיבוצניקים ובין עירוניים, בין אנשי ההסתדרות ובין כלכלנים, הצליחה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר להעביר רפורמות לא פשוטות. מדינות אחרות נקלעו באותן התנאים למלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, או סתם ניסו לדחות עוד את הקץ והידרדרו מבחינה כלכלית, אבל ישראל הוכיחה בשנת 1985 שהיא שייכת לקבוצת המדינות המערביות, ומסוגלת להתגבר על קבוצות האינטרס ולהנהיג מדיניות כלכלית רציונלית, לפחות בעת משבר קשה.
ובמקום הראשון, ההצלחה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל ותושביה בתחום הכלכלי: קליטת העלייה ההמונית עם קום המדינה.
גל העלייה שהחל בשנת 1948 היה אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר במאה ה-20, יחסית לגודלה של המדינה הקולטת, והרבה יותר מאתגר לקליטה מהעלייה מברית המועצות. ישראל הייתה אז ענייה יותר, רבים מהעולים הגיעו לישראל חסרי כל וללא שום כישורים רלוונטיים לשוק העבודה המקומי, ביניהם גם עולים רבים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון שרמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה. במשך שנים רבות נאלצו העולים לחיות בעוני, ותופעות של אפליה וגזענות היו נפוצות, אבל בראייה לאחור קליטת העלייה הייתה הצלחה מדהימה מבחינת המוביליות הכלכלית של העולים וילדיהם, מבחינת היכולת לקלוט את העלייה ללא פגיעה דרמטית ברמת החיים המקומית, ומבחינת ההשתלבות החברתית של העולים בחברה הישראלית. גורמי ההצלחה הזו היו קודם כל הלכידות החברתית ורמת האמון הגבוהה בישראל.
יום עצמאות שמח!
דעת מיעוט 
יש כאן כשל לוגי . במקום השני של הכשלונות – יש את הנושא של סבסוד ילודה (ועוד יותר מכך – עידוד ילודה כחלק מהתרבות) – לעומת זאת אתה קובע שמדובר באיום אפשרי על עתידה של המדינה. זאת לעומת הכשל במקום הראשון – שהוא נזק לטווח מוגבל שכבר תוקן. הנזק הזה הוא בעיקר כלכלי – פרושו שכולנו הפכו יותר עניים בגללו – וזאת לעומת נזק של איום על קיום המדינה דבר שיכול לעלות גם בחיי אדם רבים
אני מסכים שגידול מתמיד של האוכלוסיה הוא דבר בעייתי -לא רק בגלל הנטיה של הולדת ילדים רבים לא משכילים – אם היינו יכולים להעניק הון אנושי לכל הילדים האלה – הבעיה הזו היתה פחות בעייתית – אלא בגלל שאנחנו גם תלויים בהון סביבתי – אוויר לנשום, מים לשתות, מזון לאכול , אקלים שאפשר לחיות בו – ככל שיש יותר אנשים בפלנטה – וככל שהם צורכים יותר משאבי טבע ומשפיעים יותר על מערכות אקולוגיות – כך ה"הון הסביבתי" נשחק – לדוגמה קיימת הכחדה עולמית של הרבה מיני בעלי חיים, מגמות של מדבור ומגמות של ייבוש נהרות ואגמים ברחבי העולם – זו בעיה עולמית אבל גם בעיה לאומית שלנו – שכן הפרוש הוא שישראל תורמת יותר לנזק הסביבתי ובמיוחד רגישה יותר לבעיות סביבתיות אפשריות – לדוגמה כיום אנחנו תלויים באנרגיה מחצבית לשם התפתלת מים ואנחנו תלויים בהמשך יבוא מזון – ולכן בשוק המזון העולמי – לשם הספקת מזון. כל פגיעה אפשרית בדברים האלה – נניח מלחמה או אסון סביבתי – פרושו חוסן נמוך יותר של ישראל ופונציאל נזק עצום.