Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אקטואליה’ Category

בתקופה קשה של משבר חסר תקדים מתברר, שוב, שאין שום מבוגרים אחראיים ויודעי כל שם למעלה, אלא בסך הכל בני אדם, מבולבלים ומפוחדים כמו כולנו, שההתמחות שלהם היא בלהניע אותנו לפעולה, לנגח את מתחריהם ולצבור פופולריות באמצעות סיסמאות, אידיאולוגיות גדולות ונושאים ברומו של עולם.

ומי לא אוהב נושאים ברומו של עולם? כן סיפוח, לא סיפוח, קפיטליזם, סוציאליזם, חופש, שוויון, דמוקרטיה, שחיתות, התחממות גלובאלית, טבע האדם, שלום ומלחמה, הכל מרתק ושובה את הדמיון שלנו, תחביב אינטלקטואלי ראוי בהחלט לזמן הפנוי, כמו לפתור תשבץ או לקרוא ספר, אבל אלו לא השאלות החשובות בעת משבר חמור.

השאלה החשובה כרגע היא איך אתם, באופן אישי, מתמודדים עם השינוי שמתרחש בעולם. האם תיכנעו לייאוש? האם הספקתם לצבור כריות ביטחון? האם הגעתם למעמד תעסוקתי שמאפשר לכם לעבור משברים? להגר למדינות אחרות? האם תצליחו לשנות את ההרגלים שלכם כעת במהירות מספקת? כיצד תוכלו לתמוך בחברים ובני משפחה שנקלעו לקשיים, או לחילופין להיעזר בהם? ומהו הלקח לפעם הבאה?

אפשר לקרוא לגישה הזו "אינדיבידואליזם רדיקאלי", אני מניח. איני אומר שזה לא חשוב כלל מי ישב בכיסא ראש הממשלה, אך אם אתם לא בעסקי מכירת העיתונים, סביר שההתמקדות שלכם בכך היא מעבר לכל פרופורציה. מדינות עולות ונופלות כמו הגלים שעל פני הים, נסחפות עם מגמות טכנולוגיות ודמוגרפיות מורכבות שאין שום אפשרות לחזות אותם, וההשפעה של כל אחד מאיתנו על כך היא אפסית, אבל השפעתנו על החיים שלנו היא עצומה.

אם אתם תולים את תקוותיכם בפוליטיקאי מסויים, באידיאולוגיה מסויימת, במומחים, ובאמת מאמינים שאם רק תצליחו לשכנע מספיק אנשים הכל ישתנה, זה הזמן שלכם להביט במראה, ולהבין שמנצלים אתכם. בעת צרה אמיתית כולנו בסופו של דבר מתמודדים עם העולם לבדנו, עם הסביבה הקרובה של חברים, שכנים ובני משפחה.

כך היה בעת מלחמות העולם, והשואה, ואסונות טבע קשים, וזהו המצב גם כיום. אף אחד לא יעזור לכם, אף אחד לא יציל אתכם. כל מה שהם יכולים לעשות שם למעלה זה להשתמש בכם, להסית אתכם נגד יריביהם ולהבטיח הבטחות ריקות. לא בהכרח בגלל שהם מרושעים או מושחתים, אלא בגלל שהם מוגבלים, בדיוק כמונו.

Read Full Post »

בשנות הארבעים של המאה העשרים, בזמן שהעולם כולו היה עסוק במלחמה, הופיע לראשונה סגנון מוזיקלי חדש: הרוקנרול. לא במקרה, הסגנון החדש צמח בערים הגדולות של ארצות הברית. הגיטרות, התופים והסגנון המהיר הם תוצאה של ההשפעה הדדית של מוזיקאים שחורים ולבנים בשנות הארבעים של המאה ה-20, אשר למדו האחד מהשני כלים ומקצבים, ושילבו את ניסיונם לכדי סגנון ייחודי וחדש שצמח מתוך הבלוז, הג'אז והסגנונות האחרים. מוזיקאים אפריקנים או אירופאים לא היו מסוגלים לפתח את הרוקנרול לבדם; רק השילוב יוצא הדופן שנוצר בארצות הברית אפשר זאת. זהו אינו מקרה יוצא דופן – חלק ניכר מהפיתוחים התרבותיים, האמנותיים, הקולינריים, הפיננסיים והטכנולוגיים שהופיעו בארצות הברית במאה וחמישים השנים האחרונות הם תוצאה של שיתוף פעולה והשפעה הדדית בין אמריקנים שהגיעו מארצות ומתרבויות שונות לגמרי. עוצמתה של ארצות הברית נובעת מאותו שילוב של גרמנים, אירים, איטלקים, פולנים, סינים, פורטוריקנים ורבים אחרים, שכל אחד מהם הגיע לצפון אמריקה עם מטען תרבותי אחר, כישורים אחרים, ידע אחר, השקפות עולם אחרות. מחקרים העלו עדויות לכך שגיוון אתני השפיע לחיוב על השכר בערים בארצות הברית, על פריון העבודה, ועל צמיחתן של ערים בבריטניה. תוצאות דומות עולות גם מניתוח המגוון האנושי בהנהלות של חברות: פירמות בעלות מגוון אנושי רב יותר בקרב הבעלים או השותפים נוטות להיות חדשניות ומצליחות יותר.

אך לכל אותן התפתחויות חיוביות תמיד נלווה הצד האפל של המגוון האנושי והאתני, שאליו נחשפנו גם בשבועות האחרונים. מאבקים אלימים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית התרחשו עוד במאה ה-19, כפי שניתן לראות בסרט "כנופיות ניו יורק", המתאר את היריבות בין מהגרים איריים לבין "וותיקים" שרובם ממוצא אנגלי. גם מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות ביותר בעידן המודרני, היא במידה מסוימת תוצאה של הבדלי השקפות ופערים תרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לאורך כל המאה ה-19 התרחשו מהומות, התפרעויות ומרידות, ביניהם מספר התקפות של לבנים על עבדים שחורים משוחררים, מאבקים בין פרוטסטנטים וקתולים, התקפות על מהגרים סיניים, ואפילו קרבות בין פלגים שונים במשטרה. מגמה זו המשיכה אל תוך המאה ה-20, עם שלל מהומות שחלק ניכר מהן על רקע גזעי, למשל במסגרת "הקיץ האדום" של 1919, ובשנת 1943, כאשר בחודש יוני הנשיא רוזוולט נאלץ לשלוח אלפי חיילים כדי להרגיע את המתפרעים בדטרויט, ובחודש אוגוסט פרצו מהומות בניו יורק בעקבות ירי של שוטרים לבנים בחייל שחור, ועוד מקרים רבים נוספים. ישנם כאלו המקשרים בין המהומות הנוכחיות ובין כהונתו של טראמפ, אך הם ככל הנראה ניחנו בזיכרון קצר; מהומות על רקע גזעי התרחשו גם בשנים 2015, 2014, 2011, וכן מספר פעמים בעשור שלפני כן, ובכל עשור אחר בתולדות ארצות הברית, בלי קשר לזהות הנשיא המכהן.

ההשפעה השלילית של מגוון אנושי גבוה איננה ייחודית לארצות הברית. למשל, מחקר מעניין השווה בין מתחמים של דיור ציבורי למהגרים עניים בצרפת, שבחלקם מרבית המהגרים מגיעים מאותה המדינה ובחלקם הם מגיעים ממגוון רחב של מדינות. לפי התוצאות, רמה גבוהה יותר של מגוון אתני בקרב המהגרים הביאה לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הדיירים, להגדלת שכיחותם של מקרי הוונדליזם ולירידה ברמת התחזוקה. רבים תולים את הנחשלות הכלכלית של מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במגוון האתני השורר באזור הזה, שהוא הגבוה ביותר בעולם. מחקרים על מדינות שונות מצאו בין השאר כי מגוון אתני פוגע בהשקעה בחינוך ובתשתיות, במימון מערכות חינוך בסיסיות, ובשיתוף הפעולה הנדרש למניעת נזקים סביבתיים. גם במדינות הנורדיות, הנתפסות בתור "מודל סוציאל-דמוקרטי", הגירה אשר הגדילה את המגוון האנושי הובילה לירידה בתמיכה במימון ציבורי של השכלה ובריאות. כאן בישראל סירבו מרבית הקיבוצים לקבל אליהם את העולים היהודים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת, למרות שספגו עקב כך ביקורת קשה מבן גוריון – הם ידעו טוב מאוד שהמודל השיתופי הסוציאליסטי שלהם תלוי באופן קריטי בכך שהאוכלוסייה תהיה הומוגנית כמו בשבדיה.

בספר "מסע האנושות" (בהוצאת כינרת), שכתבתי בשיתוף עם עודד גלאור, אנחנו מייחדים פרק שלם להשפעת המגוון האנושי על התפתחותן של מדינות. עודד ושותפיו הראו במחקריהם כיצד ניתן להשתמש במגוון הגנטי בתור מדד טוב לרמת המגוון האנושי במדינות שונות, ומצאו כי השפעת המגוון האנושי על שגשוג כלכלי נראית כמו "גבעה": מגוון נמוך מדי או גבוה מדי מוביל לעוני, בעוד שהרמה האופטימאלית של מגוון נמצאת באמצע. הסיבה לכך היא שמגוון נמוך מדי מוביל לשמרנות וסגירות בפני מסחר ורעיונות חדשים, בעוד שמגוון גבוה מדי מוביל לאלימות ולקושי בשיתוף פעולה. מחקרי המשך מצאו השפעות של המגוון האנושי על רמת חוסר האמון באוכלוסייה, על מלחמות אזרחים, על עלייתם של משטרים אוטוקרטיים ועוד.

למשקיפים מבחוץ נראית האומה האמריקנית כיום כאילו שהיא קרועה מבפנים, לא מסוגלת להתמודד עם העול ההיסטורי של העבדות והגזענות, לא מעוניינת להגיע לרמת ההרמוניה והשלווה של מדינות מפותחות אחרות. אך זוהי תמונה שגויה.

ראשית, מכיוון שההשוואה למדינות מפותחות אחרות, שרובן הומוגניות הרבה יותר, היא שגויה. איננו יודעים כיצד היו נוהגים שוטרים בשוודיה, הולנד או יפן לו היו מתחים אתניים וגזעיים משמעותיים במדינות אלו. בהחלט סביר שבמצב של מגוון אנושי גבוה גם במדינות האלו התמיכה במערכה במערכת רווחה נדיבה הייתה נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר מהילדים היו לומדים בבתי ספר פרטיים, ורבים היו תומכים בזכות האישית לנשיאת נשק. ושנית, מכיוון שהמגוון האנושי הוא מקור עוצמה משמעותי עבור האומה האמריקנית, שאפשר לה להפוך למעצמה טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אמנותית, ולקדם חדשנות יוצאת דופן בכל תחום אפשרי. למרות כל חסרונותיה, ארצות הברית ממשיכה לשאוב גם מישראל וגם ממדינות אחרות את טובי המוחות – גברים ונשים שמחפשים את האתגר, את המגוון ואת ההשפעות ההדדיות, ואולי גם מעוניינים לברוח מההומוגניות המשעממת של מדינות המוצא שלהם. עד כה המאפיינים החיוביים של המגוון האנושי הגבוה בארה"ב עלו בהשפעתם על המאפיינים השליליים, ואין סיבה לחשוב שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.

 

Read Full Post »

הכנסה בסיסית אוניברסלית היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה אוטומטית ובלתי מותנית המוענקת לכל אזרח במדינה. כל אחד ואחת מקבל מהממשלה מדי חודש תשלום לחשבון הבנק. בחלק מההצעות גובה התשלום החודשי תלוי בגיל, אך מלבד זאת הוא לא תלוי בשום מאפיין אחר של הפרט. מדובר ברעיון וותיק למדי, שהוצע בגירסאות שונות כבר לפני מאות שנים ונתמך בין השאר על ידי הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק, המתמטיקאי בן המאה ה-18 המרקיז דה-קונדורסה, וכן הוגים מאוחרים יותר כגון ג'ון סטיוארט מיל, ברטרנד רסל ומילטון פרידמן.

בשבועות האחרונים מגפת הקורונה החזירה את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית לאופנה, וד"ר אמיר ברנע פרסם מאמר בנושא במדור הדעות של "הארץ". בדומה להוגים אחרים מהצד השמאלי של המפה האידיאולוגית, ברנע רואה בהכנסה בסיסית "הזדמנות להשיג יעדים חברתיים" ולמעשה להגדיל את המיסוי על עשירים. אך אין שום קשר בין הכנסה בסיסית ובין מיסוי עשירים, ואין שום קשר בין מיסוי עשירים ובין מגפת הקורונה; אפשר להגדיל את המס על העשירים גם בלי הכנסה בסיסית ובלי מגפה עולמית, ואפשר גם להקטינו במסגרת מעבר להכנסה בסיסית ותוך כדי מגפה עולמית.

טיעונים רבים בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית מלווים ברטוריקה שקרית על "חלוקת משאבי הטבע של המדינה לכלל התושבים", ומבטיחים שלל ניסים ונפלאות שלא יקרו. חשוב להבין שהכנסה בסיסית אוניברסלית איננה פתרון קסם. במציאות, אם ניקח את כל הונו של יצחק תשובה (לפני שהוא הצטמק בעקבות משבר הקורונה) ונחלק אותו בין כל אזרחי ישראל מעל גיל 14, נקבל בסך הכל כ-570 דולרים לאדם באופן חד פעמי, וכמובן נפגע באופן אנוש בתמריצים להשקעה ויזמות. לממשלה אין עץ כסף נסתר שממנו אפשר לחלק לכל אחד מאיתנו אלפי שקלים מדי חודש. כדי לחלק לכל אזרחי ישראל סכום משמעותי באופן קבוע ולא חד פעמי, מדי חודש, אי אפשר רק "למסות את העשירים" או "להלאים את משאבי הטבע". נדרש הרבה יותר כסף, נדרש למסות את כולם.

לפני כשנתיים פרסמתי מחקר מקיף בשיתוף עם מיכאל שראל על יישום אפשרי של הכנסה בסיסית בישראל, שבמרכזו סימולציה בנוגע לסכומים שניתן לחלק ולאפשרויות המימון של התכנית. תוצאות המחקר מעלות שניתן להעניק לכל אדם בוגר בישראל סכום של כ- 1,200 – 1,500 ש"ח בחודש באמצעות ביטול של שלל הטבות ומס וקצבאות והעלאה משמעותית בנטל המס. בניתי את ההצעה כך שעבור מרבית העובדים הגידול במיסים יהיה שווה בערך להכנסה הבסיסית שהם יקבלו, כך שמצבם של מרבית משקי הבית לא ישתנה בעקבות הרפורמה. הסכום נשמע נמוך למדי, ובכל זאת הוא דורש את ביטול רוב הקצבאות הקיימות וכן גידול דרמטי במיסים כדי לממנו. סכומים גבוהים יותר, כגון הצעתו של ד"ר ברנע להכנסה בסיסית של 1000 דולרים בחודש, דורשים שיעורי מס דרקוניים על מעמד הביניים וקיצוץ חד בהוצאות הממשלה על סעיפים מרכזיים כגון בריאות, חינוך וביטחון. אשמח לראות חישוב מצד ד"ר ברנע המדגים את האפשרות לממן מהלך שכזה.

רבים מתאכזבים ברגע שהם מבינים שהכנסה בסיסית אוניברסלית לא תהפוך אותם לעשירים יותר. מדוע פילוסופים וכלכלנים רבים תומכים בכל זאת במעבר להכנסה בסיסית?

הסיבה לכך היא שמערכות הרווחה הנוכחיות במדינות המערב בנויות באופן עקום. קצבאות לאימהות חד הוריות, למשל, תלויות בכך שהן לא ינשאו מחדש, ובכך שהכנסתן תישאר נמוכה יחסית. על כן, אימהות חד הוריות הנמצאות בזוגיות מעדיפות שלא להתחתן, ואין להן גם תמריצים להתקדם בעבודה ולצאת ממלכודת העוני. כך גם לגבי מנגנוני רווחה אחרים. הכנסה בסיסית אוניברסלית, לעומת זאת, לא מעוותת את התמריצים ולא פוגעת בחופש הבחירה של הפרטים, ופשוטה מאוד לתפעול מכיוון שהיא איננה תלויה בכלום.

נסו לחשוב על מתכנתת אשר פוטרה כרגע ממשרה בשכר גבוה בחברת היי-טק, ומקבלת דמי אבטלה. נניח שמישהו מציע לה עבודה זמנית בשכר נמוך יחסית, במהלך המשבר, בהעברת קורסים און-ליין לילדים. כרגע אותה מתכנתת לא תוכל לקבל את ההצעה, מכיוון שהיא תאבד את דמי האבטלה. אך אם במקום דמי אבטלה היא מקבלת הכנסה בסיסית שאינה תלויה בדבר, היא תוכל לקבל את ההצעה לעבודה זמנית. המשמעות היא גמישות הרבה יותר גבוהה עבור העובדים, שיעור אבטלה נמוך יותר, ופגיעה נמוכה יותר בפעילות הכלכלית ובתקבולי המיסים של הממשלה.

יתרון נוסף של הכנסה בסיסית הוא החיסכון הבירוקרטי. אין צורך במבחני אמצעים מסובכים, טפסים והגעה למשרדי הביטוח הלאומי, אין צורך להוכיח שפוטרתם מהעבודה, ואין את הסטיגמות הנלוות לדמי אבטלה. כל הזכאים יקבלו את הקצבה, בניגוד לקצבאות לא-אוניברסליות כיום, אשר במקרה הטוב מחולקות רק לכ-70% מהזכאים בגלל קשיים בירוקרטיים.

מסיבות אלו, הכנסה בסיסית אוניברסלית הוצעה גם כפתרון להתמודדות עם אבטלה טכנולוגית רחבת היקף, שייתכן שתתרחש כתוצאה מההתקדמות בבינה מלאכותית ורובוטיקה. בינתיים אין שום עדויות להתפתחות אבטלה טכנולוגית, אבל משבר הקורונה הוביל לתרחיש של אבטלה המונית מסיבה אחרת לגמרי.

בתרחיש הקיצוני, אם כרבע מהאוכלוסייה יישארו מובטלים ותלויים בקצבאות חודשים רבים אחרי סיום הסגר, יהיה הרבה יותר יעיל כבר להעניק לכולם הכנסה בסיסית ופשוט להעלות את המיסים בהתאם לאלו שעובדים, כך שהם יפוצו על עליית המס בקבלת ההכנסה הבסיסית. התוצאה תהיה חיסכון כספי משמעותי והפחתת העומס על עובדי מערכות הרווחה, אך עבור רבים מהמובטלים ההכנסה הבסיסית תהיה נמוכה מדמי האבטלה שהם קיבלו לפני כן, מכיוון שהקצבה זהה לכולם ולא תלויה בשכר הקודם. לא בטוח שהם יהיו מרוצים מכך.

בתרחיש הסביר יותר, של הסרת הסגר בעוד שבועות ספורים והתאוששות הדרגתית של הכלכלה, הכנסה בסיסית קבועה היא לא רעיון טוב. הסכומים המעורבים עצומים, אי אפשר לממן אותם דרך קבע רק מהגדלת הגירעון, והם ידרשו כאמור העלאת מיסים דרמטית אשר עשויה לפגוע בתמריצים לעבודה וצריכה – בדיוק ההפך ממה שרצוי לעשות בעת משבר כלכלי. מלבד זאת, ביטול הקצבאות הקיימות ודמי האבטלה עשוי לפגוע במשפחות רבות בתקופה שהיא קשה ולחוצה ממילא.

הכנסה בסיסית היא רעיון טוב עבור מדינות שהן עשירות מספיק כדי להעניק קצבה משמעותית, או שהאבטלה אצלן נמוכה כך שרק מעטים באמת צריכים לחיות רק מהקצבה. כרגע, לנוכח מגפת הקורונה, איננו זקוקים להכנסה בסיסית, אלא לרפורמות המאיצות את הפעילות הכלכלית, מקילות על יוקר המחיה וחוסכות כסף עבור הממשלה, כגון ייעול המגזר הציבורי, מאבק בבירוקרטיה ופתיחת שווקים למסחר חופשי.

 

Read Full Post »

ראשית כל, דמי אבטלה. מדובר במנגנון קיים, אוטומטי, שעוזר באופן ישיר למשקי הבית שנפגעו במידה הרבה ביותר. אין שום סיבה להגדיל כל מני קצבאות, המשבר הזה לא מטיל עול כלכלי מיוחד על קשישים / נכים / הורים לילדים וכדומה. הוא מטיל עול על מי שאיבד את עבודתו, ואלו הם האנשים שלהם עלינו לעזור.

לדעתי אין טעם כיום ב"שליחת צ'ק" לכלל הציבור. המשבר הנוכחי הוא כרגע בצד ההיצע, לא בצד הביקוש, הוא אמור להיות זמני, בהחלט יתכן שהסגר יבוטל אחרי פסח, אין צורך לעודד ביקושים, וגם אי אפשר כי ממילא הרבה עסקים סגורים.

שנית, נדרש לחשוב על העסקים שנסגרו באופן זמני כתוצאה מהסגר: אנחנו רוצים שהם יוכלו להתאושש ולחזור לפעול אחרי ש"נדליק את הכלכלה מחדש", וישכרו את העובדים המובטלים.

אני מאוד מתנגד לסובסידיות למגזר העסקי בזמנים רגילים. בניגוד למה שאחרים אוהבים לטעון אני נגד דרוויניזם חברתי, אבל אני לגמרי בעד דרוויניזם עסקי, שהעסקים היעילים ידחקו את הלא-יעילים. זו התרומה של תחרות לצמיחה הכלכלית.

השאלה היא איך אפשר כרגע לעזור לעסקים שנפגעו זמנית לשרוד את המשבר, מבלי להציל כל מני פירמות שהיו על סף קריסה עוד לפני המשבר ורוצות עכשיו לנצל את העניין כדי לקבל קצת כסף ולשרוד עוד שנה-שנתיים. אין תשובה מושלמת, אבל עזרה בדמות הלוואות, ערבויות ודחיית תשלומים לממשלה ולגופים ציבוריים (חשמל, מים, עיריות) שהיא אחידה על פני כל סוגי הפירמות היא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. לא צריך לשלוח חבילות הצלה לחברות ספציפיות שקרסו, ולא צריך לתת פרס מיוחד לפירמות שהתנהגו בחוסר זהירות יוצא דופן.

לפעמים אני שומע טיעונים בעד העברת כסף מפירמות מסוימות לאחרות. למשל, שהבנקים יוותרו לעסקים אחרים על החובות, או שהקניונים יפסיקו לגבות דמי שכירות מחנויות. אני לא רואה מה הערך בזה. פירמות הן לא בני אדם, אין שום היגיון ב"סוציאליזם של עסקים" שמעביר כסף מעסקים "גדולים" לעסקים "קטנים". לפעמים עסקים קטנים מפרנסים מספר מצומצם של אנשים עשירים למדי (קליניקה של רופא שיניים), ועסקים גדולים מפרנסים אלפי אנשים עניים יחסית (סופרמרקטים). אין סיבה להעביר כסף מסוג מסוים של עסקים לסוג אחר.

את התמיכה הזו של הממשלה בציבור ובמגזר העסקי צריך לממן על ידי הגדלת הגירעון ועל ידי קיצוץ חד ומיידי באותם חלקים של המגזר הציבורי שאינם נדרשים למאבק במגפה, כולל קיצוץ רוחבי במשכורות במגזר הציבורי. זה לא אומר שאני תומך כרגע במדיניות צנע, הוצאות הממשלה הולכות לגדול דרמטית וזה בסדר גמור. אבל ההשקפה שלפיה כל הגדלת הוצאה ממשלתית כלשהי כרגע היא בהכרח חיובית וכל קיצוץ הוא בהכרח שלילי היא שטחית ומטופשת. יש מקומות שראוי להרחיב, ויש מקומות שראוי לקצץ.

מה צריך להיות גובה התמיכה? תלוי במגבלות התקציב. קל לצעוק, כמו שרבים עושים כיום, שהממשלה צריכה להיות "נדיבה" יותר, אבל נדיבותה של הממשלה מגיעה על חשבון הציבור. אנחנו וילדינו נצטרך להחזיר את החובות שהממשלה צוברת כעת. מדינות שערב המשבר שמרו על חובות נמוכים יותר, או שמקצצות יותר בתחומים שאינם נדרשים, יכולות להרשות לעצמן להיות יותר נדיבות כעת עם דמי האבטלה והסיוע לעסקים. עד כה התוכניות של משרד האוצר נראות לי סבירות למדי.

סביר שבשלב עתידי כלשהו המדיניות הנוכחית תוחלף במדיניות צנע של מיסים גבוהים וקיצוצי הוצאות, במטרה להוריד את הגירעון. הייתי כותב מילה או שתיים על הצורך כעת ברפורמות תומכות צמיחה שיעזרו לנו לצאת מהמשבר ביום שאחרי ולהקל על מדיניות הצנע, אבל יש לי אפס אמון במקבלי ההחלטות ובמידת יכולתם או רצונם לחשוב לטווח רחוק כזה, אז אולי קצת חבל על המאמץ.

Read Full Post »

הערה: הרשומה פורסמה לראשונה בבלוג שלי באתר "הארץ"


"בטווח הארוך כולם מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, אך הוא טעה, גם בנוגע למגיפות. אפילו במגיפת "המוות השחור" ששטפה את אסיה ואירופה במאה ה-14 לא כולם מתו. ערים רבות איבדו כמחצית מתושביהן, אבל המחצית השנייה נותרה בחיים, ועבורם ועבור צאצאיהם למגיפה היו השלכות חשובות בטווח הארוך – כפי שבוודאי יהיו למגיפת הקורונה.

השלכות המגיפה השחורה הן בין הדוגמאות המתוארות בספרי החדש "מסע האנושות", שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור, אשר יצא בשבוע שעבר לחנויות (בימים אלו עדיף כמובן להוריד אותו לקינדל). הספר שלנו עוסק בשתי שאלות עיקריות: מדוע רמת החיים של בני האדם נשארה פחות או יותר קבועה לאורך ההיסטוריה עד לפני כמאתיים שנה ואז החלה לנסוק לפתע, ומדוע הנסיקה החלה מוקדם יחסית באזורים מסויימים, וכך הובילה להיווצרות פערי העושר המודרניים. התשובה לשתי השאלות הללו טמונה באופן שבו אירועים מהעבר הרחוק, ביניהם מגפות, השפיעו על גורלם של עמים מאות ולעיתים אפילו אלפי שנים אל העתיד.

בדומה לקורונה, גם מקורה של המגיפה השחורה היה בסין, וגם היא הגיעה לאירופה דרך איטליה בעיקר. התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר את המגמות של אוכלוסיית אנגליה והשכר הממוצע לעובדים בחקלאות במהלך המגפה השחורה.

כפי שניתן לראות, אוכלוסיית אנגליה פחתה בקצב מפחיד במהלך אמצע המאה ה-14. אך בעקבות המחסור בכוח אדם גדל במקביל שכרם של האיכרים ששרדו את המגיפה. השדות, טחנות הקמח והציוד החקלאי לא הושמדו במגיפה, ובגלל הביקוש לעובדים השורדים חוו בדורות הבאים צמיחה מהירה ברמת החיים. צמיחה זו הובילה לגידול בילודה ולירידה בשיעורי התמותה מגורמים כגון קור ורעב. כתוצאה ממגמות אלו, החל מהמאה ה-16 ניתן לראות בתרשים גידול אוכלוסייה מהיר, שלווה גם בירידת שכר, ככל שהיצע העובדים גדל.

מגמות אלו הן דוגמה למלכודת העוני המלתוסיאנית, שבה היה המין האנושי לכוד מאז הופעתו (כמו כל שאר המינים עלי אדמות). במסגרת מלכודת העוני, קדמה טכנולוגית לא שיפרה את רמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהיא הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר. אם פיתחתם טחנת קמח המסוגלת לייצר יותר כיכרות לחם בשנה, בדור הראשון יתכן שרמת חייכם תגדל, אבל בדורות הבאים שיעורי התמותה יפחתו, שיעורי הילודה יגדלו, האוכלוסייה תגדל, ובסופו של דבר מספר כיכרות הלחם פר אדם יחזור לרמתו ההתחלתית, מכיוון שאי אפשר לרצף את הארץ כולה בטחנות קמח. באופן דומה, אירועים שליליים כגון מגפת המוות השחור לא פגעו ברמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהירידה בגודל האוכלוסייה הובילה לעלייה בשכר ובסופו של דבר לגידול אוכלוסייה, כפי שניתן לראות בתרשים. בטווח "הבינוני" (למעלה ממאה שנים…) רמת החיים עלתה, ובטווח הארוך יותר רמת החיים באנגליה חזרה בערך לנקודת ההתחלה.

אך למגיפה השחורה היו השלכות נוספות, ארוכות טווח אפילו יותר. במערב אירופה היא שינתה את שיווי המשקל בין אצילים ובין איכרים, והעניקה יותר כוח פוליטי לאחרונים. המערכת הפיאודלית התערערה באופן משמעותי ובסופו של דבר קרסה. אצולת הקרקעות נחלשה, והחלה עלייתם של הסוחרים, שבהמשך ישנו גם את שיווי המשקל הפוליטי בפרלמנטים של המדינות השונות וישברו רבים מהמונופולים שהחזיקו האצילים. מלבד זאת, המחסור באיכרים בזמן המגיפה עודד את התפתחותן של טכנולוגיות אשר חוסכות בכוח אדם, כגון הסתמכות גבוהה יותר על בעלי חיים ועל מיכון בחקלאות. ישנם המשערים שהמגיפה השחורה הייתה נקודת המפנה שהציתה שורה של תהליכים כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר לפריצתה של המהפכה התעשייתית במערב אירופה.

כמעט חמש מאות שנים לאחר המגיפה השחורה, הכתה מגיפה משמעותית נוספת בעולם. הדיווחים הראשונים על השפעת הספרדית הופיעו בשנת 1918, בתקופה שבה אירופה הייתה עדיין שקועה במלחמת העולם הראשונה. תנועות האוכלוסייה הגדולות במהלך המלחמה והתנאים הקשים שבהם היו שרויים החיילים היו מהגורמים שהפיצו את המגיפה במהירות. בניגוד לקורונה השפעת הספרדית קטלה דווקא אנשים צעירים ובריאים בדרך כלל, וההערכות הן כי כרבע מאוכלוסיית העולם נדבקו בה, וכ-5% מהאנושות מתו ממנה. במקומות רבים נסגרו החנויות, אנשים ניסו להימנע ממגע ככל האפשר ומערכת הבריאות קרסה תחת העומס. אך בגלל המלחמה והמהירות שבה התפשטה המגיפה, התקשורת לא סיקרה אותה בהרחבה, באזורים רבים התושבים כלל לא היו מודעים לקיומה, והשלכותיה נחקרו ביסודיות רק עשורים רבים לאחר מכן.

היסטוריונים מעריכים כי מגפת השפעת הספרדית השפיעה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיא פגעה בעוצמה קשה יחסית בצבאות של גרמניה ואוסטריה. מספר מחקרים אשר בחנו את דור הילדים שנולדו בזמן המגפה, מצאו כי לאורך כל ימי חייהם ילדים אלו סבלו משיעורים גבוהים יותר של נכות, ומרמות השכלה ושכר נמוכות יותר, בהשוואה לדורות שנולדו מעט לפני המגפה או מעט אחריה.

בשלב זה איננו יודעים עוד כיצד ומתי יסתיים משבר הקורונה, אך קשה להאמין שלמשבר חמור כל כך לא יהיו השלכות ארוכות טווח – מעבר לאבטלה, לגירעון הגבוה ולפגיעה בצמיחה הכלכלית בשנה הקרובה. אחת ההשלכות האפשריות היא גידול בשיעור העובדים מהבית גם אחרי שהמגיפה תחלוף, זינוק בשימוש בלימודים מקוונים כתחליף להליכה לאוניברסיטה, וכן התפתחויות טכנולוגיות התומכות במגמות הללו. למשל, למה שישראלי המתגורר בקריית שמונה ומעוניין ללמוד תכנות יסתפק במכללה מקומית, אם הוא יכול ללמוד מהמרצים של אוניברסיטת סטנפורד? אם צעירים רבים יגלו במהלך המשבר את יתרונות הלימוד הווירטואלי, ייתכן שלא תהיה יותר הצדקה לאקדמיה במבנה הנוכחי שלה.

יתכנו גם השלכות שליליות על תהליכי הגלובליזציה, כגון מניעת הגירה וניסיון של מדינות לשמור על יכולת ייצור עצמית של לפחות חלק מהמוצרים הבסיסיים (ניירות טואלט?), באמצעות סובסידיות והגנה על יצרנים מקומיים מתחרות. מהלכי מדיניות כאלו יכולים להוביל לעליות מחירים ולפגיעה בשגשוג הכלכלי. בעידן של מחסור במשאבים ושיעורי אבטלה גבוהים, לא ברור אם פוליטיקאים יוכלו להרשות זאת לעצמם לאורך זמן.

בטווח הארוך יותר, יתכן שהמגיפה תשפיע באופן עמוק יותר על האמונות והערכים שלנו. בספר אני ועודד מראים שלאמונות וערכים ישנה חשיבות רבה עבור צמיחה כלכלית בטווח הארוך. למשל, לפי אחד המחקרים השפעתם של ערכים תרבותיים על רמת החיסכון הלאומי אינה נופלת מהשפעתם של משתנים  מקרו-כלכליים מרכזיים, כגון התוצר לנפש או התפלגות הגילאים באוכלוסייה. במהלך משבר הקורונה גילינו כולנו שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שחשבנו, והאמונות שלנו יתעדכנו בהתאם: בני אדם, פירמות ומדינות יעברו להתנהגות שמרנית יותר, המאופיינת בחיסכון ובבניית כריות ביטחון, ברמת צריכה נמוכה יותר וברמות חוב נמוכות יותר. למגמות אלו יכולות להיות השפעות דרמטיות על המערכת הכלכלית.

אנחנו חיים כיום בתקופה של שינוי משמעותי, שקשה לחזות את תוצאותיו. בטווח הקצר מגיפת הקורונה תפגע ברמת החיים של כולנו, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים דרמטיים אינם משפיעים על האנושות כולה באופן אחיד "לטובה" או "לרעה", אלא מייצרים מנצחים ומפסידים. פערים קטנים שהתקיימו לפני השינוי, הופכים לפערים משמעותיים אחריו. החודשים הקרובים הם הזמן הנכון עבור אנשים פרטיים, פירמות ומדינות לנסות ולחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח, ולוודא שהם לא יקלעו אל קבוצת המפסידים.

Read Full Post »

הערה: המאמר פורסם לראשונה בגלובס


 

יום אחד כולנו נצא החוצה אל השמש. יום אחד ממשלות העולם ידווחו על מספר הולך וקטן של נדבקים, מספר הולך וקטן של נפטרים, ועל ביטול מצב החירום. איננו יודעים עדיין מתי יבוא היום הזה, אבל הוא יבוא. כיצד תיראה מדינת ישראל באותו היום?

בדומה לחלק ניכר ממדינות העולם, ישראל תהיה שקועה בחובות כבדים. שיעור האבטלה יהיה גבוה. ברחובות הערים חנויות רבות יהיו סגורות, למרות שהוסר הסגר, מכיוון שהבעלים פשטו את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חשבונות. הוצאות הבריאות עדיין יהיו גבוהות למדי, מכיוון שלא נוכל לדעת בוודאות שלא יכה בנו גל נוסף של המגיפה. פירמות וענפי תעשייה שעוד לפני משבר הקורונה היו במצב רעוע לא יהיו מסוגלים להשתקם, אחרים יאבקו כדי להחזיר את הלקוחות והספקים. אך עומק הפגיעה עשוי להיות שונה ממדינה למדינה.

חישבו למשל על שני מפעלי רהיטים הנמצאים בשתי מדינות דומות, מדינה א' ומדינה ב', שלפני מגיפת הקורונה חילקו ביניהם את השוק העולמי באופן שווה – נתח שוק של 50% לכל מפעל. במהלך המגיפה שתי המדינות נפגעות במידה שווה, שתיהן מחליטות על סגר מוחלט של הכלכלה, ושני המפעלים נסגרים. מדינה א' מעבירה חבילת עזרה משמעותית למגזר העסקי, שכוללת דחיית תשלומי מסים, הנחות בארנונה, ערבות ממשלתית להלוואות וכדומה. מדינה ב' מעבירה גם היא חבילת עזרה דומה למגזר העסקי, אך היא מלווה אותה בקיצוץ משמעותי בשכר במגזר הציבורי ובמכירת חברות ממשלתיות, מה שמאפשר חבילה נדיבה יותר למגזר העסקי וגידול נמוך יותר בחוב.

כאשר מגיע היום ושתי המדינות מתאוששות מהמגיפה, מדינה א' תהיה שקועה בחובות עמוקים הרבה יותר מאשר מדינה ב'. עכשיו הגיע הזמן להתחיל להוריד את החובות, אבל יהיה קשה מבחינה פוליטית לקצץ את הוצאות הממשלה בשלב ההתאוששות. לכן מדינה א' תאלץ לשמור על מסים גבוהים יותר מאלו שהיו בעבר ולבטל את חבילת ההטבות למגזר העסקי מוקדם יחסית. בעלי מפעל הרהיטים שבמדינה א' יגלו שבתנאי המיסוי החדשים משתלם להם להעסיק רק חלק מהעובדים שעבדו במפעל לפני המשבר, ותפוקת המפעל תהיה נמוכה. האבטלה במדינה א' תישאר גבוהה, תקבולי המסים יהיו נמוכים, והיא תתקשה להתאושש.

לעומת זאת, מדינה ב' תהיה מסוגלת לשמור על מסים נמוכים יחסית, מכיוון שהיא כבר ביצעה את הקיצוץ במגזר הציבורי. מפעל הרהיטים שבמדינה ב' ישכור במהרה את כל העובדים שהוצאו לחל"ת במהלך המשבר ויחזור לייצר. בעלי המפעל יגלו לשמחתם שישנו ביקוש גבוה לרהיטים, תודות ללקוחות שדחו הזמנות בתקופת המגיפה, וכן שהמתחרה שלהם ממדינה א' עדיין נמצא בקשיים ולא מסוגל לספק את הביקושים. כדי לתפוס את נתח השוק הם יציעו שכר גבוה במטרה למשוך עובדים נוספים, ויבצעו השקעות בהרחבת המפעל שישפיעו גם על הספקים שלהם ויתניעו צמיחה מהירה. בזכות הגידול המשמעותי בתקבולי המסים, מדינה ב' תחזיר את המגזר הציבורי לפעילות מלאה תוך כדי הפחתת רמת החוב, בזמן שבמדינה א' הפוליטיקאים יתקשו לייצב את המערכת. כך ייווצר פער משמעותי בין שתי מדינות שהיו זהות לגמרי לפני משבר הקורונה.

על מנת להיראות כמו מדינה ב' ולא כמו מדינה א', קובעי המדיניות בישראל חייבים לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי, על המדיניות שנדרשת על מנת שהמשק יוכל לזנק בחזרה ובמהירות. לשם כך נדרש לשתף באופן עמוק את המגזר הציבורי בנשיאת נטל המלחמה במגיפה, וכן לחשוב על צעדים נוספים שיתמכו בצמיחה ביום שאחרי, כגון פישוט מערכות המס, הפחתת הנטל הביורוקרטי והפחתת מחסומי סחר. מלבד זאת, חשוב שלא לבזבז כרגע משאבים שעשויים להידרש להצלת חיים בהמשך.

משברים חמורים עשויים להוות נקודת מפנה, המשנה את מאזן הכוחות בשווקים שונים. המדיניות הכלכלית שנקבעת כרגע, תחת לחץ, תשפיע יותר ממדיניות שנקבעת בתקופות רגילות. האם מקבלי ההחלטות בישראל יהיו מסוגלים לבחור בדרך הנכונה?

Read Full Post »

"לא רציתי לחיות בזמנים מעניינים", כתב אחד מעמיתי לעבודה לאחרונה. אף אחד מאיתנו לא רצה. אבל קרה המקרה, ודווקא על כתפי הדור שלנו נופלת המעמסה של התמודדות עם הזמנים המעניינים האלו. איננו יודעים עוד עד כמה חמור יהיה המשבר, אבל הסימנים אינם מעודדים. מדינות לא יהיו מוכנות לתת לשיעור ניכר מאזרחיהן למות במחלה, וכדי למנוע זאת ידרשו משאבים – משאבים עבור מערכת הבריאות, משאבים על מנת להתמודד עם האבטלה והפגיעה הכלכלית מהסגר והבידוד, משאבים על מנת לייבא מוצרים חיוניים. המון משאבים. המילה "משאבים" לא מייצגת רק כסף במובן הישיר והפשטני: הממשלה למעשה גייסה חלק ניכר מהאוכלוסייה על מנת להילחם במגיפה באמצעות השארתם בבית בבידוד, בדומה לגיוס מילואים המוני על מנת להתמודד עם מלחמה.

כפי שלומדים בשיעור הראשון בפקולטות לכלכלה, המשאבים הם תמיד במחסור ביחס לצרכים. למרות הרושם שפוליטיקאים מסוימים מנסים ליצור, לממשלה אין עצי כסף נסתרים, וכל מקורותיה מגיעים ממשלמי המיסים. אבל בתקופה כזו המחסור במשאבים יהיה חמור ובולט עוד יותר. על כן, השאלה המרכזית המרחפת מעל המדיניות הכלכלית כרגע היא כיצד נחלק את המשאבים.

ישנם שלוש קבוצות של ישראלים שיכולות לשאת בנטל משבר הקורונה. הקבוצה הראשונה היא "פשוטי העם" – עצמאיים ושכירים בפירמות שונות, אשר נושאים בנטל באמצעות תשלום מיסים, חלקם כבר הוצאו לחל"ת או סגרו את העסקים, ורבים נוספים מהם עלולים עוד לאבד את עבודתם אם המשבר יתמשך. הקבוצה השנייה היא "מעמד הקביעות", והיא כוללת גברים ונשים שהכנסתם מובטחת ואיננה תלויה בתנאים הכלכליים, כגון בעלי הקביעות המוגנים במסגרת הוועדים הגדולים ומקבלי הפנסיה התקציבית. קבוצה זו נושאת בנטל רק באמצעות תשלום מיסים, והם לא צפויים לאבד את עבודתם. הקבוצה השלישית היא "עובדי העתיד", אשר יגיעו לשוק העבודה בעוד שנים רבות, אך אנחנו יכולים להיעזר בהם כבר עכשיו באמצעות הגדלת חובות המדינה שהם יצטרכו להחזיר.

כפי שמים מתנקזים במורד ההר בנתיב המהיר ביותר שמכתיב להם כוח הכבידה, כך גם מדיניות כלכלית נוטה להתנקז בנתיב הקל ביותר עבור הפוליטיקאים, כפי שמכתיבות להן קבוצות האינטרס החזקות. על כן, באופן טבעי, עיקר הנטל של משברים נופל על פשוטי העם ועל עובדי העתיד. אך הנתיב הקל אינו בהכרח הנתיב הנכון.

הבעיה עם העברת הנטל לעובדי העתיד היא שתודות לשר האוצר משה כחלון, הגירעון בישראל היה גבוה עוד לפני המשבר. החובות היו עתידים לגדול ממילא, גם בלי הקורונה. עובדי העתיד כבר נושאים בנטל כבד למדי. יש המתנחמים בכך שהחוב עמד על כ-60% מהתוצר בישראל ערב המשבר, מספר נמוך לכאורה, אך זו טעות. החובות יצמחו במהירות רבה בקרוב, מכיוון שתקבולי המיסים יפגעו מהמשבר. ישנן מדינות מפותחות רבות עם רמת חוב נמוכה הרבה יותר מישראל, כגון אוסטרליה, נורווגיה, דנמרק, שוודיה, דרום קוריאה, טיוואן ושוויץ. אין שום סיבה שנשאף לממוצע בנושא זה, ולמעשה יש סיבה טובה לשאוף להיות הרבה מתחת לממוצע מבחינת גודל החובות: מצבה הביטחוני של ישראל מורכב, והסיכוי למלחמה שתדרוש גידול מהיר בחוב הוא גבוה משמעותית מאשר בשאר המדינות. מגיפת הקורונה תחלוף בסופו של דבר, אך הסיכוי למלחמה יישאר, ואנחנו זקוקים למשאבים של עובדי העתיד על מנת להתמודד עמו.

זה משאיר את פשוטי העם לבדם במערכה, נושאים גם בנטל הפיטורים וגם בנטל המיסים. אך גם ההסתמכות עליהם בעייתית, מכיוון שהם אלו שמממנים את פעילות הממשלה. אם עסקים יקרסו והאבטלה תגדל, העלאת נטל המיסים לא תעזור מכיוון שלא יהיה מי שישלם את המיסים הללו. אי אפשר לעזור לעסקים באופן משמעותי, למשל באמצעות הטבת מס המונית, מכיוון שאז לא ישארו לממשלה מקורות למאבק נגד הנגיף. פשוטי העם לא יכולים גם לממן את המלחמה בקורונה וגם את דמי האבטלה והסובסידיות לעצמם, בטח שלא כשהם מובטלים.

ישנה דרך אחרת. ממשלה אמיצה יכולה לדרוש גם מבני האצולה של מעמד הקביעות לשאת בחלק משמעותי יותר מהנטל, באמצעות הפחתת שעות עבודה ושכר בהתאם במגזר הציבורי, ואולי אף קיצוץ זמני בפנסיות התקציביות. מהלך משמעותי בכיוון הזה יאפשר לשחרר כמות משמעותית של משאבים לטובת מערכות הבריאות והרווחה, ויאפשר לעזור לעצמאיים באמצעות דחיית תשלומי מס.

מדיניות אשר מחלקת את הנטל באופן שווה תהיה לא רק הוגנת יותר, אלא גם יעילה יותר מבחינה כלכלית. מדיניות צנע המתבטאת במיסוי גבוה יותר וקיצוץ הוצאות ממשלה על נושאים כגון הקמת תשתיות ותשלומים לספקים פוגעת בפעילות הכלכלית ובתמריצים להשקיע ולעבוד, בעוד שהפחתת שכר ושעות עבודה במגזר הציבורי, שחלק ניכר ממנו ממילא לא נדרש בתקופה הקרובה, איננה פוגעת בכך. העברת חלק מהנטל למגזר הציבורי תמנע את הסחרור אל התחתית, של מדיניות צנע הפוגעת בתקבולי המיסים ומחייבת צנע חריף עוד יותר.

מאבק כנגד מעמד הקביעות אינו פשוט מבחינה פוליטית. ההסתדרות כבר מנהלת בכל העוצמה מאבק נגדי, במטרה למנוע את הפגיעה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם בזמני משבר, חלק ניכר מהפוליטיקאים בישראל ובמדינות אחרות נוטים להעדיף שיקולים פוליטיים קצרי טווח על פני פעולה אמיצה ואחראית, לפחות עד שהמשבר מגיע לשלב שבו אין שום ברירה אחרת. אך בכל אחד מהמשברים שחוותה המדינה התקיימו בישראל גם מנהיגים שהתאפיינו באחריות, בדאגה אמיתית לשלום הציבור ובחזון ארוך טווח, והיו מסוגלים לעמוד בפני הלחצים ולעשות את הדבר הנכון. על מקבלי ההחלטות כיום לשאול את עצמם כיצד הם מעוניינים שההיסטוריה תזכור אותם.

Read Full Post »

שתי הערות חשובות בנוגע למשבר הקורונה המתפתח:

1. גירעון

לאחרונה מתרבים הקולות הקוראים להעלאת הגירעון. החוכמה המקובלת הרי אומרת שזה מה שעושים במשבר – מגדילים חובות והוצאות כדי להמריץ את המשק. אבל זה לא מה שהפוליטיקאים רוצים, הם מעוניינים להגדיל את הגירעון בשביל להגדיל את הוצאות הביטחון, ובהמשך גם בשביל כל מני הסכמים קואליציוניים והסכמי השכר עם המורים והרופאים. אלו לא דברים שממריצים את המשק. הקורונה היא רק תירוץ.

מלבד זאת, אנחנו עדיין לא במשבר. הקניונים עדיין מלאים, רוב מכריע של האנשים עובדים, האבטלה לא גדלה בינתיים. אולי נהיה במשבר עוד שבוע, עוד חודש, אולי לא. אולי נצטרך להזניק את תקציב הבריאות לשמיים. אולי נצטרך לקצץ את השכר במגזר הציבורי. אולי נצטרך את הכסף בשביל דברים אחרים שקשה לצפות. אולי הקורונה תכה בעולם במספר גלים במשך שנתיים-שלוש, כמו מגיפות אחרות, ונהיה זקוקים לאורך נשימה. אולי ההיסטריה תסתיים בעוד חודש.

אנחנו לא יודעים מה יקרה, יש אי וודאות עצומה, והדבר החכם לעשות במצב של אי וודאות הוא דווקא לשמור על גירעון נמוך, כדי שאם תגיע המכה נוכל להתמודד איתה. זו טעות לשחרר את הרסן מעל הפוליטיקאים כבר כרגע, ולאפשר להם להגדיל את תקציב הביטחון ואת ההתחייבויות לארגוני העובדים.

 

2. להציל את המלח, לא את האונייה

במהלך משברים כלכליים פירמות פחות יעילות נוטות לקרוס. בטווח הקצר התוצאה היא אבטלה גבוהה, אך בטווח הארוך יותר ההון האנושי והפיזי המושקע בפירמות האלו עובר לפירמות יעילות יותר ולענפים משתלמים יותר, שהם מספיק רווחיים כדי לשרוד משבר זמני. לחילופין, הפירמות הכושלות יכולות לפשוט את הרגל ולהירכש על ידי בעלים חדשים.

אין סיבה שהממשלה תתערב ותעצור את התהליך הזה, כפי שההסתדרות כבר הזדרזה לדרוש. אם תהיה אבטלה המונית אז ראוי לעזור למובטלים באמצעות דמי אבטלה לתקופה ארוכה יותר ובאמצעות הכשרות מקצועיות – לכל המובטלים בכל סוגי הפירמות, בלי קשר להיותם מאוגדים בוועדי עובדים או לכוח הפוליטי של מעסיקיהם. בכל מקרה אין סיבה לעזור לפירמות ולסבסד בעלי הון.

 

Read Full Post »

השביתות ברכבות בשבועות האחרונים, חגיגות ה-1 במאי והאירועים בוונצואלה העלו שוב לסדר היום הציבורי את הדיון על פעילותם של ארגוני העובדים. בעוד שרבים מתושבי ישראל סולדים מהשביתות ומתנאי השכר המופלגים של חברי הוועדים החזקים במשק, אחרים רואים בהסתדרות את חומת המגן האחרונה המונעת מעובדים להישאב אל תוך הג'ונגל האכזרי של השוק החופשי. האם אפשר להכריע מי מהצדדים צודק?

בסרטון שזכה לפרסום רב, טוען ירון זליכה, יו"ר מכון המחקר של ההסתדרות, שהעובדות עומדות לצידה של ההסתדרות. ראשית, הוא מזכיר "קשר חיובי בין שיעור המאוגדים בכל מדינה ובין רמת התוצר שלה". לאור ניסיוני עם טענות לא מדוייקות של זליכה בעבר בדקתי את נתוני ה-OECD, ואכן בקרב כלל המדינות המפותחות המתאם בין שיעור המאוגדים לבין התוצר לנפש הוא חיובי. אך מבט בתרשים הבא מעלה כי הסיבה לכך היא שיעורי ההתאגדות הנמוכים במדינות מזרח אירופה, בטורקיה ובמקסיקו מצד אחד, והתוצר הגבוה בנורבגיה מהצד השני, הנובע ממשאבי הטבע הרבים של המדינה ולא מאיגודי העובדים. ללא מדינות מזרח אירופה, טורקיה, מקסיקו ונורבגיה, הקשר הרבה פחות ברור. מזרח אירופה, טורקיה ומקסיקו היו עניות יותר ממערב וצפון אירופה מאות שנים לפני שמישהו חלם על איגודי עובדים, ומגוחך לחשוב שהפערים נובעים מכך. סביר להניח שהמתאם בין תוצר לנפש ובין שיעור העובדים המאוגדים נובע מגורמים אחרים, ואינו משקף השפעה סיבתית של שיעור המאוגדים על התוצר לנפש.

חשוב להבדיל בין סיבתיות לבין מתאם. חוקרים רבים עסקו בעשורים האחרונים בהשפעת ארגוני העובדים, והשתמשו בטכניקות אקונומטריות שונות וב"ניסויים טבעיים" כדי לנסות לאמוד את ההשפעה הסיבתית שלהם ברמת הפירמה הבודדת, לאחר נטרול השפעתם של גורמים אחרים. מחקר ברמת הפירמה עדיף על מחקר ברמת המדינה, מכיוון שהוא מודד את ההשפעה הישירה של ארגוני העובדים על יעילות כלכלית, ומושפע פחות מגורמים אחרים.

התוצאות הן כי איגודי העובדים משפיעים לשלילה על הרווחיות, על פריון העבודה, על ההשקעות, על מחקר ופיתוח, על שיעור הצמיחה, על מספר הפטנטים שהפירמות מפתחות, על איכות הפטנטים ועוד [1]. בניגוד למתאם הפשטני שעליו מצביע זליכה, אשר יכול לנבוע מאינספור גורמים היסטוריים ואחרים, מחקרים אלו מבצעים ניתוחים מתוחכמים יותר, ועומדים לביקורת קפדנית של הז'ורנלים המובילים בעולם הכלכלה. הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שארגוני עובדים בדרך כלל פוגעים ביעילות הכלכלית, לא תורמים לה. המדינות הנורדיות יוצאות דופן ביכולתן לקיים כלכלה משגשגת למרות ארגוני העובדים, ולא בזכות ארגוני העובדים, וגם שם המגמה היא ירידה בשיעור המאוגדים. מלבד זאת, כפי שמציינת טלי חרותי-סבר בצדק, ארגוני העובדים במדינות האלו שונים מאוד באופיים מארגוני העובדים בישראל, ונוטים לפחות סכסוכי עבודה ושביתות.

זליכה ממשיך וטוען שההסתדרות תמכה בעליית שכר המינימום בשנים האחרונות כחלק ממאבקה למען החלשים בחברה, ושבניגוד לדברי המתנגדים העלייה לא הובילה לגידול באבטלה. אך החקיקה בנושא היא יוזמה של ח"כ דב חנין, ונראה שההסתדרות הצטרפה רק בשלבים מאוחרים יותר, כשההצלחה הייתה וודאית.

היעדרו של מתאם שלילי בין גובה שכר המינימום ובין שיעור האבטלה לא מעיד על היעדר קשר סיבתי, אלא פשוט על כך שיש שלל משתנים אחרים המשפיעים גם הם על שיעור האבטלה, כגון שיעור הצמיחה הכללי במשק. הנושא של שכר המינימום נחקר באופן אינטנסיבי בעשורים האחרונים, והקונצנזוס נוטה לכיוון הטענה ששכר המינימום בדרך כלל משפיע על שיעור האבטלה, ולעיתים גם על המחירים [2]. כלומר, לולא עליית שכר המינימום, יתכן כי שיעור האבטלה בישראל יכל להיות נמוך עוד יותר, או שהמחירים היו נמוכים יותר. מכיוון שרבים ממרוויחי שכר המינימום מועסקים במגזר הציבורי, יתכן ששכר מינימום נמוך יותר היה מאפשר לממשלה להשקיע יותר כסף בתחומים אחרים. בהמשך הסרטון זליכה אף מנסה לקשר בין עליית שכר המינימום ובין עליית השכר הריאלי בישראל באופן כללי בשנים האחרונות. אין כמובן שום היגיון בטענה זו; השכר הריאלי עלה גם עבור ישראלים המרוויחים הרבה מעל שכר המינימום.

לסיכום, חשוב להבין שההסתדרות מעולם לא התעניינה ברווחתם של אזרחי מדינת ישראל. עוד לפני קום המדינה עלו טענות רבות על חוסר יעילות, שחיתות, שכר מופרז, שביתות מרובות, הטיה פוליטית ובריונות שהפעילו אנשי ההסתדרות כנגד בעלי עסקים וארגונים מתחרים. ההסתדרות התנגדה לחוק שכר המינימום כאשר הוא חוקק לראשונה, והתנגדה גם למדיניות רווחה ולקצבאות, מתוך תפיסה מרקסיסטית קיצונית הרואה במדיניות רווחה "שוחד מנוון". הקואופרטיבים שהפעילה ההסתדרות היו לא יעילים ולא תחרותיים, קרנות הפנסיה שהיא הקימה נוהלו באופן מזעזע, וקופת החולים כללית העניקה שירותים נחותים לחבריה והייתה מעורבת בפרשיות שחיתות חמורות. ההסתדרות התנגדה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרפורמה בקרנות הפנסיה, להבראת החברות הכושלות שהיו בבעלותה, לפתיחת המשק ליבוא, ואולי הכי חשוב – התנגדה בעוז לכל ניסיון לבקר אותה או לערער על מעמדה המונופוליסטי, בין אם מצדם של עובדים הנאבקים על זכויותיהם, מצדם של ארגוני עובדים אחרים, ואפילו מצדם של כותבים במגזין של ההסתדרות "דבר ראשון". כפי שמזכירה טלי חרותי-סבר במאמרה, בשנים האחרונות ההסתדרות דרשה שוב ושוב תוספות שכר המוענקות באחוזים, כך שבעלי השכר הגבוה מקבלים סכום גדול יותר מבעלי השכר הנמוך, והתנגדה לניסיונות האוצר להעניק תוספות שכר שוויוניות יותר, המעניקות יותר לעובדים החלשים.

זהו אינו עניין של אידיאולוגיה, של שמאל וימין, או של "הסתדרות ישנה" לעומת "ההסתדרות החדשה". ההסתדרות הייתה ונשארה גוף מושחת, וכל הדיבורים על דאגה לאזרח הפשוט מעולם לא היו יותר ממסך עשן שנועד לחפות על הבריונות של אליטה מצומצמת וחזקה. כמעט מאה שנים אחרי הקמת ההסתדרות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשתחרר מכבליה.

 

——-

 

[1]  דוגמאות למחקרים בנושא:

Hirsch, B. T. (1997). Unionization and economic performance: Evidence on productivity, profits, investment, and growth. Vancouver: Fraser Institute.

Bradley, D., Kim, I., & Tian, X. (2016). Do unions affect innovation?. Management Science, 63(7), 2251-2271.

Clark, K. B. (1982). Unionization and firm performance: the impact on profits, growth and productivity.

Hirsch, B. T. (2017). What do unions do for economic performance?. In What Do Unions Do? (pp. 201-245). Routledge.

Bemmels, B. (1987). How unions affect productivity in manufacturing plants. ILR Review, 40(2), 241-253.

Boal, W. M. (1990). Unionism and productivity in West Virginia Coal mining. ILR Review, 43(4), 390-405.

 

[2] דוגמאות למחקרים בנושא:

Meer, J., & West, J. (2016). Effects of the minimum wage on employment dynamics. Journal of Human Resources, 51(2), 500-522.

Dube, A., Lester, T. W., & Reich, M. (2016). Minimum wage shocks, employment flows, and labor market frictions. Journal of Labor Economics, 34(3), 663-704.

Clemens, J., & Wither, M. (2019). The minimum wage and the Great Recession: Evidence of effects on the employment and income trajectories of low-skilled workers. Journal of Public Economics.

Neumark, D., & Wascher, W. L. (2007). Minimum wages and employment. Foundations and Trends® in Microeconomics, 3(1–2), 1-182.

Lemos, S. (2008). A Survey of the Effects of the Minimum Wage on Prices. Journal of Economic Surveys, 22(1), 187-212.

 

Read Full Post »

בנובמבר 2016 סערו הרוחות: נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית היכה את העולם בהלם. הפגנות נערכו ברחובות ארצות הברית, בזמן שפרשנים מלומדים הזהירו מפריצתה של מלחמת עולם שלישית. התחושה הייתה שעוד רגע הצבא האמריקאי יפתח במצוד לאומי אחרי שחורים ומקסיקנים, וזכות ההצבעה לנשים תבוטל. סדרת הטלוויזיה הקודרת "סיפורה של שפחה" זכתה להצלחה יוצאת דופן, ורבים האמינו שזהו העתיד הצפוי לאמריקה.

קשה לדמיין שינוי חד יותר בהנהגתה של מדינה מהמעבר בין ברק אובמה ובין דונלנד טראמפ, שני אישים הפוכים לגמרי כמעט בכל מימד אפשרי. אך אם לא הייתם אומרים לתושבי ארצות הברית שהשינוי הזה התרחש, האם הם היו מסוגלים להבחין בו? האם אורח חייו של האמריקני הממוצע באמת השתנה בעקבות השינוי בממשל?

שנתיים וחצי לאחר מכן, די ברור שהתשובה לשאלות אלו היא שלילית (כפי שחזיתי שתהיה). נראה כי טראמפ לא יהיה מסוגל לקיים את הבטחותיו מרחיקות הלכת בנוגע להחייאת התעשייה האמריקנית או הצבת חומה בגבול עם מקסיקו, והילרי "המושחתת", באופן מפתיע, איננה בכלא.

כמובן, בהחלט ייתכן שהילרי קלינטון הייתה עושה דברים מעט אחרת. למשל, היא לא הייתה פותחת במלחמת סחר נגד סין, ואולי היא הייתה מקדמת את רפורמת הבריאות של אובמה, או מעמיקה את המעורבות האמריקאית בסוריה. כתוצאה מכך ייתכנו שינויים קטנים במחיריהם של חלק מהמוצרים, בשיעורי המס ועוד. אלו נושאים חשובים, אך נסו לרגע להשוות אותם לרמות ההיסטריה שליוו את מערכת הבחירות. מחקרים העלו תופעה המונית של חרדה בעקבות בחירתו של טראמפ, שהתבטאה בכאבי ראש, התעלפויות, דיכאון קליני, דופק גבוה ועוד, בייחוד בקרב צעירים, נשים, הומוסקסואלים ובני מיעוטים. הסובלים מהחרדה לא היו מודאגים מהאפשרות לעלייה של אחוזים בודדים במחירו של מוצר כלשהו, הם באמת הרגישו שהשמיים נופלים עליהם.

החרדה בעקבות בחירתו של טראמפ הייתה תמונת מראה של ההתלהבות האדירה בשמאל מבחירתו של ברק אובמה, אשר החליף את ג'ורג' בוש בשנת 2009. אז נרשם גל בלתי מוסבר של אופטימיות בקרב השמאל ובכלי התקשורת, ועדת פרס הנובל הזדרזה להעניק לו פרס נובל לשלום, ורבים באמת האמינו שתוך שנים ספורום יסגרו הפערים הגזעיים בארצות הברית. גם זה, כמובן, לא קרה.

כיום אנחנו מתקרבים למערכת בחירות נוספת כאן אצלנו, ושוב מבטיחים לנו שינוי דרמטי. מספרים לנו על הזקנה המיתולוגית במסדרון בית החולים, על הזוג הצעיר שלא מסוגל לרכוש דירה, על הצפיפות בכיתות בבתי הספר, על הפקקים בכבישים וכך הלאה. אם רק נבחר במפלגה הנכונה, כולם אומרים, הכל ישתנה מהיסוד.

סדרת התרשימים הבאה שהכנתי (המבוססת על נתוני בנק ישראל) מתארת את התפתחותם של מדדים שונים משנת 1980 ועד היום, כאשר ברקע מצויינת מפלגת השלטון באותו הזמן. התמקדתי במדדים שעשויים לשקף את סדר העדיפויות של המפלגה השלטת – הוצאות על בריאות, חינוך, רווחה ונושאים דומים.

בלתי אפשרי להבחין בחילופי הממשלות לאורך תרשימי הקו. ממשלות שמאל או ממשלות אחדות לא משקיעות יותר בקצבאות, חינוך או בריאות מממשלות ימין. בדומה למקרה של טראמפ ואובמה, גם תושבי ישראל לא היו שמים לב שמפלגת השלטון התחלפה אם לא היינו אומרים להם. הדפוס היחיד שניתן להבחין בו הוא עלייה בהוצאות בתקופת ממשלות השמאל והימין של שנות התשעים, ואז ירידה קלה אחרי המשבר של 2002, במסגרת רפורמות שאמנם הועברו על ידי ממשלת ימין, אבל גם ממשלת שמאל הייתה נאלצת לבצע אותן לו הייתה מכהנת אז.

מדוע סדרי העדיפויות לא משתנים בעקבות התחלפות הממשלה? ובכן, אילוצים.

חלקו העיקרי של תקציב הממשלה מכונה "הטייס האוטומטי", ונובע מהתחייבויות משנים קודמות ומהגידול הטבעי באוכלוסיית המדינה. מתוך הוצאה ממשלתית של כ-400 מיליארדי שקלים, נותרים רק מיליארדים ספורים שניתן להזיז ממקום למקום. שינוי דרמטי בהוצאות מחייב הגדלה משמעותית ולא פופולארית של שיעורי המס, קיצוץ חד במקומות אחרים, או הגדלה משמעותית של הגירעון, שעשויה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל ולהגדיל את עלות גיוס החוב. וכמובן, ישנם גם ההסכמים הקואליציונים, והמגבלות שהכנסת או בתי המשפט מטילים על הממשלות. כל הצעדים התקציביים שמוכרים לכם הפוליטיקאים ועוזריהם, כגון "קיצוץ בתקציבי ההתנחלויות", "ייעול הבירוקרטיה" או "העלאת מיסים על עשירים" הם או בלתי אפשריים או מסתכמים בגרושים, סכומים הנמוכים בסדרי גודל מהנדרש כדי לשנות מהיסוד את מערכת הבריאות הישראלית או לצמצם את מספר התלמידים בכיתה.

הדבר נכון במידה רבה גם לתחומי חוץ וביטחון: גם כאן מדיניות ישראל מוגבלת על ידי רצונם של הפלסטינים, על ידי עוצמתה הצבאית והמדינית של ישראל ועל ידי האינטרסים של מעצמות חשובות. לפני מספר שנים יצא ספר בשם "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?", אך בתקופה שבה השמאל היה בשלטון היה יכול לצאת הספר בעל הכותרת ההפוכה, "מדוע אתה מצביע שמאל ומקבל ימין?". בשני המקרים התשובה לשאלה היא שגם הימין וגם השמאל לא יכולים לקיים את הבטחותיהם המדיניות תודות לאילוצים, ועל כן מאכזבים את בוחריהם דרך קבע וימשיכו לאכזב גם בעתיד.

כמובן, לפעמים דברים באמת משתנים באופן משמעותי. חלק מהמגיבים של הרשומה ירצו בוודאי לשלוח אותי לגרמניה של תחילת שנות השלושים, כאשר המפלגה הנאצית הגדילה את כוחה באופן דרמטי בסדרת מערכות בחירות דמוקרטיות. ניתן למצוא דוגמאות קיצוניות המתרחשות אחת למאה או מאתיים שנה שבהן מדינות השתנו מהיסוד תודות לשינוי בהנהגה, אך זה לא המקרה הנפוץ. במקרים אחרים מדינה נתונה במשבר חמור הדורש פעולה מיידית ודרמטית, ולאחר הבחירות ראש הממשלה החדש מבצע אותה. אך במקרים אלו השינוי הוא מתחייב מהמציאות, וכל פוליטיקאי שיבחר יהיה חייב ליישם אותו ממילא. הדוגמאות של טראמפ, אובמה וממשלות ישראל שבתרשים הן המקרה הנפוץ. בדרך כלל, שינוי פוליטי לא מוביל לשינויי מדיניות משמעותיים.

ובכל זאת, ישראלים רבים, ביניהם אפילו כאלו שעברו את גיל 30, מגלים מעורבות רגשית עמוקה במערכת הבחירות. הם מוכנים להישבע שיאיר לפיד באמת מצא אי שם ערימות כסף דמיוניות שניתן להשתמש בהן כדי להקים כאן תוך שנה מערכת תחבורה מתקדמת, שבני גנץ ימכור את המדינה לאיראנים או שאבי גבאי ישא על כפיו את הזקנה מהמסדרון ויניח אותה בעדינות על מיטה בחדר אשפוז פרטי מפואר אם רק נעניק לו מספיק מנדטים. כיצד אנשים בוגרים, אשר חוו כבר מערכת בחירות אחת או שתיים בימי חייהם, יכולים להיות כה עיוורים למציאות?

התשובה טמונה בפסיכולוגיה האנושית. משחר ההיסטוריה מנהיגים של קהילות אנושיות נאבקים ביניהם על פופולריות, ולאורך השנים הצטברה מומחיות בנוגע לשיטות המאפשרות למכור לכם "שינוי". אבל מעבר לכך – מרבית הפוליטיקאים והאנשים המקיפים אותם באמת מאמינים בכך בעצמם, למרות ניסיון העבר שלהם. אם הם לא היו מאמינים שהם יכולים להוביל לשינוי דרמטי, הם לא היו בוחרים להיכנס לפוליטיקה מלכתחילה. ואולי כולנו בעצם רוצים להיות משוכנעים, להיות אופטימיים, לאחוז בשארית כוחותינו בתקווה שניתן לשנות דברים לטובה במהירות. יתכן שהנטייה להשהות את הביקורתיות שלנו ולבטוח במנהיגים כריזמטים היא תכונה אנושית טיפוסית, אשר התפתחה לאורך ההיסטוריה האנושית מכיוון שהיא איפשרה שיתוף פעולה בקנה מידה גדול והעניקה יתרונות מסויימים לחברות אנושיות.

עלינו להיות מודעים להטייה הקוגניטיבית הזו. האנרגיות העצומות שאנו משקיעים בעיסוק בפוליטיקה הן במידה רבה חסרות משמעות. הפוליטיקאים מומחים בלעורר אצלנו רגש, בלהסית אותנו האחד כנגד השני, מכיוון שזה מה שהופך אותם לפופולארים. כלי התקשורת מתמחים בלהגביר את עוצמות הרגש המעורבות, מכיוון שכך ניתן להשיג רייטינג ולמכור שטחי פרסום. הגישה הבריאה והנבונה עבור הציבור הרחב היא להתנגד לכך, להפחית את רמת המעורבות הרגשית שלנו במערכת הבחירות, להפחית את רמת הציפיות שלנו מהשינוי ואת רמת האכזבה מהיעדרו.

בתור צעדים מעשיים יותר, אני ממליץ על הוצאתם של פוליטיקאים ועיתונאים מהפיד שלכם בפייסבוק או בטוויטר עד הבחירות, ובילוי זמן רב יותר בטיולים עם משפחותיכם בחיק הטבע המתעורר לחיים בתקופה זו. כשיגיע היום, תוכלו להצביע למי שהתכוונתם ממילא להצביע עבורו מלכתחילה, או לערוך הגרלה בין המפלגות הכי פחות גרועות. לא תפסידו דבר.

Read Full Post »

Older Posts »