Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אקטואליה’ Category

השביתות ברכבות בשבועות האחרונים, חגיגות ה-1 במאי והאירועים בוונצואלה העלו שוב לסדר היום הציבורי את הדיון על פעילותם של ארגוני העובדים. בעוד שרבים מתושבי ישראל סולדים מהשביתות ומתנאי השכר המופלגים של חברי הוועדים החזקים במשק, אחרים רואים בהסתדרות את חומת המגן האחרונה המונעת מעובדים להישאב אל תוך הג'ונגל האכזרי של השוק החופשי. האם אפשר להכריע מי מהצדדים צודק?

בסרטון שזכה לפרסום רב, טוען ירון זליכה, יו"ר מכון המחקר של ההסתדרות, שהעובדות עומדות לצידה של ההסתדרות. ראשית, הוא מזכיר "קשר חיובי בין שיעור המאוגדים בכל מדינה ובין רמת התוצר שלה". לאור ניסיוני עם טענות לא מדוייקות של זליכה בעבר בדקתי את נתוני ה-OECD, ואכן בקרב כלל המדינות המפותחות המתאם בין שיעור המאוגדים לבין התוצר לנפש הוא חיובי. אך מבט בתרשים הבא מעלה כי הסיבה לכך היא שיעורי ההתאגדות הנמוכים במדינות מזרח אירופה, בטורקיה ובמקסיקו מצד אחד, והתוצר הגבוה בנורבגיה מהצד השני, הנובע ממשאבי הטבע הרבים של המדינה ולא מאיגודי העובדים. ללא מדינות מזרח אירופה, טורקיה, מקסיקו ונורבגיה, הקשר הרבה פחות ברור. מזרח אירופה, טורקיה ומקסיקו היו עניות יותר ממערב וצפון אירופה מאות שנים לפני שמישהו חלם על איגודי עובדים, ומגוחך לחשוב שהפערים נובעים מכך. סביר להניח שהמתאם בין תוצר לנפש ובין שיעור העובדים המאוגדים נובע מגורמים אחרים, ואינו משקף השפעה סיבתית של שיעור המאוגדים על התוצר לנפש.

חשוב להבדיל בין סיבתיות לבין מתאם. חוקרים רבים עסקו בעשורים האחרונים בהשפעת ארגוני העובדים, והשתמשו בטכניקות אקונומטריות שונות וב"ניסויים טבעיים" כדי לנסות לאמוד את ההשפעה הסיבתית שלהם ברמת הפירמה הבודדת, לאחר נטרול השפעתם של גורמים אחרים. מחקר ברמת הפירמה עדיף על מחקר ברמת המדינה, מכיוון שהוא מודד את ההשפעה הישירה של ארגוני העובדים על יעילות כלכלית, ומושפע פחות מגורמים אחרים.

התוצאות הן כי איגודי העובדים משפיעים לשלילה על הרווחיות, על פריון העבודה, על ההשקעות, על מחקר ופיתוח, על שיעור הצמיחה, על מספר הפטנטים שהפירמות מפתחות, על איכות הפטנטים ועוד [1]. בניגוד למתאם הפשטני שעליו מצביע זליכה, אשר יכול לנבוע מאינספור גורמים היסטוריים ואחרים, מחקרים אלו מבצעים ניתוחים מתוחכמים יותר, ועומדים לביקורת קפדנית של הז'ורנלים המובילים בעולם הכלכלה. הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שארגוני עובדים בדרך כלל פוגעים ביעילות הכלכלית, לא תורמים לה. המדינות הנורדיות יוצאות דופן ביכולתן לקיים כלכלה משגשגת למרות ארגוני העובדים, ולא בזכות ארגוני העובדים, וגם שם המגמה היא ירידה בשיעור המאוגדים. מלבד זאת, כפי שמציינת טלי חרותי-סבר בצדק, ארגוני העובדים במדינות האלו שונים מאוד באופיים מארגוני העובדים בישראל, ונוטים לפחות סכסוכי עבודה ושביתות.

זליכה ממשיך וטוען שההסתדרות תמכה בעליית שכר המינימום בשנים האחרונות כחלק ממאבקה למען החלשים בחברה, ושבניגוד לדברי המתנגדים העלייה לא הובילה לגידול באבטלה. אך החקיקה בנושא היא יוזמה של ח"כ דב חנין, ונראה שההסתדרות הצטרפה רק בשלבים מאוחרים יותר, כשההצלחה הייתה וודאית.

היעדרו של מתאם שלילי בין גובה שכר המינימום ובין שיעור האבטלה לא מעיד על היעדר קשר סיבתי, אלא פשוט על כך שיש שלל משתנים אחרים המשפיעים גם הם על שיעור האבטלה, כגון שיעור הצמיחה הכללי במשק. הנושא של שכר המינימום נחקר באופן אינטנסיבי בעשורים האחרונים, והקונצנזוס נוטה לכיוון הטענה ששכר המינימום בדרך כלל משפיע על שיעור האבטלה, ולעיתים גם על המחירים [2]. כלומר, לולא עליית שכר המינימום, יתכן כי שיעור האבטלה בישראל יכל להיות נמוך עוד יותר, או שהמחירים היו נמוכים יותר. מכיוון שרבים ממרוויחי שכר המינימום מועסקים במגזר הציבורי, יתכן ששכר מינימום נמוך יותר היה מאפשר לממשלה להשקיע יותר כסף בתחומים אחרים. בהמשך הסרטון זליכה אף מנסה לקשר בין עליית שכר המינימום ובין עליית השכר הריאלי בישראל באופן כללי בשנים האחרונות. אין כמובן שום היגיון בטענה זו; השכר הריאלי עלה גם עבור ישראלים המרוויחים הרבה מעל שכר המינימום.

לסיכום, חשוב להבין שההסתדרות מעולם לא התעניינה ברווחתם של אזרחי מדינת ישראל. עוד לפני קום המדינה עלו טענות רבות על חוסר יעילות, שחיתות, שכר מופרז, שביתות מרובות, הטיה פוליטית ובריונות שהפעילו אנשי ההסתדרות כנגד בעלי עסקים וארגונים מתחרים. ההסתדרות התנגדה לחוק שכר המינימום כאשר הוא חוקק לראשונה, והתנגדה גם למדיניות רווחה ולקצבאות, מתוך תפיסה מרקסיסטית קיצונית הרואה במדיניות רווחה "שוחד מנוון". הקואופרטיבים שהפעילה ההסתדרות היו לא יעילים ולא תחרותיים, קרנות הפנסיה שהיא הקימה נוהלו באופן מזעזע, וקופת החולים כללית העניקה שירותים נחותים לחבריה והייתה מעורבת בפרשיות שחיתות חמורות. ההסתדרות התנגדה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרפורמה בקרנות הפנסיה, להבראת החברות הכושלות שהיו בבעלותה, לפתיחת המשק ליבוא, ואולי הכי חשוב – התנגדה בעוז לכל ניסיון לבקר אותה או לערער על מעמדה המונופוליסטי, בין אם מצדם של עובדים הנאבקים על זכויותיהם, מצדם של ארגוני עובדים אחרים, ואפילו מצדם של כותבים במגזין של ההסתדרות "דבר ראשון". כפי שמזכירה טלי חרותי-סבר במאמרה, בשנים האחרונות ההסתדרות דרשה שוב ושוב תוספות שכר המוענקות באחוזים, כך שבעלי השכר הגבוה מקבלים סכום גדול יותר מבעלי השכר הנמוך, והתנגדה לניסיונות האוצר להעניק תוספות שכר שוויוניות יותר, המעניקות יותר לעובדים החלשים.

זהו אינו עניין של אידיאולוגיה, של שמאל וימין, או של "הסתדרות ישנה" לעומת "ההסתדרות החדשה". ההסתדרות הייתה ונשארה גוף מושחת, וכל הדיבורים על דאגה לאזרח הפשוט מעולם לא היו יותר ממסך עשן שנועד לחפות על הבריונות של אליטה מצומצמת וחזקה. כמעט מאה שנים אחרי הקמת ההסתדרות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשתחרר מכבליה.

 

——-

 

[1]  דוגמאות למחקרים בנושא:

Hirsch, B. T. (1997). Unionization and economic performance: Evidence on productivity, profits, investment, and growth. Vancouver: Fraser Institute.

Bradley, D., Kim, I., & Tian, X. (2016). Do unions affect innovation?. Management Science, 63(7), 2251-2271.

Clark, K. B. (1982). Unionization and firm performance: the impact on profits, growth and productivity.

Hirsch, B. T. (2017). What do unions do for economic performance?. In What Do Unions Do? (pp. 201-245). Routledge.

Bemmels, B. (1987). How unions affect productivity in manufacturing plants. ILR Review, 40(2), 241-253.

Boal, W. M. (1990). Unionism and productivity in West Virginia Coal mining. ILR Review, 43(4), 390-405.

 

[2] דוגמאות למחקרים בנושא:

Meer, J., & West, J. (2016). Effects of the minimum wage on employment dynamics. Journal of Human Resources, 51(2), 500-522.

Dube, A., Lester, T. W., & Reich, M. (2016). Minimum wage shocks, employment flows, and labor market frictions. Journal of Labor Economics, 34(3), 663-704.

Clemens, J., & Wither, M. (2019). The minimum wage and the Great Recession: Evidence of effects on the employment and income trajectories of low-skilled workers. Journal of Public Economics.

Neumark, D., & Wascher, W. L. (2007). Minimum wages and employment. Foundations and Trends® in Microeconomics, 3(1–2), 1-182.

Lemos, S. (2008). A Survey of the Effects of the Minimum Wage on Prices. Journal of Economic Surveys, 22(1), 187-212.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בנובמבר 2016 סערו הרוחות: נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית היכה את העולם בהלם. הפגנות נערכו ברחובות ארצות הברית, בזמן שפרשנים מלומדים הזהירו מפריצתה של מלחמת עולם שלישית. התחושה הייתה שעוד רגע הצבא האמריקאי יפתח במצוד לאומי אחרי שחורים ומקסיקנים, וזכות ההצבעה לנשים תבוטל. סדרת הטלוויזיה הקודרת "סיפורה של שפחה" זכתה להצלחה יוצאת דופן, ורבים האמינו שזהו העתיד הצפוי לאמריקה.

קשה לדמיין שינוי חד יותר בהנהגתה של מדינה מהמעבר בין ברק אובמה ובין דונלנד טראמפ, שני אישים הפוכים לגמרי כמעט בכל מימד אפשרי. אך אם לא הייתם אומרים לתושבי ארצות הברית שהשינוי הזה התרחש, האם הם היו מסוגלים להבחין בו? האם אורח חייו של האמריקני הממוצע באמת השתנה בעקבות השינוי בממשל?

שנתיים וחצי לאחר מכן, די ברור שהתשובה לשאלות אלו היא שלילית (כפי שחזיתי שתהיה). נראה כי טראמפ לא יהיה מסוגל לקיים את הבטחותיו מרחיקות הלכת בנוגע להחייאת התעשייה האמריקנית או הצבת חומה בגבול עם מקסיקו, והילרי "המושחתת", באופן מפתיע, איננה בכלא.

כמובן, בהחלט ייתכן שהילרי קלינטון הייתה עושה דברים מעט אחרת. למשל, היא לא הייתה פותחת במלחמת סחר נגד סין, ואולי היא הייתה מקדמת את רפורמת הבריאות של אובמה, או מעמיקה את המעורבות האמריקאית בסוריה. כתוצאה מכך ייתכנו שינויים קטנים במחיריהם של חלק מהמוצרים, בשיעורי המס ועוד. אלו נושאים חשובים, אך נסו לרגע להשוות אותם לרמות ההיסטריה שליוו את מערכת הבחירות. מחקרים העלו תופעה המונית של חרדה בעקבות בחירתו של טראמפ, שהתבטאה בכאבי ראש, התעלפויות, דיכאון קליני, דופק גבוה ועוד, בייחוד בקרב צעירים, נשים, הומוסקסואלים ובני מיעוטים. הסובלים מהחרדה לא היו מודאגים מהאפשרות לעלייה של אחוזים בודדים במחירו של מוצר כלשהו, הם באמת הרגישו שהשמיים נופלים עליהם.

החרדה בעקבות בחירתו של טראמפ הייתה תמונת מראה של ההתלהבות האדירה בשמאל מבחירתו של ברק אובמה, אשר החליף את ג'ורג' בוש בשנת 2009. אז נרשם גל בלתי מוסבר של אופטימיות בקרב השמאל ובכלי התקשורת, ועדת פרס הנובל הזדרזה להעניק לו פרס נובל לשלום, ורבים באמת האמינו שתוך שנים ספורום יסגרו הפערים הגזעיים בארצות הברית. גם זה, כמובן, לא קרה.

כיום אנחנו מתקרבים למערכת בחירות נוספת כאן אצלנו, ושוב מבטיחים לנו שינוי דרמטי. מספרים לנו על הזקנה המיתולוגית במסדרון בית החולים, על הזוג הצעיר שלא מסוגל לרכוש דירה, על הצפיפות בכיתות בבתי הספר, על הפקקים בכבישים וכך הלאה. אם רק נבחר במפלגה הנכונה, כולם אומרים, הכל ישתנה מהיסוד.

סדרת התרשימים הבאה שהכנתי (המבוססת על נתוני בנק ישראל) מתארת את התפתחותם של מדדים שונים משנת 1980 ועד היום, כאשר ברקע מצויינת מפלגת השלטון באותו הזמן. התמקדתי במדדים שעשויים לשקף את סדר העדיפויות של המפלגה השלטת – הוצאות על בריאות, חינוך, רווחה ונושאים דומים.

בלתי אפשרי להבחין בחילופי הממשלות לאורך תרשימי הקו. ממשלות שמאל או ממשלות אחדות לא משקיעות יותר בקצבאות, חינוך או בריאות מממשלות ימין. בדומה למקרה של טראמפ ואובמה, גם תושבי ישראל לא היו שמים לב שמפלגת השלטון התחלפה אם לא היינו אומרים להם. הדפוס היחיד שניתן להבחין בו הוא עלייה בהוצאות בתקופת ממשלות השמאל והימין של שנות התשעים, ואז ירידה קלה אחרי המשבר של 2002, במסגרת רפורמות שאמנם הועברו על ידי ממשלת ימין, אבל גם ממשלת שמאל הייתה נאלצת לבצע אותן לו הייתה מכהנת אז.

מדוע סדרי העדיפויות לא משתנים בעקבות התחלפות הממשלה? ובכן, אילוצים.

חלקו העיקרי של תקציב הממשלה מכונה "הטייס האוטומטי", ונובע מהתחייבויות משנים קודמות ומהגידול הטבעי באוכלוסיית המדינה. מתוך הוצאה ממשלתית של כ-400 מיליארדי שקלים, נותרים רק מיליארדים ספורים שניתן להזיז ממקום למקום. שינוי דרמטי בהוצאות מחייב הגדלה משמעותית ולא פופולארית של שיעורי המס, קיצוץ חד במקומות אחרים, או הגדלה משמעותית של הגירעון, שעשויה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל ולהגדיל את עלות גיוס החוב. וכמובן, ישנם גם ההסכמים הקואליציונים, והמגבלות שהכנסת או בתי המשפט מטילים על הממשלות. כל הצעדים התקציביים שמוכרים לכם הפוליטיקאים ועוזריהם, כגון "קיצוץ בתקציבי ההתנחלויות", "ייעול הבירוקרטיה" או "העלאת מיסים על עשירים" הם או בלתי אפשריים או מסתכמים בגרושים, סכומים הנמוכים בסדרי גודל מהנדרש כדי לשנות מהיסוד את מערכת הבריאות הישראלית או לצמצם את מספר התלמידים בכיתה.

הדבר נכון במידה רבה גם לתחומי חוץ וביטחון: גם כאן מדיניות ישראל מוגבלת על ידי רצונם של הפלסטינים, על ידי עוצמתה הצבאית והמדינית של ישראל ועל ידי האינטרסים של מעצמות חשובות. לפני מספר שנים יצא ספר בשם "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?", אך בתקופה שבה השמאל היה בשלטון היה יכול לצאת הספר בעל הכותרת ההפוכה, "מדוע אתה מצביע שמאל ומקבל ימין?". בשני המקרים התשובה לשאלה היא שגם הימין וגם השמאל לא יכולים לקיים את הבטחותיהם המדיניות תודות לאילוצים, ועל כן מאכזבים את בוחריהם דרך קבע וימשיכו לאכזב גם בעתיד.

כמובן, לפעמים דברים באמת משתנים באופן משמעותי. חלק מהמגיבים של הרשומה ירצו בוודאי לשלוח אותי לגרמניה של תחילת שנות השלושים, כאשר המפלגה הנאצית הגדילה את כוחה באופן דרמטי בסדרת מערכות בחירות דמוקרטיות. ניתן למצוא דוגמאות קיצוניות המתרחשות אחת למאה או מאתיים שנה שבהן מדינות השתנו מהיסוד תודות לשינוי בהנהגה, אך זה לא המקרה הנפוץ. במקרים אחרים מדינה נתונה במשבר חמור הדורש פעולה מיידית ודרמטית, ולאחר הבחירות ראש הממשלה החדש מבצע אותה. אך במקרים אלו השינוי הוא מתחייב מהמציאות, וכל פוליטיקאי שיבחר יהיה חייב ליישם אותו ממילא. הדוגמאות של טראמפ, אובמה וממשלות ישראל שבתרשים הן המקרה הנפוץ. בדרך כלל, שינוי פוליטי לא מוביל לשינויי מדיניות משמעותיים.

ובכל זאת, ישראלים רבים, ביניהם אפילו כאלו שעברו את גיל 30, מגלים מעורבות רגשית עמוקה במערכת הבחירות. הם מוכנים להישבע שיאיר לפיד באמת מצא אי שם ערימות כסף דמיוניות שניתן להשתמש בהן כדי להקים כאן תוך שנה מערכת תחבורה מתקדמת, שבני גנץ ימכור את המדינה לאיראנים או שאבי גבאי ישא על כפיו את הזקנה מהמסדרון ויניח אותה בעדינות על מיטה בחדר אשפוז פרטי מפואר אם רק נעניק לו מספיק מנדטים. כיצד אנשים בוגרים, אשר חוו כבר מערכת בחירות אחת או שתיים בימי חייהם, יכולים להיות כה עיוורים למציאות?

התשובה טמונה בפסיכולוגיה האנושית. משחר ההיסטוריה מנהיגים של קהילות אנושיות נאבקים ביניהם על פופולריות, ולאורך השנים הצטברה מומחיות בנוגע לשיטות המאפשרות למכור לכם "שינוי". אבל מעבר לכך – מרבית הפוליטיקאים והאנשים המקיפים אותם באמת מאמינים בכך בעצמם, למרות ניסיון העבר שלהם. אם הם לא היו מאמינים שהם יכולים להוביל לשינוי דרמטי, הם לא היו בוחרים להיכנס לפוליטיקה מלכתחילה. ואולי כולנו בעצם רוצים להיות משוכנעים, להיות אופטימיים, לאחוז בשארית כוחותינו בתקווה שניתן לשנות דברים לטובה במהירות. יתכן שהנטייה להשהות את הביקורתיות שלנו ולבטוח במנהיגים כריזמטים היא תכונה אנושית טיפוסית, אשר התפתחה לאורך ההיסטוריה האנושית מכיוון שהיא איפשרה שיתוף פעולה בקנה מידה גדול והעניקה יתרונות מסויימים לחברות אנושיות.

עלינו להיות מודעים להטייה הקוגניטיבית הזו. האנרגיות העצומות שאנו משקיעים בעיסוק בפוליטיקה הן במידה רבה חסרות משמעות. הפוליטיקאים מומחים בלעורר אצלנו רגש, בלהסית אותנו האחד כנגד השני, מכיוון שזה מה שהופך אותם לפופולארים. כלי התקשורת מתמחים בלהגביר את עוצמות הרגש המעורבות, מכיוון שכך ניתן להשיג רייטינג ולמכור שטחי פרסום. הגישה הבריאה והנבונה עבור הציבור הרחב היא להתנגד לכך, להפחית את רמת המעורבות הרגשית שלנו במערכת הבחירות, להפחית את רמת הציפיות שלנו מהשינוי ואת רמת האכזבה מהיעדרו.

בתור צעדים מעשיים יותר, אני ממליץ על הוצאתם של פוליטיקאים ועיתונאים מהפיד שלכם בפייסבוק או בטוויטר עד הבחירות, ובילוי זמן רב יותר בטיולים עם משפחותיכם בחיק הטבע המתעורר לחיים בתקופה זו. כשיגיע היום, תוכלו להצביע למי שהתכוונתם ממילא להצביע עבורו מלכתחילה, או לערוך הגרלה בין המפלגות הכי פחות גרועות. לא תפסידו דבר.

Read Full Post »

תקציב מינהל התרבות עומד על כמיליארד שקלים בשנה, ונמצא במגמת עלייה מתמדת מזה עשורים רבים. בין הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב לשנת 2019 נכללים תמיכה בתיאטראות (97 מיליוני שקלים), בספריות ציבוריות (85 מיליוני שקלים), בקולנוע ישראלי (79.5 מיליוני שקלים), בתזמורות (57 מיליוני שקלים), במוזיאונים (50 מליוני שקלים) ובלהקות מחול (31 מיליוני שקלים). בשבועות האחרונים התעורר מחדש הוויכוח סביב "חוק נאמנות בתרבות", ואלפי מלים נכתבו בעד ונגד מעורבות פוליטית וסבסוד סלקטיבי של תרבות. אך עדיין לא נשאלה השאלה הבסיסית ביותר בנוגע לאותם מיליארד שקלים בשנה: מדוע אנחנו מסבסדים תרבות מלכתחילה? האם תרבות זהה לתחומים אחרים שבהם המדינה מתערבת, כגון חינוך וספורט? האם הטיעונים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים את הסבסוד באמת מתאימים להתפלגות התמיכה הקיימת?

סקירה של מקורות בתחום מעלה שרובם נוטים לחמוק משאלה זו. למשל, אחד המסמכים המשמעותיים ביותר בנושא מדיניות התרבות שפורסמו בישראל, דו"ח ברכה משנת 1999, לא עסק בכך כלל, ורק ציין שסבסוד תרבות הוא נפוץ בכל העולם. מחקר של ד"ר טל פדר (ניתן להורדה כאן) מכיל סקירת ספרות מעט יותר רצינית של ההצדקות הבסיסיות למימון תרבות, אך ללא ניתוח ביקורתי שלהם. ניתוח שכזה מראה שהטיעונים המועלים לרוב בעד סבסוד הם בעייתיים, ואינם מספקים תמיכה למבנה התמיכה הקיים כיום, אלא למשהו שונה לגמרי. על מנת לראות זאת, נתחיל מלעבור על הטיעונים אחד אחד.

האם תרבות היא "מוצר ציבורי"?

הטיעון הראשון מתמקד בכשל שוק מסוג "מוצרים ציבוריים". מוצרים ציבוריים אינם כל מוצר המיוצר על ידי הממשלה; יש להם הגדרה מתמטית מדוייקת בכלכלה, בעלת שני חלקים. ראשית, נדרש שיהיה זה מוצר שאין דרך אפקטיבית למנוע מאנשים ליהנות ממנו ללא תשלום, ושנית, נדרש כי שימוש במוצר על ידי אדם אחד לא יפחית את הכמות הזמינה לאחרים. הדוגמה הקלאסית היא שמירה על גבולות המדינה: איננו יכולים למנוע מאזרחים ליהנות משירותיו של צבא המספק שמירה על הגבולות, ועל כן לכל פרט משתלם להיות "רוכב חופשי" ולא לתרום למימון הצבא. התוצאה תהיה מימון חסר של המוצר הציבורי, ועל כן נדרשת מדינה אשר תכפה על כולם לשלם מסים ולהשתתף במימון.

ישנן דוגמאות רבות למוצרים ציבוריים. למשל, אין דרך אפקטיבית למנוע מהציבור הרחב ליהנות מאוויר נקי מזיהום, משירותיה של ניידת משטרה המסתובבת ברחוב ומרתיעה גנבים, או מפארק ציבורי גדול שלא מעשי להקיפו בגדר, גם אם הם לא שילמו עבור מוצרים אלו. ישנם הטוענים שהמקור לצמיחת הציוויליזציות הראשונות בהיסטוריה הוא הצורך בתמיכה במוצרים ציבוריים כגון תעלות השקיה, או שמירה על חוק וסדר.

בהקשר של אמנות ותרבות, ניתן לטעון שפסל סביבתי נאה המוצב בכיכר מרכזית הוא מוצר ציבורי, וכך גם אלמנטים אדריכליים נאים לעין, או גרפיטי מרשים. על כן, טיעון זה בהחלט יכול לתמוך בסבסוד ממשלתי ועירוני לשימור מבנים נאים ולהשקעה בפסלי רחוב. אך הצגה ב"הבימה", מוזיאון אמנות, סרט קולנוע ישראלי או קונצרט של הפילהרמונית הם לא מוצר ציבורי. ניתן למנוע מאנשים ליהנות מהם ללא תשלום. על כן, טיעון זה לא יכול להצדיק את הסבסוד המועבר לגופים מעין אלו.

האם לתרבות יש "השפעות חיצוניות" חיוביות?

"השפעות חיצוניות" היא קטגוריה אחרת של כשלי שוק, המאפיינים מוצרים שלצריכתם על ידי פרט מסויים יש השפעה על התועלת של פרט אחר. הדוגמה הקלאסית להשפעות חיצוניות שליליות היא מפעל המזהם נהר כחלק מתהליך הייצור שלו: מכיוון שבעלי המפעל לא סובלים מהזיהום הם לא לוקחים אותו בחשבון בעת קבלת ההחלטה על היקף הייצור, ולכן התוצאה איננה אופטימלית בראייה כלל-משקית. אך השפעות חיצוניות יכולות להיות גם חיוביות. למשל, אם אדם משקיע זמן רב בטיפוח החצר שלו, ואם נניח שהחצר איננה מוקפת בגדר אטומה, אז ההשקעה שלו מוסיפה גם לתועלת של אזרחים אחרים העוברים ברחוב הסמוך ונהנים ממראה הגינה. בעל הגינה לא מתחשב בתועלת שלהם בעת קבלת ההחלטה על השקעה בגינון, ולכן יתכן שהוא משקיע פחות מהאופטימום החברתי.

אחת הטענות המרכזיות בעד סבסוד חינוך, היא שלחינוך יש השפעות חיצוניות על החברה. אנשים משכילים נוטים להיות יצרניים יותר, בריאים יותר, להצביע בבחירות בשיעורים גבוהים יותר, הם נוטים פחות לפשע ולהתמכרות לחומרים מסוכנים, וכך הלאה. כל הגורמים האלו משפיעים לא רק על התועלת שלהם עצמם, אלא גם על התועלת של הסביבה. ניתן גם לטעון שלמוזיאוני מדע ישנן השפעות חיצוניות חשובות, כגון הגברת האמון בממסד המדעי אשר תוביל לשיעור גבוה של חיסון ילדים, ועל כן כדאי לסבסד מוזיאוני מדע. באמצעות טיעונים דומים ניתן גם להצדיק את התמיכה בספריות ציבוריות, המהווה סעיף גדול יחסית בתקציב התרבות.

כמובן, עצם קיומו של כשל שוק לא בהכרח מצדיק סבסוד, קשה לאמוד את גובה סבסוד הנדרש, ומעורבות של קבוצות אינטרס מובילה במקרים רבים לסבסוד גבוה יותר מהסכום האופטימאלי, אבל נזניח לרגע את הבעיות האלו. האם ניתן להצדיק את הסעיפים העיקריים של תקציב התרבות באמצעות השפעות חיצוניות?

לפי טיעון נפוץ סבסוד תרבות הוא חשוב, מכיוון שבזכותו אנשים עניים יחסית יכולים להרשות לעצמם ללכת לתיאטרון או למוזיאון אמנות, והחשיפה לתרבות "גבוהה" משנה אותם – הופכת אותם ליותר מחונכים, משכילים או משהו בסגנון. למעשה, ישנן כאן שתי הנחות: שהסבסוד באמת מוביל לחשיפה בקנה מידה רחב של אמנות בקרב השכבות הנמוכות של האוכלוסייה, ושהחשיפה הזו משנה אותם לטובה איכשהו. האם ההנחות האלו מבוססות?

סקר שנערך במסגרת דו"ח ברכה מצא באופן לא מפתיע כי קיים מתאם חזק מאוד בין השכלה לבין הנטיה לבקר בתיאטראות, בקונצרטים ובמוזיאונים. הצרכנים של תחומי תרבות אלו מגיעים לרוב מהעשירון העליון, וקשה להאמין שהם נזקקים לתמיכה של משלם המיסים במחיר הכרטיסים שהם רוכשים. גם אם אנו כן מצליחים לחשוף אנשים עניים ל"תרבות גבוהה" שהם לא היו נחשפים אליה ללא הסבסוד, ככל הידוע לי אין שום עדויות מתחום הפסיכולוגיה לאפקט סיבתי חיובי של חשיפה זו על חייהם. קל לחשוב על אפקט חיובי הנובע מחשיפת ילדים למשפחות עניות לספרייה ציבורית חינמית, אך טיעון זה פשוט לא נראה סביר בהקשר של תמיכה ממשלתית בתיאטרון, בקולנוע או במוזיקה.

למעשה, יתכן שלסבסוד תרבות גבוהה ישנן דווקא השפעות חיצוניות שליליות.

על מנת להבחין בכך, שימו לב לחלוקה השרירותית ל-"תרבות גבוהה", הראויה לסבסוד, למשל הצגות בתיאטרון ומוזיקה קלאסית, לעומת "תרבות נמוכה" שאיננה ראויה לתמיכה, כגון תכניות ריאליטי ומוזיקת ראפ. מדוע קיימת חלוקה כזו? חלק גדול מהיחס המיוחד שהתרבות "הגבוהה" זוכה לו נובע מ-Virtue signaling, מן "זנב טווס" שאנחנו מציגים כלפי אחרים על מנת שיעריכו אותנו, שריד לניסיונות עממיים לחקות את מנהגי האצולה האירופאית (מעניין לחשוב כיצד מפת הסבסוד הייתה משתנה לו הראפ היה מפותח בבתי האצולה האירופים, בעוד שהשחורים בארצות הברית היו ממציאים את הפסנתר, את הכינור ואת המוזיקה הקלאסית). על מנת ש- signalingיהיה אמין, הוא חייב להיות קשה לאימוץ, כפי שזנב הטווס הוא כבד ומפריע לטווס לברוח מטורפים (ראו כאן בנוגע לעקרון ההכבדה). על כן, בהקשר התרבותי, תרבות גבוהה חייבת להיות לא פופולארית ולא מהנה מבחינה אסתטית, כמו למשל במקרה של אמנות מודרנית. לסבסוד תרבות מסוג זה יש השפעות חיצוניות שליליות: הוא מעודד צריכה מוגברת של מוצר אשר גורם לאנשים לסבול, רק על מנת שיוכלו לנהל תחרות סטאטוס עם חבריהם למעמד העליון ולהראות לסביבה שיש להם טעם ייחודי ומעודן.

טענה אחרת בנוגע להשפעות חיצוניות היא שליצירות תרבות יש השפעה מאחדת ומגבשת על העם. למשל, האזרחים עשויים להיות יותר נדיבים וסובלניים כלפי אחרים המכירים את אותן ההצגות ואת אותם השירים, בסיס תרבותי נוסטלי יכול למנוע מהם להגר למדינות אחרות או להמיר את דתם, יצירות מסוימות עלולות לעודד מוטיבציה להתגייס לשירות קרבי ולהסתער על גבעות מבוצרות, וכך הלאה. לא במקרה משטרים פאשיסטים השקיעו ממון רב בתרבות, וכך גם משטרים במדינות מפוצלות מבחינה אתנית, כגון מדינת ישראל בתחילת דרכה.

גם כאן ישנן ההנחות שהתרבות המדוברת נצרכת באופן המוני, ושהיא משנה את האופן שבו אנשים מרגישים. יתכן שניתן להשתמש בטיעון כזה על מנת להצדיק תמיכה בהפצתם של שירי יום הזיכרון למיניהם, אבל קצת קשה להתייחס אליו ברצינות בהקשר של מופעי מחול אמנותי. מלבד זאת, השימוש בטענה זו מעורר קונפליקט עתיק-יומין בין הפרט לבין החברה: המדינה מעוניינת שהפרט יסתער על גבעה מבוצרת כאשר בראשו מתנגן מארש פטריוטי המאדיר הקרבה עצמית, או שהוא יעזוב עבודה בשכר גבוה בארצות הברית ויחזור לארץ לאחר שנתקל בשיטוט אקראי ביוטיוב בשיר ההוא של אריק איינשטיין, אבל לא ברור אם המניפולציה הרגשית הזו משרתת גם את האינטרסים של הפרטים עצמם.

עד כאן עם הטענות היותר רציניות בנוגע לסבסוד תרבות; נחזור להשלכות המעניינות שלהן בסיכום. אבל לפני כן רצוי להפריך גם את הטענות החלשות יותר, שחוזרות שוב ושוב במהלך הדיון על הנושא.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שכל שאר המדינות מסבסדות?

זהו ככל הנראה הטיעון הנפוץ ביותר שנתקלתי בו בכל ההיסטוריה של הוויכוחים שניהלתי בנידון, והוא גם הגרוע ביותר. למשל, דו"ח ברכה שהזכרתי לפני כן אינו מתחיל בתיאור המטרות העקרוניות של סבסוד תרבות, אלא עם דוגמה מעוררת קנאה לתמיכה ממשלתית בתרבות בבריטניה.

בכל מדינה ישנן קבוצות אינטרס המשפיעות על הסבסוד, בכל מדינה האזרחים לוקים בכשלי חשיבה דומים ובאשליות דומות, ובכל מדינה לפוליטיקאים יש מטרות דומות. מוסדות רבים היו נפוצים בעבר כמעט בכל מדינות העולם, ביניהם עבדות, צורות שונות של פיאודליזם ואריסטוקרטיה, הוצאה להורג על עבירות קלות ועוד, והם נעלמו כאשר אנשים הבינו שישנן דרכים טובות יותר להתנהל בתור חברה אנושית. הדיון בעד ונגד כל מאפיין מוסדי צריך להתנהל באופן לוגי, ולא לצאת מנקודת הנחה שהמצב הנוכחי הוא אופטימאלי רק מכיוון שזהו העולם שאליו נולדנו, או מכיוון שזהו המצב הנפוץ בקרב מדינות אחרות, או מכיוון שאיזה שהוא מדד ממוצע על פני כלל מדינות ה-OECD הוא קצת יותר גבוה או קצת יותר נמוך מהמדד הספציפי לישראל.

יתכן שמדינות עשירות יותר מישראל יכולות להרשות לעצמן דברים שאנחנו איננו יכולים, יתכן שיש יותר היגיון בסבסוד תרבות בשפה המקומית במדינות עם שוק פנימי ענק של עשרות מיליוני אנשים, ויתכן שמדינות דוברות אנגלית, ספרדית או צרפתית יכולות לייצא מוצרי תרבות לארצות אחרות ביתר קלות, או להשתמש בסבסוד תרבות כדי למשוך תיירים. כך או אחרת, ההימלטות אל הטיעון הזה איננה אלא עצלות אינטלקטואלית.

האם סבסוד תרבות תורם לשוויון הזדמנויות?

אי-שוויון בהזדמנויות הוא אמנם לא כשל שוק, אך הוא פוגע ביעילות ונתפס בתור מצב לא הוגן, ועל כן מהווה סיבה מרכזית למעורבות ממשלתית, בתחומים כגון חינוך, בריאות, דיור ותחבורה ציבורית. בהקשר של תקציב התרבות, טיעון זה יכול בהחלט להצדיק תמיכה בספריות ציבוריות. אך האם נדרש שוויון הזדמנויות ביכולת להיחשף למופעי תיאטרון? אם הטענה שלנו היא שהנאה ממוצרי תרבות ופנאי היא איזו שהיא "זכות בסיסית" של כל אזרח, בדומה לטיפול רפואי מתקדם, הצעד ההגיוני הוא לסבסד את המוצרים שאנשים באמת מעוניינים לצרוך, למשל כרטיסי כניסה ללונה-פארק או הופעות של בן וסטטיק. אם הטענה היא ששוויון הזדמנויות חשוב רק בנוגע לתרבות "גבוהה", אנחנו חוזרים לביקורת שלי מהפסקאות הקודמות.

האם עלינו לתמוך באמנות משום שהיא לא מסוגלת לצמוח ללא סבסוד ממשלתי?

ראשית, כמובן שהיא יכולה לצמוח ללא סבסוד ממשלתי. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית אמנים נתמכו בעיקר על ידי פטרונים עשירים. אמנם בחלק מהמקרים הפטרונים היו נסיכים, מלכים או מוסדות דת ציבוריים, אך ציירים, מחזאים ומוזיקאים רבים התפרנסו ואף התעשרו ללא שום תמיכה של גורמי שלטון. גם כיום חלק ניכר מתחומי האמנות צומחים ומשגשגים ללא תמיכה ממשלתית. תודות לתחרות המתמדת, להיעדר הביטחון שבסבסוד הממשלתי, ולצורך להתאים את המוצר לטעמי הצרכן ולא לטעמו של פקיד כלשהו, אמנות הצומחת מהשוק החופשי עשויה להיות מקורית יותר וטובה יותר מאמנות מסובסדת.

שנית, תמיכה ממשלתית דוחקת החוצה תמיכה פרטית. בהיעדר תמיכה ממשלתית למוזיקה קלאסית, בהחלט יתכן שיזמים פרטיים יממנו קונצרטים, כל עוד ישנו ביקוש. בהקשר זה מעניין לציין שעל פי דו"ח ברכה בין השנים 1998-1990 חלקן של ההצגות של תיאטראות מסובסדים גדל מ-58% מכלל ההצגות ל-88% מכלל ההצגות, וחלקם של הקונצרטים שנתמכו ציבורית זינק מ-38% ל-94% מכלל הקונצרטים. כמובן, קשה לדעת אם שינויים אלו מעידים על דחיקה של יזמות פרטית בתחומים אלו או על שינוי בטעמי הצרכנים, אבל לאור טווח הזמן הקצר האפשרות הראשונה נשמעת סבירה יותר. מחקרו של ד"ר טל פדר, אשר הזכרתי בתחילת הרשומה, בחן מימון של תיאטראות בישראל בשנים 1999-2015, ומעלה גם הוא עדויות לכך שמימון ציבורי דוחק החוצה מימון פרטי.

שלישית, כמובן, ניתן להשתמש בטיעון זה על מנת להצדיק סבסוד ממשלתי נדיב לכל דבר אפשרי שאנשים לא רוצים לבזבז עליו את כספם האישי, ממירוצי חלזונות המוניים ועד משחת שיניים בטעם בייקון.

האם עלינו לסבסד אמנות משום שהיא מבקרת את מוקדי הכוח הקיימים?

ובכן, היא לא באמת מבקרת את מוקדי הכוח. המאבק הנוכחי של מירי רגב הוא בסך הכל עדות נוספת לאותה אמירה עתיקה: "בעל המאה הוא בעל הדעה", וזה לא משנה אם מדובר בבעלים של מאה מיליוני דולרים בחשבון הבנק או בבעלים של מאה מנדטים בכנסת. בטווח הארוך הכוח הוא אצל מי שמשלם את משכורתיהם של האמנים, ומשמעותו של סבסוד ממשלתי ריכוזי של אמנות היא שהאמנים לא יכולים לבקר את מוקדי הכוח השולטים במדינה. רק אמנים שאינם תלויים למחייתם בהחלטתו של פקיד או פוליטיקאי יכולים לכתוב וליצור באופן חופשי.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שרוב הישראלים חושבים שזה רצוי?

דו"ח ברכה מעלה כי מרבית הישראלים מעוניינים לסבסד כל סוג אפשרי של תרבות ואמנות, אך לממצא זה אין משמעות רבה, מכיוון שמרבית האנשים לוקים בכשלי לוגיקה שונים המונעים מהם לחשוב על הנושא באופן רציונלי – בדיוק אותם הכשלים אשר הזכרתי ברשומה עד כה. למשל, חוסר הבנה של האופן שבו הוצאה ממשלתית דוחקת החוצה הוצאה פרטית, אמונה שאם מדינות אחרות עושות את זה אז זה בהכרח טוב, ובאופן יותר כללי חוסר יכולת לקשר בין הוצאות הממשלה לגובה המיסוי. קל לעבוד על הציבור הרחב באמצעות ניסוח מניפולטיבי של שאלות ושימוש בסיסמאות שאין מאחוריהן דבר. אחת המטרות של דמוקרטיה ייצוגית היא לערב בקבלת ההחלטות גורמים מקצועיים, אשר ברשותם ידע והכשרה המאפשרים להם לעזור לפוליטיקאים להתגבר על כשלים כאלו.

ומה עם סבסוד ספורט?

ספורט הוא בוודאי אינו מוצר ציבורי. אבל ההבדל המרכזי בינו לבין תרבות גבוהה הוא הפופולריות שלו, אשר הופכת חלק מהטיעונים שהזכרתי, למשל בנוגע לשוויון הזדמנויות או להשפעה חיצונית חיובית על גאווה לאומית, לכידות ופטריוטיות, להרבה יותר סבירים. למשל, ההשתתפות של קבוצות אתניות שונות בספורט, כגון ערבים ויהודים בישראל או שחורים ולבנים בארצות הברית, מסוגלת להקנות לאנשים משתי הקבוצות מטרה משותפת וגאווה משותפת, וכך להפחית במידה מסויימת את החיכוך ביניהן. כמובן, טיעונים אלו סבירים בעיקר בהקשר של סוגי הספורט הפופולרים, כגון כדורסל וכדורגל, ופחות בנוגע לסבסוד ענפי ספורט איזוטריים.

מסקנה: עלינו להקים פסל זהב של בנימין נתניהו בכיכר המדינה

דיון לוגי בנושא סבסוד ממשלתי של תרבות מעלה מסקנות השונות לגמרי מהעננה הדמגוגית העמומה המאפיין את הדיון הציבורי בנושא, המנופחת בסיסמאות שנשמעות יפה אבל אין להן שום משמעות. קל לזרוק לאוויר אמירה שלפיה "אין משמעות לחיים ללא תרבות", או לטעון שכלכלנים "רואים הכל דרך החור שבגרוש" ואינם מבינים את ערכה התרבותי של אמנות, שהוא כמובן שמימי, נצחי, היסטורי ואלוהי, ועולה על כל שיקול תקציבי רציונלי שניתן לדמיין. קשה הרבה יותר להגן באופן ספציפי על אותם 97 מיליוני שקלים המועברים מדי שנה מכלל משלמי המיסים לקבוצה קטנה של עובדי תיאטראות, המייצרים מוצר שכלל אינו מעניין את מרבית הציבור, ולא נראה שיש לו איזה שהוא ערך שמימי או נצחי במיוחד.

למעשה, ישנה הצדקה חזקה הרבה יותר לממן מכספי הציבור פסל "אמנותי" של בנימין נתניהו מזהב טהור, בגובה חמישה מטרים, אשר יוצב בכיכר המדינה, מאשר לסבסד את הפילהרמונית או את "הבימה". פסל הזהב הדמיוני שלנו הוא מוצר ציבורי מובהק, אשר לא ניתן למנוע מהציבור ליהנות ממנו, ועל כן מתאים יותר לטיעון הראשון שהצגתי. מכיוון שרבים ייחשפו לפסל, ומכיוון שנתניהו מעורר אמוציות קשות בקרב הציבור, הפסל עשוי לעורר גאווה לאומית, או לחילופין לאחד את אזרחי המדינה כנגד הבזבוז המשווע וחסר התכלית של כספי משלם המיסים (אולי פסל של שרה נתניהו יהיה עדיף?). בשני המקרים האלו פסל הזהב תואם למדי את הטיעון השני, אודות השפעות חיצוניות חיוביות על האוכלוסייה כולה. על מנת להתאים גם לטיעונים האחרים שהזכרתי בעד התמיכה בתרבות, ניתן לטעון שבכל מדינות אירופה המתקדמות ישנן כיכרות עם פסלים של מנהיגים מפורסמים, וכן שפסל שכזה לא יכול לצמוח לבדו בשוק החופשי, ועל כן חובה לסבסד את הקמתו.

האם המסקנה הזו נשמעת לכם מגוחכת לגמרי? אני מניח שכן, וזאת משום שהטיעונים שאנשים מציגים עבור תמיכה ממשלתית בתרבות הם פשוט לא הסיבה האמיתית לסבסוד הקיים. סבסוד תרבות החל בישראל מאותה הסיבה שהוא החל במדינות אחרות, מתוך רצון של הממשלה לאחד את העם ולעורר רגשות פטריוטיים, אך בהמשך "נתפס" על ידי קבוצת אינטרס קטנה ומאוחדת, המעוניינת להתרחק מהתחרות המבאסת של השוק החופשי, היכן שגברים ונשים נדרשים לתפוקה המצדיקה את המשכורת שהם מקבלים, וקשה יותר למצוא עבודה במקצועות מגניבים. בשום שלב לא התקיים דיון רציני בנוגע לעצם הצורך בסבסוד, או בנוגע למטרות הסבסוד, מכיוון שמדובר בסכומים קטנים של כסף, ולאף אחד אין תמריץ להתחיל לריב על עצם קיומו של הסבסוד עם אליטה מקושרת וחזקה. אך לפוליטיקאים ישנו תמריץ חזק לריב על המקומות שאליהם הסבסוד הולך, במטרה לקדם את ערכיהם האישיים, וזה מה שראינו לאחרונה במאבקה של מירי רגב.

כיצד תיראה חברה אנושית ללא תרבות "גבוהה" מסובסדת? האם זו תהיה חברה "ענייה רוחנית", כפי שרבים אוהבים לומר? חברה המורכבת מפרטים בורים ועצלנים, המנהלים חיים אפורים וחסרי משמעות?

ובכן, על מנת לענות על השאלה הזו כל מה שעליכם לעשות הוא להביט במראה. רוב מכריע של האזרחים בכל מדינה בקושי מבקרים במוזיאוני אמנות, הולכים לתיאטראות או צופים במופעי מחול, וסביר למוצרים אלו ישנה השפעה זניחה לגמרי על חייהם. סרטים, מוזיקה, ספרים ותכניות טלוויזיה שנוצרו בארצות דוברות האנגלית הם מוצרי התרבות המועדפים בכל מדינה, מכיוון ששוק דוברי האנגלית הוא השוק הגדול ביותר, וטובי היוצרים בעולם מתחרים עליו. סבסוד גבוה או נמוך יותר של תרבות בשפה העברית לא ישפיע על מצב זה.

במילים אחרות, חברה אנושית ללא תרבות גבוהה מסובסדת תיראה פחות או יותר כמו החברה הנוכחית. תחרות ה-virtue signaling בקרב השכבות הגבוהות בחברה תהיה מעט יקרה יותר והסבל שלהם יפחת, יתכן שכמה עשרות יוצרים שאין ביקוש לכישוריהם יאלצו לחפש עבודה חדשה, ולפוליטיקאים יהיו פחות נושאים לריב עליהם. יתכן שיהיו תיאטראות שיסגרו, אבל לא כולם, מכיוון שהסבסוד הממשלתי דחק עד כה מימון פרטי. וכמובן, נחסוך כסף. לא הרבה כסף; ישנן מטרות גדולות יותר, יש הרבה יותר בזבוז וחוסר יעילות במשרד הביטחון או במשרד החינוך. אבל הסבסוד המועבר ל"הבימה" או לפילהרמונית הוא ככל הנראה הדוגמה טובה ביותר לאופן שבו ניתן לעוור את שיקול הדעת של הציבור הרחב באמצעות שימוש בסיסמאות יפות וטיעונים לא רלוונטיים, במטרה לתמוך בקבוצת אינטרס קטנה.

Read Full Post »

שתי הערות:

  1. הרשומה פורסמה במקור באתר הארץ.
  2. לאחרונה פתחתי גם חשבון טוויטר, בנוסף לעמוד הפייסבוק של הבלוג. כולכם מוזמנים לעקוב.

בימים האחרונים אנו עדים לשלל פרשנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שמרגישים בנוח לבקר את מנהליה ואת בעליה של חברת טבע, ככל הנראה תודות לניסיונם רב השנים בניהול חברות בינלאומיות. כיצד העזו מנהלי טבע לפגוע בגאוות המשק הישראלי? מדוע הבטיחו בעלי החברה מכספם האישי בונוסים ומצנחי זהב, בניסיון לגייס לחברתם הכושלת מנהלים מנוסים בעלי שם עולמי, כאשר ניתן היה פשוט לשכור את אחד הפרשנים-המבריקים-בדיעבד כדי לנהל את המשבר או להתייעץ עם איציק שמולי ושלי יחימוביץ' בנוגע לאסטרטגיה העסקית? וכיצד מעזים בעלי החברה, לאחר שפיטרו לא מעט מנכ"לים וחברי הנהלה, לטעון שגם העובדים עלולים לשלם מחיר מסוים?

בהמשך לגל הביקורת החליט יו"ר ההסתדרות להשבית היום את המשק, ללא כל מטרה או סיבה מלבד הפגנת שרירים ויחסי ציבור לארגונו, והכנסת מקיימת דיונים מיוחדים העוסקים בכמה אלפי עובדי טבע בישראל אשר ככל הנראה יפוטרו בעתיד הקרוב. שאר 83 אלף הגברים והנשים המפוטרים מדי שנהבישראל יכולים רק לקנא ביחס המועדף ובשלל ההגנות שלהם זוכים עובדי טבע, שלא היו עניים או מסכנים במיוחד גם לפני המשבר. בישראל צריך לדעת מתי ומהיכן להיות מפוטר.

גל הפופוליזם הזה אינו רק מגוחך, אלא גם מסוכן למשק. משקיעים ויזמים פוטנציאלים קוראים עיתונים, רואים את מה שעובר על חברת טבע, נגב קרמיקה וחברות דומות, ומפנימים: לא כדאי להשקיע בישראל. הביורוקרטיה נוראית, המיקום הגיאוגרפי גרוע, התשתיות על הפנים, ואם אי פעם תיאלץ לפטר – יעשו לך את המוות. על מנת לפצות אותם על כל אלו מדינת ישראל, העניקה להם במשך שנים רבות הטבות מס, במסגרת חוק עידוד השקעות הון, אך עכשיו הם רואים שההטבות האלו מגיעות עם תג מחיר יקר במיוחד. למה לקחת את הסיכון ולהשקיע במשק הישראלי?

כל מערכת היחסים בין הציבור הישראלי לבין המשקיעים היא עקומה מהיסוד. המשקיעים רואים מולם סביבה המאופיינת בשנאת עשירים והתערבות פוליטית מוגזמת בכלכלה, בעוד שהציבור מרגיש שבעלי טבע רימו אותנו. נתנו להם משהו, והם לא נתנו דבר בתמורה. אבל התחושה הזו שגויה. אנחנו אלו שרימינו את עצמנו.

במשך שנים רבות העסיקה טבע אלפי עובדים בשכר גבוה, בעלי החברה ועובדיה שילמו מיסים למדינה, וכמה מהם אולי ניצלו את הידע שהם צברו על מנת לקדם חברות אחרות. הטבות המס תרמו להצלחתה. נכון, כיום החברה נמצאת במשבר, אבל נדירות החברות המצליחות שלא נקלעות למשברים פה ושם, ונדירות עוד יותר החברות ששורדות עשרות שנים בראשותו של שוק כלשהו. איננו יכולים להאשים את בעלי החברה על כך שלקחו כסף שאנחנו נתנו להם מרצוננו החופשי. השאלה החשובה היא לא אם ההטבות לטבע היו מיותרות בדיעבד, מכיוון שכרגע החברה נקלעה לקשיים, אלא האם ההטבות האלו הן באופן כללי הדרך הנכונה לנהל מדיניות. והתשובה, לדעתם של כלכלנים רבים, היא "לא". חשוב להבין: ההטבות לטבע היו טעות גם אם החברה לא הייתה נקלעת למשבר. 

ביקרתי בעבר בהרחבה את חוק עידוד השקעות הון. מדובר בחוק המעניק הטבות מס מיוחדות לחברות המייצרות בפריפריה, או לחברות המייצאות חלק ניכר מתוצרתן. הקריטריונים הקבועים בחוק השתנו פעמים רבות מאז שהוא נחקק לראשונה, אי שם באמצע המאה הקודמת, אבל העיקרון נשאר זהה. שלל מחקרים העלו שמדובר בחוק כושל, אשר תרם להנצחת עוני ופיגור כלכלי בפריפריה, ואף הוביללמקרי שחיתות. במסגרת דיון במכון אהרן למדיניות כלכלית ביקרו כלכלנים כגון צבי אקשטיין ועומר מואב את החוק בחריפות, ועל פי נייר עמדה של צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ החלפת החוק בשיעורי מס חברות אחידים תוביל לצמיחה משמעותית.

מחקר חדש של גלעד ברנד ממכון טאוב מעלה כי חוק עידוד השקעות הון הוא אחד הגורמים לפריון העבודה הנמוך בישראל ואף לפערי השכר. החוק מעודד את היצואניות הגדולות, שהשכר של עובדיהן גבוה, אך הצלחתן יוצרת לחצים על שער השקל אשר פוגעים ביצואנים קטנים. כך מדינת ישראל הופכת לתלויה במספר קטן של חברות ענק כגון אינטל וטבע, שלעובדיהן תנאים מצוינים, בעוד ששאר המשק מקרטע. החוק הזה מייצר בישראל שתי כלכלות נפרדות, האחת משגשגת והשנייה כושלת.

יש כאלו שקוראים להטבות שקיבלה טבע "קפיטליזם". זה די משעשע. למעשה, רבים מתומכי ההטבות הסלקטיביות לבעלי הון הם בדיוק אותם האנשים המעוניינים כעת לגלגל את מנהלי טבע בזפת ונוצות. הם מאמינים בהכוונת המשק מלמעלה, בתכניות חומש בסגנון סובייטי המתעדפות סקטורים מסויימים על חשבון אחרים, בסבסוד חברות תעשייתיות גדולות תוך חסימת יבוא מתחרה, בכל אותם רעיונות שההיסטוריה הכלכלית של המאה ה-20 לימדה אותנו שהם שגויים לגמרי. לא פלא שהאנשים האלו נתקפים בחמת זעם בכל פעם שניסיונותיהם להכווין את המשק מלמעלה נתקלים בחומת המציאות.

במקום גל של זעם מוסרני המופנה לכיוונים הלא נכונים, אפשר לנצל את המשבר הנוכחי על מנת להודות שטעינו. ניתן למנף אותו למהלך משמעותי אשר יבטל את חוק עידוד השקעות הון ויחליפו בשיעורי מס אחידים ונמוכים לכלל החברות במשק. כן, יתכן שחברת אינטל תאיים בעזיבה עקב כך, אבל המקרה של טבע מלמד אותנו שאיננו יכולים להיות תלויים במספר קטן של חברות ענק. גם אינטל יכולה לקרוס מחר. ביטול חוק עידוד השקעות הון, ביחד עם צורות אחרות של סבסוד ואפליה בין סקטורים שונים, מסוגל לתרום בו זמנית לצמיחה כלכלית ולהפחתת אי השוויון בחברה הישראלית.

מלבד זאת, צעדים אלו מסוגלים לנתק את הקשר הלא בריא בין הפוליטיקאים לבין המגזר העסקי. חיסול האפלייה במיסוי ובסובסידיות יוביל את החברות להתמקד בתחרות ובצמיחה ולא בהשפעה על הפוליטיקאים, ויוביל את הפוליטיקאים לעסוק בקביעת מדיניות, ולא בביקורת על פעילותן של חברות ספציפיות שקיבלו הטבות יוצאות דופן.

משק שבו שר האוצר מרים טלפון לבעלים של חברה גדולה ומבקש ממנו לא לפטר עובדים הוא רעיון רע מאוד, מכיוון שהמשמעות היא שיום אחד הבעלים של החברה ירים טלפון לשר האוצר ויבקש ממנו משהו אחר בתמורה. גם מתן הטבות מס רק לחברות המתחייבות שלא לפטר עובדים הוא רעיון רע מאוד, מכיוון שכך ננציח משק מקובע ולא דינאמי. אנחנו רוצים שיזמים ירגישו שהם חופשיים להיכשל. אנחנו רוצים "הרס יצירתי", המאפשר להון ולעובדים בישראל לעבור בין חברות וסקטורים בהתאם ליתרונות היחסיים המשתנים של המשק הישראלי ובהתאם למגמות עולמיות.

אם התגובה למשבר בטבע תוביל למעורבות עמוקה יותר של הממשלה בעולם העסקי, לקביעת קריטריונים מפלים נוספים בחוק עידוד השקעות הון, ליותר פיקוח ויותר התערבות של שרי ממשלה בקורותיהן של חברות ספציפיות, התוצאה תהיה משק ריכוזי יותר, המאופיין בפער גדול יותר בין החברות שבעליהן יכולים להתקשר לשר האוצר לבין אלו שלא, ובתלות גבוהה ומסוכנת של כולנו במספר קטן והולך של חברות ענק. במצב שכזה, סביר שהמקרה של טבע יחזור על עצמו.

Read Full Post »

אין רשומה שאני לא מקבל עבורה תגובות המתחילות במשפט כגון "כתבת שטויות מוחלטות", וממשיכות עם שורה של טעויות עובדתיות או הערות קטנוניות שלא באמת סותרות את מה שכתבתי. זה צפוי ומובן, מכיוון שבדרך כלל אני כותב באופן פרובוקטיבי על נושאים אשר סותרים את תפיסת עולמם של רבים מהקוראים. אבל כשאני קורא את התגובות האלו אני תמיד חושב לעצמי – יום אחד אחד מהמגיבים האלו יעיר לי על טעות אמיתית, מהותית. זה כמעט בלתי נמנע, אני כותב כל כך הרבה ועובד עם כל כך הרבה נתונים. ובכן, לצערי הרב היום הזה הגיע, ודווקא בנוגע לאחת הרשומות הכי מושקעות שפרסמתי בזמן האחרון.

ברשומה האחרונה שפרסמתי כאן ניסיתי לבחון את התקדמותה של כלכלת ישראל בין השנים 1960-2015 בהתבסס על נתוני הבנק העולמי. הטעות שלי הייתה שימוש בתוצר בערכים שוטפים, במקום בתוצר ריאלי במחירים קבועים. כאשר כלכלנים מודדים צמיחה הם לרוב עושים זאת באמצעות קיבוע המחירים לשנה מסויימת, מתוך מטרה למדוד את הגידול ביכולת הייצור של הכלכלה במנותק משינויי מחירים שיכולים לנבוע משלל גורמים אחרים. אני מלמד את הנושא הזה כבר שנים רבות, ובכל זאת איכשהו הצלחתי לפספס את הגדרות הנתונים שהורדתי מאתר הבנק העולמי.

המדידה בערכים שוטפים היא נכונה כשעוסקים בהשוואה בשנה מסויימת, לא על פני זמן. על כן, החלק ברשומה שעסק בדירוג היחסי של ישראל לאורך השנים הוא נכון. מגיבים רבים העירו לגבי האמינות של נתוני התוצר בישראל בשנת 1960, לגבי גורמים שהיו קיימים באותה התקופה שהיו יכולים להשפיע על שער הדולר או על הנתונים. הם אולי צודקים, אבל אין סיבה מיוחדת להטיל ספק בנתוני התוצר הישראליים בשנת 1960 ולא להטיל ספק בנתוני התוצר הקוריאניים, האיריים, השבדיים, הגרמניים, הבריטיים, היפניים וכך הלאה. בכל המדינות האלו היו סטנדרטים יותר נמוכים של שקיפות וכל מני משחקים עם שערי מטבע ותנאים ייחודיים הקשורים לסוף מלחמת העולם השנייה. עד כה עוד לא ראיתי מסד נתונים השוואתי שכולל מדינות רבות ולפיו ישראל הייתה מדורגת נמוך יותר באופן משמעותי בשנת 1960.

לעומת זאת, החלק ברשומה שעסק בצמיחה הוא בעייתי. כאשר בודקים את הצמיחה בתוצר לנפש הריאלי לפי מחירי 2010, ישראל נראית יותר טוב מכפי שכתבתי ברשומה. עבור כל התקופה, 1960-2015, המדינות המערביות היחידות שעקפו אותנו הן דרום קוריאה, סינגפור, יפן ופורטוגל – ולא כפי שמופיע בגרף שפרסמתי ברשומה הקודמת, שלפיו מרבית מדינות אירופה צמחו יותר מהר. אבל ישנה בעיה, חסרים נתונים משנת 1960 על מספר מדינות שיתכן (לפי נתוניהן על שנים אחרות) שהן צמחו מהר יותר מאיתנו, כגון אירלנד, ניו זילנד, והונג-קונג. קצב הצמיחה השנתי הממוצע של כלכלת ישראל בתקופה זו הוא כ-3%, וישנן גם מספר מדינות עם קצב צמיחה ממש דומה שנמצאות מעט מתחתינו: ספרד, צ'ילה, לוקסמבורג, איסלנד ונורבגיה.

להלן התוצאות לגבי תת-תקופות:

1960-1980 – המדינות המערביות האסייתיות עוברות אותנו וכן יוון, פורטוגל, ספרד, איסלנד ואיטליה, ומדינות אירופה האחרות די צמודות אלינו אבל מלמטה. כאמור, חסרים נתונים על מדינות רבות.

1980-2000 – בתקופה זו אנחנו פחות או יותר באמצע ביחס למדינות המערב, יש מדינות שצמחו מהר יותר כגון בריטניה, פינלנד ועוד, ויש מדינות שצמחו לאט יותר.

1970-1990 – כפי שעשיתי ברשומה הקודמת, ננסה תקופה מעט שונה כדי להימנע מהשפעות המשבר של 1980 והבום הכלכלי של שנת 2000. בתקופה זו אנחנו ממש מאכזבים, כמעט כל מדינות המערב צמחו יותר מהר מאיתנו.

2000-2015 – המדינות האסייתיות, אירלנד, איסלנד, ניו זילנד, אוסטרליה ושבדיה צמחו יותר מהר מאיתנו, גרמניה צמודה אלינו מלמטה ושאר המדינות המפותחות צמחו יותר לאט.

1990-2010 – שוב, ננסה להשמיט את השפעת הבום הכלכלי של 2000. בתקופה זו המדינות האסייתיות, אירלנד ולוקסמבורג צמחו מהר יותר, נורבגיה ואוסטרליה צמודות אלינו מלמטה והשאר צמחו לאט יותר.

2010-2015 – המדינות האסייתיות, אירלנד, איסלנד, ניו-זילנד וגרמניה עקפו אותנו, ארצות הברית מעט מתחתינו והשאר צמחו לאט יותר.

מלבד אלו שציינתי, בכל התקופות יש שלל מדינות מתפתחות שצמחו מהר יותר, בייחוד עבור התקופות המאוחרות יותר. לא התייחסתי אליהן כל כך כי השאלה המרכזית היא האם אנחנו מתכנסים לרמת החיים במדינות המערב.

 

אז מהן המסקנות מניתוח זה, בהשוואה לדברים שכתבתי ברשומה? כיצד הייתי משנה אותה?

האדם שכתב לי על הטעות הוא אהוד פרלסמן, אשר פרסם רשומת תגובה. בתחילת הרשומה הוא כותב על הדירוג היחסי של ישראל בשנת 1960. הוא כותב שבמחירי 2010 הדירוג היחסי של ישראל נראה יותר גרוע מכפי שכתבתי, כלומר ישראל של 1960 נראית יותר ענייה. אכן, הדירוג היחסי באמת משתנה, אבל לפי בדיקתי ישראל בסך הכל צונחת מהמקום ה-14 למקום ה-20, כלומר היא עדיין הייתה אחת המדינות העשירות בעולם. מלבד זאת, לא ברור לי מדוע מדידה של התוצר בשנת 1960 לפי מחירי 2010 עדיפה באופן כלשהו על פני מדידה של התוצר בשנת 1960 לפי מחירי 1960. החשיבות של קיבוע המחירים היא רק לגבי מדידת צמיחה לאורך זמן, לא לגבי השוואה בנקודת זמן ספציפית. הדברים שכותב פרלסמן בהמשך על הצמיחה הם נכונים ברמה העקרונית, אם כי בנתונים שהוא בוחר להציג ברשומה מופיעות דרך קבע בעיקר מדינות שישראל נראית טוב ביחס אליהן (למשל, בנתוני הצמיחה עבור השנים 2000-2015 הוא "שוכח" להזכיר את שבדיה, גרמניה ואוסטרליה, וגם בנתונים האחרים חסרות מספר מדינות).

אבל פרלסמן הוא לא העניין כאן. העניין הוא שהטעיתי את קוראי הבלוג, ועל כך אני מתנצל. ישראל נראית יותר מרשימה מכפי שכתבתי. בתחילת הדרך היינו בסדר, פחות או יותר, בתקופות האמצע קצת פחות, ובעשורים האחרונים חזרנו לקצב צמיחה יותר משביע רצון. מבחינת דירוג יחסי עדיין הידרדרנו במהלך השנים, מכיוון שלא צמחנו מספיק מהר על מנת להשיג מדינות עשירות אחרות, בזמן שאירלנד, הנמרים האסייתיים ונסיכויות המפרץ הפרסי צמחו מהר יותר.

עדיין לא הייתי טוען שישראל היא "נס כלכלי". קוריאה, סינגפור ואירלנד נראות מתאימות הרבה יותר לתואר זה, שלא לדבר על נסיכויות המפרץ (האם ישנו נס גדול יותר מגילוי נפט?). ספרד, צ'ילה ואיסלנד נראות מאוד דומות לנו מבחינת שיעורי צמיחה בתקופות שונות ומבחינת נקודת ההתחלה ונקודת הסיום, ויתכן שגם ניו-זילנד, אם כי חסרים לגביה נתונים משנת 1960. אין שום תקופה שבה אנחנו ממש בולטים, ובין השנים 1970 ל-1990 היינו ממש מאכזבים. אין לי ספק שיכולנו לצמוח יותר, למרות מצבנו הבטחוני, אם כי יכולנו גם לצמוח פחות. מדינות כגון ונצואלה וארגנטינה הידרדרו משמעותית בדירוג לאורך השנים. כך או אחרת, הדברים שכתבתי על הגורמים האולטימטיביים המונעים מאיתנו לצמוח ולהשיג מדינות מערביות הם עדיין נכונים.

Read Full Post »

תקציר עבור הממהרים, עקב אורכה של הרשומה:

  • כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
  • בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
  • כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
  • הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
  • טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.

——————————————————————————————–

ניסים ומיתוסים

תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.

"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.

הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.

תוצר לנפש – דירוג יחסי

התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.

כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.

מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).

אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.

לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.

אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.

תוצר לנפש – שיעורי צמיחה

התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.

האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.

חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.

מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.

למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.

האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.

לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.

תוצר כולל במקום תוצר לנפש

עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.

מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.

אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.

ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.

תירוצים

תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה

תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?

לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.

תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני

תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.

תירוץ שלישי: הגירה וילודה

כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.

סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות

כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.

סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.

שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?

סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני

מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.

ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.

במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.

סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים

פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).

בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.

כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.

סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע

הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.

כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך.  האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.

באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?

האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.

זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.

מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.

כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.

בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.

סיכום

בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.

כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.

בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.

אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.

ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.


עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.

Read Full Post »

ראשית, מספר הערות:

רציתי להודות למספר עוקבים אשר תרמו לאחרונה לחשבון הבלוג, וכן לברך עוקבים חדשים שהצטרפו בחודשים האחרונים. כולכם מוזמנים לעקוב אחרי גם בפייסבוק, שם אני מפרסם בתדירות גבוהה הרבה יותר מאשר פה. למשל, רק לאחרונה כתבתי על הקשר בין אי שוויון לצמיחה, על מחקר חדש בנוגע לחשיבותו של סטאטוס היחסי המבוסס על טייסים גרמניים ממלחמת העולם השנייה, על ההשוואה בין התמודדותו של אריאל שרון עם משבר הנדל"ן בתחילת שנות התשעים למדיניות של כחלון כיום, ועוד. כמו כן, אני משתף בפייסבוק קישורים למאמרים אחרים מעניינים, וכן לרשומות שלי שמתפרסמות פעם בחודש בבלוג של מכון פרידברג לכלכלה (הרשומה האחרונה שפרסמתי שם עוסקת במגבלות על חופש המגורים).

הרשומה הנוכחית (שפורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ) היא רשומת אורח מאת הדס פוקס, חוקרת במרכז טאוב, המסיימת בימים אלו תואר שני בכלכלה במסלול המחקרי המשותף של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב. לאחרונה הדס פרסמה מחקר המנתח לעומק את פערי השכר המגדריים בישראל, ועל כן ביקשתי ממנה לכתוב רשומה לבלוג על הנושא. דיון בפערים מגדריים לרוב גורר המון אמוציות וטריגרים רגשיים, ואני מאמין שגישה מעט יותר רציונלית, מעט יותר מבוססת-נתונים ופחות מתלהמת, כפי שמייצגת פוקס כאן, יכולה להזריק לתוכו מנה גדושה של שפיות. תהנו.


יום האישה הבין-לאומי 2017 מאחורינו, והדיון הנצחי על פערי השכר בין גברים לנשים מסרב לדעוך. כותרות בעיתונים (וחברות כנסת לא מעטות) מדברות על פערי שכר מגדריים של עשרות אחוזים ומלינות על אפליה, ומנגד פוסטים של ליברטריאנים מסבירים שאין שום אפליה, והכל נובע מההבדלים המובנים והבלתי-ניתנים-לערעור בין גברים לנשים. אם עוד לא מיציתם לגמרי את הנושא, באדיבותו של אורי כץ אסקור כאן בקצרה את עיקרי הממצאים שעלו ממחקר שפרסמתי בנושא לאחרונה, במסגרת דוח מצב המדינה 2016 של מרכז טאוב.

לזכותם של המתדיינים הנצחיים ייאמר שהנתונים אכן עשויים לבלבל במבט שטחי. פער השכר הגולמי בין נשים לגברים נמצא במגמת ירידה עם השנים אך הוא עדיין גדול, ועמד על 32% בשנת 2015 – נתון גבוה לכל הדעות. אבל התמונה כמובן מורכבת יותר, היות שיש עשרות גורמים שעשויים להשפיע על רמת השכר של עובד. במחקר ניסיתי להביא בחשבון כמה שיותר גורמים כאלו, ולבדוק מה חלקם בקביעת פער השכר הכולל בין גברים לנשים. הכלי ששימש לכך הוא פירוק Oaxaca (הסבר למיטיבי לכת – הפירוק בודק איזה חלק מפער השכר נובע מהבדלים בתכונות בין נשים לגברים ואיזה חלק נובע מהבדלים במקדמי הרגרסיה). הפירוק גילה שרוב פער השכר (71%) מוסבר בגורמים פשוטים וקלים לזיהוי, שיפורטו מיד. ומה עם האפליה? אולי היא קיימת במקומות מסוימים ובאופן נקודתי, אבל היא בוודאי לא יכולה להיות הסבר עיקרי לפער השכר הגדול בין המינים.

הגורם המשמעותי ביותר בפער הוא ההבדלים בשעות העבודה: מעל 50% מפער השכר הכולל נובע מכך שנשים עובדות פחות שעות מגברים, ועקב כך גם מרוויחות פחות (ראו תרשים). זה נכון כמעט בכל תחום ובכל תפקיד – היקף המשרה הממוצע של נשים קטן יותר. ייתכן שלקוראי העמוד המידע הזה נשמע טריוויאלי, אבל מפתיע לגלות בכמה מהמחקרים והכתבות על פערי שכר מגדריים אין התייחסות למספר שעות העבודה ולהיקף המשרה.

הגורם השני בחשיבותו לפער השכר הוא ההבדל במשלחי היד והענפים שבהם מועסקים גברים ונשים (באמידה הנוכחית הוא הסביר 14% מהפער). ככלל, גברים פונים לתפקידים שהשכר הממוצע בהם גבוה יותר. בפרט, אחוז גבוה מהנשים מועסקות במקצועות חינוכיים ואחוז גבוה מהגברים מועסקים במקצועות טכנולוגיים –  והמצב הזה לא השתנה כמעט ב-15 השנים האחרונות. יתרה מכך, גם בקרב סטודנטים (העובדים של מחר) לא רואים שינוי משמעותי. יש עלייה יפה בשיעור הסטודנטיות למשפטים ולרפואה, אבל נשים הן עדיין הרוב הגדול מבין הסטודנטיות לחינוך, ומיעוט מבין הסטודנטים למדעי המחשב. בחוגים להנדסה דווקא הייתה עלייה בשיעור הנשים ב-20 השנים האחרונות, אבל המספרים עדיין נמוכים מאוד: רק 27% מהסטודנטים בחוגים האלה הם נשים, ורובן לומדות בחוגים שנחשבים יוקרתיים פחות – הנדסת מזון וביו-טכנולוגיה, למשל – ולא בחוגים שמובילים למקצועות עתירי שכר, כמו הנדסת מחשבים וחשמל.

אם כן, שני גורמים בלבד – שעות העבודה ומשלח היד – מסבירים חלק גדול מאוד מהפער, אבל גם אחרי שמנטרלים את השפעתם נשים משתכרות בממוצע 13% פחות מגברים. האם כאן טמון הרמז לאפליה? לא בהכרח. למרות כל המשתנים שהובאו בחשבון בפירוק הקודם, עניין מהותי אחד עדיין לא נבדק: היכולות האישיות של העובד. מטבע הדברים קשה מאוד למדוד תכונות אישיות, אבל ציוני בגרות ופסיכומטרי – למרות כל הבעייתיות הגלומה בהם – עשויים לשקף במידה מסוימת את התאמתו של העובד לדרישות בשוק העבודה. לפיכך, במחקר נערכה בדיקה נוספת שכללה את כל המשתנים הדמוגרפיים של העובדים שנכללו בבדיקה הקודמת וגם את ציוני הבגרות והפסיכומטרי שלהם (לפי בסיס נתונים ייחודי שבנה הלמ"ס. חשוב לציין שבשל מגבלות הנתונים ההשוואה נערכה עבור אקדמאים בגילי 31–29 בלבד).

באמידה הזו התקבלו כמה תוצאות מעניינות (המוצגות בתרשים למטה). ראשית, בקרב גילאים אלו פער השכר נמוך יותר מאשר בכלל האוכלוסייה (30%). שנית, הגורמים הנצפים שהובאו בחשבון הסבירו 78% מהפער. בניגוד לתוצאות בקרב כלל האוכלוסייה, בקרב אקדמאים לתחום התעסוקה היה המשקל הגבוה ביותר בקביעת הפער: 56% (גם מפני שאקדמאיות רבות יותר מועסקות במשרה מלאה). כישורי העובדים שנוספו למשוואה – ובעיקר רמת הלימודים במתמטיקה והציון הכמותי בפסיכומטרי – הסבירו עוד 13% מהפער.

מה אפשר ללמוד מהנתונים האלה לגבי הגורמים לפערי השכר?

מצד אחד, כאמור, הפירוק מוכיח שרוב פער השכר נובע מגורמים מוסברים וידועים, בדומה לממצאים של מחקרים אחרים שנעשו בעולם. האמידה שכללה את מלוא הנתונים שהובאו בחשבון במחקר – ניסיון, היקף משרה, משלח יד, לאום וציוני בגרות ופסיכומטרי – הותירה פער שכר בלתי-מוסבר של 6% בלבד, ובהחלט ייתכן שלו היו עומדים לרשותי נתונים נוספים (למשל מקצוע ברמת פירוט גבוהה יותר או דרגה ניהולית) הפער היה קטן אף יותר.

מצד אחר, אפליה ישירה היא אינה הבעיה האפשרית היחידה בשוק העבודה. אמנם אנחנו נכנסים כאן לשטח אפור והרבה פחות מדיד, אבל אסתכן ואומר כי לא בטוח שהשוני העצום בהיקפי המשרה של גברים ושל נשים נובע תמיד מבחירה חופשית. לא מעט מחקרים (וגם חוכמת ההמונים) מגלים שמרבית הזוגות בישראל חיים בבתים בלתי שוויוניים בעליל, בעיקר בתחום הטיפול בילדים. שעות העבודה הארוכות בישראל, וכן הנורמות החברתיות לגבי התפקידים המגדריים במשק הבית, בוודאי לא מסייעים לזוגות שמעוניינים בחלוקה מאוזנת יותר. הפיכתן של הנשים לשרות הפנים באופן כמעט בלעדי מכתיבה לא רק את שעות העבודה שלהן, אלא גם את המקצועות שהן בוחרות – ותחום ההוראה הוא ככל הנראה הדוגמה המוחשית ביותר לכך.

חסידי תאוריית הפערים המובנים בין המינים בוודאי יאמרו כעת שהנטייה למקצועות טיפוליים והומניים, וגם הנטייה לרצות להיות בסביבה למען הילדים, היא חלק מטבען של נשים. אחרים (ואחרות) יאמרו שיש גורמים סביבתיים המעורבים בעניין. כך או כך, כשמביטים על מערכת היחסים בין נשים למתמטיקה, מתגלה תמונה עגומה רבת שנים של אי-משיכה הדדית. ככלל, נשים מצליחות יותר מגברים  ברוב מדדי ההשכלה, מהיסודי ועד האוניברסיטה: ציוני המיצ"ב של ילדות גבוהים יותר בממוצע, הן זכאיות לתעודת בגרות בשיעורים גבוהים יותר, וציוני הבגרות שלהן גבוהים יותר במרבית התחומים. אולם כל אלו מתבטלים כשמדובר במקצועות ריאליים בכלל, ובמתמטיקה בפרט. בכיתה ה' הישגי הבנים והבנות במתמטיקה דומים מאוד, אבל עד התיכון נפתח ביניהם פער. כשאותן תלמידות הופכות לנערות הן נרתעות מלימודי מדעים כמגמה מורחבת ומלימודי מתמטיקה ברמת חמש יחידות – וכשהן כבר לומדות ברמה הזו, הן מצליחות פחות; זה כמעט המקצוע היחיד שבו הציון הממוצע בחמש יחידות של נשים נמוך משל גברים. בפסיכומטרי התמונה דומה: אמנם ציוני הגברים גבוהים מציוני הנשים בכל המקצועות, אך הפער בחלק הכמותי משמעותי יותר. בשנים האחרונות יש תכניות שנועדו לעודד נשים ללימודים מדעיים, אבל רובן מתמקדות בנערות בתיכון, וככל הנראה זה שלב מאוחר מדי.

אין דרך לשלול את ההנחה שנשים פחות מתחברות למקצועות ריאליים, אבל לי אישית אין ספק שמדובר גם בהשפעות חברתיות שמרחיקות נשים מהמקצועות האלה. כל אישה בעלת נטייה ריאלית מחזיקה בסיפורים משלה על מי שניסו לדכא את הנטייה הזו. במקרה שלי אחת המחנכות בתיכון לא התביישה לספר לאבא שלי שבעלה הפיזיקאי אמר לה שבנות לא צריכות ללמוד פיזיקה. אבא שלי גיחך והמשיך הלאה, אבל אני בטוחה שיש הורים ובנות שלקחו אותה יותר ברצינות.

לסיכום: השאלה אם בכלל אפשר וצריך להגיע לשוויון מלא היא שאלה של תפיסת עולם. באופן אישי אני חושבת שכל עוד לא יביאו ילדים לעולם ברחם מלאכותי, רוב הנשים ירצו להיות מעורבות בגידול הילדים יותר מאשר גברים. אבל המחקר חידד עבורי עניין חשוב: אף על פי שלא ניכרת בשוק העבודה אפליית שכר, בהחלט ניכר בו קיטוב. כאשר שוק העבודה אינו גמיש ומאלץ את העובדים (גברים ונשים כאחד) לבחור בין מקצוע רווחי לחיי משפחה, וכאשר מעודדים ילדות ונשים להתמקד במקצועות הומניים, הבחירה החופשית נפגעת קשות – וכך גם השוויון בשוק העבודה. ייתכן מאוד שגם אם המחסומים יוסרו הבחירות המגדריות ייוותרו שונות, ועקב כך עדיין יתקיימו פערי שכר. באופן אישי בחרתי לעבוד בתחום שהמשכורת בו נמוכה ביחס לשכר שיכולתי להרוויח במקצועות אחרים בתחום לימודיי (מדעי המחשב וכלכלה), וכך אני תורמת במו ידיי להגדלת פער השכר המגדרי. יש דברים שיותר חשובים לי ממשכורת, וכנראה אני לא היחידה. עם זאת, צריך לחתור למצב שבו אנשים בוחרים את המשרות שמתאימות להם לפי משאלות לב ויכולות, ולא בגלל הסללה חברתית לתחום כזה או אחר.

Read Full Post »

Older Posts »