Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘היסטוריה’ Category

בספרו "ציביליזציה" מנסה ניל פרגוסון להסביר את עלייתה ההיסטורית של אירופה באמצעות שש "אפליקציות מנצחות": תחרות, המהפכה המדעית, הרפואה, תרבות הצריכה, זכויות הקניין ומוסר העבודה. פרגוסון הוא היסטוריון בריטי אשר ניחן ביכולת ביטוי גבוהה בכתב, ידע מקיף ביותר, גרפומניה מתקדמת וחוסר יכולת משווע לכתוב ספרים קוהורנטיים. בדומה לספרים קודמים שלו שקראתי, גם ספר זה הוא יותר שיח אסוציאטיבי מעניין מאשר שורה של טיעונים לוגיים המובילים למסקנה כלשהי.

למשל, הפרק בספר שהיה אמור לעסוק ברפואה המערבית הוא למעשה פרק על קולוניאליזם, המתמקד בעיקר בעוולות הקולוניאליזם הגרמני ובשאיפות הנאיביות של הקולוניאליזם הצרפתי (פרגוסון הוא בריטי, כאמור). מספר רב של מאמרים בכלכלה הדגימו מדוע הרפואה המערבית הייתה כל כך חשובה לצמיחה כלכלית: העלייה בתוחלת החיים והירידה בשיעורי התמותה עודדו השקעה בהון האנושי של ילדים, צבירת ניסיון בקרב מבוגרים וכך הלאה. למשל, אחד המחקרים המפורסמים בנושא מראה כי הכחדת תולעי המעיים בדרום האמריקני בתחילת המאה ה-20 שיפרה משמעותית את ביצועיהם של ילדים בבית הספר, ואף את משכורותיהם לאחר מכן. ישנם מחקרים דומים רבים, אך נראה שפרגוסון כלל אינו מודע לספרות הזו, ואולי פשוט שכח מהו נושא הפרק במהלך הכתיבה.

פרקים אחרים אינם קוהורנטים יותר. הפרק על מוסר העבודה עוסק בעיקר בעליית הנצרות בסין, בעוד שהפרק על תרבות הצריכה מתאר את קיצור תולדות המהפכה התעשייתית, בתוספת של כל מני דברים אחרים מעניינים שהתרחשו במהלך המאה ה-20, שלחלקם יש קשר עקיף כלשהו לצריכה. גם בנוגע למהפכה התעשייתית מתעלם פרגוסון מהספרות הכלכלית המודרנית, כשהוא קובע שהמהפכה התעשייתית פרצה לראשונה בבריטניה תודות למשכורות הגבוהות של הפועלים הבריטיים ולמרבצי הפחם הנרחבים שם. אכן זו הייתה טענתם של מספר היסטוריונים שעסקו בנושא בעבר, אך כיום ככל הידוע לי הקונצנזוס הוא שזו שגיאה, ושהסיבות הן בעיקר מוסדיות ותרבותיות (ובכלל, נורא מוזר להתייחס למשכורות גבוהות בתור סיבה ולא תוצאה של שיווי משקל ייחודי כלשהו).

למרות שהספר מתיימר להסביר את עליית המערב, אחת התופעות הנחקרות ביותר בהיסטוריה כלכלית במאתיים השנים האחרונות, הוא לא מהווה סקירה מקיפה של ספרות קודמת שניסתה להסביר את התופעה הזו, וגם לא מציע תיאוריה סדורה וחדשה כלשהי. פרגוסון לא מסביר כלל מדוע אותן "אפליקציות מנצחות" הופיעו דווקא באירופה של ימי הביניים המאוחרים, או מדוע הן חשובות יותר מ"אפליקציות" אחרות. באותה המידה הוא יכל להכניס לרשימה אפליקציות נוספות, כגון "ספרים", "אוריינות", "חלוקת שעות היממה", "דמוקרטיה", שלא לדבר על "רובים, חיידקים ופלדה".

פרגוסון גם אינו רואה את הקשרים בין האפליקציות השונות. למשל, חוקרים רבים מציבים במרכז את התחרות בין המעצמות האירופאיות, שאף אחת מהן לא הגיעה להגמוניה כמו בסין ובאימפריה האיסלאמית. לטענתם התחרות היא זו שהובילה בין השאר לחדשנות טכנולוגית, להתפתחות המדע, לחדשנות דתית, ובעצם לכל שאר האפליקציות. מקס וובר, שאותו פרגוסון דווקא מזכיר בהרחבה, טען שהנצרות הפרוטסטנטית הייתה עניין מרכזי אשר הוביל לשאר האפליקציות. כך או אחרת, מוזר להציג את כל האפליקציות כאילו שהן שוות בערכן. ועוד לא נכנסתי כאן לביקורות יותר עמוקות, כגון השאלה האם "חברת הצריכה" היא "אפליקציה מערבית", או פשוט ביטוי לרצון שהיה קיים תמיד בקרב כל אדם (וכל בעל חיים) עלי אדמות לשפר את רמת חייו. לא במקרה גם הסינים, הרוסים והאפריקאים רוצים ללבוש ג'ינס.

פרק הסיכום של הספר הוא למעשה הפרק היחיד שדן באופן עמוק ומעניין בעלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, ועוסק בין השאר בכל מני מודלים מחזוריים שהוצעו עבור העניין. כבר אלפי שנים הוגים שונים משתעשעים עם האנלוגיה בין מחזוריות החיים של אדם לבין מחזוריות החיים של מדינות וציוויליזציות, אך האנלוגיה הזו ככל הנראה מטעה יותר מאשר תורמת. תחזיות אודות נפילת ההגמוניה האמריקאית-אירופאית קיימות כבר לפחות מאתיים שנה, ועד כה כולן הופרכו, בעוד שרק מעטים חזו את נפילת חומת ברלין או נפילתן של אימפריות בעבר.

אך גם בפרק הסיכום נמנע פרגוסון מלעסוק בשאלות העומק, והדיון שהוא מנהל הוא במידה רבה חסר פואנטה. העובדות הן שניסיונות היסטוריים להעתיק את "האפליקציות האירופאיות" לרוב נכשלו, מלבד יוצאי דופן זוהרים. מדוע המאמצים העצומים שהוקדשו במאה ה-20 כדי להפוך את טורקיה וארגנטינה למדינות מודרניות ומתועשות נכשלו בסופו של דבר, בעוד שהמאמצים להפוך את דרום קוריאה ופינלנד למדינות מודרניות הצליחו? יתכן שהסיבה לכך היא מוסדית, יתכן שהיא תרבותית, אך פרגוסון כלל לא דן בשאלות החשובות האלו. במקום זאת הוא כותב על המשבר הכלכלי של 2008, על עלייתה של סין, על המוסלמים באירופה ועל נושאים נוספים שכבר נטחנו לעומק בספרים ומאמרים אחרים, והוא לא מוסיף הרבה לדיון הקיים. מכיוון שרבים מהאירועים שעליהם הוא כותב בפרק זה התרחשו בסמוך למועד פרסום הספר (2011), חלק מהדברים שהוא כותב כבר כיום נראים לא רלוונטיים, והוא כמובן לא חוזה לא את עלייתו של טראמפ ולא את הברקזיט.

לסיכום, יאמר לזכותו של פרגוסון שהוא יודע לספר סיפורים בצורה מרתקת, ושהוא שמרן בעל הטיה אנגלופילית חזקה, שזה תמיד נחמד. הספר קליל וקריא, ולמדתי ממנו לא מעט עובדות חדשות, אך את עליית המערב הוא לא מסביר. ההיסטוריה היא לא רק אוסף של אנקדוטות נחמדות, אלא גם ניסיון אנושי מצטבר אשר ניתן, אולי, להפיק ממנו לקחים חשובים. ספרים המנסים לעשות זאת באופן יותר מסודר ורציני, כגון אלו של יואל מוקיר, גרגורי קלארק, ואז'ימולו ורובינזון, לא תורגמו לעברית, וחבל (כתבתי על חלקם כאן וכאן). על כן, הרושם של הקורא העברי הממוצע נע אי שם בבין "רובים חיידקים ופלדה" של דיימונד, שהוא נחמד אבל חלקי מאוד, לבין "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי, שהוא יותר פילוסופי והחלקים הכלכליים בו לא מדוייקים. ככל הידוע לי אין שום מקור בעברית לוויכוח האקדמי הסוער בין מחנות שונים אשר תולים את עיקר ההשפעה במוסדות, בתרבות, או בגורמים גיאוגרפיים מרוחקים. יום אחד אולי אנסה לתקן בעצמי את המחסור הזה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ת'אנוס הוא הכוכב הבלתי מעורער של הסרט האחרון בסדרת סרטי גיבורי העל של מארוול, המבוססת על סדרת קומיקס. בניגוד לרשעים אחרים מסרטים דומים, ת'אנוס הוא לא סתם נבל אשר מעוניין לצבור כוח על מנת "להשתלט על העולם" או משהו נדוש שכזה. למעשה מדובר באלטרואיסט, המקדיש מאמצים רבים להרכבת נשק אשר יאפשר לו להשמיד באקראי מחצית מהיצורים החיים ביקום, במטרה למנוע אסון אקולוגי נורא. טענתו של ת'אנוס היא שההשמדה ההמונית הכרחית, מכיוון שקצב הרבייה של יצורים חיים תמיד יוביל בסופו של דבר להרס של סביבת המחיה שלהם, לעוני ולאומללות. אי אפשר כמובן להתחיל לדון בתכניות של ת'אנוס מבלי להזכיר את מורהו הרוחני, ההוגה הבריטי תומאס מלתוס.

תומאס מלתוס נולד בשנת 1766, ילד שביעי למשפחה אמידה המעורה היטב באליטה האינטלקטואלית של בריטניה. מלתוס סלד מהאופטימיות שאפיינה את כתביהם של אחרים בני תקופתו אשר שיקפו את עידן הנאורות. ספרו "An Essay on the Principle of Population", אשר פורסם בשנת 1798, נכתב במידה רבה כתגובה להשקפות אופטימיות אלו. הטענה הבסיסית של מלתוס הייתה שהמין האנושי לא יוכל לשגשג בטווח הארוך, מכיוון ששיעורי גידול האוכלוסייה גדולים משיעורי הצמיחה בקצב ייצור המזון. כאשר מגדילים את המשאבים העומדים לרשותם בני אדם מתרבים בקצב מהיר יותר, המשאבים מתחלקים על פני אוכלוסייה גדולה יותר, עד שבסופו של דבר רמת החיים חוזרת למצבה ההתחלתי, לפני הגדלת המשאבים. למנגנון זה קוראים כיום "המלכודת המלתוסיאנית" (ראו רשומה חביבה בנושא), והוא תקף עבור כלל היצורים החיים. לא משנה אם מדובר בבני אדם הממציאים סוג חדש של טחנת קמח, או בזאבים המגיעים על פני גשר יבשתי חדש לאי שבו החיות חסרות הגנה בפני הטורפים: במשך מספר דורות ייתכן שרמת החיים תעלה, אבל בסופו של דבר תודות לגידול האוכלוסיה היא תחזור למצב המוצא.

המלכודת המלתוסיאנית היא תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני, של גנים נצחיים המעוניינים למקסם שכפולים של עצמם ולא מעניינת אותם מה היא רמת החיים של הגוף בו הם לכודים במקרה כרגע. על כן, לא פלא שגם צ'ארלס דרווין וגם אלפרד ראסל וואלס ציינו את מלתוס בתור ההשראה המרכזית שלהם בדרך לפיתוח תורת האבולוציה. לספרו של מלתוס הייתה השפעה דרמטית גם על אחרים: פוליטיקאים בריטיים ניסו לקדם בבריטניה ובהודו מדיניות רווחה המבוססת על רעיונותיו, כלכלנים כגון אלפרד מרשל ודיוויד ריקרדו העריצו אותו, והוגי המרקסיסזם פרדריך אנגלס וקרל מרקס תקפו אותו בחריפות.

העדויות האמפיריות מעלות כי תומאס מלתוס צדק בנוגע ל-99% מההיסטוריה האנושית, ול-100% מההיסטוריה של כל בעל חיים אחר לגבי כדור הארץ. למרות אינספור פיתוחים טכנולוגיים וקדמה מדעית ותרבותית, רמת חייו של האדם הממוצע לא השתנתה משמעותית בעשרות אלפי השנים האחרונות, עד תחילת המאה ה-19. למשל, האנתרופולוג לורנס אנג'ל סקר במחקרו שלדי אדם מקברים שמקורם בציוויליזציות שונות ובתקופות שונות, ובחן את הגיל הממוצע של הנפטרים במותם. גילם הממוצע של הנפטרים בעיר צ'טלהויוק שבטורקיה ובאתר העתיק שליד הכפר היווני נאה-ניקומדיה, מלפני כ-8,000 שנה, עמד על כ-30 עבור נשים וכ-35 עבור גברים, והמספרים דומים למדי גם עבור אתרים מלפני כ-4,000 שנה, מצבות מרומא האימפריאלית מלפני כ-2,000 שנה, ונתונים בריטיים מאמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19. בספרו מתאר ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק נתונים על שכרם של עובדים, אשר מתורגם לפי המחירים המקומיים לגרירי חיטה, לפיהם רמת החיים של האדם הממוצע בבבל העתיקה ובציוויליזציות אחרות לא הייתה שונה מרמת החיים באירופה הפרה-תעשייתית. במשך אלפי שנים קידמה טכנולוגית וארגונית השפיעה רק על גודל האוכלוסייה האנושית, ולא על רמת החיים של האדם הממוצע. למה? כי מלתוס. גנים אנוכיים.

לעיתים המנגנון המלתוסיאני מביא לאסון של ממש. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא הרעב הגדול באירלנד במאה ה-19. הרעב נבע מהסתמכות-יתר של תושבי האי על תפוחי אדמה מזן יחיד, אשר הגיע כמאתיים שנים לפני כן מאמריקה. תפוחי האדמה איפשרו לאירים להפיק מספר רב יותר של קלוריות מהאדמות שעמדו לרשותם והובילו לגידול אוכלוסייה מהיר, אך כשתקף אותם כימשון תפוחי האדמה התוצאה הייתה כחצי מיליון עד מיליון מקרי מוות ברעב – בין חמישית לרבע מאוכלוסיית המדינה. דוגמה מפורסמת אחרת, אשר מסוקרת בהרחבה בספרו של ג'ארד דיימונד "התמוטטות", היא סופה העצוב של הציוויליזציה של איי הפסחא.

אבל המשמעות של המנגנון המלתוסיאני היא לא שבהכרח יקרה אסון כדוגמת זה שהתרחש בכוכב הבית של ת'אנוס והוביל אותו לפתח את תכניתו האכזרית. המשמעות היא רק שבטווח הארוך רמת החיים תישאר קבועה. יצורים לא חייבים למות על מנת לשמור אותה קבועה. למשל, מלתוס המליץ להתמודד עם הבעיה של גידול האוכלוסיה המהיר על ידי העלאת גיל הנישואים, מה שיפחית את הילודה ואת גידול האוכלוסייה ללא צורך ברעב המוני. אולי גם מנהגים כגון מוהר ונדוניה תורמים לכך על ידי הפחתת שיעור הנשואים בעת משבר כלכלי. אסונות מתרחשים רק כאשר עודף משאבים זמני מוביל לגידול אוכלוסייה מהיר ולמשבר אקולוגי חד ופתאומי, כפי שקרה באירלנד ובאיי הפסחא.

האם מלתוס טעה?

במאתיים השנים האחרונות מתרחש משהו מוזר בקרב המין האנושי: אנחנו משנים את הרגלי הרבייה שלנו. מאז אמצע המאה ה-19 משפחות בכל רחבי אירופה והמושבות האירופאיות הקטינו באופן משמעותי את מספר ילדיהן, בתקופה של קדמה טכנולוגית מהירה אשר הגדילה באופן דרמטי את המשאבים והפחיתה את שיעורי התמותה. לתופעה זו קוראים "התמורה הדמוגרפית", ובמהלך המאה ה-20 היא שטפה גם את הארצות הלא-אירופאיות. כיום שיעורי הילודה נמצאים במגמת ירידה כמעט בכל חברה אנושית. ישנן השערות שונות בנוגע לגורמים לתמורה הדמוגרפית, כגון הביקוש הגובר להון אנושי בתקופת המהפכה התעשייתית שהוביל הורים להשקיע ב"איכות" הילדים על חשבון "כמות" הילדים, ההשפעה של הירידה בשיעורי תמותת הילדים ועוד. לא ניכנס אליהן כאן, אבל הנקודה היא שהתמורה הדמוגרפית היא משהו מאוד יוצא דופן, שהתרחש רק בקרב המין האנושי, רק במאתיים השנים האחרונות, וככל הנראה היה קשור ישירות לקדמה הטכנולוגית המהירה בתקופת המהפכה התעשייתית. מלתוס נולד רק בתחילתה של התקופה הזו, ולא יכל לחזות שעתידו של המין האנושי יראה כל כך שונה מעברו.

השינוי בהרגלי הרבייה של המין האנושי הוביל להפרכת כל הנבואות והתחזיות הקודרות אודות אסון אקולוגי ההולך וקרב, אשר משמשות כבר עשרות שנים בתור כר פורה ליצירת רבי מכר היסטריים (דוגמאות: אחתשתייםשלושארבע, מומלץ לקרוא את מאט רידלי קוטל אותם בהנאה). במדינות רבות האוכלוסייה כבר איננה גדלה ואף צפויה לקטון, מגמה המקטינה משמעותית את הפגיעה של בני האדם בטבע.

לאחר שסיימנו לסקור את העובדות, נחזור לשאלה שבכותרת: האם ת'אנוס טועה?

נניח לצורך העניין שת'אנוס לא מסוגל להשתמש בכוחותיו על מנת להוריד את שיעורי הילודה או להגדיל את המשאבים, מה שהיה הופך את הסרט לנורא משעמם. הוא מעוניין למנוע משברים אקולוגיים ולהעלות את רמת החיים, ועומדות בפניו רק שתי אפשרויות: לחסל מחצית מהיצורים החיים, או לא לחסל אותם.

סביר להניח שרוב מכריע היצורים "הטבעיים" ביקום, שאינם סוג של רובוטים, יהיו כלואים במלכודת המלתוסיאנית. זו פשוט תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני. אך ההנחה שהמלכודת המלתוסיאנית בהכרח תוביל את היצורים האלו לאסון היא שגויה. אם גידול האוכלוסייה מוביל לירידה הדרגתית ברמת החיים ולא למשבר אקולוגי פתאומי, היצורים פשוט יתאימו את מספר צאצאיהם בהדרגה (דרך ילודה נמוכה יותר ותמותה גבוהה יותר) ולא יתרחש שום אסון. ת'אנוס אולי צודק בכך שהפחתת מספר היצורים בחצי תשפר משמעותית את רמת חייהם של השורדים בעולם מלתוסיאני, אך הוא טועה שוב כשהוא חושב שניתן יהיה להסתפק באקט חד פעמי. למעשה, סביר שהשורדים יגדילו באופן משמעותי את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים, ועד מהרה הוא יאלץ להשתמש בכוחותיו שוב.

ומה בנוגע לבני האדם? האם ת'אנוס טועה ביחס אלינו?

בהחלט יתכן שגם האדם נמלט מהמלכודת המלתוסיאנית רק באופן זמני, תודות לזינוק טכנולוגי מדהים וחד פעמי. כיום אנחנו חוזים בשינוי דמוגרפי בישראל, כאשר קבוצות אוכלוסייה בעלות שיעור ריבוי גבוה במיוחד הולכות ומחליפות אוכלוסיות בעלות שיעור ריבוי נמוך יחסית. הנטייה להביא מספר רב של ילדים מועברת גם היא בתורשה, בין אם באופן תרבותי או גנטי, וברגע שהיא קיימת בקבוצה מסויימת הקבוצה הזו תהפוך לרוב. אידיאולוגיות, דתות או גנים הדוחפים אנשים למקסם את מספר הצאצאים ישתלטו על האוכלוסייה בסופו של דבר. ילודה נמוכה היא פשוט לא "אסטרטגיה יציבה אבולוציונית".

בתקופה הפרה-תעשייתית, שבה בין חמישית לרבע מהילדים מתו לפני גיל 5 תודות למחלות ורעב, עוני קיצוני היווה מכשול בפני היכולת של אידיאולוגיות, דתות וגנים כאלו להשתלט על האוכלוסייה. משפחות שהביאו יותר מדי ילדים סבלו משיעורי תמותה גבוהים יותר של הילדים, בעוד שהורים אשר איזנו בין משאביהם לבין מספר ילדיהם הצליחו להביא יותר ילדים אל גיל הבגרות, ונהנו מהצלחה אבולוציונית רבה יותר בטווח הארוך. אך במדינת הרווחה המודרנית ילדים עניים כבר אינם מתים. זה כמובן דבר מצוין, וחס וחלילה אינני מציע לחזור לימי הביניים. אך בהחלט יתכן שבטווח של מאות או אלפי שנים מהיום האנושות תשוב להיות מאופיינת בעיקר על ידי בני אדם אשר ממקסמים את כמות צאצאיהם, רמת החיים תרד בהתאם, והסכנה של אסונות אקולוגיים תגבר.

בסופו של דבר, הדרך היחידה לפתור את הבעיה שאיתה ת'אנוס מנסה להתמודד היא לגשת ישירות למקור שלה: הגנים האנוכיים, השולטים באופן שבו אנחנו חושבים ופועלים וקובעים את הדינאמיקה ארוכת הטווח של ההתפתחות האנושית. רק יצורים אשר התנתקו באופן סופי מהשפעתה של האבולוציה יהיו מסוגלים להתנגד בטווח הארוך לדחף להגדיל את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים. רבים חושבים שאנחנו בני האדם כבר הגענו לשלב הזה, תודות לתמורה הדמוגרפית ולקדמה התרבותית, אבל ככל הנראה נדרש לחכות עוד כמה מאות שנים כדי לדעת בוודאות.

Read Full Post »

תקציר עבור הממהרים, עקב אורכה של הרשומה:

  • כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
  • בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
  • כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
  • הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
  • טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.

——————————————————————————————–

ניסים ומיתוסים

תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.

"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.

הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.

תוצר לנפש – דירוג יחסי

התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.

כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.

מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).

אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.

לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.

אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.

תוצר לנפש – שיעורי צמיחה

התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.

האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.

חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.

מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.

למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.

האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.

לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.

תוצר כולל במקום תוצר לנפש

עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.

מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.

אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.

ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.

תירוצים

תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה

תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?

לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.

תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני

תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.

תירוץ שלישי: הגירה וילודה

כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.

סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות

כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.

סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.

שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?

סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני

מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.

ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.

במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.

סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים

פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).

בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.

כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.

סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע

הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.

כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך.  האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.

באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?

האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.

זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.

מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.

כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.

בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.

סיכום

בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.

כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.

בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.

אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.

ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.


עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.

Read Full Post »

התחזית שלא התגשמה

קרל מרקס הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, אם לא המשפיע מכולם, ובספריו מצויים המקורות לרבות מהמחלוקות המודרניות בין ימין לשמאל. אחד מעמודי התווך של הגותו הוא המאבק בין בעלי אמצעי הייצור לבין הפועלים, הנובע מניגוד אינטרסים בסיסי בין שתי המעמדות, ומחייב הלאמת רכוש פרטי על ידי המדינה. אך בפועל, מלבד מספר התנגשויות אלימות בין בעלי הון לבין פועלים שניסו להתנגד, מאבק בקנה מידה משמעותי בין המעמדות פשוט לא התרחש במדינות קפיטליסטיות. נראה שדווקא הארצות הקפיטליסטיות ביותר, כגון שוויץ, בריטניה וארצות הברית, נהנו משקט חברתי וכלכלי חסר תקדים מאז ימיו של מרקס ועד היום, ושהבדלי המעמדות פחות או יותר נעלמו. היכן טעה מרקס? היכן טועים ממשיכיו כיום?

הסבר אחד לכשלון בתחזיותיו של מרקס הוא עלייתה של מדינת הרווחה המודרנית, אשר נולדה בגרמניה של סוף המאה ה-19, בעקבות ניסיונותיו של ביסמרק לפגוע בפופולריות של התנועה הסוציאליסטית במדינה ולמנוע מהפועלים להגר לארה"ב. מאז ישנו גידול בתקציבי הרווחה בכל מדינות המערב, עד היום. אך הסבר זה רק מעלה שורה של שאלות נוספות: מדוע הסכימו הקפיטליסטים לחלוק את הונם עם ההמונים במסגרת מדינת הרווחה? איך יתכן שמאבק המעמדות נעלם ללא צורך בהלאמת אמצעי הייצור על ידי הממשלה? מדוע נראה שדווקא במדינות קפיטליסטיות חייהם של העובדים טובים יותר, כיוון ההגירה הוא תמיד מהמדינות הסוציאליסטיות אל המדינות הקפיטליסטיות ולא להפך, וצעירים רבים יותר במדינות קפיטליסטיות מעדיפים לעבוד כשכירים של בעלי ההון ולא כעצמאיים?

בשני העשורים האחרונים פורסמו מספר עבודות בכלכלה שהעלו תשובה אפשרית לשאלה זו: חשיבותו של הון אנושי בתהליך הייצור. למעשה, כפי שכותבים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שפרסמו בנושא, יתכן שההיסטוריה של המאה ה-20 הייתה נראית אחרת לגמרי אם קרל מרקס היה מכיר את התיאוריות המודרניות של הון אנושי. אך לשאלת ההון האנושי יש השלכות המגיעות מעבר לוויכוח ההיסטורי אודות המהפכה התעשייתית והגותו של מרקס, והיא מרכזית במיוחד בנושאים הרלוונטיים למדינת ישראל כיום כגון אי השוויון בהכנסות.

משוב חיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה

על מנת לייצר יצרנים זקוקים לחומרי גלם, למכונות ומבנים (הון פיזי, אמצעי ייצור), ולבני אדם אשר יתפעלו את התהליך. התרומה של בני האדם תלויה גם בכישוריהם המולדים וגם בידע ובכישורים שהם רכשו במהלך השנים – בהון האנושי המצטבר שלהם. ישנן עבודות שעבורן ניתן לרכוש את הידע הנדרש מהר מאוד, וישנן עבודות שהידע הנדרש עבורם דורש שנים רבות של הכשרה. זה היה המצב גם לפני המהפכה התעשייתית: בעלי אדמות יכלו להעסיק מהגרים חסרי כל ידע בעבודה חקלאית, ולעומתם לוטשי היהלומים היהודים היו זקוקים להכשרה ממושכת על מנת לייצר תכשיטים עבור אצילי אירופה. עובדים שעבודתם דורשת הכשרה ממושכת תמיד נהנו משכר גבוה יותר, מכיוון שקשה יותר להחליפם.

שאלה מרכזית היא כיצד המהפכה התעשייתית שינתה את ההסדרים הכלכליים שהיו נהוגים לפניה בכל הנוגע להון אנושי. התשובה של קרל מרקס, של חסידיו ושל לא מעט היסטוריונים וכלכלנים היא שהמהפכה התעשייתית הפכה את ההון האנושי לזניח, איפשרה לבעלי אמצעי הייצור לנצל את העובדים, ועל כן יצרה בהמשך את הצורך בהתאגדות והלאמה. זהו לא טיעון מופרך. לפני המהפכה התעשייתית מרבית פעילות הייצור של טקסטילים, בגדים ומוצרים נוספים התרחשה בביתם של עובדים מיומנים, שלרוב ירשו את המקצוע מהוריהם והיו מאוגדים בגילדות מקצועיות שהגנו עליהם מפני תחרות. במסגרת המהפכה התעשייתית אותם עובדים מיומנים הוחלפו על ידי מפעלים גדולים שהעסיקו עובדים לא מיומנים, ביניהם גם ילדים ונשים, והגילדות פחות או יותר נכחדו (מה שהוביל למהומות הלודיסטים). עדות נוספת בזכות התיאוריה הזו היא רמת ההשכלה הכללית באוכלוסיה: בבריטניה, אשר הובילה את המהפכה התעשייתית, שיעורי ההשתתפות בבתי הספר ושיעורי ידיעת קרוא וכתוב היו נמוכים יותר בהשוואה למדינות מפגרות מבחינה תעשייתית באותה התקופה כמו מדינות צפון אירופה וגרמניה. האם עובדות אלו לא מוכיחות שהון אנושי הפך לפחות חשוב בעקבות המהפכה התעשייתית?

סדרה של מחקרים מהשנים האחרונות מעלה שהמציאות היא הפוכה, ושקיים למעשה משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הביקוש להון אנושי. המשמעות של משוב חיובי כזה היא שככל שתהליך התיעוש מתקדם וההמצאות הטכנולוגיות מתרבות, ההון האנושי של העובדים הופך לחשוב יותר עבור המעסיקים. בעקבות תהליך התיעוש שהחל במאה ה-18 בעלי המפעלים היו זקוקים לעובדים אשר היו מסוגלים לקרוא תרשימים, להבין מדריכי הפעלה, לתקן מכונות, להתקין אותן ולהחליף אותן, ויצרני המכונות היו זקוקים לעובדים מיומנים אשר ידעו לייצר חומרים חדשים ולעצב אותם. אם מגמות אלו הן חשובות יותר מהדעיכה במעמדם של יצרני הטקסטיל הביתיים, נקבל משוב חיובי בין תיעוש לבין הביקוש להון אנושי ולא משוב שלילי.

במצב כזה בעלי ההון לא יכולים לנצל פועלים חסרי השכלה שקל להחליפם, הם חייבים להתחלק ברווחים עם עובדים מיומנים שהכשרתם אורכת זמן רב וניגוד האינטרסים בין המעמדות נעלם. חשוב להבין שהון אנושי הוא שונה במהותו מהון פיזי: בעלי אמצעי הייצור לא יכולים פשוט לצבור אותו כמו שהם צוברים מכונות ומפעלים. ההון האנושי מוטמע בבני אדם, אשר צוברים אותו ברמה האישית. כפי שמראים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שאותו הזכרתי קודם לכן, אם שווקי האשראי במדינה אינם מושלמים עניים יתקשו ללוות כסף על מנת להשקיע בהכשרה מקצועית, ותתקבל תת-השקעה בהון אנושי באוכלוסיה. כשל שוק זה מעודד את בעלי המפעלים לתמוך במערכת חינוך ציבורית אשר תעניק השכלה בסיסית לכולם, ואכן גלאור ומואב מתארים מספר מקרים היסטוריים של תמיכה כזו. כלומר, לבעלי ההון היה אינטרס כלכלי ישיר בחינוך ציבורי שיגדיל את רמת ההון האנושי של העובדים ועל כן גם את שכרם, בניגוד גמור לתזה המרקסיסטית המתמקדת במאבק אינסופי בין המעמדות.

מתי התחיל המשוב החיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הון אנושי? האם זהו רק עניין של התקופה המודרנית, של המאה ה-20? האם יתכן שמרקס צדק לפחות לגבי המאה ה-19, התקופה שבה הוא חי?

ובכן, נראה שלא. מחקר של קארין ון-דר-ביק ונעמי פלדמן מצא שכבר בבריטניה של המאה ה-18 גידול במספר ההמצאות הטכנולוגיות מגדיל את הביקוש למתמחים, נערים בגילאי העשרה אשר היו לומדים תוך כדי עבודה בתעשיות הייצור המתקדמות והוריהם היו משלמים לייצרנים עבור הכשרתם. למעשה, ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר טוען שאנחנו נוטים למדוד הון אנושי באופן שגוי. אוכלוסיית בריטניה אכן הייתה משכילה פחות מאוכלוסיית שבדיה במאה ה-18, אבל בבריטניה הייתה אליטה של בעלי מקצועות טכניים ברמה מאוד גבוהה, אשר היו מסוגלים לתמוך בפעילותם של הממציאים המפורסמים של המהפכה התעשייתית – אליטה שלא הייתה קיימת במדינות אחרות והשפעתה על המהפכה התעשייתית היא קריטית. שם היה ממוקד ההון האנושי של בריטניה. מאמר אחר מוצא תמיכה לתזה הזו, על ידי שימוש במספר המנויים לאנציקלופדיה מפורסמת בצרפת של המאה ה-18 בתור קירוב לקיומה של אליטה משכילה, ובדיקת ההשפעה של האליטה הזו על צמיחתן של ערים לעומת ההשפעה של הרמה הכללית של אוריינות באוכלוסיה.

אחת הבעיות במדידת ההשפעה של תיעוש על הון אנושי היא שהון אנושי עשוי להשפיע בחזרה גם על תיעוש, או ששניהם יכולים להיות מושפעים ממשתנים אחרים, למשל נטיות תרבותיות. על מנת להתמודד עם בעיה זו נדרש להשתמש ב"ניסוי טבעי" כלשהו אשר מדמה הקצאה אקראית של תיעוש באזורים מסויימים, כפי שבוחנים תרופות חדשות על ידי חלוקה אקראית של קבוצת אנשים לשתי קבוצות, שאחת מהן מקבלת את התרופה והשנייה מקבלת תרופת-דמה. מספר מאמרים מהשנים האחרונות השתמשו בניסויים טבעיים כאלו ובשיטת משתני העזר על מנת להראות שהתיעוש הגדיל את שיעור העובדים המשכילים בבריטניה של תחילת המאה ה-19, וכן הגדיל את שיעורי האוריינות, את מספר המורים ואת מספר התלמידים בצרפת של אמצע המאה ה-19. במסגרת עבודת הדוקטורט שלי אני גם משתמש בשיטה דומה על מנת להראות שהתיעוש השפיע באופן חיובי על שיעור האוריינות בארצות הברית בשנים 1850-1900.

לא קל לבחון נושאים כאלו מבחינה אמפירית, אבל כל המחקרים שנעשו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות אקונומטריות שונות מעלים תוצאה דומה: השפעה חיובית של התיעוש בתקופת המהפכה התעשייתית על מדדי הון אנושי.

השלכות

השלכה אחת של טעותו של מרקס היא, כאמור, היעדרה של מלחמת מעמדות. חשיבותו של ההון האנושי בתהליך הייצור יוצרת תמריץ עבור בעלי ההון לתמוך בחינוך ציבורי ואולי גם במערכות רווחה נוספות, ולהחליף הסדרים כלכליים נצלניים. הם פשוט לא זקוקים כל כך לפועלים חסרי השכלה שקל לנצלם. האם זה מקרי שדווקא המדינות המתועשות ביותר התנערו מוקדם יותר מהעבדות? שהצפון האמריקאי המתועש התנגד לעבדות, והדרום הלא-מתועש היה זה שניסה לשמר את המוסד? שחוקים נגד עבודת ילדים הופיעו בבריטניה דווקא בתקופת המהפכה התעשייתית, ולא לפניה, למרות שילדים תמיד עבדו בחקלאות?

אך השלכה נוספת נוגעת לאי שוויון. למעשה, בתקופת המהפכה התעשייתית אי השוויון בהכנסות פחת, לא גדל. מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים העלו שרווחי בעלי ההון לא צמחו באופן משמעותי באותה התקופה, מכיוון שהייתה תחרות רבה ביניהם. בסופו של דבר רווחים נובעים מכוח מונופוליסטי, לא מקדמה תעשייתית, ותקופת המהפכה התעשייתית התאפיינה בשבירת מעמד האצולה ובחיסול מונופולים על תהליכי הייצור שהוענקו על ידי מלכים למקורביהם. לעומת זאת, בגלל הגידול בחשיבותו של ההון האנושי ובביקוש לעובדים שכרם של פועלים דווקא צמח באותה התקופה.

אך מאז מלחמת העולם השניה המצב הזה השתנה, ואי השוויון בתוך מדינות החל לגדול. השכר הריאלי הממוצע בכל מדינות המערב, כולל ישראל, מטפס בעקביות כבר עשרות שנים, אבל הצמיחה בשכר איננה זהה עבור כולם. בארצות הברית וארצות אחרות נראה שחלק מהעשירונים התחתונים דורכים במקום פחות או יותר בהשוואה לעשירונים העליונים. ספציפית בישראל אי השוויון נמצא דווקא בירידה מאז 2006, בעקבות הצטרפות השכבות החלשות לשוק העבודה, אבל הוא עדיין גבוה יותר מכפי שהיה בשנות התשעים ולפני כן.

מסתבר שהחשיבה על משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית להון אנושי מסוגלת להסביר גם את המגמות המודרניות בנוגע לצמיחה באי השוויון. חשוב להבין שהגידול באי השוויון ברמת המדינה לא יכול לנבוע רק ממספר קטן של בעלי הון ומנהלים עשירים. ישנה שכבה לא קטנה של אנשים, בישראל ובמדינות אחרות, שמצבם הכלכלי מעולה, והוא הולך ומשתפר במהירות. מרבית האנשים האלו עובדים בחזית הטכנולוגית של חברות ההיי-טק בתור מהנדסים ומתכנתים. הם לא בעלי הון, הם שכירים, אבל ישנו משוב חיובי חזק מאוד בין ההון האנושי שלהם לבין הטכנולוגיה המודרנית, וקשה הרבה יותר להחליפם בעובדים בשכר נמוך יותר במדינות מתפתחות. בעקבות המשוב החיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה, צעירים המסיימים כיום תארים ראשונים בהנדסה ומדעי המחשב מהאוניברסיטאות המובילות בישראל מקבלים משכורות התחלתיות הנעות בין 20 ל-30 אלף ₪ בחודש, פי 2 או 3 מהשכר הממוצע במשק, סכומים שנראים דמיוניים לגמרי עבור בעלי מקצועות אחרים. בסקטורים אחרים במגזר הפרטי, כגון הסקטור הפיננסי המושמץ, רק מנהלים או עובדים וותיקים יכולים להגיע לרמות שכר כאלו. פערי השכר גדלים ככל שהטכנולוגיה הופכת למשמעותית יותר, כאשר במקביל הגלובליזציה מאפשרת להחליף עובדים ברמות ההון האנושי הנמוכות יותר עם עובדים במדינות מתפתחות.

ישנם הסברים אחרים לעלייה באי השוויון, אבל רובם לא מתאימים כל כך לנתונים. למשל, רבים טוענים שאי השוויון גדל בגלל הפגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת, אך למעשה אי השוויון גדל גם בשבדיה ובשאר המדינות הנורדיות, היכן ששיעור גדול מכוח העבודה הוא מאוגד. הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית הם ככל הנראה ההסברים הסבירים ביותר למגמות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להעלים את הפערים אלא אם נוותר לגמרי על הקידמה הטכנולוגית. ניתן לשפר את רמת החינוך עבור השכבות החלשות, אבל בסופו של דבר לא כולם יכולים לעבור את קורסי הבסיס של מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, לא כולם יכולים לצבור את ההון האנושי הנדרש. יתכן גם שהפערים עוד יגדלו, אם נרצה ואם לא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להטיל מיסוי גבוה על ההיי-טקיסטים ולקוות שהם יסכימו בטוב ליבם להישאר בארץ ולהקדיש חלק ניכר ממשכורותיהם כדי לסבסד את השכבות החלשות יותר.

התזה הזו כמובן מפריעה מאוד למעריציו המודרניים של מרקס, מכיוון שהיא לא כוללת שום אלמנט של ניצול. בעלי חברות ההיי-טק לא מנצלים את עובדיהם, ואותם מתכנתים המרוויחים שכר גבוה לא מרוויחים אותו על חשבוננו בשום צורה. למרקס ולמעריציו, בסופו של דבר, יש רק תיאוריה אחת שבעזרתה הם יכולים להסביר את העולם: מלחמת מעמדות בין אליטה נצלנית לבין המונים נבערים מדעת. כאשר הכלי היחיד שיש לכם הוא פטיש, הרבה דברים נראים לפתע כמו מסמרים: לפעמים האליטה היא "בעלי ההון", לפעמים היא "קולוניאליסטים אירופאים", לפעמים "גברים לבנים", זה לא משנה, הסיפור הוא תמיד אותו הסיפור. העולם הכלכלי, לדעתם, הוא בהכרח משחק סכום אפס בין מנצלים למנוצלים.

לשמחתנו, ולצערם של המרקסיסטים, נראה שהמציאות הכלכלית מורכבת יותר, מבוססת יותר על שיתוף פעולה מרצון ועל אינטרסים משותפים ופחות על ניצול ומלחמת מעמדות – גם בתחילת המהפכה התעשייתית וגם כיום.

Read Full Post »

לאחרונה עלו ליוטיוב שתי הרצאות שהעברתי במסגרת הסמינר של מכון פרידברג, בנושא הרס יצירתי – אחת בנוגע לתפקידו של הרס יצירתי בהיסטוריה הכלכלית של האנושות ואחת בנוגע למשמעותו בעולם המודרני. אתם מוזמנים לשמוע ולהגיב. את הסטטוס שלמטה פרסמתי בעמוד הבלוג בפייסבוק בעקבות מותו של פידל קסטרו ושלל הדיונים שהנושא עורר.

 


פידל קסטרו עלה לשלטון בקובה בשנת 1959. אוגוסטו פינושה עלה לשלטון בצ'ילה בשנת 1973.

קובה בשנות החמישים הייתה אחת המדינות המפותחות ביותר באזור, מבחינת תוצר לנפש היא הייתה עשירה כמו איטליה ויותר מיפן, וסקטור מרכזי במדינה היה התיירות מארצות הברית. צ'ילה, לעומת זאת, הייתה באופן מסורתי אחת המדינות המפגרות ביותר בדרום אמריקה.

מסיבות היסטוריות שונות ומשונות, צ'ילה בחרה במערב ואילו קובה בחרה במזרח. התוצאה הזו לא הייתה ברורה מלכתחילה – קסטרו ביקר בארה"ב ונפגש עם ניקסון בשנת 1959, והוא אימץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית רק בשנות השישים לאחר אכזבתו מהאמריקנים. בצ'ילה היה שלטון סוציאליסטי, ופינושה שנתמך בידי ארצות הברית הצליח להפיל אותו, בעוד שניסיונות הפיכה דומים בקובה נכשלו. גורלן של שתי המדינות יכל להיות הפוך.

קסטרו ופינושה היו דומים אחד לשני ולדיקטטורים אחרים בכל הנוגע למאסר וחיסול אכזרי של מתנגדים לשלטון, מניעת חופש הביטוי וכל הסממנים המוכרים של מדינות שאינן דמוקרטיות. אך הם היו שונים במדיניות הכלכלית שהפעילו: בזמן שקסטרו הלאים תעשיות שהיו בבעלות פרטית, פינושה הפריט תעשיות שהיו בבעלות ממשלתית וחתר לליברליזציה בכל תחום אפשרי, בהשפעת חבורה של כלכלנים צ'יליאנים שהתחנכו באוניברסיטאות עילית בארצות הברית (ראו הרצאה של אחד מהם כאן).

בטווח הקצר התוצאות לא היו חד משמעיות. קובה השקיעה המון במערכות חינוך ובריאות ציבוריות שתרמו תרומה אמיתית לאזרחי המדינה וזכתה לסובסידיות נדיבות מברית המועצות, בעוד שצ'ילה סבלה מאי יציבות ושלל בעיות, ואף נאלצה לסגת מחלק מהרפורמות. אך בטווח הארוך נוצר הבדל עצום בין המדינות. כיום צ'ילה היא הכלכלה החזקה ביותר בדרום אמריקה, והמדינה היחידה באזור אשר חברה ב OECD. אי השוויון בצ'ילה אמנם גבוה יחסית למדינות אירופה, אבל הוא לא גבוה יותר ממדינות אחרות בדרום אמריקה, בזמן שאזרחיה עשירים הרבה יותר.

קובה, לעומת זאת, נשארה תקועה אי שם בשנות החמישים בכל הקשור לרמת חיים. למרות מדדי בריאות וחינוך גבוהים יחסית אזרחי המדינה נוהגים ברכבים מיושנים, משתמשים בתשתיות מתפוררות, ותלויים בשוק השחור למחייתם. המדינה שוויונית יחסית, אך תופעות כגון זנות בקרב נערות נפוצות. ומעבר לכל זה – המודל של קובה פשוט לא ניתן לתחזוק בטווח הארוך. כפי שאמר ראול קסטרו לאחרונה, כיום אין ברירה אלא להפעיל שורה של רפורמות שיהפכו את הכלכלה לחופשית יותר.

בימים האחרונים התברר שההערצה לפידל קסטרו לא נעלמה מהעולם. עורך החדשות חיים הר-זהב ומפלגת חד"ש פרסמו הודעות תמיכה, וראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו (שאביו נפגש עם קסטרו בשנות השבעים) פרסם גם הוא הודעת אבל חמה. השמאל המתון יותר מתנער מהתמיכה בקסטרו בעיקר משום שהוא היה דיקטטור אכזר שמנע חופש מבני ארצו, אבל גם פינושה היה דיקטטור אכזר שמנע חופש מבני ארצו. ישנו לקח חשוב יותר מההשוואה בין השניים: לא כל הדיקטטורים האכזריים הם זהים.

כן, אם מדינה תלאים את כל עסקיה, תקפיץ את שיעורי המס לשמיים ותשקיע הכל במערכת בריאות וחינוך אתם תקבלו מערכות ציבוריות טובות יחסית, וכן, רפורמות ליברליות דרמטיות מהסוג שנוסה בצ'ילה לא יהפכו כל מדינה לשוויץ באופן מיידי. אבל בטווח הארוך יותר משטרים המבוססים יותר מדי על תכנון מרכזי פשוט קורסים, וזה משהו שקרה גם בשבדיה הדמוקרטית והנאורה בשנות התשעים. ההשפעה על התמריצים היא בעייתית, ישנה בריחת מוחות לארצות אחרות, נטיה גוברת להעלים מיסים, השחיתות מתפשטת בכל דרגי הממשל והמגזר הציבורי לא מסוגל להחליף את החדשנות, היוזמה והסתגלנות של המגזר הפרטי.

זה לא מקרי שצ'ילה הפכה לדמוקרטיה מתפקדת בשנות התשעים, בזמן שבקובה השלטון עבר בירושה לאחיו של פידל קסטרו. החופש הכלכלי הוביל גם לחופש פוליטי, בסופו של דבר, ולצמיחה כלכלית משמעותית בטווח הארוך. לא בגלל שפינושה היה אדם חכם או נחמד יותר מקסטרו, אלא בגלל שביזור מקורות הכוח הכלכליים מוביל גם לביזור מקורות הכוח הפוליטיים, ובגלל שכלכלה מבוזרת המבוססת על תחרות פשוט עובדת טוב יותר מכלכלה ריכוזית. זהו הלקח החשוב מההיסטוריה העצובה של קובה.

Read Full Post »

יאניס ורופאקיס הוא פרופסור לכלכלה שכיהן בין ינואר ליוני 2015 כשר האוצר של יוון, הפך לסלבריטי כלכלי, והתפטר לאחר שהסתכסך עם חבריו לממשלה ועם נציגי האיחוד האירופאי. בספרו "שיחות עם בתי על כלכלה" הוא מתיימר להציג באופן פשוט ונגיש לקהל הרחב את יסודות המערכת הכלכלית שבמסגרתה כולנו חיים, אך בין הדפים תתקשו מאוד למצוא הסברים על מושגים כלכליים בסיסיים או מסקנות העולות מהספרות המחקרית, מסוג הדברים שניתן למצוא בספרי מדע פופולארי העוסקים בפיזיקה, ביולוגיה ונושאים אחרים. במקום זאת תמצאו שם בעיקר סיפורי אימה, קונספירציות אפלות והרבה מאוד ציטוטים מהסרט "המטריקס", שמטרתם להוכיח לכם שהמין האנושי ביצע טעות איומה אי שם לפני כמאתיים שנה, כאשר "חברת השוק המודרנית" (שם נרדף שהמציא יאניס ורופאקיס לקפיטליזם) עלתה על במת ההיסטוריה.

המהפכה הניאוליתית והמהפכה התעשייתית

הפרק הראשון פותח בשאלה הבאה: מדוע הבריטים הם אלו שכבשו את אוסטרליה, ולא האבוריג'ינים כבשו את בריטניה? ספרות עצומה נכתבה בתגובה לשאלה הזו בעשורים האחרונים, וכתבתי על חלקה בבלוג (למשל כאן וכאן), אבל ורופאקיס מתעלם ממנה לחלוטין מלבד אזכור חלקי מאוד של הרעיונות שכתב ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה". במקום זאת הוא כותב משפטים מוזרים כגון "הסיבה היחידה שבגללה למדו בני האדם לעבד את הקרקע היא הרעב", בהקשר של הגורמים למהפכה הניאוליתית. מסקירה מהירה נראה שהחוקרים שעסקו בתחום ברצינות לא מסכימים כל כך עם הצהרתו הגורפת של ורופאקיס: דיימונד כותב שהמהפכה הניאוליתית התרחשה דווקא בסהר הפורה פשוט משום שהיו שם במקרה מיני בע"ח וצמחים מתאימים לביות, ואחרים מציינים שהיא התרחשה דווקא לפני כ-12,000 שנים בגלל שהאקלים השתנה והפך למתאים יותר לחקלאות, או מעלים שלל סיבות אחרות.

מלבד הטעות העובדתית הזאת, ורופאקיס לא מזכיר כלל את הספרות של דגלאס נורת', דארון אז'ימולו ואחרים העוסקת במוסדות ובהשפעתם על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, וגם לא את הספרות של עודד גלאור, עומר מואב, גרגורי קלארק ואחרים העוסקת במלכודת המלתוסיאנית, במהפך הדמוגרפי, בהון אנושי ובשלל נושאים אחרים שהם קריטיים להבנת פערי העושר המודרניים בין חברות. שני זרמי הספרות שהזכרתי כאן הם לא זניחים אלא הזרמים המרכזיים כיום בספרות הכלכלית העוסקת בעלייתן של ציוויליזציות ובהתפתחות פערי העושר המודרניים (דגלאס נורת' זכה בפרס נובל, דארון אז'ימולו הוא בין עשר הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם כיום ועודד גלאור הוא העורך הראשי של ה- Journal of Economic Growth), אך נראה שורופאקיס כלל אינו מכיר אותם, וככל הנראה רק זוכר באופן מעומעם חלק מהדברים שכתב ג'ארד דיימונד ב"רובים חיידקים ופלדה". ורופאקיס מציג בפרק גישה של דטרמיניזם גיאוגרפי, לפיה מאפיינים גיאוגרפיים הם הסיבה היחידה להבדלי העושר המודרניים בין מדינות. הגישה הזו אולי תואמת את כללי התקינות הפוליטית החביבים על המחנה האידיאולוגי שאליו משתייך מי שהיה שר אוצר מטעם מפלגת השמאל הקיצוני "סיריזה", והיא בוודאי יכולה להסביר חלק מהשונות הנצפית במציאות, אבל היא גם פשטנית וישנן דוגמאות רבות הסותרות אותה – למשל אזורים נחשלים כיום שבהם בעבר שגשגו אימפריות עשירות (למרות שהגיאוגרפיה לא השתנתה), הבדלים גדולים בין אוכלוסיות זהות באותו אזור גיאוגרפי, פערים גדולים בין קבוצות אתניות בתוך מדינות שאינם נמחקים גם לאחר עשרות שנים של ניסיונות אינטגרציה ועוד. במציאות פערי העושר בין בני אדם, אזורים, עמים וארצות נובעים משילוב של נסיבות היסטוריות, גיאוגרפיה, תרבות ומוסדות, וכל גורם לבדו אינו מספיק כדי להציג את התמונה המלאה.

לאחר שסיים לעוות את ההיסטוריה בנוגע להתפתחות פערי העושר בעולם, עובר ורופאקיס למהפכה התעשייתית. הוא מאמץ נראטיב ששמעתי עד כה רק בקרב סוציולוגים השייכים לשמאל הקיצוני, לפיו המהפכה התעשייתית התרחשה בבריטניה בגלל נישולם של אריסים מנחלותיהם על ידי האצולה, מה שיצר כמות גדולה של מובטלים שיכלו לעבוד בשכר נמוך. גם כאן רופאקיס מתעלם לחלוטין מהכלכלנים הקודמים שהזכרתי וכן מהיסטוריונים כלכליים כגון יואל מוקיר (שעליו כתבתי כאן), שהעלו גורמים אחרים: הסחר הטרנס-אטלנטי, המוסדות הפלורליסטיים והדמוקרטיים-יחסית של בריטניה, הרעיונות הפילוסופיים של תקופת הנאורות, פרנסיס בייקון והמהפכה המדעית, היכולת הטכנית הגבוהה של יצרני השעונים וחרשי המתכת בבריטניה, ההשפעות השונות של המגיפה השחורה ועוד. כפי שנראה לקראת סוף הרשומה, הוא חייב להתעלם מהגורמים האלו, מכיוון שהם מרמזים על כך שהדמוקרטיה הליברלית וחברת השוק המודרנית הם שני צדדים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני.

מלבד התעלמותו המוחלטת מהספרות העוסקת בסיבות להופעתה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה של המאה ה-18, מתעלם ורופאקיס גם מהספרות אודות השפעותיה של המהפכה התעשייתית. הוא "שוכח" לספר לקוראיו על הירידה הדרמטית בתמותת הילדים והתינוקות במהלך המאה ה-19, על העלייה בתוחלת החיים, על הגידול בשכר הריאלי של פועלים פשוטים, ועל כך שאי השוויון בהכנסה, בבריאות ובחינוך דווקא הצטמצם במהלך התקופה הזו ולא גדל, כפי שמעלים מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים – גם בין עניים לעשירים וגם בין נשים לגברים. במקום זאת, אצל ורופאקיס הקורא ימצא רק תיאורים עצובים של ילדים ונשים בהריון העובדים במפעלים ובמכרות, תוך התעלמות מכך שגם לפני המהפכה התעשייתית הילדים והנשים האלו עבדו לא פחות קשה בחקלאות, ומכך שבמקרים רבים הם בחרו מרצונם החופשי לעבור מהכפרים המרוחקים לערים ולעבוד במפעלים האלו, כפי שסינים רבים בחרו בשני העשורים האחרונים.

בנקים ומשברים כלכליים

כאשר מגיעים לפרק 3 העוסק בחוב, במקום לתאר לקורא כיצד פועלת המערכת הפיננסית ולהסביר מונחים בסיסיים כגון ריבית ויחס הרזרבה שלא-כלכלנים רבים אינם מבינים, ורופאקיס מעדיף לתחזק את תחושת העוינות הרווחת בציבור כלפי כלכלנים, כלפי המערכת הפיננסית וכלפי העולם המודרני באופן כללי. הספר כולו רצוף בנוסטלגיה בלתי ברורה כלפי איזה שהוא עבר דמיוני שבו, לדעתו של ורופאקיס, הכסף היה רק "אחד האמצעים לשם מימוש התכלית, אבל הוא לא היה התכלית עצמה, כפי שהוא כיום" (מה שמזכיר את הזקנים שבכל דור, כבר אלפי שנים, מתלוננים על כך שהדור הצעיר הוא חומרני וחסר ערכים). לדעתו של ורופאקיס המעבר לעולם המודרני שאחרי המהפכה התעשייתית כלל "ניצחון של ערכי השוק על הערכים החווייתיים", ובמרכזו של אותו עולם נוראי שבו אנחנו חיים כיום עומד "החוב" בתור איזה שהוא שד דמיוני שכולם עובדים אותו.

ורופאקיס אוהב לספר לקוראיו סיפורי אימה. את פרק 3 הוא מתחיל במשל על דוקטור פאוסט המוכר את נשמתו למפיסטופלס, ואת פרק 4 הוא בוחר להתחיל בהשוואה של בנקאים ל"מגיה שחורה מפחידה" – שחס וחלילה לא נפספס את המסר. ורופאקיס כותב כי "רבים סבורים בטעות שהבנקאי […] מתווך בין לווים לבין בעלי פקדונות" אך לדעתו "כך היה פעם, לפני מאות שנים. גם היום ממשיך הבנקאי למלא אותו תפקיד, אלא שבמידה מועטה, מועטה מאוד". הבנקאים היום לא נותנים ללווים המעוניינים להשקיע כסף מתוך החסכונות הקיימים אצלם, אלא כסף "מהעתיד", כאשר המערכת בנויה על ההערכה שהצמיחה העתידית תאפשר ללווים להחזיר את החובות האלו. בדרך כלל ההנחה הזו מוצדקת, אבל לבנקים יש תמריץ להגדיל את אותן הלוואות מהעתיד מכיוון שהם מרוויחים מהן, ולכן כשההנחה מופרת אנחנו מקבלים משברים פיננסיים שבהם לדעתו של ורופאקיס אשמים באופן חד משמעי הבנקאים, ועל כן המדינה חייבת לפקח ולהשתלט עליהם. הוא כותב כי "בערך כך התבססה הזכות המיוחדת של המדינה להחזיק ברשות הבלעדית על הדפסת שטרות כסף ועל ניהול המטבע".

המשפט האחרון הוא מוטעה עובדתית: המונופול של המדינה על הדפסת הכסף היה קיים אלפי שנים לפני המערכת הכלכלית המודרנית ובהחלט לא נובע מאיזו שהיא "חברת שוק" שהתפתחה רק במאתיים השנים האחרונות. בעוד שרגולציה על המערכת הפיננסית היא בהחלט נושא חשוב, התיאור הזה של משברים כלכליים הוא פשטני להחריד, מתעלם לגמרי מספרות עניפה העוסקת במשברים כלכליים והסיבות להתרחשותם, ומתעלם מהאחריות של הציבור ושל ממשלות ובנקים מרכזיים לניפוח בועות פיננסיות הרסניות. קל יותר להאשים את הבנקאים השנואים ממילא בהכל. הצגה מעוותת כזו של המצב הקיים מתעלמת גם מהיתרונות הגלומים במערכת פיננסית מודרנית המנצלת ביעילות את המשאבים להשקעות ולפיתוח. למשל, ללא מערכת פיננסית מתפקדת מרבית אזרחי מדינת ישראל לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם דירה, שלא לדבר על לפתוח עסק. שוויון ההזדמנויות היה נפגע, ורק בניהם של מיליונרים היו מסוגלים לרכוש דירות ולהקים עסקים. האם כך נראית המדינה האידיאלית שבה רוצה ורופאקיס לגור?

ורופאקיס כותב כי בגלל המערכת הפיננסית לכלכלה המודרנית "נשקפת תדיר סכנה של קריסה ושל משברים כלכליים", אבל ביחס למה? ההיסטריה שלו ושל אחרים סביב התנודתיות של הכלכלות המודרניות מתעלמת מכך שבכל רחבי אירופה אפילו אדם אחד לא מת מרעב בגלל המשבר הכלכלי האחרון, בעוד שבאותו עולם ישן וטוב יותר שאליו ורופאקיס מתגעגע אחוז ניכר מהאוכלוסיה היה מת מרעב בכל פעם כשלא ירדו מספיק גשמים בחורף, או כשירדו יותר מדי גשמים, או כשיבול תפוחי האדמה נפגע כתוצאה מאיזה שהוא נגיף. משברים קשים נפוצים הרבה הרבה יותר בחברות שאינן "חברות שוק" מודרניות. מקרי הרעב החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחשו דווקא במדינות שבהן לא הייתה קיימת "חברת שוק", כגון סין וברית המועצות הקומוניסטיות – ולא במקרה. השוק המבוזר הוא עמיד יותר בפני משברים מאשר כלכלות המתוכננות מלמעלה, אך חסידיו של קרל מרקס (ורופאקיס הוא מרקסיסט מוצהר) תמיד ינסו להכחיש זאת ולטעון שחייבים להציל את השוק החופשי הפרוע מעצמו. האמת היא שבכל מובן מעשי חברת השוק המודרנית יציבה ובטוחה הרבה יותר מכל חברה אחרת בתולדות האנושות – כן, גם אם מתחשבים במשבר של 2008.

טכנולוגיה

נראה שורופאקיס מתקשה להודות שמאפיין כלשהו של העולם כיום עדיף על תקופות היסטוריות רחוקות יותר – אפילו לא הטכנולוגיה. בספרו כל מה שמודרני הוא רע, הבנקאים ואנשי העסקים הם האויב הבלתי-מעורער, והחיילים שלהם הן המכונות. בדומה לפרקים 3 ו-4, גם את פרק 5 העוסק בטכנולוגיה הוא מתחיל בסיפור אימה, והפעם – פרנקשטיין, הגולם שקם על יוצרו, כפי שהטכנולוגיה המודרנית תקום יום אחד על יוצריה. לא פלא שהמקור הנפוץ ביותר בספרו של ורופאקיס הוא הסרט "המטריקס", שורופאקיס מצטט קטעים שלמים ממנו בפרקים שונים.

כדי להצדיק את שנאתו לטכנולוגיה מציג ורופאקיס שגיאות עובדתיות נוספות: "במקום שיצירי כפינו […] יעבירו מן העולם את מצוקת העוני, את הרעב, את אי השוויון, את חרדת ההישרדות, את השעות הרבות שבהן עלינו לעסוק בעבודות שחורות השוחקות את הנפש – נדמה שקורה ההפך". לא! ממש לא! זה בדיוק מה שקורה, וכל נתון אפשרי שתחפשו מעיד על כך. במאה השנים האחרונות שיעורי העוני פחתו דרמטית, הרעב פחת, חרדת ההישרדות פחתה בחלק ניכר מכדור הארץ, ושיעור קטן יותר מהאנושות עוסק כיום ב"עבודות שחורות השוחקות את הנפש". אפילו בנוגע לאי השוויון לא ברור אם ורופאקיס צודק, זה תלוי איך מודדים ועל אילו שנים אנחנו מדברים (ראו תרשים בעמוד 5 בקישור הקודם). הטיעונים של ורופאקיס בנוגע לכך שהטכנולוגיה הופכת את השווקים לפחות יציבים שגויים מאותה הסיבה שהזכרתי מקודם, הטיעון של ורופאקיס שלפיו שילוב מכונות בתהליך הייצור הוא איזו שהיא מגמה חדשה ויוצאת דופן המאפיינת רק את "חברת השוק המודרנית" ונובעת מהתמכרות לרווחים וחובות מהווה שגיאה עובדתית נוספת – אנשים משתמשים בעזרים מכניים המגדילים את יכולת הייצור כבר אלפי שנים, למשל חץ וקשת או מגל, שלא לדבר על המצאות מאוחרות יותר כגון טחנות הקמח. שילוב מכונות בתהליך הייצור לא קשור ל"חברת השוק" או להתמכרות של אנשי עסקים לחובות, אלא פשוט לרצון טבעי של בני אדם לייצר יותר עם פחות חומרי גלם או בפחות זמן. כאלו אנחנו, עצלנים.

הרס הסביבה

בעוד שפרק 6 העוסק בהשפעת ציפיות על השווקים סביר יחסית (אם כי נגוע בטון הקונספירטיבי הקבוע), בפרק 7 חוזר ורופאקיס להאשים את "חברת השוק המודרנית" במאפיינים טבעיים שהיו קיימים בכל חברה אנושית וגם אצל בעלי חיים – והפעם הנושא הוא הרס הסביבה. למרות רצונו להאשים בכך את החברה המודרנית, ורופאקיס מודע לכך שחברות אנושיות טרום-תעשייתיות רבות לא באמת "חיו בהרמוניה עם הטבע" כמו בסרט של וולט דיסני אלא הרסו את סביבתן עד לרמה שהביאה אותן לסף הכחדה. יש דוגמאות רבות לכך המופיעות בספרו של ג'ארד דיימונד, "התמוטטות", כגון איי הפסחא, קריסת תרבות המאיה, ההתיישבות בגרינלנד, וכן הכחדתם של יונקים גדולים על ידי האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בצפון אמריקה מעט לאחר שהם היגרו ליבשת. ברגע שיש לו הזדמנות לכך, כל בעל חיים עלי אדמות יגדיל את צריכת המזון האישית שלו מבלי להתחשב באסון אקולוגי שעלול להתרחש יום אחד לצאצאיו, ובני האדם לצערנו לא היו יוצאי דופן בעבר. ורופאקיס מציין כבדרך אגב את המקרה של איי הפסחא ושל הכחדת בעלי החיים על ידי האבוריג'ינים, אבל מדגיש שהאבוריג'ינים "הצליחו למצוא איזון כלשהו עם הטבע", ושרק כאשר הגיעו האנגלים ליבשת הם "צילקו" את אדמת אוסטרליה במכרות. אבל לאבוריג'ינים לא הייתה ברירה – לאחר שהם השמידו בעלי חיים גדולים ששגשגו באוסטרליה לפני הגעתם ופגעו בסביבתם באופן חסר תקנה האוכלוסיה שלהם התמעטה, רבים מתו ברעב, עד שנוצר אותו האיזון האכזרי שנכפה עליהם על ידי הטבע – איזון שלא איפשר לאבוריג'ינים להתקדם מעבר לעידן האבן עד שהגיעו האירופאים ליבשת. כמו חברות אנושיות אחרות בעבר וכמו בעלי חיים פולשים בארץ חדשה, האבוריג'ינים לא ידעו שהם גורמים לנזק אקולוגי, או שידעו ולא היה מספיק אכפת להם מהדורות הבאים – הם היו רעבים.

המהפכה התעשייתית שינתה את המצב הזה. רק אחרי המהפכה התעשייתית המין האנושי הגיע לרמת העושר המאפשרת סבסוד בקנה מידה רחב של מחקרים מדעיים המסוגלים לחזות אסונות אקולוגיים ולמצוא דרכים להימנע מהם. כך למשל הצלחנו "להתגבר" על החור באוזון. אך יחד עם זאת העושר הרב הוביל לגידול משמעותי באוכלוסיה האנושית, וכך להגדלת הנטל שהיא מהווה על האקולוגיה של כדור הארץ. אז כן, בהחלט יתכן שבסופו של דבר אנחנו נגרום לכדור הארץ נזק שלא נוכל לתקן אותו, אבל אם נעשה זאת אנחנו בסך הכל נהיה באותו המקום בדיוק שבו היו חברות אנושיות בעבר. רק בזכות "חברת השוק המודרנית" יש לנו גם אופציות אחרות, רק בזכותה אנחנו יכולים להסתכל קדימה. היום בני אדם משקיעים מאמצים עצומים בשימור בעלי חיים, בהגנה על שוניות אלמוגים או בנטיעת יערות, אך ללא "חברת השוק המודרנית" לא הייתה לנו שום אפשרות לשלם לאנשים האלו משכורות ולממן את פעילותם. ורופאקיס כותב כי כיום "אנחנו חיים בחברה שממעיטה במידה מחפירה, נפשעת, בערך של הסביבה", אבל האמת היא בדיוק הפוכה: החברה שבה אנחנו חיים היום מקדישה להגנת הסביבה משאבים ששום חברה אנושית בעבר לא הקדישה, בהפרש עצום. זיהום האוויר והמים במדינות שאימצו את חברת השוק המודרנית נמוך יותר מכפי שהיה בעבר, לא גבוה יותר, והמגמה הזו תגיע גם למדינות אחרות ברגע שהן יאמצו את אותם הערכים.

הכלכלה והדמוקרטיה

פרק 8, העוסק בכסף, מתחיל דווקא באופן סביר למדי עם הסיפור המפורסם על הסיגריות ששימשו בתור כסף מזומן במחנות שבויים במלחמת העולם השנייה. אך כשממשיכים לקרוא מתחילה להתבהר הטעות העמוקה יותר של ורופאקיס ושל המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך: חוסר היכולת להבין שגם הדמוקרטיה הליברלית האהובה על ורופאקיס וגם "חברת השוק המודרנית" השנואה עליו נובעות שתיהן מאותו המקום, מאותה הפילוסופיה ומאותה התרבות שהתפתחה במערב אירופה במאות השנים האחרונות.

גם המערכת הכלכלית המבוזרת והמסתמכת על כיבוד חוזים, חופש וזכות הקניין וגם הדמוקרטיה הליברלית המכבדת מיעוטים ומעניקה שוויון בפני החוק הן למעשה ביטוי למוסדות פלורליסטיים התומכים בשוויון הזדמנויות ובביזור מקורות הכוח. המהפכה התעשייתית התרחשה קודם כל במדינות שבהן המוסדות היו הפלורליסטיים ביותר, הדמוקרטיים ביותר והמבוזרים ביותר – ולא במקרה. בריטניה של המאה ה-18 הייתה אחד המקומות היחידים עלי אדמות שבהם סוחר עשיר שנולד להורים עניים יכל לתבוע בבית משפט בן למשפחת אצולה רבת עוצמה ולנצח, ומצב כזה נותן תמריץ ליזמים לקדם טכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות. לעומת זאת, במדינות שבהן השווקים פחות חופשיים גם המערכת הפוליטית היא מושחתת וריכוזית, קבוצות הלחץ חזקות יותר, הדאגה לסביבה פחותה יותר והאמון במערכת הפיננסית נמוך יותר. זו לא סתם קורלציה מקרית. חברת השוק והדמוקרטיה הליברלית הן צדדים שונים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני כמו שורופאקיס מנסה להציג, המצויים במלחמת עולם קבועה של טובים כנגד רעים. כאשר אוכלוסיה אנושית מסוימת מפתחת ערכים ליברליים השמים דגש על פלורליזם ושוויון הזדמנויות, האוכלוסיה הזו תהיה לרוב מעוניינת גם בשלטון ליברלי הקשוב לצרכי העם וכולל שוויון בפני החוק, וגם בכלכלה ליברלית שבמסגרתה אנשים יכולים לצרוך, לחסוך ולהקים עסקים חדשים בלי כפייה מלמעלה.

ורופאקיס ומרקסיסטים אחרים חייבים כל הזמן לחתור כנגד העובדות הללו, שהעלו שלל היסטוריונים במאה השנים האחרונות. הם מתמקדים בחסרונותיה של הכלכלה הליברלית, כגון הפגיעה של ההרס היצירתי והגלובליזציה באוכלוסיות חלשות או הגידול באי השוויון, ומתארים מצג שווא של עולם שבו הממשלה היא דמוקרטית וליברלית אך השווקים כולם מפוקחים ומנוהלים מלמעלה, על ידי חבורה של בירוקרטים-מלאכים ומנהיגי ארגוני עובדים בעלי חוכמה אינסופית וחסינות מוחלטת מהשפעתן של קבוצות לחץ. הלוואי שהיה קיים עולם כזה. במציאות, כל ניסיון לשלוט על השווקים מסתיים בסופו של דבר בשגיאות תכנון הרות-אסון ובמערכת שמעבירה עושר מכלל הציבור לקבוצות לחץ קטנות ועשירות. מכאן נובעת הקורלציה החזקה בין הדמוקרטיה הליברלית, שווקים חופשיים ועושר מצד אחד, ובין כל ניסיון ליישם את תורתו של קרל מארקס במציאות לבין אומללות, רעב, עוני ושחיתות מהצד השני.

בפרק הסיכום תוקף ורופאקיס את כל הכלכלנים מלבדו, וטוען שרק הוא מציע לקוראים את "הגלולה האדומה" של המטריקס אשר תחשוף אותם למציאות "האמיתית", בזמן שכלכלנים אחרים מציעים "גלולה כחולה" שתאפשר לאנשים להמשיך לחיות בשקר. האמת היא שמרבית טענותיו בפרק זה אינן יותר מסיסמאות כלליות שלא ראויות לתגובה רצינית. על מידת המדעיות של הכלכלה כתבתי בעבר בהרחבה, ובכל מקרה התיאוריות של ורופאקיס מבוססות פחות, ולא יותר, מאשר התיאוריות שלהן הוא קורא "אסטרולוגיה", וזאת משום שהן רחוקות יותר מהעובדות. אני חס וחלילה לא אומר כאן שכל טענה שכלכלן כלשהו העלה אי פעם היא בהכרח נכונה, אבל אני כן אומר שההבדל בין "גלולות אדומות" ל"גלולות כחולות" הוא שהגלולות האדומות הן אלו שמבוססות על עובדות ועל פתיחות למגוון הסברים מורכבים, בעוד שהכחולות מבוססות על אידיאולוגיה וצרות אופקים. בסופו של דבר, ורופאקיס מציע לנו בספרו גלולה כחולה, לא אדומה.

סיכום: דרושה מכונת זמן

למרות הכל, טוב שקיימים כלכלנים כמו יאניס ורופאקיס, הא ג'ון צ'אנג, ודומים להם אשר מנסים דרך קבע לאתגר את השיח הקיים ולהעלות לדיון רעיונות מחתרתיים ונקודות השקפה פרובוקטיביות, אפילו אם מבחינתם ככל שטענה היא יותר מחתרתית כך היא יותר נכונה והעובדות פחות חשובות. אנשים כאלו תוקפים ללא הפסקה את הדעות המקובלות, מאפשרים להוכיח שהאקדמיה בכלכלה היא לא קליקה סגורה של אנשים זהים בדעותיהם, ולכו תדעו, אולי יום אחד הם יעלו נקודה חשובה. אבל אלו לא האנשים שהייתם רוצים שילמדו אתכם את הבסיס. הדרך הנכונה ללמוד כל נושא שהוא היא קודם כל להבין את העקרונות המרכזיים והבסיסיים המקובלים על מרבית אנשי המקצוע בתחום, ורק לאחר מכן לקרוא על נקודות השקפה ביקורתיות. אך ישראלים שלא לומדים כלכלה לרוב נחשפים לנושא בסדר ההפוך, בין השאר באשמתם של אנשי תקשורת ההולכים שבי אחרי רעיונות אופנתיים, וכך ספרו של ורופאקיס תורגם לעברית בעוד שספרים חשובים הרבה יותר לא תורגמו. ככל הידוע לי הדעות שמציג ורופאקיס בספרו חורגות מדעותיהם של רוב מכריע של הכלכלנים כיום, לא מכיוון שאנחנו עדר של זומבים חסרי-מוח הממומנים על ידי מיליארדרים מושחתים אלא מכיוון שאנחנו הכלכלנים מחבבים עובדות, והטענות של ורופאקיס, ציוריות ככל שיהיו, לרוב אינן מסתדרות עם העובדות. אין לי ספק שחלק ממגיבי הבלוג יראו בהתנגדותם של שאר הכלכלנים הוכחה ניצחת לכך שורופאקיס צודק, אבל אנשים משכילים ומתונים צריך להתייחס אל דברים כאלו בספקנות הראויה ולדעת להבחין בין גלולות כחולות לאדומות. לרוב הגלולות הכחולות, המזוייפות, הן אלו שנוחות יותר לעיכול, אלו שמנחמות אתכם, מצביעות על אשמים ברורים ומבטיחות גן עדן נפלא.

הבעיה האמיתית שלנו היא מחסור במכונת זמן. אם רק הייתה לנו אחת כזו יכולנו לשלוח את ורופאקיס ואת כל מעריציו וחבריו לאידיאולוגיה לאותו עבר נוסטלגי שאליו הם כל כך מתגעגעים, לפני הופעתם של הבנקאים המרושעים שיכולים להלוות לכם כסף למשכנתא, לפני עלייתם של אנשי העסקים תאבי הבצע והמכונות האכזריות שלהם שמאפשרות למכור בגדים באיכות מעולה בשבריר מהמחיר שהם עלו בעבר, לפני הרפואה המודרנית, לפני אי השוויון, לפני שהקולוניאליסטים האירופאים המרושעים כבשו את העולם והקימו מסילות רכבת ומוסדות דמוקרטיים במקומות רבים, לפני הגידולים החקלאיים המהונדסים גנטית, לפני הקפיטליזם, לפני כל הדברים הנוראיים האלו שקרו לאנושות והביאו אותה למצבה האומלל הנוכחי. אך במחשבה שניה, יתכן שאפילו זה לא יהיה מספיק. סביר שדקות ספורות לאחר שנפעיל את מכונת הזמן, כשאנו חושבים שסוף סוף נפטרנו מהחבורה הזו אחת ולתמיד, נראה את המכונה מתגשמת שוב לנגד עינינו, חוזרת מהעבר. ורופאקיס וחבריו יצאו ממנה, חולים, רעבים ופצועים, רועדים בבעתה לאחר התנסות מעשית בחיים האמיתיים שלפני המהפכה התעשייתית, שהיו לפי כל קנה מידה אפשרי קצרים, אכזריים, כואבים ומשעממים לאין שיעור מחיינו שלנו. האם הם יהיו מוכנים להודות אז שהמין האנושי עבר שינוי לטובה במאתיים השנים האחרונות? אני בספק. הם בוודאי ימציאו לעצמם סיפור מחתרתי, אפל, מגניב וחדש כלשהו, וינסו למכור לכם שוב את אותה הגלולה הכחולה המזוייפת של המטריקס. זה פשוט הקטע שלהם. אבל אתם לא צריכים שום גלולה, כל מה שאתם צריכים זה לפקוח את העיניים ולראות את העולם המודרני כפי שהוא. באופן יחסי לכל אפשרות אחרת הידועה לנו, זה עולם לא רע בכלל.

Read Full Post »

שתי הערות:
1. כמו כל הרשומות שאני מפרסם, גם זו פורסמה בגירסתה המקורית באתר "הארץ". לפי ההסכם שלי איתם אני יכול לפרסם כאן רשומות 48 שעות לאחר שהן מתפרסמות שם. אני מתחזק שני בלוגים זהים בגלל העוקבים במייל אחרי הבלוג הזה ובגלל שוורדפרס מאפשר שמירה קלה של כל רשומות העבר.

2. אני כותב לא מעט התייחסויות לנושאים אקטואליים ואחרים בתדירות יום-יומית בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כולכם מוזמנים לעקוב אחריו.


ההיסטוריון יובל נח הררי הוא ככל הנראה מחבר ספרי העיון המצליח ביותר בישראל אי פעם. בספריו הוא משלב ידע רחב עם תובנות מקוריות, נהניתי לקרוא אותם ואני חושב שהם מעוררי מחשבה. על כן, דווקא מכיוון שאני מעריך את כשרונו של הררי ואת תובנותיו, מעציב אותי לקרוא אותו כותב על כלכלה. בתחום זה, המהווה להערכתי בין רבע לשליש מספרו האחרון "ההיסטוריה של המחר", נקלע הררי לכל הסטריאוטיפים השגויים הנפוצים מחוץ לפקולטות לכלכלה, ולניסיונות אופנתיים להתנגח בממסד הקיים על בסיס טיעונים קלושים, חוסר הבנה היסטורי, חוסר הבנה של המנגנונים הכלכליים וחוסר הבנה של טענות הכלכלנים. הדבר נכון לשני הספרים שכתב הררי, אם כי ברשומה זו אתייחס בעיקר לאחרון מביניהם.

הספר "ההיסטוריה של המחר" מתחיל בתיאור סדר היום של האנושות במאה ה-21 ותחזית טכנולוגית-מדעית לגבי העתיד של האנושות במאות הקרובות, לאחר מכן חוזר אחורה על מנת לתאר כיצד הגענו עד הלום, ולבסוף מגיע שוב אל העתיד אך מנקודת מבט יותר פילוסופית-תרבותית. חלק נכבד מהספר מוקדש ל"דת ההומניסטית" השלטת בעולמנו המודרני, המציבה את האדם ואת חוויותיו הסובייקטיביות בתור הגורם המעניק משמעות לקיום האנושי. בתוך אותה דת הומניסטית מקובצים זרמים שונים כגון ליברליזם, סוציאליזם, נאציזם ועוד, הנבדלים ביניהם באופן השכלול של חוויותיהם הסובייקטיביות של אנשים שונים ובדגשים על חוויות שונות, אבל הם כולם שונים מהותית מהדתות העתיקות שעל פיהן עבודת האל הייתה המקור למשמעות הקיום.

בתוך המסגרת הזו יכל הררי להתייחס אל הקפיטליזם המודרני באופן מאוד פשוט: בתור מערכת כלכלית המתאימה כמו כפפה ליד לערכי ההומניזם. הקפיטליזם אינו מצטיין בהפיכתן של חברות למוסריות יותר או במילוי תכנית אלוהית כזו או אחרת, אלא בהפיכתן של חברות לעשירות יותר וחזקות יותר, במתן דגש על החוויות של הפרט. הקפיטליזם הקלאסי תומך בטבעיות ברעיונות ליבראלים, "קפיטליזם של מקורבים" הוא האופנה השלטת בקרב משטרים פאשיסטים ודיקטטוריים מכיוון שהוא מאפשר להם לשמר את מעמדה של האליטה, ואפילו הזרם הסוציאליסטי בהומניזם, שבתחילה נטה לכיוון הקומוניזם, נעזר כיום בגוונים שונים של קפיטליזם בסגנון נורדי המאפשרים לחברות עשירות לגבות סכומי מיסים גבוהים ולחלק אותם מחדש במסגרת מערכת רווחה נרחבת. התייחסות אל הקפיטליזם בתור כלי המאפשר להשיג את מטרות הדת ההומניסטית  מתאימה גם לתזה הכללית של ספרו של הררי, גם לדפוס ההיסטורי של הופעת הקפיטליזם, וגם לטיעונים שקראתי עד כה במקורות אחרים, למשל בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

מסיבות שאינן מובנות לי בחר הררי שלא להתייחס אל הקפיטליזם בצורה כזו. במקום זאת הוא מבצע סטייה מהתזה המרכזית של ספרו, מנסה לתאר את הקפיטליזם בתור איזו שהיא דת, מה שמוביל אותו ללולינות לוגית עקומה ולטענות שהן שגויות עובדתית. נתחיל את הרשומה מלהבין מדוע הקפיטליזם אינו דת, לאחר מכן נפריך את אנשי הקש שמעמיד יובל נוח הררי על מנת לתמוך בטענתו, ונסיים בחטאו הגדול ביותר – עיוות המחקר ההיסטורי בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

קפיטליזם היא לא דת אלא שיטה להשגת מטרות מסוימות; קביעת המטרות היא הדת

"לאורך ההיסטוריה נוצרו דתות שונות ומשונות, אבל כולן בלי יוצאת מן הכלל טענו שקיימת מערכת חוקים על-אנושית, שלא אנחנו המצאנו, שאיננו יכולים לשנות כרצוננו, ושאנו מחוייבים לציית לה. מהי בדיוק אותה מערכת חוקים על-אנושית? יהודי אדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים הנצחית שקבע אלוהים והתגלתה לנו בתורה. הינדואיסט הדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים האלוהית שקבעו ברהמה, וישנו ושיווה, והתגלתה לנו בוודות. בודהיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שבודהא גילה. דאואיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שלאו-גזה גילה. נאצי אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שהיטלר גילה. קומוניסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שמרקס, אנגלס ולנין גילו. קפיטליסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שהתגלו בידי אדם סמית', פרידריך האייק ומילטון פרידמן". (עמוד 199)

על מנת להבין את טעותו של הררי חשוב להבין שני דברים.

1. התמריצים באקדמיה שונים מהתמריצים במוסדות דתיים.

ישנו הבדל משמעותי בין מילטון פרידמן, ואולי גם האייק, סמית' ומרקס, לבין כל האחרים שמזכיר הררי בפסקה זו: כלכלה היא לא דת, היא תחום מחקר אקדמי. התמריצים באקדמיה הפוכים מהתמריצים של מוסדות דת: בעוד שלכהן נוצרי או חבר במפלגה הנאצית יש תמריצים חזקים מאוד לאשר את התזה שבה מאמינים האנשים שמעליו, לאקדמאי יש תמריצים חזקים מאוד להפריך את המאמרים של קודמיו – רק כך משיגים פרסומים אקדמיים. נכון, גם באקדמיה לבעלי מעמד בכיר יש כוח לכפות את דעתם על האחרים, והדוגמה המפורסמת ביותר בנוגע לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ותגליותיו בנוגע לגבישים קוואזי-מחזוריים, אבל שימו לב שבסופו של דבר שכטמן זכה בפרס הנובל לכימיה. בטווח הארוך האקדמיה מונחית על ידי האמת המחקרית ולא על ידי סיפורים דמיוניים.

למרות תרומתו החשובה של מילטון פרידמן לחשיבה הכלכלית, הקונצנזוס הכלכלי כיום בנושאים רבים, למשל מדיניות מוניטארית, אינו זהה אחד לאחד עם הדברים שפרידמן אמר בזמנו. בדומה לכך, הסיבה שבגללה כלכלנים מודרניים דוחים את משנתו של מרקס היא לא אמונה דתית כלשהי, אלא העובדה שמרקס טעה לגבי הרבה מאוד דברים. בין הכלכלנים שדוחים את משנתו של מרקס יש יהודים, מוסלמים, נוצרים, חילוניים או אדוקים. אין ביניהם קונצנזוס לגבי משנתם של ישו או בודהה, מכיוון שבלתי אפשרי לבחון אמפירית את הרעיונות שהציגו ישו ובודהה, אבל הם כולם מסכימים שמרקס טעה. גם מידת המדעיות של המחקר הכלכלי (נושא שעליו כתבתי בהרחבה בעבר) איננה רלוונטית כאן – כל מה שחשוב זה שבמסגרת המחקר הכלכלי ניתן לתמוך בתיאוריות או לתקוף אותן באמצעות מחקרים אמפיריים, ושזה משהו שלכלכלנים יש תמריץ לעשות אותו כל הזמן.

כיום רוב מכריע של הכלכלנים מגדירים את עצמם בתור "קפיטליסטים". רוב זה כולל בחובו כלכלנים בעלי נטיות ימניות וליברטריאניות, כמוני, וכן אישים כגון תומאס פיקטי, ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ורבים אחרים, שיש להם תפיסות שונות לגמרי בנוגע למטרות המדינה האידיאלית. כולנו קפיטליסטים מכיוון שלא משנה מהן המטרות שלנו ומהו הזרם של הדת ההומניסטית שבו אנחנו אוחזים, כרגע נראה לנו שקפיטליזם היא השיטה שתאפשר לנו להשיג אותן באופן היעיל ביותר. לא בגלל אילו שהם "חוקי טבע נצחיים", אין כאלו בכלכלה, אלא פשוט מכיוון שהספרות המחקרית הנוכחית בנושא מראה שזה עובד.

2. דת היא מערכת ערכים אשר למאמיניה יהיה קשה מאוד להחליפם.

כמו לכל אחד אחר, גם לי יש סט של אמונות לגבי העולם. אחת האמונות שלי, כאמור, היא שהקפיטליזם היא הדרך היעילה ביותר להשגת מטרות כלכליות רבות, ואמונה אחרת שלי היא שעולם טוב יותר הוא עולם שבו הומוסקסואליות איננה נמצאת מחוץ לחוק. אך האם שתי האמונות האלו שוות במעמדן?

האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם מבוססת על ידע ממשי שיש לי על העולם. אם תראו לי ממצאים סותרים שלפיהם ישנה דרך טובה יותר מאשר הקפיטליזם אז בשלב הראשון אני אהיה ספקני, אבל בסופו של דבר יש סיכוי לא רע שאשתכנע. למשל, אני כרגע כבר משוכנע בכך שמערכת בריאות ציבורית עדיפה ברמה העקרונית על מערכת בריאות מופרטת לחלוטין, כתוצאה ממחקרים בתחום, למרות שיש כאן סתירה לאידיאל הקפיטליסטי ולמרות שפעם חשבתי אחרת. שימו לב גם באיזו מהירות וויתרו מאות מיליוני אנשים על הקומוניזם בחמישים השנים האחרונות, רק מכיוון שהבינו שהקפיטליזם עדיף – האם כך נראית דת אמיתית? בסופו של דבר האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם היא פשוט לא חלק עמוק במיוחד מהזהות האישית שלי.

לעומת דעותי על קפיטליזם, את האמונה שלי לגבי הומוסקסואליות יהיה הרבה יותר קשה לשנות. למעשה, קשה לי לדמיין מחקר אמפירי או טיעון לוגי כלשהו שיוכל לשנות אותה. האמונה שלי לגבי מעמדה החוקי האידיאלי של פעילות הומוסקסואלית נובעת משייכותי לדת ההומניסטית-ליברלית והיא מהווה חלק עמוק מהזהות שלי, בעוד שהאמונה שלי לגבי הקפיטליזם נובעת מידע שיש לי. שינוי אמונתי בנוגע לקפיטליזם לא ישנה כמעט שום דבר אחר בתפיסת עולמי, מכיוון שלקפיטליזם אין טענות ערכיות, בעוד ששינוי האמונה שלי בנוגע להומוסקסואליות יכול להגיע רק עם מספר רב של שינויים דרמטיים אחרים באמונותי. למרות שבשני המקרים אני משתמש במילה "אמונה", מכיוון שאדם לא יכול לדעת שום דבר בוודאות מוחלטת, מדובר ברמות שונות לגמרי של מחויבות כלפי הרעיונות האלו – אך הררי מתעלם באופן מוחלט מההבדל הזה.

בעיה חמורה יותר, שחוזרת על עצמה במקרים אחרים בספר, היא שהררי מבין שהוא טועה ומטעה. למשל, כך הוא כותב על ההבדל בין הקפיטליזם לנצרות:

"ובכן, תלוי למה אנו מתכוונים במונח "קפיטליזם". שכן אנו משתמשים באותו מונח, קפיטליזם, לפעמים עבור תיאוריה כלכלית ניטרלית, שאין לה שום טענות ערכיות, ולפעמים עבור דת שבהחלט יש לה טענות ערכיות". (עמוד 201)

לא הררי, זה לא "אנו משתמשים" – זה אתה משתמש. ואתה משתמש באותו המונח בכוונה, כדי לבלבל את הקוראים שלך. אני מניח שאחרי שהוא כתב את המשפט הזה הררי הבין שמשהו חסר לו, שקפיטליזם הוא לא באמת דת מכיוון שאין לו טענות ערכיות, אבל הוא לא רצה לוותר על הטענה הזו. איך יצא הררי מהתסבוכת? על ידי המצאתו של איש קש: הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל כל גורם אחר. עניין זה מעביר אותנו אל הנושא הבא.

הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל לכל הוא איש קש שלא קיים במציאות

"הקפיטליסט הופך מאיש מדע לאדם דתי ברגע שהוא מוסיף לטענות העובדיות הנ"ל את הקביעה הערכית ש"צמיחה כלכלית הינה ערך עליון", או ש"צמיחה כלכלית חשובה יותר משוויון חברתי ומאיזון אקולוגי"". (עמוד 202)

"הטענה המרכזית של הדת הקפיטליסטית (להבדיל מהתיאוריה הכלכלית הקפיטליסטית) היא שצמיחה כלכלית הינה ערך עליון. מצווה על כל אדם, משפחה, תאגיד ומדינה לייצר בשנה הקרובה יותר ממה שהם מייצרים היום, ובעוד עשר שנים יותר ממה שהם ייצרו בעוד שנה. כדי להשיג זאת, ראוי להקריב ערכים אחרים, כגון שוויון, איזון אקולוגי, או כיבוד הורים." (עמוד 231)

ובכן, טוב שהוא לא פשוט אמר ישירות שכלכלנים ימכרו את סבתא שלהם בשביל כסף…

מעל כל משפט בספרו שבו הררי מזכיר את המילה "צמיחה" צריך להופיע שלט אדום ענק עם המילים "זהירות, איש קש" מלווים במספר סימני קריאה. מעולם לא נתקלתי באדם שחושב כפי שהררי טוען שקפיטליסטים חושבים, וכל הציטוטים שלו בעמודים הבאים של דוחות של בנק ישראל או כתבות מדה-מרקר רק מדגישים שהוא אינו מבין את מה שהוא קורא.

ראשית כל, בניגוד לתפיסתו של הררי, מעולם לא התקיים קפיטליסט או כלכלן רציני אשר האמין כי בני אדם רוצים או צריכים למקסם רק כסף. גם ברמה הפשטנית ביותר של התואר הראשון, במודלים כלכליים הפרטים לא מנסים למקסם כסף או צמיחה אלא "תועלת", או "רווחה", ולתוך פונקציית התועלת יכולים להיכנס הרבה מאוד גורמים כגון זמן פנוי, הצלחה של הצאצאים, אושר סובייקטיבי, אי שוויון, סטאטוס חברתי ועוד.

גם ברמה המאקרו-כלכלית לכלכלנים אכפת קודם כל מרווחה. קשה למדוד ולהגדיר רווחה, לכן כלכלנים נוטים להשתמש בתוצר לנפש בתור מדד לרווחה ממוצעת במדינה. כלכלנים יודעים שהמדד הזה רחוק מלהיות מושלם, הם מכירים את כל הכשלים שלו הרבה יותר טוב מלא-כלכלנים (אני מלמד אותם בקורס מבוא לכלכלה מדי שנה), ובכל זאת משתמשים בו מכיוון שכל שאר מדדי הרווחה האלטרנטיביים שפותחו עד כה נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התוצר לנפש, אבל קשה יותר למדוד אותם והם אינם מוגדרים היטב. בניגוד אליהם תוצר לנפש מוגדר היטב, יש לגביו נתונים על מספר רב של מדינות לאורך מספר רב תקופות, ואם הוא ממילא בקורלציה גבוהה עם שאר המדדים אז הם לא מביאים תועלת רבה או מייצגים איזה שהוא מידע שאינו גלום כבר בתוצר לנפש. כלומר, בפועל למקסם את התוצר לנפש זה בדיוק כמו למקסם איזו שהיא פונקציה מורכבת של מדדים אחרים, כגון תוחלת חיים, תמותת תינוקות, שביעות רצון מהחיים, השכלה ונושאים דומים (וזה עוד מבלי להזכיר את נושא התעסוקה והאבטלה, שמופיע בתור מטרה בחקיקה של בנקים מרכזיים בארצות רבות, והררי בכלל לא מזכיר אותו בתור מטרה של כלכלנים).

למשל, להלן מספר תרשימים המתארים את הקשר בין הכנסה לעובד (המחושבת באופן דומה לתוצר לנפש) לבין מדדים שונים של איכות חיים ושביעות רצון מהחיים, שהכנתי על פי נתוני ה-OECD (better life index, 2015 edition). הנתונים כוללים רק את מדינות ה-OECD, ברזיל ורוסיה, ולמעשה הקשרים שאני מראה היו חזקים הרבה יותר אם היינו כוללים מדינות עולים שלישי נוספות.

 harari3 harari2 harari1 harari5 harari4

כמובן, בנוגע לכל התרשימים האלו ניתן גם לטעון לסיבתיות הפוכה: מדינות הן עשירות יותר בגלל שהעובדים בהן יותר משכילים או יותר מאושרים. אפשר לבחון את כיווני הסיבתיות, ויש מחקרים שעשו זאת. בסך הכל לאור הנתונים נראה שמקסום התוצר לנפש הוא מדיניות סבירה, לא בגלל שהקפיטליזם הוא דת אלא מכיוון שבמדינות עם תוצר לנפש גבוה החיים הם הרבה יותר טובים לפי שלל מדדים המתאימים להשקפות "הדת ההומניסטית" שכולנו חולקים כיום. וזה מה שהקפיטליזם עושה – מגדיל את התוצר לנפש.

אז מהי צמיחה? צמיחה היא פשוט שינוי בתוצר הכולל או בתוצר לנפש לאורך זמן. זה הכל. כלכלנים לא מנסים למקסם צמיחה אלא למקסם רווחה, למקסם את המדדים שהראיתי, וצמיחה מתארת את השינוי ברווחה. אבל הרבה יותר קל לתקוף את הצמיחה בתור איש קש, מכיוון שהיא נתפסת בתור איזה מדד סטטיסטי לא קשור לכלום. ישראל ישראלי הלא-כלכלן יקרא את הררי יחשוב לעצמו: "מה כל כך דחוף בצמיחה הזו? איזה מצחיקים כל הכלכלנים האלו… רק רוצים עוד ועוד… אפשר לחשוב, בשנה שעברה אומרים שמדינת ישראל צמחה בשלושה אחוזים ואני לא הרגשתי כלום! איזה יופי שיש את יובל נוח הררי שיראה לכל הכלכלנים עד כמה הם מגוחכים". אם הררי היה כותב על הדת הקפיטליטית המנסה למקסם רווחה ולא צמיחה ישראל ישראלי היה מתקשה להבין מה כל כך רע במקסום רווחה.

כל זה לא אומר כמובן שצמיחה היא לא חשובה. השאלה הכלכלית החשובה ביותר לדעתי היא מדוע אזורים מסוימים בעולם הם יותר עשירים מאזורים אחרים, כלומר מדוע אותם האזורים צמחו יותר מהר במאות השנים האחרונות. אבל מבחינת מטרות, הצמיחה היא לא מטרה העומדת בפני עצמה. סיבה נוספת להתעניינות של כלכלנים בצמיחה נובעת מנטייתם של פוליטיקאים לפעול באופן פופוליסטי ולהגדיל את חובותיהן של מדינות, מגמה שהחריפה מאז המשבר של 2008. כל עוד ישנה צמיחה פוליטיקאים יכולים להבטיח הבטחות חסרות אחריות מכיוון שהדורות הבאים יוכלו לשלם את המחיר, אבל ברגע שהיא נגמרת מדינות עלולות להיקלע למשברים חמורים. על כן, המירוץ שהררי מתאר אחרי הצמיחה נובע לא מאותה "דת הקפיטליזם" הפיקטיבית שהומצאה על ידי הררי בתור אויב שקל לתקוף אותו, אלא במידה רבה מהאופי הפופוליסטי של המערכות הפוליטיות במרבית המדינות (למעשה, הררי ודומים לו המבקרים את הכלכלנים מתוך בורות הם אלו שמספקים לפוליטיקאים תירוץ להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים, להגדיל גרעונות ולפתח תוכניות בזבזניות כמו "מע"מ אפס" הידועה לשימצה).

קפיטליזם ואושר

כפי שכתבתי לפני כן, הררי יודע שהוא טועה ומטעה בנושאים רבים, וגם בנושא הצמיחה. כך הוא כותב בהמשך:

"אבל למעשה אפשר בכל זאת להקשות על הקפיטליסט ולשאול אותו מדוע הוא סבור שצמיחה כלכלית היא ערך עליון […] ייתכן שלו לכדנו את מרגרט תאצ'ר בפינה ותבענו ממנה הסבר קצת יותר מפורט, היא הייתה חושפת משהו עמוק יותר על השקפת עולמה. "ובכן," הייתה תאצ'ר אומרת, "צמיחה כלכלית היא חיונית כדי לספק לאנשים תנאי חיים טובים יותר, טיפול רפואי טוב יותר, בתים גדולים יותר, חופשות מהנות יותר, וגלידה טעימה יותר." ומה כל כך טוב בזה? היינו מקשים. "מה, זה לא ברור?" הייתה תאצ'ר משיבה, "כל זה תורם לאושר של בני האדם. ברור וידוע שכדי להיות מאושרים יותר אנחנו צריכים לצרוך יותר, וכדי לצרוך יותר חייבים לייצר יותר, ולכן צמיחה כלכלית היא כל כך חשובה." […] האמת היא שתאצ'ר מאמינה באושר כערך עליון, לא בצמיחה […]" (עמוד 218).

שמחתי כשקראתי את הקטע הזה. איזה יופי, חשבתי לעצמי – הררי יודע. הוא מבין שעד לנקודה זו הוא כתב שטויות מוחלטות, ועכשיו הוא הולך להתנצל ולהפסיק עם כך. לתומכים בקפיטליזם אכפת מאושר, לא מצמיחה, ראו למשל את התרשים הקודם בנוגע לשביעות רצון מהחיים. אך מסתבר שטעיתי. הררי לא מנסה להתווכח ברצינות עם בת שיחו הפיקטיבית, אלא מסתפק בלטעון שיש "הרבה מחקרים שמראים שצריכה מוגברת פחות חשובה לאושר מאשר קשרים קהילתיים" ובהמשך חוזר לאותו איש קש של הצמיחה כמטרת על.

האם חשיבותם של קשרים קהילתיים לאושר רלוונטית בכלל? נניח שאושרו של אדם מורכב באופן הבא: תשעים אחוזים ממדד האושר נקבעים על ידי קשרים קהילתיים, זוגיים וחברתיים, חמישה אחוזים נקבעים לפי שנת הייצור של המכונית שבבעלותו, וחמישה אחוזים נקבעים לפי שטח הדירה שבבעלותו. אם במדינות קפיטליסטיות יותר הקשרים הקהילתיים, הזוגיים והחברתיים שווים פחות או יותר ברמתם לאלו שבמדינות אחרות (וככל הידוע לי אין שום עדות שזה לא המצב), אבל לפרטים יש מכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר, וסיכוי נמוך יותר להיות מובטלים, הם עדיין יעדיפו אותן על פני מדינות פחות קפיטליסטיות – למרות שהקשרים הקהילתיים הם הגורם המכריע בכל הנוגע לאושר. בפועל, אם נתייחס לרגע לעובדות ולא לתיאוריות, נראה שפרטים מעדיפים להגר למדינות קפיטליסטיות הדוברות שפה זרה ואוחזות בתרבות זרה, תוך פגיעה מהותית בקשרים הקהילתיים שלהם, על מנת לזכות במכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר. כיוון ההגירה מעולם לא היה הפוך – אנשים ברחו מברית המועצות כדי להגיע לארצות הברית, ברחו מגרמניה המזרחית כדי להגיע לגרמניה המערבית וממשיכים להגר בהמוניהם לכל מדינה קפיטליסטית שניתן להגיע אליה. אך הררי לא עושה שום מאמץ להתמודד עם טיעונים כאלו ואחרים ברצינות, למרות שאין לי ספק שהוא יכל להעלות אותם בעצמו – הרבה יותר קל להילחם באנשי קש.

בסופו של דבר שאלת הגורמים המשפיעים על אושרם של בני אדם היא לא שאלה דתית, אלא שאלה אמפירית-מדעית. ניתן לבדוק אותה בכלים אמפיריים, לבחון את מידת האושר הסובייקטיבי במדינות שונות ובאזורים שונים, להשוות אותה לרמות אי השוויון והתוצר לנפש ולהסיק את המסקנות. ועשו את זה, כתבתי על חלק מהמחקרים כאן. המסקנות? בהתאם לתרשים שהצגתי לפני כן, אנשים מאושרים יותר במדינות עם תוצר לנפש גבוה יותר, אבל בנוגע לאי שוויון וגורמים אחרים הממצאים לא ברורים כל כך. אלו הן העובדות. בחלקים רבים בספר הררי חוזר על הטענה האופנתית שלפיה החברה הקפיטליסטית המודרנית מכריחה את האדם להשתתף באיזה מירוץ משוגע ומתסכל, אבל אין שום עדות לכך שאנשים בחברות קפיטליסטיות יותר הם מאושרים פחות – כל העדויות מצביעות בדיוק בכיוון ההפוך, ולכן הררי מתעלם מהן לגמרי.

בשלב הבא של הדיון ינסה הררי בוודאי לטעון שמושגי ה"אושר" שלנו הם גם סוג של מציאות בין-סובייקטיבית. הדת הקפיטליסטית היא זו שמלמדת אותנו שלאושר ניתן להגיע על ידי צריכה מוגברת של מוצרים מיותרים, והמהגרים לארצות הברית הם בסך הכל עדר של שטופי מוח, תינוקות שנשבו בקורי עכביש מתוחכמים שטוו מפיקים הוליוודים ובעלי הון. גם זו, כמובן, טעות.

אין שום דבר "קפיטליסטי" או חדש בתרבות הצריכה

"לקפיטליזם היה די קל לשכנע אנשים פרטיים לתת דרור לתאוותיהם, ובפרט לתאוות הבצע. הבעיה הגדולה של הקפיטליזם הייתה ברמת הכלל. החברה האנושית, כמו חברות של בעלי חיים רבים אחרים, הושתתה מקדמת דנא על ריסון תאוותיהם של הפרטים ומציאת שיווי משקל ביניהם. […] הקפיטליזם התעקש להפוך את סדרי העולם. הוא שכנע את החברות האנושיות שיש לפחד מפני שיווי המשקל יותר מאשר מפני הכאוס […] מתוך הנחה שתשוקותיהם של הפרטים הן המנוע לצמיחה, הקפיטליזם עודד את התאוות והתשוקות האלה, ודאג לפרק את המחסומים הערכיים שחברות אנושיות הציבו בפניהן." (עמוד 242).

התיאוריה של הררי, אם הבנתי אותה נכון, הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, אבל החברה איכשהו מנעה מהם את זה מתוך פחד שיתרחש כאוס (למה שיתרחש כאוס?), עד שהגיעה "הדת הקפיטליסטית" (מהיכן? למה דווקא בתקופה מסוימת ובמקום מסוים?) ושכנעה את האנשים שצריכה זה סבבה והעתיד יהיה מושלם (איך?), ואז כולם התחילו לצרוך המון.

לי יש תיאוריה חלופית, טריוויאלית הרבה יותר ומשעממת הרבה יותר. היא הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, כחלק מתחרות על סטאטוס או לשם נוחות, אבל בעבר רובם המכריע היו מאוד עניים, על סף קיום – ואלו שלא בהחלט צרכו המון מוצרים בכל הציוויליזציות ובכל התקופות. אחרי המהפכה התעשייתית נוצר מצב שבו לרוב בני האדם במדינות המערב היה כסף, אז הם החלו לצרוך יותר. התיאוריה שלי, בניגוד לזו של הררי, מתאימה לעובדות: לכך שאנשים עשירים לא טרחו לרסן את תאוותיהם במצרים של הפרעונים או בסין הקיסרית והלא-קפיטליסטיות במיוחד, לכך שהנטיה לצרוך מוצרים לשם נוחות וכחלק מתחרות סטאטוס היא מאפיין ביולוגי של כל היצורים החיים עלי אדמות שלא הומצא על ידי בני אדם ולכך שהזינוק בצריכה התרחש בדיוק בנקודה ההיסטורית שבה לאנשים היה יותר כסף פנוי (איזו מקריות מופלאה!). התיאוריה שלי גם לא מצריכה איזה שהוא גורם חיצוני, איזו שהיא "דת קפיטליסטית" שתופיע משום מקום ותכפה את ערכיה על ההמונים.

נקודה נוספת שלגביה טועה הררי היא הצריכה כמנוע צמיחה. כלכלנים יודעים טוב מאוד שדווקא הגורם שהוא הופכי לצריכה – החיסכון – הוא קריטי עבור צמיחה כלכלית. בלי חיסכון אין השקעות, ובלי השקעות אין צמיחה. כשהוא כותב שהכלכלה הקפיטליסטית מנסה לעודד צריכה פרטית כדי לעודד צמיחה הררי למעשה נקלע לחוסר הבנה נפוץ של התיאוריה הקיינסיאנית.

אז כיצד הגענו למצב הזה שבו לבני האדם יש יותר כסף על מנת לצרוך? כאן אנחנו מגיעים לערש העולם המודרני, המהפכה התעשייתית – הנושא האחרון שבו הררי מבצע לדעתי את מעשה הרשלנות החמור מכולם.

מקורות המהפכה התעשייתית

"במשך רוב ההיסטוריה, המדע התקדם בקצב של חילזון, ואילו הכלכלה הייתה נתונה בקיפאון עמוק […] בעידן הקדם מודרני הכלכלה צמחה כל כך לאט, שאיש לא שם לב לכך. […] הקיפאון הכלכלי והמדעי נבע במידה רבה מהקושי לממן פרויקטים חדשים. בהיעדר מימון מתאים, היה קשה לייבש ביצות, להקים גשרים או לבנות נמלים – שלא לדבר על להנדס זן חדש של חיטה, לגלות מקורות אנרגיה חדשים או לפתוח נתיב מסחר חדש. היה קשה לממן את כל אלה, כי היה רק מעט אשראי באותם ימים; היה מעט אשראי כי לאנשים לא היה אמון בצמיחה; ולא היה אמון בצמיחה כי הכלכלה באמת לא צמחה. […] את מעגל הקיפאון הזה פרצו הכלכלה והמדע המודרניים, בעזרת אמון בעתיד ובעזרת אשראי, שהם בעצם היינו הך. […] אבל אם זה באמת כל כך פשוט, מדוע היה צריך לחכות עד התקופה המודרנית בשביל שהכלכלה תתחיל לצמוח במהירות? במשף אלפי שנים אנשים התקשו להאמין בצמיחה עתידית לא מכיוון שהם היו טיפשים, אלא מכיוון שהאמונה הזו נוגדת את תחושת הבטן שלנו, את המטען שצברנו במהלך מיליוני שנות אבולוציה, ואת האופן שבו פועל היקום." (עמודים 228-229)

"כדי שהכלכלה העולמית תצמח, היה הכרח לשכנע את בני האדם שהכלכלה העולמית בכלל יכולה לצמוח, […] מלאכת השכנוע הזו הייתה משימתה הגדולה של הדת הקפיטליסטית." (עמוד 230).

הציטוטים האלו מתעלמים באופן מוחלט מכמאה שנים של מחקר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית. הם עומדים בסתירה מוחלטת לספרים ולמאמרים של בכירי החוקרים בהווה ובעבר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית שיצא לי לקרוא, על חלקם כתבתי בבלוג (למשל כאן וכאן, והעברתי גם הרצאה בנידון לא מזמן). הררי לא מזכיר את התיאוריה המלתוסיאנית שמסבירה את הסטגנציה לפני המהפכה התעשייתית, לא מזכיר את ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו למהפכה התעשייתית בציוויליזציות אחרות, לא מנסה להסביר מדוע הן נעצרו, מדוע מערב אירופה הצליחה ולא סין, כיצד היו בנויים המוסדות הפוליטיים במדינות שחוו ראשונות את המהפכה התעשייתית, מה היו ההבדלים בין הממסד המדעי באירופה לממסד המדעי בארצות האיסלאם, כיצד תרם ההומניזם למהפכה התעשייתית ועוד שלל נושאים אחרים שאין כאן מקום להזכיר את כולם.

זה לא סתם איזה מאמר או שניים שהוא שכח להזכיר – עשרות ספרים עבי כרס נכתבו על מקורות המהפכה התעשייתית, והררי זורק את כולם לפח ושולף מהמותן איזו תיאוריה על אמון בצמיחה עתידית, ללא שום תימוכין, שמספיק שיטוט קצר בויקיפדיה על מנת להפריך אותה (שלל ציוויליזציות עתיקות מימנו בעזרת אשראי בניית נמלים, גשרים ופתיחת דרכי מסחר חדשות מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית). לדעתי הדבר דומה לאיזה פיזיקאי שבספר מדע פופולארי לקהל הרחב יתחיל לכתוב על שדונים קטנים שקופים שמושכים דברים למטה בתור הסבר לכוח הכבידה. נפלא מבינתי כיצד יכול היסטוריון רציני להתנהל באופן שכזה.

הררי אינו הראשון שמנסה להכחיש את מקורותיה ותרומתה של המהפכה התעשייתית. למעשה, עצם קיומה של המהפכה התעשייתית מפריע לאנשים המחבבים תיאוריות קונספירטיביות, חתרניות ומגניבות משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שאף אחד לא תכנן את המהפכה התעשייתית: לא הייתה ממשלה או קבוצה קטנה של אנשים שיזמה את המהלך, לא היה תכנון מלמעלה, ורבים מאלו שחיו בתקופת המהפכה התעשייתית כלל לא הבינו שהעולם סביבם משתנה באופן דרמטי. רבים מתקשים להכיר בכך שמשהו גדול כל כך יכול לקרות באופן ספונטני, טבעי, שלא כתוצאה מאיזו שהיא קונספירציה (אולי מאותה הסיבה שבגללה רבים אינם מאמינים באבולוציה). הסיבה השנייה היא שהמהפכה התעשייתית הייתה, ברמה העקרונית, דבר טוב. מעולה אפילו. תמותת ילדים ותינוקות צנחה באופן דרמטי בעקבות המהפכה התעשייתית, בעיקר תודות לתזונה טובה יותר, תוחלת החיים גדלה, ההשכלה גדלה, מצבם של העניים השתפר משמעותית, רמת החיים עלתה, עניים יכלו להרשות לעצמם בגדים ובשר, מדינות יכלו לפתע לממן מערכות רווחה גדולות, כל בני האדם הרוויחו והיחידים שהפסידו היו הסוסים, שכבר לא היה בהם צורך בתור כוח עבודה ורבים מהם נאכלו בתחילת המאה העשרים. גם כאן, רבים מתקשים להכיר בעולם שמשתנה לטובה מבלי שיש איזו מזימה אפלה המתחבאת מאחורי הקלעים.

בתור היסטוריון הייתי מצפה מהררי לנסות לסתור תפיסות פופולאריות בציבור כאשר הן שגויות, ולא לעקוף אמיתות שאינן מגניבות מספיק על ידי התעלמות מכתביהם של היסטוריונים אחרים.

סיכום

"להגנתו של הקפיטליזם אפשר לומר, שבניגוד לדתות אחרות המבטיחות נסים ונפלאות בעולם הבא, הקפיטליזם מבטיח נסים ונפלאות בעולם הזה – ומקיים. חלק ניכר מהקרדיט של הניצחון על הרעב, המגפות והמלחמות מגיע לאמונה הקפיטליסטית העזה בצמיחה. וזה הרבה יותר ממה שאפשר לזקוף לזכותן של רוב הדתות האחרות. לכן לחסידי הקפיטליזם ולמאמינים בצמיחה אין שום סיבה להתבייש בדתם" (עמוד 205).

להגנתו של יובל נוח הררי אפשר לומר, שבניגוד לכותבים אחרים המצמידים את המילה "קפיטליזם" לכל מה שרע בעולם, הוא מסוגל להודות בציטוט שלעיל ובמספר מקומות נוספים בספר שלקפיטליזם היו השלכות חיוביות על חייהם של בני אדם בעולמנו. לצערי, זה הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתו. ברשומה זו ציינתי רק את הנושאים המרכזיים שבהם הררי מבצע טעויות החוזרות על עצמן והצגתי רק חלק קטן מהציטוטים הרלוונטיים; בשני ספריו קיימות עוד שלל פסקאות שחסכתי מכם, בהן הוא מבצע טעויות שונות ומשונות ומביע חוסר הבנה של עקרונות כלכליים בסיסיים ביותר, ומעבר על כל טעויותיו יצריך כתיבת ספר ביקורת באורך מלא. כמו כן, התמקדתי בנושאים הכלכליים, למרות שגם בנושאים אחרים להררי יש פה ושם טענות תמוהות (למשל, בנוגע ל"דת המידע"). ישנן ביקורות נוספות על הררי שנגעו בנושאים אחרים.

התקפתו של הררי על הקפיטליזם איננה הכרחית עבור התזה המרכזית של ספרו. הוא יכל לטעון בפשטות שקפטיליזם היא שיטה כלכלית להשגת מטרות הדת ההומניסטית על גווניה השונים, לזרוק לפח את כל הדיבורים על צמיחה, לקשר גם את המהפכה התעשייתית להומניזם (כפי שעושה ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר בספריו) ולא לאיזו תיאוריה מוזרה על אמון בעתיד, ולרוץ הלאה אל החלקים הפילוסופיים והטכנולוגיים המעניינים יותר. הייתי רוצה להאמין שהררי לא בחר באפשרות זו מתוך בורות וחוסר הבנה, ולא מתוך ניסיון להיות מגניב, אופנתי וחתרני.

שיטות כלכליות מושפעות מהממשק בין האופי הטכנולוגי של תהליך הייצור לבין טבע האדם, וכן מהערכים הנפוצים בחברה. כרגע הטכנולוגיה, טבע האדם והדת ההומניסטית השלטת מתאימים לשיטה הקפיטליסטית. אם אחד או יותר מהשלושה האלו ישתנה באופן משמעותי במאה השנים הבאות גם הקפיטליזם יכחד ויוחלף בשיטה אחרת. כל עוד זה אינו המצב, כל עוד אנחנו כחברה מחזיקים בגרסה כזו או אחרת של ההומניזם הליברלי הנפוץ במדינות המערב, נראה שהקפיטליזם הוא הדרך היעילה ביותר להשיג את המטרות שלנו. עמים שלא יבינו זאת, למשל עקב השפעתם של סופרים פופולאריים המפיצים חוסר הבנה בנוגע לטענותיהם של כלכלנים, יתקשו להשיג את המטרות של ההומניזם הליברלי, שבראשן איכות חיים גבוהה לכלל האוכלוסיה.

הררי מסיים את ספרו בהמלצה חמה על שיטת המדיטציה הבודהיסטית "ויפאסאנה", אשר שימשה אותו כמקור להתבוננות פנימית שהפיקה תובנות רבות עבורו. בהתאם לכך, גם אני אסיים את הרשומה בהמלצה על השיטה החביבה עלי להפקת תובנות: קריאת ספרים, בייחוד לגבי נושאים שאותם אינני מכיר. התבוננות פנימית היא עניין חשוב, אך חשוב לא פחות להפנות מדי פעם את התודעה שלנו החוצה, אל ידע הקיים במוחותיהם של אחרים. אין לי ספק שספריו של הררי – שהם, כאמור, לא רעים בכלל – ישתפרו עוד יותר אם הוא יפנה חלק מזמנו גם עבור השיטה הזו.

Read Full Post »

Older Posts »