Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘הרשומות האהובות עלי’ Category

מדעי החברה תמיד ניצבו בפני שני אתגרים משמעותיים. הראשון הוא הסיבוכיות הגבוהה של החברה האנושית והפסיכולוגיה האנושית, אשר לא מאפשרת לפתח סימולציות מתמטיות מדויקות של תהליכים חשובים, כפי שנעשה למשל בפיזיקה ובכימיה. אולי רק הביולוגים והרופאים מתמודדים עם מערכות ברמת סיבוכיות כזו, אך להם יש יתרון על מרבית מדעני החברה: הם מסוגלים לבצע ניסויי מעבדה. על כן, האתגר השני העומד בפני מדעי החברה הוא חוסר היכולת לבצע ניסויי מעבדה תקפים עבור שאלות מחקריות רבות בפסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה. שני אתגרים אלו הם הסיבה המרכזית להתפתחותם המאוחרת של מדעי החברה ביחס לתחומים אחרים ולכך שהם נתפסים בתור "פחות מדעיים" (נושא שכתבתי עליו בהרחבה בעבר). אך התפיסה הזו הולכת ומתרחקת מהמציאות בשטח.

בעשורים האחרונים חל זינוק מרשים ביכולתנו להתמודד עם האתגרים האלו, זינוק שכבר סחף אחריו חלק ניכר מהחוקרים בכלכלה, וכיום מתחיל לסחוף גם חוקרים בתחומים נוספים. עיקר החידוש הוא היכולת לדמות ניסוי מעבדה מבלי לקיים ניסוי של ממש. נראה שלוש דוגמאות לכך (מניסיוני למגיבים לבלוג יש השגות רבות על המאמרים שאני מתאר, רובן מקבלות מענה במאמר עצמו, ועל כן אני ממליץ למתעניינים ולמבקרים לקרוא את המאמר השלם ולא רק את התיאור השטחי והמקוצר שלי).

דוגמה ראשונה: מהי השפעת מספר השוטרים על פשיעה?

באופן עקרוני היינו מצפים שבין שני המשתנים שלנו, מספר השוטרים ומספר מקרי הפשע, תהיה קורלציה שלילית: ככל שיהיו יותר שוטרים באזור מסוים, כך יתרחשו פחות מקרי פשיעה. זהו הקשר הסיבתי העולה מהתיאוריה שיש לנו בראש אודות האינטראקציה בין שוטרים לגנבים. אך האם התיאוריה הזו נכונה? אולי שוטרים הם לא יעילים מטבעם, והשפעתם על הפשיעה היא נמוכה או אפסית? ואולי הם יעילים במידה מפתיעה? בחינה של הנתונים מעלה תוצאות מבלבלות. במקרים רבים מסתבר שיש דווקא קורלציה חיובית בין שני המשתנים האלו: ככל שיש יותר שוטרים, כך ישנם יותר מעשי פשע. במחשבה שנייה, זה הגיוני לגמרי – בערים שבהן מתרחשים מעשי פשיעה רבים, סביר שראש העיר ישקיע בהגדלת מצבת השוטרים. יש לנו כאן בעיה של סיבתיות הפוכה. מספר מעשי הפשע מגדיל את מספר השוטרים, ועל כן איננו יכולים לראות את השפעת מספר השוטרים על פשיעה באופן נפרד.

וכאן אנחנו מגיעים לתובנה החשובה הראשונה של מהפכת הסיבתיות: סיבתיות היא מה שחשוב, ולא הקורלציה הפשוטה בין המשתנים. השוואה "נאיבית" של מספר השוטרים ומספר מעשי הפשע בארצות שונות, בערים שונות או בתקופות שונות לא יכולה לעזור לנו לענות על השאלה, אפילו אם אנחנו לוקחים בחשבון מאפיינים שונים של אותן הארצות או הערים (למשל באמצעות רגרסיה ליניארית). למעשה, השוואה כזו תהיה חסרת משמעות לגמרי. וכך גם לגבי שאלות מחקר רבות אחרות.

כיצד בכל זאת ניתן למצוא את הקשר הסיבתי בין המשתנים? המפתח להסקה סיבתית הוא אקראיות. אם היינו יכולים להכניס ערים שלמות למעבדה ולהקצות להן באקראי מספר שונה של שוטרים, בלי תלות במאפייני הפשיעה המקומיים, היינו יכולים לבחון את השפעתם הסיבתית של שוטרים על פשיעה. במקרה זה מספר השוטרים היה משתנה חיצוני (אקסוגני), שאינו תלוי בפשיעה או במאפיינים אחרים הנקבעים בתוך המערכת. זהו הקונספט של ניסויי מעבדה – להפעיל ולכבות מתג יחיד בזמן שכל שאר הדברים נשארים קבועים.

כאן אנחנו מגיעים לתובנה השנייה של מהפכת הסיבתיות: לעיתים ניתן להסיק על סיבתיות בדרכים עקיפות, באמצעות ניסויים טבעיים המדמים הקצאה אקראית שכזו. כל מה שאנחנו זקוקים לו זה מקרה היסטורי שבו מספר השוטרים עלה או ירד באזורים מסויימים כתוצאה מגורם חיצוני, אקראי, שלא מושפע ולא משפיע באופן ישיר על מאפייני הפשיעה, אלא רק באופן עקיף דרך הגדלת מספר השוטרים.

במאמר מ-2004 מתואר ניסוי שכזה. החוקרים השתמשו בניסוי טבעי המבוסס על אחת מפעולות הטרור הקטלניות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה בשנת 1994, שבו נהרגו 85 בני אדם. לאחר הפיגוע נקטו הרשויות בבואנוס איירס בתגובה חריפה ומיידית: הצבת שוטרים חמושים לצד כל מבנה של הקהילה היהודית בעיר. השוטרים הוצבו שם במטרה למנוע אירועי טרור נוספים, אך מן הסתם הרתיעו גם גנבי מכוניות פשוטים. כך אנחנו מקבלים את הניסוי שלנו: מספר השוטרים זינק בבלוקים שבהם נמצאים מוסדות יהודיים, אך לא בבלוקים סמוכים. הזינוק לא היה קשור לפשיעה מוגברת, לשוני בהרכב האוכלוסייה המקומית, או לכל גורם אחר שעלול להשפיע איכשהו על שיעורי הפשיעה. החוקרים יכלו לשלוט גם ברמה ההתחלתית של הפשיעה בכל אזור, לפני שהוצבו השוטרים. התוצאה? נוכחותם של שוטרים הפחיתה את גניבות הרכב בכ-75%.

דוגמה שנייה: מהו הקשר בין מספר הילדים במשפחה לבין השקעת ההורים בהשכלה?

זוהי שאלה חשובה, מכיוון שאחת ממלכודות העוני המעניינת קובעי מדיניות בישראל ובמדינות אחרות נובעת מתת-השקעה של הורים למשפחות מרובות ילדים בהשכלתם של הילדים. בחינה נאיבית של שני המשתנים, מספר הילדים במשפחה ומידת ההשכלה של הילדים בבגרותם, מעלה קורלציה שלילית בין השניים. אך האם מדובר בקשר סיבתי? יתכן שגם מספר הילדים וגם ההשקעה בהשכלה נובעים שניהם ממשתנה אחר כלשהו, כגון ערכים תרבותיים או העדפות של ההורים. אם זה נכון, הקורלציה בין מספר הילדים להשקעה בהשכלה לא מעידה על קשר סיבתי ביניהם.

יש לנו כאן בעיה של משתנה מושמט שאי אפשר למדוד אותו. עבור ניסוי מעבדה אידיאלי היינו צריכים לבחור מדגם של זוגות צעירים, להקצות להם באופן אקראי מספר שונה של תינוקות ולעקוב אחרי התפתחותם במשך עשרות שנים. כמובן, הסבירות שוועדה אתית כלשהי תאשר ניסוי שכזה היא נמוכה… אך מסתבר שניתן למצוא ניסויים טבעיים, שבמסגרתם משפחות מביאות יותר או פחות ילדים באקראי, ולא כתוצאה מגורמים תרבותיים או אחרים.

אפשרות אחת היא להשוות משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים. משפחות עם תאומים הן גדולות יותר בממוצע ממשפחות ללא תאומים תודות להולדת התאומים, ולא בגלל שלהורים הייתה תרבות אחרת או העדפות אחרות. על כן ניתן להשוות את ההשקעה בהשכלה בקרב משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים, ולגלות את ההשפעה הסיבתית של גודל המשפחה. מאמר שפורסם בשנת 2005 בוחן את השאלה באמצעות שיטה זו על נתונים נורבגיים.

אפשרות אחרת היא להתחשב בהרכב המגדרי של ילדים: הורים רבים מעוניינים גם בבנים וגם בבנות, ועל כן לא מפתיע לגלות שכאשר נולדים שני ילדים מאותו המגדר הסיכוי שהורים יבחרו להביא ילד נוסף הוא גדול יותר. ניתן להשוות משפחות שבהן הילדים הראשונים היו מאותו המגדר, מה שהוביל את ההורים להביא ילד נוסף, למשפחות שבהן הילדים הראשונים הם ממגדרים שונים, ולכן ההורים לא הביאו ילדים נוספים.

בשיטה זו השתמשו החוקרים הישראלים ג'ושוע אנגריסט, אנליה שלוסר, ווויקטור לביא במאמרם משנת 2010 המבוסס על נתונים ישראליים. התוצאה? ככל הנראה במדינות מערביות מפותחות אין השפעה משמעותית של מספר הילדים על השקעת ההורים בהשכלה. מאמרים שהשתמשו בשיטות אחרות לחשוף סיבתיות העלו כי לפחות בעבר כן הייתה השפעה כזו, וישנם גם מחקרים רבים המנסים לבחון את קיומה במדינות מתפתחות.

דוגמה שלישית: מחקרי מדיניות על בסיס ניסויי שדה

בשנים האחרונות מהפכת הסיבתיות במדעי החברה מתחילה להשפיע על מדיניות. מדינות רבות מתכננות מראש רפורמות בתור "ניסוי אקראי מבוקר", עם "קבוצת טיפול" (הקבוצה העוברת את הרפורמה) הנבחרת באקראי ו"קבוצת ביקורת", על מנת שכלכלנים יוכלו לנתח את התוצאות ולבחון את ההשפעה הסיבתית של הרפורמות. דוגמה אחת לכך היא המחקרים של הכלכלנית אסתר דופלו וחבריה לתחום כלכלת הפיתוח, הפועלים במדינות מתפתחות ובוחנים את השפעתן של רפורמות כגון חלוקת כילות נגד יתושים או הגדלת ההשקעה בחינוך. על מנת למצוא את האפקט הסיבתי, בדרך כלל המחקרים כוללים מדגם גדול של כפרים המחולקים באקראי לקבוצת טיפול (כפרים שבהם מבוצעת הרפורמה), וקבוצת ביקורת (כפרים שבהם לא נעשה שום שינוי).

דוגמה אחרת מארצנו הקטנטונת היא מחקר של הכלכלנים אנליה שלוסר וינאי שנן, העוסק בהשפעת תכניות "מעגלי תעסוקה" של שירות התעסוקה, שנועדו לעזור למובטלים למצוא עבודה. גם כאן נעשתה הקצאה אקראית של מועמדים לתכניות שונות של שירות התעסוקה או לקבוצת ביקורת. בין השאר מצאו החוקרים כי תכניות ההתערבות הפחיתו את התלות בקצבאות ב-25%, כי ההשפעה על השכר נטו של המשתתפים איננה מובהקת (שכרם עלה אך הם איבדו קצבאות בסכום דומה), וכי התכניות אפקטיביות יותר עבור אוכלוסיות חלשות מבחינת השכלה ומצב סוציואקונומי.

מלחמת המתודולוגיות

מבחינה מתודולוגית, המחקרים שתיארתי כאן מכונים "reduced form", הצורה המצומצמת, ונהוג להפריד אותם מ-"אמידה מבנית", המבוססת על מודלים תיאורטיים מורכבים וסימולציות, נושא שעליו כתב הכלכלן אסף צימרינג בהרחבה. משמעות השם "צורה מצומצמת" הוא לקחת מודל תיאורטי מורכב, ולצמצם אותו למשוואות פשוטות יחסית המייצגות קשרים סיבתיים, שאותן ניתן לאמוד אם רק נמצא ניסוי מתאים. ישנן שיטות שונות להשתמש בניסויים טבעיים על מנת לאמוד את הקשרים האלו, כגון משתני עזרdiff-in-diffregression discontinuityfixed effects ועוד, וישנם חוקרים אשר מייצרים בעצמם "ניסויי שדה" אקראיים, כגון התכניות של אסתר דופלו שתיארתי.

למרות שהם עוסקים בתחומי מחקר שונים, קיימת סוג של יריבות בין "מחנה הצורה המצומצמת" לבין מחנות מתודולוגיים אחרים, כגון מחנה האמידה המבנית או כלכלנים תיאורטיקנים. באופן אישי אני שייך למחנה הצורה המצומצמת, מכיוון שהמחקרים בתחום הזה הם יותר מדעיים לדעתי. אמנם הניסויים רחוקים מאידיאל המעבדה בביולוגיה, אבל ההנחות העומדות מאחורי התוצאות הן פשוטות, וכאשר מחקרים רבים בנוגע לשאלה מסויימת שנעשו בשיטות שונות על מסדי נתונים שונים מגיעים לקונצנזוס, הם מקדמים את הידע האנושי.

בניגוד לכך, מאמרים המבוססים על אמידה מבנית וסימולציות מורכבות יוצאים מנקודת הנחה שהמודל שבו הם משתמשים הוא המודל הנכון (ראו את הרשומה של אסף בקישור קודם), ועל כן לא ברור באיזו מידה המחקרים האלו מוסיפים ידע חדש. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש נושאים רבים שלא ניתן לענות עליהם באמצעות ניסויים טבעיים ומחקרי צורה מצומצמת, בעיקר בתחום המאקרו-כלכלה. בנושאים אלו, מחקרים המבוססים על אמידה מבנית הם בהחלט עדיפים במידה ניכרת על פני ניחוש אקראי, כל עוד לוקחים את התוצאות "עם גרגר של מלח".

מי שיקרא את הביקורות על כלכלנים הנכתבות על ידי לא-כלכלנים עלול להגיע למסקנה שרוב מכריע של הכלכלנים עוסקים בחיזוי מאקרו-כלכלי של משברים כלכליים למחייתם או במציאת הצדקות לקפיטליזם, ועל כן כשלונם בניבוי המשבר של שנת 2008 מעיד על הצורך לסגור את הפקולטות לכלכלה. אבל האמת היא שהמחקרים שתיארתי כאן מייצגים חלק גדול הרבה יותר מהמחקר שמבוצע כיום על ידי כלכלנים. גם המחקר שלי הוא חלק ממגמה זו, ומשתמש בניסוי טבעי על מנת להסיק על השפעת פיתוח כלכלי על ילודה והשקעה בהון אנושי בארצות הברית של המאה ה-19 (כתבתי עליו כאן בהרחבה, אם כי מאז הוא השתנה מעט). למעשה, התחום שאליו אני משתייך, צמיחה כלכלית, עבר מהפכה של ממש, והשתנה מתחום תיאורטי בעיקרו בשנות ה-90 לתחום אמפירי כמעט לגמרי כיום, שבו מרבית המחקרים נראים כך. כך גם בתחומים רבים נוספים, כגון כלכלת חינוך, היסטוריה כלכלית, מחקרים על פשיעה, אפלייה בשוק העבודה, עוני, יזמות, תעסוקה ועוד.

בחינה של המגמות במחקר הכלכלי בז'ורנלים מובילים בין 1963 ל-2011 מעלה כי החלק היחסי של מחקרים המציגים תיאוריה ללא ניתוח אמפירי – סוג המחקרים שמבקרי הכלכלנים אוהבים לבקר – ירד מכ-51% לכ-19%. חלקם של מחקרים המבוססים על סימולציות ואמידה מבנית עלו מאחוזים בודדים לכ-9% מהפרסומים ב-2011. השאר, כ-72% מהמחקרים, הם מחקרים אמפיריים שרבים מהם שייכים לקבוצת המתודולוגיות של צורה מצומצמת. שיעור זה עמד על כ-50% בלבד ב-1963.

לאט לאט מחלחלת מהפכת הסיבתיות גם לפקולטות אחרות למדעי החברה ולשיח הציבורי, אם כי עדיין ניתן למצוא שרידים להשקפה הישנה שלפיה קורלציות מסוגלות להעיד על סיבתיות. למשל, לא מזמן פורסם בעמוד הפייסבוק של קרן ברל כצנלסון התרשים הבא, המתאר מגמות בשכר המינימום ובשיעור האבטלה בישראל.

לטענת המפרסמים, מכיוון שהאבטלה נמצאת בירידה בזמן ששכר המינימום נמצא בעלייה, יש כאן הוכחה לכך ששכר המינימום לא מגדיל את האבטלה. אך טענה זו שגויה לגמרי. כפי שהדגים אריאל קרלינסקי בבלוג שלו, היעדר קורלציה לא מעיד בהכרח על היעדר קשר סיבתי, מכיוון שישנם גם משתנים חשובים אחרים המעורבים. מכיוון שבאופן תיאורטי שכר מינימום עשוי לפגוע בתעסוקה, מדינות לרוב מעלות את שכר המינימום רק אם שוק התעסוקה נמצא במצב טוב. כלומר, אם יש צמיחה גבוהה והאבטלה נמוכה או נמצאת במגמת ירידה. לכן, בניתוח נאיבי נראה קשר שלילי בין שכר המינימום לשיעור האבטלה במדינות רבות, למרות שיתכן שהקשר הסיבתי הוא הפוך. מחקרים רציניים יותר, שניסו למצוא סיבתיות של ממש באמצעות ניסויים טבעיים שונים, עדיין לא הגיעו לקונצנזוס בנוגע להשפעות שכר המינימום, ורבים מהם בהחלט מעלים השפעה חיובית של גובה שכר המינימום על שיעור האבטלה.

מהפכת הסיבתיות

לא פעם המחקרים החדשים בכלכלה סותרים תפיסות הנפוצות בציבור. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הספרות המחקרית בכלכלת החינוך: מחקרים אשר השתמשו בשיטות שונות על מנת לפענח את הקשר הסיבתי מעלים כי ההשפעה של גודל הכיתה על ציוני התלמידים היא קטנה מאוד ביחס לעלות של מהלך כזה, ונושאים אחרים כגון התמריצים של המורים וביחוד היכולת לפטר מורים גרועים יכולים לתרום הרבה יותר.

כיום הציבור עדיין אינו מודע למהפכת הסיבתיות, לזינוק ביכולת של חוקרים להפיק תובנות משמעותיות על העולם, ועל כן קל לפוליטיקאים להתעלם ממסקנות המחקרים כשהן אינן נוחות פוליטית. כך למשל הרפורמות במערכת החינוך הישראלית "עוז לתמורה" ו"אופק חדש" עברו בהצלחה ונמכרו לציבור הרחב בליווי שלל סופרלטיבים, למרות שהן סותרות לגמרי את הניסיון העולה מהמחקר בתחום החינוך, לפיו העלאת השכר של המורים ללא שינוי התמריצים לא תוביל לשיפור חיובי. על כן, לא מפליא לגלות שהזינוק הדרמטי בהוצאה על חינוך בישראל בעשור האחרון לא הוביל לשום שינוי נראה לעין בתוצאות התלמידים או ברמת שביעות הרצון של ההורים.

נותר לנו רק לקוות שהמצב הזה ישתנה במהרה, ושגם הציבור יפנים שמדעי החברה של היום הם לא מה שהיו פעם. כפי שאנו משתמשים בידע הנדסי ומדעי על מנת לבנות בניינים או לתכנן מטוסים, כך אפשר להשתמש בשיטות המאפשרות הסקה סיבתית על מנת לפענח את המנגנונים המורכבים העומדים מאחורי החברה האנושית, לבנות מוסדות כלכליים וחברתיים טובים יותר, וכך לקדם את איכות החיים.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

התחזית שלא התגשמה

קרל מרקס הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, אם לא המשפיע מכולם, ובספריו מצויים המקורות לרבות מהמחלוקות המודרניות בין ימין לשמאל. אחד מעמודי התווך של הגותו הוא המאבק בין בעלי אמצעי הייצור לבין הפועלים, הנובע מניגוד אינטרסים בסיסי בין שתי המעמדות, ומחייב הלאמת רכוש פרטי על ידי המדינה. אך בפועל, מלבד מספר התנגשויות אלימות בין בעלי הון לבין פועלים שניסו להתנגד, מאבק בקנה מידה משמעותי בין המעמדות פשוט לא התרחש במדינות קפיטליסטיות. נראה שדווקא הארצות הקפיטליסטיות ביותר, כגון שוויץ, בריטניה וארצות הברית, נהנו משקט חברתי וכלכלי חסר תקדים מאז ימיו של מרקס ועד היום, ושהבדלי המעמדות פחות או יותר נעלמו. היכן טעה מרקס? היכן טועים ממשיכיו כיום?

הסבר אחד לכשלון בתחזיותיו של מרקס הוא עלייתה של מדינת הרווחה המודרנית, אשר נולדה בגרמניה של סוף המאה ה-19, בעקבות ניסיונותיו של ביסמרק לפגוע בפופולריות של התנועה הסוציאליסטית במדינה ולמנוע מהפועלים להגר לארה"ב. מאז ישנו גידול בתקציבי הרווחה בכל מדינות המערב, עד היום. אך הסבר זה רק מעלה שורה של שאלות נוספות: מדוע הסכימו הקפיטליסטים לחלוק את הונם עם ההמונים במסגרת מדינת הרווחה? איך יתכן שמאבק המעמדות נעלם ללא צורך בהלאמת אמצעי הייצור על ידי הממשלה? מדוע נראה שדווקא במדינות קפיטליסטיות חייהם של העובדים טובים יותר, כיוון ההגירה הוא תמיד מהמדינות הסוציאליסטיות אל המדינות הקפיטליסטיות ולא להפך, וצעירים רבים יותר במדינות קפיטליסטיות מעדיפים לעבוד כשכירים של בעלי ההון ולא כעצמאיים?

בשני העשורים האחרונים פורסמו מספר עבודות בכלכלה שהעלו תשובה אפשרית לשאלה זו: חשיבותו של הון אנושי בתהליך הייצור. למעשה, כפי שכותבים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שפרסמו בנושא, יתכן שההיסטוריה של המאה ה-20 הייתה נראית אחרת לגמרי אם קרל מרקס היה מכיר את התיאוריות המודרניות של הון אנושי. אך לשאלת ההון האנושי יש השלכות המגיעות מעבר לוויכוח ההיסטורי אודות המהפכה התעשייתית והגותו של מרקס, והיא מרכזית במיוחד בנושאים הרלוונטיים למדינת ישראל כיום כגון אי השוויון בהכנסות.

משוב חיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה

על מנת לייצר יצרנים זקוקים לחומרי גלם, למכונות ומבנים (הון פיזי, אמצעי ייצור), ולבני אדם אשר יתפעלו את התהליך. התרומה של בני האדם תלויה גם בכישוריהם המולדים וגם בידע ובכישורים שהם רכשו במהלך השנים – בהון האנושי המצטבר שלהם. ישנן עבודות שעבורן ניתן לרכוש את הידע הנדרש מהר מאוד, וישנן עבודות שהידע הנדרש עבורם דורש שנים רבות של הכשרה. זה היה המצב גם לפני המהפכה התעשייתית: בעלי אדמות יכלו להעסיק מהגרים חסרי כל ידע בעבודה חקלאית, ולעומתם לוטשי היהלומים היהודים היו זקוקים להכשרה ממושכת על מנת לייצר תכשיטים עבור אצילי אירופה. עובדים שעבודתם דורשת הכשרה ממושכת תמיד נהנו משכר גבוה יותר, מכיוון שקשה יותר להחליפם.

שאלה מרכזית היא כיצד המהפכה התעשייתית שינתה את ההסדרים הכלכליים שהיו נהוגים לפניה בכל הנוגע להון אנושי. התשובה של קרל מרקס, של חסידיו ושל לא מעט היסטוריונים וכלכלנים היא שהמהפכה התעשייתית הפכה את ההון האנושי לזניח, איפשרה לבעלי אמצעי הייצור לנצל את העובדים, ועל כן יצרה בהמשך את הצורך בהתאגדות והלאמה. זהו לא טיעון מופרך. לפני המהפכה התעשייתית מרבית פעילות הייצור של טקסטילים, בגדים ומוצרים נוספים התרחשה בביתם של עובדים מיומנים, שלרוב ירשו את המקצוע מהוריהם והיו מאוגדים בגילדות מקצועיות שהגנו עליהם מפני תחרות. במסגרת המהפכה התעשייתית אותם עובדים מיומנים הוחלפו על ידי מפעלים גדולים שהעסיקו עובדים לא מיומנים, ביניהם גם ילדים ונשים, והגילדות פחות או יותר נכחדו (מה שהוביל למהומות הלודיסטים). עדות נוספת בזכות התיאוריה הזו היא רמת ההשכלה הכללית באוכלוסיה: בבריטניה, אשר הובילה את המהפכה התעשייתית, שיעורי ההשתתפות בבתי הספר ושיעורי ידיעת קרוא וכתוב היו נמוכים יותר בהשוואה למדינות מפגרות מבחינה תעשייתית באותה התקופה כמו מדינות צפון אירופה וגרמניה. האם עובדות אלו לא מוכיחות שהון אנושי הפך לפחות חשוב בעקבות המהפכה התעשייתית?

סדרה של מחקרים מהשנים האחרונות מעלה שהמציאות היא הפוכה, ושקיים למעשה משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הביקוש להון אנושי. המשמעות של משוב חיובי כזה היא שככל שתהליך התיעוש מתקדם וההמצאות הטכנולוגיות מתרבות, ההון האנושי של העובדים הופך לחשוב יותר עבור המעסיקים. בעקבות תהליך התיעוש שהחל במאה ה-18 בעלי המפעלים היו זקוקים לעובדים אשר היו מסוגלים לקרוא תרשימים, להבין מדריכי הפעלה, לתקן מכונות, להתקין אותן ולהחליף אותן, ויצרני המכונות היו זקוקים לעובדים מיומנים אשר ידעו לייצר חומרים חדשים ולעצב אותם. אם מגמות אלו הן חשובות יותר מהדעיכה במעמדם של יצרני הטקסטיל הביתיים, נקבל משוב חיובי בין תיעוש לבין הביקוש להון אנושי ולא משוב שלילי.

במצב כזה בעלי ההון לא יכולים לנצל פועלים חסרי השכלה שקל להחליפם, הם חייבים להתחלק ברווחים עם עובדים מיומנים שהכשרתם אורכת זמן רב וניגוד האינטרסים בין המעמדות נעלם. חשוב להבין שהון אנושי הוא שונה במהותו מהון פיזי: בעלי אמצעי הייצור לא יכולים פשוט לצבור אותו כמו שהם צוברים מכונות ומפעלים. ההון האנושי מוטמע בבני אדם, אשר צוברים אותו ברמה האישית. כפי שמראים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שאותו הזכרתי קודם לכן, אם שווקי האשראי במדינה אינם מושלמים עניים יתקשו ללוות כסף על מנת להשקיע בהכשרה מקצועית, ותתקבל תת-השקעה בהון אנושי באוכלוסיה. כשל שוק זה מעודד את בעלי המפעלים לתמוך במערכת חינוך ציבורית אשר תעניק השכלה בסיסית לכולם, ואכן גלאור ומואב מתארים מספר מקרים היסטוריים של תמיכה כזו. כלומר, לבעלי ההון היה אינטרס כלכלי ישיר בחינוך ציבורי שיגדיל את רמת ההון האנושי של העובדים ועל כן גם את שכרם, בניגוד גמור לתזה המרקסיסטית המתמקדת במאבק אינסופי בין המעמדות.

מתי התחיל המשוב החיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הון אנושי? האם זהו רק עניין של התקופה המודרנית, של המאה ה-20? האם יתכן שמרקס צדק לפחות לגבי המאה ה-19, התקופה שבה הוא חי?

ובכן, נראה שלא. מחקר של קארין ון-דר-ביק ונעמי פלדמן מצא שכבר בבריטניה של המאה ה-18 גידול במספר ההמצאות הטכנולוגיות מגדיל את הביקוש למתמחים, נערים בגילאי העשרה אשר היו לומדים תוך כדי עבודה בתעשיות הייצור המתקדמות והוריהם היו משלמים לייצרנים עבור הכשרתם. למעשה, ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר טוען שאנחנו נוטים למדוד הון אנושי באופן שגוי. אוכלוסיית בריטניה אכן הייתה משכילה פחות מאוכלוסיית שבדיה במאה ה-18, אבל בבריטניה הייתה אליטה של בעלי מקצועות טכניים ברמה מאוד גבוהה, אשר היו מסוגלים לתמוך בפעילותם של הממציאים המפורסמים של המהפכה התעשייתית – אליטה שלא הייתה קיימת במדינות אחרות והשפעתה על המהפכה התעשייתית היא קריטית. שם היה ממוקד ההון האנושי של בריטניה. מאמר אחר מוצא תמיכה לתזה הזו, על ידי שימוש במספר המנויים לאנציקלופדיה מפורסמת בצרפת של המאה ה-18 בתור קירוב לקיומה של אליטה משכילה, ובדיקת ההשפעה של האליטה הזו על צמיחתן של ערים לעומת ההשפעה של הרמה הכללית של אוריינות באוכלוסיה.

אחת הבעיות במדידת ההשפעה של תיעוש על הון אנושי היא שהון אנושי עשוי להשפיע בחזרה גם על תיעוש, או ששניהם יכולים להיות מושפעים ממשתנים אחרים, למשל נטיות תרבותיות. על מנת להתמודד עם בעיה זו נדרש להשתמש ב"ניסוי טבעי" כלשהו אשר מדמה הקצאה אקראית של תיעוש באזורים מסויימים, כפי שבוחנים תרופות חדשות על ידי חלוקה אקראית של קבוצת אנשים לשתי קבוצות, שאחת מהן מקבלת את התרופה והשנייה מקבלת תרופת-דמה. מספר מאמרים מהשנים האחרונות השתמשו בניסויים טבעיים כאלו ובשיטת משתני העזר על מנת להראות שהתיעוש הגדיל את שיעור העובדים המשכילים בבריטניה של תחילת המאה ה-19, וכן הגדיל את שיעורי האוריינות, את מספר המורים ואת מספר התלמידים בצרפת של אמצע המאה ה-19. במסגרת עבודת הדוקטורט שלי אני גם משתמש בשיטה דומה על מנת להראות שהתיעוש השפיע באופן חיובי על שיעור האוריינות בארצות הברית בשנים 1850-1900.

לא קל לבחון נושאים כאלו מבחינה אמפירית, אבל כל המחקרים שנעשו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות אקונומטריות שונות מעלים תוצאה דומה: השפעה חיובית של התיעוש בתקופת המהפכה התעשייתית על מדדי הון אנושי.

השלכות

השלכה אחת של טעותו של מרקס היא, כאמור, היעדרה של מלחמת מעמדות. חשיבותו של ההון האנושי בתהליך הייצור יוצרת תמריץ עבור בעלי ההון לתמוך בחינוך ציבורי ואולי גם במערכות רווחה נוספות, ולהחליף הסדרים כלכליים נצלניים. הם פשוט לא זקוקים כל כך לפועלים חסרי השכלה שקל לנצלם. האם זה מקרי שדווקא המדינות המתועשות ביותר התנערו מוקדם יותר מהעבדות? שהצפון האמריקאי המתועש התנגד לעבדות, והדרום הלא-מתועש היה זה שניסה לשמר את המוסד? שחוקים נגד עבודת ילדים הופיעו בבריטניה דווקא בתקופת המהפכה התעשייתית, ולא לפניה, למרות שילדים תמיד עבדו בחקלאות?

אך השלכה נוספת נוגעת לאי שוויון. למעשה, בתקופת המהפכה התעשייתית אי השוויון בהכנסות פחת, לא גדל. מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים העלו שרווחי בעלי ההון לא צמחו באופן משמעותי באותה התקופה, מכיוון שהייתה תחרות רבה ביניהם. בסופו של דבר רווחים נובעים מכוח מונופוליסטי, לא מקדמה תעשייתית, ותקופת המהפכה התעשייתית התאפיינה בשבירת מעמד האצולה ובחיסול מונופולים על תהליכי הייצור שהוענקו על ידי מלכים למקורביהם. לעומת זאת, בגלל הגידול בחשיבותו של ההון האנושי ובביקוש לעובדים שכרם של פועלים דווקא צמח באותה התקופה.

אך מאז מלחמת העולם השניה המצב הזה השתנה, ואי השוויון בתוך מדינות החל לגדול. השכר הריאלי הממוצע בכל מדינות המערב, כולל ישראל, מטפס בעקביות כבר עשרות שנים, אבל הצמיחה בשכר איננה זהה עבור כולם. בארצות הברית וארצות אחרות נראה שחלק מהעשירונים התחתונים דורכים במקום פחות או יותר בהשוואה לעשירונים העליונים. ספציפית בישראל אי השוויון נמצא דווקא בירידה מאז 2006, בעקבות הצטרפות השכבות החלשות לשוק העבודה, אבל הוא עדיין גבוה יותר מכפי שהיה בשנות התשעים ולפני כן.

מסתבר שהחשיבה על משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית להון אנושי מסוגלת להסביר גם את המגמות המודרניות בנוגע לצמיחה באי השוויון. חשוב להבין שהגידול באי השוויון ברמת המדינה לא יכול לנבוע רק ממספר קטן של בעלי הון ומנהלים עשירים. ישנה שכבה לא קטנה של אנשים, בישראל ובמדינות אחרות, שמצבם הכלכלי מעולה, והוא הולך ומשתפר במהירות. מרבית האנשים האלו עובדים בחזית הטכנולוגית של חברות ההיי-טק בתור מהנדסים ומתכנתים. הם לא בעלי הון, הם שכירים, אבל ישנו משוב חיובי חזק מאוד בין ההון האנושי שלהם לבין הטכנולוגיה המודרנית, וקשה הרבה יותר להחליפם בעובדים בשכר נמוך יותר במדינות מתפתחות. בעקבות המשוב החיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה, צעירים המסיימים כיום תארים ראשונים בהנדסה ומדעי המחשב מהאוניברסיטאות המובילות בישראל מקבלים משכורות התחלתיות הנעות בין 20 ל-30 אלף ₪ בחודש, פי 2 או 3 מהשכר הממוצע במשק, סכומים שנראים דמיוניים לגמרי עבור בעלי מקצועות אחרים. בסקטורים אחרים במגזר הפרטי, כגון הסקטור הפיננסי המושמץ, רק מנהלים או עובדים וותיקים יכולים להגיע לרמות שכר כאלו. פערי השכר גדלים ככל שהטכנולוגיה הופכת למשמעותית יותר, כאשר במקביל הגלובליזציה מאפשרת להחליף עובדים ברמות ההון האנושי הנמוכות יותר עם עובדים במדינות מתפתחות.

ישנם הסברים אחרים לעלייה באי השוויון, אבל רובם לא מתאימים כל כך לנתונים. למשל, רבים טוענים שאי השוויון גדל בגלל הפגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת, אך למעשה אי השוויון גדל גם בשבדיה ובשאר המדינות הנורדיות, היכן ששיעור גדול מכוח העבודה הוא מאוגד. הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית הם ככל הנראה ההסברים הסבירים ביותר למגמות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להעלים את הפערים אלא אם נוותר לגמרי על הקידמה הטכנולוגית. ניתן לשפר את רמת החינוך עבור השכבות החלשות, אבל בסופו של דבר לא כולם יכולים לעבור את קורסי הבסיס של מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, לא כולם יכולים לצבור את ההון האנושי הנדרש. יתכן גם שהפערים עוד יגדלו, אם נרצה ואם לא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להטיל מיסוי גבוה על ההיי-טקיסטים ולקוות שהם יסכימו בטוב ליבם להישאר בארץ ולהקדיש חלק ניכר ממשכורותיהם כדי לסבסד את השכבות החלשות יותר.

התזה הזו כמובן מפריעה מאוד למעריציו המודרניים של מרקס, מכיוון שהיא לא כוללת שום אלמנט של ניצול. בעלי חברות ההיי-טק לא מנצלים את עובדיהם, ואותם מתכנתים המרוויחים שכר גבוה לא מרוויחים אותו על חשבוננו בשום צורה. למרקס ולמעריציו, בסופו של דבר, יש רק תיאוריה אחת שבעזרתה הם יכולים להסביר את העולם: מלחמת מעמדות בין אליטה נצלנית לבין המונים נבערים מדעת. כאשר הכלי היחיד שיש לכם הוא פטיש, הרבה דברים נראים לפתע כמו מסמרים: לפעמים האליטה היא "בעלי ההון", לפעמים היא "קולוניאליסטים אירופאים", לפעמים "גברים לבנים", זה לא משנה, הסיפור הוא תמיד אותו הסיפור. העולם הכלכלי, לדעתם, הוא בהכרח משחק סכום אפס בין מנצלים למנוצלים.

לשמחתנו, ולצערם של המרקסיסטים, נראה שהמציאות הכלכלית מורכבת יותר, מבוססת יותר על שיתוף פעולה מרצון ועל אינטרסים משותפים ופחות על ניצול ומלחמת מעמדות – גם בתחילת המהפכה התעשייתית וגם כיום.

Read Full Post »

נניח שאציג בפניכם את סדרת המספרים הבאה: 2, 4, 6. עליכם לגלות את החוקיות המסתתרת מאחורי הסדרה על ידי הצגת סדרות מספרים שונות, כאשר אני אגיד לכם אם הן מקיימות את אותה החוקיות או לא. אילו סדרות הייתם מציגים לי?

זהו מבחן פסיכולוגי מפורסם, שנוסה פעמים רבות. בדרך כלל הנבדקים שואלים האם הסדרה 8, 10, 12 מקיימת את אותה החוקיות, או סדרות אחרות של מספרים זוגיים, ואז לאחר שהחוקר עונה בחיוב מכריזים על כך שהחוקיות היא מספרים זוגיים בסדר עולה. לאחר שהחוקר אומר להם שזו לא החוקיות הם מנסים משהו אחר, למשל 3, 5, 7, ואז מכריזים שהחוקיות היא מספרים בהפרש של 2. החוקיות האמיתית של הסדרה היא "מספרים בסדר עולה כלשהו", אבל בדרך כלל לוקח זמן רב עד שאנשים מגלים אותה, מכיוון שהם לא שואלים את השאלות הנכונות: במקום לנסות לזרוק סדרות מספרים הסותרות את התיאוריה הראשונית שלהם, לנסות להפריך אותה, הם זורקים סדרות מספרים המאשרות את התיאוריה הראשונית שלהם. זו בדיוק הדרך שלא להגיע אל האמת. ואנשים פועלים כך מכיוון שהמוח שלנו לא מתוכנת למצוא את האמת.

הדיון הזה לא רלוונטי רק למציאת החוקיות המסתתרת מאחורי סדרות מספרים. באותו האופן, אם תציבו אותם אל מול סרטון ווידיאו שמראה חייל או שוטר העומד אל מול פלסטיני בסיטואציה מלחיצה, שמאלנים וימניים יראו דברים שונים לגמרי: כל צד למפה הפוליטית יחפש בסרטון עדויות המאשרות את דעותיו המוקדמות, בדיוק כפי שהנבדקים במבחן שתיארתי מחפשים סדרות המאשרות את דעותיהם המוקדמות לגבי סדרת המספרים. פעם אחר פעם ימניים או שמאלנים מפגינים מידה גבוהה מאוד של ביקורתיות כלפי טענות מהמחנה השני בנוגע למקרים האלו, ולעומת זאת מתעלמים בגסות מטיעונים בסיסיים כאשר הם עוסקים בהגנה על המחנה שלהם. המוח שלנו, מטבעו, הוא פשוט לא מכשיר ביקורתי. רוצים לדעת את האמת בנוגע לסרטון שהתפרסם ברשת? הדרך לעשות זאת היא להקיף את עצמכם באנשים מימין ומשמאל שיחשפו אתכם ל"סדרות מספרים" שונות. לצערנו, בדרך כלל אנשים מעדיפים להקיף את עצמם בעיקר באנשים שחושבים דומה. כאשר אנשים חיים ופועלים בתוך "תיבות תהודה" כאלו, הכוללת רק מוחות דומים להם, הם יבלו את כל זמנם בניסיון למצוא סדרות מספרים התואמות את החוקיות החביבה עליהם, בהחלפת הסדרות האלו ביניהם ומתן פרסים לאלו שמצאו את הסדרות שהן הכי משכנעות – ויתעלמו לגמרי מסדרות מספרים סותרות. ככה אנחנו נראים: ימניים המחפשים סדרות של מספרים זוגיים עולים כדי להוכיח שזו החוקיות, שמאלנים המחפשים סדרות של מספרים בהפרש של 2, ואין סיבה מיוחדת להאמין שאיזה שהוא צד אי פעם יחשוף בטעות את החוקיות האמיתית.

אבל מדוע?

מדוע המוח שלנו הוא כל כך מוגבל? מדוע אידיאולוגיות ודתות מעוורות וכובלות אנשים לדעות מסוימות? מהו ההבדל הבסיסי בין ימניים ושמאלנים שגורם להם להביט על אותו הסרטון ולראות דברים כל כך שונים?

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק, וספרו "The Righteous Mind" עוסק באופן שבו המוח שלנו מגבש תפיסות מוסריות ופועל בהתאם. אבל הספר הוא הרבה מעבר לכך: היידט מספק מפתח להבנה של קבוצות פוליטיות, מתאר מיפוי של היסודות המוסריים השונים המרכיבים את הימין והשמאל במרבית הארצות, מסביר כיצד היסודות המוסריים של כל החברות האנושיות התפתחו באופן אבולוציוני, ומסביר מדוע תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות אותנו.

מרבית האנשים מניחים שאנשים השייכים למחנה הפוליטי הנגדי הם טיפשים, מושחתים או מרושעים, ומרבית האתאיסטיים חושבים שאנשים דתיים הם פשוט טיפשים. אמונות השווא האלו נפוצות מאוד בארצנו הקטנטונת, והן אחת הסיבות המרכזיות להפסדים חוזרים ונשנים של השמאל בבחירות. ספרו של היידט הוא לדעתי תרופת הנגד החזקה ביותר שיכולה להיות לאמונות האלו, המפתח להבנה אמיתית של אנשים שונים מכם, וקריאת חובה לכל מי שנהנה לנהל דיונים פוליטיים.

הרוכב והפיל

לפני שנגיע להבדלים בין ימניים ושמאלנים, ישנו שד שעלינו להרוג: שד האדם הרציונאלי. כן, בדרך כלל כלכלנים הם אלו שחוטפים את האשמה על הנחת הרציונאליות (ולא בצדק, מכיוון שזו הנחה די זניחה במרבית המחקרים), אבל האמת היא שכל בני האדם נוטים לחשוב שהם עצמם בוחרים את דעותיהם הפוליטיות באופן רציונאלי ולוגי. למשל, לפני מספר שנים מישהי, חברת פייסבוק שלי, כתבה בסטטוס שהיא בחנה את כל התיאוריות הכלכליות שישנן והתיאוריה הליברטריאנית נראתה לה הכי נכונה ומתאימה לעובדות, וכך היא בחרה להיות ליברטריאנית. סיפור יפה, אבל סביר שהיא המציאה אותו בדיעבד – מלבד העובדה שדרושות שנים ארוכות של לימוד כדי להכיר לעומק את כל האידיאולוגיות הקיימות, אף אחד לא בוחר כך את דעותיו הפוליטיות או הכלכליות. זה פשוט לא האופן שבו אנשים פועלים. אז כיצד אנחנו באמת מבצעים שיפוטים מוסריים ומבצעים בחירות פוליטיות?

התיאור הציורי שבו משתמש היידט כדי לתאר כיצד עובד המוח מתייחס לפיל שעליו ישנו רוכב. בכוונה מדובר כאן בפיל ולא בסוס, משום שהרוכב לא באמת נוהג בפיל, הוא פשוט יושב עליו. הפיל הוא האינטואיציה והרגשות שלנו, והוא זה שמוביל את הפעולה באופן המיידי ביותר. הרוכב הוא אותו חלק של המוח המסוגל לחשוב באופן עמוק, רציונאלי ומסודר על נושאים שונים. אך בניגוד לאופן שבו פסיכולוגים (וכלכלנים) חשבו על בני אדם עד שנות השמונים או התשעים של המאה הקודמת, הפיל הוא זה שקובע, והרוכב נמצא שם בעיקר על מנת לשרת אותו. האינטואיציה מגיעה קודם, ההיגיון מגיע לאחר מכן. הפיל מחליט לפנות שמאלה או ימינה, לעצור או להתקדם, הוא מקבל את ההחלטות האלו בשברירי שנייה ובאופן אינטואיטיבי למדי, כתוצאה מהניסיון ההיסטורי שלנו ומתכונות אופי מובנות שעם חלקן אנחנו פשוט נולדנו, והרוכב בעיקר מצדיק אותן בדיעבד.

היידט מציג שלל מחקרים התומכים בעניין זה. למשל, באחד הניסויים הרבים המתוארים בספר הציגו פסיכולוגים בפני אנשים תמונות של פוליטיקאים שהתחרו ביניהם בבחירות מקומיות ברחבי ארצות הברית בעשורים האחרונים, כאשר כל תמונה הוצגה לנבדקים למשך פחות משניה וללא שום רקע בנוגע למפלגה או לסנאטור. השיפוט בנוגע לפוליטיקאי הראוי ביותר, אותו ביצעו הנבדקים רק על סמך תמונה יחידה של אדם שהם לא מכירים שאותה הם ראו למשך פחות משניה, חזה באופן לא רע בכלל את תוצאות הבחירות בפועל. בניסויים אחרים אנשים תירצו את הבחירות שביצעו בכל מני דרכים מורכבות, למרות שלמעשה הם בחרו כפי שהם בחרו בזכות מניפולציה כזו או אחרת של החוקרים, כמו למשל הפצת ריח רע בעת עריכת המחקר.

אך הרוכב הוא לא "משרת עיוור" של הפיל. היחסים ביניהם דומים יותר ליחסים בין עורך דין ללקוח: הרוכב נמצא שם בשביל הפיל, אבל זה לא אומר שהוא יהיה מוכן להצדיק כל דבר שהפיל עושה מתוך רגשות ואינטואיציה. למשל, הרוכב מסוגל למנוע מאיתנו לאכול מאכלים משמינים שאנחנו רוצים נורא, או לשכנע אותנו לשנות את דעתנו הראשונית בנוגע למקרים מעורפלים מבחינה מוסרית, בהינתן מספיק זמן. הרוכב משמש גם בתור מנהל יחסי ציבור, המסביר את תנועותיו של הפיל לסביבה בדיעבד בתור רצף של פעולות הגיוניות ולוגיות, חתירה אל מטרה ברורה, כדי שאנשים מסביבנו יתרשמו. מדוע התפתח המוח שלנו באופן המוזר הזה? מדוע במקום אותו רוכב-עורך-דין-יחצ"ן אין לנו במוח איזה שהוא רוכב-מדען המסוגל לשלוט בפיל שליטה מלאה ולהנחות אותו באופן רציונאלי ולוגי לעבר האמת האבסולוטית?

הסיבה לכך היא שהמוח שלנו, כמו כל איבר אחר בגוף שלנו ושל כל יצור חי אחר עלי אדמות, התפתח בתהליך אבולוציוני, בהתאם לצרכים, במטרה למקסם את הישרדותם של גנים אנוכיים, ולא במטרה לחשוף את הלוגיקה השמימית שביסודות היקום. במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי האדם המעוניין לשפר את מעמדו החברתי ולמצוא בני זוג טובים היה זקוק מאוד לעורך דין שיאפשר לו לשכנע בני אדם אחרים שהוא נחוץ עבורם, ופחות למדען שיעזור לו למצוא איזו שהיא אמת תיאורטית, עמוקה וחדשה בנוגע לטבע. זו גם הסיבה להטיה הקוגניטיבית שנקראת confirmation bias, שהצגתי בתרגיל עם סדרות המספרים שבתחילת הרשומה.

ההכחשה של מערכת היחסים האמיתית בין הרוכב והפיל, בין האינטואיציה והההיגיון, נפוצה מאוד בעולם שלנו. למשל, רבים חושבים שהשכלה גורמת לנו להישמע יותר להיגיון ופחות לאינטואיציה, בזמן שהמחקרים שהיידט מתאר מעלים כי ההבדל היחיד בין משכילים ללא-משכילים הוא שמשכילים מסוגלים לתרץ יותר טוב בדיעבד את השיפוטים האינטואטיביים שהם עושים. רכישת השכלה בסך הכל מאמנת את הרוכב להיות עורך דין טוב יותר עבור הפיל, למצוא יותר סדרות נתונים שמאשרות את התיאוריה הראשונית שלנו, היא לא מאפשרת אנשים לבחור עמדה פוליטית טובה יותר. מניסיוני ההשכלה גם מייצרת אצל משכילים ביטחון-יתר בנכונותה של אותה תיאוריה ראשונית, שבה הם בחרו באופן אינטואיטיבי ורגשי לגמרי בדיוק כמו לא-משכילים. כולנו לוקים באותו העיוורון.

ששת הטעמים המוסריים

לאחר הקדמה זו, שנועדה להסביר כיצד המוח שלנו מבצע באופן אינטואיטיבי שיפוט של מצבים מוסריים ועקרונות פוליטיים, עובר היידט לסקור את המגוון האנושי של עקרונות מוסריים.

האנלוגיה המרכזית שבה משתמש היידט היא טעמים. כיצד בני אדם קובעים אילו סוגי אוכל הם אוהבים? יש ככל הנראה קשר כלשהו לביולוגיה האישית שלנו, אבל ההעדפות לגבי אוכל הן במידה רבה תרבותיות. מצד אחד תרבויות נבדלות אחת מהשנייה בדגש שהן שמות על טעמים שונים, אבל מצד שני, לכל בני האדם יש את אותם מרכזי הטעם בלשון, ישנם תבלינים רבים משותפים בין תרבויות שונות, ואין שום תרבות בעולם שבה בני אדם אוכלים קליפות עץ למחייתם. יש איזה שהוא בסיס ביולוגי לסוגי האוכל שבני אדם אוהבים, ותרבויות שונות בנו ווריאציות שונות על אותו הבסיס. כך גם בנוגע לערכים מוסריים: ישנם מספר "טעמים מוסריים" בסיסיים המופיעים בדרך כזו או אחרת בכל התרבויות, והמקור שלהם הוא אבולוציוני, ותרבויות שונות בנו לעצמן ווריאציות שונות על בסיס הטעמים האלו. למעשה, ישנם שישה טעמים בסיסיים, יסודות מוסריים המחווטים במוחנו:

  1. הגנה על אחרים (תרגום לא מושלם של המילה care) לעומת גרימת נזק
  2. הוגנות לעומת רמאות
  3. חופש לעומת דיכוי
  4. נאמנות לקבוצה לעומת בגידה
  5. סמכות וכבוד במסגרת מדרג חברתי
  6. טוהרה וקדושה

כדי להבחין בכל הטעמים, היידט נדרש להכיר לקורא הממוצע של ספרו אנשים שונים ממנו: אנשים שאינם WEIRD (מוזרים).

ראשי התיבות WEIRD באנגלית מתארים אנשים שהם מערביים, משכילים, ומגיעים מארצות תעשייתיות, עשירות ודמוקרטיות – בקיצור, אנשים כמוני וכמו 90% מהקוראים הפוטנציאלים של הרשומה הזו. בעוד שבעבר מרבית המחקרים בפסיכולוגיה נעשו על סטודנטים השייכים לקבוצה זו, בעשורים האחרונים החלו פסיכולוגים להבין שזו קבוצה מאוד לא מייצגת של המין האנושי, בין השאר גם בנוגע לשיפוט מוסרי. ה"מוזרים" נוטים לחשוב בצורה מאוד אינדיבידואליסטית, עם דגש חזק על חופש אישי ועקרונות מוסריים המבוססים על שלושת הטעמים הראשונים. לעומתם, הלא-מוזרים נוטים לכלול בתפיסות המוסריות שלהם טעמים אחרים, וכן להסתכל על הקשרים בין בני אדם ובין קבוצות גדולות יותר או מוסדות חשובים, במקום על בני האדם כיחידות אינדיבידואליסטיות.

למשל, אחד הסיפורים שהציג היידט לאנשים רבים כולל אדם אשר רוכש עוף בסופרמרקט, מגיע לביתו, מחמם את העוף בתנור, ואז מחליט לקיים איתו יחסי מין לפני הארוחה. מוזרים ולא-מוזרים נוטים להביע גועל מהרעיון ולטעון שהם לא היו רוצים לצפות באקט, אבל בעוד שמוזרים מודים שבסופו של דבר אף אחד לא נפגע כאן בתהליך ולכן מותר לאיש לעשות מה שהוא רוצה עם העוף שלו, לא-מוזרים מתקשים להבין איך מישהו יכול אפילו לחשוב על הצדקה למעשה כל כך לא מוסרי. מבחינתם המעשה פוגע בקדושת הגוף או בקדושת האקט של קיום יחסי מין. אצל המוזרים אין כמעט מושג של קדושה (מלבד הדוגמה שהיידט מזכיר של חובבי טבע קיצוניים, שעבורם הטבע הוא "קדוש" וכל תכנית פיתוח וקידמה היא רעה מעיקרה).

אנשים מוזרים מתקשים מאוד להבין איך הלא-מוזרים חושבים. היידט מתאר את חייו בתור יהודי שספג ערכים ליברליים עוד מהבית, ולאחר מכן הערכים האלו התחזקו באקדמיה, שבארצות הברית כמו גם בארץ נשלטת כמעט לחלוטין על ידי השמאל. במשך שנים רבות היה לו ברור לגמרי שהצד הליברלי הוא הצד הצודק, מרצים וסטודנטים היו מבקרים בשיעורים דרך קבע את הרפובליקנים וצוחקים עליהם, וזה היה ברור לו מאליו שתומכי הרפובליקנים הם טיפשים המונעים מעדריות ופחדים פרימיטיביים – בדיוק כפי שבארץ שמאלנים מאמינים לגבי הימניים. כשהוא התחיל לחקור את המגוון האנושי של העדפות מוסריות נחשף היידט למניעים העומדים מאחורי בעלי השקפות שונות משלו, אבל הוא כותב שרק כאשר הוא נסע לעבוד בהודו במשך מספר חודשים, עבד עם מקומיים וספג את הרגליהם, הוא ממש "הרגיש" לראשונה בחייו העדפות מוסריות שאינן קשורות אך ורק לנזק והוגנות. כשהוא חזר לארצות הברית הוא לא הפך לתומך של הרפובליקנים, אבל הוא כבר היה מסוגל לראות אותם באופן הרבה יותר חיובי. הוא היה מסוגל להבין אותם, החל לסלוד מליברלים שיורדים עליהם, והחל להבין מדוע מועמדים דמוקרטיים הפסידו בבחירות לג'ורג' בוש האב ולבנו. למעשה, מרבית הספר הוא ניסיון להסביר לקורא, שהיידט מניח שהוא ליברלי-שמאלני, כיצד חושבים ימניים, מדוע הם לא עדר של מטומטמים וכיצד ישנו היגיון אבולוציוני ופרקטי רב בתפיסה המוסרית שלהם.

מכאן גם נובע חיסרון מסוים של הספר: היידט מסביר לשמאלנים כיצד חושבים ימניים, אבל לא טורח במיוחד להסביר לימניים כיצד חושבים שמאלנים. ישנה הצדקה לבחירה הזו של היידט – לפי מחקרים שהוא מתאר מסתבר שימניים יכולים לחזות לא רע כיצד יענו שמאלנים לשאלות מוסריות שונות, אך שמאלניים לא מסוגלים לחזות כיצד ימניים יענו. מדוע קיים ההבדל הזה? הסיבה היא שימניים מרגישים את כל ששת הטעמים המוסריים, בעוד ששמאלנים ממוקדים בעיקר בשניים-שלושה הראשונים (למעשה הטעמים השני והשלישי מקבלים ביטוי די שונה אצל ימניים ושמאלנים).

כאשר ימני מבצע שיפוט מוסרי שמשמעותו הוא שערך דתי או פטריוטי הוא קדוש יותר מפגיעה מסוימת בחלשים, נניח פגיעה בפרטיות, שמאלני יניח שלימני פשוט לא אכפת מהחלשים. השמאלני מתקשה לראות את הערכים שאותם הימני שיקלל לעומת פגיעה בחלשים, בעוד שהימני מסוגל לראות את כל הטעמים ולהבין שהשמאלני פשוט שם דגש על שלושת הראשונים. לכן במחקרים שציינתי, שמאלנים שניסו לחזות כיצד ימניים יענו לשאלות מוסריות פשוט הניחו שימניים הם אנשים שלא אכפת להם בכלל מפגיעה בחלשים וחסרי ישע – וזאת כמובן טעות (הממצאים האלו רלוונטים גם לדיון הכלכלי בישראל, היכן שבעלי דעות סוציאליסטיות פשוט מניחים שקפיטליסטים וכלכלנים הם אנשים רעים שלא אכפת להם מעניים, ומסרבים לראות את השיקולים המאזנים שעליהם אני כותב כאן).

אפקט הכוורת והאבולוציה של קבוצות

חלק גדול מהספר עוסק באבולוציה של המוח האנושי. היידט טוען שלא ניתן להבין את התפתחות הטעמים המוסריים והדתות מבלי לחשוב על אבולוציה של קבוצות בני אדם, המתחרות ביניהן ומנסות לפתח כלים שיגבירו את לכידות הקבוצה וימנעו ניצול של המשאבים הציבוריים (free riders). בכך נכנס היידט לשדה מוקשים לא פשוט: הוויכוח אודות תקפותה של אבולוציה ברמת הקבוצה. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת טענו מספר חוקרים מובילים שאבולוציה מתרחשת אך ורק ברמת האינדיבידואל, ולכן לא נכון לטעון שתכונה אנושית כלשהי התפתחה באופן אבולוציוני רק מכיוון שהיא עוזרת לקבוצות לשרוד. התכונות היחידות שמתפתחות הן כאלו שעוזרות לאינדיבידואלים לשרוד. היידט תוקף את הטענה הזו, וטוען שחלק ניכר מהבסיס המוסרי שלנו התפתח במסגרת אבולוציה של קבוצות, מתוך מטרה ללכד את חברי הקבוצה ולאפשר להם לשתף פעולה.

במקביל לכך, תוקף היידט גם את טענותיהם של ריצ'רד דוקינס ואחרים בנוגע להתפתחות הדת: בעוד שהם רואים בדת תוצר-לוואי של מודלים קוגניטיביים ברמת האינדיבידואל, כגון הנטיה לייחס "סוכנות" לעצמים (למשל לחשוב שלעננים יש צורה של בעל חיים, או שמשהו אקראי כמו מטר גשם קורה בתור פעולה מכוונת של מישהו), היידט טוען שדתות התפתחו בקו-אבולוציה עם רגשות מוסריים ומודלים קוגניטיביים שאיפשרו לקבוצות בני אדם מסוימות לשתף פעולה יחדיו יותר ביעילות מאשר קבוצות בני אדם אחרות. כלומר, דתות הם לא סתם תוצר לוואי, היה להן תפקיד אבולוציוני חשוב.

ננסה להסביר את הכוונה של היידט בעזרת דוגמה. אחד המודלים הקוגניטיביים שעליהם כותב היידט בהרחבה הוא "מתג הכוורת": מן מתג פסיכולוגי שמאפשר לבני אדם להרגיש "חלק מהכוורת", חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מאיתנו, לשכוח את עצמנו ואת המניעים שלנו ולהקדיש את עצמנו לרגעים מסוימים לטובת הכלל. רובכם הרגשתם את המתג הזה לפחות פעם אחת בחייכם – אולי בהפגנות של המחאה החברתית, או בעת קונצרט רוק או מסיבת טראנס, בעת טקסים דתיים, במסגרת פעילות צבאית או ספורטיבית הכוללת מאמץ משותף ועוד, מין תחושה עילאית שכזו של אחדות עם האנשים שסביבכם ומטרה משותפת.

נניח שיש בני אדם שבראשם מתחיל להתפתח המודל הקוגניטיבי הזה, והם ניצבים מול בעיה מעשית: בניית מערכת השקיה לשדות האורז שלהם. הנהרות באזור מתפצלים בנקודות שונות, ולכל כפר משתלם לנסות להסיט את המים לכיוון שלו בנקודות הפיצול על חשבון כפרים אחרים. איך ניתן למנוע מצב של לוחמה תמידית בין הכפרים? הפתרון שנמצא בדוגמה היסטורית מאינדונזיה הוא לבנות מקדש בכל נקודת פיצול, כאשר הכפרים שבמורד הנהר חולקים את אותם האלים שבמקדש ומבצעים ביחד טקסים דתיים בתוכו. הטקסים הדתיים, הכוללים ריקודים ושירה, מפעילים את "מתג הכוורת", יוצרים אצל הנוכחים תחושת אחדות, ומאפשרים להם לחלק את המים ביניהם ולמנוע סכסוכים. ההיררכיה של המקדשים בנויה לפי ההיררכיה של פיצולי הנהר, כאשר בפיצולים המוקדמים והראשיים יש מקדשים ראשיים יותר המאחדים את כל הכפרים שבמורד הזרם. תרבויות שהשכילו לפתח מבנים חברתיים כאלו שגשגו על חשבונן של תרבויות אחרות, בין אם על ידי כיבוש והרג או על ידי הדבקה חברתית של רעיונות שעובדים.

במשך עשרות אלפי השנים האחרונות נוצר תהליך של קו-אבולוציה, הכולל אבולוציה ברמת הפרט, ברמת הקבוצה וגם שינויים חברתיים, כאשר הדתות והמודלים הקוגניטיביים שבמוחנו משתנים במקביל כדי לאפשר שיתוף פעולה יעיל יותר, ובסופו של דבר הקבוצות שהפכו נפוצות הן אלו שהצליחו להפוך משאבים לצאצאים באופן היעיל ביותר. מכאן גם נובעים הטעמים המוסריים שמנחים את הימין, בעיקר הרביעי והחמישי – טעמים שהשמאל הליברלי נוטה לדחות בבוז עמוק.

סיכום

ספרו של היידט הוא להערכתי אחד החשובים ביותר שיצאו בעשור האחרון. הספר משמש מפתח מצוין להבנת הפוליטיקה האנושית, להבנת האופן שבו תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות, ומסביר דתות באופן יותר משכנע לדעתי מספריהם של ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט ואחרים, שסלידתם מהדת מובילה לתקיפת אנשי קש. מעניין אותי מה יחשבו אנשים דתיים על ההסברים של היידט, שהם הרבה יותר אוהדים ומבינים.

למרות שמדובר באחד הספרים הטובים שקראתי, בכל זאת יש לו ארבעה חסרונות מרכזיים. ראשית, כמו ספרים רבים אחרים, הוא ארוך מדי וכולל חזרות מיותרות וכמה פרקים מיותרים. שנית, כפי שציינתי, הספר פונה לאנשים משכילים, חילוניים, שמאלנים וליברלים מתוך מטרה להסביר להם את הצד השני למפה הפוליטית, ולדעתי היידט לא מקדיש מספיק זמן על מנת לנסות לבנות גשר גם בכיוון ההפוך. החסרון השלישי הוא התמקדות בפוליטיקה האמריקאית, שהיא יחסית יוצאת דופן. למשל, בישראל ובמדינות אירופאיות רבות אין שום צד במפה הפוליטית שבאמת תומך בחופש כלכלי, ויש מדינות שבהן הדת משחקת תפקיד פחות חשוב. החסרון הרביעי הוא לא בדיוק חסרון, אלא יותר עניין של גישה: היידט מסרב להיות שיפוטי, ומעודד גם אותנו שלא להיות שיפוטיים כלפי אנשים בעלי מערכת מוסרית שונה משלנו. הגישה הזו שלו מאוד חשובה, מכיוון שלפני ששמאלנים יבינו כיצד ימניים חושבים ולהפך כל צד חייב להיפטר מההנחה שלפיה האנשים בצד השני פשוט טיפשים ולכן הם טועים. אבל האם הגישה הזו נכונה? האם לא יתכנו מערכות מוסריות שהן באמת עליונות על אחרות, באופן אובייקטיבי כלשהו?

היידט הרי כותב שמערכות מוסריות מסוימות התפתחו בגלל שהן היו עליונות מבחינת היכולת ליצור שיתוף פעולה בין בני אדם במהלך האבולוציה של המין האנושי, אז לפחות בעבר היה מדרג עליונות כלשהו. האם גם כיום יתכן אחד כזה? למשל, חוקרים רבים סבורים שלא ניתן להפריד את העושר הפיזי של המערב מהערכים של תקופת הנאורות, מהאינדיבידואליזם, מהדמוקרטיה, מהפמיניזם, משלטון החוק וחופש החוזים, ממערכת כלכלית ומוסרית המעודדת גברים ונשים למצות את הפוטנציאל שלהם, ליזום שינויים חברתיים וליישם הרס יצירתי. האם הערכים המוסריים המאפיינים חברות מערביות לא עליונים באיזה שהוא אופן על ערכים מוסריים שמרניים המאפיינים חברות יותר עניות, אשר מכתיבות סדר חברתי נוקשה ומונעות מפרטים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם? אחרי הכל, נראה שלאנשים בחברות המערביות יש הרבה יותר כסף וכוח צבאי, הם בטח עושים משהו נכון.

באחד הפרקים בספר מזכיר היידט שהחברה האירופאית החילונית של ימינו גרועה במיוחד במשימה החשובה מבחינה אבולוציונית של הפיכת משאבים לצאצאים – יש לה הרבה מאוד משאבים ומעט מאוד צאצאים. אך למרות זאת נראה שחברות אחרות בעולם הולכות ונעשות דומות לאירופאים מבחינת נושאים כמו שיעורי ילודה, השכלת נשים, אתאיזם ועוד, ולא ההפך. זו איננה אבולוציה, אלא הדבקה תרבותית של רעיונות. הפמיניזם ביחוד הוא רעיון מאוד חזק, ובעולם מקושר כמו שלנו אתה לא יכול למנוע ממנו לחדור לליבותיהן של נערות צעירות בכפרים נידחים באסיה, אפריקה או דרום אמריקה. לאותן נערות לא אכפת מאבולוציה ברמת הקבוצה שתפקידה להפוך משאבים לצאצאים באופן יעיל, אכפת להן מעצמן. הן רוצות להיות חופשיות כמו האירופאיות – ויתכן שהן יהיו, והטעמים המוסריים שלהן ושל סביבתן ישתנו בהתאם. המין האנושי ממשיך להשתנות, גם תרבותית וגם ביולוגית. הקו-אבולוציה של התרבות והגנים מעולם לא הפסיקה. בהתאם לכך, גם הטעמים המוסריים משתנים וישתנו עוד בעתיד, בעוד שטעמים של אוכל מוגבלים הרבה יותר על ידי הביולוגיה שלנו ונוטים להשתנות פחות.

עיקר החשיבות של ספרו של היידט היא בניסיון האמיץ לצאת אל מחוץ לגבולות הוויכוח הפוליטי הרגיל, ולעזור לכל צד להבין את המניעים הבסיסיים של הצד שכנגד על ידי הבנת היסודות המוסריים המרכיבים אותו. אישית אני חייב להודות שהספר הוציא לי מעט את החשק להיכנס לוויכוחים פוליטיים ברשתות החברתיות. לאחר הקריאה אתה מתחיל לראות בכל מקום ובכל טיעון שמישהו מעלה את היסודות המוסריים של הימין והשמאל מתנגשים אחד בשני בעיוורון, כל צד כבול לגמרי לאידיאולוגיה שאיתה הוא הגיע לדיון, ללא שום משמעות או מטרה. ומצד שני, בזכות הרשתות החברתיות אנשים נחשפים, לפעמים לראשונה, גם לדעות שאינן נשמעות בסביבתם הטבעית. אולי אצל חלקם הרוכב חזק מספיק על מנת לומר לפיל לעצור לרגע לפני התגובה האוטומטית, לשלוט באינטואיציה, להביט מסביב, ולחשוב: האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם?

אולי.

Read Full Post »

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

  1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
  2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
  3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

  1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
  2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
  3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
  4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

 

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

  • בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
  • בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
  • נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
  • בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
  • במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
  • בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
  • במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

 

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 ——————————————

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.

Read Full Post »

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

 

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם.

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

 

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

 

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

 

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

 

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

 

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

 

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

  • השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
  • תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
  • בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
  • מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
  • בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

 

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

 

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

 

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

 

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות.

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

 

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

 

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

 

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

 

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

 

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

 

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

Read Full Post »

הערה: מכיוון שהרשומה יצאה די ארוכה הכנתי גירסת PDF להורדה, כאן. למעשה, אני מעדיף שתקראו את הרשומה בגרסת ה-PDF (ואולי עדיף גם להדפיס אותה), מכיוון ששם שיש לי יותר שליטה על העיצוב והוא יותר נוח לקריאה לדעתי.

כמו כן, הכנתי קובץ נתונים מפורט המסכם את כל התרשימים ומקורות המידע המופיעים ברשומה, וניתן להורידו כאן ולבצע ניתוחים נוספים.

הקדמה

ירון זליכה החל את דרכו הציבורית בשנת 1996, בתור מנהל התחום הכלכלי במשרד ראש הממשלה, תחת בנימין נתניהו. בשנת 1998 עבר לחברת פרטנר וכיהן בתפקידים שונים במגזר הפרטי, עד שנתניהו החזיר אותו למשרת החשב הכללי בשנת 2003. אחרי קדנציה סוערת ורבת התנגשויות, בעיקר עם אהוד אולמרט ואנשיו, זליכה התפטר / פוטר בשנת 2007, ומאז עבר לקריה האקדמית אונו, עם גיחות קצרות למגזר הציבורי והפרטי.

המחאה החברתית של קיץ 2011 הפכה את ירון זליכה לפופולארי. סרטוני יו-טיוב עם הרצאותיו זכו למאות אלפי צפיות, תמיכתו בשלי יחימוביץ' בבחירות האחרונות זכתה להדים רבים, והוא הפך למרואיין מבוקש בכלי התקשורת. בשבוע שעבר פורסם ראיון עם זליכה בעיתון הארץ, במסגרתו הוא ביטא כהרגלו דעות לא שיגרתיות בנוגע למצבה המאקרו-כלכלי של מדינת ישראל, בנוגע לבעיות החשובות ביותר ולפתרונות הנדרשים. הפופולאריות הרבה שלה הוא זוכה והנחרצות שבה הוא מתבטא מחייבות בחינה מעט יותר מעמיקה של משנתו הכלכלית.

ברשומה זו סיכמתי את הטיעונים המרכזיים שהעלה זליכה בראיון האחרון ובהתבטאויות קודמות, ובחנתי אותם בהשוואה לנתונים ולידע הכלכלי הקיים. התוצאה, כפי שתקראו בהמשך, מדהימה: כמעט בכל פעם שזליכה טוען טענה הניתנת לבדיקה על ידי הנתונים או מעלה תיאוריה שניתן להשוותה לידע המצטבר, הוא טועה ומטעה. רוב המספרים או הטיעונים המספריים שהוא הציג בראיון הם לא מדויקים או שלא ניתן למצוא עבורם מקורות אמינים, וההתמקדות שלו בצריכה הפרטית כמנוע צמיחה (התמקדות שהפכה לאחרונה פופולארית בשמאל) שגויה לחלוטין.

שלחתי את הטיעונים המרכזיים המופיעים ברשומה לירון זליכה, ולזכותו יאמר כי הוא הגיב עליהם במהירות ובאופן מפורט. בסוף הטקסט צירפתי את תגובתו המלאה, ובתוך הפרקים השונים בטקסט הכנסתי התייחסות לנקודות שעלו מתגובתו.

בנוסף לכך, יצרתי קשר עם פרופ' יוסף זעירא מהאוניברסיטה העברית, והצגתי לו מספר שאלות במטרה לעמת את השקפת עולמו עם זו של ירון זליכה. פרופ' זעירא היה חבר בצוות הכלכלנים שייעץ למובילי המחאה החברתית, והוא בעל השקפות שמאליות מובהקות בנושאים כלכליים, כך שלא ניתן לחשוד בו בהטיה אידיאולוגית הפוכה לזו שזליכה אמור לייצג. ההבדל בינו לבין זליכה הוא שיוסף זעירא נחשב, על פי רוב המדדים המקובלים, לאחד מאלף הכלכלנים המובילים בעולם (כמו גם אחרים שאינם מסכימים עם זליכה, כגון עומר מואב, שלא לדבר על סטנלי פישר) – בעוד שזליכה כלל אינו מתקרב לרשימה. זה אולי נראה לכאורה כמו טיעון אד-הומינם לא משכנע במיוחד, אבל כפי שכתבתי ברשומה הקודמת, כאשר איננו מבינים בנושא כלשהו עלינו לתת לפחות משקל מינימלי למדדי מומחיות אובייקטיביים עבור אלו שכן מבינים, ולא ללכת באופן עיוור אחרי נטיות ליבנו.

אני יודע, זוהי רשומה ארוכה – ככל הנראה הארוכה ביותר שאי פעם כתבתי. זליכה הוא אדם כריזמטי ובטוח בעצמו עם תשובות קצרות, חדות וברורות לכל שאלה, בעוד שאני אדם לא כריזמטי במיוחד עם יותר שאלות מתשובות. ובכל זאת, השתדלתי שהרשומה תהיה מעניינת, ואשמח אם תעשו את המאמץ לקרוא אותה עד סופה ולהפיצה לאחרים. לא ניתן להילחם נגד אלו שמשטחים את המציאות ומדברים בסיסמאות קצרות וקליטות על ידי סיסמאות קצרות וקליטות בכיוון הנגדי; הדרך הראויה היחידה להילחם נגדם היא על ידי פירוט ארוך, מורכב ומן הסתם קצת פחות קליט של המציאות המסובכת.

מחירי הדיור

כותרת הראיון עם זליכה טוענת ש"לקחנו מהזוגות הצעירים מאה מיליארד שקלים" במסגרת עליית מחירי הדיור, אבל האמת כמובן רחוקה מכך. לא הצלחתי למצוא תימוכין לשום מספר שהציג זליכה בנושא הדיור, וגם הטענות העקרוניות שלו נגד מדיניותו של הנגיד סטנלי פישר בעייתיות.

אחד הגורמים לעלייה במחירי הדיור הוא הריבית הנמוכה שקבע בנק ישראל. באופן כללי ריבית גבוהה מעודדת חסכונות, וריבית נמוכה מעודדת השקעות (רכישת מכונות וציוד לייצור), מתן הלוואות וצריכה. בנקים מרכזיים מורידים את הריבית כאשר המשק נכנס למיתון, על מנת לעודד מתן הלוואות, השקעות וצריכה פרטית ולהוציא את המשק מהבוץ. זה מה שעשו בשנים האחרונות נגידי הבנקים המרכזיים במרבית מדינות המערב, אך לפעולה זו ישנן שתי השלכות חשובות לעניינינו:

1. פגיעה ביצואנים של מדינות אחרות: אם במדינה מסוימת הריבית נשארת גבוהה ביחס למדינות אחרות אז משתלם למשקיעים לרכוש מטבע מקומי וערכו ביחס למטבעות זרים יעלה. ברגע שזה קורה היצואנים נפגעים, מכיוון שהעלויות שלהם הן במטבע המקומי וההכנסות שלהם הן במטבע הזר. מכיוון שהתפיסה המקובלת (לא ניכנס כרגע לשאלת נכונותה) היא שיש לעודד יצוא, מדינות אחרות נאלצות גם להוריד ריבית למרות שהן לא במשבר, כדי שהיצואנים שלהן לא יפגעו מהורדת הריבית של המדינות שכן נמצאות במשבר.

2. בועות: ריבית נמוכה מעודדת השקעות ועלולה ליצור גם בועות, השקעות בנכסים שמעלות את מחיריהם אל מעבר למה שהנכסים האלו באמת שווים.

כאשר הבין סטנלי פישר שנגידי הבנקים האחרים בעולם מורידים את הריביות, הוא עמד בפני בחירה: לא להוריד את הריבית ולהסתכן בפגיעה ביצואנים הישראלים, או כן להוריד את הריבית ולהסתכן בעליית מחירי הדיור והיווצרותה של בועה בשוק הדיור. פישר והצוות שלו חשבו וחשבו ובסוף החליטו שהיצואנים חשובים יותר למשק ממחירי הדיור. זליכה חושב שפישר טעה – שמחירי הדיור חשובים יותר מהיצואנים. אלו הדברים שאמר בראיון:

"מדד מחירי הדיור סופר את מחירי הדיור, אבל הוא לא משקלל את העובדה שגודל הדירה קטן. דירה ממוצעת עלתה לפני שש שנים 700 אלף שקל, והיום היא עולה מיליון ו– 200. לכאורה המחירים עלו ב– 80 אחוז. אבל 700 אלף שקל היה מחירה של דירת מאה מטר, והיום הדירה הממוצעת היא פחות מ– 80 מטר. זה כמו להשוות תפוז לקלמנטינה."

"האוצר ובנק ישראל מציגים רק תועלות, כדי לחמוק מדיון אמיתי. אני אוריד את הריבית וזה יעזור ליצואנים. אבל רגע? איפה העלות? אם בנק ישראל היה בא ואומר “תשמעו, אני מוריד עכשיו את הריבית. התוצאה תהיה שמחירי הדיור יעלו ב80 אחוז”. היו עושים דיונים לגבי העלות והתועלת. אבל לא דנו, לא היה שום דיון…

אני לא טוען רק נגד המדיניות שברור שהיא היתה קטסטרופה, אלא גם נגד היעדר הדיון. הממשלה לא מדברת על זה. יש 200 אלף זוגות צעירים שקנו דירה בחמש השנים האחרונות. לפי החישוב של עלייה של חצי מיליון שקל במחיר הדירה הממוצעת כפול 200 אלף, לקחנו מהזוגות האלה 100 מיליארד שקל. זו השערורייה. מקבלים פה החלטות שעולות לציבור מאות מיליארדי שקלים בלי דיון אמיתי, משוחרר מאינטרסים."

נתחיל מהמספרים.

האם גודלה של דירה ממוצעת ירד במהלך השנים האחרונות? לא לפי הכתבה הזו במעריב, וגם לא לפי הכתבה הזו בכלכליסט, אם כי שתיהן לא מתייחסות לטווח של שש שנים. להלן גרף של שטח דירה ממוצע לפי נתוני משרד הבינוי והשיכון:

clip_image002

מקור: משרד הבינוי והשיכון, חוברת מידע יוני 2012, לוח א-4, ניתן להורדה כאן

שטח הדירה הממוצע בשנת 2011 היה 178 מ"ר, לעומת 165 מ"ר שש שנים לפני כן, בשנת 2006. לאחר חיפושים רבים לא הצלחתי לאתר נתונים התואמים של טענתו של זליכה אודות שטחן הממוצע של דירות. נעבור למחירים. לפני נתוני משרד הבינוי והשיכון, בין השנים 2008-2012 מחירי הדירות החדשות עלו בממוצע בכ-300,000 ש"ח, מחירי דירות יד שנייה עלו בכ-333,000 ש"ח, ובסך הכל מחיר דירה ממוצעת עלה ב-347,000 ש"ח (אם נבדוק את 2009 אל מול הרבעונים הראשונים של 2013 המספרים אפילו יותר נמוכים). לא חצי מיליון. לגבי מספר הזוגות הצעירים שקנו דירה – לא הצלחתי למצוא נתון אודות 200 אלף זוגות צעירים, אם כי ייתכן שהוא אפשרי: בשנים אלו נמכרו בישראל כ-110,000 דירות חדשות ועוד כ-380,000 דירות יד שנייה, סך הכל כ-490,000 דירות. נראה לי מעט מוגזם להניח שמתוכן 200,000 דירות נקנו על ידי זוגות צעירים (מה זה "צעירים"?), אבל אין לי נתון שסותר זאת.

בתגובה לנתונים אלו לא הציג זליכה נתונים חלופיים כלשהם. הנתונים אודות גודל הדירות ומחיריהן מפורסמים באתר משרד הבינוי והשיכון (ראו קובץ אקסל מצורף לרשומה) והם די ברורים וחד משמעיים. לגבי הזוגות הצעירים הוא כתב: "יש 40 35 אלף זוגות צעירים בשנה ותכפיל בשש שנים מאז שהבלאגן התחיל ולבטח עוד ימשך כמה שנים שהרי המחירים לא ירדו ותגיע ליותר מ200 אלף".

נעבור לעניין העקרוני: כמובן שהיה דיון. היו הרבה דיונים בבנק ישראל על הנושא. כולם ידעו את העלות, מדברים עליה כבר שנים רבות. אין לי מושג מדוע כל כך ברור לזליכה שהמדיניות הייתה "קטסטרופה", מכיוון שלא ניתן לדעת מה היה קורה לו פישר לא היה מוריד את הריבית. אם יצואנים גדולים היו קורסים, גם קבלני המשנה שלהם ועסקים המתבססים על הצריכה של בעלי המשכורות הגבוהות שעובדים אצל אותם היצואנים היו קורסים, והמשק הישראלי היה יכול להיקלע למיתון. חלק מאותם הזוגות שלכאורה "לקחנו מהם מאה מיליארד שקל" היו מאבדים את עבודתם, ובכלל לא בטוח שמחירי הדירות היו יורדים באופן דרמטי, מכיוון שגורם נוסף ומרכזי לא פחות לעליית המחירים הוא ההיצע הקשיח של הדירות במרכז הארץ.

שאלתי את פרופ' זעירא לגבי מדיניותו של פישר, להלן תשובתו:

האם לדעתך ניתן לומר באופן חד משמעי שהמדיניות המוניטרית שהוביל סטנלי פישר פגעה באזרחי מדינת ישראל, כאשר הוא העדיף תמיכה ביצוא על פני ריבית גבוהה שאולי הייתה מוזילה את מחירי הדירות?

לא חקרתי לעומק את שוק הדירות בישראל ולכן התשובה שלהלן היא כללית. נראה לי כי הבעייה העיקרית בשוק הדירות היא בעיית היצע ולא ביקוש. בעייה זו נובעת לדעתי בעיקר מהממשלה. ראשית היא הפסיקה לבנות דיור ציבורי לחסרי האמצעים. שנית, היא ממעטת באספקת קרקע לבנייה. לגבי מדיניות בנק ישראל, הרי שריבית גבוהה היתה פוגעת דווקא ביכולת לרכוש דירה של חסרי היכולת, כי הם נזקקים להלוואת משכנתא.

מדיניות בנק ישראל צריכה להימדד לא על ידי שוק הדיור אלא על ידי פרמטרים מקרוכלכליים ולכן היא הייתה מדיניות נכונה בשנים האחרונות. אלו היו שנים של סכנת מיתון, בשל המשבר העולמי, ולכן מדיניות מרחיבה, כפי שניהל בנק ישראל, הייתה המדיניות הנכונה. בדיוק כפי שמדיניות מצמצמת, כפי שניהל הבנק בשנות התשעים, הייתה מדיניות נכונה בזמנה כדי להוריד את שיעור האינפלציה.

בסופו של דבר, סטנלי פישר הוא ככל הנראה קובע המדיניות הכי משוחרר מאינטרסים שקיים כאן במדינת ישראל. לאדם במעמדו לחלוטין לא אכפת מה חושבים נוחי דנקנר או בנימין נתניהו, ומה אומרים הטוקבקיסטים ב-Ynet. קשה שלא לגחך מעט כאשר ירון זליכה, המנסה לבחוש שוב ושוב בפוליטיקה על מנת למנף את עצמו לעמדות כוח ובמקביל לכך מחלטר מהצד אצל טייקונים שונים, מאשים את סטנלי פישר בכניעה לאינטרסים זרים. ייתכן כי המקור לטענותיו של זליכה לגבי פישר אינו חוסר הסכמה על מדיניות מוניטרית, אלא דווקא משהו מעט אישי יותר: פישר היה בין התומכים בהפסקת כהונתו של זליכה בתור החשב הכללי בשנת 2007.

האם הצריכה הפרטית בישראל נמוכה?

ירון זליכה טוען בעקביות שאחת הסיבות המרכזיות לכך שישראל איננה מצליחה לסגור את הפערים מול העולם המערבי היא הצריכה הפרטית הנמוכה:

"לא הצלחנו להשלים את התהליך [את תהליך ההתכנסות לרמת החיים המקובלת במדינות מערביות] משום שהמדיניות הכלכלית מטה את המשק מעבודה להון וכלליה מדכאים את הצריכה הפרטית.

הצריכה בישראל באמת כל כך נמוכה? תמיד שומעים את הטיעון הזה, “נתב”ג מלא, לכולם יש אייפונים."

הצריכה בישראל נעה בין 55 ל– 56 אחוז מהתוצר. במערב זה סביב ה– 65 אחוז, וזה מצביע גם על שיעורי עוני מאוד גבוהים, כי חסרים מקומות עבודה."

הוא מתייחס לנושא הצריכה והמדיניות הנוכחית שלדעתו מדכאת את הצריכה בחלקים נוספים מהראיון ובהרצאותיו. הטעות של זליכה בעניין זה היא כפולה: הוא טועה גם לגבי ההשפעה של הצריכה הפרטית על הצמיחה, וגם לגבי טענתו כי הצריכה הפרטית בישראל היא נמוכה באופן יחסי.

נתחיל מהטעות השנייה.

השוואה בין לאומית של ההוצאה על צריכה פרטית כאחוז מהתוצר נמצאת באתר של הבנק העולמי, והנתונים אודות ישראל תואמים לנתונים באתר הלמ"ס. להלן השוואה בין ישראל לבין מספר מדינות מערביות רלוונטיות:

clip_image004

מקור: הבנק העולמי

עם 62.4% ישראל עוקפת את ממוצע מדינות האיחוד האירופי (58.2%) ונמצא מעט מתחת לממוצע מדינות ה-OECD  (63.5%). בדיקה של הנתונים לפני המשבר מעלה תמונה מעט שונה: בשנת 2006, כאשר זליכה היה עדיין החשב הכללי, מדינת ישראל עם שיעור צריכה פרטית מהתמ"ג של 55.4% הייתה מתחת לממוצע האירופאי (57.6%) ולממוצע ה-OECD (62.2%), אך גם בשנה זו עקפה ישראל מדינות מערביות רבות, ביניהן קנדה, אוסטריה, הולנד וכל המדינות הנורדיות.

בתגובתו לכך התייחס זליכה רק לנתון אודות ממוצע מדינות ה-OECD, למרות שנתון זה דווקא תואם את מה שהוא אמר בראיון. ייתכן כי כוונתו הייתה שיש לשקלל גם את הנתון הישראלי לפי התוצר לנפש של מדינת ישראל – כלומר, זה נכון שיש לנו צריכה גבוהה ביחס למדינות אלו, אבל זה נובע מכך שאנחנו עניים יותר. אם זו הייתה כוונתו, אז היא סותרת את הנתונים לגבי המדינות הנ"ל – נראה דווקא שיש קשר הפוך בין התוצר לנפש לבין שיעור הצריכה מהתמ"ג עבור מדינות מערביות. בכל אופן, ביצעתי את התרגיל הזה באקסל (ראו קישור לקובץ בהתחלה), וגם על פיו ישראל עוקפת תשע מבין 22 המדינות האחרות שבגרף, ביניהן שבדיה, הולנד, איטליה, דנמרק, ניו זילנד ועוד. שיעור צריכה נמוך במיוחד ביחס לתוצר הוא פשוט לא בעיה במדינת ישראל, גם אם משקללים אותו עם התוצר לנפש.

צריכה פרטית וצמיחה

נעבור עכשיו לטעות הראשונה – הצריכה הפרטית בתור מנוע צמיחה, טיעון שמופיע גם בהרצאות אחרות של זליכה. טיעון זה מתעלם לחלוטין מהגורם המשלים לצריכה, החיסכון, והשפעתו על השקעות המעודדות צמיחה. למשל, צמיחת "הנמרים האסייתיים" במחצית השנייה של המאה העשרים הייתה מבוססת על עידוד חיסכון פרטי והשקעות, לא על צריכה. מדינות עשירות יותר הן לא מדינות שהציבור שלהן רוצה משום מה לצרוך יותר; אם נתעלם לרגע מעניין משאבי הטבע, מדינות עשירות יותר הן מדינות שמיצרות יותר בגלל שיש אצלן יותר פירמות גדולות, יותר מפעלים ויותר מכונות – ואלו לא צנחו מהשמיים אלא הופיעו בזכות השקעות גבוהות יותר. יש הרבה גורמים לצמיחה מלבד השקעות, כמובן: כוח אדם איכותי, משאבי טבע, תשתיות, סביבה עסקית, גובה המיסים, מצב כלכלי של שותפי סחר חשובים ועוד. אבל צריכה פרטית היא פשוט לא אחד הגורמים הללו.

כאשר מתרחש משבר המלווה באבטלה גבוהה התיאוריה הקיינסיאנית (שלא ניכנס עכשיו לשאלת נכונותה) מרמזת על צורך בהגדלת הביקושים במשק, על ידי הוצאות ממשלתיות גבוהות יותר ואולי גם על ידי עידוד הצריכה. במקרה זה המשק לא מייצר בהתאם לפוטנציאל שלו עקב מחסור בביקושים. אבל המשק הישראלי, כפי שנראה בהמשך, לא סובל מאבטלה גבוהה. הוא סובל משיעורי תעסוקה נמוכים, אבל זו בעיה אחרת לגמרי, בעיה מבנית שצריכה גבוהה יותר לא תפתור אותה (נרחיב עליה עוד בהמשך). ובכל מקרה, התיאוריה הזאת מדברת על יציאה ממשברים וחזרה למצב של תעסוקה מלאה, לא על צמיחה של הטווח הארוך.

שאלתי את פרופ' זעירא לגבי עניין זה. להלן תשובותיו המלאות:

מדוע לדעתך מדינת ישראל לא סגרה את פערי התוצר לנפש בינה לבין מרבית מדינות העולם המערבי?

ראשית, אין אנו, חוקרי הכלכלה, יודעים באופן מלא מה ההסברים המלאים לצמיחה כלכלית. יש לנו ידע חלקי בלבד. עם זאת יש כמה סיבות שאפשר למנות לפער זה. ראשית, הריבוי הטבעי בארץ גבוה ולכן שיעור הילדים באוכלוסיה גדול. לכן שיעור העובדים נמוך יחסית. דבר זה מקטין את התוצר לנפש. שנית, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה נמוך בקרב שתי אוכלוסיות מיוחדות. האחת היא האוכלוסיה החרדית, בשל לימודי הישיבה הממושכים שלהם. האוכלוסיה השנייה היא אוכלוסיית הנשים הערביות, ושיעור ההשתתפות הנמוך שלה נובע בעיקר מהאפלייה שממנה סובלת האוכלוסייה הערבית. שלישית, ההון האנושי של ישראלים נמוך יותר בשל הסכסוך הישראלי ערבי. בשל סכסוך זה משרתים צעירים ישראלים בין שנתיים לשלוש או ארבע שנים. כתוצאה מכך הם מתחילים את צבירת ההון האנושי המקצועי שלהם בגיל מאוחר יותר ולכן יש להם בכל גיל הון אנושי נמוך יותר. מחקר שנערך במכון פאלק בירושלים הראה כי הפסד זה מגיע לסך 3.5 אחוזי תוצר. זה שיעור משמעותי.

האם שיעור הצריכה הפרטית מתוך התוצר בישראל מהווה בעיה לדעתך?

לא בדקתי את הצריכה הפרטית יחסית לארצות אחרות. באופן כללי שיעור הצריכה אינו מהווה בעייה בדרך כלל, אלא רק במצבי מיתון. במצבים אלו צריכה פרטית נמוכה יכולה לגרום להאטת היציאה מהמיתון. מעבר לזה לא ידועה לי השפעה מיוחדת לרמת הצריכה הפרטית במשק פתוח.

כמובן, בהקשר זה רצוי להזכיר שבניגוד לטענתו של זליכה בראיון, מדינת ישראל איננה נמצאת במיתון.

אבטלה לטווח ארוך

אחת מנקודות החוזק המרכזיות של המשק הישראלי בשנים האחרונות הוא שיעור האבטלה הנמוך ביחס לעולם. למשל, להלן נתונים בנושא משנת 2011:

clip_image006

מקור: OECD

ההפרש בין ישראל לבין העולם בעניין זה אינו תופעה חדשה; גם בשנים שלפני המשבר הכלכלי האבטלה בישראל הייתה נמוכה ביחס למרבית מדינות המערב, בייחוד ביחס למדינות אירופאיות. בשנת 2007 למשל שיעורי האבטלה בישראל היו גבוהים מממוצע ה-OECD, אבל נמוכים משיעורי האבטלה בצרפת, גרמניה, בלגיה, ספרד, יוון ומדינות נוספות. בתגובה לנתונים אלו, אומר זליכה בראיון את הדברים הבאים:

"הממשלה עושה שימוש מרושע ומגמתי במיוחד במדדים שהציבור לא מבין מה הם מודדים – מדד האבטלה ושיעור הצמיחה. הממשלה ושר האוצר, הקודם והנוכחי, אומרים ששיעור האבטלה הוא מהנמוכים במערב. אבל מה שנקרא בישראל “שיעור האבטלה”, מודד רק את המובטלים קצרי הטווח. שיעור המובטלים לטווח ארוך הוא הגבוה במערב."

טיעון לגיטימי לחלוטין, כמובן. כשהתחלתי לחפש אחרי נתונים לגבי אבטלה לטווח ארוך הייתי בטוח שלכל היותר אמצא שזליכה לא מדייק כל כך, או שלא אמצא כלל נתונים. הופתעתי לגלות נתונים ברורים ונגישים לכל באתר ה-OECD שמציירים תמונה הפוכה לחלוטין מטענותיו של זליכה (וגם נתונים מאוד דומים להם מאתר הבנק העולמי, שמובילים לאותה המסקנה). ההגדרה המקובלת לאבטלה לזמן ארוך היא אבטלה למשך זמן שמעל שנה. להלן שיעור המובטלים לטווח ארוך מתוך כלל המובטלים:

clip_image008

מקור: OECD

ראוי להדגיש כי מדובר כאן בשיעור מתוך כלל המובטלים, ולא מהאוכלוסיה. למשל, בלגיה נמצאת במקום די רע בתרשים הזה, עם אחוז גבוה של מובטלים לטווח ארוך, אך לפי התרשים הקודם שיעורי האבטלה אצלה נמוכים, כך שבסך הכל אין שם הרבה מובטלים לטווח ארוך. ניתן לשלב את הנתונים כאן עם הנתונים בתרשים הקודם כדי לקבל את שיעור המובטלים לטווח ארוך מתוך כלל המועסקים (וכמובן שגם כאן ישראל תצא די טוב, היא נמוכה בשני המדדים). כמו כן, גם כאן מיקומה הטוב של ישראל אינו תוצאה של המשבר הנוכחי. כבר בשנת 2007 היינו מתחת לממוצע ה-OECD בעניין זה, ומתחת למרבית מדינות אירופה.

תגובתו של זליכה לכך היא כי הוא לא התכוון לשיעור האבטלה מעל שנה (למרות שזו ההגדרה הסטנדרטית שמצאתי בכל מקום), אלא למדד אחר הנקרא U6. מדד זה כולל מובטלים "רגילים" שמחפשים עבודה ולא מוצאים, וגם אנשים שנמצאים מחוץ לכוח העבודה מכיוון שהם התייאשו מלחפש עבודה, אנשים שרוצים לעבוד אבל לא חיפשו לאחרונה מסיבות כלשהן, ואנשים שעובדים במשרה חלקית והיו רוצים לעבוד במשרה מלאה (ראו כאן). המדד הזה כלל אינו מתייחס לטווח כלשהו של זמן אלא רק להגדרתם של המובטלים, ובכל מקרה לא מצאתי השוואה בין לאומית שלפיה ישראל נמצאת במקום גרוע על פי מדד זה, או נתונים כלשהם על מדינת ישראל בנידון.

שיעורי התעסוקה בישראל

זליכה נוטה לרוב לבלבל בין מובטלים לבין אנשים שאינם בכוח העבודה. בחירתו להשתמש במילה "מובטלים" בהקשר זה היא מאוד מוזרה – כל סטודנט לתואר ראשון בכלכלה וכל אחד שקורא עיתוני עסקים יודע שמובטלים חייבים להיות פרטים שרוצים לעבוד ואינם מצליחים למצוא עבודה, ולא פרטים שנשארים בבית בגלל תמריצים כלכליים או חברתיים. לא תמצאו שום כלכלן אחר שאומר את המילה "מובטלים" ובעצם מתכוון למדד U6 שהזכרתי בפסקה הקודמת.

גם במדינות אחרות ישנם פרטים שאינם עובדים ואינם מוגדרים בתור מובטלים. למשל, במדינות הנורדיות אנשים שאיבדו את מקום עבודתם עוברים כל מני סדנאות והכשרות מסובסדות בסגנון של תכנית וויסקונסין שנוסתה כאן בארץ, ובזמן שהם נמצאים בהכשרות האלו הם אינם נספרים כמובטלים. סטודנטים שאינם מוצאים עבודה וממשיכים לתארים מתקדמים מהווים דוגמה נוספת.

פרטים שאינם בכוח התעסוקה שונים מאוד מפרטים מובטלים. מדובר בבעיה אחרת לחלוטין, עם פתרונות אחרים לחלוטין. אין שום דרך להשוות את התסכול העצום שחש אדם מובטל שרוצה עבודה ואינו מצליח למצוא אותה, להרגשה של אמא שמחליטה להישאר בבית עם הילדים מכיוון שזה מה שמצופה ממנה לפי התרבות שאליה היא שייכת, או להרגשתו של גבר חרדי שהמדינה משלמת לו על מנת שישב וילמד כל היום ויביא הרבה מאוד צאצאים לעולם, ולכן זה מה שהוא עושה. עידוד השקעות ויזמות יכול לעזור לפרטים מובטלים, אבל הוא לא ישנה את מצבם של פרטים שאינם בכוח התעסוקה. כל הדיון סביב התיאוריות של קיינס מתייחס לפרטים מובטלים, לא לפרטים שאינם בכוח התעסוקה. ההתעקשות של זליכה לבלבל בין שני המושגים האלו ממש מטעה, ואם הוא מניח שפרטים בישראל שנמצאים מחוץ לכוח העבודה הם פרטים שהתייאשו מלחפש עבודה, אז זו הנחה שאין לה שום בסיס במציאות.

באחת מהרצאותיו הפופולאריות טען זליכה שתליית האשמה בחרדים ובערבים איננה נכונה, מכיוון שהבעיה האמיתית היא שהמשק הישראלי לא מייצר מספיק מקומות עבודה עבורם. החרדים והערבים אכן אינם אשמים בכך שהמערכת הכלכלית הנוכחית בישראל איננה מעודדת אותם לעבוד, אבל האם הגיוני להניח שהבעיה היא בצד ההיצע של מקומות עבודה? אם זה היה המצב האבטלה הייתה גבוהה יותר, היו יותר אנשים שמחפשים עבודה ולא מצליחים למצוא, ושכר העבודה היה יורד עם השנים. אך למעשה השכר הריאלי (החציוני או הממוצע) בישראל עולה בעקביות כבר שנים רבות. סביר הרבה יותר להניח שהבעיה היא בצד התמריצים העומדים בפני גברים חרדים ונשים ערביות (קצבאות, סבסוד גני ילדים) ושקיימת גם אפליה כלפי האוכלוסיה הערבית, וזה מה שטוען פחות או יותר כל כלכלן מאקרו העוסק במשק הישראלי (ראו את דבריו של פרופ' זעירא שציטטתי לפני כן, את הדוחות של מכון טאוב, דוח טרכטנברג ועוד).

בשנות התשעים המשק הישראלי קלט כמעט מיליון עולים מברית המועצות לשעבר ללא גידול של ממש בשיעורי האבטלה, וייצר עבורם משרות ללא כל בעיה. אין שום סיבה להניח שהוא לא יוכל להתמודד עם כמות קטנה הרבה יותר של גברים חרדים ונשים ערביות כיום, לו אלו היו באמת מעוניינים לעבוד (כתבתי יותר על הנושא כאן).

עבודה במשרות חלקיות

ישנן מספר בעיות עם המדידה של אבטלה, שאמורה באופן עקרוני לתאר את שיעור הפרטים שרוצים ויכולים לעבוד ואינם מצליחים למצוא עבודה. כאשר חלק מהפרטים עובדים במשרות חלקיות איננו יודעים האם הם היו רוצים לעבוד במשרה מלאה ואינם מצליחים למצוא עבודה כזו, או שהמשרה החלקית מגדירה במדויק את מספר שעות העבודה שבו הם מעוניינים (למשל נשים המחפשות משרות אם). על כן, שיעור העובדים במשרות חלקיות יכול ללמד אותנו על קיומה של אבטלה שאיננה נכללת בסטטיסטיקות הרשמיות. גם כאן טוען זליכה טענה חד משמעית בראיון:

"שיעור המשרות החלקיות בישראל הוא הגבוה ביותר במערב."

דבריו אלו עומדים בסתירה לנתונים. להלן אחוז העובדים במשרה חלקית מבין כלל המועסקים:

clip_image010

מקור: OECD

בדומה לתרשימים הקודמים, בדיקה של הנתונים בשנת 2007 או בשנים קודמות, לפני המשבר הנוכחי, מעלה דירוג דומה למדי לזה המופיע בגרף. עד כה לא מצאתי השוואות בין לאומיות אחרות הכוללות את ישראל מלבד זו.

בתגובה לנתונים האלו, טען זליכה כי הלמ"ס שלח ל-OECD בטעות רק את נתוני המשרות החלקיות בקרב גברים. בדקתי באתר הלמ"ס, ואכן שיעור העובדים במשרות חלקיות לפי הלמ"ס גבוה הרבה יותר (28% בשנת 2011, הולנד עדיין עוקפת אותנו), אבל לא ברור אם מדובר באותן ההגדרות. למשל, לפי הלמ"ס משרה חלקית היא עבודה "מ-1 עד 34 שעות בשבוע הקובע", בעוד שלפי אתר ה-OECD:

"Part-time employment is based on a common 30-usual-hour cut-off in the main job"

ייתכן שה-OECD לא בוחן רק את השבוע שבו נערך הסקר, אלא שואל על טווח זמן ארוך יותר. כמו כן, ניתן להגדיר משרות חלקיות לפי סיבות שונות. למשל, האם סטודנטים העובדים במשרה חלקית נכללים בסטטיסטיקה או לא? לפי הלמ"ס מדובר באחוז משמעותי מבין העובדים במשרה חלקית, אך אני מניח שתסכימו איתי שאין כאן בעיה חברתית אמיתית – סטודנטים לא רוצים לעבוד במשרה מלאה. לצערי אין לי גישה לדוחות ה-OECD שכוללים את ההגדרות המפורטות של הארגון. כמו כן, לא הצלחתי למצוא באתר הלמ"ס נתונים שנתיים אודות גברים ונשים שניתן להשוותם לנתוני ה-OECD ולראות באופן חד משמעי שהלמ"ס שלח רק את נתוני הגברים.

בכל מקרה, עדיין נדרשת השוואה בין לאומית אמינה כלשהי על מנת לתמוך בטענותיו של זליכה.

צמיחה והתכנסות

ירון זליכה מתחיל את המאמר בדברים הבאים:

"יש תיאוריה שגורסת שתוך 50 עד 60 שנה, מדינות דמוקרטיות שהמדיניות הכלכלית שלהן סבירה, יסגרו את הפערים מול המדינות העשירות ביותר. מחקרים הראו שזה עובד בכל העולם, חוץ מאשר באפריקה השחורה מתחת לסהרה, ובישראל. ההבדל הוא שאצלם זה מלידה, ואצלנו זה השתבש. ב– 25 השנים הראשונות למדינה צימצמנו 50 אחוז מהפער, ואז נתקענו."

יש כאן שתי טענות. הראשונה היא שקיימת בעולם מגמה כללית התכנסות, סגירת פערים של מדינות עניות מול מדינות עשירות, לפחות עבור "מדינות דמוקרטיות שהמדיניות הכלכלית שלהן סבירה" (הגדרה טאוטולוגית מעט). השנייה היא שבישראל היינו בהתחלה במסלול של התכנסות, ואחרי זה נתקענו.

התרשימים הבאים בודקים את טענת ההתכנסות. על ציר ה-Y נמצא שיעור הצמיחה של מדינות שונות, ועל ציר ה-X מתואר התוצר לנפש בשנת בסיס כלשהי (תוצר ריאלי לנפש מתוקנן לפי כוח קנייה). בתרשים הראשון מדובר בתוצר לנפש בשנת 1960 ובשיעורי צמיחה בין 1960 ל-2010, בתרשים השני מדובר בתוצר לנפש בשנת 1980 ובשיעורי צמיחה בין 1980 ל-2010, והתרשים השלישי זהה לשני אך כולל רק את מדינות ה-OECD.

clip_image012

clip_image014

clip_image016

מקור לנתונים: Penn World Tables, כאן

התכנסות אומרת, בפשטות, שמדינות שהתחילו עם תוצר לנפש נמוך יותר צומחות מהר יותר. כלומר, אם זליכה היה צודק בטענתו הראשונה, היינו מצפים לראות גרפים היורדים משמאל לימין, כאשר הצמיחה גבוהה יותר אצל מדינות שהיה להן בהתחלה תוצר לנפש נמוך יותר. כפי שניתן לראות מהתרשימים, זה המקרה רק עבור מדינות ה-OECD (זה ממצא מעט בעייתי, מכיוון שה-OECD מראש מקבל לשורותיו רק מדינות מוצלחות שהן די דומות אחת לשנייה).

בתגובה לשאלתי אודות מחקרים התומכים בטיעוניו, הפנה אותי זליכה למחקריהם של רוברט בארו וקזייבייר סאלה-איי-מרטין (אני מודה – אין לי ממש מושג איך להגות את שמו של השני: Robert Baro and Xavier Sala-i-Martin). אני מניח שכוונתו היא למאמרים של השניים משנות התשעים שניתן להוריד כאן, כאןוכאן, בנושא התכנסות. ממצאיהם של השניים במאמרים תואמים את הגרפים שהצגתי כאן: התכנסות קיימת רק בקרב מדינות ה-OECD. לגבי השפעתה של הדמוקרטיה על הצמיחה אין ממצאים כלשהם שמעידים על סיבתיות, ויש שלל דוגמאות למדינות לא דמוקרטיות שחוו צמיחה מרשימה (סין, ברית המועצות של סטאלין, סינגפור).

לגבי טענתו השנייה של זליכה, ניתן לראות שבשני התרשימים הראשונים ישראל נמצאת מעל לקו הרגרסיה (הקו השחור), ובתרשים השלישי היא נמצאת מעט מתחתיו. זה אומר שבהשוואה לכל מדינות העולם אנחנו מתכנסים דווקא די טוב, גם בעבר וגם בעשורים האחרונים, ובהשוואה למדינות ה-OECD (שרק לאחרונה הצטרפנו אליהן) אנחנו מתכנסים קצת פחות טוב אבל לא באופן משמעותי.

אז בקצרה, זליכה טועה בכך שיש חשיבות לדמוקרטיה, טועה בטענתו שההתכנסות עובדת בכל העולם חוץ מאשר באפריקה ובישראל (היא לא עובדת גם בכל שאר מדינות העולם השלישי), וטועה בטענתו לגבי כך שאצל ישראל התהליך "השתבש" בשלב כלשהו או שישראל חריגה לרעה (ולמה הוא מתכוון כשהוא טוען שאצל האפריקאים זה "מלידה"?).

התמיכה ביחימוביץ'

תמיכתו של זליכה ביחימוביץ' בבחירות האחרונות וההערצה אליו בקרב חובבי המחאות בארץ היא מהתופעות היותר ביזאריות שהתרחשו בזירה הכלכלית-ציבורית בשנים האחרונות.

כאשר הכין את הרפורמות של שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2003 הציג זליכה גישה שמרנית התומכת בקיצוץ המגזר הציבורי והפחתת הגירעון כדרך לעודד צמיחה, ואף תקף במאמר משנת 2004 את הגישה הקיינסיאנית ואת מידת הרלוונטיות שלה למדינת ישראל. כאשר התבטא בנושא המחאה החברתית בקיץ 2011 הוא בהתחלה ביטא גישה זהה לזו של נתניהו, התומכת בתחרות והפרטות, אך נראה שרק מעטים שמו לב לכך. לאחר מכן הוא החל להצניע את הקו הזה. בכתבה האוהדת בעיתון הארץ מזכירה לו איילת שני את עניין וועדי העובדים בחברות הממשלתיות, שזליכה מאמין שיש להילחם בהם על מנת לשפר את התחרותיות, בניגוד לעמדותיה של יחימוביץ'. באופן כללי קשה למצוא נושא כלשהו שעליו זליכה ויחימוביץ' מסוגלים להסכים.

כאשר מנסה ירון זליכה להצדיק את תמיכתו במפלגת העבודה הוא מדבר בסיסמאות על מדיניות כלכלית כושלת, שחיתות, עליית מחירים, בריחה מאחריות ופגיעה במעמד הביניים – ללא שום טיעון ענייני ברור, שום הצעה רצינית למדיניות חלופית. לא ניתן לתקוף אותו מכיוון שהוא לא אומר שום דבר, ולא מספק שום סיבה אמיתית מדוע הוא תומך ביחימוביץ' למרות שדעותיו זהות לאלו של ביבי. בהרצאה שנשא בועידת מפלגת העבודה לפני הבחירות הוא מספר כי עובדי קבלן שעבדו עבור הממשלה ולא קיבלו שכר כחוק היו הטריגר לשיתוף פעולה בינו לבין יחימוביץ', ומכאן הם החלו לעבוד ביחד על נושא הפרות זכויות עובדים שעניין את שניהם. בהמשך הגנה יחימוביץ' על זליכה כאשר שר האוצר ביקש לפטרו, מה שבוודאי תרם לקרבה ביניהם. בנוגע לתכנית הכלכלית שהציגה יחימוביץ', זליכה טען כי הוא מאמין שהיא תיצור צמיחה גבוהה מאוד, ללא כל נימוק רציני מדוע ובניגוד לדעתם של כלכלנים אחרים.

שאלתי את פרופ' זעירא לגבי תכניתה הכלכלית של יחימוביץ', להלן תגובתו:

האם תמכת בתכנית הכלכלית שהציגה שלי יחימוביץ' לקראת הבחירות האחרונות?

בעיקרו של דבר תמכתי בה. זו הייתה תוכנית של הרחבת השירותים הציבוריים ומימונם על ידי העלאת מסים, בעיקר על בעלי ההכנסות הגבוהות. היום אנו מבינים כי יש צורך להעלות את המסים לא רק בשיעור עליית ההוצאות אלא ביותר, משום שמדיניות חסרת אחריות שחקה את המסים בשנות האלפיים באופן קיצוני. ירידה זו בשיעור של כמעט 4 אחוזי תוצר גרמה לגירעון מבני. דבר זה מתברר רק עתה כשהנתונים של השנים האחרונות מצטברים. לכן יש להעלות את המסים בשיעור גבוה משיעור הרחבת השירותים החברתיים.

שימו לב להבדל בטיעונים: פרופ' זעירא אינו טוען שהתכנית תייצר צמיחה. הוא תומך בה מתוך שיקולים אידיאולוגים טהורים ולא מתוך שיקולים כלכליים, ומוסיף כי יש להעלות את המיסים בשיעור גבוה יותר משיעור הרחבת השירותים החברתיים על מנת להפחית את הגירעון. זליכה, לעומת זאת, מתנגד להגדלת המיסים, ורואה בצריכה הפרטית את מהות הכל:

"…זה לא תפקידו של בנק ישראל לחלץ את המשק ממיתון. זה תפקידו של יאיר לפיד, שבחר במדיניות שגויה ומלאה מחוללי מיתון ומדכאי צריכה, שממשיכה את המתקפה המאורגנת על מנוע הצמיחה המרכזי שלנו – כוח הצריכה של מעמד הביניים. הוא הולך להיכשל, ואני מציע לו שבמקום לחפש אנשים להתחבא מאחוריהם, ישנה את המדיניות לפני שיהיה מאוחר מדי.

מה היית מייעץ לו לעשות?

שיפתח את אוסף הפרקים של “סיינפלד”, ויצפה בפרק על “ההיפך”. הפרק שבו ג’ורג’ מבין שהוא שגה ושהוא צריך לעשות הכל הפוך. זה מה שיאיר לפיד צריך לעשות. בא לו להעלות מסים? שיוריד. בא לו להמשיך את מחול ההטבות לבעלי ההון? שיבטל אותן. בא לו לקצץ בשירותים החברתיים? שייזהר. בא לו להמשיך את החסות על חוסר התחרותיות במשק? שיעשה רפורמות. ובא לו להוריד ריבית? שילחץ להעלות ריבית. ושיפסיק לשאול איפה הכסף, כי הוא יודע בדיוק."

לדעתי החיבור בין זליכה ויחימוביץ' לא נובע מביקורת אמיתית שיש לזליכה על המדיניות של ביבי ושטייניץ, או מהזדהות שלו עם משנתה הקיצונית של יחימוביץ'. ישנם שני הסברים אפשריים אחרים לעניין זה. ההסבר הראשון טמון בתכונה משותפת של יחימוביץ' וזליכה: שניהם רואים את עצמם כגיבורים, קדושים מעונים הלוחמים כנגד כוחות רשע רבי עוצמה. בשם אותה מלחמת חורמה מוכן זליכה גם לעוות נתונים, וגם להתעלם מהפערים העמוקים בהשקפות הכלכליות בינו לבין יחימוביץ' ולתמוך בה. ההסבר האפשרי השני הוא מעט יותר ציני: זליכה זיהה (בטעות) את יחימוביץ' בתור כוח עולה בפוליטיקה, והאמין שתמיכה בה תתן לו דריסת רגל עתידית בעמדות כוח במגזר הציבורי. כמובן, ייתכן ששני ההסברים האלו נכונים בו זמנית, במידה כזו או אחרת.

מי אתה, ירון זליכה?

ירון זליכה הוא ללא ספק אדם יוצא דופן. הוא הגיע לעמדות כוח משמעותיות בגיל צעיר, ובמהלך כהונתו בתור החשב הכללי פתח במלחמה חשובה וצודקת כנגד מוקדי כוח רבים בחברה הישראלית. מצד שני, במסגרת תפקידים שונים במגזר הפרטי הוא נאבק נגד רפורמות שהיו יכולות להוזיל את העלויות לצרכן, למשל הפחתת דמי הקישוריות בענף הסלולר, מה שמעמיד באור מעט מגוחך את טענותיו אודות הצורך בהגברת התחרותיות במשק. הוא מאשים את המדינה בעיוות נתונים מאקרו-כלכליים, אך כפי שהראיתי במהלך הרשומה הוא נוהג בעצמו לעוות נתונים התואמים את טענותיו (ומסתבר שהוא עושה זאת כבר שנים רבות – למשל הפרשה עם הדו"ח הכוזב שחיבר נגד מוטי קישנבאום, מנכ"ל רשות השידור בשנות התשעים, ראו כאןוגם כאן). פטרונו הנצחי של זליכה היה ונשאר בנימין נתניהו, שהעלה אותו לגדולה ולטענתו הציע לו את משרת נגיד בנק ישראל לקראת הבחירות האחרונות, אך הוא החליט ללכת דווקא עם שלי יחימוביץ' למרות שלא נראה שיש חפיפה כלשהי בין דעותיהם. מבחינה אקדמית המשקל שלו בתור חוקר (הנמדד במספר הפרסומים במגזינים נחשבים) הוא אפסי, אך הוא מתעקש לטעון טיעונים מרחיקי לכת בנושאים מאקרו-כלכליים ולסתור את דבריהם של כלכלנים בכירים יותר.

אני לא פסיכולוג ואין לי את היכולת לערוך ניתוח מעמיק לאישיותו רבת הסתירות של ירון זליכה, ניתוח שאולי יוכל להבהיר את מה שמניע אותו. אך סקירה ביקורתית של טיעוניו הכלכליים מעלה כי משנתו הכלכלית היא בליל אפוי-למחצה של טיעונים סטנדרטיים עם רעיונות חתרניים במכוון וניסיונות לקלוע לטעם הקהל או לטעמם של הפוליטיקאים שהוא חפץ ביקרם באותו הרגע, והכי חשוב – משנה זו מלווה בעיוות של הנתונים, המחקרים והתיאוריות הקיימות.

ייתכן שעבור זליכה המטרה מקדשת את האמצעים, אך מדינת ישראל כבר שבעה מאותם הגיבורים המסתערים בכיוונה של הכנסת על גבי גלים של הבטחות, מחאות וסילוף המציאות – מהם, ומהמעריצים שלהם, ומהעיתונאים המלווים אותם, ומכל האחרים שעדיין בטוחים משום מה שהחיים הם סרט של וולט-דיסני. מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו יותר מכל הוא מעט שפיות מתונה ושקטה, ואת זה ירון זליכה לא מציע.

המשך…

Read Full Post »

את הנאום המעניין ביותר בוועידת הנשיא האחרונה נשא דווקא יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה לכלכלה. אלו הדברים שאמר, כפי שצוטטו בכתבה באתר כלכליסט:

"האיום הגדול ביותר על המשק הישראלי הוא שאנחנו ירדנו לתחתית המדרגה ברמת הדיון שלנו בנושאים כלכליים. הפסקנו להאמין שהצד שלא מסכים איתנו מייצג עמדה לגיטימית. אנחנו לא מקשיבים אנחנו רק תוקפים. המטרה מקדשת את האמצעים… זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שיהיה מה להגיד בעיתון או באתר או במדיה החברתית. זה קורה בכל מקום, גם בכנסת. האשמה מתמדת של אנשים שעוסקים בנושאים ציבוריים. ברגע שאתה נכנס לממשלה אתה נאשם אוטומטית. ברגע שאתה עושה משהו אתה נאשם אוטומטית."

"…זוהי רמת הדיון הציבורי, שלא מתמקד בהגדלת העוגה, לא מתמקד בהורדת האי ודאות, לא מתמקד אפילו בחלוקת עוגה הגיונית, אלא רק בהאשמה. יש לזה השלכות הרסניות על פעילות הממשלה. אני רואה את זה מבפנים. כי כשאתה נמצא כל הזמן תחת מתקפה אתה כל הזמן מתגונן. זה אנושי. ואז אתה לא יוזם, אלא רק נגרר. זה משפיע על הנכונות של אנשים לחיות פה ולא לנסות את מזלם במקום אחר. וזו סוגיה שלממשלה אין שום יכולת לטפל בה. זה לא פופוליזם. זו בעיה אסטרטגית למדינה".

את התגובה הסטנדרטית לכך ניתן למצוא בדברים שכתבה אריאנה מלמד:

"זה יוג'ין קנדל. הוא פרופסור לכלכלה. הוא יושב ראש המועצה הלאומית לכלכלה. בועידת הנשיא היום, הוא אמר את הדברים הכי מטומטמים ששמעתי מזה שנים רבות בשיח הציבורי.

בשנתיים האחרונות מתקיים בישראל תהליך מרתק, בו המוני אנשים שמעולם לא התעניינו בכלכלה כי "שם בחלונות הגבוהים מבינים יותר", הבינו בעת ובעונה אחת כי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל מזה שני עשורים לפחות אינה מאפשרת להם לחיות בכבוד, להתפרנס על פי כישוריהם והשקעתם בעבודה מפרכת, לתמוך בחלשים בחברה על פי זכויותיהם הבסיסיות. והאנשים האלה כל הזמן לומדים. הם כבר יודעים מהו תל"ג ולמה ישראל מובלה בפערים בין עשירים לעניים בעולם המערבי. הם יודעים מהם רווחים כלואים ולמה צריך להעבירם לקופת המדינה לפני שמקצצים בקצבאות ילדים ובזכויות של זקנים סיעודיים. הם למדו המון על גז, נושא ערטילאי לגמרי, ומבינים כיצד הממשלה עתידה לדפוק לכולנו את העתיד בהחלטותיה על הייצוא.

ובשנתיים האלה, האם אי פעם עשתה המועצה הלאומית כלכלה נסיון למנף את הרוח הזאת ולצאת בתוכנית לאומית-כלכלית לחינוכם של האזרחים במושגי יסוד בכלכלה? לא זכור לי. ובשנתיים האלה, כשהרשתות החברתיות מאפשרות לנו להחליף מידע ודעות כפי שלא יכולנו בעבר, נהיינו מסוכנים לאליטות הכלכליות ולעושי דבריהם בממשלה. כל כך מסוכנים, עד שיוג'ין קנדל חושב כי האיום הגדול על הדמוקרטיה איננו הכיבוש, השחיתות, הגזענות, העוני, המיליטריזם, הקסנופוביה – אלא אנחנו, שמדברים על כלכלה. אנחנו איום אסטרטגי. אני גאה להיות חלק מן האיום האסטרטגי הזה. לא על הדמוקרטיה הוא מאיים כי אם על הפלוטוקרטיה. על שלטון הריכוזיות והטייקונים, עושי דבריהם באוצר ומלחכי פנכתם בכנסת.

תרגיש חופשי להמשיך לפחד, יוג'ין קנדל."

מאז המחאה החברתית המאבק בפופוליזם הוא אחד הנושאים המרכזיים בבלוג הזה, אך במקביל לכך אני גם תומך נלהב בחינוך כלכלי ובהגברת המודעות הכלכלית בקרב הציבור הרחב. לא צריך להיות פרופסור לכלכלה על מנת לקרוא ולהבין את תקציב המדינה, לבקר את נגיד בנק ישראל או לגבש דעה לגבי מדיניותו של יאיר לפיד. לפי דבריהם של מלמד וקנדל נראה לכאורה שישנה סתירה בין שתי המטרות האלו, בין הרצון לשתף את הציבור בוויכוח הכלכלי לבין הרצון להימנע מפופוליזם. האם הסתירה הזו מחויבת המציאות? מהו המקור שלה?

ספקנות וביקורתיות

הספקנות והביקורתיות הן מאוד באופנה כיום. מצד אחד ישנו האידיאל שמגיע מהצד המדעי, ומתבטא בתנועה הספקנית בישראל ובבלוגים כגון מדע אחר. שם הדגש הוא על השיטה המדעית, על עקרון ההפרכה של קארל פופר, והאויבים הם לרוב פסאודו-מדענים מעולם הרפואה ומתחומים אחרים. מהצד השני ישנו את האידיאל של החשיבה הביקורתית המגיע מהפקולטות למדעי החברה והרוח, עם מסר דומה: מוסדות חברתיים וסיפורי היסטוריה מעוצבים לא בהתאם לטובת הכלל או לאמת האובייקטיבית, אלא בהתאם לאינטרסים של אליטות רחבות יותר או פחות (בעלי ההון, בהירי עור ממוצא אירופאי, זכרים), וחשיבה ביקורתית אמורה לשחרר אותנו מתפיסות מקובעות ולעזור לנו לראות את האופן שבו העולם באמת עובד.

הבעיה המרכזית עם האידיאלים הללו היא הסתירה ביניהם לבין האופן שבו אנשים יכולים לפעול בעולם האמיתי. לאף אחד מאיתנו אין זמן להתעמק בכל נושא ונושא, ולכן כולנו בפועל, ספקנים ולא ספקנים, נאלצים להאמין. למשל, יצא לי בעבר להתווכח עם אנשים על ההתחממות הגלובאלית. קראתי ספר או שניים על הנושא, אבל אני רחוק מלהיות מומחה, והדעה שלי בנידון מבוססת על אמונה: אני מאמין שההתחממות אמיתית ונגרמת על ידי פעילות אנושית, מכיוון שהבנתי שזהו הקונצנזוס המדעי בתחום. למעשה, אני מאמין שהממסד המדעי הוא אמין, ומכאן נובעת האמונה שלי לגבי ההתחממות הגלובאלית. אני לא מכיר את העדויות לעומק, אני לא מכיר את המדענים לעומק, ויש לי היכרות שטחית למדי עם הממסד המדעי. אבל אני מאמין בו, למרות שאני יודע שיש לו גם חסרונות. אי אפשר לטעון ברצינות שהדעה שלי מבוססת על אותם שני ספרים שקראתי, מכיוון שאין לי שום דרך לדעת עד כמה הם אמינים ואני לא מכיר לעומק את הטיעונים מכל הצדדים. אני לא באמת ספקן. באותו אופן, גם כאשר אנחנו נדרשים לגבש דעה לגבי המוסדות המקיפים אותנו אנחנו לרוב לא מבצעים חקירה אובייקטיבית, אלא פשוט מאמינים למישהו אחר שטוען שהוא ביצע חקירה כזו. אמונות יכולות להיות מאוד מבוססות או מאוד לא מבוססות, אבל הן עדיין אמונות. כולנו פועלים באופן הזה, גם אלו הטוענים לבעלות על חשיבה ביקורתית או ספקנות.

כיצד אנחנו בוחרים למי להאמין כאשר קיימות אפשרויות סותרות? כאן נכנסות לפעולה אמונות בסיס שיש לכל אחד מאיתנו לגבי העולם, אמונות שלרוב נובעות מהאופי שלנו או מדמות סמכותית בעברנו, ולא מידע כלשהו שרכשנו בכוחות עצמנו. אנחנו נסטה באופן חריף מהאידיאל הספקני-ביקורתי, ופשוט נאמין לאותו המומחה שמאשר את אמונות הבסיס שלנו. זוהי הבחירה הנוחה ביותר מבחינה פסיכולוגית, מכיוון שהשאיפה האנושית הבסיסית של כולנו היא לא להגיע למעיין הידע הטהור והאובייקטיבי אלא להרגיש טוב עם עצמנו, להימנע מדיסוננס. גם כאשר אנשים נדרשים לבחור האם לחקור נושא כלשהו יותר לעומק, הם לרוב יחקרו רק באותו הכיוון שיכול לחזק את אמונות הבסיס שלהם – למרות שלפי האידיאל הספקני הם אמורים לחקור בדיוק בכיוון ההפוך ולנסות להפריך את האמונות של עצמם כל הזמן (אני אגב מנסה לפעול באופן הזה, ולכן אני קורא גם ספרים של כותבים שאני לא מסכים איתם, אבל אם נודה באמת זה די מתסכל ומשעמם…).

ככל שנתקרב יותר לתחומי ידע עמומים, היכן שקשה לערוך ניסויים מדעיים ולקבל הוכחות חד משמעיות, נראה שהאידיאל הספקני-ביקורתי מתחיל לקבל תפנית מדאיגה. גופים שונים מנסים לנצל אותו על מנת להילחם נגד הממסד המדעי, כאשר משתלם להם לעשות זאת. למשל, בשנת 2008 יצא ספר אמריקני בשם "Doubt is Their Product", המתאר כיצד מדענים שעבדו בשירות יצרני הסיגריות הצליחו במשך שנים לעורר ספקות לגבי מחקרים שהראו שסיגריות פוגעות בבריאות. בשנת 2010 יצא ספר דומה בשם "Merchants of Doubt" שממשיך את הטיעון הנ"ל גם לגבי ההתחממות הגלובאלית והחור באוזון, וחברות מסחריות שרצו למנוע רגולציה הקשורה לנושאים אלו (לא מזמן הופיעה כתבה מעניינת בנושא בכלכליסט, הכוללת מקרים נוספים). הספרים האלו מראים כיצד אינטרסים כספיים מסוגלים להתחבא מאחורי האידיאל הספקני-ביקורתי, במקרים בהם קשה להוכיח דברים באופן חד משמעי. לכל מתודולוגיה מדעית יש חסרונות, ותמיד ימצאו המדענים שיהיו מוכנים למכור את יושרם המקצועי תמורת סכומים גבוהים מספיק, ולתקוף את עמיתיהם למקצוע. כמובן, גופים מחויבים אידיאולוגית משתמשים באותה הטקטיקה על מנת לתקוף מדענים (או כלכלנים) שפוגעים באמינות האידיאולוגיה החביבה עליהם.

כך, לא רק שהאידיאל הספקני-ביקורתי אינו תואם את טבע האדם ואינו עוזר לנו לגבש עמדה ביום-יום – הוא גם מסוגל לשמש כנשק בידי אלו שרוצים להסתיר את האמת מההמונים.

המקדונלדס של עולם הכלכלה

הדברים שכתבתי נכונים גם לעולם הכלכלה. כאשר אנשים מחליטים ללכת וללמוד יותר על כלכלה או לשמוע מומחים כלכליים שונים, הם לא פועלים לפי האידיאל הספקני. אם הם מלכתחילה נטו לכיוון השמאלי-רדיקאלי (או שחבריהם נמצאים שם) הם יקשיבו להרצאות של ירון זליכה, יקראו את הספר של יחימוביץ', יעשו מנוי לבלוג "הכלכלה האמיתית" ויתחברו לכל קבוצות הפייסבוק של המחאה החברתית וגרורותיה. אם הם מלכתחילה נוטים לכיוון ימני יותר הם יעשו מנוי לאתר "מידה", ואולי גם יתחברו עם קבוצות הפייסבוק של התנועה הליברלית החדשה וגרורותיה.

כך או אחרת, הם יחפשו וימצאו תמיכה שתאשר את נטיות הבסיס שלהם, ותוסיף להם ביטחון עצמי בצדקתם. הם לא יתחילו פתאום באמצע החיים לעשות תואר ראשון בכלכלה, ולא ינסו לגבש את דעתם באופן רציונאלי תוך כדי קריאה של כמה עשרות ספרים של טובי המומחים בעולם. למי יש זמן לזה? כן, יש כאלו שמסוגלים לשמור על ראש פתוח יותר מאחרים, אבל המגמה של רדיקליזציה היא לחלוטין צפויה, לפחות בשלבים הראשונים. אנשים רוצים לשמוע אמירות ברורות שהם יוכלו להבין בקלות, אמירות שיאשרו את הנחות הבסיס שלהם ויתוו כיוון חד משמעי לפעולה. אי אפשר להאשים אותם על כך, זה פשוט אנושי.

הכיוונים הקיצוניים, מימין ומשמאל, הם המקדונלדס של עולם הכלכלה. כמו ההמבורגרים במקדונלדס הם קלים לעיכול, טעימים, מושכים, מהירים להגשה ופשוטים להבנה. במרכזם של כל הרעיונות הרדיקאלים עומדים "טובים" ו"רעים" שקל להבדיל ביניהם, וכל מה שנותר לנו זה לבחור צד ולצאת להפגין בזעם. כאשר אני ממש רעב, או כשאני רוצה לפצות את עצמי על משהו ארוחת ג'אנק נראית כמו רעיון טוב, אבל בטווח הארוך הבריאות נפגעת. באותו אופן, גם הרעיונות הרדיקאליים מושכים את הרעבים לידע ואת הזועמים, והם גם יפגעו בהם בסופו של דבר – או דרך הפגיעה בכלכלתה של המדינה, או דרך האכזבה האישית שהם יחוו כאשר האידיאלים היפים יתנפצו על חומת המציאות.

זה לא עניין של אינטליגנציה. הכרתי אנשים מאוד אינטליגנטים שנתפסים בקלות לכל רעיון חתרני מספיק שחולף בסביבתם, והכרתי אנשים פשוטים לכאורה שמפעילים ספקנות בריאה כשמישהו טוען שיש לו תרופת פלא לכל בעיותיה הכלכליות של המדינה. זה עניין של נטיות הבסיס שלנו – עד כמה הן חזקות, עד כמה אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים, מה הסיכוי שאנחנו מותירים לאפשרות שאנחנו טועים. לפי ניסיוני דווקא בעלי תארים אקדמאיים מתקדמים לוקים לרוב בביטחון יתר ונופלים לבורות הרדיקאליים יותר בקלות מאשר האדם הממוצע ברחוב. אחת הדוגמאות לכך היא העמדה הכלכלית הנפוצה של פרופסורים במחלקות לסוציולוגיה, היסטוריה ואולי גם מדעי המדינה בארץ, שהיא מאוד קיצונית, וכך דורות של סטודנטים יוצאים מהפקולטות האלו עם תפיסה עקומה לחלוטין של המציאות הכלכלית (במחלקות לכלכלה, אגב, כמעט שלא מדברים על אידיאולוגיה כלכלית).

המעגל הסגור

הרשתות החברתיות שהפכו לנפוצות בשנים האחרונות מחריפות את מגמת ההקצנה, מכיוון שהן מאפשרות לאנשים למצוא בקלות רבה יותר אנשים שחושבים בדיוק כמוהם. גם בשמאל וגם בימין ישנן קבוצות גדולות וכמעט סגורות של חברי פייסבוק שמשתפים את אותם הממים ואת אותן הכתבות, טוענים את אותם הטיעונים, ומחזקים אחד את השני בתהליך של היזון חוזר. לו כל אחד מהם היה עומד לבדו או נחשף יותר לדעות שונות, ייתכן שהוא היה נתקף בספקות מסוימים לגבי דעותיו. אך כאשר כל סטאטוס נענה בלייקים ושיתופים של חבריו הקרובים, הספקות נעלמים. כאשר אנשים כאלו נתקלים לפתע במישהו שחושב שונה מהם, הם נדהמים ומרגישים בלבול עמוק. כמה מהם שנתקלו בי כבר שאלו עבור איזה טייקון אני עובד (אף אחד, לצערי), או חסמו אותי. היו לי חברים ומעריצים של הבלוג שהקשר איתם נותק אחרי המחאה החברתית.

בתוך המעגלים החברתיים הסגורים האלו הדעות הופכות ליותר קיצוניות, מפני שאין מי שיאזן אותן. ניחושים הופכים להשערות, והשערות הופכות לאמיתות מבוססות שאסור לערער עליהן. מידע התומך בנטיות הבסיס של חברי הקבוצה מועצם ומופץ שוב ושוב, ומידע הסותר אותן מסונן במהרה החוצה. ספקנים "אמיתיים" עלולים למצוא את עצמם מנודים מבחינה חברתית, ולכן הם מסתירים את ספקותיהם או נוטשים את המעגל.

כאשר המעגלים האלו הולכים ומתחזקים במשך שנים רבות, הם עלולים להוליד בסופו של דבר את אותם העשבים השוטים הרואים באלימות דרך לגיטימית לתקן את מה שמקולקל בעולם. מלבד אקטים בודדים של ונדליזם נראה לי שהשמאל הישראלי רחוק משם, ואני מקווה שהוא לא יגיע לכך בעתיד.

חסרונותיה של הצניעות

צניעות היא תכונה שהופכת אנשים מוצלחים לפופולאריים. הציבור הרחב לא אוהב את המתנשאים או את אלו הטוענים שעבודה קשה לאורך שנים רבות היא המפתח להצלחה; הוא אוהב את אלו המצהירים שהם בעצם לא כל כך חכמים ומוכשרים, אלא רק "סקרנים" או "בעלי דמיון", בסך הכל סוג של ילדים שלא התבגרו. למשל, אלברט איינשטיין הוא אחת הדמויות ההיסטוריות הפופולאריות ביותר בעולם המדע, בין השאר תודות לציטוטים כמו אלו:

"דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם."

"אין בי כישרון מיוחד, אבל יש בי הרבה סקרנות."

"הדבר שהכי חשוב לאיש מדע, זה לא התעודות, לא מספר שנות הלימוד, וגם לא הניסיון שלו, אלא האינטואיציה שלו."

לריצ'רד פיינמן ולאחרים יש ציטוטים דומים, שהמכנה המשותף להם הוא צניעות, ותפיסה שאומרת שמדע זה משהו נחמד שכל אחד יכול לעסוק בו, כל מה שנדרש זה קצת סקרנות, דמיון וחשיבה מחוץ לקופסה. זו כמובן שטות; אדם נדרש ליכולת מתמטית לפחות ברמה של העשירון העליון של האוכלוסיה לפני שהוא יכול בכלל לשקול לעשות תואר ראשון בפיזיקה (וגם לאיינשטיין מן הסתם הייתה יכולת כזו, למרות המיתוסים המפורסמים), וגם זיכרון מצוין, תפיסה מרחבית ותכונות נוספות הן הכרחיות. על מנת להבין את התיאוריות הקיימות או לפתח חדשות נדרשות שנים ארוכות של לימוד וצבירתו של הרבה מאוד ידע. רוב מכריע של האנשים לעולם לא יוכלו להיות מדענים, לא משנה עד כמה הם סקרנים, ולא יוכלו להבין תיאוריות מדעיות או לפתח חדשות ללא ידע בסיסי. ציטוטים כאלו ואחרים יוצרים מצג שווא לפיו הידע זניח בהשוואה לדמיון ולאינטואיציה, וכל אחד יכול להתבטא בנושאים מדעיים.

גם כלכלנים מנסים לעיתים לרכב על גל הצניעות הפופולארית, ולהתבטא נגד הדיסציפלינה שלהם. בין השאר הם מודים שהמודלים רחוקים מהמציאות, שהתחזיות לא מדויקות מספיק, שההנחות לא מבוססות, ועוד. בדבריהם הם מצטרפים ללא-כלכלנים רבים שמבקרים את המתודולוגיות הכלכליות מכיוונים שונים, אך מכיוון שהם עצמם כלכלנים המשקל שלהם רב הרבה יותר.

הצניעות הזו חשובה ונכונה, אבל יש לה אפקט לוואי שכולם מתעלמים ממנו: פיחות בחשיבותו של הידע. האדם הממוצע מהרחוב שומע על כלכלן שיורד על המודלים הכלכליים של חבריו, ומקבל את הרושם שכלכלנים בעצם לא יודעים יותר ממנו על התחום שאותו הם חוקרים כבר עשורים רבים. מבחינתו של הכלכלן הוא בסך הכל התבטא בצניעות ובביקורתיות והצביע על פגמים אמיתיים במתודולוגיה, אבל המסר שהקורא סופג קיצוני הרבה יותר. נוצרת שחיקה במידת האמון שהציבור נותן במומחים מהזרם המרכזי. אם ידע ממילא אינו חשוב, למה בכלל לטרוח ולהקשיב או ללמוד על מנת לרכוש אותו? כל בני האדם בטוחים הרי שיש להם המון דמיון ואינטואיציה, ואיינשטיין טען שזה מספיק. למזלו של איינשטיין, בעיות פיזיקאליות לרוב לא דורשות הכרעה פוליטית. בעיות כלכליות כן, ואם הציבור מאמין שאין חשיבות לידע אז אין גם צורך בכלכלנים על מנת לקבל את ההחלטה הנכונה בנוגע ליצוא הגז או לריבית שקובע בנק ישראל.

אבל למעשה ישנה חשיבות עצומה לידע, גם אם המודלים המאקרו-כלכליים לא יכולים לחזות משברים פיננסיים שנתיים מראש, גם אם הידע הוא חלקי. לא ניתן למנות לנגיד בנק ישראל אדם שאינו מבין את הקשר בין שער המטבע להיקף היצוא או את הקשר בין אינפלציה לאבטלה. לא ניתן לערוך דיון במדיניות הפיסקאלית הרצויה למדינת ישראל מבלי להבין את הקשר בין מיסוי לצמיחה. כלכלנים, למרות המגבלות של המתודלוגיות שלהם, עדיין בדרך כלל מבינים את הקשרים האלו יותר טוב מאשר לא-כלכלנים. יש להם ידע המבוסס על ניסיון רב שנים של מדינות רבות. חלק מהדברים קל יותר להסביר לציבור הרחב, חלק מהדברים קשה להסביר, אבל העובדה היא שהידע הוא חשוב.

הזלזול בידע והשחיקה במידת האמון במומחים מהזרם המרכזי מצטרפים לאותה חיבה לרעיונות קלים לעיכול ולתפוצתן של הרשתות החברתיות, ומעצימים את התנועה בכיוון השוליים הקיצוניים.

מעורבות ציבורית ללא פופוליזם

אחרי שהבנו את מקורותיו של גל הפופוליזם, נעבור לשאלה הבאה: האם ניתן לקיים מעורבות ציבורית ללא פופוליזם. השאלה הזו חשובה, מכיוון שקיים גם צד נוסף למטבע שאותו לא הזכרתי עד כה – שחיתות. כתבתי שישנה שחיקה באמון הציבור במומחים, אבל אם נלך לכיוון הקיצוני השני, לעולם שבו הציבור נותן אמון מלא ומוחלט במומחים, נקבל מצב שבו למומחים יש תמריץ חזק להפוך למושחתים. כאשר לקבוצה קטנה של אנשים יש מונופול על הידע הם לא יחלקו אותו לאחרים מרצונם החופשי, אלא ישתמשו בו על מנת למקסם את הכנסותיהם. מעורבות ציבורית נדרשת על מנת לשבור את המונופול הזה ולמנוע מקבוצות אינטרסים צרות לסחוט את המערכת לטובתן באופן חוקי או לא חוקי.

ניתן לקיים מעורבות כזו גם מבלי לגלוש לשוליים הקיצוניים, ויש לכך דוגמה מהשנים האחרונות: הסדנא לידע ציבורי. מדובר בעמותה ששמה לה למטרה להגביר את השקיפות במערכת הציבורית על ידי פרויקטים כגון אתר התקציב הפתוח (שנבנה בשיתוף עם השר לשעבר מיכאל איתן), אתר כנסת פתוחה, ואתר המעקב אחרי ביצוע המלצות דוח טרכטנברג. רק לאחרונה פרסמה העמותה המחשה גרפית נאה של ההבדלים בין תקציב 2013-2014 לבין תקציב 2012. בעולם מושלם לא היה בכלל צורך בעמותה כזו, והנתונים המוחזקים בידי גופים ממשלתיים היו מפורסמים באופן קבוע על ידי הממשלה ומונגשים לשימוש מוסדות המחקר והציבור הרחב. אך בעולם שלנו הנתונים האלו לא רק שאינם מפורסמים בפומבי – בפרויקטים שבהם השתתפתי בעבר הופתעתי לגלות שגופים ציבוריים המקבלים מימון מלא מהממשלה לא מוכנים אפילו לחלוק ביניהם את הנתונים, כאשר קיימים מאבקי כוח פנימיים.

אם נתייחס לדבריו של קנדל, אז הסדנא לידע ציבורי אכן לא מתמקדת בצמיחה או בחלוקת העוגה, אבל לא תמצאו שם פופוליזם והאשמות, רק רצון ביותר שקיפות. אם נתייחס לדבריה של מלמד, אז אנשי הסדנא לידע ציבורי אינם טוענים שהם מבינים יותר טוב מהמומחים מהו האחוז מכמות הגז שרצוי ליצא לחו"ל, ויש להם את הפוטנציאל להיות מסוכנים לא רק לעשירים, אלא לכל קבוצות הלחץ במשק.

דוגמה נוספת למאבק דומה וצודק הוא מאבקן של סתיו שפיר ושלי יחימוביץ' נגד הלוביסטים בכנסת (ראו למשל כאן). ייתכן שישנו צורך אמיתי בקיומם של לוביסטים, אבל ללא פיקוח מתאים וללא שקיפות מספקת הם נותנים למגזר העסקי כוח שאין לציבור הרחב.

באופן תיאורטי, המאבק הציבורי היחיד הנדרש במדינה דמוקרטית הוא מאבק בעד שקיפות. מכיוון שאנחנו ממילא מסוגלים לבחור את הפוליטיקאים מדי ארבע שנים, כל מה שדרוש לנו על מנת לבנות מערכת הפועלת לטובתנו הוא ידע אובייקטיבי ומלא לגבי הפעילות המתמשכת שלהם.

באופן מעשי יתכנו מקרים שבהם נדרש מאבק ציבורי עבור נושאים אחרים, כאשר כל המועמדים בבחירות וכל כלי התקשורת המרכזיים מתעלמים מאותם הנושאים, מתעלמים מהלך הרוח הציבורי. דוגמה לכך היא המאבקים של השחורים בארצות הברית באמצע המאה הקודמת.

אני לא חושב שזה המצב במדינת ישראל לגבי הנושאים העולים במחאות מהשנים האחרונות כגון הגז הטבעי, מחירי הדיור ואי השוויון בהכנסות. נראה שהשמאל בישראל עדיין לא השלים עם היותו מיעוט, ועם ההישגים העלובים שלו במערכות הבחירות של העשור האחרון. כותבים מהשמאל מנסים לצייר תמונה של פגיעה בדמוקרטיה, למשל כשהם טוענים שההחלטה על הגז הטבעי צריכה לעבור בכנסת, אבל הם שוכחים שלממשלה יש רוב בכנסת והיא יכולה להעביר שם כל חוק שתרצה. טיעון אחר שהם מעלים, לפיו התקשורת מושפעת מאינטרסים של טייקונים ולא מדווחת מספיק על מחאות חברתיות שנוגדות את אותן האינטרסים, נראה מגוחך לחלוטין לכל מי שקורא את Y-net, דה-מרקר או כלכליסט באופן קבוע. השמאל הישראלי לא סובל מאפליה בסיקור התקשורתי ולא מניסיונות ימניים לפגוע בדמוקרטיה; הוא סובל ממגמות דמוגרפיות שמקורן בילודה נמוכה יחסית ושיעורי הגירה גבוהים יחסית לחו"ל. מה לעשות, בדמוקרטיה המספרים חשובים.

סיכום

כאשר העולם נכנס לתקופה של מיתון כלכלי, האידיאל הספקני-ביקורתי מסוגל להוביל את הציבור הזועם להקצנה אידיאולוגית ולזלזול בידע. מגמה כזו רק תחריף את המשבר, כאשר ממשלות יתקשו ליישם מהלכים כואבים ויאלצו לפעול באופן פופוליסטי, שרי אוצר ינסו לגלגל את החובות אל הקדנציה הבאה, ואנשים איכותיים יסרבו להתגייס למערכת הציבורית.

אך מעורבות ציבורית לא חייבת להוביל למקום של פופוליזם. קיימת גם מעורבות ציבורית מהסוג הנכון: מעורבות המכבדת עמדות שונות, החותרת לצבירת ידע ולשקיפות, ולא למציאה מהירה של אשמים, עריכת משפטי שדה והוצאות המוניות להורג בכיכר העיר. מעורבות מהסוג הזה תיצור מערכת כלכלית הפועלת לטובתם של האזרחים מבלי לפגוע בכלכלת המדינה.

מן הראוי שהגורמים השפויים במחנה השמאל יתעוררו במהרה וימנעו את מגמת ההקצנה הרדיקאלית. אנשים כגון אבישי ברוורמן ואראל מרגלית יכולים וצריכים להוות אלטרנטיבה שפויה לפוליטיקאים יותר פופוליסטים במפלגת העבודה, למבול הצעות החוק שאין להן סיכוי לעבור, ולצעירים המובילים את העדר הזועם הנוהר מהפגנה להפגנה. אם הם יתנהלו בחוכמה בהחלט ייתכן שהם יצליחו למשוך אליהם את מצביעי מפלגות המרכז, והשמאל יגלה להפתעתו הרבה שהוא מסוגל לנצח בבחירות. אך אם המגמה הקיימת מאז המחאה החברתית תימשך ותתרחב גם לצעירים ישראלים מהמרכז ומהימין, בסופו של דבר הפוליטיקאים והפקידים המנהלים את כלכלת המדינה יכנסו למצב של שיתוק, וכולנו ניפגע מכך.

Read Full Post »

Older Posts »