Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הרשומות האהובות עלי’ Category

החופש לנעול קרוקס

החלק הקשה ביותר בלהיות הורה הוא הפחד מאובדן שליטה. לדברים אחרים – חיתולים מלוכלכים, מחסור קבוע בשעות שינה, להתעורר בשש וחצי בבוקר ביום שבת ממכות חרב פלסטיק – מתרגלים מהר (הרבה יותר מהר ממה שחסרי-ילדים חושבים), ורובם חולפים ממילא עם הגדילה. הפחד מאובדן השליטה בגורלו של הצאצא, לעומת זאת, ממשיך. אתם מפחדים להשאיר אותו בגן עם אנשים זרים ותינוקות אחרים; מפחדים כאשר הוא חולה ואין לכם יכולת לעזור לו; מפחדים כאשר הוא לא מספר לכם בפירוט מספק מה עבר עליו בבית הספר, למרות שברור לכם שהוא מוטרד; מפחדים לשלוח אותו לצבא בגיל שמונה עשרה. ככה זה, כולנו חולי שליטה. גם בגורל שלנו אין לנו את השליטה שהיינו רוצים שתהיה לנו, ולגבי ילדינו המצב קשה הרבה יותר.

נושא נוסף שבו יש לנו שליטה מועטה מדי הוא החברה, האנשים שחיים סביבנו. אני, למשל, נורא הייתי רוצה שיהיו במדינה יותר אנשים שיאהבו את הספרים שאני אוהב, את הסרטים שאני אוהב, את המוזיקה שאני אוהב. ישנם אנשים שנורא היו רוצים שיהיו במדינה יותר אנשים שיסכימו עם דעותיהם הפוליטיות, או יחלקו עימם חיבה לרעיונות דתיים מסוימים. למעשה, חופש אינו אחד הערכים החשובים בעיני רוב בני האדם. רובנו נלחמים למען החופש לבחור משהו רק כאשר קיים מישהו שמונע מאיתנו את הבחירה באפשרות החביבה עלינו. אם היה חוק שאוסר על נעילת נעלי קרוקס, חובבי הסנדלים לא היו נאבקים על מנת לבטל אותו, וגם לא חובבי נעלי הספורט. הם הרי חושבים שחובבי הקרוקס טועים, מדובר במפגע אופנתי מזעזע, אז למה להילחם עבור החופש שלהם לטעות? ומה אם במקרה ייוולד לנו ילד שיתפתה בעקבות ביטול החוק לרכוש נעלי קרוקס? אנחנו לא נוכל לשלוט בכך! זה יהיה אסון!

אבל החופש לבחור הוא גם החופש לטעות (וחובבי הקרוקס כמובן טועים, זה מכוער). הם בלתי נפרדים, ולא ייתכן אחד ללא השני.

 

העלה הירוק כסמל

אם הייתם אומרים לי לפני חצי שנה שאני הולך לכתוב את המצע הכלכלי של מפלגת עלה ירוק לכנסת הקרובה הייתי מתפקע מצחוק. ניסיוני עם סמים קלים מסתכם בסך הכל בשלוש תקריות נפרדות לפני שנים רבות, שלושתן לא זכורות לי בתור חוויות מלהיבות במיוחד. אני חנון-על, מעולם לא היו לי חברים שניתן לכנותם "סטלנים", אני בקושי שותה אלכוהול, והאלמנט היחיד המגניב בחיי הוא אשתי.

עלה ירוק

אבל בחודשים האחרונים התרחש משהו: חברים מהתנועה הליברלית החדשה חברו למפלגת עלה ירוק. האנשים שהובילו את המפלגה בבחירות האחרונות ובאלו שלפניהן כבר לא שם; במקומם ישנה קבוצה של אנשים שתומכים בלגליזציה של סמים קלים כחלק מאג'נדה רחבה הרבה יותר של חופש אישי.

למרות המצע המצוין שכתבו חברי התנועה, במשך זמן רב לא התלהבתי מהרעיון. יש פשוט כל כך הרבה דברים חשובים יותר מלגליזציה של קנאביס במדינה שלנו. מה עם שינוי שיטת המשטר? פירוק המונופולים הגדולים? הפחתת מכסים? מלחמה נגד קבוצות לחץ מכל הסוגים והמינים? מרבית הנושאים האלו נמצאים במצע, אבל בתפיסה הציבורית עלה ירוק מתקשרת לפרסומות המשעשעות של קופטש מהבחירות הקודמות. לא חבל לזרוק את כל העקרונות היפים מאחורי החזות המפוקפקת הזו?

אבל ניתן לחשוב על הנושא מכיוון אחר, מעט שונה:

ניתן לחשוב על הקנאביס בתור סמל.

 

הפחד מאובדן שליטה

הקנאביס הוא הסמל המודרני המובהק ביותר לפחד הבסיסי מאובדן שליטה.

כל הטיעונים האוטומטים נגד שיפור כלשהו במעמדו החוקי של הקנאביס מתייחסים לאובדן שליטה: מה נעשה עם הילדים? איך נמנע מהם להתמכר? איך נמנע מהם לנהוג תחת השפעת הסם? איך לא נאבד שליטה? השאלות האלו כבר נשאלו ונענו לגבי האלכוהול, ונענו לגבי הקנאביס במדינות רבות שבהן מתקיימת אי הפללה, אך הפחד נשאר. כאשר הקנאביס נאסר לראשונה בארצות הברית, בשנת 1937, נערך נגדו מסע שלם של דמוניזציה באמצעי התקשורת, ויוחסו לו שלל תופעות לוואי שקריות. יש כאלו הטוענים שהוא נאסר מלכתחילה בגלל אינטרסים עסקיים שונים, אבל גם אם האינטרסים האלו שיחקו תפקיד מאחורי הקלעים, הסיבה הישירה לתמיכה של מספר רב של אנשים בנושא היא פחד מאובדן שליטה – אותו הפחד המוסרני שהוביל לתיקון ה – 18 לחוקת ארצות הברית ולתקופת היובש.

אני לא אעלה כאן את מכלול הטיעונים בעד ונגד. חבל על המקום. בסופו של דבר, אין סיבה הגיונית שלא לאפשר לגליזציה של סמים קלים תחת פיקוח דומה לזה שמיושם בכל הנוגע לאלכוהול, או לפחות אי-הפללה, כפי שעשו מדינות רבות בעולם המערבי (ביניהן חלק ממדינות ארצות הברית, ספרד, איטליה, בלגיה, כמובן הולנד, ועוד):

File:World-cannabis-laws.png

התרשים לקוח מכאן

הפחד מאובדן השליטה הוא האויב הגדול ביותר של החופש. הוא זה שהוביל במאה השמונה עשרה את האליטות שהתנגדו להרס היצירתי שחוללה המהפכה התעשייתית, ובמאה התשע עשרה והעשרים את המתנגדים להרחבת הדמוקרטיה, למתן זכויות הצבעה לנשים ושחורים, לחינוך לכל שכבות העם וכך הלאה. הפחד מאובדן השליטה הוא שהוביל את הזרמים השמרניים בכל הדתות להתנגד לשינויים ולפתיחות, והוא גם מה שמוביל כיום את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, הגורסת כי יש צורך בממשלה חזקה על מנת שלא נאבד שליטה על השוק הלא-חופשי.

למפחדים מאובדן השליטה ישנו פתרון קבוע לכל בעיה: עוד שליטה. מחירי הדירות מפריעים לנו? בוא נשלוט בהם. מחירי הקוטג' עלו? אז נשלוט גם בו. ציוני התלמידים במבחנים בין לאומיים אינם מספקים? למשרד החינוך אין מספיק שליטה על בתי הספר. אי השוויון במשק גדול מדי? כנראה שצריך לשלוט בשכרם של העשירים ביותר והעניים ביותר, ואם זה לא יספיק אולי פשוט נשלוט בשכר כל העובדים וזהו. עוד פקחים ועוד חוקים ועוד ניסיונות לשלוט בכל מאפיין של העולם הכלכלי, על מנת לעצב אותו בהתאם לאיזה שהוא אידיאל שלא התקיים מעולם. אבל המציאות הכלכלית פשוט מורכבת מדי להבנה, אפילו בדיעבד, ובוודאי מורכבת מדי לשליטה בזמן אמת. עד היום יש אינסוף וויכוחים על הסיבות שהובילו למשבר הגדול של שנות השלושים, אז איך ניתן לצפות ממישהו שיבין בזמן אמת את הכוחות הכלכליים הפועלים כיום מתחת לפני השטח, וידע לתמרן אותם ליצירתה של החברה המושלמת? זה אף פעם לא עובד.

 

יש חופש ויש חופש?

אנשים רבים לא אוהבים את השימוש שליברלים עושים במילה "חופש". הם מרגישים שאנחנו מנסים לנכס את המילה החיובית הזו לעצמנו שלא בצדק. הם כותבים, בתגובה, משהו בסגנון הבא:

"וועדי עובדים במשק מאפשרים לעובדים עניים להרוויח יותר, וכך מגדילים את החופש שלהם לצרוך יותר ולחיות חיים טובים. אז הנה, וועדי עובדים מגדילים את החופש".

זה פירוש מעט ילדותי למילה "חופש", כאילו שמשמעותה היא חופש ממגבלות, כולם חיים בעושר ואושר. בעולם האמיתי אין כזה חופש. הוא לא קיים, בכלל. וועדי עובדים בסגנון ישראלי-יווני-צרפתי-איטלקי מגדילים במקביל את מחירי המוצרים שהעניים קונים, פוגעים ביעילות המשק, והופכים את העניים ליותר עניים ולא לפחות עניים (וכמובן, במדינות שהזכרתי חברי הוועדים החזקים הם לא העניים אלא העשירים). וועדי עובדים בסגנון סקנדינבי אחראיים מספיק על מנת לחמוק מהמלכודת הזו, אבל זה אומר שהם לא מנצלים את כוחם הפוליטי על מנת לעזור לעובדים.

"אוקיי", יאמרו לי המתנגדים, "עזוב וועדי עובדים. למה שלא פשוט ניתן כמה אלפי שקלים לכל עני במדינה? זה לא יגדיל את החופש של העניים?"

לא. לתת מתנה למישהו לא הופכת את אותו מישהו ליותר חופשי. ההפך – המתנה הופכת אותו לפחות חופשי, מכיוון שהוא יתרגל לקבל את המתנה, ויפתח תלות בגורם שמחלק לו מתנות. הוא ירכוש דירה, יחליט שלא להשקיע בלימודים, או יביא שבעה ילדים לעולם מכיוון שהוא מאמין שימשיך לקבל את המתנה שלו באופן קבוע (כל עוד יהיה אזרח טוב וצייתן), והגורם שמעניק את המתנות קונה לו בעצם שליטה על חייו.

חופש אמיתי הוא לא חופש ממגבלות, אלא חופש בחירה. התפיסה הסוציאליסטית – פטרנליסטית היא בדיוק ההפך הגמור מחופש בחירה, התומכים בה מעוניינים לכפות את דעותיהם ואת טעמם על אחרים, ובפועל הם יוצרים תלות של מגזרים שלמים במתנות שהם מחלקים.

 

אז מה יהיה הלאה?

כאשר חברי בתנועה הליברלית החלו להריץ את עלה ירוק, לפני מספר שבועות, כתבתי להם בוויכוח פייסבוקי על השלבים שיהיה עליהם לעבור. בשלב הראשון, הם יהיו חייבים לנער מעצמם את התדמית הסטלנית על מנת למשוך קבוצה רחבה יותר של מצביעים, כמובן מבלי להתנער מהתמיכה הכנה בלגליזציה של סמים קלים. לפי הכתבות האחרונות על השקת קמפיין הבחירות נראה שהשלב הזה קרוב לסיומו. השלב השני, הקשה יותר, יגיע כאשר מפלגות אחרות יתחילו לראות בנו איום.

להערכתי בשלב הזה הדמוניזציה תשנה כיוון, ובמקום סטלנים הם יטענו שאנחנו ניאו-ליברלים מסוכנים, נציגים אותנטיים של מסיבת התה האמריקנית שרוצים להפריט את המשטרה, לסגור את הבנק המרכזי ולהוציא הפלות אל מחוץ לחוק. זה כמובן לא נכון. כל מי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאני רחוק מקיצוניות, וכך גם שאר חברי התנועה שאני מכיר. אנחנו כן מנסים לייצג את העמדה הליברלית הקלאסית, עמדה שבאופן אפקטיבי פשוט לא קיימת במדינת ישראל, למרות שנהוג בתקשורת להדביק אותה לבנימין נתניהו ולמפלגתו (מבחינה כלכלית אין הבדל בין חיים כץ לשלי יחימוביץ', ואם חיים כץ ודומים לו הם חלק אינטגראלי ממפלגת הליכוד, אז מפלגת הליכוד איננה מפלגה ליברלית).

המצע הכלכלי שאני כותב עבור התנועה יהווה אנטיתזה לרעיונות הפנטסטיים שהתבטאו במצע הכלכלי של מפלגת העבודה ובסרטוני התעמולה של יאיר לפיד, ולשם שינוי לא יתייחס לאיזה שהוא כוכב דמיוני שבו מדינת ישראל עשירה מספיק על מנת לממן לכל תושביה את חלומותיהם הוורודים ביותר. המצע יהיה נטוע במציאות הכלכלית העכשווית של מדינת ישראל, והערך שיעמוד במרכזו יהיה החופש: החופש לצרוך סמים קלים, החופש להתחתן, החופש לבצע פעילות עסקית, החופש להשתמש בכסף שהרווחנו ביושר, החופש ללמוד, החופש לעבוד, החופש לבחור, החופש להצליח, החופש להיכשל, החופש לטעות, ובסופו של דבר, החופש לחיות.

 

 

 

Read Full Post »

"הרס יצירתי", Creative destruction, הוא מונח נפלא שאותו פיתח במשמעותו המודרנית כלכלן אוסטרי בשם יוזף שומפטר (המונח מופיע לראשונה בכתביו של קרל מארקס). הרס יצירתי הוא הדרך שבו הקפיטליזם מחריב בהתמדה את הסדר הכלכלי תוך כדי יצירת סדר כלכלי חדש ויעיל יותר. התנאים המאפשרים קידמה כלכלית – שוק חופשי, שוויון בפני החוק, זכויות רכוש ועוד – לא לוקחים באופן סתמי מדינה מסוימת והופכים אותה לעשירה יותר. הם משנים את המדינה מהיסוד: הורסים ענפים מסוימים שאולי היו בעבר קריטיים למשק ומעלים ענפים חדשים, גורמים לבעלי ההון של אתמול לפשוט את הרגל ומצמיחים בעלי הון חדשים, הופכים שיטות עבודה ישנות לבלתי-רלוונטיות ומוחקים הסדרים כלכליים עתיקי יומין. חופש כלכלי מוביל לחלוקה מחדש של העושר ומוקדי הכוח, לחופש פוליטי ואישי, ופוגע בסופו של דבר גם במוסדות תרבותיים ואפילו בדתות ממוסדות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה הקיימת, ולכן היא בדרך כלל תתנגד לו.

 

קצת היסטוריה

המהפכה התעשייתית בבריטניה, למשל, פגעה קשות במעמד האצולה. אזרחי המדינה עברו לערים הגדולות על מנת לעבוד במפעלים, עקב המחסור בכוח האדם האצילים בעלי הקרקעות נאלצו לשלם יותר לאיכרים שעיבדו את אדמותיהם, ובעלי ההון החדשים צברו עד מהרה כוח פוליטי שאפשר להם להרחיב את הדמוקרטיה ולבטל שלל מונופולים שהיו קיימים בחסות המלך. נפגעים אחרים היו אותם עובדים שהמכונות נישלו מפרנסתם (תנועת הלודיטים), אבל למרות מעשי האלימות המפורסמים שביצעו לא היה ברשותם כוח פוליטי שהיה יכול לאפשר להם לעצור את הקדמה. לאצילים ולמלכים כן היה, ובמדינות רבות כגון האימפריה האוסטרו-הונגרית, ספרד או רוסיה הם אכן עצרו אותה. במקומות אחרים הגילדות המקצועיות היו החסם המשמעותי ביותר בפני התפתחות טכנולוגית.

דוגמה אחרת היא רומא. על פי כתביו של גאיוס סווטוניוס, בתקופת שלטונו של הקיסר וספסיאן (בין השנים 69 ל 79 לספירה), הגיע אל הקיסר אדם שהציע דרך חדשה להוביל עמודים כבדים שתחסוך בכוח אדם. הקיסר שאל "כיצד אני אאכיל את ההמונים אם הם לא יעבדו?", וסירב להשתמש בהמצאה החדשה. הוא חשש מההרס היצירתי שהיא תגרור, מהאבטלה הזמנית שתתרחש במשק עד שאותם אנשים שעסקו בהובלת עמודים ימצאו עבודות חדשות, ומההשלכות של האבטלה על היציבות הפוליטית. כאשר לאליטה יש כוח מספיק, היא מסוגלת לעצור את ההרס היצירתי. בספרם המצוין, why nations fail (אחד הספרים החשובים שקראתי, ברגע שאסיים אותו אקדיש לו רשומה נפרדת), טוענים דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון כי רוב ההמצאות הרומיות פותחו בתקופת הרפובליקה, מפני שבתקופה הזו לאליטה השלטת היה פחות כוח להתנגד להרס יצירתי מאשר בתקופת הקיסרים. הם מתארים שם שלל דוגמאות אחרות לאליטות בתקופות שונות ומדינות שונות שהתנגדו להרס יצירתי.

לכאורה נראה שהעניים והמנוצלים, כגון הלודיטים, הם אלו שמתנגדים להרס היצירתי, אבל זו טעות להתמקד בהתנגדות שלהם. קודם כל, מפני שאין להם באמת כוח פוליטי וכלכלי לשנות את המציאות, ולכן ההתנגדות שלהם פחות חשובה. ודבר שני, מפני שהם לרוב לא מבינים מהו האינטרס העצמי שלהם. הם לא מבינים שבטווח הארוך ההרס היצירתי הוא מה שמבטיח להם ולקרוביהם מחירי מוצרים נמוכים ורמת אבטלה נמוכה. האליטות, לעומת זאת, כן מבינות את זה, ומתנגדות מכיוון שיש להן אינטרס חזק להתנגד – הרס יצירתי יביא איתו אליטות חדשות.

 

האם ארצות הברית צריכה לייצר כלי רכב?

גם במדינות מערביות מודרניות אליטות מנסות להתנגד להרס יצירתי. למשל, תעשיית הרכב האמריקנית הלא-יעילה הצליחה לגרום לנשיא אובמה להציל אותה מקריסה בשנים האחרונות. על פי הדיונים בנידון אפשר לחשוב שאובמה הציל כאן מיליוני אמריקאים מאבטלה, אבל זו הסתכלות על הטווח הקצר. למעשה, תעשיית הרכב ממשיכה להיות מנוהלת על ידי אותם האנשים, באותם המפעלים, עם אותם חומרי הגלם והספקים והעובדים והלקוחות. אין שום סיבה להאמין שלאחר עשרות שנים של שחיקה בתחרות אל מול האסייתים, פתאום עכשיו הכל ישתנה והאמריקנים יחזרו להוביל את שוק הרכב – בייחוד כאשר עכשיו בעלי ההון השולטים בתעשייה יודעים שהממשל יציל אותם, אז למה לנסות לחדש? סביר יותר להניח שתעשיית הרכב האמריקנית תמשיך לדשדש, ואולי תזדקק להצלה נוספת במשבר הכלכלי הבא.

אם אובמה היה נותן לתעשיית הרכב לקרוס האבטלה בארצות הברית הייתה גדלה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנשים היו מוצאים עבודות חדשות, והכסף והמאמצים שהושקעו בייצור מכוניות היו נודדים לאפיקים יותר רווחיים, אפיקים שבהם לארצות הברית יש יתרון יחסי אמיתי, כגון תעשיית ההיי-טק. העברת השקעות וכוח אדם מתעשייה כושלת הזקוקה לעזרה ממשלתית קבועה לתעשייה מצליחה בשוק חופשי יחסית גוררת איתה צמיחה שתתחלק על פני אחוז יחסית רחב מהאוכלוסייה, מכיוון שמשכורותיהם של האנשים שיעברו אל התעשייה החדשה יעלו. כמובן שכל שאר האזרחים שאינם מעורבים באופן אישי בתעשייה ירוויחו גם הם, כבר בטווח הקצר, כתוצאה מהפסקת בזבוז הכספים של הממשלה. כל מה שנדרש זה יכולת פוליטית של הנשיא להתגבר על שלב המעבר הקשה. יתכן שלאובמה פשוט לא היה מספיק כוח פוליטי על מנת להרשות לתעשיית הרכב לקרוס, אפילו אם הוא ידע שזהו הצעד החכם בטווח הארוך. ומי מרוויח מכך שתעשיית הרכב לא קרסה? העובדים מרוויחים רק בטווח הקצר. האליטה שמנהלת את תעשיית הרכב, לעומת זאת, מרוויחה מכך גם בטווח הארוך. הם יכולים להישאר מיליארדרים עוד דור או שניים לפחות.

 

סוציאליזם של חברות

למצב שבו רשת הביטחון הממשלתית ניתנת לא רק לבני אדם שנקלעו למזל רע, אלא גם לחברות שכשלו, או לכל החברות בסקטור מסוים, קוראים לעיתים "Corporate welfare" (רווחה לחברות, בניגוד לרווחה לאנשים). במצב זה ישנם סקטורים מסוימים אשר בהם בעלי ההון והעובדים זוכים להגנה מפני טלטלות השוק החופשי, וסקטורים אחרים שאינם זוכים להגנה, מכיוון שלא ניתן לסבסד הגנה עבור כולם. זה כמובן פוגע לא רק בצמיחה, אלא גם מגדיל את אי-השוויון בהכנסות וברמת היציבות. מדיניות מהסוג הזה מאפיינת מדינות ים תיכוניות כושלות, כגון יוון ואיטליה, בעוד שבמדינות מתקדמות כגון ארצות הברית או המדינות הנורדיות היא הרבה יותר נדירה.

רשת ביטחון לחברות משווקת לציבור הרחב בתור עזרה לציבור העובדים, אך ייעודה האמיתי הוא תמיכה בבעלי הון מסוימים. ברגע שהממשלה מצילה עסקים כושלים היא מבטלת את התחרות בשוק, מכיוון שלא יכולה להיות תחרות ללא מפסידים. בעלי ההון שמקבלים את העזרה הזו אינם צריכים להתחרות ויכולים פשוט להתרווח במקומם ולעשות כסף ללא מאמץ, כל עוד הם שומרים על קשריהם עם השלטון. אין יותר צורך ביצירתיות, אין יותר צורך במאמץ לייצר מוצרים טובים יותר – לשמור על קשרים זה הרבה יותר קל. רצוי לזכור את העובדה הזו לגבי בעלי ההון: הם קפיטליסטיים המאמינים בתחרות רק כאשר הם לא שולטים בשוק. ברגע שהם שולטים בשוק, או בנתח ניכר ממנו, בעלי ההון הופכים בדרך פלא לסוציאליסטים מושבעים, שיתמכו בכל מי שיעזור להם לשמר את שליטתם. ממש לא אכפת להם לשלם עוד כמה אגורות למס ירושה, או להסכים לתנאי שכר גבוהים לחברי וועדי עובדים, בתנאי שהם יוכלו להמשיך ולתחזק את המונופולים והקרטלים שלהם ולמנוע תחרות וייבוא. עובדים מעטים אולי מרוויחים בטווח הקצר מקיומה של רשת ביטחון כזו, אבל בטווח הארוך המדינה כולה מפסידה, מכיוון שהיא הופכת לענייה יותר.

 

ישראל: עיתונים מודפסים וטקסטיל

גם בארצנו הקטנטונת רק לפני זמן קצר יצאו שלל פוליטיקאים, ביניהם שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, להגנתה של העיתונות המודפסת הקורסת. גם כאן, תמיכה בעיתונות המודפסת תורמת רק לבעלי העיתונים ולבכירים שיתקשו להשתלב במדיה החדשה, בעולם שבו עיתונים הופכים לאתרי אינטרנט וכתבים צריכים ללמוד להתנהג יותר כמו בלוגרים.

דוגמה אחרת עלתה לחדשות בימים האחרונים – סגירתו של מפעל כיתן בדימונה. במשך שנים רבות, נוחי דנקנר, אותו טייקון מרושע ואכזר מעין כמוהו, מנע את סגירתו של המפעל למרות שהוא לא היה רווחי, אולי על מנת להימנע מביקורת ציבורית על עסקיו האחרים הרווחיים יותר ואולי סתם בגלל שהוא אדם נחמד. הבעלים של תעשיות הטקסטיל בארץ, מסיבות שונות, לא היו בעלי כוח פוליטי מספיק על מנת להשיג מהממשלה תמיכה שתאפשר להם להפעיל את המפעלים הלא רווחיים. אולי עלותה של התמיכה הנדרשת הייתה גדולה מדי, ואולי הפוליטיקאים לא מספיק התעניינו במה שמתרחש בפריפרייה. לכן, למזלה של מדינת ישראל, התעשייה הלא יעילה הזו נכחדה ברובה. האבטלה בערים שהסתמכו על תעשיית הטקסטיל לא גדלה בטווח הארוך, מכיוון שאנשים מצאו עבודות אחרות, במגזרים יותר רווחיים שאינם קרובים לקריסה, או שהם עברו למרכז הארץ היכן שיש עבודה. כך, כל אזרחי מדינת ישראל הרוויחו מההרס היצירתי. ברשומה שפירסמה, מאשימה שלי יחימוביץ' את הממשלה בקריסת התעשייה, שנבעה מ – "הורדה דרסטית וחסרת הצדקה של המכסים שהיו מוטלים על יבוא של מוצרי טקסטיל מהמזרח והעלאה של כל תשומות הייצור כמו מים, ארנונה וחשמל". בזכות אותה הורדה דרסטית ישראלים מכל העשירונים מסוגלים להרשות לעצמם לרכוש מכנסי ג'ינס חדשות או חולצת טי במחיר סביר, וכמובן שגם עליית מחירי תשומות הייצור היא לא מדיניות מכוונת שנועדה לבצע חיסול ממוקד בתעשיית הטקסטיל.

מקרים אחרים, כמו למשל קריסתה של תע"ש, עברו באופן פחות חלק. בכל אופן, הנקודה היא שהציבור אף פעם לא מרוויח מהנשמה מלאכותית של תעשיות גוססות או מפעלים גוססים, ואין שום סיבה להתאבל על מותם. למעשה, המדינות העשירות ביותר בעולם המערבי עשירות בדיוק בגלל שהן לא מבצעות הנשמה כזו, או מבצעות אותה פחות מאחרות.

 

מה הופך מדינות לעשירות יותר?

ממשלה קטנה יותר? מיסים נמוכים יותר? כוח אדם איכותי יותר? השקעה גבוהה יותר בחינוך ובמו"פ? מחצבי טבע? מוסדות?

יש המון גורמים שיכולים להשפיע על עושרן של מדינות באופן עקיף, אבל ישנו גורם אחד ויחיד שמשפיע באופן ישיר: הרבה חברות בין לאומיות גדולות. טבע, נטפים, אמדוקס, אלביט – חברות בעלות שני מאפיינים חשובים:

1. הן מעסיקות הרבה עובדים, בניגוד לאיזה סטארט אפ קטן שעושה הרבה רעש ואולי גם הרבה כסף אבל עבור מעט מאוד אנשים

2. הן מתחרות בזירה הבין לאומית ועושות את רווחיהן בשוק תחרותי בזכות חשיבה יצירתית ויעילות, בניגוד לשותפות באיזה קרטל מקומי שעושות את רווחיהן תודות לקשרים עם פוליטיקאים מקומיים שמטילים מכסים על יבוא ומונעים תחרות (עניין זה חשוב בעיקר במדינות בסדר הגודל של שבדיה או ישראל, ופחות במדינות גדולות כגון גרמניה או ארה"ב, שם קשה יותר להקים קרטלים ומונופולים מקומיים בגלל גודל השוק וחברות מצליחות יכולות להתבסס על השוק המקומי)

חברות בין לאומיות גדולות ומצליחות מכניסות הרבה כסף למדינה. הפרודוקטיביות של העובדים בהן גבוהה, והם מרוויחים יותר טוב מהעובד הממוצע. חברות אלו בנויות על היתרון היחסי של תושבי המדינה ביחס למדינות אחרות בעולם, ולא על קשרים בין הון לשלטון. בשבדיה, פינלנד, שוויץ, ומדינות מצליחות אחרות תמצאו מספר הרבה יותר גבוה (ביחס למספר התושבים) של חברות בינ"ל גדולות ומצליחות, בהשוואה ליוון, ישראל, איטליה וספרד. אפשר להתווכח בנוגע לגורמים התורמים להיווצרותן של חברות כאלו, אבל אי אפשר להתווכח עם השפעתן של חברות כאלו על התמ"ג לנפש. הן אלו שקובעות את העושר של המדינה (מלבד המקרה יוצא הדופן של מדינות דלות אוכלוסיה ועשירות במחצבים, כגון נורווגיה או מדינות המפרץ הפרסי).

חברות בסקטורים מוגנים, בהם לא מתקיים הרס יצירתי, לא מסוגלות להתמודד בתחרות בין לאומית כנגד מדינות אחרות שאין אצלן הגנה כזו, ולכן לא מסוגלות להפוך לחברות בין לאומיות מצליחות. הן יהיו פחות דינאמיות, הטכנולוגיה שלהן תהיה נחותה יותר, ולעובדים יהיו פחות תמריצים ליזום ולחדש. אולי ישנן מספר חברות מצליחות שעובדיהן מאוגדים, אבל תתקשו למצוא חברות כאלו שעובדיהן נהנים מחסינות כמעט מוחלטת מפני פיטורים, או חברות כאלו שהממשל המקומי מציל אותן פעם אחר פעם מקריסה על ידי הטבות שונות ומשונות. הנשמה מלאכותית על ידי הממשלה יכולה לעזור לחברה להתחרות בשוק הבין לאומי במשך מספר מוגבל של שנים ולתרום מעט לאגו הלאומי, אבל היא לא מסוגלת להפוך את המדינה לעשירה יותר, מכיוון שהיא מגיעה על חשבון משלם המיסים. רק חברה שמצליחה בזכות עצמה תהפוך את המדינה לעשירה יותר.

מכיוון שבסך הכל די משתלם לעובדים להשתייך לסקטורים המוגנים, במדינות הים-תיכוניות עובדים מוכשרים רבים מנסים להתקבל לשם, במקום לתרום לאותן חברות בין לאומיות ותחרותיות, או להקים חברות חדשות. זו אחת הסיבות לכך שהמדינות הללו נשארות עניות. אנשים איכותיים בישראל שבוחרים בקריירה צבאית אולי תורמים לביטחון המדינה, ואולי יש להם אפילו תרומה עקיפה לכלכלה, אבל תרומתם לעושר הלאומי הייתה גדולה בהרבה לו היו הולכים לעבוד בטבע, או מקימים עוד חברה בסדר הגודל של טבע. זהו כמובן פישוט מסוים של המציאות, ויש עוד שלל סיבות היסטוריות ומבניות שבגללן מדינות מסוימות מצליחות יותר מאחרות, אבל מחסור בהרס יצירתי מהווה את אחת הסיבות המרכזיות. כמובן, מדינות עשירות יותר יכולות להרשות לעצמן תשתיות מתקדמות יותר, חינוך ובריאות ברמה גבוהה יותר, כל אותם הדברים שגורמים לנו לקנא במדינות אחרות.

 

ולסיום, קצת חמלה

הרס יצירתי הוא קודם כל הרס – הרס של חיי אדם. מאחורי כל אחת מהדוגמאות שהצגתי כאן נמצאים אנשים אמיתיים, שחווים סבל אמיתי. אנשים שעבדו במשך כל חייהם במפעל מסויים, ואין להם שום רצון לנצל אחרים או להיהפך למיליונרים, הם בסך הכל רוצים להמשיך בשגרת חייהם בלי לשקוע בביצה של חרדות קיומיות. אנשים אלו אינם אשמים בכך שהמפעל שבו עבדו נהפך לפתע ללא רווחי כתוצאה מתהליך הגלובליזציה. אם הם צעירים, הם יוכלו להתגבר על ההרס היצירתי ולמצוא עבודות חדשות ואולי גם רווחיות יותר. אם הם מבוגרים, ייתכן שהם ישארו מובטלים עוד עשרות שנים, עד גילאי היציאה לפנסיה. ההרס היצירתי יתרום למדינה, אבל עבורם הוא יהיה רק הרס.

הפתרון לסבלם של אנשים אלו הוא לא עצירת ההרס היצירתי, אלא תמיכה בדרכים אחרות. המדינות הנורדיות תומכות בהם על ידי דמי אבטלה גבוהים לתקופה ארוכה המשולבים עם הכשרות מקצועיות מסובסדות. דמי אבטלה גבוהים מדי עלולים ליצור מלכודות עוני ולשחוק את ערך האחריות האישית, אבל ניתן למצוא פשרות ומנגנונים שיתמודדו עם הבעיות הללו. בכל מקרה, זהו פיתרון עדיף על עצירת ההרס היצירתי.

 

התעשיות של מדינת ישראל מתמודדות בעולם קשוח, דינאמי וגלובאלי, בתחרות שהולכת ונעשית אינטנסיבית. מיליארדי סינים, הודים וברזילאים מגלים רק עכשיו את נפלאות השוק החופשי, וביניהם קמים יזמים אשר מוכנים להתחרות ראש בראש נגד חברות מערביות בכל תחום. אין לנו שום יתרון מובנה עליהם, לא במשאבי טבע, לא בקשרים, ואפילו לא "הראש היהודי" המיתי שיכולתו להמציא לנו פטנטים הולכת ונשחקת (ראו למשל את ציוני התלמידים הישראלים במבחנים בין לאומיים). על מנת להתמודד עם התחרות, ממשלת ישראל צריכה להתנהג כמו הורה קשוח במיוחד – לא לתמוך בתעשיות כושלות ובמגזרים שבהם אין לנו יתרון יחסי, כך שכל המאמץ של אזרחי המדינה ירוכז באותם התחומים שבהם כן יש לנו יתרון שכזה, לפחות בינתיים, והמאמץ יוכל להתנייד במהירות וביעילות לתחומים חדשים לפי התפתחויות גלובאליות. הממשלה והציבור צריכים לתמוך בהרס היצירתי, ולא להתנגד לו, מכיוון שהוא הסיכוי היחיד שלנו להמשיך ולשרוד בתחרות בטווח הארוך.

Read Full Post »

הביקור

לביקור האחרון הגעתי ביחד עם אמי. שמעתי את הסיפורים על ביקוריהם של הנכדים האחרים, שיצאו בבכי מבית האבות, ואולי בגלל ההכנה הזו הביקור לא היה טראומתי כל כך עבורי. סבתא שלי הייתה דווקא ביום טוב. אותי היא כמובן לא זיהתה, לפחות לא ברגע הראשון, והיא לא זכרה שיש לי אישה או ילד, אבל את אימא שלי היא תמיד מזהה. מדי חמש דקות דאגנו להזכיר לה היכן היא נמצאת, ובכל פעם היא הופתעה מחדש. שכניה לקומה סיפרו שמדי פעם היא נכנסת אליהם לשירותים, מכיוון שאיננה זוכרת מהו החדר שלה, אבל זה לא מפריע להם מכיוון שהיא מאוד נקייה ומסודרת. היא הייתה כפופה יותר מכפי שזכרתי. כשדיברה היא דווקא דיברה לעניין, והבינה אותנו. המצב לא יחזור להיות כפי שהיה, הם לא נעשים בריאים יותר בגילאים האלו, אבל לפחות בינתיים הוא יציב. יש מקרים גרועים יותר.

מעט לאחר סיומה של מלחמת העולם התחתנה סבתי עם סבי, שאיבד בשואה את אשתו הראשונה ואת בנו הקטן. הם העפילו בצורה בלתי חוקית לארץ, נתפסו, והועברו למחנה המעצר הבריטי בעתלית. שתי בנות נולדו להם כאן במהלך השנים, אמי ואחותה. סבי נפטר מסרטן לפני כמעט שלושים שנים. כבר יותר מעשור סבתי מתלוננת על אובדן הזיכרון, אם כי במשך זמן רב נראה היה לכולנו שהיא סתם מגזימה. לפני מספר שנים הוחלט שעליה לעבור לדיור מוגן, רק ליתר ביטחון. מצבה הדרדר בקצב מתון למדי, והיו פעמים שבהן היא התבלבלה ביני לבין נכדים אחרים שלה. לפני כחצי שנה התרחשה תקרית טראומטית הקשורה ככל הנראה למטפלת שלה, ואחריה חלה הידרדרות דרמטית במצבה של סבתי, שאיבדה כמעט לחלוטין את הזיכרון לטווח הקצר.

זוהי איננה אנקדוטה נדירה. לפי כתבה בנושא אשר פורסמה במוסף של כלכליסט (על מקרה חמור יותר), 70% מהאנשים מעל גיל 80 סובלים ממגבלה כרונית, ו – 36% מהאנשים בגילאים אלו סובלים מלקות קוגניטיבית בינונית עד חמורה. זה לא רק אלצהיימר, אלא מגוון רחב בהרבה של בעיות קוגניטיביות שנקראות "שיטיון" או "דמנציה". אין כיום טיפול יעיל למחלות אלו, ולא בטוח שאי פעם יהיה. בעבר אנשים היו מתים מסרטן או התקפי לב בגילאים מוקדמים יותר, אבל היום רבים יותר מצליחים להימנע מהמחלות המסורתיות, ולהגיע לגילאים הרלוונטיים לשיטיון. אי אפשר להתחמק מהמסקנה: ישנו סיכוי לא רע שגם אנחנו נבלה כך את שנות חייהם האחרונות – תועים בבלבול בעולם אשר אותו איננו מבינים, משתדלים לפרש אותו על ידי זיכרונות שאיננו יודעים שהם בני 40 או 50 שנים, מעלים מהאוב אנשים שמתו מזמן ושוכחים את קרובינו שעדיין בין החיים, ומנסים להתנגד לתהליך שעובר עלינו ללא הצלחה. לצעירים רבים עתיד כזה נשמע גרוע ממוות, ובכל זאת עוד לא קמה תנועה ציבורית רחבה מספיק שתוכל לשנות את החוקים המאפשרים לסיים את סבלם של בעלי לקות קוגניטיבית. כיום, הזקנה היא גורם הסבל העיקרי בעולם המערבי.

הסבל הזה רק ילך ויתגבר בעתיד, בעולם עם יותר זקנים ופחות יכולת לממן שירותים רפואיים עבורם. למעשה, מעבר לסבל האישי הכרוך בעניין, הזדקנות האוכלוסייה היא אחת הסכנות החמורות ביותר כיום עבור עתידו של המין האנושי.

 

נתונים

כל העולם כולו

העולם כולו מזדקן. זהו אחוז האנשים מעל גיל 60 בעולם כולו, לפי דוח בנושא של האו"ם, בשנים 1950, 2000, ותחזית עבור 2050:

image

הזדקנות האוכלוסייה היא חסרת תקדים, ללא מקבילה בכל ההיסטוריה האנושית, והיא תשפיע על כולנו. זהו תהליך וודאי ובלתי הפיך – מאוד לא סביר שלפתע תתרחש תופעה כלל עולמית של ילודה בשיעורים גבוהים או קיצור תוחלת החיים שתשנה את התחזיות. בני האדם בכל העולם מביאים פחות ופחות ילדים, עושים זאת בגילאים מאוחרים יותר, ובמקביל לכך חיים זמן רב יותר.

גם אם נניח שכל אחד חוסך לפנסיה של עצמו (פנסיה צוברת, בניגוד לפנסיה תקציבית), הזדקנות האוכלוסייה תגרור עלויות כבדות שיוטלו על הצעירים העובדים, עקב הסבסוד הממשלתי של מערכת הבריאות ושל ביטוח לאומי, או פשוט דאגה של צעירים להוריהם. וכמובן, ההנחה לגבי הפנסיה הצוברת מופרכת בישראל ובמדינות רבות אחרות, ועובדים רבים עדיין משתייכים לפנסיה תקציבית, או נהנים מהטבות פנסיוניות מרחיקות לכת על חשבון כלל המדינה. כבר היום חלק נכבד מתקציבי הביטחון והחינוך או חברת החשמל בארץ הולך לתשלום פנסיות, והחלק הזה רק ילך ויגדל. כפי שכתבתי כאן, ההוצאות הגבוהות של ערים בקליפורניה שהגיעו לפשיטת רגל או של ממשלת יוון נגרמו במידה רבה כתוצאה מהגידול בעלויות תשלומי הפנסיה. רוב העוסקים בתחום טוענים כי מדובר בבעיה חמורה בהרבה מאשר המשבר הפיננסי הנוכחי (למשל, ראו כאן מאמר בריטי בנידון).

להלן גרף המתאר את "יחס התמיכה" – מספר הפרטים בגילאי 15-64 שישנם על כל פרט בגיל 65 ומעלה, מאותו הדו"ח של האו"ם:

image

הוא נובע כמובן מהגרף הקודם, אבל מתאר באופן מדויק יותר את הבעיה. למען האמת, זהו ככל הנראה הגרף המדכא ביותר שראיתי בימי חיי. אם בשנת 1950 העלויות של כל בן 65 ומעלה סובסדו על ידי 12 אנשים בגילאי העבודה, בשנת 2050 העלויות האלו יסובסדו רק על ידי ארבעה צעירים, והן גם יהיו גדולות הרבה יותר, עקב התארכות תוחלת החיים וטכנולוגיות רפואיות חדשות ויקרות. זהו הגרף המדכא ביותר שראיתי, בעיקר מכיוון שמדובר בנתונים ברמה העולמית – אין לאן לברוח, כולנו שוקעים ביחד בביצה הזו (המדינות היחידות שעבורן גרף כזה יהיה פחות או יותר מאוזן הן מדינות כגון תימן וניגריה, לא בדיוק יעד הגירה נחשק…). טבלה דומה לגרף המתארת נתונים עבור מדינות מערביות ספציפיות ניתן למצוא כאן.

 

הזדקנותן של מדינות שונות

כיום הגיל החציוני בעולם (הגיל שמחצית מהאנשים בעולם נמצאים מתחתיו ומחצית מעליו) הוא 26, כאשר בין הארצות הגיל החציוני הנמוך ביותר הוא 15 בתימן, והגבוה ביותר הוא 41 ביפן. בשנת 2050, הגיל הזה צפוי לעלות ל 36, כאשר המדינה הצעירה ביותר תהיה ניגריה (גיל 20), והמבוגרת ביותר תהיה ספרד (גיל 55). להלן מפת העולם לפי גיל חציוני (לקוח מכאן):

image

אחת הדרכים להמחיש באלגנטיות תחזית דמוגרפית היא על ידי פירמידת גילאים. על הציר האנכי של התרשים מופיעים הגילאים, והציר התחתון מחולק לשני חצאים – אחד עבור נשים ואחד עבור גברים, כאשר בכל חצי רואים לפי העמודות האופקיות את אחוז האנשים בכל גיל. משמעותה של עמודה אופקית ארוכה יותר היא כי בשכבת הגיל הזו יש יותר אנשים מאשר בשכבות גיל אחרות.

התרשים הכי יפה הוא זה של אפריקה:

image

התרשים של 1950 הוא אידיאלי – הרבה צעירים המהווים את הבסיסי הרחב, מעט מבוגרים (כמובן, גם במצב כזה ישנן בעיות אחרות – למשל, חוסר יציבות פוליטי נובע לעיתים ממספר גבוה של צעירים ביחס למבוגרים). ב 2050 התחזיות כבר אחרות, תהיה הזדקנות, אבל עדיין יש הרבה יותר צעירים ממבוגרים.

תשוו את זה לתרשים של אירופה:

image

כבר בשנת 2000 הפירמידה האירופאית לא נראית יציבה במיוחד, ובשנת 2050 היא הופכת למן פטרייה עקומה המאיימת לקרוס בכל רגע. זהו, כמובן, לא סתם דימוי תלוש הנובע מצורת הגרף.

מה עם מקומות אחרים?

ישראל:

image

סביר יחסית, בזכות החרדים והערבים בעיקר, לא בדיוק האוכלוסיות החזקות מבחינה כלכלית שיוכלו לתמוך במעמד הביניים המזדקן.

צפון אמריקה:

image

אסיה:

image

יפן:

image

יפן היא אחת המדינות עם בעיות ההזדקנות המשמעותיות ביותר. בין השאר, נתקלתי בתחזית שלפיה אם קצב הילודה ותוחלת החיים לא ישתנו מספר האנשים ביפן יתחיל לרדת בשנים הקרובות, ובשנת 2100 הוא יהיה זהה למספר האנשים שהיו במדינה בשנת 1900 (ישנן מדינות נוספות שמתכווצות, בין השאר גרמניה, איטליה ורוסיה). בדוח של האו"ם משנת 2000 נטען כי על מנת לשמור על כוח העבודה שלה יפן תאלץ בעשורים הקרובים להעלות את גיל היציאה לפנסיה ל – 77, או לאפשר הגירה של מיליון מהגרים בשנה בחמישים השנים הבאות. נחזור לפתרונות האלו בהמשך.

רוסיה:

image

ניתן לראות מדינות נוספות כאן. העולם כולו מזדקן, אבל אין ספק שבאזורים מסוימים הבעיה חריפה במיוחד.

 

פתרונות

תמריצים לעידוד ילודה

הסוג הראשון של פתרונות כולל תמריצים שונים שיעודדו ילודה ויפחיתו את עלויות גידול הילדים. מדינות רבות מציעות תמריצים כאלו, ביניהן אוסטרליה, גרמניה, רוסיה, צרפת, רשויות מקומיות רבות ביפן, וכמובן – ישראל. מחקרים מראים כי ההצלחה של התוכניות האלו מועטה מאוד, ולמרות שהן קיימות כבר זמן רב המגמה לא משתנה. נשים גרמניות צעירות פשוט לא מעוניינות ללדת שלושה ילדים לפני גיל 35, למה להן? הן רוצות להגשים את עצמן מבחינה מקצועית, ללמוד, לטייל בעולם. יש להן כסף, זמן, לגיטימציה חברתית ואמצעי מניעה. כמובן, גם הגברים לא נלהבים במיוחד לחלוק את הנטל הזה (לפני כשנתיים, בבלוג הקודם, פרסמתי את אחת הרשומות היותר שנויות במחלוקת שלי על תרומתה של המהפכה הפמיניסטית לדעיכת המערב מהסיבה הזו).

רצוי להבהיר שאני לא מציג את המצב הזה בתור ביקורת על הנשים או הגברים הצעירים בעולם המערבי. אמנם לי יש ילד, אבל אני לחלוטין מבין את אלו שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, או לדחות את העניין כמה שיותר. אני מתנגד לכפייה, ואין לי מושג איך ניתן לפתור את הבעיה. אני חושב שנדרשים תמריצים ממש אסטרונומיים על מנת לשכנע צעירים וצעירות במערב לוותר על החופש שלהם ולהביא מספר גדול של ילדים בגיל צעיר, ואני לא בטוח שהעלויות של תמריצים כאלו הן ריאליות בכלל.

מעבר לכך שהם לא משפיעים על המציאות, התמריצים האלו נוטים שלא להגיע אל האוכלוסיות המבוססות והמשכילות. בישראל תמריצים שמוזילים את עלויות גידול הילדים מגיעים בעיקר אל החרדים והערבים, בזמן שעבור החילוניים המשכילים הם אינם מספיקים על מנת לשנות את המגמה. באירופה התמריצים האלו מגיעים למשפחות מרובות ילדים של מהגרים מאפריקה או ארצות ערב. לנוכח הזדקנות האוכלוסייה העולמית בהחלט רצוי שמישהו יתחיל לעשות ילדים, ואולי זה עדיף על כלום, אבל אוכלוסיות מתרבויות שונות לא מהוות תחליפים מושלמים אחת של השנייה. כאשר בלבנון השיעים התרבו והנוצרים היגרו לחו"ל, היא הפכה מהמדינה המתקדמת ביותר בעולם הערבי לשטח אש במלחמת אזרחים מתמשכת.

 

העלאת גיל הפרישה לפנסיה

בשנים האחרונות ממשלות ברחבי העולם מעלות בהדרגה את גילאי היציאה לפנסיה, על מנת להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה. עליות אלו יוצרות התנגדויות רבות – פוליטיקאים פופוליסטים בישראל (בזמן האחרון בעיקר חיים כץ), צרפת ומדינות נוספות מצליחים מדי פעם לבטל את הגזירות באופן זמני, וכך משיגים רווח פוליטי לעצמם אך מחמירים את הבעיות העתידיות של המדינה. אי אפשר לברוח מכך, בסופו של דבר הגילאים ימשיכו לעלות, והדור שלנו ימשיך לעבוד גם אחרי גיל 70.

הבעיה היא שאי אפשר להעלות אותם לנצח. היכולת של גברים ונשים בגילאי ה 70 להמשיך ולעבוד לא השתפרה משמעותית במהלך העשורים האחרונים. תמיד יהיו ביניהם כל מני שמעון-פרסים שנראה כי ביכולתם להמשיך ולעבוד לנצח, אבל הם מיעוט. אנשים מבוגרים לא רוצים לעבוד, ולא יכולים לעבוד באותו האופן כמו צעירים. גם כיום רבים פורשים עוד לפני גיל הפרישה הרשמי מסיבות רפואיות. כל עוד חזון המדע הבדיוני אודות החלפת איברים וגופים מלאכותיים לא הופך למציאות, הפתרון הזה אינו מספיק.

 

הגירה

בעולם ישנם כ 192 מיליון איש, 3% מאוכלוסיית כדור הארץ, שאינם חיים בארץ מולדתם, ביניהם אשתי היקרה וכ – 37% מאוכלוסיית מדינת ישראל. מספר המהגרים בשנה גדל בקצב של כ 2.9%, ומבחינה מספרית הוא כבר משתווה לגלי ההגירה של סוף המאה ה 19 מאירופה לארה"ב (אם כי מבחינת אחוזים מדובר במספר נמוך יותר). כשני שליש מהמהגרים חיים בארצות המפותחות, בהן הם מסתכמים לכדי 8.7% מהאוכלוסייה, ואחוז גדול בהרבה באזורים ספציפיים (למשל, 23% מאוכלוסיית פריז ו 28% מאוכלוסיית לונדון נולדו מחוץ לצרפת ובריטניה, בהתאמה).

כבר היום מדינות אירופה זקוקות לזרם קבוע של מהגרים צעירים על מנת לתחזק את כלכלותיהן. על פי חלק מהמחקרים, אירופה צריכה להכפיל את שיעורי ההגירה הנוכחיים שלה כמעט פי 10 על מנת שמערכת הפנסיה שלה לא תקרוס עד שנת 2050, בהנחה ששיעורי הילודה יישארו כפי שהם, ושלא יעלו עוד את גיל היציאה לפנסיה. עד שנה זו אירופה תאבד כ 52 מיליון עובדים, ללא גידול בקצב ההגירה. כפי שכתבתי לגבי התמריצים, גם כאן השינויים הדמוגרפיים יגררו אחריהם שינויים פוליטיים, המערב כבר לא יהיה אותו המערב. עניין זה גורר התנגדויות רבות להגירה חופשית, אך מצד שני בכלל לא בטוח שיש כאן ברירה.

בעיה אחרת עם ההגירה היא שכל העולם מזדקן. גם אפריקה. אם באירופה היו יותר מדי מבוגרים ובאפריקה יותר מדי צעירים היה ניתן להשיג איזון, אבל זה לא הולך להיות המצב במאה השנים הקרובות. בשלב מסוים זרם המהגרים יתחיל להידלדל, והאוכלוסייה העולמית תמשיך להזדקן.

למרות זאת, מכל הפתרונות שהעליתי, הגירת צעירים מהווה את הפתרון הכי מהיר שיוכל לדחות את הקץ, ומי יודע, אולי אם נדחה וניתן למדע מספיק זמן הוא יצליח לפתור את בעיית ההזדקנות באופן טכנולוגי, ולאפשר למבוגרים לעבוד שנים רבות יותר. מפעל הגירה בהיקף רחב ידרוש שינוי גישה, ומיסוד של הגירה שחלקה הגדול כיום הוא בלתי חוקי; מדינות היעד יאלצו למצוא דרכים למנוע מהמהגרים מליפול כנטל על מערכות הרווחה שלהן, דרכים שיאתגרו את הלך הרוח השמאלני-הומניטארי השולט כיום באירופה, ולבצע סלקציה חריפה של המורשים להיכנס (בדומה למתרחש בקנדה ואוסטרליה, אם כי בהיקף גדול הרבה יותר).

 

מדע

המדע כבר הצליח פעם אחת לדחות את התחזיות המלתוסיות אודות רעב המוני, במסגרת "המהפכה הירוקה" באמצע המאה העשרים, כאשר מדינות מתפתחות רבות הצליחו להגדיל דרמטית את ייצור המזון על ידי שילוב טכנולוגיות חקלאיות חדשות. רבים סומכים על המדע שיציל אותנו גם מבעיית הזדקנות האוכלוסייה באותו האופן.

רובוטים ותוכנות מחשב שיוכלו להחליף ידיים עובדות יוכלו לפתור את בעיית הקיטון בכוח העבודה. לשם כך הם יצטרכו לעשות יותר מאשר להרכיב מכוניות – הם יצטרכו להחליף מנהלי חשבונות, מתכנתים, מהנדסים, משפטנים, מוכרים בחנויות, אינסטלאטורים, חקלאים, ואנשי שירותים מכל הסוגים. כיוון אחר הוא פיתוחים רפואיים שיאפשרו להתמודד עם אלצהיימר ושיטיון, ולאפשר לאנשים לעבוד אל תוך העשור השמיני לחייהם.

כפי שכתבתי בעבר, המדע והטכנולוגיה יכולים להיות די מאכזבים לפעמים והתקדמותם בלתי צפויה. למרות הכספים הרבים שמושקעים בנושאים האלו, עד כה לא חלה התקדמות משמעותית ביכולת הטכנולוגית להתמודד איתם, ולא בטוח שתחול התקדמות מספקת בעתיד הקרוב. בעוד שהפתרונות הקודמים הם עניין של החלטה, בכל הקשור למדע החלטה להקצות כספים רבים יותר למחקר לא בהכרח תעזור יותר מלהתפלל לאלת הטכנולוגיה ולקוות לטוב.

 

קריסתה של מדינת הרווחה

בשנת 1934 פורסם בשבדיה ספר בשם " Crisis in the Population Question", שעסק בקצב הילודה הפוחת והולך בשבדיה. הספר תמך במדיניות רווחה רחבה כפתרון להזדקנות האוכלוסייה, כאשר המטרה היא לעודד ילודה ולאפשר להורים לעבוד במקביל לגידול הילדים, והוא השפיע על התפתחותה של מדינת הרווחה השבדית בעשורים שלאחר מכן. בסופו של דבר, כפי שכתבתי, התמריצים האלו לא עזרו להגביר את הילודה באופן משמעותי. בעתיד ייתכן שהמגמות הדמוגרפיות יובילו דווקא לכיוון ההפוך – לירידה במשקלה של מדינת הרווחה.

מנקודת מבטו של הקומוניזם המוסד החברתי המאיים ביותר תמיד היה המשפחה, ומכאן הרטוריקה שמתייחסת למנהיגים בתור אחים גדולים ולמדינה בתור אימא. אנשים מוכנים לתמוך ברעיונות של שוויון באופן כללי, אבל ברגע האמת הם תמיד יעדיפו את קרוביהם הגנטיים על פני שאר האוכלוסייה. לא במקרה היה זה המוסד שהותקף באופן הקיצוני ביותר על ידי התנועה הקיבוצית בארץ, על ידי הפרדת ילדים מהוריהם, ומשם גם מגיעה האובססיה הנוכחית של השמאל בארץ עם מיסוי על ירושה. הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר דומה בפני מדינת הרווחה: תחת אילוצים כספיים הדוקים, צעירים יעדיפו לעזור ישירות להוריהם ולא לסבסד ממיסיהם את כלל המבוגרים במדינה. זה נכון גם כיום, אבל בעתיד עלויות הסבסוד האלו הולכות לגדול באופן דרמטי.

כל סבסוד ממשלתי הוא העברת כסף מאנשים מסוימים לאחרים. סבסוד של עלויות גידול ילדים, למשל, הוא העברת כסף ממשפחות עם מעט ילדים למשפחות עם הרבה ילדים. סבסוד של עלויות בריאות עבור זקנים הוא העברה בכיוון ההפוך – העברת כסף ממשפחות עם הרבה ילדים (שמשלמים מיסים) למשפחות עם מעט ילדים. אם במשפחת כהן יש שלושה ילדים ובמשפחת כץ יש ילד אחד, אז כאשר ההורים של שני המשפחות יזדקנו והוצאות הבריאות שלהם ימומנו על ידי כספי המיסים של ארבעת הצעירים בשני המשפחות, שלושת ילדי משפחת כהן יסבסדו את ההורים של משפחת כץ. האם ההסדר הזה יראה הגיוני לילדי משפחת כהן?

השמאל תומך במיסים גבוהים מתוך ראייה "דיקנסית" של העוני, מן פנטזיה כזו על ילדים קטנים ועניים שהיו רוצים ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, אך נאלצים לעבוד לפרנסתם במפעל נעליים. אפשר להסכים עם הראייה הזו או לא, אבל האמונה שעומדת מאחוריה קשורה לשוויון הזדמנויות עבור צעירים – לא לתמיכה באנשים מבוגרים בשנים האחרונות לחייהם, מה עוד שמדובר בתמיכה שאיננה משפרת את איכות חייהם של אותם מבוגרים אלא רק מאריכה אותם קצת. כל עוד משמעותה של "מדינת רווחה" היא סולידריות שנועדה ליצור שוויון הזדמנויות עבור ילדים או להעניק רשת ביטחון לאנשים שנפגעו ממזל רע, חלק גדול מהציבור בעולם המערבי תומך בה. ברגע שמשמעותה של "מדינת רווחה" תהיה בעיקר לסבסד את עלויות הבריאות של מבוגרים שאינם הורינו (בעיקר מבוגרים שלא הביאו ילדים, או כאלו שילדיהם אינם תומכים בהם), התמיכה תרד דרמטית – מאותה הסיבה שבגללה עמותות שעוזרות לילדים חולים מצליחות לגייס כספים יותר בקלות מאשר עמותות שעוזרות למבוגרים חולים.

פגיעה נוספת בפופולאריות של מדינות הרווחה תתרחש כאשר מדינות אלו יתקשו יותר מאחרות להעלות את גילאי הפרישה לפנסיה במידה הדרושה, או למשוך את "המהגרים הנכונים" (כבר כיום מדינות הרווחה האירופאיות מושכות את רוב המהגרים הלא-משכילים, בזמן שארה"ב מושכת את רוב המהגרים המשכילים, ראו כאן). נראה כי מדינות בעלות ממשלה מצומצמת יותר הן פגיעות פחות לנזקי הזדקנות האוכלוסייה.

 

סיכום והמלצות לחיים מאושרים

הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר רציני בפני האנושות. כאשר יחס התמיכה ימשיך לרדת, ופחות אנשים בגילאי העבודה יאלצו לסבסד יותר אנשים שאינם בגילאי העבודה, תחזיותיו הקודרות של מלתוס עלולות לחזור לאופנה. לא בטוח שניתן לפתור את הבעיה הזו ברמה העולמית, אבל כמו כל תופעה גלובאלית, גם כאן יהיו אינדיבידואלים שיסבלו יותר, יהיו כאלו שיסבלו פחות, ויהיו אפילו כאלו שירוויחו מכל העסק.

עבור מי שעוד לא בחר את דרכו המקצועית – כבר היום הסקטורים הקשורים לטיפול במבוגרים צומחים במהירות, וסביר שבעשורים הקרובים הם יאכלסו את מקומות העבודה הרווחיים והבטוחים ביותר. רופאים ואחיות הם בין המקצועות הנדרשים ביותר בעולם כיום, והביקוש עבורם רק ילך ויגדל, ביחד עם הביקוש למקצועות אחרים הקשורים להזדקנות (ראו דוגמאות נוספות בכתבה הזו). עבור העובדים בסקטורים האלו, הזדקנות האוכלוסייה היא לא בהכרח חדשות גרועות. אחרים שיסבלו פחות, יהיו אלו שיתכוננו לעתיד. החיסכון הסטנדרטי לפנסיה שקיים כיום ככל הנראה לא יספיק על מנת להזדקן בכבוד, ואני בהחלט חושב שמי שיכול להרשות לעצמו – רצוי שיחסוך יותר, באפיקים מגוונים. הצורה העתיקה ביותר של ביטוח פנסיוני – הבאת ילדים לעולם – גם תהיה מסוגלת ליצור הבדל משמעותי באיכות החיים של מבוגרים, בעידן שבו התמיכה הממשלתית תהפוך להיות פחות רלוונטית מהתמיכה הפרטית (אם כי אני לא תומך בכך בתור סיבה יחידה להבאת ילדים לעולם).

באופן אישי, אני בעיקר מתפלל לאלת הטכנולוגיה הבוגדנית, בתקווה שהמדענים יצליחו להתמודד עם הבעיה הזו באופן שיאפשר לרובנו לשמור על רמת חיים סבירה בעשורים האחרונים של חיינו.

Read Full Post »

קרלו סיפולה (Carlo M. Cipolla) היה היסטוריון כלכלי איטלקי, אשר נפטר בשנת 2000. לקרלו היה טעם נפלא בבחירת נושאים למחקר – למשל הוכחת קשר סיבתי בין יבוא פלפל שחור למדינות אירופה בימי הביניים לבין גידול באוכלוסיה באותן מדינות, שנבע לדעתו מהחשק המיני המוגבר שמעורר פלפל שחור. בכל אופן, את עיקר פרסומו בציבור הרחב חייב קרלו סיפולה למאמר קצר ופופולארי שנקרא "החוקים הבסיסיים של הטיפשות האנושית". המאמר הוא מצד אחד הומוריסטי ולא מלווה במחקר רציני כלשהו, אך מצד שני פרובוקטיבי ומעורר מחשבה.

image

קרלו סיפונה, 1922-2000

קשה לקרוא את חמשת החוקים ואת הגדרותיו של קרלו לטיפשות מבלי לחשוב על השנה האחרונה שעברה על ארצנו הקטנטנות, זו שהחלה במחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה ונגמרה בגזירות כלכליות בעקבות מצבה המדרדר של הכלכלה העולמית, ובענני בחירות המתקדרים מעבר לאופק.

 

החוק השלישי

נתחיל דווקא מהחוק המוזכר במאמרו של קרלו בתור החוק השלישי, מכיוון שהוא זה שמתאר את הדרך שבה מסווג קרלו את בני האדם ומגדיר "טיפשות" (ולכן נראה לי מעט מוזר לשים אותו דווקא במקום השלישי).

קרלו מחלק את החברה באופן פשטני לארבע הקבוצות הבאות:

1. אינטליגנטים: בפעולותיהם הם תורמים גם לעצמם וגם לאחרים

2. תמימים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם, אבל תורמים לאחרים

3. גנבים (benedits): בפעולותיהם הם תורמים לעצמם ומזיקים לאחרים

4. טיפשים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם ומזיקים לאחרים

את ארבעת הקבוצות ניתן לתאר על גרף, כאשר ציר ה Y מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לחברה וציר ה X מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לפרט עצמו:

טיפשות1

הטיפשים עליהם מדבר קרלו אינם בעלי פסיכומטרי נמוך, תומכים של מפלגה כזו או אחרת, או אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה מסוימת. הוא נמנע מכל הבעיות שיכולות להתעורר, על ידי הגדרה המבוססת רק על פעולותיהם בדיעבד: אנשים אשר הזיקו גם לעצמם וגם לאחרים.

לאחר ההגדרות הראשוניות, הוא ממשיך וטוען כי באופן כללי בני אדם אינם עקביים וייתכן מעבר של אותו אדם בין שלושת הסוגים הראשונים כתלות בסיטואציה, אך הטיפשים יוצאי דופן כאן ונשארים טיפשים כמעט בכל סיטואציה אפשרית. ניתוח מעמיק יותר של המציאות יאפשר לנו לומר משהו גם על ההתפלגות של הגנבים והטיפשים בתוך הרביעים שלהם. אם נצייר קו שמתחיל בנקודת האפס ויורד למטה בזווית של 45 מעלות, נחלק את הרביע של הגנבים לשני משולשים, כאשר במשולש העליון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה פחות מכפי שהועילו לעצמם, ובמשולש התחתון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה יותר ממה שהועילו לעצמם.

טיפשות2

קשה לחשוב על דוגמאות לגנבים מהסוג הראשון, ואכן רוב הגנבים מרוכזים במשולש השמאלי התחתון – למשל גנרלים שהרגו אלפי חיילים תמורת השגת קידום או מדליה (או סתם כסת"ח) לעצמם, שודדים שרוצחים אנשים בשביל כמה מאות דולרים, וכו'. לגבי הטיפשים, סביר שרובם מרוכזים ברביע שלהם בסמוך לחלקו השלילי של ציר ה Y, לא רחוק מדי מהגנבים – כלומר, גורמים מעט או אפס נזק לעצמם. טיפשים שיגרמו נזק רב מדי לעצמם עד מהרה ימצאו את עצמם במצב שבו הם לא יכולים גם להזיק לאחרים, אם כי כמובן שיש דוגמאות גם לכאלו שהצליחו בשתי המשימות יחדיו, אחת אחרי השנייה (היטלר? עמיר פרץ כשר ביטחון?).

נעבור לשאר החוקים.

 

החוק הראשון

כל בני האדם תמיד מעריכים הערכת חסר את כמות הטיפשים באוכלוסייה.

לא משנה עד כמה גבוהה הערכתנו לגבי הטיפשות האנושית, תמיד נמצא את עצמנו נדהמים מחדש מטיפשותם של אנשים שחשבנו שהם רציונאליים ואינטליגנטים, או מהופעתם של אנשים טיפשים שמסכלים את מאמצינו דווקא במקומות ובזמנים הכי פחות נוחים. החוק הראשון מונע מאתנו לנסות ולאמוד את אחוז הטיפשים באוכלוסייה, מכיוון שכל אומדן שנקבע יהיה בהכרח הערכת חסר. הטיפשים תמיד יפתיעו אותנו לרעה.

 

החוק השני

ההסתברות שאדם יהיה טיפש היא בלתי תלויה בכל מאפיין אחר של אותו האדם.

זהו החוק האהוב עלי. דווקא מכיוון שאני מבלה את רוב זמני באקדמיה, היכן שלכאורה אמורים לשכון המוחות הגדולים ביותר של תקופתנו, אני נוטה לזלזל בדרגות ותארים ומעמדות מקצועיים בתור גורם המנבא אינטליגנציה. מכיוון שקשה להגדיר אינטליגנציה וטיפשות שלא בדיעבד (כפי שקרלו עושה), קשה גם להשתמש בהן כתנאי סף לקבלה של אנשים לדרגות מסוימות. העולם מלא באנשים שמבצעים את התפקיד שלהם באופן מצוין מכיוון שהם עובדים ביעילות, משקיעים שעות רבות, בעלי הבנה טכנית מעולה, יש להם ידע רב וזיכרון מצוין, ואולי גם יכולות חברתיות יוצאות דופן, יכולות שכנוע והופעה וקשרים בצמרת, אבל למעשה הם טיפשים גמורים ועדיף לתת להם כמה שפחות כוח לקבל החלטות שישפיעו על חייהם של אחרים.

אדם יכול להיות מתמטיקאי גאון שאינו מבין איך בני אדם אחרים מתנהגים, או פסיכולוג גאון שאינו מבין חוקי לוגיקה ומתמטיקה בסיסית – בכל מקרה הטיפשות שלו, במובן שאליו מתכוון קרלו, תנבע לדעתי בעיקר מביטחון יתר, מכך שהוא "לא מבין שהוא לא מבין", ועל כן ממהר לבצע פעולות מזיקות מבלי לחשוב על התוצאות. ייתכן שכל עוד אותו טיפש פוטנציאלי יתעסק רק בתחום שבו הוא מתמחה הוא ייחשב כאינטליגנטי, יתרום גם לעצמו וגם לחברה האנושית, ורק כאשר ינסה להיכנס לתחומים אחרים או לנהל אנשים אחרים טיפשותו תיחשף. בכל מקום שאליו הגעתי יצא לי להכיר אנשים מוכשרים מאוד לכאורה שלא הייתי נותן להם לנהל חנות מכולת, ואנשים פשוטים לכאורה שיכלו לתפקד גם בתור ראש ממשלה מבלי לגרום לנזק גדול מזה שגרמו לו ראשי הממשלה שהיו לנו בעשור האחרון. ההבדל בין הקבוצות טמון לדעתי בעיקר ביכולת לנתק את תהליך החשיבה הלוגי מהרגשות, מהאגו, מתסביכי נחיתות, ומהטיות קוגניטיביות אחרות. ניתוק כזה מאפשר לקבל עצות טובות ולדחות עצות גרועות, להגיב למציאות קיימת ולא למציאות מדומיינת, ולא לפתח ביטחון יתר.

במאמרו קרלו אינו מגיע עד להסברים שנתתי אודות ביטחון עצמי עודף, ומסתפק בלטעון שלאחר קריירה ארוכה באוניברסיטאות שונות לדעתו אחוז הטיפשים בין הפרופסורים, בין הסטודנטים, בין אנשי הצוות האדמיניסטרטיבי ואפילו בין חתני פרס נובל הוא זהה, וכמובן זהה בין נשים וגברים וקבוצות אתניות שונות. הוא טוען כי טיפשות היא תכונה מולדת באופן גנטי, שלא ניתן לשנותה על ידי חינוך.

אולי זוהי הגזמה מסוימת, אבל ישנם מחקרים שמראים כי ביטחון יתר מעניק לבעליו יתרונות אבולוציוניים שקשה להתעלם מהם, בעוד שהתעמקות מדוקדקת בחוקי הלוגיקה אינה מעניקה יתרונות כאלו. האבולוציה לא עיצבה את המוח שלנו על מנת להצליח בעולם המודרני אלא על מנת להצליח בעולמם של ציידים-לקטים, ובהחלט ייתכן שבאופן גנטי חלקנו מסוגלים להתגבר על הפער הזה יותר מאחרים, להבין יותר טוב נושאים מבלבלים כגון ריבית דריבית או להתגבר על hindsight bias (ההטיה הקוגניטיבית החביבה עלי באופן אישי).

 

החוק הרביעי

אנשים שאינם טיפשים תמיד מעריכים הערכת חסר את יכולתם של הטיפשים לפגוע בהם, ותמיד שוכחים שיצירת קשרים כלשהם עם טיפשים תפגע בהם בסופו של דבר.

אינטליגנטים וגנבים נוטים לבלבל בין טיפשים לבין תמימים. פעם אחר פעם הם יוצרים קשרים עם הטיפשים, מתוך מחשבה שיוכלו לעזור להם (אינטליגנטים) או לנצל אותם (גנבים), ואולי זה יעבוד במשך זמן מה, אך בסופו של דבר הטיפשים תמיד יפעילו את טיפשותם וימשכו איתם למטה את האינטליגנטים והגנבים. אין טעם לנסות ולחנך אותם, לשפר אותם, מכיוון שהם לא יודעים שהם טיפשים. עדיף פשוט לנסות להגביל את מידת הנזק שהם מסוגלים לגרום.

 

החוק החמישי

אנשים טיפשים הם הסוג המסוכן ביותר מבין ארבעת הסוגים – גם יותר מהגנבים.

מנקודת מבטה של החברה כולה, גנבים הם לא בהכרח רעים. זוכרים את הקו שחילק את רביע הגנבים לשני משולשים? הגנבים שנמצאים במשולש העליון למעשה מגדילים את סך העושר בחברה, מכיוון שהם תורמים לעצמם יותר מכפי שהם פוגעים באחרים. הגנבים שנמצאים ממש על הקו אינם משנים את סך העושר בחברה, אלא פשוט מעבירים עושר מאחרים לעצמם. רק הגנבים במשולש התחתון גורעים מסך העושר בחברה, והטיפשים גורעים הכי הרבה. גם את התמימים ניתן לחלק על ידי קו דומה, כמובן (למשל – חיילים קרביים ומתנדבים למיניהם אולי תורמים לחברה יותר ממה שהם פוגעים בעצמם. אגב, ייתכן אפילו שהם עושים זאת באופן מודע ומרצון והם אינם תמימים במובן המקובל של המילה, ובכל זאת לפי הסיווג שלנו הם תמימים). באופן כללי ניתן לצייר קו אלכסוני, כאשר מי שנמצא במשולש הימני העליון תורם לעושר הכללי בחברה ומי שנמצא במשולש התחתון פוגע בו:

טיפשות3

נושא נוסף ההופך את הטיפשים למסוכנים במיוחד הוא היותם לא רציונאליים ובלתי צפויים. בני האדם מכל הסוגים מתקשים להבין התנהגות שאינה רציונאלית. קל לנו להבין את התנהגותם של הגנבים, ולכן אנחנו מסוגלים לצפות לה ולהתגונן מפניה. אנחנו יודעים מה הגנבים רוצים – להשיג משהו על חשבוננו על מנת לשפר את מצבם – ולכן אנו יכולים לחזות את תגובתם לסיטואציות שונות, ולחוקק חוקים שימנעו מהם לפעול. הטיפשים, לעומתם, תמיד יפתיעו אותנו. מכיוון שאין אינטרס עצמי מאחורי פעולותיהם, אנחנו נתקשה להתגונן מפניהם, ונתקשה לחזות מתי הם יתקפו. לא ניתן יהיה לנסות לדון איתם באופן רציונאלי, מכיוון שהם אינם מבינים שהם טיפשים, שהם לא ירוויחו דבר מפעולותיהם ואולי אף יפסידו.

מאמרו של קרלו כמובן מקצין את המציאות באופן פרובוקטיבי, אולי גם משעשע, אבל הוא מבוסס על גרעין של אמת. העולם אכן מלא בטיפשים, והיכולת שלהם להזיק מפתיעה בכל פעם מחדש.

 

חוקי הטיפשות הבסיסיים והמחאה החברתית

ישנם וויכוחים על כלכלה שהם עניין של טעם אישי לדעתי, למשל שקילת חשיבותם של ערכים מנוגדים כגון חופש מול שוויון. ישנם וויכוחים שהם לא עניין של טעם אישי אבל קשה להכריע לגביהם באופן עובדתי, למשל האם תוצאותיה של הפרטה או רפורמה כזו או אחרת היו חיוביות עבור כלל אזרחי המדינה. חשוב לציין שלא כל טענה וטענה שהופיעו כחלק מהמחאה החברתית נופלות להגדרה של טיפשות.

אבל ישנם שני נושאים מרכזיים שאני יכול להעלות בזיכרוני, ההופכים רבים מהמוחים ומנהיגיהם לטיפשים: מחאת העגלות והדרישה לדיור ציבורי. בשני המקרים הכשל הוא חוסר היכולת לקשר בין כספי המיסים שהציבור משלם לבין הוצאות הממשלה, וחוסר הבנה של העוני בישראל.

במקרה של מחאת העגלות, האימהות המוחות פשוט לא הבינו את המתמטיקה הבסיסית: סבסוד עלויות גידול הילדים הוא העברת כסף מאוכלוסיות שיש להם מעט ילדים לאוכלוסיות שיש להם הרבה ילדים. יצא לי לדבר בעצמי עם אימא אחת כזו מעט אחרי פרוץ המחאה, בזמן ששמרתי על יותם בגן משחקים, והיא פשוט לא הבינה שחינוך חינם מגיל 0 יבוא על חשבון כספי המיסים שלה. היא חשבה שעד כה הילד שלה הלך לגן פרטי שעלה הרבה כסף, ועכשיו הוא ילך בחינם לגן עירוני, מבלי להבין מהיכן מגיע הכסף שמכסה על ההפרש, וגם לאחר שהסברתי לה מספר פעמים היא לא הבינה. אוכלוסיות שיש להן מעט ילדים, כמו אנשי מעמד הביניים והעשירונים העליונים שהובילו את המחאה, בהכרח יפסידו ממהלך כזה. אין כאן אידיאולוגיה, אלא וודאות מתמטית. כפי שכתבתי בעבר, רוב העניים בישראל ממילא מקבלים גני ילדים מסובסדים, כך שההפסד אולי לא יהיה כל כך גדול, אבל לא ייתכן שיהיה כאן רווח. את מה ששילמנו עד כה לגנים פרטיים, נשלם בתוספת של מיסים, זה הכל (תוספת המיסים לא תהיה שווה לעלות החודשית של הגנים פרטיים, מכיוון שהיא תתחלק לאורך כל החיים שלנו, גם אחרי שהילדים יסיימו את הגן). המקרה של הדיור הציבורי דומה: סטודנטים תל אביבים קראו בהפגנות להרחבת הדיור הציבורי, מבלי להבין שאת הדירות יקבלו בסופו של דבר אוכלוסיות אחרות לחלוטין, בעיקר חרדים. כאשר ביבי הציע להם הרחבה של מעונות הסטודנטים, הם דחו אותו בבוז.

כתבתי על הנושאים האלו הרבה באותה התקופה, תוך כדי ההפגנות (ראו כאןוכאן), ולא הייתי היחיד שאמר את הדברים האלו. לא היה שום צורך בגאונות יוצאת דופן על מנת להבחין בטיפשות הזו, ולחזות מה יקרה בעתיד, ומה שאני ואחרים חזינו אכן התרחש. הטיפשים הצליחו להזיק גם לעצמם וגם לנו.

 

אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה לטיפשים מכל המגזרים והמעמדות תהיה פחות השפעה על חיינו, שהגנבים למיניהם לא יצליחו למצוא קורבנות למעשיהם, ושהאינטליגנטים (אם הם עדיין לא ירדו מהארץ) ישתלטו איכשהו על העסק וינסו להוביל אותנו לעבר עתיד טוב יותר. שנה טובה!

 

 

 

 

 

Read Full Post »

זה התחיל עם טור דעה של גלעד גרינגולד בלמה-נט, המשיך במאמר נגדי של נחמיה שטרסלר, ולאחר מכן סטאטוס של תומר פריסקו וטורים נוספים (עוד אחד של גלעד גרינגולד, וזה של דימיטרי שומסקי, ואחד של עמית נויפלד, ואולי יש עוד שפספסתי) – הויכוח הנדוש בין סטודנטים למקצועות לא מעשיים (להלן – "רוחניקים", אם כי חלקם נמצאים בפקולטות למדעי החברה ולא רק למדעי הרוח) המאשימים את החברה המודרנית בקשיי הפרנסה שלהם, לבין הקפיטליסטים המרושעים שמדברים על ביקוש והיצע ועל כך שאנשים צריכים להיות אחראיים לחייהם.

האמת היא שלא רציתי להיכנס לוויכוח הזה כשהוא פרץ בהתחלה, בעיקר מכיוון שניהלתי אותו כבר עשרות פעמים בפורומים שונים בעולם הווירטואלי ובזה האמיתי, אך ריבוי המאמרים שמציגים רק צד אחד של המטבע מחייב ניסוח תגובה מפורטת כלשהי. נחמיה שטרסלר טעה לדעתי כשהוא ניסח את תגובתו במונחים כלכליים כגון תפוקה שולית, הגוררים זעם של ממש בקרב האוכלוסייה הרלוונטית (שלא בצדק), ואני אנסה להימנע מהם.

 

 

הערה חשובה: אני מניח שרוב בוגרי מקצועות כגון סוציולוגיה, מדעי המדינה, היסטוריה או פילוסופיה אינם שייכים לקבוצה שאותה אתקוף בהמשך. רובם בחרו את תחומי הלימוד לפי עניין אינטלקטואלי טהור, ידעו מראש מהם הסיכונים, לא ציפו להרוויח כמו מהנדסי אלקטרוניקה, לא התחרטו על בחירתם, לא האשימו אף אחד כשהם הגיעו לשוק התעסוקה האכזר, ואינם חושבים שהם טובים יותר באופן אינהרנטי מכאלו שבחרו תחומי לימוד קצת יותר מעשיים. אך קיים בקרבם גם מיעוט קולני לא קטן שחושב אחרת: אנשים שבמהלך לימודיהם ספגו מהמרצים רושם מאוד מוטעה על העולם, מן תפיסה שהיא מצד אחד נורא אליטיסטית, ומהצד השני מאפשרת להם לחמוק מאחריות למצבם הכלכלי ולתעל את התסכול כלפי "החברה", או איזו שהיא קונספירציה של בעלי הון / ביבי / כלכלנים מרושעים. בהמשך הרשומה הזו, כשאני אכתוב "רוחניקים" אני אתכוון רק לאותו מיעוט שחושב באופן הזה, אין לי כוונה לפתח הכללות לגבי דעותיהם של כל בוגרי מדעי הרוח והחברה (בניגוד לרוחניקים, ששמחים לזרוק לאוויר הכללות לא מבוססות על כלכלנים או בוגרי תארים ריאליים).

טוב, אז נתחיל עם הטיעונים.

 

 

הקפיטליסטים המרושעים אשמים בהכל!

" שטרסלר מציע אינסטרומנטליזציה של החברה לכדי מנגנון מכאני שתפקידו ליצר פועלים וצרכנים. בעולמו של שטרסלר מטרתנו היא להרוויח כסף, ועל פי נקבע את מסלול חיינו. מצד שני עושר יחולק על פי תבונתה האינסופית של היד הנעלמה, שתקבע מהו מקצוע נדרש ואיזה פקולטות באוניברסיטאות אפשר לסגור. בעולמו של שטרסלר לא צריך ספרים, לא צריך בתי ספר, לא צריך היכלי תרבות. צריך מחשבים ואת הבורסה לניירות ערך." (תומר פריסקו)

""…וכי מה הם אותם "חוקי הכלכלה", שבהם שטרסלר רואה חוק טבע שיש לציית לו? כל מי שילמדו, למשל, קורס בסיסי לתואר ראשון בהיסטוריה כלכלית ופוליטית בעידן הקפיטליזם יבינו, שאין "חוקי כלכלה" או "כוחות השוק" כשלעצמם, אלא בכפוף לאינטרסים של בעלי ההון." (גלעד גרינגולד)

בתמונה – בעל הון

הקפיטליזם היא שיטה נהדרת, שמאז המאה ה 19 הקפיצה את איכות החיים במדינות שאימצו אותה לרמה חסרת תקדים בהשוואה למצבם של בני האדם לאורך מרבית ההיסטוריה של המין האנושי. בהשוואה לכל תקופה אחרת ולכל מדינה שאיננה קפיטליסטית, העשירון התחתון באוכלוסיה המערבית של היום נהנה משירותי בריאות ציבוריים טובים יותר, מחופש אישי רב יותר, מחינוך חינם לילדיו, ואולי הכי חשוב – אין רעב במדינות מערביות. יחד עם זאת, המצב אינו מושלם, וגם לשיטה הכלכלית הנוכחית יש שלל כשלים שאולי ראוי לתקן. אבל עניין הביקוש לבוגרי מדעי הרוח הוא פשוט לא אחד מהם. לוויכוח הזה אין שום קשר לקפיטליזם.

גם שנים רבות לפני "המצאת" הקפיטליזם, אנשים נדרשו לבחור לעצמם קריירה בחיים. רובם הלכו אחרי הוריהם, אבל בכל זאת תמיד היו אפשרויות בחירה כלשהן, גם אם מצומצמות. תמיד היה ביקוש והיצע שונה עבור מקצועות שונים, ותמיד היה סיכון בלבחור מקצועות פחות מבוקשים. ביקוש והיצע קיים בכל משטר כלכלי שיכול להיות.

באירופה של המאות הקודמות היו רבים ששאפו להיות ציירים או מלחינים, מקצועות מגניבים למדי, אך רובם הגדול מן הסתם לא הצליחו במיוחד. קראו לדוגמה על מסלול חייו של וינסנט ואן-גוך, שנפטר בשנת 1890, אחרי חיים של עוני וסבל. או על חייו של רמברנדט, שהיה עשיר כל עוד צייר ציורים לפי הזמנה, אך ככל הנראה עקב דיכאון לאחר פטירת אשתו עבר לצייר על פי רצונו החופשי, שקע במהרה בחובות כבדים, ונפטר עני וחסר כל בשנת 1669. אין לי ספק שסיפורים כאלו מייצגים יותר טוב את סיפורו של האמן הממוצע או המוזיקאי הממוצע מאשר המקרים המועטים של כאלו שהצליחו בחייהם ונשארו עשירים ומאושרים. זו הייתה קריירה מסוכנת, ונשארה קריירה מסוכנת עד היום. סקירה מהירה של הערכים בוויקיפדיה עבור "אנשי רוח" במאות הקודמות מעלה גם היא דפוס די ברור – רובם היו בני עשירים, חלק ממעמד האצולה, ואלו שלא – בדומה לקרל מרקס, חיו בעוני את מרבית חייהם. מנהיגים רוחניים שלא היו שייכים לדת הממוסדת חיו גם הם בסגפנות, והתקיימו מתרומות של תומכים ספורים. אם זהו המצב כבר אלפי שנים, האם באמת סביר להניח שאיזו שהיא תופעה מודרנית, קפיטליזם או כל דבר אחר, אשמה בכך?

החומר תמיד קדם לרוח. אני אשמח לשמוע על מדינה כלשהי בתקופה כלשהי שבה אנשי רוח שאינם בני אצולה קיבלו מימון קבוע מהמדינה בתמיכתם של כל האזרחים, מעבר לדוגמה המודרנית של סבסוד מוסדות להשכלה גבוהה ומשכורותיהם של המרצים בהם. זה לא קרה מעולם, וזה גם לא יקרה. למה? כי אנשי הרוח המוצלחים ביותר הם אלו שהתקדמו בזכות הקהל הרחב, בזכות היכולת שלהם להביע ביקורת מעניינת שלא יכולה, בהגדרה, להיות נתמכת על ידי הממשל המרכזי.

 

 

עניין זה הופך את הביקורת של הרוחניקים למיניהם לאבסורדית לחלוטין: הם דוחים את השוק החופשי כמנגנון שראוי לתמוך ביצירתם ולפרנס אותם מכיוון שהוא אכזרי מדי לטעמם, ועל כן נאלצים אוטומטית לקבל את צידו השני של המטבע – תמיכה של הממשלה או של בעלי הון מעטים, שמן הסתם תביא ליצירת פילוסופיה לא ביקורתית התומכת בשימור הסדר הקיים והגנה על האליטות. האם כך נראה הגביע הקדוש של הרוחניקים? האם ייתכן כי היכולות הביקורתיות והאינטלקטואליות המופלאות שלהם (שנזכיר אותן בהרחבה בהמשך) לא מספיקות על מנת להבין את הנקודה הפשוטה הזו?

 

 

תכניות הריאליטי אשמות בהכל!

"…מה שהמדינה, "השיטה", יכולה וצריכה לעשות זה לעודד צריכה של תרבות, על חשבון תרבות הצריכה.כן, זה עד כדי כך פשוט. אם רק המדינה תפעל כדי להטמיע באזרחיה את האמונה שתרבות היא משהו שראוי לצרוך, גם אם יהיה זה על חשבון החלפת הרכב הבאה, שדרוג של האייפד בן הכמעט חצי שנה או רכישת טלוויזיה שלישית לחדר של הילדה, הרי שאני ושכמותי נצליח להתקיים בכבוד מכתיבה, מהרצאות, מהופעות ותערוכות..." (עמית נויפלד)

בכל וויכוח בנושא הזה שניהלתי עד כה, תמיד מגיע בסופו של דבר אזכור כלשהו של "כוכב נולד" או "האח הגדול". עצם קיומן של תכניות טראש מרגיז את הרוחניקים עד מאוד, מכיוון שהם חשים שצריכה להיות להם בעלות על הדבר הרחב הזה שנקרא "תרבות" ועל כל כספי הציבור המוקדשים עבורו. הם מאמינים כי העולם המודרני עוצב על ידי קונספירציה כלשהי של בעלי הון שמונעת מהציבור הרחב להבין עד כמה התרבות שהם מציעים הרבה יותר טובה מ"כוכב נולד". אם תיקחו איש שמאל "אמיתי" (מבחינת האידיאולוגיה שלו) ותדחקו אותו בוויכוח לפינה, תמיד תגיעו בסופו של דבר להשקפות פטרנליסטיות, האומרות שהממשלה צריכה לחנך את הציבור לגבי התרבות שעליו לצרוך.

הפטרנליזם הזה, האובססיה לכפות עוד ועוד, הוא עניין נוראי. החלק הכי מדהים, הוא שאותם אנשי שמאל לא רואים את הקישור הישיר בין השקפות כאלו לבין המשטרים הפאשיסטים של המאה העשרים. ברגע שאתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מהציבור מה הוא רוצה, למה לעצור בתוכניות טלוויזיה? למה לא לכפות עליו את הדעות שלכם גם בנוגע לשאר חלקיו של תקציב המדינה, או ליחסי חוץ? אליטיזם תמיד מוביל לאותו המקום: שימוש בכוח כזה או אחר לשם כפייה. ושלא יהיה לכם ספק – הם כבר משתמשים בכוח הזה, לוקחים את כספי המיסים של כולנו ומשתמשים בהם כדי להפעיל "מוסדות תרבות" שרוב מכריע של אזרחי המדינה בקושי מבקר בהם, ואז כאשר מישהו מעז לבקר אותם זורקים לאוויר משפטים חסרי משמעות כמו "לא תיתכן מדינה בלי תרבות" (למשל, ראו את הכתבה הבאה לגבי "תזמורת המזרח הישראלית" ומאבקיה להשיג תקציבים ממשרד התרבות, ושימו לב לדבריו של עודד זהבי בסוף אודות התזמורת האנדלוסית שכן טורחת לנסות ולמשוך קהל).

זהו תהליך שמוביל תמיד לאותה נקודה: קשר לא בריא בין מספר פקידים בכירים או פוליטיקאים שקובעים לאן ילכו התקציבים, לבין אנשי ה"תרבות". למה ששחקני הבימה יתאמצו להעלות הצגות שהקהל רוצה, אם ממילא הממשלה מסבסדת אותם? הרבה יותר משתלם להעלות הצגות שאותו אדם בממשל שאחראי על התקציבים שלהם רוצה, או פשוט להשקיע מינימום מאמץ שנדרש על מנת שלא לעצבן אותו ולעצור את זרימת הכסף. האם זה העולם הביקורתי והחתרני שאנשי הרוח שואפים להגיע אליו? איך ייתכן שדווקא אותם סטודנטים שלמדו יותר מכולנו על ההיסטוריה של העולם המערבי מסוגלים שלא להבין את הקשר בין חופש בחירה כלכלי של הפרטים לבין חופש אישי?

טוב, האמת היא שזה די ברור. כבר היה מי שאמר שקשה מאוד לאדם להבין משהו אם המשכורת שלו תלויה בכך שלא יבין את זה.

 

 

אז לא, "כוכב נולד" לא אשם בחוסר הפופולאריות של מדעי הרוח. לצד תכניות הטראש למיניהן הופיעו בשנים האחרונות בארצות הברית, מעוז הקפיטליזם העולמי, שלל סדרות טלוויזיה איכותיות ברמה שלא הייתם מצפים לה מקונספירציה של בעלי הון שמנסים לטמטם את הציבור, כגון the wire, אוז, mad men ועוד. הסדרות האלו לא הופיעו בערוץ טלוויזיה ממשלתי, המסובסד בהחלטה של פקיד כזה או אחר, אלא בערוצים מסחריים. יש ביקוש גם לתרבות ברמה גבוהה, ויש אנשים מוכשרים המסוגלים לספק אותו, ומקבלים על כך תגמול כלכלי. פשוט לא צריך כל כך הרבה מהם, כמו שלא צריך הרבה שחקני כדורגל מקצועניים, או שחמטאים מצטיינים. ההתפתחות של תרבות הטראש בעשורים האחרונים נובעת מכך שהגענו לרווחה כלכלית המאפשרת לכל הציבור לצרוך תרבות בזמנו הפנוי בעזרת כספו הפנוי, כולל עשירונים שבמאות הקודמים הקדישו את כל זמנם לעבודה ואת כל כספם למחיה בסיסית. וכשנותנים לציבור הרחב לבחור, מסתבר שאנשים רבים רוצים גם תכניות ריאליטי. וזה בסדר גמור. אני, אגב, מעריץ הדוק של תכנית הישרדות האמריקאית, ועד כה לא ספגתי פגיעה חמורה באינטליגנציה, ככל הידוע לי.

 

 

ללא מדעי הרוח לא יהיו אנשי רוח!

"…האופציה השנייה, ביקום החילופי ששטרסלר מדמיין, כוללת חיים בעולם של טכנוקרטים ואשפים פיננסיים כאלה ואחרים, העוסקים מבוקר ועד ליל בחישוב "ערך התפוקה השולית" שלהם – עולם שאולי, רק אולי, יצליח לצמצמם את הפערים הכלכליים, אבל בוודאות יהיה משעמם. הרי שרי אריסון לא תרד מהפנטהאוז שלה בשופטים על מנת לרסס לבבות קטנים ואדומים ברחבי העיר, אילן בן דב לא יעזוב את המספרה שלו כדי לייסד מגזין לשירה וקולנוע, ונוחי דנקנר לא ימכור את המניות של הבנק בשוויץ ויעלה על בימת סוזן דלל. אז במקום לחשוב איך לתרץ את הקיים, אני מציע לחשוב איך משנים את המצב. אחרי הכל, אם לא יהיו פילוסופים במדינה, אל מי נפנה כדי שיכתוב את הקוד האתי הבא של הצבא המוסרי ביותר בעולם?"(עמית נויפלד)

הרוחניקים מנסים ליצור משוואה לפיה יותר בוגרי מדעי הרוח = יותר אנשי רוח, אבל המשוואה הזו מופרכת מהיסוד. מיהם אנשי הרוח המודרניים? סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה ואמנים למיניהם, המסוגלים להתפרנס מעבודתם במידה מספקת שתאפשר להם להתבטא בציבור לאורך שנים. תשעים ותשעה אחוזים מבוגרי מדעי הרוח (ואולי יותר) לעולם לא יגיעו לשם, לאותה הרמה שבה מישהו אובייקטיבי שאינו אימא שלהם יהיה מוכן להגדיר אותם כ"אנשי רוח". ואלו שכן מגיעים לשם? הם היו מגיעים לשם בכל מקרה, בלי קשר למספרם של בוגרי הפקולטות הרלוונטיות. נכון, סריקה מהירה של הביוגרפיות של סופרים ישראלים מעלה שרובם למדו את מקצועות מדעי הרוח, אבל עבור רובם (או כולם?) העיסוק בספרות היה משהו שהתחיל הרבה לפני כן, בתקופת גילאי העשרה. כנ"ל לגבי אמנים, מוזיקאים, וכך הלאה. התשוקה ליצור היא זו שמובילה אנשים מהסוג הזה, לא מה שהם למדו באוניברסיטה. הם הלכו ללמוד מקצועות במדעי הרוח מכיוון שהם היו אנשי רוח לפני כן, ולא נהפכו לאנשי רוח תודות ללימודים באוניברסיטה. הפקולטות למדעי הרוח לא מייצרות אנשי רוח, אף אחד לא מייצר אותם, הם מופיעים לבד והופיעו לבד מאות שנים לפני שהופיעו האוניברסיטאות במובנן המודרני, חלקם מופיעים גם בפקולטות אחרות, ומספרם תלוי בביקוש בקרב הציבור ולא בכמות בוגרי מדעי הרוח (למשל, אם הייתה בעולם כמות גדולה יותר של דוברי עברית היו גם יותר סופרים הכותבים בעברית).

רוב מכריע של הסטודנטים למדעי הרוח – כמו רוב הסטודנטים להנדסה, לפיזיקה, למשפטים ולכלכלה – הם בסך הכל נשים וגברים ממוצעים למדי עם עניין מינימאלי כלשהו בתחום שאותו הם בחרו, שרוצים להצליח לעבור את המבחן הקרוב במינימום מאמץ ולסיים כבר את התואר. הם לא יזכו בפרס נובל, לא יקדמו את האנושות לעידן חדש, ולא יספקו לנו תובנות חדשות אודות משמעות החיים. וכמובן, יש אוכלוסייה לא קטנה שבוחרת בלימודים במדעי הרוח והחברה פשוט מכיוון שהם קלים יותר מהמקצועות הריאליים (וכן, הם קלים יותר, כך יאמר לכם כל אחד שלקח קורסים גם מכאן וגם משם).

באופן כללי הלימודים לא משנים כל כך את בני האדם. רוב התכונות שמייחסים לכלכלנים, לסוציולוגים, או למהנדסים היו שם עוד לפני שהאנשים החלו בלימודיהם. התכונות האלו הן הסיבה שבגללן פרטים שונים בחרו בחוגים שונים, ולא התוצאה של שטיפת מוח כלשהי שעברו במהלך לימודיהם.

 

 

נקודה נוספת שקשורה לעניין זה, מתבטאת במשפטים כגון "ללא תרבות ורוח אין קיום למדינת ישראל". זהו, כמובן, איש קש. לא אני ולא נחמיה שטרסלר מציעים להוציא מחר להורג את כל הסופרים, המשוררים, התסריטאים והאמנים הישראלים. אבל אני בהחלט מעדיף שהשוק החופשי יקבע את "מידת התרבות" הרצויה עבור מדינת ישראל, ולא איזה שהוא פקיד אי שם למעלה שמבזבז את כספי הציבור על סבסוד תרבות שאינה מעניינת את הציבור.

 

 

המונופול על הביקורתיות והיצירתיות

"אני הרי לא יודע להנדס מבני תעשייה, ואני לא יודע איך להרכיב מערכות נשק מתקדמות, ואין לי הכלים לבנות את כיפת הברזל החדשה, או לפתח מזל"ט חדיש.לי יש רק היכולת להבין אנשים. יש לי היכולת להבין תהליכים חוצי גבולות בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה. יש לי היכולת להתחבר לאנשים מתרבויות אחרות, דוברי שפות אחרות. יש לי היכולת ליצור קשרים אישיים עם אנשים שיכולים להשפיע במקומות רחוקים על מה שקורה כאן אצלנו במדינה. יש לי הכלים לנסות להמציא פתרונות יצירתיים ומורכבים כדי להביא לכדי מימוש את האינטרסים של המדינה שלי. יש לי יכולת גם להבין את האינטרסים של האחר, ולנסות לחשוב ביחד איתו אם יש ביכולתנו לגשר על פערים בינינו, כאלו המסבכים את המדינה שלי שוב ושוב ושוב ומגבילים אותה מלפעול בחופשיות ולתת לעולם את כל הטוב שיש לה להציע. וביכולות הללו שיש לי, כמו גם לאלפים מבוגרי הפקולטות למדעי הרוח והחברה, מדינת ישראל פשוט לא מעוניינת." (גלעד גרינגולד מצטנע בפעם הראשונה)

"החברה הישראלית צריכה להימדד אך ורק באמצעות היכולת שלה להניע את המשק ואת כלכלתה קדימה. ואיך היא תעשה זאת? אם כולם ילמדו מקצועות הקשורים בהיי-טק, הנדסה, מיחשוב ומדע. זה הרי מנוע הצמיחה של המשק, וזה הרי מה שמניע אותו קדימה. לא מחשבה יצירתית, לא עומקים אינטלקטואליים, לא מחשבה ביקורתית ולא שאר רוח. רק לשבת מול מחשב, להנדס, לחשב, לתכנת, לפרמט. לפרמט את עצמנו לדעת." (גלעד גרינגולד מצטנע בפעם השנייה)

"המסקנה ברורה: כדי שצעירי ישראל לא יטעו ולא יסגדו לנביאי השוק וכוהניו, ולמען יבינו כי הללו בני אדם בשר ודם הם, שאפשר גם אפשר להתמודד אתם – בזירת המחאה החברתית – לטובת כלל הישראלים, מוטב להם שילמדו (גם) את מדעי הרוח." (דימיטרי שומסקי)

מכל הטיעונים שמעלים הרוחניקים, המונופול שהם מנסים לנכס לעצמם על הביקורתיות והיצירתיות הוא הטיעון המעליב ביותר – כאילו שלבוגרי הנדסה, חשבונאות או ביולוגיה אין את היכולות האינטלקטואליות המופלאות המאפשרות לבוגרי מדעי הרוח לסגל את החשיבה הקונספירטיבית החביבה עליהם, או לתמוך בהשקפות שמאליות קיצוניות. מניסיוני האישי, אין שום קורלציה בין בחירת מקצועות לבין אינטליגנציה, ביקורתיות או יצירתיות; הקורלציה היחידה שקיימת היא בין יכולות ריאליות לבין הליכה למקצועות ריאליים. ההנחה כאילו שלא נדרשת יצירתיות בעבודתם של בוגרי הנדסה, כלכלה ומדעים מדוייקים רק מלמדת על עומק הניתוק בין אותם רוחניקים שמעלים אותה לבין העולם האמיתי, בו נדרשת יצירתיות על מנת להצליח כמעט בכל עבודה. ההנחה כאילו שלא ייתכן שאנשים ילכו ללמוד הנדסת אלקטרוניקה שלא בגלל המשכורות הגבוהות אלא מתוך עניין אינטלקטואלי טהור, מופרכת לא פחות.

הניסיון לטעון לעליונות אוטומטית של בוגרי המקצועות הלא מעשיים מעיד בעיקר על אליטיזם מסוכן, בקרב קבוצת אנשים סגורה שלא מסוגלת להיפתח בפני אנשים שונים, בפני רעיונות שונים. ברגע שאדם מניח מלכתחילה שלא תיתכן חשיבה ביקורתית בקרב אלו שלא למדו איתו באותו החוג באוניברסיטה, לא יכול להתקיים דיון אמיתי בינו לבינם. הם הרי "אנשים שונים", הם לא יבינו אותו, המוח שלהם לא מסוגל להכיל את מידת הביקורתיות שלו, הם "תינוקות שבויים" שנשבו על ידי בעלי ההון והאליטות השליטות. מסתבר שאנחנו, בוגרי המקצועות הריאליים, זקוקים לרוחניקים על מנת שילמדו אותנו את ה"אמת" על העולם, על מנת שינחו אותנו כיצד עלינו להתייחס לפוליטיקה או לממסד הכלכלי, על מנת שיעזרו לנו לחשוב "מחוץ לקופסה", על מנת שיפקחו את עינינו ויעניקו לנו את אותה גלולת הפלא שניאו לוקח בסרט הראשון של המטריקס. לצערם של הרוחניקים, מסתבר שכולנו לוקים בעיוורון מוחי שאינו מאפשר לנו לראות את מה שכל כך ברור עבורם.

 

אחת התופעות שמעידות דווקא נגד מידת הביקורתיות של הרוחניקים, היא המגוון המצומצם עד מאוד של דעות פוליטיות בקרבם. אם תחפשו על המפה הפוליטית, תמצאו את רובם המכריע של הרוחניקים, כולל כמעט כל הפרופסורים בפקולטות הרלוונטיות, משמאלה של מרץ. במקצועות הריאליים המדעיים תמצאו מגוון רחב הרבה יותר של דעות, וכך גם ברפואה, כלכלה או משפטים. הדמיון הרב בדעות הפוליטיות בקרב הרוחניקים מעיד על סגירות מחשבתית וגיבוש דעות פוליטיות בתהליך של חברות תוך כדי הלימודים, ולא על היכולת המופלאה של חשיבה עצמאית שהם טוענים לקיומה. לדעתי תופעת העדריות שם נפוצה יותר מאשר בפקולטות אחרות.

 

 

כמה אנשי רוח מדינה מודרנית צריכה?

ליצירות תרבות יש מספר מאפיינים שמבדילים אותן ממוצרים פיזיים. בין השאר, ניתן להעתיק אותן ולהפיץ אותן בקלות יחסית, ולא נדרשת מעורבות של כוח אדם רב בתהליך. על מנת לתכנן מכונית חדשה ולהפיץ אותה דרושים מאות מהנדסים ועשרות אלפי עובדים אחרים; על מנת לצייר ציור, לכתוב ספר, או אפילו ליצור סרט דרושים הרבה פחות אנשים. נראה שבדומה לספורט מקצועי, גם בעבודות הרלוונטיות ל"אנשי רוח" המעטים הטובים ביותר גורפים את כל הקופה, ולהמונים שמאחוריהם לא נותר אלא להפוך המבורגרים ברשתות מזון מהיר קפיטליסטיות.

המצב הזה אינו ייחודי למדינת ישראל. בארצות הברית של היום, בוגרי המקצועות הלא מעשיים מתקשים להחזיר את הכספים שלוו לצורך לימודים באוניברסיטאות העילית, מה שמוביל לבועת הלימודים הגבוהים שעלולה להתפוצץ ולקחת איתה לתהום מוסדות פיננסים גדולים וחסכונות של אזרחים. גם בארצות אירופאיות מצבם של הרוחניקים פחות טוב ממצבם של בוגרי הנדסה ומדעים מדויקים. עקב כך, אחוז הלומדים מקצועות לא מעשיים נמצא בירידה בכל העולם, לא רק בישראל. על פי נתוני ה NCES, סך כל הלומדים באוניברסיטאות בעולם עלה מ 7.3 מיליון בשנת 1970 ל 14.7 מיליון בשנת 2004, אך מספר הרשומים למדעי הרוח והחברה בקושי גדל באותה התקופה.

ישנם כאלו שהולכים רחוק יותר, וטוענים שאין בכלל צורך בבוגרי מדעי הרוח בעולם המודרני. אני לא יודע אם זה נכון. אני חושב שתמיד יהיה "שוק" לאנשי רוח, תמיד יהיו אנשים שמעוניינים להרחיב אופקים, לקרוא ספרים על היסטוריה ולשמוע הרצאות מעניינות, וסביר שסטודנטים שלמדו על מדינות אחרות ותרבויות אחרות יעשו עבודה טובה יותר במשרד החוץ מאשר בוגרי פקולטות אחרות. יש בהם צורך, פשוט לא במספרים הגדולים של בוגרי התארים הללו בארץ, וכנ"ל גם לגבי מקצועות אחרים כגון ביולוגיה או משפטים.

 

 

אז מה, כולם צריכים להיות מהנדסים?

לא. נתחיל עם זה שלא כולם חייבים תואר. מנהלי חשבונות, אנשי שיווק וטכנאי מחשבים מרוויחים משכורות גבוהות יותר מאשר רוב הרוחניקים בלי צורך בשום תואר. ואם כבר תואר, אז בהחלט אפשר לשלב בין עניין אישי לבין דרישות השוק החופשי, לא רק לנסות למקסם את המשכורת העתידית ביחס למגבלות ציון הפסיכומטרי שלכם. ישנם תארים עם ביקוש סביר ומשכורות סבירות שאינם ריאליים.

אבל זה מעבר לכך – מדוע הקריירה חייבת להגדיר את האדם? אם ישנו אדם השואף להיות איש רוח, האם זה כל כך נורא עבורו ללמוד משהו מעשי שיספק פרנסה נוחה וזמן פנוי רב להתעסקות רוחנית יותר? אם המטרה היא העשרה עצמית, מדוע הלימודים ההומניים לא יכולים להפוך לתחביב שעוסקים בו במקביל להכשרה המקצועית המעשית? האם לא ייתכן שאיש רוח שעובד לפרנסתו בחברה פרטית יהיה יותר אובייקטיבי, ביקורתי וחתרני מאשר איש רוח שנתמך על ידי הממשל? כל כך קשה לפתוח בלוגים ולהפיץ את משנתכם הפילוסופית בהרצאות לציבור הרחב, במקביל לעבודה "רגילה" כלשהי? האם ייתכן כי עבודה "אמיתית" היא פשוט מתחת לכבודם של הרוחניקים?

 

 

לסיכום

הבעיה המרכזית עם הרוחניקים איננה הבורות שלהם ביחס לדרך שבו העולם העובד, וגם לא היומרנות האינטלקטואלית. הבעיה היא השילוב של השניים: שכנוע עמוק בצדקתה של תפיסה מאוד צרה של העולם, בשילוב עם תחושת עליונות אינהרנטית ונכונות לכפות על הציבור הרחב מהלכי מדיניות באופן לא דמוקרטי, מכיוון שבעצם כולנו עיוורים ולא ביקורתיים מספיק על מנת לראות את המציאות כפי שהיא.

למזלנו, היכולת הפוליטית של הרוחניקים להטות כספי ציבור מוגבלת למדי, ולמרות שסבסודם של מוסדות תרבות הוא מיותר מדובר בסכומים זניחים ביחס לעומק הבזבוז בתקציבי הביטחון או החינוך.

אבל לא רק למזלנו, אלא גם למזלם של אנשי הרוח האמיתיים, אלו שאינם מפרסמים טורים בכייניים אלא רבי מכר מצליחים (יובל נוח הררי הוא הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש). עבור אנשי רוח אמיתיים, השוק החופשי הוא ברכה, מכיוון שהוא מאפשר לטובים ביותר לפרוץ קדימה בלי צורך להילחם באליטות הוותיקות השולטות באקדמיה, בתקשורת, במספר מצומצם של הוצאות לאור או בתקציבים כאלו ואחרים.

בעולם שבו כל אחד יכול לפתוח בלוג, וכל אחד יכול לקחת ספרים בספריה, וכל אחד יכול לפרסם ספר שבעלי קינדל מכל רחבי העולם יוכלו להוריד בעלות נמוכה, שוב אין לך צורך בקשרים כאלו ואחרים על מנת להצליח בתור הוגה דעות מודרני. אינך צריך להיוולד לשכבה דקה של אצילים, אינך צריך ללמוד מקצועות ספציפיים באוניברסיטה, ואינך זקוק לאישור של איזה שהוא בר-סמכא – והדבר נכון גם עבור אמנים ומוזיקאים. התחרות החופשית מספקת לכולנו מגוון רחב יותר של אנשי רוח ואמנים טובים יותר, שנפוצים גם במדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם. ואולי זה מה שמכעיס את הרוחניקים יותר מכל – אובדן המונופול שהיה להם על הזכות להיקרא "הוגי דעות" המתעסקים בנושאים שברומו של עולם ומנתבים את התרבות של ההמונים בהתאם לטעמם האישי. זה אולי מבאס, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה.

Read Full Post »

סיפורים

כולם אוהבים סיפורים, ולא במקרה. המין האנושי פיתח את החיבה לסיפורים, מכיוון שהם מאפשרים להעביר ידע באופן יעיל. מאוד קל לזכור סיפורים, ולכן מומחים לתרגילי זיכרון משתמשים בסיפורים שהם ממציאים על מנת לזכור רשימות אקראיות של חפצים. אפילו סיפורים לילדים נועדו, באופן היסטורי, להקנות להם ידע חשוב אודות הסכנות של העולם שבחוץ (אם כי איכשהו הרעיון התעוות במהלך הדורות, וכיום הם בעיקר סופגים מידע חסר תועלת לחלוטין בעולם המודרני אודות הקולות שמשמיעים בעלי חיים שונים).

קל לחשוב על תהליכים חברתיים כעל סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (לעיתים קוראים לכך "נראטיב", אבל המילה "סיפור" נראית לי פחות יומרנית ומתאימה באותה המידה). סיפורים רבים נראים כך: בהתחלה קיים איזה שהוא מצב קדמוני אידיאלי, באמצע מתעוררים קשיים כלשהם, ובסוף מגיעה ההתגברות וההצלחה להגיע לשיווי המשקל המושלם הנוכחי.

למשל, הסיפור הציוני: התעוררות לאומית באירופה של המאה ה 19 (התחלה), עלייה לארץ וקשיים רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים (אמצע), וכינונה המוצלח של מדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (סוף). או, הסיפור ששמעתי לפני מספר ימים בביקור בשמורת החולה: ביצה יפיפייה ומשגשגת (התחלה), מדינת ישראל הצעירה מחליטה משום מה לייבש אותה והורסת הכל (אמצע), חבורה של חובבי טבע קנאים מצליחים להקים בכל זאת שמורה ולהחזיר אליה בעלי חיים שנכחדו (סוף). או, למשל, הסיפור של המחאה החברתית: במדינת ישראל הסוציאליסטית של ימי מפא"י העליזים חיים כולם בעושר ואושר (התחלה), בשלב כלשהו מגיעים הניאו-ליברלים המרושעים עם הקפיטליזם החזירי שלהם ומובילים להיעלמותו של מעמד הביניים (אמצע), ואז העם מתאחד למחאה רחבת היקף כנגד השלטון (תחילת הסוף, שעוד ייסגר בהמשך).

זה רק סוג אחד, נפוץ יחסית, של סיפורים. יש עוד מספר עלילות כאלו שחוזרות על עצמן פעמים רבות. בתחילת המאה ה 20 סיווג Georges Polti שלושים ושישה עלילות מקובלות לסיפורים שחוזרות על עצמן בשלל יצירות בווריאציות שונות, וב – 1993 טען Ronald Tobias שיש רק 20 כאלו. שניהם מתייחסים יותר לסיפורים אינדיבידואלים ולא היסטוריים, אבל העיקרון דומה. הבעיה היא שהנתונים בדרך כלל סותרים סיפורים פשוטים, והתמקדות בהם מדחיקה חלק גדול מהדברים החשובים שהתרחשו במקביל במציאות.

 

סיפורים על תאוות בצע

תאוות הבצע משמשת כנושא מצוין לסיפורים כבר אלפי שנים, מאז ימי המלך מידאס וככל הנראה עוד לפניו, כמעט בכל תרבות אנושית. הסיפורים לרוב מתחילים עם גיבור מוכשר, חכם, וטוב לב, אך בשלב מסוים תאוות הבצע משתלט על מחשבותיו והוא מגזים עם הדברים שאותם ביקש להשיג, מה שמוביל בסופו של דבר לאובדנו ולאובדנם של אהובי ליבו. זה היה רק טבעי לחבר את תאוות הבצע גם למשבר הנוכחי, ולהזכיר את אותם סוחרים בבנקי השקעות שהמיטו על העולם אסון בניסיונותיהם להרוויח עוד כמה (מיליוני) דולרים.

האמת היא שתאוות בצע לא הייתה הסיבה למשבר הכלכלי הנוכחי. היא לא הייתה הסיבה לקיומן של הלוואות הסאב-פריים, לחובות הממשלה היוונית, או לבועות הנדל"ן באירלנד וספרד. זאת משום שתאוות הבצע תמיד הייתה כאן – אין שום סיבה להניח שהמין האנושי היה יותר תאב בצע בשנת 2008 מאשר בשנת 1998, 1988, 1978, או בכל תקופה אחרת שבה לא התרחש משבר כלכלי. כמו כן, בניגוד להשקפה המקובלת, סוחרי בורסה או כלכלנים אינם יותר תאבי בצע מכל אדם אחר שמזדמנות לידיו אפשרויות להשיג עושר רב במהירות.

מה שהשתנה לעומת העשורים הקודמים אלו ההזדמנויות, הסביבה שבתוכה יכולה תאוות בצע לפרוח ולגרום לאנשים לקחת סיכונים מיותרים. מכלול של סיבות הוביל לכך שבעשור הראשון של המאה ה 21 הופיע הרבה מאוד כסף במערכת הפיננסית העולמית, התמריצים לקחת סיכונים גדלו באופן דרמטי, ותאוות הבצע הרימה את ראשה. כל עוד הכסף קבור עמוק באדמה, אנשים מוכנים להשקיע מאמץ מסוים על מנת לחפור אותו החוצה אבל אף אחד לא מאבד את העשתונות; ברגע שהכסף יוצא החוצה אל האוויר הפתוח וגדל על העצים, אנשים (בייחוד גברים, בואו נודה בכך) מתחילים להשתגע, ואף אחד לא רוצה להישאר הפראייר שלא ניצל את ההזדמנויות המדהימות.

זהו מקור הבעיה: התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור במידה והתרחיש הרע יתממש, וכספי הזכייה הגבוהים למהמרים. אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם.

 

סיפורים גדולים

כשקורים דברים גדולים, אנשים זקוקים לסיפורים גדולים. לא ייתכן שהמשבר הזה אינו מסמל משהו דרמטי במיוחד, הם חושבים – איזו שהיא מערכת שמתרסקת, עולם שעולה בלהבות, משהו שאפשר לעשות עליו סרט הוליוודי. לכן הופיעו בתחילת המשבר הנוכחי כל כך הרבה כתבות מטופשות בסגנון של "מות הקפיטליזם" (ועדיין מופיעות לעיתים). אחרים כבר הצהירו שהסיפור של המשבר הנוכחי הוא בכלל מותה של מדינת הרווחה האירופאית, ויש כאלו שמצהירים על קריסתה של ארצות הברית, על התמוטטותה של אירופה, או על נפילתן של מדינות המערב כולן. הבעיה עם המשבר הנוכחי היא שאף אחד מהסיפורים הנ"ל אינו מתאים עבורו. משברים כלכליים הם תמיד עניין מסובך, אבל המקרה הנוכחי הוא מעבר לכך – המדינות שנפגעו מאוד שונות אחת מהשנייה, והן נפגעו באופן שונה, וגם אלו ששרדו את המשבר בהצלחה די שונות.

כאשר מסתכלים על מדינות שנפגעו ומדינות שלא נפגעו, אי אפשר לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי לא עובדת", בגלל אוסטרליה וקנדה שמצבן לא רע בכלל, ואי אפשר גם לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי עובדת מצוין" מכיוון שבכל זאת, ארצות הברית נפגעה קשה. אי אפשר לומר "מדינת הרווחה קורסת" מכיוון שמצבן של המדינות הנורדיות לא רע בכלל, אבל קשה להלל את הדגם האירופאי למדינת הרווחה לאור חוסר יכולתן של מדינות כגון יוון, איטליה ואולי גם צרפת לקיים מדינת רווחה מבלי להיקלע לפופוליזם שמסתיים בחובות ממשלה גבוהים ומשק שאינו תחרותי. זה מגוחך לדבר על נפילתו של המערב כאשר רמת החיים במדינות המערב גבוהה לאין שיעור מזו של המדינות המתפתחות, והמוני צעירים סיניים משכילים מהגרים לארצות הברית ולא בכיוון ההפוך.

דברים גדולים אכן קרו. סקטור פיננסי שלם, בנקי השקעות, כמעט נמחק. כמויות בלתי נתפסות של כספים התנדפו לאוויר. אמריקנים רבים איבדו את בתיהם. יוונים רבים גילו שאם הם רוצים לחיות במדינת רווחה הם צריכים גם לשלם מיסים במקביל. גרמנים וצרפתים גילו שקשה לקיים איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. אלו דברים גדולים, גם אם הם לא מספיק דרמטיים על מנת למכור עיתונים, או להשיג כניסות לבלוג.

 

סיפורים קטנים

אז מה עושים כשהסיפורים הגדולים מתגלים כשקריים? מתחילים להמציא סיפורים קטנים עבור עמים ספציפיים. היוונים? אה, נו, הם עצלנים. האיסלנדים? חבורה של דייגים שהחליטו יום אחד שהם מומחים פיננסיים. הגרמנים? נו, בטח שהמצב שלהם מצוין, הם כולם כאלו ממושמעים ומסודרים, תראו את הרכבות והכבישים שלהם, הלוואי עלינו.

meanwhile-in-greece-funny-picture-3852

אני לא נלהב מהסיפורים האלו, מכיוון שהם תמיד נשמעים לי פשטניים מדי, לחיוב או לרעה, ומובילים למן דטרמיניזם: "ככה זה וככה זה יישאר, העם לא ישתנה".

ישנם הבדלים בין מדינות, אבל אין לנו כוח לחקור לעומק את המוסדות וההיסטוריה שהובילו להבדלים הללו, אז אנחנו זורקים פנימה סיפור שאומר שהשבדים הם עם נורא הוגן ומנומס ולכן הם מצליחים לקיים סוציאל-דמוקרטיה משגשגת. היו רבים שסיפרו בעשורים האחרונים על היעילות של היפנים, שאפשרה להם להשתלט על שוק הרכב העולמי, לצמוח בקצב מדהים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולבנות את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. איך בדיוק זה מסתדר עם כך שיפן נמצאת במשבר כלכלי מתמשך מאז שנות התשעים ולא מצליחה לצאת ממנו? פתאום הופיע דור של יפנים חדשים שלא היו כל כך יעילים כמו הוריהם? ומה עם פינלנד, שעד שנות השמונים הייתה מדינה נחשלת למדי? פתאום הופיע שם לפני שלושים שנים דור חדש של פיניים שהם בעצם נורא חרוצים וחכמים והפכו אותה למדינה המתקדמת והמצליחה שהיא כיום? בספרו "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" מזכיר הא-ג'ון צ'אנג (בהקשר של שאלת התפתחותן של מדינות אפריקה) כי נוסעים אמריקאים ואוסטרלים מהמאה ה 19 תיארו את היפנים כעצלנים; נוסעים בריטיים שטיילו בגרמניה במאה ה 19 טענו כי הגרמנים הם טיפשים מדי, אינדיבידואליסטים מדי, ורגשניים מדי, וזו הסיבה לכך הם מפגרים מבחינה כלכלית אחרי צרפת ובריטניה. מסתבר שהשתנו מאז כמה דברים…

אז כן, יש כזה דבר שנקרא "תרבות", והוא יחסית קבוע. עמים הם ללא ספק שונים אחד מהשני, וכל אחד שנוסע לחו"ל אפילו לזמן קצר מבחין עד מהרה בשוני התרבותי המתבטא בלבוש, באוכל, בקודי ההתנהגות המקובלים ועוד. אבל בכל עם יש אנשים עצלנים וחרוצים, חכמים וטיפשים, יצירתיים וכאלו שהולכים בתלם, והשוני התרבותי שישנו לא בהכרח משפיע על הביצועים הכלכליים של מדינות. ההיסטוריה, הפוליטיקה, ומבנה המוסדות הם אלו שמשפיעים, וכאשר אלו משתנים "התרבות העסקית" משתנה ביחד איתם. הנטייה שלנו לדבר על אמריקאים תאבי בצע או גרמנים ממושמעים היא פשוט עוד הכללה, לא שונה מהותית מהכללות גזעניות, שתופסת מעט ומפספסת הרבה. במקום לומר שהיוונים והאיטלקים עצלנים, או שהגבר האיסלנדי הממוצע הוא מאצ'ו תאב סיכונים שנכנס בשמחה לעסקים שבהם הוא אינו מבין דבר, עדיף לחקור קצת יותר ברצינות את ההיסטוריה ואת המוסדות של המדינות הללו, ולקחת בחשבון שהטבע האנושי הבסיסי הוא זהה בכל העולם. בכל עם ישנם "שבדים", "יפניים", "אמריקנים" ו"יוונים" – אפשר אפילו לומר שבתוך כל אדם מסתתר הפוטנציאל לעטות על עצמו כל אחד מהדימויים השטחיים הללו. אבל אף אחד מאיתנו אינו פועל בוואקום, ההתנהגות שלנו מושפעת מאוד מהמערכת המקיפה אותנו, וזו מערכת שאנחנו יכולים לבחור לשנות.

 

סיפורים על סיפורים

בספרם Animal Spirits מונים George Akerlof ו – Robert Shiller חמישה "רוחות" לא רציונאליות שמשפיעות על התנהגותם של בני אדם ברמה המאקרו כלכלית: אמון, הוגנות, שחיתות, אשליית הכסף וסיפורים. בפרק העוסק בסיפורים הם מזכירים פסיכולוגים כגון Roger Schank ו – Robert Abelson שטענו שסיפורים עומדים בבסיסו של הידע האנושי, וכי אנשים זוכרים עובדות על ידי הצמדתם לסיפורים. אנשים אוהבים כל כך את הסיפורים שלהם, שלעיתים הם מתנגדים לעצם קיומן של עדויות סותרות. למשל, במסגרת פרויקט של נשיונל ג'אוגרפיק ניסו חוקרים להתחקות באופן גנטי אחרי תנועתם ההיסטורית של עמים ברחבי העולם, אך הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד שבטי אינדיאנים בצפון אמריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה, ושלל עמים אחרים שלא רוצים שמחקר מדעי יהרוס להם את המיתוסים המשותפים. באותו אופן, כאשר הכתבים בעיתון "כלכליסט" מדווחים על דירוג איכות החיים של ה OECD שממקם את מדינת ישראל במקום לא רע בכלל, הם חייבים להסתייג ולציין את חסרונותיו של הדירוג ושהוא בעצם לא כל כך מייצג – הוא פשוט סותר את הסיפור הקבוע שהעיתון מנסה לדחוף אודות הכלכלה הישראלית, סיפור על כלכלה הולכת ומתרסקת ומעמד ביניים נעלם, סיפור שקשה לתמוך בו עם נתונים.

בהקשר הכלכלי, מזכירים אקרלוף ושילר בספרם את מקסיקו של שנות השבעים, תקופה שבה נשיא כריזמטי במיוחד וגילויים של נפט גרמו לרבים להאמין שמקסיקו הולכת להפוך לאחת המדינות העשירות ביותר בעולם, תוך התעלמות מהשחיתות הרבה, מהחובות ההולכים וגדלים של הממשל, ומהגזמות בהערכת שווי אוצרות הטבע של המדינה. בועות רבות הן תוצאה של סיפור שאנשים מספרים לעצמם על נכס שמחירו עתיד להמשיך ולעלות לנצח. אנשים ממציאים סיפורים על מנת להסביר תופעות כלכליות, כגון המשבר האחרון, אך לסיפורים האלו יש כוח משלהם – הם משפיעים על המציאות, על הזיכרון ההיסטורי, על הדרך שבה אנשים פועלים. הם הופכים להיות משתנה מאקרו-כלכלי בכוחות עצמם, ולא רק מסבירים את העובדות שיצרו משתנים אחרים. סיפורים גרמו, למשל, לגידול בהשקעות ובצריכה במקסיקו של שנות השבעים. סיפורים על "עידן חדש" של טכנולוגיה שאיננה מצייתת לחוקי הכלכלה הישנים יצרו את בועת הדוט-קום של תחילת שנות ה 2000.

אבל סיפורים הם לא המציאות. הדמויות שבתוך הסיפור לרוב אינן מצליחות להבין שהן בתוך סיפור, הן חושבות שהן חיות במציאות האובייקטיבית. אין דרך פשוטה לצאת אל מחוץ לסיפור הצבעוני והמושך – צריך לקרוא הרבה מאוד עובדות שמתוארות מנקודות מבט שונות, ורק אז אפשר להתחיל לגבש תפיסה של המציאות המורכבת, תפיסה שלרוב תשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מבינים שום דבר. לא במקרה האדם המשכיל הממוצע יתבטא בנחרצות רבה יותר בנוגע לשיעור מס החברות, להשלכות האינטרנט על חיי החברה של ילדים, או לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך מאשר חוקרים שמכירים את הנושאים האלו לעומק – וגם אותם החוקרים יתבטאו באופן יותר נחרץ לגבי נושאים שאותם הם פחות מכירים. אולי המצב שונה במדעים מדויקים, אבל במדעי החברה ככל שאתה לומד נושא מסוים יותר לעומק, אתה מגלה מורכבות רבה יותר.

בדרך כלל אין לנו את הזמן והכוח להתעמק במרבית הנושאים. על כן, אני מניח שהמין האנושי ימשיך לחפש לעצמו סיפורים קצרים ויפים שיסכמו עבורנו את העולם ואת הדברים שמתרחשים בו באופן שאנחנו יכולים לתפוס, סיפורים שיתנו לנו מסגרת כלשהי לחיים שהיא מעבר לאירועים אקראיים המתרחשים אחד אחרי השני ללא הסבר, סיפורים שיאפשרו לנו לחיות בתוך מציאות שאנחנו מבינים, עם התחלה אמצע וסוף, גם אם היא איננה המציאות האובייקטיבית.

ואולי זה לא כל כך נורא, למרות הכל.

Read Full Post »

הדמוקרטיה היא אשליה. בהרבה מדינות בעולם, שיטת הבחירות היא רק "דמוקרטית בערך" – כלומר, העם לא קובע מי ישלוט בו על ידי רוב פשוט של מצביעים, כאשר לכל קול משקל שווה. למשל, בבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2000 הפסיד אל גור לג'ורג' בוש למרות שקיבל כחצי מיליון יותר קולות ממנו, בגלל שיטת האלקטורים המוזרה של האמריקנים. בישראל הפגיעה בעיקרון הדמוקרטי מתרחשת בעיקר בבחירות המקדימות הפנימיות במפלגות (הפריימריז), הקובעות את דירוג המועמדים לכנסת.

במסגרת הפריימריז, קבוצה קטנה מאוד מהאוכלוסייה קובעת למעשה את הרכבן של המפלגות הגדולות ביותר בארץ, מלבד מפלגת "ישראל ביתנו", בה לא מתקיימות בחירות כאלו. העם כולו אמנם בוחר את המפלגה שתנצח בבחירות, אבל למשתתפים בבחירות הפנימיות ישנה השפעה גדולה יותר מאשר לכל אזרח אחר במדינה. על פי כתבה בעיתון דה-מרקר, בבחירות האחרונות בחרו 28 אלף איש את הדירוג של מועמדי קדימה, 48 אלף איש את הדירוג של מועמדי הליכוד, ו – 36 אלף איש את הדירוג של מועמדי מפלגת העבודה. בסך הכל ניתן לומר כי 116 אלף איש, 2% מהבוחרים, בחרו 68 מהח"כים. כל אחד מחברי המפלגות הגדולות שווה למעשה פי 34 מאשר אזרח ממוצע מבחינת יכולתו להשפיע.

זה לא דמוקרטי במיוחד, אבל זו השיטה, והיא עובדת כך שנים רבות. ומיהם אותם אזרחים "שווים יותר" אשר כוחם הדמוקרטי גדול פי 34 מכוחנו? קל לנחש: נציגיהם של קבוצות האינטרסים השונות שבגללם מדינת ישראל היא כמעט המדינה הענייה ביותר במערב. במפלגות השמאל נכנסים לשם כל החקלאים והקיבוצניקים, ובמפלגות הימין נכנסו לשם לאחרונה המתנחלים בהמוניהם בעקבות משה פייגלין, ויש גם מקום לעיירות הפיתוח ושלל מבקשי נדבות וג'ובים וועדי עובדים (גם בימין וגם בשמאל) וכל מי שיש לו אינטרס ששווה לו להגן עליו.

ועכשיו, גם אני.

 

מי לא נמצא שם, אתם שואלים?

אתם.

כן, כן. אתם לא שם. אני אישית לא מכיר אף אחד שהתפקד אי פעם למפלגה כלשהי. לציבור הרחב אין זמן לכך, האינטרסים שלו מורכבים יותר, ואינם נעים סביב סובסידה יחידה כזו או אחרת. לציבור הרחב גם אין סיבה להילחם עבור כספי מדינה, דווקא מכיוון שהוא כל כך רחב. נראה זאת על ידי דוגמה, מכיוון שנראה שהנושא בלבל כמה אנשים בתקופת ההפגנות של הקיץ.

במדינת לה-לה-לנד חיים 100 גמדים. נניח של 90 מתוכם יש ילדים, והם מפגינים מול הממשלה בדרישה לחוק חינוך חינם מגיל 3, ודורשים גם כי הממשלה לא תממן אותו על ידי קיצוץ בשירותים חברתיים אחרים, כפי שעשה כאן ביבי. עלות החוק הוא 10 ₪ לתושב בעל ילדים, כלומר 900 ₪ בסך הכל. הממשלה מסכימה, מחוקקת את החוק, ומממנת אותו על ידי העלאת מיסים לכל 100 התושבים. כל תושב ישלם עוד 9 ₪. הגמדים ההורים קיבלו חינוך בשווי 10 ₪, ושילמו 9 ₪ במיסים, כך שהרוויחו בסך הכל שקל יחיד.

במדינה חיים גם עשרה גמדים חובבי מוזיקה קלאסית. הם מפגינים מול הממשלה בדרישה לסבסוד מופעים של הפילהרמונית, שעולים, נגיד, 50 ₪ לגמד – סה"כ 500 ₪ לעשרת הגמדים. הממשלה מסכימה, מממנת את החוק על ידי העלאת מיסים לכל 100 התושבים, כל אחד עוד 5 ₪. חובבי הפילהרמונית הרוויחו כל אחד מוצר בשווי 50 ₪, וספגו העלאת מיסים של 5 ₪, כך שהרוויחו 45. רואים מה קרה כאן? לקבוצה גדולה לא שווה להיאבק על הטבות, כי עלותן תתקזז עם עליית המיסים ההכרחית. לקבוצות קטנות ומלוכדות זה שווה, והן עושות זאת כל הזמן – על חשבוננו.

אולי הגיע הזמן שנבקש מהן יפה להפסיק?

 ידידי ר' היה הראשון שהציע לי להתפקד למפלגה כלשהי, לפני מספר שנים. לא היה לי זמן, לא היה לי כוח, לא חשבתי שזה ישנה משהו. המחאה החברתית שינתה את דעתי בנידון.

עכשיו, אני כן חושב שזה ישנה משהו. לא בגלל שאני עצמי קיבלתי יותר כוח, אלא בגלל שכמה מאות אלפי ישראלים יצאו לרחוב בדרישה לשנות את המציאות. על מנת לשנות את הרכבן של המפלגות שלנו דרושים הרבה פחות ממאות אלפי ישראלים. למעשה, גם אם עשרת אלפים איש יתפקדו לליכוד, עשרת אלפים נוספים לעבודה, ועוד עשרת אלפים לקדימה, הם יוכלו להשיג שינוי משמעותי. שלושים אלף איש לכל מפלגה, ואנחנו כבר שולטים בפוליטיקה הישראלית.

 

אינני אומר לכם לאיזו מפלגה להתפקד, או לאיזו מפלגה אני התפקדתי. מדובר במפלגה שאני מסוגל להזדהות עם האידיאולוגיה שלה באופן חלקי, ואינני מרוצה מהאנשים שנמצאים במיקום גבוה ברשימתה. מה שכן חשוב, לדעתי, זה להתפקד למפלגות שיש סיכוי כלשהו שהן יהוו חלק מהממשלה הבאה. הרכב החברים של מפלגות זניחות באופוזיציה לא משפיע על המציאות במדינת ישראל. אני לא רואה בפעילות הזאת "סוס טרויאני", ואיני נלהב לראות תומכי מרץ מושבעים מתפקדים לליכוד על מנת להפוך את ההרכב שלו ליותר שמאלני. זו לא המטרה לדעתי.

המטרה הסופית היא זו: לנקות את הכנסת. להוציא ממנה את כל אותם פרצופים מזויפים והזויים שהשתלטו לנו על מסכי הטלוויזיה. להוציא ממנה את הנציגים של קבוצות האינטרסים, את העסקנים, את כל אותם אנשים שאינם טורחים להגיע לוועדות וסוגרים עניינים בלחיצות יד הרחק מעינו של הציבור. אנשים כאלו קיימים בכל המפלגות הגדולות, ומשיחות עם חברים נראה לי כי ישנה הסכמה די רחבה לגבי האישים בהם מדובר. המטרה היא לא להוציא מהמפלגות הגדולות את הימניים, או את השמאלנים, או את הדתיים. המטרה היא להוציא משם את כל אותם אנשים שלא היינו נותן להם לנהל אפילו חנות מכולת. להשאיר שם אנשים ישרים, שאוחזים באידיאולוגיה ברורה ומובנת, אנשים אינטליגנטים שלא נסחפים אחרי רוח תקשורתית כזו או אחרת. מהבחינה הזו, בני בגין ושלי יחימוביץ' טובים בעיני באותה המידה, ולא אכפת לי שהאידיאולוגיה שלהם הפוכה לחלוטין ושאינני מסכים עם שניהם.

"ניקיון" הכנסת לא יפתור את הבעיות הדמוגרפיות של מדינת ישראל. הוא לא יסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא לא יחסל את הריכוזיות באופן מיידי, ולא ישפר את השוויון או יחזיר לכאן מוחות שברחו לחו"ל. הניקיון בסך הכל יציב שם למעלה, בחלונות הגבוהים, אנשים ראויים. אם ישנה דרך כלשהי להתמודד עם שלל האיומים על עתידנו, רק אנשים ישרים, רחבי אופקים ואמיצים יוכלו להוביל את המדינה בכיוונה. ייתכן שהדרך הזו תגרום לחלקם לשנות את עקרונותיהם, ייתכן שלא, אבל הם הסיכוי הטוב ביותר שלנו.

תהליך ההתפקדות פשוט למדי. ניתן לעשות זאת באינטרנט, והעלות זניחה למדי. אלו הם האתרים:

מפלגת העבודה:

עלות: 50 ₪ לשנה.

אתר אינטרנט

מפלגת הליכוד:

עלות: 64 ₪ לשנה ליחיד, 96 ₪ לשנה לזוג (יקר יותר משתי המפלגות האחרות… מעניין למה)

אתר אינטרנט

מפלגת קדימה:

עלות: 50 ₪ לשנה.

אתר אינטרנט

לפי עמוד הפייסבוק של קבוצת "מתפקדים", הפריימריז בשלושת המפלגות, בהן בוחרים את רשימות המועמדים לכנסת, מתקיימים לרוב כחצי שנה לפני הבחירות לכנסת. במידה והבחירות אינן מתקיימות במועדן מסיבה כלשהי (ובישראל זה קורה לא מעט), הפריימריז מתקיימים כשלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת. אם הבחירות לכנסת הבאה יתקיימו במועדן בנובמבר 2013, הפריימריז במפלגות הגדולות יהיו בקיץ 2013. לכל מפלגה גדולה יש תקנון הקובע את נהלי הבחירות והחברות במפלגה. בכל המפלגות יש תקופת הכשרה –  פרק זמן מרגע ההתפקדות ועד שהחברים החדשים מקבלים זכות להצביע בפריימריז, על מנת למנוע מאנשים להתפקד למפלגה בסמוך לפריימריז רק על מנת להצביע למועמד מסוים, ואז לעזוב את המפלגה. תקופת ההכשרה משתנה בין מפלגה למפלגה ועומדת על חצי שנה במפלגת העבודה, 14 חודשים בקדימה, ו-16 חודשים בליכוד.

מי שיתפקד עכשיו לאחת משלוש המפלגות הללו יוכל להצביע כבר בפריימריז הקרובים. מי שיחכה, ימצא את עצמו מחוץ למשחק. בכל מקרה, אני רואה במהלך הזה משהו לטווח הארוך, שישפיע גם על מערכות הבחירות הבאות, לא רק על זו הקרובה.

 

זוהי הדרך. אין משהו אחר.

כל המחאות וההפגנות והסיסמאות והטוקבקים וההחרמות והבלוגים והעמודים בפייסבוק לא שווים הרבה. גם הקמת מפלגות חדשות היא משהו שנוסה פה בעבר ללא הצלחה, חבל לחזור שוב על הפארסה הזו. התפקדות למרכזי המפלגות, לעומת זאת, שווה הרבה. זו הדרך לשינוי. איני יודע אם זה מה שיציל את המדינה מגורל עצוב, אבל זו תהיה התחלה. קודם כל בואו נשים שם למעלה אנשים אינטליגנטים וישרים, אחר כך נחשוב הלאה.

ימי ההפגנות והפופוליזם נגמרו, והכדור במגרש שלנו.

הגיע הזמן לבעוט.

Read Full Post »

(פורסם בבלוג הקודם ב 29 ביולי 2011. זו הרשומה המצליחה ביותר שכתבתי עד כה, ובבלוג הקודם היא זכתה לכ 4,600 צפיות בימי השיא של המחאה החברתית)

בקריקטורה חביבה (אותה לא הצלחתי למצוא באינטרנט, לצערי, אך היא נמצאת בספר "למה קשה לתפוס מונית בימים גשומים?"), מופיעים גבר ושתי נשים בעת מסיבת קוקטייל. אחת הנשים אומרת לשניה "אני רוצה להכיר לך את מרטי תורנדקר. הוא כלכלן, אבל הוא בכל זאת נחמד מאוד."

אחת הסיבות שבגינן שונאים כלכלנים, היא משוואה העומדת בבסיסה של הכלכלה מזה אלפי שנים: הכנסות = הוצאות.

כל כך פשוט, לא? טריוויאלי לחלוטין. כל ילד בכיתה ב' יודע את זה. אפילו בעלי חיים מסוגלים להבין את המשוואה ברמתה הבסיסית. ובכל זאת, אנשים רבים במהלך ההיסטוריה, ממלכים וקיסרים ועד אזרחים משכילים במדינות מודרניות, נוטים להכחיש את קיומה של המשוואה הלא נוחה הנ"ל.

למפגינים בשלל המחאות שצצו בשבועות האחרונים יש דרישות. לגיטימי לחלוטין. הם רוצים לחיות כמו המקבילים להם במדינות אירופה ובארצות הברית, באיכות חיים גבוהה יותר. אין שום סיבה עקרונית שאני יכול לחשוב עליה – אפילו לא הסכסוך – שבגללה לא יכולים תושבי מדינת ישראל לזכות לאיכות החיים של תושבי דנמרק. בניגוד למה שחושבים עלי רבים ממכרי, אין לי שום דבר עקרוני נגד מדינות סוציאל-דמוקרטיות, ואין שום דרך להוכיח שמדינות אלו הן "פחות טובות" במובן כלשהו ממדינות קפיטליסטיות. עניין של טעם, זה הכל.

הבעיה היא, שדרישות עולות כסף. ההכנסות חייבות להיות שוות להוצאות, והמוחים רוצים להגדיל את ההוצאות.

אז איך אפשר לפתור את הבעיה המסובכת הזאת?

מספר אפשרויות:

1.      להתעלם מקיומה של הבעיה.

זו הטקטיקה שבה נוקטים המפגינים עד כה. היתרון היחיד שבשימוש בטקטיקה זו, הוא שהיא אינה מחייבת מאמץ מנטאלי גדול מדי, בייחוד לנוכח חום יולי-אוגוסט הידוע לשמצה השורה עלינו. חלקם אולי יאמרו שזו תפקידה של הממשלה לפתור את הבעיה הזו, אבל זו סתם השלכת אחריות ילדותית.

2.      להגדיל את הכנסות המדינה על ידי העלאת שיעור המס.

ישנם מפגינים שיטענו כי ניתן להגדיל מיסים רק לעשירים, אבל זה לא מספיק. אין לי את המספרים האמיתיים, אבל אני מוכן להתערב שהעלאה של 100 ₪ במס שמשלמים אנשים שמרוויחים בין 10,000 ל 20,000 בחודש תעשיר את קופת המדינה הרבה יותר מגידול של 1,000 ₪ במס שמשלמים אנשים שמרוויחים מעל 50,000. יש פשוט הרבה הרבה יותר אנשים מהסוג הראשון, ולעשירים יותר קל לעשות "תכנוני מס" יצירתיים (וחוקיים). גם הגדלת מס החברות אינה פיתרון, מכיוון שהחברות פשוט יעברו להן למדינה אחרת. לא שאני אומר בהכרח שמס החברות הנוכחי אופטימאלי, אבל הגדלת מיסים רחוקה מלהיות פיתרון קסם.

3.      להקטין הוצאות במקומות אחרים.

לקצץ את התקציבים לישיבות, לקצץ את תקציב הביטחון, לקצץ בכל מני דברים מיותרים אחרים. מצוין, אני בעד. לצערי, עד כה לא ראיתי את הנושא הזה בין השלטים והסיסמאות המונפים בהפגנות. מאוד קשה לבצע דברים כאלו מבחינה פוליטית, אך ייתכן כי אם ראש הממשלה היה מקבל תמיכה ציבורית מספיק רחבה הוא היה מסוגל ללכת בכיוון זה, או שהמחליפים העתידיים שלו היו מבינים שזה מה שהציבור רוצה.

4.      להגדיל את ההכנסות על ידי הפיכת המשק לתחרותי יותר.

למשל, תשברו את המונופול של הנמלים בארץ, כך שתהיה בהם התייעלות אמיתית, ועלויות הטיפול בנמל ירדו לכל מי שמייצא או מייבא סחורה לארץ. היבואנים ירוויחו מכך, ויוכלו להוזיל את המוצרים שהם מייבאים מחו"ל, ולכולנו יהיה יותר כסף פנוי. לצערי, ככל הנראה לא אזכה לראות את היום שבו אנשים צועדים להפגנה אל מול נמל אשדוד. ההפך מכך – כאשר כבר קם פוליטיקאי ומנסה להילחם נגד המונופולים הוא זוכה להתעלמות מוחלטת מצד הציבור והתקשורת (מלבד המקרה הנדיר של שר התקשורת הנוכחי), ופוליטיקאים אחרים רואים זאת ומסיקים את המסקנות בהתאם.

5.      הגדלת החוב הלאומי של מדינת ישראל.

אם הייתי מעביר שיעורי כלכלה מעשית לתיכוניסטים, אחד המסרים הראשונים שהייתי מזכיר הוא זה: הלוואות צריך לקחת או כאשר אין שום ברירה אחרת, או כאשר יש סיבה לצפות לעליה בהכנסות עתידיות. זה לא חכם במיוחד לקחת הלוואות כדי לממן מותרות כאשר אין ציפייה לעליה עתידית בהכנסות שתאפשר לך להחזירן במהירות. בכל אופן, בינתיים אף אחד לא מציע לממן את כל הרעיונות היצירתיים החדשים על ידי הגדלת החוב, וטוב שכך.

רבים מחברי טוענים שבסדר, לא כל הפתרונות שמציעים המפגינים מושלמים, אבל לפחות הם מפגינים – הרי המצב בארץ באמת לא מזהיר בלשון המעטה. הבעיה היא שאנחנו שולחים לפוליטיקאים שלנו את המסר הלא נכון. במקום לעודד אותם להילחם בריכוזיות במשק, בוועדים הגדולים, לייעל את המערכת הציבורית, אנחנו מעודדים אותם לעשות צעדים פופוליסטיים.

קחו למשל את הצעתן של האימהות לחוק חינוך חינם מגיל 3 חודשים.

נשמע טוב, לא? גם הגן שאליו הולך יותם עולה כמעט כמו המשכנתא שלנו, הייתי שמח לו מחירו היה יורד. אבל חכו שנייה, קופץ הכלכלן המרושע ואומר, ההכנסות חייבות להיות שוות להוצאות!

סבסוד הגן של יותם = עוד הוצאות ממשלתיות. מאיפה יגיעו עוד הכנסות? מכספי המיסים, כמובן. מי משלם את עיקר כספי המיסים? אנשים כמוני, אולי קצת יותר מבוגרים. מי לא משלם הרבה מיסים?

נו, תנחשו.

נכון! החרדים כמעט שלא משלמים מיסים. אבל יש להם הרבה יותר ילדים מאשר לחילוניים – כלומר, הם יקבלו מהמדינה בזכות ההטבה הזו הרבה יותר כסף מאשר הלא-חרדים, וישלמו עליה הרבה פחות כסף מאשר הלא-חרדים. במילים אחרות, רעיונות כאלו רק יגדילו את כמות השקלים שיוצאים מהכיס שלנו ונכנסים לכיס של אותן האוכלוסיות שאנחנו רוצים דווקא למנוע מהן להמשיך ולעשות ילדים בכמויות מסחריות. זה נכון לכל ההטבות שקשורות לעלויות גידול ילדים.

תמיד כאשר המדינה בוחרת לסבסד משהו, רצוי לחשוב איזו אוכלוסיה תסבסד איזו אוכלוסיה אחרת. כאשר המדינה מסבסדת הצגות ב"הבימה", זה אומר שכסף יוצא מכיסם של התושבים שאינם צופים בהצגות ונכנס לכיסם של אלו שצופים. כאשר המדינה מסבסדת את שכר הלימוד, זה אומר שכסף יוצא מכיסם של אלו שלא לומדים ונכנס לכיסם של אלו שלומדים. שטרות של מאה שקלים אינם צומחים על העצים; כל מה שהם יכולים לעשות זה לצאת מכיס אחד ולעופף להם לעברו של כיס אחר. הבעיה היא שהם עושים זאת בדרך עקיפה ומורכבת, ועל כן קשה להבחין בהם במעופם.

במקרים רבים נראה כי המוחים פשוט אינם מבינים כי הכסף הולך לצאת מהכיס שלהם ולהיכנס לכיסים של אחרים. הם צועדים ברחובות וצועקים שהממשלה צריכה לקחת מהעשירים ולחלק לעניים, ולא מבינים שהם העשירים.

הדוגמה המרכזית לכך היא רעיונות של דיור ציבורי. לא כל הרעיונות הם כאלו. למשל, אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב ניסחה מסמך מעניין, אותו ניתן להוריד כאן (לחצו על "לינק למסמך העמדה"), ומומלץ לכל מי שמעוניין בהרחבה על נושא הדיור. בין השאר כתובים שם הדברים הבאים:

"יש לעמוד על הבחנה חשובה בין דיור בר-השגה לבין דיור סוציאלי. הראשון נועד להבטיח את הזכות האזרחית לדיור, ומיועד לחלקים גדולים ככל שניתן מהאוכלוסייה. דיור סוציאלי, לעומת זאת, נועד לסייע לבעלי הכנסה נמוכה במיוחד, שאינם יכולים לעמוד בנטל הוצאות הדיור. דוגמה לאמצעים מסוג זה היא הדיור הציבורי. היעדרה של הגדרה רשמית מוביל לבלבול בין המושגים, היוצר רתיעה ומעכב יישום פתרונות אפשריים"

לפי הגדרות האלו, אם תוצאת המחאה תהיה גידול בדיור הסוציאלי, אותם סטודנטים שמוחים היום יאלצו לשלם מכיסם לסבסוד דירות שיקבלו בעיקר משפחות חרדיות מרובות ילדים. אין לי ספק שרבים מהפוליטיקאים החרדים מסתכלים היום על המחאה, ורואים במפגינים "אידיוטים שימושיים", כדרך שבה כינו בעבר תומכי קומוניזם במדינות מערביות (הביטוי מיוחס ללנין, ככל הנראה לא בצדק). כמובן שאגודת הסטודנטים דנה במסמך בשכירות ארוכת טווח ובדיור בר-השגה, אך לא נדרש הרבה על מנת לקחת חוק שנועד להגדיל דיור בר-השגה ולעוות אותו בכיוון של דיור סוציאלי.

המסמך שציינתי הוא חיובי, מכיוון שמי שכתב אותו היה מספיק הוגן על מנת לציין גם את החסרונות:

חשוב לעמוד על כך שלהתערבות של מדינות בגובה שכר הדירה, ובמרכיבים אחרים של שוק השכרת הדירות הפרטי, ישנם גם חסרונות:

א.  פגיעה במוטיבציה של בעלי הדירות להשכיר מובילה להקטנת היצע הדיור.

ב.  הגבלת חופש הקניין בהיות דיור מוצר צריכה פרטי.

ג.   רגולציה חזקה עשוייה להוביל לעליות חדות במחירי הדיור, וזאת בשל התערבות המדינה בשוק.

ד.  ירידה ברמת התחזוקה של הדירות, מכיוון שלבעלי הדירות אין אינטרס לתחזק אותן. כתוצאה מכך הדיירים נוטים לעזוב את הדירה, ובעל הדירה ירוויח מהשכרתה לדייר חדש במחירים גבוהים יותר (בהתאם לרמת הפיקוח הקיימת במדינה).

אל תגידו שלא אמרו לכם קודם… מכיוון שהיצע הדיור קטן יהיו פחות דירות להשכרה, ואם הממשלה תפקח גם על גובה שכר הדירה (ולא רק על העלייה בשכר הדירה), אז נדרש מנגנון אחר מלבד מנגנון שוק על מנת לקבוע מי יקבל את הדירה ומי לא. מן הסתם המנגנון הזה יקבע לפי תנאים סוציו-אקונומים של השוכר הפוטנציאלי, ושוב הסטודנטים יזכו באחוז קטן מהדירות. במסמך נותנים דוגמאות רבות לנעשה בעולם, אך לא הצלחתי להבין מהם מי היא האוכלוסייה שבאמת זוכה בדירות הללו בסופו של דבר במדינות אחרות, ומה אחוז הסטודנטים בתוכה.

במצב הנוכחי של המשק, הגדלת ההוצאות של ממשלת ישראל לא תהפוך אותנו לדנמרק, אלא ליוון. במקום להוציא עוד שקלים מכיסם של בני מעמד הביניים ולהעבירם לכיסים אחרים, עלינו להוציא שקלים מהכיסים של אלו שיש להם יותר ממה שמגיע להם – עובדים מיוחסים השייכים לוועדים החזקים במשק (שעופר עיני, יו"ר ההסתדרות המייצג אותם, תומך כמובן במאבק הנוכחי על מנת לוודא שהמפגינים חס וחלילה לא יתעוררו מתרדמתם המנטאלית), בעלי הון המרוויחים מהריכוזיות במשק ומהחסמים על יבוא, וקבוצות מרוכזות בעלות כוח פוליטי כגון החקלאים, החרדים ואפילו עובדי משרד הביטחון. כל עוד המחאה לא מרוכזת בשינוי מבני של המשק אלא רק בהגדלת הוצאות, במקרה הטוב היא תיגמר ללא שום תוצאה, ובמקרה הרע היא תעלה לבני מעמד הביניים בישראל בהרבה מאוד שטרות של מאה ש"ח שיתעופפו להם מהכיס שלנו אל תוך כיסיהם של אחרים.

Read Full Post »

את השיר "מחכים למשיח" כתב שלום חנוך בעת המשבר הכלכלי של שנות השמונים. הבנקים בארץ וויסתו מניות ויצרו בועה, ובסופו של דבר הציבור איבד את אמונו בהם, רבים איבדו את חסכונותיהם, והממשלה נאלצה להלאים את הבנקים – מהלך שבגללו עד היום מגזר הבנקאות במדינה רחוק מלהיות תחרותי. "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם".

השיר מתאר חבורה של אנשים המחכים בחדר לבואו של המשיח, אך המשיח לא מגיע – מסתבר כי הוא התאבד ביחד עם אחרים שאיבדו את כספם עם התפוצצות הבועה.

גם כיום עובר על המדינה גל של מאבקים כלכליים-חברתיים, אם כי ללא משבר של ממש, ואנשים רבים מחכים למשיח. איני יודע על מה חשב שלום חנוך בזמנו כשכתב את המילים הללו, אבל היום המשיח הוא פשוטו כמשמעו – מנהיג חדש, שיוביל את המדינה לעידן טוב יותר. עיתונאים מדברים ברצינות על "משבר מנהיגות", וברחבי הארץ צצים "קורסי מנהיגות" האמורים להוציא מהם את המנהיג הבא של מדינת היהודים – זה שיסחוף אחריו את העם בדרך לניצחון מזהיר בבחירות, שיעשה שלום עם הפלסטינים תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של המדינה, יעלה את התמ"ג לנפש לרמות שיגרמו לנורווגיה לקנא, יחצוב במו ידיו רכבת תחתית בתל אביב, יעניק רכב לכל פועל ודירה בגוש דן לכל סטודנט לאומנות.

שאיפות משיחיות הן מסוכנות, גם בחברה הדתית וגם בחברה החילונית. הן מתחילות כאשר לאנשים אין פתרונות מעשיים למצבם הנואש, אין הסבר חד משמעי וברור למציאות שסביבם. אנשים אינם אוהבים להסתבך עם סיבתיות מורכבת, עם נסיבות פוליטיות, עם פשרות; הם מחפשים סיפור פשוט וקל להבנה. כאשר הם לא מצליחים לחשוב על פתרונות שישפרו את המצב בעצמם, הם בורחים לפיתרון קסם עקיף – המשיח, אותו סופר-אדם שיגיע וישנה את הכל. למעשה, הם מניחים שקיימים פתרונות כלשהם, שאינם ידועים לנו, בני התמותה, אבל אותו משיח יצליח להפעיל אותם כבמטה קסם ויושיע את כולנו.

המשיח יצליח לקדם את תהליך השלום מבלי לפגוע בביטחון המדינה, או לחילופין לא לקדם את התהליך מבלי לפגוע ביחסינו עם העולם; המשיח יצליח לשמר את מדינת ישראל גם יהודית וגם דמוקרטית; המשיח יצליח להקים קואליציה יציבה ללא החרדים; הוא יצליח בו זמנית להעלות את משכורות עובדי הציבור ולהגדיל את רמת השירותים לציבור, וגם להוריד מיסים לכולם; הוא יצליח להגדיל את התחרותיות במשק ובו זמנית להגן על סחטנים למיניהם כגון החקלאים, עובדי חברת החשמל והנמלים; הוא יצליח להילחם בבעלי ההון ובו זמנית להגדיל את ההשקעות במשק; הוא יצליח להוריד את מחירי הדיור לכולם ובמהירות מבלי להעלות את המיסים בגלל הסובסידיות שיידרש לתת לקבלנים; הוא יצליח להוריד את תקציב הביטחון מבלי לפגוע בהרתעה מול מדינות ערב; טוב, יכולתי להמשיך עוד, אבל אני מניח שהבנתם את העיקרון. זה לא עניין של שמאל או ימין – המשיחיים מתפרסים על המפה הפוליטית כולה.

טוב, אז ממשלות ישראל לא הצליחו לעשות זאת בשני העשורים האחרונים – איך המשיחיים מתמודדים עם עובדה כואבת זאת?

פשוט מאוד: ממשלות ישראל לא הצליחו כי יש לנו פוליטיקאים טיפשים ומושחתים. הנה, תראו את ציפי חוטובלי, גילה גמליאל, אברהם הירשזון וכו'. מצאנו פיתרון לבעיה. אם רק נחסל את כל אלו, המשיח יגיע ויציל אותנו. משום מה שוכחים המשיחיים את כל שאר חברי הכנסת, ראשי הממשלה והשרים של השנים האחרונות, רובם אנשים אינטליגנטים בהרבה מהממוצע במדינה שאינם נגועים בשחיתות. מספיק לקרוא את קורות החיים שלהם על מנת להבין שאנשים כגון בנימין נתניהו ואהוד ברק היו לוקחים בהליכה 99% מהמפגינים נגדם בכל מבחן אינטליגנציה שאפשר להעלות על הדעת.

אבל המשיחיים לא מסוגלים להסכים לכך שיש אנשים איכותיים בפוליטיקה, מכיוון שאז יאלצו לוותר על חלומותיהם. הם מעדיפים להמשיך לחשוב שכולם טיפשים, לרדד את רמתם של בני התמותה הרגילים בהשוואה לאותו משיח דמיוני, בדיוק כפי שהדתיים מרדדים את רמתה של האנושות כולה בהשוואה לאל דמיוני.

שאלה נוספת שעולה, היא מדוע המשיח לא הגיע עד כה?

גם כאן, תשובתם של המשיחיים מזכירה את התיאולוגיה הדתית: הוא לא הגיע כי אנחנו לא ראויים לו, כי לא התכוננו מספיק, כי לא התפללנו מספיק. אנחנו צריכים להפגין יותר בתכיפות, לרדת יותר על הפוליטיקאים הנוכחיים, לצעוק יותר חזק שכולם מושחתים, ליזום עוד ועוד קורסי מנהיגות, לשטוף את הנוער ברעיונות אידיאליסטיים, ואז, יום אחד, הוא יגיע. אפשר להמשיך הלאה לרעיונות יום הדין – המשיח יגיע רק אחרי שהמדינה תידרדר לרמת שפל היסטורית, ואולי בכלל כדאי לנו לתרום להידרדרות הזו על מנת לזרז את ביאתו.

ומאיפה יגיע אותו משיח? כמובן, הוא יצא מקרבם של בני הנוער.

ההתעסקות בנוער היא סוג של אובססיה אצל המשיחיים. הם אוהבים לדבר על הנוער: הנוער רוצה להתגייס ליחידות קרביות, הנוער מצטרף להפגנות מחאה, הנוער מדליק נרות בכיכר לזכרו של יצחק רבין, הנוער יעזוב את הארץ, הנוער פה והנוער שם. רבים מהם מתגייסים לכל מני יוזמות חינוכיות, מתוך תקווה סמויה שכך יגלו בכוחות עצמם את המשיח. מבחינתם, הנוער שממנו יצא המשיח חייב להיות משהו מעבר לאסופה של ילדים בני 16 שמתעניינים בעיקר באיבוד בתוליהם (כפי שאני, ואתם, והמשיחיים היינו כולנו בגיל 16) – לא, מדובר במאגר פוטנציאלי של משיחים, ועל כן הנוער חייב להיות יותר מזה. הנוער הוא תמים, טהור, אידיאליסטי, מושלם… הוא חייב להיות מושלם, אחרת איך המשיח יצא מקרבו?

את המנהיגים הזקנים, לעומת זאת, המשיחיים אינם אוהבים. הם לא מעוניינים להקשיב לחוכמת החיים שאלו צברו, וגם לא לסיבות שהובילו למצב הנוכחי. בכלל, הם חושבים שלימודי היסטוריה הם עסק מייגע ומיותר.

בסופו של דבר, המשיח יגיע. הוא יהיה משיח שקר.

אולי שלי יחימוביץ', אולי מישהו אחר בין צעירי העבודה והליכוד, מישהו עם כריזמה ויושר אישי שיצליח לסחוף אחריו את ההמונים הרוצים להיסחף. לאחר מכן, אותו משיח יכשל בכל אותם המקומות בהם נכשלו ראשי הממשלה האחרונים שלנו. זה, כמובן, לא ירתיע את המשיחיים – הם פשוט יכריזו עליו כעל משיח שקר (אני כבר יכול לדמיין אותם כותבים סטאטוסים נזעמים בפייסבוק על כך ששלי יחימוביץ' מכרה את עקרונותיה לאוליגרכים), ויעברו לחיפושו של המשיח הבא. זה הדבר המפתה כל כך באידיאולוגיה המשיחית – אי אפשר לסתור אותה בשום אמצעים הגיוניים. אני לא יכול להוכיח באופן לוגי שלא יכול להתקיים משיח תיאורטי כזה, שיצליח לעמוד בציפיות ממנו. תמיד אפשר לקוות להופעתו של אותו סופרמן פנטסטי ואלמוני.

בניגוד למשיחיים, עבורי המשיח אינו אלמוני. למעשה, אני רואה אותו כל יום בבוקר, כשאני מצחצח שיניים. למעשה, כל אחד מכם רואה אותו כל יום בבוקר, כשאתם מצחצחים שיניים. המשיח הוא אנחנו, כל אחד מאיתנו. אין שום דבר מעבר לכך. אין שום אנשי-על, שום "פתרונות יצירתיים", ושום כסף שגדל על העצים. הפוליטיקאים של העבר הם הפוליטיקאים של ההווה, ואלו יהיו גם הפוליטיקאים של העתיד, ותפקידנו הוא לנסות לבחור הכי טוב שאנחנו יכולים, או לחילופין להפוך לפוליטיקאים בעצמנו. ייתכן שמערכת שונה תמשוך אנשים אחרים שעד כה נמנעו מלהיכנס לפוליטיקה, אבל מכיוון שאלו שיכולים לשנות את המערכת הם רק הפוליטיקאים הנוכחיים אין לצפות מהתהליך הזה ליותר מדי.

אין לי פתרונות קסם עבור בעיותיה הנוכחיות של מדינת ישראל, אבל אני יודע שני דברים בוודאות:

1. אם ישנם פתרונות, הם יצוצו מתוך המערכת הנוכחית, מתוך האנשים שיושבים בה ברגע זה, ויהיו קשים, כואבים ואיטיים בהשפעתם על המציאות.

2. ככל שהציבור בארץ יזדרז לוותר על האשליות שלו, כך יגדל הסיכוי להופעתם של הפתרונות האמיתיים.

Read Full Post »

ביום שלישי רעדה האדמה. המילה "רעדה" היא די עדינה בהשוואה למה שהתרחש במדינת ישראל במשך כשלוש דקות; גשרים התמוטטו, בניינים נפלו, הרים נחצו לשניים, נהרות עלו על גדותיהם, ואנשים מתו בהמוניהם.

שלושה בקעי-ענק נפערו באדמת הארץ. הראשון בסמוך למחלף תקווה, המחבר בין כביש 5 לכביש 4, נפער בכיוון מערב אל עבר מחלף הכפר הירוק, לצד הסינמה-סיטי, גלילות (שבמזל רב לא נפגעה), ועד הים התיכון. בקע נוסף נוצר לצד מחלף גנות, שחציו נעלם במפולת אימתנית אל תוך התהום, ומיד אחר כך נחצתה הארץ בסכין ענק דמיונית לאורך כביש 44, בכיוון יפו העתיקה, כאשר מכוניות ואזרחים מבוהלים משני הצדדים מנסים לברוח צפונה או דרומה. הבקע השלישי היה הארוך מהשניים, והשתרע לאורכו של כביש 4, מעט דרומית למחלף תקווה, אח"כ פנה ימינה וחס על בני-ברק, עוקף אותה ממערב, ואח"כ חזרה שמאלה, חותך דרך גבעתיים ורמת גן, ואז ממשיך לצד כביש 4 עד מחלף גנות.

מומחים טענו שזה דווקא בכלל לא נדיר שבקעי רעידת אדמה עוקבים אחרי מסלולם של כבישים. משהו שקשור להשפעות הגיאולוגיות של הזפת המחוממת על הקרקע.

האדמה נרגעה לבסוף, אך לאזרחי המדינה לא ניתנה שהות ארוכה להתאושש; גלי צונאמי ענקיים שטפו את ערי החוף הישראליות, סוחפות ניצולים, מכוניות ובניינים שלמים. המים מצאו את דרכם אל בקעי הענק שנוצרו, מטביעים את המעטים שאיכשהו שרדו את הנפילה אל התהום, ויוצרים מה שנראה כנהרות רחבים במקומם של שני הבקעים הראשונים הצמודים לים. עד מהרה התמוטטו האזורים שבין שלושת הבקעים, וגם השלישי התמלא במים, כאשר הם יוצרים תעלת ענק בצורת "ח", ולמעשה מבודדים את גוש דן משאר הארץ.

לקראת הערב, כשהמשלחות הבין-לאומיות החלו להגיע, כוחות ההצלה עסקו במלאכתם, והכאוס חגג בכל מקום, החלה הרעידה השנייה. אזרחים רבים שצפו בתעלה הטבעית שנוצרה ברחו בהיסטריה מהאזור, וגשרים שהציב חיל ההנדסה התמוטטו אל תוך התהום עם המשאיות נושאות האספקה שעליהם; הבקעים הלכו והתרחבו יותר ויותר, והאדמה שמסביב להם נדחסה. כעבור שתי דקות רוחבם היה מעל 100 מטרים, ועד מהרה זרם הים ומילא את הפערים.

מדינת ישראל התעוררה אל תוך בוקר חדש ונורא.

קרוב לחצי מיליון איש נהרגו בכל רחבי הארץ, וכמיליון נותרו חסרי בית. ראש הממשלה אמר כי השיקום יארך שנים. הסתבר כי למרות מיקומם של הבקעים, רוב ההרס התרחש בפריפריה, היכן שערים יהודיות וערביות היו בנויות בסטנדרטים ישנים. בנאום מלא פאתוס טען הרב הראשי לישראל שרעידת האדמה התרחשה בתגובה לפריצות, לנהנתנות ולחוסר האמונה באלוהים. הוא טען שהבקעים הם סימן מאלוהים לניתוק של "מדינת תל אביב".

שר הביטחון הכריז על גיוס כללי, ושר האוצר הציע לעלות מיסים על מנת לממן את השיקום.

ואז התרחשה רעידת אדמה נוספת – הפעם מטפורית.

ראש עיריית תל אביב החדשה, שנבחרה רק לפני חודשיים בזכות קמפיין של צעירי העיר, ארגנה מסיבת עיתונאים, ובה הכריזה על רצונה להתנתק.

"להתנתק?", שאל ראש הממשלה, שהיה באמצע ישיבה עם שריו.

"כן, זה מה שהיא אמרה", ענה שר האוצר.

"להתנתק ממה?", שאל שר החוץ.

"מהמדינה".

"מאיזו מדינה?", שאל השר לענייני ירושלים.

"ממדינת ישראל".

"להתנתק?", שאלה שרת התמ"ת.

"להתנתק"

"כלומר… שתל אביב…", החל שר הביטחון לומר, "כל החלק שמופרד על ידי הבקע", קטע אותו שר האוצר.

"יהיה מנותק?"

"מנותק".

"היא לא יכולה להתנתק ממדינת ישראל", אמר שר החוץ.

"המממ… אני לא כל כך בטוח שאתה צודק לגבי זה", אמר שר המשפטים.

"רעידת האדמה ודבריו של הרב הראשי פקחו את עיני", אמרה ראש העיר. "במשך שנים הם טוענים שאנחנו מנותקים, חסרי רגישות, נהנתנים, לא ציוניים, שאנחנו יושבים בבתי קפה בזמן שהם אלו שמקיימים את המדינה ומתגייסים ליחידות קרביות. במשך שנים אני ורבים מחברי באמת לא מרגישים מחוברים להוויה הישראלית החדשה, לערכים שמייצגות מפלגות השלטון החדשות, אפילו למוזיקה הישראלית החדשה. ועכשיו, בזכות האסון הנורא הזה, מפריד בינינו ים אמיתי. אולי הגיע הזמן להפוך את הניתוק התיאורטי לניתוק בפועל".

שר האוצר היה היחיד שניסה לבלום את משאל העם, בכל כוחו. הוא ידע מה יהיו ההשלכות, בכירי משרדו הציגו לו את המספרים. אבל האחרים היו נחושים בדעתם; ראש הממשלה טען שאם השמאלנים האלו רוצים להתנתק אז זה מצוין, ושייקחו איתם גם את התקשורת העוינת שלהם. בשני צידי המתרס, גם בתוך מדינת תל אביב המיועדת וגם בתוך מדינת ישראל הישנה, הצביע הרוב בעד ההתנתקות. אך בתוך מדינת ישראל הישנה היה זה רוב דחוק בלבד; הסתבר שאזרחי ערים כגון ראשון לציון, כפר סבא, הרצלייה, חיפה ועוד הצביעו ברובם נגד ההתנתקות.

חודש וחצי לאחר רעידת האדמה, כאשר עבודות השיקום עדיין בעיצומן, הכריזה ראש עיריית תל אביב על הקמת מדינת תל אביב החדשה. בבחירות דמוקרטיות זריזות היא מונתה לראש המדינה, מינתה את שר האוצר לשעבר של מדינת ישראל לשר האוצר של מדינת תל אביב החדשה (ראש ממשלת ישראל נאלץ להחליף אותו בתפקידו הישן), ומלבדו מינתה גם שר לביטחון פנים, שרת חינוך, שר חוץ, ו… זהו. לא היה צורך ביותר מארבעה שרים.

בנאומו הראשון, שבוע לאחר מכן, הכריז שר החוץ שלמדינת תל אביב אין שום סכסוך עם העולם הערבי. מסתבר כי הוא הגיע להסכם מהיר עם הפלסטינים, על פיו מדינת תל אביב מודה באחריותה לפליטים הערבים שברחו מיפו ב 1948, מוכנה לפצות אותם פיצוי כספי ללא זכות השיבה, ומוכנה גם לקלוט פועלים פלסטיניים למפעלי הבנייה והשיקום הרבים (שיגיעו דרך הים לנמל יפו, לא דרך מדינת ישראל).

שר האוצר גייס כסף ממשקיעים זרים, החל להקים אי מלאכותי מול חופי תל אביב שעליו יבנה שדה תעופה חדש, ולהרחיב את נמל יפו הישן על מנת להפכו לנמל מסחרי משוכלל. בראיון לאחד העיתונים הסביר כי הנמל יעבוד ללא וועדי עובדים, שביתות וקומבינות, ועד מהרה יעקוף בקלילות את נמלי מדינת ישראל הלא יעילים.

השר לביטחון פנים הכריז כי למדינת תל אביב אין צורך בצבא, והוא מבטל את גיוס החובה לצעירים.

ראש ממשלת ישראל החל לאבד את העשתונות, ולצרוח על פקידי האוצר בכל פעם שהם העזו להזכיר לו שאין כסף בקופה הציבורית. ללא אזרחי מדינת תל אביב תקבולי המיסים ירדו באופן דרמטי, ושוב לא היה כסף על מנת לממן את הפיתוח בפריפריה, את הוצאות הביטחון הגבוהות, ואת ההטבות לקבוצות לחץ. הממשלה העלתה את המיסים פעם אחר פעם, יותר ויותר, אך התקבולים לא גדלו מספיק. בתגובה לצרחותיו, פקידי האוצר הבכירים התפטרו והיגרו אחד אחרי השני למדינת תל אביב.

ישראלים רבים אחרים היגרו גם הם. עד מהרה הסתיים השיקום של האזורים שנפגעו ברעש האדמה, ובמקום שבו עמדו בעבר מבנים נמוכים ומיושנים נבנו עכשיו מגדלי מגורים ענקיים, שנועדו לקלוט את המהגרים הרבים. ערים שלמות בארץ ישראל הלכו והתרוקנו מיושביהם, ומחירי הדירות המאמרים במדינת תל אביב לא הרתיעו את המהגרים החדשים. אפילו ישראלים מיישובים מבוססים בגליל או בנגב העדיפו לנטוש את הנופים הפתוחים והווילות המפוארות, ברגע שהמיסים הגיעו לרמות בלתי נסבלות. שוב לא היה כסף להשקיע בפריפריה, ועד מהרה ההנחות וההטבות השונות בוטלו.

כאשר העלה ראש ממשלת ישראל בלית ברירה את מיסי החברות, החלו גם הן לנטוש את המדינה, חלקן למדינת תל אביב וחלקן לחו"ל. רבות מהן העבירו רק את משרדי ההנהלה לתל אביב ונרשמו שם, כך שיכלו להמשיך לפעול במדינת ישראל כחברות זרות ולשלם את מיסיהן למדינת תל אביב.

ההגירה יצרה שינוי דמוגרפי במדינת ישראל, ובבחירות שהתקיימו כשנתיים לאחר רעידת האדמה הגיע השינוי גם לכנסת – ניצחון מוחץ לימין, לדתיים, ולחרדים. מפלגות השמאל הוותיקות נכחדו כמעט לחלוטין, ובאופן מעשי הפכה מפלגת הליכוד לשמאל החדש, אך לא הצליחה לזכות בבחירות. ראש הממשלה הנבחר היה המנהיג של קבוצה שהתפלגה מהליכוד והקימה מפלגה ימנית יותר. הוא הצהיר בכל נאום שמדינת ישראל איננה זקוקה למדינת תל אביב, שיש לנו ארץ נהדרת ועם נהדר עם הישגים מרשימים, ומצפה לכולנו עתיד נפלא.

ראש הממשלה היוצא של מדינת ישראל לקח אחריות לכישלון מפלגתו, התפטר, הצליח לקבל משרה בכירה באחת החברות הביטחוניות, ועבר להתגורר במדינת תל אביב, היכן שמוקמה הנהלת החברה.

באותה השנה התברר שעל פי דירוגים בין לאומיים מדינת תל אביב היא אחת העשירות ביותר בעולם מבחינת תוצר לנפש, שלישית ברמת איכות החיים שלה, שנייה בצמיחה, וראשונה במספר הפטנטים לנפש. מדינת ישראל, לעומת זאת, הידרדרה מקומות רבים לאחור בכל המדדים. שר החינוך הישראלי התערב במינויים האקדמיים של שני פרופסורים להיסטוריה שטענו שמדינת ישראל טעתה במלחמת ששת הימים, והשר לרווחה חברתית הגיש הצעת חוק שעל פיה האוניברסיטאות יהיו חייבות למנות פרופסורים על פי מפתח עדתי, באחוזים דומים להתפלגות העדות באוכלוסיה הכללית, על מנת למנוע את השתלטות האליטות על המוסדות להשכלה גבוהה.

בתגובה לכך, האוניברסיטאות ומרכזי המחקר במדינת ישראל התרוקנו מחוקרים, בזמן שאוניברסיטת תל אביב הכפילה את גודלה. מכללת תל-אביב יפו הוכרזה באופן רשמי כאוניברסיטה, ועד מהרה עקפה את האוניברסיטה העברית בכמות ואיכות המחקרים המבוצעים בה בזכות הגירה של חוקרים צעירים, חלקם חזרו מארצות הברית בזכות המעבר למשכורות דיפרנציאליות שאפשר להציע להם שכר גבוה. בצעד כמעט נואש, החליט נשיא הטכניון להעביר את המוסד כולו, בשלמותו, למדינת תל אביב, שבקושי נותר בה מקום ריק לבנייה.

שר המשפטים של מדינת ישראל הצליח להעביר הצעת חוק שעל פיה שופטי בית המשפט העליון יבחרו בבחירות דמוקרטיות. השר לביטחון פנים העביר הצעת חוק על פי כל אזרח חייב לחתום על הצהרת נאמנות למדינה.

ממשלת תל אביב החלה בפרויקטים של ייבוש שטחי ים על מנת לספק את הביקושים לדירות עבור המהגרים.

מדינת ישראל השתנתה במהירות תחת ניצוחו של המנהיג החדש. מפעלים שהעבירו את הנהלותיהם למדינת תל אביב הועמדו בפני איום של הלאמה אם לא יחזרו בחזרה, וכמה מהם אכן הולאמו. משרד החוץ הישראלי החל להערים קשיים על ישראלים שביקשו להגר למדינת תל אביב. משמר הגבול הישראלי דרש להיות מעורב בבקרה על העובדים הפלסטינים המגיעים למדינת תל אביב דרך הים.

בתגובה לכך, מדינת תל אביב איימה להפסיק לחלוטין את הסחר עם מדינת ישראל.

לאחר ששר האוצר הישראלי הסביר לראש ממשלתו את ההשלכות האפשריות של מהלך זה, בחר ראש הממשלה לשלוח את הצי הישראלי למשט ראווה אל מול חופי מדינת תל אביב.

החיילים, רובם חובשי כיפות סרוגות, עמדו על הספינות מיוזעים במדיהם הצבאיים, והביטו בהשתאות על החופים. אלפי נופשים נופפו להם לשלום, ביניהם תיירים רבים וצעירות שהשתזפו חשופות חזה (כמה מהחיילים היותר אדוקים סובבו את מבטם, אבל הם היו מיעוט). מאחורי החוף היתמרו אל על בתי המלון הוותיקים של תל אביב, וכן שלל בתי מלון חדשים ומרשימים שנבנו בתקופה האחרונה, נישאים על גלי הגאות הכלכלית.

מדינת תל אביב מימשה את איומה בסופו של דבר, והסחר הופסק. הרמטכ"ל הישראלי, בתגובה, שלח כוח של חיילים על מנת להשתלט על נמל יפו החדש. התירוץ הרשמי היה מניעת כניסתם של גורמי טרור המגיעים אל תל אביב, ומשם חודרים ביתר קלות למדינת ישראל – למרות שלא היו שום הוכחות חד משמעיות לכך שמשהו כזה אכן התרחש אי פעם.

סירות גומי התקרבו בשקט לנמל, בחסות החשיכה של לילה ללא ירח, עמוסות בחיילי קומנדו. הם עלו לחוף ללא כל התנגדות, לקחו בשבי מספר שומרים מופתעים, פרצו את הגדרות ונכנסו פנימה.

לפתע נדלקו כל האורות, והחיילים ההמומים נעצרו, נשקיהם דרוכים.

כשהתרגלו עיניהם לאור החזק, הבחינו כי מולם עמד אדם – השר לביטחון פנים של מדינת תל אביב, לבוש במדי השוטר הישנים שלו. מאחוריו עמדו עשרה שוטרים נוספים. אף אחד מהם לא היה חמוש, והם ניצבו בשורה, לאורך המזח, חוסמים את המשך הדרך.

"כאן זה נגמר", אמר השר.

"אני מבקש ממך לזוז", אמר מפקד המבצע בשטח, קצין בדרגת סגן אלוף.

"לא. כאן זה נגמר".

"אינני רוצה להשתמש בכוח".

"אני יודע".

השניים הביטו אחד בשני. החיילים חיכו לפקודה. קולו של רמטכ"ל צבא ישראל הדהד בקשר, שואל את הקצין מה קורה. קולות של מסוקים מתקרבים נשמעו מכיוון האופק.

"יש דברים מציאותיים, ויש דברים שאינם מציאותיים", אמר השר. "הגיע הזמן להודות באמת. אתם זקוקים לנו, ואנחנו לא באמת רוצים להתנתק ממדינת ישראל. באמת שלא. כאן זה נגמר".

הקצין התלבט במשך זמן רב.


בכל מדינה מערבית בעולם של היום, מסבסדים העשירים את העניים. ההיסטוריה של מדינת הרווחה החלה עם ביסמרק בגרמניה, ועד מהרה התפשטה לשאר המדינות המתקדמות. מאז סוף מלחמת העולם השנייה עלו תשלומי ההעברה (כספי המיסים שהממשלה מחלקת מחדש בין התושבים, ולא משקיעה בביטחון או תשתיות) באופן דרמטי בכל מדינות העולם. ככל הידוע לי, עד כה רק במדינה אחת הייתה התנתקות של ממש בין עשירים לעניים – ההתפרקות של צ'כוסלובקיה לצ'כיה וסלובקיה. ההתפרקות הזו נבעה משלל סיבות, חלקן הגדול אינן כלכליות, ולמרות שצ'כיה אכן יותר עשירה מסלובקיה, התוצאות הכלכליות של ההתפרקות רחוקות מלהיות חדות כפי שתיארתי פה – סלובקיה דווקא מצליחה להסתדר. דוגמה נוספת לעניין היא הסכסוך בבלגיה בין הפלמים העשירים והוואלונים העניים, אם כי עוד לא ברור כיצד זה יסתיים. ראוי לציין כי בשני המקרים האלו ישנו הבדל אתני ברור בין העשירים לעניים.

במדינת ישראל מעבירה הממשלה תמיכה כספית לכל הערים. על מנת לדעת מהו הסבסוד יש להשוות את תקבולי המיסים מתושבי הערים לתמיכה הממשלתית שהם מקבלים. בחיפוש מהיר הצלחתי למצוא נתונים רק לגבי התמיכה הממשלתית, לא לגבי תקבולי המיסים (שיהיו כמובן פרופורציונים להכנסה הממוצעת של התושבים באותן הערים). באופן לא מפתיע, התמיכה הממשלתית הגבוהה ביותר היא בירושלים ובערים עניות.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »