Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הרשומות האהובות עלי’ Category

Daron Acemoglu הוא פרופסור ב MIT והכלכלן השישי הכי מצוטט בעולם, James Robinson הוא פרופסור לממשל בהרווארד, וביחד הם כתבו את אחד מספרי הכלכלה החשובים ביותר שיצא לי לקרוא: Why Nations Fail.

חשיבותו של הספר נובעת מעיסוקו בשאלה החשובה ביותר בעולם הכלכלה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר ממדינות אחרות. יש אינסוף תשובות לשאלה הזו, אף אחת מהן לא מספקת לחלוטין, אך התשובה של אסימוגלו ורובינזון היא אחת הטובות שיצא לי להיתקל בהן. מדובר בספר היסטוריה בעיקרו, המדגים את הניתוח שלהם על פני דוגמאות היסטוריות רבות. ממש רבות. הם מתארים בפירוט תהליכים היסטוריים בעשרות מדינות שונות מכל יבשות העולם ותקופות זמן המשתרעות החל מהמהפכה החקלאית, דרך העת העתיקה ועד היום.

image

ניתן לראות בספר הזה המשך או תגובה לספרו של ג'ארד דיימונד, "רובים חיידקים ופלדה", וקיים וויכוח פומבי בין אסימוגלו ורובינזון לבין דיימונד שנגיע אליו בהמשך. "רובים חיידקים ופלדה" תיאר כיצד מאזן העושר באמצע האלף השני לספירה נוצר, מדוע האירופאים פלשו לאמריקה ולא ההפך, מדוע הערים הראשונות והאימפריות הראשונות צמחו במזרח התיכון ולא בדרום אפריקה או באוסטרליה. אסימוגלו ורובינזון שמים יותר דגש על מאות השנים האחרונות, כיצד נוצר מאזן העושר הנוכחי בין מדינות העולם.

התשובה של ג'ארד דיימונד מתבססת על גיאוגרפיה, אקלים, צמחיה ובעלי חיים שניתן לביית אותם באזורים שונים בעולם. התשובה של אסימוגלו ורובינזון, לעומת זאת, היא "מוסדות".

 

מוסדות, מוסדות, ומוסדות

כאשר כלכלנים מדברים על מוסדות, הם לא מתכוונים דווקא לבניינים פיזיים או לגופים מוגדרים היטב. באופן כללי מדובר בכל החוקים והמנהגים שמכתיבים את התנהלות העולם הכלכלי, בחוקי המשחק שמגבילים את התנהלות השחקנים.

מוסדות הם לא תלויי-מדינה. מדינות מערביות רבות חולקות, למשל, את מוסד זכויות הפטנטים. הם גם לא תלויי תרבות: ייתכנו שני עמים עם תרבות מאוד דומה ומוסדות מאוד שונים, למשל תושבי דרום וצפון קוריאה, וכמובן עמים עם תרבות שונה ומוסדות דומים. קשה מאוד לשנות מוסדות, בייחוד כאשר לקבוצה חזקה כלשהי יש אינטרס חזק שהם לא ישתנו, וכך דירוג העושר של מדינות העולם לא משתנה דרמטית כבר מאה וחמישים שנים (אם כי הפערים בין המקומות בדירוג גדלו מאז המהפכה התעשייתית).

אסימוגלו ורובינזון מחלקים את המוסדות לשניים: מוסדות טובים אשר מעודדים את הפרטים ליזום ולהשתתף וליצור עושר (inclusive institutions), לעומת מוסדות רעים ונצלניים אשר מטרתם היא שאיבת העושר של המדינה לטובתה של אליטה מצומצמת (extractive institutions). דוגמאות למוסדות טובים הן למשל חוקים להגנה על קניין פרטי, מוסדות פיננסיים שמשקיעים כספים אצל אלו שמסוגלים לנצל אותם באופן הטוב ביותר וכך מאפשרים מוביליות חברתית, ומוסדות שמאפשרים לכולם גישה לידע ולמשאבים הנחוצים על מנת להצליח. מוסדות גרועים הם מוסדות התומכים בעבדות ושיעבוד המוני, מוסדות שמאפשרים גישה למקורות העושר רק עבור אליטה צרה, ובפועל – בעיקר הרבה מאוד מונופולים בבעלותם של שליטים ומקורבים לשלטון. למשל, בבריטניה של לפני "המהפכה המהוללת" כמעט כל מגזרי הייצור היו נתונים למונופול של אציל כזה או אחר, במדינות רבות כגון ספרד ופורטוגל בתקופה שלאחר גילוי אמריקה סחר החוץ היה מונופול של המלוכה, ובמצריים של מובראק הפרטות בשנות התשעים הפכו מונופולים בבעלת המדינה למונופולים בבעלות פרטית של אנשי עסקים מקורבים לשלטון (מזכיר לכם מדינה מזרח-תיכונית אחרת?).

זוהי בסופו של דבר התזה העיקרית של הספר:

מדינות מצליחות הן מצליחות משום שהמוסדות שלהן פועלים למען חלק גדול יחסית מאזרחי המדינה, ולא למען אליטה מצומצמת, וכך הן מסוגלות למצות את הפוטנציאל של האזרחים באופן טוב יותר. מדינות כושלות הן כושלות משום שהמוסדות שלהן עסוקים בעיקר בהעברת עושר מכלל הציבור לאליטה מצומצמת.

מחברי הספר טוענים כי צמיחתן של סין או רוסיה לא יכולה להימשך כל עוד המוסדות הפוליטיים במדינות הללו לא ישתנו, ולמעשה יוצרים קשר סיבתי ישיר בין מוסדות פלורליסטיים לבין צמיחה כלכלית – תוך כדי התנגדות לקשר הסיבתי בכיוון ההפוך (כלומר, לטענה כי צמיחה כלכלית מובילה לדמוקרטיה). לעיתים הקשר הזה משכנע יותר ולעיתים הוא משכנע פחות, אך הרעיון כשלעצמו הוא מעניין וחשוב.

 

מוסדות וצמיחה

מוסדות מהסוג הטוב מעודדים צמיחה מכיוון שהם מעודדים את האזרחים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם בהתאם ליתרון היחסי שלהם. הם מאפשרים ליד הנעלמה לפעול כפי שהיא אמורה לפעול בתיאוריה, ותומכים ביזמות וחדשנות.

צמיחה כלכלית יכולה להתרחש גם ללא מוסדות מהסוג החיובי – למשל, ברית המועצות השיגה צמיחה לא רעה בכלל בתקופתו של סטאלין, וסין כיום צומחת בקצב מהיר, אבל זו איננה צמיחה בת קיימא. היא נובעת מהעברה בכפייה של גורמי ייצור (הון וכוח אדם) ממגזרים נחשלים כגון חקלאות, למגזרים תעשייתיים רווחיים יותר, וכך נוצרת הקצאה טובה יותר של המשאבים במדינה, ובמשך מספר מוגבל של שנים מתרחשת צמיחה עד שמגיעים למצב יציב חדש והצמיחה מתאפסת. במדינות מערביות הצמיחה נמשכת מעבר לכך תודות לשיפורים טכנולוגיים ותודות ל"הרס היצירתי" (שעליו נרחיב בהמשך) – דברים שלא יכולים לקרות תחת מוסדות שמדכאים יוזמה פרטית ויצירתיות ותחת שליטה של מונופולים שאין להם אינטרס להתייעל.

מאפיין חשוב נוסף הנדרש לצמיחה, מלבד מוסדות מהסוג הנכון, הוא מידה מסוימת של ריכוזיות שמאפשרת למדינה להשליט חוק אחיד, לאכוף אותו ביעילות, לגבות מיסים ביעילות, וליצור אזור גיאוגרפי גדול שבתוכו יש שלום. למרות שריכוזיות כזו עלולה להביא למוסדות נצלניים, ללא מסגרת חוקית מסודרת כלשהי לא יכול להתקיים בכלל "שוק", בטח שלא שוק חופשי, והמדינות מידרדרות לאנרכיה. למשל, אימפריות חלשות שלא הייתה להן את היכולת לגבות מיסים ביעילות, כגון האימפריה העות'מאנית, נאלצו להשתמש בכל מני שליטים מקומיים לשם הגבייה, מה שיצר עודף בירוקרטיה ושחיתות.

 

סיבתיות ומקריות

מהיכן הגיעו המוסדות מהסוג הטוב? מן הסתם היו כל מני תהליכים היסטוריים שהובילו ליצירתם, את חלקם נזכיר בהמשך, אז למה לומר שהסיבה להצלחתן של אומות היא המוסדות? הסיבה יכולה להיות באותה המידה אותם התהליכים ההיסטוריים שיצרו את המוסדות, או תהליכים היסטוריים שקדמו להם. התשובה לשאלת הסיבתיות היא שישנה שרשרת בלתי נגמרת של סיבתיות, אך המוסדות הם נקודת המפנה. בהרבה מדינות התרחשו מהפכות ומלכים הודחו, אבל רק בבריטניה התפתחו עקב כך מוסדות מהסוג הנכון; אזורים רבים בעולם הפכו לקולוניות של מדינות מערביות, אבל ישנו הבדל משמעותי בין המוסדות שייסדו הכובשים הספרדים בדרום אמריקה לבין המוסדות שייסדו הכובשים הבריטיים והצרפתים בצפון אמריקה. המוסדות הם לא "סיבה ראשונית", אין סיבה כזו, אבל הנקודה בשרשרת הסיבתיות שבה מתפתחים מוסדות מסוג שונה היא הנקודה שבה מדינות שהיו לפני כן דומות נשלחות למסלולים היסטוריים שונים. מוסדות הם הסיבה הישירה.

חשוב לציין שאסימוגלו ורובינזון משאירים מקום רב למקריות. הם לא טוענים שמסלוליהן של מדינות מכוונים מראש באופן כלשהו, ולדעתם אי אפשר לחזות את העתיד הרחוק של התפתחות העושר בעולם. במאה ה-19 ארגנטינה הייתה עשירה יותר מבריטניה, לפני כיבושי האירופאים דרום ומרכז אמריקה היו עשירות יותר מצפון אמריקה, ולאחרונה נתקלתי בטבלה המעניינת הזו שלפיה מאז נפילת האימפריה הרומית ועד לאמצע המאה ה-19 הערים הגדולות ביותר בעולם לא היו באירופה (אלא אם איסטנבול נחשבת עיר אירופאית).

אסימוגלו ורובינזון מתמקדים ב"צמתים קריטיים", שבהם נתקלות מדינות, וההכרעה בהם לכאן או לכאן היא זו שקובעת במידה רבה את עתידה של המדינה. הכרעה זו נובעת גם מהמוסדות הקיימים, אך גם ממאבקי כוחות בין האליטות השולטות ותהליכים אקראיים אחרים שלא ניתן לחזות מראש את תוצאותיהם.

למשל, בתחילת ספרם מראים אסימוגלו ורובינזון כיצד המוסדות המודרניים של מדינות דרום אמריקה צמחו באופן ישיר מהמוסדות שהקימו הכובשים הספרדים לפני מאות שנים, בזמן שהמוסדות המודרניים של ארצות הברית צמחו מהמוסדות שהקימו המתיישבים הראשונים. באופן פרדוקסאלי, דווקא מכיוון שצפון אמריקה הייתה ענייה יותר במשאבים ובכוח אדם מדרום אמריקה לפני תחילת הקולוניזציה של היבשת, המוסדות הצפון אמריקאים היו פחות נצלניים מאשר המוסדות הדרום אמריקאיים (ולא בגלל שהבריטים והצרפתים היו נחמדים יותר או חמדנים פחות מהספרדים והפורטוגלים). לאחר שניסיונות ניצול ראשוניים נכשלו, ומכיוון שלא היו בצפון אמריקה מספיק אינדיאנים שניתן להעבידם בפרך, נאלצו הקולוניאליסטים של צפון אמריקה להקים מוסדות שיעודדו את המתיישבים החדשים לעבוד וליזום. במרכז ודרום אמריקה, לעומת זאת, לאחר שבירת האימפריות העתיקות עמד לרשות הכובשים כוח אדם רב שניתן לנצלו בתנאי עבדות ושלל מכרות זהב וכסף, ולא היה שום צורך במוסדות בעלי אופי דמוקרטי. המקריות ההיסטורית הזו שולחת זרועות עצומות, חמש מאות שנים אל תוך העתיד, עד למוסדות שקיימים היום ברחבי יבשת אמריקה, ולהבדלים בין צפון אמריקה לבין מרכז ודרום אמריקה.

image

ההתנגשות בין כוחותיו של קיסר האינקה אַטַאהוּאַלפָּה לבין אנשיו של פיסרו הספרדי בקאחאמארקה, נובמבר 1532

דוגמה אחרת היא ההבדלים בין מערב אירופה למזרחה. לפני המגפה השחורה, האצילים במערב אירופה היו קצת יותר חלשים פוליטית בהשוואה לאצילים במזרח אירופה, הערים במערב היו קצת יותר גדולות, והאיכרים קצת יותר חופשיים. המגפה הרגה אחוז נכבד מכוח העבודה האירופאי, אבל עקב אותו הבדל קטן בתנאי ההתחלה היא השפיעה באופן הפוך על מזרח אירופה ומערבה. במערב אירופה האיכרים ששרדו דרשו וקיבלו שכר גבוה יותר וזכויות טובות יותר, ובמזרח אירופה האצילים העבידו אותם קשה יותר על מנת לפצות על כוח האדם החסר. ההבדלים הקטנים במאזן הכוחות לפני המגפה הפכו להבדלים דרמטיים אחריה, הובילו להקמת מוסדות פלורליסטיים יותר במערב, לניצול טוב יותר של הפוטנציאל האנושי, ולבסוף גם לצמיחה כלכלית מהירה יותר במערב אירופה שנמשכת עד ימינו.

המשקל הרב שמעניקים אסימוגלו ורובינסון למקריות הוא חיובי מאוד בעיני, בניגוד לתיאוריות המתארות התפתחות דטרמיניסטית וצפויה מראש של מדינות.

 

תיאוריות שלא עובדות

אסימוגלו ורובינסון מסבירים בפרקי הספר הראשונים מדוע תיאוריות פופולאריות אחרות בנידון אינן נכונות:

1. התיאוריה הגיאוגרפית

תיאוריה גיאוגרפית נפוצה גורסת כי העוני נפוץ במדינות באזור קו המשווה, מכיוון שהאקלים ומחלות כגון מלריה מנעו מהאזורים האלו להתפתח, בהשוואה לאזורים יותר עשירים בצפון ודרום כדור הארץ. אסימוגלו ורובינזון מזכירים, בתגובה לכך, שביבשת אמריקה שלפני קולמבוס האזורים העשירים ביותר היו האימפריה האצטקית ואימפריית האינקה, שתיהן באזורים הקרובים לקו המשווה, בזמן שהאזורים המרוחקים שכיום מהווים את ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה וצ'ילה היו יותר עניים. גם בהודו, קמבודיה, וסין היו אימפריות עתיקות ששגשגו באזור קו המשווה בהשוואה לאזורים מרוחקים יותר באותה התקופה. לפני פלישת האירופאים לאפריקה, רוב האימפריות האפריקניות שמתחת למדבר סהרה היו מרוכזות באזור קו המשווה, ואזורים מרוחקים ממנו כמו דרום אפריקה היו עניים יותר – בזמן שכיום דרום אפריקה עשירה יותר.

image

שרידיה של העיר טאוטיווקאן, השוכנת במקסיקו של ימינו, לא רחוק מקו המשווה. לפי אחת ההערכות היא הייתה העיר השישית בגודלה בעולם באזור שנת 600 לספירה

אסימוגלו ורובינזון תוקפים גם את התיאוריות שמציג ג'ארד דיימונד בספר "רובים, חיידקים ופלדה", למשל לגבי השונות במיני בעלי החיים והצמחים הניתנים לביות באזורים שונים בעולם, וטוענים שהתיאוריות האלו לא מסוגלות להסביר את ההבדלים המודרניים בין המדינות. אני לא בטוח עד כמה ההתקפה שלהם הוגנת; לדעתי ספרו של דיימונד מסביר לא רע את ההבדלים עד אזור שנת 1500, ולא מתיימר להסביר הבדלים מודרניים, למשל בין צפון קוריאה לדרומה. מעבר לכך, הם גם טוענים שהתיאוריות הגיאוגרפיות של דיימונד לא מסבירות מדוע בתוך תחום הסהר הפורה העשיר בבעלי חיים וצמחים הניתנים לביות היו תרבויות שהצליחו לעבור מהר יותר את המהפכה החקלאית מאחרות. אסימוגלו ורובינזון טוענים שהתרבויות המצליחות הללו עברו ליישובי קבע עוד לפני המהפכה החקלאית, וכך מלכתחילה היו להן מוסדות מתאימים יותר לטכנולוגיות הייצור החדשות, ושוב המוסדות חשובים יותר מהגיאוגרפיה. אותי אישית הם לא שכנעו שדיימונד טועה או מפספס משהו נורא חשוב בספריו.

 

2. התיאוריה התרבותית

המייצג המפורסם ביותר של התיאוריה התרבותית הוא מקס ובר, בחיבורו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" שפורסם בשנת 1905, בו ניסה לקשר בין ערכים פרוטסטנטיים לבין הצלחת הקפיטליזם בארצות פרוטסטנטיות. דוגמאות אחרות שנשמעות מעת לעת מתייחסות למשל לגרמנים ממושמעים, לסקנדינבים בעלי סולידריות חברתית מופתית, ליפנים שקדנים, לספרדים ויוונים עצלנים, וכך הלאה. רבות מהתיאוריות האלו הותאמו בדיעבד להצלחתם או כישלונם של העמים השונים לנהל את כלכלת מדינותיהם באופן ראוי. למשל, כותבים בני המאה ה-19 תיארו את היפנים בתור עצלנים, ואת הגרמנים בתור לא-מעשיים.

אסימוגלו ורובינזון כותבים על מספר טיעונים נוספים כנגד התיאוריה התרבותית. קודם כל, בדומה לתיאוריה הגיאוגרפית, היא לא מסוגלת להסביר את ההבדלים בין צפון קוריאה לדרומה, או בין עיירות זהות מבחינת ההרכב האתני של התושבים שנמצאות בצדדים שונים של גבול ארה"ב-מקסיקו, וכך גם לגבי שלל דוגמאות אחרות שבהן הגבול מהווה את ההבדל. מעבר לכך – במקרים רבים התרבות היא למעשה תוצאה של המוסדות. אזורים בעולם שהיו תחת כיבוש האימפריה העות'מאנית, למשל, הם דומים למדי ברמות השחיתות הגבוהות והממשל הלא יעיל. אין משהו בדת המוסלמית או בגנים של תושבי המזרח התיכון וצפון אפריקה שגורם להם להמשיך לדשדש מאחור; הם פשוט רגילים להתנהל באופן הזה מכיוון שכך התנהלו החיים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. התרבות שלהם היא תוצאה של מאות שנות ממשל מושחת ולא יעיל שלא עודד אנשים ליזום או לחשוב במונחים של שוויון זכויות. גם בין תושבי מזרח גרמניה לתושבי מערבה רואים הבדלים תרבותיים, למרות שכל מה שמפריד בין שני האזורים הוא כמה עשרות שנות שלטון קומוניסטי. אנשים פשוט התרגלו לחיות תחת מוסדות מסוימים, והרגלים קשה לשנות.

image

זו אולי תמונת הלווין העצובה ביותר שצולמה אי פעם: צפון קוריאה בלילה

גם התיאוריה הגיאוגרפית וגם התיאוריה התרבותית לא מסוגלות להסביר מדוע דברים משתנים, מדוע ארצות נחשלות הופכות לארצות מצליחות לפתע. הגיאוגרפיה הרי לא משתנה כמעט בכלל, ולא סביר שמיליוני בני אדם ישנו את תרבותם בו זמנית בקואורדינציה מושלמת. מוסדות, לעומת זאת, יכולים להשתנות בן רגע. בדרך כלל זה לא קורה, והמוסדות שורדים באופן כזה או אחר מאות שנים, אבל לעיתים רחוקות הם משתנים במהירות – וכל דוגמה לארץ ששינתה את מסלולה מתחילה עם מוסדות שהשתנו במהירות.

לדעתי, יותר מכל דבר אחר, התיאוריה התרבותית היא פשוט קלה מדי. במקום לנסות ולהבין לעומק מהם ההבדלים, זורקים פנימה את המילה "תרבות" ואז אין יותר מה להסביר. הנורדים הם פשוט אנשים שונים מאיתנו, מן זן של חייזרים, ולכן לעולם לא נוכל לנהל כלכלה דומה לשלהם. מהיכן נובע השוני התרבותי הזה? אפילו אם לעיתים רחוקות ישנו יסוד נכון לתיאוריה התרבותית, הרבה יותר מועיל לחשוב במונחים של מוסדות, כי מוסדות אנחנו יודעים כיצד לשנות ותרבות לא.

 

3. בורות

ההנחה הקלאסית של כלכלנים היא כי מדינות כושלות הן כושלות מכיוון שמנהיגיהן אינם מיישמים תיאוריה כלכלית נכונה. הם מעבירים חוקים פופוליסטיים ומוטעים, ולא שומעים לעצותיהם של כלכלני קרן המטבע הבינ"ל והבנק העולמי. לו רק היו טורחים להקשיב לנו הכלכלנים, הכל היה נראה אחרת.

אסימוגלו ורובינזון יוצאים במתקפה מוצדקת על התפיסה הזו. למעשה, כלכלנים נוטים תמיד לשכוח את האילוצים הפוליטיים, או מניחים שאין אילוצים כאלו. הם מביאים בספרם בתור דוגמה את Kofi Abrefa Busia, שליטה של גאנה בין השנים 1969-1972. לאחר שמדיניותו ומדיניות הדיקטאטורים שקדמו לו יצרה משבר כלכלי חמור במדינה, קרן המטבע הבין-לאומית ייעצה לו לבצע שורה של צעדים נכונים לפי התורה הכלכלית המקובלת, תוך התעלמות מהאילוצים הפוליטיים שעמדו בפניו. הוא ביצע את התוכנית כפי שהורו לו, האליטות של המדינה נפגעו, ובסופו של דבר קולונל מהצבא ביצע הפיכה, הדיח אותו, וביטל את הרפורמות.

לפי אסימוגלו ורובינזון, שליטיהן של מדינות עניות לא בוחרים במדיניות "גרועה" מכיוון שהם לא יודעים מהי המדיניות הטובה. הם בוחרים בה בכוונה, במטרה להמשיך ולשמר את שלטונם. הם טועים במכוון. כאשר מדינות כגון סין עוברות את אותו שינוי נדיר ועולות לפתע על מסלול של צמיחה מהירה, זה לא קורה מכיוון שהגיעו למדינה מספר כלכלנים מומחים וסיפרו למנהיגים מה עליהם לעשות; זה קורה מכיוון שמתרחש שינוי פוליטי, במסגרתו מגיעה לשלטון אליטה אחרת עם מטרות פוליטיות אחרות. אם תבחנו את המדינות האלו, למשל "הנמרים האסייתיים" שצמחו בשיעורים גבוהים לקראת סוף המאה העשרים, לא תמצאו שם כלכלנים מומחים בצמרת. למעשה, רוב המנהיגות הכלכלית של המדינות האסייתיות המוצלחות הללו כללה בוגרי תארים בהנדסה. ידע בתיאוריה כלכלית הוא לא מה שהיה חסר למדינות על מנת לצמוח; המוסדות הנכונים היו חסרים, מכיוון שלאליטות לא השתלם לבנות אותם.

כל עוד כלכלנים יתעלמו מתפקידה של הפוליטיקה וממשחקי הכוח בין האליטות, הניסיונות שלהם לענות על שאלת הצמיחה והעושר נידונו לכישלון. התפיסה הזו היא הסיבה המרכזית לאהדה שאני רוחש לספר הזה, בהשוואה לתיאוריות אחרות ו"מכאניות" יותר של צמיחה כלכלית הנפוצות בעולם הכלכלה התיאורטית ומתעלמות מתהליכים פוליטיים.

 

אלוהים, נצור את בריטניה

במהלך המאה ה-18, התרחש נס חד פעמי בתולדות האנושות שלרוב לא מקבל את המקום המגיע לו בלימודי ההיסטוריה הסטנדרטיים: המהפכה התעשייתית בבריטניה. בעוד שהמהפכה החקלאית והמצאת הכתב התרחשו באופן בלתי תלוי במספר מקומות שונים ברחבי העולם, המהפכה התעשייתית התרחשה רק פעם אחת, בבריטניה של המאה ה-18, ומשם נפוצה לכל רחבי תבל. מדובר ככל הנראה באחד האירועים החשובים ביותר בתולדות המין האנושי.

האם המהפכה התעשייתית הייתה יכולה להתרחש באופן בלתי תלוי במדינה אחרת, ללא הסוכנים שהפיצו אותה מבריטניה? לא בטוח. המהפכה התעשייתית לא הייתה התקדמות הדרגתית של מדע וטכנולוגיה שנבנו במשך מאות שנים לבנה אחרי לבנה; היא לא הייתה שלב נוסף באבולוציה הטבעית של מדינות; היא לא הייתה צפויה מראש, ולא הייתה מתרחשת לולא קיומו של מצב עניינים מאוד יוצא דופן בבריטניה.

המהפכה התעשייתית הייתה פיצוץ של כישרון מתפרץ, שהתבטא בהופעתם של שלל אנגלים (ביניהם גם נשים, כגון זאת) מכל קצוות החברה שהמציאו ושיפרו שלל טכנולוגיות בכל תחומי החיים ומדענים מכל רחבי אירופה שהגיעו לבריטניה על מנת ליישם את המצאותיהם. אותם ממציאים ומדענים היו קיימים גם במדינות אחרות, גם בתקופות אחרות, אבל הכישרון שלהם תמיד דוכא על ידי אותם אלו שמפחדים מהרס יצירתי, על ידי בעלי המונופולים, על ידי האצילים המקומיים, לא היה מי שילווה להם הון ראשוני שנדרש לפיתוח ההמצאות ולא היו להם התמריצים המספקים על מנת ליצור ולהצליח. אסימוגלו ורובינסון מספקים שלל דוגמאות לממציאים שלא היה להם את המזל לחיות בבריטניה של המאה ה-18, ושליטים וארגונים שונים עצרו אותם. בניגוד לתפיסה המקובלת זו הייתה המהפכה התעשייתית שאיפשרה קידמה מדעית, ולא ההפך – לא המדע שאיפשר קידמה תעשייתית.

מצב העניינים יוצא הדופן בבריטניה של המאה ה-18 הוא תוצאה של "המהפכה המהוללת", שהגבילה את כוחו של המלך בהשוואה לכוחו של הפרלמנט. בריטניה של אותם השנים לא הייתה דמוקרטיה מודרנית, רחוק מכך, אבל היו לה שני מאפיינים חשובים. ראשית, הפרלמנט ייצג טווח רחב יחסית של אינטרסים של קבוצות רבות שאף אחת מהן לא הייתה חזקה מדי, והיה מוכן לשמוע ולשקול עצומות של אזרחים מאזורים ומעמדות שונים ולפעול כלפיהם בהגינות (בספר מתוארים מקרים של סוחרים התובעים אצילים מקורבים למלך – ומנצחים!). ושנית, הפרלמנט שלט במדינה במידה שאפשרה לו לאכוף חוקים באופן אחיד ולמנוע את הכאוס והאלימות שבדרך כלל נפוצו באזורים ללא מלך חזק.

image

בית הנבחרים הבריטי, המאה ה-18

התהליך שהוביל להתפתחותו של המצב הזה, ככל הידוע לי, הוא חסר מקבילים היסטוריים. במדינות אחרות הוא התרחש רק אחרי המהפכה התעשייתית בבריטניה, וברובן הוא לא התרחש מעולם. בריטניה של המאה ה-18 הייתה המדינה הראשונה בעולם שבה התפתחו מוסדות מהסוג החיובי, ולכן גם המדינה הראשונה בעולם שהשיגה את סוג הצמיחה העקבית המקושר למוסדות אלו – צמיחה הנובעת מיצירתיות טכנולוגית אמיתית.

כל מי שמעדיף לחשוב על המהפכה התעשייתית בהקשרים שליליים כגון עבודת ילדים או זיהום אוויר מוזמן לחזור לעולם שלפניה – עולם שבו אימהות היו קוברות בממוצע כ-40% מילדיהן לפני שאלו הגיעו לגיל 9, עולם שבו ניתוחים היו מתבצעים ללא הרדמה, עולם שבו מרבית בני האדם היו מבלים את חייהם בעבודת פרך בשדות השייכים למישהו אחר, עולם שבו כל התפתחות טכנולוגית לוותה עד מהרה בגידול אוכלוסין כך שסך העושר לנפש לא גדל (תהליך זה נקרא "המלכודת המלתוסיאנית" – ראו פירוט כאן). זה היה עולם נוראי לחיות בו, ואנחנו חיים בעולם אחר היום אך ורק בזכות המוסדות שקמו בעת המהפכה התעשייתית, מוסדות שאפשרו קדמה טכנולוגית ושיפרו את איכות חייהם של כלל בני האדם בעולם.

 

מוסדות והרס יצירתי

מדוע מדינות עניות לא מאמצות את המוסדות של מדינות עשירות? לא בגלל גיאוגרפיה, תרבות, או בורות כלכלית, אלא מכיוון שלאליטה השלטת, העוסקת בשאיבת העושר מהמדינה, לא משתלם לאמץ את המוסדות הללו. האם ייתכן שמוסדות שיגרמו לצמיחת הכלכלה יאפשרו לאותה אליטה לשאוב עושר רב יותר, וכך היא בכל זאת תתמוך במוסדות מהסוג הנכון?

לצערנו, מסתבר שלא.

הסיבה לכך היא "הרס יצירתי", Creative destruction, עליו כתבתי בהרחבה כאן. הרס יצירתי הוא התהליך המלווה צמיחה כלכלית, במסגרתו ענפי ייצור מסויימים נהרסים ומוחלפים בענפים רווחיים יותר ומתאימים יותר לתהליכי הגלובליזציה וליתרונות היחסיים המשתנים של המדינות השונות, ומוצרים חדשים עלולים לשנות את מאזן הכוחות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה השלטת, מכיוון שהיא בעלת המונופולים על ענפי הייצור הנוכחיים, ולכן משתלם לה להתנגד אליו אם היא יכולה. דוגמאות לכך כוללות את הסחר הטרנס-אטלנטי שהעלה את כוחם של סוחרים בריטיים בהשוואה לאצילים, המהפכה התעשייתית בבריטניה שחיזקה עוד יותר את המגמה הזו, התפתחויות טכנולוגיות באירופה שפגעו בכוחן של הגילדות המקצועיות, הנשק החם שפגע בכוחם של הסמוראים היפנים, ועוד. כל המגמות האלו נעצרו בארצות שבהן לאליטה היה מספיק כוח, כגון הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ספרד, או סין.

הרס יצירתי הוא הסיבה המרכזית שבגללה מוסדות נצלניים בדרך כלל אינם מוחלפים במוסדות מהסוג הטוב אשר מעודדים יוזמה והשתתפות של כלל האוכלוסייה. ברגע שלאליטה יש מספיק כוח, היא עוצרת את ההרס היצירתי ואת הקדמה הטכנולוגית שהוא מביא איתה. זה קרה במהלך שקיעת האימפריה הרומית, ובשלהי האימפריה העות'מאנית, ואצל הצאר הרוסי, וההתנגדות להרס יצירתי ממשיכה כיום להיות מאפיין חשוב של מדינות מאובנות הנמצאות בדרכן למטה.

מוסדות טובים עלולים להיות מוחלפים במוסדות מהסוג הרע. אסימולגו ורובינזון מביאים את וונציה של ימי הביניים ואת האימפריה הרומית בתור דוגמאות לתרבויות שצמחו בהתחלה תודות למוסדות חיוביים שאפשרו מוביליות חברתית גבוהה ביחס למה שהיה מקובל בתקופה הרלוונטית. בוונציה קמו מוסדות פיננסיים שאפשרו לאנשים לא עשירים לגייס שותפים והון למסעות מסחר וכך להתעשר, וברומא שלאחר הדחת המלכים המוקדמים קמה רפובליקה שבה לאנשים רבים היה כוח אך לאף אחד לא היה כוח מוחלט. בתחילת המאה ה 14 חלה בוונציה מהפכה חוקתית שצמצמה את האפשרויות שעמדו בפני מי שלא היו שייכים לאליטה מצומצמת, וברומא המוסדות השתנו כאשר הרפובליקה הפכה לקיסרות. לפי אסימוגלו ורובינזון, השינוי של המוסדות הוא אחת הסיבות המרכזיות להידרדרותה של וונציה ממעמדה בתור אחת הערים העשירות ביותר בעולם בתחילת ימי הביניים לעיר זניחה יחסית שכיום מתפקדת בעיקר כמוזיאון, וגם לנפילתה של האימפריה הרומית.

 

לשבור את המעגל

בשנת 1895 נסעו לבריטניה שלושה צ'יפים אפריקניים, בניסיון לשכנע את ממשלת בריטניה להגן על ארצם משאיפותיו של ססיל רודז, מדינאי בריטי שייסד את מדינת רודזיה ושאף להרחיב את שלטונו לתחומם. שלושת הצ'יפים האלו הגיעו מארץ שכבר הייתה שונה מעט מארצות אפריקאיות אחרות שמתחת למדבר סהרה: סחר העבדים לא פגע בה באופן משמעותי, קולוניאליסטים קודמים לא מצאו בה עניין רב, המוסדות השבטיים שהיו נהוגים בה בחרו צ'יפים על פי כישרון ויכולת מנהיגות ולא לפי מנגנון קשיח של ירושה, והצ'יפים ניהלו שלטון ריכוזי ומסודר יחסית שאפשר להם לשלוח שלושה מחבריהם על מנת שייצגו את המדינה כולה בפני ממשלת בריטניה. שלושת הצ'יפים האלו הצליחו להערים על רודז, לנצל סכסוכים פנים-בריטיים, ולהשיג הגנה לארצם מפני כיבושיו.

כיום נקראת אותה הארץ בוטסואנה, ככל הנראה המדינה האפריקאית היציבה והמוצלחת ביותר מדרום לסהרה. בוטסואנה ממוקמת במקום ה-66 בעולם בתמ"ג לנפש לצד מדינות כגון רומניה, לבנון ומקסיקו, דירוג האשראי של המדינה הוא הגבוה ביותר באפריקה, ורמת השחיתות שם היא בין הנמוכות בעולם. אם הייתם מבקרים בשנת 1900 במדינות אפריקאיות שונות, לא הייתם רואים הבדל משמעותי בינן לבין בוטסואנה. אך כאשר מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן באמצע המאה העשרים, ברובן צמחו דיקטטורים אשר שלטו במדינה דרך מוסדות נצלניים – העתקים של מוסדות שהקימו האימפריות האירופאיות הקולוניאליסטיות. בבוטסואנה, לעומת זאת, צמחה מדינה דמוקרטית למופת, שנשארה יציבה עד היום ולכן גם עשירה בהרבה משכנותיה. הסיבה לכך היא בעיקר אותו שוני ראשוני קטן במוסדות – אם כי, כמו תמיד, לא ניתן לבטל גם את השפעתם של המנהיגים הראשונים של המדינה שיכלו להטות את הכף בכיוון אחר.

image

דנג שיאופינג (סין), סרטסה קחאמה (בוטסואנה), ויליאם השלישי (בריטניה) – שלושה מנהיגים שעלו לשלטון בתקופה קריטית לארצם ובחרו במודע או שלא במודע בדרך שהובילה למוסדות פתוחים יותר ולשגשוג

זוהי כמובן לא הדוגמה היחידה למדינה שהצליחה לשבור את הדפוס הצפוי לה. דוגמאות נוספות כוללות כמובן את בריטניה שאחרי המהפכה המהוללת, את סין של אחרי מות מאו דזה-דונג, את יפן בתקופת רסטורציית מייג'י, את ברזיל של השנים האחרונות ועוד.

במהלך ההיסטוריה התרחשו הפיכות רבות, שרובן פשוט החליפו שלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחת בשלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחרת. המקרים יוצאי הדופן היו אותם מקרים שבהם ההפיכה בוצעה על ידי קבוצה המייצגת טווח רחב יחסית של אינטרסים, וכך המוסדות החדשים הובילו את המדינה למסלול של צמיחה כלכלית. מנהיגי סין אחרי מותו של מאו דזה-דונג עדיין מייצגים קבוצה קטנה יחסית, אך היא גדולה יותר מהקבוצה שייצג מאו, ומנהיגי ברזיל המודרנית מייצגים קבוצה גדולה עוד יותר מהאוכלוסייה (לפי ספרם של אסימוגלו ורובינזון ברזיל אמורה להיות הלהיט הבא… נחיה ונראה).

 

סיכום

בפרק האחרון של הספר מבקרים אסימוגלו ורובניזון את התפיסה המקובלת הטוענת כי ההתפתחות הכלכלית מובילה לדמוקרטיה ומוסדות מודרניים יותר. הם טוענים בתוקף כי הסיבתיות היא בכיוון ההפוך, וכי אין שום סיבה שיתפתחו בעתיד מוסדות דמוקרטיים יותר בסין, עיראק, רוסיה, או כל מדינה אחרת שחווה צמיחה כלכלית כיום. הצמיחה הכלכלית שחוות מדינות אלו היא צמיחה תחת מוסדות נצלניים, שאיננה כוללת הרס יצירתי ועל כן לא יכולה להימשך לנצח.

עקב כך, הם מבקרים גם את ההמלצות שגופים בין לאומיים כגון קרן המטבע הבין לאומית או הבנק העולמי מפיקים עבור מדינות עולם שלישי, המלצות שמתמקדות במוסדות כלכליים (בנק מרכזי עצמאי, חובות נמוכים, הפרטות) ומתעלמים ממוסדות פוליטיים ושחיתות. למשל, רוב הבנקים המרכזיים שהוקמו על ידי מדינות עולם שלישי אינם באמת עצמאיים, ולעולם לא יהיו עצמאיים ללא שינוי פוליטי. רבים במערב מנסים לעודד מדינות עולם שלישי לאמץ את המודל הסיני לצמיחה, ללא מעבר למוסדות פוליטיים פלורליסטיים יותר, אך זוהי טעות מכיוון שהצמיחה הזו מוגבלת ולא תביא לשגשוג המוני או לדמוקרטיה. אסימוגלו ורובינזון מבקרים גם את סיוע החוץ למדינות העולם השלישי, שרק 10-20% מהכספים המושקעים בו מגיעים לאותם מקומות הזקוקים לכסף, ומטרתו העיקרית היא להשקיט את מצפונם של אזרחי מדינות המערב. המדינות הללו לא זקוקות לעוד כסף, אלא לשינוי פוליטי.

חיסרון מרכזי של הספר, לדעתי, הוא המיקוד שלו במדינות עולם שלישי. אסימוגלו ורובינזון לא מנסים לענות על שאלות כגון מדוע ארצות הברית עשירה יותר מקנדה, או מדוע יוון, ספרד ואיטליה מפגרות אחרי ארצות אירופאיות אחרות. אין בספר ניתוח של מדינות מערביות במאה העשרים, למרות שגם כיום ישנן אליטות וישנם מוסדות נצלניים במערב.

למרות זאת, מדובר בספר מרתק המעורר וויכוח חשוב בנוגע לעתידן הכלכלי של סין ומדינות מתפתחות אחרות. השיעור שאסימוגלו ורובינזון מלמדים אותנו בנוגע לתפקידם הקריטי של מוסדות פלורליסטיים הוא חשוב, ואני מקווה שהוא יוביל לתפיסה רציונאלית יותר של תהליך התקדמותן הכלכלי של מדינות בעתיד.

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זהו חלקה השני של הרשומה המבקרת את ספרה של שלי יחימוביץ', "אנחנו". לחלקה הראשון של הרשומה, המרחיב על נושאים כגון עובדי הקבלן, וועדי העובדים, עוני, מגזר ההיי-טק ועוד, ראו כאן.

לפני שנמשיך, שתי הערות חשובות:

1. הוויכוח שלי עם יחימוביץ' אינו, ברובו, וויכוח אידיאולוגי. הוא לא וויכוח על מטרות או על ערכים. מלבד המשקל הרב שהיא שמה על סולידריות, אני חושב שמטרותי וערכי דומים למדי לאלו של יחימוביץ'. הוויכוח העיקרי הוא על הדרך, על הנתונים, ועל חוסר ההתאמה בין התיאוריות שעל פיהן היא פועלת לבין המציאות. כמו ליברלים רבים אחרים בארץ אני הייתי מוכן לחתום ברגע זה, בלי לחשוב פעמיים, על מדינה בסגנון שבדיה. הכל כולל הכל. אך יחימוביץ' איננה מייצגת את הכיוון הזה, לחלוטין לא (ולעיתים אני לא כל כך בטוח שהיא הייתה באמת מוכנה לחתום על מדינה בסגנון שבדיה).

2. ראוי להזכיר כי בנימין נתניהו מבצע בפועל את המדיניות שעליה ממליצה יחימוביץ', בתמיכתם הנלהבת של חיים כץ וחברי סיעת ש"ס. הבאתי שתי דוגמאות לכך בהמשך, יש עוד, והוא גם מתגאה בכך במסגרת קמפיין הבחירות הנוכחי של הליכוד. פופוליזם הוא פופוליזם, לא משנה איזה שם יפה ממציאים לו הפוליטיקאים ומהי המפלגה שממנה הם מגיעים, והוא תמיד מוביל לאותו הכיוון: חובות, משבר כלכלי, וירידה ברמת החיים בטווח הארוך.

נחזור לספר.

 

משאבי הטבע של מדינת ישראל

בשנים האחרונות ניטש וויכוח לוהט אודות ניצול משאבי הטבע של מדינת ישראל – שטחי האדמה ומחצבים שונים. בעוד שנראה הוגן להניח כי המשאבים שייכים לכלל אזרחי המדינה, ברור כי לא ניתן להפוך אותם לערימות של שקלים ללא השקעתם של יזמים שיקימו מפעלים וינסו לשווק את התוצרת. הוויכוח הוא על חלוקת הרווחים כתוצאה מניצולם של אותם המחצבים, איזה אחוז יגיע ליזמים ואיזה אחוז יגיע לכלל הציבור. באופן דומה לדברים שכתבתי בעבר על מיסי חברות, אין כאן לדעתי עניין של אידיאולוגיה, אלא משוואת רווח פשוטה: המדינה צריכה פשוט למקסם את הכסף שיגיע בסופו של דבר אל הציבור, לגבות את נטל המס המקסימאלי שעדיין יהיה מספיק על מנת למשוך את היזמים לכרות את המחצבים במידה הנדרשת ולא יהרוס את התמריצים לחפש אוצרות טבע חדשים. עקב כוחם הרב של בעלי ההון זה לא תמיד מה שקורה בפועל.

למשל, בנושא תגליות הגז הטבעי ודוח ששינסקי אני נוטה להסכים עם יחימוביץ'. היא מתארת כיצד השתתפה במסיבה בביתו של יובל שטייניץ' על מנת לחגוג את יישום המלצות דוח וועדת ששינסקי, ומתייחסת מעט בהפתעה לפעילות המשותפת בתחום שלה ושל כלכלנים שונים כגון יוג'ין קנדל וסטנלי פישר, שבדרך כלל מתנגדים לעמדותיה. בעלי ההון הצליחו בתחילת שנות ה-2000 לעצור את העלאת שיעורי התמלוגים והמיסוי על תגליות גז ונפט, אך בשנת 2010 עמדה מולם קואליציה חזקה יותר של חברי כנסת, פרופסורים באקדמיה ופקידים בכירים שידעו שהם נלחמים על עתידה של מדינת ישראל בעשרות השנים הקרובות, ותמכו בהעלאת המס. נראה היה כי כל מי שמבין בנושא ואינו מושפע מאינטרסים או עובד עבור תשובה תמך בששינסקי. נערך קרב אכזרי, והחבר'ה הטובים, לשם שינוי, ניצחו. פחות או יותר.

דוגמה אחרת שבה יחימוביץ' צודקת לדעתי היא הניסיון של חברת כימיקלים לישראל, שבשליטת משפחת עופר, לסחוט הטבות משמעותיות במס החברות. חברת כימיקלים לישראל עוסקת בעיקר בחציבת מינרלים שונים בים המלח ופוספטים בנגב. בישראל קיים חוק עידוד השקעות הון, שמטרתו היא לתת הנחה במס חברות לחברות בין לאומיות שיש סיכוי שיעבירו את השקעותיהן למדינה אחרת, לעודד ייצוא, ולעודד השקעה בפריפריה. בפועל, כמו שקורה תמיד עם רשימות של "יוצאי דופן" שפוליטיקאים יכולים להתערב בקביעתן, לא מעט מקורבים לצלחת מצליחים להשיג דרך החוק הטבות לא מוצדקות. כימיקלים לישראל לא יכולה לעבור למדינה אחרת ולא יכולה שלא להשקיע בפריפריה, מכיוון שהיא כורה מחצבים כאן, בארץ, בפריפריה. לכן, אין סיבה להכליל אותה בחוק ולהעניק לה הנחה מופלגת במיסי חברות. גם כאן, אגב, יובל שטייניץ ושלי יחימוביץ' נלחמו כתף אל כתף אל מול סוללה של לוביסטים, ובסוף הטובים ניצחו וחברת כימיקלים לישראל ממשיכה לשלם את מס החברות הרגיל.

 

אך בנושאים אחרים, כגון התנגדותה לרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, עמדתה של יחימוביץ' קיצונית מדי, והחשש שלה משחיתות מקבע את המצב הקיים.

להלן שלושים שניות מתוך קורס מבוא לכלכלה: כאשר אומרים כי היצע הדירות בישראל הוא "קשיח" מדי, מתכוונים לומר כי הקבלנים לא מסוגלים לשנות את כמות הדירות במהירות בהתאם לביקושים. כאשר קיים היצע גמיש בשוק (ההיפך מהיצע קשיח) והביקוש פתאום עולה, הכמות הנמכרת בשיווי משקל גדלה באופן משמעותי והמחיר עולה מעט. כאשר יש היצע קשיח והביקוש עולה, הכמות גדלה ממש מעט, והמחיר עולה באופן משמעותי.

image

תזכורת מקורס מבוא לכלכלה – מי שלא זוכר או לא למד, לא נורא

מדוע היצע הדירות בישראל קשיח? בגלל מנהל מקרקעי ישראל ובגלל הסחבת הבירוקרטית של וועדות התכנון. עקב הריבית הנמוכה ששררה במשק בשנים האחרונות הביקוש לדירות גדל, וההיצע הקשיח גרם למחירים לזנק, כמו בשרטוט. מומחים רבים מאמינים כי רפורמה במנהל מקרקעי ישראל ובוועדות התכנון תוביל לשחרור צד ההיצע של שוק הדיור הישראלי, וכך תוריד את מחירי הדירות לכלל תושבי המדינה. יחימוביץ', לעומת זאת, מאמינה כי הרפורמה תגרור שחיתות בקנה מידה קטסטרופלי, כאשר קרקעות המדינה ימכרו לשלל בעלי הון במחירים מגוחכים. שיקול נוסף כאן הוא הפגיעה האפשרית בסביבה שתיגרם עקב מתן אישורים לבנייה במסלול מהיר יותר.

אני מבין את הדאגה שלה ושל אחרים, ועל כן חושב שיש לנהל את הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל בזהירות, אך לא לבטל לחלוטין את הרעיון. לא ייתכן שניתקע במצב הקיים המאובן, בו 93% מקרקעות הארץ נמצאות בבעלות המדינה, ובעיר הגדולה והיקרה ביותר בארץ גובהם הממוצע של הבניינים הוא 3 קומות (נתונים קיצוניים מאוד ביחס למקובל בעולם) – רק בגלל החשש משחיתות ומפגיעה באיכות הסביבה. לחששות האלו יש מחיר עצום. כשהיא כותבת על הרפורמה, יחימוביץ' מידרדרת לפופוליזם זול ומזהירה מפני מכירתם של הכותל המערבי ומצדה לבעלי הון, אך היא לא מציעה שום פתרון מעשי למחירי הדיור הגבוהים, לא בספר ולא בתכנית הכלכלית של מפלגת העבודה שפורסמה לאחרונה. הגדלת ההיצע היא הפתרון הסביר היחיד.

 

חינוך ומוביליות חברתית

יחימוביץ' מנמקת בספרה את התנגדותה ליוזמות של חינוך פרטי במדינת ישראל. היא טוענת כי:

"הישגיו של ילד בלימודים, עתידו כבוגר משכיל, ובעקבות כך גם מצבו הסוציו-אקונומי, נקבעים בראש ובראשונה ברגע לידתו".

לשיטתה אין מוביליות חברתית בארץ, מכיוון שילדים למשפחות עשירות מקבלים תמיכה ועזרה שילדים למשפחות עניות לא מקבלים. היא טוענת שילדים מוכשרים בצורה יוצאת דופן יוכלו ככל הנראה להצליח בכל מצב, אך לילדים בינוניים, ממוצעים, שנולדים למשפחות עניות בארץ אין סיכוי אמיתי להצליח. קורא זר שהיה נתקל בקטע הזה היה עלול לחשוב שבמדינת ישראל מתקיימת מערכת מפותחת של בתי ספר פרטיים שמאפשרת לאותם ילדים עשירים להשיג יתרונות שאין לבני דורם העניים, וכי שכר הלימוד במערכת ההשכלה הגבוהה הוא בשמיים ולכן מונע מהעניים לשפר את מצבם. זה כמובן לא נכון, והאוכלוסייה שמוכיחה זאת יותר מכל היא האוכלוסייה הרוסית.

המוביליות החברתית באוכלוסייה הרוסית מדהימה. לפי וויקיפדיה, רמת השכר של העולים עולה בהתמדה ביחס לזו של הוותיקים. שכרו של עולה חדש בעל ותק של שנה אחת בארץ עומד על 40% משכרו של ישראלי ותיק, ושכרו של עולה המתגורר 6 שנים מגיע לכ-70% משכרו של ישראלי ותיק. בקבוצת הגילאים 22 – 40, בעלת 16 שנות לימוד ומעלה, הפער בין העולים לוותיקים נסגר, וכעבור 6 שנים אף נרשם פער של כ-6% לטובת העולים. לפי נתונים שאני מכיר מעבודה שביצעתי בעבר על מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ, ילדי העולים מברית המועצות לשעבר (משני המינים) לומדים באוניברסיטאות את המקצועות הכי רווחיים בארץ, בפער משמעותי מקבוצות אתניות אחרות (אשכנזים, מזרחיים, ערבים). בעוד עשור השיעור שלהם בשני העשירונים הגבוהים יהיה גבוה משיעורם באוכלוסייה הכללית. איך הרוסים עשו זאת? פשוט מאוד: שכר הלימוד במערכת ההשכלה הגבוהה בארץ הוא נמוך. חלקו ממומן ממילא על ידי מענק השחרור, ואת מה שנותר ניתן לממן בקלות מעבודה חלקית. צעיר ישראלי נחוש ומוכשר יכול להגיע לפקולטות היוקרתיות ביותר, גם אם הוא מגיע ממשפחה ענייה. והצעירים והצעירות ממוצא רוסי הם נחושים ומוכשרים.

image

בתמונה: צעיר ישראלי נחוש ומוכשר (הלובש את המשקפיים של אבא ואת הבגדים שקנתה לו סבתו האוקראינית)

אז יחימוביץ' טועה, אך הטעות שלה אינה מסתיימת כאן. למעשה, הרעיון של בתי ספר פרטיים במימון ציבורי (כל מני ווריאציות של שיטת הוואוצ'רים) הוא דווקא נפוץ במדינות סוציאל-דמוקרטיות אירופאיות מתקדמות כגון שבדיה והולנד. על פי שיטה זו החינוך עדיין ממומן על ידי המדינה, ולכן אין לעשירים יתרון כלשהו, אך הורים מסוגלים לבחור את בתי הספר של ילדיהם ויש תחרות בין בתי ספר. מחקרים שונים בכלכלת חינוך מצאו כי בחירה בין בתי ספר משפרת את ציוני התלמידים ומורידה את שיעור הנטישה (למשל, ראו כאן, ויש עוד הרבה).

הדרך לשיפור מערכת החינוך בישראל היא לא שפיכת כספים נוספים לתוך אותו בור ביורוקרטי חסר תחתית הקרוי בשם "משרד החינוך", אלא הענקת עצמאות למנהלים (שתאפשר יותר הצלחות כאלו) והעתקת מודלים של חינוך פרטי במימון ציבורי ממדינות אחרות. מודלים אלו ישחררו את מערכת החינוך משלטון הביורוקרטיה וארגוני המורים, ויאפשרו תחרות בריאה בין בתי הספר מבלי ליצור פערים על בסיס סוציו-אקונומי. מה שטוב מספיק לשבדיה והולנד, טוב מספיק גם בשבילנו.

בסופו של דבר, אפילו יחימוביץ' עצמה מודה כי היא שלחה את בנה הבכור לבית ספר דמוקרטי שעלה שש מאות שקלים בחודש (וכותבת כמובן כי בדיעבד זו הייתה טעות).

 

בעלי ההון

אחת מאמונות הבסיס של הסוציאליזם היא כי הכלכלה היא משחק סכום אפס – אם לאדם מסוים יש יותר כסף, הוא בהכרח השיג אותו על חשבונם של פרטים אחרים בחברה. אמונה זו היא כמובן טעות מרה. בכל אופן, יחימוביץ', בהתאם לכך, לא אוהבת אנשים עשירים. היא לא מודה בכך במפורש, אך בין השורות שהיא כותבת ניכר כי היא מאמינה שמרבית האנשים העשירים עשו את הונם על גבם של עובדים וצרכנים עניים, על חשבוננו. לחוסר חיבתה הבסיסי של יחימוביץ' לבעלי הון יש יתרונות וחסרונות. היתרון המרכזי הוא שבעלי ההון לרוב לא יצליחו להשפיע עליה: היא לא מתחברת איתם, והיא לא סובלת את הלוביסטים שלהם. כך, היא מסוגלת ללחום בשחיתות הנובעת מכוחם של בעלי ההון. החיסרון המרכזי הוא נטייתה לתקוף אותם גם כאשר הם אינם אשמים, וכך ליצור בישראל סביבה העוינת את היזמים המצליחים. למשל, היא מבקרת במילים קשות את תופעת התספורות של הטייקונים הישראלים בשנים האחרונות, מאז המשבר של 2008. היא כותבת:

"כשבעל השליטה מרוויח, זה הוא שמרוויח. כשהוא מפסיד – זה בעיקר הציבור שמפסיד".

זו טעות נפוצה. למעשה, כשבעל השליטה מרוויח, גם הציבור מרוויח. הגופים המוסדיים השקיעו מלכתחילה אצל דנקנר, תשובה ולבייב, מכיוון ששלושתם אנשי עסקים שיודעים איך להעלות את ערך החברות שבבעלותם, ולכן משתלם להשקיע אצלם. במשך שנים רבות השיג הציבור הרחב תשואה לא רעה כתוצאה מההשקעות האלו. אך כשמגיע לפתע המשבר והציבור מפסיד, פתאום כולם כועסים. כמובן, גם מה שכתבתי כאן הוא סיפור מעט פשטני. יש עוד צדדים לסיפור הזה – האינטרסים של הגופים המוסדיים מורכבים קצת יותר מאשר פשוט לחפש את ההשקעה הטובה ביותר לציבור הרחב, לא תמיד הם פועלים כפי שהיינו רוצים שהם יפעלו, המערכת בנויה עקום וניתן עוד לשפר אותה. יש המון צדדים, אך יחימוביץ' רואה בעקביות רק אחד.

כאשר היא כותבת על המשבר הכלכלי, היא מתייחסת ל"כלכלת השקר וכלכלת האמת" – הבלבול הקלאסי של סוציאליסטים שאינם מבינים מדוע קיימת המערכת הפיננסית, מהי תפקידה בחברה האנושית, ובטוחים שמדובר באיזו שהיא קונספירציה של בעלי הון שנועדה לפגוע בהם. היא מאשימה כמובן את הקפיטליזם ואת תאוות הבצע במשבר, האשמה מופרכת שלמען האמת קצת נמאס לי להתייחס אליה (להרחבה – ראו רשומות קודמות כאן, כאן, כאן וכאן).

 

נושא נוסף שמטריד את יחימוביץ' עד מאוד הוא שכר הבכירים. היא מקדישה לו פרק שלם ונפרד, במסגרתו היא סוקרת ניסיונות חקיקה שונים להגבלת שכר הבכירים בחברות הציבוריות. קשה לי להגן על השכר של חלק מהמנהלים הבכירים במשק הישראלי; במקרים רבים נראה כי השכר מנותק לחלוטין מהיכולת הביצועית (או מקושר יותר מדי לביצועים בטווח הקצר ולא בטווח הארוך), ונובע מיכולת סחיטה שקיימת למנכ"לים בכירים או לבעלי שליטה ביחס לכלל בעלי המניות. נושא זה נחשב לבעייתי גם במדינות אחרות, ובראשן ארצות הברית, שם שכר המנכ"לים קפץ באופן דרמטי בשני העשורים האחרונים בלי שום קשר לביצועי החברות, לשכר הממוצע במשק, או לצמיחה הכלכלית. אך מהצד השני, תקרת שכר בחוק היא פתרון מטופש ופופוליסטי. אין לי ספק שתימצא עד מהרה דרך אחרת לשלם למנכ"לים שתעקוף את החוק. הדרך הנכונה להילחם בתופעה זו היא ככל הנראה חיזוק מעמדם של הדירקטורים החיצוניים על מנת שיגנו על בעלי מניות המיעוט (ראו דיון בנושא כאן). לדעתי האישית כל נושא שכר הבכירים הוא פשוט לא חשוב כל כך, וההתעסקות בו נובעת במידה לא מועטה מקנאה. בסופו של דבר מדובר במספר קטן של אנשים ובמעט מאוד כסף ציבורי ביחס לסוגים אחרים של מעשי שחיתות.

 

לעומת נושאים אלו, כאשר יחימוביץ' כותבת על הדחתו של דני דנקנר מבנק הפועלים, על פעילותו של נוחי דנקנר בפרשת "גנדן תיירות", על התערבותו של יוסי מימן בתכני חדשות ערוץ 10, ועל החרגתו של מפעל נשר מהעלאת המס על הדלקים בשנת 2010, קשה שלא להסכים איתה. ישנם בעלי הון מושחתים בארץ, וטוב שיש מי שמבקר אותם באומץ.

 

כלכלה

כאשר הדבר נוח לה, יחימוביץ' מזכירה את תמיכתם של כלכלנים כגון סטנלי פישר או איתן ששינסקי בעמדותיה בנושא ספציפי, אך לרוב היא טוענת שכלכלה היא לא מדע אלא אידיאולוגיה:

"…האופן שבו שני אלה [הכנסות והוצאות הממשלה] מחושבים מכוסה תמיד בענן של טבלאות, גרפים, נוסחאות המחזות להיות מתמטיות ו"אמיתות" קוסמיות שאיש לא אימת… ביסוד הכלכלה אין אמת מדעית, אלא אידיאולוגיה, אינטרסים והעדפות סמויות וגלויות בנוגע לאיך צריכה להיראות המדינה. בפועל לא קיימים כלים מדויקים שייתנו לנו תשובה "מדעית" איזה שיעור גירעון במדויק הוא סביר ואף מיטיב ומחולל צמיחה, ואיזה יביא לקריסה כלכלית… שיטות כלכליות עלו וירדו ממש כשם שגישות דתיות, פוליטיות ומוסריות החליפו זו את זו…"

זה משעשע למדי, מפני שמספר משפטים לאחר מכן היא כותבת:

"מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

אז לרגע אחד היא כותבת על אמיתות קוסמיות שאיש לא אימת, ורגע לאחר מכן היא קובעת בעצמה אמיתה כזו, "ברורה כשמש", שאותה דווקא ניסו לאמת וגילו שהיא רחוקה מלהיות נכונה. קודם כל, תודות לעקומת לאופר, מדיניות מרחיבה לא תמיד מגדילה את ההכנסות ממיסים. ומעבר לכך, היא גם לא תמיד יוצרת חינוך מעולה, לעיתים רחוקות מאוד תורמת לתעשייה, ובמדינות עם מגזר ציבורי לא יעיל היא פוגעת בתעסוקה ובצמיחה. למעשה, אין קורלציה בין גודלה של הממשלה לבין הצלחה כלכלית – יש מדינות מוצלחות עם מיסים נמוכים (שוויץ, סינגפור, ארה"ב), ויש מדינות מוצלחות עם מיסים גבוהים, כגון המדינות הנורדיות.

אבל בואו נחזור אחורה לרגע. יחימוביץ' צודקת: כלכלה היא לא מדע. היא אחד מענפי מדעי החברה, ורמת ה"מדעיות" שלה שווה פחות או יותר לזו של סוציולוגיה, מדעי המדינה ופסיכולוגיה (אם נתעלם לרגע מכך שגם בתוך המדעים ה"קשים" כגון פיזיקה וביולוגיה יש המון נושאים שאינם מדע מדויק). עניין זה נובע מהקושי לבצע ניסויי מעבדה מדויקים בכלכלה, וכך רוב התיאוריות הכלכליות אינן ניתנות לאימות או להפרכה על פי הקריטריונים שקבע קארל פופר. אך זה לא אומר שכלכלה היא אידיאולוגיה, או שמחקרים כלכליים הם חסרי משמעות. אם מחקרים אמפיריים רבים שנערכו במדינות שונות, בשיטות סטטיסטיות שונות ועל תקופות שונות מעלים כולם את אותה התוצאה – זה ככל הנראה לא מקרי.

יש נושאים שקיים לגביהם קונצנזוס בקרב כלכלנים. למשל, העובדה שבטווח הארוך מסחר בין לאומי לא יוצר אבטלה, או השיפור בהישגי התלמידים שנוצר ככל שיש יותר תחרות בין בתי ספר במדינה. ויש נושאים שלא קיים לגביהם קונצנזוס, כמו למשל שיעור מס ההכנסה הרצוי וגודלה של הממשלה. שם ההחלטה היא אכן אידיאולוגית בחלקה. אך יחימוביץ' אינה מפרידה בין השניים – היא פשוט משליכה לפח את כל אותם הדברים שכלכלנים נוטים לומר הסותרים את האידיאולוגיה שלה, מאמצת בחום את הדברים שאינם סותרים את האידיאולוגיה שלה, ורוב הזמן פשוט טוענת שאין סיבה להקשיב לכלכלנים מכיוון שהם עברו שטיפת מוח בפקולטות שלהם. זו פשוט בורות.

בפרק האחרון היא כותבת למירב ארלוזורוב:

"אני חושבת, מירב, שאת צריכה לבוא חשבון עם מורייך בחוג לכלכלה שמעלו בתפקידם. בחוגים אלו התרחשה בגידת האינטלקטואלים הגדולה, והם פלטו החוצה פרחי כמורה, מאמינים שוטים, ולא אזרחים חושבים, מנתחים וקוראי תיגר".

בגידה כזו אכן התרחשה, אך לא בחוג לכלכלה, אלא בקרב קבוצות חוקרים מסויימות בתוך מספר חוגים אחרים בפקולטות למדעי החברה והרוח שהחליטו לנתק את התיאוריות שלהם מבחינה אמפירית, להתנתק מהנתונים, להתמקד ב"מחקר איכותני" המבוסס על אנקדוטות ופרשנות סובייקטיבית, להפסיק לנסות להסביר את העולם ובמקום זאת להתמקד בלתאר אותו, להפסיק ללמד כלכלה ובמקום זאת ללמד אידיאולוגיה. למזלנו לרוב הסטודנטים יש מנגנוני ספקנות טבעיים, ולכן רוב בוגרי החוגים האלו אינם הופכים לקיצוניים עם סיום לימודיהם. אך פה ושם אני נתקל ב"פרחי כמורה" שנופקו על ידי המרצים בחוגים אלו, כגון יחימוביץ', הדוחים כל ניסיון להסביר את הדברים ומתמקדים באידיאולוגיה ובקונספירציות. כל הוויכוחים שניהלתי איתם נראים בדיוק אותו הדבר, ואני יכול לחזות מראש את דעתם לגבי כמעט כל נושא שבעולם (כתבתי עוד על הנושא כאן). החוגים לכלכלה מנפקים בוגרים בעלי מגוון דעות, מימין ומשמאל – ניאו-קיינסיאנים וסוציאל-דמוקרטים ותומכי אסכולת שיקגו, ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן וסטנלי פישר ואריאל רובינשטיין ועומר מואב ואביה ספיבק, ושלל אחרים שמתווכחים כמעט על כל נושא על ידי שימוש בטיעונים לוגיים ובנתונים.

 

קיינס כתב פעם שגם אלו שמסרבים להקשיב לכלכלנים מונעים למעשה על ידי תיאוריה כלכלית שגויה כלשהי. וכך, גם ליחימוביץ' יש תיאוריות כלכליות משלה. ההבדל המרכזי בין התיאוריות שלה לבין התיאוריות שנלמדות בפקולטה לכלכלה, הוא שהאחרונות נבחנו אמפירית ותיאורטית במשך עשרות שנים. למשל, היא כותבת:

"התחרות, שהיא אחד ממושגי היסוד בקפיטליזם, מאלצת להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא ייפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם, שעליהם אין אפשרות להשפיע, ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר… מה שנשאר גמיש וניתן לשינוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות טובים…"

אחלה תיאוריה, לא? אם היא הייתה מנסה לבדוק אותה אמפירית, כפי שכלכלנים שמעלים תיאוריה נאלצים לעשות, היא הייתה מבינה עד מהרה שזהו קשקוש מוחלט. נתחיל עם מחיריהם של חומרי הגלם, שבהחלט ניתן להשפיע עליהם בשלל דרכים טכנולוגיות ואחרות, והם משתנים דרמטית מעת לעת, וכמובן גם הרווחיות של בעלי השליטה משתנה מאוד בין תקופות וסקטורים. דווקא שכר העבודה הוא מאוד לא גמיש. תופעה ידועה בכלכלה היא הקשיחות של שכר העבודה כלפי מטה –למשל, בתקופות רעות חברות מעדיפות לפטר עובדים ולא לקצץ את שכרם של העובדים הקיימים, גם חברות בשוק החופשי שאין עליהן שום רגולציה בנושא. בדרך כלל השכר זז רק בכיוון אחד, למעלה (לפחות השכר הנומינאלי). מאז המהפכה התעשייתית והתפשטות הקפיטליזם השכר הממוצע או החציוני במדינות המערב רק הלך ועלה, ללא שום צורך בוועדים או רגולציה, ובמדינות קפיטליסטיות יש שכר גבוה יותר מאשר במדינות לא קפיטליסטיות.

תיאוריה נוספת שיחימוביץ' מקדמת, הרסנית הרבה יותר, היא זו הגורסת כי יש לצמצם את היבוא למדינת ישראל על מנת לשמור על מקומות עבודה, ואותה כבר הזכרתי בחלקה הראשון של הרשומה. יחימוביץ' מאשימה את הכלכלנים באידיאולוגיה, אך מפתחת בעצמה שלל תיאוריות כלכליות הזויות שאינן מעומתות אל מול ההיגיון, הניסיון ההיסטורי או נתונים כלשהם, ואין שום קשר בינן לבין המדיניות שמפעילות מדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות.

 

בעמוד האחרון של ספרה מצטטת יחימוביץ' בהרחבה את ספרם של של שמשון ביכלר ויהונתן ניצן, "מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום":

"אף כי ההון הינו רק מוסד אחד מתוך שלל מוסדות השליטה שנכפו על המין האנושי במרוצת ההיסטוריה, הוא הפך בהדרגה למוסד הדומיננטי בחברה האנושית בימינו. ההון הוא הצורה החודרנית, הגמישה והמקיפה ביותר של העוצמה שהתקיימה עד היום".

זה היה נראה לי ציטוט די מוזר וקיצוני, בייחוד מפני שהיא קוראת לשמשון ביכל ויהונתן ניצן "כלכלנים", אז חיפשתי את הערך של הספר בוויקיפדיה. לפחות לפי הביקורות שם, מדובר בספר מרקסיסטי שרוב מהלליו מגיעים מהשוליים הקיצוניים של השמאל הפוסט-ציוני. מעניינת הבחירה של יחימוביץ' לצטט דווקא אותו בעמוד האחרון של ספרה. האם ייתכן שהיא מתבלבלת בין מרקסיזם לבין סוציאל-דמוקרטיה? בלבול כזה בהחלט יכול להסביר חלק משמעותי מהפער בין דבריה לבין המתרחש במדינות סוציאל-דמוקרטיות מודרניות. כאשר ניסיתי להתעמק מעט בנושא גיליתי כי למרקסיסטים יש ביקורת רבה על הסוציאל-דמוקרטים, ביקורת שמזכירה מאוד את הדברים שיחימוביץ' כותבת שוב ושוב על אבדן הסולידריות והמיקוד ברווחה אישית בקרב מעמד הביניים הישראלי. האם ייתכן שיחימוביץ' איננה מתבלבלת, ושהרטוריקה הסוציאל-דמוקרטית לכאורה נועדה להסוות רטוריקה מרקסיסטית תחת שם שנשמע טוב יותר?

קשה לי להחליט מה יותר גרוע: להאשים אותה בבורות, או לטעון שהיא מסתירה מהציבור השקפות מרקסיסטיות קיצוניות מטעמים שיווקיים. אין לי ידע רב בכל הנוגע לגישות אידיאולוגיות לכלכלה (בחוגים לכלכלה מנסים שלא להתעסק עם אידיאולוגיה), וייתכן שאנשים שמבינים יותר בנושאים אלו יוכלו לנתח את ספרה ולסווג אותה באופן מדוייק יותר. מה שבטוח זה שהיא לא קיינסיאנית, ולא סוציאל-דמוקרטית.

 

 

ג'ון מיינארד קיינס. אולי כדאי שיחימוביץ' תקשיב לו לשם שינוי?

 

משרד האוצר, חוק ההסדרים, ואידיאולוגיות

חוק ההסדרים נולד בשנות השמונים, במסגרת תכנית הייצוב הכלכלית, בתור כלי לשעת חירום המאפשר לממשלה לפעול במהירות ובהחלטיות. לכלים העוזרים לממשלות לתגבר את כח שלטונן בעת שעת חירום יש נטייה להישאר בסביבה שנים רבות לאחר ששעת החירום חולפת, וחוק ההסדרים אינו יוצא דופן בעניין זה. הוא מהווה דוגמה להתנהלות ממשלתית גרועה, אולי אפילו לא-דמוקרטית: סעיפי מדיניות רבים מאושרים ומבוטלים כלאחר יד, בהליך חפוז, ללא דיון פוליטי או ציבורי מספק. אך יש גם צד שני לעניין: המערכת התרגלה אליו. פוליטיקאים ושרים בישראל התרגלו לזרוק לאוויר הצעות חוק חסרות אחריות, מתוך ידיעה שהאוצר ממילא יקבור הכל בחוק ההסדרים הבא ואף אחד לא ישים לב. נוצר מצב מוזר, שכולם מודעים לכך שהוא עקום, ובכל זאת קשה לשנותו. זו אכן דרך מעט "מלוכלכת" להתנהלות פוליטית, אך לפעמים גם המציאות מעט מלוכלכת.

האשמת פקידי האוצר בניסיון לשמור על תקציב מאוזן שקולה להאשמת פקידי משרד הביטחון בניסיון להגדיל את תקציב הביטחון, או האשמת פקידי המשרד לאיכות הסביבה בניסיון לשמור על איכות הסביבה. זה פשוט התפקיד שלהם. אין כאן עניין אידיאולוגי, אלא בסך הכל טבלאות אקסל, הוצאות מול הכנסות. אם ישנה אידיאולוגיה, היא נמצאת אצל הפוליטיקאים, לא אצל הפקידים, והוויכוח של יחימוביץ' צריך להיות מולם. אבל פקידי האוצר הם פשוט מטרה נוחה – הם בדרך כלל לא עונים כאשר מאשימים אותם, וכך נבנתה להם תדמית שטנית שפוליטיקאים ופקידים ממשרדים אחרים מוצאים לה שימוש מועיל (ראו ראיון מרתק עם יורם גבאי, כאן).

ההכללות של יחימוביץ' מוגזמות, ובמקרים רבים נובעים מחוסר הבנה שלה עצמה. למשל, בנוגע להטלת מע"מ על הפירות והירקות היא כותבת:

"… אקרא באוזניכם מדברי ההסבר של האוצר להטלתו: "יש להבהיר כי החיוב במס ערך מוסף על פרות וירקות לא פוגע בשכבות החלשות יותר מאשר המס על מוצרי צריכה בסיסיים אחרים, כגון לחם, חלב ותרופות. מכאן שאין כל הצדקה להבחנה בין מוצרים אלה." הבנתם? אם אנחנו מתעללים בעניים בכך שאנחנו מטילים מע"מ על לחם, על חלב ועל תרופות – אז בואו נתעלל בהם גם בפרות וירקות. השורות המקולקלות והמעוותות האלה נכתבו בידי אנשים שאינם יודעים מציאות חיים מה היא".

הבנתם? כי יחימוביץ' לא הבינה, אך היא ישר ממשיכה לתיאור נוגע לב של עניים המנסים לרכוש ירקות בשוק הכרמל.

למיסים יש שני מאפיינים: גובה המס, ובסיס המס. במקרה של מע"מ ישנו גובה המע"מ, ומספר המוצרים שעליהם הוא יחול. אם נחיל את המע"מ על יותר מוצרים, נוכל להוריד את גובה המע"מ ולגבות את אותה הכמות של הכסף. מיסים מעוותים את החלטות הפרטים, ולכן כל מומחה למיסים יגיד לכם שצריך לנסות להרחיב את בסיס המס, לבטל פטורים ממס, וכך להוריד את גובהו ככל שניתן (למשל, ראו את המלצות ה-OECD כאן, או ראיון בעיתון גלובס כאן). וזה מה שהאוצר אומר בקטע שיחימוביץ' ציטטה: אם נרחיב את בסיס המע"מ למוצרים נוספים, שאינם שונים מהותית מהמוצרים הקיימים, נוכל לשמור על שיעור מע"מ נמוך יותר. אין סיבה לשוני במע"מ. בסופו של דבר אותה הכמות של הכסף תיגבה. אך יחימוביץ' פשוט לא מבינה, ומתעקשת שביטול הפטור הוא התאכזרות מיותרת כלפי החלשים (למרות שממילא המרוויחים העיקריים מהפטור הם החקלאים ורשתות השיווק).

כזכור, למרות תמיכת האוצר ושטייניץ בנושא, בסופו של דבר ביבי הפיל את הסעיף הזה ברגע האחרון – דוגמה לדמיון בין התנהגותו בפועל של ראש הממשלה לבין עמדותיה של יחימוביץ' (לתיאור מעניין של ההתרחשויות ראו את הרצאתו של עומר מואב כאן, החל מ – 1:12:30).

יחימוביץ' למעשה כופה את הוויכוח האידיאולוגי על נושאים שאין שום קשר בינם לבין אידיאולוגיה: בכל מקום היא רואה את השפעתן של "תיאוריות ניו-אייג'" מודרניות שמאדירות את העצמי ופוגעות בסולידאריות, וכל פקיד שחושש לגודלו של הגירעון הוא בעיניה חסיד של מילטון פרידמן (שבתואר ראשון בכלכלה בקושי מזכירים את שמו). היא יוצאת דרך קבע מנקודת הנחה שגם אחרים מונעים על אידיאולוגיות באותו האופן כמוה, ולא חס וחלילה על ידי ידע וניסיון.

 

מיסים

יחימוביץ' אוהבת מס הכנסה, לו היא קוראת "מס חכם", ולא אוהבת מיסים עקיפים, שהם "מיסים טיפשים" כהגדרתה. כאשר בנימין נתניהו מדבר בחדשות על קיצוצי מיסים ובתה שואלת אותה האם זה טוב או רע, יחימוביץ' עונה לי כי זה רע, כי למדינה יהיה הרבה פחות כסף לבתי חולים, לסלילת כבישים, לבתי ספר וכו'. זו אמנם תשובה פשטנית שנועדה לילדה בת 13, אך זו גם ייצוג נאמן של דעותיה של יחימוביץ': מיסים גבוהים זה טוב.

ובכן, הניסיון הבין לאומי מראה שמיסים גבוהים הם, לפחות, לא בהכרח רעים. ישנן מדינות עם מיסים גבוהים שמתנהלות לא רע בכלל. לא במקרה, מדובר במדינות שמובילות את העולם במדדים שונים של יעילות המגזר הציבורי, שאותם הזכרתי בחלק א' של הרשומה. וכפי שכתבתי לפני כן יש גם מדינות עם מיסים נמוכים שמתנהלות לא רע בכלל, כגון שוויץ. כאשר המגזר הציבורי לא יעיל ופעילותו איננה שקופה, מיסים גבוהים אינם בהכרח טובים, מכיוון שהכסף הולך לאיבוד אי שם בין הררי הביורוקרטיה.

אך יחימוביץ' איננה מכירה בטיעון הזה. זהו לדעתי הציטוט הכי קיצוני בספר כולו:

"… האמת שאינני יודעת [שהכסף הציבורי כתוצאה מהעלאת מיסים באמת ילך לחינוך ולא לכל מני מטרות גרועות], אבל אני כן יודעת שכאשר מס הוא נכון וצודק, הוא נכון וצודק. אין צורך לצבוע אותו בצבע ייעודי כדי לשכנע בנחיצותו, הוא לא תלוי בסכומים שיניב, וזכותה של ממשלה נבחרת לעשות שימוש בהכנסה הנוספת הזאת לקופת המדינה כראות עיניה האידיאולוגיות – מהקטנת החוב הלאומי, דרך התנחלויות, עבור ברכישת מטוסי קרב חדישים ועד להעלאת שכר המינימום…"

מפסקה זו ניתן להבין שיחימוביץ' תומכת במיסים רק על מנת לקחת ממי שיש לו, בלי שום קשר להכנסות המדינה ולמקום שאליו הכסף הולך. זה אפילו לא מרקסיזם – בין השורות מבצבצת כאן אידיאולוגיה קומוניסטית קיצונית ביותר, שבמסגרתה למען ערך השוויון מקצצים את הכנסותיהם של העשירים גם אם אין לכך שום תמורה אחרת. זה די מדהים, לדעתי.

קטע אחר, פחות קיצוני ויותר משעשע, הוא הפסקה הבאה:

"בכינוס סוציאל-דמוקרטי שהשתתפתי בו במדריד, קוננה ג'ובנה מלנדרי, שרת התרבות האיטלקית לשעבר, על הקושי לשכנע את הציבור שמס הכנסה הוא טוב. על המורכבות שבמסר חיוני זה, לעומת הפשטנות והבוטות שבמסרים של מפלגות לאומניות וגזעניות מחד גיסא, ומלגות ירוקות פופוליסטיות, כדבריה, מאידך גיסא, שמסריהן הפשוטים והציוריים נקלטים בקלות ובנוחות אצל צעירים משכילים, שעה שמסרים סוציאל-דמוקרטיים תובעים הבנה והעמקה אשר אינן מאפיינות את העידן שלנו. ככל שהתודעה מיטפשת ומשתטחת, היא אמרה בבוטות, תוך שהיא מביעה סלידה גלויה מברלוסקוני, הולך ונעשה קשה להסביר רעיונות בסיסיים כל כך".

הקושי לשכנע את הציבור שמס הכנסה הוא טוב? מורכבות? על מה היא מדברת? מניסיוני הציבור הרחב בישראל כלל אינו מקשר בין המיסים שהוא משלם לבין הוצאות הממשלה. זה מדהים להיתקל בדבריה של יחימוביץ' אחרי שנתיים שבהם אני מנסה להסביר לאנשים רבים, לרוב ללא הצלחה, שחינוך חינם מגיל 3 לא יכול לחסוך להם כסף מכיוון שהם אלו שיממנו אותו דרך כספי המיסים שלהם. להערכתי מרבית אזרחי המדינה עדיין אינם מבינים זאת, ונראה שגם יחימוביץ' איננה מבינה:

"הפתרון האמיתי והשוויוני שיעודד אמהות לשוב לעבודה ולשפר את מצבן הכלכלי… הוא סבסוד עמוק של מסגרות הטיפול לילדים. סבסוד כזה משתלם הן למדינה המבקשת לעודד יציאה לעבודה, והן לתא המשפחתי".

הוא לא משתלם, כי האמהות האלו ובעליהן מממנים אותו מכספי המיסים שלהם. הכסף לא מגיע מהירח. שימו לב שגם כאן ביבי ביצע בסופו של דבר את המדיניות שעליה המליצה יחימוביץ'.

דווקא תיאוריות ליברליות הרבה יותר קשה למכור. כאשר יחימוביץ' מתנגדת ליבוא היא יכולה להביא אל מול המצלמה אנשים אמיתיים שיאבדו את עבודתם מחר בגלל פתיחת המשק ליבוא. כאשר אני תומך ביבוא, אני לא יכול לתת לכם את שמות האנשים שירוויחו בסופו של דבר ממשק תחרותי יותר ומחירים נמוכים יותר (מפני שכולנו נרוויח), וקשה לשכנע בדיבורים על הטווח הארוך. זה לא מוחשי מספיק. ההצלחה העיקרית של האידיאולוגיה הליברלית בארץ היא האנטגוניזם של הציבור לוועדי העובדים הגדולים, וגם כאן עלינו להכיר תודה בעיקר לוועדי העובדים, שהתנהלותם המזעזעת לא עושה יחסי ציבור טובים ליחימוביץ' וחבריה.

אבל נחזור לכנס הסוציאל-דמוקרטי – לאחר שהיא מסיימת עם השרה האיטלקית לשעבר, ממשיכה יחימוביץ' ומספרת על סטנלגי גרינברג, מיועצי מסע הבחירות של אובמה, שדיבר באותו הכנס על הפופוליזם של המפלגה הרפובליקנית. אני לא חסיד גדול של ברלוסקוני או של הרפובליקנים, ובכל צד של המפה הפוליטית ניתן למצוא טענות פופוליסטיות. בישראל, בכל אופן, יחימוביץ' מובילה את הגישה הפופוליסטית הכלכלית ומבטיחה מתנות חינם להמונים בזמן ששר האוצר מדבר על קיצוצים כואבים. מדהים שהיא לא מסוגלת לראות את הסתירה כאן.

 

ליחימוביץ' יש מספר טעויות עקרוניות כשהיא כותבת על מיסים:

  • היא טוענת שמעמד הביניים נפגע מאוד מהפחתת מיסי ההכנסה, ומשלם עליה "את המחיר הכבד ביותר". זה אמנם נכון שרוב השכירים לא הרוויחו סכומים משמעותיים לשכר הנטו שלהם, אך אין שום נתון שאני מכיר המעיד על פגיעה באיכות חייהם של בני מעמד הביניים הישראלי כתוצאה מקיצוץ שירותים ציבוריים. כל הדיבורים על הגדלת ההוצאות הפרטיות על בריאות וחינוך בעשורים האחרונים אינם בהכרח פגיעה – אנשים כיום עשירים יותר מאשר בעבר, ולכן מוציאים יותר כסף על כל מני דברים, ביניהם בריאות וחינוך.
    אם ישנם נפגעים כלשהם מהקיצוצים במגזר הציבורי, אלו בעיקר אותם עובדי המדינה שאיבדו מקומות עבודה נוחים ומתגמלים, או אוכלוסיות ספציפיות שמשתמשות בשירותים שהופרטו באופן גרוע. לא מעמד הביניים.
  • היא מזכירה שחמישים אחוזים מהעובדים כיום הם עניים, למרות שהנתון הנכון הוא שחמישים אחוזים מהעניים עובדים. יחי ההבדל הקטן (הבנתי שהיא עדיין ממשיכה לומר זאת, גם אחרי שתיקנו אותה).
  • בניגוד לדבריה של יחימוביץ', הפחתת מס חברות תורמת לכלל אזרחי המדינה, מכיוון שהיא מושכת השקעות זרות למשק ויוצרת מקומות עבודה. כמו כן, מס החברות בארץ ממוצע ביחס לעולם ולא נמוך.
  • בהקשר למס חברות, היא ממשיכה וכותבת:

"המשקיעים אכן נוהרים למדינות שמפחיתות מאוד את המס (וגם נמנעות מלחוקק חוקים שיגנו על שכר העובד), אבל לאותן מדינות יש פחות כסף לשמר שירותים ציבוריים ברמה גבוהה. יוצא אפוא שהתאגידים אמנם מגדילים את רווחיהם, אבל איכותו של החינוך הציבורי, למשל, נמצאת בהידרדרות מתמדת, תופעה שמוקצנת ככל שהמדינה קפיטליסטית יותר וככל שהטבות המס גדלות"

שטות מוחלטת. ומה עם המדינות הנורדיות, שמשלבות מס חברות נמוך יותר מאשר בישראל עם שירותים ציבוריים, ביניהם חינוך ציבורי, ברמה גבוהה? זה כמובן נכון גם לשוויץ, אירלנד, ולשלל מדינות אחרות בעולם שיש בהן מיסי חברות נמוכים.

 

זכויות

יחימוביץ' מתנגדת לתחבורה ציבורית בשבת ובאופן כללי לעבודה בשבת מתוך ראייה סוציאלית של זכויות העובדים. היא מצטטת קטעים רלוונטיים מהתנ"ך, בהם דובר על מתן מנוחה לעבדים ושמירת הזיכרון ההיסטורי של העבדות במצריים:

"דווקא העובדה שהיית עבד מחייבת אותך לזכור כי גם עבדים הם בני אדם ועליהם לנוח כמוך. לו היה הפרק הזה [בספר] כתבת טלוויזיה, הייתי עוברת במעבר חד מהדברים האלה אל צילומים של מרכז מסחרי הומה אדם בשבת. מגרשי חניה מפוצצים, רעש, צופרי מכוניות, קונים דוחפים עגלות עמוסות, משפחות שלמות נדחקות בתורים צפופים, ובעיקר היתה המצלמה מתרכזת בפניהם של העובדים. קופאיות, זבנים, מאבטחים, עובדים עניים קשי יום שנפלו קורבן לצד האטום והטיפשי של החילוניות… הרוב המכריע של העובדים בשבת אינם עושים זאת מבחירה. הם פשוט לא יתקבלו לעבודה אם לא יתחייבו לעבודה בשבת, ויפוטרו ממנה אם יסרבו. הרי לו היינו שומעים על תופעה כזאת בכל מדינה אחרת, היינו זועקים – אנטישמיות!".

ובכן, אני דווקא שמעתי על תופעה כזו, בכל מדינה אחרת. ביצעתי בעבר מחקר קטן בנוגע להצעתו של השר סילבן שלום לעבור לסופ"ש ארוך, ועד מהרה גיליתי שברוב מדינות העולם המערבי מתקיים מסחר בכל ימות השבוע. במדינות אחרות אין זבנים וקופאיות? אין עובדים עניים? בכל זאת, נראה שכולן הצליחו לפתור את הבעיות שמהן מוטרדת יחימוביץ' כל כך.

קופאים ועובדי בתי מלון נדרשים גם לעבוד במשמרות, חלקם אפילו בלילה, וגם שם אם הם יסרבו הם לא יתקבלו לעבודה. אז נבטל את פעילותם של בתי המלון בלילה? נדאג שכל הסופרמרקטים יסגרו בחמש? יש חוק, ולפיו מי שעובד בשבת חייב לקבל שכר גבוה יותר, ויום מנוחה אחר בהמשך השבוע. יחימוביץ' טוענת כי "חלק ניכר" מהעובדים אינם מקבלים פיצוי כחוק או יום מנוחה חלופי, אך אני מפקפק בטענה זו מכיוון שרובם עובדים ברשתות גדולות ומסודרות, ומכיוון שיחימוביץ' לא מביאה נתונים כלשהם התומכים בטענה. בכל אופן, אולי צריך לדאוג לאכיפתו של החוק הזה. מעבר לכך, אני מתקשה להבין מדוע העניין כל כך מטריד אותה ומדוע היא מקדישה לו עשרה עמודים. נראה כי מבחינתה הוא מתחבר ל"הוויה הצרכנית של מעמד הביניים" השנואה עליה.

 

נושא נוסף שמעסיק את יחימוביץ' הוא זנות ופורנו. היא מתחילה את הפרק בנושא עם ציטוט של טרי פראצ'ט, מה שאוטומטית מעניק לה נקודות זכות רבות, אך ממשיכה עם השקפה פמיניסטית-קיצונית הלקוחה הישר מהפקולטות למגדר:

"זנות היא אחת הצורות הקשות של אלימות אנושית… זנות אינה קשורה למין, אלא לאלימות… הסחורה במקרה הזה היא גופו של האדם וכבודו, ובחברה מתוקנת אלה אינם עומדים למכירה. חברה שממסדת חוליים קשים כל כך, במקום להוקיע אותם ולהיאבק בהם, היא חברה חולה…".

הנה כמה חברות חולות, לידיעתה של יחימוביץ' (התמונה לקוחה מכאן):

image

 

באשר לאפשרות של לגיליזציה של זנות היא כותבת:

"… למה שלא נמסד עוד תופעות מזעזעות שממילא קיימות? רצח למשל – הרי גם זו תופעה שהאנושות מוקיעה, אבל לא מצליחה למגר. אז למה לא לבצע רצח בתנאים מבוקרים, באופן שלא ייפגעו חפים מפשע? … ואולי נמסד גם אונס?…"

לגבי פורנוגרפיה היא כותבת:

"… פורנוגרפיה היא זנות מצולמת… כאן כבר משתולל בלבול מושגי ומוסרי מוחלט, כששוחרי זכויות אזרח נלחמים בעד ה"חופש" לצרוך פורנוגרפיה, ורותמים למאבקם את "חופש הביטוי"… נכון להיום, הרוב המכריע של הנשים המופיעות בסרטי פורנו הן שפחות חטופות, מה שהאוזן של הצרכן המערבי לא רוצה כל כך לשמוע…"

היא מזכירה חברים ומכרים התומכים בדעותיה בכל נושא אחר, ומתנגדים לקיצוניות שהיא מפגינה בנושא זה, ומתפלאת על כך שגם הם נפלו קרבן לשטיפת מוח כלשהי. אישית אני לא מכיר מספיק את הנושא על מנת לחוות דעה בנושא הלגליזציה, אבל נראה לי שאם זה עובד במדינות מתוקנות אחרות אין סיבה שזה לא יעבוד פה.

 

שלי יחימוביץ'

בפרק האחרון של הספר מתייחסת יחימוביץ' לטבע האדם. היא מתחילה את הפרק בהתייחסות לשחרורו של גלעד שליט:

"גלעד צריך להיות בבית, נקודה. זו לא נהמת לב ולא תביעה שבאה מהבטן, כפי שנטען אצלנו לאחרונה מפי מי שהתיימרו להיות קול ההיגיון, אלא תנאי בסיסי לעצם קיומנו כאן כחברה ישראלית… מונחי ה"מחיר" וה"כדאיות" דווקא הם המונחים הפשטניים, אפילו הפרימיטיביים, בשיח הזה, ויש להסתייג מהם עמוקות. השבתו של גלעד אינה "עסקה" ובוודאי אין לה "מחיר". אלה מילים שלקוחות מהשפה העסקית, הד לגישה כלכלית שבה מודדים הכול במונחי רווח והפסד, וסימני קלקול של החברה הישראלית המתנערת מערכיה ומקדשת את הממון ואת הרווח. החזרת גלעד אינה עניין עסקי או מתמטי, שבו מודדים חיי חייל אחד לעומת ההסתברות המתמטית שהמחבלים שישוחררו בגינו יגרמו אולי לכך שביום מן הימים יפגעו אחרים בתוכנו… לגלעד אין מחיר".

כך, משליכה יחימוביץ' מהחלון כל שיקול קר והגיוני שראוי שראש ממשלה יעשה בנושאים כאלו, ופונה, כמו בשלל מקומות אחרים בספר, אל הרגש. הזלזול שהיא מפגינה כנגד ניתוח מתמטי-הסתברותי אינו מקרי או חד פעמי; גם התיאוריות הכלכליות שלה מגיעות מאותו המקום, מהרגש, מתיאורים נוגעים ללב של מקרים שסיקרה בתור אשת תקשורת. גם ההתנגדות לקפיטליזם מגיעה משם. הרבה יותר מרגש לחשוב על ילדים עניים ומסכנים מאשר לדון בנתונים סטטיסטיים, בתהליכים שיתרחשו בטווח הארוך, במודלים מתמטיים. אך הסתמכות על הרגש היא לא גישה שמתאימה למי שמתיימרת להנהיג מדינה.

בהמשך היא חוזרת אל אותו העיקרון שמוביל אותה: המאבק נגד האינדבידואליזם. היא מצטטת את חנה סנש הכותבת על הקרבה, וכותבת:

"הדברים האלה כל כך רלוונטיים לימינו אנו. כשהטרנד השליט הוא לעשות כסף או "להקשיב לעצמי" או לחפש את "האושר הפנימי" או להאמין ש"השלום מתחיל בתוכי" (ביטוי שטבעה הוגת הדעות הנודעת שרי אריסון) או סתם "העיקר לא לצאת פרייר" וכיוצא בזה תיאוריות שאפשר למצות אותן בשש מילים: "אני-אני-אני, עצמי-עצמי-עצמי"…"

יחימוביץ' תוקפת את הלך הרוח האדיש שהיא נתקלת בו, ומשייכת אותו לשלווה פנימית שהצליחו אנשים לרכוש "בזכות המדיטציה, היוגה, הזן, הגראס, או סתם שוויון הנפש למה שקורה סביב". היא מבקרת את האתוס האגוצנטרי המבוסס על "בלבול מוסרי כללי שניזון מתאוריות ניו אייג'יות קלות כנוצה, הגורסות שהכול קורה בראש שלנו, ושבראש המשימות שלנו לתיקון פני האנושות עומדת המשימה להרגיש טוב עם עצמנו ולהשיג אושר ושלווה פנימיים, אשר אינם תלויי התרחשויות חיצוניות". יש עוד שלל התבטאויות בסגנון שחוזרות על אותו הרעיון.

לדעתי יש כאן הגזמה פראית בכל הנוגע לאדישותו של הציבור הרחב בישראל. מבחינתה של יחימוביץ' מתנגדיה נחלקים לאנשים כמוני – ניאו-ליבראלים קיצוניים שעברו שטיפת מוח בפקולטות לכלכלה – ולאנשים אדישים השבויים בתוך תודעה צרכנית כוזבת ומונעים מתיאוריות ניו-אייג'. אולי הגיע הזמן שמישהו יספר לה ששרי אריסון אינה מייצגת את האדם הממוצע במדינת ישראל, וכי גם אנשים שאינם מסכימים איתה אינם בהכרח אדישים לסבלם של אחרים.

מבחינת יושר אישי, אומץ, נחישות ואינטליגנציה, הייתי שמח לו היו יותר חברי כנסת דומים לשלי יחימוביץ'. החיסרון המרכזי שלה הוא ראיית עולם צרה וקיצונית, בצבעים של שחור ולבן, עם ניחוח מרקסיסטי. הידע שהיא מפגינה בהיסטוריה או כלכלה אינו רחב במיוחד, מהספר לא עולה הרושם של אינטלקטואלית יוצאת דופן – וזה בסדר גמור, פוליטיקאים לא חייבים להיות אינטלקטואלים. אך הביטחון שלה בצדקתה אינו תואם את רמת הידע הזו.

יחימוביץ' בטוחה במאה אחוזים שההוויה הצרכנית המודרנית היא תופעה שלילית; בטוחה שהוויה זו ואבדן הסולידריות נובע מהתמכרות מעמד הביניים לתיאוריות ניו-איג'יות (שהיא מזכירה שוב ושוב בפרקים שונים בלי קשר לעניין הנידון); בטוחה שישנם רק שני סוגים של עובדים בעולם, עובדים מאוגדים או עובדי קבלן העובדים בתנאי עבדות, ולא ייתכן שום דבר באמצע; בטוחה שחייבים להחזיר את גלעד שליט הביתה בכל מחיר; בטוחה שהמדיניות שהיא מובילה זהה לזו שקיימת במדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות; בטוחה שלא ייתכנו נשים העוסקות בזנות או בפורנו מרצונן החופשי; בטוחה שאין כל רע בפעילותם של וועדי העובדים בארץ; בטוחה שאין דבר שהיא יכולה ללמוד ממעל למאה שנים של מחקר כלכלי. בכל הנושאים האלו, וברבים אחרים, אין אצלה אפור – רק שחור ולבן. היא מזכירה בספר תומכים וחברים, סוציאליסטים בנפשם, שמנסים לדבר אל ליבה ולהסביר לה למשל שבתור צרכנים גם הם נהנים ממחירים נמוכים, או שאין כל רע בנשים שמצטלמות בעירום מרצונן החופשי, אך כיפת הזכוכית שבתוכה מתגוררת יחימוביץ' לא נסדקת במאום. היא רק תוהה כיצד אפילו אנשים טובים וישרים כמו חבריה נפלו קרבן לשטיפת מוח.

אין התלבטויות בספרה של יחימוביץ'. אין תהיות. אין גבולות שהיא מציבה להשקפת עולמה. אין הסתייגויות. היא לא כותבת "זכות העובדים להתאגד חשובה, גם אם יש לעיתים חברי וועדים שמרוויחים משכורת גבוהה מדי". היא פשוט מכחישה את קיומו של צד שני למטבע. היא מתארת בהפתעה כיצד שטייניץ, שנוא נפשה, משתף איתה פעולה במאבק על דוח ששינסקי, אך היא לא תוהה כיצד זה קרה – היא לא מסוגלת להמשיך הלאה ולהודות שגם בצד השני של המפה האידיאולוגית יש אנשים שנלחמים כנגד שחיתות. המציאות שהיא רואה פשוטה מאוד, וברורה מאוד, ללא קווים מטושטשים. וכל מי שלא מסכים – עבר שטיפת מוח בחוג לכלכלה, או מושפע מתיאוריות ניו-איג'יות. האם זו סוג המנהיגות שדרושה לשמאל במדינת ישראל בעת הנוכחית? האם אנחנו זקוקים לז'אן ד'ארק שכזו בראש מפלגת השמאל הגדולה בארץ? האם רצוי שמדינת ישראל תהיה המדינה היחידה בעולם המערבי שבראשה עומדת ראש ממשלה מרקסיסטית?

הציטוט הבא שאשים כאן לא שייך ליחימוביץ'. הוא לקוח מספרו של זיגפריד לנץ, "אוניית המגדלור":

"…אני אגיד לך משהו, ילד: מעולם לא הייתי גיבור, ואני גם לא רוצה להיות קדוש מעונה; כי שניהם היו תמיד חשודים בעיני: המוות שלהם פשוט מדי, גם כשהם מתים הם עדיין בטוחים במטרה שלהםבטוחים מדי, בעיני, וזה לא פתרון."

יחימוביץ' בטוחה במטרה שלה. בטוחה מדי.

 

ובכל זאת, לסיום, כמה מילים על אידיאולוגיה

מכריכתו האחורית של הספר:

"הספר אנחנו שואף לנקות את המונח "אנחנו". ליצור אותו מחדש במובן האמיתי, במובן של ערכים משותפים, במובן של סולידריות, במובן של מדינה האחראית לאזרחיה, במובן של היסטוריה משותפת, חזון מכונן, דבק מאחד. כי אנחנו הוא ספר אופטימי, ספר שעודנו מאמין בנו."

מילים מרשימות, נוגעות ללב. הלוואה שהיה קיים "אנחנו" שכזה במדינת ישראל. הלוואי שהיו ערכים משותפים, סולידריות אמיתית, היסטוריה משותפת, חזון משותף. אבל אין. במקום אלו, ישנם מגזרים: מזרחיים ואשכנזים, עירוניים וקיבוצניקים, עולים מברית המועצות לשעבר, ערבים, דרוזים, בדואים, חרדים, חובשי כיפה סרוגה, וכל אחד מהמגזרים האלו נחלק לעוד שלל תתי-מגזרים. לחלק מהמגזרים יש מערכות חינוך נפרדות, שמתנהלות כקווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים עם מערכת החינוך הממלכתית. למגזרים מסוימים יש ישובים נפרדים משלהם, ושפות נפרדות משלהם. לרוב אזרחי מדינת ישראל יש חברים השייכים רק למגזר הספציפי שלהם, וגם דפוסי ההצבעה נקבעים במידה רבה לפי המגזרים.

נסו להשוות זאת, למשל, לקבוצות המיעוט בארצות הברית. נכון, לרוב שחורים נשואים לשחורים, מתחברים עם שחורים, ומצביעים למפלגה הדמוקרטית. אך אין ערים נפרדות לשחורים או היספאנים בארצות הברית. אין מפלגה מיוחדת לכל מגזר. אין מערכת חינוך נפרדת לכל מגזר. וזוהי ארצות הברית, מדינת מהגרים; ארצות אחרות הן עוד פחות משוסעות.

אין בישראל סולידריות, וגם לא תהיה. אין ערכים משותפים, ולא יהיו. אין היסטוריה משותפת, אין חזון משותף לעתיד, ולא יהיה אחד כזה. הגיע הזמן להתפקח מהאשליות. אך היעדרה של סולידריות חברתית היא לא אסון – היא פשוט יוצרת מצב שבו שיטות כלכליות מסוימות, הנוטות בכיוון הסוציאליסטי, לא יעבדו. ללא סולידריות המגזרים יתחרו ביניהם על שוד הקופה הציבורית, והחיכוכים רק ילכו ויחמירו וידרדרו את המדינה בכיוונה של מלחמת אזרחים. השסעים הרבים בחברה הישראלית מחייבים מעבר למערכת כלכלית מבוססת חופש, במסגרתה כל מגזר מסוגל לנהל את ענייניו כרצונו ובמנותק ממגזרים אחרים.

נסו לדמיין מדינה שבה מעמד הביניים החילוני לא נושא את החרדים או את הפריפריה על גבו. מדינה שבה החרדים לא חוששים שמישהו יכפה עליהם לימודי ליבה, והערבים לא חוששים שמישהו יכפה עליהם לימודי ציונות. מדינה שבה אף אחד לא מגביל את הערבים מלעסוק בחקלאות. אולי מדינה כזו תהיה מחולקת לקנטונים זעירים, שלמנהיגיהם תהיה אוטונומיה רחבה לפעול על פי המדיניות שתושבי הקנטון מעוניינים בה. שוויץ מחולקת לקנטונים רבים כאלו, שהקטן מביניהם מונה כ-15,000 איש בלבד. אולי יום אחד תהווה הרשות הפלסטינית את אחד הקנטונים האלו. חזון אחרית הימים? ככל הנראה. במצב הנוכחי חלק מהקנטונים יהיו עשירים כמו סינגפור, ואילו אחרים יהיו עניים יותר ממרבית מדינות העולם השלישי. אבל מהי האלטרנטיבה? האם יש עוד בכוחו של המגזר היהודי-חילוני לכפות את חזונו על האחרים, כפי שעשה מאז קום המדינה ועד שנות השמונים? אני לא בטוח.

אולי נדרש פתרון אחר כלשהו. אינני יודע מהו. אך אני בטוח שאשליותיה של יחימוביץ' לגבי סולידריות חברתית הם חלק מהבעיה, חלק מההכחשה, ולא חלק מהפתרון.

 

אז, למי להצביע?

ישנן מפלגות טובות יותר בשמאל שניתן להצביע עבורן, גם אם נתעלם לרגע מעלה ירוק.

יאיר לפיד אמנם מאמין בכפיית שירות לאומי על החרדים ומעורר משום מה רפלקס דחייה בקרב בוחרים רבים, אך הוא גם מקדם את שינוי שיטת המשטר, נושא חשוב כשלעצמו. למרצ יש קשרים ענפים עם הלובי החקלאי, אך עיקר העניין שלהם הוא בזכויות אדם ובתהליך המדיני, נושאים ראויים למאבק. לציפי לבני אין אמירה של ממש ועל גבה רוכבים כמה טרמפיסטים לא ראויים, אך היא בסך הכל אישה ישרה המתמקדת בעיקר בתהליך השלום.

לכל המפלגות האלו יש תכניות כלכליות מעט פופוליסטיות, אך כלכלה היא לא הנושא העיקרי המוביל אותן, ואין להן את המחויבות לדרך מסוימת וקיצונית. אני בהחלט חושב שהאנשים שמובילים אותן ראויים יותר משלי יחימוביץ' – אפילו אם הם לא ניחנים באינטליגנציה, בנחישות ובאומץ שלה. מדינת ישראל איננה זקוקה לעוד קצוות קיצוניים, אלא לקולות מתונים ושפויים; התגובה של השמאל להקצנה של הימין לא צריכה להיות הקצנה נוספת בכיוון אחר.

אני מקווה שזמן מה לאחר הבחירות הקרובות תאבד יחימוביץ' את מעמדה הרם, ותחזור להיות חברת כנסת מהשורה התורמת לאותם עניינים ספציפיים שמעניינים אותה (אולי במסגרת מפלגות שמתאימות לה יותר, כגון חד"ש). ואני מקווה שיום אחד, אי שם בעתיד, מפלגות השמאל המתון והימין המתון בישראל יצליחו להשתחרר משליטתם של קנאים וקיצוניים המכחישים את המציאות הביטחונית, הדמוגרפית והכלכלית, ואז אולי לא תהיה סיבה לומר שאין למי להצביע.

Read Full Post »

היום במסיבת עיתונאים פורסמה התכנית הכלכלית שכתבתי עבור מפלגת עלה ירוק, אותה ניתן להוריד כאן.

481308_10100232765692877_326661816_n

כן, זה אני שם מימין, מנסה ללא הצלחה להתחבא מאחורי המיקרופון

פרופ' עומר מואב הציג את עיקרי התכנית והצהיר על תמיכה במפלגת עלה ירוק בבחירות הקרובות (ראו כתבות בעיתונות שפורסמו בינתיים – כאן, כאן וכאן).

התכנית מתארת בקצרה את המצב הנוכחי במדינת ישראל, מנמקת מדוע הכיוון הליברלי הוא הכיוון שרצוי לנוע בו, ומפרטת את הדרך שבה יפעלו חברי המפלגה בכנסת על מנת לקדם את איכות החיים של כלל תושבי המדינה.

לצערי הרב, זו התוכנית הכלכלית הליברלית היחידה שפרסמה מפלגה כלשהי במסגרת מערכת הבחירות הנוכחיות. בעולם מושלם, מפלגת הימין הגדולה בישראל הייתה אמורה לפרסם תכנית כזו; בעולם שלנו, מפלגת הימין הגדולה בישראל מבצעת בפועל מדיניות כלכלית פופוליסטית שאיננה שונה במידה רבה מהמצע של שלי יחימוביץ', ובתוך המפלגה יושבים נציגים מובהקים של קבוצות לחץ כגון חיים כץ. על כן, ליברלים מתונים כמוני וכמו עומר מואב אינם יכולים לתמוך בה (אם נתעלם לרגע מהעניין המדיני).

נהניתי מאוד לעבוד על התכנית ולמדתי הרבה במהלך כתיבתה. רצוי להזכיר גם שקיבלתי שלל הערות מועילות מגיא קדם, כרמל קני, אסף רומנו, שמרי מסיקה, רועי עידן, בועז ארד, ליבי מולד, אברהם ישעיה רוזנבלום, ופרופ' מואב (מקווה שלא שכחתי אף אחד…). אני מקווה שהתכנית והתמיכה של פרופ' מואב יתנו למפלגה את הדחיפה הדרושה לקראת הבחירות על מנת להיכנס לכנסת, ולהצליח להשפיע לפחות במידה מסוימת על עתידה הכלכלי של מדינת ישראל.

 

 

Read Full Post »

החופש לנעול קרוקס

החלק הקשה ביותר בלהיות הורה הוא הפחד מאובדן שליטה. לדברים אחרים – חיתולים מלוכלכים, מחסור קבוע בשעות שינה, להתעורר בשש וחצי בבוקר ביום שבת ממכות חרב פלסטיק – מתרגלים מהר (הרבה יותר מהר ממה שחסרי-ילדים חושבים), ורובם חולפים ממילא עם הגדילה. הפחד מאובדן השליטה בגורלו של הצאצא, לעומת זאת, ממשיך. אתם מפחדים להשאיר אותו בגן עם אנשים זרים ותינוקות אחרים; מפחדים כאשר הוא חולה ואין לכם יכולת לעזור לו; מפחדים כאשר הוא לא מספר לכם בפירוט מספק מה עבר עליו בבית הספר, למרות שברור לכם שהוא מוטרד; מפחדים לשלוח אותו לצבא בגיל שמונה עשרה. ככה זה, כולנו חולי שליטה. גם בגורל שלנו אין לנו את השליטה שהיינו רוצים שתהיה לנו, ולגבי ילדינו המצב קשה הרבה יותר.

נושא נוסף שבו יש לנו שליטה מועטה מדי הוא החברה, האנשים שחיים סביבנו. אני, למשל, נורא הייתי רוצה שיהיו במדינה יותר אנשים שיאהבו את הספרים שאני אוהב, את הסרטים שאני אוהב, את המוזיקה שאני אוהב. ישנם אנשים שנורא היו רוצים שיהיו במדינה יותר אנשים שיסכימו עם דעותיהם הפוליטיות, או יחלקו עימם חיבה לרעיונות דתיים מסוימים. למעשה, חופש אינו אחד הערכים החשובים בעיני רוב בני האדם. רובנו נלחמים למען החופש לבחור משהו רק כאשר קיים מישהו שמונע מאיתנו את הבחירה באפשרות החביבה עלינו. אם היה חוק שאוסר על נעילת נעלי קרוקס, חובבי הסנדלים לא היו נאבקים על מנת לבטל אותו, וגם לא חובבי נעלי הספורט. הם הרי חושבים שחובבי הקרוקס טועים, מדובר במפגע אופנתי מזעזע, אז למה להילחם עבור החופש שלהם לטעות? ומה אם במקרה ייוולד לנו ילד שיתפתה בעקבות ביטול החוק לרכוש נעלי קרוקס? אנחנו לא נוכל לשלוט בכך! זה יהיה אסון!

אבל החופש לבחור הוא גם החופש לטעות (וחובבי הקרוקס כמובן טועים, זה מכוער). הם בלתי נפרדים, ולא ייתכן אחד ללא השני.

 

העלה הירוק כסמל

אם הייתם אומרים לי לפני חצי שנה שאני הולך לכתוב את המצע הכלכלי של מפלגת עלה ירוק לכנסת הקרובה הייתי מתפקע מצחוק. ניסיוני עם סמים קלים מסתכם בסך הכל בשלוש תקריות נפרדות לפני שנים רבות, שלושתן לא זכורות לי בתור חוויות מלהיבות במיוחד. אני חנון-על, מעולם לא היו לי חברים שניתן לכנותם "סטלנים", אני בקושי שותה אלכוהול, והאלמנט היחיד המגניב בחיי הוא אשתי.

עלה ירוק

אבל בחודשים האחרונים התרחש משהו: חברים מהתנועה הליברלית החדשה חברו למפלגת עלה ירוק. האנשים שהובילו את המפלגה בבחירות האחרונות ובאלו שלפניהן כבר לא שם; במקומם ישנה קבוצה של אנשים שתומכים בלגליזציה של סמים קלים כחלק מאג'נדה רחבה הרבה יותר של חופש אישי.

למרות המצע המצוין שכתבו חברי התנועה, במשך זמן רב לא התלהבתי מהרעיון. יש פשוט כל כך הרבה דברים חשובים יותר מלגליזציה של קנאביס במדינה שלנו. מה עם שינוי שיטת המשטר? פירוק המונופולים הגדולים? הפחתת מכסים? מלחמה נגד קבוצות לחץ מכל הסוגים והמינים? מרבית הנושאים האלו נמצאים במצע, אבל בתפיסה הציבורית עלה ירוק מתקשרת לפרסומות המשעשעות של קופטש מהבחירות הקודמות. לא חבל לזרוק את כל העקרונות היפים מאחורי החזות המפוקפקת הזו?

אבל ניתן לחשוב על הנושא מכיוון אחר, מעט שונה:

ניתן לחשוב על הקנאביס בתור סמל.

 

הפחד מאובדן שליטה

הקנאביס הוא הסמל המודרני המובהק ביותר לפחד הבסיסי מאובדן שליטה.

כל הטיעונים האוטומטים נגד שיפור כלשהו במעמדו החוקי של הקנאביס מתייחסים לאובדן שליטה: מה נעשה עם הילדים? איך נמנע מהם להתמכר? איך נמנע מהם לנהוג תחת השפעת הסם? איך לא נאבד שליטה? השאלות האלו כבר נשאלו ונענו לגבי האלכוהול, ונענו לגבי הקנאביס במדינות רבות שבהן מתקיימת אי הפללה, אך הפחד נשאר. כאשר הקנאביס נאסר לראשונה בארצות הברית, בשנת 1937, נערך נגדו מסע שלם של דמוניזציה באמצעי התקשורת, ויוחסו לו שלל תופעות לוואי שקריות. יש כאלו הטוענים שהוא נאסר מלכתחילה בגלל אינטרסים עסקיים שונים, אבל גם אם האינטרסים האלו שיחקו תפקיד מאחורי הקלעים, הסיבה הישירה לתמיכה של מספר רב של אנשים בנושא היא פחד מאובדן שליטה – אותו הפחד המוסרני שהוביל לתיקון ה – 18 לחוקת ארצות הברית ולתקופת היובש.

אני לא אעלה כאן את מכלול הטיעונים בעד ונגד. חבל על המקום. בסופו של דבר, אין סיבה הגיונית שלא לאפשר לגליזציה של סמים קלים תחת פיקוח דומה לזה שמיושם בכל הנוגע לאלכוהול, או לפחות אי-הפללה, כפי שעשו מדינות רבות בעולם המערבי (ביניהן חלק ממדינות ארצות הברית, ספרד, איטליה, בלגיה, כמובן הולנד, ועוד):

File:World-cannabis-laws.png

התרשים לקוח מכאן

הפחד מאובדן השליטה הוא האויב הגדול ביותר של החופש. הוא זה שהוביל במאה השמונה עשרה את האליטות שהתנגדו להרס היצירתי שחוללה המהפכה התעשייתית, ובמאה התשע עשרה והעשרים את המתנגדים להרחבת הדמוקרטיה, למתן זכויות הצבעה לנשים ושחורים, לחינוך לכל שכבות העם וכך הלאה. הפחד מאובדן השליטה הוא שהוביל את הזרמים השמרניים בכל הדתות להתנגד לשינויים ולפתיחות, והוא גם מה שמוביל כיום את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, הגורסת כי יש צורך בממשלה חזקה על מנת שלא נאבד שליטה על השוק הלא-חופשי.

למפחדים מאובדן השליטה ישנו פתרון קבוע לכל בעיה: עוד שליטה. מחירי הדירות מפריעים לנו? בוא נשלוט בהם. מחירי הקוטג' עלו? אז נשלוט גם בו. ציוני התלמידים במבחנים בין לאומיים אינם מספקים? למשרד החינוך אין מספיק שליטה על בתי הספר. אי השוויון במשק גדול מדי? כנראה שצריך לשלוט בשכרם של העשירים ביותר והעניים ביותר, ואם זה לא יספיק אולי פשוט נשלוט בשכר כל העובדים וזהו. עוד פקחים ועוד חוקים ועוד ניסיונות לשלוט בכל מאפיין של העולם הכלכלי, על מנת לעצב אותו בהתאם לאיזה שהוא אידיאל שלא התקיים מעולם. אבל המציאות הכלכלית פשוט מורכבת מדי להבנה, אפילו בדיעבד, ובוודאי מורכבת מדי לשליטה בזמן אמת. עד היום יש אינסוף וויכוחים על הסיבות שהובילו למשבר הגדול של שנות השלושים, אז איך ניתן לצפות ממישהו שיבין בזמן אמת את הכוחות הכלכליים הפועלים כיום מתחת לפני השטח, וידע לתמרן אותם ליצירתה של החברה המושלמת? זה אף פעם לא עובד.

 

יש חופש ויש חופש?

אנשים רבים לא אוהבים את השימוש שליברלים עושים במילה "חופש". הם מרגישים שאנחנו מנסים לנכס את המילה החיובית הזו לעצמנו שלא בצדק. הם כותבים, בתגובה, משהו בסגנון הבא:

"וועדי עובדים במשק מאפשרים לעובדים עניים להרוויח יותר, וכך מגדילים את החופש שלהם לצרוך יותר ולחיות חיים טובים. אז הנה, וועדי עובדים מגדילים את החופש".

זה פירוש מעט ילדותי למילה "חופש", כאילו שמשמעותה היא חופש ממגבלות, כולם חיים בעושר ואושר. בעולם האמיתי אין כזה חופש. הוא לא קיים, בכלל. וועדי עובדים בסגנון ישראלי-יווני-צרפתי-איטלקי מגדילים במקביל את מחירי המוצרים שהעניים קונים, פוגעים ביעילות המשק, והופכים את העניים ליותר עניים ולא לפחות עניים (וכמובן, במדינות שהזכרתי חברי הוועדים החזקים הם לא העניים אלא העשירים). וועדי עובדים בסגנון סקנדינבי אחראיים מספיק על מנת לחמוק מהמלכודת הזו, אבל זה אומר שהם לא מנצלים את כוחם הפוליטי על מנת לעזור לעובדים.

"אוקיי", יאמרו לי המתנגדים, "עזוב וועדי עובדים. למה שלא פשוט ניתן כמה אלפי שקלים לכל עני במדינה? זה לא יגדיל את החופש של העניים?"

לא. לתת מתנה למישהו לא הופכת את אותו מישהו ליותר חופשי. ההפך – המתנה הופכת אותו לפחות חופשי, מכיוון שהוא יתרגל לקבל את המתנה, ויפתח תלות בגורם שמחלק לו מתנות. הוא ירכוש דירה, יחליט שלא להשקיע בלימודים, או יביא שבעה ילדים לעולם מכיוון שהוא מאמין שימשיך לקבל את המתנה שלו באופן קבוע (כל עוד יהיה אזרח טוב וצייתן), והגורם שמעניק את המתנות קונה לו בעצם שליטה על חייו.

חופש אמיתי הוא לא חופש ממגבלות, אלא חופש בחירה. התפיסה הסוציאליסטית – פטרנליסטית היא בדיוק ההפך הגמור מחופש בחירה, התומכים בה מעוניינים לכפות את דעותיהם ואת טעמם על אחרים, ובפועל הם יוצרים תלות של מגזרים שלמים במתנות שהם מחלקים.

 

אז מה יהיה הלאה?

כאשר חברי בתנועה הליברלית החלו להריץ את עלה ירוק, לפני מספר שבועות, כתבתי להם בוויכוח פייסבוקי על השלבים שיהיה עליהם לעבור. בשלב הראשון, הם יהיו חייבים לנער מעצמם את התדמית הסטלנית על מנת למשוך קבוצה רחבה יותר של מצביעים, כמובן מבלי להתנער מהתמיכה הכנה בלגליזציה של סמים קלים. לפי הכתבות האחרונות על השקת קמפיין הבחירות נראה שהשלב הזה קרוב לסיומו. השלב השני, הקשה יותר, יגיע כאשר מפלגות אחרות יתחילו לראות בנו איום.

להערכתי בשלב הזה הדמוניזציה תשנה כיוון, ובמקום סטלנים הם יטענו שאנחנו ניאו-ליברלים מסוכנים, נציגים אותנטיים של מסיבת התה האמריקנית שרוצים להפריט את המשטרה, לסגור את הבנק המרכזי ולהוציא הפלות אל מחוץ לחוק. זה כמובן לא נכון. כל מי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאני רחוק מקיצוניות, וכך גם שאר חברי התנועה שאני מכיר. אנחנו כן מנסים לייצג את העמדה הליברלית הקלאסית, עמדה שבאופן אפקטיבי פשוט לא קיימת במדינת ישראל, למרות שנהוג בתקשורת להדביק אותה לבנימין נתניהו ולמפלגתו (מבחינה כלכלית אין הבדל בין חיים כץ לשלי יחימוביץ', ואם חיים כץ ודומים לו הם חלק אינטגראלי ממפלגת הליכוד, אז מפלגת הליכוד איננה מפלגה ליברלית).

המצע הכלכלי שאני כותב עבור התנועה יהווה אנטיתזה לרעיונות הפנטסטיים שהתבטאו במצע הכלכלי של מפלגת העבודה ובסרטוני התעמולה של יאיר לפיד, ולשם שינוי לא יתייחס לאיזה שהוא כוכב דמיוני שבו מדינת ישראל עשירה מספיק על מנת לממן לכל תושביה את חלומותיהם הוורודים ביותר. המצע יהיה נטוע במציאות הכלכלית העכשווית של מדינת ישראל, והערך שיעמוד במרכזו יהיה החופש: החופש לצרוך סמים קלים, החופש להתחתן, החופש לבצע פעילות עסקית, החופש להשתמש בכסף שהרווחנו ביושר, החופש ללמוד, החופש לעבוד, החופש לבחור, החופש להצליח, החופש להיכשל, החופש לטעות, ובסופו של דבר, החופש לחיות.

 

 

 

Read Full Post »

"הרס יצירתי", Creative destruction, הוא מונח נפלא שאותו פיתח במשמעותו המודרנית כלכלן אוסטרי בשם יוזף שומפטר (המונח מופיע לראשונה בכתביו של קרל מארקס). הרס יצירתי הוא הדרך שבו הקפיטליזם מחריב בהתמדה את הסדר הכלכלי תוך כדי יצירת סדר כלכלי חדש ויעיל יותר. התנאים המאפשרים קידמה כלכלית – שוק חופשי, שוויון בפני החוק, זכויות רכוש ועוד – לא לוקחים באופן סתמי מדינה מסוימת והופכים אותה לעשירה יותר. הם משנים את המדינה מהיסוד: הורסים ענפים מסוימים שאולי היו בעבר קריטיים למשק ומעלים ענפים חדשים, גורמים לבעלי ההון של אתמול לפשוט את הרגל ומצמיחים בעלי הון חדשים, הופכים שיטות עבודה ישנות לבלתי-רלוונטיות ומוחקים הסדרים כלכליים עתיקי יומין. חופש כלכלי מוביל לחלוקה מחדש של העושר ומוקדי הכוח, לחופש פוליטי ואישי, ופוגע בסופו של דבר גם במוסדות תרבותיים ואפילו בדתות ממוסדות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה הקיימת, ולכן היא בדרך כלל תתנגד לו.

 

קצת היסטוריה

המהפכה התעשייתית בבריטניה, למשל, פגעה קשות במעמד האצולה. אזרחי המדינה עברו לערים הגדולות על מנת לעבוד במפעלים, עקב המחסור בכוח האדם האצילים בעלי הקרקעות נאלצו לשלם יותר לאיכרים שעיבדו את אדמותיהם, ובעלי ההון החדשים צברו עד מהרה כוח פוליטי שאפשר להם להרחיב את הדמוקרטיה ולבטל שלל מונופולים שהיו קיימים בחסות המלך. נפגעים אחרים היו אותם עובדים שהמכונות נישלו מפרנסתם (תנועת הלודיטים), אבל למרות מעשי האלימות המפורסמים שביצעו לא היה ברשותם כוח פוליטי שהיה יכול לאפשר להם לעצור את הקדמה. לאצילים ולמלכים כן היה, ובמדינות רבות כגון האימפריה האוסטרו-הונגרית, ספרד או רוסיה הם אכן עצרו אותה. במקומות אחרים הגילדות המקצועיות היו החסם המשמעותי ביותר בפני התפתחות טכנולוגית.

דוגמה אחרת היא רומא. על פי כתביו של גאיוס סווטוניוס, בתקופת שלטונו של הקיסר וספסיאן (בין השנים 69 ל 79 לספירה), הגיע אל הקיסר אדם שהציע דרך חדשה להוביל עמודים כבדים שתחסוך בכוח אדם. הקיסר שאל "כיצד אני אאכיל את ההמונים אם הם לא יעבדו?", וסירב להשתמש בהמצאה החדשה. הוא חשש מההרס היצירתי שהיא תגרור, מהאבטלה הזמנית שתתרחש במשק עד שאותם אנשים שעסקו בהובלת עמודים ימצאו עבודות חדשות, ומההשלכות של האבטלה על היציבות הפוליטית. כאשר לאליטה יש כוח מספיק, היא מסוגלת לעצור את ההרס היצירתי. בספרם המצוין, why nations fail (אחד הספרים החשובים שקראתי, ברגע שאסיים אותו אקדיש לו רשומה נפרדת), טוענים דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון כי רוב ההמצאות הרומיות פותחו בתקופת הרפובליקה, מפני שבתקופה הזו לאליטה השלטת היה פחות כוח להתנגד להרס יצירתי מאשר בתקופת הקיסרים. הם מתארים שם שלל דוגמאות אחרות לאליטות בתקופות שונות ומדינות שונות שהתנגדו להרס יצירתי.

לכאורה נראה שהעניים והמנוצלים, כגון הלודיטים, הם אלו שמתנגדים להרס היצירתי, אבל זו טעות להתמקד בהתנגדות שלהם. קודם כל, מפני שאין להם באמת כוח פוליטי וכלכלי לשנות את המציאות, ולכן ההתנגדות שלהם פחות חשובה. ודבר שני, מפני שהם לרוב לא מבינים מהו האינטרס העצמי שלהם. הם לא מבינים שבטווח הארוך ההרס היצירתי הוא מה שמבטיח להם ולקרוביהם מחירי מוצרים נמוכים ורמת אבטלה נמוכה. האליטות, לעומת זאת, כן מבינות את זה, ומתנגדות מכיוון שיש להן אינטרס חזק להתנגד – הרס יצירתי יביא איתו אליטות חדשות.

 

האם ארצות הברית צריכה לייצר כלי רכב?

גם במדינות מערביות מודרניות אליטות מנסות להתנגד להרס יצירתי. למשל, תעשיית הרכב האמריקנית הלא-יעילה הצליחה לגרום לנשיא אובמה להציל אותה מקריסה בשנים האחרונות. על פי הדיונים בנידון אפשר לחשוב שאובמה הציל כאן מיליוני אמריקאים מאבטלה, אבל זו הסתכלות על הטווח הקצר. למעשה, תעשיית הרכב ממשיכה להיות מנוהלת על ידי אותם האנשים, באותם המפעלים, עם אותם חומרי הגלם והספקים והעובדים והלקוחות. אין שום סיבה להאמין שלאחר עשרות שנים של שחיקה בתחרות אל מול האסייתים, פתאום עכשיו הכל ישתנה והאמריקנים יחזרו להוביל את שוק הרכב – בייחוד כאשר עכשיו בעלי ההון השולטים בתעשייה יודעים שהממשל יציל אותם, אז למה לנסות לחדש? סביר יותר להניח שתעשיית הרכב האמריקנית תמשיך לדשדש, ואולי תזדקק להצלה נוספת במשבר הכלכלי הבא.

אם אובמה היה נותן לתעשיית הרכב לקרוס האבטלה בארצות הברית הייתה גדלה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנשים היו מוצאים עבודות חדשות, והכסף והמאמצים שהושקעו בייצור מכוניות היו נודדים לאפיקים יותר רווחיים, אפיקים שבהם לארצות הברית יש יתרון יחסי אמיתי, כגון תעשיית ההיי-טק. העברת השקעות וכוח אדם מתעשייה כושלת הזקוקה לעזרה ממשלתית קבועה לתעשייה מצליחה בשוק חופשי יחסית גוררת איתה צמיחה שתתחלק על פני אחוז יחסית רחב מהאוכלוסייה, מכיוון שמשכורותיהם של האנשים שיעברו אל התעשייה החדשה יעלו. כמובן שכל שאר האזרחים שאינם מעורבים באופן אישי בתעשייה ירוויחו גם הם, כבר בטווח הקצר, כתוצאה מהפסקת בזבוז הכספים של הממשלה. כל מה שנדרש זה יכולת פוליטית של הנשיא להתגבר על שלב המעבר הקשה. יתכן שלאובמה פשוט לא היה מספיק כוח פוליטי על מנת להרשות לתעשיית הרכב לקרוס, אפילו אם הוא ידע שזהו הצעד החכם בטווח הארוך. ומי מרוויח מכך שתעשיית הרכב לא קרסה? העובדים מרוויחים רק בטווח הקצר. האליטה שמנהלת את תעשיית הרכב, לעומת זאת, מרוויחה מכך גם בטווח הארוך. הם יכולים להישאר מיליארדרים עוד דור או שניים לפחות.

 

סוציאליזם של חברות

למצב שבו רשת הביטחון הממשלתית ניתנת לא רק לבני אדם שנקלעו למזל רע, אלא גם לחברות שכשלו, או לכל החברות בסקטור מסוים, קוראים לעיתים "Corporate welfare" (רווחה לחברות, בניגוד לרווחה לאנשים). במצב זה ישנם סקטורים מסוימים אשר בהם בעלי ההון והעובדים זוכים להגנה מפני טלטלות השוק החופשי, וסקטורים אחרים שאינם זוכים להגנה, מכיוון שלא ניתן לסבסד הגנה עבור כולם. זה כמובן פוגע לא רק בצמיחה, אלא גם מגדיל את אי-השוויון בהכנסות וברמת היציבות. מדיניות מהסוג הזה מאפיינת מדינות ים תיכוניות כושלות, כגון יוון ואיטליה, בעוד שבמדינות מתקדמות כגון ארצות הברית או המדינות הנורדיות היא הרבה יותר נדירה.

רשת ביטחון לחברות משווקת לציבור הרחב בתור עזרה לציבור העובדים, אך ייעודה האמיתי הוא תמיכה בבעלי הון מסוימים. ברגע שהממשלה מצילה עסקים כושלים היא מבטלת את התחרות בשוק, מכיוון שלא יכולה להיות תחרות ללא מפסידים. בעלי ההון שמקבלים את העזרה הזו אינם צריכים להתחרות ויכולים פשוט להתרווח במקומם ולעשות כסף ללא מאמץ, כל עוד הם שומרים על קשריהם עם השלטון. אין יותר צורך ביצירתיות, אין יותר צורך במאמץ לייצר מוצרים טובים יותר – לשמור על קשרים זה הרבה יותר קל. רצוי לזכור את העובדה הזו לגבי בעלי ההון: הם קפיטליסטיים המאמינים בתחרות רק כאשר הם לא שולטים בשוק. ברגע שהם שולטים בשוק, או בנתח ניכר ממנו, בעלי ההון הופכים בדרך פלא לסוציאליסטים מושבעים, שיתמכו בכל מי שיעזור להם לשמר את שליטתם. ממש לא אכפת להם לשלם עוד כמה אגורות למס ירושה, או להסכים לתנאי שכר גבוהים לחברי וועדי עובדים, בתנאי שהם יוכלו להמשיך ולתחזק את המונופולים והקרטלים שלהם ולמנוע תחרות וייבוא. עובדים מעטים אולי מרוויחים בטווח הקצר מקיומה של רשת ביטחון כזו, אבל בטווח הארוך המדינה כולה מפסידה, מכיוון שהיא הופכת לענייה יותר.

 

ישראל: עיתונים מודפסים וטקסטיל

גם בארצנו הקטנטונת רק לפני זמן קצר יצאו שלל פוליטיקאים, ביניהם שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, להגנתה של העיתונות המודפסת הקורסת. גם כאן, תמיכה בעיתונות המודפסת תורמת רק לבעלי העיתונים ולבכירים שיתקשו להשתלב במדיה החדשה, בעולם שבו עיתונים הופכים לאתרי אינטרנט וכתבים צריכים ללמוד להתנהג יותר כמו בלוגרים.

דוגמה אחרת עלתה לחדשות בימים האחרונים – סגירתו של מפעל כיתן בדימונה. במשך שנים רבות, נוחי דנקנר, אותו טייקון מרושע ואכזר מעין כמוהו, מנע את סגירתו של המפעל למרות שהוא לא היה רווחי, אולי על מנת להימנע מביקורת ציבורית על עסקיו האחרים הרווחיים יותר ואולי סתם בגלל שהוא אדם נחמד. הבעלים של תעשיות הטקסטיל בארץ, מסיבות שונות, לא היו בעלי כוח פוליטי מספיק על מנת להשיג מהממשלה תמיכה שתאפשר להם להפעיל את המפעלים הלא רווחיים. אולי עלותה של התמיכה הנדרשת הייתה גדולה מדי, ואולי הפוליטיקאים לא מספיק התעניינו במה שמתרחש בפריפרייה. לכן, למזלה של מדינת ישראל, התעשייה הלא יעילה הזו נכחדה ברובה. האבטלה בערים שהסתמכו על תעשיית הטקסטיל לא גדלה בטווח הארוך, מכיוון שאנשים מצאו עבודות אחרות, במגזרים יותר רווחיים שאינם קרובים לקריסה, או שהם עברו למרכז הארץ היכן שיש עבודה. כך, כל אזרחי מדינת ישראל הרוויחו מההרס היצירתי. ברשומה שפירסמה, מאשימה שלי יחימוביץ' את הממשלה בקריסת התעשייה, שנבעה מ – "הורדה דרסטית וחסרת הצדקה של המכסים שהיו מוטלים על יבוא של מוצרי טקסטיל מהמזרח והעלאה של כל תשומות הייצור כמו מים, ארנונה וחשמל". בזכות אותה הורדה דרסטית ישראלים מכל העשירונים מסוגלים להרשות לעצמם לרכוש מכנסי ג'ינס חדשות או חולצת טי במחיר סביר, וכמובן שגם עליית מחירי תשומות הייצור היא לא מדיניות מכוונת שנועדה לבצע חיסול ממוקד בתעשיית הטקסטיל.

מקרים אחרים, כמו למשל קריסתה של תע"ש, עברו באופן פחות חלק. בכל אופן, הנקודה היא שהציבור אף פעם לא מרוויח מהנשמה מלאכותית של תעשיות גוססות או מפעלים גוססים, ואין שום סיבה להתאבל על מותם. למעשה, המדינות העשירות ביותר בעולם המערבי עשירות בדיוק בגלל שהן לא מבצעות הנשמה כזו, או מבצעות אותה פחות מאחרות.

 

מה הופך מדינות לעשירות יותר?

ממשלה קטנה יותר? מיסים נמוכים יותר? כוח אדם איכותי יותר? השקעה גבוהה יותר בחינוך ובמו"פ? מחצבי טבע? מוסדות?

יש המון גורמים שיכולים להשפיע על עושרן של מדינות באופן עקיף, אבל ישנו גורם אחד ויחיד שמשפיע באופן ישיר: הרבה חברות בין לאומיות גדולות. טבע, נטפים, אמדוקס, אלביט – חברות בעלות שני מאפיינים חשובים:

1. הן מעסיקות הרבה עובדים, בניגוד לאיזה סטארט אפ קטן שעושה הרבה רעש ואולי גם הרבה כסף אבל עבור מעט מאוד אנשים

2. הן מתחרות בזירה הבין לאומית ועושות את רווחיהן בשוק תחרותי בזכות חשיבה יצירתית ויעילות, בניגוד לשותפות באיזה קרטל מקומי שעושות את רווחיהן תודות לקשרים עם פוליטיקאים מקומיים שמטילים מכסים על יבוא ומונעים תחרות (עניין זה חשוב בעיקר במדינות בסדר הגודל של שבדיה או ישראל, ופחות במדינות גדולות כגון גרמניה או ארה"ב, שם קשה יותר להקים קרטלים ומונופולים מקומיים בגלל גודל השוק וחברות מצליחות יכולות להתבסס על השוק המקומי)

חברות בין לאומיות גדולות ומצליחות מכניסות הרבה כסף למדינה. הפרודוקטיביות של העובדים בהן גבוהה, והם מרוויחים יותר טוב מהעובד הממוצע. חברות אלו בנויות על היתרון היחסי של תושבי המדינה ביחס למדינות אחרות בעולם, ולא על קשרים בין הון לשלטון. בשבדיה, פינלנד, שוויץ, ומדינות מצליחות אחרות תמצאו מספר הרבה יותר גבוה (ביחס למספר התושבים) של חברות בינ"ל גדולות ומצליחות, בהשוואה ליוון, ישראל, איטליה וספרד. אפשר להתווכח בנוגע לגורמים התורמים להיווצרותן של חברות כאלו, אבל אי אפשר להתווכח עם השפעתן של חברות כאלו על התמ"ג לנפש. הן אלו שקובעות את העושר של המדינה (מלבד המקרה יוצא הדופן של מדינות דלות אוכלוסיה ועשירות במחצבים, כגון נורווגיה או מדינות המפרץ הפרסי).

חברות בסקטורים מוגנים, בהם לא מתקיים הרס יצירתי, לא מסוגלות להתמודד בתחרות בין לאומית כנגד מדינות אחרות שאין אצלן הגנה כזו, ולכן לא מסוגלות להפוך לחברות בין לאומיות מצליחות. הן יהיו פחות דינאמיות, הטכנולוגיה שלהן תהיה נחותה יותר, ולעובדים יהיו פחות תמריצים ליזום ולחדש. אולי ישנן מספר חברות מצליחות שעובדיהן מאוגדים, אבל תתקשו למצוא חברות כאלו שעובדיהן נהנים מחסינות כמעט מוחלטת מפני פיטורים, או חברות כאלו שהממשל המקומי מציל אותן פעם אחר פעם מקריסה על ידי הטבות שונות ומשונות. הנשמה מלאכותית על ידי הממשלה יכולה לעזור לחברה להתחרות בשוק הבין לאומי במשך מספר מוגבל של שנים ולתרום מעט לאגו הלאומי, אבל היא לא מסוגלת להפוך את המדינה לעשירה יותר, מכיוון שהיא מגיעה על חשבון משלם המיסים. רק חברה שמצליחה בזכות עצמה תהפוך את המדינה לעשירה יותר.

מכיוון שבסך הכל די משתלם לעובדים להשתייך לסקטורים המוגנים, במדינות הים-תיכוניות עובדים מוכשרים רבים מנסים להתקבל לשם, במקום לתרום לאותן חברות בין לאומיות ותחרותיות, או להקים חברות חדשות. זו אחת הסיבות לכך שהמדינות הללו נשארות עניות. אנשים איכותיים בישראל שבוחרים בקריירה צבאית אולי תורמים לביטחון המדינה, ואולי יש להם אפילו תרומה עקיפה לכלכלה, אבל תרומתם לעושר הלאומי הייתה גדולה בהרבה לו היו הולכים לעבוד בטבע, או מקימים עוד חברה בסדר הגודל של טבע. זהו כמובן פישוט מסוים של המציאות, ויש עוד שלל סיבות היסטוריות ומבניות שבגללן מדינות מסוימות מצליחות יותר מאחרות, אבל מחסור בהרס יצירתי מהווה את אחת הסיבות המרכזיות. כמובן, מדינות עשירות יותר יכולות להרשות לעצמן תשתיות מתקדמות יותר, חינוך ובריאות ברמה גבוהה יותר, כל אותם הדברים שגורמים לנו לקנא במדינות אחרות.

 

ולסיום, קצת חמלה

הרס יצירתי הוא קודם כל הרס – הרס של חיי אדם. מאחורי כל אחת מהדוגמאות שהצגתי כאן נמצאים אנשים אמיתיים, שחווים סבל אמיתי. אנשים שעבדו במשך כל חייהם במפעל מסויים, ואין להם שום רצון לנצל אחרים או להיהפך למיליונרים, הם בסך הכל רוצים להמשיך בשגרת חייהם בלי לשקוע בביצה של חרדות קיומיות. אנשים אלו אינם אשמים בכך שהמפעל שבו עבדו נהפך לפתע ללא רווחי כתוצאה מתהליך הגלובליזציה. אם הם צעירים, הם יוכלו להתגבר על ההרס היצירתי ולמצוא עבודות חדשות ואולי גם רווחיות יותר. אם הם מבוגרים, ייתכן שהם ישארו מובטלים עוד עשרות שנים, עד גילאי היציאה לפנסיה. ההרס היצירתי יתרום למדינה, אבל עבורם הוא יהיה רק הרס.

הפתרון לסבלם של אנשים אלו הוא לא עצירת ההרס היצירתי, אלא תמיכה בדרכים אחרות. המדינות הנורדיות תומכות בהם על ידי דמי אבטלה גבוהים לתקופה ארוכה המשולבים עם הכשרות מקצועיות מסובסדות. דמי אבטלה גבוהים מדי עלולים ליצור מלכודות עוני ולשחוק את ערך האחריות האישית, אבל ניתן למצוא פשרות ומנגנונים שיתמודדו עם הבעיות הללו. בכל מקרה, זהו פיתרון עדיף על עצירת ההרס היצירתי.

 

התעשיות של מדינת ישראל מתמודדות בעולם קשוח, דינאמי וגלובאלי, בתחרות שהולכת ונעשית אינטנסיבית. מיליארדי סינים, הודים וברזילאים מגלים רק עכשיו את נפלאות השוק החופשי, וביניהם קמים יזמים אשר מוכנים להתחרות ראש בראש נגד חברות מערביות בכל תחום. אין לנו שום יתרון מובנה עליהם, לא במשאבי טבע, לא בקשרים, ואפילו לא "הראש היהודי" המיתי שיכולתו להמציא לנו פטנטים הולכת ונשחקת (ראו למשל את ציוני התלמידים הישראלים במבחנים בין לאומיים). על מנת להתמודד עם התחרות, ממשלת ישראל צריכה להתנהג כמו הורה קשוח במיוחד – לא לתמוך בתעשיות כושלות ובמגזרים שבהם אין לנו יתרון יחסי, כך שכל המאמץ של אזרחי המדינה ירוכז באותם התחומים שבהם כן יש לנו יתרון שכזה, לפחות בינתיים, והמאמץ יוכל להתנייד במהירות וביעילות לתחומים חדשים לפי התפתחויות גלובאליות. הממשלה והציבור צריכים לתמוך בהרס היצירתי, ולא להתנגד לו, מכיוון שהוא הסיכוי היחיד שלנו להמשיך ולשרוד בתחרות בטווח הארוך.

Read Full Post »

הביקור

לביקור האחרון הגעתי ביחד עם אמי. שמעתי את הסיפורים על ביקוריהם של הנכדים האחרים, שיצאו בבכי מבית האבות, ואולי בגלל ההכנה הזו הביקור לא היה טראומתי כל כך עבורי. סבתא שלי הייתה דווקא ביום טוב. אותי היא כמובן לא זיהתה, לפחות לא ברגע הראשון, והיא לא זכרה שיש לי אישה או ילד, אבל את אימא שלי היא תמיד מזהה. מדי חמש דקות דאגנו להזכיר לה היכן היא נמצאת, ובכל פעם היא הופתעה מחדש. שכניה לקומה סיפרו שמדי פעם היא נכנסת אליהם לשירותים, מכיוון שאיננה זוכרת מהו החדר שלה, אבל זה לא מפריע להם מכיוון שהיא מאוד נקייה ומסודרת. היא הייתה כפופה יותר מכפי שזכרתי. כשדיברה היא דווקא דיברה לעניין, והבינה אותנו. המצב לא יחזור להיות כפי שהיה, הם לא נעשים בריאים יותר בגילאים האלו, אבל לפחות בינתיים הוא יציב. יש מקרים גרועים יותר.

מעט לאחר סיומה של מלחמת העולם התחתנה סבתי עם סבי, שאיבד בשואה את אשתו הראשונה ואת בנו הקטן. הם העפילו בצורה בלתי חוקית לארץ, נתפסו, והועברו למחנה המעצר הבריטי בעתלית. שתי בנות נולדו להם כאן במהלך השנים, אמי ואחותה. סבי נפטר מסרטן לפני כמעט שלושים שנים. כבר יותר מעשור סבתי מתלוננת על אובדן הזיכרון, אם כי במשך זמן רב נראה היה לכולנו שהיא סתם מגזימה. לפני מספר שנים הוחלט שעליה לעבור לדיור מוגן, רק ליתר ביטחון. מצבה הדרדר בקצב מתון למדי, והיו פעמים שבהן היא התבלבלה ביני לבין נכדים אחרים שלה. לפני כחצי שנה התרחשה תקרית טראומטית הקשורה ככל הנראה למטפלת שלה, ואחריה חלה הידרדרות דרמטית במצבה של סבתי, שאיבדה כמעט לחלוטין את הזיכרון לטווח הקצר.

זוהי איננה אנקדוטה נדירה. לפי כתבה בנושא אשר פורסמה במוסף של כלכליסט (על מקרה חמור יותר), 70% מהאנשים מעל גיל 80 סובלים ממגבלה כרונית, ו – 36% מהאנשים בגילאים אלו סובלים מלקות קוגניטיבית בינונית עד חמורה. זה לא רק אלצהיימר, אלא מגוון רחב בהרבה של בעיות קוגניטיביות שנקראות "שיטיון" או "דמנציה". אין כיום טיפול יעיל למחלות אלו, ולא בטוח שאי פעם יהיה. בעבר אנשים היו מתים מסרטן או התקפי לב בגילאים מוקדמים יותר, אבל היום רבים יותר מצליחים להימנע מהמחלות המסורתיות, ולהגיע לגילאים הרלוונטיים לשיטיון. אי אפשר להתחמק מהמסקנה: ישנו סיכוי לא רע שגם אנחנו נבלה כך את שנות חייהם האחרונות – תועים בבלבול בעולם אשר אותו איננו מבינים, משתדלים לפרש אותו על ידי זיכרונות שאיננו יודעים שהם בני 40 או 50 שנים, מעלים מהאוב אנשים שמתו מזמן ושוכחים את קרובינו שעדיין בין החיים, ומנסים להתנגד לתהליך שעובר עלינו ללא הצלחה. לצעירים רבים עתיד כזה נשמע גרוע ממוות, ובכל זאת עוד לא קמה תנועה ציבורית רחבה מספיק שתוכל לשנות את החוקים המאפשרים לסיים את סבלם של בעלי לקות קוגניטיבית. כיום, הזקנה היא גורם הסבל העיקרי בעולם המערבי.

הסבל הזה רק ילך ויתגבר בעתיד, בעולם עם יותר זקנים ופחות יכולת לממן שירותים רפואיים עבורם. למעשה, מעבר לסבל האישי הכרוך בעניין, הזדקנות האוכלוסייה היא אחת הסכנות החמורות ביותר כיום עבור עתידו של המין האנושי.

 

נתונים

כל העולם כולו

העולם כולו מזדקן. זהו אחוז האנשים מעל גיל 60 בעולם כולו, לפי דוח בנושא של האו"ם, בשנים 1950, 2000, ותחזית עבור 2050:

image

הזדקנות האוכלוסייה היא חסרת תקדים, ללא מקבילה בכל ההיסטוריה האנושית, והיא תשפיע על כולנו. זהו תהליך וודאי ובלתי הפיך – מאוד לא סביר שלפתע תתרחש תופעה כלל עולמית של ילודה בשיעורים גבוהים או קיצור תוחלת החיים שתשנה את התחזיות. בני האדם בכל העולם מביאים פחות ופחות ילדים, עושים זאת בגילאים מאוחרים יותר, ובמקביל לכך חיים זמן רב יותר.

גם אם נניח שכל אחד חוסך לפנסיה של עצמו (פנסיה צוברת, בניגוד לפנסיה תקציבית), הזדקנות האוכלוסייה תגרור עלויות כבדות שיוטלו על הצעירים העובדים, עקב הסבסוד הממשלתי של מערכת הבריאות ושל ביטוח לאומי, או פשוט דאגה של צעירים להוריהם. וכמובן, ההנחה לגבי הפנסיה הצוברת מופרכת בישראל ובמדינות רבות אחרות, ועובדים רבים עדיין משתייכים לפנסיה תקציבית, או נהנים מהטבות פנסיוניות מרחיקות לכת על חשבון כלל המדינה. כבר היום חלק נכבד מתקציבי הביטחון והחינוך או חברת החשמל בארץ הולך לתשלום פנסיות, והחלק הזה רק ילך ויגדל. כפי שכתבתי כאן, ההוצאות הגבוהות של ערים בקליפורניה שהגיעו לפשיטת רגל או של ממשלת יוון נגרמו במידה רבה כתוצאה מהגידול בעלויות תשלומי הפנסיה. רוב העוסקים בתחום טוענים כי מדובר בבעיה חמורה בהרבה מאשר המשבר הפיננסי הנוכחי (למשל, ראו כאן מאמר בריטי בנידון).

להלן גרף המתאר את "יחס התמיכה" – מספר הפרטים בגילאי 15-64 שישנם על כל פרט בגיל 65 ומעלה, מאותו הדו"ח של האו"ם:

image

הוא נובע כמובן מהגרף הקודם, אבל מתאר באופן מדויק יותר את הבעיה. למען האמת, זהו ככל הנראה הגרף המדכא ביותר שראיתי בימי חיי. אם בשנת 1950 העלויות של כל בן 65 ומעלה סובסדו על ידי 12 אנשים בגילאי העבודה, בשנת 2050 העלויות האלו יסובסדו רק על ידי ארבעה צעירים, והן גם יהיו גדולות הרבה יותר, עקב התארכות תוחלת החיים וטכנולוגיות רפואיות חדשות ויקרות. זהו הגרף המדכא ביותר שראיתי, בעיקר מכיוון שמדובר בנתונים ברמה העולמית – אין לאן לברוח, כולנו שוקעים ביחד בביצה הזו (המדינות היחידות שעבורן גרף כזה יהיה פחות או יותר מאוזן הן מדינות כגון תימן וניגריה, לא בדיוק יעד הגירה נחשק…). טבלה דומה לגרף המתארת נתונים עבור מדינות מערביות ספציפיות ניתן למצוא כאן.

 

הזדקנותן של מדינות שונות

כיום הגיל החציוני בעולם (הגיל שמחצית מהאנשים בעולם נמצאים מתחתיו ומחצית מעליו) הוא 26, כאשר בין הארצות הגיל החציוני הנמוך ביותר הוא 15 בתימן, והגבוה ביותר הוא 41 ביפן. בשנת 2050, הגיל הזה צפוי לעלות ל 36, כאשר המדינה הצעירה ביותר תהיה ניגריה (גיל 20), והמבוגרת ביותר תהיה ספרד (גיל 55). להלן מפת העולם לפי גיל חציוני (לקוח מכאן):

image

אחת הדרכים להמחיש באלגנטיות תחזית דמוגרפית היא על ידי פירמידת גילאים. על הציר האנכי של התרשים מופיעים הגילאים, והציר התחתון מחולק לשני חצאים – אחד עבור נשים ואחד עבור גברים, כאשר בכל חצי רואים לפי העמודות האופקיות את אחוז האנשים בכל גיל. משמעותה של עמודה אופקית ארוכה יותר היא כי בשכבת הגיל הזו יש יותר אנשים מאשר בשכבות גיל אחרות.

התרשים הכי יפה הוא זה של אפריקה:

image

התרשים של 1950 הוא אידיאלי – הרבה צעירים המהווים את הבסיסי הרחב, מעט מבוגרים (כמובן, גם במצב כזה ישנן בעיות אחרות – למשל, חוסר יציבות פוליטי נובע לעיתים ממספר גבוה של צעירים ביחס למבוגרים). ב 2050 התחזיות כבר אחרות, תהיה הזדקנות, אבל עדיין יש הרבה יותר צעירים ממבוגרים.

תשוו את זה לתרשים של אירופה:

image

כבר בשנת 2000 הפירמידה האירופאית לא נראית יציבה במיוחד, ובשנת 2050 היא הופכת למן פטרייה עקומה המאיימת לקרוס בכל רגע. זהו, כמובן, לא סתם דימוי תלוש הנובע מצורת הגרף.

מה עם מקומות אחרים?

ישראל:

image

סביר יחסית, בזכות החרדים והערבים בעיקר, לא בדיוק האוכלוסיות החזקות מבחינה כלכלית שיוכלו לתמוך במעמד הביניים המזדקן.

צפון אמריקה:

image

אסיה:

image

יפן:

image

יפן היא אחת המדינות עם בעיות ההזדקנות המשמעותיות ביותר. בין השאר, נתקלתי בתחזית שלפיה אם קצב הילודה ותוחלת החיים לא ישתנו מספר האנשים ביפן יתחיל לרדת בשנים הקרובות, ובשנת 2100 הוא יהיה זהה למספר האנשים שהיו במדינה בשנת 1900 (ישנן מדינות נוספות שמתכווצות, בין השאר גרמניה, איטליה ורוסיה). בדוח של האו"ם משנת 2000 נטען כי על מנת לשמור על כוח העבודה שלה יפן תאלץ בעשורים הקרובים להעלות את גיל היציאה לפנסיה ל – 77, או לאפשר הגירה של מיליון מהגרים בשנה בחמישים השנים הבאות. נחזור לפתרונות האלו בהמשך.

רוסיה:

image

ניתן לראות מדינות נוספות כאן. העולם כולו מזדקן, אבל אין ספק שבאזורים מסוימים הבעיה חריפה במיוחד.

 

פתרונות

תמריצים לעידוד ילודה

הסוג הראשון של פתרונות כולל תמריצים שונים שיעודדו ילודה ויפחיתו את עלויות גידול הילדים. מדינות רבות מציעות תמריצים כאלו, ביניהן אוסטרליה, גרמניה, רוסיה, צרפת, רשויות מקומיות רבות ביפן, וכמובן – ישראל. מחקרים מראים כי ההצלחה של התוכניות האלו מועטה מאוד, ולמרות שהן קיימות כבר זמן רב המגמה לא משתנה. נשים גרמניות צעירות פשוט לא מעוניינות ללדת שלושה ילדים לפני גיל 35, למה להן? הן רוצות להגשים את עצמן מבחינה מקצועית, ללמוד, לטייל בעולם. יש להן כסף, זמן, לגיטימציה חברתית ואמצעי מניעה. כמובן, גם הגברים לא נלהבים במיוחד לחלוק את הנטל הזה (לפני כשנתיים, בבלוג הקודם, פרסמתי את אחת הרשומות היותר שנויות במחלוקת שלי על תרומתה של המהפכה הפמיניסטית לדעיכת המערב מהסיבה הזו).

רצוי להבהיר שאני לא מציג את המצב הזה בתור ביקורת על הנשים או הגברים הצעירים בעולם המערבי. אמנם לי יש ילד, אבל אני לחלוטין מבין את אלו שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, או לדחות את העניין כמה שיותר. אני מתנגד לכפייה, ואין לי מושג איך ניתן לפתור את הבעיה. אני חושב שנדרשים תמריצים ממש אסטרונומיים על מנת לשכנע צעירים וצעירות במערב לוותר על החופש שלהם ולהביא מספר גדול של ילדים בגיל צעיר, ואני לא בטוח שהעלויות של תמריצים כאלו הן ריאליות בכלל.

מעבר לכך שהם לא משפיעים על המציאות, התמריצים האלו נוטים שלא להגיע אל האוכלוסיות המבוססות והמשכילות. בישראל תמריצים שמוזילים את עלויות גידול הילדים מגיעים בעיקר אל החרדים והערבים, בזמן שעבור החילוניים המשכילים הם אינם מספיקים על מנת לשנות את המגמה. באירופה התמריצים האלו מגיעים למשפחות מרובות ילדים של מהגרים מאפריקה או ארצות ערב. לנוכח הזדקנות האוכלוסייה העולמית בהחלט רצוי שמישהו יתחיל לעשות ילדים, ואולי זה עדיף על כלום, אבל אוכלוסיות מתרבויות שונות לא מהוות תחליפים מושלמים אחת של השנייה. כאשר בלבנון השיעים התרבו והנוצרים היגרו לחו"ל, היא הפכה מהמדינה המתקדמת ביותר בעולם הערבי לשטח אש במלחמת אזרחים מתמשכת.

 

העלאת גיל הפרישה לפנסיה

בשנים האחרונות ממשלות ברחבי העולם מעלות בהדרגה את גילאי היציאה לפנסיה, על מנת להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה. עליות אלו יוצרות התנגדויות רבות – פוליטיקאים פופוליסטים בישראל (בזמן האחרון בעיקר חיים כץ), צרפת ומדינות נוספות מצליחים מדי פעם לבטל את הגזירות באופן זמני, וכך משיגים רווח פוליטי לעצמם אך מחמירים את הבעיות העתידיות של המדינה. אי אפשר לברוח מכך, בסופו של דבר הגילאים ימשיכו לעלות, והדור שלנו ימשיך לעבוד גם אחרי גיל 70.

הבעיה היא שאי אפשר להעלות אותם לנצח. היכולת של גברים ונשים בגילאי ה 70 להמשיך ולעבוד לא השתפרה משמעותית במהלך העשורים האחרונים. תמיד יהיו ביניהם כל מני שמעון-פרסים שנראה כי ביכולתם להמשיך ולעבוד לנצח, אבל הם מיעוט. אנשים מבוגרים לא רוצים לעבוד, ולא יכולים לעבוד באותו האופן כמו צעירים. גם כיום רבים פורשים עוד לפני גיל הפרישה הרשמי מסיבות רפואיות. כל עוד חזון המדע הבדיוני אודות החלפת איברים וגופים מלאכותיים לא הופך למציאות, הפתרון הזה אינו מספיק.

 

הגירה

בעולם ישנם כ 192 מיליון איש, 3% מאוכלוסיית כדור הארץ, שאינם חיים בארץ מולדתם, ביניהם אשתי היקרה וכ – 37% מאוכלוסיית מדינת ישראל. מספר המהגרים בשנה גדל בקצב של כ 2.9%, ומבחינה מספרית הוא כבר משתווה לגלי ההגירה של סוף המאה ה 19 מאירופה לארה"ב (אם כי מבחינת אחוזים מדובר במספר נמוך יותר). כשני שליש מהמהגרים חיים בארצות המפותחות, בהן הם מסתכמים לכדי 8.7% מהאוכלוסייה, ואחוז גדול בהרבה באזורים ספציפיים (למשל, 23% מאוכלוסיית פריז ו 28% מאוכלוסיית לונדון נולדו מחוץ לצרפת ובריטניה, בהתאמה).

כבר היום מדינות אירופה זקוקות לזרם קבוע של מהגרים צעירים על מנת לתחזק את כלכלותיהן. על פי חלק מהמחקרים, אירופה צריכה להכפיל את שיעורי ההגירה הנוכחיים שלה כמעט פי 10 על מנת שמערכת הפנסיה שלה לא תקרוס עד שנת 2050, בהנחה ששיעורי הילודה יישארו כפי שהם, ושלא יעלו עוד את גיל היציאה לפנסיה. עד שנה זו אירופה תאבד כ 52 מיליון עובדים, ללא גידול בקצב ההגירה. כפי שכתבתי לגבי התמריצים, גם כאן השינויים הדמוגרפיים יגררו אחריהם שינויים פוליטיים, המערב כבר לא יהיה אותו המערב. עניין זה גורר התנגדויות רבות להגירה חופשית, אך מצד שני בכלל לא בטוח שיש כאן ברירה.

בעיה אחרת עם ההגירה היא שכל העולם מזדקן. גם אפריקה. אם באירופה היו יותר מדי מבוגרים ובאפריקה יותר מדי צעירים היה ניתן להשיג איזון, אבל זה לא הולך להיות המצב במאה השנים הקרובות. בשלב מסוים זרם המהגרים יתחיל להידלדל, והאוכלוסייה העולמית תמשיך להזדקן.

למרות זאת, מכל הפתרונות שהעליתי, הגירת צעירים מהווה את הפתרון הכי מהיר שיוכל לדחות את הקץ, ומי יודע, אולי אם נדחה וניתן למדע מספיק זמן הוא יצליח לפתור את בעיית ההזדקנות באופן טכנולוגי, ולאפשר למבוגרים לעבוד שנים רבות יותר. מפעל הגירה בהיקף רחב ידרוש שינוי גישה, ומיסוד של הגירה שחלקה הגדול כיום הוא בלתי חוקי; מדינות היעד יאלצו למצוא דרכים למנוע מהמהגרים מליפול כנטל על מערכות הרווחה שלהן, דרכים שיאתגרו את הלך הרוח השמאלני-הומניטארי השולט כיום באירופה, ולבצע סלקציה חריפה של המורשים להיכנס (בדומה למתרחש בקנדה ואוסטרליה, אם כי בהיקף גדול הרבה יותר).

 

מדע

המדע כבר הצליח פעם אחת לדחות את התחזיות המלתוסיות אודות רעב המוני, במסגרת "המהפכה הירוקה" באמצע המאה העשרים, כאשר מדינות מתפתחות רבות הצליחו להגדיל דרמטית את ייצור המזון על ידי שילוב טכנולוגיות חקלאיות חדשות. רבים סומכים על המדע שיציל אותנו גם מבעיית הזדקנות האוכלוסייה באותו האופן.

רובוטים ותוכנות מחשב שיוכלו להחליף ידיים עובדות יוכלו לפתור את בעיית הקיטון בכוח העבודה. לשם כך הם יצטרכו לעשות יותר מאשר להרכיב מכוניות – הם יצטרכו להחליף מנהלי חשבונות, מתכנתים, מהנדסים, משפטנים, מוכרים בחנויות, אינסטלאטורים, חקלאים, ואנשי שירותים מכל הסוגים. כיוון אחר הוא פיתוחים רפואיים שיאפשרו להתמודד עם אלצהיימר ושיטיון, ולאפשר לאנשים לעבוד אל תוך העשור השמיני לחייהם.

כפי שכתבתי בעבר, המדע והטכנולוגיה יכולים להיות די מאכזבים לפעמים והתקדמותם בלתי צפויה. למרות הכספים הרבים שמושקעים בנושאים האלו, עד כה לא חלה התקדמות משמעותית ביכולת הטכנולוגית להתמודד איתם, ולא בטוח שתחול התקדמות מספקת בעתיד הקרוב. בעוד שהפתרונות הקודמים הם עניין של החלטה, בכל הקשור למדע החלטה להקצות כספים רבים יותר למחקר לא בהכרח תעזור יותר מלהתפלל לאלת הטכנולוגיה ולקוות לטוב.

 

קריסתה של מדינת הרווחה

בשנת 1934 פורסם בשבדיה ספר בשם " Crisis in the Population Question", שעסק בקצב הילודה הפוחת והולך בשבדיה. הספר תמך במדיניות רווחה רחבה כפתרון להזדקנות האוכלוסייה, כאשר המטרה היא לעודד ילודה ולאפשר להורים לעבוד במקביל לגידול הילדים, והוא השפיע על התפתחותה של מדינת הרווחה השבדית בעשורים שלאחר מכן. בסופו של דבר, כפי שכתבתי, התמריצים האלו לא עזרו להגביר את הילודה באופן משמעותי. בעתיד ייתכן שהמגמות הדמוגרפיות יובילו דווקא לכיוון ההפוך – לירידה במשקלה של מדינת הרווחה.

מנקודת מבטו של הקומוניזם המוסד החברתי המאיים ביותר תמיד היה המשפחה, ומכאן הרטוריקה שמתייחסת למנהיגים בתור אחים גדולים ולמדינה בתור אימא. אנשים מוכנים לתמוך ברעיונות של שוויון באופן כללי, אבל ברגע האמת הם תמיד יעדיפו את קרוביהם הגנטיים על פני שאר האוכלוסייה. לא במקרה היה זה המוסד שהותקף באופן הקיצוני ביותר על ידי התנועה הקיבוצית בארץ, על ידי הפרדת ילדים מהוריהם, ומשם גם מגיעה האובססיה הנוכחית של השמאל בארץ עם מיסוי על ירושה. הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר דומה בפני מדינת הרווחה: תחת אילוצים כספיים הדוקים, צעירים יעדיפו לעזור ישירות להוריהם ולא לסבסד ממיסיהם את כלל המבוגרים במדינה. זה נכון גם כיום, אבל בעתיד עלויות הסבסוד האלו הולכות לגדול באופן דרמטי.

כל סבסוד ממשלתי הוא העברת כסף מאנשים מסוימים לאחרים. סבסוד של עלויות גידול ילדים, למשל, הוא העברת כסף ממשפחות עם מעט ילדים למשפחות עם הרבה ילדים. סבסוד של עלויות בריאות עבור זקנים הוא העברה בכיוון ההפוך – העברת כסף ממשפחות עם הרבה ילדים (שמשלמים מיסים) למשפחות עם מעט ילדים. אם במשפחת כהן יש שלושה ילדים ובמשפחת כץ יש ילד אחד, אז כאשר ההורים של שני המשפחות יזדקנו והוצאות הבריאות שלהם ימומנו על ידי כספי המיסים של ארבעת הצעירים בשני המשפחות, שלושת ילדי משפחת כהן יסבסדו את ההורים של משפחת כץ. האם ההסדר הזה יראה הגיוני לילדי משפחת כהן?

השמאל תומך במיסים גבוהים מתוך ראייה "דיקנסית" של העוני, מן פנטזיה כזו על ילדים קטנים ועניים שהיו רוצים ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, אך נאלצים לעבוד לפרנסתם במפעל נעליים. אפשר להסכים עם הראייה הזו או לא, אבל האמונה שעומדת מאחוריה קשורה לשוויון הזדמנויות עבור צעירים – לא לתמיכה באנשים מבוגרים בשנים האחרונות לחייהם, מה עוד שמדובר בתמיכה שאיננה משפרת את איכות חייהם של אותם מבוגרים אלא רק מאריכה אותם קצת. כל עוד משמעותה של "מדינת רווחה" היא סולידריות שנועדה ליצור שוויון הזדמנויות עבור ילדים או להעניק רשת ביטחון לאנשים שנפגעו ממזל רע, חלק גדול מהציבור בעולם המערבי תומך בה. ברגע שמשמעותה של "מדינת רווחה" תהיה בעיקר לסבסד את עלויות הבריאות של מבוגרים שאינם הורינו (בעיקר מבוגרים שלא הביאו ילדים, או כאלו שילדיהם אינם תומכים בהם), התמיכה תרד דרמטית – מאותה הסיבה שבגללה עמותות שעוזרות לילדים חולים מצליחות לגייס כספים יותר בקלות מאשר עמותות שעוזרות למבוגרים חולים.

פגיעה נוספת בפופולאריות של מדינות הרווחה תתרחש כאשר מדינות אלו יתקשו יותר מאחרות להעלות את גילאי הפרישה לפנסיה במידה הדרושה, או למשוך את "המהגרים הנכונים" (כבר כיום מדינות הרווחה האירופאיות מושכות את רוב המהגרים הלא-משכילים, בזמן שארה"ב מושכת את רוב המהגרים המשכילים, ראו כאן). נראה כי מדינות בעלות ממשלה מצומצמת יותר הן פגיעות פחות לנזקי הזדקנות האוכלוסייה.

 

סיכום והמלצות לחיים מאושרים

הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר רציני בפני האנושות. כאשר יחס התמיכה ימשיך לרדת, ופחות אנשים בגילאי העבודה יאלצו לסבסד יותר אנשים שאינם בגילאי העבודה, תחזיותיו הקודרות של מלתוס עלולות לחזור לאופנה. לא בטוח שניתן לפתור את הבעיה הזו ברמה העולמית, אבל כמו כל תופעה גלובאלית, גם כאן יהיו אינדיבידואלים שיסבלו יותר, יהיו כאלו שיסבלו פחות, ויהיו אפילו כאלו שירוויחו מכל העסק.

עבור מי שעוד לא בחר את דרכו המקצועית – כבר היום הסקטורים הקשורים לטיפול במבוגרים צומחים במהירות, וסביר שבעשורים הקרובים הם יאכלסו את מקומות העבודה הרווחיים והבטוחים ביותר. רופאים ואחיות הם בין המקצועות הנדרשים ביותר בעולם כיום, והביקוש עבורם רק ילך ויגדל, ביחד עם הביקוש למקצועות אחרים הקשורים להזדקנות (ראו דוגמאות נוספות בכתבה הזו). עבור העובדים בסקטורים האלו, הזדקנות האוכלוסייה היא לא בהכרח חדשות גרועות. אחרים שיסבלו פחות, יהיו אלו שיתכוננו לעתיד. החיסכון הסטנדרטי לפנסיה שקיים כיום ככל הנראה לא יספיק על מנת להזדקן בכבוד, ואני בהחלט חושב שמי שיכול להרשות לעצמו – רצוי שיחסוך יותר, באפיקים מגוונים. הצורה העתיקה ביותר של ביטוח פנסיוני – הבאת ילדים לעולם – גם תהיה מסוגלת ליצור הבדל משמעותי באיכות החיים של מבוגרים, בעידן שבו התמיכה הממשלתית תהפוך להיות פחות רלוונטית מהתמיכה הפרטית (אם כי אני לא תומך בכך בתור סיבה יחידה להבאת ילדים לעולם).

באופן אישי, אני בעיקר מתפלל לאלת הטכנולוגיה הבוגדנית, בתקווה שהמדענים יצליחו להתמודד עם הבעיה הזו באופן שיאפשר לרובנו לשמור על רמת חיים סבירה בעשורים האחרונים של חיינו.

Read Full Post »

קרלו סיפולה (Carlo M. Cipolla) היה היסטוריון כלכלי איטלקי, אשר נפטר בשנת 2000. לקרלו היה טעם נפלא בבחירת נושאים למחקר – למשל הוכחת קשר סיבתי בין יבוא פלפל שחור למדינות אירופה בימי הביניים לבין גידול באוכלוסיה באותן מדינות, שנבע לדעתו מהחשק המיני המוגבר שמעורר פלפל שחור. בכל אופן, את עיקר פרסומו בציבור הרחב חייב קרלו סיפולה למאמר קצר ופופולארי שנקרא "החוקים הבסיסיים של הטיפשות האנושית". המאמר הוא מצד אחד הומוריסטי ולא מלווה במחקר רציני כלשהו, אך מצד שני פרובוקטיבי ומעורר מחשבה.

image

קרלו סיפונה, 1922-2000

קשה לקרוא את חמשת החוקים ואת הגדרותיו של קרלו לטיפשות מבלי לחשוב על השנה האחרונה שעברה על ארצנו הקטנטנות, זו שהחלה במחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה ונגמרה בגזירות כלכליות בעקבות מצבה המדרדר של הכלכלה העולמית, ובענני בחירות המתקדרים מעבר לאופק.

 

החוק השלישי

נתחיל דווקא מהחוק המוזכר במאמרו של קרלו בתור החוק השלישי, מכיוון שהוא זה שמתאר את הדרך שבה מסווג קרלו את בני האדם ומגדיר "טיפשות" (ולכן נראה לי מעט מוזר לשים אותו דווקא במקום השלישי).

קרלו מחלק את החברה באופן פשטני לארבע הקבוצות הבאות:

1. אינטליגנטים: בפעולותיהם הם תורמים גם לעצמם וגם לאחרים

2. תמימים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם, אבל תורמים לאחרים

3. גנבים (benedits): בפעולותיהם הם תורמים לעצמם ומזיקים לאחרים

4. טיפשים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם ומזיקים לאחרים

את ארבעת הקבוצות ניתן לתאר על גרף, כאשר ציר ה Y מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לחברה וציר ה X מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לפרט עצמו:

טיפשות1

הטיפשים עליהם מדבר קרלו אינם בעלי פסיכומטרי נמוך, תומכים של מפלגה כזו או אחרת, או אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה מסוימת. הוא נמנע מכל הבעיות שיכולות להתעורר, על ידי הגדרה המבוססת רק על פעולותיהם בדיעבד: אנשים אשר הזיקו גם לעצמם וגם לאחרים.

לאחר ההגדרות הראשוניות, הוא ממשיך וטוען כי באופן כללי בני אדם אינם עקביים וייתכן מעבר של אותו אדם בין שלושת הסוגים הראשונים כתלות בסיטואציה, אך הטיפשים יוצאי דופן כאן ונשארים טיפשים כמעט בכל סיטואציה אפשרית. ניתוח מעמיק יותר של המציאות יאפשר לנו לומר משהו גם על ההתפלגות של הגנבים והטיפשים בתוך הרביעים שלהם. אם נצייר קו שמתחיל בנקודת האפס ויורד למטה בזווית של 45 מעלות, נחלק את הרביע של הגנבים לשני משולשים, כאשר במשולש העליון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה פחות מכפי שהועילו לעצמם, ובמשולש התחתון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה יותר ממה שהועילו לעצמם.

טיפשות2

קשה לחשוב על דוגמאות לגנבים מהסוג הראשון, ואכן רוב הגנבים מרוכזים במשולש השמאלי התחתון – למשל גנרלים שהרגו אלפי חיילים תמורת השגת קידום או מדליה (או סתם כסת"ח) לעצמם, שודדים שרוצחים אנשים בשביל כמה מאות דולרים, וכו'. לגבי הטיפשים, סביר שרובם מרוכזים ברביע שלהם בסמוך לחלקו השלילי של ציר ה Y, לא רחוק מדי מהגנבים – כלומר, גורמים מעט או אפס נזק לעצמם. טיפשים שיגרמו נזק רב מדי לעצמם עד מהרה ימצאו את עצמם במצב שבו הם לא יכולים גם להזיק לאחרים, אם כי כמובן שיש דוגמאות גם לכאלו שהצליחו בשתי המשימות יחדיו, אחת אחרי השנייה (היטלר? עמיר פרץ כשר ביטחון?).

נעבור לשאר החוקים.

 

החוק הראשון

כל בני האדם תמיד מעריכים הערכת חסר את כמות הטיפשים באוכלוסייה.

לא משנה עד כמה גבוהה הערכתנו לגבי הטיפשות האנושית, תמיד נמצא את עצמנו נדהמים מחדש מטיפשותם של אנשים שחשבנו שהם רציונאליים ואינטליגנטים, או מהופעתם של אנשים טיפשים שמסכלים את מאמצינו דווקא במקומות ובזמנים הכי פחות נוחים. החוק הראשון מונע מאתנו לנסות ולאמוד את אחוז הטיפשים באוכלוסייה, מכיוון שכל אומדן שנקבע יהיה בהכרח הערכת חסר. הטיפשים תמיד יפתיעו אותנו לרעה.

 

החוק השני

ההסתברות שאדם יהיה טיפש היא בלתי תלויה בכל מאפיין אחר של אותו האדם.

זהו החוק האהוב עלי. דווקא מכיוון שאני מבלה את רוב זמני באקדמיה, היכן שלכאורה אמורים לשכון המוחות הגדולים ביותר של תקופתנו, אני נוטה לזלזל בדרגות ותארים ומעמדות מקצועיים בתור גורם המנבא אינטליגנציה. מכיוון שקשה להגדיר אינטליגנציה וטיפשות שלא בדיעבד (כפי שקרלו עושה), קשה גם להשתמש בהן כתנאי סף לקבלה של אנשים לדרגות מסוימות. העולם מלא באנשים שמבצעים את התפקיד שלהם באופן מצוין מכיוון שהם עובדים ביעילות, משקיעים שעות רבות, בעלי הבנה טכנית מעולה, יש להם ידע רב וזיכרון מצוין, ואולי גם יכולות חברתיות יוצאות דופן, יכולות שכנוע והופעה וקשרים בצמרת, אבל למעשה הם טיפשים גמורים ועדיף לתת להם כמה שפחות כוח לקבל החלטות שישפיעו על חייהם של אחרים.

אדם יכול להיות מתמטיקאי גאון שאינו מבין איך בני אדם אחרים מתנהגים, או פסיכולוג גאון שאינו מבין חוקי לוגיקה ומתמטיקה בסיסית – בכל מקרה הטיפשות שלו, במובן שאליו מתכוון קרלו, תנבע לדעתי בעיקר מביטחון יתר, מכך שהוא "לא מבין שהוא לא מבין", ועל כן ממהר לבצע פעולות מזיקות מבלי לחשוב על התוצאות. ייתכן שכל עוד אותו טיפש פוטנציאלי יתעסק רק בתחום שבו הוא מתמחה הוא ייחשב כאינטליגנטי, יתרום גם לעצמו וגם לחברה האנושית, ורק כאשר ינסה להיכנס לתחומים אחרים או לנהל אנשים אחרים טיפשותו תיחשף. בכל מקום שאליו הגעתי יצא לי להכיר אנשים מוכשרים מאוד לכאורה שלא הייתי נותן להם לנהל חנות מכולת, ואנשים פשוטים לכאורה שיכלו לתפקד גם בתור ראש ממשלה מבלי לגרום לנזק גדול מזה שגרמו לו ראשי הממשלה שהיו לנו בעשור האחרון. ההבדל בין הקבוצות טמון לדעתי בעיקר ביכולת לנתק את תהליך החשיבה הלוגי מהרגשות, מהאגו, מתסביכי נחיתות, ומהטיות קוגניטיביות אחרות. ניתוק כזה מאפשר לקבל עצות טובות ולדחות עצות גרועות, להגיב למציאות קיימת ולא למציאות מדומיינת, ולא לפתח ביטחון יתר.

במאמרו קרלו אינו מגיע עד להסברים שנתתי אודות ביטחון עצמי עודף, ומסתפק בלטעון שלאחר קריירה ארוכה באוניברסיטאות שונות לדעתו אחוז הטיפשים בין הפרופסורים, בין הסטודנטים, בין אנשי הצוות האדמיניסטרטיבי ואפילו בין חתני פרס נובל הוא זהה, וכמובן זהה בין נשים וגברים וקבוצות אתניות שונות. הוא טוען כי טיפשות היא תכונה מולדת באופן גנטי, שלא ניתן לשנותה על ידי חינוך.

אולי זוהי הגזמה מסוימת, אבל ישנם מחקרים שמראים כי ביטחון יתר מעניק לבעליו יתרונות אבולוציוניים שקשה להתעלם מהם, בעוד שהתעמקות מדוקדקת בחוקי הלוגיקה אינה מעניקה יתרונות כאלו. האבולוציה לא עיצבה את המוח שלנו על מנת להצליח בעולם המודרני אלא על מנת להצליח בעולמם של ציידים-לקטים, ובהחלט ייתכן שבאופן גנטי חלקנו מסוגלים להתגבר על הפער הזה יותר מאחרים, להבין יותר טוב נושאים מבלבלים כגון ריבית דריבית או להתגבר על hindsight bias (ההטיה הקוגניטיבית החביבה עלי באופן אישי).

 

החוק הרביעי

אנשים שאינם טיפשים תמיד מעריכים הערכת חסר את יכולתם של הטיפשים לפגוע בהם, ותמיד שוכחים שיצירת קשרים כלשהם עם טיפשים תפגע בהם בסופו של דבר.

אינטליגנטים וגנבים נוטים לבלבל בין טיפשים לבין תמימים. פעם אחר פעם הם יוצרים קשרים עם הטיפשים, מתוך מחשבה שיוכלו לעזור להם (אינטליגנטים) או לנצל אותם (גנבים), ואולי זה יעבוד במשך זמן מה, אך בסופו של דבר הטיפשים תמיד יפעילו את טיפשותם וימשכו איתם למטה את האינטליגנטים והגנבים. אין טעם לנסות ולחנך אותם, לשפר אותם, מכיוון שהם לא יודעים שהם טיפשים. עדיף פשוט לנסות להגביל את מידת הנזק שהם מסוגלים לגרום.

 

החוק החמישי

אנשים טיפשים הם הסוג המסוכן ביותר מבין ארבעת הסוגים – גם יותר מהגנבים.

מנקודת מבטה של החברה כולה, גנבים הם לא בהכרח רעים. זוכרים את הקו שחילק את רביע הגנבים לשני משולשים? הגנבים שנמצאים במשולש העליון למעשה מגדילים את סך העושר בחברה, מכיוון שהם תורמים לעצמם יותר מכפי שהם פוגעים באחרים. הגנבים שנמצאים ממש על הקו אינם משנים את סך העושר בחברה, אלא פשוט מעבירים עושר מאחרים לעצמם. רק הגנבים במשולש התחתון גורעים מסך העושר בחברה, והטיפשים גורעים הכי הרבה. גם את התמימים ניתן לחלק על ידי קו דומה, כמובן (למשל – חיילים קרביים ומתנדבים למיניהם אולי תורמים לחברה יותר ממה שהם פוגעים בעצמם. אגב, ייתכן אפילו שהם עושים זאת באופן מודע ומרצון והם אינם תמימים במובן המקובל של המילה, ובכל זאת לפי הסיווג שלנו הם תמימים). באופן כללי ניתן לצייר קו אלכסוני, כאשר מי שנמצא במשולש הימני העליון תורם לעושר הכללי בחברה ומי שנמצא במשולש התחתון פוגע בו:

טיפשות3

נושא נוסף ההופך את הטיפשים למסוכנים במיוחד הוא היותם לא רציונאליים ובלתי צפויים. בני האדם מכל הסוגים מתקשים להבין התנהגות שאינה רציונאלית. קל לנו להבין את התנהגותם של הגנבים, ולכן אנחנו מסוגלים לצפות לה ולהתגונן מפניה. אנחנו יודעים מה הגנבים רוצים – להשיג משהו על חשבוננו על מנת לשפר את מצבם – ולכן אנו יכולים לחזות את תגובתם לסיטואציות שונות, ולחוקק חוקים שימנעו מהם לפעול. הטיפשים, לעומתם, תמיד יפתיעו אותנו. מכיוון שאין אינטרס עצמי מאחורי פעולותיהם, אנחנו נתקשה להתגונן מפניהם, ונתקשה לחזות מתי הם יתקפו. לא ניתן יהיה לנסות לדון איתם באופן רציונאלי, מכיוון שהם אינם מבינים שהם טיפשים, שהם לא ירוויחו דבר מפעולותיהם ואולי אף יפסידו.

מאמרו של קרלו כמובן מקצין את המציאות באופן פרובוקטיבי, אולי גם משעשע, אבל הוא מבוסס על גרעין של אמת. העולם אכן מלא בטיפשים, והיכולת שלהם להזיק מפתיעה בכל פעם מחדש.

 

חוקי הטיפשות הבסיסיים והמחאה החברתית

ישנם וויכוחים על כלכלה שהם עניין של טעם אישי לדעתי, למשל שקילת חשיבותם של ערכים מנוגדים כגון חופש מול שוויון. ישנם וויכוחים שהם לא עניין של טעם אישי אבל קשה להכריע לגביהם באופן עובדתי, למשל האם תוצאותיה של הפרטה או רפורמה כזו או אחרת היו חיוביות עבור כלל אזרחי המדינה. חשוב לציין שלא כל טענה וטענה שהופיעו כחלק מהמחאה החברתית נופלות להגדרה של טיפשות.

אבל ישנם שני נושאים מרכזיים שאני יכול להעלות בזיכרוני, ההופכים רבים מהמוחים ומנהיגיהם לטיפשים: מחאת העגלות והדרישה לדיור ציבורי. בשני המקרים הכשל הוא חוסר היכולת לקשר בין כספי המיסים שהציבור משלם לבין הוצאות הממשלה, וחוסר הבנה של העוני בישראל.

במקרה של מחאת העגלות, האימהות המוחות פשוט לא הבינו את המתמטיקה הבסיסית: סבסוד עלויות גידול הילדים הוא העברת כסף מאוכלוסיות שיש להם מעט ילדים לאוכלוסיות שיש להם הרבה ילדים. יצא לי לדבר בעצמי עם אימא אחת כזו מעט אחרי פרוץ המחאה, בזמן ששמרתי על יותם בגן משחקים, והיא פשוט לא הבינה שחינוך חינם מגיל 0 יבוא על חשבון כספי המיסים שלה. היא חשבה שעד כה הילד שלה הלך לגן פרטי שעלה הרבה כסף, ועכשיו הוא ילך בחינם לגן עירוני, מבלי להבין מהיכן מגיע הכסף שמכסה על ההפרש, וגם לאחר שהסברתי לה מספר פעמים היא לא הבינה. אוכלוסיות שיש להן מעט ילדים, כמו אנשי מעמד הביניים והעשירונים העליונים שהובילו את המחאה, בהכרח יפסידו ממהלך כזה. אין כאן אידיאולוגיה, אלא וודאות מתמטית. כפי שכתבתי בעבר, רוב העניים בישראל ממילא מקבלים גני ילדים מסובסדים, כך שההפסד אולי לא יהיה כל כך גדול, אבל לא ייתכן שיהיה כאן רווח. את מה ששילמנו עד כה לגנים פרטיים, נשלם בתוספת של מיסים, זה הכל (תוספת המיסים לא תהיה שווה לעלות החודשית של הגנים פרטיים, מכיוון שהיא תתחלק לאורך כל החיים שלנו, גם אחרי שהילדים יסיימו את הגן). המקרה של הדיור הציבורי דומה: סטודנטים תל אביבים קראו בהפגנות להרחבת הדיור הציבורי, מבלי להבין שאת הדירות יקבלו בסופו של דבר אוכלוסיות אחרות לחלוטין, בעיקר חרדים. כאשר ביבי הציע להם הרחבה של מעונות הסטודנטים, הם דחו אותו בבוז.

כתבתי על הנושאים האלו הרבה באותה התקופה, תוך כדי ההפגנות (ראו כאןוכאן), ולא הייתי היחיד שאמר את הדברים האלו. לא היה שום צורך בגאונות יוצאת דופן על מנת להבחין בטיפשות הזו, ולחזות מה יקרה בעתיד, ומה שאני ואחרים חזינו אכן התרחש. הטיפשים הצליחו להזיק גם לעצמם וגם לנו.

 

אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה לטיפשים מכל המגזרים והמעמדות תהיה פחות השפעה על חיינו, שהגנבים למיניהם לא יצליחו למצוא קורבנות למעשיהם, ושהאינטליגנטים (אם הם עדיין לא ירדו מהארץ) ישתלטו איכשהו על העסק וינסו להוביל אותנו לעבר עתיד טוב יותר. שנה טובה!

 

 

 

 

 

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »