Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘כלכלה’ Category

בשנות הארבעים של המאה העשרים, בזמן שהעולם כולו היה עסוק במלחמה, הופיע לראשונה סגנון מוזיקלי חדש: הרוקנרול. לא במקרה, הסגנון החדש צמח בערים הגדולות של ארצות הברית. הגיטרות, התופים והסגנון המהיר הם תוצאה של ההשפעה הדדית של מוזיקאים שחורים ולבנים בשנות הארבעים של המאה ה-20, אשר למדו האחד מהשני כלים ומקצבים, ושילבו את ניסיונם לכדי סגנון ייחודי וחדש שצמח מתוך הבלוז, הג'אז והסגנונות האחרים. מוזיקאים אפריקנים או אירופאים לא היו מסוגלים לפתח את הרוקנרול לבדם; רק השילוב יוצא הדופן שנוצר בארצות הברית אפשר זאת. זהו אינו מקרה יוצא דופן – חלק ניכר מהפיתוחים התרבותיים, האמנותיים, הקולינריים, הפיננסיים והטכנולוגיים שהופיעו בארצות הברית במאה וחמישים השנים האחרונות הם תוצאה של שיתוף פעולה והשפעה הדדית בין אמריקנים שהגיעו מארצות ומתרבויות שונות לגמרי. עוצמתה של ארצות הברית נובעת מאותו שילוב של גרמנים, אירים, איטלקים, פולנים, סינים, פורטוריקנים ורבים אחרים, שכל אחד מהם הגיע לצפון אמריקה עם מטען תרבותי אחר, כישורים אחרים, ידע אחר, השקפות עולם אחרות. מחקרים העלו עדויות לכך שגיוון אתני השפיע לחיוב על השכר בערים בארצות הברית, על פריון העבודה, ועל צמיחתן של ערים בבריטניה. תוצאות דומות עולות גם מניתוח המגוון האנושי בהנהלות של חברות: פירמות בעלות מגוון אנושי רב יותר בקרב הבעלים או השותפים נוטות להיות חדשניות ומצליחות יותר.

אך לכל אותן התפתחויות חיוביות תמיד נלווה הצד האפל של המגוון האנושי והאתני, שאליו נחשפנו גם בשבועות האחרונים. מאבקים אלימים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית התרחשו עוד במאה ה-19, כפי שניתן לראות בסרט "כנופיות ניו יורק", המתאר את היריבות בין מהגרים איריים לבין "וותיקים" שרובם ממוצא אנגלי. גם מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות ביותר בעידן המודרני, היא במידה מסוימת תוצאה של הבדלי השקפות ופערים תרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לאורך כל המאה ה-19 התרחשו מהומות, התפרעויות ומרידות, ביניהם מספר התקפות של לבנים על עבדים שחורים משוחררים, מאבקים בין פרוטסטנטים וקתולים, התקפות על מהגרים סיניים, ואפילו קרבות בין פלגים שונים במשטרה. מגמה זו המשיכה אל תוך המאה ה-20, עם שלל מהומות שחלק ניכר מהן על רקע גזעי, למשל במסגרת "הקיץ האדום" של 1919, ובשנת 1943, כאשר בחודש יוני הנשיא רוזוולט נאלץ לשלוח אלפי חיילים כדי להרגיע את המתפרעים בדטרויט, ובחודש אוגוסט פרצו מהומות בניו יורק בעקבות ירי של שוטרים לבנים בחייל שחור, ועוד מקרים רבים נוספים. ישנם כאלו המקשרים בין המהומות הנוכחיות ובין כהונתו של טראמפ, אך הם ככל הנראה ניחנו בזיכרון קצר; מהומות על רקע גזעי התרחשו גם בשנים 2015, 2014, 2011, וכן מספר פעמים בעשור שלפני כן, ובכל עשור אחר בתולדות ארצות הברית, בלי קשר לזהות הנשיא המכהן.

ההשפעה השלילית של מגוון אנושי גבוה איננה ייחודית לארצות הברית. למשל, מחקר מעניין השווה בין מתחמים של דיור ציבורי למהגרים עניים בצרפת, שבחלקם מרבית המהגרים מגיעים מאותה המדינה ובחלקם הם מגיעים ממגוון רחב של מדינות. לפי התוצאות, רמה גבוהה יותר של מגוון אתני בקרב המהגרים הביאה לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הדיירים, להגדלת שכיחותם של מקרי הוונדליזם ולירידה ברמת התחזוקה. רבים תולים את הנחשלות הכלכלית של מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במגוון האתני השורר באזור הזה, שהוא הגבוה ביותר בעולם. מחקרים על מדינות שונות מצאו בין השאר כי מגוון אתני פוגע בהשקעה בחינוך ובתשתיות, במימון מערכות חינוך בסיסיות, ובשיתוף הפעולה הנדרש למניעת נזקים סביבתיים. גם במדינות הנורדיות, הנתפסות בתור "מודל סוציאל-דמוקרטי", הגירה אשר הגדילה את המגוון האנושי הובילה לירידה בתמיכה במימון ציבורי של השכלה ובריאות. כאן בישראל סירבו מרבית הקיבוצים לקבל אליהם את העולים היהודים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת, למרות שספגו עקב כך ביקורת קשה מבן גוריון – הם ידעו טוב מאוד שהמודל השיתופי הסוציאליסטי שלהם תלוי באופן קריטי בכך שהאוכלוסייה תהיה הומוגנית כמו בשבדיה.

בספר "מסע האנושות" (בהוצאת כינרת), שכתבתי בשיתוף עם עודד גלאור, אנחנו מייחדים פרק שלם להשפעת המגוון האנושי על התפתחותן של מדינות. עודד ושותפיו הראו במחקריהם כיצד ניתן להשתמש במגוון הגנטי בתור מדד טוב לרמת המגוון האנושי במדינות שונות, ומצאו כי השפעת המגוון האנושי על שגשוג כלכלי נראית כמו "גבעה": מגוון נמוך מדי או גבוה מדי מוביל לעוני, בעוד שהרמה האופטימאלית של מגוון נמצאת באמצע. הסיבה לכך היא שמגוון נמוך מדי מוביל לשמרנות וסגירות בפני מסחר ורעיונות חדשים, בעוד שמגוון גבוה מדי מוביל לאלימות ולקושי בשיתוף פעולה. מחקרי המשך מצאו השפעות של המגוון האנושי על רמת חוסר האמון באוכלוסייה, על מלחמות אזרחים, על עלייתם של משטרים אוטוקרטיים ועוד.

למשקיפים מבחוץ נראית האומה האמריקנית כיום כאילו שהיא קרועה מבפנים, לא מסוגלת להתמודד עם העול ההיסטורי של העבדות והגזענות, לא מעוניינת להגיע לרמת ההרמוניה והשלווה של מדינות מפותחות אחרות. אך זוהי תמונה שגויה.

ראשית, מכיוון שההשוואה למדינות מפותחות אחרות, שרובן הומוגניות הרבה יותר, היא שגויה. איננו יודעים כיצד היו נוהגים שוטרים בשוודיה, הולנד או יפן לו היו מתחים אתניים וגזעיים משמעותיים במדינות אלו. בהחלט סביר שבמצב של מגוון אנושי גבוה גם במדינות האלו התמיכה במערכה במערכת רווחה נדיבה הייתה נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר מהילדים היו לומדים בבתי ספר פרטיים, ורבים היו תומכים בזכות האישית לנשיאת נשק. ושנית, מכיוון שהמגוון האנושי הוא מקור עוצמה משמעותי עבור האומה האמריקנית, שאפשר לה להפוך למעצמה טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אמנותית, ולקדם חדשנות יוצאת דופן בכל תחום אפשרי. למרות כל חסרונותיה, ארצות הברית ממשיכה לשאוב גם מישראל וגם ממדינות אחרות את טובי המוחות – גברים ונשים שמחפשים את האתגר, את המגוון ואת ההשפעות ההדדיות, ואולי גם מעוניינים לברוח מההומוגניות המשעממת של מדינות המוצא שלהם. עד כה המאפיינים החיוביים של המגוון האנושי הגבוה בארה"ב עלו בהשפעתם על המאפיינים השליליים, ואין סיבה לחשוב שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.

 

Read Full Post »

הכנסה בסיסית אוניברסלית היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה אוטומטית ובלתי מותנית המוענקת לכל אזרח במדינה. כל אחד ואחת מקבל מהממשלה מדי חודש תשלום לחשבון הבנק. בחלק מההצעות גובה התשלום החודשי תלוי בגיל, אך מלבד זאת הוא לא תלוי בשום מאפיין אחר של הפרט. מדובר ברעיון וותיק למדי, שהוצע בגירסאות שונות כבר לפני מאות שנים ונתמך בין השאר על ידי הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק, המתמטיקאי בן המאה ה-18 המרקיז דה-קונדורסה, וכן הוגים מאוחרים יותר כגון ג'ון סטיוארט מיל, ברטרנד רסל ומילטון פרידמן.

בשבועות האחרונים מגפת הקורונה החזירה את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית לאופנה, וד"ר אמיר ברנע פרסם מאמר בנושא במדור הדעות של "הארץ". בדומה להוגים אחרים מהצד השמאלי של המפה האידיאולוגית, ברנע רואה בהכנסה בסיסית "הזדמנות להשיג יעדים חברתיים" ולמעשה להגדיל את המיסוי על עשירים. אך אין שום קשר בין הכנסה בסיסית ובין מיסוי עשירים, ואין שום קשר בין מיסוי עשירים ובין מגפת הקורונה; אפשר להגדיל את המס על העשירים גם בלי הכנסה בסיסית ובלי מגפה עולמית, ואפשר גם להקטינו במסגרת מעבר להכנסה בסיסית ותוך כדי מגפה עולמית.

טיעונים רבים בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית מלווים ברטוריקה שקרית על "חלוקת משאבי הטבע של המדינה לכלל התושבים", ומבטיחים שלל ניסים ונפלאות שלא יקרו. חשוב להבין שהכנסה בסיסית אוניברסלית איננה פתרון קסם. במציאות, אם ניקח את כל הונו של יצחק תשובה (לפני שהוא הצטמק בעקבות משבר הקורונה) ונחלק אותו בין כל אזרחי ישראל מעל גיל 14, נקבל בסך הכל כ-570 דולרים לאדם באופן חד פעמי, וכמובן נפגע באופן אנוש בתמריצים להשקעה ויזמות. לממשלה אין עץ כסף נסתר שממנו אפשר לחלק לכל אחד מאיתנו אלפי שקלים מדי חודש. כדי לחלק לכל אזרחי ישראל סכום משמעותי באופן קבוע ולא חד פעמי, מדי חודש, אי אפשר רק "למסות את העשירים" או "להלאים את משאבי הטבע". נדרש הרבה יותר כסף, נדרש למסות את כולם.

לפני כשנתיים פרסמתי מחקר מקיף בשיתוף עם מיכאל שראל על יישום אפשרי של הכנסה בסיסית בישראל, שבמרכזו סימולציה בנוגע לסכומים שניתן לחלק ולאפשרויות המימון של התכנית. תוצאות המחקר מעלות שניתן להעניק לכל אדם בוגר בישראל סכום של כ- 1,200 – 1,500 ש"ח בחודש באמצעות ביטול של שלל הטבות ומס וקצבאות והעלאה משמעותית בנטל המס. בניתי את ההצעה כך שעבור מרבית העובדים הגידול במיסים יהיה שווה בערך להכנסה הבסיסית שהם יקבלו, כך שמצבם של מרבית משקי הבית לא ישתנה בעקבות הרפורמה. הסכום נשמע נמוך למדי, ובכל זאת הוא דורש את ביטול רוב הקצבאות הקיימות וכן גידול דרמטי במיסים כדי לממנו. סכומים גבוהים יותר, כגון הצעתו של ד"ר ברנע להכנסה בסיסית של 1000 דולרים בחודש, דורשים שיעורי מס דרקוניים על מעמד הביניים וקיצוץ חד בהוצאות הממשלה על סעיפים מרכזיים כגון בריאות, חינוך וביטחון. אשמח לראות חישוב מצד ד"ר ברנע המדגים את האפשרות לממן מהלך שכזה.

רבים מתאכזבים ברגע שהם מבינים שהכנסה בסיסית אוניברסלית לא תהפוך אותם לעשירים יותר. מדוע פילוסופים וכלכלנים רבים תומכים בכל זאת במעבר להכנסה בסיסית?

הסיבה לכך היא שמערכות הרווחה הנוכחיות במדינות המערב בנויות באופן עקום. קצבאות לאימהות חד הוריות, למשל, תלויות בכך שהן לא ינשאו מחדש, ובכך שהכנסתן תישאר נמוכה יחסית. על כן, אימהות חד הוריות הנמצאות בזוגיות מעדיפות שלא להתחתן, ואין להן גם תמריצים להתקדם בעבודה ולצאת ממלכודת העוני. כך גם לגבי מנגנוני רווחה אחרים. הכנסה בסיסית אוניברסלית, לעומת זאת, לא מעוותת את התמריצים ולא פוגעת בחופש הבחירה של הפרטים, ופשוטה מאוד לתפעול מכיוון שהיא איננה תלויה בכלום.

נסו לחשוב על מתכנתת אשר פוטרה כרגע ממשרה בשכר גבוה בחברת היי-טק, ומקבלת דמי אבטלה. נניח שמישהו מציע לה עבודה זמנית בשכר נמוך יחסית, במהלך המשבר, בהעברת קורסים און-ליין לילדים. כרגע אותה מתכנתת לא תוכל לקבל את ההצעה, מכיוון שהיא תאבד את דמי האבטלה. אך אם במקום דמי אבטלה היא מקבלת הכנסה בסיסית שאינה תלויה בדבר, היא תוכל לקבל את ההצעה לעבודה זמנית. המשמעות היא גמישות הרבה יותר גבוהה עבור העובדים, שיעור אבטלה נמוך יותר, ופגיעה נמוכה יותר בפעילות הכלכלית ובתקבולי המיסים של הממשלה.

יתרון נוסף של הכנסה בסיסית הוא החיסכון הבירוקרטי. אין צורך במבחני אמצעים מסובכים, טפסים והגעה למשרדי הביטוח הלאומי, אין צורך להוכיח שפוטרתם מהעבודה, ואין את הסטיגמות הנלוות לדמי אבטלה. כל הזכאים יקבלו את הקצבה, בניגוד לקצבאות לא-אוניברסליות כיום, אשר במקרה הטוב מחולקות רק לכ-70% מהזכאים בגלל קשיים בירוקרטיים.

מסיבות אלו, הכנסה בסיסית אוניברסלית הוצעה גם כפתרון להתמודדות עם אבטלה טכנולוגית רחבת היקף, שייתכן שתתרחש כתוצאה מההתקדמות בבינה מלאכותית ורובוטיקה. בינתיים אין שום עדויות להתפתחות אבטלה טכנולוגית, אבל משבר הקורונה הוביל לתרחיש של אבטלה המונית מסיבה אחרת לגמרי.

בתרחיש הקיצוני, אם כרבע מהאוכלוסייה יישארו מובטלים ותלויים בקצבאות חודשים רבים אחרי סיום הסגר, יהיה הרבה יותר יעיל כבר להעניק לכולם הכנסה בסיסית ופשוט להעלות את המיסים בהתאם לאלו שעובדים, כך שהם יפוצו על עליית המס בקבלת ההכנסה הבסיסית. התוצאה תהיה חיסכון כספי משמעותי והפחתת העומס על עובדי מערכות הרווחה, אך עבור רבים מהמובטלים ההכנסה הבסיסית תהיה נמוכה מדמי האבטלה שהם קיבלו לפני כן, מכיוון שהקצבה זהה לכולם ולא תלויה בשכר הקודם. לא בטוח שהם יהיו מרוצים מכך.

בתרחיש הסביר יותר, של הסרת הסגר בעוד שבועות ספורים והתאוששות הדרגתית של הכלכלה, הכנסה בסיסית קבועה היא לא רעיון טוב. הסכומים המעורבים עצומים, אי אפשר לממן אותם דרך קבע רק מהגדלת הגירעון, והם ידרשו כאמור העלאת מיסים דרמטית אשר עשויה לפגוע בתמריצים לעבודה וצריכה – בדיוק ההפך ממה שרצוי לעשות בעת משבר כלכלי. מלבד זאת, ביטול הקצבאות הקיימות ודמי האבטלה עשוי לפגוע במשפחות רבות בתקופה שהיא קשה ולחוצה ממילא.

הכנסה בסיסית היא רעיון טוב עבור מדינות שהן עשירות מספיק כדי להעניק קצבה משמעותית, או שהאבטלה אצלן נמוכה כך שרק מעטים באמת צריכים לחיות רק מהקצבה. כרגע, לנוכח מגפת הקורונה, איננו זקוקים להכנסה בסיסית, אלא לרפורמות המאיצות את הפעילות הכלכלית, מקילות על יוקר המחיה וחוסכות כסף עבור הממשלה, כגון ייעול המגזר הציבורי, מאבק בבירוקרטיה ופתיחת שווקים למסחר חופשי.

 

Read Full Post »

ראשית כל, דמי אבטלה. מדובר במנגנון קיים, אוטומטי, שעוזר באופן ישיר למשקי הבית שנפגעו במידה הרבה ביותר. אין שום סיבה להגדיל כל מני קצבאות, המשבר הזה לא מטיל עול כלכלי מיוחד על קשישים / נכים / הורים לילדים וכדומה. הוא מטיל עול על מי שאיבד את עבודתו, ואלו הם האנשים שלהם עלינו לעזור.

לדעתי אין טעם כיום ב"שליחת צ'ק" לכלל הציבור. המשבר הנוכחי הוא כרגע בצד ההיצע, לא בצד הביקוש, הוא אמור להיות זמני, בהחלט יתכן שהסגר יבוטל אחרי פסח, אין צורך לעודד ביקושים, וגם אי אפשר כי ממילא הרבה עסקים סגורים.

שנית, נדרש לחשוב על העסקים שנסגרו באופן זמני כתוצאה מהסגר: אנחנו רוצים שהם יוכלו להתאושש ולחזור לפעול אחרי ש"נדליק את הכלכלה מחדש", וישכרו את העובדים המובטלים.

אני מאוד מתנגד לסובסידיות למגזר העסקי בזמנים רגילים. בניגוד למה שאחרים אוהבים לטעון אני נגד דרוויניזם חברתי, אבל אני לגמרי בעד דרוויניזם עסקי, שהעסקים היעילים ידחקו את הלא-יעילים. זו התרומה של תחרות לצמיחה הכלכלית.

השאלה היא איך אפשר כרגע לעזור לעסקים שנפגעו זמנית לשרוד את המשבר, מבלי להציל כל מני פירמות שהיו על סף קריסה עוד לפני המשבר ורוצות עכשיו לנצל את העניין כדי לקבל קצת כסף ולשרוד עוד שנה-שנתיים. אין תשובה מושלמת, אבל עזרה בדמות הלוואות, ערבויות ודחיית תשלומים לממשלה ולגופים ציבוריים (חשמל, מים, עיריות) שהיא אחידה על פני כל סוגי הפירמות היא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. לא צריך לשלוח חבילות הצלה לחברות ספציפיות שקרסו, ולא צריך לתת פרס מיוחד לפירמות שהתנהגו בחוסר זהירות יוצא דופן.

לפעמים אני שומע טיעונים בעד העברת כסף מפירמות מסוימות לאחרות. למשל, שהבנקים יוותרו לעסקים אחרים על החובות, או שהקניונים יפסיקו לגבות דמי שכירות מחנויות. אני לא רואה מה הערך בזה. פירמות הן לא בני אדם, אין שום היגיון ב"סוציאליזם של עסקים" שמעביר כסף מעסקים "גדולים" לעסקים "קטנים". לפעמים עסקים קטנים מפרנסים מספר מצומצם של אנשים עשירים למדי (קליניקה של רופא שיניים), ועסקים גדולים מפרנסים אלפי אנשים עניים יחסית (סופרמרקטים). אין סיבה להעביר כסף מסוג מסוים של עסקים לסוג אחר.

את התמיכה הזו של הממשלה בציבור ובמגזר העסקי צריך לממן על ידי הגדלת הגירעון ועל ידי קיצוץ חד ומיידי באותם חלקים של המגזר הציבורי שאינם נדרשים למאבק במגפה, כולל קיצוץ רוחבי במשכורות במגזר הציבורי. זה לא אומר שאני תומך כרגע במדיניות צנע, הוצאות הממשלה הולכות לגדול דרמטית וזה בסדר גמור. אבל ההשקפה שלפיה כל הגדלת הוצאה ממשלתית כלשהי כרגע היא בהכרח חיובית וכל קיצוץ הוא בהכרח שלילי היא שטחית ומטופשת. יש מקומות שראוי להרחיב, ויש מקומות שראוי לקצץ.

מה צריך להיות גובה התמיכה? תלוי במגבלות התקציב. קל לצעוק, כמו שרבים עושים כיום, שהממשלה צריכה להיות "נדיבה" יותר, אבל נדיבותה של הממשלה מגיעה על חשבון הציבור. אנחנו וילדינו נצטרך להחזיר את החובות שהממשלה צוברת כעת. מדינות שערב המשבר שמרו על חובות נמוכים יותר, או שמקצצות יותר בתחומים שאינם נדרשים, יכולות להרשות לעצמן להיות יותר נדיבות כעת עם דמי האבטלה והסיוע לעסקים. עד כה התוכניות של משרד האוצר נראות לי סבירות למדי.

סביר שבשלב עתידי כלשהו המדיניות הנוכחית תוחלף במדיניות צנע של מיסים גבוהים וקיצוצי הוצאות, במטרה להוריד את הגירעון. הייתי כותב מילה או שתיים על הצורך כעת ברפורמות תומכות צמיחה שיעזרו לנו לצאת מהמשבר ביום שאחרי ולהקל על מדיניות הצנע, אבל יש לי אפס אמון במקבלי ההחלטות ובמידת יכולתם או רצונם לחשוב לטווח רחוק כזה, אז אולי קצת חבל על המאמץ.

Read Full Post »

הערה: הרשומה פורסמה לראשונה בבלוג שלי באתר "הארץ"


"בטווח הארוך כולם מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, אך הוא טעה, גם בנוגע למגיפות. אפילו במגיפת "המוות השחור" ששטפה את אסיה ואירופה במאה ה-14 לא כולם מתו. ערים רבות איבדו כמחצית מתושביהן, אבל המחצית השנייה נותרה בחיים, ועבורם ועבור צאצאיהם למגיפה היו השלכות חשובות בטווח הארוך – כפי שבוודאי יהיו למגיפת הקורונה.

השלכות המגיפה השחורה הן בין הדוגמאות המתוארות בספרי החדש "מסע האנושות", שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור, אשר יצא בשבוע שעבר לחנויות (בימים אלו עדיף כמובן להוריד אותו לקינדל). הספר שלנו עוסק בשתי שאלות עיקריות: מדוע רמת החיים של בני האדם נשארה פחות או יותר קבועה לאורך ההיסטוריה עד לפני כמאתיים שנה ואז החלה לנסוק לפתע, ומדוע הנסיקה החלה מוקדם יחסית באזורים מסויימים, וכך הובילה להיווצרות פערי העושר המודרניים. התשובה לשתי השאלות הללו טמונה באופן שבו אירועים מהעבר הרחוק, ביניהם מגפות, השפיעו על גורלם של עמים מאות ולעיתים אפילו אלפי שנים אל העתיד.

בדומה לקורונה, גם מקורה של המגיפה השחורה היה בסין, וגם היא הגיעה לאירופה דרך איטליה בעיקר. התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר את המגמות של אוכלוסיית אנגליה והשכר הממוצע לעובדים בחקלאות במהלך המגפה השחורה.

כפי שניתן לראות, אוכלוסיית אנגליה פחתה בקצב מפחיד במהלך אמצע המאה ה-14. אך בעקבות המחסור בכוח אדם גדל במקביל שכרם של האיכרים ששרדו את המגיפה. השדות, טחנות הקמח והציוד החקלאי לא הושמדו במגיפה, ובגלל הביקוש לעובדים השורדים חוו בדורות הבאים צמיחה מהירה ברמת החיים. צמיחה זו הובילה לגידול בילודה ולירידה בשיעורי התמותה מגורמים כגון קור ורעב. כתוצאה ממגמות אלו, החל מהמאה ה-16 ניתן לראות בתרשים גידול אוכלוסייה מהיר, שלווה גם בירידת שכר, ככל שהיצע העובדים גדל.

מגמות אלו הן דוגמה למלכודת העוני המלתוסיאנית, שבה היה המין האנושי לכוד מאז הופעתו (כמו כל שאר המינים עלי אדמות). במסגרת מלכודת העוני, קדמה טכנולוגית לא שיפרה את רמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהיא הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר. אם פיתחתם טחנת קמח המסוגלת לייצר יותר כיכרות לחם בשנה, בדור הראשון יתכן שרמת חייכם תגדל, אבל בדורות הבאים שיעורי התמותה יפחתו, שיעורי הילודה יגדלו, האוכלוסייה תגדל, ובסופו של דבר מספר כיכרות הלחם פר אדם יחזור לרמתו ההתחלתית, מכיוון שאי אפשר לרצף את הארץ כולה בטחנות קמח. באופן דומה, אירועים שליליים כגון מגפת המוות השחור לא פגעו ברמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהירידה בגודל האוכלוסייה הובילה לעלייה בשכר ובסופו של דבר לגידול אוכלוסייה, כפי שניתן לראות בתרשים. בטווח "הבינוני" (למעלה ממאה שנים…) רמת החיים עלתה, ובטווח הארוך יותר רמת החיים באנגליה חזרה בערך לנקודת ההתחלה.

אך למגיפה השחורה היו השלכות נוספות, ארוכות טווח אפילו יותר. במערב אירופה היא שינתה את שיווי המשקל בין אצילים ובין איכרים, והעניקה יותר כוח פוליטי לאחרונים. המערכת הפיאודלית התערערה באופן משמעותי ובסופו של דבר קרסה. אצולת הקרקעות נחלשה, והחלה עלייתם של הסוחרים, שבהמשך ישנו גם את שיווי המשקל הפוליטי בפרלמנטים של המדינות השונות וישברו רבים מהמונופולים שהחזיקו האצילים. מלבד זאת, המחסור באיכרים בזמן המגיפה עודד את התפתחותן של טכנולוגיות אשר חוסכות בכוח אדם, כגון הסתמכות גבוהה יותר על בעלי חיים ועל מיכון בחקלאות. ישנם המשערים שהמגיפה השחורה הייתה נקודת המפנה שהציתה שורה של תהליכים כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר לפריצתה של המהפכה התעשייתית במערב אירופה.

כמעט חמש מאות שנים לאחר המגיפה השחורה, הכתה מגיפה משמעותית נוספת בעולם. הדיווחים הראשונים על השפעת הספרדית הופיעו בשנת 1918, בתקופה שבה אירופה הייתה עדיין שקועה במלחמת העולם הראשונה. תנועות האוכלוסייה הגדולות במהלך המלחמה והתנאים הקשים שבהם היו שרויים החיילים היו מהגורמים שהפיצו את המגיפה במהירות. בניגוד לקורונה השפעת הספרדית קטלה דווקא אנשים צעירים ובריאים בדרך כלל, וההערכות הן כי כרבע מאוכלוסיית העולם נדבקו בה, וכ-5% מהאנושות מתו ממנה. במקומות רבים נסגרו החנויות, אנשים ניסו להימנע ממגע ככל האפשר ומערכת הבריאות קרסה תחת העומס. אך בגלל המלחמה והמהירות שבה התפשטה המגיפה, התקשורת לא סיקרה אותה בהרחבה, באזורים רבים התושבים כלל לא היו מודעים לקיומה, והשלכותיה נחקרו ביסודיות רק עשורים רבים לאחר מכן.

היסטוריונים מעריכים כי מגפת השפעת הספרדית השפיעה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיא פגעה בעוצמה קשה יחסית בצבאות של גרמניה ואוסטריה. מספר מחקרים אשר בחנו את דור הילדים שנולדו בזמן המגפה, מצאו כי לאורך כל ימי חייהם ילדים אלו סבלו משיעורים גבוהים יותר של נכות, ומרמות השכלה ושכר נמוכות יותר, בהשוואה לדורות שנולדו מעט לפני המגפה או מעט אחריה.

בשלב זה איננו יודעים עוד כיצד ומתי יסתיים משבר הקורונה, אך קשה להאמין שלמשבר חמור כל כך לא יהיו השלכות ארוכות טווח – מעבר לאבטלה, לגירעון הגבוה ולפגיעה בצמיחה הכלכלית בשנה הקרובה. אחת ההשלכות האפשריות היא גידול בשיעור העובדים מהבית גם אחרי שהמגיפה תחלוף, זינוק בשימוש בלימודים מקוונים כתחליף להליכה לאוניברסיטה, וכן התפתחויות טכנולוגיות התומכות במגמות הללו. למשל, למה שישראלי המתגורר בקריית שמונה ומעוניין ללמוד תכנות יסתפק במכללה מקומית, אם הוא יכול ללמוד מהמרצים של אוניברסיטת סטנפורד? אם צעירים רבים יגלו במהלך המשבר את יתרונות הלימוד הווירטואלי, ייתכן שלא תהיה יותר הצדקה לאקדמיה במבנה הנוכחי שלה.

יתכנו גם השלכות שליליות על תהליכי הגלובליזציה, כגון מניעת הגירה וניסיון של מדינות לשמור על יכולת ייצור עצמית של לפחות חלק מהמוצרים הבסיסיים (ניירות טואלט?), באמצעות סובסידיות והגנה על יצרנים מקומיים מתחרות. מהלכי מדיניות כאלו יכולים להוביל לעליות מחירים ולפגיעה בשגשוג הכלכלי. בעידן של מחסור במשאבים ושיעורי אבטלה גבוהים, לא ברור אם פוליטיקאים יוכלו להרשות זאת לעצמם לאורך זמן.

בטווח הארוך יותר, יתכן שהמגיפה תשפיע באופן עמוק יותר על האמונות והערכים שלנו. בספר אני ועודד מראים שלאמונות וערכים ישנה חשיבות רבה עבור צמיחה כלכלית בטווח הארוך. למשל, לפי אחד המחקרים השפעתם של ערכים תרבותיים על רמת החיסכון הלאומי אינה נופלת מהשפעתם של משתנים  מקרו-כלכליים מרכזיים, כגון התוצר לנפש או התפלגות הגילאים באוכלוסייה. במהלך משבר הקורונה גילינו כולנו שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שחשבנו, והאמונות שלנו יתעדכנו בהתאם: בני אדם, פירמות ומדינות יעברו להתנהגות שמרנית יותר, המאופיינת בחיסכון ובבניית כריות ביטחון, ברמת צריכה נמוכה יותר וברמות חוב נמוכות יותר. למגמות אלו יכולות להיות השפעות דרמטיות על המערכת הכלכלית.

אנחנו חיים כיום בתקופה של שינוי משמעותי, שקשה לחזות את תוצאותיו. בטווח הקצר מגיפת הקורונה תפגע ברמת החיים של כולנו, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים דרמטיים אינם משפיעים על האנושות כולה באופן אחיד "לטובה" או "לרעה", אלא מייצרים מנצחים ומפסידים. פערים קטנים שהתקיימו לפני השינוי, הופכים לפערים משמעותיים אחריו. החודשים הקרובים הם הזמן הנכון עבור אנשים פרטיים, פירמות ומדינות לנסות ולחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח, ולוודא שהם לא יקלעו אל קבוצת המפסידים.

Read Full Post »

הערה: המאמר פורסם לראשונה בגלובס


 

יום אחד כולנו נצא החוצה אל השמש. יום אחד ממשלות העולם ידווחו על מספר הולך וקטן של נדבקים, מספר הולך וקטן של נפטרים, ועל ביטול מצב החירום. איננו יודעים עדיין מתי יבוא היום הזה, אבל הוא יבוא. כיצד תיראה מדינת ישראל באותו היום?

בדומה לחלק ניכר ממדינות העולם, ישראל תהיה שקועה בחובות כבדים. שיעור האבטלה יהיה גבוה. ברחובות הערים חנויות רבות יהיו סגורות, למרות שהוסר הסגר, מכיוון שהבעלים פשטו את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חשבונות. הוצאות הבריאות עדיין יהיו גבוהות למדי, מכיוון שלא נוכל לדעת בוודאות שלא יכה בנו גל נוסף של המגיפה. פירמות וענפי תעשייה שעוד לפני משבר הקורונה היו במצב רעוע לא יהיו מסוגלים להשתקם, אחרים יאבקו כדי להחזיר את הלקוחות והספקים. אך עומק הפגיעה עשוי להיות שונה ממדינה למדינה.

חישבו למשל על שני מפעלי רהיטים הנמצאים בשתי מדינות דומות, מדינה א' ומדינה ב', שלפני מגיפת הקורונה חילקו ביניהם את השוק העולמי באופן שווה – נתח שוק של 50% לכל מפעל. במהלך המגיפה שתי המדינות נפגעות במידה שווה, שתיהן מחליטות על סגר מוחלט של הכלכלה, ושני המפעלים נסגרים. מדינה א' מעבירה חבילת עזרה משמעותית למגזר העסקי, שכוללת דחיית תשלומי מסים, הנחות בארנונה, ערבות ממשלתית להלוואות וכדומה. מדינה ב' מעבירה גם היא חבילת עזרה דומה למגזר העסקי, אך היא מלווה אותה בקיצוץ משמעותי בשכר במגזר הציבורי ובמכירת חברות ממשלתיות, מה שמאפשר חבילה נדיבה יותר למגזר העסקי וגידול נמוך יותר בחוב.

כאשר מגיע היום ושתי המדינות מתאוששות מהמגיפה, מדינה א' תהיה שקועה בחובות עמוקים הרבה יותר מאשר מדינה ב'. עכשיו הגיע הזמן להתחיל להוריד את החובות, אבל יהיה קשה מבחינה פוליטית לקצץ את הוצאות הממשלה בשלב ההתאוששות. לכן מדינה א' תאלץ לשמור על מסים גבוהים יותר מאלו שהיו בעבר ולבטל את חבילת ההטבות למגזר העסקי מוקדם יחסית. בעלי מפעל הרהיטים שבמדינה א' יגלו שבתנאי המיסוי החדשים משתלם להם להעסיק רק חלק מהעובדים שעבדו במפעל לפני המשבר, ותפוקת המפעל תהיה נמוכה. האבטלה במדינה א' תישאר גבוהה, תקבולי המסים יהיו נמוכים, והיא תתקשה להתאושש.

לעומת זאת, מדינה ב' תהיה מסוגלת לשמור על מסים נמוכים יחסית, מכיוון שהיא כבר ביצעה את הקיצוץ במגזר הציבורי. מפעל הרהיטים שבמדינה ב' ישכור במהרה את כל העובדים שהוצאו לחל"ת במהלך המשבר ויחזור לייצר. בעלי המפעל יגלו לשמחתם שישנו ביקוש גבוה לרהיטים, תודות ללקוחות שדחו הזמנות בתקופת המגיפה, וכן שהמתחרה שלהם ממדינה א' עדיין נמצא בקשיים ולא מסוגל לספק את הביקושים. כדי לתפוס את נתח השוק הם יציעו שכר גבוה במטרה למשוך עובדים נוספים, ויבצעו השקעות בהרחבת המפעל שישפיעו גם על הספקים שלהם ויתניעו צמיחה מהירה. בזכות הגידול המשמעותי בתקבולי המסים, מדינה ב' תחזיר את המגזר הציבורי לפעילות מלאה תוך כדי הפחתת רמת החוב, בזמן שבמדינה א' הפוליטיקאים יתקשו לייצב את המערכת. כך ייווצר פער משמעותי בין שתי מדינות שהיו זהות לגמרי לפני משבר הקורונה.

על מנת להיראות כמו מדינה ב' ולא כמו מדינה א', קובעי המדיניות בישראל חייבים לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי, על המדיניות שנדרשת על מנת שהמשק יוכל לזנק בחזרה ובמהירות. לשם כך נדרש לשתף באופן עמוק את המגזר הציבורי בנשיאת נטל המלחמה במגיפה, וכן לחשוב על צעדים נוספים שיתמכו בצמיחה ביום שאחרי, כגון פישוט מערכות המס, הפחתת הנטל הביורוקרטי והפחתת מחסומי סחר. מלבד זאת, חשוב שלא לבזבז כרגע משאבים שעשויים להידרש להצלת חיים בהמשך.

משברים חמורים עשויים להוות נקודת מפנה, המשנה את מאזן הכוחות בשווקים שונים. המדיניות הכלכלית שנקבעת כרגע, תחת לחץ, תשפיע יותר ממדיניות שנקבעת בתקופות רגילות. האם מקבלי ההחלטות בישראל יהיו מסוגלים לבחור בדרך הנכונה?

Read Full Post »

"לא רציתי לחיות בזמנים מעניינים", כתב אחד מעמיתי לעבודה לאחרונה. אף אחד מאיתנו לא רצה. אבל קרה המקרה, ודווקא על כתפי הדור שלנו נופלת המעמסה של התמודדות עם הזמנים המעניינים האלו. איננו יודעים עוד עד כמה חמור יהיה המשבר, אבל הסימנים אינם מעודדים. מדינות לא יהיו מוכנות לתת לשיעור ניכר מאזרחיהן למות במחלה, וכדי למנוע זאת ידרשו משאבים – משאבים עבור מערכת הבריאות, משאבים על מנת להתמודד עם האבטלה והפגיעה הכלכלית מהסגר והבידוד, משאבים על מנת לייבא מוצרים חיוניים. המון משאבים. המילה "משאבים" לא מייצגת רק כסף במובן הישיר והפשטני: הממשלה למעשה גייסה חלק ניכר מהאוכלוסייה על מנת להילחם במגיפה באמצעות השארתם בבית בבידוד, בדומה לגיוס מילואים המוני על מנת להתמודד עם מלחמה.

כפי שלומדים בשיעור הראשון בפקולטות לכלכלה, המשאבים הם תמיד במחסור ביחס לצרכים. למרות הרושם שפוליטיקאים מסוימים מנסים ליצור, לממשלה אין עצי כסף נסתרים, וכל מקורותיה מגיעים ממשלמי המיסים. אבל בתקופה כזו המחסור במשאבים יהיה חמור ובולט עוד יותר. על כן, השאלה המרכזית המרחפת מעל המדיניות הכלכלית כרגע היא כיצד נחלק את המשאבים.

ישנם שלוש קבוצות של ישראלים שיכולות לשאת בנטל משבר הקורונה. הקבוצה הראשונה היא "פשוטי העם" – עצמאיים ושכירים בפירמות שונות, אשר נושאים בנטל באמצעות תשלום מיסים, חלקם כבר הוצאו לחל"ת או סגרו את העסקים, ורבים נוספים מהם עלולים עוד לאבד את עבודתם אם המשבר יתמשך. הקבוצה השנייה היא "מעמד הקביעות", והיא כוללת גברים ונשים שהכנסתם מובטחת ואיננה תלויה בתנאים הכלכליים, כגון בעלי הקביעות המוגנים במסגרת הוועדים הגדולים ומקבלי הפנסיה התקציבית. קבוצה זו נושאת בנטל רק באמצעות תשלום מיסים, והם לא צפויים לאבד את עבודתם. הקבוצה השלישית היא "עובדי העתיד", אשר יגיעו לשוק העבודה בעוד שנים רבות, אך אנחנו יכולים להיעזר בהם כבר עכשיו באמצעות הגדלת חובות המדינה שהם יצטרכו להחזיר.

כפי שמים מתנקזים במורד ההר בנתיב המהיר ביותר שמכתיב להם כוח הכבידה, כך גם מדיניות כלכלית נוטה להתנקז בנתיב הקל ביותר עבור הפוליטיקאים, כפי שמכתיבות להן קבוצות האינטרס החזקות. על כן, באופן טבעי, עיקר הנטל של משברים נופל על פשוטי העם ועל עובדי העתיד. אך הנתיב הקל אינו בהכרח הנתיב הנכון.

הבעיה עם העברת הנטל לעובדי העתיד היא שתודות לשר האוצר משה כחלון, הגירעון בישראל היה גבוה עוד לפני המשבר. החובות היו עתידים לגדול ממילא, גם בלי הקורונה. עובדי העתיד כבר נושאים בנטל כבד למדי. יש המתנחמים בכך שהחוב עמד על כ-60% מהתוצר בישראל ערב המשבר, מספר נמוך לכאורה, אך זו טעות. החובות יצמחו במהירות רבה בקרוב, מכיוון שתקבולי המיסים יפגעו מהמשבר. ישנן מדינות מפותחות רבות עם רמת חוב נמוכה הרבה יותר מישראל, כגון אוסטרליה, נורווגיה, דנמרק, שוודיה, דרום קוריאה, טיוואן ושוויץ. אין שום סיבה שנשאף לממוצע בנושא זה, ולמעשה יש סיבה טובה לשאוף להיות הרבה מתחת לממוצע מבחינת גודל החובות: מצבה הביטחוני של ישראל מורכב, והסיכוי למלחמה שתדרוש גידול מהיר בחוב הוא גבוה משמעותית מאשר בשאר המדינות. מגיפת הקורונה תחלוף בסופו של דבר, אך הסיכוי למלחמה יישאר, ואנחנו זקוקים למשאבים של עובדי העתיד על מנת להתמודד עמו.

זה משאיר את פשוטי העם לבדם במערכה, נושאים גם בנטל הפיטורים וגם בנטל המיסים. אך גם ההסתמכות עליהם בעייתית, מכיוון שהם אלו שמממנים את פעילות הממשלה. אם עסקים יקרסו והאבטלה תגדל, העלאת נטל המיסים לא תעזור מכיוון שלא יהיה מי שישלם את המיסים הללו. אי אפשר לעזור לעסקים באופן משמעותי, למשל באמצעות הטבת מס המונית, מכיוון שאז לא ישארו לממשלה מקורות למאבק נגד הנגיף. פשוטי העם לא יכולים גם לממן את המלחמה בקורונה וגם את דמי האבטלה והסובסידיות לעצמם, בטח שלא כשהם מובטלים.

ישנה דרך אחרת. ממשלה אמיצה יכולה לדרוש גם מבני האצולה של מעמד הקביעות לשאת בחלק משמעותי יותר מהנטל, באמצעות הפחתת שעות עבודה ושכר בהתאם במגזר הציבורי, ואולי אף קיצוץ זמני בפנסיות התקציביות. מהלך משמעותי בכיוון הזה יאפשר לשחרר כמות משמעותית של משאבים לטובת מערכות הבריאות והרווחה, ויאפשר לעזור לעצמאיים באמצעות דחיית תשלומי מס.

מדיניות אשר מחלקת את הנטל באופן שווה תהיה לא רק הוגנת יותר, אלא גם יעילה יותר מבחינה כלכלית. מדיניות צנע המתבטאת במיסוי גבוה יותר וקיצוץ הוצאות ממשלה על נושאים כגון הקמת תשתיות ותשלומים לספקים פוגעת בפעילות הכלכלית ובתמריצים להשקיע ולעבוד, בעוד שהפחתת שכר ושעות עבודה במגזר הציבורי, שחלק ניכר ממנו ממילא לא נדרש בתקופה הקרובה, איננה פוגעת בכך. העברת חלק מהנטל למגזר הציבורי תמנע את הסחרור אל התחתית, של מדיניות צנע הפוגעת בתקבולי המיסים ומחייבת צנע חריף עוד יותר.

מאבק כנגד מעמד הקביעות אינו פשוט מבחינה פוליטית. ההסתדרות כבר מנהלת בכל העוצמה מאבק נגדי, במטרה למנוע את הפגיעה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם בזמני משבר, חלק ניכר מהפוליטיקאים בישראל ובמדינות אחרות נוטים להעדיף שיקולים פוליטיים קצרי טווח על פני פעולה אמיצה ואחראית, לפחות עד שהמשבר מגיע לשלב שבו אין שום ברירה אחרת. אך בכל אחד מהמשברים שחוותה המדינה התקיימו בישראל גם מנהיגים שהתאפיינו באחריות, בדאגה אמיתית לשלום הציבור ובחזון ארוך טווח, והיו מסוגלים לעמוד בפני הלחצים ולעשות את הדבר הנכון. על מקבלי ההחלטות כיום לשאול את עצמם כיצד הם מעוניינים שההיסטוריה תזכור אותם.

Read Full Post »

אמל"ק / השורה התחתונה

ניתוח אשכולות המבוסס על אלגוריתם DBSCAN ועל שישה משתנים המציינים מימדי פיתוח שונים – יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות – מעלה כי ישראל מעולם לא הייתה דומה למדינות מתפתחות, אך נכללת בקבוצת מדינות המערב רק מאזור שנות השמונים.

 

הקדמה

בספרו על כלכלת ישראל כותב הכלכלן יוסף זעירא כי "תוך 50 שנים, משנת 1922 ועד 1972, הגיעה ישראל ממעמד של מדינת עולם שלישי למעמד של מדינה מפותחת" (עמוד 66). הטענה שלפיה מדינת ישראל הפכה ממדינה מתפתחת למדינה מערבית נפוצה בחוגים רבים, אך ניתוח כלכלי של היישוב היהודי עוד מהתקופה שלפני קום המדינה מעלה כי היישוב תמיד היה בעל מאפיינים מערביים.

בשנת 1947 כ-41% מהתוצר במגזר היהודי הגיע מתעשייה – שיעור דומה למדינות מפותחות וגבוה בהרבה מהשיעור במגזר הערבי, למרות המיקוד של התנועה הציונית בחקלאות. סקרים מתקופת המנדט מעלים כי שיעור האוריינות בקרב הגברים היהודים בשנת 1931 עמד על 93.4%, ובקרב הנשים על 78.7%. שיעור האוריינות בארצות הברית, ככל הנראה המדינה המשכילה בעולם בתקופה זו, עמד בשנת 1930 על 96%, ובעולם כולו שיעור האוריינות בשנה זו מוערך בכ-33%. נתונים על שנות ההשכלה של יהודי ארץ ישראל מרשימים עוד יותר: בשנת 1948, לפני העלייה ההמונית, כמעט 10% מהגברים בישראל היו בעלי השכלה גבוהה מלאה, וכ-29% סיימו בית ספר תיכון. בהשוואה לכך, בארצות הברית עמד שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה על 6.7% ושיעור מסיימי התיכון על 22%, ובמדינות אירופה ובקנדה השיעורים היו נמוכים יותר. גם נתונים על רמת הבריאות, כגון תמותת תינוקות ותוחלת חיים, מציבים את יהודי ארץ ישראל במקום קרוב יותר למדינות מפותחות מאשר למדינות מתפתחות [1]. התרשים הבא מציג את התוצר לנפש בישראל בהשוואה בינלאומית בשנת 1950, לפי נתוני פרויקט Maddison.

ניתן לראות כי מדינת ישראל נמצאת אי שם באמצע בין המדינות המפותחות ובין המדינות המתפתחות, בניגוד למשל ליפן, טיוואן ודרום קוריאה, אשר נמצאות באופן מובהק בתוך קבוצת המדינות המתפתחות.

אז האם ישראל הייתה מדינה מערבית מלכתחילה?

במסגרת עבודתי על ספר העוסק בהיסטוריה הכלכלית של ישראל, החלטתי לחקור את השאלה הזו יותר לעומק. כמובן, התשובה לשאלה תלויה בהגדרה של "מדינה מערבית", "מדינה מפותחת" או "מדינת עולם שלישי". אם נשתמש בהגדרה פשטנית, רק לפי התוצר לנפש, נמצא שמדינות כגון קטאר או ערב הסעודית שייכות כיום למועדון המדינות המפותחות, וכפי שניתן לראות בתרשים שלעיל גם וונצואלה בשנת 1950. אך רוב האנשים מקשרים את המונח "מדינה מערבית" לא רק להכנסה אלא לגורמים רבים נוספים, ביניהם רמת הבריאות, ההשכלה, התשתיות ועוד. ישנן מדינות רבות שהן יוצאות דופן באחד המאפיינים הללו, אך לא ייחשבו בתור מדינות מערביות בעינינו. למשל, רמת ההשכלה של תושבי ברית המועצות היא גבוהה יחסית, אבל רמת ההכנסות שלהם היא נמוכה.

ניתן לפתח הגדרה פורמאלית לרמות סף של תוצר לנפש, השכלה, בריאות ועוד, שתופסת בדיוק את כל המדינות שהיינו משייכים לקבוצת המדינות המערביות, אבל זה יהיה מעט לא הוגן, כי אנחנו יכולים לשחק עם ההגדרות כדי לכלול או לא לכלול את ישראל באשכול המדינות המערביות. אנחנו בעצם מניחים את התוצאה. אפשרות טובה יותר היא לתת לנתונים להגדיר את האשכולות באופן "אוטומטי" – להשתמש בניתוח אשכולות (clustering) אשר מסווג מדינות לאשכולות שונות בתקופות שונות, ולראות כיצד הוא יסווג את ישראל. המטרה היא לתת לנתונים "לדבר" באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן.

ניתן להוריד את בסיס הנתונים המלא ואת הקוד (בפיית'ון) ששימש עבור הניתוחים השונים כאן.

 

הנתונים

לאחר חיפושים רבים גיבשתי רשימה של שישה משתנים אשר קיימים עבור מדינות רבות בעולם, ביניהן ישראל, לפחות משנת 1960. ששת המשתנים נבחרו במטרה לבחון מימדים שונים של פיתוח או "מערביות", ולא להתמקד רק בתוצר לנפש. אלו הם המשתנים:

  1. תוצר ריאלי לנפש – נלקח כאמור מבסיס הנתונים של פרויקט Maddison. התוצר הוא הערך הכספי של סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במהלך שנה, והתוצר לנפש מתאר את יכולת הייצור ואת ההכנסות של תושבי המדינה. בנוסף לכך, ישנו שקלול לרמת המחירים השונה בכל מדינה. בתור מדד לרמת חיים התוצר לנפש סובל ממספר חסרונות, כגון אי התחשבות בכריית משאבי טבע מתכלים, בייצור עצמי (כמו חלק ניכר מהתוצר במדינות מתפתחות), בזמן פנוי ועוד (ראו רשומה ישנה שלי בנושא, כאן).
  2. פריון ילודה – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מתקשר גם למאפיינים דמוגרפיים כגון הזדקנות האוכלוסייה, וכן למגמות תרבותיות וטכנולוגיות כגון הביקוש להון אנושי (דרך פשרת הכמות-איכות), מעמד הנשים בשוק העבודה ובמשפחה, שיעור העוני היחסי ועוד.
  3. מספר מנויי טלפון למאה נפשות – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מסמן את יכולת החדירה של טכנולוגיות חדשות למשק, שתלויה בגורמים כגון רמת התחרותיות, פתיחות למסחר, יעילות חברות ממשלתיות ועוד. כמובן, משתנה זה הוא פחות רלוונטי החל משנות התשעים המאוחרות, ולכן יתכן שהוא מעט בעייתי, אבל ממילא עיקר השינויים במעמדה של ישראל הם בשנים המוקדמות. אפשר עקרונית להחליף אותו במשתנה אחר עבור השנים היותר מאוחרות, אם כי לפי התוצאות ככל הנראה לא תהיה לכך השפעה על מסקנות הניתוח בנוגע למיקומה של ישראל.
  4. שיעור עיור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. שיעורי העיור משמשים במחקרים היסטוריים על התפתחות כלכלית באלפי השנים האחרונות, והם יכולים לאפשר לנו להתגבר על החסרונות של התוצר לנפש עבור מדידת רמת ההתפתחות של מדינות עניות יחסית. הם מתקשרים לשלל מגמות טכנולוגיות ותעשייתיות שנלוות לתהליך הפיתוח הכלכלי.
  5. מדד הון אנושי – נלקח מבסיס הנתונים Penn world tables. המדד מחושב על פי משתנים כגון שנות ההשכלה הממוצעות והתשואה להשכלה. ההון האנושי נחשב לגורם מרכזי עבור התפתחות כלכלית החל מאמצע המאה ה-19, וניתן לזהות באמצעותו מגמות שהתוצר לנפש לא תמיד תופס.
  6. שיעור הפרטים אשר הגיעו לגיל 65 בכל דור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מדד המתקשר לרמת הבריאות של האוכלוסייה. לא הצלחתי למצוא את המשתנים המקובלים בתחום – תוחלת חיים ותמותת תינוקות – עבור מספיק מדינות כבר ב-1960, אבל המדד הזה הוא תחליף לא רע עבורם, ונוגע למימד הבריאותי של איכות החיים, שהמדדים האחרים אינם תופסים.

המשתנים שלנו תופסים יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית של משקי בית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות. כל אחד מששת המשתנים האלו לבדו עשוי להיות בעייתי מסיבות כאלו או אחרות, עבור מדינות כאלו או אחרות, אך השילוב ביניהם יאפשר לאלגוריתם להגיע להגדרה התואמת את התפיסה האינטואיטיבית של "מדינה מערבית" שיש לרובנו בראש. כל המשתנים האחרים שמצאתי שקיימים עבור למעלה מ-50 מדינות כבר בשנת 1960 הם או דומים מאוד לאחד מששת המשתנים שכללתי, או שאינם קשורים להתפתחות כלכלית. על מנת שהאשכולות של המדינות לא ישתנו במהלך השנים כתוצאה ממשתנים חדשים או מדינות חדשות, כל הניתוח מבוצע רק על ששת המשתנים האלו ועל 66 מדינות שיש לגביהן נתונים לכל השנים.

 

ניתוח תיאורי

התרשים הבא מתאר את הקורלציות בין ששת המשתנים, עבור כל המדינות וכל השנים:

כפי שניתן לראות, ישנה קורלציה חיובית בין כל המשתנים מלבד ילודה, וקורלציה שלילית של כולם עם שיעור הילודה. אך מרבית הקורלציות אינן גבוהות במיוחד, כך שניתן לטעון שהמשתנים האלו כן תופסים מימדים שונים של פיתוח כלכלי ורמת חיים, ואינם לגמרי חופפים.

סדרת התרשימים הבאים מתארת את מדינת ישראל אל מול מספר מדינות אחדות שקיימות בנתונים לאורך כל השנים. ניסיתי להתמקד בבחירת מדינות מעניינות וחשובות יחסית שייצגו אזורים שונים בעולם.

 

ניתן לראות כי עבור שיעורי העיור, רמת ההון האנושי והבריאות ישראל הייתה דומה למדינות מפותחות עוד מתחילת הדרך, בעוד שעבור התוצר לנפש וחדירתם של הטלפונים היא הייתה נמוכה יחסית, אם כי עדיין מעל מדינות מתפתחות. מבחינת המגמות של שיעור הילודה ישראל מאוד יוצאת דופן גם ביחס למדינות מפותחות וגם ביחס למדינות מתפתחות, כידוע. ניתן לראות בתרשימים מגמות מעניינות רבות נוספות, כגון העלייה של אירלנד וסינגפור והירידה במנויי הטלפונים בשנים האחרונות, וכן נראה כי שיעור הצמיחה של התוצר לנפש בישראל בעשורים הראשונים לקום המדינה לא היה יוצא דופן כפי שלפעמים מנסים לטעון.

תרשימים אלו יכולים לספק תשובה מסויימת לשאלה שבכותרת הרשומה: מבחינת הון אנושי ובריאות מדינת ישראל הייתה "מערבית" ככל הנראה מיומה הראשון, ומבחינת תוצר לנפש וחדירה של טכנולוגיות היא הייתה ונשארה בקבוצת המדינות המערביות "הנמוכות" יחסית. אך ניתוח אשכולות יכול לענות על השאלה הזו טוב יותר. ראשית, משום שניתוח אשכולות מתחשב בו זמנית בכל המשתנים, ולא רק בחלק מהם, נבנה על פי היכולת של המשתנים להבדיל בין קבוצות מדינות, ומספק לנו תשובה אחת ברורה. ושנית, משום שתרשימים פשוטים דורשים ממני לבחור באופן אקטיבי מדינות ייחוס מעטות, או לחילופין לבחון ממוצעים של קבוצות מדינות, כגון ממוצע מדינות מערב אירופה, מזרח אירופה, אסיה וכדומה, ואז אני נדרש להגדיר בעצמי את קבוצות המדינות במקום לתת לנתונים להגדיר אותם.

 

ניתוח אשכולות (clustering) והאלגוריתם DBSCAN

ניתוח אשכולות מאפשר לחוקרים להבחין בתת-קבוצות מעניינות בתוך קבוצה גדולה של תצפיות, על פי מגוון רחב של משתנים. יש לו חשיבות עבור יישומים פרקטיים רבים. למשל, הוא מאפשר לתוכנות לעבור על מאגר של תמונות ולסווג אותן באופן אוטומטי לתמונות של חפצים או בעלי חיים שונים, או לגלות שאנשים שמגיעים לסופרמרקט כדי לקנות לחם בדרך כלל גם רוצים חלב, ולכן כדאי לסדר את המדפים בהתאם.

ישנם אלגוריתמים רבים לניתוח אשכולות, המתאימים למשימות שונות. לצורך מענה על השאלה שבכותרת הרשומה, בחרתי באלגוריתם הנקרא DBSCAN, או בשמו המלא והמרשים:

Density-based spatial clustering of applications with noise

אלגוריתם זה פותח בשנת 1996, והוא אחד הנפוצים ביותר בספרות המחקרית. האלגוריתם סורק את מרחב הנתונים (מרחב שש-מימדי במקרה שלנו, מכיוון שיש שישה משתנים), מנסה למצוא בו "עננים צפופים" שבהם נמצאות תצפיות (מדינות) רבות, ואז מסווג אותן לקבוצות לפי שני פרמטרים שהמשתמש קובע מראש. שני הפרמטרים האלו משפיעים על הגודל של אותם עננים שש-מימדיים. כדי לקצר אני לא אפרט כאן מהי בדיוק משמעות הפרמטרים; בערך בוויקיפדיה על האלגוריתם ניתן לקרוא על הנושא באופן יותר מפורט ולראות דוגמאות לפעולתו.

לאלגוריתם DBSCAN ישנם שני יתרונות על אלגוריתמים אחרים המשמשים לניתוח אשכולות, מבחינת שאלת המחקר הספציפית שבה אנחנו עוסקים:

  1. המשתמש אמנם בוחר מראש את שני הפרמטרים שהזכרתי, אבל בניגוד לאלגוריתמים אחרים (כגון k-means) הוא לא בוחר מראש כמה קבוצות יהיו. אני לא רוצה להחליט מראש שכל מדינות העולם מתחלקות דווקא ל-2 קבוצות, מדינות מפותחות ומדינות לא מפותחות, אני רוצה שמספר הקבוצות ינבע עד כמה שאפשר מהנתונים (למרות שגם הפרמטרים שאני בוחר משפיעים עליו). יתכן שבתקופות מסויימות האלגוריתם יחליט לחלק את מדינות העולם ל-2 קבוצות, ובתקופות אחרות ל-3 או 4 קבוצות.
  2. בניגוד לאלגוריתמים אחרים, DBSCAN מאפשר להגדיר תצפיות שהן רחוקות יחסית מכל אותם עננים צפופים בתור "רעש". בהקשר שלנו, המשמעות של "רעש" תהיה מדינות יוצאות דופן שלא שייכות באופן מובהק לשום אשכול. כך אני יכול להגיע למסקנה שבתקופות מסויימות מדינת ישראל לא הייתה לא בקבוצת המדינות המתפתחות ולא בקבוצת המדינות המפותחות, ובחירת האשכולות לא מושפעת ממדינות מאוד יוצאות דופן כגון נסיכויות המפרץ הפרסי, שוויץ ונורבגיה, שפגעו באלגוריתמים אחרים שניסיתי.

כדי להפעיל את האלגוריתם עלינו לתקנן את ששת המשתנים, כך שהטווח המספרי של כולם יהיה דומה. את הניתוח נעשה בנפרד עבור הממוצעים של המדינות בכל עשור. כדי לראות את התוצאות באופן נוח, עלינו להשתמש באלגוריתם נוסף.

 

תוצאות הניתוח: תרשימי PCA

PCA , או בשמו המלא "Principal component analysis", הוא אלגוריתם שמאפשר לקחת מרחב נתונים רב מימדי, כמו המרחב השש-מימדי שלנו, ולרדד אותו למספר נמוך יותר של מימדים, למשל רק שני מימדים. האלגוריתם מייצר מששת המשתנים שתיארתי קודם שני משתנים סינתטיים "מאונכים אחד לשני", שכל אחד מהם הוא קומבינציה כלשהי של ששת המשתנים המקוריים, והם בנויים כך שהם מתארים בצורה הטובה ביותר את השונות שישנה בנתונים המקוריים. להרחבה ופרטים נוספים ניתן לקרוא כאן. הנקודה היא שעכשיו אפשר לצייר את כל המדינות על שני צירים, שכל אחד מהם משקלל את ששת המשתנים המקוריים בצורה אחרת, ולראות את האשכולות באופן נוח, בגלל שהצירים נבנו על ידי האלגוריתם במטרה להבליט את השונות בין המדינות.

אפשר להפעיל את אלגוריתם ה-PCA בנפרד על הנתונים של כל תקופה, אבל קל יותר לראות את המגמות אם שומרים על עקביות לאורך כל השנים, ולכן בניתי את שני משתני ה-PCA רק לפי הנתונים על העשור הראשון, שנות השישים. המספרים שעל הצירים הם המשתנים הסינתטיים, אין להם משמעות של ממש ולכן הורדתי אותם מהתרשימים. גם הצירים עצמם ואיך הם נבנו לא נורא מעניינים לצורך העניין. כל מה שחשוב זה אילו מדינות קרובות האחת לשנייה. ניתן לחשוב על התרשימים הבאים כעל מן "מפה" של העולם המתארת את המדינות לפי קרבתן אחת לשנייה במרחב השש-מימדי של המשתנים שבחרנו.

כל עיגול בתרשימים מתאר מדינה, וצבעי העיגולים מתארים את החלוקה של האלגוריתם DBSCAN לאשכולות השונים (האשכולות נבנו על פי ששת המשתנים המקוריים, ולא על פי שני המשתנים הסינתטיים שה-PCA יצר, ולכן הם לא תמיד תואמים את הקבוצות והמרחקים שניתן לראות בתרשימים). בכל התרשימים מדינות המסווגות כ"רעש" מופיעות באפור, וישראל מוקפת בעיגול תכלת. ניתן ללחוץ על התמונות כדי לראות את התרשימים בגודל מלא.

בשנות השישים ישראל מסווגת בתור רעש (צבע אפור), אך ניתן לראות שכך גם מדינות מערביות רבות אחרות. רק המדינות המערביות המופיעות בצבע ירוק הן כאלו שסווגו לקבוצה אחת על ידי האלגוריתם. המרחקים בין המדינות המערביות פשוט גדולים מדי, ולכן רק חלקן סווגו על ידי האלגוריתם בתוך אשכול. מלבד האשכול הירוק, האלגוריתם יצר עוד שני אשכולות של מדינות מתפתחות, שניתן לראות בצבעים כחול וצהוב. למרות שהיא מסווגת בתור רעש, ניתן לראות שכבר אז ישראל הייתה קרובה למדינות המערב יותר מאשר למדינות המתפתחות.

בשנות השבעים ישראל עדיין מסווגת בתור רעש, אך ניתן לראות שמדינות המערב התקרבו האחת לשנייה, ופחות מהן מסווגות בתור רעש. מהצד השני מסתמנת קבוצה די ברורה של מדינות מתפתחות בצבע צהוב.

בשנות השמונים ישראל מצטרפת לקבוצת מדינות המערב. סינגפור, נורבגיה ושוויץ מסווגות כרעש, וכך גם מדינות הנמצאות בין קבוצת המדינות המפותחות ובין קבוצת המדינות המתפתחות, כגון פורטוגל, ארגנטינה וצ'ילה.

בשנות התשעים ישראל עדיין בתוך קבוצת מדינות המערב. ניתן לראות התכנסות למאפיינים דומים במדינות המערב, בזמן שהמדינות המתפתחות נחלקות לשתי קבוצות. נורבגיה הייתה ונשארה רעש.

בשנות האלפיים ישראל עדיין בקבוצת מדינות המערב, שהתקרבו עוד יותר האחת לשנייה. אירלנד בולטת בתור מדינה יוצאת דופן, ונראה שישנה שונות משמעותית בין המדינות המתפתחות, שרבות מהן מסווגות בתור רעש.

 

נושאים נוספים

התוצאות האלו תלויות במידה מסויימת בפרמטרים שאני בוחר עבור אלגוריתם DBSCAN. אם הרשומה הזו הייתה מאמר מדעי השלב הבא היה ניתוח רגישות, שמדגים את השפעת הפרמטרים, אך אני אחסוך מכם את החלקים הפחות מעניינים. בגדול הפרמטרים של האלגוריתם נעים מערכים "גדולים מדי" המובילים לסיווג של כמעט כל המדינות במדגם באותו אשכול לאורך כל השנים, ועד ערכים "קטנים מדי" המובילים לסיווג מרבית המדינות כרעש במהלך מרבית השנים. עבור ערכי אמצע, שאינם גדולים או קטנים מדי, התוצאות דומות לאלו שהראיתי כאן. אם ישנה קבוצה מובהקת של מדינות מערביות, ישראל מצטרפת אליה רק בשנות השמונים. ההבדל המשמעותי היחיד: עבור ערכי פרמטרים מסויימים ישראל היא לא רעש בשנות השישים והשבעים, אלא שייכת לקבוצה של מדינות מערביות עניות יחסית, כגון סינגפור, קפריסין וצ'ילה.

ניתוח של המשקולות שאלגוריתם ה-PCA העניק לששת המשתנים, בניסיון לרדד אותם לשני מימדים המסבירים את השונות בין המדינות, לא מעלה תוצאות מעניינות – המשקולות דומים עבור כל ששת המשתנים. כמובן שישנם דברים רבים נוספים שניתן לעשות: אלגוריתמים אחרים במקום DBSCAN, ניתוח אשכולות עם חלק מששת המשתנים, הוספת משתנים ומדינות בשנים המאוחרות (החל משנות השמונים אפשר להשתמש בעשרות משתנים ולמעלה ממאה מדינות) ועוד. יתכן שבעתיד אחקור את הכיוונים האלו לעומק, בינתיים הקוראים המעוניינים בכך יכולים להוריד את הנתונים והקוד ולנסות.

 

סיכום

התוצאות תואמות במידה מפתיעה את התזה המקובלת במחקר על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, לפיה מדינת ישראל "הפכה למדינה מערבית" רק בעקבות תכנית הייצוב של 1985. חשוב להזכיר שתכנית הייצוב טיפלה בבעיות כגון האינפלציה הגבוהה והמחסור במטבע חוץ, שני משתנים שאינם נמצאים בקבוצת ששת המשתנים שבחרתי כאן (לא היו נתונים על מספיק מדינות). כלומר, מעניין לראות ששישה משתנים שרק אחד מהם (התוצר לנפש) קשור באופן עקיף למדי לתכנית הייצוב ולרפורמות שבאו בעקבותיה, מעלים תמונה שכזו.

מצד שני, הניתוח שהוצג כאן מעלה כי גם בלי קשר לתהליכים שהתרחשו בישראל, קבוצת המדינות המערביות לא היוותה אשכול מוגדר במיוחד בשנים המוקדמות, והמדינות המרכיבות אותה הפכו לדומות יותר אחת לשנייה לאורך השנים. ניתן לראות מספר מדינות אחרות שעברו תהליך דומה לישראל. למשל, סינגפור מוגדרת כרעש עד שנות השמונים, ונכנסת לקבוצת המדינות המערביות בשנות התשעים. פורטוגל מוגדרת כרעש בשנות השישים, כמדינה מתפתחת בשנות השבעים, חוזרת להיות רעש בשנות השמונים והתשעים, ורק בשנות האלפיים נכנסת לקבוצת המדינות המערביות. אנחנו יודעים שרבות ממדינות המערב עברו רפורמות דומות לתכנית הייצוב הישראלית בערך באותו הזמן, ביניהן המדינות הנורדיות שנקלעו למשברים כלכליים בתחילת שנות התשעים. כלומר, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאן זה תופעה כללית של ניסיון של מדינות המערב להתקרב האחת לשנייה, להתקרב ל-best practice של מדיניות כלכלית באמצעות רפורמות שונות, שבסופו של דבר הפכו את המערב לאשכול מוגדר, כאשר תכנית הייצוב הישראלית והרפורמות שבאו בעקבותיה היו רק חלק מהסיפור.

ניתוח עבור שנים ספציפיות מעלה כי בשנים האחרונות ישראל חוזרת להיות מוגדרת בתור רעש, ככל הנראה בגלל שיעור הילודה הגבוה. האם שיעור ילודה גבוהה הוא טוב? רע? כיצד הוא משפיע על תוצר לנפש והשקעה בהון אנושי? זה לא המקום לעסוק בשאלות החשובות הללו, ואולי בעתיד אקדיש לנושא רשומה נפרדת. לצערנו, העתיד אינו חקוק בסלע, ובהחלט יתכן שעקב תהליכים דמוגרפיים ואחרים ישראל תצא בסופו של דבר בקביעות מקבוצת המדינות המערביות, ואולי אף תצטרף אל קבוצת המדינות המתפתחות או אל קבוצת ביניים כלשהי. ויתכן שלא. הכל תלוי בנו.

 

————————————————

 

[1] הנתונים מבוססים על המקורות הבאים:

  1. Mills, Census of Palestine, Government of Palestine, 1933, Vol. I: Report, p. 215, Subsidiary Table No. I

Easterlin, R. A. (1961). Israel's development: past accomplishments and future problems. The Quarterly Journal of Economics, 63-86.

Halevi, Nadav and Ruth Klinov-Malul, The Economic Development of Israel. New York: Praeger, 1968

נתונים על תמותת תינוקות בישראל מלפני כמאה שנים ניתן למצוא בדו"ח הופ-סימסון:

https://www.jewishvirtuallibrary.org/hope-simpson-report

 

 

 

Read Full Post »

השביתות ברכבות בשבועות האחרונים, חגיגות ה-1 במאי והאירועים בוונצואלה העלו שוב לסדר היום הציבורי את הדיון על פעילותם של ארגוני העובדים. בעוד שרבים מתושבי ישראל סולדים מהשביתות ומתנאי השכר המופלגים של חברי הוועדים החזקים במשק, אחרים רואים בהסתדרות את חומת המגן האחרונה המונעת מעובדים להישאב אל תוך הג'ונגל האכזרי של השוק החופשי. האם אפשר להכריע מי מהצדדים צודק?

בסרטון שזכה לפרסום רב, טוען ירון זליכה, יו"ר מכון המחקר של ההסתדרות, שהעובדות עומדות לצידה של ההסתדרות. ראשית, הוא מזכיר "קשר חיובי בין שיעור המאוגדים בכל מדינה ובין רמת התוצר שלה". לאור ניסיוני עם טענות לא מדוייקות של זליכה בעבר בדקתי את נתוני ה-OECD, ואכן בקרב כלל המדינות המפותחות המתאם בין שיעור המאוגדים לבין התוצר לנפש הוא חיובי. אך מבט בתרשים הבא מעלה כי הסיבה לכך היא שיעורי ההתאגדות הנמוכים במדינות מזרח אירופה, בטורקיה ובמקסיקו מצד אחד, והתוצר הגבוה בנורבגיה מהצד השני, הנובע ממשאבי הטבע הרבים של המדינה ולא מאיגודי העובדים. ללא מדינות מזרח אירופה, טורקיה, מקסיקו ונורבגיה, הקשר הרבה פחות ברור. מזרח אירופה, טורקיה ומקסיקו היו עניות יותר ממערב וצפון אירופה מאות שנים לפני שמישהו חלם על איגודי עובדים, ומגוחך לחשוב שהפערים נובעים מכך. סביר להניח שהמתאם בין תוצר לנפש ובין שיעור העובדים המאוגדים נובע מגורמים אחרים, ואינו משקף השפעה סיבתית של שיעור המאוגדים על התוצר לנפש.

חשוב להבדיל בין סיבתיות לבין מתאם. חוקרים רבים עסקו בעשורים האחרונים בהשפעת ארגוני העובדים, והשתמשו בטכניקות אקונומטריות שונות וב"ניסויים טבעיים" כדי לנסות לאמוד את ההשפעה הסיבתית שלהם ברמת הפירמה הבודדת, לאחר נטרול השפעתם של גורמים אחרים. מחקר ברמת הפירמה עדיף על מחקר ברמת המדינה, מכיוון שהוא מודד את ההשפעה הישירה של ארגוני העובדים על יעילות כלכלית, ומושפע פחות מגורמים אחרים.

התוצאות הן כי איגודי העובדים משפיעים לשלילה על הרווחיות, על פריון העבודה, על ההשקעות, על מחקר ופיתוח, על שיעור הצמיחה, על מספר הפטנטים שהפירמות מפתחות, על איכות הפטנטים ועוד [1]. בניגוד למתאם הפשטני שעליו מצביע זליכה, אשר יכול לנבוע מאינספור גורמים היסטוריים ואחרים, מחקרים אלו מבצעים ניתוחים מתוחכמים יותר, ועומדים לביקורת קפדנית של הז'ורנלים המובילים בעולם הכלכלה. הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שארגוני עובדים בדרך כלל פוגעים ביעילות הכלכלית, לא תורמים לה. המדינות הנורדיות יוצאות דופן ביכולתן לקיים כלכלה משגשגת למרות ארגוני העובדים, ולא בזכות ארגוני העובדים, וגם שם המגמה היא ירידה בשיעור המאוגדים. מלבד זאת, כפי שמציינת טלי חרותי-סבר בצדק, ארגוני העובדים במדינות האלו שונים מאוד באופיים מארגוני העובדים בישראל, ונוטים לפחות סכסוכי עבודה ושביתות.

זליכה ממשיך וטוען שההסתדרות תמכה בעליית שכר המינימום בשנים האחרונות כחלק ממאבקה למען החלשים בחברה, ושבניגוד לדברי המתנגדים העלייה לא הובילה לגידול באבטלה. אך החקיקה בנושא היא יוזמה של ח"כ דב חנין, ונראה שההסתדרות הצטרפה רק בשלבים מאוחרים יותר, כשההצלחה הייתה וודאית.

היעדרו של מתאם שלילי בין גובה שכר המינימום ובין שיעור האבטלה לא מעיד על היעדר קשר סיבתי, אלא פשוט על כך שיש שלל משתנים אחרים המשפיעים גם הם על שיעור האבטלה, כגון שיעור הצמיחה הכללי במשק. הנושא של שכר המינימום נחקר באופן אינטנסיבי בעשורים האחרונים, והקונצנזוס נוטה לכיוון הטענה ששכר המינימום בדרך כלל משפיע על שיעור האבטלה, ולעיתים גם על המחירים [2]. כלומר, לולא עליית שכר המינימום, יתכן כי שיעור האבטלה בישראל יכל להיות נמוך עוד יותר, או שהמחירים היו נמוכים יותר. מכיוון שרבים ממרוויחי שכר המינימום מועסקים במגזר הציבורי, יתכן ששכר מינימום נמוך יותר היה מאפשר לממשלה להשקיע יותר כסף בתחומים אחרים. בהמשך הסרטון זליכה אף מנסה לקשר בין עליית שכר המינימום ובין עליית השכר הריאלי בישראל באופן כללי בשנים האחרונות. אין כמובן שום היגיון בטענה זו; השכר הריאלי עלה גם עבור ישראלים המרוויחים הרבה מעל שכר המינימום.

לסיכום, חשוב להבין שההסתדרות מעולם לא התעניינה ברווחתם של אזרחי מדינת ישראל. עוד לפני קום המדינה עלו טענות רבות על חוסר יעילות, שחיתות, שכר מופרז, שביתות מרובות, הטיה פוליטית ובריונות שהפעילו אנשי ההסתדרות כנגד בעלי עסקים וארגונים מתחרים. ההסתדרות התנגדה לחוק שכר המינימום כאשר הוא חוקק לראשונה, והתנגדה גם למדיניות רווחה ולקצבאות, מתוך תפיסה מרקסיסטית קיצונית הרואה במדיניות רווחה "שוחד מנוון". הקואופרטיבים שהפעילה ההסתדרות היו לא יעילים ולא תחרותיים, קרנות הפנסיה שהיא הקימה נוהלו באופן מזעזע, וקופת החולים כללית העניקה שירותים נחותים לחבריה והייתה מעורבת בפרשיות שחיתות חמורות. ההסתדרות התנגדה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרפורמה בקרנות הפנסיה, להבראת החברות הכושלות שהיו בבעלותה, לפתיחת המשק ליבוא, ואולי הכי חשוב – התנגדה בעוז לכל ניסיון לבקר אותה או לערער על מעמדה המונופוליסטי, בין אם מצדם של עובדים הנאבקים על זכויותיהם, מצדם של ארגוני עובדים אחרים, ואפילו מצדם של כותבים במגזין של ההסתדרות "דבר ראשון". כפי שמזכירה טלי חרותי-סבר במאמרה, בשנים האחרונות ההסתדרות דרשה שוב ושוב תוספות שכר המוענקות באחוזים, כך שבעלי השכר הגבוה מקבלים סכום גדול יותר מבעלי השכר הנמוך, והתנגדה לניסיונות האוצר להעניק תוספות שכר שוויוניות יותר, המעניקות יותר לעובדים החלשים.

זהו אינו עניין של אידיאולוגיה, של שמאל וימין, או של "הסתדרות ישנה" לעומת "ההסתדרות החדשה". ההסתדרות הייתה ונשארה גוף מושחת, וכל הדיבורים על דאגה לאזרח הפשוט מעולם לא היו יותר ממסך עשן שנועד לחפות על הבריונות של אליטה מצומצמת וחזקה. כמעט מאה שנים אחרי הקמת ההסתדרות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשתחרר מכבליה.

 

——-

 

[1]  דוגמאות למחקרים בנושא:

Hirsch, B. T. (1997). Unionization and economic performance: Evidence on productivity, profits, investment, and growth. Vancouver: Fraser Institute.

Bradley, D., Kim, I., & Tian, X. (2016). Do unions affect innovation?. Management Science, 63(7), 2251-2271.

Clark, K. B. (1982). Unionization and firm performance: the impact on profits, growth and productivity.

Hirsch, B. T. (2017). What do unions do for economic performance?. In What Do Unions Do? (pp. 201-245). Routledge.

Bemmels, B. (1987). How unions affect productivity in manufacturing plants. ILR Review, 40(2), 241-253.

Boal, W. M. (1990). Unionism and productivity in West Virginia Coal mining. ILR Review, 43(4), 390-405.

 

[2] דוגמאות למחקרים בנושא:

Meer, J., & West, J. (2016). Effects of the minimum wage on employment dynamics. Journal of Human Resources, 51(2), 500-522.

Dube, A., Lester, T. W., & Reich, M. (2016). Minimum wage shocks, employment flows, and labor market frictions. Journal of Labor Economics, 34(3), 663-704.

Clemens, J., & Wither, M. (2019). The minimum wage and the Great Recession: Evidence of effects on the employment and income trajectories of low-skilled workers. Journal of Public Economics.

Neumark, D., & Wascher, W. L. (2007). Minimum wages and employment. Foundations and Trends® in Microeconomics, 3(1–2), 1-182.

Lemos, S. (2008). A Survey of the Effects of the Minimum Wage on Prices. Journal of Economic Surveys, 22(1), 187-212.

 

Read Full Post »

הערה: רשומה זו נכתבה בעקבות עבודת מחקר שכתבתי ביחד עם מיכאל שראל במסגרת פורום קהלת, והופיעה (כמו כל הרשומות שלי) לראשונה בעמוד הבלוג שלי באתר "הארץ". מלבד זאת, אלי ציפורי פרסם בגלובס מאמר על העבודה שלנו, ידידיה לאו פרסם מאמר תגובה, ואני פרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג תגובה למאמר התגובה. אני ממליץ קודם כל לקרוא את הרשומה כאן, המדגישה את הנקודות המרכזיות לדעתי, ואחר כך להמשיך לשאר המאמרים.


הכנסה בסיסית (לעתים נקראת "הכנסה אוניברסלית", ובאנגלית: basic income, citizen's income) היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה המוענקת לכל אזרח במדינה. הקצבה יכולה להיות תלויה בגיל, אבל לא בשום מאפיין אחר כגון מגדר, מצב תעסוקתי, מצב משפחתי או הכנסה, והיא תוענק באופן אינדיבידואלי ולא למשק בית. השאיפה היא שההכנסה הבסיסית תחליף את מערכת הרווחה הקיימת, כולל מרבית הקצבאות והטבות המס, ותספק רשת ביטחון אוניברסלית לכולם.

מקורו של רעיון ההכנסה הבסיסית הוא עתיק למדי, ומגיע עד לתומאס פיין, מהאבות המייסדים של ארצות הברית, ואף לפניו. בשנים האחרונות גוברת הפופולריות של הרעיון, המקודם על ידי שורה של ארגונים ברחבי העולם (אחתשתייםשלוש), אשר פירסמו שלל מחקרים וסימולציות עבור מדינות שונות. מספר דוברים בולטים, כגון ריצ'רד ברנסוןאלון מאסקביל גייטס ומארק צוקרברג התייחסו באופן חיובי להכנסה בסיסית, והנושא מוזכר בתדירות גבוהה בכלי התקשורת בישראל ובמדינות אחרות.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי אומר לכם שזה רעיון גרוע. מה הטעם לתת את הקצבה גם לעשירים שכלל אינם זקוקים לה? מדוע שנפסיק להתנות את הקצבאות במאמצים כנים לחיפוש עבודה? ואיך בכלל אפשר לממן מהלך בסדר גודל שכזה? אך כאשר התחלתי לחקור את הנושא לעומק, דעתי השתנתה. כיום, אני חושב שעדיף שתפנו את השאלות האלו לטלי, בתור התחלה.

טלי היא אישה חביבה בשנות ה-30 לחייה, אמא לשני ילדים קטנים, אשר לא מזמן התגרשה מבן זוגה. היא אמנם בדיונית לגמרי, כמו גם שאר הדמויות אשר יככבו ברשומה הזו, אבל איננה שונה מנשים רבות החיות כיום בישראל. טלי מרוויחה כ-4,000 שקלים לחודש במשרה חלקית, ובעלה לשעבר אינו משלם לה מזונות מכיוון שהוא מובטל. לפי אתר המוסד לביטוח לאומי, טלי זכאית לדמי הבטחת הכנסה של כ-2,300 שקלים בחודש, אשר מובילים אותה להכנסה כוללת של 6,300 שקלים. הודות לנקודות הזכות על ילדיה טלי לא משלמת מס הכנסה (לצורך העניין נתעלם מביטוח לאומי ומדמי בריאות). יום אחד מקבלת טלי מהבוס שלה הצעה להתקדם לעבודה במשרה מלאה, שתניב לה 3,000 שקלים נוספים בחודש. טלי שמחה על האפשרות להגדיל את הכנסתה, אך ליתר ביטחון היא בודקת לפני כן עם פקידי הביטוח הלאומי. מסתבר שאם טלי תבחר באפשרות זו, דמי הבטחת ההכנסה שהיא תקבל יקוצצו באופן משמעותי ויעמדו על כ-500 שקלים בלבד, כך שהכנסתה הכוללת תהיה 7,500 שקלים. כלומר, הכנסתה של טלי מעבודה תגדל ב־3,000 שקלים, אך הכנסתה הכוללת תגדל ב-1,200 שקלים בלבד – וכמובן, היא תיאלץ לעבוד שעות רבות יותר עבור התוספת הזעומה הזו.

במילים אחרות, מערכת הרווחה הקיימת בישראל מעודדת את טלי לא לעבוד ולהתקדם בעבודה, מפני שכל גידול בשכרה עשוי להוביל לאבדן הטבות משמעותי. עוד לא סיפרתי לכם על היום שבו משה, השכן של טלי, שהיה מאוהב בה זמן רב בסתר, הזמין אותה לצאת. משה הוא גבר נפלא וילדיה של טלי אוהבים אותו, אבל השניים חוששים להתחתן, מכיוון שחלק ניכר מההטבות שמקבלת טלי תלויים בכך שהיא תישאר גרושה. לאחרונה עבר משה לגור ביחד איתה, והשניים מקווים שפקידי הביטוח הלאומי לא יעלו על כך.

חייה של טלי היו נראים אחרת לגמרי בעולם שבו קיימת הכנסה בסיסית, מכיוון שקצבת ההכנסה הבסיסית תלויה רק בגיל. טלי היתה יכולה לבחור לעבוד יותר, לעבוד פחות, להתחתן, לא להתחתן, הכל לפי רצונה ושאיפותיה, והקצבה לא תשתנה כלל. אמנם יתכן כי סך המיסים שטלי תשלם יהיו גבוהים יותר, מכיוון שההכנסה הבסיסית מחייבת העלאת מיסים וביטול פטורים ממס לכלל האוכלוסייה. אך סביר שגם הכנסתה של טלי תהיה גבוהה יותר, מכיוון שכעת אין לה תמריץ לעבוד בשכר נמוך, והקצבה תישאר גם כאשר שכרה יגדל. מלבד זאת, היא לא תידרש יותר לבלות שעות ארוכות במשרדי הביטוח הלאומי, ולא תסבול מהסטיגמה המתלווה לקבלת הקצבאות.

אבל כיצד זה אפשרי? כיצד יתכן שאנחנו יכולים להעניק לכל אזרח במדינה קצבה הדומה למה שקיבלה טלי עד כה? זה לא יעלה מיליארדים? ובכן, כמובן שכן. ליתר דיוק, משהו כמו 120 מיליארד שקל בשנה, לפחות בטווח הקצר. והתשובה לשאלתכם היא יוסי.

שלום יוסי.

"שלום".

יוסי, ספר נא לקהל מה אתה עושה בחייך.

"אני רואה חשבון, גר ברעננה ואב לשלושה ילדים, חבר גאה במעמד הביניים הגבוה הישראלי".

מרתק. כיצד אתה מרגיש בנוגע להכנסה בסיסית, יוסי?

"לא אכפת לי".

למה לא אכפת לך?

"כי זה לא משנה לי".

כן, אבל למה זה לא משנה לך? אתה אמור הרי לשאת בעיקר נטל המימון של ההכנסה הבסיסית.

"זה לא משנה לי כי הוספתם לי קצבה, ואז העליתם לי את המיסים בערך באותו הסכום".

תודה רבה לך יוסי.

"עוד משהו?"

לא, זה הכל יוסי.

המתמטיקה שמאחורי הכנסה בסיסית היא פשוטה: עבור רוב האוכלוסייה אנחנו מעלים את המיסים בערך באותו הסכום שהם מקבלים בתור קצבה, ועבור אוכלוסיית מקבלי הקצבאות אנחנו מבטלים את הקצבאות הקיימות ובונים את קצבאות ההכנסה הבסיסית כך שיעמדו בערך על אותו הסכום. כך נפתרת בעיית המימון, מבלי שמשקי בית במדינה יפגעו או ירוויחו באופן משמעותי מהמעבר. הפרטים קצת מסובכים, ולקח לי זמן רב לעבוד על החישובים, אך העיקרון פשוט. אבל שוב, אתם מקשים, בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה? בשביל לעודד את טלי לעבוד ולהתחתן עם בחיר ליבה (או, יותר נכון, לא לעודד את ההיפך)? אין דרך פשוטה יותר להשיג זאת?

לא, טלי היתה רק ההקדמה. התמונה השלמה גדולה הרבה יותר. ההכנסה הבסיסית היא שינוי תפיסתי עצום. זו לא רק טלי, אלה כולכם. מערכת הרווחה היא יותר לא פונקציה של "מסכנות". הקצבאות אינן חבל הצלה שאנחנו זורקים למי שטובע, ובתנאי שיוכיח לביטוח הלאומי שהוא טובע באמצעות מילוי אינסופי של טפסים ואספקה שוטפת של הוכחות שהוא עדיין במצב טביעה ואיננו מסוגל לחלץ את עצמו. במקום זאת, הקצבאות הן זכות בסיסית של אזרח במדינת ישראל, רשת ביטחון שכל אחד יכול להחליט מה הוא רוצה לעשות איתה. איננו משליכים לפח את המערכת כולה; קצבאות הנכות והסיעוד ישארו, וכך גם מערכות הבריאות והחינוך הציבוריות ושירותי הרווחה השונים. אך קצבאות אבטלה, הבטחת הכנסה, ילדים וזקנה מבוטלות, וכן הטבות מס רבות. בטווח הארוך, חלק ניכר ממנגנון הרווחה הממשלתי פשוט ייעלם. לא יהיה בו צורך יותר. גם אם ההסתדרות לא תאפשר פיטורים המוניים משירות המדינה בטווח הקצר, ייעלם הצורך בשכירת פקידים חדשים כאשר הוותיקים ייצאו לפנסיה. בטווח הארוך, המדינה תיראה אחרת לגמרי.

טלי היא לא היחידה שחייה ישתנו ללא הכר. אריאל, למשל, הוא בחור חרדי צעיר וחובב תכנות. בתור ילד נתקל לראשונה במחשבים, ומאז התמכר לפתרון בעיות תכנות מורכבות. בשנים האחרונות הוא מעלה לאתר Stack Overflow תשובות לשאלות הגולשים, שזיכו אותו במוניטין ובהערכה בקרב אנשי מחשבים בארץ ובעולם ואף בהצעות למשרות בחברות היי-טק. אך אריאל נהנה גם מהלימודים בכולל ומאורח החיים החרדי, ואינו מעוניין לוותר עליהם למען העיסוק בתכנות. שלשום, כאשר רכש אריאל בסופרמרקט מצרכים לשבת, הוא הרגיש את המבטים שנעצו בו קונים לא-חרדים שעמדו בתור. הוא יודע מה הם חושבים עליו – שהוא פרזיט המתקיים על חשבון המדינה. ואולי הם צודקים? הוא זוכה כרגע לקצבאות נדיבות, שתלויות בכך שילמד בכולל ולא יעבוד (לפחות לא בשוק העבודה הרשמי). אריאל אינו מרוצה מכך, אבל קשה לו לוותר על הכסף.

בעולם של הכנסה בסיסית, לעומת זאת, חרדים יהיו זכאים לאותה הקצבה בדיוק כמו כל אחד אחר, ואריאל יוכל לבחור כיצד לחלק את חייו בין הלימודים בכולל לבין משרות חלקיות בתכנות. שיעורי התעסוקה של החרדים יגדלו, והמתחים בין קבוצות האוכלוסייה השונות בישראל יפחתו.

ולא רק אריאל – גם נטע, שמעוניינת להתגורר בצניעות בקומונה בנגב ולהתמקד בלימוד מדיטציית ויפאסאנה, תוכל להגשים את שאיפותיה בעולם של הכנסה בסיסית מבלי להתעסק עם הביטוח הלאומי. וגם נדב, עורך דין צעיר שפוטר לא מזמן מעבודתו, יעדיף עולם של הכנסה בסיסית: כתנאי לקבלת דמי אבטלה הציעו לנדב הפקידים בשירות התעסוקה לעבור הסבת מקצוע ולהיות רתך, אבל הוא מעוניין להקדיש עוד זמן לחיפושים כדי למצוא משרה טובה בעריכת דין. מעבר להכנסה בסיסית ישפר גם את חייהם של רבים אחרים אשר מעוניינים בשילובים לא שגרתיים של זוגיות, עבודה, לימודים או זמן פנוי, בשלבים שונים של חייהם, וכן את מצבן של משפחות התלויות במערכת הרווחה, שיקבלו פחות או יותר את אותם הסכומים שקיבלו לפני כן אך ללא העיסוק הבירוקרטי המתסכל, ללא הסטיגמה וללא "מלכודות עוני" הדוחקות בהם להישאר על רמת הכנסה נמוכה.

אתם מוזמנים לקרוא על הפרטים הקטנים והמספרים בעבודה שכתבנו ד"ר מיכאל שראל ואני. אנחנו מציעים קצבאות בגובה של כ-1,300 שקלים בחודש לבוגרים, בין 150 שקלים ל-664 שקלים עבור ילדים (כתלות בסדר הילד במשפחה), וכ-3,200 שקלים עבור בני 67 ומעלה. גובה הקצבאות לא משקף איזשהו חישוב אופטימלי לגבי עלויות מחיה בישראל, אלא את הגובה הנוכחי של קצבאות ילדים, קצבאות זקנה ודמי הבטחת הכנסה. על מנת לממן את המהלך נדרוש לבטל חלק ניכר מהקצבאות הקיימות, לבטל הטבות מס רבות, וכן להעלות את מדרגת מס הכנסה התחתונה ל-25% (או להעלות מיסים אחרים באופן דומה). כבר שנה שלמה אני עובד על הנושא הזה על מנת לוודא שהמספרים מסתדרים – שאפשר לממן את הרפורמה הזו, ושרוב אזרחי ישראל לא מפסידים או מרוויחים יותר מדי מהמעבר. שנה של נבירה בתקנות הביטוח הלאומי, בדוחות הממשלה, בחוקי המס, ואינספור משחקים עם סימולציות שונות על בסיס סקרי ההוצאות של הלמ"ס. לא היה קל. ישנה אי וודאות רבה מאחורי חלק מהחישובים, וקשה לחזות במדויק את ההשפעות ארוכות הטווח על היצע העבודה ועל החיסכון הבירוקרטי ברמת המאקרו. אך העניין החשוב כאן הוא לא המספרים, אלא השינוי התפיסתי. זהו שינוי שלקח לי זמן רב לעבור, באופן אישי.

מערכות הרווחה הנוכחיות הן ג'ונגל סבוך של תקנים ותקנות נעדרי היגיון שהצטברו עם השנים, מפלצת בירוקרטית המייצרת תסכול רב גם בקרב האזרחים וגם בקרב פקידי מדינה שמעוניינים בכנות לעזור, בזבוז עצום של כסף וזמן הלוכד את העניים במלכודות עוני שונות ומשונות ומשמר את אי השוויון הגבוה. הן אינן מתאימות לעידן המודרני, במסגרתו אנשים עוברים בין עבודות בתדירות גבוהה, ורבים חווים באמצע החיים תקופות של לימודים או אבטלה. הפואנטה של העבודה שכתבנו היתה להראות שישנה דרך אחרת לבנות רשת ביטחון כלכלית. הכנסה בסיסית היא חלופה טובה יותר. היא אינה פתרון־קסם, והיא לא מסוגלת לייצר עושר "יש מאין" או לפתור בעיות חברתיות וכלכליות מורכבות. אך היא ישימה, יעילה הרבה יותר מהמערכת הקיימת, מעניקה לאזרחי המדינה חופש רב יותר, ומפחיתה את מעורבות הממשלה בחייהם האישיים. בסופו של דבר, הכנסה בסיסית היא פשוט דרך שפויה יותר להתנהל בתור חברה אנושית.

Read Full Post »

מדעי החברה תמיד ניצבו בפני שני אתגרים משמעותיים. הראשון הוא הסיבוכיות הגבוהה של החברה האנושית והפסיכולוגיה האנושית, אשר לא מאפשרת לפתח סימולציות מתמטיות מדויקות של תהליכים חשובים, כפי שנעשה למשל בפיזיקה ובכימיה. אולי רק הביולוגים והרופאים מתמודדים עם מערכות ברמת סיבוכיות כזו, אך להם יש יתרון על מרבית מדעני החברה: הם מסוגלים לבצע ניסויי מעבדה. על כן, האתגר השני העומד בפני מדעי החברה הוא חוסר היכולת לבצע ניסויי מעבדה תקפים עבור שאלות מחקריות רבות בפסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה. שני אתגרים אלו הם הסיבה המרכזית להתפתחותם המאוחרת של מדעי החברה ביחס לתחומים אחרים ולכך שהם נתפסים בתור "פחות מדעיים" (נושא שכתבתי עליו בהרחבה בעבר). אך התפיסה הזו הולכת ומתרחקת מהמציאות בשטח.

בעשורים האחרונים חל זינוק מרשים ביכולתנו להתמודד עם האתגרים האלו, זינוק שכבר סחף אחריו חלק ניכר מהחוקרים בכלכלה, וכיום מתחיל לסחוף גם חוקרים בתחומים נוספים. עיקר החידוש הוא היכולת לדמות ניסוי מעבדה מבלי לקיים ניסוי של ממש. נראה שלוש דוגמאות לכך (מניסיוני למגיבים לבלוג יש השגות רבות על המאמרים שאני מתאר, רובן מקבלות מענה במאמר עצמו, ועל כן אני ממליץ למתעניינים ולמבקרים לקרוא את המאמר השלם ולא רק את התיאור השטחי והמקוצר שלי).

דוגמה ראשונה: מהי השפעת מספר השוטרים על פשיעה?

באופן עקרוני היינו מצפים שבין שני המשתנים שלנו, מספר השוטרים ומספר מקרי הפשע, תהיה קורלציה שלילית: ככל שיהיו יותר שוטרים באזור מסוים, כך יתרחשו פחות מקרי פשיעה. זהו הקשר הסיבתי העולה מהתיאוריה שיש לנו בראש אודות האינטראקציה בין שוטרים לגנבים. אך האם התיאוריה הזו נכונה? אולי שוטרים הם לא יעילים מטבעם, והשפעתם על הפשיעה היא נמוכה או אפסית? ואולי הם יעילים במידה מפתיעה? בחינה של הנתונים מעלה תוצאות מבלבלות. במקרים רבים מסתבר שיש דווקא קורלציה חיובית בין שני המשתנים האלו: ככל שיש יותר שוטרים, כך ישנם יותר מעשי פשע. במחשבה שנייה, זה הגיוני לגמרי – בערים שבהן מתרחשים מעשי פשיעה רבים, סביר שראש העיר ישקיע בהגדלת מצבת השוטרים. יש לנו כאן בעיה של סיבתיות הפוכה. מספר מעשי הפשע מגדיל את מספר השוטרים, ועל כן איננו יכולים לראות את השפעת מספר השוטרים על פשיעה באופן נפרד.

וכאן אנחנו מגיעים לתובנה החשובה הראשונה של מהפכת הסיבתיות: סיבתיות היא מה שחשוב, ולא הקורלציה הפשוטה בין המשתנים. השוואה "נאיבית" של מספר השוטרים ומספר מעשי הפשע בארצות שונות, בערים שונות או בתקופות שונות לא יכולה לעזור לנו לענות על השאלה, אפילו אם אנחנו לוקחים בחשבון מאפיינים שונים של אותן הארצות או הערים (למשל באמצעות רגרסיה ליניארית). למעשה, השוואה כזו תהיה חסרת משמעות לגמרי. וכך גם לגבי שאלות מחקר רבות אחרות.

כיצד בכל זאת ניתן למצוא את הקשר הסיבתי בין המשתנים? המפתח להסקה סיבתית הוא אקראיות. אם היינו יכולים להכניס ערים שלמות למעבדה ולהקצות להן באקראי מספר שונה של שוטרים, בלי תלות במאפייני הפשיעה המקומיים, היינו יכולים לבחון את השפעתם הסיבתית של שוטרים על פשיעה. במקרה זה מספר השוטרים היה משתנה חיצוני (אקסוגני), שאינו תלוי בפשיעה או במאפיינים אחרים הנקבעים בתוך המערכת. זהו הקונספט של ניסויי מעבדה – להפעיל ולכבות מתג יחיד בזמן שכל שאר הדברים נשארים קבועים.

כאן אנחנו מגיעים לתובנה השנייה של מהפכת הסיבתיות: לעיתים ניתן להסיק על סיבתיות בדרכים עקיפות, באמצעות ניסויים טבעיים המדמים הקצאה אקראית שכזו. כל מה שאנחנו זקוקים לו זה מקרה היסטורי שבו מספר השוטרים עלה או ירד באזורים מסויימים כתוצאה מגורם חיצוני, אקראי, שלא מושפע ולא משפיע באופן ישיר על מאפייני הפשיעה, אלא רק באופן עקיף דרך הגדלת מספר השוטרים.

במאמר מ-2004 מתואר ניסוי שכזה. החוקרים השתמשו בניסוי טבעי המבוסס על אחת מפעולות הטרור הקטלניות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה בשנת 1994, שבו נהרגו 85 בני אדם. לאחר הפיגוע נקטו הרשויות בבואנוס איירס בתגובה חריפה ומיידית: הצבת שוטרים חמושים לצד כל מבנה של הקהילה היהודית בעיר. השוטרים הוצבו שם במטרה למנוע אירועי טרור נוספים, אך מן הסתם הרתיעו גם גנבי מכוניות פשוטים. כך אנחנו מקבלים את הניסוי שלנו: מספר השוטרים זינק בבלוקים שבהם נמצאים מוסדות יהודיים, אך לא בבלוקים סמוכים. הזינוק לא היה קשור לפשיעה מוגברת, לשוני בהרכב האוכלוסייה המקומית, או לכל גורם אחר שעלול להשפיע איכשהו על שיעורי הפשיעה. החוקרים יכלו לשלוט גם ברמה ההתחלתית של הפשיעה בכל אזור, לפני שהוצבו השוטרים. התוצאה? נוכחותם של שוטרים הפחיתה את גניבות הרכב בכ-75%.

דוגמה שנייה: מהו הקשר בין מספר הילדים במשפחה לבין השקעת ההורים בהשכלה?

זוהי שאלה חשובה, מכיוון שאחת ממלכודות העוני המעניינת קובעי מדיניות בישראל ובמדינות אחרות נובעת מתת-השקעה של הורים למשפחות מרובות ילדים בהשכלתם של הילדים. בחינה נאיבית של שני המשתנים, מספר הילדים במשפחה ומידת ההשכלה של הילדים בבגרותם, מעלה קורלציה שלילית בין השניים. אך האם מדובר בקשר סיבתי? יתכן שגם מספר הילדים וגם ההשקעה בהשכלה נובעים שניהם ממשתנה אחר כלשהו, כגון ערכים תרבותיים או העדפות של ההורים. אם זה נכון, הקורלציה בין מספר הילדים להשקעה בהשכלה לא מעידה על קשר סיבתי ביניהם.

יש לנו כאן בעיה של משתנה מושמט שאי אפשר למדוד אותו. עבור ניסוי מעבדה אידיאלי היינו צריכים לבחור מדגם של זוגות צעירים, להקצות להם באופן אקראי מספר שונה של תינוקות ולעקוב אחרי התפתחותם במשך עשרות שנים. כמובן, הסבירות שוועדה אתית כלשהי תאשר ניסוי שכזה היא נמוכה… אך מסתבר שניתן למצוא ניסויים טבעיים, שבמסגרתם משפחות מביאות יותר או פחות ילדים באקראי, ולא כתוצאה מגורמים תרבותיים או אחרים.

אפשרות אחת היא להשוות משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים. משפחות עם תאומים הן גדולות יותר בממוצע ממשפחות ללא תאומים תודות להולדת התאומים, ולא בגלל שלהורים הייתה תרבות אחרת או העדפות אחרות. על כן ניתן להשוות את ההשקעה בהשכלה בקרב משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים, ולגלות את ההשפעה הסיבתית של גודל המשפחה. מאמר שפורסם בשנת 2005 בוחן את השאלה באמצעות שיטה זו על נתונים נורבגיים.

אפשרות אחרת היא להתחשב בהרכב המגדרי של ילדים: הורים רבים מעוניינים גם בבנים וגם בבנות, ועל כן לא מפתיע לגלות שכאשר נולדים שני ילדים מאותו המגדר הסיכוי שהורים יבחרו להביא ילד נוסף הוא גדול יותר. ניתן להשוות משפחות שבהן הילדים הראשונים היו מאותו המגדר, מה שהוביל את ההורים להביא ילד נוסף, למשפחות שבהן הילדים הראשונים הם ממגדרים שונים, ולכן ההורים לא הביאו ילדים נוספים.

בשיטה זו השתמשו החוקרים הישראלים ג'ושוע אנגריסט, אנליה שלוסר, ווויקטור לביא במאמרם משנת 2010 המבוסס על נתונים ישראליים. התוצאה? ככל הנראה במדינות מערביות מפותחות אין השפעה משמעותית של מספר הילדים על השקעת ההורים בהשכלה. מאמרים שהשתמשו בשיטות אחרות לחשוף סיבתיות העלו כי לפחות בעבר כן הייתה השפעה כזו, וישנם גם מחקרים רבים המנסים לבחון את קיומה במדינות מתפתחות.

דוגמה שלישית: מחקרי מדיניות על בסיס ניסויי שדה

בשנים האחרונות מהפכת הסיבתיות במדעי החברה מתחילה להשפיע על מדיניות. מדינות רבות מתכננות מראש רפורמות בתור "ניסוי אקראי מבוקר", עם "קבוצת טיפול" (הקבוצה העוברת את הרפורמה) הנבחרת באקראי ו"קבוצת ביקורת", על מנת שכלכלנים יוכלו לנתח את התוצאות ולבחון את ההשפעה הסיבתית של הרפורמות. דוגמה אחת לכך היא המחקרים של הכלכלנית אסתר דופלו וחבריה לתחום כלכלת הפיתוח, הפועלים במדינות מתפתחות ובוחנים את השפעתן של רפורמות כגון חלוקת כילות נגד יתושים או הגדלת ההשקעה בחינוך. על מנת למצוא את האפקט הסיבתי, בדרך כלל המחקרים כוללים מדגם גדול של כפרים המחולקים באקראי לקבוצת טיפול (כפרים שבהם מבוצעת הרפורמה), וקבוצת ביקורת (כפרים שבהם לא נעשה שום שינוי).

דוגמה אחרת מארצנו הקטנטונת היא מחקר של הכלכלנים אנליה שלוסר וינאי שנן, העוסק בהשפעת תכניות "מעגלי תעסוקה" של שירות התעסוקה, שנועדו לעזור למובטלים למצוא עבודה. גם כאן נעשתה הקצאה אקראית של מועמדים לתכניות שונות של שירות התעסוקה או לקבוצת ביקורת. בין השאר מצאו החוקרים כי תכניות ההתערבות הפחיתו את התלות בקצבאות ב-25%, כי ההשפעה על השכר נטו של המשתתפים איננה מובהקת (שכרם עלה אך הם איבדו קצבאות בסכום דומה), וכי התכניות אפקטיביות יותר עבור אוכלוסיות חלשות מבחינת השכלה ומצב סוציואקונומי.

מלחמת המתודולוגיות

מבחינה מתודולוגית, המחקרים שתיארתי כאן מכונים "reduced form", הצורה המצומצמת, ונהוג להפריד אותם מ-"אמידה מבנית", המבוססת על מודלים תיאורטיים מורכבים וסימולציות, נושא שעליו כתב הכלכלן אסף צימרינג בהרחבה. משמעות השם "צורה מצומצמת" הוא לקחת מודל תיאורטי מורכב, ולצמצם אותו למשוואות פשוטות יחסית המייצגות קשרים סיבתיים, שאותן ניתן לאמוד אם רק נמצא ניסוי מתאים. ישנן שיטות שונות להשתמש בניסויים טבעיים על מנת לאמוד את הקשרים האלו, כגון משתני עזרdiff-in-diffregression discontinuityfixed effects ועוד, וישנם חוקרים אשר מייצרים בעצמם "ניסויי שדה" אקראיים, כגון התכניות של אסתר דופלו שתיארתי.

למרות שהם עוסקים בתחומי מחקר שונים, קיימת סוג של יריבות בין "מחנה הצורה המצומצמת" לבין מחנות מתודולוגיים אחרים, כגון מחנה האמידה המבנית או כלכלנים תיאורטיקנים. באופן אישי אני שייך למחנה הצורה המצומצמת, מכיוון שהמחקרים בתחום הזה הם יותר מדעיים לדעתי. אמנם הניסויים רחוקים מאידיאל המעבדה בביולוגיה, אבל ההנחות העומדות מאחורי התוצאות הן פשוטות, וכאשר מחקרים רבים בנוגע לשאלה מסויימת שנעשו בשיטות שונות על מסדי נתונים שונים מגיעים לקונצנזוס, הם מקדמים את הידע האנושי.

בניגוד לכך, מאמרים המבוססים על אמידה מבנית וסימולציות מורכבות יוצאים מנקודת הנחה שהמודל שבו הם משתמשים הוא המודל הנכון (ראו את הרשומה של אסף בקישור קודם), ועל כן לא ברור באיזו מידה המחקרים האלו מוסיפים ידע חדש. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש נושאים רבים שלא ניתן לענות עליהם באמצעות ניסויים טבעיים ומחקרי צורה מצומצמת, בעיקר בתחום המאקרו-כלכלה. בנושאים אלו, מחקרים המבוססים על אמידה מבנית הם בהחלט עדיפים במידה ניכרת על פני ניחוש אקראי, כל עוד לוקחים את התוצאות "עם גרגר של מלח".

מי שיקרא את הביקורות על כלכלנים הנכתבות על ידי לא-כלכלנים עלול להגיע למסקנה שרוב מכריע של הכלכלנים עוסקים בחיזוי מאקרו-כלכלי של משברים כלכליים למחייתם או במציאת הצדקות לקפיטליזם, ועל כן כשלונם בניבוי המשבר של שנת 2008 מעיד על הצורך לסגור את הפקולטות לכלכלה. אבל האמת היא שהמחקרים שתיארתי כאן מייצגים חלק גדול הרבה יותר מהמחקר שמבוצע כיום על ידי כלכלנים. גם המחקר שלי הוא חלק ממגמה זו, ומשתמש בניסוי טבעי על מנת להסיק על השפעת פיתוח כלכלי על ילודה והשקעה בהון אנושי בארצות הברית של המאה ה-19 (כתבתי עליו כאן בהרחבה, אם כי מאז הוא השתנה מעט). למעשה, התחום שאליו אני משתייך, צמיחה כלכלית, עבר מהפכה של ממש, והשתנה מתחום תיאורטי בעיקרו בשנות ה-90 לתחום אמפירי כמעט לגמרי כיום, שבו מרבית המחקרים נראים כך. כך גם בתחומים רבים נוספים, כגון כלכלת חינוך, היסטוריה כלכלית, מחקרים על פשיעה, אפלייה בשוק העבודה, עוני, יזמות, תעסוקה ועוד.

בחינה של המגמות במחקר הכלכלי בז'ורנלים מובילים בין 1963 ל-2011 מעלה כי החלק היחסי של מחקרים המציגים תיאוריה ללא ניתוח אמפירי – סוג המחקרים שמבקרי הכלכלנים אוהבים לבקר – ירד מכ-51% לכ-19%. חלקם של מחקרים המבוססים על סימולציות ואמידה מבנית עלו מאחוזים בודדים לכ-9% מהפרסומים ב-2011. השאר, כ-72% מהמחקרים, הם מחקרים אמפיריים שרבים מהם שייכים לקבוצת המתודולוגיות של צורה מצומצמת. שיעור זה עמד על כ-50% בלבד ב-1963.

לאט לאט מחלחלת מהפכת הסיבתיות גם לפקולטות אחרות למדעי החברה ולשיח הציבורי, אם כי עדיין ניתן למצוא שרידים להשקפה הישנה שלפיה קורלציות מסוגלות להעיד על סיבתיות. למשל, לא מזמן פורסם בעמוד הפייסבוק של קרן ברל כצנלסון התרשים הבא, המתאר מגמות בשכר המינימום ובשיעור האבטלה בישראל.

לטענת המפרסמים, מכיוון שהאבטלה נמצאת בירידה בזמן ששכר המינימום נמצא בעלייה, יש כאן הוכחה לכך ששכר המינימום לא מגדיל את האבטלה. אך טענה זו שגויה לגמרי. כפי שהדגים אריאל קרלינסקי בבלוג שלו, היעדר קורלציה לא מעיד בהכרח על היעדר קשר סיבתי, מכיוון שישנם גם משתנים חשובים אחרים המעורבים. מכיוון שבאופן תיאורטי שכר מינימום עשוי לפגוע בתעסוקה, מדינות לרוב מעלות את שכר המינימום רק אם שוק התעסוקה נמצא במצב טוב. כלומר, אם יש צמיחה גבוהה והאבטלה נמוכה או נמצאת במגמת ירידה. לכן, בניתוח נאיבי נראה קשר שלילי בין שכר המינימום לשיעור האבטלה במדינות רבות, למרות שיתכן שהקשר הסיבתי הוא הפוך. מחקרים רציניים יותר, שניסו למצוא סיבתיות של ממש באמצעות ניסויים טבעיים שונים, עדיין לא הגיעו לקונצנזוס בנוגע להשפעות שכר המינימום, ורבים מהם בהחלט מעלים השפעה חיובית של גובה שכר המינימום על שיעור האבטלה.

מהפכת הסיבתיות

לא פעם המחקרים החדשים בכלכלה סותרים תפיסות הנפוצות בציבור. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הספרות המחקרית בכלכלת החינוך: מחקרים אשר השתמשו בשיטות שונות על מנת לפענח את הקשר הסיבתי מעלים כי ההשפעה של גודל הכיתה על ציוני התלמידים היא קטנה מאוד ביחס לעלות של מהלך כזה, ונושאים אחרים כגון התמריצים של המורים וביחוד היכולת לפטר מורים גרועים יכולים לתרום הרבה יותר.

כיום הציבור עדיין אינו מודע למהפכת הסיבתיות, לזינוק ביכולת של חוקרים להפיק תובנות משמעותיות על העולם, ועל כן קל לפוליטיקאים להתעלם ממסקנות המחקרים כשהן אינן נוחות פוליטית. כך למשל הרפורמות במערכת החינוך הישראלית "עוז לתמורה" ו"אופק חדש" עברו בהצלחה ונמכרו לציבור הרחב בליווי שלל סופרלטיבים, למרות שהן סותרות לגמרי את הניסיון העולה מהמחקר בתחום החינוך, לפיו העלאת השכר של המורים ללא שינוי התמריצים לא תוביל לשיפור חיובי. על כן, לא מפליא לגלות שהזינוק הדרמטי בהוצאה על חינוך בישראל בעשור האחרון לא הוביל לשום שינוי נראה לעין בתוצאות התלמידים או ברמת שביעות הרצון של ההורים.

נותר לנו רק לקוות שהמצב הזה ישתנה במהרה, ושגם הציבור יפנים שמדעי החברה של היום הם לא מה שהיו פעם. כפי שאנו משתמשים בידע הנדסי ומדעי על מנת לבנות בניינים או לתכנן מטוסים, כך אפשר להשתמש בשיטות המאפשרות הסקה סיבתית על מנת לפענח את המנגנונים המורכבים העומדים מאחורי החברה האנושית, לבנות מוסדות כלכליים וחברתיים טובים יותר, וכך לקדם את איכות החיים.

Read Full Post »

Older Posts »