Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘כלכלה’ Category

ראשית, רציתי להודות למספר תורמים שתרמו לאחרונה לחשבון הבלוג. התרומות שלכם משמעותיות עבורי.

כל הרשומות המתפרסמות כאן הופיעו לראשון בבלוג המקביל שלי באתר "הארץ". כולכם מוזמנים כמובן גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג, בו אני מפרסם בתדירות גבוהה הרבה יותר.


על פי נתוני ה-OECD, שיעור הישראלים בגילאי 25-64 בעלי השכלה אקדמית עמד ב-2015 על כ-49%, מה שמציב אותנו במקום השלישי מתוך כלל מדינות ה-OECD (אחרי קנדה ויפן). אך לא נראה שההשכלה הזו עוזרת לנו במיוחד, לפחות במובן הכלכלי הצר: העובד הישראלי הממוצע מייצר הרבה פחות ערך בשעת עבודה מאשר העובד השוויצרי, הדני, הגרמני או ההולנדי, למרות שהוא למד שנים רבות יותר. לפי סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD, שבחן שאלות כגון הבנת המשמעות של טבלאות ונתונים מספריים, פתרון בעיות מעשיות, התמודדות עם סביבה טכנולוגית ועוד, רמת ההון האנושי בישראל היא מהנמוכות ביותר בקרב חברות הארגון.

רק אזרחי טורקיה וצ'ילה הצליחו פחות מהישראלים במבחנים אלו, והדירוג הנמוך של ישראל חוזר על עצמו בכל שכבות הגיל וגם בקרב בעלי השכלה גבוהה. כאשר בוחנים רק יהודים לא-חרדים אנחנו מתקרבים יותר לממוצע ה-OECD, אבל עדיין רחוקים מלהצטיין. אפילו מגזר ההיי-טק הישראלי המהולל בנוי במידה רבה על צעירים שרכשו את השכלתם בקורסים קצרצרים בצבא ולא באוניברסיטאות.

ישנן כמובן מטרות נוספות עבור מערכת ההשכלה הגבוהה מלבד הגדלת פריון העבודה, כגון מחקר וקדמה טכנולוגית, או יצירת חברה אזרחית משכילה, מערבית ודמוקרטית. אבל נסו לחשוב לרגע: האם מדינת ישראל משיגה את המטרות האלו טוב יותר מאשר מדינות עם שיעור הרבה יותר נמוך של בעלי תארים, כגון גרמניה או שוויץ? האם לא יתכן שחלק ניכר מההשכלה הגבוהה של אזרחי המדינה, שעולה המון כסף לציבור הישראלי, היא פשוט מיותרת?

עודף ההשכלה הגבוהה בישראל עומד במרכזו של מחקר שכתבתי עבור פורום קהלת לכלכלה (את המחקר המלא ניתן להוריד כאן).

הסיפור שלנו מתחיל עם אמנון רובינשטיין. מאז הקמת מערכת החינוך של מדינת ישראל שיעור הזכאים לתעודת בגרות מלאה הלך וגדל בהתמדה, אך היצע מקומות הלימוד באוניברסיטאות לא גדל באותו הקצב. עם השנים התפתח משבר נגישות להשכלה גבוהה בקרב צעירים. אמנון רובינשטיין, שהיה יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בתחילת שנות ה-90 ולאחר מכן שר החינוך, החליט לפתור את הבעיה על ידי שדרוג המכללות המעטות שיהיו קיימות אז לדרגה של מוסדות לימוד אקדמיים. את השלכות ההחלטה הזו ניתן לראות בתרשים הבא: זינוק במספר הלומדים במכללות, בהשוואה לסטגנציה ואפילו ירידה קלה בשנים האחרונות במספר הלומדים באוניברסיטאות.

מאז שנות ה-80 מספר הסטודנטים בישראל גדל פי 3.5, בהשוואה לגידול של 83% בלבד באוכלוסיית בני 20-24 במדינה. שיעור האקדמאים בקרב בני 25-34 צמח מ-20% בתחילת שנות ה-90 ל-47% כיום.

מלכתחילה היו אנשים במל"ג שטענו שזו החלטה גרועה, אשר תוביל לזילות התארים האקדמיים ול"סגירת פערים מדומה", כפי שהגדיר זאת במפורש אחד מחברי המל"ג בספרו של עמי וולנסקי. אחרים הביעו חששות שעם התרחבותה של המערכת תגדל המעורבות הפוליטית בנושא, כאשר הפוליטיקאים "לא יעשו הבחנה בין השכלה גבוהה והשכלה מקצועית, ויהפכו הכל להשכלה גבוהה". זה בדיוק מה שהתרחש בסופו של דבר: חוגים רבים שבעבר היו חלק ממערכת ההשכלה המקצועית ועדיין מוגדרים כהשכלה מקצועית במדינות כמו גרמניה ושוויץ, כמו מלונאות או הוראה בבתי ספר יסודיים, הפכו בישראל לחוגים אקדמיים, על כל המשתמע מכך מבחינת העלות, הסבסוד ואורך הלימודים. שיעור האקדמיים גדל דרמטית, אך פערי השכר כיום גדולים מכפי שהיו בשנות ה-90 ופריון העבודה כאמור מדשדש ביחס למדינות אחרות. מדוע זה לא עבד?

טעות ראשונה של רובינשטיין ושאר חברי המל"ג והפוליטיקאים שתמכו במהלך נבעה מבלבול נפוץ בין הון אנושי לבין השכלה. משכילים אמנם מרוויחים יותר מלא-משכילים, אך יש שתי תאוריות שונות היכולות להסביר את הפרשי השכר האלו. התאוריה הראשונה מתמקדת בהון אנושי: במהלך הלימודים הפרטים צוברים ידע וכישורים שבהם הם משתמשים בעבודתם העתידית, ועל כן פריון העבודה שלהם גבוה יותר ושכרם גבוה יותר. זאת התאוריה החיובית, שלפיה אם נגדיל את שיעורי ההשכלה נגדיל גם את פריון העבודה ונצמצם את פערי השכר, מה שכאמור לא קרה.

לפי התאוריה השנייה, שפותחה על ידי הכלכלן מייקל ספנס, הלימודים בסך הכל משמשים כתו תקן המאותת על איכותו של המועמד (סיגנל), כאשר האיכות איננה נובעת מהלימודים, וללימודים עצמם אין תרומה להון האנושי. פירמות זקוקות למערכת ההשכלה מכיוון שהן לא יודעות מהי איכות המועמדים לעבודה, והן משלמות יותר לבוגרי תארים מכיוון שהן מניחות שהם איכותיים יותר ולא בגלל ידע או כישורים שהעובדים צברו בלימודיהם. כפי שהטווס מסתובב עם זנב מפואר ומכביד כדי להראות לנקבות את כושרו, כך סטודנטים מתמודדים עם קורסים משעממים וקשים כדי להראות לחברת אינטל את כושרם. מנגנון האיתות לא מחייב שהפרטים ילמדו משהו רלוונטי לעבודתם באוניברסיטה, הדבר היחיד שנדרש זה שהלימודים יהיו קשים. אם הם לא קשים, הסיגנל לא שווה דבר.

אם השכלה גבוהה היא בעיקר "הון אנושי" אז אפשר לצמצם פערים, לתרום לשוויון ההזדמנויות ולשפר את פריון העבודה של מדינת ישראל אם נגדיל את שיעור בעלי התארים בקרב שכבות אוכלוסייה חלשות. אבל אם הפרטים לא באמת צוברים בלימודים הון אנושי רלוונטי לשוק העבודה, ופערי השכר נובעים מפערי יכולות ומאיתות, העלאת רמת ההשכלה על ידי הגדלת הסבסוד לא תשיג דבר. בעלי היכולות הגבוהות, שבעבר יכלו להסתפק בתואר ראשון כדי לאותת על יכולותיהם, יאלצו לעשות תארים שניים ושלישיים עכשיו. למעשה, תחת התאוריה של השכלה גבוהה כסיגנל, כל מי שלומד יוצר "השפעה חיצונית" שלילית על החברה, מכיוון שהוא מאלץ את מתחריו על המשרה הנחשקת לרכוש בעצמם השכלה כדי לשפר את מיקומם בתחרות.

הטעות השנייה של התומכים בהרחבת ההשכלה הגבוהה הייתה ההנחה שלימודים הם רק מוצר השקעה, כלומר שסטודנטים נרשמים ללימודים בעיקר כדי להגדיל את הכנסתם העתידית. במציאות, צעירים בוחרים ללמוד גם מתוך רצון להפיק תועלת ישירה מהלימודים בתור מוצר צריכה, בין אם על ידי הנאה אינטלקטואלית מחומר הלימוד, הנאה מהחיים הסטודנטיאליים, הגברת הסיכוי למציאת בני זוג איכותיים, איזושהי נורמה חברתית שאומרת שתואר הוא הכרחי, או בתור תירוץ נוח לדחיית הכניסה לשוק העבודה. בסך הכל זה נחמד לחיות עוד כמה שנים על חשבון ההורים.

סבסוד השכלה גבוהה מוצדק לרוב על ידי התייחסות להשפעות חיצוניות של שיעור המשכילים על האוכלוסייה הסובבת אותם (השפעות שעצם קיומן שנוי במחלוקת בקרב החוקרים שניסו לאמוד את גדלן) או ככלי שנועד לקדם שוויון הזדמנויות בשוק העבודה. אך התמקדות בטיעונים אלו מובילה להתעלמות מכל הסיבות האחרות שבגללן צעירים בוחרים ללמוד, ומהאפשרות שאנחנו בעצם מסבסדים כאן מוצר צריכה, איזשהו סמל סטטוס לעשירים. מכיוון שהסבסוד גבוה במיוחד במוסדות היוקרתיים ביותר, שבהם מרבית הסטודנטים הם בנים למשפחות מבוססות, מדובר למעשה במס רגרסיבי. אנחנו לוקחים כסף מהעניים כדי לסבסד מוצר צריכה של עשירים.

בקיצור, אם הלימודים האקדמיים הם יותר איתות על יכולות מאשר צבירת הון אנושי, או אם פרטים בוחרים ללמוד גם כמוצר צריכה ולא רק כמוצר השקעה, אזי אין הצדקה לסבסוד השכלה גבוהה, ובוודאי שלא להרחבת הסבסוד.

לא כל התארים שווים

אלא שהלימודים האקדמיים הם לא תמיד חסרי ערך. לפעמים הפרטים באמת צוברים במהלכם הון אנושי משמעותי. לפעמים זה באמת מוצר השקעה. לפעמים סבסוד האקדמיה באמת תורם לשוויון הזדמנויות לאוכלוסיות חלשות. וכאן מגיעה השגיאה המשמעותית שנעשית בישראל (ובמדינות אחרות) שוב ושוב: חוסר המוכנות לתפוס שיש הבדלים עצומים בין תחומי הלימוד ומוסדות הלימוד. ההתייחסות של כלכלנים, פקידים בכירים ופוליטיקאים להשכלה גבוהה היא מכנית, כאילו שמדובר באיזשהי תכנית השבחה של זני חיטה אחידים, ולא בבני אדם שחלקם לומדים הנדסה וחלקם לומדים מנהל עסקים, חלקם לומדים בטכניון וחלקם במכללה נידחת, חלקם מתאימים ללימודים אקדמיים וחלקם לא, חלקם ירוויחו מלימודים אקדמיים וחלקם לא.

הון אנושי מיוצג במודלים כלכליים בסיסיים באופן שטחי, כמשהו שניתן להשקיע ולצבור אותו כפי שנעשה עבור הון פיזי, ומקבלי החלטות במשרד האוצר ובמקומות אחרים נוטים לקחת את המודלים הפשוטים האלו באופן מילולי מדי. זה פשוט לא נכון. במקום דיון כללי "בעד או נגד סבסוד השכלה גבוהה", שבו שני הצדדים טועים, נדרש לנהל בדחיפות דיון עמוק יותר, אודות מה ומי בדיוק אנחנו מסבסדים ובאיזו רמה, והאם שיעור אקדמאים של 49% כפי שקיים בישראל הוא הגיוני יותר משיעור של 28% (גרמניה), 31% (אוסטריה) או 35% (הולנד).

במחקר שלי אני מראה שישראלים רבים כיום לא מרוויחים מלימודים אקדמיים. למעשה, ישראל היא במקום השני מבין מדינות ה-OECD מבחינת שיעור הפרטים אשר סובלים מהשכלת-יתר, כלומר עובדים במקצוע שלא דורש השכלה ברמה שיש להם, ושכרם נמוך בהתאם. המיקום הגבוה של ישראל נשמר גם אם משמיטים את המהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר מהמדגם.

מסתבר שעבור אקדמאים בעלי השכלת-יתר, השכר אינו שונה באופן מהותי מהשכר של לא-אקדמאים. ישנן בעיות מסוימות עם זיהוי התופעה ואמידתה שאני מנסה להתמודד איתן במאמר בדרכים שונות, אבל הנקודה העקרונית היא פשוטה: יש כאן דור שלם של בעלי תארים ואפילו תארים מתקדמים שעובדים במזכירות או במכירות, בתפקידים שבעבר איישו בהצלחה ישראלים ללא שום תואר האקדמי, ומרוויחים כמעט כמו חסרי תואר אקדמי שעובדים באותה עבודה. סביר שהצעירים האלו למדו סתם, בזבזו את זמנם ואת משאבי המדינה המסבסדת את לימודיהם, ללא שום תרומה לכלום – לא למשק, לא לשוויון ההזדמנויות, לא לעצמם. כלום.

פגשתי אותם.

זו הסיבה שבגללה התחלתי עם המחקר הזה, למעשה. בשנים האחרונות יצא לי ללמד כלכלה גם באוניברסיטת תל אביב וגם בארבע מכללות שונות באזור המרכז. בכל כיתה ובכל מוסד היו סטודנטים טובים שהתמידו והשקיעו, אבל חלק גדול מהסטודנטים שלימדתי במכללות פשוט לא התאימו ללימודים אקדמיים. היה קשה להם לשבת בשיעורים ולהתרכז, לעקוב אחרי מהלכים אלגבריים פשוטים שתיארתי על הלוח, ורבים מהם גילו אפס עניין אינטלקטואלי בחומר הלימוד. ההוראה באוניברסיטה הייתה עבורי חוויה שונה מאוד מההוראה בחלק מהמכללות. אבל לסטודנטים במכללות אין ברירה – הלימודים הם "איתות" שבלעדיו הם לא יכולים למצוא עבודה. הם סובלים מההשפעות החיצוניות השליליות שהזכרתי לפני כן. הם חייבים ללמוד, כי כולם לומדים.

חשוב להדגיש את זה: הסטודנטים האלו לא שמחים על מזלם הטוב תודות לרפורמה שהרחיבה את היצע ההשכלה הגבוהה. הם סובלים, ומבזבזים זמן וכסף כדי להשיג בסופו של דבר עבודות שלפני 20 שנה לא היה צריך תואר בשבילן. למשל, במהלך הכנת העבודה יצא לי לשמוע על מעסיקים מהגדולים במשק השוכרים כיום מהנדסים בוגרי מכללות לבצע עבודה שבעבר ביצעו הנדסאים או אפילו טכנאים. מתסכל ללמד במכללות, אבל בכל זאת עשיתי זאת במהלך לימודי הדוקטורט, מסיבה אחת – כסף. למרות הטענות שעלו בשביתת המרצים האחרונה, האמת היא שהמון כסף מסתובב במכללות, ולהערכתי המשכורות גבוהות ביחס להיקף העבודה בפועל, או ביחס לאלטרנטיבות התעסוקה העומדות בפני המרצים. זו תעשיית ענק שמעבירה כסף מסטודנטים עניים למרצים עשירים, מהחלשים לחזקים, הכל תחת כסות מטעה של תמיכה בשוויון הזדמנויות וצמיחה כלכלית.

לצאת משיווי המשקל הרע

זה שיווי המשקל שבו נמצא המשק כיום. המחקר שלי הוא לא הראשון בתחום, עבודות קודמות כבר טענו שיש עודף השכלה בישראל, שהגדלת היצע מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל לא תרמה לצמצום פערים או לכלכלה, או שישנם פערים גדולים בין אוניברסיטאות למכללות (אחתשתייםשלוש,וכאן מתוארות עוד שתי עבודות חדשות). רבים מודעים לכך. השיח הפנימי בין מרצים במכללות, אוף דה רקורד, עוסק לא מעט ברמה הנמוכה של הלימודים ובאופן שבו ראשי הפקולטות נכנעים לכל גחמה של הסטודנטים. חלק מהסיפורים מזעזעים. אף אחד לא אומר שום דבר בפומבי, כמובן, מכיוון שלכולנו יש חברים שמתפרנסים מביצת הזהב הזו.

אני מציע לשנות את זה, אבל בזהירות, מתוך מטרה שלא לפגוע באותם חלקים של מערכת ההשכלה הגבוהה שכן מייצרים ערך חיובי. חשוב להדגיש: לא הייתי רוצה לסגור מחר את כל המכללות. כשהתחלתי את המחקר הנטייה שלי נגד המכללות הייתה חזקה מאוד, אבל בהמשך נתקלתי במחקרים ובנתונים ששינו את דעתי (למשל זה). המכללות מאפשרות להנגיש את ההשכלה הגבוהה למקומות מרוחקים בפריפריה, מלמדות באופן יעיל וזול יותר מאוניברסיטאות, וחלקן שואפות די רחוק גם מבחינת רמת הלימוד ואולי יעקפו אוניברסיטאות בעתיד. לא נכון לשפוך את התינוק עם המים. רצוי לשמר את המכללות תוך התמקדות בצדדים החזקים שלהן. אבל כן נדרש לשנות את התמריצים העומדים בבסיס המערכת.

כיום הות"ת מסבסד בכבדות את האוניברסיטאות ואת המכללות הציבוריות (הכנסות משכר הלימוד מהוות רק 12% מתקציב האוניברסיטאות ורק 32% מתקציב המכללות הציבוריות). הסבסוד מחולק לשניים: סבסוד לפי תפוקות הוראה, וסבסוד לפי תפוקות מחקר. מלבד זאת הוא תלוי גם בפרמטרים נוספים כגון סוג החוג, היחס בין מספר הסטודנטים למספר המרצים במוסד ושיעור הנושרים. אני מציע לשנות את החלק של תפוקות ההוראה במודל התקצוב, כך שמוסדות לימוד יקבלו סבסוד נמוך יותר עבור חוגים אשר בהם הלימודים לא משפיעים, בממוצע, על שכר הבוגרים. בסופו של דבר מוסדות יאלצו לסגור חוגים מיותרים ברמה נמוכה, מכיוון שהם לא יהיו משתלמים עבורם. הקריטריונים לסבסוד צריכים להיות כמובן מוגדרים היטב, שקופים ואובייקטיביים.

אחת הבעיות של הצעה כזו היא הפגיעה בחוגים למדעי הרוח, הנתפסים בעיני רבים בתור תשתית רוחנית לקיומה של החברה הישראלית שלא נכון למדוד אותה בשוק העבודה. אני מציע לפצות את החוגים למדעי הרוח בגין אבדן הסבסוד על בסיס הוראה על ידי הגדלת הסבסוד על בסיס מחקר. בניגוד לטיעונים בעד סבסוד לימודי הנדסה או פיזיקה, הטיעונים בעד סבסוד מדעי הרוח מדברים על השפעות חיצוניות "רוחניות" למחקר בתחום ופחות על השפעות חיצוניות להוראה. כלומר, אנחנו רוצים לתמוך בקיומו של פרופסור בעל שם עולמי החוקר ספרות יהודית מהמאה ה-14, אבל לא בחוג לספרות במכללה שלא מקיים מחקר, למרות שאולי כן היינו רוצים לתמוך בחוג להנדסה במכללה שלא מקיים מחקר.

בעיה אחרת עם ההצעה, שעלתה בשיחות שלי עם מקבלי החלטות במשרד האוצר, היא שהם מאמינים שהמערכת כרגע "ניטרלית", כאשר כל החוגים בכל הפקולטות מקבלים סבסוד רק בהתאם לעלויות והמדינה לא מעדיפה חוגים מסוימים על פני אחרים, כך שהפרטים יכולים לבחור בתחום הלימוד האקדמי רק לפי העדפותיהם האישיות. זה כמובן לא נכון, המערכת הנוכחית ממש לא ניטרלית. היא מתמרצת צעירים ללמוד מנהל עסקים או ביולוגיה ימית במכללה נידחת במקום להיות הנדסאים או טכנאים. באחת המכללות שבה לימדתי פגשתי פעם מישהו שתיקן שם את המעלית, והוא סיפר לי שהוא מחפש טכנאי מעליות נוספים לעסק שלו ומוכן להציע שכר של כ-12 אלף שקל לחודש, אבל אף אחד לא רוצה.

המדינה מעודדת צעירים לעשות תואר אקדמי במקום זאת, מה שמוביל רבים מהם לתפקידי פקידות בשכר נמוך הרבה יותר או להסבות מקצוע מאוחר יותר. מערכת ניטרלית היא מערכת שבה לא מסבסדים כלום. המערכת הנוכחית, לעומת זאת, מתחזקת שיווי משקל גרוע על ידי סבסוד מסיבי, וזהו מצב שניתן לשנותו רק דרך שינוי מודל התקצוב של ות"ת. מלבד הנושאים האלו אני עוסק בדוח שכתבתי גם בתוספות השכר האוטומטיות להשכלה במגזר הציבורי, בהצגת מידע אמין יותר בפני מועמדים ללימודים ועוד.

כרגע מדינת ישראל מתעללת לחינם בחלק ניכר מצעיריה. אלו צעירים שבגרמניה, אוסטריה או שוויץ היו בוחרים לגשת למערכת ההשכלה המקצועית העל-תיכונית הזולה והיעילה, לומדים מקצוע מבוקש תוך שנה או שנתיים ומוצאים עבודה טובה בשכר גבוה. אך כאן בארץ הם מנותבים לתארים יקרים וארוכים, סובלים לאורך כל הדרך, מבזבזים זמן וכסף, ולאחר מכן רבים מהם מוצאים עבודה שלא תואמת את השכלתם – כל זאת בזמן שהמשק משווע לטכנאים והנדסאים. האמת היא פשוטה: בשנת הלימודים הנוכחית החלו ללמוד יותר מדי סטודנטים. הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לסיים את ההתעללות הזו ולחשב מסלול מחדש. הגיע הזמן לצמצם את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הדוקטורט שלי כולל שלושה מאמרים, שהטוב מביניהם עוסק בהשפעה של התיעוש בארצות הברית של המאה ה-19 על ילודה ועל השקעה בהון אנושי. ברשומה זו אני אסביר מדוע חשוב לחקור את הקשרים הללו, כיצד אני בוחן אותם, מהן התוצאות, מה אני הולך לעשות עם החיים שלי בעתיד הקרוב, ובאופן כללי מה זה אומר לנהל קריירה אקדמית בכלכלה.

 

למה מה שאני עושה חשוב?

צמיחה כלכלית היא לדעתי החידה המרתקת ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. במשך אלפי שנים צמיחה הייתה תופעה זניחה לגמרי: אוכלוסיית בני האדם בעולם גדלה, אימפריות עלו ונפלו, אך רמת החיים של האדם הממוצע בכל הציוויליזציות התנדנדה פחות או יותר סביב אותו הערך. זה אולי מפתיע, אבל חקלאי ממוצע בבריטניה של המאה ה-16 לא נהנה מרמת חיים גבוהה יותר מזו של עמיתו במצרים אלפי שנים לפני הספירה. אך החל מסוף המאה ה-18 התרחש פיצוץ טכנולוגי חסר תקדים, במסגרתו חלקים גדולים מהאנושות הפכו, כמעט בן לילה במונחים היסטוריים, לעשירים בקנה מידה שקשה לתאר בהשוואה לכל בני האדם שחיו לפניהם על פני כדור הארץ. מלכים וקיסרים מלפני 300 שנים היו מקנאים בנו על המזון שאנחנו אוכלים, התשתיות המספקות לנו מים וחשמל, הבריאות שלנו, היכולת שלנו להתנייד בקלות לכל קצוות תבל, לתקשר באופן מידי עם אנשים ביבשת אחרת וכך הלאה. כל הדברים האלו הם תוצאה של הזינוק הטכנולוגי שהתרחש במערב אירופה במסגרת המהפכה התעשייתית. במקביל לאותו זינוק בני האדם הפכו גם למשכילים יותר מבחינת מדדי אוריינות או שנות לימוד, ושיעורי התמותה והילודה פחתו – תהליכים לא פחות חשובים המכונים "המהפך הדמוגרפי". שינויים אלו הובילו ליצירת פערים עצומים וחסרי תקדים ברמת החיים בין אותם אזורים שעברו את התיעוש ואת השינויים הדמוגרפיים במועד מוקדם יותר, כגון מערב אירופה והמושבות האירופאיות, לבין אזורים שעברו אותם במועד מאוחר יותר, כגון אסיה, דרום אמריקה ואפריקה.

הבנה עמוקה של הגורמים למהפכה התעשייתית היא לא סתם דיון בפרק היסטורי נחמד שהיה והסתיים – היא רלוונטית מאוד לחיים שלנו כיום משתי סיבות עיקריות. ראשית, מלבד מספר יוצאי דופן זניחים, מפת העושר בעולם היום היא תוצאה ישירה של היכולת של ארצות ועמים לאמץ את המהפכה התעשייתית ואת המהפך הדמוגרפי כמה שיותר מוקדם, ולא ניתן להבין את פערי העושר עלי אדמות ללא הבנה עמוקה של הגורמים למגמות האלו. ושנית, דיון רציונלי בנוגע לצמיחה העתידית של המין האנושי צריך להתבסס על הגורמים להופעתה של צמיחה טכנולוגית דרמטית במיוחד דווקא בבריטניה של המאה ה-18, ועל הגורמים להיעדרה של צמיחה בממדים כאלו בציוויליזציות אחרות ובתקופות אחרות.

תחום המחקר שבו אני עוסק, צמיחה כלכלית ארוכת טווח, מנסה לנתח את הגורמים האלו. בתחילת שנות האלפיים פורסמו מספר מאמרים תיאורטיים על ידי עודד גלאור, דיוויד וייל, עומר מואב ואחרים תחת הכותרת הכללית "תיאוריית הצמיחה המאוחדת". הרעיון של עודד גלאור ושותפיו היה לכתוב מודל תיאורטי יחיד שיכול להסביר גם את היעדרה של צמיחה כלכלית בתוצר לנפש לפני המהפכה התעשייתית, גם את הפיצוץ הטכנולוגי העצום ואת המהפך הדמוגרפי, וגם את הצמיחה הכלכלית המרשימה שהחלה בעקבותיה. ישנן מספר תיאוריות שונות, אבל חלק מרכזי בכולן הוא השפעה חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה שלילית של תיעוש על ילודה, מכיוון שהשקעה שבהון אנושי וירידה בילודה הן מאבני הבניין של הצמיחה בעולם המודרני.

וכאן אני נכנס.

 

מה אני עושה?

אני מציג בעבודת הדוקטורט שלי עדויות אמפיריות התומכות בקיום השפעה סיבתית חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה סיבתית שלילית של תיעוש על ילודה בתקופת הגל השני של המהפכה התעשייתית. זה חשוב, מכיוון שללא השפעות כאלו התיאוריות שיש לנו כיום ומסוגלות להסביר את המהפך אינן נכונות. ישנן מספר עבודות אחרות שבדקו את זה לפני, אבל אני משתמש בנתונים ובשיטות שהם טובים יותר במובנים שונים, וכן מגלה מספר דפוסים נוספים מעניינים.

ספציפית, אני בוחן את ההשפעות של תיעוש ברמת המחוז, על כ-1,500 מחוזות בחלק המזרחי והמיושב יותר של ארצות הברית, בין השנים 1850-1900. ברוב המחקר אני מודד תיעוש על ידי שיעור הגברים שעבדו בייצור מתוך כלל הגברים הבוגרים במחוז, אך מדדים אפשריים אחרים כגון מספר מנועי קיטור או הון שמושקע בתיעוש מספקים תוצאות מאוד דומות. המפה הבאה מתארת את ההתפלגות המרחבית של תיעוש במזרח ארצות הברית באותה התקופה (כל ריבוע הוא מחוז, המספרים הם הממוצע בין 1850 ל-1900).

כפי שניתן לראות, בצפון-מזרח ארצות הברית היו מחוזות שבהם, בממוצע, 50% או יותר מהגברים הבוגרים עבדו בייצור, בעוד שבדרום יש מחוזות שבהם המספרים נמוכים הרבה יותר. המשתנה השני החשוב עבורנו הוא ילודה, אותה אני מודד על ידי מספר הילדים פר מבוגר במחוז. את ההתפלגות של משתנה זה ניתן לראות במפה הבאה:

בצפון יש אזורים שבהם על כל מבוגר היו פחות משני ילדים, בעוד שבדרום במחוזות מסוימים היו כמעט שלושה ילדים על כל מבוגר. הקורלציה השלילית בין תיעוש וילודה בולטת בהסתכלות על שתי המפות, שנראות כמו תצלום נגאטיב אחת של השנייה. באותו אופן, ניתן לראות קורלציה שלילית בין ילודה לבין הון אנושי, אותו אני מודד לפי שיעור הבוגרים אשר יודעים קרוא וכתוב בכל מחוז:

אלו הם שלושת המשתנים העיקריים שלי. הקורלציה ביניהם די ברורה מהמפות, אבל קורלציה, כידוע, היא לא סיבתיות. האם התיעוש הוביל את האמריקנים להשקעה בהון אנושי ולהפחתת הילודה? אולי ההון האנושי הוביל להשקעה בתיעוש? אולי הילודה הנמוכה איפשרה השקעה גבוהה יותר בהון אנושי של ילדים, וזה השפיע על תיעוש? אולי איזה שהוא משתנה אחר, כגון "תרבות", הוביל גם לתיעוש וגם להשקעה בהון אנושי? עבור תיאוריית הצמיחה המאוחדת אני זקוק ספציפית להשפעה סיבתית של תיעוש על הון אנושי וילודה, לא רק לקורלציות ולאפקטים בכיוון ההפוך. אז איך ניתן להראות קשר סיבתי בין שלושת המשתנים האלו, השפעה סיבתית של תיעוש על ילודה והון אנושי?

ובכן, לשם כך אנחנו זקוקים לטריק.

 

הטריק

אם היינו מפזרים מפעלים סתם ככה באקראי ברחבי ארצות הברית, יכולנו לבחון את האפקט הסיבתי שלהם על ידי השוואת מחוזות שבהם הופיעו מפעלים למחוזות אחרים. פיזור אקראי של מפעלים דומה לניסוי שבו בוחרים קבוצת טיפול וקבוצת ביקורת באופן אקראי, לקבוצה אחת נותנים תרופה אמיתית ולקבוצה השנייה תרופת פלאסיבו. אקראיות מאפשרת להסיק על קשר סיבתי, להפריד אותו מסתם קורלציה.

השיטה שלי מבוססת על ניסיון לדמות ניסוי שכזה, הנובע מהתפתחותן של ערים חדשות בארצות הברית בין השנים 1850-1900. קחו למשל שתי ערים: שיקגו וסנט לואיס. בין השנים 1850-1870 שתי הערים האלו צמחו באופן דרמטי. כאשר הערים הללו התפתחו, נתיבי התחבורה המחברים אותן הפכו ליותר חשובים. מסילות רכבת, תעלות ודרכים החלו להופיע פחות או יותר לאורך הקו הישר המחבר את שיקגו וסנט לואיס. אותן תשתיות תחבורה הגדילו את הרווחים מתיעוש במחוזות שנמצאים קרוב לקו הישר המחבר את שתי הערים, וכך חלק מאותם המחוזות עברו תהליך מהיר של תיעוש. הטיעון שלי הוא שההשפעה על "מחוזות האמצע", הקרובים לקו האווירי הקצר ביותר המחבר בין הערים, דומה לניסוי אקראי. המחוזות האלו קיבלו מפעלים רק משום שבמקרה יצא להם להיות ממוקמים בין שיקגו לסנט-לואיס, ולא בגלל האקלים, ההון האנושי של התושבים, משאבי הטבע המקומיים או כל גורם אחר אפשרי. אני לא משתמש בנתוני אמת על מסילות רכבת ותעלות, מכיוון שבפועל המיקום של תשתיות התחבורה לא היה אקראי וכן נבע מתכונות ייחודיות של המחוזות. הטענה היא שהקווים האוויריים הישרים תופסים רק את החלק ה"אקראי" שבתשתיות. אני מראה בעבודה שזה אכן ניסוי טבעי תקף בכל מני דרכים, למשל שלפני שהערים הללו התפתחו מחוזות האמצע לא היו שונים ממחוזות אחרים, אבל אחרי ההתפתחות הם השתנו והפכו ליותר מתועשים.

בתרשים הבא ניתן לראות את הקווים הישרים המחברים את עשרת הערים הגדולות בשנת 1870, וכן את קווי הרכבת שהיו באותה התקופה.

על כן, המחקר שלי לא בודק את רמת התיעוש במחוזות, אלא רק את אותו החלק של רמת התיעוש שנובע מקירבה לקווים ישרים המחברים בין הערים הגדולות ביותר בכל תקופה, ואת ההשפעה של החלק הזה על הון אנושי וילודה. החלק הזה של התיעוש הוא כמו הקצאה אקראית של תשתיות תחבורה ומפעלים. איך עושים את זה מבחינה טכנית? ישנה שיטה הנקראת "משתני עזר", והיא נלמדת במהלך קורסים באקונומטריקה לתואר ראשון. יש גם עוד הרבה פרטים טכניים בנוגע למאמר שקפצתי עליהם כאן, אבל הם פחות חשובים. מה שחשוב זה העיקרון: להצליח למצוא שיטה כלשהי להסיק על אפקט סיבתי, ללא ניסויי מעבדה. זה מה שכלכלנים מהסוג שלי עושים באקדמיה.

מחקרים אחרים שניסו לבדוק שאלות דומות משתמשים גם הם בכל מני "ניסויים" כאלו. למשל, מחקר של עודד גלאור ורפאל פרנק שעסק בתיעוש בצרפת השתמש במרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, באמצע המאה ה-18, בתור משתנה עזר לתיעוש. כאן הטענה היא שהמצאות מתפשטות בהדרגתיות במרחב, כך שמחוזות שבמקרה היו קרובים למחוז הראשון בו אומץ מנוע הקיטור קיבלו מנועי קיטור "באקראי", ולא בגלל שהם שונים באיזה שהוא אופן ממחוזות אחרים. מחקר אחר השתמש במבנה הקרקע במחוזות שונים באנגליה בתור משתנה עזר לתיעוש, מכיוון שבאזורים שבהם יש מרבצי פחם השימוש במנועי קיטור הוא קל יותר. נדרשת יצירתיות רבה על מנת למצוא ניסויים טבעיים טובים, וגם מעט מזל על מנת שהם באמת יעבדו בנתונים.

אחד היתרונות המשמעותיים של המחקר שלי על האחרים הוא שהמרחק לקווים ישרים המחברים ערים משתנה עם הזמן, תודות להופעתן של ערים חדשות. המרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, לעומת זאת, הוא קבוע. מכיוון שאצלי המרחקים משתנים, אני יכול לבחון שינוי בתיעוש בתוך המחוזות ולא רק בין מחוזות (Fixed effects למחוזות, למי שלמד אקונומטריקה). כלומר, אני מתחשב בניתוח בנקודת הפתיחה השונה של כל מחוז ומחוז, ובודק את ההשפעה של השינוי בתיעוש בתוך המחוז על ילודה והון אנושי בתוך המחוז עם השנים. זאת בניגוד לעבודות אחרות, הבוחנות בשנה אחת את כל המחוזות יחדיו. כדי למצוא את האפקט של התיעוש העבודות האחרות נדרשות לשלוט בשלל משתנים ברמת המחוז כגון טיב הקרקע, טמפרטורה, הרכב האוכלוסיה המקומית ועוד, ותמיד ניתן לטעון שהם פספסו משהו קריטי. אני לא נדרש לשלוט בדברים האלו, כי אני כבר מתחשב בנקודות הפתיחה השונות. המשמעות היא שהזיהוי שלי יותר טוב, הקשר הסיבתי שאני מוצא יותר אמין. זיהוי קשר סיבתי הוא אחד הדברים החשובים ביותר במאמרים אמפיריים בכלכלה בימינו. יתרונות אחרים כוללים שימוש בנתונים האמריקנים שהם עשירים ומפורטים יותר ומאפשרים לי לעשות ניתוחים שונים שחוקרים אחרים לא יכלו לבצע.

 

תוצאות

התוצאות המרכזיות שלי מתוארות בטבלה אחת עם פסקה קצרה: גידול של כ-10% בשיעור העובדים במגזר הייצור במחוז מקטין את הילודה בכ-3% ומגדיל את שיעור האוריינות בכ-2.5%. האפקט מובהק מבחינה סטטיסטית. ישנן גם מספר הרחבות לתוצאות האלו, שלא ניכנס אליהן כאן.

רוב המאמר, כמו מאמרים אמפיריים אחרים בכלכלה, מוקדש להצדקת המתודולוגיה שהובילה לתוצאות: אני מראה שאכן ישנו קשר חזק בין המרחק מהקווים ישרים לתיעוש, אני מראה שיש גם קשר חזק בין המרחק מהקווים למרחק מקווי רכבת אמיתיים, שלפני התפתחותן של ערים חדשות המחוזות שיהיו קרובים לקווים העתידיים אינם שונים מהמחוזות שלא, שהגירה ככל הנראה לא מסבירה את התוצאות, שעבדות לא מסבירה את התוצאות, שמלחמת האזרחים האמריקנית לא משפיעה על התוצאות, שהתוצאות הן דומות גם אם אני משנה כל מני הנחות ושיטות אמידה, וכך הלאה. המון טבלאות, גרפים ונתונים.

כאן נמדדת האיכות האמיתית של המאמר: הסיפור חייב להיות משכנע. אם תתנו לאלף קופים חסרי בינה להריץ מאה רגרסיות ליניאריות ביום על מסד נתונים של כמה מיליוני אנשים מתישהו אחד מהם ימצא תוצאה מפתיעה לכאורה, אבל זה חסר משמעות. בכל מסד נתונים אפשר למצוא שלל קורלציות מוזרות ומפתיעות שאין להן משמעות. אני חייב להראות שאני לא קוף כזה, שלא סתם יצאה לי איזו תוצאה מובהקת מקרית. אני חייב להגיע למצב שבו לא ייתכן שמישהו באיזה סמינר או שופט עתידי של המאמר בז'ורנל ישאל אותי "תגיד, ניסית לבדוק את X?" ולא תהיה לי תשובה עבורו. התשובה צריכה להיות או "כן, התוצאות נשארות אותו דבר, ראה טבלה מספר 24 במאמר", או "לא, זה בלתי אפשרי לבדיקה כי אין נתונים" (ואנשים יודעים אילו נתונים זמינים). התוצאות חייבות להיות עמידות בפני כל התקפה אפשרית שניתן לבצע בעזרת הנתונים שישנם, ובכל סמינר אני עומד בפני שלל התקפות כאלו (בכלל, סמינרים בכלכלה יכולים להיות עניין אכזרי למדי, וכבר יצא לי לראות אנשים בוגרים יוצאים מהם בבכי). למרות שהצגתי את המאמר בפני אנשים רבים, ולמרות שמסביב לתוצאות המרכזיות כבר בניתי מספר שכבות עבות של חומות, הצדקות וניתוחי רובאסטיות, תמיד ישנו הפחד שיום אחד מישהו יעיר הערה משמעותית שלא חשבתי עליה לפני כן.

לאחר בדיקות הרובאסטיות וההצדקות אני בוחן דברים נוספים, כגון המנגנונים הספציפיים העומדים מאחורי האפקט והשוני באפקט בין מחוזות שונים. אני מוצא למשל שלפחות חלק מההשפעה של תיעוש על ילודה והון אנושי עברה דרך גיל הנישואים: באזורים שהפכו למתועשים גברים ונשים בחרו להשקיע יותר בהון האנושי של עצמם ולעבוד יותר לפני החתונה, התחתנו בגיל מאוחר יותר ולכן הביאו בסיכומו של דבר פחות ילדים לעולם. אני בוחן גם את ההשפעה של הגירה למחוזות שהפכו למתועשים ונושאים נוספים. לבסוף אני מראה שההשפעה של התיעוש על הון אנושי וילודה הייתה גדולה יותר במחוזות הצפוניים שהיו מתועשים יותר מלכתחילה, מה שיצר פערים הולכים וגדלים בינם לבין דרום ארצות הברית, בדומה לפערים שנוצרו בין מדינות המערב לבין שאר העולם מאז המהפכה התעשייתית.

כמו כל עבודה אמפירית, גם העבודה שלי רחוקה מלהיות מושלמת. ישנם חסרונות שונים הנובעים מהיעדרם של משתנים חשובים או בעיות עם שיטת האמידה. השאלה היא לא האם "הוכחתי" את קיומו של הקשר הסיבתי, מכיוון שללא ניסוי מדעי אמיתי לא ניתן להוכיח דברים כאלו, אלא האם אני תורם לספרות או לא. שאלת קיומו של הקשר הסיבתי לא תלויה במאמר יחיד, אלא בספרות כולה הבוחנת אותו מכיוונים שונים, עם נתונים שונים על מדינות שונות ובתקופות שונות.

בסופו של דבר, התרומה שלי לספרות היא לא פיתוחה של שאלת מחקר חדשה, אלא פיתוח שיטה אמפירית טובה יותר לבחון שאלת מחקר קיימת בעזרת נתונים שבעבר לא נעשה בהם שימוש לצורך זה, וכן דיון יותר עמוק על המנגנונים ממה שהיה ניתן לעשות בעבודות אמפיריות קודמות. עקב ההשפעה החזקה של תיעוש על הון אנושי וילודה שאני מוצא, התוצאות שלי מחזקות את תיאוריות הצמיחה המאוחדת של עודד גלאור וחבריו. בכך אני לוקח את חזית הידע האנושית ודוחף אותה בעוד כמה מילימטרים קדימה – וזה מה שעושים באקדמיה.

 

אז מה הלאה?

השלב הבא הוא למצוא עבודה. אנשים מחוץ לאקדמיה שואלים אותי כל הזמן מתי אסיים את הדוקטורט, אבל זו לא באמת השאלה החשובה. ברגע שהמנחה שלך מרוצה ממה שאתה עושה, לסיים את הדוקטורט זה בעיקר עניין של בירוקרטיה. אני עדיין לא דוקטור, ככל הנראה אקבל את האישור הסופי תוך מספר חודשים, כשתתכנס איזו וועדה של הפקולטה שצריכה לאשר את הכל, אבל סיום הדוקטורט הוא לא מה שבאמת הטריד את שנתי במהלך השנה האחרונה. מציאת העבודה היא מה שחשוב.

דוקטורט בכלכלה כולל בדרך כלל שלושה מאמרים, אבל רק אחד מהם הוא באמת חשוב: ה-Job market paper, המאמר הטוב מבין השלושה, אותו תיארתי כאן. שני המאמרים האחרים שלי, העוסקים במוביליות חברתית, הם גם מעניינים אבל בעלי סיכויי פרסום נמוכים יותר עבור ז'ורנלים מקצועיים. בספטמבר 2016 שלחתי את המאמר הזה ביחד עם קורות חיים והמלצות מנחים למוסדות אקדמיים שונים, על מנת שיזמינו אותי ליום ראיונות שבו אציג את המאמר ואעבור ראיונות עם חלק מחברי הסגל. עברתי ימי ראיונות כאלו במספר אוניברסיטאות בישראל, ובסופו של דבר אחת מהן, אוניברסיטת בר-אילן, הסכימה לקבל אותי כחבר סגל בתנאי שאעבור לפני כן פוסט-דוק בחו"ל. לאחר מאמצים נוספים, הצלחות וכישלונות, הצלחתי לארגן פוסט-דוק קצר באוניברסיטת בראון שבארצות הברית, שם יושבים כמה מהכלכלנים הרלוונטים ביותר בעולם לתחום המחקר שלי (ביניהם עודד גלאור שהזכרתי כאן). אני טס לשם בתחילת ספטמבר הקרוב.

תהליך חיפוש העבודה היה מייגע, למרות עזרתם הרבה של המנחים שלי, עומר מואב ומשה חזן. מסיימי דוקטורט בישראל בכלכלה נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בהשוואה לאלו שסיימו באוניברסיטאות בארצות הברית, ולרוב לא יכולים להתקבל למחלקות לכלכלה בשתי האוניברסיטאות הטובות ביותר בישראל, תל אביב והעברית. רבים מוותרים על האקדמיה והולכים לעבוד במחלקת המחקר של בנק ישראל, במכוני מחקר ובמכללות. אלו שכן מתעקשים לרוב נדרשים לעבור פוסט-דוק, שהוא מכשול משמעותי לבעלי משפחות וילדים. עקב מחסור במקורות מימון אני אאלץ בסופו של דבר לנסוע לפוסט-דוק ללא בת זוגי קסניה והבן שלנו, יותם, עניין די מתסכל עבור כולנו. אני מניח שאלמד בבראון המון, אפגוש אנשים מעניינים ואתפתח מבחינה מקצועית, ובטווח הארוך זה בוודאי שווה את המאמץ, אבל קשה לומר שאני נלהב לנסוע לבדי. בגלל המכשולים האלו אני ממליץ לצעירים שרוצים קריירה אקדמית לעשות דוקטורט בחו"ל ולא בישראל. בארצות הברית קיימות הרבה יותר הזדמנויות עבור דוקטורים לכלכלה, גם באקדמיה וגם מחוץ לה, וישנם פחות מכשולים.

השלב הבא, אחרי הפוסט-דוק, הוא קביעות. במרבית האוניברסיטאות לחברי הסגל הצעירים יש בערך חמש שנים להשיג מספיק פרסומים איכותיים על מנת לקבל קביעות. רבים לא מצליחים ונושרים לאוניברסיטאות פחות טובות, או יוצאים מהאקדמיה. על כן, במהלך הפוסט-דוק המשימה הראשונה שלי תהיה לשלוח לפרסום את המאמר שתיארתי כאן, ולהתניע מחקרים נוספים. כלכלה שונה מתחומים אחרים באקדמיה: לכלכלנים יש פחות פרסומים, לוקח זמן רב לפרסם, וכל פרסום הוא בעל משקל רב מאוד. מרבית הכלכלנים, גם במוסדות הטובים בעולם, מסיימים את הדוקטורט ללא שום פרסום. ישנם פערי איכות משמעותיים בין הז'ורנלים המקצועיים בכלכלה. מספיק מאמר יחיד שפורסם באחד מחמשת הז'ורנלים המובילים בכלכלה כדי לקבל קביעות במרבית האוניברסיטאות המובילות בעולם, וההבדל בין חוקרים מובילים לבין חוקרים גרועים הוא לא יותר מחמישה או שישה מאמרים שפורסמו בז'ורנלים המובילים וצוטטו בהרחבה. על כן גם השלב של קבלה לז'ורנלים יכול להיות מאוד מתסכל.

בסופו של דבר, ככל שיש לך יותר רעיונות טובים, כך גדלה הסבירות שתצליח לפרסם מאמרים איכותיים. הכלכלנים המובילים בעולם הם לאו דווקא גאוני-על או מתמטיקאים מצטיינים, אלא גברים ונשים שהצליחו להנפיק מספר רב של מחקרים מקוריים עם רעיונות חדשים או דרכים חדשות לבחון נושאים מבחינה אמפירית, ואלו הובילו שלל חוקרים אחרים לצטט אותם במחקריהם. בינתיים היה לי רעיון טוב אחד, אבל לא ברור היכן אצליח לפרסמו ואם יהיו לי רעיונות מוצלחים נוספים. זו תחרות בלתי נגמרת, שבה אתה כל הזמן נבחן על היכולת שלך לפתח רעיונות חדשים ולדחוק את גבולות הידע האנושי קדימה.

אז למה אני עושה את זה?

זאת שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט בשנים האחרונות. מלבד התסכול הנובע מהתחרותיות, הדוקטורט הוא מסלול שכולל הכנסות נמוכות יחסית לשעות העבודה לאורך שנים רבות, וכן גובה מחיר לא פשוט מהמשפחה. אחרי קבלת התואר והמשרה האקדמית הראשונה ההכנסות עולות, אבל הן עדיין נמוכות יחסית למה שיכולתי להרוויח מחוץ לאקדמיה, והתחרות האישית מחייבת אותך לעבוד קשה.

התשובה, בסופו של דבר, היא שאני באמת אוהב את זה. אני אוהב לקרוא מאמרים, לחשוב על רעיונות, לעבוד עם נתונים, לכתוב וללמד. זו עבודה טובה למי שמצליח להגיע לרמות הגבוהות. אתה עובד עבור עצמך ולא עבור איזה שהוא בוס, יש נסיעות לחו"ל והטבות אחרות, ואתה יכול לחקור כמעט כל נושא שבעולם כל עוד המחקר יוביל לפרסומים בז'ורנלים איכותיים. אני לא חושב שמלבד כלכלה יש תחום שבו אדם יכול ביום ראשון לחקור את הגורמים לעלייתן של ציוויליזציות עתיקות אלפי שנים לפני הספירה, ביום שני לבחון את השפעתה של פעילות משטרתית על שיעורי פשיעה בערים מודרניות, ביום שלישי לכתוב מאמר על משברים פיננסיים וביום רביעי לדון בעליית הרובוטים. למזלי, התברכתי בבת זוג שמבינה את התשוקה הזו, ותמכה בי גם ברגעים היותר מתסכלים, גם כשהיינו פרודים.

עכשיו הגיע הזמן שלי להתקדם הלאה. באופן טבעי זה מעט מפחיד, אבל גם מרגש. אני מקווה שתמיד יהיה לי זמן להמשיך ולכתוב כאן ובעמוד הפייסבוק של הבלוג על הנושאים שאחקור, הספרים שאקרא והדברים הנוספים שאגלה בדרכי.

 

 

Read Full Post »

אין רשומה שאני לא מקבל עבורה תגובות המתחילות במשפט כגון "כתבת שטויות מוחלטות", וממשיכות עם שורה של טעויות עובדתיות או הערות קטנוניות שלא באמת סותרות את מה שכתבתי. זה צפוי ומובן, מכיוון שבדרך כלל אני כותב באופן פרובוקטיבי על נושאים אשר סותרים את תפיסת עולמם של רבים מהקוראים. אבל כשאני קורא את התגובות האלו אני תמיד חושב לעצמי – יום אחד אחד מהמגיבים האלו יעיר לי על טעות אמיתית, מהותית. זה כמעט בלתי נמנע, אני כותב כל כך הרבה ועובד עם כל כך הרבה נתונים. ובכן, לצערי הרב היום הזה הגיע, ודווקא בנוגע לאחת הרשומות הכי מושקעות שפרסמתי בזמן האחרון.

ברשומה האחרונה שפרסמתי כאן ניסיתי לבחון את התקדמותה של כלכלת ישראל בין השנים 1960-2015 בהתבסס על נתוני הבנק העולמי. הטעות שלי הייתה שימוש בתוצר בערכים שוטפים, במקום בתוצר ריאלי במחירים קבועים. כאשר כלכלנים מודדים צמיחה הם לרוב עושים זאת באמצעות קיבוע המחירים לשנה מסויימת, מתוך מטרה למדוד את הגידול ביכולת הייצור של הכלכלה במנותק משינויי מחירים שיכולים לנבוע משלל גורמים אחרים. אני מלמד את הנושא הזה כבר שנים רבות, ובכל זאת איכשהו הצלחתי לפספס את הגדרות הנתונים שהורדתי מאתר הבנק העולמי.

המדידה בערכים שוטפים היא נכונה כשעוסקים בהשוואה בשנה מסויימת, לא על פני זמן. על כן, החלק ברשומה שעסק בדירוג היחסי של ישראל לאורך השנים הוא נכון. מגיבים רבים העירו לגבי האמינות של נתוני התוצר בישראל בשנת 1960, לגבי גורמים שהיו קיימים באותה התקופה שהיו יכולים להשפיע על שער הדולר או על הנתונים. הם אולי צודקים, אבל אין סיבה מיוחדת להטיל ספק בנתוני התוצר הישראליים בשנת 1960 ולא להטיל ספק בנתוני התוצר הקוריאניים, האיריים, השבדיים, הגרמניים, הבריטיים, היפניים וכך הלאה. בכל המדינות האלו היו סטנדרטים יותר נמוכים של שקיפות וכל מני משחקים עם שערי מטבע ותנאים ייחודיים הקשורים לסוף מלחמת העולם השנייה. עד כה עוד לא ראיתי מסד נתונים השוואתי שכולל מדינות רבות ולפיו ישראל הייתה מדורגת נמוך יותר באופן משמעותי בשנת 1960.

לעומת זאת, החלק ברשומה שעסק בצמיחה הוא בעייתי. כאשר בודקים את הצמיחה בתוצר לנפש הריאלי לפי מחירי 2010, ישראל נראית יותר טוב מכפי שכתבתי ברשומה. עבור כל התקופה, 1960-2015, המדינות המערביות היחידות שעקפו אותנו הן דרום קוריאה, סינגפור, יפן ופורטוגל – ולא כפי שמופיע בגרף שפרסמתי ברשומה הקודמת, שלפיו מרבית מדינות אירופה צמחו יותר מהר. אבל ישנה בעיה, חסרים נתונים משנת 1960 על מספר מדינות שיתכן (לפי נתוניהן על שנים אחרות) שהן צמחו מהר יותר מאיתנו, כגון אירלנד, ניו זילנד, והונג-קונג. קצב הצמיחה השנתי הממוצע של כלכלת ישראל בתקופה זו הוא כ-3%, וישנן גם מספר מדינות עם קצב צמיחה ממש דומה שנמצאות מעט מתחתינו: ספרד, צ'ילה, לוקסמבורג, איסלנד ונורבגיה.

להלן התוצאות לגבי תת-תקופות:

1960-1980 – המדינות המערביות האסייתיות עוברות אותנו וכן יוון, פורטוגל, ספרד, איסלנד ואיטליה, ומדינות אירופה האחרות די צמודות אלינו אבל מלמטה. כאמור, חסרים נתונים על מדינות רבות.

1980-2000 – בתקופה זו אנחנו פחות או יותר באמצע ביחס למדינות המערב, יש מדינות שצמחו מהר יותר כגון בריטניה, פינלנד ועוד, ויש מדינות שצמחו לאט יותר.

1970-1990 – כפי שעשיתי ברשומה הקודמת, ננסה תקופה מעט שונה כדי להימנע מהשפעות המשבר של 1980 והבום הכלכלי של שנת 2000. בתקופה זו אנחנו ממש מאכזבים, כמעט כל מדינות המערב צמחו יותר מהר מאיתנו.

2000-2015 – המדינות האסייתיות, אירלנד, איסלנד, ניו זילנד, אוסטרליה ושבדיה צמחו יותר מהר מאיתנו, גרמניה צמודה אלינו מלמטה ושאר המדינות המפותחות צמחו יותר לאט.

1990-2010 – שוב, ננסה להשמיט את השפעת הבום הכלכלי של 2000. בתקופה זו המדינות האסייתיות, אירלנד ולוקסמבורג צמחו מהר יותר, נורבגיה ואוסטרליה צמודות אלינו מלמטה והשאר צמחו לאט יותר.

2010-2015 – המדינות האסייתיות, אירלנד, איסלנד, ניו-זילנד וגרמניה עקפו אותנו, ארצות הברית מעט מתחתינו והשאר צמחו לאט יותר.

מלבד אלו שציינתי, בכל התקופות יש שלל מדינות מתפתחות שצמחו מהר יותר, בייחוד עבור התקופות המאוחרות יותר. לא התייחסתי אליהן כל כך כי השאלה המרכזית היא האם אנחנו מתכנסים לרמת החיים במדינות המערב.

 

אז מהן המסקנות מניתוח זה, בהשוואה לדברים שכתבתי ברשומה? כיצד הייתי משנה אותה?

האדם שכתב לי על הטעות הוא אהוד פרלסמן, אשר פרסם רשומת תגובה. בתחילת הרשומה הוא כותב על הדירוג היחסי של ישראל בשנת 1960. הוא כותב שבמחירי 2010 הדירוג היחסי של ישראל נראה יותר גרוע מכפי שכתבתי, כלומר ישראל של 1960 נראית יותר ענייה. אכן, הדירוג היחסי באמת משתנה, אבל לפי בדיקתי ישראל בסך הכל צונחת מהמקום ה-14 למקום ה-20, כלומר היא עדיין הייתה אחת המדינות העשירות בעולם. מלבד זאת, לא ברור לי מדוע מדידה של התוצר בשנת 1960 לפי מחירי 2010 עדיפה באופן כלשהו על פני מדידה של התוצר בשנת 1960 לפי מחירי 1960. החשיבות של קיבוע המחירים היא רק לגבי מדידת צמיחה לאורך זמן, לא לגבי השוואה בנקודת זמן ספציפית. הדברים שכותב פרלסמן בהמשך על הצמיחה הם נכונים ברמה העקרונית, אם כי בנתונים שהוא בוחר להציג ברשומה מופיעות דרך קבע בעיקר מדינות שישראל נראית טוב ביחס אליהן (למשל, בנתוני הצמיחה עבור השנים 2000-2015 הוא "שוכח" להזכיר את שבדיה, גרמניה ואוסטרליה, וגם בנתונים האחרים חסרות מספר מדינות).

אבל פרלסמן הוא לא העניין כאן. העניין הוא שהטעיתי את קוראי הבלוג, ועל כך אני מתנצל. ישראל נראית יותר מרשימה מכפי שכתבתי. בתחילת הדרך היינו בסדר, פחות או יותר, בתקופות האמצע קצת פחות, ובעשורים האחרונים חזרנו לקצב צמיחה יותר משביע רצון. מבחינת דירוג יחסי עדיין הידרדרנו במהלך השנים, מכיוון שלא צמחנו מספיק מהר על מנת להשיג מדינות עשירות אחרות, בזמן שאירלנד, הנמרים האסייתיים ונסיכויות המפרץ הפרסי צמחו מהר יותר.

עדיין לא הייתי טוען שישראל היא "נס כלכלי". קוריאה, סינגפור ואירלנד נראות מתאימות הרבה יותר לתואר זה, שלא לדבר על נסיכויות המפרץ (האם ישנו נס גדול יותר מגילוי נפט?). ספרד, צ'ילה ואיסלנד נראות מאוד דומות לנו מבחינת שיעורי צמיחה בתקופות שונות ומבחינת נקודת ההתחלה ונקודת הסיום, ויתכן שגם ניו-זילנד, אם כי חסרים לגביה נתונים משנת 1960. אין שום תקופה שבה אנחנו ממש בולטים, ובין השנים 1970 ל-1990 היינו ממש מאכזבים. אין לי ספק שיכולנו לצמוח יותר, למרות מצבנו הבטחוני, אם כי יכולנו גם לצמוח פחות. מדינות כגון ונצואלה וארגנטינה הידרדרו משמעותית בדירוג לאורך השנים. כך או אחרת, הדברים שכתבתי על הגורמים האולטימטיביים המונעים מאיתנו לצמוח ולהשיג מדינות מערביות הם עדיין נכונים.

Read Full Post »

תקציר עבור הממהרים, עקב אורכה של הרשומה:

  • כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
  • בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
  • כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
  • הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
  • טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.

——————————————————————————————–

ניסים ומיתוסים

תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.

"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.

הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.

תוצר לנפש – דירוג יחסי

התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.

כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.

מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).

אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.

לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.

אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.

תוצר לנפש – שיעורי צמיחה

התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.

האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.

חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.

מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.

למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.

האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.

לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.

תוצר כולל במקום תוצר לנפש

עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.

מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.

אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.

ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.

תירוצים

תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה

תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?

לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.

תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני

תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.

תירוץ שלישי: הגירה וילודה

כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.

סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות

כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.

סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.

שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?

סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני

מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.

ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.

במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.

סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים

פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).

בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.

כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.

סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע

הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.

כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך.  האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.

באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?

האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.

זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.

מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.

כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.

בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.

סיכום

בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.

כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.

בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.

אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.

ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.


עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.

Read Full Post »

ראשית, מספר הערות:

רציתי להודות למספר עוקבים אשר תרמו לאחרונה לחשבון הבלוג, וכן לברך עוקבים חדשים שהצטרפו בחודשים האחרונים. כולכם מוזמנים לעקוב אחרי גם בפייסבוק, שם אני מפרסם בתדירות גבוהה הרבה יותר מאשר פה. למשל, רק לאחרונה כתבתי על הקשר בין אי שוויון לצמיחה, על מחקר חדש בנוגע לחשיבותו של סטאטוס היחסי המבוסס על טייסים גרמניים ממלחמת העולם השנייה, על ההשוואה בין התמודדותו של אריאל שרון עם משבר הנדל"ן בתחילת שנות התשעים למדיניות של כחלון כיום, ועוד. כמו כן, אני משתף בפייסבוק קישורים למאמרים אחרים מעניינים, וכן לרשומות שלי שמתפרסמות פעם בחודש בבלוג של מכון פרידברג לכלכלה (הרשומה האחרונה שפרסמתי שם עוסקת במגבלות על חופש המגורים).

הרשומה הנוכחית (שפורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ) היא רשומת אורח מאת הדס פוקס, חוקרת במרכז טאוב, המסיימת בימים אלו תואר שני בכלכלה במסלול המחקרי המשותף של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב. לאחרונה הדס פרסמה מחקר המנתח לעומק את פערי השכר המגדריים בישראל, ועל כן ביקשתי ממנה לכתוב רשומה לבלוג על הנושא. דיון בפערים מגדריים לרוב גורר המון אמוציות וטריגרים רגשיים, ואני מאמין שגישה מעט יותר רציונלית, מעט יותר מבוססת-נתונים ופחות מתלהמת, כפי שמייצגת פוקס כאן, יכולה להזריק לתוכו מנה גדושה של שפיות. תהנו.


יום האישה הבין-לאומי 2017 מאחורינו, והדיון הנצחי על פערי השכר בין גברים לנשים מסרב לדעוך. כותרות בעיתונים (וחברות כנסת לא מעטות) מדברות על פערי שכר מגדריים של עשרות אחוזים ומלינות על אפליה, ומנגד פוסטים של ליברטריאנים מסבירים שאין שום אפליה, והכל נובע מההבדלים המובנים והבלתי-ניתנים-לערעור בין גברים לנשים. אם עוד לא מיציתם לגמרי את הנושא, באדיבותו של אורי כץ אסקור כאן בקצרה את עיקרי הממצאים שעלו ממחקר שפרסמתי בנושא לאחרונה, במסגרת דוח מצב המדינה 2016 של מרכז טאוב.

לזכותם של המתדיינים הנצחיים ייאמר שהנתונים אכן עשויים לבלבל במבט שטחי. פער השכר הגולמי בין נשים לגברים נמצא במגמת ירידה עם השנים אך הוא עדיין גדול, ועמד על 32% בשנת 2015 – נתון גבוה לכל הדעות. אבל התמונה כמובן מורכבת יותר, היות שיש עשרות גורמים שעשויים להשפיע על רמת השכר של עובד. במחקר ניסיתי להביא בחשבון כמה שיותר גורמים כאלו, ולבדוק מה חלקם בקביעת פער השכר הכולל בין גברים לנשים. הכלי ששימש לכך הוא פירוק Oaxaca (הסבר למיטיבי לכת – הפירוק בודק איזה חלק מפער השכר נובע מהבדלים בתכונות בין נשים לגברים ואיזה חלק נובע מהבדלים במקדמי הרגרסיה). הפירוק גילה שרוב פער השכר (71%) מוסבר בגורמים פשוטים וקלים לזיהוי, שיפורטו מיד. ומה עם האפליה? אולי היא קיימת במקומות מסוימים ובאופן נקודתי, אבל היא בוודאי לא יכולה להיות הסבר עיקרי לפער השכר הגדול בין המינים.

הגורם המשמעותי ביותר בפער הוא ההבדלים בשעות העבודה: מעל 50% מפער השכר הכולל נובע מכך שנשים עובדות פחות שעות מגברים, ועקב כך גם מרוויחות פחות (ראו תרשים). זה נכון כמעט בכל תחום ובכל תפקיד – היקף המשרה הממוצע של נשים קטן יותר. ייתכן שלקוראי העמוד המידע הזה נשמע טריוויאלי, אבל מפתיע לגלות בכמה מהמחקרים והכתבות על פערי שכר מגדריים אין התייחסות למספר שעות העבודה ולהיקף המשרה.

הגורם השני בחשיבותו לפער השכר הוא ההבדל במשלחי היד והענפים שבהם מועסקים גברים ונשים (באמידה הנוכחית הוא הסביר 14% מהפער). ככלל, גברים פונים לתפקידים שהשכר הממוצע בהם גבוה יותר. בפרט, אחוז גבוה מהנשים מועסקות במקצועות חינוכיים ואחוז גבוה מהגברים מועסקים במקצועות טכנולוגיים –  והמצב הזה לא השתנה כמעט ב-15 השנים האחרונות. יתרה מכך, גם בקרב סטודנטים (העובדים של מחר) לא רואים שינוי משמעותי. יש עלייה יפה בשיעור הסטודנטיות למשפטים ולרפואה, אבל נשים הן עדיין הרוב הגדול מבין הסטודנטיות לחינוך, ומיעוט מבין הסטודנטים למדעי המחשב. בחוגים להנדסה דווקא הייתה עלייה בשיעור הנשים ב-20 השנים האחרונות, אבל המספרים עדיין נמוכים מאוד: רק 27% מהסטודנטים בחוגים האלה הם נשים, ורובן לומדות בחוגים שנחשבים יוקרתיים פחות – הנדסת מזון וביו-טכנולוגיה, למשל – ולא בחוגים שמובילים למקצועות עתירי שכר, כמו הנדסת מחשבים וחשמל.

אם כן, שני גורמים בלבד – שעות העבודה ומשלח היד – מסבירים חלק גדול מאוד מהפער, אבל גם אחרי שמנטרלים את השפעתם נשים משתכרות בממוצע 13% פחות מגברים. האם כאן טמון הרמז לאפליה? לא בהכרח. למרות כל המשתנים שהובאו בחשבון בפירוק הקודם, עניין מהותי אחד עדיין לא נבדק: היכולות האישיות של העובד. מטבע הדברים קשה מאוד למדוד תכונות אישיות, אבל ציוני בגרות ופסיכומטרי – למרות כל הבעייתיות הגלומה בהם – עשויים לשקף במידה מסוימת את התאמתו של העובד לדרישות בשוק העבודה. לפיכך, במחקר נערכה בדיקה נוספת שכללה את כל המשתנים הדמוגרפיים של העובדים שנכללו בבדיקה הקודמת וגם את ציוני הבגרות והפסיכומטרי שלהם (לפי בסיס נתונים ייחודי שבנה הלמ"ס. חשוב לציין שבשל מגבלות הנתונים ההשוואה נערכה עבור אקדמאים בגילי 31–29 בלבד).

באמידה הזו התקבלו כמה תוצאות מעניינות (המוצגות בתרשים למטה). ראשית, בקרב גילאים אלו פער השכר נמוך יותר מאשר בכלל האוכלוסייה (30%). שנית, הגורמים הנצפים שהובאו בחשבון הסבירו 78% מהפער. בניגוד לתוצאות בקרב כלל האוכלוסייה, בקרב אקדמאים לתחום התעסוקה היה המשקל הגבוה ביותר בקביעת הפער: 56% (גם מפני שאקדמאיות רבות יותר מועסקות במשרה מלאה). כישורי העובדים שנוספו למשוואה – ובעיקר רמת הלימודים במתמטיקה והציון הכמותי בפסיכומטרי – הסבירו עוד 13% מהפער.

מה אפשר ללמוד מהנתונים האלה לגבי הגורמים לפערי השכר?

מצד אחד, כאמור, הפירוק מוכיח שרוב פער השכר נובע מגורמים מוסברים וידועים, בדומה לממצאים של מחקרים אחרים שנעשו בעולם. האמידה שכללה את מלוא הנתונים שהובאו בחשבון במחקר – ניסיון, היקף משרה, משלח יד, לאום וציוני בגרות ופסיכומטרי – הותירה פער שכר בלתי-מוסבר של 6% בלבד, ובהחלט ייתכן שלו היו עומדים לרשותי נתונים נוספים (למשל מקצוע ברמת פירוט גבוהה יותר או דרגה ניהולית) הפער היה קטן אף יותר.

מצד אחר, אפליה ישירה היא אינה הבעיה האפשרית היחידה בשוק העבודה. אמנם אנחנו נכנסים כאן לשטח אפור והרבה פחות מדיד, אבל אסתכן ואומר כי לא בטוח שהשוני העצום בהיקפי המשרה של גברים ושל נשים נובע תמיד מבחירה חופשית. לא מעט מחקרים (וגם חוכמת ההמונים) מגלים שמרבית הזוגות בישראל חיים בבתים בלתי שוויוניים בעליל, בעיקר בתחום הטיפול בילדים. שעות העבודה הארוכות בישראל, וכן הנורמות החברתיות לגבי התפקידים המגדריים במשק הבית, בוודאי לא מסייעים לזוגות שמעוניינים בחלוקה מאוזנת יותר. הפיכתן של הנשים לשרות הפנים באופן כמעט בלעדי מכתיבה לא רק את שעות העבודה שלהן, אלא גם את המקצועות שהן בוחרות – ותחום ההוראה הוא ככל הנראה הדוגמה המוחשית ביותר לכך.

חסידי תאוריית הפערים המובנים בין המינים בוודאי יאמרו כעת שהנטייה למקצועות טיפוליים והומניים, וגם הנטייה לרצות להיות בסביבה למען הילדים, היא חלק מטבען של נשים. אחרים (ואחרות) יאמרו שיש גורמים סביבתיים המעורבים בעניין. כך או כך, כשמביטים על מערכת היחסים בין נשים למתמטיקה, מתגלה תמונה עגומה רבת שנים של אי-משיכה הדדית. ככלל, נשים מצליחות יותר מגברים  ברוב מדדי ההשכלה, מהיסודי ועד האוניברסיטה: ציוני המיצ"ב של ילדות גבוהים יותר בממוצע, הן זכאיות לתעודת בגרות בשיעורים גבוהים יותר, וציוני הבגרות שלהן גבוהים יותר במרבית התחומים. אולם כל אלו מתבטלים כשמדובר במקצועות ריאליים בכלל, ובמתמטיקה בפרט. בכיתה ה' הישגי הבנים והבנות במתמטיקה דומים מאוד, אבל עד התיכון נפתח ביניהם פער. כשאותן תלמידות הופכות לנערות הן נרתעות מלימודי מדעים כמגמה מורחבת ומלימודי מתמטיקה ברמת חמש יחידות – וכשהן כבר לומדות ברמה הזו, הן מצליחות פחות; זה כמעט המקצוע היחיד שבו הציון הממוצע בחמש יחידות של נשים נמוך משל גברים. בפסיכומטרי התמונה דומה: אמנם ציוני הגברים גבוהים מציוני הנשים בכל המקצועות, אך הפער בחלק הכמותי משמעותי יותר. בשנים האחרונות יש תכניות שנועדו לעודד נשים ללימודים מדעיים, אבל רובן מתמקדות בנערות בתיכון, וככל הנראה זה שלב מאוחר מדי.

אין דרך לשלול את ההנחה שנשים פחות מתחברות למקצועות ריאליים, אבל לי אישית אין ספק שמדובר גם בהשפעות חברתיות שמרחיקות נשים מהמקצועות האלה. כל אישה בעלת נטייה ריאלית מחזיקה בסיפורים משלה על מי שניסו לדכא את הנטייה הזו. במקרה שלי אחת המחנכות בתיכון לא התביישה לספר לאבא שלי שבעלה הפיזיקאי אמר לה שבנות לא צריכות ללמוד פיזיקה. אבא שלי גיחך והמשיך הלאה, אבל אני בטוחה שיש הורים ובנות שלקחו אותה יותר ברצינות.

לסיכום: השאלה אם בכלל אפשר וצריך להגיע לשוויון מלא היא שאלה של תפיסת עולם. באופן אישי אני חושבת שכל עוד לא יביאו ילדים לעולם ברחם מלאכותי, רוב הנשים ירצו להיות מעורבות בגידול הילדים יותר מאשר גברים. אבל המחקר חידד עבורי עניין חשוב: אף על פי שלא ניכרת בשוק העבודה אפליית שכר, בהחלט ניכר בו קיטוב. כאשר שוק העבודה אינו גמיש ומאלץ את העובדים (גברים ונשים כאחד) לבחור בין מקצוע רווחי לחיי משפחה, וכאשר מעודדים ילדות ונשים להתמקד במקצועות הומניים, הבחירה החופשית נפגעת קשות – וכך גם השוויון בשוק העבודה. ייתכן מאוד שגם אם המחסומים יוסרו הבחירות המגדריות ייוותרו שונות, ועקב כך עדיין יתקיימו פערי שכר. באופן אישי בחרתי לעבוד בתחום שהמשכורת בו נמוכה ביחס לשכר שיכולתי להרוויח במקצועות אחרים בתחום לימודיי (מדעי המחשב וכלכלה), וכך אני תורמת במו ידיי להגדלת פער השכר המגדרי. יש דברים שיותר חשובים לי ממשכורת, וכנראה אני לא היחידה. עם זאת, צריך לחתור למצב שבו אנשים בוחרים את המשרות שמתאימות להם לפי משאלות לב ויכולות, ולא בגלל הסללה חברתית לתחום כזה או אחר.

Read Full Post »

לפני הרשומה, הייתי רוצה להודות למספר אנשים אשר תרמו לחשבון הבלוג לאחרונה. אני אמנם כותב יותר בפייסבוק מאשר כאן בתקופה האחרונה, אבל אני תמיד מעריך את התרומות שלכם, ומקווה בעתיד שיתפנה לי יותר זמן לכתיבה בבלוג.


ישראל היא אחת המדינות הכי פחות יעילות בעולם המערבי לפי מדדים רבים של רגולציה ובירוקרטיה, תודות להיסטוריה סוציאליסטית, חוסר עניין ציבורי, כוחן של קבוצות לחץ צרות, חקיקה פרטית בהיקף מטורף ותרבות של כסת"ח. אך שוק אחד הצליח איכשהו לחמוק בעשורים האחרונים משאיפותיהם הבלתי נדלות של הפוליטיקאים "להסדיר" כל דבר שזז: שוק הדיור להשכרה. פוליטיקאים אשר זיהו את הנישה החסרה לוחצים בכבדות בשנים האחרונות להעתיק גם בנושא שוק השכירות צעדי מדיניות שגויים שננקטו במדינות אחרות אי שם באמצע המאה הקודמת, ומאז כולם שם מצטערים עליהם. התקשורת, כהרגלה, מציגה תמונה חד צדדית של המצב, כתוצאה מהיעדר הכשרה והבנה כלכלית בקרב כתבי הטלוויזיה והעיתונאים.

בשבועות האחרונים משודרת בערוץ 10 סידרת כתבות של מתן חודורוב בנוגע לרגולציה על שוק השכירות. בכתבות אלו משתמש חודורוב בטריקים רטוריים שונים על מנת להטעות את צופיו, למקד אותם באנקדוטות ולהסיח את דעתם מהעובדות. אולי קיבל חודורוב השראה מדונלד טראמפ ועידן ה"פוסט-אמת" ו"העובדות האלטרנטיביות" שכולנו חיים בו כיום? כאשר הכלכלן עומר מואב תקף את חודורוב על הטעיותיו, השיב חודורוב כי אמנם אין לו השכלה כלכלית רלוונטית, אבל טען כי "המציאות מורכבת יותר" מהטיעונים הנגדיים של הכלכלנים, כי במדינות רבות מתקיימת רגולציה כבדה על שוק השכירות, וכי טענותיו של מואב הן לא יותר מאידיאולוגיה. כפי שכותב עומר, מלבד טיעוני אד-הומינם חודורוב לא התייחס בשום צורה עניינית לטענות הנגדיות. אותן ההאשמות בהטיה אידיאולוגית הופנו גם כלפי, על ידי חבר הכנסת רועי פולקמן, כשכתבתי כאן על הנושא בעבר. ההסתה של הוויכוח למחוזות אידיאולוגיים היא פשוט בריחה מהתמודדות עם העובדות.

האמת היא שבנוגע לרגולציה על שוק השכירות העובדות הן פשוטות מאוד: הרגולציה נכשלה בכל מקום שבו נוסתה, ואין שום מחקר או סקירה רצינית שטוענים ההפך. זה לא אומר שלא ניסו אותה שוב ושוב, בכל מדינה יש פוליטיקאים עם נטיות פופוליסטיות, אבל יש סיבה לכך שכיום בכל מקום מנסים בעיקר להיפטר מרגולציה כזו, וחבל מאוד שאנחנו בישראל בוחרים שלא ללמוד מהניסיון העולמי. חודורוב אינו מתעניין בעובדות האלו או במחקרים, ומעדיף במקום זאת לתאר את המצב הקיים ולראיין בעיקר אנשים שמרוויחים מהרגולציה הזו באופן ישיר, ולכן מן הסתם הם תומכים בה.

אדיר יוסף, כלכלן העובד בחברת ייעוץ, פרסם סטטוס מפורט בדף הפייסבוק שלו "כלכלה מהארץ והעולם" התוקף את טענותיו של חודורוב ומתייחס ספציפית למקרה של הולנד שנסקר בסדרת הכתבות. אדיר הסכים לבקשתי לכתוב מאמר אורח בבלוג עם תיאור רחב יותר של המצב בהולנד. מכאן הבמה שלו, תהנו.


פיקוח מחירים בשוק הדיור הוא פשוט רעיון גרוע. העניין כל כך ברור ומגובה בעובדות, שהוא נחשב "משעמם" במחקר כלכלי ורוב המחקר מצוטט עובדות כבר משנות ה-70 וה-80. כמעט אין מה לחדש בנושא, פרט לתיאור עיוותי שוק כזה או אחר. בניגוד לאופן אותו מציג חודורוב (וקדמו לו סתיו שפיר ורועי פולקמן), לא מדובר בעניין של דעה או ויכוח מקצועי בין צדדים שקולים, אלא על בורות מול עובדות. ישנם בנושא מאות מחקרים ועדויות חד משמעיות מהשטח (שאינם מבוססים על מודל תיאורטי מורכב אלא על תיאור המציאות), ולא ניתן למצוא כלכלנים רציניים שתומכים בפיקוח מחירים בשוק הדיור.

לפי סיכום ספרות משנת 2009 בנושא, המחקר הכלכלי הוא עקבי וחד משמעית רואה פיקוח שכר דירה כיוצר יותר נזקים מתועלת. הנזקים הידועים הם בעיקר תורים ארוכים לדיור, התפתחות שוק שחור, וירידה באיכות וכמות הדירות בשוק בטווח הבינוני והארוך, אפשר לקרוא על כך גם בהרחבה כאן וכאן.

דיון בנושא גורם באופן מיידי לאנשים להתייחס לדוגמאות בשווקים מפותחים בהם קיימת רגולציה על שכר הדירה, אבל העניין מתאר כשל בסיסי בחשיבה על סיבה ותוצאה – האם השווקים מפותחים למרות או בגלל הפיקוח? האם הוא גורם נזק סמוי מן העין? בנוסף, לא תישאל השאלה כיצד הגיעו לרעיון הפיקוח או מדוע נדיר (אם בכלל) שמאמצים אותו במדינה מפותחת בעשורים האחרונים, אלא בעיקר מנהלים משברים קיימים מול קבוצות לחץ.

אז איך הגיעו בכלל לפיקוח מחירים בשוק הדיור במקומות שונים בעולם?

למעשה, כמעט בכל שוק מפותח שבו זה התרחש, זה קרה בעקבות משברים כלכליים. בישראל זה החל בתקופת הצנע של שנות ה-50, בארה"ב במלחמת העולם השנייה, ובמדינות אירופה זה החל בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כתוצאה מהפיקוח נוצרות קבוצות לחץ פוליטיות וכלכליות חזקות מאוד, שביטול החוק יביא לפגיעה משמעותית בסובסידיה שהן מקבלות – ומכאן קשה מאוד לבטל את החוקים והרגולציה שמזינים את עצמם ומתרחבים וגורמים לכשלי שוק נוספים, מחסלים את השכירות בשוק הפרטי, מצמצמים את ההיצע ומרחיבים את הסובסידיות.

למשל, עד היום קיים בישראל חוק הגנת הדייר וישנם דיירים שגרים ב"דמי מפתח" ומשלמים סכום מגוחך לבעלי הדירה. בכל חוזה שכירות סטנדרטי ישנם מספר סעיפים שמנסחים את העובדה שהחוק אינו חל החוזה והדיירים החדשים. שוק הדיור בהולנד, שמהווה דוגמה מרכזית בסדרה של מתן חודורוב ולכן נתמקד בו ברשומה זו, הוא שוק בו הנזק של פיקוח המחירים בולט במיוחד בשוק הדיור ובכלכלה הרחבה.

שוק הדיור בהולנד כמשל

שוק הדיור באמסטרדם הוא כנראה אחד הגרועים שיש במדינות המפותחות. אמנם שכר הדירה המפוקח נמוך, אך כ-15% מהאוכלוסייה בהולנד מוציאה מעל 40% מהכנסתה הפנויה על דיור (ממוצע האיחוד אירופי הוא כ-11%, קישור), מהשיעורים הגבוהים ביותר באירופה, שמרמזים על כך שהפיקוח לא מוריד מחירים. ישנה טענה לפיה ההטבה מגיעה רק לעניים, אך גם טענה זו אינה מדויקת. כ-51% ממשקי הבית העניים בהולנד משלמים שכר דירה גבוה מ-40% מהכנסתם הפנויה, כך שההטבה הזו כנראה אינה מגיעה אליהם באופן מיוחד ומפוזרת באופן די שווה באוכלוסייה.

על פי מחקר של ה-OECD, רגולציה על שכירות כלל לא מפחיתה את מחירי השכירות. בגרף המצורף רואים בציר ה-Y את מחירי השכירות היחסיים ובציר ה-X את מידת הפיקוח על שכר דירה – המתאם שקרוב ל-0 מראה שאין קשר מובהק בין מידת הפיקוח לבין מחירי השכירות, כלומר במדינות בעלות פיקוח הדוק יותר מחירי השכירות לא נוטים להיות נמוכים יותר, בניגוד לאינטואיציה של רוב האנשים.

rent1

OECD

כל הבעיות הידועות בפיקוח שכר דירה מתקיימות גם בהולנד. מדובר בתחזית נכונה ללא יוצא מן הכלל עד כה, שמנבאת שפיקוח אפקטיבי על שכר דירה מתחת למחירי השוק ורגולציה נוקשה בשוק הדיור מפחיתים את המוביליות של עובדים, יוצרים תורים ארוכים ומביאים לצמצום ההיצע.

1. זמן ההמתנה

זמן ההמתנה הממוצע באמסטרדם לדירה הוא 6 שנים. דירות "טובות" מגיעות לתקופות המתנה שהן לעיתים בנות 10 שנים ומעלה. אפילו האתר של עיריית אמסטרדם מציע לשוכרים לגור בדיור פרטי כי ההמתנה לדיור ציבורי תלויה בתנאים נוקשים ולוקחת בין 5-10 שנים.

2. תחזוקה לקויה

כצפוי, כאשר מפחיתים את שכר הדירה מתחת למחיר השוק ומונעים פינוי דיירים קיימים, הפגיעה בתמריצים ארוכי הטווח של בעלי הבתים להשקיע בתחזוקה יורדים. אין מדובר באכזריות, פשוט בהיגיון רציונלי. לדוגמה, ה-OECD מצא שיש קשר בין חוקי הגנה על דיירים לבין גגות דולפים ומחסור בשטח מגורים כפי שכותב הבלוג הזכיר בעבר כאן.

3. תשלום החשבון – על גב הציבור כולו

על חשבון מי אנשים גרים בדיור הציבורי? בעיקר על חשבון משלמי המיסים ההולנדים. בהולנד קיימים תאגידי דיור מקומיים שנהנו בעבר מסבסוד ישיר ועצום שהופסק בשנות ה-90. מיד עם הפסקת המימון הממשלתי הישיר הם הפסיקו לגדול, אך נזקקו למחיקת הלוואות עצומה והעברה של 16.7 מיליארד יורו, 5.5% מהתמ"ג באותה תקופה (שווה ערך ל-82 מיליארד ש"ח בישראל לפי שנת 2015). הממשלה ההולנדית עדיין מסבסדת אותם בדרכים אחרות, כמו דרך רשת ביטחון להלוואות, פטורים במס, קרקעות מוזלות ותמיכות שונות ומשונות.

עם כל (ואולי למרות) התמיכה הזו, לפי האיחוד האירופאי, התאגידים האלה נכשלים גם כיום, וסובלים מליקויים חמורים, התנהלות פיננסית גרועה, ממשל תאגידי בעייתי והם אינם משרתים את המטרות לשמן הוקמו. ההערכה של ה-OECD לגבי סובסידיות סמויות וגלויות מגלמת עלות בגובה של כ-14.25 מיליארד אירו, כ-4,750 יורו בשנה למשק בית. הטבלה הבאה מציגה לכם את העלויות שהוערכו לגבי היקף הסבסוד שניתן למשקי בית בגין הפיקוח על שכר דירה (8 מיליארד יורו בשנה), גביית סכום נמוך ממחיר השוק על דיור ציבורי (4.5 מיליארד יורו בשנה) וסובסידיות ישירות של סיוע בשכר דירה (1.75 מיליארד יורו בשנה.

rent2

OECD

4. חיסול השוק הפרטי

הגידול בדיור הציבורי ובשכירות המפוקחת כמובן חיסלו עם רגולציה הולכת וגדלה את שוק השכירות הפרטי בהולנד, שעמד על 60% בשנת 1947 וירד ל-11% בלבד כיום (דירות "יוקרה" בלבד) .עידוד שוק השכירות הפרטי וצמצום הרגולציה נמצא כיעד רצוי בכל אחד מהמסמכים שנכתבים על שוק הדיור ההולנדי, למשל בסקר הכלכלי לשנת 2016 ממליץ ה-OECD לצמצם את הרגולציה כדי לעודד השקעות ולהגביר את ההיצע של דיור.

5. צמצום המוביליות של עובדים

הנתונים מראים כי המוביליות בשוק העבודה ההולנדי ממוצעים ואף בחלקם טובים מממוצע השוק האירופי, אולם ב-OECD מייחסים זאת בעיקר למבנה וגמישות שוק העבודה, ולא לדיור. מחקר הולנדי מצא שאנשים עוברים עבודה בעקבות הדירה ושינויי ההיצע של הדיור ולא להיפך, נתון הרומז על אי מיצוי הפוטנציאל המלא של שוק העבודה, ומחקר של המועצה האירופית טוען שאנשים אינם רוצים לעבוד יותר שעות רק כדי לא לאבד את הזכאות לדירה מוזלת, כיוון שויתור על הזכאות מהווה למעשה מס שולי בשיעור גבוה מאוד.

כלל הרשויות והגורמים המקצועיים ממליצים על צעדים לשחרור שוק הדיור בהולנד והפסקת ההתערבות המוגזמת שגורמת לנזק בצורה חד משמעית. בדומה לנושאים אחרים, הפוליטיקאים לא מצליחים לעשות שינויים ולתקן את המצב הנוכחי, בגלל קבוצות אינטרס הנהנות מהעיוותים הקיימים. לפי המחקר של האיחוד האירופי ליברליזציה של שוק השכירות היא תנאי הכרחי לשיפור התפקוד של שוק השכירות:

"שוק הדיור בהולנד עוצב על ידי מדיניות התערבות ותמריצים שבמקור יועדה לספק דיור בר השגה ובאיכות טובה למען השכבות החלשות ולעודד בעלות על דיור. טווח ההתערבויות מקיף סובסידיות ישירות ועקיפות ותמריצים פיסקליים, פיקוח על ההיצע דרך הגבלת ייעוד (zoning), פיקוח על שכר דירה, ערבויות ממשלתיות ועידוד הלוואות לדיור ע"י הממשלה. כל הצעדים האלה יחד, היו יקרים ולא יעילים בהשגת המטרות. יותר מכך, הם עיצבו באופן ממוסד תהליך שהביא להצטברות של עיוותים הולכים וגדלים בכלכלה הרחבה, בין היתר בהקצאת הון ומוביליות של עובדים".

סיכום

ההצעה לפקח על שכר דירה ולהגביל את שוק השכירות היא גרועה. לא נמצאו יתרונות כלשהם להתערבות הממשלתית שהתרחשה בכל כך הרבה מדינות ויצרה שוק שחור, חוסר יעילות והוצאות עצומות ומיותרות שפגעו בציבור כולו. אחד המגיבים לסטטוס המקורי בעמוד "כלכלה מהארץ והעולם", אשר גר בעצמו באמסטרדם, כותב כי קשה מאוד להסתדר עם שוק הדיור המקומי. נדרש לחכות כ-15 שנים לדירה טובה, ומי שמשיג דירות מפוקחות לא עוזב אותן, גם אם המשפחה שלו מתרחבת, פשוט מכיוון שזה כל כך משתלם. למשל, הוא מציין בתור דוגמה פרופסורים עשירים הממשיכים להתגורר בדירותיהם המפוקחות, המסובסדות כמובן על ידי כלל הציבור ההולנדי. המדיניות הזו דוחפת את ההולנדים לרכוש לעצמם דירות במקום לשכור אותם.

פיקוח על שכר דירה הוא לא מדיניות פרוגרסיבית התומכת בעניים ובחלשים. אין בסיס אמפירי שמראה שההתערבויות מעבירות כסף מהעשירים לעניים בצורה יעילה ומכוונות לאוכלוסיות חלשות בפועל, והן גורמות נזק רחב היקף לכלכלה כולה. לתומכי מדיניות פרוגרסיבית עדיף לסבסד ישירות אוכלוסיות חלשות באופן תקציבי, ולא דרך הגבלות על שוק הדיור.

ישנן דוגמאות לשווקים נוספים בהם יש נזקים בעקבות הפיקוח, כגון שבדיה בה ישנו תור של 20 שנים לדירה ציבורית, סן פרנסיסקו שבה אלפי דירות ריקות למרות מחסור חמור (כאן מפיו של פול קרוגמן), ברלין שבה מתקיימים למעשה מחירי שוק (מותר להעלות את המחיר עד 10% מהמחיר האזורי) וגם דוגמאות חיוביות לכך שלמעשה חלק מהשווקים המפוקחים הולכים לכיוון ליברליזציה כמו ניו יורק שהיקף הדירות הנמצאות תחת רגולציה הולך ויורד, או פינלנד וצ'כיה בהן שוחרר הפיקוח לגמרי וגדל ההיצע. אין שום דוגמה להישגים חיוביים של רגולציה על דיור להשכרה.

אני מקווה שהנטייה לייבא בעיות שלוקח עשרות שנים להיפטר מהן תלך ותרד בשנים הבאות, אבל אני די פסימי לאור התקשורת מהסוג שמתן חודורוב עושה. הלוואי שהציבור יצליח להתמודד עם המידע המגובה, הרציני והחד משמעי בנושא הזה, כי חשוב להתנגד לו בצורה בלתי רגילה במיוחד לאור העובדה שקבוצות הלחץ לא קיימות בישראל, עדיין. כשהן יקומו כבר יהיה מאוחר מדי.

Read Full Post »

התחזית שלא התגשמה

קרל מרקס הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, אם לא המשפיע מכולם, ובספריו מצויים המקורות לרבות מהמחלוקות המודרניות בין ימין לשמאל. אחד מעמודי התווך של הגותו הוא המאבק בין בעלי אמצעי הייצור לבין הפועלים, הנובע מניגוד אינטרסים בסיסי בין שתי המעמדות, ומחייב הלאמת רכוש פרטי על ידי המדינה. אך בפועל, מלבד מספר התנגשויות אלימות בין בעלי הון לבין פועלים שניסו להתנגד, מאבק בקנה מידה משמעותי בין המעמדות פשוט לא התרחש במדינות קפיטליסטיות. נראה שדווקא הארצות הקפיטליסטיות ביותר, כגון שוויץ, בריטניה וארצות הברית, נהנו משקט חברתי וכלכלי חסר תקדים מאז ימיו של מרקס ועד היום, ושהבדלי המעמדות פחות או יותר נעלמו. היכן טעה מרקס? היכן טועים ממשיכיו כיום?

הסבר אחד לכשלון בתחזיותיו של מרקס הוא עלייתה של מדינת הרווחה המודרנית, אשר נולדה בגרמניה של סוף המאה ה-19, בעקבות ניסיונותיו של ביסמרק לפגוע בפופולריות של התנועה הסוציאליסטית במדינה ולמנוע מהפועלים להגר לארה"ב. מאז ישנו גידול בתקציבי הרווחה בכל מדינות המערב, עד היום. אך הסבר זה רק מעלה שורה של שאלות נוספות: מדוע הסכימו הקפיטליסטים לחלוק את הונם עם ההמונים במסגרת מדינת הרווחה? איך יתכן שמאבק המעמדות נעלם ללא צורך בהלאמת אמצעי הייצור על ידי הממשלה? מדוע נראה שדווקא במדינות קפיטליסטיות חייהם של העובדים טובים יותר, כיוון ההגירה הוא תמיד מהמדינות הסוציאליסטיות אל המדינות הקפיטליסטיות ולא להפך, וצעירים רבים יותר במדינות קפיטליסטיות מעדיפים לעבוד כשכירים של בעלי ההון ולא כעצמאיים?

בשני העשורים האחרונים פורסמו מספר עבודות בכלכלה שהעלו תשובה אפשרית לשאלה זו: חשיבותו של הון אנושי בתהליך הייצור. למעשה, כפי שכותבים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שפרסמו בנושא, יתכן שההיסטוריה של המאה ה-20 הייתה נראית אחרת לגמרי אם קרל מרקס היה מכיר את התיאוריות המודרניות של הון אנושי. אך לשאלת ההון האנושי יש השלכות המגיעות מעבר לוויכוח ההיסטורי אודות המהפכה התעשייתית והגותו של מרקס, והיא מרכזית במיוחד בנושאים הרלוונטיים למדינת ישראל כיום כגון אי השוויון בהכנסות.

משוב חיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה

על מנת לייצר יצרנים זקוקים לחומרי גלם, למכונות ומבנים (הון פיזי, אמצעי ייצור), ולבני אדם אשר יתפעלו את התהליך. התרומה של בני האדם תלויה גם בכישוריהם המולדים וגם בידע ובכישורים שהם רכשו במהלך השנים – בהון האנושי המצטבר שלהם. ישנן עבודות שעבורן ניתן לרכוש את הידע הנדרש מהר מאוד, וישנן עבודות שהידע הנדרש עבורם דורש שנים רבות של הכשרה. זה היה המצב גם לפני המהפכה התעשייתית: בעלי אדמות יכלו להעסיק מהגרים חסרי כל ידע בעבודה חקלאית, ולעומתם לוטשי היהלומים היהודים היו זקוקים להכשרה ממושכת על מנת לייצר תכשיטים עבור אצילי אירופה. עובדים שעבודתם דורשת הכשרה ממושכת תמיד נהנו משכר גבוה יותר, מכיוון שקשה יותר להחליפם.

שאלה מרכזית היא כיצד המהפכה התעשייתית שינתה את ההסדרים הכלכליים שהיו נהוגים לפניה בכל הנוגע להון אנושי. התשובה של קרל מרקס, של חסידיו ושל לא מעט היסטוריונים וכלכלנים היא שהמהפכה התעשייתית הפכה את ההון האנושי לזניח, איפשרה לבעלי אמצעי הייצור לנצל את העובדים, ועל כן יצרה בהמשך את הצורך בהתאגדות והלאמה. זהו לא טיעון מופרך. לפני המהפכה התעשייתית מרבית פעילות הייצור של טקסטילים, בגדים ומוצרים נוספים התרחשה בביתם של עובדים מיומנים, שלרוב ירשו את המקצוע מהוריהם והיו מאוגדים בגילדות מקצועיות שהגנו עליהם מפני תחרות. במסגרת המהפכה התעשייתית אותם עובדים מיומנים הוחלפו על ידי מפעלים גדולים שהעסיקו עובדים לא מיומנים, ביניהם גם ילדים ונשים, והגילדות פחות או יותר נכחדו (מה שהוביל למהומות הלודיסטים). עדות נוספת בזכות התיאוריה הזו היא רמת ההשכלה הכללית באוכלוסיה: בבריטניה, אשר הובילה את המהפכה התעשייתית, שיעורי ההשתתפות בבתי הספר ושיעורי ידיעת קרוא וכתוב היו נמוכים יותר בהשוואה למדינות מפגרות מבחינה תעשייתית באותה התקופה כמו מדינות צפון אירופה וגרמניה. האם עובדות אלו לא מוכיחות שהון אנושי הפך לפחות חשוב בעקבות המהפכה התעשייתית?

סדרה של מחקרים מהשנים האחרונות מעלה שהמציאות היא הפוכה, ושקיים למעשה משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הביקוש להון אנושי. המשמעות של משוב חיובי כזה היא שככל שתהליך התיעוש מתקדם וההמצאות הטכנולוגיות מתרבות, ההון האנושי של העובדים הופך לחשוב יותר עבור המעסיקים. בעקבות תהליך התיעוש שהחל במאה ה-18 בעלי המפעלים היו זקוקים לעובדים אשר היו מסוגלים לקרוא תרשימים, להבין מדריכי הפעלה, לתקן מכונות, להתקין אותן ולהחליף אותן, ויצרני המכונות היו זקוקים לעובדים מיומנים אשר ידעו לייצר חומרים חדשים ולעצב אותם. אם מגמות אלו הן חשובות יותר מהדעיכה במעמדם של יצרני הטקסטיל הביתיים, נקבל משוב חיובי בין תיעוש לבין הביקוש להון אנושי ולא משוב שלילי.

במצב כזה בעלי ההון לא יכולים לנצל פועלים חסרי השכלה שקל להחליפם, הם חייבים להתחלק ברווחים עם עובדים מיומנים שהכשרתם אורכת זמן רב וניגוד האינטרסים בין המעמדות נעלם. חשוב להבין שהון אנושי הוא שונה במהותו מהון פיזי: בעלי אמצעי הייצור לא יכולים פשוט לצבור אותו כמו שהם צוברים מכונות ומפעלים. ההון האנושי מוטמע בבני אדם, אשר צוברים אותו ברמה האישית. כפי שמראים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שאותו הזכרתי קודם לכן, אם שווקי האשראי במדינה אינם מושלמים עניים יתקשו ללוות כסף על מנת להשקיע בהכשרה מקצועית, ותתקבל תת-השקעה בהון אנושי באוכלוסיה. כשל שוק זה מעודד את בעלי המפעלים לתמוך במערכת חינוך ציבורית אשר תעניק השכלה בסיסית לכולם, ואכן גלאור ומואב מתארים מספר מקרים היסטוריים של תמיכה כזו. כלומר, לבעלי ההון היה אינטרס כלכלי ישיר בחינוך ציבורי שיגדיל את רמת ההון האנושי של העובדים ועל כן גם את שכרם, בניגוד גמור לתזה המרקסיסטית המתמקדת במאבק אינסופי בין המעמדות.

מתי התחיל המשוב החיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הון אנושי? האם זהו רק עניין של התקופה המודרנית, של המאה ה-20? האם יתכן שמרקס צדק לפחות לגבי המאה ה-19, התקופה שבה הוא חי?

ובכן, נראה שלא. מחקר של קארין ון-דר-ביק ונעמי פלדמן מצא שכבר בבריטניה של המאה ה-18 גידול במספר ההמצאות הטכנולוגיות מגדיל את הביקוש למתמחים, נערים בגילאי העשרה אשר היו לומדים תוך כדי עבודה בתעשיות הייצור המתקדמות והוריהם היו משלמים לייצרנים עבור הכשרתם. למעשה, ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר טוען שאנחנו נוטים למדוד הון אנושי באופן שגוי. אוכלוסיית בריטניה אכן הייתה משכילה פחות מאוכלוסיית שבדיה במאה ה-18, אבל בבריטניה הייתה אליטה של בעלי מקצועות טכניים ברמה מאוד גבוהה, אשר היו מסוגלים לתמוך בפעילותם של הממציאים המפורסמים של המהפכה התעשייתית – אליטה שלא הייתה קיימת במדינות אחרות והשפעתה על המהפכה התעשייתית היא קריטית. שם היה ממוקד ההון האנושי של בריטניה. מאמר אחר מוצא תמיכה לתזה הזו, על ידי שימוש במספר המנויים לאנציקלופדיה מפורסמת בצרפת של המאה ה-18 בתור קירוב לקיומה של אליטה משכילה, ובדיקת ההשפעה של האליטה הזו על צמיחתן של ערים לעומת ההשפעה של הרמה הכללית של אוריינות באוכלוסיה.

אחת הבעיות במדידת ההשפעה של תיעוש על הון אנושי היא שהון אנושי עשוי להשפיע בחזרה גם על תיעוש, או ששניהם יכולים להיות מושפעים ממשתנים אחרים, למשל נטיות תרבותיות. על מנת להתמודד עם בעיה זו נדרש להשתמש ב"ניסוי טבעי" כלשהו אשר מדמה הקצאה אקראית של תיעוש באזורים מסויימים, כפי שבוחנים תרופות חדשות על ידי חלוקה אקראית של קבוצת אנשים לשתי קבוצות, שאחת מהן מקבלת את התרופה והשנייה מקבלת תרופת-דמה. מספר מאמרים מהשנים האחרונות השתמשו בניסויים טבעיים כאלו ובשיטת משתני העזר על מנת להראות שהתיעוש הגדיל את שיעור העובדים המשכילים בבריטניה של תחילת המאה ה-19, וכן הגדיל את שיעורי האוריינות, את מספר המורים ואת מספר התלמידים בצרפת של אמצע המאה ה-19. במסגרת עבודת הדוקטורט שלי אני גם משתמש בשיטה דומה על מנת להראות שהתיעוש השפיע באופן חיובי על שיעור האוריינות בארצות הברית בשנים 1850-1900.

לא קל לבחון נושאים כאלו מבחינה אמפירית, אבל כל המחקרים שנעשו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות אקונומטריות שונות מעלים תוצאה דומה: השפעה חיובית של התיעוש בתקופת המהפכה התעשייתית על מדדי הון אנושי.

השלכות

השלכה אחת של טעותו של מרקס היא, כאמור, היעדרה של מלחמת מעמדות. חשיבותו של ההון האנושי בתהליך הייצור יוצרת תמריץ עבור בעלי ההון לתמוך בחינוך ציבורי ואולי גם במערכות רווחה נוספות, ולהחליף הסדרים כלכליים נצלניים. הם פשוט לא זקוקים כל כך לפועלים חסרי השכלה שקל לנצלם. האם זה מקרי שדווקא המדינות המתועשות ביותר התנערו מוקדם יותר מהעבדות? שהצפון האמריקאי המתועש התנגד לעבדות, והדרום הלא-מתועש היה זה שניסה לשמר את המוסד? שחוקים נגד עבודת ילדים הופיעו בבריטניה דווקא בתקופת המהפכה התעשייתית, ולא לפניה, למרות שילדים תמיד עבדו בחקלאות?

אך השלכה נוספת נוגעת לאי שוויון. למעשה, בתקופת המהפכה התעשייתית אי השוויון בהכנסות פחת, לא גדל. מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים העלו שרווחי בעלי ההון לא צמחו באופן משמעותי באותה התקופה, מכיוון שהייתה תחרות רבה ביניהם. בסופו של דבר רווחים נובעים מכוח מונופוליסטי, לא מקדמה תעשייתית, ותקופת המהפכה התעשייתית התאפיינה בשבירת מעמד האצולה ובחיסול מונופולים על תהליכי הייצור שהוענקו על ידי מלכים למקורביהם. לעומת זאת, בגלל הגידול בחשיבותו של ההון האנושי ובביקוש לעובדים שכרם של פועלים דווקא צמח באותה התקופה.

אך מאז מלחמת העולם השניה המצב הזה השתנה, ואי השוויון בתוך מדינות החל לגדול. השכר הריאלי הממוצע בכל מדינות המערב, כולל ישראל, מטפס בעקביות כבר עשרות שנים, אבל הצמיחה בשכר איננה זהה עבור כולם. בארצות הברית וארצות אחרות נראה שחלק מהעשירונים התחתונים דורכים במקום פחות או יותר בהשוואה לעשירונים העליונים. ספציפית בישראל אי השוויון נמצא דווקא בירידה מאז 2006, בעקבות הצטרפות השכבות החלשות לשוק העבודה, אבל הוא עדיין גבוה יותר מכפי שהיה בשנות התשעים ולפני כן.

מסתבר שהחשיבה על משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית להון אנושי מסוגלת להסביר גם את המגמות המודרניות בנוגע לצמיחה באי השוויון. חשוב להבין שהגידול באי השוויון ברמת המדינה לא יכול לנבוע רק ממספר קטן של בעלי הון ומנהלים עשירים. ישנה שכבה לא קטנה של אנשים, בישראל ובמדינות אחרות, שמצבם הכלכלי מעולה, והוא הולך ומשתפר במהירות. מרבית האנשים האלו עובדים בחזית הטכנולוגית של חברות ההיי-טק בתור מהנדסים ומתכנתים. הם לא בעלי הון, הם שכירים, אבל ישנו משוב חיובי חזק מאוד בין ההון האנושי שלהם לבין הטכנולוגיה המודרנית, וקשה הרבה יותר להחליפם בעובדים בשכר נמוך יותר במדינות מתפתחות. בעקבות המשוב החיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה, צעירים המסיימים כיום תארים ראשונים בהנדסה ומדעי המחשב מהאוניברסיטאות המובילות בישראל מקבלים משכורות התחלתיות הנעות בין 20 ל-30 אלף ₪ בחודש, פי 2 או 3 מהשכר הממוצע במשק, סכומים שנראים דמיוניים לגמרי עבור בעלי מקצועות אחרים. בסקטורים אחרים במגזר הפרטי, כגון הסקטור הפיננסי המושמץ, רק מנהלים או עובדים וותיקים יכולים להגיע לרמות שכר כאלו. פערי השכר גדלים ככל שהטכנולוגיה הופכת למשמעותית יותר, כאשר במקביל הגלובליזציה מאפשרת להחליף עובדים ברמות ההון האנושי הנמוכות יותר עם עובדים במדינות מתפתחות.

ישנם הסברים אחרים לעלייה באי השוויון, אבל רובם לא מתאימים כל כך לנתונים. למשל, רבים טוענים שאי השוויון גדל בגלל הפגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת, אך למעשה אי השוויון גדל גם בשבדיה ובשאר המדינות הנורדיות, היכן ששיעור גדול מכוח העבודה הוא מאוגד. הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית הם ככל הנראה ההסברים הסבירים ביותר למגמות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להעלים את הפערים אלא אם נוותר לגמרי על הקידמה הטכנולוגית. ניתן לשפר את רמת החינוך עבור השכבות החלשות, אבל בסופו של דבר לא כולם יכולים לעבור את קורסי הבסיס של מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, לא כולם יכולים לצבור את ההון האנושי הנדרש. יתכן גם שהפערים עוד יגדלו, אם נרצה ואם לא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להטיל מיסוי גבוה על ההיי-טקיסטים ולקוות שהם יסכימו בטוב ליבם להישאר בארץ ולהקדיש חלק ניכר ממשכורותיהם כדי לסבסד את השכבות החלשות יותר.

התזה הזו כמובן מפריעה מאוד למעריציו המודרניים של מרקס, מכיוון שהיא לא כוללת שום אלמנט של ניצול. בעלי חברות ההיי-טק לא מנצלים את עובדיהם, ואותם מתכנתים המרוויחים שכר גבוה לא מרוויחים אותו על חשבוננו בשום צורה. למרקס ולמעריציו, בסופו של דבר, יש רק תיאוריה אחת שבעזרתה הם יכולים להסביר את העולם: מלחמת מעמדות בין אליטה נצלנית לבין המונים נבערים מדעת. כאשר הכלי היחיד שיש לכם הוא פטיש, הרבה דברים נראים לפתע כמו מסמרים: לפעמים האליטה היא "בעלי ההון", לפעמים היא "קולוניאליסטים אירופאים", לפעמים "גברים לבנים", זה לא משנה, הסיפור הוא תמיד אותו הסיפור. העולם הכלכלי, לדעתם, הוא בהכרח משחק סכום אפס בין מנצלים למנוצלים.

לשמחתנו, ולצערם של המרקסיסטים, נראה שהמציאות הכלכלית מורכבת יותר, מבוססת יותר על שיתוף פעולה מרצון ועל אינטרסים משותפים ופחות על ניצול ומלחמת מעמדות – גם בתחילת המהפכה התעשייתית וגם כיום.

Read Full Post »

Older Posts »