Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מחאה! (אוגוסט 2011)’ Category

רשומה זו עוסקת בטענות מרחיקות הלכת של התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" אודות הצורך בשינוי השיטה המוניטארית. הרשומה ארוכה ולכן, לשם נוחות, הכנתי גרסת PDF   להורדה והדפסה.

ברצוני להודות לפרופ' עומר מואב שקרא את הרשומה לפני הפרסום ותרם הערות מועילות, לד"ר אסף צימרינג שכתב את הפרק העוסק בתכנית שיקגו, במאמר של מייקל קמהוף ובספר של ענת אדמתי, ולאיתי סי, בעל הבלוג "תועלת שולית", שקרא גם הוא את הרשומה, תרם הערות מועילות ועזר באיסוף החומרים.

תקציר

(בהמשך הרשומה ישנה הרחבה בנוגע לכמה מהמושגים המקצועיים המופיעים כאן בתקציר)

התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מעוניינים לקדם בישראל רפורמות דרמטיות וחסרות תקדים במערכת הפיננסית, המבוססות על הבנה לקויה באשר לאופן שבו המערכת פועלת, ועיקרן הוא ביטול הבנקאות ברזרבה חלקית בישראל.

ראשית כל, בנקים קיימים לפחות מאז המאה ה-12 ובנקאות ברזרבה חלקית קיימת לפחות מאז המאה ה-17, ועד כה התחזיות של חברי התנועה בדבר התפוצצות המערכת לא התרחשו בשום מדינה (מקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו במאה השנים האחרונות לא נבעו משיטת יחס הרזרבה). לבנקים ישנה השפעה על כמות הכסף דרך יחס הרזרבה, אך בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי השפעתם מוגבלת מאוד על ידי הרגולציה, על ידי שליטתו של הבנק המרכזי בבסיס הכסף ועל ידי נטיית הציבור להפקיד כסף בבנקים. הבנקים מעוניינים להגדיל את חובות הציבור אליהם, אך אין כאן שום הבדל ביניהם לבין יצרני רהיטים המעוניינים שנרכוש כמה שיותר רהיטים, יצרני טלוויזיות המעוניינים שנרכוש כמה שיותר טלוויזיות או כל תחום מסחרי אחר שקיים, ויכולתם של הבנקים "לשעבד" את הציבור לחובות מוגבלת על ידי הביקוש להלוואות בקרב הציבור – בדיוק כפי שיכולתם של יצרני הרהיטים לשעבד את הציבור לרהיטים מוגבלת על ידי הביקוש לרהיטים.

השיטה המוניטארית הקיימת איננה מחייבת גידול בחובות, מפני שהבנקים מוגבלים ביכולתם להעניק הלוואות על ידי הביקוש להלוואות, על ידי הצמיחה המאפשרת לאנשים להחזיר את ההלוואות ועל ידי יחס הלימות הון ויחס הרזרבה הקבועים בחוק. השיטה הזו קיימת כבר מאות שנים, ובכל זאת החובות לא צמחו לאורך מאה השנים האחרונות אלא עלו וירדו במדינות שונות בהתאם לשיעורי הצמיחה, משברים כלכליים ומשתנים נוספים. ישנה שונות רבה בגובה החוב במדינות שונות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית. מקרים של היפר-אינפלציה במאה העשרים לא היו קשורים לשיטה המוניטארית, אלא בדרך כלל לממשלות שהדפיסו כסף באופן שאינו אחראי. גם מייקל קמהוף, הכלכלן הבכיר ביותר כיום המזוהה עם תכנית שיקגו שאותה מנסה לקדם התנועה לשינוי מוניטארי, טוען בראיון לכלכליסט שהשיטה המוניטארית הנוכחית איננה מחייבת גידול בחובות ושמקורה של הטענה הוא בלבול מושגי.

"תכנית שיקגו" היא התכנית הכלכלית המהווה את הבסיס התיאורטי והאקדמי לטענותיה של התנועה לשינוי מוניטארי. התמיכה בתכנית שיקגו בקרב המומחים היום היא זניחה. מטרותיה המקוריות של התכנית, שנהגתה בשנות השלושים של המאה הקודמת, היו לטפל בבעיות שבוודאות אינן רלוונטיות למדינת ישראל כיום, וככל הנראה אינן רלוונטיות גם למדינות אחרות. המאמר של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית בנידון (המוזכר רבות במאמרים ב"כלכלה האמיתית" ובטיעוני התנועה לשינוי מוניטארי) מתאר תוצאה מעניינת של מודל תיאורטי מורכב למדי, אך נראה כי עיקר התרומה של הרפורמה המוצעת על ידיהם עוברת דרך מהלכים שניתן לבצע גם ללא שינוי יחס הרזרבה, ובאופן כללי מדובר בתחום שבו לא מקובל להפוך מודלים תיאורטיים להמלצות מדיניות ללא בחינה מעמיקה ומקיפה יותר, ובוודאי שלא להסתמך עליהם בעיניים עצומות בנוגע לשינוי כל כך דרמטי. לפי התכתבות במייל עם קמהוף, התכנית לא נבדקה על ידו בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה כמו מדינת ישראל, ולדעתו של קמהוף מדינת ישראל איננה נמצאת במצב המצדיק את לקיחת הסיכונים הכרוכים בהפעלת התכנית שלו על כלכלה קטנה ופתוחה החשופה להתקפות ספקולטיביות ותנועות הון מהירות.

הרשומה מפרטת טעויות וסתירות נוספות בטענותיהם של חברי התנועה לשינוי מוניטארי גם בנושאים אחרים, המעידים על מחסור בהבנה בסיסית של המערכת הכלכלית ועל הסתמכות יתר על מקורות מידע שמידת אמינותם איננה ברורה.

לאור כלל הסתירות הללו, ולאור התנערותו החד משמעית של מייקל קמהוף משתי הטענות המרכזיות של התנועה לשינוי מוניטארי – הצורך המתמיד בגידול בחובות והטענה כי השינוי המוניטארי מומלץ למדינת ישראל – נראה כי אין תמיכה תיאורטית או עובדתית כלשהי לפעילותה של התנועה. על כן אני מאמין, בדומה לעמיתי שהזכרתי בפסקת ה"תודות" ובדומה לכלכלנים שצוטטו בראיון בעיתון כלכליסט בנידון, שהתנועה לשינוי מוניטארי איננה מקדמת שינוי שהוא מומלץ לכלכלת ישראל, ושהביקורת שלה על המערכת איננה מדויקת בלשון המעטה.

1. הקדמה

הבלוג "הכלכלה האמיתית", המנוהל על ידי ערן הילדסהיים, הוא ככל הנראה הבלוג הכלכלי הפופולארי ביותר במדינת ישראל – ולא במקרה. הוא משלב כתיבה על מגוון רחב של נושאים כלכליים, רובם מתורגמים מאתרים זרים, והכל מוסבר ומתואר באופן בהיר ונגיש. ניכר כי כותביו מקדישים מאמצים רבים להפעלת האתר מתוך אמונה אידיאולוגית כנה בחשיבותו לדיון הציבורי בישראל. בשנה האחרונה עלה הבלוג מדרגה, עם ייסודה של קבוצת לובי בתוך מפלגת העבודה המוקדשת כולה ל"שינוי המוניטארי" הנתמך על ידי הכותבים (על פי מיטב הבנתי התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מנוהלים על ידי אותם האנשים, ובהמשך הרשומה אתייחס אליהם כאל מקשה אחת). התנועה ערכה בחודש דצמבר האחרון כנס שבמסגרתו נאמו בזכותה חברי כנסת כגון משה פייגלין ואבישי ברוורמן, ובמסגרת ראיון לכלכליסט מצהירים ראשי התנועה על כוונותיהם לגייס בכירים נוספים לקראת הבחירות הבאות לכנסת.

במאמר בעיתון כלכליסט שבקישור הקודם וברשומה שפרסם אורי רדלר בשנת 2012 אודות התנועה אתם יכולים לקרוא על האנשים שמאחורי התנועה ועל מקורותיה, כגון הסרט הקונספירטיבי "צייטגייסט", פרויקט ונוס והעמותה הבריטית "כסף חיובי". קיימות תנועות דומות בארצות אחרות, אך נראה שבשום ארץ אחרת בעולם לא הצליחו תנועות רדיקאליות מעין אלו לצבור את ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שהילדסהיים וחבריו צברו בישראל מאז המחאה החברתית (ראו למשל כתבה ישנה יותר בכלכליסט שדווקא תומכת בתנועה, או ראיונות תכופים של מובילי התנועה בתכנית הרדיו של קרן נויבך). הרשומה הזו במובן מסוים משלימה את המאמר מכלכליסט, על ידי פירוט רחב של האופן שבו המערכת המוניטארית עובדת, ומדוע התנועה לשינוי מוניטרי טועה ומטעה.

ליבת האידיאולוגיה שמובילים אנשי התנועה המוניטרית נוגעת לחובות הבנקים והיווצרותו של הכסף.  מסביב לליבה זו בנו חסידי השינוי המוניטארי מסכת שלמה של טיעונים והשקפות עולם, חלקם סותרים זה את זה, המשלבים ביחד רעיונות קונספירטיביים, ביקורות על המערכת הקיימת מכיוונים סוציאליסטים או ליברטריאנים, ובסופו של דבר הבטחות לפתרונות קסם שיהפכו את מדינת ישראל למדינה עשירה ומאושרת. הקו המשותף לכל הנושאים שעליהם מדברים אנשי התנועה לשינוי מוניטארי הוא ההנחה שאם נפגע בבנקים הציבור בהכרח ירוויח מכך, והשנאה לבנקים היא מקור הפופולאריות שלהם (כפי שכתב פול קרוגמן, הדיון על בנקים נוטה לאחד את הקצוות האידיאולוגים מימין ומשמאל וליצור חיבור מוזר בין אנשים שלא יסכימו על שום דבר אחר בעולם מלבד על היותם של הבנקים הם רשע טהור).

אותה תיאוריה לגבי יחס הרזרבה, חובות וכסף מהווה את המגן שמאחוריו מסתתרים אנשי התנועה ממבקריהם, כאשר הם שולחים אותם לקרוא מאמרים מתמטיים של חוקרי קרן המטבע הבין לאומית ולהתווכח עם זוכי פרס נובל שנפטרו לפני עשור או שניים (לאף אחד ממובילי התנועה המוניטארית, לפי תיאורם בראיון לכלכליסט, אין את ההכשרה הכלכלית הנדרשת על מנת להבין את המאמרים האלו). אך עיקר הסכנה המגולמת בבלוג "הכלכלה האמיתית" היא היומרה להעניק המלצות מדיניות מרחיקות לכת למדינת ישראל, והצלחתם של הילדסהיים ושותפיו להנהגה ביצירת דור שלם של חסידים, סוג של כת אם תרצו, המאמינים כי המלצותיו יובילו אותנו אל גן העדן המיוחל.

אין לי חיבה יתרה למערכת הפיננסית, איני מקבל תשלום ממנה ואין לי כל כוונה לעבוד בה בעתיד הנראה לעין. ישנה ביקורת רבה בקרב כלכלנים על הנפח שתופסת המערכת הפיננסית בכלכלת העולם המודרני ועל מבנה התמריצים שקבעו עבורה הרגולטורים. הנושא שרוי במחלוקת קשה. אך הבלוג "הכלכלה האמיתית" והתנועה לשינוי מוניטארי מנצלים את המחלוקת הזו על מנת לקדם רעיונות הזויים שבתוך קבוצת החוקרים הרציניים גם מבקריהם החריפים ביותר של הבנקים לא היו מעיזים לשקול.

אם הקונצנזוס כנגד התנועה לשינוי מוניטארי יכול לכלול בתוכו גם את פרופ' עומר מואב וגם את פרופ' יוסי זעירא (המייצגים צדדים אידיאולוגים הפוכים של הדיון הכלכלי), גם אותי וגם את אורי פסובסקי מכלכליסט (שבדרך כלל מחבב רעיונות כלכליים חתרניים), מגיע הרגע שבו התומכים בתנועה נדרשים לשקול מחדש את מחויבותם כלפיה.

הרשומה נשלחה לפני הפרסום לאנשי התנועה לשינוי מוניטארי ולערן הילדסהיים. בסופה של הרשומה מצורפת תגובתם.

2. כיצד נוצר כסף

"כסף נוצר מחוב", טוענים הילדסהיים וחסידיו – ותחת הגדרות מסוימות של "כסף" אפשר לומר שהם צודקים. הטעות שלהם היא הטענה שיש כאן בעיה כלשהי שנדרש לתקן. הדברים שאכתוב בפרק זה כתובים בכל ספר סטנדרטי של מבוא למאקרו כלכלה שהתפרסם במאה השנים האחרונות, והם לא יחדשו שום דבר לאף כלכלן. בתור דוגמה החלטתי להתבסס על ספרו של פרופ' יורם מישר, "המאקרו כלכלה של ישראל", שמשמש בלימודי תואר ראשון בכלכלה ונמצא במקרה כאן לידי כרגע. הדוגמה שלהלן מתארת בהפשטה תהליך הדרגתי שהתרחש בכמה מאות השנים האחרונות.

הלוואות בריבית קיימות כבר אלפי שנים, אך הבנקים הראשונים הופיעו רק לפני כחמש מאות שנים. נתחיל ממצב שבו לא קיימים בנקים ונניח שישנם 500 מטבעות זהב במשק – זהו "היצע הכסף" במדינה. יום אחד מגיע לו איזה שהוא איטלקי, מתיישב על ספסל ברחוב ומכריז על עצמו כעל הבנק הראשון במדינה (המילה "בנק" לקוחה מהמילה "ספסל" באיטלקית, מכיוון שהבנקאים הראשונים אכן ישבו כך על ספסלים ברחוב). מספר אזרחים שאינם זקוקים ברגע זה לכספם מפקידים אצל הבנקאי שלנו את מטבעות הזהב שלהם, ועכשיו יש בכספת הבנק 200 מטבעות זהב, והבנקאי נותן לאנשים שטרות התחייבות שלפיהם יש להם את הזכות למשוך מהבנק את כספם. אז לפני כן היו בידי הציבור 500 מטבעות זהב, ועכשיו יש ברשותם 300 מטבעות זהב, ושטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. סך כל היצע הכסף במשק לא השתנה.

במשך ימים ולילות ישב הבנקאי שלנו על הספסל לצד הכספת שלו, אכל לצידה, ישן לצידה, עד שיום אחד הגיע לבקרו אחיו הקטן. "אחי היקר!", אמר לו, "כמה זמן לא התראינו! ממש התגעגעתי אליך. ואיזה ספסל יפה יש לך פה…"

החמיץ הבנקאי את פניו, ושאל את אחיו הקטן במה הוא הסתבך הפעם.

"להסתבך? לא, מה פתאום… פשוט רציתי לבקר אותך, זה הכל"

הביט הבנקאי באחיו. הביט האח בבנקאי.

"טוב", אמר האח, "יש את העניין הזה עם משחק קלפים ששיחקתי לא מזמן, ובהתחלה הייתי ממש טוב בו, והרווחתי המון כסף, ורציתי להגיע לכאן כדי לקנות לך כרכרה חדשה עם כל הכסף שהרווחתי, אבל אז ברגע האחרון עשיתי טעות, ו – "

"כמה אתה חייב?"

"עשרה מטבעות זהב"

עיניו של הבנקאי כמעט שיצאו מחוריהן בעקבות הסכום העצום, "עשרה מטבעות זהב?!"

האח היה בצרה צרורה. אם לא יצליח לשלם בזמן יכניסו אותו לבית הכלא. לפתע, בזווית עינו, הבחין הבנקאי בכספת שלו. מה יקרה אם הוא ילווה לאחיו עשרה מטבעות זהב מהסכום הנמצא בכספת? במשך החודשיים האחרונים רק מעטים מבעלי שטרות החוב הגיעו אליו על מנת למשוך את המטבעות שלהם, ומדי פעם גם היו מגיעים אנשים חדשים ומפקידים אצלו את כספם. מספר המטבעות בכספת נע בין 195 ל-205. שום דבר לא יקרה אם יהיו שם עשרה מטבעות פחות, הסיכוי שכל לקוחותיו יגיעו וידרשו את כל המטבעות שבכספת בו זמנית הוא אפסי (התובנה הזו למען האמת הופיעה באזור המאה ה-17 בלונדון).

הבנקאי החליט להלוות לאחיו עשרה מטבעות זהב בריבית המקובלת בשוק. מה קרה להיצע הכסף במדינה? ובכן, לאנשים עדיין יש 300 מטבעות זהב בכיסים שלהם, ועדיין יש להם שטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. ולאחיו של הבנקאי יש עוד עשרה מטבעות זהב, כך שבסך הכל היצע הכסף במדינה הוא 510 מטבעות זהב. הבנקאי שלנו ייצר כסף! למעשה, בכספת של הבנק ישנן 190 מטבעות זהב, אך הבנק חייב 200 מטבעות זהב ללקוחותיו (היחס 190/200 נקרא "יחס הרזרבה").

מכאן צמח התפקיד המודרני של הבנקים: תיווך בין אנשים שאינם זקוקים כעת לכספם לבין אנשים שזקוקים כעת לכסף ומעוניינים בהלוואה. העסק המרכזי של בנקים הוא הלוואות, לא שמירה על כספי הציבור באיזו כספת נסתרת. חשוב להדגיש זאת: בנקים הם חשובים מאוד לכלכלה – בלעדיהם אנשים פרטיים לא היו יכולים לקחת הלוואה לרכישת דירה, ויזמים היו מתקשים להקים עסקים חדשים. הם מספקים שירות שאין לו תחליף. מעולם לא התקיימה ולעולם לא תתקיים מדינה עשירה שאין בה מגזר פיננסי מפותח (ביחס לתקופה ההיסטורית הרלוונטית), וכלכלנים רבים מאמינים שהמוסדות הפיננסים המורכבים של מדינות המערב תרמו תרומה מכרעת למהפכה התעשייתית ולקדמה שכולנו נהנים ממנה היום.

בעבר לא הייתה רגולציה על יחס הרזרבה. כיום בחלק מהמדינות הרגולציה קובעת כללים שונים לגבי יחס הרזרבה הנדרש, וניתן לראות את המספרים כאן. בישראל יחס הרזרבה המותר לבנקים הוא 6% – כלומר, הבנקים צריכים להחזיק במרתפיהם רק 6% מכל מה שאתם מפקידים אצלם. באוסטרליה, ניו זילנד ושבדיה אין בכלל יחס רזרבה והבנקים קובעים בעצמם כמה הם רוצים להחזיק לפי מידת הסיכון שהם חושבים שקיימת למקרה שבו כל לקוחותיהם ידרשו את הכסף בו זמנית (מקרים כאלו נקראים גם "ריצה על הבנק", מכיוון שבמקור הלקוחות היו באמת צריכים לרוץ במהירות – הראשונים קיבלו את אותם אחוזים בודדים שנמצאים בכספות הבנק, והאחרונים לא קיבלו כלום). כיום יחס הרזרבה הוא לא בהכרח חסם אפקטיבי, מכיוון שישנן מגבלות נוספות על הבנקים כגון מגבלת הלימות ההון שנתייחס אליה בהמשך.

על פי "הכלכלה האמיתית" המערכת שתיארתי כאן תביא להיפר-אינפלציה והתמוטטות עולמית. הבעיה היא שכל מה שכתבתי כאן לא התחיל בשנת 2000. גם לא בשנת 1950 או בשנת 1900. גם לא בשנת 1800. לפי מקורות שונים, העסק היה ברור וידוע כבר במאה ה-17, ושום כלכלה לא התמוטטה – ההפך, האנושות פרחה וצמחה מאז באופן חסר תקדים, ואף אחד ממקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו בחמש מאות השנים האחרונות לא קשור ליחס הרזרבה (הרחבה בעברית בנושא מקורותיה של שיטת הרזרבה החלקית ניתן למצוא בבלוג "תועלת שולית", כאן). זה עבד במשך מאות שנים במהלכן העולם צמח בקצב חסר תקדים, וזה עובד כיום בכל המדינות המפותחות. זו גם הסיבה שבזכותה הבנקים משלמים לכם ריבית על פיקדונות.

כל הדברים האלו ידועים וברורים כבר שנים רבות, מה שמוביל לתובנה מצערת בנוגע למערכת החינוך שלנו: בעולם שבו ילדים היו לומדים בתיכון על בסיס הכסף, יחס הרזרבה וכמות הכסף במקום, נגיד, על עוד אחד מספריו של ש"י עגנון, התנועה לשינוי מוניטארי לא הייתה מצליחה לצבור תאוצה. אנשים רבים מופתעים לגלות שהבנק מלווה את הכספים שהם מפקידים בו, ובעקבות אותה הפתעה מנגנוני הביקורת והספקנות הטבעיים שלהם נחלשים והם מוכנים להאמין שמדובר בסוג כלשהו של תרמית. אפשר להירגע: זהו המצב בכל מדינה בעולם שבה קיימים בנקים כבר כחמש מאות שנים.

לחברי התנועה המוניטארית לא אכפת. בראיון לכלכליסט טוען ערן הילדסהיים שהוא לא חושב שיש סטודנט אחד לכלכלה שמבין שכך נוצר כסף, ובראיון לאתר מאקו הוא טוען שמדובר בתרמית פירמידה (זהו ראיון מדהים – אין כמעט משפט אחד נכון שהילדסהיים מוציא מפיו). ובכן, בספרו של יורם מישר מופיע במפורש, ואפילו בהדגשה, המשפט "הבנקאי כאילו ייצר כסף!". כך גם בספרי מבוא אחרים. זה גם מה שאני והמתרגלים האחרים אומרים לסטודנטים שלנו בקורסי המבוא. אלו הדברים שכותב פרופ' מישר בהמשך הפרק:

"יצירת הכסף יש מאין בידי הבנקאי דומה במידה רבה להונאה המבוססת על אחיזת עיניים. לציבור 'נדמה' שלבנק יש כיסוי מלא המאפשר משיכה לפי דרישה של כל הכספים שהופקדו בו; אך בפועל אין זה כך. זהו אחד מעקרונות הפעולה הבסיסיים ביותר של הבנקים המסחריים גם בימינו. […] ניסיונם של בנקאים הוכיח להם שדי ברזרבה של פחות מעשרה אחוזים מסך ערך ההפקדות על מנת שיוכלו לעמוד בהתחייבותם למפקידים בהסתברות גבוהה ביותר. […] שיקולים אלו הם שאיפשרו כבר לבנקאים של ימי הביניים לבצע את אותה אחיזת עיניים".

פרופ' יהודה כהנא מהתנועה לשינוי מוניטארי (שהוא אינו כלכלן אלא מומחה לביטוח) טוען בראיון בכלכליסט שכלכלנים למדו את זה אבל "הם לא חושבים את זה". משעשע לראות כיצד מובילי התנועה המוניטארית מסוגלים בו זמנית לטעון שכלכלנים אינם מודעים לנושא יחס הרזרבה, וגם לשלוח את מתנגדיהם לקרוא מאמרים בנידון שנכתבו על ידי מילטון פרידמן ואירווינג פישר, שניים מהכלכלנים החשובים ביותר שחיו במאה העשרים.

3. מה עושים בנקים מרכזיים?

האם הבנק המרכזי של המדינה הוא לא הגורם שאחראי על ייצור הכסף? מדוע מדינות נותנות לבנקים המסחריים לעשות משהו שהבנק המרכזי אמור לעשות? על מנת לענות על השאלות האלו עלינו לצלול אל תוך ההגדרות של "כסף". להלן שתי הגדרות שישמשו אותנו לצורך הדיון:

בסיס הכסף: במונחי הדוגמה הקודמת – כמות מטבעות הזהב שיש במשק, סך כל המזומנים, בארנקיהם של הפרטים או בכספת אשר בבנק. בסיס הכסף לא יכול לגדול אלא אם הבנק המרכזי מדפיס שטרות או מטביע מטבעות נוספים. הבנק המרכזי קובע אותו והבנקים המסחריים לא משפיעים עליו. בדוגמה הקודמת בסיס הכסף היה ונשאר 500.

כמות הכסף (לעיתים נקרא גם סך אמצעי התשלום במשק): אלו הם האמצעים לתשלום מיידי שנמצאים ברשות משקי הבית והעסקים, סכום המזומנים שיש לציבור בארנק והפיקדונות בבנקים המאפשרים משיכה מהירה בכל רגע נתון. בדוגמה הקודמת כמות הכסף הייתה בהתחלה 500, ואז צמחה ל-510. הבנקים המסחריים משפיעים על כמות הכסף. כמות הכסף במשק מושפעת גם מיחס הרזרבה של הבנקים המסחריים (שהרגולציה במרבית המדינות קובעת גבולות עבורו), וגם מבסיס הכסף.

בנקים מרכזיים הופיעו במהלך המאה העשרים, בתור גופים עצמאיים שאמורים להיות מנותקים מהממשלות ולנהל מדיניות מוניטארית לטובת המשק. הם מסוגלים לשלוט בבסיס הכסף, והם קובעים את דרישות הסף לגבי יחס הרזרבה ויחס הלימות הון.

             בנק ישראל. התמונה מאת אסתר ענבל, זמינה כאן

מה הקשר בין בסיס הכסף לבין כמות הכסף? נראה דוגמה פשוטה.

נתחיל מהדוגמה הקודמת וניקח יחס רזרבה דומה יותר לזה הקיים היום, נניח 10%. כלומר, אם אנשים הפקידו 200 בבנק, הבנקאי יכול לשמור אצלו רק 20 ולהלוות את השאר. לציבור יש 300 מטבעות זהב בכיס, עוד 180 מטבעות שהלווה להם הבנקאי (סך הכל 480) ושטרי חוב בשווי של 200. כמות הכסף במשק היא 680, ובסיס הכסף הוא עדיין 500.

עכשיו נניח שהבנק המרכזי מנפיק עוד 100 מטבעות זהב ונותן אותם לציבור, ונניח שהציבור לא רוצה עוד כסף מזומן, כלומר רוצה להישאר עם 480 מטבעות. אז מה שיקרה זה שהציבור יפקיד 100 מטבעות בבנק, ואז הבנקאי ילווה 90, ואז הציבור שוב יפקיד 90 (כי הוא לא זקוק ליותר מ-480 מטבעות), והבנקאי ילווה 81, וכך הלאה. בסופו של התהליך לציבור יהיו 480 מטבעות כמו מקודם, ושטרי חוב בערך של 1,200 מטבעות (בבנק יהיו 120 מטבעות, כך שיחס הרזרבה נשמר). כמות הכסף היא 1,680 (הפרש של 1000) ובסיס הכסף גדל ל-600 (הפרש של 100). היחס בין היקף העלייה בכמות הכסף לבין גידול בבסיס הכסף נקרא "מכפיל הכסף", וכאשר כמות המזומנים שהציבור רוצה להחזיק היא קבועה הוא שווה לאחד חלקי יחס הרזרבה. בדוגמה שלנו הוא שווה לעשר. כלומר, אם הבנק המרכזי בוחר להגדיל את בסיס הכסף בסכום מסוים (במקרה שלנו 100) אז כמות הכסף במשק תגדל פי 10. וממאמרי התנועה לשינוי מוניטארי ניתן לקבל את הרושם שאין לו השפעה בכלל…

לסיכום, הבנק המרכזי יכול להשפיע על כמות הכסף במשק על ידי הדפסת כספים ועל ידי קביעה של יחס הרזרבה המותר בחוק. אם לא הייתה לו את ההשפעה הזו הוא לא היה יכול להשפיע בכלל על הריבית במשק או על האינפלציה. להגיד שלבנק המרכזי אין שליטה על הכסף בגלל שהכסף שהופק על ידי הבנק המרכזי הוא רק חלק קטן מסך אמצעי התשלום, זה בערך כמו להגיד שלכמות פולי הקפה אין השפעה על כמות הקפה בעולם, כי בכל כוס קפה יש 95% מים, ורק 5% קפה. או, במילים אחרות, קשקוש מוחלט.

ויש עוד. כפי שניתן לומר שהבנקים "מייצרים כסף" כך ניתן לומר שאתם "מייצרים כסף" כשאתם מחליטים מהו הסכום שתחזיקו בארנק ומהו הסכום שתפקידו בבנק –  אם בדוגמה שתיארנו הציבור יחליט שהוא מעוניין להחזיק יותר מטבעות בבנק כמות הכסף תגדל מכיוון שהבנק יוכל להלוות יותר. הבנקים המסחריים לא יכולים להגדיל את כמות הכסף מבלי שאנחנו, האזרחים, נלווה להם את הכסף (כפיקדונות) ונבקש מהם אשראי (כהלוואות). מלבד הבנק המרכזי, הגורם שמשפיע על כמות הכסף בכלכלה הוא בסופו של דבר הציבור. הבנקים המסחריים הם בסך הכל כלי.

4. האם השיטה הזו מחייבת גידול מתמיד בחובות?

הטענה בדבר ההכרח שבהגדלת החובות היא מרכזית באידיאולוגיה שמציגים חברי התנועה לשינוי מוניטארי, וחוזרת על עצמה בכל ראיון עם חברי התנועה. נבחן את הטענה הזו ממספר כיוונים.

כיוון ראשון – האינטרס של הבנקים עצמם: אם הבנקים מרוויחים את כספם מהלוואות, האם באמת משתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות?

ובכן, ברור שמשתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות (בתנאי שנוכל להחזיר את החובות האלו). הם רוצים שניקח כמה שיותר הלוואות, כי הם מרוויחים כסף מהריבית. וגם יבואני המכוניות רוצים שנקנה כמה שיותר מכוניות, והמוכרים בשוק רוצים שנקנה כמה שיותר עגבניות, ויצרני הרהיטים רוצים שנקנה כמה שיותר רהיטים, וחברות הטבק רוצות שנקנה כמה שיותר סיגריות, וחברת לגו רוצה שאני אקנה כמה שיותר דגמי לגו מגניבים תחת התירוץ של מתנות לבן שלי (כל אחד וההתמכרויות שלו). אך למזלנו הרב אנחנו הצרכנים ניחנו ביכולת המופלאה לומר לכל האנשים האלו את המילה "לא" – ולכן רובנו לא טובעים בחובות, מכוניות, עגבניות, רהיטים, סיגריות, או טירות אבירים מרשימות שתופסות את כל השטיח שבסלון.

חוב הוא מוצר כמו כל מוצר אחר, והוא מציית לכללי הביקוש וההיצע – הוא לא יכול לגדול אם אין ביקוש להלוואות מצד הציבור. אין כאן שום הבדל לעומת מוצרים אחרים. יכולתם של הבנקים להרוויח ממתן הלוואות לא אומרת שנטל החובות על משקי הבית הולך לצמוח לאינסוף, בדיוק כפי שיכולתם של המוכרים בשוק הכרמל להרוויח ממכירת עגבניות לא מובילה למצב שבו כולנו מחזיקים בבתינו מחסנים מלאים בעגבניות נרקבות.

מעבר לכך – כפי שציינתי בסוגריים לפני כן, לבנקים משתלם לתת הלוואות רק למי שמסוגל להחזיר את ההלוואות. מדי יום מוחקים הבנקים ממאזניהם הלוואות גרועות שניתנו לאנשים שלא מסוגלים להחזיר את הכסף, רובם המכריע אינם מיליארדרים. אם אתם לא יכולים להחזיר את ההלוואה הבנק מפסיד. החובות יכולים לגדול רק כאשר יכולתם של אנשים להחזיר את הכסף – כלומר, סך התוצר בכלכלה – גדל. הצמיחה בקצב שמאפשר החזר הלוואות היא לא תנאי לכך שהמערכת לא תתפוצץ, אלא תנאי מקדים לעצם קיומן של ההלוואות. אם הבנקאים לא חושבים שתתרחש צמיחה שכזו אצל הגופים שלהם הם מלווים הם לא ילוו את הכסף. אף אחד לא מכריח את הבנקים להלוות כסף, ונוחי דנקנר לא יכול להדפיס כספים על מנת להחזיר לבנקים את חובותיו. ולבסוף, כפי שנכתב לפני כן, הבנקים מוגבלים על ידי יחס הלימות ההון ויחס הרזרבה מבחינת יכולתם להעניק אשראי לציבור.

כיוון שני – הקשר בין כמות הכסף הנדרשת על מנת להחזיר את החובות לבין שיעור הצמיחה. הטיעון המופיע באתר "הכלכלה האמיתית" בנידון נראה כך:

  1. מכיוון שכסף נוצר מחוב, לכסף יש גם ריבית.
  2. על מנת להחזיר גם את החובות וגם את הריבית שלהם כמות הכסף במשק צריכה לגדול בכחמישה אחוזים כל שנה.
  3. מכיוון שכלכלות מודרניות לרוב לא גדלות בקצב כזה כמות הכסף גדלה מהר יותר מאשר התוצר במשק, מה שמוריד את ערכו של הכסף – במילים אחרות, אינפלציה.
  4. מכיוון שמדובר כאן בגידול מעריכי המערכת הזו תתפוצץ בסופו של דבר.

אם טיעון זה היה נכון, חישוב פשוט של גידול לוגריתמי היה מוביל למסקנה כי המערכת הייתה אמורה להתפוצץ אי שם באמצע המאה ה-17, לא יותר משנים ספורות לאחר הופעתה. מדוע זה לא קרה? מדוע האינפלציה במרבית המדינות המפותחות נמוכה כבר עשורים רבים? ובכן, מכיוון ששני השלבים הראשונים של הטיעון הזה הם פשוט שגויים. אותו שטר כסף יכול לעבור ידיים רבות במהלך שנה בודדת ולהחזיר חובות וריביות ללא צורך בהדפסת שטרות נוספים, וממילא הסיבתיות היא בכיוון ההפוך – החוב לא ייווצר אם הבנקים לא מאמינים שתהיה צמיחה שתאפשר להחזיר אותו.

כיוון שלישי – הנתונים. האם חובות משקי הבית גדלים אקספוננציאלית ביחס לתוצר? האם העולם בדרך להיפר-אינפלציה? להלן חובות משקי הבית והפירמות (ביחס לתוצר) עבור ארצות הברית החל משנת 1900 ועד היום (מקור – כאן):

בנקאות ברזרבה חלקית קיימת בארצות הברית עוד לפני המאה ה-19 ובמשך כל תקופת הזמן המתוארת בתרשים. כפי שניתן לראות, היחס בין החוב לתוצר עלה באופן דרמטי במלחמת העולם השנייה ועוד פעם בעקבות המשבר האחרון, אבל בתקופות אחרות הוא יורד. אין כאן איזה שהוא פיצוץ אקספוננציאלי כלפי מעלה. גם עבור מדינות אחרות הנתונים מעלים תמונה דומה. בישראל החובות היו נמוכים ביחס לארצות הברית ואירופה בעשור האחרון, כפי שמעלה התרשים הבא הלקוח ממסמך של בנק ישראל:

יש הרבה תרשימים שבהם ישראל "יוצאת גרוע" ביחס לשאר מדינות העולם. תרשימים שעוסקים בחובות הם לא כאלו – זו פשוט לא בעיה מהותית במשק הישראלי. החובות מושפעים מכל מני תהליכים ובראש ובראשונה מהצמיחה בתוצר, ולכן לא פלא שיש שונות גבוהה בגובה החובות בין המדינות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית ויחסי הרזרבה הם די דומים. חיפוש קצר יעלה כי גם נתוני האינפלציה עולים ויורדים ומשתנים בין מדינות ללא איזו מגמת היפר-אינפלציה המחכה לכולנו מעבר לפינה. זה פשוט לא קורה.

למעשה, בראיון לכלכליסט הסביר מייקל קמהוף מקרן המטבע הבין לאומית – הסמכות האקדמית שעליה נתלית התנועה לשינוי מוניטארי – שהטיעון בנוגע לגידול ההכרחי בחובות איננו נכון. ואם כבר הזכרנו אותו, אז בואו נדבר קצת לעומק על המאמר של קמהוף ובנס ועל תכנית שיקגו, ונתאר את המקורות האקדמיים שמאחוריהם מסתתרים ערן הילדסהיים וחסידיו.

5. תכנית שיקגו, מייקל קמהוף וענת אדמתי: הבסיס האקדמי של התנועה לשינוי מוניטארי

(פרק זה נכתב על ידי ד"ר אסף צימרינג)

תכנית שיקגו הייתה תכנית מעניינת, ותיכף נדבר עליה עוד קצת. אבל הדבר הראשון שצריך להגיד עליה זה שגם בקרב תומכי התכנית, אף אדם רציני, אף פעם, לא חשב עליה בתור פתרון קסם. להיפך. המקום הנכון להתחיל סקירה של תכנית שיקגו הוא בציטוט מתוך "התכנית לרפורמה מוניטרית" שהיא הגלגול השני, היותר מהוקצע ויותר מפורסם, של מה שמכונה "תכנית שיקגו". וכך כתבו אירוינג פישר וחבריו ביולי 1939, עדיין תחת הרושם המר של ימי השפל הגדול בארה"ב:

"זוהי מטרה חשובה, לכן, לתקן ולבנות מחדש את המערכת הכלכלית כך שהיא תוכל, שוב, להעסיק את המקורות היצרניים שלנו במידה המלאה ביותר שניתן… הבעיות שאנו ניצבים בפניהן אינן פשוטות, אין לנו פתרון שמהווה תרופה לכל (panacea) הבעיות. למרות זאת, אנחנו מאמינים ששינויים יסודיים במערכת הכלכלית הם חיוניים לכל ניסיון מוצלח לפתור את בעיית האבטלה של עובדים, חומרי גלם, קרקע ומכונות" (עמוד 2, כאן. ההדגשות שלנו)

כלומר, הוגי התכנית הציעו רעיון שיוכל, לטענתם, לסייע להפחית את בעיית האבטלה, ובאופן כללי יותר – למתן את מחזורי העסקים (המתארים תקופות של שפל וגאות בכלכלה). אירוינג פישר ציין עוד כמה יתרונות של התכנית, אבל הם היו בפירוש משניים למטרה העיקרית, שהיא מיתון מחזורי העסקים. עכשיו, לא חסרות בעיות בכלכלת ישראל, אבל אבטלה היא לא אחת מהן. ובקשר לשיעור השתתפות בכוח העבודה – שום תכנית שמטרתה לצמצם את האבטלה שנובעת ממחזורי העסקים לא יכולה לשנות את מספר אלה שכלל אינם מחפשים עבודה. התכנית לא תשפיע על שיעור ההשתתפות בכוח העבודה.

למעשה, כלל לא ברור מה היו טוענים הוגי התכנית כיום, מול הבנקים המרכזיים בעולם המפותח בכלל, ובישראל בפרט. חלק ניכר מהביקורת של תכנית שיקגו הופנה כלפי חוסר המקצועיות וחוסר העצמאות של בנקים מרכזיים. למשל, עיקרון מספר חמש בתכנית (עמוד 11) דורש שלסמכות המוניטרית יוגדרו מטרות ברורות בחוק. זה כבר קיים מזמן בבנק ישראל, וברוב העולם. בעמודים 18-19 תוכלו למצוא את ההמלצות להגנה על העצמאות של הרשות המוניטרית – שוב, דבר שקיים בישראל, וברוב העולם המערבי, כבר מזמן. וגם כשמגיעים ללב העניין, יחס הרזרבה, הביקורת של הוגי תכנית שיקגו היא הרבה יותר עדינה ממה ש"הכלכלה האמיתית" רוצה שתחשבו. שוב, ציטוט:

"למרות הפגמים האינהרנטיים של שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית, סמכות מוניטרית יכולה, ללא ספק, דרך ניהול נכון, לספק מדיניות מוניטרית טובה בהרבה ממה שהפדרל ריזרב [הבנק המרכזי של ארה"ב] סיפק בעבר. אבל, המשימה הזו תהיה פשוטה יותר, אם נחסל את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית".  (עמוד 22)

בניגוד למצב בתחילת המאה העשרים (אפשר לקרוא על כך כאן), בנקים מרכזיים בכל העולם מנוהלים כיום, בדרך כלל, על ידי אנשים רציניים. מאד. הכלים שעומדים לרשותם, החל מהניסיון ההיסטורי המצטבר, דרך מחשבים, ועד לכלים התיאורטיים שיש היום, הם משוכללים וטובים לאין ערוך ממה שאפשר היה בכלל לדמיין בשנת 1939. יתר על כן, בניגוד לעבר, אז משברים פיננסיים (והמיתונים שבאו אחריהם) היו קשורים בריצות של מפקידים על הבנקים, המשברים המשמעותיים של התקופה האחרונה לא היו קשורים כלל לרזרבות של הבנקים. בועת הדוט.קום התנפחה בבורסות, ומומנה על ידי מניות שנסחרו במחירים מגוחכים – לא דרך הלוואות לא אחראיות של בנקים. שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה, ופיצוץ הבועה קרה כולו בבורסה, לא בריצה על הבנקים. גם המשבר האחרון לא היה קשור ליחס הרזרבה. ה"ריצה על הבנקים" שהובילה לקריסת בר סטרנס, ואחר כך ליהמן בראדרס, לא הייתה ריצה של מפקידים על בנקים עם יחס רזרבה. זו הייתה ריצה על מה שמכונה "the shadow banking system". מערכת שבה בנקי השקעות נתנו הלוואות ענק לטווח ארוך, ולקחו מגופים מוסדיים אחרים הלוואות ענק שחודשו מדי יום(!), עד שיום אחד חלק מהגופים החליטו לא לחדש עוד את ההלוואות האלו (זה, היעדר חידוש ההלוואות, הוא ה"ריצה על הבנק"). שוב – שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה שממילא קרה בחלק של עולם הבנקאות שיחס הרזרבה לא חל עליו, ושתכנית שיקגו לא נוגעת בו כלל. ובכלל ריצות קלאסיות על הבנקים (כאלו שנובעות מיחס הרזרבה) הן כבר מזמן לא בעיה. בארה"ב יש ביטוח פדרלי לפיקדונות עד 250,000$, ואף לקוח לא איבד ולו סנט בגלל ריצה על הבנקים כבר עשורים רבים בארצות הברית. בבריטניה, הכי קרוב לזה היה בנק נורת'רן רוק, שהיה הריצה הראשונה על בנק בבריטניה מזה 150 שנה, וגם שם בסופו של דבר המפקידים לא נפגעו. אפילו אם קונים את כל מה שתומכי התכנית מנסים למכור – וזה רחוק מלהיות המצב, אבל נניח לרגע – עדיין מדובר בתכנית שלא מכוונת בכלל לבעיות שיש בישראל כיום, וספק אם היא מסייעת לבעיות בשאר העולם. על הפנטזיות האוטופיסטיות של "כלכלה אמיתית" בטח שאין מה לדבר בהקשר של תכנית שיקגו.

אז מה הם בעצם אומרים?

לב הטיעון של תכנית שיקגו המקורית, וגם של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית שכתבו מאמר שהעלה את תכנית שיקגו שוב לתודעה (והפכו מיד לגיבורים של תנועת "כלכלה אמיתית"), הוא שהסיפור שהובא בתחילת הפוסט על יצירת כסף בבנקים הוא לא האמת. שיצירת הכסף לא מתחילה עם הפקדות של כסף אמיתי, שאז מוכפל דרך מנגנון ההלוואות והרזרבות של הבנק. לטענתם, התהליך הוא הפוך. הבנקים יוצרים הלוואות מהאוויר, בלי קשר למה יש או אין בכספת שלהם, ואז, בסוף היום, כדי לעמוד בדרישות הרגולטוריות של יחס הרזרבה (או כדי להיות מסוגלים לאפשר ללקוחות המעוניינים בכך למשוך את כספם), הם רצים לבנק המרכזי ולווים ממנו מזומנים שיוכלו לשמש להם כרזרבות.

כלומר, כשנכנס לסניף יזם שזקוק להלוואה (או זוג צעיר שזקוק למשכנתא), הפקיד לא מתקשר למפקדה העולמית לשאול האם כמות הפיקדונות הנוכחית מאפשרת לבנק לתת הלוואה של 80,000 ש"ח. גם אם היה רוצה, בבנק מודרני זה פשוט לא אפשרי טכנית. מה עושה פקיד הבנק? אם ההלוואה נראית לו רעיון טוב, הוא פשוט נותן אותה, בלי לבדוק בכלל האם יש פיקדונות פנויים בשווי 80,000 ש"ח. על כך אומרים קמהוף וחבריו שהבנק "יצר כסף מאויר", אם כי חשוב להדגיש שללא ביקוש להלוואות מצד הצרכנים התהליך לא יכול להתרחש.

בסוף היום (או בסוף השבוע, תלוי במערכת הרגולטורית), כל בנק צריך להראות שהוא עומד בדרישות יחס הרזרבה. כלומר, גם אם כאשר הוא נתן את ההלוואה הוא בכלל לא בדק מה מצב הרזרבות, בסוף היום – צריך לעשות סדר. מה עושים הבנקים בשלב הזה? שוב, בנק שחסר לו קצת רזרבות מנסה ללוות מבנקים שיש להם עודפים ברזרבות, ולפעמים זה מספיק. אם לא, הבנקים המסחריים צריכים ללוות את הרזרבות האלו מהבנק המרכזי, שיכול פשוט להדפיס אותן. עכשיו, כך טוענים פישר וקמהוף/בנס, שכשהטלפון מהבנקים המסחריים מגיע לבנק המרכזי הוא בחיים לא יגיד "לא" לבקשות שלהם, כי ההשלכות של זה על יציבות המערכת הבנקאית הן עצומות. כשמגיע הטלפון "קרנית, אני צריך עוד רזרבות, בתודה, בנק הפועלים", הבנק המרכזי ידפיס את הכסף הדרוש כמו טאטאלע, וילווה אותו לבנקים שזקוקים לכך (משיחות עם בנקאים ישראלים הבנו שבישראל המצב הפוך – הבנקים בשנים האחרונות נמצאים בעודפים המופקדים בבנק המרכזי, כך שהתיאור הזה איננו רלוונטי לארץ). לכן, היחס הסיבתי הוא הפוך ממה שמתואר בתחילת הפוסט: זה לא שהגדלת בסיס הכסף מאפשרת הגדלה של כמות האשראי ובהתאם של כמות הכסף, אלא שהגדלה של כמות האשראי והכסף, הגדלה שהבנקים יוזמים בהתאם לביקוש להלוואות אצל לקוחותיהם, היא זו שמובילה, סיבתית, להגדלת בסיס הכסף. בקיצור, מי ששולט בתהליך הוא השוק להלוואות, והבנק המרכזי נגרר אחרי השוק, ולא להיפך. כראיה לדבריהם מובאת לפעמים העובדה שנראה שבסיס הכסף (מה שהבנק המרכזי שולט בו) נעה במתואם עם מחזור העסקים, אבל בעיקוב לעומת המחזור. לעומת זאת, כמות הכסף (מה שהבנקים המסחריים שולטים בו, פחות או יותר), מתואמת גם היא עם המחזור, אבל היא נעה לפניו.

למה זה בעייתי?

בשתי מילים – מחזור העסקים. אם הבנקים המסחריים שולטים בכמות הכסף והאשראי, ימים של אופטימיות יובילו ליותר הלוואות, והגדלה של כמות הכסף. ימים של פסימיות, יובילו לצמצום כמות האשראי, והקטנה של כמות הכסף. אלו בדיוק הדברים ההפוכים ממה שמדיניות מוניטרית מועילה צריכה לעשות. המטרה של מדיניות מוניטארית היא תמיד לייצב את המשק. מדיניות מוניטרית דווקא רוצה להגדיל את כמות הכסף בימים של פסימיות, ולהקטין אותה בימים של אופטימיות (ברשותכם, בואו נדחה את הוויכוח עם האסכולה האוסטרית בכלכלה לרשומה אחרת). כאשר הבנקים המסחריים שולטים בתהליך, מחזורי העסקים מועצמים על ידי כמות הכסף, במקום להיות מצומצמים על ידי כמות הכסף, ולבנק המרכזי אין יכולת לבצע מדיניות מועילה.

התשובה המקובלת לטענות האלו היא שגם אם הבנק המרכזי נאלץ להיגרר אחרי הבנקים המסחריים ביום יום, על פני שבועות או חודשים בכל זאת יש לו את המילה האחרונה. נכון, הבנק המרכזי לא יגרום לסגירה של בנק מסחרי בגלל שביום מסוים הוא חרג מיחס הרזרבה, ואף בנק אחר לא מוכן להלוות לו כסף ליום אחד. סביר שהבנק המרכזי פשוט ילווה את הכסף בעצמו. אבל, הבנק המרכזי יכול לשלוט בתנאים של ההלוואה הזו. הוא יכול לסמן לבנקים מה יקרה אם הם יצטרכו הלוואה כזו, ואז הבנקים יהיו יותר זהירים עם ההלוואות שהם נותנים. שימו לב כיצד אתר בנק ישראל מתאר את הריבית המוצהרת של בנק ישראל:

"הריבית המוצהרת של בנק ישראל היא הריבית שעליה מכריז נגיד בנק ישראל בסופו של כל חודש נזילות. הכרזה זו נהוגה מסוף שנת 1993, והיא בבחינת סמן לבנקים המסחריים, שעל פיו הם משנים את שיעורי הריבית על פיקדונות ואשראי"

השפה קצת ז'רגוניסטית, אבל העיקרון הוא פשוט: הבנק המרכזי מודיע לבנקים המסחריים שהוא אמנם יהיה שם כדי להלוות להם רזרבות אם הם יצטרכו, אבל, לעיתים הריבית תהיה גבוהה, ומוטב להם להיזהר, ולעיתים הריבית תהיה נמוכה, והם יכולים להרשות לעצמם לשחרר קצת את החגורה. ליום אחד, יומיים, שבוע – הבנקים המסחריים קובעים את כמות הכסף, והבנק המרכזי משתף פעולה. אבל לאורך זמן, ההגה בידיים של הבנק המרכזי.

מי צודק?

האמת היא שזו שאלה מורכבת. אבל, חשוב לציין שהרוב המכריע של העוסקים בנושא לא מקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בחיפוש מהיר לא הצלחנו למצוא התייחסויות כלשהן של כלכלנים בכירים לעניין, ונראה שלמרות ה"באז" התקשורתי המאמר של השניים אינו נתפס בתור תגלית יוצאת דופן או נושא חשוב לדיון.

ואחרי שאמרנו את זה, קמהוף לא בחור טיפש, ולא משוגע, ויש עוד כמה אנשים לא טיפשים ולא משוגעים שמסכימים דווקא איתו. כדי באמת להיכנס לעובי הקורה צריך להקדיש לנושא חודשים, אם לא שנים של לימוד מעמיק. אבל יש מי שעושה את זה, ונראה שמי שאכן הקדיש את הזמן הזה נוטה ברוב המכריע של המקרים דווקא לא לקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בטח ובטח שאין איזו "הוכחה" שכל הכלכלנים האקדמאים צרי האופקים מתעלמים ממנה. רק מי שלא באמת מבין את הטענות עשוי לחשוב כך.

אז איך החובות נעלמים? גבירותי ורבותי – ריקוד המאזנים

מחזורי העסקים זה נחמד, אבל שניים מהיתרונות שקוסמים לרבים בתכנית שיקגו, כפי שהיא מוצגת על ידי קמהוף ובנס, היא ההפחתה המשמעותית בחוב הממשלתי ובחוב של משקי הבית. שני דברים שחשוב להבין בנוגע ליתרונות האלו.

אחד,  שהם כלל אינם תלויים באימוץ שיטה בנקאית ברזרבה מלאה. הם בסך הכל תופעות לוואי שיכולות לנבוע מהמעבר מהשיטה הנוכחית לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר – זה יקרה פעם אחת, במעבר, ודי, וגם זה, יותר דומה להחלטה של הממשלה שלא לשלם את החוב (החלטה הרסנית למשק קטן ופתוח כמו ישראל, כפי שנראה בהמשך), מאשר להעלמת החוב במטה קסם בנקאי. אחר כך, זה אולי ייקח קצת זמן, אבל חוזרים למצב המקורי. גודל החוב של הממשלה, וגם של משקי הבית תלוי רק בדבר אחר – הפער בין ההכנסות להוצאות. הוא אינו תלוי כלל בשיטת הבנקאות.

 שני – שלכל חוב יש שני צדדים. כן, חוב הוא התחייבות מעיקה עבור החייב, אבל הוא גם נכס של מי שהלווה את הכסף. כשמוחקים חובות, בהכרח מוחקים נכסים. אם למשל קרן הפנסיה שלך מחזיקה אג"ח ממשלתיות, אז מחיקת חוב של הממשלה היא מחיקת חלק מתיק הנכסים שלך. חובות של מישהו אחד הם חסכונות של מישהו אחר – לאו דווקא מישהו עשיר או מושחת. חובות לא באמת נעלמים, ההחלטה על ביטולם היא פשוט העברת כסף מאדם אחד לאדם אחר, לאו דווקא באופן צודק.

ועכשיו – החדשות בהרחבה.

ההסבר איך זה בדיוק יקרה דורש הבנה מסוימת של האופן שבו בנקים מנהלים את רישומיהם, מה שנקרא – המאזן הבנקאי, או Balance Sheet. העיקרון הוא פשוט: צד אחד של המאזן נקרא "התחיבויות", ובו מופיעים כל השקלים שהבנק חייב למישהו. הצד השני נקרא "נכסים", ובו מופיעים כל השקלים שמישהו חייב לבנק. במצב הנוכחי, מאזן של בנק נראה, פחות או יותר כך (המספרים המדויקים לא מאד חשובים לעניינו. הפירוט של סוגי פיקדונות, הלוואות, ותת סוגים של הון עצמי, עוד פחות):

בצד ימין, התחייבויות, כלומר, למי הבנק חייב כסף (או לחליפין – מאיפה הגיע הכסף), שזה מפקידים עבור הפיקדונות, ובעלי המניות עבור ההון העצמי. בצד שמאל, הנכסים, כלומר לאן הלך הכסף. חלק גדול מהכסף הלך להלוואות – לממשלה, למשקי הבית, ולפירמות עסקיות. חלק קטן, הרי הוא הרזרבה, נשאר מופקד בבנק המרכזי. נניח שעכשיו רוצים לעבור לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר, רוצים שהבנקים יחזיקו מזומנים בכמות שווה לכל הפיקדונות שמופקדים בהם כרגע. בגלל שאי אפשר פשוט לצמצם את הפיקדונות שיתאימו לרזרבות שכבר יש, הבנקים צריכים עוד המון מזומנים כדי להשוות את כמות הרזרבות לכמות הפיקדונות. מאיפה יגיעו המזומנים האלה? קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ידפיס אותם, והשאלה איך בדיוק ותמורת מה הוא יעביר אותם לבנקים המסחריים היא זו שסביבה כל האקשן קורה.

קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ילווה את המזומנים האלו לבנקים המסחריים. לפני שנצייר את המאזן החדש, חשוב להסביר מה הכוונה כאן. ההצעה הזו בעצם אומרת שהבנק המרכזי מכריח את הבנקים המסחריים לקבל ממנו הלוואת ענק, בגודל סך כל הפיקדונות שלהם. זה לא שהבנקים רוצים את ההלוואה הזו, הם מוכרחים לקחת אותה כדי לעמוד בדרישות של המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. וזה לא שהם יכולים לעשות משהו עם הכסף הזה – הם חייבים להשאיר אותו כרזרבה בבנק המרכזי. איך יראה אז המאזן החדש?

אם תצליחו להתעלם מהכישרון הגרפי המוגבל, ותשימו לב שהפיקדונות עברו למטה (כדי שיהיה קל לראות שהם שווים לרזרבות), השינוי במאזן הוא שעכשיו הבנק חייב המון כסף לבנק המרכזי (הלוואה מהבנק המרכזי בצד ההתחייבויות), ומן הצד השני הוא מחזיק המון מזומנים כרזרבות (רזרבות בבנק המרכזי בצד הנכסים). התוצאה – עכשיו הפיקדונות של הציבור מכוסים במלואם על ידי רזרבות של מזומנים בבנק המרכזי. אני קורא לזה הלוואה, כי קמהוף ובנס קוראים לזה הלוואה. אבל חשוב להבין – זה לא שהבנק קיבל הלוואה של מזומנים והוא יכול עכשיו לעשות בהם שימוש לצרכיו. הוא קיבל הלוואה של מזומנים, ואסור לו לעשות איתם כלום חוץ מאשר להשאיר אותם בבנק המרכזי. אם נניח בנק הפועלים היה מציע לכם הלוואה, רק שבתנאי ההלוואה כתוב שאסור לכם להוציא את הכסף מהבנק, ובכלל, אסור לכם להשתמש בכסף לשום מטרה, ועוד אתם משלמים עליה ריבית, האם תקראו לזה "הלוואה"? לא חשבתי.

וזה עוד משתפר. עכשיו, ממשיכים קמהוף ובנס, אפשר לקזז הלוואות אחת מהשנייה. הביטו בחלק העליון של המאזן. רואים הלוואה של הבנקים לממשלה בצד שמאל, ו"הלוואה" של הבנק המרכזי (שהוא בסופו של דבר חלק מהממשלה) לבנקים בצד ימין? יאללה, לקזז. והופ – מחקנו 80% מהחוב הממשלתי (אפשר למחוק את כל החוב, אבל בגלל החשיבות של אג"ח ממשלתי במערכת הפיננסית, מומלץ בתכנית לא למחוק את כולו). הלאה. רואים שיש הלוואות של הבנק המסחרי למשקי בית מצד אחד, ונשארת עוד קצת הלוואה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים? ומי זה הבנק המרכזי אם לא נציגם של משקי הבית? יאללה, לקזז. מחקנו חובות למשקי הבית. אחרי כל הקיזוזים, המאזן הסופי נראה כך:

על הכיפאק. מחקנו חלק ניכר מהחוב הממשלתי, מחקנו את חובות משקי הבית. והפיקדונות של הציבור בבנקים מכוסים לחלוטין על ידי רזרבות בבנק המרכזי. אבל חכו – זה עוד משתפר. קמהוף ובנס מציעים שעל ההלוואה הנדיבה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים, הבנקים ימשיכו לשלם ריבית. הריבית הזו היא כמובן הכנסות לממשלה, ולכן, טוענים קמהוף ובנס, היא יכולה לאפשר הורדה של מיסים אחרים, ובכך לעודד צמיחה.

אז זה היה שיעור ארוך וקשה במאזני בנקים, אבל חשוב להתמקד במה השורה התחתונה אומרת. כל היתרונות של "צמצום חובות של הממשלה" ו"צמצום חובות משקי הבית" נובעים פשוט מזה שיום אחד הממשלה מודיעה לבנקים שישכחו ממה שהממשלה חייבת להם, ועל הדרך, גם ממה שמשקי בית רבים חייבים להם. זה פשוט מאד ממשלה שמחליטה לא לשלם את חובותיה, וגם לפטור את אזרחיה מלשלם את חובותיהם.

אז אם אתם בעד – יאללה. אפשר לעשות את זה בלי שום רפורמה מוניטרית. אם אתם נגד – אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. צמצום החובות לא נובע כלל מעצם המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. הוא נובע מזה שהממשלה מחליטה שאת המזומנים שהיא דורשת מהבנקים להחזיק מעכשיו, היא "תלווה" להם, ואז תקזז הלוואות ישנות שהיא לקחה מהבנקים, עם ההלוואה החדשה שהיא נתנה להם. מאליו מובן שה"ריבית" על החלקים בהלוואה לבנקים שלא קוזזו, ריבית שתכניס לממשלה כסף שיאפשר הפחתת מיסים אחרים, היא מס לכל דבר על הבנקים. שוב – אתם בעד? יאללה, בואו נטיל מס על הבנקים. אתם נגד – עדיין אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. אין כל קשר הכרחי בין הדברים. אפשר לעשות את כל המעבר לתכנית שיקגו, רק שהממשלה פשוט תיתן את המזומנים שהבנקים נדרשים להחזיק כעת במתנה. במצב כזה שום חוב ממשלתי או פרטי לא ייעלם. וזו גם לא מתנה כזו נפלאה לבנקים. זכרו, זה שהם "מקבלים" את המזומן זה רק על הנייר. אסור להם לגעת בו. הוא נשאר, עד השקל האחרון, בכספת של הבנק המרכזי.

כל החלק הזה בתכנית שיקגו, שבוודאי קורץ לרבים, הוא פשוט לא חלק מהותי מהתכנית, אלא הזדמנות לממשלה להחליט שהיא לא משלמת את חובותיה (ועל הדרך, גם משקי הבית לא משלמים יותר), עם הזדמנות להטיל מס חדש על הבנקים. אם זה טוב או לא זה דיון נפרד לחלוטין. בינינו, המסר שאני מנסה להעביר כאן בין השורות צריך להיות ברור: אין ארוחות חינם. לממשלה יש חובות כי ההוצאות שלה היו לאורך שנים גדולות מההכנסות שלה, וכך גם משקי הבית. אין קסם שיכול "להעלים" את החוב הזה. יש רק דרכים יצירתיות להודיע למי שנתן את ההלוואות לממשלה, או למשקי הבית, שהוא לא הולך לקבל החזר – ולהודעה הזו יהיה מחיר כבד בפעם הבאה שאותם גופים או משקי בית ירצו לקחת הלוואה ממישהו. חובות לא "נעלמים".

אבל יש לנו מודל מתמטי!

האם המודל הסופר דופר חבל"ז במאמר של קומהוף ובנס לא מוכיח שהכל יהיה בסדר? האמת היא שאי אפשר לדעת. אנחנו לא אומרים שזה בהכרח שטויות, אלא שאף אחד לא יכול לדעת. ההתגשמות של ההבטחות המופלאות שלהם תלויה במידה קריטית באופן התפקוד של מוסדות חדשים שיצטרכו לקום, מוסדות שלאף אחד בעולם אין שום ניסיון איתם. האם הם אכן יתפקדו באופן אופטימלי, או שיהפכו למוקד של שחיתות ורשלנות? אף אחד לא יכול לדעת. ברמה הכמותית – המאמר של קמהוף ובנס מנסה גם לכמת את ההשפעות – עוד פחות אפשר לדעת.

הכלים שקמהוף ובנס משתמשים בהם כדי לחשב את ההשפעות של מעבר אפשרי לבנקאות ברזרבה מלאה נקראים מודלים דינאמיים של שיווי משקל כללי סטוכסטי (DSGE) והתוצאות שלהם לעיתים רגישות למדי להנחות ששימשו לבניית המודל. אלו מודלים מורכבים מאוד, ולא תמיד ברור איזו הנחה הובילה לאיזו תוצאה המופקת מהמודל. למשל, במסגרת המודל של קמהוף ובנס הריבית אמורה לקטון וחובות משקי הבית אמורים לרדת בו זמנית – אך אין בכך היגיון מכיוון שריבית נמוכה אומרת שמחיר ההלוואות נמוך יותר, מה שאמור להוביל לגידול בביקוש להלוואות. לעיתים העבודה עם המודלים האלו דומה לעבודה מול "קופסה שחורה", כאשר אתה מנסה להבין את ההיגיון העולה מהתוצאות אך אין לך את היכולת לעקוב אחרי מלוא המורכבות של המודל, ואתה לא יכול לצפות כיצד הוא יתנהג במצבים חדשים.

אלו כלים שהתוצאות שלהם רחוקות מאוד מוודאות אפילו במקרים שעושים בהם שימוש לתיאור ההשפעות האפשריות של צעדים הרבה פחות קיצוניים, ושיש לגביהם הרבה יותר ניסיון עבר ונתונים מדויקים. בדרך כלל מסקנות עולות מהספרות הזו רק אחרי עשרות מאמרים שתקפו נושא מסוים מכל מיני זוויות, ורק אם המסקנות מצביעות פחות או יותר לכיוון אחיד. הניסיון לתאר באמצעות מודל מהסוג הזה את ההשפעות של מעבר לבנקאות ברזרבה מלאה הוא מאוד בעייתי. להסתמך על מאמר אחד בלבד בדרך לרפורמת ענק זה פשוט לא רציני. אתם לא יכולים גם לבקר את המודלים המתמטיים המשמשים כלכלנים באקדמיה וגם להסתמך על אחד מהם בעיניים עצומות בנוגע לרפורמה שהיא דרמטית יותר מכל רפורמה אחרת שבוצעה במדינת ישראל. בתור כלכלנים, שמחבבים מודלים בסך הכל, אנחנו לא היינו מעיזים לעשות צעד כזה.

ומה עם ההצעות של ענת אדמתי?

פרופ' ענת אדמתי, כלכלנית מסטנפורד, היא אחת המבקרים הקשוחים ביותר של המערכת הבנקאית בימינו, והיא כתבה ספר מצוין בנידון. אני (אסף) דווקא תומך נלהב בהצעות שלה (אורי אינו מרגיש שהוא מכיר את הנושא מספיק על מנת להביע עמדה נחרצת, ואיתי טוען שמרבית ההצעות שלה כבר יושמו על ידי ועדת באזל עוד לפני שהספר שלה יצא). רק שלושה דברים.

אחד, בניגוד לתכנית שיקגו, שכמעט שאין בכלל אנשי אקדמיה רציניים שתומכים בה, התמיכה בהצעות של אדמתי היא נרחבת. למשל, על מכתב בנושא שאדמתי כתבה לפיננשל טיימס, חתמו עשרים מרצים מובילים לכלכלה, כולל שני חתני פרס נובל, ונשיא לשעבר של האגודה האמריקאית למימון (תפקיד מאוד מרכזי בממסד האקדמי). הספר שלה ושל הלוויג הופיע ברשימת הספרים הטובים של השנה של הוול סטריט ז'ורנל, של הפיננשל טיימס, ושל בלומברג-ביזנסויק. חתן פרס נובל, רוג'ר מאירסון כתב על הספר שהוא "ספר הראוי להשוואה ל"תיאוריה הכללית" של קיינס. כן, יש גם מחלוקת, אבל אין שום דמיון בין השוליות של תכנית שיקגו והצעותיהם של קמהוף ובנס, ובין התמיכה הנרחבת שלה זוכות ההצעות של אדמתי והלוויג (אגב, גם הביקורת על הצלת הבנקים הגדולים על ידי הממשלות היא עניין נפוץ למדי בקרב כלכלנים).

שני, בניגוד למה שעיתונאים רבים כותבים, ההצעה של אדמתי לא נוגעת כלל ליחס הרזרבה, אלא ליחס הלימות ההון. כלומר, אדמתי לא מציעה כלל לשנות את היחס בין גודל פיקדונות הציבור בבנקים, ובין הרזרבות שהבנקים צריכים להחזיק, אלא היא מציעה לשנות את היחס בין כמות הפיקדונות שהבנקים מקבלים מהציבור, ובין ההון העצמי שהם מגייסים באמצעות מכירת מניות. אין (כמעט) שום קשר בין השניים. למעשה, חלק ניכר מהאנרגיה שמשקיעים אדמתי והלוויג (שותפה לכתיבת ספרה האחרון) לקידום תכניתם הוא בהסבר שהם כלל לא מדברים על יחס הרזרבה! (וגם כתבתי על זה פעם).

שלישי, המערכת הבנקאית בישראל יציבה יחסית, זו לא בעיה מרכזית אצלנו. יחס הלימות ההון מתוכנן לעלות ל-12.5% בשנת 2015 (ענת אדמתי מציעה 30% לגבי ארצות הברית), ויתכן שבעתיד יעלו אותו עוד בארץ. יתכן שזה כדאי, אבל בכל אופן זהו לא נושא מהותי במיוחד, והמהלך לא ישפיע על חובות משקי הבית, יוקר המחיה, אי השוויון או על כל שאר הדברים שהתנועה לשינוי מוניטארי מדברת עליהם.

לסיכום

תכנית שיקגו היא לא שיקוי קסם. היא תכנית מסוימת, עם מטרות מסוימות. היא נועדה בראש ובראשונה לתת לבנקים מרכזיים יותר שליטה על כמות הכסף כדי למתן את מחזור העסקים, והאבטלה שקשורה בו. זו רחוקה מלהיות הבעיה המרכזית שכלכלת ישראל מתמודדת איתה, ועם כל הכבוד לשנות השלושים, ספק אם התכנית עוד רלוונטית למה שמניע מחזורי עסקים כיום בעולם.

בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי אין שום קשר בין תכנית שיקגו לבין יוקר המחיה, אי שוויון או נושאים אחרים. לא ברור מה תהיה השפעתה על משתנים אלו, הם לא נבחנו על ידי הכלכלנים שהגו את התוכנית ולא על ידי תומכיה. בסופו של דבר, אפילו בפרשנות הכי אופטימית, אם מדינת ישראל תנסה להוביל את העולם בתחום, ולעבור לבנקאות ברזרבה מלאה, מדובר בסיכון אדיר, וכל זה כדי לנסות לפתור בעיות שלא באמת קיימות בישראל.

המשפט האחרון מעביר אותנו לנושא הבא: האם התכנית מומלצת למדינת ישראל?

6. לפי מייקל קמהוף, השינוי המוניטארי אינו מומלץ למדינת ישראל

בניגוד לפרקים הקודמים ברשומה, הרעיון כאן הוא פשוט מאוד להבנה: זה הרי ידוע שכלכלות קטנות ופתוחות למסחר בין לאומי כגון כלכלת ישראל חשופות יותר לזעזועים ולסיכונים מאשר כלכלות ענק כגון ארצות הברית, סין או גרמניה. גם אם התכנית של התנועה לשינוי מוניטארי נכונה ברמה התיאורטית, האם משקיעים פיננסיים בין-לאומיים יסכימו על כך עם ערן הילדסהיים? האם הם לא ימשכו את השקעותיהם הזרות ויתחילו להמר במרץ על קריסת הכלכלה הישראלית? עבור מדינה קטנה כמו שלנו, בקושי "טעות סטטיסטית" בקנה מידה בין לאומי, זה יכול להיות קטלני.

בהמשך לדברים שאסף כתב בפרק הקודם – לא רק שהבעיות שתכנית שיקגו מנסה לפתור הן לא הבעיות שמדינת ישראל ניצבת בפניהן, אלא שלעשות ניסיון כל כך קיצוני דווקא במדינה קטנה כמו ישראל הוא, לכל הפחות, סיכון אדיר. אפילו אם נניח שהתכנית תעבוד על המילימטר כמו שאוהדיה טוענים, היא תהפוך את הבנקים לפחות רווחיים. זה חלק בלתי נפרד מהתכנית. כך שבנקים מחו"ל בוודאי לא יבואו לפתוח סניפים בארץ. בנק אינטרנטי חדש עם עמלות אפסיות? אפילו עכשיו בקושי מצליחים לבנות לו מודל עסקי רווחי, אז תחת רזרבה מלאה אין על מה לדבר. הבנקים הקטנים והבינוניים שעוד איכשהו מצליחים להכניס קצת תחרות לסקטור הזה יהיו בסכנה. וכשהמערכת הבנקאית לא יציבה, המערכת כולה לא יציבה, ולמשקיעים מחו"ל יש אופציות אחרות. זהו סיכון אדיר לעשות את הניסיון חסר התקדים ההיסטורי הזה דווקא בישראל.

באחד הבקרים האחרונים קמתי עם תהייה: מעבר לכל הוויכוח האקדמי בנוגע לתכניתו, האם לא סביר שגם מייקל קמהוף בכבודו ובעצמו יסכים איתנו שזהו לא צעד מומלץ עבור מדינת ישראל? חלקתי עם אסף את מחשבותיי, והוא הזדרז ושלח מייל מנומס לקמהוף בנידון. להלן התשובה שקיבלנו (משמעות ראשי התיבות SOE הם small open economy, כמו מדינת ישראל):

 

בקיצור: מייקל קמהוף, הכלכלן החי הבכיר ביותר כיום התומך בתכנית שיקגו, הכוכב של ההרצאות והמאמרים שאנשי התנועה המוניטארית מקדמים במרץ, סבור כי ישנם סיכונים רבים באימוץ השינוי בארץ וכי ישראל איננה נמצאת במצב שמצדיק את לקיחת הסיכונים האלו. למעשה, המודל כלל לא נבדק בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה השונה באופן מהותי מארצות הברית או האיחוד האירופי כולו.

בהמשך, כשהתפרסם התחקיר בעיתון כלכליסט אודות התנועה, גיליתי שקרן צוריאל הררי ואורי פסובסקי הקדימו אותי ועשו תרגיל דומה עם שאלה אחרת. הם פנו לקמהוף ושאלו אותו האם בנקאות ברזרבה חלקית מחייבת את הגדלת החובות, וזה מה שהם כותבים בנוגע לתגובתו:

"קמהוף שולל את הסיפור הזה: "הטענה הזאת לא נכונה", הוא אומר נחרצות. "באינטרנט יש הרבה אנשים שמביעים דעות על העלייה בחוב, וחלקם לא בהכרח כלכלנים אלא אנשים משכילים מהשורה. ובכל פעם שאני מרצה ומישהו מעלה את הטענה הזאת אני חייב לומר 'לא, אם אתה רוצה להישאר אמין, אתה חייב לחזור בך מזה, כי זה לא נכון'". לדבריו, מדובר בבלבול בין החובות לאמצעי התשלום, ומבחינה עקרונית בהחלט ניתן להגיע לאיזון שבו הכסף שקיים במחזור מנוצל שוב ושוב כדי ליישב חובות, כולל הריבית עליהם. אחרי כמה סבבי התכתבות בנושא, גם אנשי התנועה לשינוי מוניטרי מודים שהצדק עם קמהוף. אבל הסרטונים והמצגות עדיין שם."

לפני שתי העדויות האלו היה עוד ניתן לטעון שאנשי התנועה המוניטארית הם חבורה של אזרחים מודאגים, שאמנם אינם מומחים בתיאוריה מאקרו כלכלית אך הם מצאו בקרב המומחים רעיונות שלדעתם כדאי לנסות וליישם בארץ. אך לאור שתי העדויות האלו, נראה כי המלצות למדינות כלכלית שניתנות על ידי התנועה לשינוי מוניטארי מבוססות באותה המידה כמו המלצות מדיניות הניתנות על ידי אסטרולוגים או המלצות רפואיות שניתנות על ידי הומאופתים.

אם ישנה טיפה של הוגנות ויושרה אינטלקטואלית בקרב חסידי התנועה המוניטארית לדעתי זהו השלב שבו הם אמורים לפרוש מפעילותם הנמרצת לקידום רעיונותיהם במישור הפוליטי – או לפחות להפסיק לדבר על "השיטה המוניטארית" ולעבור לנושאים אחרים שאולי ניתן למצוא להם בסיס אקדמי איתן יותר. אם החבורה הזו תואיל להקדיש מזמנה ללימודי כלכלה באופן מעט יותר רציני, אין לי ספק שהם יגלו עד מהרה שישנן שלל בעיות אמיתיות עם "השיטה" ששווה להילחם על מנת לתקן אותן, אם כי כמובן שבמציאות הדברים יותר מורכבים, צריך להילחם בקבוצות לחץ ואי אפשר סתם לזרוק סיסמאות ולסמוך על השנאה הכללית בציבור כלפי הבנקים.

7. אז מה קרה בקנדה שאחרי מלחמת העולם השנייה?

ישנם מספר סיפורים היסטוריים שאנשי התנועה המוניטארית מעלים מעת לעת על מנת לתמוך בטענותיהם. מקורם של הסיפורים האלו הוא לא באיזה שהוא מחקר מעמיק שביצעו חברי התנועה, אלא בתרגום לעברית של סיפורים שנפוצו באתרים זרים המשתייכים לרשת האקטיביזם / אנרכיזם של "כסף חיובי" הבריטי ודומיו. אחד הסיפורים שחוזר שוב ושוב הוא סיפור הצמיחה הכלכלית המופלאה בקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה, שלכאורה נבעה מאיזו שהיא מדיניות מוניטארית הדומה למה שחברי התנועה מציעים.

נתחיל מכך שכל העולם חווה תקופה של צמיחה מדהימה אחרי מלחמת העולם השנייה, שנגמרה עם משבר הנפט של שנות השבעים. הצמיחה הזו לא הייתה קשורה במישרין לשיטה כלכלית כזו או אחרת אלא להתאוששות מהמלחמה ולהתפתחות הטכנולוגיה והגלובליזציה, והניסיון להשתמש בה לעיתים על מנת להאיר באור חיובי את הסוציאליזם המפא"יניקי של אותם השנים בארץ ישראל הוא מגוחך. אם כבר הסיבתיות היא הפוכה – כאשר המשק צומח במהירות אז אפשר לממן בקלות כל מני הטבות סוציאליות מרחיקות לכת ולהעניק אשראי אינסופי לקיבוצים, וכאשר הצמיחה נגמרת אין ברירה אלא לפנות לכיוונים יותר "קפיטליסטיים", ופתאום החובות גדלים וכל מני בועות מתפוצצות להן. אבל סטינו מהנושא.

נחזור לקנדה. לפי "הכלכלה האמיתית" ממשלות קנדה בין השנים 1940 – 1974 מימנו את פעילותן על ידי הדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי, ואז ב-1974 בעקבות לחצים חיצוניים הם נאלצו להפסיק עם המנהג המגונה הזה, להפריד את הבנק המרכזי מהממשלה ולהתחיל ללוות כספים בשוק החופשי כמו כל ממשלה אחרת. עניין זה יצר גידול דרמטי בחובות ובמיסים שהאזרחים נאלצו לשלם על מנת להחזירם.

קשה לאמת את הסיפור הזה (שמקורו באקטיביסט קנדי בשם וויל אברם ולא חס וחלילה במחקר כלכלי כלשהו). הוא לא מוזכר בעמוד של הבנק המרכזי של קנדה, וגם לא בערכים מקיפים למדי בוויקיפדיה שיכולים להיות רלוונטיים. בערך אודות ג'יימס קוין, מי שעמד בראש הבנק המרכזי של קנדה בין 1955 ל-1961, מוזכר עימות חריף שלו אל מול ראש ממשלת קנדה באותה התקופה, שבעקבותיו הפך הבנק המרכזי לעצמאי יותר הרבה לפני 1974. גם בעמוד של ראש הממשלה הקנדי באותה התקופה הסיפור אינו מוזכר בין שלל פרשיות שונות ומשונות מאותה התקופה, וגם במקורות אחרים לא הצלחתי למצוא דבר.

לאחר חיפושים רבים, איתי הצליח למצוא משהו. מדובר בפרופסור קנדי לכלכלה שעונה על שאלה שהופנתה אליו על ידי ארגונים מקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי הפועלים בקנדה: מדוע הבנק המרכזי בקנדה לא פשוט מדפיס כסף על מנת לשלם את חובותיה הנוכחיים של הממשלה (על ידי רכישת אגרות חוב של המדינה). הפרופסור מסביר בעדינות כיצד המדיניות הזו יצרה היפר-אינפלציה בגרמניה, אוסטריה, פולין והונגריה בשנות העשרים, ולאחר מכן במדינות רבות נוספות. לבסוף הוא מתייחס לטענות לגבי מדיניות הבנק בשנות השבעים:

"During the 1970s the Bank of Canada relied much more heavily than it does now on purchasing federal bonds as a way of regulating the money supply.  This turned out to be a less successful policy than hoped.  Those of a certain age will recall inflation rates exceeding 10% per year and the implementation of wage and price controls in an effort to slow inflation.  That earlier policy has been replaced with one that relies much less on purchase of government debt."

בקיצור – ניסו את זה, נוצרה אינפלציה (ניתן לראות את עליית האינפלציה גם בתרשים באתר "הכלכלה האמיתית"), ואז הפסיקו לפני שתגיע ההיפר-אינפלציה שהגיעה במקרים דומים בארצות אחרות. מלבד זאת, מצאתי תיאורים של הסיפור רק במאמרים של אותן התנועות הקנדיות המקבילות לתנועה לשינוי מוניטארי בארץ, באתרים שלא ברורה לי רמת אמינותם, למשל כאן, וברובם יש קישורים לאותה הרצאה מיו-טיוב המופיעה באתר של "הכלכלה האמיתית". החובות בקנדה, אגב, גדלו מאז שנות השבעים והשמונים, כמו גם בארצות הברית (ראו תרשים למעלה) ובמרבית הארצות המפותחות, בעקבות ההאטה בצמיחה.

לסיכום, כנראה שהייתה איזו רפורמה שכזו בשנות השבעים, אבל היא לא נתפסה כחשובה או מהותית במיוחד, לא אז ולא כיום בפרספקטיבה היסטורית. נראה שלא היה מעבר בין שיטה אחת לשיטה אחרת, אלא משהו הרבה יותר מקומי וזניח. הסיכוי שמשהו משמעותי "יועלם" מדפי ההיסטוריה תודות לקונספירציה כלשהי המערבת את כל ההיסטוריונים והחוקרים מכל הדיסציפלינות הוא אפסי. אה, כן, וחשוב לזכור שגם אם נאמין לתיאוריו של הילדסהיים אין לעניין הזה שום קשר ליחס הרזרבה. בנקאות ברזרבה חלקית התקיימה בקנדה במהלך התקופה המדוברת, ובניגוד לדברים שאמרו חברי התנועה לא מצאתי שום עדות לכך שתכנית שיקגו יושמה באופן כזה או אחר בקנדה. למעשה, בכלל לא ברור לי במה הסיפור הזה אמור לתמוך (או מדוע בזבזתי שעות כה רבות בניסיונות להפריכו). כפי שכתב אותו הפרופסור הקנדי, מרבית המקרים במהלך המאה העשרים שבמסגרתם ממשלות חייבו בנקים מרכזיים להלוות להם כספים נגמרו בהיפר-אינפלציה, ומדבריו של ערן הילדסהיים בראיונות שונים ניתן בדרך כלל להבין שמטרתו היא למנוע היפר-אינפלציה ולא ליצור אותה.

סיפורים היסטוריים שאינם מבוססים נפוצים באתרי התנועה לשינוי מוניטארי ובבלוג "הכלכלה האמיתית". דוגמה אחרת ניתן לראות במאמר שפורסם בבלוג אודות תכניותיו הכלכליות המופלאות של אדולף היטלר – אני לא אלאה אתכם בפרטים, העיקרון דומה לטענות לגבי קנדה, מי שמתעניין מוזמן לגלול למטה לתגובותיו של בחור בשם אורן שמסביר בסבלנות לערן הילדסהיים מדוע הוא טועה. סביר להניח ששאר הסיפורים, גם כאלו שאנשים כמוני או כמו אורן לא ניסו לחקור לעומק, שגויים באותו האופן.

8. הביטקוין וירקות אחרים: הסתירה המוזרה

אחד הנושאים שאני מתקשה להבין בנוגע לבלוג "הכלכלה האמיתית" הוא יחסו החיובי של הבלוג לביטקוין ולמטבעות עצמאיים אחרים. כפי שנכתב לפני כן, כל הקונספט של "השינוי המוניטארי" המהולל הוא להחזיר את מוקד הכוח בכל הקשור לייצור כסף לבנק המרכזי, בעוד שהביטקוין הוא בדיוק – אבל בדיוק! – הכיוון ההפוך. כל הרעיון שם הוא להמציא מטבע שלבנקים מרכזיים וממשלות אין שליטה עליו. בנוסף לכך, הביטקוין עשוי גם להגדיל את החובות הריאליים של משקי הבית, מכיוון שמספר המטבעות גדל בקצב הולך ופחות ללא קשר לצמיחה, מה שיכול להוביל לדפלציה, כפי שכותב איתי ברשומה בנושא בבלוג "תועלת שולית".

סיפור דומה הוא ההילולה סביב "הנס של וורגל". מדובר בעיירה אוסטרית מוכת אבטלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, שתושביה החליטו להנפיק מטבע עצמאי שיגדיל את מהירות המחזור של הכסף. לפי תיאוריהם של ארגונים בין לאומיים המקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי העסק חולל פלאות של ממש בכלכלה המקומית, עד שהתערב הבנק המרכזי של אוסטריה והוציא את המטבע המקומי מחוץ לחוק. כמו במקרה של קנדה, גם כאן איתי ערך תחקיר מקיף ולא הצליח למצוא נתונים מהימנים אודות השפעת השינוי או מחקרים רציניים על הנושא, מלבד באתריהם של האקטיביסטים. התערבות הבנק המרכזי הייתה ככל הנראה מתוך חששות להיווצרותה של היפר-אינפלציה, אותה תופעה שהתנועה לשינוי מוניטארי טוענת בטעות שבנקאות ברזרבה חלקית הולכת להוביל אליה.

אין שום עקביות בין העיסוק בפרשות הללו לבין השינוי המוניטארי שעליו מדברת התנועה מלבד הרצון האופנתי לעשות משהו חתרני, משהו שפוגע באופן כלשהו במערך הכוחות הקיים במשק. התכנית של קמהוף וחבריו מיועדת להגביר את כוחו של הבנק המרכזי, בעוד שמטבעות עצמאיים מיועדים לפגוע בכוחו. "מטבע קהילתי" נשמע טוב, אבל מטבעות כאלו לא הצליחו להחזיק מעמד לאורך שנים רבות ובהיקף שחורג מסקטור יחיד כזה או אחר בשום מקום בעולם מסיבה פשוטה מאוד: אמון. אנשים לא מוכנים לקבל מטבעות כאשר אין להם אמון במי שעומד מאחוריהם, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו לקבל תמורתם שירותים מאחרים, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו להשתמש בהם כדי לשלם מיסים. ומי שקובע באיזה מטבע ניתן לשלם מיסים זו הממשלה.

9. הכלכלה האמיתית, חיסוני הפוליו ושמרנותה של האקדמיה

בחודשים יולי-אוגוסט 2013 מדינת ישראל רעשה וגעשה סביב מגפת הפוליו בדרום הארץ ומבצע החיסונים של משרד הבריאות. בעוד שכלי התקשורת המרכזיים בעיקר ניסו לספק הסברים לציבור מפיהם של מומחים, הרשתות החברתיות והבלוגים התמלאו בשלל תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות אודות גורמים אינטרסנטים העומדים מאחורי הדברים. מבין כלל ה"ביקורתיים" התבלט הבלוג הכלכלה האמיתית בסדרה של מאמרים על הנושא (ראו כאן או כאן), וכן אישתון שכתב גם הוא על העניין (ראו כאן). הם טענו כי משרד הבריאות מסתיר מידע מהציבור, כי יעילות החיסון היא מפוקפקת, וכי יתכן שמדובר ברצון לבצע ניסוי המוני על הציבור ללא ידיעתו. אל מולם התייצבה קרן לנדסמן, כותבת הבלוג "סוף העולם – מבט מהיציע", רופאה שמסקרת כבר שנים רבות מחלות ומגיפות (ראו כאן או כאן, והיו גם אחרים מלבדה כמו זה).

אני כלכלן, ואינני מבין דבר וחצי דבר בנושאים רפואיים. על כן, בנושאים כאלו אני נוטה לסמוך על מומחים שהקדישו שנים רבות מחייהם ללימוד הנושא, כל עוד אני מאמין שלמומחים האלו אין אינטרסים עסקיים נסתרים. כתבתי בעבר רשומה מקיפה בנוגע לאופנת ה"ביקורתיות" החדשה, המעודדת זלזול בידע ובמומחים. דיוני הרשת סביב פרשת חיסוני הפוליו מהווים דוגמה קלאסית לכל מה שרע באותה אופנה – אנשים שהבנתם בנושא חלקית עד בלתי-קיימת מחברים יחדיו חצאי עובדות ושמועות לכדי תיאוריה המבוססת בעיקר על סלידתם מהממסד, תוך התעלמות מוחלטת מדעתם של המומחים המתראיינים בתקשורת, המומחים העובדים במשרד הבריאות, והמומחים (המעטים מדי) שכותבים בלוגים ושותפים לדיונים בפייסבוק. זו לא ביקורתיות, זו סתם בורות.

ועכשיו נחזור לכלכלה.

רוב האנשים שקוראים את המאמר הזה, אני מניח, אינם כלכלנים. אתם יכולים לא להאמין לדברים שאני כותב כאן, לחשוב שאני שבוי בתודעה כוזבת לאחר שנים של לימודי כלכלה, או שאני בונה על עבודה עתידית במערכת הפיננסית. בחרתי להזכיר כאן את הסיפור סביב חיסוני הפוליו על מנת להראות שהנטיות הקונספירטיביות של הכלכלה האמיתית הן עקביות, ותקפות לא רק לגבי נושאים כלכליים – זהו לא עניין אישי שלי, אלא האופן שבו הכותבים בבלוג חושבים ופועלים בנוגע לכל נושא.

כלכלה היא לא בדיוק מדע, אבל היא גם לא אידיאולוגיה. נדרש ידע על מנת לכתוב על נושאים מאקרו-כלכליים, על תיאוריה מוניטרית, על המערכת הפיננסית. לא מספיק לראות שתיים וחצי הרצאות ביו-טיוב ולקרוא ערך כזה או אחר בוויקיפדיה, זה לא עובד ככה. המערכת מורכבת, יש ויכוחים רבים בין כלכלנים ומרבית המומחים אינם כותבים מתוך אינטרס כלכלי מובהק. נכון, האינטרנט יצר דמוקרטיזציה מסוימת של הידע, אבל היא מוגבלת מאוד. הידע שקיים ברשת הוא מבולבל, לא אמין, לא מסודר ולא מקיף מספיק. למעשה, הדמוקרטיזציה של הידע החלה מאות שנים לפני הופעתו של האינטרנט, עם הופעתו של הדפוס ועם הקמתן של האוניברסיטאות הראשונות, ועד היום ספרים שנכתבים על ידי פרופסורים בעלי שם הכותבים על נושא ההתמחות שלהם הם המקור המקיף ביותר והאובייקטיבי ביותר לידע הנגיש לציבור הרחב. המומחים עדיין כאן, והם חשובים יותר מאי-פעם.

נכון, האקדמיה היא שמרנית. היא שמרנית מסיבה טובה: העולם הוא מורכב, וכבני אדם אין לנו את היכולת להבין אותו במלואו. לכן תיאוריות חדשות ודרמטיות המבוססות על ממצאים מעטים לרוב נתקלות בחומות של ספקנות בפעם הראשונה שבה הן עולות. אך עם הזמן, כאשר מצטברות עדויות נוספות, גם בכירי החוקרים נאלצים לשנות את דעתם בהתאם. זה קורה בכל תחומי המדע (אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ומחקריו בשנות השמונים), וגם בכלכלה היו לא מעט "כוכבים" שפרצו דרכים חדשות ושהביקורת שלהם על המחקר של זמנם הפכה לנחלת הכלל (למשל קיינס). לכו תדעו, אולי זה יקרה יום אחד עם המאמר של קמהוף ובנס. ואולי לא.

אין כאן בעיה של שמרנות, של חוסר יכולת "לחשוב מחוץ לקופסה". ההפך, כלכלנים באקדמיה נמדדים במספר הפרסומים שהם מייצרים, ועל מנת לפרסם מאמר אתה חייב לחדש משהו, אתה חייב לחשוב מחוץ לקופסה ולהסביר מדוע עמיתיך לתחום טועים בנושא כזה או אחר או מפספסים משהו חשוב. אנו לא דוחים את טענותיהם של אנשי התנועה לשינוי מוניטארי מכיוון שאיננו מבינים אותן, אלא מכיוון שאנחנו כן מבינים אותן ומבינים שהן שגויות.

10. סיכום: נביאי שקר ונביאי אמת

לפי הניסיון שלי ושל שאר האנשים שתרמו למאמץ, הולכות להיות לרשומה הזו תגובות רבות מאת חסידי התנועה לשינוי מוניטארי (אולי אפילו רוב התגובות). הם הולכים להאשים אותנו בצרות מוחין, בשחיתות, בבורות, בכניעה לאינטרסים הכלכליים של הבנקים, בהתעלמות מדוגמאות נוספות וסיפורים נוספים שהם מכירים ועוד. אולי נענה לחלקם, אולי לא, תלוי עד כמה יהיה לנו כוח. מיותר להתווכח עם "מאמינים אמיתיים", וממילא לא כתבנו את הרשומה הזו בשבילם. כתבנו אותה עבור הרוב המכריע של האנשים הבוגרים בישראל, שניחנים בהיגיון וסקרנות בריאה ופשוט מעוניינים לדעת, עד כמה שניתן להבין זאת ללא לימודים אקדמיים מסודרים, האם יש יסוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי.

אז לא, אין יסוד. פה ושם מופיעים מאמרים בבלוג "הכלכלה האמיתית" שאני מסוגל להסכים איתם, אבל הטענות המרכזיות המופיעות בראיונות של מובילי התנועה המוניטארית בכלי התקשורת אינן נכונות. המערכת הכלכלית היא מורכבת, בוודאי איננה מושלמת, ולכלכלנים רבים יש ביקורות עליה מכיוונים שונים. אך לא ניתן להשוות את הביקורת של אנשי מחקר רציניים שהקדישו חיים שלמים ללימוד הנושא לסיפורים הלא-מאומתים המופיעים בבלוג "הכלכלה האמיתית". עצם השם "הכלכלה האמיתית" בהקשר של הדברים הנכתבים בבלוג יכול היה לגרום לג'ורג' אורוול להתהפך בקברו.

הדרך הטובה ביותר להבחין בין נביא שקר לנביא אמת, כבר אלפי שנים, היא זו: נביא שקר יספר לכם קודם כל את מה שאתם רוצים לשמוע. מבין כל השקרים וכל האמיתות המקיפים את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים הוא יבחר סל של שקרים ואמיתות שיתאים בדיוק לאופן שבו הייתם רוצים לחשוב על המציאות, ויסנן החוצה את כל השאר. הוא יספר לכם שדופקים אתכם, הוא יספר לכם שאתם לא אחראיים למצבכם, והוא גם יצביע על האחראים. הוא יערבב אמת ושקר, על מנת לבלבל את המתנגדים. הוא יהמם אתכם בעובדות לרגע אחד, ומיד אחרי כן ידחוף כבדרך אגב מסקנות שאינן מבוססות על אותן העובדות; הוא יציף אתכם בספרים ומאמרים וסרטים שהוא יודע שלא תטרחו לצפות בהם; הוא יתלה בענקי רוח שלעולם לא היו תומכים בו, אך למרבה המזל הם אינם בחיים כך שלא ניתן לשאול אותם לגבי העניין.

והוא יבטיח הבטחות. נביאי שקר תמיד מבטיחים הבטחות, מבטיחים שינוי, מבטיחים עולם חדש וטוב יותר. ובכל זאת העולם מתעקש שלא לסור למרותם, שלא להשתנות באופן דרמטי ומהיר כל כך. יהיה מה שיהיה יחס הרזרבה בעתיד, השיטה המוניטרית כאן כדי להישאר, והתיאוריות הכלכליות של העתיד יפותחו על בסיס התיאוריות הכלכליות של ההווה והעבר, על ידי גברים ונשים שלמדו כלכלה באוניברסיטה כלשהי במשך שנים רבות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה, וישנה הסכנה כי אנשים מסוגו של הילדסהיים יצברו לעצמם כוח פוליטי של ממש עם השנים ויזיקו למשק. הדרך הטובה ביותר להתנגד להם היא לצבור ידע: לקרוא, ללמוד, להקשיב. להיות ספקן כלפי מי שמבטיח לנו הבטחות, כלפי מי שיש לו את אותה התשובה האחת לכל שאלה ובעיה, כלפי מי שטוען לבלעדיות על החוכמה והידע וכלפי מי שמטיף למהפכה הגדולה האחת שתשנה הכל.

הכלכלה האמיתית נמצאת אי שם, בין המודלים והניתוחים הסטטיסטיים של הכלכלנים לבין מיליארדי אנשים שמקבלים בו זמנית החלטות בעולם לא וודאי ומשפיעים כל אחד על התמריצים של האחר, ואף אדם לא באמת מסוגל לתפוס את האופן הכאוטי שבו המערכת הזו עובדת. על כן הכלל הבסיסי והחשוב ביותר לגבי רפורמות כלכליות הוא "זהירות". שינויים קטנים, מדודים, ולנסות כמה שיותר ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות. "המהפכה שתשנה הכל" היא חומר טוב לסרט הוליוודי, לא למדינה קטנה וחשופה לזעזועים, לא לישראל – לא לכלכלה אמיתית.

 ———————————-

נספח: תגובות

התנועה לשינוי מוניטארי העבירה לידי התייחסות לטענות שעלו בבלוג, אותה ניתן להוריד כאן.

כמה דברים בנוגע להתייחסות הזו:

  1. כפי שנכתב לעיל, בנק ישראל שולט בהיצע הכסף במדינת ישראל, כמו גם כל בנק מרכזי אחר בעולם. חבל שאנשי התנועה פשוט חוזרים בתגובתם על אמירות שהשקענו כאן מאמצים רבים בהפרכתן.
  2. ניים-דרופינג יכול להיות עניין מרשים, אך הוא לא מסוגל להחליף טיעון לוגי תקף. במקום לציין שמות של חוקרים שחלקם לא כלכלנים, רובם מתו לפני למעלה משלושים שנים, וגם אלו שחיים היום לא באמת תומכים בתכנית הזו או ביישומה במדינת ישראל, היה עדיף לו אנשי התנועה לשינוי מוניטארי היו מנסים להסביר היכן הלוגיקה המצוינת ברשומה שלנו שגויה.
  3. אנחנו פנינו לקמהוף מכיוון שהוא הכלכלן (החי) שמוזכר הכי הרבה בכתבי הכלכלה האמיתית והתנועה לשינוי מוניטארי. כפי שמצוין ברשומה הוא אינו ממליץ למדינת ישראל ליישם את תכניתו. אני מניח שהיינו מקבלים תשובה זהה מכל כלכלן רציני אחר שמוזכר בהתייחסות.
  4. אנחנו יודעים שישנם עוד מספר כלכלנים שהזכירו את התכנית במאה השנים האחרונות. הכלכלנים האלו התייחסו בעיקר לארצות הברית, מכיוון שהיא אולי המדינה היחידה בעולם שהיא יציבה מספיק על מנת לעשות ניסוי שכזה. הביקורת שלנו היא על הפרשנות השגויה של התכנית מצד מובילי השינוי המוניטארי בארץ, ולכן עצם קיומם של כלכלנים נוספים אינו רלוונטי.
  5. הניסיונות ליישם את התכנית בארצות הברית של שנות השלושים נועדו לפתור את הבעיות שאיתן התמודדה ארצות הברית של שנות השלושים. אלו אינן אותן הבעיות שאיתה מתמודדת מדינת ישראל של שנת 2014. למעשה, הן לא דומות בכלל.
  6. בתגובה נכתב בנוגע ליישום בישראל כי "אנו סבורים שהסיכויים שהשינוי מביא איתו הם משמעותיים מאוד לטווח הקצר הבינוני והארוך במיוחד של הכלכלה האמיתית", אך אין כל תימוכין תיאורטי או אמפירי לכך, לאור תגובתו של קמהוף ולאור חוסר ההבנה במדיניות מוניטארית שמפגינים תומכי התנועה בארץ.
  7. עוד כותבים אנשי התנועה המוניטארי כי "אנו מאמינים שמדובר במפנה עמוק ויסודי שעשוי להשפיע לחיוב על הפערים הכלכליים בחברה, יוקר המחיה ושיווין ההזדמנויות הכלכלי של כולנו" – אך לא מצאנו התייחסו כלשהי בקרב תומכי התכנית להשפעותיה על הפערים, יוקר המחייה או שוויון ההזדמנויות. היא לא קשורה בכלל לנושאים האלו. הוגי התכנית לא ייעדו אותה לפתור את הבעיות האלו.
  8. לגבי מטבעות קהילתיים, לא ראיתי בהתייחסות תגובה לכך שהנושא עומד בסתירה מוחלטת לשיטה המוניטארית החדשה שהתנועה לשינוי מוניטארי מעוניינת ליישם.
  9. ככל הידוע לנו הדוגמאות של מטבעות קהילתיים בשימוש נרחב (לא רק לסקטור ספציפי) ששרדו לא רק בתקופת משבר אלא לאורך זמן רב והפכו לנפוצות הן זניחות. לא ראיתי בין הדברים שנכתבו בתגובה דוגמה שכזו. בכל אופן, זה לא הנושא המרכזי כאן. אין לי בעיה עקרונית עם מטבעות קהילתיים, מי שרוצה לנסות מוזמן. אבל התכנית לשינוי מוניטארי? רק כמה שנים טובות אחרי שארצות הברית ואירופה ינסו אצלן. כלומר, ככל הנראה, לעולם לא.

מלבד זאת, ערן הילדסהיים פרסם גם הוא התייחסות דומה בבלוג שלו, כאן. התגובה להתייחסות של התנועה עונה, לדעתי, גם להתייחסות של ערן.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

רשומה זו נכתבה על ידי אסף צימרינג, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד.

 

בישראל של מאז 2011, להגיד שהמצב החברתי-כלכלי הוא משהו חוץ מאשר גיהנום מוחלט זו דרך בטוחה להיחשב למקבילה הכלכלית של מכחישי התחממות כדור הארץ. בגלל שמטרת הפוסט הזה היא לטעון שלא כל מה שנטען בנוגע לאפוקליפסה הכלכלית שאנו מצויים בה הוא נכון, הרשו לי להבהיר, ולו כדי למנוע מראש חלק מהביקורת: נכון, המצב לא משהו. נכון, יש בעיות אמיתיות ולא פשוטות שהמעמד הבינוני בישראל – איך שלא תגדירו אותו – ניצב בפניהן, שלא לדבר על הקשיים האמיתיים מאד מאד של השכבות החלשות. ואל תשאלו בכלל על הפערים. יש ים של צעדי מדיניות מטופשים שנעשו בשנים האחרונות, ועוד ים של צעדים נכונים שהיו יכולים לסייע מאד, ודווקא לא נעשו. ואחרי שאמרנו את כל זה – לא כל טענה שהמצב דרעק היא בהכרח נכונה. וכשטענות לא נכונות הופכות להיות פופולאריות, זה פוגע ביכולת לקבוע מדיניות שתטפל בבעיות שבאמת יש, וכאמור – לא חסרות כאלו.

האם השכר הריאלי נשחק?

קיומה של שחיקה מתמשכת בשכר הריאלי בישראל היא אחת הטענות הכי נפוצות שמסתובבות פה לאחרונה. עובדה מתמיהה משהו על רקע העובדה שאין שחיקה כזו.

מי אומר שהשכר נשחק? מי לא… רק כמה דוגמאות, וסהדי במרומים שהיה קשה לבחור: יוסי יונה קובע כך בהרצאות שהוא מעביר. רק לפני כמה ימים ניר ברעם התפייט בעמוד הדעות בהארץ על "המשכורות בישראל [ש]נשחקות כבר עשרות שנים" (עשרות שנים!!). שלי יחימוביץ' לא רק חושבת שיש שחיקה – היא רואה בזה תוצאה בלתי נמנעת של הקפיטליזם (בניגוד למה שכל מחקר אמפירי בסיסי יעלה), וכותבת:

"תחרות […] מאלצת להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא ייפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם[…], ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר[…] מה שנשאר גמיש וניתן לשינוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות טובים".

המאכזב מכולם – פרק הכלכלה בדו"ח צוות המומחים האלטרנטיבי של המחאה החברתית (צוות ספיבק-יונה), שבין כותביו נמנים כמה כלכלנים רציניים מאד – בטח יותר רציניים ממני, שמסביר ש"קיימת מצוקה כלכלית הולכת וגוברת" וכי "בעשר השנים האחרונות נשחק השכר הריאלי בכל ענפי המשק", ועוד כי "פירות הצמיחה מצטברים אצל מיעוט קטן בחברה, בזמן שכל השאר רצים במלוא כוחם אבל מוצאים עצמם בנסיגה מתמדת לאחור", בהמשך הפרק נטען שהירידה בשכר הריאלי בין השנים 2001 ו 2010 הייתה של "יותר מ 4%".

אז קודם כל – גרף של השכר הריאלי הממוצע בישראל מאז שנת 1990 (נתונים מנוכי עונתיות. מקור) – וליתר בטחון, בנפרד למגזר העסקי ולכלל העובדים (לפעמים טוב לדעת שאין הבדל). הסיפור שהגרף מספר הוא די פשוט: יש מגמה מתמשכת ברורה של עלייה בשכר הריאלי הממוצע. היה זינוק של השכר בימי בועת ההיי-טק, ועם התנפצותה ותחילת האינתיפאדה השנייה השכר צנח. לאחר מכן הייתה שוב תקופה של כחמש שנים של עלייה משמעותית, שהסתיימה עם המשבר העולמי, שהביא לירידה בשכר, ועכשיו מתחילים לראות שוב התאוששות, גם אם היא, כמו בשאר העולם, אנמית משהו.

image

שני הקווים השחורים, הם ינואר 2001 ודצמבר 2010, תקופת הזמן שלגביה מדווח דו"ח המומחים שהשכר הריאלי ירד בה ב 4%. זו אכן עובדה נכונה – השכר הריאלי הממוצע ירד בתקופה זו ב 4%. אבל האם זו תקופה מייצגת? בחירה של תקופת זמן ארוכה יותר, נניח מתחילת שנת 1996 ועד סוף שנת 2011 תעלה שהשכר הריאלי דווקא עלה ב 12.6%. הישג לא טריוויאלי בהתחשב בשני המשברים שחלו במהלך התקופה הזו. גם בחירה בתקופה קצרה יותר, נניח מתחילת שנת 2003 ועד סוף שנת 2011, תעלה שהשכר הריאלי הממוצע עלה ב 4.3%. אם המטרה היא לתקוף את ביבי והרפורמות שלו כשר אוצר, האם לא היה עדיף לבחור בשנת 2003 כשנת הבסיס? השאלה מדוע נבחרו דווקא השנים 2001 ו 2010 לצורך השוואה נשארת עם הקורא.

השכר הריאלי ושיעורי התעסוקה

למעשה, לא רק שהשכר הריאלי לא נשחק, אלא שהגידול בשכר הריאלי הוא אומדן חסר לשיפור במצבם של העובדים. השיפור בפועל אפילו גדול יותר. כדי להבין את זה, צריך עוד גרף – שיעור התעסוקה מכלל האוכלוסיה. זה פשוט גרף של מספר המועסקים חלקי סך האוכלוסיה, ולכן הוא משלב בתוכו הן את השפעות שיעור האבטלה (שירדה משמעותית) והן את השפעות שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (שעלה משמעותית) (מקור):

image

עליה של 5 נקודות אחוז (או עליה של 10% יחסית למצב הבסיס) לעומת שנת 1995, ועלייה עוד יותר דרמטית מאז תחילת מה שכונה במצע מפלגת העבודה ה"עשור השחור". למה זה משנה? שתי סיבות. אחת – כי ההצטרפות המבורכת של אוכלוסיות חדשות לשוק העבודה הוסיפה לשוק העבודה עוד כמות משמעותית של עובדים עם כישורי עבודה נמוכים, וכמעט בטוח שהייתה לזה השפעה טכנית של הורדת השכר הממוצע (יחסית למצב שבו האוכלוסיות האלו לא היו מצטרפות). אלא שההשפעה הזו לא מבטאת שחיקה בשכר הריאלי, אלא שינוי של הרכב כוח העבודה. סיבה שניה – כי זה אומר שהשיפור במצב העובדים משמעותי יותר מהעלייה בשכר הריאלי, פשוט כי יש הרבה יותר אנשים שבכלל מרוויחים שכר.

מדדים נוספים להכנסות והוצאות

ובכלל, האם מדידת השכר היא הדרך הנכונה למדוד רמת חיים? התשובה היא שלא. השכר הריאלי איננו מדד לרמת חיים, אלא סוג של מדחום למצב שוק העבודה. קודם כל, מבחינה טכנית, כאשר מחשבים אותו, משקללים משרות חלקיות כאילו היו מלאות, וזה עלול לתת תמונה מעוותת של רמת ההכנסות האמיתית. שנית, לרוב משקי הבית בישראל יש גם הכנסות שאינן משכר: קצבאות מסוגים שונים, תשואה על קרן הפנסיה או קופת הגמל, השכרת הדירה של סבתא, וכו'. המדד הנכון לרמת חיים הוא סך ההכנסות נטו למשק הבית, לא השכר הממוצע.

ומה קרה לסך ההכנסות נטו של שכירים בישראל? הנתונים באדיבות מרכז אדוה (רגע של פרגון – היו להם כמה פרסומים לא רעים לאחרונה): ההכנסה החציונית הריאלית נטו למשק בית שבראשו שכיר עלתה בין שנת 1992 לשנת 2010 בלא פחות מ 28%, ובין שנת 2002 לשנת 2010 ב 14.1%. אפילו בקרב מי שהדו"ח מסווג כרובד נמוך (הכנסת משק בית עד 75% מההכנסה החציונית) עלתה ההכנסה הריאלית נטו בין שנת 1992 לשנת 2010 ב 20%, ובין שנת 2002 ל 2010 ב 9.6%.

מדדים אחרים לרמת החיים, כמו ההוצאה הריאלית למשק בית, מספרים סיפור דומה: רמת החיים בישראל עולה בצורה עקבית למדי. לפי נתוני הלמ"ס, ההוצאה הריאלית למשק בית עלתה בין השנים 1998 (השנה המוקדמת ביותר שיש לגביה נתונים) ו- 2010 ב- 19.6% בממוצע, ובמשק הבית החציוני היא עלתה ב 17%. נתונים אלו מצביעים בהחלט על גידול בפערים הכלכליים, אבל הם אינם תומכים בטענות על נסיגה ברמת החיים החומרית הממוצעת. ואגב, העליה הזו גבוהה בהרבה מהעליה בהוצאות משקי הבית על חינוך ובריאות, שיש מקום מסוים לטענה שגדלו בגלל צמצום מעורבות הממשלה במימונם (כמו שיש מקום לטענה שהעליה בהוצאה פשוט משקפת את זה שיש למשקי הבית יותר כסף להוציא על התחומים האלו).

השכר כחלק מהתוצר

טענה הרבה יותר מעניינת משחיקה אבסולוטית של השכר הריאלי נוגעת לחלק העובדים בתוצר: מעבר לרמה האבסולוטית של השכר הריאלי, כך הטענה, חלקו מכלל התוצר הולך ויורד. המשמעות של הטענה הזו היא שגם אם בהשוואה לעבר המצב השתפר, בהשוואה למה שיכול היה להיות המצב אם חלק העובדים בתוצר היה נשאר קבוע, המצב מידרדר.

רגע של הסבר: כל יחידת תוצר מתחלקת בין שלושה גורמים: הון, עבודה, וממשלה. בפישוט קל – העובדים מקבלים שכר, בעלי ההון מקבלים רווחים, והממשלה מקבלת מיסים. מה שנטען הוא שיש ירידה מתמשכת בחלקם של העובדים – בתמורה לשכירים ליחידת תוצר. בדו"ח צוות ספיבק-יונה המספרים שמובאים הם שבמהלך השנים 2001-2010, בעוד שהתוצר הריאלי לעובד גדל ב 9%, השכר הריאלי לעובד קטן ב 4%.

שוב, לא בטוח ששימוש בשנת 2001 כבסיס להשוואה הוא אידיאלי, אבל התוצאה של תמורה קטנה יותר לשכירים מתוך התוצר לא מתהפכת אם עושים שימוש בשנים אחרות. הנה הגרף (מנורמל ל 100 לשנת 1996. מקור), ובמבט ראשון יש מקום לדאגה, בייחוד במגזר העסקי. חלקם של העובדים אכן יורד בעקביות:

image

למה יורד חלקם של העובדים? בדו"ח צוות ספיבק-יונה מוצעים בעיקר הסברים מוסדיים של שוק העבודה: עובדים רבים הם מה שמכונה "עובדי קבלן", בחברות רבות מונהגות רמות שכר שונות לעובדים שונים (דור א', דור ב') ולכן העובדים המפולגים הם בעלי כוח מיקוח נמוך יותר, במקומות עבודה רבים יש איסור על התארגנות העובדים, חוק שכר המינימום לא נאכף דיו, העובדים הזרים שוחקים את השכר, ובסיכום, טוענים מחברי הדו"ח, "אנו מסיקים כי שוק העבודה מוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל". האפשרות ששינויים טכנולוגיים, או שינוי בהרכב הענפי של הייצור לטובת ענפים שהם יותר עתירי הון (בייחוד לעומת ימי בועת ההיי-טק, עתיר העבודה) לא נדונה כלל בפרק, וחבל.

אלא שיש כמה בעיות עם הטיעון של צוות ספיבק-יונה, ובכלל עם ההתמקדות בחלק העבודה בתוצר. קודם כל, לפחות בעיני, ונדמה לי שבעיני רוב מי שטוען את הטענות בנוגע לחלק העבודה בתוצר, מה שחשוב הוא הפערים בהכנסות של בני אדם, לא הפערים בין שמות של גורמי ייצור. ולמרות חשיבותה ההיסטורית, החלוקה בין הון לעבודה כיום, קצת כמו הלהקות הצבאיות, היא פשוט לא מה שהייתה פעם. רוב העשירים בישראל הם דווקא עובדים בעלי שכר גבוה, ולא בעלי הון. ומאידך, ההון בישראל אמנם מחולק בצורה מאד לא שיוויונית, אבל כפי שאנחנו נוהגים לזכור בעיקר בימי תספורות או תכניות למיסוי קופות הגמל – חלק גדול מהעובדים הוא בעצמו בעל הון, שלא לדבר על בעלי עסקים קטנים.

מה שחשוב הוא הפערים הכלכליים בין אנשים, לא בין "הון" ל"עבודה". האם חלק העבודה בתוצר הוא באמת כל כך חשוב בכל הנוגע לפערים כלכליים בין אנשים? השוואה בינלאומית (טבלא מס 1, כאן) מעלה שבארה"ב למשל חלקם של העובדים בתוצר היה גבוה מזה שבשוודיה, דנמרק או צרפת, למרות שהפערים בארה"ב גדולים משמעותית מאשר במדינות אלו. גם סדרות עיתיות מעלות שהתמונה היא לכל הפחות מורכבת: מהנתונים בעבודתו של צ'ארלס ג'ונס, כלכלן מאוניברסיטת סטנפורד, עולה שחלקו של ההון בתוצר עלה בצורה משמעותית בין 1980 ו 2000 בין השאר בנורבגיה, דנמרק, הולנד, יוון ושוודיה, ודווקא באנגליה, תאצ'ר או לא, חלק ההון בתוצר נשאר יחסית קבוע באותה תקופה. השוואות אלו מצביעות על שני דברים: ראשית, על פניו, קשה לתמוך בטענה שגורמים חוקיים ומוסדיים (שיעור התאגדות, שכר מינימום) הם שקובעים את חלוקת התוצר בין עבודה והון. שנית, וחשוב מזה, שאי שיוויון אינו תלוי באופן פשוט בחלק העובדים בתוצר. בעולם המפותח, ובישראל בפרט, פערים כלכליים משמעותיים לא פחות, וכנראה יותר, נוצרים בקרב העובדים, בין בעלי השכר הגבוה ובעלי השכר הנמוך (או בינם לבין אלו שאינם עובדים כלל).

 

פערים

האם ירידת חלק העובדים בתוצר לא מצביעה על כך שמאפייני שוק העבודה – עובדי קבלן, החלשות העבודה המאורגנת, מיקור חוץ של הממשלה – תרמו משמעותית לגידול בפערים בעשור האחרון?

ובכן, למרות הסבירות התיאורטית של הטענה הזו, קשה מאד לתמוך אותה בנתונים. מאפיינים של שוק העבודה, או של מנגנוני שוק בכלל (שמשפיעים גם על ההכנסות מהון) משפיעים על האי שיוויון בהכנסה הכלכלית (בפישוט קל מאד, אלה ההכנסות ברוטו) – אבל אחרי שני עשורים של עלייה דרמטית, העשור האחרון בישראל התאפיין דווקא במגמת ירידה משמעותית באי שיוויון בהכנסה הכלכלית ברוטו, לפחות לפי מדד ג'יני (מקור):

image

מדד ג'יני לפי הכנסה ברוטו, 1980-2010

הגרף הזה לא בא להגיד שהכל בסדר בנוגע לפערים – רחוק מזה. באי שיוויון בהכנסה נטו, שהוא זה שקרוב יותר למדידה של אי שיוויון ברווחה, הייתה דווקא עלייה מתחילת העשור ועד שנת 2006, ואז התייצבות ברמה גבוהה, וזו בהחלט סיבה לדאגה.

image

מדד ג'יני לפי הכנסה נטו, 1980-2010

אבל הגרף של האי שיוויון ברוטו כן אומר שהגידול באי שיוויון כנראה איננו תוצאה של מנגנוני השוק, אלא של שינוי במדיניות החלוקה מחדש – מיסים וקצבאות. חרף כל הטענות על עובדי הקבלן, על ריסוק העבודה המאורגנת, ועל "שוק עבודה שמוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל", האי שיוויון הכלכלי, כלומר האי שיוויון שנובע מתוצאות השוק (באנגלית זה נשמע יותר טוב – market outcomes) דווקא ירד משמעותית במהלך "העשור השחור".

 

סיכום

אני מזכיר שוב: אני האחרון שאגיד שהכל בסדר. מחירי הדיור גורמים מצוקה אמיתית. יש סימנים מדאיגים מאד בנוגע לעתיד מערכת הבריאות. הפערים הכלכליים-חברתיים הם פצצת זמן לאומית – תסתכלו על הגרף של האי שיוויון מאז שנות השמונים! אולי קשה לראות את זה בנתונים (ויש אפילו כמה נתונים הפוכים), אבל אני מאמין למי שאומר שתחושת הבטחון במקום העבודה נשחקה. בנוסף – שר האוצר אדיוט. אין להכחיש – יש ים של סיבות לדאוג. כל מה שאני אומר הוא שלא ברור שהשכר הריאלי הוא הדחופה שבהן, ועוד פחות מזה ברור שאלמנטים מוסדיים וחוקיים של שוק העבודה הם הגורם המרכזי לבעיות הלא פשוטות בישראל כיום. בבחירה בין לכתוב פואמות על ריקי כהן ובין לבהות בלוחות האקסל – חייבים לבחור ביחס רציני ללוחות האקסל.

Read Full Post »

את הנאום המעניין ביותר בוועידת הנשיא האחרונה נשא דווקא יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה לכלכלה. אלו הדברים שאמר, כפי שצוטטו בכתבה באתר כלכליסט:

"האיום הגדול ביותר על המשק הישראלי הוא שאנחנו ירדנו לתחתית המדרגה ברמת הדיון שלנו בנושאים כלכליים. הפסקנו להאמין שהצד שלא מסכים איתנו מייצג עמדה לגיטימית. אנחנו לא מקשיבים אנחנו רק תוקפים. המטרה מקדשת את האמצעים… זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שיהיה מה להגיד בעיתון או באתר או במדיה החברתית. זה קורה בכל מקום, גם בכנסת. האשמה מתמדת של אנשים שעוסקים בנושאים ציבוריים. ברגע שאתה נכנס לממשלה אתה נאשם אוטומטית. ברגע שאתה עושה משהו אתה נאשם אוטומטית."

"…זוהי רמת הדיון הציבורי, שלא מתמקד בהגדלת העוגה, לא מתמקד בהורדת האי ודאות, לא מתמקד אפילו בחלוקת עוגה הגיונית, אלא רק בהאשמה. יש לזה השלכות הרסניות על פעילות הממשלה. אני רואה את זה מבפנים. כי כשאתה נמצא כל הזמן תחת מתקפה אתה כל הזמן מתגונן. זה אנושי. ואז אתה לא יוזם, אלא רק נגרר. זה משפיע על הנכונות של אנשים לחיות פה ולא לנסות את מזלם במקום אחר. וזו סוגיה שלממשלה אין שום יכולת לטפל בה. זה לא פופוליזם. זו בעיה אסטרטגית למדינה".

את התגובה הסטנדרטית לכך ניתן למצוא בדברים שכתבה אריאנה מלמד:

"זה יוג'ין קנדל. הוא פרופסור לכלכלה. הוא יושב ראש המועצה הלאומית לכלכלה. בועידת הנשיא היום, הוא אמר את הדברים הכי מטומטמים ששמעתי מזה שנים רבות בשיח הציבורי.

בשנתיים האחרונות מתקיים בישראל תהליך מרתק, בו המוני אנשים שמעולם לא התעניינו בכלכלה כי "שם בחלונות הגבוהים מבינים יותר", הבינו בעת ובעונה אחת כי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל מזה שני עשורים לפחות אינה מאפשרת להם לחיות בכבוד, להתפרנס על פי כישוריהם והשקעתם בעבודה מפרכת, לתמוך בחלשים בחברה על פי זכויותיהם הבסיסיות. והאנשים האלה כל הזמן לומדים. הם כבר יודעים מהו תל"ג ולמה ישראל מובלה בפערים בין עשירים לעניים בעולם המערבי. הם יודעים מהם רווחים כלואים ולמה צריך להעבירם לקופת המדינה לפני שמקצצים בקצבאות ילדים ובזכויות של זקנים סיעודיים. הם למדו המון על גז, נושא ערטילאי לגמרי, ומבינים כיצד הממשלה עתידה לדפוק לכולנו את העתיד בהחלטותיה על הייצוא.

ובשנתיים האלה, האם אי פעם עשתה המועצה הלאומית כלכלה נסיון למנף את הרוח הזאת ולצאת בתוכנית לאומית-כלכלית לחינוכם של האזרחים במושגי יסוד בכלכלה? לא זכור לי. ובשנתיים האלה, כשהרשתות החברתיות מאפשרות לנו להחליף מידע ודעות כפי שלא יכולנו בעבר, נהיינו מסוכנים לאליטות הכלכליות ולעושי דבריהם בממשלה. כל כך מסוכנים, עד שיוג'ין קנדל חושב כי האיום הגדול על הדמוקרטיה איננו הכיבוש, השחיתות, הגזענות, העוני, המיליטריזם, הקסנופוביה – אלא אנחנו, שמדברים על כלכלה. אנחנו איום אסטרטגי. אני גאה להיות חלק מן האיום האסטרטגי הזה. לא על הדמוקרטיה הוא מאיים כי אם על הפלוטוקרטיה. על שלטון הריכוזיות והטייקונים, עושי דבריהם באוצר ומלחכי פנכתם בכנסת.

תרגיש חופשי להמשיך לפחד, יוג'ין קנדל."

מאז המחאה החברתית המאבק בפופוליזם הוא אחד הנושאים המרכזיים בבלוג הזה, אך במקביל לכך אני גם תומך נלהב בחינוך כלכלי ובהגברת המודעות הכלכלית בקרב הציבור הרחב. לא צריך להיות פרופסור לכלכלה על מנת לקרוא ולהבין את תקציב המדינה, לבקר את נגיד בנק ישראל או לגבש דעה לגבי מדיניותו של יאיר לפיד. לפי דבריהם של מלמד וקנדל נראה לכאורה שישנה סתירה בין שתי המטרות האלו, בין הרצון לשתף את הציבור בוויכוח הכלכלי לבין הרצון להימנע מפופוליזם. האם הסתירה הזו מחויבת המציאות? מהו המקור שלה?

ספקנות וביקורתיות

הספקנות והביקורתיות הן מאוד באופנה כיום. מצד אחד ישנו האידיאל שמגיע מהצד המדעי, ומתבטא בתנועה הספקנית בישראל ובבלוגים כגון מדע אחר. שם הדגש הוא על השיטה המדעית, על עקרון ההפרכה של קארל פופר, והאויבים הם לרוב פסאודו-מדענים מעולם הרפואה ומתחומים אחרים. מהצד השני ישנו את האידיאל של החשיבה הביקורתית המגיע מהפקולטות למדעי החברה והרוח, עם מסר דומה: מוסדות חברתיים וסיפורי היסטוריה מעוצבים לא בהתאם לטובת הכלל או לאמת האובייקטיבית, אלא בהתאם לאינטרסים של אליטות רחבות יותר או פחות (בעלי ההון, בהירי עור ממוצא אירופאי, זכרים), וחשיבה ביקורתית אמורה לשחרר אותנו מתפיסות מקובעות ולעזור לנו לראות את האופן שבו העולם באמת עובד.

הבעיה המרכזית עם האידיאלים הללו היא הסתירה ביניהם לבין האופן שבו אנשים יכולים לפעול בעולם האמיתי. לאף אחד מאיתנו אין זמן להתעמק בכל נושא ונושא, ולכן כולנו בפועל, ספקנים ולא ספקנים, נאלצים להאמין. למשל, יצא לי בעבר להתווכח עם אנשים על ההתחממות הגלובאלית. קראתי ספר או שניים על הנושא, אבל אני רחוק מלהיות מומחה, והדעה שלי בנידון מבוססת על אמונה: אני מאמין שההתחממות אמיתית ונגרמת על ידי פעילות אנושית, מכיוון שהבנתי שזהו הקונצנזוס המדעי בתחום. למעשה, אני מאמין שהממסד המדעי הוא אמין, ומכאן נובעת האמונה שלי לגבי ההתחממות הגלובאלית. אני לא מכיר את העדויות לעומק, אני לא מכיר את המדענים לעומק, ויש לי היכרות שטחית למדי עם הממסד המדעי. אבל אני מאמין בו, למרות שאני יודע שיש לו גם חסרונות. אי אפשר לטעון ברצינות שהדעה שלי מבוססת על אותם שני ספרים שקראתי, מכיוון שאין לי שום דרך לדעת עד כמה הם אמינים ואני לא מכיר לעומק את הטיעונים מכל הצדדים. אני לא באמת ספקן. באותו אופן, גם כאשר אנחנו נדרשים לגבש דעה לגבי המוסדות המקיפים אותנו אנחנו לרוב לא מבצעים חקירה אובייקטיבית, אלא פשוט מאמינים למישהו אחר שטוען שהוא ביצע חקירה כזו. אמונות יכולות להיות מאוד מבוססות או מאוד לא מבוססות, אבל הן עדיין אמונות. כולנו פועלים באופן הזה, גם אלו הטוענים לבעלות על חשיבה ביקורתית או ספקנות.

כיצד אנחנו בוחרים למי להאמין כאשר קיימות אפשרויות סותרות? כאן נכנסות לפעולה אמונות בסיס שיש לכל אחד מאיתנו לגבי העולם, אמונות שלרוב נובעות מהאופי שלנו או מדמות סמכותית בעברנו, ולא מידע כלשהו שרכשנו בכוחות עצמנו. אנחנו נסטה באופן חריף מהאידיאל הספקני-ביקורתי, ופשוט נאמין לאותו המומחה שמאשר את אמונות הבסיס שלנו. זוהי הבחירה הנוחה ביותר מבחינה פסיכולוגית, מכיוון שהשאיפה האנושית הבסיסית של כולנו היא לא להגיע למעיין הידע הטהור והאובייקטיבי אלא להרגיש טוב עם עצמנו, להימנע מדיסוננס. גם כאשר אנשים נדרשים לבחור האם לחקור נושא כלשהו יותר לעומק, הם לרוב יחקרו רק באותו הכיוון שיכול לחזק את אמונות הבסיס שלהם – למרות שלפי האידיאל הספקני הם אמורים לחקור בדיוק בכיוון ההפוך ולנסות להפריך את האמונות של עצמם כל הזמן (אני אגב מנסה לפעול באופן הזה, ולכן אני קורא גם ספרים של כותבים שאני לא מסכים איתם, אבל אם נודה באמת זה די מתסכל ומשעמם…).

ככל שנתקרב יותר לתחומי ידע עמומים, היכן שקשה לערוך ניסויים מדעיים ולקבל הוכחות חד משמעיות, נראה שהאידיאל הספקני-ביקורתי מתחיל לקבל תפנית מדאיגה. גופים שונים מנסים לנצל אותו על מנת להילחם נגד הממסד המדעי, כאשר משתלם להם לעשות זאת. למשל, בשנת 2008 יצא ספר אמריקני בשם "Doubt is Their Product", המתאר כיצד מדענים שעבדו בשירות יצרני הסיגריות הצליחו במשך שנים לעורר ספקות לגבי מחקרים שהראו שסיגריות פוגעות בבריאות. בשנת 2010 יצא ספר דומה בשם "Merchants of Doubt" שממשיך את הטיעון הנ"ל גם לגבי ההתחממות הגלובאלית והחור באוזון, וחברות מסחריות שרצו למנוע רגולציה הקשורה לנושאים אלו (לא מזמן הופיעה כתבה מעניינת בנושא בכלכליסט, הכוללת מקרים נוספים). הספרים האלו מראים כיצד אינטרסים כספיים מסוגלים להתחבא מאחורי האידיאל הספקני-ביקורתי, במקרים בהם קשה להוכיח דברים באופן חד משמעי. לכל מתודולוגיה מדעית יש חסרונות, ותמיד ימצאו המדענים שיהיו מוכנים למכור את יושרם המקצועי תמורת סכומים גבוהים מספיק, ולתקוף את עמיתיהם למקצוע. כמובן, גופים מחויבים אידיאולוגית משתמשים באותה הטקטיקה על מנת לתקוף מדענים (או כלכלנים) שפוגעים באמינות האידיאולוגיה החביבה עליהם.

כך, לא רק שהאידיאל הספקני-ביקורתי אינו תואם את טבע האדם ואינו עוזר לנו לגבש עמדה ביום-יום – הוא גם מסוגל לשמש כנשק בידי אלו שרוצים להסתיר את האמת מההמונים.

המקדונלדס של עולם הכלכלה

הדברים שכתבתי נכונים גם לעולם הכלכלה. כאשר אנשים מחליטים ללכת וללמוד יותר על כלכלה או לשמוע מומחים כלכליים שונים, הם לא פועלים לפי האידיאל הספקני. אם הם מלכתחילה נטו לכיוון השמאלי-רדיקאלי (או שחבריהם נמצאים שם) הם יקשיבו להרצאות של ירון זליכה, יקראו את הספר של יחימוביץ', יעשו מנוי לבלוג "הכלכלה האמיתית" ויתחברו לכל קבוצות הפייסבוק של המחאה החברתית וגרורותיה. אם הם מלכתחילה נוטים לכיוון ימני יותר הם יעשו מנוי לאתר "מידה", ואולי גם יתחברו עם קבוצות הפייסבוק של התנועה הליברלית החדשה וגרורותיה.

כך או אחרת, הם יחפשו וימצאו תמיכה שתאשר את נטיות הבסיס שלהם, ותוסיף להם ביטחון עצמי בצדקתם. הם לא יתחילו פתאום באמצע החיים לעשות תואר ראשון בכלכלה, ולא ינסו לגבש את דעתם באופן רציונאלי תוך כדי קריאה של כמה עשרות ספרים של טובי המומחים בעולם. למי יש זמן לזה? כן, יש כאלו שמסוגלים לשמור על ראש פתוח יותר מאחרים, אבל המגמה של רדיקליזציה היא לחלוטין צפויה, לפחות בשלבים הראשונים. אנשים רוצים לשמוע אמירות ברורות שהם יוכלו להבין בקלות, אמירות שיאשרו את הנחות הבסיס שלהם ויתוו כיוון חד משמעי לפעולה. אי אפשר להאשים אותם על כך, זה פשוט אנושי.

הכיוונים הקיצוניים, מימין ומשמאל, הם המקדונלדס של עולם הכלכלה. כמו ההמבורגרים במקדונלדס הם קלים לעיכול, טעימים, מושכים, מהירים להגשה ופשוטים להבנה. במרכזם של כל הרעיונות הרדיקאלים עומדים "טובים" ו"רעים" שקל להבדיל ביניהם, וכל מה שנותר לנו זה לבחור צד ולצאת להפגין בזעם. כאשר אני ממש רעב, או כשאני רוצה לפצות את עצמי על משהו ארוחת ג'אנק נראית כמו רעיון טוב, אבל בטווח הארוך הבריאות נפגעת. באותו אופן, גם הרעיונות הרדיקאליים מושכים את הרעבים לידע ואת הזועמים, והם גם יפגעו בהם בסופו של דבר – או דרך הפגיעה בכלכלתה של המדינה, או דרך האכזבה האישית שהם יחוו כאשר האידיאלים היפים יתנפצו על חומת המציאות.

זה לא עניין של אינטליגנציה. הכרתי אנשים מאוד אינטליגנטים שנתפסים בקלות לכל רעיון חתרני מספיק שחולף בסביבתם, והכרתי אנשים פשוטים לכאורה שמפעילים ספקנות בריאה כשמישהו טוען שיש לו תרופת פלא לכל בעיותיה הכלכליות של המדינה. זה עניין של נטיות הבסיס שלנו – עד כמה הן חזקות, עד כמה אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים, מה הסיכוי שאנחנו מותירים לאפשרות שאנחנו טועים. לפי ניסיוני דווקא בעלי תארים אקדמאיים מתקדמים לוקים לרוב בביטחון יתר ונופלים לבורות הרדיקאליים יותר בקלות מאשר האדם הממוצע ברחוב. אחת הדוגמאות לכך היא העמדה הכלכלית הנפוצה של פרופסורים במחלקות לסוציולוגיה, היסטוריה ואולי גם מדעי המדינה בארץ, שהיא מאוד קיצונית, וכך דורות של סטודנטים יוצאים מהפקולטות האלו עם תפיסה עקומה לחלוטין של המציאות הכלכלית (במחלקות לכלכלה, אגב, כמעט שלא מדברים על אידיאולוגיה כלכלית).

המעגל הסגור

הרשתות החברתיות שהפכו לנפוצות בשנים האחרונות מחריפות את מגמת ההקצנה, מכיוון שהן מאפשרות לאנשים למצוא בקלות רבה יותר אנשים שחושבים בדיוק כמוהם. גם בשמאל וגם בימין ישנן קבוצות גדולות וכמעט סגורות של חברי פייסבוק שמשתפים את אותם הממים ואת אותן הכתבות, טוענים את אותם הטיעונים, ומחזקים אחד את השני בתהליך של היזון חוזר. לו כל אחד מהם היה עומד לבדו או נחשף יותר לדעות שונות, ייתכן שהוא היה נתקף בספקות מסוימים לגבי דעותיו. אך כאשר כל סטאטוס נענה בלייקים ושיתופים של חבריו הקרובים, הספקות נעלמים. כאשר אנשים כאלו נתקלים לפתע במישהו שחושב שונה מהם, הם נדהמים ומרגישים בלבול עמוק. כמה מהם שנתקלו בי כבר שאלו עבור איזה טייקון אני עובד (אף אחד, לצערי), או חסמו אותי. היו לי חברים ומעריצים של הבלוג שהקשר איתם נותק אחרי המחאה החברתית.

בתוך המעגלים החברתיים הסגורים האלו הדעות הופכות ליותר קיצוניות, מפני שאין מי שיאזן אותן. ניחושים הופכים להשערות, והשערות הופכות לאמיתות מבוססות שאסור לערער עליהן. מידע התומך בנטיות הבסיס של חברי הקבוצה מועצם ומופץ שוב ושוב, ומידע הסותר אותן מסונן במהרה החוצה. ספקנים "אמיתיים" עלולים למצוא את עצמם מנודים מבחינה חברתית, ולכן הם מסתירים את ספקותיהם או נוטשים את המעגל.

כאשר המעגלים האלו הולכים ומתחזקים במשך שנים רבות, הם עלולים להוליד בסופו של דבר את אותם העשבים השוטים הרואים באלימות דרך לגיטימית לתקן את מה שמקולקל בעולם. מלבד אקטים בודדים של ונדליזם נראה לי שהשמאל הישראלי רחוק משם, ואני מקווה שהוא לא יגיע לכך בעתיד.

חסרונותיה של הצניעות

צניעות היא תכונה שהופכת אנשים מוצלחים לפופולאריים. הציבור הרחב לא אוהב את המתנשאים או את אלו הטוענים שעבודה קשה לאורך שנים רבות היא המפתח להצלחה; הוא אוהב את אלו המצהירים שהם בעצם לא כל כך חכמים ומוכשרים, אלא רק "סקרנים" או "בעלי דמיון", בסך הכל סוג של ילדים שלא התבגרו. למשל, אלברט איינשטיין הוא אחת הדמויות ההיסטוריות הפופולאריות ביותר בעולם המדע, בין השאר תודות לציטוטים כמו אלו:

"דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם."

"אין בי כישרון מיוחד, אבל יש בי הרבה סקרנות."

"הדבר שהכי חשוב לאיש מדע, זה לא התעודות, לא מספר שנות הלימוד, וגם לא הניסיון שלו, אלא האינטואיציה שלו."

לריצ'רד פיינמן ולאחרים יש ציטוטים דומים, שהמכנה המשותף להם הוא צניעות, ותפיסה שאומרת שמדע זה משהו נחמד שכל אחד יכול לעסוק בו, כל מה שנדרש זה קצת סקרנות, דמיון וחשיבה מחוץ לקופסה. זו כמובן שטות; אדם נדרש ליכולת מתמטית לפחות ברמה של העשירון העליון של האוכלוסיה לפני שהוא יכול בכלל לשקול לעשות תואר ראשון בפיזיקה (וגם לאיינשטיין מן הסתם הייתה יכולת כזו, למרות המיתוסים המפורסמים), וגם זיכרון מצוין, תפיסה מרחבית ותכונות נוספות הן הכרחיות. על מנת להבין את התיאוריות הקיימות או לפתח חדשות נדרשות שנים ארוכות של לימוד וצבירתו של הרבה מאוד ידע. רוב מכריע של האנשים לעולם לא יוכלו להיות מדענים, לא משנה עד כמה הם סקרנים, ולא יוכלו להבין תיאוריות מדעיות או לפתח חדשות ללא ידע בסיסי. ציטוטים כאלו ואחרים יוצרים מצג שווא לפיו הידע זניח בהשוואה לדמיון ולאינטואיציה, וכל אחד יכול להתבטא בנושאים מדעיים.

גם כלכלנים מנסים לעיתים לרכב על גל הצניעות הפופולארית, ולהתבטא נגד הדיסציפלינה שלהם. בין השאר הם מודים שהמודלים רחוקים מהמציאות, שהתחזיות לא מדויקות מספיק, שההנחות לא מבוססות, ועוד. בדבריהם הם מצטרפים ללא-כלכלנים רבים שמבקרים את המתודולוגיות הכלכליות מכיוונים שונים, אך מכיוון שהם עצמם כלכלנים המשקל שלהם רב הרבה יותר.

הצניעות הזו חשובה ונכונה, אבל יש לה אפקט לוואי שכולם מתעלמים ממנו: פיחות בחשיבותו של הידע. האדם הממוצע מהרחוב שומע על כלכלן שיורד על המודלים הכלכליים של חבריו, ומקבל את הרושם שכלכלנים בעצם לא יודעים יותר ממנו על התחום שאותו הם חוקרים כבר עשורים רבים. מבחינתו של הכלכלן הוא בסך הכל התבטא בצניעות ובביקורתיות והצביע על פגמים אמיתיים במתודולוגיה, אבל המסר שהקורא סופג קיצוני הרבה יותר. נוצרת שחיקה במידת האמון שהציבור נותן במומחים מהזרם המרכזי. אם ידע ממילא אינו חשוב, למה בכלל לטרוח ולהקשיב או ללמוד על מנת לרכוש אותו? כל בני האדם בטוחים הרי שיש להם המון דמיון ואינטואיציה, ואיינשטיין טען שזה מספיק. למזלו של איינשטיין, בעיות פיזיקאליות לרוב לא דורשות הכרעה פוליטית. בעיות כלכליות כן, ואם הציבור מאמין שאין חשיבות לידע אז אין גם צורך בכלכלנים על מנת לקבל את ההחלטה הנכונה בנוגע ליצוא הגז או לריבית שקובע בנק ישראל.

אבל למעשה ישנה חשיבות עצומה לידע, גם אם המודלים המאקרו-כלכליים לא יכולים לחזות משברים פיננסיים שנתיים מראש, גם אם הידע הוא חלקי. לא ניתן למנות לנגיד בנק ישראל אדם שאינו מבין את הקשר בין שער המטבע להיקף היצוא או את הקשר בין אינפלציה לאבטלה. לא ניתן לערוך דיון במדיניות הפיסקאלית הרצויה למדינת ישראל מבלי להבין את הקשר בין מיסוי לצמיחה. כלכלנים, למרות המגבלות של המתודלוגיות שלהם, עדיין בדרך כלל מבינים את הקשרים האלו יותר טוב מאשר לא-כלכלנים. יש להם ידע המבוסס על ניסיון רב שנים של מדינות רבות. חלק מהדברים קל יותר להסביר לציבור הרחב, חלק מהדברים קשה להסביר, אבל העובדה היא שהידע הוא חשוב.

הזלזול בידע והשחיקה במידת האמון במומחים מהזרם המרכזי מצטרפים לאותה חיבה לרעיונות קלים לעיכול ולתפוצתן של הרשתות החברתיות, ומעצימים את התנועה בכיוון השוליים הקיצוניים.

מעורבות ציבורית ללא פופוליזם

אחרי שהבנו את מקורותיו של גל הפופוליזם, נעבור לשאלה הבאה: האם ניתן לקיים מעורבות ציבורית ללא פופוליזם. השאלה הזו חשובה, מכיוון שקיים גם צד נוסף למטבע שאותו לא הזכרתי עד כה – שחיתות. כתבתי שישנה שחיקה באמון הציבור במומחים, אבל אם נלך לכיוון הקיצוני השני, לעולם שבו הציבור נותן אמון מלא ומוחלט במומחים, נקבל מצב שבו למומחים יש תמריץ חזק להפוך למושחתים. כאשר לקבוצה קטנה של אנשים יש מונופול על הידע הם לא יחלקו אותו לאחרים מרצונם החופשי, אלא ישתמשו בו על מנת למקסם את הכנסותיהם. מעורבות ציבורית נדרשת על מנת לשבור את המונופול הזה ולמנוע מקבוצות אינטרסים צרות לסחוט את המערכת לטובתן באופן חוקי או לא חוקי.

ניתן לקיים מעורבות כזו גם מבלי לגלוש לשוליים הקיצוניים, ויש לכך דוגמה מהשנים האחרונות: הסדנא לידע ציבורי. מדובר בעמותה ששמה לה למטרה להגביר את השקיפות במערכת הציבורית על ידי פרויקטים כגון אתר התקציב הפתוח (שנבנה בשיתוף עם השר לשעבר מיכאל איתן), אתר כנסת פתוחה, ואתר המעקב אחרי ביצוע המלצות דוח טרכטנברג. רק לאחרונה פרסמה העמותה המחשה גרפית נאה של ההבדלים בין תקציב 2013-2014 לבין תקציב 2012. בעולם מושלם לא היה בכלל צורך בעמותה כזו, והנתונים המוחזקים בידי גופים ממשלתיים היו מפורסמים באופן קבוע על ידי הממשלה ומונגשים לשימוש מוסדות המחקר והציבור הרחב. אך בעולם שלנו הנתונים האלו לא רק שאינם מפורסמים בפומבי – בפרויקטים שבהם השתתפתי בעבר הופתעתי לגלות שגופים ציבוריים המקבלים מימון מלא מהממשלה לא מוכנים אפילו לחלוק ביניהם את הנתונים, כאשר קיימים מאבקי כוח פנימיים.

אם נתייחס לדבריו של קנדל, אז הסדנא לידע ציבורי אכן לא מתמקדת בצמיחה או בחלוקת העוגה, אבל לא תמצאו שם פופוליזם והאשמות, רק רצון ביותר שקיפות. אם נתייחס לדבריה של מלמד, אז אנשי הסדנא לידע ציבורי אינם טוענים שהם מבינים יותר טוב מהמומחים מהו האחוז מכמות הגז שרצוי ליצא לחו"ל, ויש להם את הפוטנציאל להיות מסוכנים לא רק לעשירים, אלא לכל קבוצות הלחץ במשק.

דוגמה נוספת למאבק דומה וצודק הוא מאבקן של סתיו שפיר ושלי יחימוביץ' נגד הלוביסטים בכנסת (ראו למשל כאן). ייתכן שישנו צורך אמיתי בקיומם של לוביסטים, אבל ללא פיקוח מתאים וללא שקיפות מספקת הם נותנים למגזר העסקי כוח שאין לציבור הרחב.

באופן תיאורטי, המאבק הציבורי היחיד הנדרש במדינה דמוקרטית הוא מאבק בעד שקיפות. מכיוון שאנחנו ממילא מסוגלים לבחור את הפוליטיקאים מדי ארבע שנים, כל מה שדרוש לנו על מנת לבנות מערכת הפועלת לטובתנו הוא ידע אובייקטיבי ומלא לגבי הפעילות המתמשכת שלהם.

באופן מעשי יתכנו מקרים שבהם נדרש מאבק ציבורי עבור נושאים אחרים, כאשר כל המועמדים בבחירות וכל כלי התקשורת המרכזיים מתעלמים מאותם הנושאים, מתעלמים מהלך הרוח הציבורי. דוגמה לכך היא המאבקים של השחורים בארצות הברית באמצע המאה הקודמת.

אני לא חושב שזה המצב במדינת ישראל לגבי הנושאים העולים במחאות מהשנים האחרונות כגון הגז הטבעי, מחירי הדיור ואי השוויון בהכנסות. נראה שהשמאל בישראל עדיין לא השלים עם היותו מיעוט, ועם ההישגים העלובים שלו במערכות הבחירות של העשור האחרון. כותבים מהשמאל מנסים לצייר תמונה של פגיעה בדמוקרטיה, למשל כשהם טוענים שההחלטה על הגז הטבעי צריכה לעבור בכנסת, אבל הם שוכחים שלממשלה יש רוב בכנסת והיא יכולה להעביר שם כל חוק שתרצה. טיעון אחר שהם מעלים, לפיו התקשורת מושפעת מאינטרסים של טייקונים ולא מדווחת מספיק על מחאות חברתיות שנוגדות את אותן האינטרסים, נראה מגוחך לחלוטין לכל מי שקורא את Y-net, דה-מרקר או כלכליסט באופן קבוע. השמאל הישראלי לא סובל מאפליה בסיקור התקשורתי ולא מניסיונות ימניים לפגוע בדמוקרטיה; הוא סובל ממגמות דמוגרפיות שמקורן בילודה נמוכה יחסית ושיעורי הגירה גבוהים יחסית לחו"ל. מה לעשות, בדמוקרטיה המספרים חשובים.

סיכום

כאשר העולם נכנס לתקופה של מיתון כלכלי, האידיאל הספקני-ביקורתי מסוגל להוביל את הציבור הזועם להקצנה אידיאולוגית ולזלזול בידע. מגמה כזו רק תחריף את המשבר, כאשר ממשלות יתקשו ליישם מהלכים כואבים ויאלצו לפעול באופן פופוליסטי, שרי אוצר ינסו לגלגל את החובות אל הקדנציה הבאה, ואנשים איכותיים יסרבו להתגייס למערכת הציבורית.

אך מעורבות ציבורית לא חייבת להוביל למקום של פופוליזם. קיימת גם מעורבות ציבורית מהסוג הנכון: מעורבות המכבדת עמדות שונות, החותרת לצבירת ידע ולשקיפות, ולא למציאה מהירה של אשמים, עריכת משפטי שדה והוצאות המוניות להורג בכיכר העיר. מעורבות מהסוג הזה תיצור מערכת כלכלית הפועלת לטובתם של האזרחים מבלי לפגוע בכלכלת המדינה.

מן הראוי שהגורמים השפויים במחנה השמאל יתעוררו במהרה וימנעו את מגמת ההקצנה הרדיקאלית. אנשים כגון אבישי ברוורמן ואראל מרגלית יכולים וצריכים להוות אלטרנטיבה שפויה לפוליטיקאים יותר פופוליסטים במפלגת העבודה, למבול הצעות החוק שאין להן סיכוי לעבור, ולצעירים המובילים את העדר הזועם הנוהר מהפגנה להפגנה. אם הם יתנהלו בחוכמה בהחלט ייתכן שהם יצליחו למשוך אליהם את מצביעי מפלגות המרכז, והשמאל יגלה להפתעתו הרבה שהוא מסוגל לנצח בבחירות. אך אם המגמה הקיימת מאז המחאה החברתית תימשך ותתרחב גם לצעירים ישראלים מהמרכז ומהימין, בסופו של דבר הפוליטיקאים והפקידים המנהלים את כלכלת המדינה יכנסו למצב של שיתוק, וכולנו ניפגע מכך.

Read Full Post »

שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת ראויה. היא אינטליגנטית, ופועלת מתוך שליחות אידיאולוגית אמתית – משהו שקשה לומר על חלק גדול מחבריה למקצוע. היא מקדמת את הדיון הציבורי בנושאים כלכליים וחברתיים על חשבון השיח הביטחוני הקלישאתי, מגמה מבורכת ביותר לדעתי, ופועלת להפחתת השפעתם של הלוביסטים בכנסת ונגד שחיתות המגיעה מצידם של בעלי הון. בסך הכל אני מרוצה מכך שהיא בכנסת. אך בשנה האחרונה יצאה יחימוביץ' מתוך הנישה הצרה שלה ועברה להנהיג את המפלגה שעתידה על פי הסקרים להיות השנייה בגודלה במדינת ישראל של אחרי הבחירות. אני לא מסכים עם אלו הטוענים שמחסור באג'נדה ביטחונית הוא החיסרון המרכזי של יחימוביץ' בגלגולה החדש, כמועמדת רצינית לראשות הממשלה. לדעתי החיסרון הוא דווקא בתחום שמעניין אותה, התחום הכלכלי; יחימוביץ' פשוט קיצונית מדי.

"אנחנו" הוא אוסף של מאמרים, נאומים ורשומות שפרסמה יחימוביץ' בשנים האחרונות. הוא מספק הצצה אל תוך תחומי העניין שלה שאינה מפוקחת על ידי יועצים פוליטיים ויועצי תקשורת המנהלים את קמפיין הבחירות של המפלגה, ועל כן הוא יותר רחב ואותנטי מהתבטאויותיה במהלך הקמפיין. ברשומה זו ריכזתי את כל הטיעונים הנגדיים למסרים שיחימוביץ' מנסה להעביר בספר. ראוי לציין כי ישנם נושאים שלגביהם אני דווקא מסכים עם העמדות המובעות בספר, וגם אותם אזכיר בהמשך.

זו ככל הנראה הרשומה הארוכה ביותר שפרסמתי בבלוג (מעל 5,000 מילים, 13 עמודי וורד, ועוד לא סיימתי לכתוב…), ולכן החלטתי לחלק אותה לשניים. בהמשך אפרסם קובץ PDF של הרשומה כולה שיהיה ניתן להוריד ולהדפיס לשם קריאה נוחה יותר. אני אודה לכם אם תעבירו אותה לכל מכר שלכם השוקל להצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות.

image

 

 

עובדים מאורגנים, עובדים לא מאורגנים

נושא חשוב שחוזר על עצמו ברוב פרקי הספר הוא וועדי העובדים ועובדי הקבלן. לדעתה של יחימוביץ', העוול החשוב ביותר במדינת ישראל הוא העסקתם של עובדי הקבלן, ועיוות המציאות המשמעותי ביותר הוא השם הרע שיצא לארגוני עובדים בקרב הציבור הרחב.

בישראל יש מספר יוצא דופן של עובדי קבלן ביחס למדינות אחרות, בייחוד במגזר הציבורי. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא ההסתדרות, שהשיגה לעובדים במגזר זה תנאי שכר מפליגים והגנה יוצאת דופן מפני פיטורים, ואלו מקשים על הגופים הציבוריים לגייס עובדים חדשים. בדנמרק, למשל, מדינה סוציאל-דמוקרטית למופת, אין קביעות במגזר הציבורי, למרות שעובדי המגזר מאוגדים. ראשי ההסתדרות בארץ תמיד ידעו שהם אחד הגורמים המרכזיים למצוקתם של עובדי הקבלן, ועל כן נמנעו מלהתבטא בנושא עד השנים האחרונות. למעשה, חברת כוח האדם הראשונה שקמה בישראל בשנות ה-70, "מנכור", הייתה בבעלות ההסתדרות, ותפקידה היה להעסיק פועלים באופן ארעי בפרויקטים שבהם עובדי מפעלי ים המלח העדיפו להדיר את רגלם. אך יחימוביץ' מסרבת להבין את הסיבתיות הפשוטה הזו. היא כותבת:

"בשוק עבודה מוכה אבטלה, שבו ועד והתארגנות הם מילים גסות, והחוזה מאפשר להעיף אתכם בכל רגע נתון – גם אם העבודה שלכם היא היי-טקית ומצוחצחת והמשכורת סבירה – אין גבול לכוחו של המעביד".

זה אולי נשמע הגיוני, אך שוק העבודה הישראלי אינו מוכה אבטלה.

image

מקור: OECD

מכיוון שהאבטלה נמוכה, למעסיקים בארץ פשוט אין את הכוח השטני שיחימוביץ' מייחסת להם. נכון, בכל פעם שמופיעה סטטיסטיקה בנושאי אבטלה ישר קופצים כמה חכמים ומזכירים כי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה אצלנו נמוך. אבל הוא נמוך בגלל אנשים שאינם רוצים להשתתף בכוח העבודה (לפחות לא באותו חלק שלו שמשלם מיסים כחוק…). זה לא נכון לטעון שיש שם בחוץ המוני מובטלים המחפשים ורוצים עבודה, ובזכותם המעסיקים מסוגלים לאיים על עובדים ולפגוע בזכויותיהם.

יחימוביץ' מאמינה כי העבודה המאורגנת היא הפתרון לפערים במדינת ישראל:

"אם יינטל הכוח מהעובדים המאורגנים, גם הם יהפכו לעובדי קבלן… בואו נוותר על החמלה והאהבה ונדאג שכל העובדים יהיו מאורגנים, ממאבטחי חברות השמירה ועד עובדי קומברס… ההתבוננות בבעלי ההון ובוועדים כשני מוקדי כוח המונעים ביזור של ההון – שגויה לחלוטין. עבודה מאורגנת היא התרופה, ולא המחלה, וכלי אפקטיבי למאבק בריכוזיות."

בהתאם לאמונתה, היא תומכת בשביתות של וועדי עובדים, כגון שביתת עובדי נמלי התעופה בספטמבר 2010, וטוענת בתוקף שלכוחם של העובדים המאורגנים אין שום השפעה על תנאיהם הנחותים של העובדים הלא מאורגנים באותם הארגונים. נמל התעופה בן גוריון אינו חברה למטרת רווח; הוא מופעל על ידי רשות שדות התעופה, חברה ממשלתית המתוקצבת על ידי משרד התחבורה, ומן הסתם (כמו ברוב הארגונים) חלק משמעותי מהתקציב הוא עלויות כוח אדם. אם עלות ההעסקה של קבוצת עובדים מסוימת גדלה, זה אומר בפשטות שנשאר פחות כסף בתקציב עבור מטרות אחרות, כולל שכרם של עובדי ניקיון. מתמטיקה בסיסית.

התעלמות מהקשר הסיבתי החזק שבין תנאיהם של עובדי המגזר הציבורי לבין העסקת עובדי קבלן במגזר זה היא הכחשה של המציאות. אפילו מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, סמי בן עיש, טוען בראיון מרתק לגיא רולניק שההסתדרות אחראית לנושא, וכי עליה להתפשר ולתמוך בשוק עבודה גמיש יותר, במטרה לתרום לצמצום פערי השכר במדינת ישראל.

 

 

מגזר ההיי-טק

נושא עובדי ההיי-טק מטריד את יחימוביץ', מכיוון שמדובר במגזר של עובדים שמרוויחים טוב ללא צורך בוועדים. לכן, היא טוענת שישנו:

"פער בין השיח האותנטי של עובדי תעשיית ההיי-טק לבין ביטויו של השיח הזה בתקשורת… שתיקתם של רוב העובדים מובטחת בזכות אתוס חזק של דיסקרטיות ושמירת סודיות".

לשיטתה של יחימוביץ' לא ייתכן קיומם של עובדים אשר משיגים לעצמם תנאים טובים בשוק תחרותי, והיא חייבת למצוא אד-הוק גורם כלשהו שיאזן את הדיסוננס שבין האידיאולוגיה הקיצונית שלה לבין המציאות. היא מאמינה שגם עובדי ההיי-טק רוצים להיות מאוגדים בוועדים גדולים שילחמו על זכויותיהם, רצון שלא בא לידי ביטוי רק בזכות כוחם של המעסיקים. אך מה האמת?

האמת היא שבמגזר ההיי-טק זה לא כל כך משנה. יש הבדל מהותי וחשוב בין וועד עובדים בנמל אשדוד לבין וועד עובדים, למשל, באמדוקס: אמדוקס היא חברה פרטית שמתחרה בשוק חופשי, והתחרות הזו מציבה גבולות למידת חמדנותו של אותו וועד פוטנציאלי. עובדי אמדוקס לא יוכלו להגדיל את שכרם עד לרמות אבסורדיות או להשיג חסינות מפיטורים, פשוט מכיוון שהחברה שלהם תפשוט את הרגל. כשמוסיפים לכך את הצורך של אמדוקס למשוך עובדים איכותיים בשוק עבודה תחרותי (מה שמוביל למשכורות גבוהות) ניתן להבין כי וועד בקושי ישנה את תנאיהם של עובדי החברה. למשל, תנאיהם של מהנדסי התעשייה האווירית המאוגדים בוועד, על פי מיטב ידיעתי, אינם טובים יותר מתנאיהם של מהנדסים זהים להם בחברת אלביט (למעשה, לפי מה שהבנתי משכורות המהנדסים בתע"א נמוכות יותר). אמנם התעשייה האווירית היא חברה ממשלתית, אך היא מתחרה בשוק חופשי יחסית ותנאים מפליגים מדי לעובדים יובילו לקריסתה.

לעומת עובדיהן של חברות המתחרות בשוק החופשי, עובדי נמל אשדוד או חברת החשמל אינם מוגבלים על ידי תחרות חיצונית כלשהי, והם משפרים את תנאיהם מדי שנה. למעשה, הוועדים במדינת ישראל הם עיוות גס של הרעיון הסוציאליסטי, ואם קארל מרקס היה שומע על פעילותם הוא היה מתהפך בקברו: במקום לפעול נגד בעלי ההון, הם פועלים נגד הציבור. אין כמעט שביתות בישראל במגזר הפרטי, רק במגזר הציבורי. זו מלחמת מעמדות הפוכה, בין מעמד המיוחסים לבין שאר הציבור, ויחימוביץ' בחרה בצד הלא נכון.

 

 

עוני

מקריאת הספר עולה כי עוני כשלעצמו אינו מעניין במיוחד את יחימוביץ', כאשר לא ניתן לקשר אותו בדרך כזו או אחרת לתנאי העסקה של עובדים. היא מזכירה שוב ושוב את העניים העובדים, ושוכחת שמכיוון שההגדרה לעוני היא יחסית להכנסה החציונית במשק, ומכיוון שיש בישראל שיעורי אבטלה נמוכים, זה רק הגיוני שרבים מהעניים יהיו עובדים.

את הספר פותחת יחימוביץ' עם דיון על עובדות קבלן המועסקות בניקיון, ואזכור של ישיבה בכנסת שבמהלכה סיפר אחד מפקידי האוצר על אימה של אשתו שהועסקה גם היא בניקיון כעובדת קבלן. למען האמת, גם אימה של אשתי עבדה בעבר בניקיון בתור עובדת קבלן, וכיום עובדת באחד הבנקים הגדולים כעובדת קבלן (לא בניקיונות). יחימוביץ' בטוחה כי אנשים כמוני וכמו אותו פקיד אוצר מחזיקים בדעותינו רק משום שאנחנו מנותקים מאותו המעמד העני שמעניין אותה, אך למעשה היא זו שמנותקת מהמעמד העני, ובעיקר מהמספרים בדוחות הביטוח הלאומי המתארים אותו.

על פי דוח ממדי העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי, כמחצית מהעניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים. בשנת 2011 היוו הערבים 14.5% מאוכלוסיית המדינה, ו – 38.9% מהאוכלוסייה הענייה. החרדים היוו באותה השנה 4.6% מאזרחי המדינה על פי הגדרה שמרנית של האוכלוסייה החרדית, ו – 12.5% מהאוכלוסייה הענייה (סביר כי הגדרות פחות שמרניות של האוכלוסייה החרדית יעלו מספרים גבוהים יותר). עבור קשישים שיעורם באוכלוסייה שווה לשיעורם באוכלוסייה הענייה, ועבור עולים חדשים ויהודים באופן כללי שיעורם באוכלוסייה גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה הענייה. כמו כן, המספרים אודות עולים חדשים וקשישים הולכים ומשתפרים במהלך העשורים האחרונים במגמה עקבית שלא נעצרה גם בתקופת ממשלת נתניהו. על כן, כל דיון על עוני שאינו כולל התייחסות מיוחדת לחרדים ולערבים ולסיבות לעוני בקרב מגזרים אלו מוטעה מיסודו. כמו כן, ככל שהחרדים והערבים הולכים ומשתלבים בשוק התעסוקה, בעיקר במשרות עם הכנסה נמוכה, פוחת מספרם של העניים הלא-עובדים וגדל מספרם של העניים העובדים. טריוויאלי לחלוטין.

image

תכירו: אלו העניים האמיתיים של מדינת ישראל

אך יחימוביץ' איננה מכירה בסטטיסטיקות האלו, או שהיא מעוותת אותן על מנת שלא יסתרו את הנחות היסוד שלה. היא חוזרת בספרה על הטענה כי יש כאן הידרדרות, כי העוני בקרב ישראלים עובדים שאינם חרדים או ערבים הולך וגדל והסיבה לכך היא חברות הקבלן, למרות שאין שום נתון התומך בכך:

"ככל שיש יותר עובדי קבלן, יש יותר עובדים עניים… נוצרה מסה אדירה, גדלה והולכת, של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניין מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים…"

זה פשוט לא נכון. אין כזאת מסה בארץ. אשתי, כמו ילדים אחרים להורים שעובדים כעובדי קבלן (לרוב ממוצא רוסי), זכתה לקורת גג, חינוך טוב וטיפולי שיניים. הפקולטה להנדסה בטכניון מלאה בילדים ממוצא רוסי להורים העובדים כעובדי קבלן, שהולכים תוך מספר שנים להיות בעשירון העליון של מקבלי השכר בארץ. העוני בישראל אינו נמצא אצל עובדי הקבלן ולא אצל העולים מרוסיה, אלא במשפחות ברוכות ילדים ברהט ובמזרח ירושלים, במודיעין עילית ובבני ברק. בדירוג היישובים לפי רמה סוציו-אקונומית שערך הלמ"ס, בשלושת האשכולות התחתונים תמצאו רק יישובים חרדים וערבים. גם בנושא זה מתעלמת יחימוביץ' מהנתונים שאינם תואמים את האידיאולוגיה שלה.

 

 

 

צרכנות ופתיחת המשק ליבוא

בבחירות הנוכחיות מנסה יחימוביץ' למתג את עצמה בתור נציגתה האותנטית של המחאה החברתית, אך עיון בכתביה מלמד אותנו כי רק אספקט מאוד מסוים מתוך הנושאים שעלו במהלך המחאה מעניין אותה, בזמן שלחלק מדרישות המוחים היא מתנגדת באופן פעיל. בהקדמה היא כותבת, בין השאר:

"הביטו בפני המחאה: פניה יפים, אמיצים ומגוונים. זו מחאה שכבר אינה רק מחאה צרכנית".

חשוב היה ליחימוביץ' להדגיש כי המחאה אינה "רק צרכנית", וזאת משום שנושאים צרכניים כלל אינם מעניינים אותה, והיא למעשה בזה לאלו המקדשים אותם (בהתאם לכך יחימוביץ' התנגדה למחאת הקוטג'). בהמשך הספר היא כותבת:

"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".

יחימוביץ' מאמינה בלב שלם שמניעת פיטוריהם של כמה עשרות או מאות עובדים (שרבים מהם יוכלו למצוא עבודה חדשה במהירות על פי נתוני האבטלה של מדינת ישראל) חשובה הרבה יותר מהורדת מחירים למיליוני צרכנים. היא מסרבת להכיר בכך שאותם עובדים שהיא מגנה עליהם הם גם צרכנים הנשחקים תחת עול יוקר המחיה בישראל – יוקר מחיה הנובע במידה רבה מפעילותם של ארגוני העובדים הגדולים. למשל, היא מזכירה את פעילותה למען "חוק הדגל", המחייב את כל מוסדות המדינה לרכוש רק דגלים שיוצרו בארץ:

"… לעולם תנצח במרכז ההצעה הזולה ביותר, ממקומות שעלות העבודה בהם אפסית. זה שיבוש מוחלט של כל תפיסת המדינה ותפקידיה, השתלטות מוחלטת של המניע הצרכני והכספי, וההעדפה שלו על כל מניע ציוני, מוסרי, חברתי ואחראי. כי כל העדפה של יבואן על פני תעשיין ישראלי משמעותה פיטורים וסגירה".

ראוי לציין, בהקשר זה, כי מחקרים אמפיריים בכלכלה (ראו לדוגמה כאן, וכאן) מצאו כי פתיחת המשק למסחר בין לאומי אינה גוררת עלייה באבטלה, אלא דווקא ירידה באבטלה. המשק הופך ליעיל יותר, מייצא יותר לחו"ל, ומשרות חדשות נוצרות. לתפיסה הפופולארית שלפיה יבוא גורר אבטלה אין תמיכה בשום מחקר אמפירי או מודל תיאורטי, ואין מומחים למסחר בינ"ל התומכים בה. מדיניות צמצום יבוא לשם שמירה על מקומות עבודה היא אחד מעיוותי המציאות הגדולים ביותר שמובילים מנהיגים סוציאליסטיים-פופוליסטיים ברחבי העולם, ומדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות כגון המדינות הנורדיות נטשו אותה כבר לפני שנים רבות. אך לא חברת הכנסת יחימוביץ'.

וועדת טרכטנברג המליצה לבטל פחות או יותר את כל מכסי היבוא במדינת ישראל ולפתוח את המשק למסחר, בדומה למדינות מתקדמות אחרות. כל עוד ליחימוביץ' ולשותפיה בעניין זה (לוביסטים של הוועדים ושל מונופולים מקומיים, נציגים של החקלאים במפלגת העבודה ובמרצ) יהיה מספיק כוח בכנסת, המשק הישראלי יישאר סגור בפני העולם בתחומים רבים, והמחירים בארץ ימשיכו להיות גבוהים.

 

 

מעמד הביניים

לשלי יחימוביץ' יש יחס אמביוולנטי למעמד הביניים. מצד אחד היא מבינה שרוב בוחריה מגיעים משם, ולא מחמשת העשירונים התחתונים באוכלוסייה, אך מהצד השני היא סולדת מ"ההוויה הצרכנית" של מעמד הביניים, מהאינדיבידואליזם ומהיעלמותה של הסולידריות החברתית. בין השאר היא סוקרת שורה של "קלישאות", כהגדרתה, שמעמד הביניים הישראלי "מאמין בהן ואשר מצעידות אותו בגאון אל כיליונו":

"קלישאה: מס הכנסה הורג אותנו" – יחימוביץ' טוענת כי מס ההכנסה בישראל הוא נמוך יחסית, וכי הפחתתו אינה מיטיבה עם מעמד הביניים אלא עם העשירים. זה פשוט לא נכון. מס ההכנסה בישראל נמוך רק עבור העשירונים התחתונים, עבור העשירונים הבינוניים ומעלה הוא גבוה או ממוצע ביחס ל – OECD, כפי שניתן לראות בתרשים הבא הלקוח מדוח טרכטנברג.

image

שיעור מס שולי (מדרגת המס הגבוה ביותר, המס על השקל האחרון שהרווחתם), כולל דמי ביטוח לאומי ומס בריאות, על הכנסות מעבודה בשנת 2009 לעובד נשוי עם שני ילדים

רבים מהמיסים העקיפים נופלים גם הם בעיקר על כתפיו של מעמד הביניים – למשל מיסים שקשורים לעלויות רכב ודלק. וכמובן, מעמד הביניים הישראלי משלם את המיסים האלו מבלי לקבל בתמורה את השירותים הממשלתיים המקובלים ברוב מדינות ה – OECD.

"קלישאה: שירות המדינה מנופח". יחימוביץ' תוקפת את תיאוריית האיש השמן של נתניהו וטוענת שאין צורך לייעל את המגזר הציבורי בארץ, אך גם כאן הנתונים סותרים את דבריה. על פי דוח התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, ישראל ממוקמת במקום ה – 56 במדד הבזבזנות של ההוצאה הממשלתית, במקום ה – 90 מבחינת נטל הרגולציה, במקום ה – 54 מבחינת שקיפות הפעילות הממשלתית, במקום ה – 109 (מתוך 144 מדינות) מבחינת מספר הימים הנדרש על מנת לפתוח עסק, במקום ה – 45 מבחינת יעילות התשתיות הציבוריות, במקום ה – 87 מבחינת יעילות נמלי הים, ובמקום ה – 48 מבחינת יעילות אספקת החשמל. השוואה למדינות אחרות מלמדת שהדירוגים הללו אינם תוצאה של אידיאולוגיה כלכלית כזו או אחרת (גם מדינות הנחשבות סוציאל-דמוקרטיות כגון שבדיה וגם מדינות הנחשבות יותר ליברליות כגון שוויץ עוקפות אותנו בפער משמעותי בכל המדדים האלו), אלא של חוסר יכולת מצד ממשלות ישראל לכפות התייעלות על המגזר הציבורי.

בקשר לוועדי העובדים, היא ממשיכה וכותבת כי:

"…מעמד הביניים שבוי באותה רטוריקה שנועדה להרוס אותו עצמו – לא אוהב ועדים ולא מזדהה עם שביתות של עובדים אחרים בני מעמדו. טעות. […] שבויים בתודעה משובשת, קשה לאנשי מעמד הביניים לקרוא את המפה: מכווננים על מסלול ההצלחה האישי שלנו בלי להבין שנדרשת כאן סולידריות; מתעסקים בתיאוריות ניו אייג' שמונעות התבוננות החוצה…"

בפרק על חינוך היא כותבת:

"… ילדי מעמד הביניים הם המדינה – הדור הבא. לשלוח אותם למסלול של עשיית כסף והצלחה אישית מחד גיסא, ולראות ב"היותם מאושרים" מטרת-על מאידך גיסא, זה חטא חברתי והתאבדות קולטיבית."

יחימוביץ' רוצה שמעמד הביניים יתעורר ויפתח סולידריות, אך הוא מסרב לעשות זאת. היא כועסת, וחושבת שהסיבה לסירוב של מרבית אוכלוסיית ישראל לתמוך בהתנהגות פרועה כגון פעילותם של עובדי הרכבת בשנה האחרונה היא חמדנות בורגנית ותיאוריות ניו אייג'. זוהי איננה ראייה מאוזנת של המציאות.

 

 

הפרטות

קשה לי לתקוף את יחימוביץ' ואת טענותיה כנגד הפרטות. עובדתית, חלק מההפרטות בארץ הצליחו, חלקן לא כל כך, וגם לגבי אלו שהצליחו יש הטוענים כי בעלי הון מסוימים הרוויחו מההפרטה יותר מהציבור הרחב (למשל הרווחים של חיים סבן מבזק). ישנה בעיה רצינית של שחיתות בתהליכי ההפרטה שנעשו בארץ, ובהחלט ייתכן שלא היה מקום לשקול ברצינות את הפרטת בתי הכלא שיחימוביץ' כותבת בהרחבה על עצירתה. לא תמיד ברור האם ההתייעלות הנובעת מההפרטות שווה את מחיר השחיתות.

אך זו איננה סיבה לבטל באופן גורף את תהליך ההפרטות, תהליך שכל מדינות העולם המערבי (כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות) עוברות בשני העשורים האחרונים. גם בעולם יש הפרטות שנכשלו והפרטות שהצליחו, וניתן ללמוד מהניסיון בארץ ובעולם על מנת לבצע הפרטות עתידיות באופן טוב יותר. דווקא שם הייתי רוצה לראות את יחימוביץ' – מלווה מקרוב תהליכי הפרטה ונלחמת נגד האינטרסים של בעלי ההון המנסים לשחד פוליטיקאים ופקידי ציבור.

כך למשל כותבת יחימוביץ' במרץ 2008:

"קחו לדוגמה את חברת החשמל, שהפרטתה יוצאת בימים אלה לדרך. מדובר באחת מחברות החשמל הטובות בעולם. גם תעריפיה הם מהנמוכים בעולם… מיהם אותם "כולנו" אשר ייהנו מההפרטה? הצרכנים לא יימנו עמם, משום שההפרטה תביא לעלייה חדה בתעריפי החשמל, כפי שמצדדי ההפרטה הודו בעצמם".

image

 

שטות מוחלטת. התעריפים הנמוכים של חברת החשמל הם אחד הגורמים לחובות שהתגלגלו משנה לשנה ורק לאחרונה בצבצו אל מעל לפני השטח. הבנק העולמי שחקר את העניין קבע כי לחברת החשמל הישראלית עלויות כוח אדם גבוהות מדי, ויש להעלות את תעריפי החשמל הנמוכים ביחס למקובל בעולם על מנת שלא להיכנס לחובות (גם ירון זליכה הגיע למסקנה דומה בחוות דעת שחיבר). אך העלאת תעריפי החשמל ללא הפרטה לא הייתה מאפשרת ליחימוביץ' ולחבריה לקבוע שהפרטה זה רעיון רע, ולכן בעלי אינטרסים שונים דאגו לשמור במשך שנים על תעריפים נמוכים והחובות גדלו. זו פשוט רמאות. מי לדעתכם ישלם את החובות של חברת החשמל? לפי חישוב של פרופ' מואב החובות מסתכמים ב – 35 אלף ש"ח לכל משק בית בישראל. כן, יש לכם חוב של 35 אלף ש"ח. לכל אחד מכם (למעשה יותר, אם ניקח בחשבון שקוראי הבלוג האלו שייכים לחמשת העשירונים העליונים שעליהם נופל עיקר נטל המס). ואתם אלו שתשלמו את החוב הזה, בזכותה של "אחת מחברות החשמל הטובות ביותר בעולם".

אני לא בטוח שהפרטה מלאה של חברת החשמל היא הפתרון. הפרטת חברות חשמל בעולם לא הייתה מוצלחת כל כך, בלשון המעטה, ואולי רצוי להפריט רק חלק מפעילויות החברה. אך עיוורון לכוחם המוגזם של וועדי העובדים בארץ ולצורך בשבירתם רק מחמיר את הבעיה.

 

 

בחלקה השני של הרשומה: על משאבי הטבע של מדינת ישראל, חינוך ומוביליות חברתית, בעלי ההון, ועוד…

Read Full Post »

העיתונות הכלכלית באקסטזה. "סוף סוף מישהו הוכיח בכלים מדעיים את תחושות התסכול העמוקות ביותר של מעמד הביניים הישראלי", משתפך שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט. בדה-מרקר ממשיכים באותו הקו: "מדוע יצאו 400 אלף ישראלים לרחובות בקיץ שעבר? ייתכן שהתשובה לכך נמצאת במחקר חדש, שמראה כי מצבן של משפחות צעירות ועובדות בישראל הורע באופן חסר תקדים בחמש השנים שקדמו לפרוץ המחאה", וכך גם בעיתונים אחרים. סוף סוף יש לנו נתונים, צוהלים חובבי המחאות החברתיות, המצב של משפחות צעירות ומשכילות הורע, הנה, עכשיו זה מדעי! יש גם גרפים צבעוניים! אמנם עדיין חותכים את ציר ה Y באמצע, כמיטב המסורת האינפוגרפית של עיתוני ארצנו, על מנת שהפערים יראו גדולים יותר ממה שהם, אבל בכל זאת, יש לנו סטטיסטיקה!

clip_image002

"שאול, תגיד, אולי לשם שינוי נראה ציר Y שיוצא מהאפס? אתה יודע, אנשים כבר עלו על הטריק הזה…"

"ציר Y שיוצא מהאפס? כך שאנשים יוכלו לשפוט באופן אובייקטיבי את הפערים, ללא הטיות וויזואליות בכיוון הפוליטי המועדף על עורכי העיתון? איפה אתה חושב שאתה עובד, בלמ"ס?"

זו לא הפעם הראשונה. כבר כתבתי בעבר על מוסף שלם של עיתון כלכליסט שכולו מוקדש לניסיון להוכיח שמעמד הביניים איכשהו "נעלם", רעיון שאין לו שום ביסוס בשום נתון מספרי גולמי שלא עבר מניפולציה כבדה מצד אלו המנסים בעקביות לצייר את המטרה מסביב לחץ. לצערי, הדחף העמוק של העיתונות בארץ (בייחוד של עיתון כלכליסט) להוכיח שהמצב של מעמד הביניים הורע תחת הממשלות האחרונות אינו נובע מאובייקטיביות עיתונאית אמיצה; הוא נובע ממניעים פוליטיים.

ראוי לציין כמובן כי הדוח של מכון טאוב אינו שקרי, ואינו פוליטי. הוא מציג את הנתונים כפי שהם. אולי יש שם חלקים שניתן להתווכח עליהם, ואני לא אוהב את הדגש ששמו שם על חיבור פופוליסטי מעט עם המחאה החברתית, אבל הכיוון הכללי הוא אובייקטיבי. בכל זאת, זה לא מרכז אדווה. הבעיה היא הפרשנות שניתנת בעיתונות לממצאים.

 

הנתונים והמחאה

לפני שאנתח את מה שדוח מרכז טאוב באמת אומר, בניגוד למה ששאול אמסטרדמסקי היה רוצה שהוא יאמר, אקדים תרופה למכה ואזכיר שכן, המצב בארץ בהחלט לא משהו.

אנחנו אחת המדינות עם התמ"ג לנפש הנמוך ביותר בעולם המערבי ופריון העבודה כאן נמוך בהתאם, ציוני התלמידים בארץ הם מהנמוכים בעולם, מחירי הדירות גבוהים ביחס להכנסה, מחירי חלק מהמוצרים גבוהים בגלל בעיית הריכוזיות, והעוני גבוה בגלל הערבים והחרדים והשתתפות הנמוכה של גברים חרדיים ונשים ערביות בשוק העבודה. בגלל שהתמ"ג לנפש נמוך ובגלל תקציב הביטחון הגבוה מדינת ישראל היא ענייה יחסית, ולכן קשה לנו יותר לממן שירותים יקרים כגון תשתיות תחבורה ברמה אירופאית (ולאו דווקא בגלל שהפוליטיקאים לא רוצים לרשת את הארץ ברכבות). החובות של מדינת ישראל יחסית נמוכים, אבל אנחנו משלמים עליהם ריבית גבוהה יותר מזו שמשלמות מדינות מערביות אחרות, ולכן החזרי החובות של הממשלה בארץ גבוהים יחסית ל OECD ומקשים עליה להקצות כסף לתחומים אחרים. עקב כך, מדגיש דן בן דוד בתחילת הדוח את חשיבות השמירה על משמעת פיסקאלית וחובות נמוכים.

אלו, בכל אופן, הדברים המשמעותיים ביותר שמופיעים בנתונים, והדוח של מרכז טאוב מתייחס אליהם. יחד עם הנתונים הפסימיים ראוי להזכיר שהצמיחה בארץ גבוהה ביחס למדינות המערב, האבטלה נמוכה, החדשנות של היזם הישראלי גבוהה, עדיין אין כאן משבר כלכלי של ממש, בעיית ההזדקנות אצלנו פחות חמורה, הפירות והירקות טובים יותר, מזג האוויר טוב יותר, ויש לנו את החומוס הטוב ביותר בעולם המערבי.

clip_image004

הנה, שלא תגידו שאני שם רק גרפים שליליים. שימו לב: זה פטנטים ביחס לתמ"ג

אלו הנתונים. ומה עם המחאה החברתית? היא נבעה משני מקורות: משבר של אמון בממשלת נתניהו, ומחירי שכירות גבוהה לדירות בתל אביב. הרצון להוכיח כי היו לה מקורות אחרים נובע מגורמים אינטרסנטים שרוצים לקדם אידיאולוגיה מאוד מסוימת – אידיאולוגיה שאין לה שום קשר לסיבה שבגללה נטעה דפני ליף אוהל במרכז שדרות רוטשילד בקיץ שעבר. גורמים אלו רוצים להראות שחיקה אמיתית וחדה במצבו של מעמד הביניים הישראלי, על מנת שיוכלו להכריז כי הקפיטליזם בישראל עובד לטובתם של בעלי הון מעטים ונגד הציבור הרחב.

 

אז מה הדוח של מרכז טאוב באמת אומר על הנושאים הקשורים למחאה?

שני דברים עיקריים:

1. אינפלציית התארים

העיתונים המצטטים את הדוח מתמקדים בשחיקה בשכרם של ישראלים משכילים בשנים האחרונות. הבעיה היא שכל הנתונים המובאים בדוח ומתייחסים לפערים בין משכילים ללא משכילים, או לשינויים בשכר המשכילים, מושפעים באופן דרמטי מהעלייה באחוז בעלי התארים במדינת ישראל בתקופה הנחקרת. למעשה זהו הגורם המשפיע העיקרי, וכותבי הדוח מציינים זאת כמעט בכל פרק.

להלן גרף שהכנתי מסקרי ההכנסות של הלמ"ס בעשרים השנים האחרונות. בסקרים האלו ישנה שאלה אודות מוסד הלימודים האחרון שהפרט סיים, בגרף מופיע אחוז האנשים בגילאי 25-40 בכל שנה שענו על השאלה הזו "מוסד אקדמי" (משוקלל לפי המשקולות שמצרף הלמ"ס לסקר):

clip_image006

כפי שניתן לראות, האחוז גדל בעשרים השנים האחרונות מ 20% למעל 40%. ניתוח של גילאים צעירים יותר, למשל 25-30, מראה עלייה חדה עוד יותר לאזור ה 45%. בדוח של מרכז טאוב ישנם תרשימים דומים המתארים גידול משמעותי באחוז המשכילים (ראו למשל עמוד 139), אם כי הם פחות מוצלחים בהצגת התמונה המלאה לדעתי.

כפי שנכתב בדוח (עמוד 187):

הממצאים מצביעים על כך שלהתרחבותה המאסיבית של מערכת ההשכלה הגבוהה יש גם חסרונות, לרבות סלקטיביות פחותה (לא כל בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה מוכשרים ובעלי מוטיבציה כפי שהיו בעבר), אי התאמה בין דרישות מעסיקים לחומר הנלמד במוסדות ותחרות גבוהה יותר בקרב בעלי ההשכלה על משרות מתגמלות היטב.

דברים דומים נכתבו גם בפרקים אחרים. בסופו של דבר כל ההתייחסויות להשכלה גבוהה ולשכר המשכילים הן בעייתיות, מכיוון שעורכי המחקר "לא משווים תפוחים לתפוחים". במקום להשוות את בוגרי הטכניון של היום לבוגרי הטכניון של לפני עשור או שניים, הם משווים קבוצה נוכחית הכוללת גם בוגרי מכללות רבים לדור הקודם שכלל בעיקר בוגרי אוניברסיטאות מובחרות. כאשר נטען במחקר ובעיתונים המצטטים אותו כי השכלה גבוהה כבר לא מבטיחה שכר גבוה כבעבר, הם שוכחים לציין שלא מדובר באותה ההשכלה הגבוהה. זהו מוצר השקעה שונה, אז מה הפלא על כך שהוא מניב תוצאות שונות לגבי שכר הבוגרים?

ראו את הגרף הבא, אותו הכנתי מנתונים המפורסמים באתר הות"ת, המתאר את השינוי בהרכב הסטודנטים בישראל בעשורים האחרונים (החלק הכחול הם סטודנטים באוניברסיטאות, והחלק בצבע בורדו הם הסטודנטים במכללות):

clip_image008

הגידול בכמויות הסטודנטים באוניברסיטאות נעצר באמצע שנות התשעים, ומאז כל הגידול מתבצע במכללות. זוהי מדיניות מכוונת של הלמ"ס, ואולי אפילו מוצדקת, שמטרתה להעביר את התארים הראשונים למכללות ולהשאיר את האוניברסיטאות עם המחקר. בין השאר גם נובע ממנה שרמת הסטודנטים במכללות נמצאת בעלייה במהלך העשור האחרון. אבל ההשכלה הגבוהה של 2010 פשוט איננה ההשכלה של שנת 1995.

 

אז אם המכללות משפיעות כל כך על שכר המשכילים, מדוע מתייחסים אליו ולא אל השכר הכללי?

ההתמקדות הרבה בשכרם של משכילים נובעת בדיוק מכך שהוא נשחק דרמטית, תודות לצמיחת המכללות. כאשר מסתכלים על שכר ללא קשר לרמת השכלה, קשה לראות שחיקה דרמטית, ואז קשה גם לייצר כותרות טובות לעיתונים. כפי שנכתב בדוח (עמוד 149):

… יש אינדיקציה ברורה לשחיקה בשכר הצעירים – בייחוד בשכר האקדמאים במרכז הארץ… לעומת זאת, בקרב העובדים המבוגרים יותר (35-54) קצב עליית השכר הממוצע דומה לעליית המחירים באזור המרכז ומחוצה לו. גם בקרב הלא-אקדמאים יש פער בין הדורות, אם כי מתון יותר, וערך השכר של צעירים נשחק יותר מזה של הקבוצה המבוגרת יותר

אז אולי העובדים ה"מבוגרים" המשכילים (35 זה מבוגר? לא. זה פשוט הגיל של האנשים שלמדו לפני אינפלציית התארים) הם פשוט אלו שלמדו באוניברסיטאות, בזמן שהצעירים הם ממוצע בין בוגרי אוניברסיטאות ומכללות? ללא נתונים ספציפיים על מקומות לימוד, ערכן של השוואות כאלו אינו גדול.

 

למען האמת, לא הייתי צריך אפילו לטרוח ולחפש בדוח עצמו על מנת למצוא את הטעות. האם ייתכן שעיתונאי ארצנו לא מסוגלים לקרוא את מה שהם עצמם כותבים? זה מה שכותב שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט:

השאלה המתבקשת היא כמובן – למה? למה דווקא הפגיעה הכי משמעותית בשכר קרתה בשכבה שאמורה ליהנות מהיתרונות הגדולים ביותר בשוק התעסוקה הישראלי – השכבה שגילה צעיר אבל לא צעיר מדי, בעלת השכלה גבוהה ומתגוררת במרכז הארץ.

פרופ' שלו מציע כמה הסברים. ראשית, העובדה כי שיעור כפול של צעירים היו בעלי השכלה גבוהה בשנים 2009–2010 לעומת השנים 1995–1999 מלמדת על השחיקה ביתרון היחסי של ההשכלה הגבוהה בשוק העבודה, וביכולת של ההשכלה לשפר את ההכנסה. יתרה מזאת, שלו מעיד על החיסרון שבהתרחבות הנגישות להשכלה הגבוהה באמצעות התפשטות המכללות. "חלקים גדולים יותר מתוכם (מהצעירים – ש"א) רוכשים השכלה במכללות המעניקות תארים שערכם נמוך יותר בשוק העבודה בהשוואה לתואר אוניברסיטאי", כותב שלו.

מלבד זה, בחלק מהמקצועות הדרישה לתואר אקדמי הפכה לדרישת סף מבלי שהשכר באותו מקצוע השתפר – למשל, בהוראה בבתי ספר יסודיים. שנית, העלייה בגיל קבלת התואר ביחס לעבר, כמו גם הדחייה בגיל תחילת קריירה יציבה, הביאה לכך שהעובדים הצעירים בשנים 2009–2010 הם בעלי ניסיון מועט לעומת הצעירים של 1995–1999, מה שמסביר מדוע הכנסתם היחסית נמוכה יותר. בקיצור, מהפכת ההשכלה הגבוהה של העשור האחרון אמנם הגדילה את הנגישות להשכלה והגדילה מאוד את מספר בעלי התארים, אולם במקביל ערכה של ההשכלה הגבוהה כמכשיר להעלאת השכר נשחק.

 

טוב, אז חכו שנייה, מה? זה הכל? יש יותר אנשים משכילים ביחס לאוכלוסייה בגלל שות"ת פתחה המון מכללות בשנות התשעים, ולכן באופן ממוצע משכילים מרוויחים פחות? זה קצת… אהמ… טריוויאלי מדי, לא? איפה ביבי נכנס שם? איפה ההפרטה של שירותים ציבוריים? איפה הקפיטליזם הדורסני? איפה כל הסיסמאות של חובבי המהפכות? איפה ההוכחה המדעית של שאול אמסטרדמסקי לשחיקה של מעמד הביניים?

סיבה נוספת לשחיקת השכר המוזכרת בדוח היא התפוצצותה של בועת ההיי-טק, שלפניה דווקא יש עלייה דרמטית בשכר המשכילים. גם כאן לא מדובר בתוצאה של קפיטליזם דורסני כלשהו, אלא פשוט בתהליך טבעי של בועה שהתפוצצה.

 

מרבית הנתונים המדהימים, המבהילים, והחתרניים המקושרים לדוח הזה נובעים מהגידול החד באחוז האקדמאיים בישראל. בכל פעם שמוזכר נתון כלשהו בדוח עם המילה "אקדמאים" או "משכילים" לצידו, הוא נובע משם. במילים אחרות, אם דפני ליף באמת הייתה מוטרדת מהשחיקה בשכר האקדמאיים, היא הייתה צריכה להפגין מול מכללת תל אביב יפו, ולא ברחוב רוטשילד. זו כמובן שטות, מכיוון שהשחיקה הזו איננה בעיה אמיתית, ומכללת תל אביב-יפו והצעירים הלומדים שם אינם אשמים בדבר, הם פשוט מנסים לשפר את משכורותיהם ופועלים בהתאם לתמריצים שהממשלה מכתיבה. אולי יש כאן בזבוז, מכיוון שמקצועות שבעבר לא דרשו תואר כיום דורשים תואר ואנשים מבזבזים כמה שנים מחייהם על מנת להיות באותו המקום שבו יכלו להיות לפני עשור ללא תואר, אבל זו לא בעיה בוערת במיוחד, בטח שלא סיבה למחאה החברתית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הסיבות למחאה הן כפי שכתבתי לפני כן, משבר אמון ושכר הדירה בתל אביב, ולא שום שחיקה במצבם של צעירי המדינה.

 

2. דיור

מחירי הדיור בארץ עלו בשנים האחרונות באופן דרמטי. לא ניתן להתווכח עם עובדה זו. המניעים לעלייה במחירים נותחו בשלל כתבות אחרות, כמו גם השאלה האם מדובר בבועה שעומדת להתפוצץ באופן דרמטי (לדעתי האישית, ברוב המקומות וסוגי הדירות – לא). בגלל שמחירי הדירות עלו ביחס לשכר, בקרב הצעירים יש פחות בעלי דירות מאשר בקרב המבוגרים.

דווקא כאן הדוח של מרכז טאוב מעלה ממצא מעניין: מסתבר שהירידה בקרב אחוז בעלי הדירות בארץ הייתה דווקא גדולה יותר אצל העשירונים העליונים באוכלוסייה. אם הגורם לירידה היו מחירים בלתי אפשריים, היינו מצפים לירידה דרמטית יותר בעשירונים התחתונים, אבל זה לא המצב.

clip_image010

לפי הדוח (עמוד 180):

מה יכול להסביר את העובדה שבקרב המשפחות החזקות ביותר מבחינה כלכלית קטן שיעור הבעלות על דירה במידה הגדולה ביותר? אפשרות אחת היא ששינוי בערכים, שהשפיע במיוחד על האמידים שבין הזוגות הצעירים, הביא לכך שהם מעדיפים אורח חיים חופשי שאינו כרוך בהתמסדות בדירה קבועה. נוסף לכך, לאור הכנסתם הגבוהה והסיכוי הגבוה שגם הוריהם במצב כלכלי טוב יחסית, ייתכן שלמעשה יש בבעלותם דירה אך כשהשקעה בלבד ולא למגורים. הסבר אפשרי נוסף הוא שרמת המגורים שצעירים שואפים אליה עלתה יותר בקרב בעלי הכנסה גבוהה מאשר בקבוצות אחרות.

אם ננסח את המשפט האחרון במילים אחרות – הצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2009-2010 לא רוצים לצאת מתל אביב, בה רמת המגורים גבוהה יותר, בהשוואה לצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2000-2004. ואם זה המצב, אז דפני ליף וחבריה יכולים להאשים רק את עצמם. הכתבות שקראתי בעיתונות לא מזכירות את הממצא הזה, כמובן. הוא סותר את התזה הפוליטית שהם מנסים לקדם.

 

נושאים נוספים

הדוח של מרכז טאוב מפרט שורה ארוכה של נושאים חשובים על פני כ – 400 עמודים, שכל אחד מהם יכול להוות בפני עצמו נושא לרשומה בבלוג. בין השאר מוצגות שם המגמות החשובות הקשורות לשיעורי התעסוקה של החרדים והערבים, דיון באופן שבו ראוי לבצע הפרטות של שירותים ציבוריים, השלכות שביתת הרופאים ועוד. גם אם רוב הנושאים לא מחדשים הרבה, סקירה עיתונאית אובייקטיבית של הניתוחים המופיעים בדוח יכולה לתרום רבות לידע של אזרחי מדינת ישראל על הדברים המתרחשים מתחת לאפם.

במקום סקירה כזו, עיתונאים רבים בחרו לנסות ולהשתמש בנתונים על מנת להחיות מחדש את המחאה הגוססת, מתוך כוונה עקיפה להתנגח בראש הממשלה ובמפלגתו. מדובר כאן בסך הכל בניסיון לאשר הנחת בסיס ראשונית, לפיה מצבם של צעירים בישראל הורע באופן דרמטי תחת שלטונו של נתניהו וכתוצאה ממדיניותו. להנחה זו אין קשר למציאות, ודוח טאוב לא תומך בה. עצותיהן הכלכליות של הגברות הנכבדות ליף, שפיר או יחימוביץ' לא יתרמו במאומה לפתרון בעיות הכלכליות המרכזיות העומדות בפני מדינת ישראל, וככל הנראה אף יחריפו אותן כתוצאה מגידול בחוב הלאומי.

התרומה היחידה של המחאה לכלכלת ישראל היא הרחבת הדיון הכלכלי והמיקוד בו ביחס לדיון הביטחוני, אך על מנת שהדיון הזה יהיה בעל ערך עלינו להתמקד במה שהנתונים מספרים לנו, ולא בתחושות בטן המתוחזקות על ידי עיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית.

 

Read Full Post »

קרלו סיפולה (Carlo M. Cipolla) היה היסטוריון כלכלי איטלקי, אשר נפטר בשנת 2000. לקרלו היה טעם נפלא בבחירת נושאים למחקר – למשל הוכחת קשר סיבתי בין יבוא פלפל שחור למדינות אירופה בימי הביניים לבין גידול באוכלוסיה באותן מדינות, שנבע לדעתו מהחשק המיני המוגבר שמעורר פלפל שחור. בכל אופן, את עיקר פרסומו בציבור הרחב חייב קרלו סיפולה למאמר קצר ופופולארי שנקרא "החוקים הבסיסיים של הטיפשות האנושית". המאמר הוא מצד אחד הומוריסטי ולא מלווה במחקר רציני כלשהו, אך מצד שני פרובוקטיבי ומעורר מחשבה.

image

קרלו סיפונה, 1922-2000

קשה לקרוא את חמשת החוקים ואת הגדרותיו של קרלו לטיפשות מבלי לחשוב על השנה האחרונה שעברה על ארצנו הקטנטנות, זו שהחלה במחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה ונגמרה בגזירות כלכליות בעקבות מצבה המדרדר של הכלכלה העולמית, ובענני בחירות המתקדרים מעבר לאופק.

 

החוק השלישי

נתחיל דווקא מהחוק המוזכר במאמרו של קרלו בתור החוק השלישי, מכיוון שהוא זה שמתאר את הדרך שבה מסווג קרלו את בני האדם ומגדיר "טיפשות" (ולכן נראה לי מעט מוזר לשים אותו דווקא במקום השלישי).

קרלו מחלק את החברה באופן פשטני לארבע הקבוצות הבאות:

1. אינטליגנטים: בפעולותיהם הם תורמים גם לעצמם וגם לאחרים

2. תמימים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם, אבל תורמים לאחרים

3. גנבים (benedits): בפעולותיהם הם תורמים לעצמם ומזיקים לאחרים

4. טיפשים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם ומזיקים לאחרים

את ארבעת הקבוצות ניתן לתאר על גרף, כאשר ציר ה Y מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לחברה וציר ה X מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לפרט עצמו:

טיפשות1

הטיפשים עליהם מדבר קרלו אינם בעלי פסיכומטרי נמוך, תומכים של מפלגה כזו או אחרת, או אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה מסוימת. הוא נמנע מכל הבעיות שיכולות להתעורר, על ידי הגדרה המבוססת רק על פעולותיהם בדיעבד: אנשים אשר הזיקו גם לעצמם וגם לאחרים.

לאחר ההגדרות הראשוניות, הוא ממשיך וטוען כי באופן כללי בני אדם אינם עקביים וייתכן מעבר של אותו אדם בין שלושת הסוגים הראשונים כתלות בסיטואציה, אך הטיפשים יוצאי דופן כאן ונשארים טיפשים כמעט בכל סיטואציה אפשרית. ניתוח מעמיק יותר של המציאות יאפשר לנו לומר משהו גם על ההתפלגות של הגנבים והטיפשים בתוך הרביעים שלהם. אם נצייר קו שמתחיל בנקודת האפס ויורד למטה בזווית של 45 מעלות, נחלק את הרביע של הגנבים לשני משולשים, כאשר במשולש העליון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה פחות מכפי שהועילו לעצמם, ובמשולש התחתון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה יותר ממה שהועילו לעצמם.

טיפשות2

קשה לחשוב על דוגמאות לגנבים מהסוג הראשון, ואכן רוב הגנבים מרוכזים במשולש השמאלי התחתון – למשל גנרלים שהרגו אלפי חיילים תמורת השגת קידום או מדליה (או סתם כסת"ח) לעצמם, שודדים שרוצחים אנשים בשביל כמה מאות דולרים, וכו'. לגבי הטיפשים, סביר שרובם מרוכזים ברביע שלהם בסמוך לחלקו השלילי של ציר ה Y, לא רחוק מדי מהגנבים – כלומר, גורמים מעט או אפס נזק לעצמם. טיפשים שיגרמו נזק רב מדי לעצמם עד מהרה ימצאו את עצמם במצב שבו הם לא יכולים גם להזיק לאחרים, אם כי כמובן שיש דוגמאות גם לכאלו שהצליחו בשתי המשימות יחדיו, אחת אחרי השנייה (היטלר? עמיר פרץ כשר ביטחון?).

נעבור לשאר החוקים.

 

החוק הראשון

כל בני האדם תמיד מעריכים הערכת חסר את כמות הטיפשים באוכלוסייה.

לא משנה עד כמה גבוהה הערכתנו לגבי הטיפשות האנושית, תמיד נמצא את עצמנו נדהמים מחדש מטיפשותם של אנשים שחשבנו שהם רציונאליים ואינטליגנטים, או מהופעתם של אנשים טיפשים שמסכלים את מאמצינו דווקא במקומות ובזמנים הכי פחות נוחים. החוק הראשון מונע מאתנו לנסות ולאמוד את אחוז הטיפשים באוכלוסייה, מכיוון שכל אומדן שנקבע יהיה בהכרח הערכת חסר. הטיפשים תמיד יפתיעו אותנו לרעה.

 

החוק השני

ההסתברות שאדם יהיה טיפש היא בלתי תלויה בכל מאפיין אחר של אותו האדם.

זהו החוק האהוב עלי. דווקא מכיוון שאני מבלה את רוב זמני באקדמיה, היכן שלכאורה אמורים לשכון המוחות הגדולים ביותר של תקופתנו, אני נוטה לזלזל בדרגות ותארים ומעמדות מקצועיים בתור גורם המנבא אינטליגנציה. מכיוון שקשה להגדיר אינטליגנציה וטיפשות שלא בדיעבד (כפי שקרלו עושה), קשה גם להשתמש בהן כתנאי סף לקבלה של אנשים לדרגות מסוימות. העולם מלא באנשים שמבצעים את התפקיד שלהם באופן מצוין מכיוון שהם עובדים ביעילות, משקיעים שעות רבות, בעלי הבנה טכנית מעולה, יש להם ידע רב וזיכרון מצוין, ואולי גם יכולות חברתיות יוצאות דופן, יכולות שכנוע והופעה וקשרים בצמרת, אבל למעשה הם טיפשים גמורים ועדיף לתת להם כמה שפחות כוח לקבל החלטות שישפיעו על חייהם של אחרים.

אדם יכול להיות מתמטיקאי גאון שאינו מבין איך בני אדם אחרים מתנהגים, או פסיכולוג גאון שאינו מבין חוקי לוגיקה ומתמטיקה בסיסית – בכל מקרה הטיפשות שלו, במובן שאליו מתכוון קרלו, תנבע לדעתי בעיקר מביטחון יתר, מכך שהוא "לא מבין שהוא לא מבין", ועל כן ממהר לבצע פעולות מזיקות מבלי לחשוב על התוצאות. ייתכן שכל עוד אותו טיפש פוטנציאלי יתעסק רק בתחום שבו הוא מתמחה הוא ייחשב כאינטליגנטי, יתרום גם לעצמו וגם לחברה האנושית, ורק כאשר ינסה להיכנס לתחומים אחרים או לנהל אנשים אחרים טיפשותו תיחשף. בכל מקום שאליו הגעתי יצא לי להכיר אנשים מוכשרים מאוד לכאורה שלא הייתי נותן להם לנהל חנות מכולת, ואנשים פשוטים לכאורה שיכלו לתפקד גם בתור ראש ממשלה מבלי לגרום לנזק גדול מזה שגרמו לו ראשי הממשלה שהיו לנו בעשור האחרון. ההבדל בין הקבוצות טמון לדעתי בעיקר ביכולת לנתק את תהליך החשיבה הלוגי מהרגשות, מהאגו, מתסביכי נחיתות, ומהטיות קוגניטיביות אחרות. ניתוק כזה מאפשר לקבל עצות טובות ולדחות עצות גרועות, להגיב למציאות קיימת ולא למציאות מדומיינת, ולא לפתח ביטחון יתר.

במאמרו קרלו אינו מגיע עד להסברים שנתתי אודות ביטחון עצמי עודף, ומסתפק בלטעון שלאחר קריירה ארוכה באוניברסיטאות שונות לדעתו אחוז הטיפשים בין הפרופסורים, בין הסטודנטים, בין אנשי הצוות האדמיניסטרטיבי ואפילו בין חתני פרס נובל הוא זהה, וכמובן זהה בין נשים וגברים וקבוצות אתניות שונות. הוא טוען כי טיפשות היא תכונה מולדת באופן גנטי, שלא ניתן לשנותה על ידי חינוך.

אולי זוהי הגזמה מסוימת, אבל ישנם מחקרים שמראים כי ביטחון יתר מעניק לבעליו יתרונות אבולוציוניים שקשה להתעלם מהם, בעוד שהתעמקות מדוקדקת בחוקי הלוגיקה אינה מעניקה יתרונות כאלו. האבולוציה לא עיצבה את המוח שלנו על מנת להצליח בעולם המודרני אלא על מנת להצליח בעולמם של ציידים-לקטים, ובהחלט ייתכן שבאופן גנטי חלקנו מסוגלים להתגבר על הפער הזה יותר מאחרים, להבין יותר טוב נושאים מבלבלים כגון ריבית דריבית או להתגבר על hindsight bias (ההטיה הקוגניטיבית החביבה עלי באופן אישי).

 

החוק הרביעי

אנשים שאינם טיפשים תמיד מעריכים הערכת חסר את יכולתם של הטיפשים לפגוע בהם, ותמיד שוכחים שיצירת קשרים כלשהם עם טיפשים תפגע בהם בסופו של דבר.

אינטליגנטים וגנבים נוטים לבלבל בין טיפשים לבין תמימים. פעם אחר פעם הם יוצרים קשרים עם הטיפשים, מתוך מחשבה שיוכלו לעזור להם (אינטליגנטים) או לנצל אותם (גנבים), ואולי זה יעבוד במשך זמן מה, אך בסופו של דבר הטיפשים תמיד יפעילו את טיפשותם וימשכו איתם למטה את האינטליגנטים והגנבים. אין טעם לנסות ולחנך אותם, לשפר אותם, מכיוון שהם לא יודעים שהם טיפשים. עדיף פשוט לנסות להגביל את מידת הנזק שהם מסוגלים לגרום.

 

החוק החמישי

אנשים טיפשים הם הסוג המסוכן ביותר מבין ארבעת הסוגים – גם יותר מהגנבים.

מנקודת מבטה של החברה כולה, גנבים הם לא בהכרח רעים. זוכרים את הקו שחילק את רביע הגנבים לשני משולשים? הגנבים שנמצאים במשולש העליון למעשה מגדילים את סך העושר בחברה, מכיוון שהם תורמים לעצמם יותר מכפי שהם פוגעים באחרים. הגנבים שנמצאים ממש על הקו אינם משנים את סך העושר בחברה, אלא פשוט מעבירים עושר מאחרים לעצמם. רק הגנבים במשולש התחתון גורעים מסך העושר בחברה, והטיפשים גורעים הכי הרבה. גם את התמימים ניתן לחלק על ידי קו דומה, כמובן (למשל – חיילים קרביים ומתנדבים למיניהם אולי תורמים לחברה יותר ממה שהם פוגעים בעצמם. אגב, ייתכן אפילו שהם עושים זאת באופן מודע ומרצון והם אינם תמימים במובן המקובל של המילה, ובכל זאת לפי הסיווג שלנו הם תמימים). באופן כללי ניתן לצייר קו אלכסוני, כאשר מי שנמצא במשולש הימני העליון תורם לעושר הכללי בחברה ומי שנמצא במשולש התחתון פוגע בו:

טיפשות3

נושא נוסף ההופך את הטיפשים למסוכנים במיוחד הוא היותם לא רציונאליים ובלתי צפויים. בני האדם מכל הסוגים מתקשים להבין התנהגות שאינה רציונאלית. קל לנו להבין את התנהגותם של הגנבים, ולכן אנחנו מסוגלים לצפות לה ולהתגונן מפניה. אנחנו יודעים מה הגנבים רוצים – להשיג משהו על חשבוננו על מנת לשפר את מצבם – ולכן אנו יכולים לחזות את תגובתם לסיטואציות שונות, ולחוקק חוקים שימנעו מהם לפעול. הטיפשים, לעומתם, תמיד יפתיעו אותנו. מכיוון שאין אינטרס עצמי מאחורי פעולותיהם, אנחנו נתקשה להתגונן מפניהם, ונתקשה לחזות מתי הם יתקפו. לא ניתן יהיה לנסות לדון איתם באופן רציונאלי, מכיוון שהם אינם מבינים שהם טיפשים, שהם לא ירוויחו דבר מפעולותיהם ואולי אף יפסידו.

מאמרו של קרלו כמובן מקצין את המציאות באופן פרובוקטיבי, אולי גם משעשע, אבל הוא מבוסס על גרעין של אמת. העולם אכן מלא בטיפשים, והיכולת שלהם להזיק מפתיעה בכל פעם מחדש.

 

חוקי הטיפשות הבסיסיים והמחאה החברתית

ישנם וויכוחים על כלכלה שהם עניין של טעם אישי לדעתי, למשל שקילת חשיבותם של ערכים מנוגדים כגון חופש מול שוויון. ישנם וויכוחים שהם לא עניין של טעם אישי אבל קשה להכריע לגביהם באופן עובדתי, למשל האם תוצאותיה של הפרטה או רפורמה כזו או אחרת היו חיוביות עבור כלל אזרחי המדינה. חשוב לציין שלא כל טענה וטענה שהופיעו כחלק מהמחאה החברתית נופלות להגדרה של טיפשות.

אבל ישנם שני נושאים מרכזיים שאני יכול להעלות בזיכרוני, ההופכים רבים מהמוחים ומנהיגיהם לטיפשים: מחאת העגלות והדרישה לדיור ציבורי. בשני המקרים הכשל הוא חוסר היכולת לקשר בין כספי המיסים שהציבור משלם לבין הוצאות הממשלה, וחוסר הבנה של העוני בישראל.

במקרה של מחאת העגלות, האימהות המוחות פשוט לא הבינו את המתמטיקה הבסיסית: סבסוד עלויות גידול הילדים הוא העברת כסף מאוכלוסיות שיש להם מעט ילדים לאוכלוסיות שיש להם הרבה ילדים. יצא לי לדבר בעצמי עם אימא אחת כזו מעט אחרי פרוץ המחאה, בזמן ששמרתי על יותם בגן משחקים, והיא פשוט לא הבינה שחינוך חינם מגיל 0 יבוא על חשבון כספי המיסים שלה. היא חשבה שעד כה הילד שלה הלך לגן פרטי שעלה הרבה כסף, ועכשיו הוא ילך בחינם לגן עירוני, מבלי להבין מהיכן מגיע הכסף שמכסה על ההפרש, וגם לאחר שהסברתי לה מספר פעמים היא לא הבינה. אוכלוסיות שיש להן מעט ילדים, כמו אנשי מעמד הביניים והעשירונים העליונים שהובילו את המחאה, בהכרח יפסידו ממהלך כזה. אין כאן אידיאולוגיה, אלא וודאות מתמטית. כפי שכתבתי בעבר, רוב העניים בישראל ממילא מקבלים גני ילדים מסובסדים, כך שההפסד אולי לא יהיה כל כך גדול, אבל לא ייתכן שיהיה כאן רווח. את מה ששילמנו עד כה לגנים פרטיים, נשלם בתוספת של מיסים, זה הכל (תוספת המיסים לא תהיה שווה לעלות החודשית של הגנים פרטיים, מכיוון שהיא תתחלק לאורך כל החיים שלנו, גם אחרי שהילדים יסיימו את הגן). המקרה של הדיור הציבורי דומה: סטודנטים תל אביבים קראו בהפגנות להרחבת הדיור הציבורי, מבלי להבין שאת הדירות יקבלו בסופו של דבר אוכלוסיות אחרות לחלוטין, בעיקר חרדים. כאשר ביבי הציע להם הרחבה של מעונות הסטודנטים, הם דחו אותו בבוז.

כתבתי על הנושאים האלו הרבה באותה התקופה, תוך כדי ההפגנות (ראו כאןוכאן), ולא הייתי היחיד שאמר את הדברים האלו. לא היה שום צורך בגאונות יוצאת דופן על מנת להבחין בטיפשות הזו, ולחזות מה יקרה בעתיד, ומה שאני ואחרים חזינו אכן התרחש. הטיפשים הצליחו להזיק גם לעצמם וגם לנו.

 

אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה לטיפשים מכל המגזרים והמעמדות תהיה פחות השפעה על חיינו, שהגנבים למיניהם לא יצליחו למצוא קורבנות למעשיהם, ושהאינטליגנטים (אם הם עדיין לא ירדו מהארץ) ישתלטו איכשהו על העסק וינסו להוביל אותנו לעבר עתיד טוב יותר. שנה טובה!

 

 

 

 

 

Read Full Post »

קיצור תולדות הכוח

הציוויליזציה האנושית התקדמה באופן משמעותי מאז המהפכה החקלאית, לפני כעשרת אלפים שנים. אימפריות קמו ונפלו, טכנולוגיות חדשות פותחו ושינו את העולם, שיטות שלטון ואידיאולוגיות החליפו זו את זו – אך ישנם דברים שלא השתנו, וככל הנראה לא הולכים להשתנות גם בעתיד.

אחת האמיתות שתמיד נשארו נכונות היא זו: המדיניות נקבעת על ידי בעלי הכוח. מדיניות כלכלית, מדיניות חוץ, מדיניות פנים, זה לא ממש משנה. קפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם, מלוכה אבסולוטית, דמוקרטיה ישירה – גם אלו לא משנים את אותה אמת עתיקה. שיטות שונות יכולות לגרום לכך שיהיו יותר או פחות בעלי כוח, שיהיו בעלי כוח אחרים, שבעלי הכוח ישוסו אחד בשני, וכך הלאה, אבל המדיניות עדיין נקבעת רק על ידי בעלי הכוח. לא בוויכוח אינטלקטואלי, ולא על פי החלטה של אדם יחיד, אלא לפי מאזן הכוחות בין בעלי כוח רבים. בעבר הכוח נטה יותר לעבור בירושה, והיה קשור באופן הדוק לכוח פיזי, לאותם בריונים עם שריון כבד וחרבות שלא מהססים להסתער אל שדה הקרב. כיום כוח שמגיע בירושה הוא נדיר יותר, ואת השרירים החליפה היכולת להניע אנשים ולשכנע אותם, היכולת שבונה אנשי עסקים או פוליטיקאים מצליחים – אבל הכוח הוא אותו הכוח.

clip_image001

נשמע טריוויאלי, לא?

בכל זאת, לפעמים מדהימה אותי התמימות שמתבטאת בדבריהם של אנשים אינטליגנטים לכאורה. כן, גם אני למדתי בשיעורי אזרחות על תפקידה של הכנסת, על חוקי יסוד, על דמוקרטיה, על הפרדת רשויות. זה מאוד נחמד, אבל אין סיבה שמישהו מעל גיל 25 שחי בעולם האמיתי באמת יאמין שהעסק הזה עובד חלק כמו בספרים. לא, המציאות היא נורא מחוספסת.

 

התמימים והמתוחכמים

במציאות יש שני סוגים של "שחקנים": התמימים והמתוחכמים.

התמימים הם אלו שהשפעתם האישית על העולם זניחה. כמובן, הם יכולים להצביע בבחירות, להשתתף במהפכות, להפיל ראשי ממשלה ולהמליך מלכים, אבל ההשפעה השולית של כל אחד מהם היא זניחה והם צריכים להתאחד במספרים גדולים מאוד על מנת להשפיע. כמו כן, בדרך כלל הם לוקים בבורות והבנה עקומה של המציאות, ועל כן גם כשהם חושבים שהם פועלים בשם האינטרס העצמי שלהם לרוב הם פועלים עבור אינטרסים של מישהו אחר. ובכל זאת, למרות הכוח המוגבל שלהם, מצבם של התמימים השתפר במהלך ההיסטוריה, לפחות במדינות המערב.

המתוחכמים הם אלו שהשפעתם האישית על העולם היא משמעותית. הם לא בהכרח חכמים יותר מהתמימים, אבל הם אלו שניצבים בנקודות ההשפעה החשובות, הם אלו שמקבלים את ההחלטות, הם אלו שמכירים את המציאות האמיתית. לרוב הם ינסו לשכנע את התמימים בקיומה של מציאות אחרת, בהתאם לאינטרסים שלהם. הם בעלי הכוח, גם אם הכוח הזה נובע לפעמים מהתמימים.

המתוחכמים הם אלו שמתווים את המדיניות, תוך כדי איזון בין הרצון להגשים את שאיפותיהם האישיות לבין הצורך להמשיך ולהחזיק בכוח. הם לא כל-יכולים, ולא פעם הם צריכים לפעול על מנת לרצות את המון התמימים, גם אם זה פוגע באינטרסים שלהם בטווח הקצר, אבל בסופו של דבר הם אלו שקובעים.

clip_image002

למשל, קחו את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. מישהו תמים היה יכול לחשוב שהמדיניות הזאת מוכתבת מלמעלה על ידי ראש הממשלה (ואולי גם שר האוצר), בהתאם לאידיאולוגיה האישית שלו לגבי מה שחשוב עבור עתידה של המדינה. או, אולי, שישנה אי שם למעלה קבוצה של אנשים אינטליגנטים שיושבים סביב שולחן עגול ומעלים טיעונים אינטלקטואלים על קפיטליזם וסוציאלים שמובילים לקבלת החלטות מדיניות. או, אולי, שישנה אי שם למעלה קבוצה של אנשים מושחתים שיושבים סביב שולחן עגול ומקבלים החלטות בהתאם למה שמורה להם איזה שהוא מיליארדר מרושע.

המציאות רחוקה מכך. המדיניות הכלכלית במדינת ישראל נקבעת, כמו בכל מדינה אחרת, על ידי מאבק בין בעלי הכוח. במקרה שלנו מדובר באנשים הבאים: ראש הממשלה, שר האוצר, עוד 3-4 שרים במשרדים כלכליים חשובים, ראשי וועדות חשובות בכנסת, פקידי מדינה בכירים (בעיקר במשרד האוצר), נגיד בנק ישראל, יו"ר ההסתדרות, ראשי הוועדים הגדולים במשק, יו"ר איגוד התעשיינים, הטייקונים העומדים בראשות הקבוצות העסקיות הגדולות במשק, פרשנים כלכליים בעיתונים המובילים, נשיא ארצות הברית, אולי גם כמה אישים בכירים באיחוד האירופאי, חברות דירוג האשראי הזרות, משקיעים זרים גדולים יחסית, ואולי עוד כמה גורמים ששכחתי.

בסך הכל אפשר לכנס חבורה של כמאה איש, כל אחד עם אינטרסים משלו, לחלקם גם אידיאולוגיה שהם מעוניינים ליישם, לכל אחד מהם עוצמה שונה של כוח, ועבור כל אחד מהם הכוח נובע ממקום אחר. חלקם שואבים את כוחם מכמות גדולה של "תמימים" המצביעים עבורם בבחירות, ואילו אחרים נולדו אל תוך הכוח הזה, או זכו בו על ידי הצטיינות בעבודתם. המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל נקבעת לפי התוצאה במאבק הכוחות בין כל האנשים האלו, כשכל אחד מושך לצד שלו ואף אחד מהם לבדו לא באמת "זוכה בכל הקופה".

 

לשנות את המציאות

על מנת לשנות את המציאות, צריך כוח. השחקנים המתוחכמים מבינים זאת, ועל כן חותרים ללא הפסקה על מנת להשיג יותר כוח. השחקנים התמימים, לעומת זאת, פועלים בשמה של אידיאולוגיה טהורה כלשהי, בשם אידיאלים תלושים של צדק.

דוגמה קלאסית לעניין זה ניתן לראות בהבדלי הגישות בין תומכי מחאה מושבעים, לבין שלי יחימוביץ', עופר עיני, יאיר לפיד, איציק שמולי, וככל הנראה גם סתיו שפיר – הבדלים שהשתקפו בשתי ההפגנות שהתרחשו אתמול. מנהיגי "הפגנת התמימים" נלחמים עבור "צדק" בלתי מוגדר, בעוד שמנהיגי "הפגנת המתוחכמים" שהתרחשה במוזיאון תל אביב נלחמים בעיקר על מנת להשיג עוד כוח, ורק לאחר שישיגו אותו הם יחלו לחתור בכיוון האידיאולוגי שמעניין אותם. במסגרת הזאת, אישים כגון יחימוביץ' ואיציק שמולי נאלצים לעיתים להתפשר על עקרונותיהם, ללכת בין הטיפות, לעשות שיקולים קרים של תועלתנות, ולהרגיז לא מעט "תמימים" שאמורים להימנות על תומכיהם.

ליאת בירון, ממארגני ההפגנת התמימים, אמרה כי:

"המפגינים במוזיאון הם אנשים שלא באמת מייצגים את המחאה החברתית. שמולי מנותק כבר חודשים, על שפיר הופעלו לחצים. חבל שהיא הצטרפה, למרות שאחרים בחרו שלא. מחאה אמיתית לא יכולה להיות ממונפת על ידי גורמים שכל השאיפה שלהם להגיע בכל מחיר לכנסת"

ליאת אינה טועה לחלוטין. במאבק על כוח האידיאולוגיה לעיתים מתנדפת לה, והופכת לאוסף של מילים שנאמרות כתפילה עתיקה בארמית שאף אחד כבר לא מבין את משמעותה. במקרים רבים הופך הכוח להיות חזות הכל, והאדם מרכז את מרבית מאמצים בהשגת הכוח ובשימורו, כאשר פעולותיו רחוקות מלייצג אידיאולוגיה עקבית כלשהי – יש הטוענים כי זה מה שקרה לנתניהו. מצד שני, מאבק על כוח הוא היחיד שיכול לשנות משהו. השחקנים המתוחכמים הם אלו שחשובים.

clip_image004

 

עתידם של התמימים

זאת האמת העצובה: התמימים נועדו תמיד להתאכזב בסופו של דבר מחוסר יכולתם להשפיע. במאמר שפרסם בידיעות אחרונות מתייחס אריאל רובינשטיין לניסיונות שלו ושל חבריו לעצור את מפעל ההתנחלויות לפני 35 שנים, ניסיונות שהובילו גם למכתב הקצינים ולהקמתה של "שלום עכשיו". בסופו של דבר הוא מודה כי הוא וחבריו נכשלו. הוא כותב:

"האשליה שאת ההיסטוריה משנים במכתבים למערכת ובעצומות לוחמים לראש הממשלה התאדתה… הם [פעילי הימין] הבינו בזמן שאת גורלו של עם משנים בדמוגרפיה, באידיאולוגיה בלתי מתפשרת ובעובדות בשטח, ולא בעצומות של סופרים".

אני לא מסכים עם אריאל לגבי עניין האידיאולוגיה, מכיוון שאני חושב שלשני הצדדים כאן הייתה אידיאולוגיה בלתי מתפשרת, אבל הדמוגרפיה בהחלט חשובה הרבה יותר. דמוגרפיה היא אחת הדרכים המרכזיות להשגת כוח בעולם הדמוקרטי המודרני, אך נראה כי רק הדתיים, החרדים והערבים מבינים זאת. דוגמה נוספת מופיעה בראיון בעיתון הארץ עם דני כהן-בנדיקט, שנודע בשם "דני האדום" – מי שהוביל את מחאת הסטודנטים בצרפת של שנות השישים. המחאה ההיא נכשלה במידה רבה – רק 13 שנים אחריה הצליח השמאל סוף סוף להדיח את הימין בקלפיות. במאי 68 החלו ההפגנות הגדולות, ודני מתאר את ההרגשה שנה לאחר מכן, כאשר המציאות לא השתנתה:

"מאי 1969 היה נורא. תחושת התאבדות. דיכאון. כולם רצו לעשות את זה מחדש, וברור שזה לא הצליח. כאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה זו אינה אלא אירוניה" הוא אומר בפראפרזה על קרל מרקס. "היתה גאות ואחריה הגיע השפל. ובתחילת שנות ה-70", נזכר כהן-בנדיט, "המחאה כבר התפצלה לקבוצות קטנות ועברה הקצנה. בחזרה לאידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית שהיתה ההפך מהמסר האוניברסלי של מאי 1968".

הדשדוש ותחושת החידלון, אחרי אביב של מחאה מוצלחת, הביאו גם את כהן-בנדיט להתרחק במידה רבה מאור הזרקורים. הוא עבר לפרנקפורט, התמקד בחינוך. רק אחרי יותר מעשור שנים שב לעשייה הציבורית, כפוליטיקאי. ראשית בפוליטיקה המקומית ולאחר מכן האירופית.

"הבנו שצריך לשנות את יחסי הכוחות בפרלמנט", כדי להצליח ולחולל שינוי, הוא אומר. כך נולדה אחת מהתנועות הפוליטיות המעניינות בגרמניה ובצרפת של סוף המאה ה-20, מפלגת הירוקים. כהן-בנדיט הוא היום מנהיגה בפרלמנט האירופי, אחרי שהביל אותה להישג חסר תקדים בבחירות האירופיות שהתקיימו בצרפת לפני שלוש שנים, מעט יותר מ-16% מקולות הבוחרים.

האם זו גם העצה לצעירים מישראל, לעבור לפוליטיקה?

כהן-בנדיט משיב בחיוב, אבל מסייג. "צריך לעשות את זה כגוש. התנועה צריכה להגיע לבחירות כמפלגה אחת".

מחאת הסטודנטים בצרפת של שנות השישים מזכירה מאוד את המחאה החברתית הנוכחית בישראל. דני האדום הוא שחקן תמים שהפך לשחקן מתוחכם, והעצות שלו בהן בהתאם לכך.

 

התמימים התאכזבו בשנות השישים בצרפת כשלא הצליחו להפיל את הימין, והם התאכזבו בשנות השמונים והתשעים בישראל כשלא הצליחו לעצור את מפעל ההתנחלויות, והם התאכזבו בארצות הברית של שנות התשעים כשלא הצליחו לגרום לנשיאים לחתום על אמנת קיוטו בנוגע להתחממות כדור הארץ, והם התאכזבו בכיכר טיינמאן שבסין כשהטנקים לא עצרו, וגם כאן ועכשיו הם יתאכזבו בסופו של דבר. גם באותן דוגמאות ספורות בהיסטוריה האנושית שבהן נראה לכאורה כי חבורה של תמימים עשו את ההבדל, היו אלו למעשה יחסי הכוחות שמאחורי הקלעים ששינו את המציאות.

אפילו אם יקרה נס ושלי יחימוביץ' תתמנה לראשות הממשלה כאשר היא מציבה את עמיר פרץ בתור שר האוצר, התמימים יתאכזבו מהתוצאות. זוכרים את אותה חבורה של מאה איש שנאבקים על עתידה הכלכלי של המדינה? אז יחימוביץ' ופרץ יחליפו שניים מהם. זה הכל. תשעים ושמונה האחרים ישארו במקומם, והמדיניות הכלכלית עדין תיקבע במאבק כוחות. על כן, היא לא תהיה שונה מאוד מהמדיניות הנוכחית, רק קצת (ייתכן אולי שעיתונות אוהדת תנסה להסוות מעט את התוצאה הזו). כך יראה סופה הבלתי נמנע של המחאה החברתית: המתוחכמים יכנסו לפוליטיקה ויצברו כוח, והתמימים ימשיכו להיאבק בשוליים ולתהות להיכן נעלמו ההמונים שפעם שעטו מאחוריהם. שאלת שינוי המציאות תלויה ביכולתם של המתוחכמים לצבור יותר כוח מאותם גורמים המתנגדים להם, יכולת שלדעתי האישית מוטלת בספק בעיקר מסיבות דמוגרפיות, אבל היא הדבר החשוב באמת.

בעוד דור יופיעו מן הסתם תמימים חדשים שירוצו גם הם בהפגנות ויניפו שלטים, וגם מתוחכמים חדשים שינסו לנצל את התמימים להשגת כוח רב יותר. מעגל ההתלהבות והאכזבה יחזור על עצמו, וכדור הארץ ימשיך להסתובב על צירו תוך הפגנת אדישות מעצבנת לצעירים אידיאליסטים ולעקרונות נאיביים של צדק לוהט.

clip_image005

כן, גם באקדמיה יש תמימים ויש בעלי כוח


ובנושא אחר לחלוטין:

ב 23 באוגוסט מתקיים במודיעין כנס מיתופיה המוקדש לספרות פנטזיה, ומאורגן על ידי קהילת טולקין הישראלית וקהילת הארי פוטר לבוגרים. הכנס כולל שלל הרצאות העוסקות ביצירות פנטזיה שונות, כגון שיר של אש וקרח, יצירותיו של טולקין ועוד. מומלץ מאוד לחובבי הספרות הרלוונטית, ולו רק בגלל שאחד ממארגני הכנס חולק איתי 50% מהגנים שלו (בתוחלת). בואו בהמוניכם!

Read Full Post »

Older Posts »