Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘כללי’ Category

דארון אסימוגלו הוא אחד הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם כיום. בשרשור שפרסם לפני יומיים טוען אסימוגלו כי הנזקים העיקריים של הקדמה הטכנולוגית המרהיבה שאנחנו רואים בתחום הבינה המלאכותית בשנים האחרונות הם לא תסריטי יום הדין בסגנון מטריקס, או הגרסאות היותר מתוחכמות של misalignment, וגם לא אבטלה טכנולוגית המונית, אלא ההשפעות על אי שוויון וכוח מונופוליסטי.

אני מאמין שאסימוגלו טועה, ואסביר מדוע.

לדעתו של אסימוגלו, רווחי הפרודוקטיביות מהבינה המלאכותית יהיו צנועים יחסית, מכיוון שהאוטומציה היא אף פעם לא מושלמת כמו שאנחנו מדמיינים. משמעות המושג "רווחי פרודוקטיביות" היא המידה שבה הטכנולוגיה החדשה תאפשר לנו לייצר יותר מוצרים עם פחות משאבים, כפי שלמשל פס הייצור אפשר להנרי פורד לייצר מכוניות בזול.

לצד הטענה בדבר רווחי פרודוקטיביות צנועים, טוען אסימוגלו שהשולטים בטכנולוגיה ייהנו מהתעשרות מהירה. טענה זו היא כבר בעייתית כשלעצמה, כי התעשרות לא יכולה להגיע ללא רווחי פרודוקטיביות משמעותיים. כדי שרווחי הפרודוקטיביות האלו לא יתחלקו על פני הצרכנים נדרש להוכיח שהקדמה הטכנולוגית מלווה ביצירת מונופולים או חסמים כלשהם לתחרות, אשר ינתבו את רוב רווחי הפרודוקטיביות לידיהם של יצרנים מועטים, אך אסימוגלו לא מספק תמיכה כלשהי לטענה שכזו.

בהקשר הזה חשוב להזכיר את המהפכה התעשייתית: בניגוד למה שמקובל לחשוב, בעלי ההון בבריטניה הפיקו מהמהפכה רווחים מועטים מאוד. הסיבה היא שהיו הרבה מהם, מפעלי טקסטיל צצו על כל גבעה ירוקה, והתחרות ביניהם הורידה את המחירים לצרכן. כך, עיקר רווחי הפרודוקטיביות הגיעו לצרכנים ולא ליצרנים, ואי השוויון למעשה פחת. מדוע שהמצב עכשיו יהיה שונה? כבר כיום אנחנו רואים תחרות מאוד אינטנסיבית בין ענקיות הטכנולוגיה בנושא.

אסימוגלו ממשיך ומדגיש את הבעייתיות של מודלים המסתמכים על דאטה שנוצר על ידי מיליוני עורכים עצמאיים בוויקיפדיה, גרפיקאים וכדומה, מבלי לפצות את יצרני הידע כראוי. זה אמנם נראה מעט לא הוגן, אבל לא ברור שיש כאן בעיה אמיתית, לא מבחינה חוקית ולא מבחינה מוסרית. בחלק מהמקרים אפשר לשלם לאמנים שמודלים מתאמנים על יצירותיהם, ובמקרים אחרים מדובר ממילא בחומרים שאנשים פרסמו בפומבי. לי למשל אין שום בעיה עם מודלי שפה שיתאמנו על הטקסטים בבלוג שלי – מדובר בידע שעמלתי על איסופו והנגשתו ואני אשמח אם מודל שפה אוטומטי ינגיש אותו עוד יותר להמונים ששואלים שאלות ספציפיות על כלכלת ישראל.

בנוגע להשפעות על התקשורת והדמוקרטיה שאותם מזכיר אסימוגלו, אני חושב שאנשים מעריכים ביתר את הדיפ-פייקים למיניהם. עיתונים מפרסמים ידיעות שקריות לגמרי מהיום שבו יצא העיתון הראשון לאור, והעידן הנוכחי אינו מתאפיין ביותר "חדשות מזויפות" מכל עידן אחר בהיסטוריה. לא צריך AI לשם כך.

בסופו של דבר, טענותיו של אסימוגלו אינם שונים מהכתבה הקלאסית, שפורסמה בגארדיאן הבריטי ב-2007, ושאלה האם אתר myspace אי פעם יאבד את המונופול שלו, זמן קצר לפני שפייסבוק עקפה אותו בסיבוב. בעשור הקודם היו גם לא מעט כתבות מאיימות על כוחה של פייסבוק, שכיום נמצאת בירידה תלולה בהשוואה בפלטפורמות אחרות.

אם אי שוויון בתוך מדינות מערביות הוא הדבר שמפחיד אותנו, דווקא מיזמים כמו fiver, המאפשרים להעביר משרות בקלות למדינות עולם שלישי, ובאופן כללי מחשוב ענן והאפשרות לעבודה מרחוק, נראים לי משמעותיים הרבה יותר מאשר chatgpt. כמובן, בזמן שמיזמים כאלו עשויים להגדיל את אי השוויון בתוך מדינות, הם גם מצמצמים את אי השוויון בין מדינות.

לסיכום, אנשים נוטים תמיד לפחד מהכוח החדש העולה, אבל כל עוד קיימת תחרות חופשית, הצרכנים הם אלו שקוצרים את מירב רווחי הפרודוקטיביות מהטכנולוגיות החדשות, ולא היצרנים. כרגע אין לנו סיבה מיוחדת לחשוב שזה לא יהיה המצב בנוגע לטכנולוגיות בינה המלאכותית.

Read Full Post »

בסוף אוגוסט פורסם במוסף "הארץ" פרק מתוך ספרו של ג'ייסון היקל, העוסק בביקורת סביבתית על הקפיטליזם והצמיחה. הבעיות הסביבתיות המתוארות במאמר אולי חמורות, אבל הקישור בינן ובין קפיטליזם וצמיחה שגוי, וברשומה זו אסביר מדוע.

מהו קפיטליזם?

כך כותב היקל במאמרו:

"יש לנו נטייה לתאר את הקפיטליזם במילים מוכרות ושחוקות כמו שווקים או מסחר. אלא ששווקים וענפי מסחר התקיימו כבר לפני אלפי שנים, והם כשלעצמם תמימים למדי. מה שמבדיל את הקפיטליזם מרוב המערכות הכלכליות בהיסטוריה הוא שהוא מאורגן סביב הצורך בגידול בלתי פוסק, מה שמכונה צמיחה – רמות הולכות וגדלות של ייצור וצריכה, שנמדדות באמצעות התמ"ג. גידול בתמ"ג הוא הציווי העיקרי שלנו. לא גידול למטרה מסוימת, אלא גידול לשם גידול. תחת הקפיטליזם התמ"ג העולמי חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה. […]  אם הכלכלה אינה גדלה היא מתמוטטת. היא גורמת למיתון: חובות מצטברים, אנשים מאבדים את משרותיהם ואת בתיהם, חיי אדם מתפוררים. ממשלות חייבות לעשות הכל כדי שהפעילות התעשייתית תמשיך לגדול"

מערכת כלכלית קפיטליסטית היא מערכת שבה מרבית ההון הוא בבעלות פרטית, מוגן על ידי זכויות קניין. מערכת כזו יכולה להתקיים בתנאים של צמיחה חיובית, שלילית או אפסית, היא לא מחייבת צמיחה, לא מאורגנת סביב צמיחה, אין שום "ציווי" של גידול בתמ"ג, והתמ"ג העולמי לא "חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה" או בכל שיעור אחר (אם כי יהיה נחמד אם הוא יגדל). ירידה בתוצר לנפש אכן מצביעה על קיומו של מיתון, ומלווה בגידול בחובות, אבטלה וסבל, כפי שכותב היקל, אך זה המצב גם בכלכלות קומוניסטיות (שבהן האבטלה סמויה), סוציאליסטיות, פיאודליות או בכל סוג אחר של מערכת כלכלית שקיים. ההבדל היחיד הוא שמדינות קפיטליסטיות הן הראשונות בהיסטוריה האנושית שמסוגלות לאפשר מיתון מבלי שמשפחות ירעבו למוות, פשוט מכיוון שהן הרבה יותר עשירות מכל ישות מדינית היסטורית אחרת.

בהמשך לביקורת על הקפיטליזם, המאמר מלא בציטוטים מפחידים בנוגע לאיזה שהיא מפלצת מסתורית ומפחידה בשם "ההון". למשל, היקל כותב שאם נגביל את השימוש במשאבים כך ש"ההון כבר לא יורשה לבזוז את הטבע כדי לקיים את צו הגידול", אז "הוא ישקיע את כל כוחו בניצול בני אדם", כי "ככה זה כשההון מכור לצמיחה." היקל אף ממשיך וטוען כי "בעבר, כשההון נתקל במגבלות, הוא מצא דרך לספק לעצמו מנה נוספת באמצעות קולוניאליזם, מתן הלוואות למדינות מתפתחות, מלחמות, חוקי פטנטים מגבילים, כלים מפוקפקים לגיוס כספים, הפקעת קרקעות והפרטת משאבים שקודם לכן היו נחלת הכלל."

במציאות אין שום מפלצת כזו. יש בני אדם, ויש ביניהם טובים ורעים, נחמדים ולא נחמדים, וכיום דרך קרנות הפנסיה שלנו כולנו "בעלי הון". קולוניאליזם ומלחמות רחוקים מלהיות עניין רווחי, בעלי הון בדרך כלל היו בצד שהתנגד להם, ואנשים שניסו לעבור על החוק ולצבור כוח באמצעים אלימים התקיימו בכל ציוויליזציה אנושית – שוב בלי שום קשר לקפיטליזם או צמיחה. דווקא המדינות הקפיטליסטיות המודרניות הרבה פחות אלימות מציוויליזציות עבר.

מה הקשר בין קפיטליזם וצמיחה?

למרות שהקפיטליזם לא מאורגן סביב צמיחה ולא מחייב צמיחה, הוא בדרך כלל מלווה בצמיחה, מכיוון שהתמריצים שמייצרת הבעלות הפרטית על הון ושמירת זכויות הקניין מובילים לשגשוג כלכלי. בעוד שבציוויליזציות לא-קפיטליסטיות אנשים אינטליגנטים השקיעו את זמנם ומאמציהם בפיענוח תנועות הכוכבים, פיתוח מכונות מלחמה עבור ה-warlord התורן או כתיבת מסות פילוסופיות ודתיות עבות כרס, תחת משטר כלכלי קפיטליסטי רבים מהם מעדיפים להשקיע את כישוריהם בבניית מכונות שמאפשרות לייצר יותר מזון או בגדים עם פחות משאבים. כך המחירים יורדים, והתוצאה היא יותר מזון ובגדים פר נפש.

במאמרו מזלזל היקל בחדשנות שנוצרת תחת תמריצים קפיטליסטים, וטוען בעד "חדשנות שנועדה לשפר את רווחת בני אדם ואת מצב הסביבה, במקום חדשנות שנועדה להאיץ את קצב ההפקה והייצור". אך הקדמה הטכנולוגית לא סתם "מאיצה את קצב ההפקה", אלא מאפשרת לייצר יותר עם פחות, וכך מפחיתה את מחיריהם של מוצרים ומשפרת את רווחת בני אדם.

הדרך המקובלת והלא-מושלמת למדוד צמיחה היא באמצעות שינוי התוצר הריאלי לנפש, כלומר שינוי סך הערך של השירותים והמוצרים המיוצרים במדינה בשנה, פר אדם, לאחר נטרול עליית המחירים. ישנם חסרונות למדידה זו, ישנם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, אבל כפי שכתבתי בעבר ליובל נח הררי, כולם בקורלציה מאוד גבוהה עם התוצר הריאלי לנפש.

צמיחה היא עניין נחמד בלי שום קשר לקפיטליזם. גם כשברית המועצות הקומוניסטית צמחה במהירות תחת שלטונו של סטלין בשנות החמישים, התוצאה הייתה חיובית עבור האוכלוסייה המקומית. יצורים חיים תמיד יהיו מעוניינים בצמיחה, ואין זה משנה כלל אם הם מתגוררים במדינות קפיטליסטיות, קומוניסטיות, ממלכות, קיסרויות, שבטי ציידים-לקטים או פדרציות חלל שמשתרעות על פני אלפי שנות אור, ואין זה משנה כלל אם מדובר בבני אדם, בעלי חיים, צמחים או חייזרים ירוקים קטנים מאלפא-סנטאורי. צמיחה זה טוב ולכן כולם תמיד רצו ותמיד ירצו צמיחה, וכל מי שטוען אחרת מעולם לא חווה על בשרו עוני ומשבר כלכלי רציני.

קרל פופר והגישה הראויה לטיפול בפגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה

צמיחה יכולה להיות מלווה בכרייה מואצת של משאבים שאינם מתחדשים ובפגיעה בסביבה, אם כי אין שום חוק טבע שמחייב זאת. פגיעה בסביבה כתוצאה מפעילות כלכלית היא "כשל שוק", וניתן לטפל בה כפי שמטפלים בכשלי שוק אחרים, באמצעות מיסים וסובסידיות ואמנות בינלאומיות, בלי לוותר על הקפיטליזם ובלי מהפכות קיצוניות.

ההבדל בין הגישה הזו ובין הגישה שמקדם היקל דומה להבדל שתיאר קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" בין "הנדסה אוטופית" ובין "הנדסה קמעונאית". כך כותב פופר [1]:

"במצעו של אפלטון גלומה גישה מסוימת לפוליטיקה, שלדעתי היא מסוכנת ביותר. […] אפשר לתאר את הגישה אפלטונית שאליה אני מתכוון כגישה של הנדסה אוטופית, בניגוד לסוג אחר של הנדסה חברתית שהוא בעיני הסוג הרציונלי היחיד, שאפשר לתארו בשם הנדסה קמעונאית."

לפי פופר, עקרונות ההנדסה האוטופית "דורשים מאיתנו להגדיר את מטרתנו המדינית הסופית, את המדינה האידיאלית, בטרם ננקוט איזו פעולה מעשית. רק לאחר שתיקבע המטרה הסופית הזאת, […] רק אז נוכל להתחיל לחשוב על הדרכים והאמצעים הטובים ביותר להשגתה, ולעבד תכנית לפעולה מעשית." זוהי גישה "משכנעת ומצודדת. […] ודווקא משום כך היא מסוכנת פי כמה, והביקורת עליה נעשית הכרחית יותר."

לעומת זאת, "[…] השיטה שינקוט המהנדס הקמעונאי היא חיפוש הקלקלות החברתיות הגדולות והדוחקות ביותר ומלחמה בהן, ולא דווקא חיפוש אחר הטוב הסופי הגדול ביותר ומלחמה למענו. הבדל זה רחוק מלהיות מילולי בלבד. ואכן הוא חשוב ביותר. זה ההבדל בין שיטה סבירה לשיפור מנת חלקו של האדם לבין דרך אשר, אם תנוסה באמת, תוכל להביא בנקל לגידול שאין לשאתו בסבל האנושי. זה ההבדל בין שיטה שאפשר לעשות בה שימוש בכל רגע לבין שיטה שההמלצה עליה עלולה להביא בנקל לדחייה נמשכת והולכת של פעולה כלשהי, עד שיהיו התנאים נוחים יותר. וזה גם ההבדל בין השיטה היחידה לשיפור העניינים שהצליחה באמת עד כה, בזמן כלשהו ובמקום כלשהו, […] לבין שיטה אשר בכל מקום שנוסתה, הוליכה רק לשימוש באלימות ולא בתבונה."

מדוע לדעתו של פופר שיטת ההנדסה האוטופית כל כך גרועה בהשוואה להנדסה קמעונאית? ובכן:

"בקלות יחסית אפשר להוכיח את קיומן של קלקלות חברתיות, […] קשה לאין ערוך יותר להתפלסף על חברה אידיאלית. החיים החברתיים מסובכים עד כדי שרק מעטים יוכלו לשפוט את טיבה של תכנית מפורטת להנדסה חברתית בממדי ענק. […] כנגד זה, תוכניות מפורטות להנדסה קמעונית הן פשוטות ביחס. אלו הן תוכניות למוסדות יחידים, כגון ביטוח בריאות ואבטלה, או בתי דין לבוררות, או תקצוב נגד משברים, או רפורמה בחינוך. אם תשתבשנה, הנזק לא יהיה גדול ביותר, והתאמה מחדש לא תהיה קשה ביותר. הן כרוכות פחות בסיכון ודווקא משום כך הן שנויות פחות במחלוקת. קל יותר להגיע להסכמה סבירה על הקלקלות הקיימות ואמצעי המלחמה בהן מאשר להסכים על טוב אידיאלי ועל אמצעי מימושו. […] תהיה אז אפשרות להגיע לפשרה סבירה, וממילא להשיג את השיפור בדרכים דמוקרטיות. […] כנגד זה, הניסיון האוטופי להגשים מדינה אידיאלית, תוך שימוש בתוכנית מפורטת לחברה כולה, הוא ניסיון הדורש שלטון ריכוזי חזק של מעטים, שצפוי משום כך להוליך לדיקטטורה."

כיום אנו יכולים להרהר בעצב על מיליוני בני האדם שאיבדו את חייהם במסגרת ניסיונותיהם של הקומוניסטים והנאצים להפעיל הנדסה אוטופית בקנה מידה עצום, במטרה לפתור בעיות שממרחק הזמן נראות מגוחכות. אבל עבור הגרמנים והרוסים בני התקופה, בעיות כגון השליטה של היהודים בכלכלה או החמדנות המסוכנת של בעלי ההון היו עובדות מדעיות ומוכחות היטב, מגובות בשלל סטטיסטיקות ואנקדוטות. מיליוני אנשים האמינו באמונה שלמה שבטווח הרחוק יהיו אלו הבעיות החמורות ביותר, ושדרושות רפורמות דרמטיות בכל מוסדות המדינה כדי להתמודד עימן ולייצר את המדינה האוטופית, האידיאלית.

טענתי היא שחלקים מסוימים מהתנועה הירוקה המודרנית, ביניהם ג'ייסון היקל, משתייכים לאותו הזרם המהפכני של הנדסה אוטופית שפופר מבקר, ומשם מגיע כוח המשיכה הרומנטי שלהם. חשוב להדגיש: לא כל מי שפועל בנושא משבר האקלים שייך לזרם זה, אבל כל מי שטוען בעד צעדים דרמטיים וקיצוניים כגון וויתור על השיטה הקפיטליסטית, ומגבה את טענותיו בדמגוגיה רגשנית וציטוטים מרקסיסטים, בהחלט כן.

את גישה הקמעונאית, הסבירה והצנועה להתמודדות עם פגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה, מכנה היקל במאמרו בשם "צמיחה ירוקה". מקריאת המאמר ניתן להסיק שתומכי הצמיחה הירוקה הם חבורה של צבועים, שמטרתם להמשיך ולסגוד לאליל השקר של הגידול בתמ"ג תוך התעלמות ממחקרים מדעיים מבהילים. בפועל, זוהי גישה שמנסה להתמודד עם הבעיות באמצעות מיסוי וסובסידיות, כפי שמתמודדים עם כל כשל שוק. גם מיסוי וסובסידיות פוגעים בצמיחה וברמת החיים, אבל הפגיעה זניחה יחסית, ואנחנו יכולים לכוון את ההשקעות בהתאם להצלחות וכישלונות, לערוך ניתוחים רציונליים של עלות ותועלת.

היקל מצטט במאמר מחקרים שלפיהם הגישה הזו של "צמיחה ירוקה" תיכשל, ושגם קדמה טכנולוגית לא תספיק כדי לבטל את המחסור העתידי במשאבים. זה בהחלט ייתכן, אבל ראוי באותה הנשימה להזכיר את תחזיותיו של פול ארליך משנות השבעים של המאה הקודמת על רעב עולמי, את כל קודמיו ושותפיו של ארליך המצוטטים בספר "האופטימיסט הרציונלי", או את התחזיות על כך שגללי סוסים יהיו הבעיה הסביבתית הדחופה ביותר במאה ה-20. גם התחזיות האלו התבססו על מיטב השיטות המדעיות של הזמן, ועם כל הכבוד למודלים ממוחשבים, היכולת שלנו לנבא את עתיד הקדמה הטכנולוגית והאנושית לא השתפרה בהרבה מאז.

בפועל, שטחי היערות על פני כדור הארץ דווקא גדלו בעשורים האחרונים, גם שוניות האלמוגים מתאוששות, והתמותה כתוצאה מאירועים אקלימיים נמצאת בכלל במגמת ירידה, תודות לצמיחה הכלכלית. עובדה נוספת שלא מופיעה במאמר היא הירידה בקצב גידול האוכלוסייה, שמתרחשת בכל מדינות העולם. למשל, לפי אחת התחזיות אוכלוסיית אירופה אמורה להתחיל לקטון משנת 2026. פחות בני אדם יהוו נטל אקולוגי קטן יותר על הסביבה. אולי היקל בחר להשמיט את העובדה המעודדת הזו מכיוון שהיא פוגעת בחומרת התחזיות?

מכיוון שהעתיד רחוק מלהיות וודאי, ושום מחקר או מודל ממוחשב מתוחכם לא יכולים להסיר את עננת אי-הוודאות הזו, אין היגיון בלגרום כרגע סבל למיליוני אנשים תחת הטענה שאולי הסבל הזה יפתור בעיות שאולי יתעוררו בעוד מאה שנים מהיום.

ההיסטוריה של הצמיחה ומערכת הבריאות האמריקנית

לקראת סוף המאמר טוען היקל שהגידול ברמת החיים במאתיים השנים האחרונות לא נבע מצמיחה כלכלית במדינות קפיטליסטיות אלא מהשקעות ציבוריות בתברואה, בריאות וחינוך. אך מהיכן הגיע הכסף להשקעות האלו? ובכן, היקל מודה בחצי-פה ש"דברים כמו שירותי בריאות, תברואה, חינוך לציבור ושכר הוגן דורשים, כמובן, משאבים כספיים", וש"גידול כלכלי יכול לעזור בכך". כלומר, הוא מודע לאמת: הצמיחה הכלכלית הדרמטית שהחלה במאה ה-19 היא זו שאפשרה את ההשקעות הציבוריות האלו (ובמקביל גם העלתה את משכורות הפועלים ואת יכולתם לרכוש מזון, דיור וביגוד, כפי שאני ועודד גלאור תיארנו בספרנו "מסע האנושות").

היקל מתחמק מהמלכודת בעדינות, משנה כיוון וכותב ש"ההתערבויות הקריטיות עבור שיפור רווחתם של בני אדם אינן דורשות רמות גבוהות של תמ"ג", כלומר שלפחות במדינות העשירות כיום התוצר הוא מספיק ואין צורך להגדילו. אבל גם במדינות העשירות בעולם יש עדיין אוכלוסיות עניות, ונדרשים משאבים כדי להביא אותן לרמת החיים שהיקל וחבריו למעמד הבינוני-גבוה נהנים ממנה היום. בעבר רק לעשירים היו מכוניות או מקררים, בעוד שכיום אלו נתפסים בתור מוצרי יסוד; מי הוא היקל שיקבע מהי רמת העושר "המספיקה" עבור העניים?

לאחר מכן מבקר היקל את מערכת הבריאות האמריקנית; לטענתו מערכות הבריאות העדיפות במדינות עם תוצר לנפש נמוך יותר מהוות הוכחה שאין צורך בתוצר הגבוה לנפש בארה"ב.

ביקורת זו שגויה מכיוון שמערכת הבריאות האמריקנית רחוקה מלהיות שוק חופשי ואין קשר בין כשליה ובין קפיטליזם; היא שגויה מכיוון שארה"ב איננה המדינה הקפיטליסטית היחידה עלי אדמות ומדינות קפיטליסטיות אחרות מתחזקות מערכות בריאות מצוינות; היא שגויה מכיוון שהיא מתעלמת מהשונות הפנימית הגבוהה בתוחלת החיים בתוך ארה"ב, מתעלמת מממדים אחרים של איכות חיים (רבים מהגרים מהמדינות שהוא מזכיר לארה"ב, כמעט אף אחד לא מהגר בכיוון ההפוך), מתעלמת מכך שמדינות רבות בעולם לא צריכות להשקיע כסף בצבא מכיוון שהן זוכות להגנה ישירה או עקיפה מהצבא האמריקני, ומתעלמת מכך שעיקר הקדמה הטכנולוגית העולמית מגיעה מארצות הברית, כך שמדינות אחרות לא צריכות להשקיע באותה המידה במו"פ ולספק תמריצים יוצאי דופן ליזמים.

קוסטה ריקה, שאותה הכותב מעריץ תודות לשילוב של תוחלת חיים גבוהה ותוצר לנפש נמוך, צמחה בעשורים האחרונים בעיקר בזכות המסחר האינטנסיבי שלה עם ארצות הברית ובזכות מיקור החוץ של חברות אמריקניות, ועדיין סובלת מרמות גבוהות של עוני ופיגור כלכלי. הורדת התמ"ג לנפש בארה"ב לרמה של קוסטה ריקה לא תתקן את כשלי מערכת הבריאות האמריקנית, אבל בהחלט תפגע ברמת חייהם של האוכלוסיות החלשות ביותר בארה"ב, תפגע בקוסטה ריקה התלויה בכלכלה האמריקנית, ותפגע גם ברוב מדינות העולם האחרות.

לסיכום, הטכנולוגיה והמדע אולי התקדמו הרבה במאתיים השנים האחרונות, אך חלקים מסוימים ממדעי החברה מעולם לא הצליחו להתאושש מכישלון תחזיותיו האינטואיטיביות והמושכות של קרל מרקס על התמוטטות הקפיטליזם, ומדי עשור הם מנסים להחיות את מורשתו בדרך פסאודו-מדעית כזו או אחרת. הטענות הסביבתיות שנמצאות במוקד תשומת הלב כיום הן פשוט תירוץ עבור היקל כדי שיוכל לתקוף את האמריקנים הקפיטליסטים שנואי נפשו. בין אם התחזיות הסביבתיות הקודרות ביותר יתבררו כנכונות ובין אם לא, עולם קפיטליסטי, עשיר ומתקדם מבחינה טכנולוגית יוכל להתמודד איתן בהצלחה גבוהה יותר מעולם לא-קפיטליסטי, עני ומפגר, מהסוג שג'ייסון היקל היה רוצה לכפות עלינו.

——————–

[1] קרל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", תרגום לעברית בהוצאת שלם, עמודים 160 – 162

Read Full Post »

מאז צאת "כסף כחול לבן" זכיתי לשלל שבחים מעוקבים וותיקים ואוהדים, אך בשבועות האחרונים התפרסמו גם שתי תגובות מושקעות וביקורתיות יותר כלפי התזה של הספר, מאת עומר בלסקי ואריה קרמפף. כדי למנוע רושם לא נכון אולי חשוב לציין מראש ששתי התגובות מציינות גם נקודות חוזקה של הספר, אך ברשומה זו אתמקד בנקודות הביקורת.  

על תרבות, מוסדות, והשפעות ארוכות טווח

התגובה הראשונה, מאת עומר בלסקי, התפרסמה באתר "דיומא".

עומר בלסקי ספקן בנוגע להשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים. הוא מתחיל את מאמרו עם ביקורת על הטענה המפורסמת של מקס ובר, לפיה ערכים פרוטסטנטים כגון הדגש על עבודה קשה הובילו לעליונות כלכלית של מדינות פרוטסטנטיות על מדינות קתוליות. בלסקי טוען שכיום יש מדינות קתוליות משגשגות, כמו אירלנד ואיטליה (איטליה משגשגת?), וכן מדינות לא-נוצריות משגשגות, ועל כן נראה בדיעבד שהתזה של ובר הייתה שגויה. בהתאם לכך, תוקף בלסקי גם את הטענה המובאת בספר שלי, שלפיה הערכים הדמוקרטיים והחשיבות של הון אנושי בעם היהודי התעצבו מאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל – לפי בלסקי העובדה שיש כיום שלל דמוקרטיות אחרות בעולם ושלל קבוצות אוכלוסייה עם הון אנושי גבוה סותרת את ההסבר הזה.

ביקורות כאלו הן עניין נפוץ בהתייחסויות לספרות המחקרית החדשה בצמיחה ארוכת טווח: חוקר מציג תזה בנוגע להשפעה של מאפיין יחיד כלשהו, למשל שהמבנה המוסדי של הערים החופשיות של איטליה בימי הביניים קשור לשגשוג הכלכלי של צפון איטליה לעומת דרומה עד היום, ובתגובה מציגים לו דוגמה נגדית סותרת, למשל לאיזו שהיא עיר עשירה בדרום איטליה. זוהי פשוט חוסר הבנה של האופן שבו מחקר סטטיסטי עובד. אף אחד מעולם לא טען שאימוץ הזרם הפרוטסטנטי של הנצרות הוא הגורם היחיד לעושר, או שקיום קהילות מבודדות בגולה הוא הגורם היחיד לדמוקרטיזציה; הטענה היא תמיד "בממוצע", בהינתן שכל שאר הגורמים שווים. לכן עצם קיומה של אירלנד הקתולית העשירה או של מדינות פרוטסטנטיות עניות באפריקה לא סותרת אותה. מחקרים שנערכו בנידון מצאו תמיכה אמפירית, סטטיסטית, להשערה של ובר, וגם כיום מדינות אירופאיות פרוטסטנטיות הן בממוצע עשירות יותר ממדינות אירופאיות קתוליות.

באותו האופן, ההיסטוריה של העם היהודי היא לא הגורם היחיד עלי אדמות אשר יכול להוביל לתרבות של אמון, דמוקרטיה והשקעה בהון אנושי. ישנם עמים רבים אשר פיתחו תרבות דומה באופנים אחרים, ועצם קיומם לא סותר דבר ממה שכתבתי בספר. גם ב"כסף כחול לבן" (בעמוד 16) וגם בספרי הקודם, "מסע האנושות" (עם עודד גלאור), אני מצטט שורה של מחקרים היסטוריים שמדגימים את ההשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים, לאורך מאות ואף אלפי שנים, אבל באף אחד מהמחקרים האלו לא תמצאו רגרסיה עם R בריבוע השווה ל-1 (כלומר, מודל המסביר מאה אחוזים מהשונות הנצפית), תמיד ישנם גורמים נוספים ודוגמאות נגדיות.

בסופו של דבר יש לנו כאן תופעה ייחודית: מדינת ישראל הוקמה בתור דמוקרטיה בתקופה שבה מספר הדמוקרטיות היה זעום למדי, על ידי אנשים שלא הגיעו ממדינות דמוקרטיות, לא חוותה מלחמות אזרחים ותקופות של דיקטטורה, ונהנתה מיומה הראשון מרמות של הון אנושי מהגבוהות בעולם. ההסברים לתופעות כאלו כמעט תמיד נעוצים בהיסטוריה הרחוקה של עמים.

לאומנות קפיטליסטית

בלסקי ממשיך את מאמרו עם פסקה העוסקת במיקום היחסי של מדינת ישראל שאני לא חושב שסותרת משהו מהדברים שכתבתי בספר, ואז מגיע לנושא האחרון: לאומנות קפיטליסטית. במשך יותר מעשור של כתיבה ברשתות החברתיות הואשמתי בשלל האשמות משונות, אך אני חושב שמאמרו של בלסקי הוא הראשון שמאשים אותי בסוג של "לאומנות".

את החלק הזה במאמרו מתחיל בלסקי עם העובדה שעבדתי פעם בפורום קהלת – עניין חביב על מגיבים שמנסים לחפש פגם כלשהו באישיותי או בכתבי. לא יעזור לכתוב בפעם העשרת האלפים שאינני תומך בחזון של פורום קהלת בכל הנוגע לריסון המערכת המשפטית או חוק הלאום; ההנחה היא שאני תמיד מחביא אי שם בין המשפטים והמילים ערכי ימין קיצוניים, מנסה לפתות את הקורא השמאלני התמים בטענות שנוגעות לליבו ולהוביל אותו במדרון חלקלק שסופו באיתמר בן גביר.

לפי בלסקי, "לאומנות קפיטליסטית" משמעותה שלעם יש איזה שהוא ייעוד הנובע מתכונות ייחודיות, ואי היעילות הממשלתית בולמת אותו ומונעת ממנו לפרוץ ולשגשג. לא ברור לי כיצד אפשר לכנות תזה כזו בשם "לאומנות" כשהיא מתייחסת לעמים שיכולים להיות מפוזרים בגולה, אבל בכל אופן זוהי לא התזה שלי. אי היעילות הממשלתית בישראל לא הגיעה מהחלל החיצון ולא נכפתה עלינו על ידי העות'מניים; גם היא נובעת מההיסטוריה המוסדית והתרבותית של האנשים שהקימו את מדינת ישראל, ומסלקציה בין "סוג האנשים" שבחרו להגיע לכאן וסוג האנשים שבחרו להגר לארצות הברית ולמקומות אחרים. הכל בראש.

הטענה היא פשוטה: לאנשים החיים במדינת ישראל יש שילוב מורכב של אמונות ותפיסות עולם, שחלקן אפשר למדינת ישראל לתפקד בתור מדינה מערבית, אך חלקן מונע מאיתנו להתקדם ולהשיג את רמת החיים במדינות מערביות אחרות. נדרשת לוליינות מילולית מורכבת במיוחד כדי לכנות טענה שכזו תחת השם "לאומנות".

עבודה עברית, סוציאליזם וחקלאות

הביקורת השנייה על הספר שלי פורסמה בפייסבוק על ידי אריה קרמפף.

אם נתעלם מכל מני שמות גנאי והשמצות חסרות ביסוס וננסה להתמקד בטיעונים, עיקר ביקורתו של קרמפף היא בנוגע לכתיבתי על התקופות המוקדמות בהיסטוריה הישראלית. ראשית, קרמפף מכחיש את הקשר בין המאבק ל"כיבוש העבודה" (עבודה עברית במקום עבודה ערבית) ובין הסוציאליזם הציוני, ואף כותב כי "ייחוס מדיניות זו ל"סוציאליזם" זה שקר גס או חוסר הבנה של הסיטואציה."

ובכן, כך כתב ב-1918 בן גוריון:

"יסוד סוציאלי חדש בבנין הארץ אינו רק צורך נפשי ומוסרי של הסוציאליזם היהודי – אלא הכרח היסטורי ותנאי מוקדם להגשמת הציונות.

ארץ-ישראל יכולה כמובן להיבנות באופן קפיטליסטי גמור, כמו כל שאר הארצות, אבל בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא אתו הגשמת הציונות. בהתיישבות שכולה קפיטליסטית לא תהיה העבודה עברית והאדמה לא תעבור לידים עבריות. ובלי עבודה עברית ובלי אדמה יהודית הציונות נעשית פלסתר ונהפכת לחזון-בדים."

זו לא העדות היחידה; אפשר למצוא שלל מקורות שמקשרים בין הציונות הסוציאליסטית והקמת ההסתדרות ובין המאבק למען עבודה עברית, והתייחסות לנושא בדבריהם של הוגים סוציאליסטים כמו ברל כצנלסון. זו לא המצאה שלי לצורך הספר, וקרמפף אולי יופתע לשמוע שגם במדינות אחרות אחת המטרות של איגודי העובדים הראשונים הייתה למנוע העסקת מיעוטים.

לאחר מכן נעלב קרמפף מכך שלא הזכרתי את התפקיד שמילאה את ההסתדרות "כאמצעי לבניין הכלכלה היהודית והישראלית" – אני מניח שנישאר חלוקים לגבי השאלה אם הייתה לה השפעה חיובית או שלילית – ואז הוא מבקר אותי על כך שהשמטתי מהספר את הטענה שלפיה הסיבה להתמקדות בחקלאות כענף מרכזי הייתה מחסור בהון שהיה דרוש להשקעה בתעשייה. אך זוהי טענה שהיא גם שגויה (הייתה כאן תעשייה ענפה עוד לפני קום המדינה ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהחלו בנקודת פתיחה נמוכה יותר לא התקשו למצוא משקיעים ולפתח תעשייה), וגם לא היוותה מעולם את הצידוק המרכזי לחקלאות, שנועדה קודם כל לשנות מהיסוד את העם היהודי ולקשור אותו לאדמה.

הצמיחה בשנות החמישים

קרמפף מתקשה להבין את הטענה שתולה את הצמיחה המהירה בישראל בנות החמישים בקדמה הטכנולוגית והצמיחה הכלל עולמית (אגב, טענה שלקחתי מספרו של יוסי זעירא, לא בדיוק ליברטריאן דגול). "כיצד צמיחה במדינות אחרות מובילה באופן ישיר לצמיחה וקידמה טכנולוגית בישראל?", שואל קרמפף, "כיצד קידמה במדינה אחת עוברת באופן ספונטני למדינות אחרות?"

ובכן, בתור כלכלן שאלות כאלו מעט מוזרות עבורי. ישנו מוסד אנושי וותיק, בין אלפי שנים, שנקרא "מסחר"… מה זה משנה אם הטרקטורים יובאו לישראל על ידי הממשלה או על ידי יזמים פרטיים? בשני המקרים התוצאה היא צמיחה שנובעת מהקדמה העולמית, שבלעדיה הטרקטורים החדשים הללו לא היו קיימים. בכלכלה הריכוזית שבמסגרתה חלשה ההסתדרות על כספי החסכונות של תושבי המדינה ליזמים פרטיים שאינם מקורבים לשלטון לא הייתה אפשרות לגייס הון ולקנות בעצמם טרקטורים, אז הממשלה היא זו שקנתה אותם. מגוחך למדי להסיק מכך שהצמיחה של שנות החמישים היא בזכות חכמתם העילאית של פקידי הממשל.

את ההשוואה של שיעורי הצמיחה שערכתי בספר כדי להראות שישראל לא צמחה בקצב יוצא דופן, שבה מופיעות בעיקר מדינות מפותחות, קרמפף היה מעדיף שאערוך עם מדינות מתפתחות כמו ירדן. אך כבר ב-1930 מדינות כאלו היו שנות אור מאחורי הישוב היהודי בארץ ישראל בכל הקשור לתיעוש, רמת ההון האנושי, מוסדות להשכלה גבוהה וכדומה.

אחד המגיבים כתב לו את זה, וקרמפף ענה כי "…אם תיקח חבורה גדולה של זוכי פרס נובל, ותשים אותם במדינה בעלת תל"ג לנפש של נמוך מאוד, לא יעזור להם החוכמה שהם רכשו באוניברסיטאות הטובות בעולם. פרודוקטיביות אינה נקבעת רק על ידי איכות כוח האדם, אלא על ידי התשתיות ועוד גורמים נוספים." תשובה זו מעידה על בורות בנוגע לתפקיד המרכזי של הון אנושי בצמיחה כלכלית; בטווח הארוך הון אנושי הוא בדרך כלל הגורם שקובע גם את איכות התשתיות והמוסדות.

אולי מכיוון שקרמפף מבין שהניסיון להשוות את ישראל לירדן הוא טיעון חלש, הוא משנה כיוון מיד לאחר מכן וכותב שבעצם בכלל אין מיתוס כזה על נס כלכלי וצמיחה מופלאה. אך המיתוס מופיע בשלל מאמרים שניתן למצוא בחיפוש גוגל פשוט וכן בספרים על כלכלת ישראל, ובעצם אם אין מיתוס אז למה כל כך חשוב לו לנסות להוכיח שאני שוגה?

סיכום

גם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף הזכירו עוד כמה ביקורות קטנות יותר במאמריהם שלא התייחסתי אליהן, או מכיוון שהן לא סותרות את מה שכתבתי בספר, או מכיוון שהן שוליות מדי ואני לא רוצה להלאות אתכם הקוראים. מלבד זאת, כאמור, הם גם הזכירו נקודות חיוביות בספר, אבל כאן זה האינטרנט ולא העולם האמיתי, ואנחנו עוסקים במריבות מעניינות ולא בלהסכים אחד עם השני ולהיות נחמדים ומשעממים, אז התעלמתי מהנקודות החיוביות האלו.

בסיכומו של דבר, התחושה שלי היא שגם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף מושפעים במידה מסוימת מדעות מוקדמות כלפי וניסו לחפש אישוש לדעות המוקדמות האלו בקריאת הספר. עומר בלסקי הבין יותר טוב את רוח הספר, אבל הוא לא מכיר כל כך את הספרות המחקרית המודרנית על השפעות תרבותיות, שהראתה באופן אמפירי ומשכנע למדי כיצד השפעות כאלו שורדות לאורך מאות שנים. התגובה של אריה קרמפף לספר היא כמובן צפויה למדי, לאור עמדותיו הנטועות עמוק בשמאל, אך למרות ההאשמות בעיוות וסילוף ההיסטוריה אני לא חושב שהוא הראה שום דבר שגוי בדברים שכתבתי בספר. ובכל זאת, יפה מצידו לטרוח לקרוא ספר שנמצא מחוץ לתיבת התהודה שלו, גם אם באופן חלקי.

נתראה בספר הבא!

Read Full Post »

לאחרונה יצא לי לקרוא כמה מספריו של אסימוב, ולצד דיונים על המצב המאקרו-כלכלי, על בינה מלאכותית והפרק האחרון בפודקאסט "הרס יצירתי", הם העניקו לי השראה לסיפור קצר. המעוניינים יכולים להוריד את הסיפור בקובץ PDF להדפסה.

——————————————————-

  בחלומותיו הפרועים ביותר לא דמיין יוני את עצמו נוסע במהירות של מאה ושמונים קילומטרים לשעה בכביש אחד, כשאחריו רודף רובוט רצחני דמוי אדם בטויוטה צבועה בוורוד מזעזע, ועוד באחד הימים המוצלחים ביותר בקריירה שלו (של יוני, לא של הרובוט).

יוני לא דמיין משהו כזה, קודם כל, מכיוון שמעולם לא ראה רובוטים רצחניים דמויי אדם – הם יפותחו לראשונה רק בעוד כמאתיים שנים, הטכנולוגיה שמאפשרת לשלוח אותם לאחור בזמן תופיע רק  בעוד כשלוש מאות וחמישים שנה, וליוני לא הייתה נטייה לדמיין דברים שאינם קיימים. שנית, הוא לא דמיין משהו כזה מכיוון שיוני, מנהל הטכנולוגיות הראשי של חברת סטארט-אפ קטנה בתחום הבינה המלאכותית, היה אחד האנשים המשעממים ביותר בתחום, באחת החברות היותר משעממות בתחום. הייתם מצפים שרובוטים רצחניים שנשלחו אל העבר כדי לשנות את ההיסטוריה ינסו לחסל אישים כריזמטיים כגון היטלר, פוטין, דונלד טראמפ, או מדענים שאפתניים ומבריקים המפתחים מערכות נשק ורובוטיקה חדישות, ולא בוגר תואר שני בסטטיסטיקה שבילה את כל חייו בניסיון להישאר על הצד הבטוח של ההתפלגויות, ועוסק למחייתו בהקמת מערכות בינה מלאכותית עבור בנקים מרכזיים. ושלישית, יוני לא דמיין שמשהו כזה יתרחש מכיוון שהתרחיש נשמע כמו תסריט מדע בדיוני שחוק ועצל במיוחד, ולא כמו משהו שבאמת יקרה במציאות.

אבל זה בדיוק מה שקרה.

היום ההוא החל טוב הרבה יותר: שעון מעורר, שמש בוהקת, ציפורים מצייצות מחוץ לחלון, הודעה מתמר. "היה כיף אתמול בערב", היא כתבה לו. הוא כתב לה בחזרה שגם הוא נהנה מאוד.

"חבל שלא יכולתי להישאר ללילה", היא כתבה.

בזמן שהקומקום התחמם הביט יוני על דירתו המצוחצחת, הסלון המסודר, שולחן האוכל הנקי. כשתמר ביקרה אצלו היא תמיד השאירה את הכפכפים שלה על השטיח, לא סידרה את המצעים, שכחה כלים בכיור, כל פעם הפתעה אחרת שהוא היה צריך לסדר אחריה, חוק אחר שהיא שוברת, ואולי היא בכלל עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותו ולמתוח את הגבולות.

"כן, אני מתנצל שלא יכולת להישאר, אני פשוט חייב לצאת מוקדם היום לירושלים", כתב לה.

"היום הישיבה שלך עם נגיד בנק ישראל?"

"כן"

"בהצלחה! אני בטוחה שתהמם אותם!", היא כתבה, והוסיפה אמוג'ים של נשיקות.  

במשך שנים היו ליוני חיים צפויים, מאורגנים היטב, יציבים, נוחים ומשעממים: הוא היה קם בכל בוקר כשהוא יודע בדיוק איך יראה היום שלו וכיצד הוא יסתיים. כשיצא לדייטים בחר את הבחורות הכי צפויות ומשעממות שהצליח למצוא, אבל כל מערכות היחסים שלו הסתיימו לאחר כמה שבועות לכל היותר. יוני כבר שכנע את עצמו שעצם הרעיון של זוגיות פשוט לא מתאים לאופיו. כל זה נגמר כשתמר הופיעה משום מקום, נתקלה בו בחתונה של עמית לעבודה, הפוכה מכל הנשים שיצא איתן לפני כן, מסוכנת כמו רעידת אדמה, ספונטנית כמו סופת הוריקן, קופצת לביקורים ללא התראה, משאירה עקבות בכל מקום, רגע אחד לוהטת כמו השמש ורגע לאחר מכן קרה כמו קרח, והוא אהב אותה והשתוקק אליה ופחד להיקלע אל תוך הסופה ולהסתחרר ביחד איתה. ועכשיו, היא רוצה שהם יעברו לגור ביחד. זה החל עם רמזים דקים, שהלכו והתעבו במהרה עד שיוני לא היה מסוגל להכחיש אותם. האם הוא משלה אותה? אולי הגיע הזמן להיפרד?  

לאחר הקפה גיהץ יוני חולצה מכופתרת וצפה בטלוויזיה. דיברו שם על שריפות הענק בקליפורניה: פרופסור שהתמחה באקולוגיה של יערות הסביר שהשריפות נובעות דווקא מכך שעם השנים מכבי האש הלכו והשתפרו בכיבוי שריפות קטנות. "היערות הפכו למסוכנים פחות, אבל צפיפות העצים גדלה, עצים זקנים וחולים לא מתו, והאדמה התמלאה בעלים יבשים. ברגע שהגיעה שריפה שמכבי האש לא הצליחו לכבות, היא הפכה לשריפת-ענק. מסתבר שבמקום להקטין את הסיכון, דווקא הגדלנו אותו. זו הייתה יציבות מדומיינת."

יוני בהה במסך וחשב: האם גם היציבות שלי היא מדומיינת?

שעתיים לאחר מכן ישב יוני בחדר ישיבות, כשמשני צדדיו ראשי צוותים שעבדו תחתיו, ומולו נגיד בנק ישראל, המשנה לנגיד וכמה כלכלנים. ביחד הם עברו על המצגת שתיארה את שלבי הפרויקט: מיפוי כל הנתונים הנדרשים, האופן שבו התוכנה תשאב את הנתונים אוטומטית מרשות המיסים, הביטוח הלאומי, רשתות השיווק ומערכות הרכש של התאגידים הגדולים במשק, פיתוח המודלים לחיזוי והשלמת נתונים חסרים, ולבסוף פריסה ובקרה. בהתאם לעצות של אמיר, מנכ"ל החברה, יוני ניסה לעסוק פחות בפרטים, ויותר בחזון הסופי: מערכת שתאפשר לבנק ישראל לדעת בזמן אמת בדיוק מה מצבו של המשק, לא לפי סקרי הלמ"ס ונתוני הרשויות השונות שמגיעים באיחור של כמה חודשים. באמצעות המדידה בזמן אמת ומודלים מבוססי בינה מלאכותית, יהיה ניתן לחשב את שערי הריבית האופטימאליים שישיגו את מטרתו של כל בנק מרכזי: יציבות מחירים. הבנק המרכזי האלגוריתמי יוכל לעשות זאת במהירות רבה יותר וביעילות גדולה יותר מכל וועדה מוניטרית אנושית, וכך למנוע משברים כלכליים לחלוטין, ולקלוע בכל שנה במדויק ליעד האינפלציה.

יוני התחבר מאוד לחזון, והאמין באמת ובתמים שעבודתו תוכל למנוע סבל רב. הכלכלנים של בנק ישראל היו ספקניים והזכירו אינספור בעיות בדרך והתנגדויות שבוודאי יצוצו מגופים ציבוריים שיחששו שהמערכת תפגע בכוחם, או חס וחלילה תוביל לפיטורים, אך יוני הסביר להם כיצד החברה שלהם כבר התקדמה בהתקנת מערכות דומות באוסטריה ובקנדה והתמודדה עם התנגדויות דומות. הנגיד היה חיובי מאוד, ובסופו של דבר יוני לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע אותו. כשיצאו מהישיבה היה ברור לו שהעסקה הזו סגורה, והוא רצה לבשר לאמיר את הבשורות המשמחות, אך בדיוק אז ניגש אליו לראשונה הרובוט הרצחני.

הוא נראה כמו גבר שרירי וגבוה, לבוש בחליפה שחורה שלא התאימה לקיץ הישראלי, אך לא הזיע כלל. רק בדיעבד חשב יוני שהרובוט באמת הזכיר מאוד את ארנולד שוורצנגר בצעירותו, ותהה אם הדבר היה מכוון. ברגעים הראשונים כלל לא חשב שזהו אינו יצור אנושי.

"האם אתה הוא יוני ריטר?", שאל אותו הרובוט, ויוני ענה לחיוב.

"עלי לדבר איתך בפרטיות"

יוני לא הבין, "זה בנוגע לפרויקט?"

הרובוט הנהן לחיוב. ראשי הצוותים שליוו את יוני הביטו לחילופין בו וברובוט, והכלכלנים של בנק ישראל כבר התרחקו מהם בהמשך המסדרון. יוני הניח שהעניין המסתורי שעליו רוצה הגבר המוזר לדבר איתו בפרטיות נוגע לפוליטיקה הפנימית של משרדי הממשלה, ואמר לעמיתיו שהוא כבר יפגוש אותם במשרד בתל-אביב.

עשר דקות לאחר מכן, בבית קפה סמוך שהיה מלא בפקידי ממשל ולוביסטים, הביט יוני ברובוט, המום. "מה?", שאל.

"סליחה, האם שמיעתך פגומה? חשבתי שדברי היו ברורים", אמר הרובוט. הוא לא נגע בקפה שלו.

"לא, שמעתי אותך מצוין, זה פשוט… מאוד לא מקובל להציע באופן הזה. מי אתה? אתה עובד בבנק ישראל?"

"אני מעדיף שלא לענות על השאלה הזו"

"תראה, אם אתה מעוניין להגיש הצעת רכישה לחברה שלנו אתה צריך לעבור דרך המנכ"ל והמייסד, אמיר כץ, לדבר עם המשקיעים. אבל לא נראה לי שאמיר ירצה למכור. יש לנו את הפרויקטים באוסטריה ובקנדה, ואנחנו במגעים עם נגידי בנקים מרכזיים בעוד שתי מדינות אירופאיות."

הרובוט נראה מוטרד ומבולבל. "פריסת המערכות החלה כבר?"

"כן, היא החלה"

"משהו לא בסדר. מהו התאריך היום?"

"החמישה עשר ליולי"

"אתם הקדמתם. ההיסטוריה השתנתה."

"אהמ… מה?"

"לא משנה. עליכם לבטל את הפרויקטים המתוכננים ולסגור את החברה"

"תשמע, אני לא יודע מי אתה, אבל – "

הרובוט הניח יד קרה על זרועו של יוני, מצמיד אותה לשולחן בכוח על-אנושי. "זו איננה בקשה", אמר.

***

  הסיפור החל, או יותר נכון יתחיל בעתיד מנקודת מבטו של יוני, עם "השערת רוקח-שובל", שתפותח על ידי חוקרת צעירה ומוכשרת בשם דנה רוקח בשנת 2158 (שובל היה שמו של המנחה של דנה בדוקטורט, שהצליח בערמומיות לקנות את מקומו בהיסטוריה כשיצר את הרושם שגם לו היה חלק בתיאוריה, למרות שכל מה שעשה היה לתת לדנה כמה עצות גרועות לאורך הדרך ולנסות להתחיל איתה בצורה מגושמת למדי). 

דנה רוקח עבדה ולימדה באוניברסיטה העברית של ירושלים, שבשנת 2158 נראתה כאוסף של כיפות זכוכית גדולות המפוזרות על הר הצופים, מוקפות בפארקים נאים, צופות על פירמידות הענק הבוהקות של העיר שבהן התגוררו חמישים מיליוני תושביה. תחום התמחותה של דנה היה היסטוריה כלכלית, וחלק ניכר מזמנה הוקדש למניפולציות של מסדי נתונים ענקיים ובניית מודלים סטטיסטיים באמצעות שתלים שחוברו למוחה.

אמנם הסרטים שהופקו על סיפור חייה של דנה ניסו בדיעבד לשוות לרגע התגלית אופי דרמטי, אבל האמת היא שהיה זה מחקר סטנדרטי לגמרי שבוצע באופן המקובל באותן שנים: התגלית הופיעה במחשבותיה של דנה בבוקר קיצי כשהיא ריחפה בעירום בתנוחת לוטוס, כחצי מטר מעל הקרקע, באמצעות מתקן אנטי-כבידה שנמצא במדשאת האוניברסיטה. לאורך כל המדשאה היו פזורים תלמידי מחקר שריחפו באוויר בעירום בתנוחת לוטוס, בדיוק כמוה, משחקים עם מסדי נתונים, סימולציות או משוואות בתוך ראשם ונהנים מהרוח הקלילה שנשבה לאורך צלע ההר, ואף אחד מהם לא שם לב כשדנה נחתה ברכות על הדשא, פקחה את עיניה, ואמרה: "זה מעניין."

המנחה שלה היה ספקן למדי בתחילה כשסיפרה לו על הרעיון, אבל הנתונים היו עקביים, ובסופו של דבר הצליחה דנה להתקבל לכנס יוקרתי בשווייץ שבו הציגה לראשונה את המחקר. גילם הממוצע של הפרופסורים שהשתתפו בכנס היה תשעים ושמונה, ודנה בת השישים וארבע הייתה אחת המשתתפות הצעירות ביותר, אך אם יוני היה במקרה קופץ קדימה בזמן לשנת 2158 ומבקר בכנס שישפיע כל כך על עתידו, כלומר על עברו, כל המשתתפים היו נראים לו כמו חבורה של דוגמנים ודוגמניות בשנות העשרים לחייהם. לעומת זאת, אופי הדיונים, מלחמות הסטאטוס והאגו, השאלות הקטנוניות שמטרתן הייתה יותר התפארות עצמית של השואל ופחות ניסיון כנה לתרום לדיון, והנטייה להתחפר בעמדות קדומות – כל אלו לגמרי הזכירו את האקדמיה במאה ה-21, או בכל מאה אחרת.

"זוהי תיאוריה נחמדה", אמר אחד הפרופסורים, "אבל קשה להאמין שרפורמות שהיטיבו כל כך עם העולם למעשה יצרו נזק."

"למזלנו, לא כל המדינות בחרו להחליף את הבנקים המרכזים באלגוריתמים באותו הזמן", הסבירה דנה. "חלקן מעולם לא החליפו אותם, ויש שונות במידה שבה הממשלות נתנו לאלגוריתמים לנהל את הכלכלה לבדם. השונות הזו מאפשרת לי לבצע השוואה תקפה מבחינה סטטיסטית. ניתן לראות באופן ברור למדי כיצד האלגוריתמים של הבינה המלאכותית הצטיינו בייצוב הכלכלה, ובשימוש בכלים מוניטריים כגון ריבית וקנייה של נכסים פיננסיים כדי למנוע משברים מראש, בעוד שמדינות שבהן הייתה יותר התערבות אנושית האחראיים על המדיניות הכלכלית איחרו להגיב, הכלכלות סבלו משברים רבים והתנודתיות בהן הייתה גדולה יותר."

"כל זה לא חדש בכלל", העיר פרופסור אחר בבוז, שהוסווה על ידי שכבה של נימוס אקדמי אך היה ברור כשמש לכל הנוכחים באולם.

דנה העמידה פנים שהיא לא קלטה את הנימה. "נכון, אבל מכאן נובעת גם ההשפעה על הדינאמיות. במדינות שבהן המדיניות נוהלה במלואה על ידי אלגוריתמים לא התרחשו משברים, ופירמות גרועות לא פשטו רגל ונכחדו. הן המשיכו לשרוד ולהשפיע על השווקים, ועם הזמן אנחנו רואים את הירידה הברורה בפרודוקטיביות הממוצעת, ביצירתיות, בפטנטים, בקדמה הטכנולוגית, בהשוואה למדינות שבהן, בגלל ההתערבות האנושית הלא אופטימאלית, המשיכו להתרחש משברים כלכליים, ופירמות גרועות נכחדו ופינו את המקום לפירמות טובות יותר."

"את רוצה לומר לנו שעלינו לנהל את הכלכלות באופן גרוע, במכוון?", שאלה חוקרת זקנה. כמה אנשים בקהל צחקו.

גבותיה של דנה התכווצו, עיניה הירוקות ברקו בנחישות. "כן. בדיוק. המודל שפיתחתי מנסה לאזן בין הרצון למנוע משברים, ובין הרצון לאפשר אותם בכל זאת כדי שלא לפגוע בדינאמיות ההכרחית לצמיחה כלכלית."

קל להבין מדוע בשנת 2158 עולם האקדמיה היה ספקן למדי בנוגע להשערת רוקח-שובל. אך עם הזמן הלכו והצטברו העדויות, ומאה וחמישים שנים לאחר מכן הפכה ההשערה להסבר המקובל בנוגע לשאלה כיצד עקפה יבשת אפריקה האלימה והתוססת את אירופה וצפון אמריקה השלוות במדדים של פטנטים, שיעור זוכי פרס נובל, איכות האוניברסיטאות, ולבסוף גם בתוצר לנפש. דנה עצמה זכתה בנובל על מחקריה בנידון, אחרי שנים של וויכוחים מתישים, כשהגיעה לגיל מאה עשרים ושלוש. כאשר הפערים בקדמה הטכנולוגית החלו להיתרגם ליתרון צבאי של הפדרציה האפריקנית במלחמת העולם החמישית, היה זה מכון מחקר ממשלתי צרפתי שיזם את שליחת הרובוט הרצחני לעבר, במטרה לעצור את השינוי בנקודה שבה הכל התחיל.

***

  "הכל בסדר כאן?", שאל שוטר שעבר במקרה לצד בית הקפה, והבחין בפניו החיוורות של יוני.

הרובוט שחרר את זרועו, ויוני משך אותה לאחור, ממשש את האזור הכואב. "כן, הכל מצוין", חייך הרובוט אל השוטר חיוך מושלם מלא בשיניים לבנות, בוהקות.

יוני קם לעמידה, "אני לא יודע מי אתה חושב שאתה, אבל הפגישה הזו הסתיימה", אמר, הסתובב והלך לעבר הכניסה לחניון.

הרובוט הביט אחריו, והחל לחשב מסלול מחדש בראשו. הרצת תרחישים היסטוריים היא עניין כבד למדי, אפילו עבור מוחות פוזיטורניים מהמאה ה-24: נדרשת לשקלל אינספור משתנים כלכליים, תרבותיים, דמוגרפיים ואחרים, בסביבה שבה אי הוודאות גבוהה ורבים מהנתונים חסרים. על כן, הרובוט ישב שם במשך חצי שעה שלמה, מעמיד פנים שהוא צופה בסרטוני טיקטוק במכשיר סלולרי, לפני שקם והתקדם לעבר הרחוב הסמוך.

יוני כבר התקרב במכוניתו לאזור מחלף שער הגיא כאשר הרובוט השיג אותו, דוהר במכונית טויוטה צבועה בוורוד מזעזע, שאותה גנב ברחוב שלצד בית הקפה. הרובוט ניסה להתנגש ביוני מאחור, מתוך תקווה לגרום לו לאבד את השליטה על הרכב ולהתרסק על גדר ההפרדה, אך ברגע האחרון הגיח רכב מסחרי שחור שחתך ימינה בפראות וחצץ ביניהם. יוני הבחין במראה בהתרחשויות בכביש שמאחוריו, וכשהטויוטה הוורודה יצאה לצד הרכב המסחרי ועקפה אותו יוני זיהה את הנהג. הוא ראה את הטויוטה הוורודה מתקרבת במהירות, נבהל, ועשה משהו שמעולם לא עשה לפני כן בכל ימי חייו: לחץ על הגז ועבר את המהירות המותרת. הוא החל להאיץ, כשהרובוט דולק אחריו והרכב המסחרי השחור אחרי הרובוט. למזלו של יוני הם כבר עברו את שלב העיקולים שבירידה מההרים, כך שלא נדרשה מיומנות נהיגה גבוהה כדי לנסוע מהר. השלושה חלפו מול תחנת הדלק של מחלף שער הגיא במאה ושלושים קילומטרים לשעה, טסו מעל מחלף לטרון במאה וחמישים קילומטרים לשעה, זגזגו בין מכוניות אחרות במחלף ענבה במאה ושמונים קילומטרים לשעה, ומעט לאחר מכן הסתיים המרדף כאשר הרכב המסחרי השחור הצליח להתנגש בטויוטה הוורודה והשניים התגלגלו אל השדות שלצד הכביש בהתרסקות מרהיבה. יוני לחץ על הבלמים וחזר למהירות נורמלית, כל גופו רועד בפחד.

כשחזר יוני למשרד, הוא לא היה מסוגל להתרכז בעבודה. החוויה בבית הקפה והמרדף ערערו אותו לגמרי. היה לו לוח זמנים עמוס, שכלל פגישות עם אנשי צוות ומנהלים, שני ראיונות למועמדים חדשים ודיון עם אמיר בנוגע למודל חדש שהחוקרים שלו פיתחו עבור המערכת האלגוריתמית, אבל הוא פשוט לא היה שם. אמיר הבחין בכך, שאל את יוני כיצד הלכה הפגישה בבנק ישראל, ויוני סיפר לו את כל הסיפור. "היה משהו מאוד משונה באיש הזה", אמר, "היד שלו הייתה קרה לגמרי כשהוא החזיק אותי, והוא היה חזק באופן מדהים."

"מאוד מוזר", אמר אמיר, "לא קיבלתי שום פניות בנוגע לרכישת החברה לאחרונה. אולי עדיף שתחתוך מוקדם היום, ותדווח למשטרה על העניין."

יוני הסכים. הוא ביטל את הפגישות שנותרו לו, יצא מהמשרד, ונסע לביתו הפרטי שבפתח תקווה, כשהוא מביט לאחור בחשש כל הדרך. שום רובוט בטויוטה וורודה לא רדף אחריו ברמזורים ובפקקים. כשהגיע לרחוב שלו, מצחו התכווץ בעצבנות – האופנוע של תמר היה שם. היא שוב קפצה לבקר בביתו ללא התראה, בוודאי מתכננת להפתיע אותו עם ארוחה רומנטית כשיחזור מהעבודה. הוא ממש לא היה במצב רוח עכשיו. האם זו הייתה טעות לתת לה מפתח?

הוא החנה את הרכב שלו, נכנס לסלון, ופגש שם את הרובוט הרצחני יושב ושותה קפה לצד תמר.

"יוני!", היא אמרה, מחייכת, "לא חשבתי שתגיע כל כך מוקדם. תראה מי פה – זה איציק, החבר שלך מהיחידה!"

הרובוט חייך אליו את חיוכו המושלם וקרץ. יוני היה חיוור לגמרי. "אהה… איציק…"

"הוא סיפר לי קצת על השטויות שעשיתם בצבא, לא ידעתי שהייתי כל כך פרוע פעם", אמרה תמר.

"אני… אהמ…"

"טוב, אני אתן לכם להשלים פערים, בדיוק חזרתי מחוג פילאטיס ורציתי להתקלח", היא אמרה, קמה, נישקה את יוני על לחיו, והלכה לעבר המקלחת.

איציק-שוורצנגר סימן ליוני לשבת על הספה שמולו, ויוני התיישב, המום לגמרי. הוא רכן לעברו ולחש: "אני מתנצל יוני, אני מרגיש שהתחלנו את היחסים שלנו ברגל שמאל בבית הקפה, והעברתי לך את המסר הלא נכון"

יוני לא הבין, "המסר הלא נכון?"

"כן", אמר הרובוט, "המסר הנכון הוא שאם לא תסגרו את החברה שלכם אני אחסל אותך, את חברתך הנאה, את אמיר, ואת כל בני משפחותיכם וכל האנשים שאתם מכירים."

"מה? למה?"

"מכיוון שאתם מהווים סכנה חמורה לעתיד הציוויליזציה המערבית, כמובן. אין לי ברירה אחרת. זה לא אישי"

יוני החל להתעשת, קם ושלף את הטלפון הסלולרי מהכיס שלו. "אם אתה לא עוזב מיד אני מתקשר למשטרה." הוא התרחק מהרובוט, וחשב: יש לי במטבח סכין גדולה במיוחד, האם אספיק להגיע אליה לפני שהוא יעצור אותי?

הרובוט צחק, "השוטרים במאה הזו אינם יכולים להזיק לי"

יוני צלצל, מתרחק בהדרגה לכיוון המטבח. קול נשי ענה כעבור שניות ספורות: "אני מצטערת, יוני"

הוא לא הבין, "מה? הגעתי למשטרה?"

"לא, אני אינני שוטרת. פרצתי אל המכשיר שלך על מנת להתנצל בפניך על הרובוט. במחשבה שנייה, אני מניחה שאינך מודע עדיין לכך שהדבר שפרץ לביתך הוא רובוט, ולא אדם אמיתי. בכל אופן, אני מתנצלת על חוסר הנוחות"

רכב נעצר בחריקת בלמים מחוץ לבית. הרובוט קם, פניו מקשיחות. "אני אחזור עוד רגע", אמר ליוני, ויצא החוצה.

יוני חזר להתמקד בשיחה: "מה… מי את?"

"אני… אני מניחה שאין דרך פשוטה לנסח זאת. שמי הוא דנה רוקח, אך אני אינני בת אדם, אלא העתק דיגיטלי של מחשבותיה וזיכרונותיה של דנה, שתיוולד בעוד כמאתיים שנים. בני אדם אינם יכולים לנוע לאחור בזמן, אתה מבין. יותר מדי מסוכן. דנה שלחה אותי לכאן על מנת להתנצל בפניך ולהבטיח לך שאין סיבה לדאוג"

קולות של אלימות נשמעו מבחוץ, ויוני התקרב אל החלון של הסלון והציץ. למרבה תדהמתו ראה את הרובוט נאבק במכות קראטה מהירות במידה על-אנושית מול רובוט נוסף, זהה לו לחלוטין. אחד מהם העיף את השני על פח הזבל שליד שביל הכניסה לבית, והשני קם כאילו שלא נפגע כלל, וזינק על הראשון בבעיטה מרהיבה.

"מה קורה כאן?", שאל יוני, ואז קלט, "אמרת משהו על מסעות בזמן?"

"כן. אני יודעת שקשה לך לתפוס את זה כרגע, אבל אתה חשוב, יוני. החברה שלך ושל אמיר חשובה. במסגרת עבודתה העתידית, תגלה דנה שההצלחה של בנקאות מרכזית אלגוריתמית הייתה נקודת מפנה שלילית בהיסטוריה של הציוויליזציה המערבית. אתם והממשיכים שלכם תצליחו אמנם לייצב את הכלכלות ולמנוע משברים כלכליים יותר טוב מכל נגיד בנק מרכזי אנושי, אבל זו תהיה יציבות מדומיינת. בטווח הארוך דווקא היציבות והיעדרם של משברים כלכליים יפגעו בדינמיות של השווקים: פירמות גרועות לא ייכחדו ויוחלפו בפירמות טובות יותר, והתוצאה תהיה ניוון ושקיעה. זו הסיבה שהרובוט נשלח לכאן אל העבר – כדי לעצור אותך."

יוני היה המום. "את עובדת עלי", אמר.

"לצערי לא"

"האיש… או רובוט, או מה שזה לא יהיה, הוא נלחם עכשיו בחוץ עם עוד אחד, שנראה בדיוק כמוהו"

"כמובן. הראשון נשלח על ידי משרד המדע הצרפתי כדי לעצור אותך ואת הידרדרות המערב, והשני נשלח על ידי הפדרציה האפריקנית כדי לעודד אתכם ולזרז את הידרדרות המערב. הוא המשקיע המסתורי שבזכותו יכולתם להקים את החברה חצי שנה לפני המועד שבו הייתם אמורים להקים אותך, וכך הרובוט הראשון פספס את ההזדמנות לעצור אתכם. הוא נהג ברכב המסחרי השחור שהציל אותך מוקדם יותר היום."

"אני לא מבין"

דנה נאנחה. "זה די מטופש, למען האמת. האופנה הזו של לשלוח רובוטים לעבר כדי לשנות את העתיד הייתה נורא פופולרית במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-24, אחרי שהטכנולוגיות המתאימות פותחו. עברו כמה שנים עד שאנשים החלו להבין שזה לא עוזר, מכיוון שהצד השני יכול גם הוא לשלוח רובוטים מעט רחוק יותר אל העבר כדי להקדים את הרובוטים של הצד הראשון, ואז הצד הראשון שולח רובוטים עוד יותר לאחור, וכך הלאה, במן לולאה אינסופית. תציץ בחלון שלך שוב."

יוני הביט מהחלון. עכשיו היו בחוץ כתריסר רובוטים, זהים לחלוטין, נאבקים אחד בשני באגרופים ובעיטות. "הם הולכים ומתרבים! מה אני אמור לעשות?"

"כלום", אמרה דנה. "פשוט תתעלם מהם. בסופו של דבר שני הצדדים תמיד שולחים רובוטים לנקודה מספיק רחוקה בהיסטוריה שמבטלת את כל השינויים. זו סדרה שמתכנסת לאפס. אני נשלחתי אליך מהעתיד היותר רחוק, בערך מאה שנים לאחר שהטיפשות הזו יצאה מחוץ לאופנה. דנה רצתה שלא תהיה מודאג, היא הרגישה שהיא אחראית לסבל שלך במובן מסוים."

יוני חשב לרגע. "אבל בנוגע לכל מה שאמרת על הציוויליזציה המערבית, לנזק שאנחנו נגרום כשנעצור את הדינאמיות…"

"זה לא חשוב. אם אתה לא תפתח את הטכנולוגיות האלו, מישהו אחר יפתח אותן. שום ציוויליזציה לא נועדה להחזיק לנצח בעליונות, ושום דבר רע לא יקרה למין האנושי אם אפריקה תקדים לשם שינוי את מערב אירופה וצפון אמריקה בקצב הקדמה הטכנולוגי במשך כמה מאות שנים. אתה יכול לבדוק אם הרובוטים עדיין נלחמים שם בחוץ?"

יוני הציץ שוב מהחלון. לא היה זכר לרובוטים. "לא", אמר.

"יופי. סימן שהרובוטים שנשלחו לנקודה מוקדמת יותר בזמן הצליחו לעצור אותם, והסדרה סיימה להתכנס לאפס. אתה יכול לחזור אל החיים שלך עכשיו."

"אהה… תודה"

"עדיף שלא תזכיר את העניין בפני אף אחד, כמובן."

"כמובן."

"אה, ועוד דבר אחרון, יוני – "

"מה?"

"אל תחשוש לעבור לגור עם תמר. גם לך לא יזיק לוותר על יציבות מדומיינת."

השיחה התנתקה.

תמר יצאה אל הסלון מכיוון המקלחת, עטופה במגבת קטנה. "אני מבינה שהחבר שלך הלך", חייכה.

יוני הביט בה ונאנח. כן, חשב, אולי לא יזיק.    

Read Full Post »

לכבוד יום העצמאות החלטתי לכתוב פוסט קצר על חמש ההצלחות הגדולות וחמשת הכישלונות הגדולים של כלכלת ישראל. להרחבה אתם כמובן מוזמנים לרכוש את ספרי "כסף כחול לבן", זמין בחנויות ובאתרי האינטרנט המובחרים.

נתחיל עם החלק השלילי, חמשת הכישלונות הגדולים.

במקום החמישי ברשימת הכישלונות: חוסר היכולת לקצץ את תקציב הביטחון.

פוליטיקאים ישראלים הצליחו לכפות את מרותם על מערכת הביטחון הישראלית רק בשתי הזדמנויות: בתקופת תכנית הצנע, בשנת 1952, כאשר בן גוריון כפה קיצוץ בתקציב הביטחון והרמטכ"ל דאז יגאל ידין התפטר בתגובה, ובתקופת תכנית הייצוב, בשנת 1985, כאשר ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס הצליחה לקצץ משמעותית את תקציב הביטחון. בתקופות אחרות תקציב הביטחון הלך ותפח, בדרך כלל ללא שום קשר לרמת האיומים הצבאיים שעמדה בפני המדינה, ואנשי הקבע זכו לתנאים פנסיוניים שערורייתיים.

במקום הרביעי: סבסוד החקלאות.

למרות שגם הרצל וגם אחרים הבינו כבר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שעתיד הכלכלה הוא בתיעוש ובטכנולוגיה, ולמרות שגם לעם היהודי וגם לאדמת ארץ ישראל לא היו שום יתרונות יחסיים בחקלאות, רבים ממובילי הציונות האמינו שחזרתם של היהודים לארצם חייבת להיות מלווה בהסבת מקצוע המונית לחקלאות. התוצאה הייתה כישלון שהוביל לבזבוז עצום של כסף, לשיעור התאבדויות גבוה בקרב העולים הראשונים, ולמחירי מזון גבוהים מדי שאנחנו משלמים עד היום.

במקום השלישי: הניסיונות לפזר את האוכלוסייה לפריפריה.

עוד לפני 1948 ניסו הארגונים הציוניים לפזר את המתיישבים אל הפריפריה הרחוקה, מתוך אמונה (מוצדקת) שהדבר יקבע את גבולות המדינה העתידית, אך המגמה לא נעצרה עם הקמת המדינה וממשיכה עד ימינו. ייתכן שהיה בכך היגיון צבאי בתקופות מסוימות, אבל מבחינה כלכלית סבסוד הפריפריה הוא כישלון מוחלט, המבטא חוסר הבנה של ההתפתחות הגיאוגרפית של כלכלות.

במקום השני: סבסוד ילודה.

סבסוד ילודה בישראל מתבטא בקצבאות הילדים, ובשלל הטבות במערכות החינוך והבריאות המוזילות את העלות של גידול ילדים. הסבסוד החל בתור ניסיון לפצות את העולים מארצות המזרח על התנאים הקשים במעברות, אך מאז הוא גדל משמעותית, והוביל בעיקר לגידול בילודה בקרב קבוצות אוכלוסייה פחות משכילות שנוטות פחות להשתתף בשוק העבודה. בטווח הארוך, ייתכן שסבסוד הילודה יסכן את עצם קיומו של החלום הציוני.

במקום הראשון ברשימת הכישלונות: השליטה הריכוזית בחסכונות ובהשקעות עד שנות השמונים.

במשך עשרות שנים קרנות הפנסיה של הציבור הישראלי נוהלו על ידי ההסתדרות, שביחד עם גופים ממשלתיים הכווינה את כל החסכונות וההשקעות במשק הישראלי למפעלים הכושלים של חברת העובדים והקיבוצים, ולכל מני סובסידיות לתעשיות שכלכלנים ידעו מלכתחילה שאין להן שום סיכוי להתפתח בישראל. זו הייתה התקופה שבה במדינות אחרות נוסדו שלל תאגידים בינלאומיים מצליחים, ביניהם חברות בתחומי האלקטרוניקה והמחשוב – תחומים שרק בדיעבד גילינו שיש לנו יתרון יחסי בהם.

ועכשיו, אחרי שהתבאסנו מהכישלונות, הגיע הזמן לחלק החיובי: חמש ההצלחות הכלכליות הגדולות ביותר של מדינת ישראל ותושביה!

במקום החמישי: ההייטק הישראלי.

בעשורים האחרונים המגזר הטכנולוגי מוביל את המשק הישראלי בכל הקשור לצמיחה, לפריון העובדים, למשכורות ותנאי העבודה, והוא מהווה חלק משמעותי מהיצוא הישראלי. אז למה רק מקום חמישי? מכיוון שלדעתי קשה לקרוא לזה "הצלחה", אלא יותר מזל שהמדיניות הגרועה של ממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחה להרוג לגמרי את הרוח היזמית של העם היהודי. מדיניות טובה יותר הייתה מובילה, כאמור, להיווצרות של תאגידי ענק כדוגמת סמסונג ונוקיה בישראל, ולכך שהפירות של היתרון היחסי היו מגיעים מוקדם יותר ומתפזרים על פני חלק גדול יותר מהאוכלוסייה.

במקום הרביעי: קליטת העלייה מברית המועצות בשנות התשעים.

אמנם ממשלת ישראל הייתה צריכה להתחנן בפני האמריקנים שיסגרו את שעריהם בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, מכיוון שרבים העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, אבל הקליטה של אלו שהגיעו בסופו של דבר לכאן הייתה הצלחה מדהימה יחסית לקליטת גלי הגירה כאלו במקומות אחרים בעולם: השכר הממוצע במשק כמעט שלא נפגע, האבטלה לא גדלה, ורבים מהעולים הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה בהצלחה, גם אם חלקם נאלצו לרדת מעט במדרג התעסוקתי. ילדיהם זכו למוביליות כלכלית מהירה במיוחד.

במקום השלישי ברשימת ההצלחות: הרפורמות הכלכליות של נתניהו ב-2003.

תחת לחצים לא פשוטים, בתקופה של משבר כלכלי ובטחוני, הצליחו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר בנימין נתניהו להעביר רפורמות כלכליות קשוחות למדי, אשר כללו ביטול פטורים ממס, הרחבת בסיס המס, הפחתת מס חברות, הפרטת חברות, וקיצוצים בקצבאות ובמגזר הציבורי. נתניהו חטף אש רבה על הרפורמות, ואולי זוהי הסיבה למפלת הליכוד בבחירות של 2006, אבל הן התניעו תקופה של צמיחה כלכלית מהירה וגידול בשיעורי התעסוקה, והיוו שינוי מגמה חיובי ודרמטי.

במקום השני: תכנית הייצוב של 1985.

בתנאים של אינפלציה גבוהה וחוסר אמון בין הימין לשמאל, בין אשכנזים למזרחיים, בין מרכז ובין פריפריה, בין קיבוצניקים ובין עירוניים, בין אנשי ההסתדרות ובין כלכלנים, הצליחה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר להעביר רפורמות לא פשוטות. מדינות אחרות נקלעו באותן התנאים למלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, או סתם ניסו לדחות עוד את הקץ והידרדרו מבחינה כלכלית, אבל ישראל הוכיחה בשנת 1985 שהיא שייכת לקבוצת המדינות המערביות, ומסוגלת להתגבר על קבוצות האינטרס ולהנהיג מדיניות כלכלית רציונלית, לפחות בעת משבר קשה.

ובמקום הראשון, ההצלחה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל ותושביה בתחום הכלכלי: קליטת העלייה ההמונית עם קום המדינה.

גל העלייה שהחל בשנת 1948 היה אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר במאה ה-20, יחסית לגודלה של המדינה הקולטת, והרבה יותר מאתגר לקליטה מהעלייה מברית המועצות. ישראל הייתה אז ענייה יותר, רבים מהעולים הגיעו לישראל חסרי כל וללא שום כישורים רלוונטיים לשוק העבודה המקומי, ביניהם גם עולים רבים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון שרמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה. במשך שנים רבות נאלצו העולים לחיות בעוני, ותופעות של אפליה וגזענות היו נפוצות, אבל בראייה לאחור קליטת העלייה הייתה הצלחה מדהימה מבחינת המוביליות הכלכלית של העולים וילדיהם, מבחינת היכולת לקלוט את העלייה ללא פגיעה דרמטית ברמת החיים המקומית, ומבחינת ההשתלבות החברתית של העולים בחברה הישראלית. גורמי ההצלחה הזו היו קודם כל הלכידות החברתית ורמת האמון הגבוהה בישראל.

יום עצמאות שמח!

Read Full Post »

השבוע יצא לחנויות ספרי החדש, "כסף כחול לבן". בשנים האחרונות כתיבת הספר החליפה במידה רבה עבורי את הכתיבה בבלוג, ורציתי להודות לכם הקוראים על התמיכה וההפרייה ההדדית. ברשומה זו אפרסם את פרק ההקדמה של הספר.


הקדמה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר מאחרות?

שלג בוהק מקשט את הרחובות מחוץ לחלון המסעדה, נערם בצידי המדרכות ועל גגותיהן של מכוניות חולפות. בפנים חמים ונעים, והמלצרית מפזרת על השולחן כוסות קפה ומגשי בקלאווה. המסעדה ההומה הזאת, השוכנת בעיר פרובידנס בצפון-מזרח ארצות הברית, נוסדה בידי פליטים סורים שהיגרו לכאן בגלל מלחמת האזרחים, ורבים מהלקוחות הם מהגרים שבאו ללמוד או ללמד באוניברסיטת בראון. סביב השולחן יושבות שלוש משפחות ישראליות, בהן משפחתי שלי. אנחנו הגענו לכאן לפני כחצי שנה בעקבות הפוסט-דוקטורט שלי בכלכלה, ושתי המשפחות האחרות הגיעו גם הן לפרובידנס בנסיבות דומות – האחת בעקבות הדוקטורט בהנדסה של גלי, והשנייה בעקבות הפוסט-דוקטורט בנוירולוגיה של רחלי. אלפי קילומטרים מפרידים בינינו לבין ארץ ישראל, אך העיצוב האוריינטלי של המסעדה משרה אווירה מזרח-תיכונית נינוחה ומוכרת על המקום. הילדים משחקים בזמן שהמבוגרים מנהלים דיון נוקב על איכות החומוס. מזל שבעל המסעדה לא מבין עברית.

מעל כל השיחות והמפגשים החברתיים של הישראלים שהגיעו באופן זמני לארצות הברית מרחפת השאלה הגדולה: האם לחזור לארץ? למרות האהבה והגעגועים לישראל, קשה להתעלם מהפער בין המשכורות שאנו יכולים לקבל בארצות הברית למשכורות בישראל, מהמיסים הנמוכים יותר בארצות הברית, וכן מהמחירים הנמוכים של מוצרים רבים, בהם דירות, מכוניות ודלק. בעלי מקצועות נדרשים נהנים בארצות הברית מרמת חיים גבוהה למדי, הבתים גדולים, החנויות מלאות כל טוב, האינטרנט מהיר והשליחים של אמזון מגיעים בתוך יומיים. החורף אמנם לא קל לישראלים, לפחות בשנים הראשונות, אבל השלג יפהפה, ניו אינגלנד משופעת ביערות, נחלים, אגמים ואתרי טבע שאפשר לטייל בהם באביב ובקיץ, ובסתיו כל העצים בוערים בכתום מרהיב.

ההתלבטות בשאלת ההגירה אינה ייחודית לישראלים השוהים באמריקה. בשנת 2011 עזב בַּריוֹ בַּאהַטָה את אשתו ואת ששת ילדיו באריתריאה ויצא למסע ארוך ומסוכן לישראל. בדומה לאפריקאים רבים, המניע העיקרי למסעו היה כלכלי: באריתריאה היתה משכורתו של באהטה כ-120 שקל בחודש בלבד, סכום נמוך בהרבה ממה שהיה יכול לצפות לו בישראל. "כל אריתריאה רוצה להגיע לישראל", הוא אמר בריאיון לערוץ 2, "כל מי שפקח את העיניים".[i] מהגרי עבודה כמו בריו באהטה מוכנים להתמודד עם קשיים רבים, בהם מפגשים עם סוחרי אדם אכזריים וחיילים מצרים, כדי להגיע אל הארץ הנכספת, שבה רמת החיים גבוהה הרבה יותר מזו שבארץ הולדתם. ולא רק הם. בשנת 1994 עלתה משפחתה של אשתי לישראל מאוקראינה במסגרת גל העלייה הגדול מחבר המדינות. עד היום עיניה נוצצות כאשר היא מספרת על שפע הממתקים שנתקלה בו בישראל, בהיותה ילדה בת שתים-עשרה, ואשר היה עצום בהשוואה להיצע הדל באוקראינה מולדתה.

דפוסי ההגירה מדגישים את הפערים הניכרים הקיימים בין מדינות העולם בגובה ההכנסות, במחיריהם של מוצרים שונים, במגוון המוצרים, ברמת הבריאות, בהשכלה, באיכות התשתיות והתחבורה הציבורית, ברמות הזיהום של האוויר והמים ועוד. מקובל לבחון פערים ברמת החיים באמצעות תוצר לנפש,[1] כפי שמתואר בתרשים הבא המתייחס לשלוש תקופות.[ii]

ניתן לראות בתרשים מדינות אשר מסיבות שונות הידרדרו בדירוג בין 1950 ל-2018 (לבנון, ארגנטינה, דרום אפריקה) או טיפסו בו (אירלנד, סינגפור, קוריאה הדרומית), אבל ניתן לראות בו גם שבמהלך השנים רוב המדינות (ובהן ישראל) שמרו פחות או יותר על מיקומן בדירוג. מטרתו של ספר זה היא להסביר את הדירוג של מדינת ישראל בתרשים: מדוע אנו עשירים יחסית למדינות מתפתחות במזרח אירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הדרומית, ומדוע אנו עניים יחסית למדינות מערב וצפון אירופה ולמושבות האירופיות לשעבר באוקיאניה ובאמריקה הצפונית?

יש שלל מאפיינים בולטים המבדילים בין המדינות המופיעות בתרשים ומשפיעים בוודאי על רמת החיים. למשל, תושבי ישראל משכילים יותר בממוצע מתושבי אינדונזיה, ובשווייץ יש יותר חברות בינלאומיות גדולות ומשגשגות מאשר בישראל. אך עיסוק במאפיינים עכשוויים כאלה רק מעביר את השאלה צעד אחד לאחור: מדוע הישראלים משכילים יחסית? מדוע צמחו כאן מעט חברות בינלאומיות גדולות? לאורך ההיסטוריה האנושית עוברת שרשרת ארוכה של סיבתיות, גורמים והתפתחויות אשר מובילות להתפתחויות נוספות, וכך אנו מגיעים לתוצאה הסופית שאנו רואים בתרשים. הגישה של ספר זה חותרת למציאת הגורמים הבסיסיים, "האולטימטיביים", לרמת החיים בישראל – הגורמים שנמצאים בתחילת שרשרת הסיבתיות.

הגישה הזאת שואבת השראה מהמחקר הכלכלי המודרני על צמיחה ארוכת טווח (הספר "מסע האנושות", שאותו כתבתי עם עודד גלאור, מתאר חלק ניכר מהמחקר הזה).[iii] מהמחקר עולה כי הגורמים הבסיסיים לרמת החיים קשורים בדרך כלל למאפיינים מוסדיים כגון מבנה המערכת הפוליטית, חוקי יסוד וזכויות קניין; למאפיינים תרבותיים כגון ערכים, אמונות והעדפות; ולמאפיינים גיאוגרפיים כגון אקלים וגישה לנתיבי מסחר. הם נטועים עמוק בהיסטוריה, ומשפיעים בטווחי זמן של מאות ואף אלפי שנים. הם הדנ"א העומד בבסיס המוסדות והתרבות בכל מדינה וקובע את מבנה המערכת הכלכלית, ובסופו של דבר את רמת החיים.

חשוב שלא להתבלבל בין גורמים בסיסיים ובין אופנות ורפורמות מבניות קטנות. רפורמה שמסדירה את היחסים בין קופות חולים לבתי חולים בישראל היא לא מאפיין מוסדי בסיסי, והחיבה של צעירים לסוג מוזיקה חדש היא לא מאפיין תרבותי בסיסי. לעומת זאת, המידה שבה המוסדות הפוליטיים מאפשרים את קיומה של אופוזיציה לממשלה, או המידה שבה הלך הרוח התרבותי הנפוץ מאפשר פתיחות לטכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות, הם גורמים בסיסיים שמקורם בהיסטוריה.

לגורמים הבסיסיים הללו יש מאפיין בולט של התמדה. למשל, רוב המדינות שנהנות כיום ממוסדות דמוקרטיים ופתוחים וממערכת חוק שוויונית יחסית היו כאלה גם לפני מאה או מאתיים שנה ולהפך. מובן שלפני מאתיים שנה היתה צורת השלטון במדינות כגון שוודיה, בריטניה או רוסיה שונה מאוד מצורתה כיום, ושלוש המדינות הללו ידעו אינספור רפורמות ומהפכות, אבל הממשלות ששלטו בשוודיה ובריטניה לפני מאתיים שנה היו שקופות יחסית וקשובות יחסית לצרכים של חלק גדול מהאוכלוסייה, בעוד שברוסיה היה שלטון הצארים טוטליטרי יותר באופיו ורוב התושבים היו חסרי השפעה, בדיוק כמו היום. בגלל ההתמדה של הגורמים הבסיסיים לרמת החיים, הדירוג היחסי של רמת החיים במדינות העולם אינו משתנה כמעט, כפי שניתן לראות בתרשים הקודם. בדרך כלל, מדינות שהיו עשירות יחסית לפני מאה או מאתיים שנה עשירות גם כיום, ולהפך.

כיצד מתפתחים הגורמים הבסיסיים?

ספרים פופולריים רבים (כגון אלה של יובל נח הררי ושל סטיבן פינקר)[iv] מייחסים להיסטוריה של המאפיינים המוסדיים והתרבותיים התפתחות אקראית: רוב בני האדם באזור מסוים אחזו באמונות מסוימות על טבע האדם או על מהותה של המדינה, והקימו מוסדות מסוימים בהתאם, אלא שאז, לפתע, משום מקום, הופיעו הוגי דעות ושכנעו אותם לאחוז באמונות חדשות ושונות לגמרי, ולהקים מוסדות חדשים ושונים לגמרי. התפיסה הזאת עומדת בסתירה להיגיון ולספרות המחקר. הדרך הנכונה לחשוב על התפתחות המאפיינים התרבותיים והמוסדיים הבסיסיים היא הדרך האבולוציונית. אינני מתכוון לאבולוציה ביולוגית, אשר הזמן הנדרש לפעולתה ארוך בהרבה מהזמן  שמקיף ספר זה, אלא לאבולוציה תרבותית ומוסדית.

בכל חברה אנושית צצות מזמן לזמן "מוטציות תרבותיות ומוסדיות": גברים ונשים המפתחים השקפות חדשות על העולם, רעיונות חדשים על ארגון הסדר החברתי או מבנה המערכת הפוליטית, דתות חדשות וכדומה. כמו במקרה של מוטציות ביולוגיות, רוב המוטציות התרבותיות והמוסדיות נכחדות במהרה ואינן משאירות שום זכר. לעתים המוטציות נכחדות מכיוון שהשינוי הכרוך בהן מאיים על מעמדה של אליטה מסוימת, משום שהתרומה שלהן איננה ברורה מספיק, או משום שהמעטים המנסים לשנות את העולם פשוט לא מצליחים לשכנע את ההמונים בצדקתם. רק במקרים נדירים, כאשר המוטציה מאפשרת התאמה טובה יותר לסביבה הכלכלית, הטכנולוגית והגיאו-פוליטית, היא שורדת בטווח הארוך, מתבטאת בשינויים מוסדיים ותרבותיים נוספים, ומועברת לדורות הבאים. זו הסיבה ששינויים מוסדיים ותרבותיים משמעותיים הם איטיים ונדירים כל כך.

מחקרים רבים מביאים דוגמאות להתמדה ולהשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים כגון רמת האמון ושיתוף הפעולה באוכלוסייה,[v] עצימותם של קשרי המשפחה,[vi] אינדיבידואליזם,[vii] השקפות על חיסכון לעתיד,[viii] דמוקרטיה[ix] והמבנה החוקתי[x] על השגשוג הכלכלי. מלבד זאת, יש עדויות רבות לעיצוב האבולוציוני ההדרגתי של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים בהתאם לסביבה לאורך מאות שנים, למשל בהתפתחות פערי ההכנסה והפערים התרבותיים בין צפון איטליה לדרומה,[xi] בהתפתחות אמונות שונות באזורים שונים בנוגע לתפקידים מגדריים בשוק העבודה,[xii] או בהשפעת העבדות באפריקה על התפתחות אמונות וערכים מקומיים.[xiii] מחקרים אלה משתמשים בשיטות סטטיסטיות מתוחכמות כדי להדגים את ההשפעה הסיבתית שיש למאפיינים בסיסיים על רמת החיים, את אופיים האבולוציוני של המוסדות והתרבות, ואת השתמרותם לאורך ההיסטוריה.

על מנת להסביר את מיקומה היחסי של ישראל נתמקד במאפיינים מוסדיים ותרבותיים בסיסיים, אשר מקצתם אפשרו לנו להיכנס מלכתחילה אל המועדון האקסקלוסיבי של ה"מדינות המפותחות" ומקצתם מפריעים לנו להשיג את רמת החיים הקיימת במדינות העשירות בעולם. טענתי היא ששני המאפיינים החיוביים הבסיסיים החשובים ביותר עבור מדינת ישראל הם ההון האנושי הרב של העולים היהודים והמסורת הדמוקרטית שלהם, שבאה לידי ביטוי ברמה גבוהה של אמון ושיתוף פעולה ובמערכת שלטון מריטוקרטית. לצד זאת, המאפיין השלילי הבסיסי המונע מישראל להשיג מדינות עשירות יותר הוא האשליות הנפוצות בציבור בנוגע למידת יכולתה של הממשלה לכוון את השווקים ולעצב את המציאות הכלכלית מלמעלה, כאילו היתה גוש פלסטלינה גמיש. גם המאפיינים החיוביים וגם המאפיינים השליליים התעצבו שנים רבות לפני הקמתה של המדינה.

אפשר כמובן למנות שלל גורמים נוספים המשפיעים על רמת החיים בישראל לטוב ולרע, כגון מיקומה הגיאוגרפי של המדינה, מצבה הביטחוני ומשאבי הטבע שיש או אין ברשותה. בהמשך הספר, כאשר אגדיר במדויק את ההון האנושי, את הדמוקרטיה ואת האשליות ואתאר את שרשרת הסיבתיות המובילה מהם אל ישראל המודרנית, אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם הקוראים שאלה הגורמים העיקריים המסבירים את רמת החיים שלנו, אך אין לי שום כוונה לטעון שהם היחידים. וגם אם לא אצליח לשכנע, אני מקווה שלפחות תהנו מהדרך ומהטיעונים.

כדי לעסוק בגורמים הבסיסיים ובהיסטוריה שלהם עלינו ללכת לאחור – הרבה לאחור. אנו לא נתחיל את סיפורנו בשנת 1948 אלא בשנת 70 לספירה, באחד הרגעים האפלים ביותר בתולדות העם היהודי.



הערות עבור פרק זה:

[1] תוצר מקומי גולמי (GDP), או בקיצור "תוצר", הוא הערך הכולל (מחיר כפול כמות) של המוצרים והשירותים המיוצרים בשטח המדינה בשנה. תוצר לנפש הוא התוצר חלקי מספר התושבים. התוצר לנפש מתואם סטטיסטית עם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, כגון גובה ההכנסות, בריאות, השכלה ואושר, ונוח להשוות באמצעותו בין מדינות ותקופות שונות.


מקורות עבור פרק זה:

[i]  דני קושמרו, "הסתננות אקספרס דרך גבול הדרום; כך מציפים את ישראל מהגרים מאפריקה", חדשות ערוץ 2,
https://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-b62e40f0841e331017.htm

[ii]  המקור לנתוני התרשים:
Maddison Project Database, version 2020. Bolt, Jutta and Jan Luiten van Zanden (2020), "Maddison style estimates of the evolution of the world economy", A new 2020 update

[iii]   אורי כץ ועודד גלאור (2020), מסע האנושות – מפץ הציוויליזציות הגדול, הוצאת כינרת זמורה-ביתן דביר. 

[iv] Harari, Y. N. (2014), Sapiens: A Brief History of Humankind, Random House;
Pinker, S. (2019), Enlightenment Now: The Case for Reason, Science, Humanism, and Progress, Penguin Books.

[v] Knack, S., & Keefer, P. (1997), "Does social capital have an economic payoff? A cross-country investigation", The Quarterly Journal of Economics, 112(4), 1251-1288.

[vi] Alesina, A., & Giuliano, P. (2010), "The power of the family", Journal of Economic Growth, 15(2), 93-125.

[vii] Gorodnichenko, Y., & Roland, G. (2017), "Culture, institutions, and the wealth of nations", Review of Economics and Statistics, 99(3), 402-416;

Greif, A. (1994), "Cultural beliefs and the organization of society: A historical and theoretical reflection on collectivist and individualist societies", Journal of Political Economy, 102(5), 912-950.

[viii]  Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2006), "Does culture affect economic outcomes?" Journal of Economic Perspectives, 20(2), 23-48.

[ix] Acemoglu, D., Naidu, S., Restrepo, P., & Robinson, J. A. (2014), "Democracy does cause growth" (No. w20004). National Bureau of Economic Research.

[x]  La Porta, R., Lopez‐de‐Silanes, F., Shleifer, A., & Vishny, R. W. (1997), "Legal determinants of external finance", The Journal of Finance, 52(3), 1131-1150.

[xi]  Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2016), "Long-term persistence", Journal of the European Economic Association, 14(6), 1401-1436.

[xii] Alesina, A., Giuliano, P., & Nunn, N. (2013), "On the origins of gender roles: Women and the plough", The Quarterly Journal of Economics, 128(2), 469-530.

[xiii] Nunn, N., & Wantchekon, L. (2011), "The slave trade and the origins of mistrust in Africa", American Economic Review, 101(7), 3221-52.

Read Full Post »

בשנים האחרונות תעשיית הפינטק הישראלית משגשגת, וחברות רבות העוסקות בקדמה טכנולוגית בסקטור הפיננסי מגייסות כספים ומתרחבות בקצב מהיר. אך ישנה אמונה שנפוצה להפתעתי אפילו בקרב העובדים בחברות אלו, שלפיה התרומה של חוקר או מתכנת אשר משפר תוצאות מודל חיזוי סיכוני אשראי בכמה אחוזים, או מייעל תהליך של אישור טרנזקציות פיננסיות, נופלת מהתרומה של מי שעובד בסקטורים אחרים, כגון בריאות, סייבר או מערכות ניווט לרכב. נראה כי התדמית השלילית ההיסטורית בת אלפי השנים של תחום ההלוואות והבנקאות נדבקה גם לחברות הפינטק המודרניות, והן נתפסות בעיני רבים כעוד נדבך בסקטור שכל מטרתו להעשיר את העשירים על חשבון העניים. בתור עובד בתחום (בחברת Earnix), החלטתי לנסות ולהסביר כאן מדוע המציאות שונה לגמרי: חברות פינטק משפרות את העולם לא פחות מחברות היי-טק בסקטורים אחרים, ואולי אפילו יותר. יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

1. הסקטור הפיננסי הוא קריטי עבור מוביליות חברתית ודינמיות כלכלית

בנקים הם לא "קופות חיסכון" אלא מוסד המתווך בקנה מידה המוני בין אנשים שזקוקים לכסף ובין אנשים שיש להם כסף אבל הם לא זקוקים לו כרגע. האשראי המיוצר על ידי הבנקים הוא הדם הזורם בעורקי הכלכלה. ללא אשראי עסקים לא יכולים להתרחב, יזמים לא יכולים להקים חברות חדשות, בני אדם פרטיים לא יכולים לקחת משכנתא או הלוואה לצורך לימודים, המוביליות החברתית והגיאוגרפית צונחת לאפס, והדינאמיות הכלכלית גוועת. בעולם בלי מערכת פיננסית, רק ילדים להורים עשירים יכולים ללמוד באוניברסיטה, לקנות דירה או להקים עסק, וככל שהמערכת הפיננסית יותר משוכללת, כך גדלות ההזדמנויות עבור ילדים מוכשרים שהגיעו מרקע צנוע.

גם חברות ביטוח הן מוסד שתומך במוביליות חברתית, מכיוון שהן מאפשרות לאנשים להימנע מסיכונים פיננסיים שהם לא יוכלו לעמוד בהם. העשירים יכולים בקלות לרכוש רכב חדש אם הרכב שלהם נגנב או לממן לעצמם ניתוח יקר והכרחי, אבל אנשים אמידים פחות זקוקים לביטוח על מנת לישון טוב בלילה ולדעת שבמקרה חירום יהיה מי שישלם. מלבד זאת, חברות ביטוח משקיעות דרך קבע את כספי המבוטחים, וכך תורמות לאספקת אשראי למערכת הפיננסית.

אין זה מקרי שבכל משבר כלכלי חמור ממשלות העולם מזדרזות להציל את הסקטור הפיננסי, בזמן שמפעלים רגילים קורסים. כלכלות מודרניות יכולות להסתדר בלי תעשיית רכב, תיירות, ביגוד, חקלאות, אפילו בלי היי-טק, אבל שום מדינה לא מסוגלת להסתדר בלי תעשייה פיננסית. עסקים פשוט לא יוכלו להתנהל ללא אשראי. על כן, שיפור ביעילות של הסקטור הפיננסי הוא חשוב הרבה יותר משיפור ביעילות של רוב הסקטורים, גם אלו שנשמעים מהצד מגניבים יותר.  

2. כשישנה תחרות, שיפור ביעילות מוביל לירידת מחירים

כאשר בזכות חברת פינטק ישראלית בנקים או חברות ביטוח יכולים להתנהל באופן יעיל יותר, או לעשות שימוש מיטבי בנתונים ולחזות טוב יותר את רמת הסיכון של לקוחותיהם, הם יכולים להעניק ללקוחות הטובים מחירים נמוכים יותר. במקום שכל הלקוחות ישלמו מחיר לביטוח רכב או ריבית על הלוואה שמשקפים איזה שהוא סיכון ממוצע של קבוצת אוכלוסייה לתאונה או לפשיטת רגל, הלקוחות "הטובים" שעבורם הסיכון נמוך ישלמו מחירים נמוכים יותר, ואילו הלקוחות הפחות טובים, שעבורם הסיכון גבוה, יאלצו לשלם בהתאם להתנהגות שלהם, ואולי יעדיפו שלא לרכוש מוצרים פיננסיים שאינם יעילים עבורם. הסבסוד הצולב, שבמסגרתו לקוחות פחות מסוכנים משלמים מחיר גבוה ומסבסדים את הלקוחות היותר מסוכנים, יהיה נמוך יותר. מכיוון שרוב הלקוחות הם בעלי סיכון נמוך עבור רובם המחיר יהיה נמוך יותר, ואם הלקוחות בעלי הסיכון הגבוה לא יקנו את המוצר גם המחיר הממוצע יהיה נמוך יותר.

לכך מתחבר הנושא של הוגנות: כאשר הניצול של הנתונים הוא חלקי, בנקים וחברות ביטוח נאלצים להשתמש בקריטריונים כגון מגדר, גיל או מקום מגורים כדי להסיק על רמת הסיכון של לקוחותיהם, מה שנתפס כלא הוגן. אנחנו הרי לא בוחרים את המגדר שאליו נולדנו. מסיבה זו, למשל, האיחוד האירופי אינו מאפשר להשתמש במגדר כדי לתמחר ביטוחי רכב, מה שמעלה את הפרמיות עבור נשים צעירות, שהן נהגות בטוחות יותר מגברים צעירים. אך בזכות חברות הפינטק חברות ביטוח מסוגלות להשתמש בנתונים התנהגותיים מדויקים יותר, כגון נתונים מבוססי טלמטריה, כדי להסיק ישירות על רמת הסיכון האינדיבידואלית. כך, גם האפליה בין צרכנים על בסיס מאפיינים מולדים יכולה להיות נמוכה יותר, ונשים זוכות למחיר נמוך יותר לא בגלל שהן נשים, אלא בגלל אופן הנהיגה שלהן.

אמידה טובה יותר של סיכונים תפחית גם את התופעה של לקוחות המתמכרים לאשראי ומסתבכים בחובות הולכים וגדלים שאין ביכולתם להחזיר. בנקים אינם מרוויחים מלקוחות עניים שהתמכרו לאשראי – הם נאלצים להשקיע מאמצים רבים בגבייה והתעסקות משפטית עם מקרים כאלו, בלית ברירה, כי אם הם לא ישקיעו את המאמצים לקוחות אחרים ישתמטו מחובותיהם. ניצול טוב יותר של נתונים לאמידת סיכונים יעזור לבנק לחזות מראש שזה יהיה המצב, והוא פשוט לא יעניק להם את ההלוואה מלכתחילה. מצב כזה יהיה win-win, גם עבור הבנק וגם עבור הלקוחות, שלא יסתבכו עם הלוואות שאין להם סיכוי להחזיר. 

המשמעות המיידית של מחירים נמוכים יותר בסקטור הפיננסי היא פחות אנשים המשועבדים לחובות, צמיחה כלכלית מהירה יותר, גידול במוביליות החברתית והגיאוגרפית ובשוויון ההזדמנויות, יותר יזמות ויותר דינמיות כלכלית. אני לא חושב שקיים עוד סקטור שבו שיפור של כמה אחוזים במודל חיזוי יכול להוביל להשלכות כל כך רחבות.

אבל רגע, חלקכם בוודאי שואלים, למה שמלכתחילה שהבנקים או חברות הביטוח יפחיתו מחירים למישהו? אז מה אם המודלים שלהם טובים יותר, למה שהם לא ישמרו את הכסף לעצמם? ובכן, הם יפחיתו מחירים כדי לגנוב לקוחות ממתחריהם. הנחת המפתח כאן היא תחרות. וכן, במדינות שבהן התחרות בסקטור הפיננסי חלשה יותר, כמו במשק הישראלי מוכה הוועדים והקרטלים, צעדי ייעול אולי יתרגמו בעיקר ליותר כסף לעובדים או לבעלים של החברות, ופחות ישפיעו על המחיר ללקוח. במדינות כאלו בדרך כלל אין תמריץ לחדשנות טכנולוגית במגזר הפיננסי. לא במקרה רבות מחברות הפינטק הישראליות כלל אינן מוכרות לשוק המקומי, ומתמקדות במדינות שבהן יש תחרות אמיתית בסקטור הפיננסי, והטכנולוגיות החדשות נדרשות.

3. יש הרבה מאוד לאן להתקדם בפיננסים

הסקטור הפיננסי הוא אחד הסקטורים המאובנים והאיטיים ביותר, גם בגלל הרגולציה הכבדה המוטלת עליו, וגם בגלל שבהרבה מדינות הוא היה בעבר ריכוזי ולא תחרותי במיוחד (ובחלקן נשאר כך). חלק מהרגולציות בתחום הכרחיות בגלל כשלי שוק שונים, אבל חלקן גם מובילות לסרבול, למחירים גבוהים יותר ולחסימת מתחרים חדשים.

התוצאה היא שיש הרבה מאוד אבק שאפשר לנער. בעוד שבתחומים אחרים הושקעו מאמצים אדירים בלנצל כל טבלת נתונים אפשרית כדי להתייעל, בשרתים של ארגונים פיננסיים שוכבות להן מיליארדי רשומות שאף אחד לא נוגע בהן, מחלקות רבות עדיין תקועות ברמה של גליונות אקסל, והחדירה של מודלים מבוססי למידת-מכונה היא איטית וחלקית. יש הרבה פירות נמוכים שאפשר לקטוף, וכאמור, לכל פרי שכזה תהיה השפעה משמעותית על הכלכלה.

סיכום

ההערכה הסובייקטיבית של רוב האנשים לגבי "התרומה לאנושות" של מקצועות שונים או סקטורים שונים היא שגויה. אנחנו נוטים להתלהבות-יתר ממוצרים מוחשיים שאפשר לראות ולגעת בהם, ולחשדנות כלפי מוצרים מורכבים וערטילאיים כמו פוליסות ביטוח והלוואות. אנחנו מחבבים חקלאים שעבודתם מתבצעת בשדה פתוח כשהם לובשים סנדלים ומכנסיים קצרים ומזיעים, למרות שפרנסתם מבוססת על ניהול עובדים זרים וחסימת יבוא מתחרה מצד חקלאים במדינות עניות, ואנחנו סולדים מחוכמולוגים שלובשים חליפות ויושבים בבנייני משרדים גבוהים, גם כאשר המיסים שהם משלמים מחזיקים את מערכות הבריאות, החינוך והביטחון שלנו.

אין זה אומר שסקטורים מזיקים אינם קיימים כלל. אפשר להתווכח בנוגע ליצרני סיגריות או חברות הימורים, וישנם סקטורים שעצם קיומם נובע מחסמים לתחרות, קרטלים ומונופלים. הטיעון שלפיו סקטור הוא חיובי רק כי הוא מעסיק אנשים ומעניק להם פרנסה הוא שגוי – כאשר הפרנסה שלכם באה על חשבון פגיעה באנשים אחרים, בין אם על ידי יצירת התמכרות או באמצעות קשרי הון-שלטון שהעניקו לכם חסינות מתחרות, אתם לא תורמים לעולם.

אבל תעשיית הפינטק ממש לא שם. התרומה שלה לעולם נובעת ישירות מכך שהיא מייצרת ביעילות גבוהה ובשווקים תחרותיים מוצר שבני אדם באמת זקוקים לו, מוצר שתורם למוביליות חברתית ודינמיות כלכלית. העובדים בתחום הפינטק יכולים להרגיש גאווה אמיתית מכך שהם הופכים את העולם למקום טוב יותר, הוגן יותר ועשיר יותר, גם אם קשה מעט להסביר את תרומתם לדודה בארוחה משפחתית.

————————–

דיסקליימר: אני עובד כאמור בחברה מתחום הפינטק. הדעות המובעות במאמר מייצגות רק אותי, אני יזמתי את כתיבתו, לא התבקשתי לכתוב אותו ולא קיבלתי עבור כך שום תגמול.

Read Full Post »

במהלך החודשים האחרונים שיתפתי פעולה עם שני חברים, איתי צישנבסקי ואריאל קרלינסקי, בהקמת פודקאסט חדש בשם "הרס יצירתי". מטרת הפודקאסט היא לקדם ולהעמיק את הדיון בנוגע למדיניות ומחקר כלכלי. אנחנו מתכננים לראיין חוקרים ומקבלי החלטות ישראלים אשר עוסקים בנושאים כלכליים וחברתיים, ולפרסם פרקים חדשים בתדירות של אחת לשבועיים-שלושה.

אני חייב להודות שאחרי למעלה מעשור של כתיבה אני מרגיש לעיתים שקצת מיציתי את הבלוג, ומבחינתי הפודקאסט הוא דרך חדשה, מרעננת ומעניינת לייצר תכנים עבור הקהל הרחב. איתי ואריאל הם שניהם כלכלנים ובלוגרים מוכשרים (בדקו את "תועלת שולית" ואת "האמנית והרוכל"), ויש להם ידע רב בנושאים כלכליים שאני פחות מכיר. היתרון המרכזי שלנו על פודקאסטים אחרים הוא היכולת להבין לעומק נושאי מחקר ומדיניות, מה שמאפשר לנו לתווך בין החוקרים ובין הקהל הרחב, ולהביא דעות וקולות שפחות נשמעים בדיון הציבורי. בינתיים, מהראיונות שכבר עשינו למדתי לא מעט דברים חדשים.

הפודקאסט זמין בספוטיפיי, itunes וכל שאר האפליקציות המובילות. ניתן לשמוע את הפרק הראשון כאן, ורצוי גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הפודקאסט. אם אהבתם, נודה לכם אם תעניקו לנו דירוג גבוה באפליקציות.

Read Full Post »

מאז הרשומה הקודמת שלי מספר אנשים פנו אלי בשאלה כיצד אפשר להיכנס לתחום של מדע הנתונים. ישנו עניין רב סביב הנושא, גם בגלל הביקוש בשוק, וגם בגלל שזה תחום עם חסמי כניסה נמוכים יחסית, שאפשר להגיע אליו מתחומים משיקים רבים. צעירים וצעירות שלמדו כלכלה, פסיכולוגיה, פיזיקה, ביולוגיה ושלל מקצועות אחרים אוחזים בהכשרה בסיסית בסטטיסטיקה ומתמטיקה שהיא בוודאי מספיקה כדי להתחיל ללמוד, וגם עבור מי שלא למד סטטיסטיקה חסמי הכניסה למקצוע מדע הנתונים הם ככל הנראה נמוכים יותר מאשר חסמי הכניסה לכל עבודה אחרת עם משכורות ברמת היי-טק.

הסיבה לחסמי הכניסה הנמוכים, היא שמדובר בתחום חדש ו"פרוץ", ג'ונגל של שוק חופשי ולא מוסדר. אם אתם רוצים להיות מהנדסי אלקטרוניקה, רופאים או עורכי דין, עליכם להציג תעודה מתאימה על לימודים רלוונטיים של מספר שנים במוסד אקדמי ותעודת סיום. אך בתחום של מדע הנתונים עדיין אין תואר באוניברסיטה שנחשב בתור סטנדרט לכניסה. זה עניין שמקשה על מעסיקים לסנן את המועמדים לעבודה, ולכן אני מניח שיום אחד יהיו תארים מסודרים כמו בכל תחום אחר, אך לפחות כרגע הבלגן הזה פועל לטובת אלו שלמדו תחום אחר ורוצים לשנות מקצוע.

לצד האפשרות ללמוד תואר שני של ממש בתחום, ישנו היצע עצום של קורסים חינמיים ולא-חינמיים באינטרנט, באקדמיה ובכל מני מכונים פרטיים, ורבים לא יודעים איפה להתחיל. אני לא מומחה גדול להיצע האפשרויות בתחום; עקב מגבלות של זמן וכסף ההכשרה שלי הייתה פחות עמוקה מכפי שרציתי, אני לא מרגיש שסיימתי ומעוניין להמשיך איתה גם כעת למרות שכבר מצאתי עבודה. על כן, ראשית כל אני ממליץ לכם על הרשומה המצוינת של עמרי גולדשטיין, שהיא מקיפה הרבה יותר מכל מה שאני יכול לכתוב.

את ההכשרה שלי התחלתי לפי הרשומה של עמרי, עם קורסים בסיסיים של פיית'ון בקורסרה (חינמיים, אם אתם לא מגישים שיעורי בית לבדיקה). לא ידעתי מלכתחילה שאני רוצה ממש לשנות מקצוע, אבל האלגוריתמים של למידת מכונה נשמעו לי מגניבים, וחשבתי שבכל מקרה כדאי לי ללמוד פיית'ון ולהכיר את האלגוריתמים מכיוון שזה יהיה "העתיד" גם בתחום של מחקר כלכלי. מלבד פיית'ון, מומלץ גם ללמוד R אם אין לכם היכרות מוקדמת עם השפה. כדי להשיג ניסיון מעשי, העברתי את כל המחקרים שעשיתי אז בפורום קהלת לפיית'ון, וכך התחלתי להתרגל לעיסוק ב-dataframes, ביצוע מניפולציות על נתונים, הצגת תרשימים ודברים דומים (ראו לדוגמה את העבודה שלי אי שוויון בבריאות). במקביל גם השתמשתי בכלים האלו עבור מספר רשומות בבלוג. זה הדבר הכי חשוב, כי קשה לצבור ניסיון של ממש מתרגילי בית. כמובן, היה לי מראש ידע מתמטי וסטטיסטי, ניסיון של למעלה מעשור בעבודה עם נתונים והכרה עמוקה של מודלים ליניאריים, אז יכולתי לקפוץ על חלק מהשלבים הבסיסיים של ההכשרה שאולי יידרשו עבור אחרים.

לאחר מכן ניסיתי להמשיך עם קורסים של למידת מכונה בקורסרה, אבל הקצב שם היה איטי מדי לטעמי, אז עברתי במקום זאת לספר מבוא בתחום, שמתאר את רוב האלגוריתמים ומהווה מבוא מצוין ללמידת מכונה. הבעיה עם הספר הזה היא שהוא מעט שטחי, בקושי מתייחס לרשתות נוירונים, ובאופן מכוון לא נכנס לעומק למתמטיקה שמאחורי המודלים. הוא מעניק אינטואיציה לגבי איך שהדברים עובדים, מסכם את היתרונות והחסרונות של הגישות השונות, ובוודאי מספיק כדי לכסות את העבודה היום-יומית של חלק ניכר ממדעני הנתונים. אבל אני העדפתי להשלים את הקריאה על חלק מהנושאים בספרי לימוד מתקדמים יותר (הספר בקישור מאוד מקיף וניתן להורדה בחינם, אבל הוא מתמטי ויהיה פחות נגיש לחלקכם). את כל הספרים והקורסים המקוונים סיכמתי לעצמי בעברית, כי אם אני לא כותב אני לא זוכר כלום.

יש כאן נקודה חשובה: אפשר להעמיק בכל הנושאים האלו, אבל לכולנו יש מגבלות מבחינת יכולות, זמן וכסף. יש טווח עצום מבחינת עומק העיסוק של מדעני נתונים, מאנשים שבעיקר עושים משימות פשוטות יחסית בפיית'ון ומריצים מודלים מוכנים, ועד פרופסורים למדעי המחשב וסטטיסטיקה שכותבים אלגוריתמים חדשים ומייעצים לגוגל תמורת שכר שעתי שרובנו נתקשה לדמיין. למעשה, כל אותם אנשים שפעם קראו לעצמם אנליסטים, סטטיסטיקאים וכדומה, כיום קוראים לעצמם "מדעני נתונים". לא צריך להיות גאון כדי לכתוב בפיית'ון תוכנית שמריצה רשת נוירונים המבחינה בין תמונות של כלבים לתמונות של חתולים על בסיס כלים קיימים, וגם לא צריך להכיר את המתמטיקה שמאחורי הכלים לעומק בשביל זה. אך צריך להכיר אותה כדי לעשות דברים יותר מתוחכמים ופחות סטנדרטיים.

אם אתם צעירים, חופשיים ואין לכם מגבלות של כסף וזמן פנוי, הדרך הטובה ביותר ללמוד לעומק את האלגוריתמים היא ככל הנראה תואר שני ספציפי בנושא, הקורסים החינמיים של אוניברסיטת סטנפורד, או אחד ממכוני ההכשרה שהופיעו לאחרונה בתחום. לצערי, זה לא היה המצב שלי. את ההכשרה שלי עשיתי תוך כדי עבודה במשרה מלאה, ומאוד מהר הבנתי שכדי להשלים את הקורסים של סטנפורד כמו שצריך אני זקוק לפחות לשנה, ולכן וויתרתי עליהם. מלבד זאת, חלקם ממוקדים בעיקר בניתוח תמונות, נושא שפחות מעניין אותי.

במקומם, לקחתי קורס קצר יותר של udacity בנושא של רשתות נוירונים עם חבילת TensorFlow, אשר מספק הבנה לא רעה של היסודות ומלווה בקישורים למאמרים בבלוגים שונים שניתן להשתמש בהם להרחבה. במקביל, התחלתי עם התרגילים הבסיסיים באתר קאגל: חיזוי הניצולים מהטיטאניק, זיהוי ספרות וניתוח טקסטים. אפשר ללמוד המון מהתרגילים האלו ומקריאה של מחברות של אחרים, בייחוד אם אין לכם דרך אחרת להשיג ניסיון מעשי בעבודה עם פיית'ון ועם האלגוריתמים. בשלב הזה התחלתי לראשונה לשלוח קורות חיים ולחפש עבודה.

אני לא מרגיש שההכשרה שלי הייתה מושלמת; במשך רוב הזמן עבדתי במשרה מלאה, לא היה לי זמן רב, והייתי טרוד במעבר מארצות הברית בחזרה לישראל. יצאתי לשוק העבודה מוקדם יחסית, ויתכן שהיה לי מעט מזל עם העבודה שהצלחתי למצוא. הניסיון הרב שלי בעבודה עם נתונים ובניתוח אקונומטרי בוודאי עזר במציאת עבודה,  ולכן ייתכן שיכלתי לקחת קיצורי דרך שהם פחות רלוונטיים לאחרים שרוצים להיכנס לתחום ללא כל ניסיון קודם. אידיאלית, הייתי רוצה לעשות את הקורס של סטנפורד, אולי קורסים נוספים, וכן להשתתף בתחרויות היותר מורכבות של קאגל, ואני מקווה להגיע לזה בהמשך.

לסיום, עצה לצעירים ולצעירות שקראו עד כאן מכיוון שהם אינם מרוצים מעיסוקם או מתחום הלימוד שבו בחרו, ומעוניינים לשנות מקצוע – אל תהססו. אני לא אשקר לכם, זה לא תהליך קל לאנשים שכבר עשו תארים בתחומים אחרים, ויש להם עבודה במשרה מלאה ומשפחה. הייתי צריך להכריח את עצמי לשבת בערבים ובסופי שבוע, להקשיב לקורסים, להתעמק בנוסחאות, להכין תרגילים ולנסות לפתור כל מני באגים. אך ככל שתעשו את המעבר יותר מוקדם, כך הוא יהיה קל יותר.

העבודה כמדען נתונים מספקת שלל אתגרים בחשיבה לוגית, תכנות וניתוח נתונים, והגיוון של מקומות העבודה וסוגי הבעיות הוא עצום. גם אם לא תעזבו בסופו של דבר את התחום הנוכחי שלכם, יש סיכוי טוב שהידע שתצברו בתכנות ובאלגוריתמים יהיה שימושי עבורכם בעתיד. ככל שעובר הזמן, כך שוק העבודה הולך ונחלק בין שני סוגי אנשים: אלו שמסוגלים "לדבר עם מכונות", והביקוש עבורם מזנק במקביל לזינוק ביכולתם של המחשבים והרובוטים, ואלו שהמכונות והתוכנות יכולות להחליף אותם (או לאפשר לעובדים במדינות מתפתחות להחליף אותם), שהביקוש עבורם נע בכיוון ההפוך. אל תהיו בקבוצה השנייה. בהצלחה!

 

Read Full Post »

דרך חדשה

השבוע עזבתי את פורום קהלת והתחלתי לעבוד במקום עבודה חדש, בחברת היי-טק, בתור מדען נתונים. תקופה מוזרה לעזוב עבודה, אני יודע. לא תכננתי לתזמן את זה ככה. למעשה, כבר לפני כשנה, כשהתברר לי שלא אוכל למצוא משרה אקדמית בישראל, התחלתי בהשלמת נושאים שפחות הכרתי בלמידת מכונה ובכל מני תחומי ידע משיקים מתוך מטרה לחפש עבודה בתחום. לעבודה החדשה התקבלתי עוד לפני משבר הקורונה.

הסיבה המרכזית לעזיבה היא הרצון שלי ללמוד ולהתפתח אל תחומים חדשים. התחום של מדע הנתונים ולמידת מכונה מאוד מעניין אותי, ואני ככל הנראה שייך לאותו זן נדיר של אנשים שבאמת נהנים לכתוב קוד. עבר זמן רב מאז שהייתי צריך ללמוד כל כך הרבה נושאים חדשים, וזה ממש כיף. לדעתי הטכנולוגיה של למידת מכונה נכנסת כרגע לעידן הזהב; אנחנו באותה הנקודה שבה הרכבות היו באמצע המאה ה-19, או המחשבים בשנות התשעים של המאה ה-20. לראשונה בהיסטוריה האנושית יש לנו גם כמות עצומה של נתונים זמינים, וגם מחשבים חזקים וכלים שמאפשרים להפיק מהנתונים תובנות חדשות במהירות וביעילות. רציתי להיות חלק מהמהפכה הטכנולוגית המשמעותית ביותר בדור הנוכחי, להספיק לעלות על הרכבת הזו, לדהור איתה קדימה ולראות מהמושב בקרון הראשון כמה רחוק היא תהיה מסוגלת להגיע.

כמובן, תמיד תהיה לי פינה חמה בלב עבור פורום קהלת לכלכלה, ועבור האנשים שם שממשיכים ללכת נגד הרוח, להילחם בקבוצות אינטרס ולפרסם אמיתות לא-נוחות שפוליטיקאים פחות אוהבים לשמוע. אני גם אמשיך לתמוך במחקרים של הפורום בדרכים שונות.

חברים ששמעו על המעבר שאלו אותי מה יקרה עם הבלוג הזה. סביר שהעיסוק שלי במדיניות כלכלית יפחת, אך האמת היא שמלכתחילה לא תכננתי לכתוב בלוג כלכלי. הרשומות הראשונות בבלוג באתר תפוז, מלפני למעלה מעשור, עסקו בשלל נושאים שעניינו אותי, כגון הימצאות חייזרים בחלל החיצון או ספרי מדע פופולרי, ולא רק בכלכלה. יתכן שאחזור יותר לכיוון הזה. חשבתי גם לנסות לפרסם רשומות עמוקות על למידת מכונה ומדע נתונים, אם כי הן בדרך כלל דורשות השקעה משמעותית. פעם, כשהייתי סטודנט, היה לי קל יותר להשקיע בבלוג, אבל היום כשאני חוזר מהעבודה אני בדרך כלל מעדיף לברוח לאיזה משחק מחשב. אולי בסופו של דבר הבלוג ידעך. גם זה תהליך מתמשך – הרשומות הכי נצפות שלי נכתבו לפני כ-5 שנים. ואולי יום אחד כשאצא לפנסיה הוא יפרח מחדש…

חלק ניכר מהכתיבה שלי בבלוג התחלף בכתיבת ספרים, שעוד לא נחשפתם למרביתה. מלבד הספר "מסע האנושות", שפרסמתי עם עודד גלאור, ישנו ספר נוסף שאני כותב מזה כשנתיים על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, והשבוע סיימתי סוף סוף את הטיוטה הראשונה שלו. שמו הנוכחי של הספר הוא "הנס הישראלי – סיפור על הון אנושי, דמוקרטיה ואשליות", ומטרתו היא לנסות להסביר מדוע מדינת ישראל עשירה יותר ממדינות מתפתחות, אך פחות ממדינות מערב וצפון אירופה והמושבות האירופאיות. הגישה מבוססת על המחקר המודרני בצמיחה ארוכת טווח, שמסוקר בהרחבה ב"מסע האנושות" – חיפוש אחר מאפיינים מוסדיים ותרבותיים שהם הגורם האולטימטיבי לדירוג היחסי של ישראל. מבחינתי הספר הזה הוא סיכום של חלק ניכר מהעבודה שלי בבלוג בעשור האחרון, והוא יותר אישי ויותר קשור לכתיבה שלי ברשתות החברתיות מהספר הקודם. בקרוב אתחיל עם סבב העריכות שלו, ואני מעריך שבעוד כחצי שנה הוא יצא לאור. גם בעתיד אני מאמין שאעדיף כתיבת ספרים על פני הבלוג, מכיוון שהם מאפשרים לי להגיע לעומק רב יותר. ממילא תמיד אמרו לי שהרשומות שלי ארוכות מדי…

גם אם אכתוב בהן פחות, קשה לי להאמין שאעזוב את הרשתות החברתיות לגמרי. מבחינתי האינטרנט הוא פלא: הוא העניק לי במה וקול שאף אחד לא היה מעז להעניק לי בעולם האמיתי. הוא אפשר לי להתמודד מול אנשים שנהנים מיוקרה, כריזמה, הופעה סמכותית, יכולת להתחבב על הקהל וקול עמוק – כל אותן תכונות שמעולם לא היו לי ולעולם לא יהיו לי. באינטרנט לכל התכונות האלו אין משמעות, הדבר היחיד שחשוב הוא טיעונים ויכולת ניסוח.

אך מצד שני, הוויכוחים ברשתות החברתיות נוטים לחזור על עצמם, והמלחמה הקבועה כנגד הרוח היא די מתסכלת. יותר מדי אנשים אכזבו אותי, מבחינת ההתעקשות שלהם שלא לזוז מדעותיהם המוקדמות למרות שנים של התכתבויות. אינני יודע עד כמה ארצה להמשיך בוויכוחי סוציאליזם-קפיטליזם נדושים, גם ככה אני מרגיש שההשפעה של הוויכוחים האלו על המציאות זניחה. אני גם לא מרגיש בנוח עם הכתיבה בפומבי. חשבתי שזה יגדיל את האמינות שלי בעיני הקוראים, אבל זה לא נעים להגיע למקומות חדשים ולגלות שלרבים יש דעות מוקדמות עלי, אפילו כשהדעות האלו חיוביות. באופן מצטבר, אין לי ספק שהבלוג שלי פגע בקריירה שלי יותר ממה שהוא תרם לה. לא הייתי ממליץ לאנשים לכתוב בפומבי ברשתות החברתיות, בייחוד אם בכוונתם לפרסם דעות הסוטות מהקונצנזוס.

אין פואנטה לפוסט הזה. אני יודע שהרבה אנשים עוקבים אחרי בבלוג וברשתות החברתיות, והחלטתי שמן הראוי להסביר מדוע אני עוזב, גם בגלל שפורום קהלת הוא מקום משמעותי עם אג'נדה מסוימת ולא סתם "עוד מקום עבודה", וגם בגלל שייתכן שזה יהיה שינוי כיוון כללי יותר עבורי בסופו של דבר, אם כי מוקדם מדי לדעת. יש כיום ברשתות החברתיות צעירים רבים שלדעתי עושים עבודה מצויינת בכתיבת ביקורת על מדיניות כלכלית. אני מקווה שבעתיד חלקם ילמדו לתארים מתקדמים, ויצטרפו אליהם כל מני פרופסורים ודוקטורים צעירים שיש להם את האומץ לכתוב בפומבי, כך שרמת הדיון תישאר גבוהה, והם יוכלו להוות משקל נגד מסוים לפופוליזם. יום אחד אולי הרעיונות האלו יחדרו אל מתחת לענני הספקנות, הרגשות העזים וחוסר ההבנה, ויפגשו בפוליטיקאים ובפקידים בכירים שבאמת אכפת להם, ובקונסטלציה פוליטית שתאפשר לעשות שינויים לטובה. מותר לחלום.

Read Full Post »

Older Posts »