Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘כללי’ Category

משהו לא טוב קורה כאן

הערה: כמו מרבית הרשומות שלי, גם הרשומה הזו התפרסמה במקור באתר "הארץ".


הטענה שלפיה לכלי התקשורת יש הטיה שמאלית איננה חדשה. בנימין נתניהו דיבר על כך כבר בשנות ה-90, ומאז היבחרו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית הדיון בהטיות תקשורתיות נסק לגבהים חדשים. גם הקמתו של תאגיד השידור הציבורי, "כאן", לוותה בחששות של שרי ממשלה מהימין מפני הטיה שמאלית. מאז עלייתם לאוויר משתדלים אנשי התאגיד לספק לציבור הישראלי תמונה מאוזנת יחסית בנוגע לסוגיות מדיניות, במטרה להפריך את החששות ולהדגים את יכולתו של השידור הציבורי להציב סטנדרטים חדשים של איכות ועומק. אך לצערי, ברגע שמדובר בסוגיות כלכליות, הם נכשלים בכך לחלוטין.

זה אולי צפוי במידה מסוימת, לאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות גם בצד הימני של המפה הפוליטית בישראל. באופן כללי יש בארץ בעיה חמורה של מקצועיות בקרב כתבי טלוויזיה ועיתונאים שעוסקים בכלכלה. רבים מכוכבי הפריים-טיים, כגון הפרשן הכלכלי של ערוץ עשר מתן חודורוב, שדרנית הרדיו קרן נויבך, וכתבים כלכליים רבים בכלכליסט, דה-מרקר וגלובס, הם נטולי הכשרה בתחום, וכתבתי בבלוג זה פעמים רבות בעבר על טעויותיהם. ההשקפות שהם מציגים סותרות לא פעם את הידע הכלכלי והניסיון ההיסטורי, ונובעות מהטיה אידיאולוגית קבועה כנגד פתרונות מבוססי-שוק ובעד פיקוח ומעורבות ממשלתית – אפילו היכן שכלכלנים מצדה השמאלי של המפה הפוליטית מאמינים שהיא מזיקה (הסדרה של מתן חודרוב על פיקוח שכר דירה מלפני מספר חודשים היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך).

ובכל זאת, אם הייתה איזושהי תקווה שתאגיד "כאן" יעלה את הרמה של הדיון הכלכלי בתקשורת הישראלית ויספק תמונה מאוזנת יותר, התוצרים האחרונים שהופקו על ידו מפריכים אותה. נראה מספר דוגמאות לכך.

"איך הפכה הסוכרת למחלה של עניים?", שואלת הילה ויסברג בסרטון של התאגיד שפורסם בשבועות האחרונים. התשובה, לדעתה, היא שמוצרים עתירי סוכרים ושומנים הם זולים יותר, על כן משפחות עניות נאלצות להסתפק בהם. ויסברג גילתה קורלציה: עניים רוכשים יותר מוצרים זולים כמו סוכר ולחם לבן, וגם חולים יותר בסוכרת, ומכאן היא מסיקה על מנגנון סיבתי פשוט לפיו עוני הוא גורם לסוכרת. אך כפי שסטודנטים לכלכלה לומדים בקורסי אקונומטריקה, לא נכון להסיק מקורלציה על סיבתיות. ויסברג מתעלמת מכך שמחירי הירקות בישראל זולים מאוד בהשוואה בינלאומית, וגם מחיריהם של מרבית הפירות, הביצים, והמוצרים האחרים הנמצאים בסל הבריא המוצג בתחילת הסרטון הם די נמוכים. למעשה, אוכל בריא בישראל הוא בכלל לא יקר.

הפתרון שמציגה ויסברג לבעיה, להכניס מוצרים נוספים לפיקוח, הוא קודם כל הדרך הגרועה ביותר להוריד את מחירו של מוצר, כפי שיטענו כלכלנים מימין ומשמאל. לא מאמינים לי? שאלו את המפקחת על מחירי מוצרי המזון מטעם הממשלה, או קראו מטה את הסטטוס המצוין של כפיר מצוינים בנידון. מלבד זאת הוא גם פתרון לא רלוונטי. ראשית, מכיוון שרבים מהמוצרים הבריאים כבר נמצאים בפיקוח כזה או אחר, ושנית, מכיוון שהמנגנון הסיבתי שהיא הציגה לא משכנע, לאור מחירם הזול של מוצרים בריאים.

אז מדוע באמת העניים חולים בסוכרת יותר מהעשירים? ובכן, אפשר לחשוב על מספר סיבות, אבל הן כבר חורגות מגבולות האידיאולוגיה שהילה ויסברג וחבריה בתקשורת מקדמים באדיקות, לפיה כל בני האדם נולדו שווים, עושר ועוני הם עניין אקראי ולא יתכן שהם נובעים מתכונות של יכולת דחיית סיפוקים או בעיות התנהגותיות. רמז: בדקו את שיעורי הצריכה של סיגריות בקרב העשירונים הנמוכים, וזכרו שסיגריות הן מוצר יקר יחסית.

בסרטון אחר של התאגיד מופיעה השאלה: "למה חברות התעופה מצופפות אותנו כמו סרדינים במחלקת תיירים?". התשובה האמיתית פשוטה: כדי שהן יוכלו לצמצם עלויות ולהציע כרטיסי טיסה בזול, המאפשרים כיום לחלק ניכר מהאוכלוסייה לטייל בחו"ל, בניגוד למצב בעבר. התשובה שנותן הכתב, לעומת זאת, היא שמדובר בקנוניה של חברות התעופה כתוצאה מהיעדר פיקוח. הוא טוען שהמחלקות היוקרתיות, כגון מחלקת עסקים ומחלקה ראשונה, משתלמות לחברות התעופה יותר ממחלקות התיירים, ולכן החברות מנסות לצופף מחלקות אלה כמה שיותר. אבל אם זה המצב, מדוע חברות התעופה לא מבטלות פשוט את מחלקת התיירים? הסרטון ממשיך לאחר מכן לניתוח היסטורי, לפיו בעבר היה פיקוח על המרווח בין המושבים, אך הוא בוטל בתקופתו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, מה שאיפשר לחברות התעופה לצמצם את המרווח ולחתוך עלויות.

התהליך ההיסטורי, במסגרתו טיסה לחו"ל הפכה למוצר שמשפחות רבות בישראל מסוגלות לממן, מוצג בסרטון כהתפתחות שלילית. וזה עוד כלום – כפי שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו יוני בלונדי, הסרטון כולו מועתק למעשה מסרטון אחר שהופק על ידי ערוץ יוטיוב אמריקאי מצליח, עם הבדל אחד: בסרטון האמריקאי מתוארים גם הצדדים החיוביים כמו הורדת המחיר וגם הצדדים השליליים של צמצום המרווחים בין המושבים, בעוד שבסרטון המועתק של התאגיד מודגשים רק הצדדים השליליים. בלונדי היה אמור לעלות לשידור בתוכנית הרדיו של אראל סג"ל על מנת לדבר על הנושא, אבל אנשי התאגיד סירבו לשלוח נציג מטעמם שיגיב לטענותיו. האם זו הסיבה שאזרחי ישראל מממנים מכיסם שידור ציבורי? כדי לקבל סרטונים מועתקים מיוטיוב בתוספת עיוותים אידיאולוגים?

התאגיד הפיץ גם סרטון מטעה בנוגע לחובות של עסקים קטנים, התומך במצג השווא הנפוץ בתקשורת: הבנקים מוותרים על חובות לעשירים, אבל לא מוותרים על חובות של עסקים קטנים. אחת המרואיינות תהתה אפילו אם כך דברים אמורים להתנהל במדינה דמוקרטית. המציאות כמובן שונה לגמרי. מדי יום הבנקים "עושים תספורות" לשלל עסקים קטנים ואנשים פרטיים, ומדווחים על חובות אלו כ"חובות אבודים" בדוחות הכספיים שלהם. הם עושים זאת כאשר ברור שלא ניתן להחזיר את הכסף במלואו, ועדיף לקבל לפחות חלק מהסכום. כל עוד הבנק מאמין שהחייב יצליח להחזיר את החוב, הוא לא יוותר לו. כמובן שלאדם שחייב לבנק מאות מיליוני שקלים יש כוח מיקוח משמעותי יותר מול הבנק בהשוואה לאדם שחייב מאות אלפי שקלים, אבל זה לא ייחודי לישראל או למגזר הפיננסי. גם לאדם שרוכש מחנות רהיטים 100 מיטות יש כוח מיקוח גדול יותר מאדם שרוכש מיטה אחת, ובכל זאת אנחנו לא חושבים שההנחה במחיר המיטה שחנות הרהיטים תעניק לראשון היא קונספירציה אפלה. זה היה המצב בכל תקופה בהיסטוריה ונותר המצב גם כיום בכל מדינות העולם. במדינות אחרות פשוט לא עושים עניין מדבר כל כך טריויאלי.

ויש עוד. קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של "כאן" שעסק בחברת אובר. במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם. תוכלו לקרוא גם את מה שכתב אדיר יוסף על מאמר בנוגע לקצבאות הנכים, או  לצפות בראיון המוזר עם אפרים דוידי, המעוות את המצב הנוכחי בוונצואלה, ומוצג בתור מומחה ללא כל ביקורת או איזון. יכולתי להמשיך ולנתח סרטונים, מאמרים ופודקאסטים נוספים שמפיק התאגיד החדש, או לקשר לביקורות שכלכלנים כתבו עליהם, אבל אני מניח שהתמונה ברורה: בנושאים כלכליים, "כאן" משתמש בכספי משלם המיסים הישראלי כדי לספק לציבור סחורה תקשורתית פגומה ומוטה אידיאולוגית, חלקה מיד שנייה. לצערנו, אנחנו לא יכולים פשוט להפסיק את המנוי.

באופן אירוני במיוחד הפיק התאגיד לאחרונה גם סרטון על "אפקט דאנינג-קרוגר". אפקט זה מתייחס לאשליה של ידע הנפוצה דווקא בקרב אלו שיודעים מעט מאוד בתחום מסוים, מכיוון שהם לא יודעים עד כמה הם לא יודעים. המחסור בידע מוביל את אלו הלוקים בבורות להתבטא בנחרצות יתר מאשר מומחים. כאשר רמת הידע עולה – רמת הביטחון העצמי יורדת, עד שמגיעים לרמת מומחיות גבוהה שמעלה את הביטחון העצמי בחזרה.

נראה כי תחום הכלכלה הוא הסובל ביותר מאפקט הזה. לצופה מהצד, ניתוח מדיניות כלכלית נראה כמו עניין פשוט וקל, מכיוון שכמעט כל אחד עושה קניות בסופר, משקיע בדיור ומקבל משכורת, אבל האמת היא מורכבת. מדיניות כלכלית משפיעה על התמריצים, לא רק על המחירים, ובאופן שהוא לא תמיד טריויאלי. כאשר אנחנו מטילים פיקוח על שכר הדירה, למשל, יקרו דברים נוספים מלבד ירידת שכר הדירה. משקיעים ישכירו פחות דירות. יהיה עודף ביקוש. יכול להיווצר שוק שחור. יש אפקטים מסדר שני, יש הבדל בין קורלציה לסיבתיות, יש דברים שנשמעים טוב בתיאוריה ולא באמת עובדים בפועל, ויש חשיבות להיכרות עם הניסיון ההיסטורי. אני חושש שעקב מחסור בידע אנשי התאגיד לא באמת מודעים להטיה שלהם. הם חושבים שהם מאוזנים, אבל הם לא. יש ידע, והוא חשוב, הוא פשוט לא קיים בראשם של האנשים שמפיקים את הסרטונים האלו.

וזה גם באשמתי.

לפני שנה-שנתיים פנה אליי שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי של "כאן", ושאל אם אהיה מעוניין להצטרף לתאגיד. עניתי בשלילה. בשנים האחרונות הקריירה האקדמית גוזלת את מירב זמני ואין לי יכולת להופיע בתקשורת בתדירות גבוהה. אמסטרדמסקי פנה גם אל ידידי אסף צימרינג שהסכים ומפרסם בלוג כלכלי מצוין במסגרת התאגיד. אבל אסף מפרסם בתדירות נמוכה, ואין לו יכולת של ממש להשפיע על תכני הסרטונים. מרבית בוגרי החוגים לכלכלה, מצטיינים ובוגרי תארים מתקדמים במיוחד, מעדיפים משרות משתלמות במגזר הפרטי על פני עבודה בתקשורת, היכן שהמשכורות נמוכות בהרבה. הופעה בטלוויזיה ממילא לא הייתה שאיפה מרכזית עבור רובנו. אבל לחוסר המוכנות של מומחים "להתלכלך" בפעילות תקשורתית יש השפעות שליליות על הידע של הציבור הישראלי.

ובכל זאת, אני מאמין שישנו מקום לשיפור. התאגיד עדיין חדש, וכרגע מתנהל בגמישות יחסית, פתוח לביקורת, ומלא בצעירים עם אנרגיות חיוביות שרוצים להביא את הדיון הציבורי לרמה גבוהה יותר. אם שאיפתם של אנשי התאגיד לאיכות גבוהה גוברת על שאיפתם להפיץ את דעותיהם האישיות, הם יכולים לפתור את הבעיה על ידי גיוון השורות וגיוס אנשי תוכן בעלי ידע של ממש בכלכלה, לאו דווקא במשרה מלאה, שיעברו על תכנים כלכליים לפני פרסומם וידאגו להצגת תמונה מאוזנת. האם מנהלי התאגיד יהיו מוכנים להרים את הכפפה הזו? האם יהיו מסוגלים להראות עד כמה התאגיד החדש שונה מרשות השידור הישנה והמאובנת? נו, נחכה ונראה.


מספר ימים לאחר הפרסום כתב שאול אמסטרדמסקי תגובה לרשומה, אותה ניתן לקרוא כאן, ואני כתבתי תגובה לתגובתו.

 

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

סיכומים של המחאה החברתית נחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא סיכומים בסגנון של "לפני המחאה החברתית רק אני אמרתי ש-X, אבל מאז המחאה כל הציבור הישראלי מבין ש-X", כאשר במקום X אתם יכולים להכניס פחות או יותר כל נושא שבא לכם. סיכומים משעשעים אלו נכתבים או על ידי אנשים המקיפים את עצמם באנשים שחושבים כמוהם ולכן הם לוקים בחוסר מודעות קיצוני לגבי מה שהציבור הישראלי באמת "מבין", או מתוך ניסיון ליצור מצג שווא של הסכמה ציבורית גדולה סביב דעותיו של הכותב, בעוד שבדרך כלל אין הסכמה כזו.

הסוג השני הוא סיכומים שניתן לתמצתם ב-"המחאה החברתית לא שינתה כלום כי לביבי לא אכפת" (למשל ראו כאן), כאילו שזה סביר לצפות מראש ממשלה העומד בראש קואליציה ימנית שנבחרה ברוב קולות ליישם מדיניות שמאל רק בגלל שהשמאל הצליח לגרום לכ-200,000 מבוחריו, המהווים בסך הכל כ-2% מאזרחי המדינה, לצאת ולהפגין. אכן, תגלית מדהימה – לביבי לא אכפת כל כך מה חושבים עליו אנשים שלעולם לא יבחרו בו לראשות הממשלה.

מלבד חוסר המודעות העצמית המאפיין את מסכמי המחאה החברתית למיניהם, מרביתם נופלים גם לאיזה שהוא נראטיב שבמסגרתו ישנן "סיבות" המובילות לסוג של פיצוץ דרמטי, ולאותו פיצוץ יש "תוצאות". טבעי לנו לחשוב באופן נראטיבי שכזה ואפילו חברי וועדת טרכטנברג תיארו כך את פריצת המחאה, אך המציאות לרוב מורכבת יותר. ברשומה זו נסביר מדוע וכיצד.

מהן הסיבות למחאה החברתית?

כחצי שנה לפני פרוץ המחאה החברתית כתבתי בבלוג סיפור קצר רלוונטי לשאלה זו. ברגע שחושבים עליה לעומק, סיבתיות היא עניין מורכב. למשל, נניח שאתם רואים פרח שצמח בגינה; מדוע הפרח צמח בגינה? ובכן, אתם יכולים לומר שהסיבה לכך היא שיוסי שתל אותו שם. זה אולי נכון, אבל לולא אדמה מתאימה ומים הפרח לא היה צומח. אז האם האדמה היא הסיבה המרכזית? ואולי עלינו לתהות בנוגע לסיבות היסטוריות מוקדמות יותר – מה הוביל את יוסי לשתול פרח, או לשתול את הפרח דווקא בגינה הזו? ומה אם יוסי היה שותל את הפרח בגינה, והייתה אדמה מתאימה והיו מים, אבל שעה לאחר מכן הייתה מתרחשת רעידת אדמה והזרע היה נבלע בבקע עמוק? ישנם אינספור אירועים בהיסטוריה של כדור הארץ שיכלו למנוע מהפרח לצמוח בגינה, או למנוע מהמחאה החברתית להתרחש.

הדיון הפילוסופי הזה לא אומר שאין אירועים שקורים בגלל סיבות. הוא כן אומר שאנחנו צריכים להיזהר, להבין שהרבה פעמים האקראיות משחקת תפקיד חשוב, ולהיזהר כפליים כאשר אין לנו אפילו עדות לסיבתיות של ממש. למשל, בישיבות של וועדת טרכטנברג טענה קרנית פלוג, אז ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל והיום הנגידה, שאחת הסיבות למחאה החברתית היא האחוז הנמוך יחסית של הוצאות אזרחיות מתוך כלל הוצאות הממשלה. אכן, ישראל מוציאה מעט באחוזים ביחס למדינות אחרות, אבל האם משתתפי ההפגנות היו מודעים לכך או הושפעו דרמטית מתנועה של כמה אחוזים לכאן או לשם? רוב המוחים הגיעו משני העשירונים העליונים של האוכלוסיה, בעוד שהעניים בישראל שייכים ברובם דווקא לקבוצות פוליטיות שלא היו מעורבות במחאה, כגון חרדים וערבים. גם הנתונים לא תומכים בטיעון זה: ההוצאה האזרחית הייתה נמוכה שנים רבות לפני המחאה החברתית ונשארה נמוכה שנים רבות אחריה, שיעורי אי השוויון והעוני בישראל נמצאים דווקא בירידה מאז 2006-2007, האבטלה נמצאה בירידה בשנים שלפני המחאה, ההכנסה למשק בית הייתה במגמת עליה בשנים שלפני המחאה החברתית וכך הלאה (התרשימים הבאים לקוחים מספר התרשימים של פורום קהלת לכלכלה).

מחאה4
מחאה3
מחאה2
מחאה1

 

דפני ליף הקימה את האוהל שלה בשדרות רוטשילד כתוצאה משכר הדירה הגבוה בתל אביב. בשנים שלפני המחאה שכר הדירה אכן עלה בישראל באופן משמעותי, כך שבנושא זה אנחנו נמצאים על קרקע יציבה למדי: הסיבה המוצהרת תואמת את הנתונים. אבל ההתגלגלות של האוהל היחיד להפגנות ענק הייתה במידה רבה סוג של "אפקט פרפר", שהחל עם הגעתם של סקרנים ומשתתפים נוספים, ונבע מאווירה כללית של חוסר אמון בממשל שהייתה קיימת במדינת ישראל וביחוד בקרב השמאל לפחות מאז רצח רבין, ואולי אף לפניו, אווירה שהתחזקה מאוד בתקופה של מלחמת לבנון השנייה וכתוצאה מחטיפת גלעד שליט, מהחקירות של אולמרט, קצב ובכירים אחרים בממשלה ובצה"ל. גורם נוסף הוא המשבר הכלכלי של 2008, שבעקבותיו פרצו "מחאות חברתיות" ברחבי העולם. ישראל כמעט שלא נפגעה מהמשבר, אבל בזמן אמת רבים קישרו בין המחאה החברתית כאן לבין המחאות בארצות אחרות, ובהפגנות אנשים הניפו שלטים עם סיסמאות שהועתקו מההפגנות בחו"ל. בהחלט יתכן שלולא המשבר של 2008, לולא מלחמת לבנון השנייה, לולא מחאת הקוטג', לולא אינספור אירועים אחרים, או במקרה שבו דפני ליף לא הייתה בחורה צעירה בעלת עיניים חולמניות אלא גבר שמן ומקריח בשנות הארבעים לחייו, המחאה החברתית לא הייתה מתרחשת כלל – גם אם שיעור ההוצאה האזרחית מתוך התוצר ומחירי הדיור וכל מני נושאים אחרים היו נשארים בדיוק כפי שהיו.

כשקוראים סיכומים של המחאה החברתית, או את הערך בנושא בוויקיפדיה, מתקבל רושם מוטעה בנוגע לסיבות למחאה החברתית. האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים מהן הסיבות העיקריות, מכיוון שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה בזמן, לבצע ניסויים ולראות אילו גורמים היו מונעים את התרחשותה של המחאה. אישית אני מאמין שסיבה מרכזית לגודלן של ההפגנות הוא המעורבות של בחורות צעירות והקמת מאהל באווירה וודסטוקית מגניבה שמשכה צעירים וסקרנים בהמוניהם, בעוד שסטטיסטיקות אגרגטיביות בנוגע לאי שוויון, שכר ריאלי והוצאה ממשלתית (ואולי גם מחירי הדיור) היו הרבה פחות רלוונטיות, והודבקו לעניין בדיעבד ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים.

מהן התוצאות של המחאה החברתית?

קשה לטעון ברצינות שהמחאה החברתית "גרמה" למשהו, מלבד גידול דרמטי בפוטנציאל ההשתכרות של סתיו שפיר ובפופולאריות של הבלוג שלי (אחת הרשומות הויראליות הראשונות שלי נכתבה בתקופת המחאה). כאמור, לא ניתן לנתק את המחאה החברתית מחוסר האמון הכללי ששורר בקרב הציבור הישראלי עוד מאז שנות התשעים, ואולי אף לפני כן. על כן, כל "תוצאה" לכאורה של המחאה החברתית יכולה באותה המידה להיות תוצאה של חוסר האמון הזה, או של תהליכים דמוגרפיים עמוקים שהובילו גם להתפרצותה של המחאה וגם לדברים אחרים – אבל אפילו תוצאות כאלו קשה מאוד לראות.

ראשית כל, הכי חשוב: שום שינוי במפה הפוליטית לא התרחש בעקבות המחאה. למרות כל הרעש ההפגנות מעולם לא חצו את גבולות המחנה הפוליטי של השמאל ולא התפשטו לפריפריה במספרים משמעותיים, ולמעשה השם "מחאת השמאל" יהיה יותר מדויק מהשם "המחאה החברתית". בבחירות הסמוכות ביותר למחאה שלי יחימוביץ', שהציגה אידיאולוגיה "חברתית" וגייסה למפלגתה שניים ממנהיגי המחאה ואת מנואל טרכטנברג, זכתה ל-15 מנדטים לעומת 13 בשנת 2009. דווקא יאיר לפיד היה המנצח הגדול של הבחירות ההן, במידה רבה בזכות הנושא של יחסי חרדים-חילוניים שלא הופיע כלל במחאה החברתית. גם בשנים שלאחר מכן השמאל לא קצר שום הצלחות משמעותיות.

שום רעיונות חדשים לא עלו במסגרת המחאה. המוחים הציגו בעיקר סיסמאות כלליות וחסרות משמעות על צדק חברתי, שחלקן הועתקו מההפגנות בחו"ל ואחרות הופיעו גם בצעדה המפורסמת של ויקי כנפו כעשור לפני המחאה ועוד לפני כן, ובכל מקרה הם התנגדו לכל צעד אופרטיבי והסתפקו בהבעת תקווה כללית לכך שהממשלה איכשהו תפתור את כל בעיותיהם. המחאה לא היוותה נקודת מפנה בדעת הקהל הישראלית או בגישה של התקשורת הכלכלית, שנטתה לגוון פופוליסטי של סוציאליזם עוד לפני המחאה ונוטה באותו הכיוון כיום. ישנם ארגונים שקמו בעקבות המחאה החברתית, כמו הסדנא לידע ציבורי או ניסיונות לארגן התפקדות בקנה מידה המוני למפלגות הגדולות, אבל היו ארגונים אזרחיים כאלו גם לפניה, ולמרות כל המאמצים החיוביים ההשפעה שלהם על המציאות היא בסופו של דבר זניחה. גם אם הייתה עליה כלשהי במידת המעורבות הציבורית בפוליטיקה, היא לא היתרגמה לשינוי במפה הפוליטית או להופעתם של מנהיגים פוליטיים מזן חדש.

כמעט שום רפורמה משמעותית לא התרחשה בעקבות המחאה, ושלל מאמרים (למשל זה של יורם גבאי) שטוענים שכן טועים ומטעים. כדי לטעון שרפורמה כלשהי התרחשה בגלל המחאה נדרשים שלושה תנאים: רפורמה אשר הוצגה באופן מפורש בתור דרישה על ידי המוחים, לא הייתה בתהליכי ביצוע או תכנון לפני המחאה, ויושמה באופן מלא אחרי המחאה. ככל הידוע לי (ותקנו אותי אם אני טועה) הרפורמה היחידה הממלאת את שלושת התנאים האלו היא הגדלת הסבסוד לחינוך פעוטות בגילאי 3-4, דרישה שהועלתה במסגרת "מחאת העגלות" שאין בה בשורה משמעותית למעמד הביניים הישראלי, שממילא משלם את מרבית המיסים ולכן מממן את הסובסידיות שהוא מקבל בעצמו (כתבתי על הנושא בהרחבה כאן). חברי וועדת טרכטנברג ניסו למנף את המחאה לשורה של רפורמות כלכליות נוספות שרובן חיוביות, אך מרבית ההמלצות בדוח היו נושאים שמשרד האוצר מנסה לקדם ממילא בכל שנה במסגרת חוק ההסדרים, כבר שנים רבות לפני המחאה החברתית, וחלק ניכר מההמלצות לא יושמו (ראו סיכום כאן). אין שום סיבה מיוחדת להאמין שהמלצות כגון דיגיטציה של ספרי לימוד או שילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה שהופיעו בדוח טרכטנברג יושמו רק בגלל המחאה החברתית, אין היגיון בטענה שלפיה אי השוויון שנמצא בירידה עוד מאז 2007 הושפע מהמחאה, או ששכר המינימום, שעולה ממילא בערך פעם בחמש שנים בעקבות קמפיינים פוליטיים, לא היה עולה בשנים האחרונות לולא המחאה. המלצות אחרות של דוח טרכטנברג, כגון אלו שעסקו במתווה מס החברות, אומצו אבל בוטלו על ידי ממשלות מאוחרות יותר (ובמקרה של מס החברות – טוב שכך). חשוב לזכור שמובילי המחאה החברתית בכלל התנגדו לועדת טרכטנברג, והקימו צוות אלטרנטיבי שניסה לדחוף כל מני נושאים כמו דיור ציבורי, למזלנו ללא שום הצלחה בפועל.

גם בנוגע לועדת קדמי, שעסקה בתחרותיות בשוק המזון, קשה לטעון שלמחאה הייתה השפעה משמעותית. המלצות הוועדה היו חלביות למדי, והרפורמות החשובות ביותר בתחום יוקר המחיה בשנים האחרונות כללו הפחתת מכסים על יבוא מזון ואת החלשת כוחו של מכון התקנים – רפורמות שהובילו דווקא אנשים שהתנגדו למחאה החברתית כגון נפתלי בנט, ושעומדות בסתירה מוחלטת לסיסמאות הסוציאליסטיות שהושמעו בהפגנות. ולבסוף, בנוגע לרפורמות בשוק הדיור, חלקן תוכננו עוד לפני המחאה בעקבות עליות המחירים, ואלו שצצו בעקבות המחאה לא הובילו עד כה לשינוי משמעותי כלשהו (אישית אני בספק שיש ביכולתם של הפוליטיקאים להביא לירידה במחירי הדיור בישראל בטווח הקצר).

"אז אתה טוען שיציאתם של מאות אלפי אנשים לרחובות הייתה חסרת משמעות לגמרי?"

לא בדיוק.

ראשית כל, היא הייתה משמעותית עבור האנשים שהפגינו. גם אני השתתפתי באחת ההפגנות הגדולות, ראיתי את ההמונים, שמעתי את הסיסמאות, הרגשתי את האנרגיות. פסיכולוגים ואנתרופולוגים תיארו במחקרים רבים את האפקט של אירועים המוניים כגון טקסים דתיים, מסיבות טראנס או צעדות צבאיות מבחינת התחושה של חיבור למשהו גדול ומשמעותי יותר ממך, הזרימה עם העדר, האופטימיות, האלטרואיזם, האיבוד של העצמי (ראו למשל כאן). המחאה החברתית גם הייתה אירוע כזה של תנועה המונית, בסדר גודל יוצא דופן. כשאתה בתוך כל זה ומרגיש את האנרגיות העצומות של החיבור עם מאות אלפי זרים קשה לתפוס שהסובבים אותך הם רק חלק קטן מאוכלוסית המדינה, שרובם שייכים למחנה פוליטי זניח יחסית, קשה לפתח גישה ספקנית וקשה גם לראות עד כמה הדרישות הן לא ממוקדות או לא ריאליות. על כן ההתנגשות עם המציאות הייתה קשה במיוחד: רבים נדהמו מחוסר ההשפעה של המחאה על המערכת הפוליטית, ועד היום הם מנסים לחפש תירוצים, להמציא שדים דמיוניים שהתאחדו יחדיו כדי להרוג את המחאה או לספר סיפורים מורכבים אודות השפעותיה העצומות של המחאה החברתית "על השיח". עבור רבים מאלו שלקחו בה חלק פעיל, המחאה תמיד תיזכר בתור סוג של נקודת שיא בחייהם – לא בגלל שהיא באמת שינתה משהו במציאות הישראלית או בדעותיהם של אותם אנשים, שמן הסתם גם לפני המחאה הייתה להם נטיה בכיוון הסוציאליסטי, אלא בגלל שהשתתפות באירוע המוני שכזה, התחושה של החיבור והאנרגיות, הן חוויות רגשיות עמוקות מאוד שלא יוצא לנו לחוות הרבה פעמים במהלך חיינו (ביחוד לא לחילוניים, מה שאולי מסביר את ההתלהבות הפחותה יותר של הציבור הדתי מהמחאה).

שנית, יציאתם של מאות אלפי אנשים לרחובות הייתה משמעותית בתור סימפטום לחוסר האמון העמוק של ישראלים רבים בממשלתם. כפי שניתן לראות בתרשים הבא, הלקוח מחוברת התרשימים של פורום קהלת לכלכלה, המיקום היחסי של ישראל בנוגע לרמת האמון והשחיתות הנתפסת רחוק מלהיות טוב.

מחאה5

כן, המחאה יכלה שלא להתרחש כתוצאה משלל אירועים מקריים, ויתכן שלא היו לה תוצאות משמעותיות בזכות עצמה, אבל חוסר האמון הוא אמיתי ויש לו השפעות אמיתיות. באווירה של חוסר אמון יזמים חוששים להשקיע לטווח ארוך, לחתום על חוזים, וכל עסקה מלווה בעלויות גבוהות של אכיפה, רגולציה ופיקוח. במערכת הפוליטית נוצר מעגל משוב שלילי: חוסר האמון בקרב הציבור, התקשורת, הפקידות הבכירה והמערכת המשפטית לא מאפשר לפוליטיקאים לבצע מהלכים משמעותיים, ובתגובה לכך מנהיגים פוטנציאלים ופקידים אשר מסוגלים להוביל ולשנות מסרבים להתגייס למערכת, ואנחנו נשארים עם פוליטיקאים ופקידים שהתמחותם היא בשמירה על המצב הקיים תוך פיזור סיסמאות יפות. לאור פרשות השחיתות שנחשפו בעשור האחרון קשה לטעון שחוסר האמון הזה בלתי מוצדק, הוא קיים גם בימין ולא רק בשמאל, ובתור ראש ממשלה בנימין נתניהו לא ביצע מהלכים משמעותיים להתמודדות עימו. נראה שבמקום לעודד אמון בעצמו ובממשלתו, לפחות מצד בוחרים ימניים, נתניהו מתמקד בלעודד פחדים וחוסר אמון גבוה יותר ביריביו הפוליטים.

סיכום

לפעמים דברים מתגלגלים וקורים מסיבות שקשה לנו לתפוס אותן, ורק בדיעבד אנחנו מספרים לעצמנו איזה שהוא סיפור הגיוני על דבר כזה שהוביל לדבר אחר. המחאה החברתית הייתה אירוע דרמטי מבחינה וויזואלית, מבחינת העוצמה, מבחינת כמות האנשים שהשתתפו בה ומבחינת הסיקור התקשורתי, אבל ניתוח אובייקטיבי של הדברים מעלה שהיא הייתה יותר סימפטום שיצא משליטה של מגמות קיימות מאשר נקודת מפנה בהיסטוריה הכלכלית-חברתית במדינת ישראל.

עבורי ועבור רבים אחרים שלקחו חלק בהפגנות ובדיונים סביבם, המחאה החברתית הייתה אירוע בלתי נשכח. ישנם אנשים ששינו את מסלול חייהם בעקבותיה באופן משמעותי. אבל נקודות מפנה ברמה הלאומית, במדינות דמוקרטיות, לא מתרחשות בעקבות הפגנות ענק ברחובות אלא בעקבות מהפכים פוליטיים, למשל מהסוג שהוביל לתכנית ההתנתקות, להסכמי אוסלו או לשלום עם מצרים. השינוי הזה מתרחש בקלפי ובראשם של פוליטיקאים. הכוחות שהובילו את המחאה החברתית לא היו מספיק חזקים וממוקדים כדי להוביל לשינוי שכזה, והפוליטיקאים שייצגו את הדעות האלו בכנסת לא הצליחו לצבור פופולאריות משמעותית בקרב הציבור הרחב עד כה. הנושא המרכזי שסביבו נחלקת המערכת הפוליטית היה ונותר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולמרות קשקשת אינסופית על כלכלה וחברה מרבית הישראלים בסופו של דבר רק מתאימים בדיעבד את דעותיהם הכלכליות למפלגות שמייצגות את דעתם בנוגע לנושאים המדיניים והביטחוניים, ולמרבית הפוליטיקאים אין שום אידיאולוגיה או אג'נדה כלכלית מלבד סיסמאות חסרות פשר.

גם לפני המחאה וגם כיום, החברה הישראלית נשארה מפולגת בין מספר רב של שבטים, כאשר כל שבט מנסה למשוך את השמיכה לכיוון שלו. המחאה החברתית, בסופו של דבר, ייצגה רק שבט אחד, אולי רועש, ממוקד גיאוגרפית ומקושר תקשורתית, אבל לא גדול במיוחד. שינוי של ממש במגמות הכלכליות והחברתיות בישראל, לטובה או לרעה, יתרחש רק אם המפה השבטית תשתנה באופן משמעותי.

Read Full Post »

נתחיל מהסוף: אם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, מעוניינים לחיות ברמת חיים מערב-אירופאית, אנחנו צריכים להיות עשירים כמו האירופאים. בשנת 2015 לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית הישראלי הממוצע ייצר תוצרת בשווי של כ-35,702 דולרים בשנה, לעומת השוויצרי הממוצע שייצר תוצרת בשווי של 82,178 דולרים, הדנמרקי שייצר תוצרת בשווי של 51,424 דולרים, השבדי עם 48,966 דולרים, וההולנדי עם 44,333 דולרים, אם ננסה להתמקד במדינות בסדר הגודל של ישראל. כאשר משקללים את המספרים האלו לפי כוח הקנייה המקומי ישראל נמצאת באזור המקום ה-35, לצד מדינות כמו ספרד, קפריסין, דרום קוריאה וצ'כיה, ורמת החיים היא בהתאם.

כדי להיות עשירים יותר, עשירים כמו השוויצרים, אנחנו צריכים לצמוח. כמובן, אפשר לשאול האם הצמיחה מיטיבה רק עם העשירים או גם עם העניים, והתשובה היא כמו תמיד "תלוי", אבל זה די ברור שצמיחה אפסית לא מיטיבה עם אף אחד. קודם שתהיה צמיחה, ואחר כך נוכל לדאוג לחלוקת הפירות. בשנת 2014 התוצר לנפש במדינת ישראל צמח בכ-0.6%, בשוויץ ודנמרק הצמיחה הייתה זהה, בשבדיה התוצר לנפש צמח בכ-1.4%, ובהולנד בכ-0.7%. המשמעות היא שאנחנו לא מתקרבים אל המדינות האלו ואל מדינות מערביות אחרות. בהשוואה לעשור הקודם שיעורי הצמיחה בישראל נמצאים בירידה, בין השאר מכיוון שככל הנראה מיצינו את מגמת הגידול בשיעורי התעסוקה שהחלה מאז המשבר של תחילת שנות ה-2000 וביטול הקצבאות.

כדי לצמוח יותר נדרש שיזמים מקומיים יפתחו יותר פירמות חדשות או ירחיבו את הפירמות הקיימות, נדרש שפירמות יעילות יצמחו על חשבונן של פירמות פחות יעילות, שסקטורים שבהם למדינת ישראל יש יתרון יחסי יצמחו על חשבונם של סקטורים מסובסדים, מוגנים ובלתי יעילים, ושיזמים מחו"ל יגיעו על מנת להשקיע כאן. הדברים האלו קורים פה ושם, אבל כרגע הם לא קורים בקצב שיכול לאפשר לנו יום אחד לשפר את מיקומנו היחסי בעולם.

בתקופה האחרונה ממשלת ישראל רק מחריפה את המצב מהבחינה הזו. כחלון פתח את כהונתו עם מספר מהלכים חיוביים, כגון הפחתת המע"מ ומס החברות (אם כי מס החברות בישראל עדיין גבוה יותר ממיסי החברות בכל המדינות האחרות שהזכרתי לפני כן). לאחר מכן הוא ניסה להילחם מעט כנגד החקלאים כדי להוזיל את מוצרי המזון ולפתוח את השוק ליבוא, אבל בסופו של דבר הפך את עורו, נכנע לחקלאים באופן כמעט מלא, והשבוע גם יישר קו עם יחימוביץ' ועמיתיה לשמאל הרדיקאלי והעביר את החוק המגביל את שכר הבכירים בחברות הפיננסיות.

עכשיו, אין לי ספק שחלק מהאנשים שיקראו את הרשומה הזו שונאים בנקאים. בשנאת הבנקאים שלכם אין שום דבר חדש, ואין לה קשר למשבר של 2008. כבר אלפי שנים אנשים שונאים בנקאים, מרבית הדתות הממוסדות ניסו להגביל את מוסד ההלוואות בריבית, וחלק לא קטן מהאנטישמיות שהופנתה כלפי יהודים באירופה נבעה משנאת בנקאים ומלווים בריבית.

אפשר להבין את שנאת הבנקאים. הרעיון של הריבית בתור "מחיר הזמן" אינו טריוויאלי. למען האמת, בזכות מערכת החינוך המופלאה שלנו מרבית האנשים הבוגרים במדינת ישראל, כמו גם במדינות אחרות, לא מבינים בכלל מה זה "בנק". הם חושבים בטעות שבנק הוא מן כספת שכזו שמטרתה לשמור על הכסף שלנו מפני שודדים, ואינם מבינים שבנק הוא בעצם מוסד המתווך בין לווים למלווים, והוא קיים מכיוון שהוא מסוגל לבצע את התיווך הזה באופן יעיל יותר מאשר מפגש ישיר בין שני הצדדים. תודות לחשיבותו של התיווך בין לווים למלווים בנקים הפכו במהירות רבה לנפוצים בכל העולם, הם חיוניים לכלכלה כמו אוויר לנשימה, ובלעדיהם לא יכולה להתרחש שום צמיחה. מדינה מודרנית יכולה להסתדר נפלא בלי חקלאות מקומית, בלי תעשייה בטחונית, אפילו בלי היי-טק, אבל היא תקרוס תוך רגע ללא מערכת פיננסית מתפקדת. ובכל זאת אני נתקל בעיתונות הכלכלית בישראל, בהקשר של הדיונים על החוק, במשפט כמו "הגופים הפיננסיים מנהלים את כספי המשק ואינם מייצרים צמיחה, לעומת החברות הציבוריות, למשל חברת טבע, שכן מייצרות צמיחה". ובכן, טבע לא תצמח לשום מקום ללא הלוואות מהמערכת הפיננסית, שלא לדבר על ישראלים המעוניינים לרכוש דירה עם משכנתא שאיתרע מזלם שלא להיוולד לאבא מולטי-מיליונר.

אבל נעזוב את זה. עדיין אפשר להבין את שנאת הבנקאים, גם אם מבינים מה זה "בנק". במדינות רבות לבנקים יש כוח שוק רב, השפעה על פוליטיקאים, לעיתים הם מהווים קרטל, ישנן בעיות אינפורמציה, ישנו הנושא של "סיכון מוסרי" עבור בנקים "גדולים מדי", ועוד שלל כשלים ועניינים. מעבר לכשלי השוק האלו, רבים טוענים שהשכר של מנהלים בכירים כיום לא משקף את תרומתם לפירמות שבהן הם מועסקים. מחקרים שנערכו בארה"ב מצאו למשל שמנהלים אמריקאים מרוויחים יותר ממנהלים אירופאים בלי קשר לשום מאפיין של החברה שאותה הם מנהלים, גודלה או הצלחתה בשנים האחרונות. מנהלים בשנים האחרונות מרוויחים, יחסית לעובדים אחרים, יותר מאשר מנהלים בעבר הרחוק, למרות שעבודת הניהול לא הפכה לקשה יותר עם השנים. יתכן שזה עניין של תרבות, של כל מני מאבקי כוח בין בעלי מניות למנכ"לים שלהם וכשלי שוק מסוג "בעיית הסוכן" שלא ניכנס אליהם לעומק כאן. בדומה למרבית הכלכלנים אני תומך ברגולציה על המערכת הפיננסית, אין לי התנגדות עקרונית לניסיונות להתערב ביחסים שבין מנכ"לים לבעלי מניות, ואין לי שום כוונה לטעון ששכר המנהלים במערכת הפיננסית מצדיק את תרומתם המופלאה למשק.

אבל החוק להגבלת שכר הבכירים הוא לא סתם עוד רגולציה על המערכת הבנקאית. החוק הזה הוא ברמה אחרת לגמרי.

ראשית כל, והכי חשוב – מדובר במדרון חלקלק. זה הטיעון המרכזי. חברי הכנסת בישראל, למקרה שמישהו לא שם לב, עוסקים ב"מירוץ איכפתיזם אל התחתית": כחלון הוריד את התקרה שהציע לפיד מ-3.5 מיליוני שקלים בשנה ל-2.5 כדי להשיג אותו במירוץ, ושלי יחימוביץ' וזהבה גלאון כבר אמרו שבכוונתן לקדם במושב הקיץ הצעה להרחיב את החוק לכלל החברות הציבוריות, מכיוון שהן לא יכולות להרשות לעצמן להיראות פחות חברתיות מכחלון. לא במקרה החוק עבר בתמיכה מלאה של כל חברי הכנסת, ומי שחושב שהמירוץ המטורף הזה יעצר שם טועה. נכון לעכשיו החוק מגביל את משכורת המנהלים לעד פי 35 ממשכורותיהם של העובדים הזוטרים, אבל מאיפה מגיע המספר הזה, "35"? למה לא עד פי 10? או אולי פי 2? ואולי פשוט נחליט שכולם חייבים להרוויח אותו הדבר? לחברי הכנסת לא אכפת מהתוצאות למשק אבל הם חייבים להשיג את האחרים במירוץ האיכפתיזם כדי להיבחר, והציבור מונע משנאת עשירים ובורות כלכלית, בין השאר באשמת אמצעי התקשורת שממשיכים להכחיש את קיומו של המירוץ ואף לעודד את המתחרים בו.

שנית, החוק הזה הוא ייחודי בעולם. שום מדינה מערבית לא חוקקה שום דבר דומה לזה. אם עד עכשיו היינו הסטארט-אפ ניישן, עכשיו נהיה אותה מדינה יחידה שבה הוחלט להגביל את שכר הבכירים במערכת הפיננסית (ובהמשך אני מניח שגם בשאר המשק), והתדמית שלנו בקרב משקיעים זרים תהיה בהתאם. נחמיה שטרסלר מציין שגם ככה בשנים האחרונות משקיעים זרים אשר יכלו להזריק תחרות לשוק המקומי לא התעניינו במיוחד ברכישת חברות ישראליות כגון תע"ש, מגה, הפניקס או כלל ביטוח, והציבור הישראלי מפסיד מהיעדר התחרות.

שלישית, החוק הזה לא ישיג את התוצאות שהפוליטיקאים חושבים שהוא ישיג. מלכתחילה מספר המנהלים הבכירים הוא די קטן כך שלא תהיה שום השפעה על מדדי אי שוויון אגרגטיביים. "חוק התוצאות הבלתי צפויות" של מדיניות ממשלתית שגויה יעבוד שעות נוספות, כפי שעבד בנוגע ל"חוק הספרים" ונושאים אחרים: פירמות ימצאו דרכים אחרות לתגמל את המנהלים שלהן שיעקפו את החוק, הן ימנעו מלהירשם בבורסה הישראלית שתיפגע קשות, הן יעדיפו להעסיק יותר עובדים בעלי שכר נמוך במיקור חוץ כך שהעובדים האלו לא יספרו ביחס של ה-35, יעדיפו להרחיב מפעלים עתירי עבודה בחו"ל ולא בארץ, יחליפו עובדים בתוכנות אוטומטיות ורובוטים, יעבירו את ההנהלה שלהן לחו"ל, או יפעלו בכל מני דרכים אחרות שקשה לחזות מראש.

חשוב לציין שאם באמת ישנו כשל שוק בנוגע לשכר המנהלים במערכת הפיננסית, אז השכר הוא התוצאה של כשל השוק, לא המקור לכשל. המקור הוא מאזן הכוחות בין בעלי המניות למנהלים הבכירים. תיקון השכר לא יפתור את כשל השוק, כפי שכדור נגד כאבים לא מסוגל לרפא סרטן. שכר המנהלים לא באמת ירד מכיוון שאין כאן שינוי של ממש במאזן הכוחות ביניהם לבין הדירקטוריונים.

לסיכום, לחוק לא תהיה שום השפעה חיובית על המשק, סביר שיהיו לו מספר השפעות שליליות, והכי חשוב – הוא מהווה זרז למירוץ איכפתיזם מטורף אל התחתית שאת סופו קשה לנחש.

תומכי החוק, בכנסת ובעיתונים, לא הגיבו עד כה לאף אחת מהטענות האלו. מבחינתם מדובר בחוק "צודק" מכיוון ששכר המנהלים בחברות הפיננסיות "גבוה מדי", הם חושבים שהחוק מתקן "כשל שוק" למרות שהוא לא מתייחס למערך הכוחות בין בעלי המניות למנכ"לים וגם לא לשום כשל שוק אחר, והם לא רואים שום מדרון חלקלק באופק. במקום לתקוף את טיעוניהם של המתנגדים לחוק הם מעדיפים לתקוף איזה שהוא איש קש הטוען שלממשלה אסור להתערב בשום אופן בשוק, משהו שאף כלכלן רציני לא טען מעולם. הם טוענים שהדיבורים על השקעות זרות הן הפחדה מיותרת כי הנה, תראו, מדי פעם מגיעה לכאן איזו חברה סינית ורוכשת את תנובה או משהו בסגנון, אבל הם לא רואים את כל המשקיעים הזרים שהיו יכולים להגיע לכאן אם המדיניות הכלכלית הייתה מעט יותר רציונאלית, והם לא רואים את הרווחים שיכל לקצור הצרכן הישראלי מהתחרות בין המשקיעים הזרים לבין החברות המקומיות.

לכן חשוב שוב להדגיש: החוק הזה הוא לא חוק גרוע מכיוון שזה "לא הוגן" לפגוע במנהלי הבנקים באיזה שהוא אופן, או מכיוון שאסור לממשלה לנהל רגולציה על המגזר הפיננסי, או מכיוון שאין ריכוזיות במגזר הפיננסי, או מכיוון שיש בעיות חשובות יותר שנדרש לטפל בהן. הוא חוק גרוע מכיוון שהוא מעיד על ניתוק מוחלט של כנסת ישראל מהסנטדרטים של הפופוליזם הנהוגים בשאר הפרלמנטים בעולם המערבי. אין יותר מבוגרים אחראיים בכנסת, אין מי שידאג להמשך צמיחתה של כלכלת ישראל, נשארנו רק עם חבורה של לוחמי צדק מטעם עצמם שחיים בעולם פשטני וילדותי של רעים וטובים, אבירים ודרקונים, ושלל כוונות טובות המובילות לגיהנום.

Read Full Post »

ראשיתו של חוק עידוד השקעות הון בשנת 1959, ומטרתו הייתה ונשארה לעודד השקעות בתעשייה הישראלית ולעודד תעסוקה בפריפרייה, על ידי הנחות מיסוי והטבות אחרות למפעלים אשר עמדו בקריטריונים מסוימים. במהלך השנים עבר החוק גלגולים רבים, בין השאר עקב מקרי שחיתות ועקב מחקרים שהעלו כי החוק איננו משיג את מטרותיו בנוגע לתעסוקה וקידום הפריפרייה (ראו סיכום של הספרות בנידון כאן). כיום ההטבות במסגרתו ניתנות לחברות אשר מייצאות מעל ל-25% מהתוצר שלהן ולחברות אשר מפעליהן ממוקמים בפריפרייה, כאשר ההטבות הן הנחות במס החברות וזכאות לניכוי פחת מואץ על ציוד ומבנים.

חוק עידוד השקעות הון הוא דוגמה מצויינת לארבעת היסודות הרעועים שעליהם בנויה, באופן עקום למדי, כלכלת ישראל: כוונות טובות, בורות, קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ. חוקים ומוסדות רבים המרכיבים את הכלכלה סובלים מאותם הפגמים, במידה כזו או אחרת, כך שהבנת האופן שבו הם מתבטאים בחוק עידוד השקעות הון יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב אודות היסודות המרכיבים את העולם שבו אנחנו חיים.

יסוד ראשון: כוונות טובות

בניגוד לדעה הרווחת בציבור, פוליטיקאים אינם בוחרים להיות פוליטיקאים על מנת למקסם את מספר השקלים בחשבון הבנק שלהם ופקידים אינם מקודמים לתפקידים בכירים לפי יכולותיהם לרצות מיליארדר כזה או אחר במדיניות שהם מובילים. למרות השקרים, השחיתות, מאבקי האגו ושלל חסרונותיהם האישיותיים, פוליטיקאים ופקידים בכירים כן מאמינים, ברובם, שבסך הכל הם תורמים למדינת ישראל בעבודתם. הכוונות של רובם, במשך מרבית הזמן, הן חיוביות – כן, גם של אותם פוליטיקאים שאתה או את אינכם מסכימים כרגע עם הדרך שבה הם בחרו, וגם כאשר הם מאמינים שהמטרה מקדישה את האמצעים.

גם חוק עידוד השקעות הון לא נחקק על ידי חבורה של מעשני סיגרים מושחתים בחדר אפל, אלא על ידי אנשים שרצו לעשות משהו טוב. מדינת ישראל תמיד התחרתה עם מדינות אחרות על משיכת השקעות זרות, וצמיחתן של מדינות שהוגדרו בתור "נס כלכלי" כגון אירלנד, פינלנד, טיוואן, סינגפור, הונג-קונג ודרום קוריאה מקושרת להצלחה שלהן במשיכת השקעות זרות, אחת ממטרותיו המרכזיות של חוק עידוד השקעות הון. גם הרצון לעודד את הפריפרייה ולפזר את האוכלוסיה החוצה ממרכז הארץ הוא כוונה טובה מנקודת מבט ציונית-אסטרטגית, גם אם לא מנקודת מבט כלכלית צרה יותר.

רוב הכשלונות הכלכליים במדינות מערביות ודמוקרטיות מתחילים בכוונות טובות כאלו. אף אחד לא קם באיזה שהוא בוקר ואמר לעצמו: "היום בא לי לעשות משהו ממש מטופש". אך דווקא הכוונות הטובות הן מה שהופך את הכשלונות האלו לקשים כל כך למניעה, מכיוון שאין כאן אף אויב שניתן להאשים אותו בכוונת זדון. אין נגד מי למחות, אין איך להדביק לסיפור את הנרטיב העיתונאי הרגיל של כוחות האור הנלחמים כנגד כוחות החושך, אין אקשן, ולכן גם התקשורת נוטה להתעלם מהסיפורים הללו. אף אחד לא יודח מתפקידו או יושלך לכלא בעקבות כשלונות שמקורם בכוונות טובות, ולכן הפוליטיקאים הבאים עתידים להיכשל גם הם באותו האופן, שוב ושוב ושוב.

כמובן, כוונות טובות כשלעצמן יכולות להיות דבר מצוין. רק כאשר מערבבים אותן עם היסודות האחרים אנחנו מקבלים את התבשיל הזה שבו כולנו שוחים ביום-יום.

יסוד שני: בורות

הבורות הכלכלית בישראל גבוהה ביחס למדינות אחרות בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא המיקוד הטבעי של המערכת הפוליטית בנושא הביטחוני והרקע הצבאי של פוליטיקאים רבים, הרואים את כלכלת ישראל כמן יחידה לוגיסטית זניחה שנועדה לממן את פעילות הזרוע הצבאית השומרת על בטחוננו וממלאת ייעוד היסטורי בן אלפי שנים. השנייה היא העבר הסוציאליסטי של המדינה, המשפיע עד היום על דעות הציבור, הפוליטיקאים והפקידים הבכירים. כל עוד המשק לא היה מצוי על סיפו של תהום קובעי המדיניות בישראל לרוב לא התעמקו יותר מדי בנושאים כלכליים, וגם היום ה"אידיאולוגיה" הכלכלית של רובם היא בליל חסר משמעות של סיסמאות שהם אינם מבינים. כלכלנים מקצועיים, לעומת זאת, מתבטאים בשנים האחרונות בעיקר נגד חוק עידוד השקעות הון. מדוע הם עושים זאת?

בדיון בנושא שנערך במכון אהרן למדיניות כלכלית, במרכז הבינתחומי בהרצליה, נכחו מספר רב של חוקרים בכירים ונציגים של משרדי ממשלה וחברות המושפעות מחוק עידוד השקעות הון. הדיון סבב סביב שני ניירות עמדה חדשים שהוצגו בנוגע לחוק וקראו לבטלו או לשנותו באופן משמעותי.

נייר העמדה הראשון, שנכתב על ידי עומר מואב ואסף צימרינג, סוקר את המחקר הקיים בנושא הטבות ליצואנים בארץ ובעולם. ראשית כל, הספרות מוצאת שהטבות ליצואנים לא מייצרות מקומות עבודה "יש מאין", אלא משנות את הקצאת העובדים בין חברות מייצאות לחברות שאינן מייצאות – פשוט מזיזות את העובדים מכאן לשם. על כן עידוד היצוא אינו תורם לתעסוקה. באותו אופן, פתיחת המשק ליבוא לא מחסלת מקומות עבודה, אלא משנה גם היא את הקצאת העובדים, ולרוב גורמת לעובדים לעבור מתחום הייצור של מוצרים שלמדינה אין יתרון יחסי בייצורם לתחומים אחרים ולסקטורים לא סחירים, המייצרים מוצרים שלא ניתן לייבא מחו"ל ( למשל שירותים או נדל"ן).

רבים מבקרים את הכלכלנים על שימוש במודלים תיאורטיים, אך כפי שכתבתי בעבר למעשה כל מי שמביע דעה על מדיניות כלכלית מסתמך על "מודל" כלשהו הנמצא בראשו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. בעלי הכוונות הטובות התומכים בחוק עידוד השקעות הון מסתמכים על "מודל" אינטואיטיבי לפיו קיימות רק השפעות ישירות לפעולות מדיניות: אם נעביר כסף לבעלי מפעל כלשהו הם יוכלו להתרחב ולהעסיק עוד עובדים, ואם נאשר יבוא מתחרה המפעל יסגר והעובדים יהיו מובטלים. אך בפועל הכלכלה לא עובדת באופן כזה, כל הסקטורים קשורים אחד לשני והתעסוקה נקבעת בשיווי משקל מלא בין הביקוש לעובדים והיצע העבודה. קשה יותר לסגל חשיבה מסדר שני, להבין כיצד סבסודם של מפעלים מסוימים יכול להשפיע על המקומות שאליהם הולך ההון הפנוי של אזרחי מדינת ישראל ועל שער החליפין, וכך למעשה לבוא על חשבונם של סקטורים אחרים. אך ברגע שמבינים זאת מבינים שהמודל האינטואיטיבי הישיר, המנחה את תומכי החוק, הוא פשוט שגוי.

הטיעון הרציני ביותר שניתן להעלות לטובת החוק מתייחס להשפעות חיצוניות. השפעות חיצוניות הם כשל שוק, המתבטא בכך שלהחלטותיו של פרט אחד ישנן השפעה על התועלת של פרטים אחרים. במקרה שלנו ההשפעה החיצונית הרלוונטית היא התועלת הנוצרת מקיומן של הפירמות המייצאות, המשפיעה באופן עקיף על פירמות אחרות ועובדיהן – למשל ידע הנצבר בחברת ענק עולמית כגון אינטל או טבע, ויוצא החוצה כאשר עובדים עוזבים למקום עבודה אחר או כאשר החברה מעבירה פעילות לספקי משנה. השפעה חיצונית כזו יכולה, תיאורטית, להצדיק מעורבות ממשלתית, כגון סבסוד הפירמות המייצאות.

אבל חשוב להבין שהטיעון של השפעות חיצוניות חיוביות הוא נורא בעייתי. אין כמעט דבר בעולם שלא ניתן לטעון, תיאורטית, שיש לו השפעות חיצוניות חיוביות כלשהן – אמנות, תרבות, חינוך, גינון, בריאות, תשתיות, סקטורים שונים בכלכלה, מוצרי צריכה מסוימים ועוד. אך טיעונים תיאורטיים אינם יכולים לגלות לנו אם ישנן באמת השפעות חיצוניות חיוביות, ומהי רמת הסבסוד האופטימלית הנדרשת על מנת להתמודד עם כשל השוק הזה. רק מחקרים אמפיריים מסוגלים לגלות לנו את זה. מואב וצימרינג סקרו את הספרות העולמית בנוגע להשפעות חיצוניות מהסוג הזה ולא מצאו עדויות אמפיריות לקיומן. זה כמובן לא אומר שאין השפעות כאלו בפועל בישראל, אבל במצב עניינים מעט יותר הגיוני נטל ההוכחה לגבי קיומן של ההשפעות היה צריך להיות מוטל על תומכי החוק, בעוד שכיום המצב הוא הפוך – המתנגדים לחוק הם אלו שצריכים להתגונן ולהוכיח שאין השפעות כאלו, בעוד שתומכי החוק לא מספקים שום עדות מעבר לטיעונים תיאורטיים. וכמובן, כפי שציין מיכאל שראל במהלך הדיון, גם קיומן של השפעות חיצוניות לא בהכרח אומר שמעורבות ממשלתית מסוגלת לשפר את המצב מבלי לגרום לבעיות גדולות יותר, תודות לשחיתות, חוסר יעילות, וחוסר יכולת לחשב מהי רמת הסבסוד האופטימלית.

מלבד ניתוח נתונים אמפירי, דרך נוספת לבחון את השפעות חוק עידוד השקעות הון היא להשתמש במודלים מורכבים אשר לוקחים בחשבון את השפעותיו, ומותאמים למשק הישראלי. זהו הנתיב שבו צעדו הכלכלנים צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ, שהציגו את נייר העמדה השני בנידון במסגרת הדיון במכון אהרן. הם השתמשו במודל מאקרו כלכלי, אשר כמו כל המודלים מהווה הפשטה משמעותית של המציאות, אבל בכל זאת מתחשב בהשפעות באופן הרבה יותר ריאליסטי מהמודלים ה"אינטואיטיביים" שעליהם מסתמכים לא-כלכלנים. מסקנתם היא שביטול החוק ופיזור ההטבות הניתנות במסגרתו על פני כל החברות בישראל יורידו את מס החברות ל-16.7%, ויובילו לגידול משמעותי בתוצר, ללא שינוי בתקבולי המיסים שאוספת הממשלה. הספרות הכלכלית בנוגע למיסי חברות מוצאת שיש להם השפעה מהותית על הצמיחה, ונייר עמדה אחר שפורסם במסגרת מכון אהרן על ידי מישל סטרבצ'ינסקי מוצא השפעה כזו גם בישראל, ומעלה תמיכה בהפחתת המס הקיים. מס החברות בישראל, עבור חברות שאינן נכללות בחוק עידוד השקעות הון, הוא גבוה יחסית למדינות מערביות קטנות אחרות: 25% בארץ לעומת 20% בפינלנד, 22% בשבדיה, ושיעורים נמוכים יותר באירלנד, שוויץ ומדינות נוספות.

אף אחד לא הופתע מהמסקנות של ניירות העמדה, ודוברים אחרים בדיון נטו להסכים עם הסתייגויות קטנות פה ושם. היחידים שהגנו על חוק עידוד השקעות הון היו אלו שהיו אחראים לחקיקה הנוכחית ואלו שמרוויחים ממנו באופן ישיר, ואפילו בתוך הקבוצה הזו ההתלהבות להגן על החוק לא הייתה גדולה כפי שהיה ניתן לצפות.

לו בורות הייתה הבעיה היחידה, סביר שהיה ניתן להתמודד איתה. אך כאשר נלוות אליה כוונות טובות אז קשה למצוא אשמים ברשלנות, וכאשר מוסיפים לתבשיל את שני התבלינים האחרונים – קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ – אנחנו מקבלים שילוב קטלני במיוחד השורד לאורך עשרות שנים.

יסוד שלישי: קיבעון היסטורי

בישראל ישנה בעיה חמורה של משילות: ממשלות מתקשות מאוד לשנות את הסטאטוס קוו, בכל נושא שהוא, וגם בנושאים כלכליים. ישנו חוסר יציבות פוליטי, המבנה המפלגתי מבוזר מאוד, ומרבית החלטות הממשלה אינן מתבצעות, שלא לדבר על המלצות של וועדות למיניהן. מלבד זאת, גם התרבות התקשורתית המתמקדת בתליית אשמים בכיכר העיר לא משאירה שום תמריץ לפקידים ולפוליטיקאים לפעול לשינוי מהותי כלשהו כל עוד לא מתרחש משבר חמור. מסיבות אלו, גם כאשר מתברר לכולם שחוק כלשהו איננו משיג את המטרות שלשמן הוא חוקק, והבורות כבר נעלמה, והכוונות הטובות הן עכשיו בכיוון ההפוך, לרוב החוק ישרוד לפחות עוד כמה עשורים לפני שמישהו יטרח לשנותו או לבטלו – רק מכוח האינרציה וחוסר הגמישות המזעזע של המערכת. הקיבעון ההיסטורי לוקח את שני היסודות הקודמים, הבורות והכוונות הטובות, ומנציח את הכשלים שהם יוצרים על פני עשורים ארוכים, אל תוך העתיד.

בנוגע לחוק עידוד השקעות הון, הקיבעון ההיסטורי מתבטא באופן הטוב ביותר בקריטריון הייצוא. כפי שציינו במהלך הדיון במכון אהרן חבר הכנסת מנואל טרכטנברג והכלכלן מישל סטרבצ'ינסקי, מקורו של החוק הוא בצל ארוך של טראומה לאומית: בעבר מדינת ישראל הייתה מוטרדת משאלת העצמאות הכלכלית, והמשק נמצא במשך זמן רב בגירעון במאזן המסחרי – כלומר, ערך היבוא היה גדול מערך היצוא. התפיסה הייתה שיצוא הוא המפתח לעצמאות כלכלית, ויש לעודד אותו בכל מחיר. מצב זה התהפך בשנים האחרונות וכיום אנחנו נמצאים בעודף, היצוא גדול מהיבוא, אך קריטריון היצוא בחוק נשאר במקומו, שריד למערכה שנוצחה לפני זמן רב.

שיקולים הקשורים לכלכלה פוליטית תורמים גם הם לקיומו של הקיבעון. כפי שאמר טרכטנברג בדיון, שום ממשלה ישראלית לא תהיה מסוגלת לומר לאינטל ללכת, לאור מה שיקרה בטווח המיידי בקרית גת לאחר עזיבתה של אינטל – גם אם בטווח הארוך המשק הישראלי מסוגל להרוויח מכך. באופן הזה הטבות זמניות הופכות לקבועות, וההיסטוריה מכתיבה את ההווה. בדיון נכחו גם חיים שני ומאיר קפוטא, שהיו בין האחראים מטעם משרד האוצר לשינוי האחרון בחקיקה, ולפי דבריהם האפשרות לבטל לחלוטין את החוק כלל לא עלתה על הפרק בדיונים.

שלושת היסודות שבחנו עד כה עדיין אינם מספיקים. הם משאירים מקום מסוים לתקווה: עם מספיק רצון טוב וכוונות טובות אולי ניתן, במאמצים רבים, גם להילחם כנגד הבורות וגם לשפר את מידת הגמישות של המערכת. אך כאן נכנס לפעולה היסוד הרביעי של כלכלת ישראל, ומוודא ששינוי חיובי שכזה לא יתרחש, חס וחלילה.

יסוד רביעי: קבוצות לחץ

כאן אנחנו מגיעים לנושא החביב על גיא רולניק, עורך דה-מרקר: אותן קבוצות קטנות של בעלי עניין, אשר ירוויחו הרבה מאוד כתוצאה מיישום מדיניות מסויימת, או מאי-ביטולה של מדיניות קיימת. העלויות של המדיניות מתפרשות על פני מיליוני אנשים, שכל אחד מהם סופג רק הפסד קטן, ולכן הם נוטים להיות אדישים לעניין בהשוואה לחברי קבוצת הלחץ. כאשר קבוצות לחץ מרוויחות מקיומה של חקיקה, הם ידאגו באופן פעיל להשאיר אותה על כנה. כאשר משלבים זאת עם הבורות, הכוונות הטובות וחוסר הגמישות של המערכת, מקבלים את המכונה המקולקלת והתקועה שהיא המשק הישראלי.

בראש קבוצות הלחץ המרוויחות מחוק עידוד השקעות הון עומדים התעשיינים הישראליים אשר הם בעלי חברות אשר עומדות בקריטריונים שנקבעו בחוק. במסגרת הדיון במכון אהרן נציגתם של התעשיינים האלו הייתה דפנה אבירם-ניצן מהתאחדות התעשיינים (המייצגת לרוב את התעשיינים הגדולים, ולא עסקים קטנים יותר), ואליה הצטרפו דורון הרמן מטבע וגילי הכהן מאינטל. חשוב לציין שלאף אחד מהשלושה האלו לא היו קרניים אדומות, זנב, או קלשון בידיים. הם לא מרושעים, לא ציניים ולא מושחתים, אלא פשוט אנשים העושים את עבודתם, כמו כל אחד אחר מאיתנו. תשכחו מסיפורים על רעים וטובים. שלושתם מאמינים שלחוק יש תרומה חשובה מאוד למשק הישראלי, וגם אם האמונה הזו מושפעת ממיקומם המקצועי הכוונות שלהם טובות.

בגדול הוויכוח בין נציגי קבוצות הלחץ לבין מתנגדי החוק, כאשר הוא מתנהל בצורה אינטליגנטית, חוזר תמיד לאותה הנקודה שהזכרתי בהתחלה: ההשפעות החיצוניות. הטיעון העיקרי של אבירם-ניצן הוא כדלקמן: חברות מייצאות הן חברות בעלות פריון גבוה המשלמות משכורות גבוהות יחסית, ועל כן סבסוד שלהן הוא דבר טוב – אנחנו רוצים שיהיו במשק חברות נוספות כאלו. אין לה כמובן התנגדות למתן הטבות זהות לכל החברות במשק, כל עוד זה לא בא על חשבון ההטבות שאותן חברות מייצאות מקבלות כיום (זו אמירה חסרת משמעות, מכיוון שמתן הטבות זהות לכל החברות במשק יכריח את הממשלה לקצץ את תקציבה באופן משמעותי או להעלות מיסים אחרים).

בעיה אחת עם הטיעון הזה, כפי שציינו עומר מואב ומגיבים נוספים, היא שהוא מניח סיבתיות שגויה: הוא מניח שבגלל הסבסוד לחברות המייצאות יש פריון גבוה יותר. על מנת שאבירם-ניצן תהיה צודקת נדרש שעצם קיומו של החוק יגרום לפירמות מסוימות לייצא, וזה יגדיל את הפריון שלהן מאיזו שהיא סיבה. הנחה סבירה יותר היא שפירמות שהן מלכתחילה בעלות פריון גבוה הן אלו שגדלות ומתחילות לייצא לחו"ל – בלי קשר לקיומו של החוק. כלומר, יש כאן קורלציה, לא סיבתיות. החוק עצמו לא גורם לפריון גבוה יותר, אלא נותן איזה שהוא "בונוס" לחברות שהצטיינו בנושא הפריון מלכתחילה, בונוס שהוא למעשה גם עונש לשאר החברות. צבי אקשטיין ומגיבים נוספים ציינו שהמיסים על הסקטורים הלא מייצאים, למשל סקטור הבינוי, הם גבוהים יחסית למדינות אחרות, בין השאר כתוצאה מההנחות שניתנות לחברות המייצאות במסגרת החוק, מה שיוצר אפליה ופוגע בפריון של אותם הסקטורים.

לולא הקיבעון ההיסטורי נקודת המוצא של הדיון הייתה מצב ללא חוק עידוד השקעות הון, ונציגי קבוצות הלחץ היו נדרשים להצדיקו על ידי שימוש במחקרים שונים בארץ ובעולם שמראים את קיומן של ההשפעות החיצוניות. אך בגלל הנסיבות ההיסטוריות נקודת המוצא היא באופן אבסורדי הנקודה ההפוכה – נטל ההוכחה הוא דווקא על המתנגדים לחוק, ונציגי קבוצות הלחץ יכולים להסתפק בסיסמאות על חשיבותה של אינטל לקרית גת.

התבשיל הקטלני

ארבעת היסודות שתוארו כאן מעורבבים יחדיו לתבשיל קטלני השומר את רמת החיים בישראל נמוכה, דרך שלל חוקים, תקנות, הטבות מס וסובסידיות. ברשומה זו עסקתי בחוק עידוד השקעות הון, אך היסודות האלו נמצאים בכל פינה ופינה של הכלכלה הישראלית: במכסים ובמכון התקנים המונעים יבוא, בפטורים והטבות מס לערים בפריפריה, במנהל מקרקעי ישראל וגופים ציבוריים נוספים בעלי כוח עצום, בחברות הציבוריות, בחוקי העבודה ובבתי הדין לעבודה, בהגנות על החקלאים ובקרטלים החוקיים שלהם, בועדות התכנון ושוק הנדל"ן, בבירוקרטיה החונקת עסקים קטנים, במשרד החינוך ובמערכת ההשכלה, במשרד הבריאות ובבתי החולים. בכל מקום שבו תחפשו תמיד תמצאו את הכוונות הטובות, הבורות, הקיבעונות ההיסטוריים וקבוצות הלחץ, תומכים אחד בשני ומחזקים אחד את השני.

אך בכל מקום תמצאו גם אנשים המנסים להילחם בכך.

בכל מקום תמצאו פקידים, מנהלים, חוקרים, לפעמים אפילו פוליטיקאים, אשר ניחנו בשילוב נדיר של כוונות טובות, היעדר בורות וקיבעון ואי תלות לפחות בחלק מקבוצות הלחץ. לרוב לא תשמעו על מעשיהם מכלי התקשורת, בטח שלא בכותרות הראשיות. לעיתים כלי תקשורת הנשלטים על ידי בעלי עניין תוקפים אותם או מנסים להסיט את דעת הציבור לנושאים אחרים. אך האנשים האלו ממשיכים לעבוד קשה, לאט לאט, מתירים את הסבך המפותל של החוקים, פה פותחים איזה שהוא חלק מהמשק לתחרות, שם מבטלים איזו שהיא תקנה היסטורית מיותרת ומפשטים את הבירוקרטיה, לא בגלל שיש להם תמריץ כלשהו לעשות זאת אלא פשוט מכיוון שזה הדבר הנכון לעשותו. אך הם לא יכולים לעשות את המהפך לבדם, כנגד הרוח. דרוש להם ציבור עירני ומיודע, ומטרתי בכתיבת הבלוג היא לתמוך בקיומו של ציבור כזה.

לאחרונה חצה מספר העוקבים אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג את ה-11,000. זהו מספר גדול הרבה יותר מכפי שדמיינתי כשרק התחלתי לכתוב. רציתי להודות לכל העוקבים והמגיבים, ביניהם רבים שכותבים לי, במילים כאלו או אחרות, "אני בד"כ לא מסכים איתך אבל תמיד נהנה לקרוא". פה ושם אני מתנסח בפרובוקטיביות ומנסה לתקוף את הדעות הקדומות הנפוצות בציבור, ואין לי שום ציפיה שתסכימו עם כל דבר שאני כותב. זו לא המטרה.

בשנים האחרונות צצו בלוגים כלכליים נוספים, אשר צברו גם הם מאות ואלפי עוקבים, וכותביהם אינם זהים לי בדעותיהם. ביחד אנחנו מעשירים את הדיון הכלכלי בישראל, ומאפשרים לקולות חדשים לחדור אל השיח. זהו תהליך ארוך טווח, אך אני מאמין שבסופו של דבר ריבוי הדעות וההשקפות יכול להוביל לתפיסות מאוזנות יותר, לשנות את התמריצים העומדים בפני הפוליטיקאים והפקידים, ולהעניק יותר כוח לאלו מביניהם אשר מעוניינים לעשות את הדבר הנכון עבור אזרחי מדינת ישראל.

להלן מספר בלוגים כלכליים מומלצים בעברית:

מבוא לכלכלה ג'

תועלת שולית

כלכלה והרהורים אחרים

הסולידית

נער אוצר

הבלוג של רון ברמן

Read Full Post »

הערה: רשומה זו הופיעה במקור בעמוד הפייסבוק של הבלוג. כמו כן, רציתי להודות למספר תורמים אשר תרמו לחשבון הבלוג בתקופה האחרונה.


לפעמים קורה שאני כותב משהו שנראה לי טריוויאלי ובלתי-פרובוקטיבי בעליל, לא חושב בכלל שאני נמצא בדעת מיעוט, ומקבל המון תגובות נגדיות שמפתיעות אותי. כך קרה גם עם סטאטוס שפירסמתי, שעסק בתערוכה חדשה בבת-ים תחת השם "הילדים רוצים קומוניזם". תערוכה זו עוסקת בתקופה הקומוניסטית בברית המועצות בפרספקטיבה נוסטלגית. כך כותב יהושע סימון, אוצר ומנהל המוזיאון והתערוכה:

״קומוניזם היא המלה שיותר מכל אחת אחרת מבטאת את השלילה המוחלטת של המציאות בה אי-שיוויון וניצול נחגגים כניצחון והצלחה בעולמנו. לכל מקום שקפיטליזם הולך הוא מביא איתו את הקומוניזם כאפשרות של שלילתו המוחלטת. בנוסף לשסע המעמדי שנוצר מתוך תנאי הקיום החברתיים תחת הקפיטליזם, קומוניזם מעמיד יחס שבינינו לבין העתיד״.

בתגובה לכך כתבתי כי אחת הטרגדיות הגדולות של המאה ה-20 היא שהמערב לא הצליח להרוג את החלום הקומוניסטי. דווקא האידיאולוגיה הרצחנית ביותר בתולדות האנושות, הרבה יותר מהנאציזם, הצליחה לשרוד עד לימינו בתור אידיאל שעדיין ישנם אנשים בוגרים ושפויים השואפים אליו. כמו כן, כתבתי כי המרחק בין הסוציאליסטים והסוציאל-דמוקרטים לבין הקומוניסטים לא גדול כפי שהם היו רוצים לטעון. רבים התנגדו לטענות האלו.

באופן טבעי, שמאלנים היו מעוניינים שאת הוויכוחים האידיאולוגים שלי מולם אני אנהל על בסיס הדוגמאות של שבדיה ודנמרק, מדינות שהן כיום מתפקדות בהצלחה רבה, ולא אל מול איש קש קומוניסטי. הם כמובן צודקים במאה אחוז. אז מדוע בכל זאת אני מתעקש על הקומוניזם? האם זה באמת איש קש?

הגדרות הן עניין מטעה מאוד. אנשים קוראים לעצמם בהמון שמות: קומוניסטים, סוציאליסטים, קפיטליסטים, ליברטריאנים, אוסטרים, סוציאל-דמוקרטים ועוד, אבל זה לא תמיד ברור מה עומד מאחורי השמות האלו. זה ברור לכולם שהקומוניזם נכשל, אבל כפי שעולה מהשרשור הקודם רבים כלל אינם מבינים מדוע. האם הרעיון הוא טוב בתיאוריה ורק הביצוע היה כושל? האם יתכן שהוא יכול לעבוד בעולם של טכנולוגיות מידע טובות יותר? האם הוא נכשל עקב השחיתות והנפוטיזם האופייניים למדינות עולם שלישי שניסו אותו?

כדי לענות על השאלות האלו אנחנו חייבים לזרוק את ההגדרות לפח ולדבר תכלס. המקום הטוב ביותר להתחיל בכך הוא שבדיה של תחילת שנות התשעים. באותה התקופה תושבי שבדיה קראו לשיטה הכלכלית שלהם "סוציאליזם", לא "קומוניזם", המערכת הפוליטית לא הייתה מושחתת כמו בברית המועצות והמדינה לא נשלטה על ידי דיקטטורים אכזריים שרצחו את מתנגדיהם.

אך לסוציאליזם ולקומוניזם יש מאפיינים משותפים רבים, ובראשם הנטייה של הממשלה לשלוט בסקטורים יצרניים רבים ולנסות לתכנן את הכלכלה מלמעלה, תוך מעורבות ממשלתית משמעותית. המאפיינים האלו הובילו את שבדיה ואת שאר המדינות הנורדיות למשבר כלכלי קשה. המשבר נראה שונה מהמשברים במדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, או מהמשברים בקובה ווונצואלה. אנשים בשבדיה לא מתו מרעב, אבל הם סבלו מאוד, והסיבה העקרונית לסבל שלהם היא אותה הסיבה. השבדים הבינו את זה, ובחרו ב- Carl Bildt בשנת 1991, שהצהיר על עצמו כאנטי-סוציאליסט והתניע מיד שלל רפורמות קפיטליסטיות.

1

אבל הישראלים לא הבינו את זה. אנחנו חטפנו את המשבר שלנו בשנות השמונים, ולמרות התרומה של חובות הקיבוצים לעניין וההצלחה של הרפורמות הקפיטליסטיות שהחלו אחרי המשבר, הלקח לא הופנם. הגישה כלפי תכנון מרכזי והלאמות, ולא משנה אם תקרוא לזה "סוציאליזם" או "קומוניזם" או "שלי-יחימוביצ'יזם", היא עדיין חיובית במדינת ישראל.

המדינות הנורדיות מציגות בפני העולם את הגבולות של מה שאפשר להשיג ומה שאי אפשר. הן הפריטו את כל החברות הממשלתיות (בשבדיה למשל הפריטו גם בתי חולים ועברו לשיטת הוואוצ'רים בחינוך), ונמנעו מאז אמצע שנות התשעים מהכוונה מלמעלה של הכלכלה. במקום זאת הן התמקדו בפתיחת הכלכלה לתחרות ובהסרת חסמי מסחר, וכיום במדדים של חופש כלכלי הן עוברות את ארצות הברית. מצד שני, הן לא וויתרו על המיסים הגבוהים (מלבד מיסי חברות, שהם לרוב נמוכים יותר במדינות הנורדיות מאשר בישראל), שמרו על הטבות סוציאליות רבות, ולא פירקו את ארגוני העובדים.

בינתיים נראה, לפחות עבור המדינות הנורדיות, שזה עובד (אם כי ייתכן שדרושה לכך הומוגניות אתנית ומסורת היסטורית שאיננה קיימת במדינות אחרות). יש כאלו שקוראים לזה "סוציאל-דמוקרטיה", אם כי קשה לי להאמין שהסוציאל-דמוקרטים האלו יתמכו בהפרטת בתי חולים, בביטול מכסי יבוא, בשיטת הוואוצ'רים בחינוך, או בביטול הקביעות במגזר הציבורי (כפי שנעשה בדנמרק). לכן המילה "סוציאל-דמוקרטיה" היא מילה חלולה וחסרת משמעות. רבים מאלו שנושאים אותה בתור סיסמה מדברים על הלאמות וכיוון מלמעלה של הכלכלה, דברים שלא קיימים כיום במדינות הנורדיות.

אז במקום להתווכח ולהיעלב מהגדרות ושמות גנאי כאלו ואחרים, כל אדם אינטליגנטי שמכיר את העובדות צריך להתמקד בעיקר: תכנון מרכזי מלמעלה למטה של הכלכלה לא עובד, ולא משנה אם תכנו אותו "קומוניזם" או "סוציאליזם" או "סוציאל-דמוקרטיה". הוא מעולם לא עבד, ולעולם לא יעבוד, מסיבות שעליהם כתבו בהרחבה אישים רבים, מהאייק ועד נאסים טאלב. הוא פוגע בצמיחה ויוצר מדינות שהן פגיעות מאוד למשברים, ואז כשמתרחש משבר הן מתקשות מאוד להתאושש ממנו.

זה לא אומר שצריך לבטל את שכר המינימום או לסגור את מערכת הרווחה מחר, וזה לא אומר שארגוני עובדים בישראל לא יכלו לתרום לרווחת אזרחי המדינה לו רק הם היו נראים קצת יותר כמו ארגוני העובדים בשבדיה וקצת פחות כמו ארגוני העובדים ביוון. זה כן אומר שלהלאים את חברות הגז הטבעי, כפי שהוצע כאן לא פעם על ידי אנשים שפויים לכאורה, זה רעיון רע מאוד.

אני מודאג ממה שקורה בעולם, עם העלייה של סנדרס בארצות הברית, הפופולריות של יחימוביץ' וכפיליה בישראל, והעלייה של מפלגות שמאל קיצוני באירופה. יכול להיות שאני סתם מגזים. הרי בפועל מדינות העולם רק הולכות ונעשות יותר קפיטליסטיות בעשורים האחרונים, לפחות מבחינת הסרת מחסומי סחר, פגיעה בכוחם של ארגוני עובדים והפרטת חברות ממשלתיות, ומנהיגים בעלי נטיות סוציאליסטיות כמו ציפראס ביוון והולנד בצרפת נוטים להיתקל מאוד מהר בתקרת הזכוכית ולהיכשל ביישום הסיסמאות שהם הפריחו לאוויר לפני הבחירות.

לא הייתי מודאג אם הכוחות העולים של השמאל היו מגבילים את הרטוריקה שלהם למשהו שמזכיר את המדינות הנורדיות כיום. הדאגה שלי היא מכך שאותם אלו שמעלים על נס את הסוציאל-דמוקרטיות הצפון אירופאיות לא מבינים איך המדינות הנורדיות עובדות, מכך שהאנשים האלו לא הפנימו את הלקחים של משברי עבר – לקחים שהקומוניזם מדגים אותם באופן המושלם ביותר שניתן. לכן, בכל דור ודור ראוי שנספר לעצמנו ולבנינו מה התכנון המרכזי עולל לעשרות מיליוני אוקראינים וסינים, ולמה גירסאות מרוככות שלו גרמו בשבדיה ובישראל. זהו לקח שאסור לשכוח.

Read Full Post »

הסרט "מכונת הכסף", המבוסס על ספרו של מייקל לואיס, מעורר עניין מחודש באחריות המערכת הפיננסית למשבר הכלכלי של 2008, ביחוד לאור הירידות שנרשמו בבורסות העולם בשבועות האחרונים.

במרכז העלילה עומדים מספר קטן של אנשים שהבינו, בשנים שקדמו למשבר, שהמוצרים הפיננסיים החדשים והפופולארים באותה התקופה, המבוססים על משכנתאות, הם הרבה יותר מסוכנים ממה שכל האחרים חושבים. אבל האנשים האלו לא רק הבינו את זה, הם גם הימרו מכספם וכספי הלקוחות שלהם שהמוצרים האלו יתרסקו. קל לנבא נבואות זעם בתור עיתונאי או פרופסור לכלכלה באוניברסיטה; קשה הרבה יותר לעמוד מול הלקוחות של קרן ההשקעות שלך, המעוניינים למשוך את הכסף שלהם ולהגיש נגדך תביעה משפטית, ולומר להם שאתה צודק וכל שאר העולם טועה. נדרשת יכולת ביקורתית יוצאת דופן כדי להיות מסוגל לצאת באופן בוטה כנגד הזרם, כדי לרדת לשטח ולגלות שהרבה מאוד אמריקנים לא באמת מסוגלים לממן את הבתים שהם רכשו, ושהבנקים וחברות הדירוג אינם מבינים או מנסים להסתיר את העובדה הזו. הלחץ שבו עמדו האנשים האלו בשנים שלפני המשבר, כשהם מפסידים יותר ויותר כסף בגלל ההימור שלהם ומתקשים להבין מדוע אף אחד אחר לא רואה את מה שהם רואים, היה עצום – אך כולנו יודעים איך זה נגמר בסופו של דבר. ההימור השתלם בגדול.

עד כאן בנוגע לסיפור, אך מה בנוגע לסרט? האם הטיפול של הסרט במשבר ובאחריות המערכת הפיננסית הוא הוגן ונכון?

ראשית כל, חייבים להודות שהסרט עשוי מצוין. אני לא מבקר קולנוע, אבל אני יכול להעריך את האתגר שעמד בפני היוצרים – סרט שגיבוריו הם גברים לבנים משעממים הלובשים חליפות  וסוחרים ביניהם במוצרים מורכבים שהצופה הממוצע מעולם לא שמע את שמם. הרושם שלי הוא שהתסריט, הבימוי והמשחק עומדים באתגר, ומסוגלים לרתק את הקהל לסיפור האנושי העומד במרכז העניין כאן. התיאור של חלק מהדברים אמנם קצת שטחי ומפושט, אבל הוא תופס את המהות, והצופה הממוצע יצא עם הבנה לא רעה של מה שקרה (אך עם הבנה פחות טובה של הסיבות לכך, כפי שנראה בהמשך).

נקודה נוספת לטובת הסרט היא הצבת בעיית הסיכון המוסרי (moral hazard) במרכז העלילה. סיכון מוסרי הוא כשל שוק, המתבטא בכך ששחקן כלשהו יכול רק להרוויח מלקיחת סיכונים, ולא להפסיד. אם הסיכון יתממש שחקנים אחרים ישאו בעלויות, ולכן משתלם לו להגדיל את הסיכון עד כמה שניתן. במקרה של המערכת הפיננסית הסיכון המוסרי נובע מכך שהבנקים יודעים שהמדינה תציל אותם במקרה של משבר, ומכך שמנהלים וסוחרים יודעים שהפגיעה בהם במקרה של הפסדים בקנה מידה עצום תהיה זעומה, בעוד שהרווחים והבונוסים במידה שהסיכונים לא יתממשו הם משמעותיים. הבעיה הזו לא נעלמה לשום מקום, לא נפתרה אחרי המשבר, ולצערנו היא ככל הנראה לא תיעלם עד שבנקאים יתחילו ללכת לכלא.

אך בפועל לשלוח בנקאים לכלא זה לא קל. ראשית כל, למערכת הפיננסית יש לובי חזק בכל מדינה בעולם, וישנה דלת מסתובבת בין משרדי האוצר והבנקים המרכזיים לבין תפקידים בכירים בבנקים מסחריים. אבל גם אם נתעלם מכך, קשה מאוד להוכיח אשמה בנושאים כאלו, כאשר מנהל השקעות משקיע את כספי הלקוחות בדומה לכל שאר המנהלים בשוק, בהתאם לרמות הסיכון שקבעו חברות דירוגי אשראי שאמורות להיות אובייקטיביות. זה לא פשוט כמו להרשיע ברשלנות מהנדס שבנה גשר שהתמוטט, למרות שמבחינת המהות זה בדיוק אותו הדבר.

ואם שליחת בנקאים לכלא היא עניין קשה, אי הצלת הבנקים, שתתבטא בכך שהציבור הרחב יאבד את כספי החסכונות והפנסיות שלו, היא כבר פעולה כמעט בלתי אפשרית מבחינה פוליטית, ואפילו לא בטוח שהיא חכמה מבחינה כלכלית. בסופו של דבר היה זה בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי בארה"ב, אשר דחק בפוליטיקאים שבקונגרס להקציב את הכספים הנדרשים לחילוצם של בנקים. הוא עשה זאת מכיוון שמשק מודרני לא יכול לתפקד בלי מערכת פיננסית המתווכחת בין לווים לבין מלווים, והיציאה של ארצות הברית מהמשבר הייתה לדעתו תלויה בתפקודה של מערכת כזו. המערכת הפיננסית, המזרימה את הכסף אל המקומות שבהם ניתן לעשות בו שימוש להשקעות מוצלחות, היא הלב של המערכת הכלכלית המודרנית. אי אפשר בלעדיה. ישנם כלכלנים המבקרים את ברננקי על פעילותו, אבל לפחות כרגע ככל הידוע לי הקונצנזוס נוטה לטובת ברננקי.

נושא חשוב נוסף שהסרט מעלה הוא הרגולציה על המערכת הפיננסית. הסרט מתאר רק פן בעייתי אחד של העניין, כאשר מישהי שעובדת במשרד האוצר האמריקני מחפשת את העבודה הבאה שלה אצל אחד הבנקים הגדולים. התיאור הזה מעט פופוליסטי. במשרד האוצר בישראל עובדים עשרות כלכלנים, אך רק מעטים מהם יתקדמו למשרות ניהוליות. האחרים יאלצו לעזוב בשלב כזה או אחר, אבל לאן? הם כלכלנים, זו ההכשרה שלהם, אין להם יותר מדי אופציות. האם מישהו מצפה מהם להיות מובטלים לשארית חייהם? ואם נכפה עליהם "תקופת צינון" של מספר שנים, האם זה ישנה משהו לגבי התמריצים שלהם? בעיות כאלו שאי אפשר לפתור אותן הן לא "בעיות" אלא פשוט חלק מהמאפיינים של העולם.

אך גם אם נתעלם מנושאים של שחיתות רגולציה רחוקה מלהיות פתרון אופטימלי. יצא לי לעבוד בעברי במשך תקופה קצרה במערכת הפיננסית בישראל, וניהלתי דיונים אל מול רגולטורים שניסו לוודא האם בתחום שבו עבדתי ישנה תחרות בין הפירמות השונות. רמת המקצועיות שלהם הייתה נמוכה מאוד יחסית אלינו, מכיוון שכל פקיד באוצר אחרי על תחומים רבים שהוא לא מכיר היטב, והוא לא מתעסק בהם באופן יום-יומי. אנחנו היינו צריכים ללמד אותם איך הדברים עובדים. לרגולטורים אין שום סיכוי לנצח בתחרות אל מול הפירמות שעליהן הם מפקחים, בייחוד בסקטור הפיננסי. הם תמיד ישארו כמה קילומטרים מאחור. אין לי משהו עקרוני נגד רגולציה (חכמה) על סקטור שמתקיימים בו כשלי שוק, והיא בוודאי עדיפה על כלום, אבל לא בטוח שהיא תמנע את המשבר הבא.

מהסיבות האלו ניתן להטעון שהסרט משלה את הצופים במידה מסוימת, ויוצר רושם שווא שלפיו אם רק היינו מעלימים את השחיתות ומשפרים את הרגולציה היינו מסוגלים למנוע משברים כאלו. המלחמה בשחיתות היא מלחמה ראויה, אבל גם אם ננצח בה עדיין נתקשה לשלוח בנקאים לכלא, ממשלות עדיין יצילו בנקים כושלים, הסיכון המוסרי ישאר, והרגולציה לא תצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות במהירות מספקת. אך אלו הם לא הגורמים היחידים למשבר של 2008; הסרט נוטה להתעלם משני גורמים חשובים נוספים.

הגורם הראשון הוא הפוליטיקאים שדחפו מלכתחילה את כל נושא משכנתאות הסאב-פריים, משכנתאות שניתנו לאמריקנים חסרי יכולת השתכרות ואיפשרו למשל לחשפנית אמריקאית לרכוש מספר בתים להשקעה. מחקרים העלו שגם הלווים וגם המלווים הפוטנציאלים השפיעו על פוליטיקאים במחוזותיהם לחוקק חוקים שאפשרו את קיומן של משכנתאות כאלו, בשילוב עם רטוריקה "חברתית". לחץ למתן משכנתאות לעניים קיים גם בישראל, כפי שניתן לראות למשל במאמצי החקיקה של חברת הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס. הרצון של פוליטיקאים לאפשר לעניים לקנות לעצמם בתים, מסיבות פופוליסטיות, לא נעלם לשום מקום. הסרט מפספס לגמרי את הלקח הזה, ולא מעביר את הביקורת הראויה על הרעיונות החברתיים שעמדו בבסיס בועת הנדל"ן האמריקנית.

הקבוצה השנייה החומקת מאשמה כאן היא הציבור הרחב (שמן הסתם לא היה נלהב לרכוש כרטיסים לסרט המאשים אותו באחריות למשבר). אמריקנים רבים חתמו על משכנתאות שהם לא מבינים את משמעותן, ופעלו בתור משקיעים בשוק שהם לא מבינים מתוך הנחה שמחירי הדירות יעלו לנצח. הטלת כל האשמה על המוכרים פוטרת את הציבור הרחב מאחריות אישית למעשיו, מה שמגביר את הסיכונים להתרחשותו של משבר נוסף. גם הציבור פועל מתוך "סיכון מוסרי", כשהוא מניח שאם יקלע לצרה מערכת הרווחה תציל אותו, הבנק המרכזי יציל אותו, מישהו יציל אותו. בדומה לתקשורת הכלכלית בישראל, הסרט בסופו של דבר מחזק בקרב הצופים את התחושה הפסיבית, הקורבנית, ש"כולם מושחתים ואין מה לעשות", במקום לעודד אותם ללמידה ופעולה אקטיבית שיכולה להגן עליהם מהמשבר הבא.

למרות שההתעניינות בכלכלה ופיננסיים גברה בעקבות המשבר, האזרח הממוצע במדינות המפותחות עדיין מבין מעט מאוד בנושאים האלו, ולוקה בשלל הטיות קוגניטיביות שעלולות להפוך לבועות ענק. מערכת החינוך הציבורית לא מתאמצת במיוחד על מנת לתקן את המצב הזה, וממילא גם כאן, בדומה לסיכון המוסרי ולרגולציה, השיפור האפשרי הוא מוגבל. בפועל, גם בעלי ניסיון וידע רב נוטים להימשך אחרי בועות פיננסיות, לחתום על מסמכים מבלי להתעמק בהם ולהעריך בחסר גידול של משתנים שהם מעריכיים באופיים, או רמות סיכון של משתנים שאינם מתפלגים נורמלית.

כשל נוסף בסרט הוא היעדר ניסיון לסתור את ההנחה המוקדמת של רבים מהצופים, החושבים שההטיות הקוגניטיביות והכשלים הקודמים שציינתי קשורים איכשהו ל"קפיטליזם" או ל"תאוות בצע" יוצאת דופן בהיקפה שגרמו למשבר. הן לא, משברים כלכליים ובועות הופיעו מאות שנים לפני שהקפיטליזם הומצא, ותאוות הבצע של סוחרים מוול-סטריט איננה שונה מהרצון של כל בן אנוש שחי אי פעם על פני כדור הארץ לשפר את רמת החיים האישית שלו.

משברים כלכליים ובועות היו נפוצים בהיסטוריה, וסביר שהם ישארו חלק מהעולם האנושי גם במאות השנים הבאות. יש עוד מקום לשיפור בנוגע לסיכון המוסרי, לרגולציה, לפופוליזם הפוליטי ולהבנה הפיננסית של הציבור הרחב, אבל הלקח החשוב ביותר של המשבר של 2008 עבור הדור שלנו הוא זה: משברים כלכליים קורים. זה משהו שיכול לקרות, וזה יקרה שוב, ואף אחד לא יחזה את המשבר הבא מראש, ושום דבר לא יוכל להגן עליכם באופן מלא מתוצאותיו – שום דבר מלבד חוש הביקורת והאחריות העצמית שלכם, אותן התכונות שהובילו את גיבורי הסרט להרוויח עשרות מיליונים בזמן שרבים מעמיתיהם במערכת הפיננסית איבדו את מקום עבודתם.

Read Full Post »

כתבה במוסף סוף השבוע של כלכליסט סוקרת את ספרו של הסוציולוג רוברט פאטנם אודות מוביליות חברתית והיעלמותו, לכאורה, של החלום האמריקני – היכולת להצליח בזכות כישרון ועבודה קשה, לא משנה מהיכן הגעת ומהו מצבם הכלכלי של הוריך. פאטנם כותב בהרחבה על כך שבילדותו ילדי עניים ועשירים למדו ביחד באותו בית הספר, מתאר את חייהם של עניים כיום ואת השפעותיו של אי השוויון ההולך וגדל. הוא טוען שקיים פער הולך וגדל בהזדמנויות בין עשירים לעניים – כיום, בניגוד לעבר, הזדמנויות החיים של ילדים תלויות כמעט לחלוטין בהשכלה ובמעמד הסוציו-אקונומי של ההורים. הכתבה מסתיימת בטענה שלפיה אם נצליח לעצור את אותה מגמה לכאורה ושוויון ההזדמנויות לילדים עניים יגדל כלכלת ארצות הברית תצמח מהר יותר, מכיוון שלא יפלו עליה עלויות הטיפול בילדים עניים.

לא קראתי את ספרו של רוברט פאטנם, אבל מוביליות חברתית היא הנושא הנוכחי של הדוקטורט שלי ועל כן אני מסוגל לזהות בקלות "צ'רי פיקינג" בעניין זה כשאני נתקל בו. ישנן מספר בעיות עם התזה המתוארת בכתבה ובכתבות אחרות הדומות לה.

1. האם המוביליות באמת נמצאת בירידה?

מבחינת העובדות, שאלת המגמות במוביליות הבין-דורית בארצות הברית בעשורים האחרונים היא עדיין שאלה פתוחה. ישנם מחקרים אשר טוענים ששיעורי המוביליות נמצאים בירידה, ולעומתם אחרים שטוענים ששיעורי המוביליות קבועים פחות או יותר מאז מלחמת העולם השנייה. ישנם מחקרים שלפיהם במדינות הנורדיות יש מוביליות גבוהה יותר מאשר בארצות הברית, ולעומתם אחרים שמראים כי זה תלוי כיצד מגדירים ומודדים מוביליות, וכי לפחות מבחינת סיכוייהם של עניים לעלות כלפי מעלה המוביליות בארצות הברית דומה למוביליות בשבדיה.

שלוש בעיות מרכזיות מונעות את יישובה של המחלוקת בנושא זה. הראשונה היא מחסור בנתונים: על מנת למדוד מוביליות החוקרים זקוקים לנתוני שכר או לפחות השכלה לגבי הורים וילדיהם, ונתונים כאלו הם מעטים וקשים להשגה. אני למשל השגתי נתונים כאלו על ישראל, כאשר חיברתי בין המפקד שערך הלמ"ס בשנת 1995 למפקד של 2008, ואת שניהם לנתוני מס הכנסה (ראו בהמשך). עניין זה עלה כמה אלפי שקלים, הנתונים נמצאים אך ורק על המחשבים בחדר המחקר של הלמ"ס ואינם זמינים לחוקרים אחרים, ועדיין בסופו של דבר מדובר במדגם קטן יחסית (מה הסיכוי שישראלי מסוים גם ישתתף במפקד של 1995 וגם הילד שלו יהיה בדיוק בגיל המתאים וישתתף במפקד של 2008?). המדינות היחידות שיש לגביהן נתונים טובים בנידון הן המדינות הנורדיות, בעיקר שבדיה, וכמעט כל המחקרים עוסקים בהן, בקנדה ובארה"ב – וגם נתונים אלו קיימים עבור תקופות זמן מצומצמות (לרוב רק שני דורות), במדגמים קטנים ורק עם שכר מעבודה.

הבעיה השנייה היא מחסור בהגדרה מקובלת של מוביליות. באופן עקרוני מוביליות בין דורית היא השוני בהתפלגות ההכנסה של ילדים לעומת התפלגות ההכנסה של הוריהם, אבל כיצד מכמתים טרנספורמציה בין שתי התפלגויות למדד יחיד? האם נבדוק את הקורלציה בין השכר של ילדים להוריהם? את שיעור הילדים להורים בחמישון התחתון שטיפסו למעלה לחמישון העליון? את שיעור הילדים להורים בחמישון העליון שהידרדרו למטה לחמישון התחתון? כל אחד מהמדדים האפשריים מפיק תוצאות אחרות לגבי השוואה בין מדינות והשוואה לאורך זמן. גם באי-שוויון קיימת הבעיה הזו, אבל שם משום מה כולם התכנסו סביב מדד ג'יני, למרות שיש איתו לא מעט בעיות. לגבי מוביליות המצב חמור עוד יותר.

הבעיה השלישית היא לגבי מדדי הסטאטוס. על מה נמדוד את המוביליות? כלכלנים אוהבים למדוד מוביליות שכר, אבל האם זה מדויק? ראשית כל יש את שאלת הגיל שבו מודדים את השכר – מסתבר שחלק מהמדדים מאוד רגישים לגילאים שבהם מודדים את השכר של ההורים והילדים. אבל זה לא נגמר שם: מה עם בנים להורים עשירים שמרוויחים שכר נמוך אבל ברשותם דירה נאה במרכז תל אביב? כמעט שום מחקר על מוביליות לא כולל נתוני עושר מכיוון קשה מאוד להשיג אותם, אבל במקרים רבים הנכסים הם ההבדל המרכזי בין עשירים לעניים ולא שכר מעבודה שכירה. סוציולוגים מעדיפים למדוד מוביליות על פי קטגוריות של מקצועות, אבל היוקרה של מקצועות משתנה על פני זמן וגם מדידה זו איננה מדוייקת כל כך. גם כאן מדדים שונים מובילים לתוצאות שונות בהשוואה על פני זמן ובין מדינות. בסך הכל, אחרי שקראתי אותה לאורך ולרוחב אני חייב לציין שהספרות המחקרית בתחום היא בעיקר בלגן אחד גדול.

אבל למרות זאת, אם תחפשו בגוגל כתבות בעיתונות המקומית והזרה תמצאו כמעט אך ורק כתבות שלפיהן שיעורי המוביליות נמצאים בירידה (המבוססות לרוב על אותם 2-3 מחקרים ומתעלמות מכל השאר). הנושא מזכיר מעט את הרשומה שכתבתי על שקרים וסטטיסטיקה – כולם בטוחים משום מה שהמוביליות נמצאת בירידה, שאנחנו חיים בעולם שהולך ומידרדר מזה שנים רבות, מכיוון שהתקשורת חוזרת שוב ושוב על הנראטיב השחוק הזה. המציאות, ברוב התחומים וגם בנושא המוביליות, מורכבת ולא חד משמעית, ותלויה במדדים שבהם אתם משתמשים.

2. גם אם נניח שהמוביליות באוכלוסיה באמת נמצאת בירידה, האם זה בהכרח דבר רע?

נעזוב לרגע את הנתונים הלא ברורים ונניח שהמוביליות באמת נמצאת בירידה. האם נכון להסיק מכך ששוויון ההזדמנויות נמצא בירידה? ובכן, ממש לא. למעשה נדרשות הנחות קיצוניות למדי על מנת להסיק ממגמות במוביליות על מגמות בשוויון ההזדמנויות. הסיבה העיקרית לכך: ילדים יורשים מהוריהם לא רק צבע שער, גובה וצבע עיניים, אלא גם תכונות אופי ואינטליגנציה המקושרות למבנה המוח. עניין פשוט וטריוויאלי זה פוגע קשות בכל התפיסה של מוביליות חברתית כפי שהיא מוצגת על ידי סוציולוגים, ולעיתים גם כפי שהיא מוצגת על ידי כלכלנים. נסביר כיצד.

נניח שמדינה מסוימת מתחילה מעולם לא הוגן שבו אין שוויון הזדמנויות ואין שום קורלציה בין כישרון לבין שכר. במצב זה ישנם הרבה "עניים מוכשרים" ו"עשירים לא מוכשרים". נניח שעקב שורה של רפורמות ומהפכות חברתיות מיושם במדינה שוויון הזדמנויות, ולפתע אנשים מוכשרים מסוגלים לשפר את שכרם. מה יקרה? בדורות הראשונים הרבה עניים מוכשרים יעשו את דרכם כלפי מעלה, הרבה עשירים לא מוכשרים יעשו את דרכם כלפי מטה, והמוביליות החברתית תהיה גבוהה מאוד. אבל מה יקרה בדורות מאוחרים יותר?

מכיוון שילדים נוטים להיות דומים להוריהם, גם אם הדמיון הוא עניין הסתברותי ולא מושלם אנחנו נקבל שבדורות המאוחרים יותר המוביליות תרד, מכיוון ששיעור המוכשרים בקרב העניים ושיעור הלא-מוכשרים בקרב העשירים ירדו. יהיה פשוט פחות פוטנציאל למוביליות כלפי מעלה או כלפי מטה. זה לא אומר שלא יהיו שום ילדים עניים מוכשרים וזה לא אומר שמי שהכי עשיר הוא גם תמיד הכי חכם, זה פשוט אומר שהסיכוי להופעתם של עניים מוכשרים ועשירים לא-מוכשרים יהיה נמוך יותר כיום בהשוואה, נגיד, למצב לפני 60-70 שנה כשהעולם היה הרבה פחות הוגן ומריטוקרטי, כאשר עניים רבים היו עניים לא עקב חוסר כישרון אלא עקב מוצא אתני, הגירה ועוד, ועשירים רבים היו עשירים עקב נסיבות דומות וילודה למשפחות הנכונות.

במילים אחרות, שיעורי מוביליות הנמצאים בירידה בהחלט יכולים ללמד אותנו דווקא על עולם שבו יש יותר שוויון הזדמנויות, עולם יותר מריטוקרטי שבו המוכשרים נוטים להתרכז בשכבות הסוציו-אקונומיות העליונות והפחות מוכשרים נוטים להתרכז בשכבות הסוציו-אקונומיות התחתונות. כל מה שנדרש להניח על מנת לקבל את התוצאה הזו זה שילדים, מבחינה הסתברותית, נוטים להיות דומים להוריהם בתכונות האופי הרלוונטיות לשוק העבודה – רק נוטים, לא זהים לחלוטין. על כן, לא נכון להסיק ממגמות בשיעורי המוביליות על מגמות בשוויון ההזדמנויות.

לסיכום – לא רק שאין עדויות חזקות למגמות כאלו או אחרות במדדי המוביליות הבין-דורית, גם אם היו עדויות כאלו לא היינו יכולים להסיק מכך דבר על שוויון הזדמנויות, וכנ"ל לגבי השוואה בין לאומית של שיעורי מוביליות.

3. האם מצבם של העניים כיום רע יותר מאשר בעבר?

על פי כל מדד אפשרי השקעתן של מדינות בילדים עניים רק הולכת וגדלה בעקביות מזה למעלה מחמישים שנה. הוצאות ציבוריות על חינוך, בריאות, תשתיות וכל נושא אפשרי אחר רק הולכות וגדלות. ובכל זאת, רבים מנסים לטעון שהמציאות הפוכה.

למשל, חלק מהראיון עם רוברט פאטנם בכלכליסט מתאר את סיפורה העצוב של מרי סו: צעירה אמריקנית שהוריה נפרדו כשהיתה בת חמש, ואימה החלה לעבוד בתור חשפנית. בגיל 13 ילדה מרי סו תינוק מת, בגיל 16 נעצרה על מכירת חשיש ולאחר מכן נשרה מהתיכון. היום היא חיה עם גבר מבוגר בהרבה ממנה, אב לשני תינוקות משתי אימהות שונות. סיפורה של מרי סו אכן עצוב, אבל הוא גם מהווה דוגמה קלאסית לדמגוגיה המלווה את הדיון הזה, המנסה תמיד לפנות לרגשותיהם של המאזינים והקוראים במקום להסתמך על עובדות. למעשה, תופעות כגון הריונות בגילאי העשרה המתוארות בכתבה כמאפיין של השכבות העניות נמצאות בירידה בכל העולם המפותח, לפחות מאז שנות התשעים. ראו למשל גרף בנושא שמצאתי בחיפוש מהיר:

teen birth rate

הקפיצה בשנות התשעים המתוארת בגרפים מעניינת, אבל המגמה בחמישים השנים האחרונות ברורה לגמרי. לאור נתונים אלו, טענותיו של פאטנם ואחרים שלפיהן בשנות השישים המצב היה טוב יותר הן מגוחכות לחלוטין. אינני אומר שלא ראוי לנסות ולעזור לאנשים כגון מרי סו, אבל הטענה של פאטנם ושל אחרים כמוהו שלפיה המערכת הכלכלית שבה אנחנו חיים פוגעת ב"מרי-סויות" היא שקרית ונוגדת באופן חד את העובדות. ההפך – הגלובליזציה והקפיטליזם, אולי גם בשילוב מדינת הרווחה המודרנית, הולכים ומעלימים את התופעות האלו.

הדמגוגיה הזו מתבטאת בנתונים נוספים שמציג פאטנם. למשל, ראו את התרשימים כאן. לפי אחד התרשימים אחוז הילדים בגילאי 0-7 החיים במשפחות חד-הוריות גדל דרמטית מאז שנות החמישים, עבור משפחות שבהן להורים אין תואר. נשמע מפחיד, נכון? נראה שיש כאן הידרדרות דרמטית במצבם של העניים, אבל זהו שקר גס: למעשה שיעור בעלי התארים גדל גם הוא באופן דרמטי. אנשים חסרי תואר בשנות החמישים, כאשר רק מעטים הלכו לאוניברסיטאות, אינם ברי השוואה לאנשים חסרי תואר כיום כאשר למעלה ממחצית האוכלוסיה אוחזת בתארים מתקדמים במרבית המדינות. אלו אוכלוסיות שונות לגמרי. זה בדיוק אותו השקר שחוזרים עליו לעיתים בישראל, כאשר מראים לנו ש"שכר האקדמאים" הידרדר בהשוואה לשנים עברו – אבל האקדמאים של היום, לאחר פתיחת המכללות בשנות התשעים, הם לא האקדמאים של פעם, והלא-אקדמאים של היום הם לא הלא-אקדמאים של פעם. כל גרף הכולל באופן מובחן קבוצות לפי רמת השכלה ומתייחס לטווחים של עשרות שנים מושפע מהגידול הדרמטי בשיעורי ההשכלה בכל מדינות המערב בעשורים האחרונים.

העניים כיום נהנים ממחירים יותר נמוכים על מוצרים יותר טובים, ממערכות חינוך, בריאות ורווחה יותר מפותחות ומחיים טובים יותר. זה מתבטא בנתונים כגון תוחלת חיים ותמותת תינוקות. שיעורי העוני האבסולוטי נמצאים בירידה לפי כל מדד אפשרי. מצבם של העשירים ושל העניים הולך ומשתפר מכל הבחינות. יש היום פחות אנשים כמו מרי סו המתוארת בכתבה, לא יותר. הרבה פחות. המערכת עובדת מצוין, גם בשבילה.

4. האם יתכן כי הצלחתן של קבוצות מיעוט מסוימות מפריכה את הטענה לפגיעה בשוויון ההזדמנויות?

מספר קבוצות אוכלוסיה מפריכות את הטענות של פאטנם אודות מחסור בשוויון הזדמנויות בארצות הברית: הקבוצות הנקראות לעיתים model minority, ומתוארות בהרחבה בספרם של צ'ואה ורובנפלד, The tripple package.

הספר עוסק ב"חבילה המשולשת" של תכונות שבזכותן קבוצות אוכלוסיה מסוימות השיגו הצלחה יוצאת דופן בארצות הברית, למרות שהחלו את דרכן מרקע סוציו-אקונומי נמוך. הקבוצה המפורסמת ביותר היא כמובן היהודים, המהווים רק 2% מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית, אבל מעל לשליש משופטי בית המשפט העליון, מעל לשני שליש מזוכי פרסי טוני וכשליש מזוכי פרס נובל האמריקנים, כאשר רוב אותם מצליחנים ומפורסמים הם נכדים או נינים למהגרים שהגיעו חסרי כל מאירופה. אך היהודים אינם לבדם: הודים אמריקנים מרוויחים כמעט כפול מהשכר החציוני בארצות הברית, מהגרים שחורים מניגריה מסיימים תארים גבוהים בשיעור של 25% לעומת 11% בלבד בקרב אמריקנים לבנים, וקבוצות נוספות כוללות סינים, איראנים ולבנונים עם נתונים דומים – בכולן נפוצה התופעה של ילדים מבתים עניים יחסית שהצליחו להגיע הכי רחוק שאפשר. לפי צ'ואה ורובנפלד המאפיינים המשותפים לקבוצות אלו, ה"חבילה המשולשת", הם תסביך עליונות, חוסר ביטחון אינהרנטי ויכולת דחיית סיפוקים, המובילים ילדים מבתי מהגרים עניים להצלחה כלכלית משמעותית. אתם יכולים להתווכח לגבי הגורמים, אבל העובדות הן פשוטות: ילדים להורים עניים יכולים להצליח בארצות הברית, הם עושים זאת כל הזמן אם הם ילדים להורים איראנים, הודים או סיניים.

וגם בישראל.

בשנה האחרונה ערכתי מחקר לגבי העולים מברית המועצות לישראל, כאשר השוויתי בין הוריהם של העולים במפקד שנערך ב-1995 למצבם של ילדים שהיו מספיק מבוגרים על מנת להגיע לשוק העבודה ולהיכלל במפקד שנערך בשנת 2008. להלן תרשים המתאר חלק מהתוצאות שלי:

מוביליות רוסים

על הציר האופקי ניתן לראות את העשירון של ההורים בשנת 1995 ביחס לשאר ההורים באותה השנה, ועל הציר האנכי את שיעור הילדים שהצליחו בשנת 2008 להגיע ל-20% העליונים. משמעות האותיות FSU היא "Former Soviet Union", העולים מברה"מ לשעבר, המתוארים בקווים הכחולים, בניגוד לילידי ישראל המתוארים בקווים האדומים. ניתן לראות שבכל הרמות הסיכוי של העולים מברית המועצות להגיע למעלה גבוה יותר מהסיכוי של ישראלים מאותה השכבה (לסטטיסטיקאים – ברוב הרמות הסיכוי הזה גבוה באופן מובהק סטטיסטית ברמת מובהקות של 10% ובחלק מהן הוא מובהק גם ברמה של 5%).

ניתוחים אחרים שביצעתי לגברים בנפרד ונשים בנפרד, על הסיכוי להגיע לעשירון העליון ולא ל-20% העליונים או על משתנים הקשורים להשכלה מעלים ממצאים דומים: בהשוואה לישראלים וותיקים מאותה השכבה הסוציו-אקונומית, לילדי העולים היה סיכוי גבוה יותר לזנק למעלה ולקפץ אל העשירונים העליונים של ההשכלה והשכר. הסיבות להצלחה היחסית של העולים מברית המועצות פחות חשובות, מה שחשוב לצורך העניין שלנו כאן הוא שרמת השכר הנמוכה של הוריהם לא הפריעה לילדים לנצל את ההזדמנויות שמדינת ישראל מציעה. מסקנה זו והקבוצות המקבילות בארצות הברית ובארצות אחרות תומכות בטיעון שלפיו שוויון ההזדמנויות חי וקיים ועובד עבור מי שמוכשר מספיק על מנת לנצלו. לא ניתן להסיק מכך על מגמות, אבל לפחות ברור למדי ששוויון הזדמנויות ברמה כלשהי בהחלט חי וקיים.

5. האם הפתרון לסגרגציה הוא לקצץ את כנפיהם של העשירים?

בשבועות האחרונים התפרסמו כתבות על כך שמשרד החינוך בישראל מתכוון לסגור כיתות המומנות כיום על ידי רשויות מקומיות עשירות יחסית ובתשלומי הורים ולאחד אותן עם כיתות אחרות על מנת לשמור על התקן של 40 תלמידים בכיתה. המטרה של מהלך זה היא לשמור על אחידות: בשמו של שוויון ההזדמנויות עלינו לאסור על בני מעמד הביניים לרכוש לילדיהם חינוך טוב יותר מכספם. בשמה של אותה המטרה מתלונן גם פאטנם בכתבה על כך שהעניים ובני מעמד הביניים כבר לא מתגוררים אחד לצד השני ולא לומדים באותם בתי הספר, על סגרגציה הולכת וגדלה בכל תחומי החיים.

בנקודה הזאת אני נאלץ, בלתי ברירה, לעשות משהו שאני לא אוהב כל כך לעשות במסגרת הבלוג: להחליף את הדיון העובדתי בדיון אידיאולוגי-מוסרי.

אין לי טיעון מבוסס נתונים או לוגיקה הסותר את טענתו של פאטנם בנושא זה. אני לא מכיר את הנתונים אבל נראה לי סביר שהסגרגציה באמת הולכת וגדלה. לאור הגידול בפערים ההשכלה כיום חשובה הרבה יותר מבעבר, ועל כן זה רק טבעי שבני מעמד הביניים כיום יעשו כל שביכולתם על מנת להעניק לילדיהם השכלה טובה יותר, יותר מבעבר. זה גם סביר להניח שמאמציהם נושאים פרי, לפחות עבור הילדים המוכשרים פחות. כלומר, בעוד שהמוכשרים ביותר יצליחו למצוא את דרכם לפסגה ברוב המקרים, ילדים ממוצעים-מינוס שגדלו בבית עשיר יחסית יגיעו בסבירות גבוהה יותר למוסדות לימוד נחשבים בהשוואה לילדים ממוצעים-מינוס שגדלו בבתים עניים. ישנם מחקרים שהראו שהעברתם של עניים שנבחרו באקראי לשכונות עשירות יותר משפרת את הצלחת ילדיהם בשוק התעסוקה.

אך בניגוד לפאטנם אני מאמין שהדרך הראויה למקסום שוויון ההזדמנויות היא שיפור תנאיהם של העניים ולא קיצוץ כנפיהם של אנשי מעמד הביניים. זוהי טענה מוסרית בלבד, המתבססת על מה שנראה לי באופן אישי נכון. הילדים העניים בישראל הרי למדו וימשיכו ללמוד בכיתות של 40 ילדים, גם אם נרשה להורי הילדים ברמת השרון לממן מכספם כיתות של 30 ילדים וגם אם לא. אנחנו בסך הכל מענישים את מעמד הביניים. לדעתי מדובר במדיניות יותר קיצונית מאשר, למשל, מס ירושה המשמש למימון מערכת רווחה לכולם – כלומר לא רק מקצץ את כנפי העשירים, אלא גם תורם תרומה אמיתית לעניים דרך מערכת הרווחה הציבורית. בניגוד לאיסור על חינוך פרטי, מס ירושה הוא לא "עונש לשם עונש".

הייתי מעדיף לתמוך בשוויון ההזדמנויות על ידי צעדי מדיניות שיעזרו לעניים, ולא על ידי צעדי מדיניות שמטרתם היחידה היא להעניש את כל מי שאינו עני. לא מדובר כאן על מיליארדרים בני אצילים מרושעים ששדדו את כספם מהציבור הרחב אלא על אנשים רגילים, כמוני וכמוכם, שרובם עבדו קשה מאוד בשביל הכסף הזה על מנת שיוכלו לספק לילדיהם את הטוב ביותר. לדעתי לא מגיע להם עונש, אפילו אם העונש הזה מסוגל לשפר במעט את שוויון ההזדמנויות.

סיכום

מרבית הדיבורים על גידול באי השוויון מתייחסים לאי שוויון בתוך מדינות. למעשה, אי השוויון בהכנסות ברמה העולמית, בין מדינות, הולך וקטן בעשורים האחרונים. הגלובליזציה והאינטרנט פתחו אפשרויות חדשות בעיקר עבור תושבים ממדינות מרוחקות, ועל כן סביר ששוויון ההזדמנויות העולמי נמצא בעלייה. תהליך זה יוביל למוביליות גבוהה יותר ברמה העולמית – כלומר, למצב שבו מצרים ואינדונזים מוכשרים מסוגלים לעקוף גרמנים ואמריקנים פחות מוכשרים. כך הגידול בשוויון ההזדמנויות העולמי יכול להוביל אותנו, בטעות, למסקנה שיש בעיה בשוויון ההזדמנויות בתוך מדינות, מכיוון שאנחנו רואים כיצד במדינות מערביות עובדים חסרי השכלה מתקשים להתקדם למעלה. זה לא המערכת הכלכלית של ארצות הברית שמונעת מהם להתקדם, אלא התחרות מצידם של עובדים מוכשרים יותר במדינות עולם שלישי, שבשנות השישים של המאה הקודמת היו סגורים בתוך מלכודות עוני.

בעולם שהולך והופך לגלובאלי יותר, תחרותי יותר ומשוכלל יותר מבחינה טכנולוגית, כל שיפור בהזדמנויות ייטיב קודם כל עם המוכשרים ויפגע קודם כל בפחות מוכשרים. כאשר מפעלים סיניים יכולים להתחרות במפעלים אמריקנים ומתכנתים הודיים יכולים להתחרות במתכנתים ישראלים, הראשונים שיפגעו מכך יהיו הפועלים האמריקנים והמתכנתים הישראלים הפחות מוכשרים, והראשונים שירוויחו מכך יהיו הפועלים הסיניים והמתכנתים ההודים היותר מוכשרים.

על כן לא פלא שפערי השכר הולכים וגודלים עם הזמן, ולא נדרשות לשם כך הקונספירציות הנפוצות בתקשורת בנוגע לשליטתם של בעלי ההון בפוליטיקה (כאילו שבשנות השישים לא היו שום תופעות הון-שלטון…). גם אם העולם העתידי הזה נראה לנו פחות טוב בהשוואה לעבר, למשל עבור אדם ממדינה מפותחת השייך לקבוצת הפחות מוכשרים שנאלצים כיום להתחרות מול סינים והודים (ורובוטים), זה לא אומר שזהו עולם פחות מריטוקרטי, עם פחות שוויון הזדמנויות, וזה לא אומר שהחלום האמריקני, הישראלי או האירופאי, אודות כלכלה חופשית שבמסגרתה אנשים מסוגלים להתקדם ולהצליח אם רק יעבדו קשה, איננו חי ובועט עבור המוכשרים והנחושים מספיק על מנת לעשות את מה שנדרש כדי להגשימו.

Read Full Post »

Older Posts »