Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מדע’ Category

הדוקטורט שלי כולל שלושה מאמרים, שהטוב מביניהם עוסק בהשפעה של התיעוש בארצות הברית של המאה ה-19 על ילודה ועל השקעה בהון אנושי. ברשומה זו אני אסביר מדוע חשוב לחקור את הקשרים הללו, כיצד אני בוחן אותם, מהן התוצאות, מה אני הולך לעשות עם החיים שלי בעתיד הקרוב, ובאופן כללי מה זה אומר לנהל קריירה אקדמית בכלכלה.

 

למה מה שאני עושה חשוב?

צמיחה כלכלית היא לדעתי החידה המרתקת ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. במשך אלפי שנים צמיחה הייתה תופעה זניחה לגמרי: אוכלוסיית בני האדם בעולם גדלה, אימפריות עלו ונפלו, אך רמת החיים של האדם הממוצע בכל הציוויליזציות התנדנדה פחות או יותר סביב אותו הערך. זה אולי מפתיע, אבל חקלאי ממוצע בבריטניה של המאה ה-16 לא נהנה מרמת חיים גבוהה יותר מזו של עמיתו במצרים אלפי שנים לפני הספירה. אך החל מסוף המאה ה-18 התרחש פיצוץ טכנולוגי חסר תקדים, במסגרתו חלקים גדולים מהאנושות הפכו, כמעט בן לילה במונחים היסטוריים, לעשירים בקנה מידה שקשה לתאר בהשוואה לכל בני האדם שחיו לפניהם על פני כדור הארץ. מלכים וקיסרים מלפני 300 שנים היו מקנאים בנו על המזון שאנחנו אוכלים, התשתיות המספקות לנו מים וחשמל, הבריאות שלנו, היכולת שלנו להתנייד בקלות לכל קצוות תבל, לתקשר באופן מידי עם אנשים ביבשת אחרת וכך הלאה. כל הדברים האלו הם תוצאה של הזינוק הטכנולוגי שהתרחש במערב אירופה במסגרת המהפכה התעשייתית. במקביל לאותו זינוק בני האדם הפכו גם למשכילים יותר מבחינת מדדי אוריינות או שנות לימוד, ושיעורי התמותה והילודה פחתו – תהליכים לא פחות חשובים המכונים "המהפך הדמוגרפי". שינויים אלו הובילו ליצירת פערים עצומים וחסרי תקדים ברמת החיים בין אותם אזורים שעברו את התיעוש ואת השינויים הדמוגרפיים במועד מוקדם יותר, כגון מערב אירופה והמושבות האירופאיות, לבין אזורים שעברו אותם במועד מאוחר יותר, כגון אסיה, דרום אמריקה ואפריקה.

הבנה עמוקה של הגורמים למהפכה התעשייתית היא לא סתם דיון בפרק היסטורי נחמד שהיה והסתיים – היא רלוונטית מאוד לחיים שלנו כיום משתי סיבות עיקריות. ראשית, מלבד מספר יוצאי דופן זניחים, מפת העושר בעולם היום היא תוצאה ישירה של היכולת של ארצות ועמים לאמץ את המהפכה התעשייתית ואת המהפך הדמוגרפי כמה שיותר מוקדם, ולא ניתן להבין את פערי העושר עלי אדמות ללא הבנה עמוקה של הגורמים למגמות האלו. ושנית, דיון רציונלי בנוגע לצמיחה העתידית של המין האנושי צריך להתבסס על הגורמים להופעתה של צמיחה טכנולוגית דרמטית במיוחד דווקא בבריטניה של המאה ה-18, ועל הגורמים להיעדרה של צמיחה בממדים כאלו בציוויליזציות אחרות ובתקופות אחרות.

תחום המחקר שבו אני עוסק, צמיחה כלכלית ארוכת טווח, מנסה לנתח את הגורמים האלו. בתחילת שנות האלפיים פורסמו מספר מאמרים תיאורטיים על ידי עודד גלאור, דיוויד וייל, עומר מואב ואחרים תחת הכותרת הכללית "תיאוריית הצמיחה המאוחדת". הרעיון של עודד גלאור ושותפיו היה לכתוב מודל תיאורטי יחיד שיכול להסביר גם את היעדרה של צמיחה כלכלית בתוצר לנפש לפני המהפכה התעשייתית, גם את הפיצוץ הטכנולוגי העצום ואת המהפך הדמוגרפי, וגם את הצמיחה הכלכלית המרשימה שהחלה בעקבותיה. ישנן מספר תיאוריות שונות, אבל חלק מרכזי בכולן הוא השפעה חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה שלילית של תיעוש על ילודה, מכיוון שהשקעה שבהון אנושי וירידה בילודה הן מאבני הבניין של הצמיחה בעולם המודרני.

וכאן אני נכנס.

 

מה אני עושה?

אני מציג בעבודת הדוקטורט שלי עדויות אמפיריות התומכות בקיום השפעה סיבתית חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה סיבתית שלילית של תיעוש על ילודה בתקופת הגל השני של המהפכה התעשייתית. זה חשוב, מכיוון שללא השפעות כאלו התיאוריות שיש לנו כיום ומסוגלות להסביר את המהפך אינן נכונות. ישנן מספר עבודות אחרות שבדקו את זה לפני, אבל אני משתמש בנתונים ובשיטות שהם טובים יותר במובנים שונים, וכן מגלה מספר דפוסים נוספים מעניינים.

ספציפית, אני בוחן את ההשפעות של תיעוש ברמת המחוז, על כ-1,500 מחוזות בחלק המזרחי והמיושב יותר של ארצות הברית, בין השנים 1850-1900. ברוב המחקר אני מודד תיעוש על ידי שיעור הגברים שעבדו בייצור מתוך כלל הגברים הבוגרים במחוז, אך מדדים אפשריים אחרים כגון מספר מנועי קיטור או הון שמושקע בתיעוש מספקים תוצאות מאוד דומות. המפה הבאה מתארת את ההתפלגות המרחבית של תיעוש במזרח ארצות הברית באותה התקופה (כל ריבוע הוא מחוז, המספרים הם הממוצע בין 1850 ל-1900).

כפי שניתן לראות, בצפון-מזרח ארצות הברית היו מחוזות שבהם, בממוצע, 50% או יותר מהגברים הבוגרים עבדו בייצור, בעוד שבדרום יש מחוזות שבהם המספרים נמוכים הרבה יותר. המשתנה השני החשוב עבורנו הוא ילודה, אותה אני מודד על ידי מספר הילדים פר מבוגר במחוז. את ההתפלגות של משתנה זה ניתן לראות במפה הבאה:

בצפון יש אזורים שבהם על כל מבוגר היו פחות משני ילדים, בעוד שבדרום במחוזות מסוימים היו כמעט שלושה ילדים על כל מבוגר. הקורלציה השלילית בין תיעוש וילודה בולטת בהסתכלות על שתי המפות, שנראות כמו תצלום נגאטיב אחת של השנייה. באותו אופן, ניתן לראות קורלציה שלילית בין ילודה לבין הון אנושי, אותו אני מודד לפי שיעור הבוגרים אשר יודעים קרוא וכתוב בכל מחוז:

אלו הם שלושת המשתנים העיקריים שלי. הקורלציה ביניהם די ברורה מהמפות, אבל קורלציה, כידוע, היא לא סיבתיות. האם התיעוש הוביל את האמריקנים להשקעה בהון אנושי ולהפחתת הילודה? אולי ההון האנושי הוביל להשקעה בתיעוש? אולי הילודה הנמוכה איפשרה השקעה גבוהה יותר בהון אנושי של ילדים, וזה השפיע על תיעוש? אולי איזה שהוא משתנה אחר, כגון "תרבות", הוביל גם לתיעוש וגם להשקעה בהון אנושי? עבור תיאוריית הצמיחה המאוחדת אני זקוק ספציפית להשפעה סיבתית של תיעוש על הון אנושי וילודה, לא רק לקורלציות ולאפקטים בכיוון ההפוך. אז איך ניתן להראות קשר סיבתי בין שלושת המשתנים האלו, השפעה סיבתית של תיעוש על ילודה והון אנושי?

ובכן, לשם כך אנחנו זקוקים לטריק.

 

הטריק

אם היינו מפזרים מפעלים סתם ככה באקראי ברחבי ארצות הברית, יכולנו לבחון את האפקט הסיבתי שלהם על ידי השוואת מחוזות שבהם הופיעו מפעלים למחוזות אחרים. פיזור אקראי של מפעלים דומה לניסוי שבו בוחרים קבוצת טיפול וקבוצת ביקורת באופן אקראי, לקבוצה אחת נותנים תרופה אמיתית ולקבוצה השנייה תרופת פלאסיבו. אקראיות מאפשרת להסיק על קשר סיבתי, להפריד אותו מסתם קורלציה.

השיטה שלי מבוססת על ניסיון לדמות ניסוי שכזה, הנובע מהתפתחותן של ערים חדשות בארצות הברית בין השנים 1850-1900. קחו למשל שתי ערים: שיקגו וסנט לואיס. בין השנים 1850-1870 שתי הערים האלו צמחו באופן דרמטי. כאשר הערים הללו התפתחו, נתיבי התחבורה המחברים אותן הפכו ליותר חשובים. מסילות רכבת, תעלות ודרכים החלו להופיע פחות או יותר לאורך הקו הישר המחבר את שיקגו וסנט לואיס. אותן תשתיות תחבורה הגדילו את הרווחים מתיעוש במחוזות שנמצאים קרוב לקו הישר המחבר את שתי הערים, וכך חלק מאותם המחוזות עברו תהליך מהיר של תיעוש. הטיעון שלי הוא שההשפעה על "מחוזות האמצע", הקרובים לקו האווירי הקצר ביותר המחבר בין הערים, דומה לניסוי אקראי. המחוזות האלו קיבלו מפעלים רק משום שבמקרה יצא להם להיות ממוקמים בין שיקגו לסנט-לואיס, ולא בגלל האקלים, ההון האנושי של התושבים, משאבי הטבע המקומיים או כל גורם אחר אפשרי. אני לא משתמש בנתוני אמת על מסילות רכבת ותעלות, מכיוון שבפועל המיקום של תשתיות התחבורה לא היה אקראי וכן נבע מתכונות ייחודיות של המחוזות. הטענה היא שהקווים האוויריים הישרים תופסים רק את החלק ה"אקראי" שבתשתיות. אני מראה בעבודה שזה אכן ניסוי טבעי תקף בכל מני דרכים, למשל שלפני שהערים הללו התפתחו מחוזות האמצע לא היו שונים ממחוזות אחרים, אבל אחרי ההתפתחות הם השתנו והפכו ליותר מתועשים.

בתרשים הבא ניתן לראות את הקווים הישרים המחברים את עשרת הערים הגדולות בשנת 1870, וכן את קווי הרכבת שהיו באותה התקופה.

על כן, המחקר שלי לא בודק את רמת התיעוש במחוזות, אלא רק את אותו החלק של רמת התיעוש שנובע מקירבה לקווים ישרים המחברים בין הערים הגדולות ביותר בכל תקופה, ואת ההשפעה של החלק הזה על הון אנושי וילודה. החלק הזה של התיעוש הוא כמו הקצאה אקראית של תשתיות תחבורה ומפעלים. איך עושים את זה מבחינה טכנית? ישנה שיטה הנקראת "משתני עזר", והיא נלמדת במהלך קורסים באקונומטריקה לתואר ראשון. יש גם עוד הרבה פרטים טכניים בנוגע למאמר שקפצתי עליהם כאן, אבל הם פחות חשובים. מה שחשוב זה העיקרון: להצליח למצוא שיטה כלשהי להסיק על אפקט סיבתי, ללא ניסויי מעבדה. זה מה שכלכלנים מהסוג שלי עושים באקדמיה.

מחקרים אחרים שניסו לבדוק שאלות דומות משתמשים גם הם בכל מני "ניסויים" כאלו. למשל, מחקר של עודד גלאור ורפאל פרנק שעסק בתיעוש בצרפת השתמש במרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, באמצע המאה ה-18, בתור משתנה עזר לתיעוש. כאן הטענה היא שהמצאות מתפשטות בהדרגתיות במרחב, כך שמחוזות שבמקרה היו קרובים למחוז הראשון בו אומץ מנוע הקיטור קיבלו מנועי קיטור "באקראי", ולא בגלל שהם שונים באיזה שהוא אופן ממחוזות אחרים. מחקר אחר השתמש במבנה הקרקע במחוזות שונים באנגליה בתור משתנה עזר לתיעוש, מכיוון שבאזורים שבהם יש מרבצי פחם השימוש במנועי קיטור הוא קל יותר. נדרשת יצירתיות רבה על מנת למצוא ניסויים טבעיים טובים, וגם מעט מזל על מנת שהם באמת יעבדו בנתונים.

אחד היתרונות המשמעותיים של המחקר שלי על האחרים הוא שהמרחק לקווים ישרים המחברים ערים משתנה עם הזמן, תודות להופעתן של ערים חדשות. המרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, לעומת זאת, הוא קבוע. מכיוון שאצלי המרחקים משתנים, אני יכול לבחון שינוי בתיעוש בתוך המחוזות ולא רק בין מחוזות (Fixed effects למחוזות, למי שלמד אקונומטריקה). כלומר, אני מתחשב בניתוח בנקודת הפתיחה השונה של כל מחוז ומחוז, ובודק את ההשפעה של השינוי בתיעוש בתוך המחוז על ילודה והון אנושי בתוך המחוז עם השנים. זאת בניגוד לעבודות אחרות, הבוחנות בשנה אחת את כל המחוזות יחדיו. כדי למצוא את האפקט של התיעוש העבודות האחרות נדרשות לשלוט בשלל משתנים ברמת המחוז כגון טיב הקרקע, טמפרטורה, הרכב האוכלוסיה המקומית ועוד, ותמיד ניתן לטעון שהם פספסו משהו קריטי. אני לא נדרש לשלוט בדברים האלו, כי אני כבר מתחשב בנקודות הפתיחה השונות. המשמעות היא שהזיהוי שלי יותר טוב, הקשר הסיבתי שאני מוצא יותר אמין. זיהוי קשר סיבתי הוא אחד הדברים החשובים ביותר במאמרים אמפיריים בכלכלה בימינו. יתרונות אחרים כוללים שימוש בנתונים האמריקנים שהם עשירים ומפורטים יותר ומאפשרים לי לעשות ניתוחים שונים שחוקרים אחרים לא יכלו לבצע.

 

תוצאות

התוצאות המרכזיות שלי מתוארות בטבלה אחת עם פסקה קצרה: גידול של כ-10% בשיעור העובדים במגזר הייצור במחוז מקטין את הילודה בכ-3% ומגדיל את שיעור האוריינות בכ-2.5%. האפקט מובהק מבחינה סטטיסטית. ישנן גם מספר הרחבות לתוצאות האלו, שלא ניכנס אליהן כאן.

רוב המאמר, כמו מאמרים אמפיריים אחרים בכלכלה, מוקדש להצדקת המתודולוגיה שהובילה לתוצאות: אני מראה שאכן ישנו קשר חזק בין המרחק מהקווים ישרים לתיעוש, אני מראה שיש גם קשר חזק בין המרחק מהקווים למרחק מקווי רכבת אמיתיים, שלפני התפתחותן של ערים חדשות המחוזות שיהיו קרובים לקווים העתידיים אינם שונים מהמחוזות שלא, שהגירה ככל הנראה לא מסבירה את התוצאות, שעבדות לא מסבירה את התוצאות, שמלחמת האזרחים האמריקנית לא משפיעה על התוצאות, שהתוצאות הן דומות גם אם אני משנה כל מני הנחות ושיטות אמידה, וכך הלאה. המון טבלאות, גרפים ונתונים.

כאן נמדדת האיכות האמיתית של המאמר: הסיפור חייב להיות משכנע. אם תתנו לאלף קופים חסרי בינה להריץ מאה רגרסיות ליניאריות ביום על מסד נתונים של כמה מיליוני אנשים מתישהו אחד מהם ימצא תוצאה מפתיעה לכאורה, אבל זה חסר משמעות. בכל מסד נתונים אפשר למצוא שלל קורלציות מוזרות ומפתיעות שאין להן משמעות. אני חייב להראות שאני לא קוף כזה, שלא סתם יצאה לי איזו תוצאה מובהקת מקרית. אני חייב להגיע למצב שבו לא ייתכן שמישהו באיזה סמינר או שופט עתידי של המאמר בז'ורנל ישאל אותי "תגיד, ניסית לבדוק את X?" ולא תהיה לי תשובה עבורו. התשובה צריכה להיות או "כן, התוצאות נשארות אותו דבר, ראה טבלה מספר 24 במאמר", או "לא, זה בלתי אפשרי לבדיקה כי אין נתונים" (ואנשים יודעים אילו נתונים זמינים). התוצאות חייבות להיות עמידות בפני כל התקפה אפשרית שניתן לבצע בעזרת הנתונים שישנם, ובכל סמינר אני עומד בפני שלל התקפות כאלו (בכלל, סמינרים בכלכלה יכולים להיות עניין אכזרי למדי, וכבר יצא לי לראות אנשים בוגרים יוצאים מהם בבכי). למרות שהצגתי את המאמר בפני אנשים רבים, ולמרות שמסביב לתוצאות המרכזיות כבר בניתי מספר שכבות עבות של חומות, הצדקות וניתוחי רובאסטיות, תמיד ישנו הפחד שיום אחד מישהו יעיר הערה משמעותית שלא חשבתי עליה לפני כן.

לאחר בדיקות הרובאסטיות וההצדקות אני בוחן דברים נוספים, כגון המנגנונים הספציפיים העומדים מאחורי האפקט והשוני באפקט בין מחוזות שונים. אני מוצא למשל שלפחות חלק מההשפעה של תיעוש על ילודה והון אנושי עברה דרך גיל הנישואים: באזורים שהפכו למתועשים גברים ונשים בחרו להשקיע יותר בהון האנושי של עצמם ולעבוד יותר לפני החתונה, התחתנו בגיל מאוחר יותר ולכן הביאו בסיכומו של דבר פחות ילדים לעולם. אני בוחן גם את ההשפעה של הגירה למחוזות שהפכו למתועשים ונושאים נוספים. לבסוף אני מראה שההשפעה של התיעוש על הון אנושי וילודה הייתה גדולה יותר במחוזות הצפוניים שהיו מתועשים יותר מלכתחילה, מה שיצר פערים הולכים וגדלים בינם לבין דרום ארצות הברית, בדומה לפערים שנוצרו בין מדינות המערב לבין שאר העולם מאז המהפכה התעשייתית.

כמו כל עבודה אמפירית, גם העבודה שלי רחוקה מלהיות מושלמת. ישנם חסרונות שונים הנובעים מהיעדרם של משתנים חשובים או בעיות עם שיטת האמידה. השאלה היא לא האם "הוכחתי" את קיומו של הקשר הסיבתי, מכיוון שללא ניסוי מדעי אמיתי לא ניתן להוכיח דברים כאלו, אלא האם אני תורם לספרות או לא. שאלת קיומו של הקשר הסיבתי לא תלויה במאמר יחיד, אלא בספרות כולה הבוחנת אותו מכיוונים שונים, עם נתונים שונים על מדינות שונות ובתקופות שונות.

בסופו של דבר, התרומה שלי לספרות היא לא פיתוחה של שאלת מחקר חדשה, אלא פיתוח שיטה אמפירית טובה יותר לבחון שאלת מחקר קיימת בעזרת נתונים שבעבר לא נעשה בהם שימוש לצורך זה, וכן דיון יותר עמוק על המנגנונים ממה שהיה ניתן לעשות בעבודות אמפיריות קודמות. עקב ההשפעה החזקה של תיעוש על הון אנושי וילודה שאני מוצא, התוצאות שלי מחזקות את תיאוריות הצמיחה המאוחדת של עודד גלאור וחבריו. בכך אני לוקח את חזית הידע האנושית ודוחף אותה בעוד כמה מילימטרים קדימה – וזה מה שעושים באקדמיה.

 

אז מה הלאה?

השלב הבא הוא למצוא עבודה. אנשים מחוץ לאקדמיה שואלים אותי כל הזמן מתי אסיים את הדוקטורט, אבל זו לא באמת השאלה החשובה. ברגע שהמנחה שלך מרוצה ממה שאתה עושה, לסיים את הדוקטורט זה בעיקר עניין של בירוקרטיה. אני עדיין לא דוקטור, ככל הנראה אקבל את האישור הסופי תוך מספר חודשים, כשתתכנס איזו וועדה של הפקולטה שצריכה לאשר את הכל, אבל סיום הדוקטורט הוא לא מה שבאמת הטריד את שנתי במהלך השנה האחרונה. מציאת העבודה היא מה שחשוב.

דוקטורט בכלכלה כולל בדרך כלל שלושה מאמרים, אבל רק אחד מהם הוא באמת חשוב: ה-Job market paper, המאמר הטוב מבין השלושה, אותו תיארתי כאן. שני המאמרים האחרים שלי, העוסקים במוביליות חברתית, הם גם מעניינים אבל בעלי סיכויי פרסום נמוכים יותר עבור ז'ורנלים מקצועיים. בספטמבר 2016 שלחתי את המאמר הזה ביחד עם קורות חיים והמלצות מנחים למוסדות אקדמיים שונים, על מנת שיזמינו אותי ליום ראיונות שבו אציג את המאמר ואעבור ראיונות עם חלק מחברי הסגל. עברתי ימי ראיונות כאלו במספר אוניברסיטאות בישראל, ובסופו של דבר אחת מהן, אוניברסיטת בר-אילן, הסכימה לקבל אותי כחבר סגל בתנאי שאעבור לפני כן פוסט-דוק בחו"ל. לאחר מאמצים נוספים, הצלחות וכישלונות, הצלחתי לארגן פוסט-דוק קצר באוניברסיטת בראון שבארצות הברית, שם יושבים כמה מהכלכלנים הרלוונטים ביותר בעולם לתחום המחקר שלי (ביניהם עודד גלאור שהזכרתי כאן). אני טס לשם בתחילת ספטמבר הקרוב.

תהליך חיפוש העבודה היה מייגע, למרות עזרתם הרבה של המנחים שלי, עומר מואב ומשה חזן. מסיימי דוקטורט בישראל בכלכלה נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בהשוואה לאלו שסיימו באוניברסיטאות בארצות הברית, ולרוב לא יכולים להתקבל למחלקות לכלכלה בשתי האוניברסיטאות הטובות ביותר בישראל, תל אביב והעברית. רבים מוותרים על האקדמיה והולכים לעבוד במחלקת המחקר של בנק ישראל, במכוני מחקר ובמכללות. אלו שכן מתעקשים לרוב נדרשים לעבור פוסט-דוק, שהוא מכשול משמעותי לבעלי משפחות וילדים. עקב מחסור במקורות מימון אני אאלץ בסופו של דבר לנסוע לפוסט-דוק ללא בת זוגי קסניה והבן שלנו, יותם, עניין די מתסכל עבור כולנו. אני מניח שאלמד בבראון המון, אפגוש אנשים מעניינים ואתפתח מבחינה מקצועית, ובטווח הארוך זה בוודאי שווה את המאמץ, אבל קשה לומר שאני נלהב לנסוע לבדי. בגלל המכשולים האלו אני ממליץ לצעירים שרוצים קריירה אקדמית לעשות דוקטורט בחו"ל ולא בישראל. בארצות הברית קיימות הרבה יותר הזדמנויות עבור דוקטורים לכלכלה, גם באקדמיה וגם מחוץ לה, וישנם פחות מכשולים.

השלב הבא, אחרי הפוסט-דוק, הוא קביעות. במרבית האוניברסיטאות לחברי הסגל הצעירים יש בערך חמש שנים להשיג מספיק פרסומים איכותיים על מנת לקבל קביעות. רבים לא מצליחים ונושרים לאוניברסיטאות פחות טובות, או יוצאים מהאקדמיה. על כן, במהלך הפוסט-דוק המשימה הראשונה שלי תהיה לשלוח לפרסום את המאמר שתיארתי כאן, ולהתניע מחקרים נוספים. כלכלה שונה מתחומים אחרים באקדמיה: לכלכלנים יש פחות פרסומים, לוקח זמן רב לפרסם, וכל פרסום הוא בעל משקל רב מאוד. מרבית הכלכלנים, גם במוסדות הטובים בעולם, מסיימים את הדוקטורט ללא שום פרסום. ישנם פערי איכות משמעותיים בין הז'ורנלים המקצועיים בכלכלה. מספיק מאמר יחיד שפורסם באחד מחמשת הז'ורנלים המובילים בכלכלה כדי לקבל קביעות במרבית האוניברסיטאות המובילות בעולם, וההבדל בין חוקרים מובילים לבין חוקרים גרועים הוא לא יותר מחמישה או שישה מאמרים שפורסמו בז'ורנלים המובילים וצוטטו בהרחבה. על כן גם השלב של קבלה לז'ורנלים יכול להיות מאוד מתסכל.

בסופו של דבר, ככל שיש לך יותר רעיונות טובים, כך גדלה הסבירות שתצליח לפרסם מאמרים איכותיים. הכלכלנים המובילים בעולם הם לאו דווקא גאוני-על או מתמטיקאים מצטיינים, אלא גברים ונשים שהצליחו להנפיק מספר רב של מחקרים מקוריים עם רעיונות חדשים או דרכים חדשות לבחון נושאים מבחינה אמפירית, ואלו הובילו שלל חוקרים אחרים לצטט אותם במחקריהם. בינתיים היה לי רעיון טוב אחד, אבל לא ברור היכן אצליח לפרסמו ואם יהיו לי רעיונות מוצלחים נוספים. זו תחרות בלתי נגמרת, שבה אתה כל הזמן נבחן על היכולת שלך לפתח רעיונות חדשים ולדחוק את גבולות הידע האנושי קדימה.

אז למה אני עושה את זה?

זאת שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט בשנים האחרונות. מלבד התסכול הנובע מהתחרותיות, הדוקטורט הוא מסלול שכולל הכנסות נמוכות יחסית לשעות העבודה לאורך שנים רבות, וכן גובה מחיר לא פשוט מהמשפחה. אחרי קבלת התואר והמשרה האקדמית הראשונה ההכנסות עולות, אבל הן עדיין נמוכות יחסית למה שיכולתי להרוויח מחוץ לאקדמיה, והתחרות האישית מחייבת אותך לעבוד קשה.

התשובה, בסופו של דבר, היא שאני באמת אוהב את זה. אני אוהב לקרוא מאמרים, לחשוב על רעיונות, לעבוד עם נתונים, לכתוב וללמד. זו עבודה טובה למי שמצליח להגיע לרמות הגבוהות. אתה עובד עבור עצמך ולא עבור איזה שהוא בוס, יש נסיעות לחו"ל והטבות אחרות, ואתה יכול לחקור כמעט כל נושא שבעולם כל עוד המחקר יוביל לפרסומים בז'ורנלים איכותיים. אני לא חושב שמלבד כלכלה יש תחום שבו אדם יכול ביום ראשון לחקור את הגורמים לעלייתן של ציוויליזציות עתיקות אלפי שנים לפני הספירה, ביום שני לבחון את השפעתה של פעילות משטרתית על שיעורי פשיעה בערים מודרניות, ביום שלישי לכתוב מאמר על משברים פיננסיים וביום רביעי לדון בעליית הרובוטים. למזלי, התברכתי בבת זוג שמבינה את התשוקה הזו, ותמכה בי גם ברגעים היותר מתסכלים, גם כשהיינו פרודים.

עכשיו הגיע הזמן שלי להתקדם הלאה. באופן טבעי זה מעט מפחיד, אבל גם מרגש. אני מקווה שתמיד יהיה לי זמן להמשיך ולכתוב כאן ובעמוד הפייסבוק של הבלוג על הנושאים שאחקור, הספרים שאקרא והדברים הנוספים שאגלה בדרכי.

 

 

Read Full Post »

נניח שאציג בפניכם את סדרת המספרים הבאה: 2, 4, 6. עליכם לגלות את החוקיות המסתתרת מאחורי הסדרה על ידי הצגת סדרות מספרים שונות, כאשר אני אגיד לכם אם הן מקיימות את אותה החוקיות או לא. אילו סדרות הייתם מציגים לי?

זהו מבחן פסיכולוגי מפורסם, שנוסה פעמים רבות. בדרך כלל הנבדקים שואלים האם הסדרה 8, 10, 12 מקיימת את אותה החוקיות, או סדרות אחרות של מספרים זוגיים, ואז לאחר שהחוקר עונה בחיוב מכריזים על כך שהחוקיות היא מספרים זוגיים בסדר עולה. לאחר שהחוקר אומר להם שזו לא החוקיות הם מנסים משהו אחר, למשל 3, 5, 7, ואז מכריזים שהחוקיות היא מספרים בהפרש של 2. החוקיות האמיתית של הסדרה היא "מספרים בסדר עולה כלשהו", אבל בדרך כלל לוקח זמן רב עד שאנשים מגלים אותה, מכיוון שהם לא שואלים את השאלות הנכונות: במקום לנסות לזרוק סדרות מספרים הסותרות את התיאוריה הראשונית שלהם, לנסות להפריך אותה, הם זורקים סדרות מספרים המאשרות את התיאוריה הראשונית שלהם. זו בדיוק הדרך שלא להגיע אל האמת. ואנשים פועלים כך מכיוון שהמוח שלנו לא מתוכנת למצוא את האמת.

הדיון הזה לא רלוונטי רק למציאת החוקיות המסתתרת מאחורי סדרות מספרים. באותו האופן, אם תציבו אותם אל מול סרטון ווידיאו שמראה חייל או שוטר העומד אל מול פלסטיני בסיטואציה מלחיצה, שמאלנים וימניים יראו דברים שונים לגמרי: כל צד למפה הפוליטית יחפש בסרטון עדויות המאשרות את דעותיו המוקדמות, בדיוק כפי שהנבדקים במבחן שתיארתי מחפשים סדרות המאשרות את דעותיהם המוקדמות לגבי סדרת המספרים. פעם אחר פעם ימניים או שמאלנים מפגינים מידה גבוהה מאוד של ביקורתיות כלפי טענות מהמחנה השני בנוגע למקרים האלו, ולעומת זאת מתעלמים בגסות מטיעונים בסיסיים כאשר הם עוסקים בהגנה על המחנה שלהם. המוח שלנו, מטבעו, הוא פשוט לא מכשיר ביקורתי. רוצים לדעת את האמת בנוגע לסרטון שהתפרסם ברשת? הדרך לעשות זאת היא להקיף את עצמכם באנשים מימין ומשמאל שיחשפו אתכם ל"סדרות מספרים" שונות. לצערנו, בדרך כלל אנשים מעדיפים להקיף את עצמם בעיקר באנשים שחושבים דומה. כאשר אנשים חיים ופועלים בתוך "תיבות תהודה" כאלו, הכוללת רק מוחות דומים להם, הם יבלו את כל זמנם בניסיון למצוא סדרות מספרים התואמות את החוקיות החביבה עליהם, בהחלפת הסדרות האלו ביניהם ומתן פרסים לאלו שמצאו את הסדרות שהן הכי משכנעות – ויתעלמו לגמרי מסדרות מספרים סותרות. ככה אנחנו נראים: ימניים המחפשים סדרות של מספרים זוגיים עולים כדי להוכיח שזו החוקיות, שמאלנים המחפשים סדרות של מספרים בהפרש של 2, ואין סיבה מיוחדת להאמין שאיזה שהוא צד אי פעם יחשוף בטעות את החוקיות האמיתית.

אבל מדוע?

מדוע המוח שלנו הוא כל כך מוגבל? מדוע אידיאולוגיות ודתות מעוורות וכובלות אנשים לדעות מסוימות? מהו ההבדל הבסיסי בין ימניים ושמאלנים שגורם להם להביט על אותו הסרטון ולראות דברים כל כך שונים?

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק, וספרו "The Righteous Mind" עוסק באופן שבו המוח שלנו מגבש תפיסות מוסריות ופועל בהתאם. אבל הספר הוא הרבה מעבר לכך: היידט מספק מפתח להבנה של קבוצות פוליטיות, מתאר מיפוי של היסודות המוסריים השונים המרכיבים את הימין והשמאל במרבית הארצות, מסביר כיצד היסודות המוסריים של כל החברות האנושיות התפתחו באופן אבולוציוני, ומסביר מדוע תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות אותנו.

מרבית האנשים מניחים שאנשים השייכים למחנה הפוליטי הנגדי הם טיפשים, מושחתים או מרושעים, ומרבית האתאיסטיים חושבים שאנשים דתיים הם פשוט טיפשים. אמונות השווא האלו נפוצות מאוד בארצנו הקטנטונת, והן אחת הסיבות המרכזיות להפסדים חוזרים ונשנים של השמאל בבחירות. ספרו של היידט הוא לדעתי תרופת הנגד החזקה ביותר שיכולה להיות לאמונות האלו, המפתח להבנה אמיתית של אנשים שונים מכם, וקריאת חובה לכל מי שנהנה לנהל דיונים פוליטיים.

הרוכב והפיל

לפני שנגיע להבדלים בין ימניים ושמאלנים, ישנו שד שעלינו להרוג: שד האדם הרציונאלי. כן, בדרך כלל כלכלנים הם אלו שחוטפים את האשמה על הנחת הרציונאליות (ולא בצדק, מכיוון שזו הנחה די זניחה במרבית המחקרים), אבל האמת היא שכל בני האדם נוטים לחשוב שהם עצמם בוחרים את דעותיהם הפוליטיות באופן רציונאלי ולוגי. למשל, לפני מספר שנים מישהי, חברת פייסבוק שלי, כתבה בסטטוס שהיא בחנה את כל התיאוריות הכלכליות שישנן והתיאוריה הליברטריאנית נראתה לה הכי נכונה ומתאימה לעובדות, וכך היא בחרה להיות ליברטריאנית. סיפור יפה, אבל סביר שהיא המציאה אותו בדיעבד – מלבד העובדה שדרושות שנים ארוכות של לימוד כדי להכיר לעומק את כל האידיאולוגיות הקיימות, אף אחד לא בוחר כך את דעותיו הפוליטיות או הכלכליות. זה פשוט לא האופן שבו אנשים פועלים. אז כיצד אנחנו באמת מבצעים שיפוטים מוסריים ומבצעים בחירות פוליטיות?

התיאור הציורי שבו משתמש היידט כדי לתאר כיצד עובד המוח מתייחס לפיל שעליו ישנו רוכב. בכוונה מדובר כאן בפיל ולא בסוס, משום שהרוכב לא באמת נוהג בפיל, הוא פשוט יושב עליו. הפיל הוא האינטואיציה והרגשות שלנו, והוא זה שמוביל את הפעולה באופן המיידי ביותר. הרוכב הוא אותו חלק של המוח המסוגל לחשוב באופן עמוק, רציונאלי ומסודר על נושאים שונים. אך בניגוד לאופן שבו פסיכולוגים (וכלכלנים) חשבו על בני אדם עד שנות השמונים או התשעים של המאה הקודמת, הפיל הוא זה שקובע, והרוכב נמצא שם בעיקר על מנת לשרת אותו. האינטואיציה מגיעה קודם, ההיגיון מגיע לאחר מכן. הפיל מחליט לפנות שמאלה או ימינה, לעצור או להתקדם, הוא מקבל את ההחלטות האלו בשברירי שנייה ובאופן אינטואיטיבי למדי, כתוצאה מהניסיון ההיסטורי שלנו ומתכונות אופי מובנות שעם חלקן אנחנו פשוט נולדנו, והרוכב בעיקר מצדיק אותן בדיעבד.

היידט מציג שלל מחקרים התומכים בעניין זה. למשל, באחד הניסויים הרבים המתוארים בספר הציגו פסיכולוגים בפני אנשים תמונות של פוליטיקאים שהתחרו ביניהם בבחירות מקומיות ברחבי ארצות הברית בעשורים האחרונים, כאשר כל תמונה הוצגה לנבדקים למשך פחות משניה וללא שום רקע בנוגע למפלגה או לסנאטור. השיפוט בנוגע לפוליטיקאי הראוי ביותר, אותו ביצעו הנבדקים רק על סמך תמונה יחידה של אדם שהם לא מכירים שאותה הם ראו למשך פחות משניה, חזה באופן לא רע בכלל את תוצאות הבחירות בפועל. בניסויים אחרים אנשים תירצו את הבחירות שביצעו בכל מני דרכים מורכבות, למרות שלמעשה הם בחרו כפי שהם בחרו בזכות מניפולציה כזו או אחרת של החוקרים, כמו למשל הפצת ריח רע בעת עריכת המחקר.

אך הרוכב הוא לא "משרת עיוור" של הפיל. היחסים ביניהם דומים יותר ליחסים בין עורך דין ללקוח: הרוכב נמצא שם בשביל הפיל, אבל זה לא אומר שהוא יהיה מוכן להצדיק כל דבר שהפיל עושה מתוך רגשות ואינטואיציה. למשל, הרוכב מסוגל למנוע מאיתנו לאכול מאכלים משמינים שאנחנו רוצים נורא, או לשכנע אותנו לשנות את דעתנו הראשונית בנוגע למקרים מעורפלים מבחינה מוסרית, בהינתן מספיק זמן. הרוכב משמש גם בתור מנהל יחסי ציבור, המסביר את תנועותיו של הפיל לסביבה בדיעבד בתור רצף של פעולות הגיוניות ולוגיות, חתירה אל מטרה ברורה, כדי שאנשים מסביבנו יתרשמו. מדוע התפתח המוח שלנו באופן המוזר הזה? מדוע במקום אותו רוכב-עורך-דין-יחצ"ן אין לנו במוח איזה שהוא רוכב-מדען המסוגל לשלוט בפיל שליטה מלאה ולהנחות אותו באופן רציונאלי ולוגי לעבר האמת האבסולוטית?

הסיבה לכך היא שהמוח שלנו, כמו כל איבר אחר בגוף שלנו ושל כל יצור חי אחר עלי אדמות, התפתח בתהליך אבולוציוני, בהתאם לצרכים, במטרה למקסם את הישרדותם של גנים אנוכיים, ולא במטרה לחשוף את הלוגיקה השמימית שביסודות היקום. במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי האדם המעוניין לשפר את מעמדו החברתי ולמצוא בני זוג טובים היה זקוק מאוד לעורך דין שיאפשר לו לשכנע בני אדם אחרים שהוא נחוץ עבורם, ופחות למדען שיעזור לו למצוא איזו שהיא אמת תיאורטית, עמוקה וחדשה בנוגע לטבע. זו גם הסיבה להטיה הקוגניטיבית שנקראת confirmation bias, שהצגתי בתרגיל עם סדרות המספרים שבתחילת הרשומה.

ההכחשה של מערכת היחסים האמיתית בין הרוכב והפיל, בין האינטואיציה והההיגיון, נפוצה מאוד בעולם שלנו. למשל, רבים חושבים שהשכלה גורמת לנו להישמע יותר להיגיון ופחות לאינטואיציה, בזמן שהמחקרים שהיידט מתאר מעלים כי ההבדל היחיד בין משכילים ללא-משכילים הוא שמשכילים מסוגלים לתרץ יותר טוב בדיעבד את השיפוטים האינטואטיביים שהם עושים. רכישת השכלה בסך הכל מאמנת את הרוכב להיות עורך דין טוב יותר עבור הפיל, למצוא יותר סדרות נתונים שמאשרות את התיאוריה הראשונית שלנו, היא לא מאפשרת אנשים לבחור עמדה פוליטית טובה יותר. מניסיוני ההשכלה גם מייצרת אצל משכילים ביטחון-יתר בנכונותה של אותה תיאוריה ראשונית, שבה הם בחרו באופן אינטואיטיבי ורגשי לגמרי בדיוק כמו לא-משכילים. כולנו לוקים באותו העיוורון.

ששת הטעמים המוסריים

לאחר הקדמה זו, שנועדה להסביר כיצד המוח שלנו מבצע באופן אינטואיטיבי שיפוט של מצבים מוסריים ועקרונות פוליטיים, עובר היידט לסקור את המגוון האנושי של עקרונות מוסריים.

האנלוגיה המרכזית שבה משתמש היידט היא טעמים. כיצד בני אדם קובעים אילו סוגי אוכל הם אוהבים? יש ככל הנראה קשר כלשהו לביולוגיה האישית שלנו, אבל ההעדפות לגבי אוכל הן במידה רבה תרבותיות. מצד אחד תרבויות נבדלות אחת מהשנייה בדגש שהן שמות על טעמים שונים, אבל מצד שני, לכל בני האדם יש את אותם מרכזי הטעם בלשון, ישנם תבלינים רבים משותפים בין תרבויות שונות, ואין שום תרבות בעולם שבה בני אדם אוכלים קליפות עץ למחייתם. יש איזה שהוא בסיס ביולוגי לסוגי האוכל שבני אדם אוהבים, ותרבויות שונות בנו ווריאציות שונות על אותו הבסיס. כך גם בנוגע לערכים מוסריים: ישנם מספר "טעמים מוסריים" בסיסיים המופיעים בדרך כזו או אחרת בכל התרבויות, והמקור שלהם הוא אבולוציוני, ותרבויות שונות בנו לעצמן ווריאציות שונות על בסיס הטעמים האלו. למעשה, ישנם שישה טעמים בסיסיים, יסודות מוסריים המחווטים במוחנו:

  1. הגנה על אחרים (תרגום לא מושלם של המילה care) לעומת גרימת נזק
  2. הוגנות לעומת רמאות
  3. חופש לעומת דיכוי
  4. נאמנות לקבוצה לעומת בגידה
  5. סמכות וכבוד במסגרת מדרג חברתי
  6. טוהרה וקדושה

כדי להבחין בכל הטעמים, היידט נדרש להכיר לקורא הממוצע של ספרו אנשים שונים ממנו: אנשים שאינם WEIRD (מוזרים).

ראשי התיבות WEIRD באנגלית מתארים אנשים שהם מערביים, משכילים, ומגיעים מארצות תעשייתיות, עשירות ודמוקרטיות – בקיצור, אנשים כמוני וכמו 90% מהקוראים הפוטנציאלים של הרשומה הזו. בעוד שבעבר מרבית המחקרים בפסיכולוגיה נעשו על סטודנטים השייכים לקבוצה זו, בעשורים האחרונים החלו פסיכולוגים להבין שזו קבוצה מאוד לא מייצגת של המין האנושי, בין השאר גם בנוגע לשיפוט מוסרי. ה"מוזרים" נוטים לחשוב בצורה מאוד אינדיבידואליסטית, עם דגש חזק על חופש אישי ועקרונות מוסריים המבוססים על שלושת הטעמים הראשונים. לעומתם, הלא-מוזרים נוטים לכלול בתפיסות המוסריות שלהם טעמים אחרים, וכן להסתכל על הקשרים בין בני אדם ובין קבוצות גדולות יותר או מוסדות חשובים, במקום על בני האדם כיחידות אינדיבידואליסטיות.

למשל, אחד הסיפורים שהציג היידט לאנשים רבים כולל אדם אשר רוכש עוף בסופרמרקט, מגיע לביתו, מחמם את העוף בתנור, ואז מחליט לקיים איתו יחסי מין לפני הארוחה. מוזרים ולא-מוזרים נוטים להביע גועל מהרעיון ולטעון שהם לא היו רוצים לצפות באקט, אבל בעוד שמוזרים מודים שבסופו של דבר אף אחד לא נפגע כאן בתהליך ולכן מותר לאיש לעשות מה שהוא רוצה עם העוף שלו, לא-מוזרים מתקשים להבין איך מישהו יכול אפילו לחשוב על הצדקה למעשה כל כך לא מוסרי. מבחינתם המעשה פוגע בקדושת הגוף או בקדושת האקט של קיום יחסי מין. אצל המוזרים אין כמעט מושג של קדושה (מלבד הדוגמה שהיידט מזכיר של חובבי טבע קיצוניים, שעבורם הטבע הוא "קדוש" וכל תכנית פיתוח וקידמה היא רעה מעיקרה).

אנשים מוזרים מתקשים מאוד להבין איך הלא-מוזרים חושבים. היידט מתאר את חייו בתור יהודי שספג ערכים ליברליים עוד מהבית, ולאחר מכן הערכים האלו התחזקו באקדמיה, שבארצות הברית כמו גם בארץ נשלטת כמעט לחלוטין על ידי השמאל. במשך שנים רבות היה לו ברור לגמרי שהצד הליברלי הוא הצד הצודק, מרצים וסטודנטים היו מבקרים בשיעורים דרך קבע את הרפובליקנים וצוחקים עליהם, וזה היה ברור לו מאליו שתומכי הרפובליקנים הם טיפשים המונעים מעדריות ופחדים פרימיטיביים – בדיוק כפי שבארץ שמאלנים מאמינים לגבי הימניים. כשהוא התחיל לחקור את המגוון האנושי של העדפות מוסריות נחשף היידט למניעים העומדים מאחורי בעלי השקפות שונות משלו, אבל הוא כותב שרק כאשר הוא נסע לעבוד בהודו במשך מספר חודשים, עבד עם מקומיים וספג את הרגליהם, הוא ממש "הרגיש" לראשונה בחייו העדפות מוסריות שאינן קשורות אך ורק לנזק והוגנות. כשהוא חזר לארצות הברית הוא לא הפך לתומך של הרפובליקנים, אבל הוא כבר היה מסוגל לראות אותם באופן הרבה יותר חיובי. הוא היה מסוגל להבין אותם, החל לסלוד מליברלים שיורדים עליהם, והחל להבין מדוע מועמדים דמוקרטיים הפסידו בבחירות לג'ורג' בוש האב ולבנו. למעשה, מרבית הספר הוא ניסיון להסביר לקורא, שהיידט מניח שהוא ליברלי-שמאלני, כיצד חושבים ימניים, מדוע הם לא עדר של מטומטמים וכיצד ישנו היגיון אבולוציוני ופרקטי רב בתפיסה המוסרית שלהם.

מכאן גם נובע חיסרון מסוים של הספר: היידט מסביר לשמאלנים כיצד חושבים ימניים, אבל לא טורח במיוחד להסביר לימניים כיצד חושבים שמאלנים. ישנה הצדקה לבחירה הזו של היידט – לפי מחקרים שהוא מתאר מסתבר שימניים יכולים לחזות לא רע כיצד יענו שמאלנים לשאלות מוסריות שונות, אך שמאלניים לא מסוגלים לחזות כיצד ימניים יענו. מדוע קיים ההבדל הזה? הסיבה היא שימניים מרגישים את כל ששת הטעמים המוסריים, בעוד ששמאלנים ממוקדים בעיקר בשניים-שלושה הראשונים (למעשה הטעמים השני והשלישי מקבלים ביטוי די שונה אצל ימניים ושמאלנים).

כאשר ימני מבצע שיפוט מוסרי שמשמעותו הוא שערך דתי או פטריוטי הוא קדוש יותר מפגיעה מסוימת בחלשים, נניח פגיעה בפרטיות, שמאלני יניח שלימני פשוט לא אכפת מהחלשים. השמאלני מתקשה לראות את הערכים שאותם הימני שיקלל לעומת פגיעה בחלשים, בעוד שהימני מסוגל לראות את כל הטעמים ולהבין שהשמאלני פשוט שם דגש על שלושת הראשונים. לכן במחקרים שציינתי, שמאלנים שניסו לחזות כיצד ימניים יענו לשאלות מוסריות פשוט הניחו שימניים הם אנשים שלא אכפת להם בכלל מפגיעה בחלשים וחסרי ישע – וזאת כמובן טעות (הממצאים האלו רלוונטים גם לדיון הכלכלי בישראל, היכן שבעלי דעות סוציאליסטיות פשוט מניחים שקפיטליסטים וכלכלנים הם אנשים רעים שלא אכפת להם מעניים, ומסרבים לראות את השיקולים המאזנים שעליהם אני כותב כאן).

אפקט הכוורת והאבולוציה של קבוצות

חלק גדול מהספר עוסק באבולוציה של המוח האנושי. היידט טוען שלא ניתן להבין את התפתחות הטעמים המוסריים והדתות מבלי לחשוב על אבולוציה של קבוצות בני אדם, המתחרות ביניהן ומנסות לפתח כלים שיגבירו את לכידות הקבוצה וימנעו ניצול של המשאבים הציבוריים (free riders). בכך נכנס היידט לשדה מוקשים לא פשוט: הוויכוח אודות תקפותה של אבולוציה ברמת הקבוצה. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת טענו מספר חוקרים מובילים שאבולוציה מתרחשת אך ורק ברמת האינדיבידואל, ולכן לא נכון לטעון שתכונה אנושית כלשהי התפתחה באופן אבולוציוני רק מכיוון שהיא עוזרת לקבוצות לשרוד. התכונות היחידות שמתפתחות הן כאלו שעוזרות לאינדיבידואלים לשרוד. היידט תוקף את הטענה הזו, וטוען שחלק ניכר מהבסיס המוסרי שלנו התפתח במסגרת אבולוציה של קבוצות, מתוך מטרה ללכד את חברי הקבוצה ולאפשר להם לשתף פעולה.

במקביל לכך, תוקף היידט גם את טענותיהם של ריצ'רד דוקינס ואחרים בנוגע להתפתחות הדת: בעוד שהם רואים בדת תוצר-לוואי של מודלים קוגניטיביים ברמת האינדיבידואל, כגון הנטיה לייחס "סוכנות" לעצמים (למשל לחשוב שלעננים יש צורה של בעל חיים, או שמשהו אקראי כמו מטר גשם קורה בתור פעולה מכוונת של מישהו), היידט טוען שדתות התפתחו בקו-אבולוציה עם רגשות מוסריים ומודלים קוגניטיביים שאיפשרו לקבוצות בני אדם מסוימות לשתף פעולה יחדיו יותר ביעילות מאשר קבוצות בני אדם אחרות. כלומר, דתות הם לא סתם תוצר לוואי, היה להן תפקיד אבולוציוני חשוב.

ננסה להסביר את הכוונה של היידט בעזרת דוגמה. אחד המודלים הקוגניטיביים שעליהם כותב היידט בהרחבה הוא "מתג הכוורת": מן מתג פסיכולוגי שמאפשר לבני אדם להרגיש "חלק מהכוורת", חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מאיתנו, לשכוח את עצמנו ואת המניעים שלנו ולהקדיש את עצמנו לרגעים מסוימים לטובת הכלל. רובכם הרגשתם את המתג הזה לפחות פעם אחת בחייכם – אולי בהפגנות של המחאה החברתית, או בעת קונצרט רוק או מסיבת טראנס, בעת טקסים דתיים, במסגרת פעילות צבאית או ספורטיבית הכוללת מאמץ משותף ועוד, מין תחושה עילאית שכזו של אחדות עם האנשים שסביבכם ומטרה משותפת.

נניח שיש בני אדם שבראשם מתחיל להתפתח המודל הקוגניטיבי הזה, והם ניצבים מול בעיה מעשית: בניית מערכת השקיה לשדות האורז שלהם. הנהרות באזור מתפצלים בנקודות שונות, ולכל כפר משתלם לנסות להסיט את המים לכיוון שלו בנקודות הפיצול על חשבון כפרים אחרים. איך ניתן למנוע מצב של לוחמה תמידית בין הכפרים? הפתרון שנמצא בדוגמה היסטורית מאינדונזיה הוא לבנות מקדש בכל נקודת פיצול, כאשר הכפרים שבמורד הנהר חולקים את אותם האלים שבמקדש ומבצעים ביחד טקסים דתיים בתוכו. הטקסים הדתיים, הכוללים ריקודים ושירה, מפעילים את "מתג הכוורת", יוצרים אצל הנוכחים תחושת אחדות, ומאפשרים להם לחלק את המים ביניהם ולמנוע סכסוכים. ההיררכיה של המקדשים בנויה לפי ההיררכיה של פיצולי הנהר, כאשר בפיצולים המוקדמים והראשיים יש מקדשים ראשיים יותר המאחדים את כל הכפרים שבמורד הזרם. תרבויות שהשכילו לפתח מבנים חברתיים כאלו שגשגו על חשבונן של תרבויות אחרות, בין אם על ידי כיבוש והרג או על ידי הדבקה חברתית של רעיונות שעובדים.

במשך עשרות אלפי השנים האחרונות נוצר תהליך של קו-אבולוציה, הכולל אבולוציה ברמת הפרט, ברמת הקבוצה וגם שינויים חברתיים, כאשר הדתות והמודלים הקוגניטיביים שבמוחנו משתנים במקביל כדי לאפשר שיתוף פעולה יעיל יותר, ובסופו של דבר הקבוצות שהפכו נפוצות הן אלו שהצליחו להפוך משאבים לצאצאים באופן היעיל ביותר. מכאן גם נובעים הטעמים המוסריים שמנחים את הימין, בעיקר הרביעי והחמישי – טעמים שהשמאל הליברלי נוטה לדחות בבוז עמוק.

סיכום

ספרו של היידט הוא להערכתי אחד החשובים ביותר שיצאו בעשור האחרון. הספר משמש מפתח מצוין להבנת הפוליטיקה האנושית, להבנת האופן שבו תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות, ומסביר דתות באופן יותר משכנע לדעתי מספריהם של ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט ואחרים, שסלידתם מהדת מובילה לתקיפת אנשי קש. מעניין אותי מה יחשבו אנשים דתיים על ההסברים של היידט, שהם הרבה יותר אוהדים ומבינים.

למרות שמדובר באחד הספרים הטובים שקראתי, בכל זאת יש לו ארבעה חסרונות מרכזיים. ראשית, כמו ספרים רבים אחרים, הוא ארוך מדי וכולל חזרות מיותרות וכמה פרקים מיותרים. שנית, כפי שציינתי, הספר פונה לאנשים משכילים, חילוניים, שמאלנים וליברלים מתוך מטרה להסביר להם את הצד השני למפה הפוליטית, ולדעתי היידט לא מקדיש מספיק זמן על מנת לנסות לבנות גשר גם בכיוון ההפוך. החסרון השלישי הוא התמקדות בפוליטיקה האמריקאית, שהיא יחסית יוצאת דופן. למשל, בישראל ובמדינות אירופאיות רבות אין שום צד במפה הפוליטית שבאמת תומך בחופש כלכלי, ויש מדינות שבהן הדת משחקת תפקיד פחות חשוב. החסרון הרביעי הוא לא בדיוק חסרון, אלא יותר עניין של גישה: היידט מסרב להיות שיפוטי, ומעודד גם אותנו שלא להיות שיפוטיים כלפי אנשים בעלי מערכת מוסרית שונה משלנו. הגישה הזו שלו מאוד חשובה, מכיוון שלפני ששמאלנים יבינו כיצד ימניים חושבים ולהפך כל צד חייב להיפטר מההנחה שלפיה האנשים בצד השני פשוט טיפשים ולכן הם טועים. אבל האם הגישה הזו נכונה? האם לא יתכנו מערכות מוסריות שהן באמת עליונות על אחרות, באופן אובייקטיבי כלשהו?

היידט הרי כותב שמערכות מוסריות מסוימות התפתחו בגלל שהן היו עליונות מבחינת היכולת ליצור שיתוף פעולה בין בני אדם במהלך האבולוציה של המין האנושי, אז לפחות בעבר היה מדרג עליונות כלשהו. האם גם כיום יתכן אחד כזה? למשל, חוקרים רבים סבורים שלא ניתן להפריד את העושר הפיזי של המערב מהערכים של תקופת הנאורות, מהאינדיבידואליזם, מהדמוקרטיה, מהפמיניזם, משלטון החוק וחופש החוזים, ממערכת כלכלית ומוסרית המעודדת גברים ונשים למצות את הפוטנציאל שלהם, ליזום שינויים חברתיים וליישם הרס יצירתי. האם הערכים המוסריים המאפיינים חברות מערביות לא עליונים באיזה שהוא אופן על ערכים מוסריים שמרניים המאפיינים חברות יותר עניות, אשר מכתיבות סדר חברתי נוקשה ומונעות מפרטים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם? אחרי הכל, נראה שלאנשים בחברות המערביות יש הרבה יותר כסף וכוח צבאי, הם בטח עושים משהו נכון.

באחד הפרקים בספר מזכיר היידט שהחברה האירופאית החילונית של ימינו גרועה במיוחד במשימה החשובה מבחינה אבולוציונית של הפיכת משאבים לצאצאים – יש לה הרבה מאוד משאבים ומעט מאוד צאצאים. אך למרות זאת נראה שחברות אחרות בעולם הולכות ונעשות דומות לאירופאים מבחינת נושאים כמו שיעורי ילודה, השכלת נשים, אתאיזם ועוד, ולא ההפך. זו איננה אבולוציה, אלא הדבקה תרבותית של רעיונות. הפמיניזם ביחוד הוא רעיון מאוד חזק, ובעולם מקושר כמו שלנו אתה לא יכול למנוע ממנו לחדור לליבותיהן של נערות צעירות בכפרים נידחים באסיה, אפריקה או דרום אמריקה. לאותן נערות לא אכפת מאבולוציה ברמת הקבוצה שתפקידה להפוך משאבים לצאצאים באופן יעיל, אכפת להן מעצמן. הן רוצות להיות חופשיות כמו האירופאיות – ויתכן שהן יהיו, והטעמים המוסריים שלהן ושל סביבתן ישתנו בהתאם. המין האנושי ממשיך להשתנות, גם תרבותית וגם ביולוגית. הקו-אבולוציה של התרבות והגנים מעולם לא הפסיקה. בהתאם לכך, גם הטעמים המוסריים משתנים וישתנו עוד בעתיד, בעוד שטעמים של אוכל מוגבלים הרבה יותר על ידי הביולוגיה שלנו ונוטים להשתנות פחות.

עיקר החשיבות של ספרו של היידט היא בניסיון האמיץ לצאת אל מחוץ לגבולות הוויכוח הפוליטי הרגיל, ולעזור לכל צד להבין את המניעים הבסיסיים של הצד שכנגד על ידי הבנת היסודות המוסריים המרכיבים אותו. אישית אני חייב להודות שהספר הוציא לי מעט את החשק להיכנס לוויכוחים פוליטיים ברשתות החברתיות. לאחר הקריאה אתה מתחיל לראות בכל מקום ובכל טיעון שמישהו מעלה את היסודות המוסריים של הימין והשמאל מתנגשים אחד בשני בעיוורון, כל צד כבול לגמרי לאידיאולוגיה שאיתה הוא הגיע לדיון, ללא שום משמעות או מטרה. ומצד שני, בזכות הרשתות החברתיות אנשים נחשפים, לפעמים לראשונה, גם לדעות שאינן נשמעות בסביבתם הטבעית. אולי אצל חלקם הרוכב חזק מספיק על מנת לומר לפיל לעצור לרגע לפני התגובה האוטומטית, לשלוט באינטואיציה, להביט מסביב, ולחשוב: האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם?

אולי.

Read Full Post »

בשבוע שעבר נכנסה העיתונות הכלכלית לאקסטזה שלא נראתה מאז ימי פיקטי העליזים, בעקבות מאמר קצר שפרסמו שלושה חוקרים מקרן המטבע העולמית המבקר את ה"ניאוליברליזם", מושג חסר הגדרה המשמש לרוב כותבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (אני אישית מעולם לא פגשתי אדם המגדיר את עצמו "ניאוליברל"). בעוד שכותרת המאמר אכן פרובוקטיבית מעט, הביקורת שמציגים הכותבים צנועה למדי. למשל, הם כותבים במפורש כי "ההרחבה של הסחר העולמי הוציאה מיליונים מחיי עוני", כי "השקעות זרות הן לרוב דרך להעביר טכנולוגיות וידע למדינות מתפתחות", וכן כי "בהרבה מקרים הפרטות הובילו למתן שירותים באופן יעיל יותר תוך כדי הורדת הנטל הפיסקלי מהממשלה".

הביקורת של כותבי המאמר נוגעת לנושאים כגון מדיניות צנע, רגולציה על תנועות הון ואי שוויון. כפי שאמרו נתן זוסמן, ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל, עומר מואב ואחרים, אין שום דבר חדש או מפתיע בביקורת הזו, שהופיעה כבר בשלל מקורות קודמים כגון ספריהם של ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ועוד לפני למעלה מעשור. החוקרים בסך הכל מספקים עוד מספר נתונים אגרגטיביים התומכים בטיעונים שטענו אחרים לפניהם. אפשר להסכים עם כותבי המאמר, אפשר שלא להסכים איתם, אבל אין כאן משהו שאף כלכלן חשוב לא העז לומר אותו בעבר. פרסום הספר "אי נחת מהגלובליזציה" (הכולל טענות דומות) על ידי ג'וזף שטיגליץ בשנת 2002 היה הרבה יותר דרמטי, מכיוון ששטיגליץ היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וזוכה פרס נובל, ומכיוון שהוא ביקר בספרו באופן הרבה פחות צנוע את קרן המטבע ואת סטנלי פישר בספר – ואפילו בשנת 2002 הטענות האלו לא היו חדשות.

ובכל זאת, מאמרים בכלכליסט, דה-מרקר וגם בעיתונים במדינות אחרות העניקו חשיבות יוצאת דופן למאמר של חוקרי קרן המטבע, ליוו אותו בכותרות מפוצצות ובפרשנות מוגזמת ומטעה. בעמוד הפייסבוק של הבלוג כתבתי מדוע אותם מאמרים מטעים את הקוראים (כאן, וכאן וכאן), וישנם גם אחרים שביקרו את היחס של כלי התקשורת, כגון חננאל ארמן באתר מידה. ברשומה הזו הייתי רוצה להתייחס לבעיה רחבה יותר בנוגע לסיקור התקשורתי של מחקרים באקדמיה, שאיננה רלוונטית רק למחקרים כלכליים.

ישנן מספר הטעיות נפוצות בסיקור התקשורתי של מחקרים אקדמיים. ראשית, התקשורת הולכת שבי אחרי המיתוס ההוליוודי אודות המדען היושב וחוקר, ואז מכריז לפתע "אאוריקה" והעולם כולו משתנה בבת אחת. זה אף פעם לא קורה במציאות, לא במדעים המדויקים ובטח שלא ב"מדע" רך יותר כמו כלכלה, היכן שלרוב לא תמצאו הוכחה חותכת במאמר יחיד ומה שחשוב זה ההצטברות של העדויות והמאמרים בכיוון כזה או אחר (ראו רשומה שכתבתי בנוגע למידת המדעיות של הכלכלה). בניגוד למאמר של כלכלני קרן המטבע הספר של תומאס פיקטי כן כולל רעיונות חדשים, אבל גם אותו אי אפשר לשפוט באופן מיידי, בטח שלא להכתיר אותו ל"ספר החשוב בדורנו". עלינו לחכות לפחות עשור או שניים כדי לדעת האם הספר היה התפתחות חשובה בהבנה של אי שוויון. על מנת שזה יקרה חוקרים בתחום צריכים להשתכנע מנכונות הטענות המופיעות בו ולבצע מחקרי המשך שיעלו ממצאים תומכים, וזה לוקח זמן. לפחות בינתיים נראה שכלכלנים מימין ומשמאל הם די סקפטיים בנוגע לרעיונות של פיקטי.

מאותה הסיבה שבגללה מדענים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת, גם אירועים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת. המשבר הכלכלי של 2008 לא גרם לאף כלכלן לזרוק את כל ספרי הלימוד לפח, ובניגוד לרושם שמנסים עיתונאים ליצור העיסוק של כלכלנים באי שוויון החל הרבה לפניו, למעשה הרבה לפני שהתקשורת החלה לעסוק בנושא. כל אירוע כלכלי יוצא דופן יוצר זרם של מאמרים וספרים המנסים לנתח את הדברים בדיעבד, ולפעמים נדרש זמן על מנת לראות את התמונה בבהירות. המשבר הגדול הקודם התרחש בשנת 1929, בשנת 1935 פרסם ג'ון מיינארד קיינס את ספרו המהפכני "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", אבל רק אחרי 1947 נטבע המונח "המהפכה הקיינסיאנית" והתאוריה של קיינס הפכה לפופולארית. אחד הספרים החשובים ביותר בנוגע למשבר ההוא פורסם על ידי מילטון ופרידמן ואנה שוורץ רק בשנות השישים. באותו האופן, סביר שיעברו מספר עשורים לפני שנוכל לראות כיצד המשבר של 2008 ישנה את התיאוריות הכלכליות הנפוצות כיום, אם בכלל. כמובן, לאנשי התקשורת ולהוליווד יש תמריץ כלכלי חזק לדבוק בסיפורים דרמטיים אודות רעידות אדמה משנות עולם, המאפשרים למכור עיתונים או כרטיסים לסרטים, ולצערי בחתירתם לפופולריות ציבורית לעיתים גם כלכלנים מסוימים חוטאים באובר-דרמטיזציה של האירועים שהם חוו.

מלבד מיתוס האאוריקה, התקשורת גם מעניקה משקל רב למאמרים שלא נדרש ידע קודם על מנת להבין אותם, ביחוד אם יש להם כותרת סנסיציונית, אם הם מפחידים או כשהם מאשרים דעות מוקדמות נפוצות בציבור, הסיקור לעיתים מעוות את מסקנות המחקר בכיוון אידיאולוגי או פוליטי או סתם כדי להפחיד עוד יותר, המסקרים אינם מסוגלים להציב את המחקר בקונטקסט הנכון של הספרות בתחום שאותה הם לא מכירים, ובמקביל לכל ההיסטריה הזו התקשורת מפספסת לגמרי מהפכות עמוקות וחשובות הרבה יותר (שלל דוגמאות משעשעות להטיות התקשורתיות הופיעו לאחרונה בתכניתו של ג'ון אוליבר).

המציאות של מהפכות מדעיות נראית אחרת לגמרי. לדוגמה, בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת כתבו מספר כלכלנים, ביניהם פול קרוגמן ואלחנן הלפמן הישראלי, מאמרים אשר שינו מן היסוד את התפיסה של כלכלנים בנוגע למסחר בינלאומי. לפניהם שלטו במקצוע תיאוריות שפותחו עוד בשנות העשרים והשלושים, המבוססות על יתרון יחסי של מדינות ועל תפוצה שונה של אמצעי ייצור כגון משאבי טבע או הון אנושי. אך כאשר התחילו לאסוף נתונים על מסחר בינלאומי אחרי מלחמת העולם השנייה התברר שהתיאוריות הישנות לא מסבירות את הנתונים באופן טוב, למשל את העובדה שמרבית המסחר מתבצע בין מדינות דומות אחת לשניה ולא בין מדינות מאוד שונות ביתרונות היחסיים שלהם. קרוגמן, הלפמן ומספר כלכלנים אחרים הצליחו לפתח תיאוריות חדשות אשר התאימו לנתונים – תיאוריות שבזכותן אנחנו כיום מבינים טוב יותר את דפוסי המסחר הבינלאומי. קרוגמן זכה על כך בפרס נובל, וגם האחרים זכו ביוקרה וכבוד רב (אלחנן הלפמן הוא הכלכלן הישראלי המצוטט ביותר בכל הזמנים). אבל לא היה שום מאמר ששינה את הכל בן רגע, והמהפכה הזו לא יצרה  סצנסציה תקשורתית. המאמרים של הכלכלנים שהובילו את המהפכה הזו שכנעו באופן הדרגתי יותר ויותר חוקרים שיש כאן משהו חדש ומשמעותי, ורק אחרי למעלה מעשור היה ברור בדיעבד שהתרחשה כאן מהפכה.

ישנן דוגמאות רבות נוספות. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי כתבו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים את המאמרים המפורסמים ביותר שלהם, בשנות התשעים הפופולריות של הרעיונות האלו החלה לנסוק, אבל רק אחרי שכהנמן זכה בפרס נובל ב-2002 המהפכה הזו הגיעה לכלי התקשורת, ומרבית הציבור מכיר אותה בעיקר מספריו של דן אריאלי שפורסמו בשנים האחרונות. כך גם בנוגע לכל מהפכה אחרת שהתרחשה בתחום הכלכלה – וגם בתחומים מדעיים אחרים. דברים לוקחים זמן. גם למאמריו המפורסמים של איינשטיין לקח זמן לשנות מן היסוד את החשיבה המקובלת בקרב פיזיקאים ולהגיע לציבור הרחב.

ההבדל בין תחומי מחקר אקדמיים רציניים, מדעיים יותר או פחות, לבין דת, הוא שהתהליך שבמסגרתו אנשים משנים את דעותיהם בהתאם לעדויות מתרחש בסופו של דבר. הכלכלנים, כקבוצה, כבר שינו את דעתם בנוגע לדברים רבים במאה השנים האחרונות, תודות למחקרים שחשפו נתונים חדשים או הציגו תיאוריות שהתאימו טוב יותר לנתונים הקיימים. למשל, ה"סטגפלציה" של שנות השבעים הפכה את הרעיונות המוקדמים של קיינס לפחות פופולאריים והעלתה תיאוריות חדשות, וכיום ישנו שינוי פוקוס כללי במקצוע הכלכלה ממודלים תיאורטיים למחקרים אמפיריים. רוב התהליכים האלו חמקו מעיני התקשורת והציבור, מכיוון שנדרש ידע מוקדם על מנת לראות אותם או מכיוון שאין להם השלכות מיידיות ומהפכניות על מדיניות ציבורית. תהליך שינוי הדעות לרוב לוקח זמן רב, ולעיתים הוא גם מלווה בקשיים והתנגדויות, גם בכלכלה וגם בתחומים אחרים, כמו שמעיד המקרה המפורסם של זוכה פרס הנובל בכימיה דן שכטמן. כלכלנים שחקרו פרסומים אקדמיים במדעי החיים מצאו שכאשר חוקרים שהם "כוכבי על נחשבים" בתחומם נפטרים באופן פתאומי, חוקרים חדשים נוטים יותר להיכנס לתחום שלהם ולהעלות תיאוריות חדשות, שאולי אותו כוכב על התנגד להם בעבר, בהתאם לאמירה המפורסמת של הפיזיקאי מקס פלאנק על כך ש"המדע מתקדם מהלוויה להלוויה". למרות הקשיים תהליך שינוי הדעות קרה בעבר, קורה כיום ויקרה עוד בעתיד, אבל תמיד באופן הרבה פחות דרמטי והרבה יותר איטי מהמתואר בתקשורת.

בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והבלוגים, אנחנו כבר לא תלויים בכלי התקשורת המסורתיים בתור מקור מידע יחיד להתפתחויות מדעיות. בכל פעם כשאתם נתקלים בסיקור תקשורתי של מחקר חדש אשר מרעיד עולמות, מכה גלים ומשנה מן היסוד את כל מה שחשבו אנשי המקצוע עד היום, בנוגע לכלכלה, להשפעה של מזון כלשהו או קרינה סלולרית על בריאות או לכל נושא מחקרי אחר, עליכם לעבור באופן מיידי למצב חשיבה ספקני – לחפש מקורות מידע מוסמכים יותר, לנסות להפריד בין מה שהמומחים אומרים לבין הכותרות שעורכי העיתונים נותנים לדברים. מהפכות חשובות באמת אף פעם לא נראות כך, ולרוב הן מגיעות לתקשורת שנים רבות אחרי המחקר הראשוני שהצית אותן.

Read Full Post »

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

  1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
  2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
  3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

  1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
  2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
  3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
  4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

 

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

  • בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
  • בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
  • נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
  • בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
  • במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
  • בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
  • במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

 

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 ——————————————

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.

Read Full Post »

תקציר: כן ולא, ובכל אופן זו איננה השאלה הנכונה.

ועכשיו, לחדשות בהרחבה.

מהו "מדע"?

השאלה שבכותרת הרשומה איננה חדשה; מקורה עוד במאה ה-19, בכינוי "The dismal science" שטבע תומאס קרלייל ביחס לכלכלה, ורבים התייחסו אליה מאז. אך המחקר הכלכלי כיום איננו דומה למחקר הכלכלי במאה ה-19 או באמצע המאה ה-20, ותשובות שניתנו בעבר לשאלה אינן בהכרח רלוונטיות כיום.

ההגדרה הנפוצה ביותר ל"מדע" עוסקת בעיקרון ההפרכה של קארל פופר: תחום חקירה שבו החוקרים מעלים תיאוריות שניתן להפריך אותן על ידי תצפיות, ומנסים להפריך או לתמוך בהן. לדעתם של רבים הגדרה זו מפרידה בין "מדעי החברה" למיניהם לבין ביולוגיה, כימיה ופיסיקה, היכן שאנשים חכמים לובשים חלוקים לבנים ומריצים ניסויים בעזרת ציוד וחומרים שעולים הרבה מאוד כסף.

דעה זו שגויה. כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים מעלים מדי פעם תיאוריות שניתן להפריכן על ידי תצפיות, או מפריכים במחקריהם תיאוריות שהעלו כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים אחרים, ובמקביל לכך ביולוגים ופיזיקאים מעלים מעת לעת תיאוריות שקשה מאוד להפריכן על ידי תצפיות, גם אם זה אפשרי באופן תיאורטי. למשל, בספרו The Trouble With Physics מבקר הפיזיקאי לי סמולין את הפיזיקאים העוסקים בתורת המיתרים, מפקפק במידת המדעיות שלה ואפילו משווה אותה לתיאוריית המתכנן האינטליגנטי.

גם הגדרות אחרות למדע לא יצליחו לתפוס הבדל חד. קראו למשל את דבריו של ישעיהו ליבוביץ' בנוגע לפסיכולוגיה. לדעתו של ליבוביץ' פסיכולוגיה איננה מדע מכיוון שהרגשות והכאבים הם "רשות היחיד" ולא שייכים ל"רשות הרבים" של הבחינה, הבדיקה וההכרה (כלומר, הם חוויה סובייקטיבית שלא ניתן למדוד אותה), ומכיוון שלא ניתן לעשות לפסיכולוגיה רדוקציה ליחסים כמותיים. אולי הדבר היה נכון לפני 30 או 40 שנים, אבל כיום עם ההתפתחות של מדעי המוח והניתוחים הסטטיסטיים מסתבר שליבוביץ' פשוט טעה.

כיוון אחר להגדרת "מידת המדעיות" של תחום חקירה מסויים נוגע ליכולת לבצע תחזיות מדויקות, למונח "מדע מדויק". אם נשגר כדור תותח בזווית מסוימת עם מהירות התחלתית מסוימת פיזיקאים יוכלו לחשב את מקום הפגיעה בדיוק גבוה. ככל שההבנה התיאורטית של הפיזיקאים משתפרת, כך מידת הדיוק של תחזיותיהם משתפרת. לעומתם, כלכלנים בקושי מסוגלים לנחש מה יהיה התוצר של המדינה או שיעור האבטלה בעוד חודשיים מהיום, ובכירי החוקרים במדעי המדינה לא חזו את נפילת ברית המועצות חודשים ספורים לפני שזו החלה.

אך לצערנו גם הגדרה זו איננה מאפשרת לבצע הפרדה של ממש בין התחומים המדעיים לתחומים שאינם נחשבים בתור מדעיים. השפעתן של תרופות שונות על גופו של אדם ספציפי, למשל, היא עניין שקשה מאוד לחזות אותו באופן מדויק, ובכל זאת אף אחד לא טוען שהרפואה איננה מדע. גם בנושאים פיזיקאליים ניתן למצוא מערכות מורכבות מספיק (שאינן אקראיות) ובהן קשה לבצע תחזיות, כגון מזג האוויר.

כלכלנים, לעומת זאת, יכולים לעיתים לבצע תחזיות סבירות, אם כי לא מדויקות במיוחד ברמה המספרית. למשל, כאשר שיעורי האינפלציה במדינת ישראל הרקיעו לשחקים בשנת 1985, גיבשו מספר כלכלנים (ביניהם סטנלי פישר) תכנית "טיפול בהלם" שכללה את הפחתת הגרעון התקציבי, והפחתה והקפאה של השכר, המחירים, הסובסידיות, האשראי ושערי החליפין. על סמך תיאוריות כלכליות מקובלות, הכלכלנים חזו שהתכנית תעצור את האינפלציה ותוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי, והם צדקו. הם לא חזו את ההשפעות שלה על התוצר ברמה של שמונה ספרות אחרי הנקודה, והם לא חזו את ההשלכות של התכנית שלושים שנים קדימה (למשל, את הישרדותו של חוק ההסדרים עד היום), אבל התפיסה הפופולארית האומרת כי "כלכלנים אינם מסוגלים לחזות כלום" איננה מעוגנת במציאות. בתנאים מסוימים הם מסוגלים לחזות לא רע מה יקרה כתוצאה משינוי חיצוני כלשהו – וזהו הישג אינטלקטואלי מרשים לאור הסיבוכיות של המערכות בהן מטפלים הכלכלנים.

בניגוד לתפיסה המקובלת, כלכלנים בהחלט מסוגלים לחזות משברים כלכליים. הם עשו זאת שוב ושוב במהלך העשורים האחרונים בשלל מדינות בכל רחבי העולם, כאשר הם הוציאו "בשקט" את האוויר מבועות שיכלו להיות מאיימות, עודדו באמצעים שונים כלכלות שעמדו להיכנס למיתון והתכוננו מראש לזעזועים צפויים. איך ייתכן שלא שמעתם על כך? פשוט מאוד, התחזית של הכלכלנים הובילה לצעדי מדיניות שמנעו את המשבר, לא קרה שום דבר ואף אחד לא שם לב. גם כלכלנים נופלים לעיתים בפח הזה של הסתכלות על ההיסטוריה בדיעבד, ולכן הם מעריכים בחסר את יכולת החיזוי של עצמם. כמובן, זה לא אומר שהם תמיד מצליחים בכך.

נסו לדמיין סטטיסטיקות על שוערי כדורגל שכוללות רק את מספר הגולים שהובקעו להם, ללא נתונים אודות מספר הבעיטות הכולל לשער או מספר העצירות; אתם עלולים בטעות לקבל את הרושם שכמה מהשוערים הטובים בעולם הם נוראיים רק משום שיצא להם לשחק יותר משחקים משוערים אחרים ולכן לחטוף יותר גולים. מה שמשנה זה לא מספר הגולים שהם חטפו, אלא השיעור מתוך כלל הבעיטות, או האיכות של הבועטים שהתמודדו מולם. לגבי כלכלנים אין לכם את הנתונים האלו. וכמובן, אין אף אחד אחר שמסוגל לספק תחזיות כלכליות מדויקות יותר מאלו של כלכלנים, למרות שרבים ניסו (ביניהם שלל פיזיקאים ומתמטיקאים).

אז מה ההבדל?

ובכל זאת, לכל מי שהתעמק אי פעם גם בתחום הנחשב מדעי וגם באחד ממדעי החברה ברור שישנם הבדלים משמעותיים בין התחומים. לא במקרה אנשים מגיבים לעיתים לדברים שאני כותב במשפטים שמתחילים ב-"אני אמנם לא כלכלן, אבל אני חושב ש-[הכנס כאן איזו שהיא תיאוריה מופרכת שסותרת את הנתונים]", בעוד שהם לעולם לא יעזו להגיב באותו האופן לרשומה של פיזיקאי העוסקת בתורת הקוואנטים ורובם לא יגיבו כך גם לדבריהם של רופאים.

ראשית כל, ניתן אולי לטעון שבממוצע התחזיות של הכלכלנים או הפסיכולוגים נוטות להיות פחות מדויקות מאלו של הפיזיקאים, ואולי גם מאלו של הביולוגים (אני לא בטוח בנוגע לתחזיות של רופאים או חוקרי אקלים). לא ברור כל כך איך ניתן לכמת ולסכום יחדיו תחזיות משלל תתי-התחומים שבכל אחד מתחומי העל האלו, ונראה לי שההבדל בין פיזיקה וכימיה לבין כל השאר גדול מההבדל הממוצע בין כל הפקולטות למדעי החברה לבין כל הפקולטות למדעים המדויקים, אבל ייתכן שזה נכון באופן כללי. ניתן גם לטעון שבאופן ממוצע התיאוריות של חוקרי מדעי החברה הן יותר קשות להפרכה, אבל צריך לזכור שהטענות לגבי הממוצע מסוות את השונות הקיימת בכל תחום.

הבדל נוסף ומשמעותי יותר לדעתי הוא השתלטותן של "אופנות" על מדעי החברה. על פי ספרו של ג'ון גריבין אודות ההיסטוריה של המדע, מרבית המדענים המפורסמים בהיסטוריה (מלבד ניוטון) היו "ניתנים להחלפה" – אם הם לא היו מגלים את מה שגילו, היו קמים אחרים ומגלים זאת בהפרש של שנים ספורות, ומסלול התפתחותו של התחום כולו לא היה נראה שונה בהרבה. בכלכלה, לעומת זאת, אני מאמין שהתחום היום היה נראה שונה מאוד לולא קיומם של אנשים ספציפיים כגון ג'ון מיינארד קיינס, מילטון פרידמן, אדם סמית' ואחרים. סביר שהחלקים היותר אמפיריים היו נראים דומים, אבל המתודולוגיה ושיטות העבודה יכלו להיות מאוד שונות, וגם אם חלק מהמסקנות שלהן היו דומות סביר שהתיאוריות עצמן היו מנוסחות באופן שונה, והסדר שבו הופיעו התגליות האמפיריות היה שונה. גם בתחומים המדעיים הקשים ישנן אופנות, ולפי הספר שהזכרתי לפני כן ייתכן שתורת המיתרים מהווה דוגמה לאופנה שכזו, אבל יחסית למדעי החברה יותר קל להשתחרר מהן לאור ממצאים מפריכים.

ולבסוף, אי אפשר להתכחש לאבחנה הראשונה המאפיינת כל סטודנט שלומד מדעים מדויקים או הנדסה בתואר הראשון ומגיע לפקולטה למדעי החברה עבור קורס אחד או שניים: בממוצע, היכולות הריאליות של סטודנטים במדעי החברה הן חלשות יותר. רבים מסיקים מהתנסות זו שהחוקרים במדעים המדויקים הם פשוט חכמים יותר, ומסיבה זו הם מצליחים לנפק תיאוריות ותחזיות מרשימות יותר המתאימות יותר ל"אידיאל המדעי". זו שטות, מכיוון שבסופו של דבר מה שחשוב עבור התחום כולו זה לא רמתו של הסטודנט הממוצע בתואר הראשון, גם לא רמתו של הדוקטורנט הממוצע ואפילו לא הרמה של הפרופסור הממוצע. האנשים שדוחפים הלאה את חזית המחקר הם האלפיון העליון של הפרופסורים לכלכלה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה בעולם, ושם כבר נמצאים אנשים שיכלו בקלות לסיים דוקטורט בכל תחום שתרצו ובחרו במדעי החברה מתוך עניין טהור.

האם ההבדל טמון בשיטות העבודה של הכלכלנים?

האם מודלים מתמטיים הם מדע?

לא, מודלים מתמטיים הם לוגיקה.

מודל מתמטי בכלכלה הוא הפשטה של המציאות: במקום צרכנים, פירמות וממשלות של ממש יש לנו שורה של משוואות (או מבנה מתמטי בסגנון של תורת המשחקים) המתארים בפשטות מה כל אחד מה"סוכנים" הללו רוצה, אילו אפשרויות עומדות בפניו ואילו הגבלות יש עליו, ואנחנו פותרים את כולן יחדיו על מנת להבין מהי תוצאת החתירה הבו-זמנית של כל הסוכנים יחדיו להשגת רצונותיהם, תחת מגבלות כאלו ואחרות על המשאבים או על המידע העומד לרשותם של הסוכנים ושלל הנחות לגבי הסביבה שבה הם פועלים.

השימוש של כלכלנים במודלים מתמטיים מבלבל הרבה מאוד אנשים משום שהוא שונה מהשימוש במודלים בתחומים אחרים. רבים מבלבלים בטעות בין "מדע" לבין אנשים הרושמים משוואות אלגבריות על לוח, ואחרים חושבים שכלכלנים החליטו יום אחד לרשום משוואות אלגבריות על הלוח בתור ניסיון להתחפש למדענים.

מכיוון שבתחומים אחרים (כגון חיזוי מזג אוויר) מטרתם של מודלים מתמטיים היא לרוב חיזוי מדוייק של העתיד, רבים (ובראשם נאסים טאלב) מניחים שזוהי גם מטרתם של מודלים כלכליים. ישנם מודלים כאלו גם בכלכלה, ולפעמים נכנסים אל התחום הזה חוקרים מתחומים אחרים כגון פיזיקה ומדעי המחשב, עם סימולציות ממוחשבות כבדות. ככל הידוע לי הגישה הזו לא קצרה בינתיים הצלחות משמעותיות, ובסך הכל זה חלק קטן וזניח למדי מהמחקר הכלכלי. בנק ישראל, למשל, משתמש במודל DSGE של כלכלת ישראל (שעליו אתם יכולים לקרוא כאן) לצורך תמיכה בהחלטות מדיניות, אך בנקאים מרכזיים אינם עוקבים אחרי המודלים האלו בעיניים עצומות, הם מודעים למגבלותיהם הרבות ולא חוששים לקבל החלטות על סמך אינטואיציה הסותרת את המודל, למשל במצבים שבהם ידוע שהנחות הבסיס של המודל אינן מתקיימות.

בדרך כלל השימוש של כלכלנים במודלים לשם חיזוי לא נועד לחזות את שיעור האבטלה בעוד שנה מהיום בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה, אלא באופן גס הרבה יותר, למענה על שאלות פשוטות כגון "אם נעלה את שכר המינימום, כיצד ישתנה שיעור האבטלה?", או "באילו תנאים גידול בשכר המורים יעלה את ציוניהם של תלמידים?". על מנת לענות על שאלות אלו לא נדרש לבנות מודל הדומה עד כמה שיותר למציאות, מספיק מודל שמחקה באופן סביר את אותם חלקים של המציאות שרלוונטים לשאלה ולא מניח משהו תלוש לחלוטין לגבי כל השאר. ברגע שאין לך יכולת חיזוי מושלמת אתה לא רוצה רק לראות את התוצאה הסופית של המודל אלא גם להבין כיצד הנחות המודל הובילו אליה, ולשם כך מודל פשוט עדיף על מודל מורכב. כמה מהמודלים הטובים ביותר הם פשוטים למדי, לעיתים ברמה מתמטית של בית ספר יסודי.

כלכלנים רבים בונים מודלים בעיקר על מנת להדגים נקודה מסויימת – למשל, מדוע אי-סימטריה במידע יכולה ליצור שיווי משקל רע גם למוכר ולגם לקונה, מדוע סחר בין לאומי יכול להועיל גם למדינה נחותה מבחינת יכולות הייצור שלה, כיצד נראית צמיחה כלכלית המבוססת על צבירת הון, כיצד היצע הכסף קשור למחירים ולתוצר, ועוד. מודלים כאלו מהווים למעשה את "המשכה של הלוגיקה באמצעים אחרים" אם נשאל את המשפט המפורסם של קלאוזביץ' בנוגע למלחמות ומדיניות. המשמעות שלהם פשוטה: אם נניח X נקבל Y. האם הטענה "אם נניח X נקבל Y" היא טענה מדעית? לא. זו טענה לוגית, שניתנת להפרכה על ידי הצגה של מצב שבו אנו מניחים את X ולא מקבלים את Y. עיקר הדיון סביב מודלים כלכליים הוא סביב ההנחות שהובילו לתוצאה – עד כמה הן מציאותיות, ועד כמה שינוי קל של ההנחות יוביל לתוצאה שונה. יש תחומים שבהם מודלים מעט שונים מובילים לתוצאות מאוד שונות, ויש תחומים שבהם תצטרכו להניח הנחות לא סבירות כדי לקבל תוצאות החורגות מהסטנדרט. בכל אופן, אני לא רואה איך אפשר לקרוא לדיון על הנחות ורובאסטיות של תוצאות "מדע".

מודל מתמטי טוב הוא מודל שבו הנחות סבירות מובילות לתוצאה מעניינת, מפתיעה ולא טריוויאלית, שאיננה מתהפכת ברגע שנשנה קצת את ההנחות, ואם היא נתמכת על ידי נתונים אמפיריים מהמציאות אז זה בכלל מצויין ומתחיל להתקרב יותר לאידיאל המדעי. בניגוד לחוקרים מתחומים אחרים כלכלנים מעולם לא פיתחו "מודל של אדם" או "מודל של מדינה" שהוא מוסכם וברור וניתן להשתמש בו לכל מטרה, ובניגוד למה שנטען לעיתים יש כיום המון מודלים שאינם מסתמכים על המסגרת הניאו-קלאסית, על רציונאליות או על תחרות משוכללת. גם כאשר כן מסתמכים על ההנחות האלו הן במקרים רבים לא הכרחיות וניתן להוכיח זאת, ומשתמשים בהן רק לשם נוחות מתמטית. יש הרבה מאוד מודלים, כל אחד משמש לצרכים אחרים, וכמעט כל מאמר כולל מודל חדש. אין שום התכנסות בכיוונו של מודל יחיד ואין סיבה שתהיה כזו התכנסות, כי המטרה היא לא לחזות כיצד אנשים מתנהגים בכל מצב אפשרי.

מדוע כלכלנים בונים מודלים מתמטיים כאלו ולא פשוט מציגים את הטענות הלוגיות שלהם במילים ברורות?

הסיבה לכך היא הסיבוכיות של המערכת הכלכלית. במערכות פשוטות ניתן לנהל דיון לוגי באופן מילולי, אך במערכות מסובכות קל מאוד "לקשקש באוויר" ולהוכיח דברים "בנפנוף ידיים" כאשר מה שאתה אומר הוא בעצם שגוי מבחינה לוגית או דורש הנחות יסוד מאוד מוזרות לגבי האופן שבו בנויה המערכת. השפה המתמטית היא רק כלי, היא מאפשרת למוח האנושי (של בני אדם שמאומנים בשימוש בשפה הזו) לעקוב אחרי הלוגיקה ואחרי הנחות הבסיס באופן שדיבור בשפה חופשית לא מסוגל לעשות.

האם זה אומר שלמודלים אין שום ערך?

כמובן שלא. בהמשך נתייחס למחקרים אמפיריים העוסקים בנתונים, אבל הנתונים הם מוגבלים מעצם טבעם וישנן שאלות רבות שלא ניתן לענות עליהן בעזרתם. אתם יכולים לומר שהשאלות האלו הן "לא מדעיות" ואין בכלל סיבה להתייחס אליהן, אבל זו שטות – שרי אוצר ונגידי בנקים מרכזיים צריכים לקבל החלטות, אין להם את אפשרות הבחירה שלא להתייחס אל השאלות האלו. עדיף בהרבה שההחלטה תתקבל לפי דיון לוגי המעוגן במודלים מתמטיים מאשר לפי דיון לוגי המעוגן בחשיבה מהבטן.

וזה דבר שחשוב להבין: גם לא-כלכלנים שמדברים על כלכלה בונים מודלים.

הם פשוט לא קוראים להם "מודלים". למשל, בספר שכתבה שלי יחימוביץ' (שכתבתי ביקורת עליו כאן), בפרק העוסק בהיותה של כלכלה אידיאולוגיה ולא מדע, כותבת יחימוביץ' כי "מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

לשלי יחימוביץ' יש מודל לוגי בראש, לפיו מדיניות מרחיבה תייצר את כל הדברים האלו. בניגוד לכלכלנים היא לא בנתה מודל מתמטי המאפשר לראות באופן ברור וחד את הנחות הבסיס המובילות לתוצאה הזו, לדון בנוגע לסבירות הנחות הבסיס, לנסות לשנות אותן מעט ולראות אם התוצאה משתנה וכו'. היא פשוט שלפה איזו שהיא לוגיקה מהבטן. כנ"ל גם ליאיר לפיד בנוגע להשפעת תכנית "מע"מ אפס" על מעמד הביניים, כנ"ל לגבי כל מני "כלכלנים אוסטריים" המתנגדים למודלים מתמטיים מסיבות עקרוניות, כנ"ל לגבי אלי ציפורי שקורא לנו לא להאמין לכלכלנים (ומצטט כלכלנים בתור רפרנס), כנ"ל לגבי כל אחד אחר המדבר על כלכלה. כולם בונים מודלים כלכליים בראשם – ההבדל היחיד הוא שכלכלנים רושמים אותם במשוואות מדויקות ואחרים לא.

לכלכלנים המעוניינים לפרסם מאמרים במגזינים מובילים אין את הפריבילגיה של "לשלוף לוגיקות מהבטן" ואז "להוכיח אותן" בנפנופי ידיים ונאומים כריזמטיים, הם צריכים לעמוד בכנסים ולהתווכח עם כלכלנים אחרים על הנחות הבסיס שלהם, שחייבות להיות מוגדרות באופן מדויק במסגרת המודל המתמטי, לשכנע את הקהל שהם צודקים ושנתונים סותרים אינם מספיקים על מנת להפוך את המודל שלהם לשגוי. אז מה אם זה לא מדע? האם זה חסר ערך? בידי מי הייתם נותנים את המפתחות למדיניות הכלכלית של המדינה שלכם, בידי הלוגיקנים הטרחנים עם המשוואות שכל טענה וכל הנחת יסוד שלהם עומדת למבחן מדוקדק של פרופסורים שהיו נורא רוצים להוכיח שעמיתיהם טועים, או בידי השולפים הכריזמטים מהבטן ושלל המתנגדים האופנתיים למשוואות שמעולם לא ראו מודל ברמה של מעבר לתואר ראשון בכלכלה?

כמובן, כלכלנים אינם סתם לוגיקנים טרחנים עם משוואות. הם עושים משהו נוסף שאחרים נמנעים ממנו: הם מסתכלים על נתונים. וככל שחולף הזמן כך המגמה במחקר הכלכלי (כמו גם בשאר מדעי החברה) נוטה לכיוון הסטטיסטי, עד לרמה שבתחומים מסוימים בכלכלה כיום כבר קשה מאוד לפרסם מאמרים שהם לחלוטין תיאורטיים ואינם כוללים שום ניתוח של נתונים.

אז בואו נדבר קצת על סטטיסטיקה.

האם מחקרים אמפיריים הם מדע?

טענה נפוצה גורסת כי "אפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה". הלוואי שהיא הייתה נכונה.

כשהתחלתי את מסלול הדוקטורט חשבתי לנסות למדוד את השפעתן של המכללות שצצו בישראל והרחיבו את מעגל ההשכלה על מדדים שונים של התפתחות הפריפרייה. כמו במקרים רבים במדעי החברה ישנה בעיה להסיק על קשרים סיבתיים בניתוח כזה (תסלחו לי על כך שאינני נכנס לפרטים, הם אינם עקרוניים כאן) ולכן החלטתי להשתמש בשיטת משתני העזר, כאשר המרחק הממוצע של היישוב ממוסד לימודים הוא משתנה העזר. אך מדינת ישראל היא קטנה, וההשפעה של המרחקים על הנטייה ללמוד פשוט לא הייתה מספיק חזקה על מנת שהאסטרטגיה שלי תעבוד. אחרי עבודה של שנה נאלצתי לזרוק את הכל לפח ולחפש נושא חדש.

אני לא הכלכלן היחיד שעבר חוויה כזו. על מנת לפרסם במגזינים מובילים כלכלנים חייבים לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד, הם ממש לא יכולים "להוכיח כל דבר שהם רוצים" על ידי מניפולציות על הנתונים, ולא פעם הם נכשלים. עשרות שנים עברו מאז שרגרסיות ליניאריות מרובות משתנים ייצגו את שיא הקידמה במחקר האמפירי; מהפכת המחשוב אפשרה לכלכלנים להשתמש בשלל כלים מתוחכמים יותר על מנת לעבד נתונים במהירות ולנסות להפיק מהם קשרים סיבתיים, והציפיות מהחוקרים הן בהתאם. לא מעט רעיונות נכשלים בדרך למאמר הסופי, ובדרך כלל יש הבדל משמעותי ב"רמת המדעיות" בין מאמר אמפירי שמתפרסם במגזין מוביל לבין מאמר שמתפרסם באכסניה מעט פחות רצינית.

כתבתי בעבר בהרחבה על החיפוש של כלכלנים אחרי סיבתיות, ועל היעדרם של ניסויים מעבדה במדעי החברה. על מנת להסיק על קשר סיבתי בין שני משתנים נדרש להחזיק את המערכת כולה בתוך מעבדה, לבודד שינויים שקורים במקביל במשתנים אחרים, וכך למדוד רק את ההשפעה של משתנה יחיד. במדעי החברה לרוב בלתי אפשרי לעשות זאת – לצערנו אין לנו את היכולת להפריד תאומים זהים בלידתם ולשלוח אותם למשפחות במעמד סוציו-אקונומי שונה על מנת לנסות ולהכריע את שאלת הסביבה-תורשה, אין לנו את היכולת לבצע ניסויים על בני אדם כפי שמבצעים הביולוגים על חולדות, ובדרך כלל לא מרשים לנו להשתלט על מדינות שלמות ולערוך בהן ניסויים מאקרו-כלכליים כאהבת נפשנו. אך בעיות כאלו ואחרות אינן אומרות שהמחקר הוא חסר ערך. רגרסיה מרובת משתנים בשילוב עם משתני עזר, ניסויים טבעיים, ניסויי שדה, ניתוחי diff-in-diff, הוספת fixed effects, שיטות המבוססות על מטצ'ינג, Quantile regression ועוד שלל כלים שנפוצים במחקר האמפירי בכלכלה מאפשרים לנו לסחוט הרבה מאוד מידע מנתונים גם ללא ניסויי מעבדה מושלמים (הרבה יותר ממה שאני חשבתי שאפשרי לפני שלמדתי להכיר את הכלים האלו), והקישורים הקודמים כוללים לא מעט דוגמאות למחקרים עבור מי שמתעניין. מלבד אלו, גם השימוש בניסויי מעבדה דומים לאלו שעושים פסיכולוגים הולך ומתרחב, בייחוד בתחומים של כלכלה התנהגותית. ורצוי להזכיר שגם במדעים המדוייקים לכאורה לא תמיד ניתן לערוך ניסויי מעבדה, בתחומים כגון אסטרופיזיקה או גיאולוגיה.

גם כאשר כלכלנים לא מצליחים להסיק על סיבתיות באופן מושלם וגם כאשר ישנה בעיה של הכללת תוצאות מחקר ספציפי למדינות אחרות ולתקופות אחרות, למחקריהם עדיין יש ערך נסיבתי כלשהו. למאמר אמפירי יחיד לרוב אין ערך רב, אך לספרות שלמה של מאות מאמרים בנושא ספציפי, המשתמשים בבסיסי נתונים שונים ובשיטות סטטיסטיות שונות ועוסקים במדינות ותקופות שונות, יש ערך. לעיתים המאמרים האלו אינם מגלים חוקיות ברורה וחד משמעית (למשל – השפעת שכר המינימום על האבטלה) ולעיתים הם כן מגלים חוקיות ברורה וקיים קונצנזוס בין מאמרים רבים (למשל – היעדר ההשפעה של פתיחת המשק ליבוא על האבטלה), ובשני המקרים הם חשובים.

המחקר האמפירי בכלכלה שונה מהמחקר התיאורטי במספר מאפיינים הנוגעים ל"רמת מדעיות". מכיוון שהוא עוסק בנתונים יש בו פחות מקום לאופנות, לאידיאולוגיות ולרעיונות גדולים כגון סוציאליזם, קפיטליזם, קיינסיאניזם וכו'. מטרות המחקרים הן צנועות יותר, בד"כ יש חשיבות מעטה יחסית למאמר יחיד וחשיבות רבה יותר לספרות שלמה. מכיוון שהנתונים הולכים ומתרבים נראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם כאן, בניגוד למחקר התיאורטי שלדעתם של רבים כבר מיצינו אותו במידה רבה וגילינו את מרבית הדברים החשובים שהיה ניתן לגלות.

נושא שלא התייחסתי אליו כאן הוא מחקרים כלכליים המשלבים נתונים ומודל מתמטי מורכב, כופים את הנתונים על המודל המתמטי על מנת לקבל תוצאות מספריות עבור הפרמטרים שלו ואז משתמשים במודל ובפרמטרים על מנת לבצע תחזיות, אקסטרפולציה של הנתונים. אישית אני פחות מחבב מחקרים מהסוג הזה, אבל אני לא מכיר אותם טוב מספיק על מנת לחוות דעה על מידת המדעיות שלהם. אני מניח שבדומה למודלים הפשוטים ולמחקרים האמפיריים, גם שם יש שונות משמעותית במידת המדעיות של מחקרים שונים.

האם כלכלה היא אידיאולוגיה?

לא.

לפי ויקיפדיה " אידיאולוגיה היא אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים." אני מעדיף להגדיר אידיאולוגיה בתור רעיונות הממלאים את החלל באותם אזורים שלא ניתנים להוכחה וודאית על ידי עובדות ונתונים, מכיוון שהגדרה זו נראית לי יותר רלוונטית לנושאים כלכליים. למשל, יכולה להיות לאדם מסוים אידיאולוגיה בנוגע לכוונותיהם העתידיות של הפלסטינים, מכיוון שלא ניתן להוכיח בוודאות שהפלסטינים מעוניינים בשלום או במלחמה עד כיבושה המוחלט של ארץ ישראל. לעומת זאת, פחות הגיוני לפתח אידיאולוגיה בנוגע לעוצמה המדויקת של כוח הכבידה של כדור הארץ, מכיוון שניתן לחשב אותה.

לאנשים רבים יש הנחות בסיס או "אידיאולוגיות" לגבי התחומים שמעניינים אותם, וכך גם לכלכלנים. גם בפיזיקה ובביולוגיה תמצאו מחנות של מדענים שאינם מסכימים אחד עם השני בנושא מסוים שלא ניתן עדיין להכריע לגביו באופן חד משמעי, והמחנות האלו הם אידיאולוגיים בדיוק כמו המחנות האידיאולוגיים בתחום הכלכלי. למשל, אלברט איינשטיין סלד מתורת הקוואנטים, ניסה לבצע מחקרים שיוכיחו שהיא שגויה ונכשל בכך; האם הדבר שונה מכלכלנים שמנסים להוכיח שהשוק החופשי הוא מוצלח או כושל? בכל אופן, מכיוון שבכלכלה יש פחות דברים שניתן להוכיח בוודאות לאידיאולוגיות תמיד יהיה תפקיד גדול יותר בכלכלה מאשר במדעים המדויקים, כפי שכתב ג'וזף שומפטר כבר לפני למעלה מחצי מאה.

אך זה שאנשים מחזיקים באידיאולוגיות זה לא אומר שהתחום כולו הוא "אידיאולוגיה". זה פשוט אומר שהם בני אדם. על מנת שהתחום כולו יחשב בתור אידיאולוגיה מרבית החוקרים בו צריכים לאחוז באותה אידיאולוגיה. ייתכן שבעבר היה זה המצב בקרב כלכלנים, אבל כיום זה פשוט לא נכון. על הכלכלנים המפורסמים בעולם בעשורים האחרונים נמנים אישים כגון פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, תומס פיקטי, סטנלי פישר, גארי בקר, ג'ון קוקרן, יוג'ין פאמה, תומאס סרג'נט, ג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, אמרטיה סן, רוברט לוקאס, טיילור קוואן, לארי סאמרס ועוד רבים אחרים, שכל ניסיון לטעון שיש להם אידיאולוגיה משותפת כלשהי הוא פשוט מגוחך לחלוטין. איך ניתן לטעון ש"קונצנזוס וושינגטון" הניאו-ליבראלי (תפיסה נפוצה בכלכלה לגבי "המרשם להצלחה" עבור מדינות עולם שלישי) מהווה דוגמה לכך שכלכלה היא אידיאולוגיה, כאשר כלכלנים שכתבו ספרים נגדו זכו בפרסי נובל ונטועים עמוק מאוד בתוך המיינסטרים?

אפילו במדינה קטנה כמו ישראל יש לנו מצד אחד אנשים שנוטים לצד הקפיטליסטי כגון פרופ' עומר מואב, ומצד שני את פרופ' יוסף זעירא והכלכלנים שייעצו למובילי המחאה החברתית. השוו זאת למשל לחוקרי מגדר, לדעותיהם של סוציולוגים (ישראלים לפחות) בנוגע לכלכלה, או לכתבות על תכניות צנע אירופאית בעיתון כלכליסט. מי כאן לוקה בהטיה אידיאולוגית?

כלכלנים עשויים להסכים על נושאים שלגביהם הספרות המחקרית מספקת תמיכה חד משמעית בטענה כזו או אחרת (סביר שרוב הכלכלנים שהזכרתי יתמכו בסחר חופשי ויתנגדו לתכנית בסגנון של מע"מ אפס, למשל), והם מדברים בשפה משותפת מבחינת מתודולוגיות המחקר, אבל אין להם את אותה האידיאולוגיה. הם פשוט מכירים את הספרות, ואנשים הטוענים שהכלכלנים מסתמכים על אידיאולוגיה לא מכירים אותה.

האם האידיאולוגיה הפרטית של אנשים משפיעה על בחירת המחקרים שלהם? כן, ולא. בתור דוקטורנט הקריירה העתידית שלי תלויה ביכולתי לפרסם מאמרים; הייתי מעדיף לפרסם מאמרים שיתמכו באידיאולוגיה שלי כי זה יותר מעניין, אבל אם אתקל באיזה שהוא רעיון או בסיס נתונים שמאפשר לי להוכיח, למשל, שההשקעה של ממשלת ישראל במחקר ופיתוח הובילה להצלחת תעשיית ההיי-טק המקומית שלנו, אני אנסה לפרסם את זה כמאמר מבלי לחשוב פעמיים – למרות שהאידיאולוגיה האישית שלי היא שבדרך כלל ממשלות לא מסוגלות לתרום במודע לצמיחה של הטווח הארוך. הרבה יותר חשוב לי לקדם את הקריירה האקדמית שלי מאשר לוותר על מחקר שעשוי לתרום תמיכה מסויימת לאידיאולוגיה הנגדית, מכיוון שאני יודע שהמציאות ממילא מסובכת מדי בשביל שאידיאולוגיה מסוימת תהיה נכונה תמיד.

חשוב להבין שזהו התמריץ העיקרי שעומד גם בפני פרופסורים. כלכלנים רוצים קודם כל לפרסם מאמרים במגזינים הנחשבים ביותר ולזכות למספר רב של ציטוטים, ואת זה משיגים על ידי מחקרים שמגלים משהו אמיתי וחדש על המציאות ולא על ידי מחקרים שנועדו לתמוך באידיאולוגיה תוך כדי עיגול פינות. על מנת לפרסם את המאמרים האלו כלכלנים חייבים "לחשוב מחוץ לקופסה", למצוא משהו חדש שאחרים לא חשבו עליו ולהצליח להוכיח שהוא נכון בכלים תיאורטיים או אמפיריים. הכלכלנים שמגיעים לפסגה הם אלו שהצליחו להעלות מספר רב של רעיונות חדשים כאלו, ולא אלו שהצליחו להביע תמיכה באידיאולוגיות מיושנות. ברגע שהתחום מגוון מספיק מבחינת קשת הדעות שנשמעות בו ומעוגן מספיק מבחינת התייחסות לנתונים ולספרות קיימת, הוא לא יהיה אידיאולוגיה. כפי שכתבתי, ייתכן שהתנאים האלו לא בהכרח מתקיימים לגבי תחומים אחרים במדעי החברה.

מדוע נראה לכאורה שהמדעים "המדויקים" התקדמו מהר יותר?

בני אדם תמיד התעניינו גם בבעיות פיזיקאליות וגם בבעיות כלכליות וחברתיות. הסיבה לכך שנראה כאילו הבעיות הפיזיקאליות נפתרו מוקדם יותר, כאילו "מדע הכלכלה" נמצא כיום במקום שבו הפיזיקה הייתה נמצאת לפני חמש מאות שנים, היא שהבעיות הפיזיקאליות הן, עם כל הכבוד, קלות יותר. המערכת המורכבת שאותה פענח אייזיק ניוטון במאה ה-17 הייתה פשוטה יותר מהמערכת שאיתה התמודד אדם סמית' במאה ה-18, ועל כן האנושות הגיעה להישגים מרשימים יותר בהתמודדות עם השאלות ששאלו ניוטון וחבריו.

אני לא אומר שהפיזיקאים לא עבדו ועובדים קשה או שההישגים של ניוטון הם לא מרשימים. ההפך, אלו הישגים מרשימים מאוד. אני רק אומר שאדם בעל רמת אינטליגנציה נתונה יוכל להגיע רחוק יותר בעבודה שמטרתה להבין כיצד פועלים מגנטים מאשר בעבודה שמטרתה להבין כיצד נקבע התוצר לנפש במדינה בטווח הארוך. האנושות מפצחת בעיות מהקל אל הקשה. הפיזיקה התקדמה במהירות, עד שנתקעה במחסומים שונים ומשונים שהעמידו אתגרים לא פשוטים בפני המוח האנושי. כך גם הכימיה, הביולוגיה ותחומים אחרים, וכך גם מדעי החברה. אבל מכיוון שמדעי החברה מלכתחילה נתקלו בבעיות קשות מאוד, נראה לנו שהם גם התקדמו הרבה יותר לאט.

מדע הכלכלה הוא לא "צעיר יותר" מפיזיקה. הוא באותו הגיל. אנשים התעניינו בבעיות כלכליות במשך אותו הזמן שבו הם התעניינו בבעיות פיזיקאליות. לא חסרים לכלכלה מתודולוגיות שיש רק לפיזיקאים, וכפי שכתבתי לפני כן לא חסרים גם אנשים חכמים. במהלך מאה השנים האחרונות היו חילופים תכופים של ידע ובני אדם בין המדעים המדוייקים ומתמטיקה לבין מדעי החברה, ובנוגע למתודולוגיות חזית המחקר מתקדמת פחות או יותר ביחד בכל התחומים. אלו פשוט בעיות אחרות, קשות יותר. בני אדם הם לא אטומים. מי שחושב אחרת מוזמן לנסות לעשות דוקטורט בכלכלה ולפרסם מאמר במגזין נחשב, אני בטוח שזו תהיה חוויה פוקחת עיניים עבורו.

סיכום

השאלה החשובה היא זו: כאשר אתם שומעים כלכלן נותן עצת מדיניות למדינה ספציפית, איזו מידה של אמינות אתם צריכים להצמיד לדבריו?

בגדול, התשובה שלי היא: "את אותה מידת האמינות שהייתם מייחסים לרופא הנותן עצה רפואית לגבי אדם ספציפי". ברפואה אמנם קל יותר לעשות ניסויי מעבדה מאשר בכלכלה (אם כי לא קל כמו בפיזיקה או זואולוגיה), אבל גם ברפואה וגם בכלכלה יש "אסכולות", יש תחומים שבנוגע אליהם הקונצנזוס גדול יותר או פחות, יש בעיות שקשה לזהות ולפתור, יש לא מעט שרלטנים, וחולים שונים (מדינות שונות) מגיבים באופן שונה לתרופות זהות (לצעדי מדיניות דומים) כתלות בשלל משתנים אחרים כך שהחיזוי רחוק מלהיות מדויק. כמובן, צריך גם לוודא שאותו הכלכלן (או הרופא) מתייחס בדבריו לחזית המחקר הקיימת בתחום. כפי שישנם רופאים טובים יותר ופחות מבחינת יכולת זיהוי נכונה של בעיות והיכרות עם הספרות המחקרית כך ישנם גם כלכלנים טובים יותר ופחות, ותמיד רצוי לחפש חוות דעת נוספת.

 על כן, את השאלה "האם כלכלה היא מדע?" נדרש להחליף בשאלה "האם בנושא הספציפי שעליו הכלכלן הזה מדבר קיים קונצנזוס רחב ומספר רב מספיק של מחקרים אמפיריים או תיאורטיים התומכים בדעותיו?".

הטיעון שלפיו "כלכלה היא לא מדע" נועד בראש ובראשונה להצדיק את בורותם של הטוענים, לפסול מראש את השאלה הנ"ל וכך להעלות טענות התומכות באידיאולוגיה של הדובר מבלי צורך להתמודד עם דעותיהם של כלכלנים בסוגיה. זה פשוט קל יותר מאשר להשקיע ולהתייחס ברצינות. קל יותר לשלוף מהבטן לוגיקות כלכליות מבלי צורך להגן עליהן או לבדוק את הנחות היסוד, קל לקחת את הוויכוח למקומות אידיאולוגיים, היכן שכל אחד יכול לזרוק לאוויר איזו דעה שהוא רוצה, הכל לגיטימי והמנצח בוויכוח הוא האדם הכריזמטי והשנון ביותר שהצליח לפנות לרגשותיהם של המאזינים ולתמרן אותם בהתאם למטרותיו.

אך בניגוד לתחומים "מדעיים יותר", כאשר אנו עוסקים בסוגיות כלכליות זה גם לא כל כך קשה לעשות את המאמץ הנוסף, להתעמק בספרות ולענות על השאלה שהעליתי לגבי מידת הקונצנזוס בנושא ספציפי. אנשים שיודעים אנגלית ברמה סבירה יצליחו להבין רוב מכריע מבין המאמרים הכלכליים, מבחינת מטרות המחקר והמסקנות העיקריות, גם אם הם לא יבינו כל ניתוח סטטיסטי או לא יצליחו לעקוב אחרי המודלים. אם ברצונכם לדעת למשל עד כמה התמיכה של כלכלנים מסויימים במדיניות צנע היא אובייקטיבית ו"מדעית" כל מה שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לקרוא מאמרים בכלכליסט או בגלובס, לכתוב בגוגל את מילות החיפוש המתאימות באנגלית ולהתחיל לקרוא (תוך מתן משקל גבוה יותר למקורות "מכובדים" יותר). לא צריך אפילו תואר ראשון בכלכלה. זה קצת יותר קשה מאשר פשוט להגיד "כלכלנים לא יודעים כלום" ואז לשלוף לוגיקה כלשהי מהבטן, אבל זה הרבה יותר קל מלנסות להבין מאמרים בפיזיקה או ביולוגיה.

ככל שחולף הזמן, כך הולכים מדעי החברה ומתקרבים לאידיאל המדעי. מגמה זו נובעת מהגידול במספר החוקרים ובפיזור הגיאוגרפי שלהם המיתרגמים לשונות גבוהה יותר בעמדות האידיאולוגיות, ובעיקר מהגידול העצום בהיקף הנתונים העומדים לרשותם של חוקרים מודרניים, שיש להם כיום מחשבים ותוכנות המסוגלים לעבד את הנתונים האלו באופן שלפני שלושים שנה היה ניתן רק לחלום עליו. ההבנה בנוגע לצורך בניסויי-שטח מתוכננים על מנת לזהות סיבתיות הולכת וחודרת גם לתוך הבירוקרטיה הממשלתית, ועל כן ישנה מגמה של יישום צעדי מדיניות חדשים באופן אקראי המדמה ניסוי מעבדה על מנת שחוקרים יוכלו לבדוק את התוצאות.

אני מאמין שבמאה השנים הקרובות נתונים וניסויי שדה כאלו יוכלו להכריע באופן יחסית מדעי הרבה מחלוקות אידיאולוגיות עתיקות בכלכלה, חינוך, מדעי המדינה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ומגדר. ייתכן שרבים לא יאהבו את התוצאות שיעלו מהניתוח הכמותני, ינסו לפקפק במידת המדעיות שלהן ולהמשיך לתמוך בהשקפת עולם מטושטשת פוסט-מודרניסטית שלפיה "אין ידע אובייקטיבי" ולא ניתן לדעת שום דבר בוודאות. למזלנו, כוחם היחסי של האנשים האלו במדעי החברה הולך ופוחת והאנושות בינתיים ממשיכה לקדם את חזית הידע הלאה, לאט לאט, לעבר הבנה מדעית טובה יותר של התחומים שאינם נחשבים בתור מדע מדויק.

Read Full Post »

אל החלל

רשומה זו מבוססת על הפרק האחרון בספרו של רועי צזנה, "המדריך לעתיד", שיצא לאור בחודשים הקרובים. המעוניינים יכולים להזמין את הספר מראש במחיר מוזל על ידי תרומה לפרויקט, כאן. קראתי גרסאות ראשוניות וחלקיות של הספר, ואני חושב שהוא מרתק וחשוב עבור כל אדם שמתכנן להיות נוכח בעשורים הקרובים.

 

חלומות

כשהייתי ילד לא חלמתי, כמובן, שאהיה כלכלן. ישנם ילדים שחולמים על קריירה ספורטיבית, אחרים חולמים להתפרסם בדרך יצירתית כזו או אחרת, אולי יש כאלו שחולמים להתעשר, ואני – כמו רבים אחרים, אני חלמתי על החלל החיצון. במשך שנות העשרה שלי, תוך כדי קריאת שלל מאמרים וספרים בתחום, התחלתי גם לגבש תכנית מעשית שתביא אותי לשם, אם כי לא בהכרח באופן פיזי.

אחד הדברים שגיליתי זה שיקר ומסובך לשלוח בני אדם לחלל החיצון. ברמה הטכנולוגית הנוכחית שלנו החלל אינו מקום ידידותי לבני אדם: חוסר המשקל פוגע בעצמות, סופות שמש שולחות קרינה מסוכנת למרחבי החלל, הטמפרטורה תמיד גבוהה מדי או נמוכה מדי, האוכל לא משהו, משעמם נורא ואין לך יותר מדי מרחב לנוע בו. בניגוד לחובבי חלל אחרים מעולם לא היה לי חשק לטוס בעצמי לחלל, לפחות לא לפני שטיסה כזו תהיה נוחה הרבה יותר ומסוכנת הרבה פחות מכפי שהיא כיום. רובוטים דווקא מסתדרים נפלא בחלל החיצון, ונראה פשוט חבל לשלוח לשם בני אדם במקומם, לפחות בשלב הראשון.

עניין חשוב נוסף, הוא שהחלל צריך להיות רווחי כדי שכל הדברים הטובים יקרו. מחקר ושאיפות אינטלקטואליות להרחבת הידע האנושי הם עניין מבורך, אבל עולה המון כסף לשלוח לחלל דברים, ואם הדברים האלו לא יתחילו להחזיר את העלויות שלהם בשלב כלשהו אנשים יפסיקו לשלוח אותם לשם (ואכן, במסגרת המשבר הכלכלי הנוכחי תקציבי נאס"א קוצצו). קולומבוס, למשל, לא הפליג מערבה מתוך שאיפות אינטלקטואליות, אלא מכיוון שהוא קיווה להתעשר. מלכת ספרד והסוחרים האיטלקים שמימנו את מסעו לא עשו זאת על מנת לספק את סקרנותם האישית, אלא על מנת למצוא נתיבי מסחר חדשים אל המזרח העשיר.

אז בהתאם לכך נתפסתי לרעיון שהגו בעבר סופרי מד"ב ומדענים: מכרה רובוטי אשר יכרה משאבים שונים על הירח, על כוכבי לכת אחרים ועל אסטרואידים, והחומרים יועברו לכדור הארץ ללא מגע יד אדם. עדיין יש לי מחברות מאותה התקופה, מלאות בתוכניות ושרטוטים של מכרות חלל וסיפורי מד"ב תואמים. למעשה, זו אחת הסיבות שהובילו אותי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בתואר הראשון. בסופו של דבר נושאים אחרים תפסו את תשומת ליבי, והחלום האישי שלי נזנח. אך היו אחרים שחלמו את אותו החלום, וייתכן שחלקם גם יצליחו בשנים הקרובות למצוא את הדרכים להגשים אותו.

 

ממשלות

מי שבוודאי לא יצליח להגשים את החלום הזה הן הממשלות. למעשה, אם התחזיות המתוארות בספרו של צזנה נכונות, מהפכת החלל של העשורים הקרובים תהווה את אחת ההוכחות החותכות ביותר לאזלת ידן של ממשלות בכל הקשור לפיתוחם של תחומים חדשים, בהשוואה לשוק החופשי.

הסיבה שבגללה ממשלות לא מסוגלות להוביל לבדן את האנושות אל עבר עידן החלל, בדומה לסיבה שבגללה ממשלות לא מסוגלות לנהל את כלכלות המדינות באופן מיטבי, היא האינטרסים של הפוליטיקאים המכהנים בהן. טווח התכנון של הפוליטיקאים, במקרה הטוב, עומד על כארבע שנים, עד מערכת הבחירות הבאה. שנאת הסיכון שלהם חזקה הרבה יותר – העיתונות תצלוב אותם על פאשלות שיעלו בחיי אדם, בעוד שהקרדיט על הצלחות מדעיות יגיע רק בעוד עשור, לפוליטיקאי אחר. אינטרסים מסחריים לא מעניינים את הממשלות אם לא ניתן לתרגם אותם באופן מיידי לקיטון באבטלה או בחוב הציבורי. לגופים ממשלתיים אין אינטרס חזק להתייעל, מכיוון שהעלות שלהם מחולקת על פני מיליוני בני אדם שאינם יכולים לפקח כראוי על מה שנעשה עם כספם, ובדרך כלל אין להם שום תחרות. בכל הנוגע לשימושים הצבאיים של החלל החיצון ממשלות כן עמדו בתחרות כלשהי אל מול ממשלות אחרות, אבל השימושים האלו מסתיימים בערך במרחק שבו ניצבים כיום לוויני צילום ותקשורת, אין טעם להמשיך מעבר להם. אז לא ממש המשיכו.

חשוב לציין שממשלות שיחקו בעבר ומשחקות כיום תפקיד מרכזי בפיתוחם של תחומים חדשים, כגון רשת האינטרנט. לגופים פרטיים בדרך כלל לא משתלם לערוך מחקר בסיסי, שיעלה הרבה כסף והתועלת ממנו לא תגיע בהכרח לחברה המממנת. אך כאשר המחקר הבסיסי מגיע לידי מיצוי מגיע השלב שבו חברות פרטיות חייבות לקחת את ההובלה, מכיוון שרק שם מצויים התמריצים ליזום ולהסתכן ולהשקיע לטווח ארוך. ממשלת ארצות הברית יכלה לממן את פיתוחה של רשת האינטרנט הבסיסית, אבל לא להקים את גוגל או את פייסבוק. באותו האופן ממשלות מימנו במשך שנים רבות מחקר בסיסי בנוגע לטיסות לחלל, אבל הן לא יהיו אלו שיובילו את האנושות לעידן החלל.

ובכל זאת, במשך שנים רבות החברות הפרטיות בוששו להגיע. בשוק הפרטי לא היה מספיק כסף על מנת להרים משהו מעבר ללווייני תקשורת, וכולם קיוו שממשלות ימשיכו להשקיע כספים רבים גם לאחר שהמלחמה הקרה תסתיים. בשנים האחרונות המגמה הזו מתהפכת: כלכלת העולם צמחה, לאנשים פרטיים יש היום יותר כסף מאשר בעבר, ובמקביל לכך הממשלות הולכות וטובעות בביצה של חובות וצמיחה אפסית ומקצצות את תכניות החלל שלהן. הזמנים משתנים.

 

יזמים

אלון מאסק הוא יזם של חברות אינטרנט שונות, ביניהם פייפאל, שהחליט לשנות כיוון ולהתמקד בשנים האחרונות בתעשיית החלל. כשבדק את עלויות השיגור הופתע לגלות שהן גבוהות למדי – כשישים מיליוני דולרים רק עבור הטיל. מאסק הקים חברה משלו בשם Space Exploration Technologies (או בקיצור SpaceX), ופיתח במהירות טילים זולים בהרבה. בסופו של דבר נאס"א עברה לשכור את הטילים שלו, וחברות נוספות הוקמו על מנת להתחרות על שליטה בנישה החדשה.

פופולארי לטעון שפקידי ממשלה ופוליטיקאים הם חבורה של טיפשים לא יוצלחים, אבל האמת היא שהפערים האלו נובעים מהתמריצים שהזכרתי לפני כן. העניין מזכיר מעט את ההבדל בין מסעותיו של קולומבוס לבין המשלחות שהוביל האדמירל הסיני ג'נג חה, שהגיע במאה ה-15 לחופי הודו, ארצות ערב ואפריקה. ראו את ההשוואה המפתיעה הזו בין הספינה של קולומבוס (מקדימה) לבין אחת הספינות במשלחת של ג'נג חה (מאחור):

clip_image002

עם כאלו ספינות (וכאלו תקציבים), איך זה שהאירופאים הגיעו לכל קצוות העולם לפני הסינים? אמנם האוקיינוס האטלנטי קטן יותר מהאוקיינוס השקט, אבל זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. נראה כי הספינות הסיניות היו גדולות בהרבה מכפי הנדרש למסעות ארוכי טווח, בדומה לטילים היקרים מדי שבהם השתמשה נאס"א.

ההבדל נובע מהמטרה המקורית של המשלחות: מטרתו של קולומבוס הייתה, כאמור, פיננסית. הצלחת המסע שלו נמדדה בפשטות על ידי חיסור ההכנסות שיתקבלו מנתיבי המסחר החדשים מההוצאות שנדרשו לשליחת הספינות, ועל כן ההוצאות צומצמו למינימום הנדרש. מטרתם של הסינים, לעומת זאת, הייתה לפאר את קיסר סין. לשם כך נדרשו ספינות גדולות, מרשימות ויקרות. בסופו של דבר, עקב מאבקים פנימיים בחצר הקיסרות, נסגר המימון למסעות הימיים והם הופסקו בבת אחת. זה לא מפתיע, מכיוון שמלכתחילה הם נתפסו בתור מותרות, תחביב של הקיסר, ולא בתור צורך קיומי של סין.

באותו האופן, גם נאס"א לא נתפסת בתור צורך קיומי של ארצות הברית, ובצדק. מטרתה האמיתית של נאס"א היא לא לדאוג לעתידה של ארצות הברית אלא לפאר את שמם של הפוליטיקאים שמימנו אותה, ובמקביל לכך לצמצם לאפס את הסיכוי לתקלות שיעלו בחיי אדם ובהפסד בבחירות הקרובות. האינטרס לפעול ביעילות היה משני. וכך חקר החלל התנהל באופן בזבזני, ובמשך שנים רבות כולם האמינו שהוא עולה הרבה יותר ממה שהוא יכול לעלות. ברגע שהאמונה הזו התנפצה, החלו להגיע היזמים.

רועי צזנה מזכיר בספרו מספר חברות פרטיות המתכננות לעשות כסף מהחלל כבר בשנים הקרובות: SpaceX, Virgin Galactic, ו-Orbital Sciences Corporation הפועלות בתחום השיגור, חברת Bigelow Aerospace המתכננת להשכיר חדרים בתחנת החלל הבין לאומית, חברת Planetary Resources המתכננת להקים מכרות על אסטרואידים, ועוד. סביר שלפחות חלק מהחברות הללו יכשלו, כפי שנכשלו חברות דומות להן בעבר. בתחום הנמצא בחיתוליו הקמתה של חברה היא בעצם הימור על התפתחויות טכנולוגיות עתידיות, וכפי שמלמדת אותנו נפילתה המתוקשרת של בטר-פלייס, לעיתים ההימור הזה נכשל. אבל המגמה הכללית ברורה: יש הרבה מאוד כסף בחלל החיצון, יושב שם ומחכה לראשון שיצליח לפתח מודל כלכלי יעיל מספיק. היזמים לא יוותרו עליו בקלות, גם אם כמה מהחברות יפשטו את הרגל.

 

העתיד

יישוב החלל החיצון בבני אדם הוא בלתי אפשרי בתנאים הקיימים, אך התנאים יכולים להשתנות. ייתכן שהתשובה תגיע דווקא מהתפתחויות בביולוגיה, שישנו את גוף האדם באופן שיאפשר להתגבר על חוסר הנוחות של המסע בחלל. ההתפתחויות האלו לא יקרו מעצמם, ולא ברור עד כמה ממשלות יכולות או רוצות לקדם אותן. הכסף הגדול יתחיל להגיע רק אם החלל יהפוך למקום רווחי. בתחילה המסעות הרובוטיים יהיו יותר ויותר זולים, והיישומים המסחריים יתרחבו. בשלב כלשהו, כאשר יצוצו תחנות חלל ובסיסים מורכבים, יתעורר גם הצורך בביצוע פעולות תחזוקה ותיקון שרובוטים הנשלטים מרחוק אינם מסוגלים לעשות, ותקציבי המחקר הגדולים יופנו להטסת בני אדם. לטוב ולרע, היזמים הפרטיים יהיו אלו שיקבעו את קצב כיבוש החלל החיצון על ידי האנושות, לא מתוך רצון אלטרואיסטי להציל את המין האנושי מהכחדה המונית אלא כתופעת לוואי של ניסיונותיהם למקסם רווחים.

אחד המאפיינים של החלל החיצון הוא שרובו, מה לעשות, מאוד רחוק מכדור הארץ. החברות שיפעלו שם יהיו רחוקות מהפיקוח הממשלתי, ואת חומרי הגלם שהן יכרו יהיה ניתן להנחית בכל שדה תעופה נידח ברחבי העולם. סביר כי "מאזן האימה" בין תאגידים בין לאומיים לבין ממשלות, שכבר כיום הוא מעורער למדי (ראו למשל את הירידה במיסי החברות במשך השנים, או את דבריו של שמעון פרס שכידוע תמיד צודק בתחזיותיו), יטה עוד יותר לטובתם של התאגידים. ממשלות יתקשו למסות את הרווחים של חברות הכרייה לשם חלוקה מחדש לעניים או לקבוצות לחץ, יאלצו להוריד את המיסוי על כרייה בכדור הארץ כדי שחברות אחרות לא יברחו לחלל החיצון, ופערי העושר רק ילכו ויגדלו.

ספקולציות? אולי, אבל ההתפתחויות של העשור הקרוב הן קריטיות, וחלון ההזדמנויות המאפשר לפרטים, פירמות ומדינות לעלות על העגלה בשלבים המוקדמים כבר נפתח. אם משהו חדש באמת מתרחש כאן, האנשים העשירים ביותר בעולם בעוד שניים-שלוש עשורים יהיו אלו שיעלו על העגלה היום (וחבריהם הקרובים). אני ככל הנראה כבר לא אהיה אחד מהם, אבל אולי כמה מקוראי הבלוג הצעירים יותר עדיין לא פספסו את ההזדמנות.

 

Read Full Post »

הביקור

לביקור האחרון הגעתי ביחד עם אמי. שמעתי את הסיפורים על ביקוריהם של הנכדים האחרים, שיצאו בבכי מבית האבות, ואולי בגלל ההכנה הזו הביקור לא היה טראומתי כל כך עבורי. סבתא שלי הייתה דווקא ביום טוב. אותי היא כמובן לא זיהתה, לפחות לא ברגע הראשון, והיא לא זכרה שיש לי אישה או ילד, אבל את אימא שלי היא תמיד מזהה. מדי חמש דקות דאגנו להזכיר לה היכן היא נמצאת, ובכל פעם היא הופתעה מחדש. שכניה לקומה סיפרו שמדי פעם היא נכנסת אליהם לשירותים, מכיוון שאיננה זוכרת מהו החדר שלה, אבל זה לא מפריע להם מכיוון שהיא מאוד נקייה ומסודרת. היא הייתה כפופה יותר מכפי שזכרתי. כשדיברה היא דווקא דיברה לעניין, והבינה אותנו. המצב לא יחזור להיות כפי שהיה, הם לא נעשים בריאים יותר בגילאים האלו, אבל לפחות בינתיים הוא יציב. יש מקרים גרועים יותר.

מעט לאחר סיומה של מלחמת העולם התחתנה סבתי עם סבי, שאיבד בשואה את אשתו הראשונה ואת בנו הקטן. הם העפילו בצורה בלתי חוקית לארץ, נתפסו, והועברו למחנה המעצר הבריטי בעתלית. שתי בנות נולדו להם כאן במהלך השנים, אמי ואחותה. סבי נפטר מסרטן לפני כמעט שלושים שנים. כבר יותר מעשור סבתי מתלוננת על אובדן הזיכרון, אם כי במשך זמן רב נראה היה לכולנו שהיא סתם מגזימה. לפני מספר שנים הוחלט שעליה לעבור לדיור מוגן, רק ליתר ביטחון. מצבה הדרדר בקצב מתון למדי, והיו פעמים שבהן היא התבלבלה ביני לבין נכדים אחרים שלה. לפני כחצי שנה התרחשה תקרית טראומטית הקשורה ככל הנראה למטפלת שלה, ואחריה חלה הידרדרות דרמטית במצבה של סבתי, שאיבדה כמעט לחלוטין את הזיכרון לטווח הקצר.

זוהי איננה אנקדוטה נדירה. לפי כתבה בנושא אשר פורסמה במוסף של כלכליסט (על מקרה חמור יותר), 70% מהאנשים מעל גיל 80 סובלים ממגבלה כרונית, ו – 36% מהאנשים בגילאים אלו סובלים מלקות קוגניטיבית בינונית עד חמורה. זה לא רק אלצהיימר, אלא מגוון רחב בהרבה של בעיות קוגניטיביות שנקראות "שיטיון" או "דמנציה". אין כיום טיפול יעיל למחלות אלו, ולא בטוח שאי פעם יהיה. בעבר אנשים היו מתים מסרטן או התקפי לב בגילאים מוקדמים יותר, אבל היום רבים יותר מצליחים להימנע מהמחלות המסורתיות, ולהגיע לגילאים הרלוונטיים לשיטיון. אי אפשר להתחמק מהמסקנה: ישנו סיכוי לא רע שגם אנחנו נבלה כך את שנות חייהם האחרונות – תועים בבלבול בעולם אשר אותו איננו מבינים, משתדלים לפרש אותו על ידי זיכרונות שאיננו יודעים שהם בני 40 או 50 שנים, מעלים מהאוב אנשים שמתו מזמן ושוכחים את קרובינו שעדיין בין החיים, ומנסים להתנגד לתהליך שעובר עלינו ללא הצלחה. לצעירים רבים עתיד כזה נשמע גרוע ממוות, ובכל זאת עוד לא קמה תנועה ציבורית רחבה מספיק שתוכל לשנות את החוקים המאפשרים לסיים את סבלם של בעלי לקות קוגניטיבית. כיום, הזקנה היא גורם הסבל העיקרי בעולם המערבי.

הסבל הזה רק ילך ויתגבר בעתיד, בעולם עם יותר זקנים ופחות יכולת לממן שירותים רפואיים עבורם. למעשה, מעבר לסבל האישי הכרוך בעניין, הזדקנות האוכלוסייה היא אחת הסכנות החמורות ביותר כיום עבור עתידו של המין האנושי.

 

נתונים

כל העולם כולו

העולם כולו מזדקן. זהו אחוז האנשים מעל גיל 60 בעולם כולו, לפי דוח בנושא של האו"ם, בשנים 1950, 2000, ותחזית עבור 2050:

image

הזדקנות האוכלוסייה היא חסרת תקדים, ללא מקבילה בכל ההיסטוריה האנושית, והיא תשפיע על כולנו. זהו תהליך וודאי ובלתי הפיך – מאוד לא סביר שלפתע תתרחש תופעה כלל עולמית של ילודה בשיעורים גבוהים או קיצור תוחלת החיים שתשנה את התחזיות. בני האדם בכל העולם מביאים פחות ופחות ילדים, עושים זאת בגילאים מאוחרים יותר, ובמקביל לכך חיים זמן רב יותר.

גם אם נניח שכל אחד חוסך לפנסיה של עצמו (פנסיה צוברת, בניגוד לפנסיה תקציבית), הזדקנות האוכלוסייה תגרור עלויות כבדות שיוטלו על הצעירים העובדים, עקב הסבסוד הממשלתי של מערכת הבריאות ושל ביטוח לאומי, או פשוט דאגה של צעירים להוריהם. וכמובן, ההנחה לגבי הפנסיה הצוברת מופרכת בישראל ובמדינות רבות אחרות, ועובדים רבים עדיין משתייכים לפנסיה תקציבית, או נהנים מהטבות פנסיוניות מרחיקות לכת על חשבון כלל המדינה. כבר היום חלק נכבד מתקציבי הביטחון והחינוך או חברת החשמל בארץ הולך לתשלום פנסיות, והחלק הזה רק ילך ויגדל. כפי שכתבתי כאן, ההוצאות הגבוהות של ערים בקליפורניה שהגיעו לפשיטת רגל או של ממשלת יוון נגרמו במידה רבה כתוצאה מהגידול בעלויות תשלומי הפנסיה. רוב העוסקים בתחום טוענים כי מדובר בבעיה חמורה בהרבה מאשר המשבר הפיננסי הנוכחי (למשל, ראו כאן מאמר בריטי בנידון).

להלן גרף המתאר את "יחס התמיכה" – מספר הפרטים בגילאי 15-64 שישנם על כל פרט בגיל 65 ומעלה, מאותו הדו"ח של האו"ם:

image

הוא נובע כמובן מהגרף הקודם, אבל מתאר באופן מדויק יותר את הבעיה. למען האמת, זהו ככל הנראה הגרף המדכא ביותר שראיתי בימי חיי. אם בשנת 1950 העלויות של כל בן 65 ומעלה סובסדו על ידי 12 אנשים בגילאי העבודה, בשנת 2050 העלויות האלו יסובסדו רק על ידי ארבעה צעירים, והן גם יהיו גדולות הרבה יותר, עקב התארכות תוחלת החיים וטכנולוגיות רפואיות חדשות ויקרות. זהו הגרף המדכא ביותר שראיתי, בעיקר מכיוון שמדובר בנתונים ברמה העולמית – אין לאן לברוח, כולנו שוקעים ביחד בביצה הזו (המדינות היחידות שעבורן גרף כזה יהיה פחות או יותר מאוזן הן מדינות כגון תימן וניגריה, לא בדיוק יעד הגירה נחשק…). טבלה דומה לגרף המתארת נתונים עבור מדינות מערביות ספציפיות ניתן למצוא כאן.

 

הזדקנותן של מדינות שונות

כיום הגיל החציוני בעולם (הגיל שמחצית מהאנשים בעולם נמצאים מתחתיו ומחצית מעליו) הוא 26, כאשר בין הארצות הגיל החציוני הנמוך ביותר הוא 15 בתימן, והגבוה ביותר הוא 41 ביפן. בשנת 2050, הגיל הזה צפוי לעלות ל 36, כאשר המדינה הצעירה ביותר תהיה ניגריה (גיל 20), והמבוגרת ביותר תהיה ספרד (גיל 55). להלן מפת העולם לפי גיל חציוני (לקוח מכאן):

image

אחת הדרכים להמחיש באלגנטיות תחזית דמוגרפית היא על ידי פירמידת גילאים. על הציר האנכי של התרשים מופיעים הגילאים, והציר התחתון מחולק לשני חצאים – אחד עבור נשים ואחד עבור גברים, כאשר בכל חצי רואים לפי העמודות האופקיות את אחוז האנשים בכל גיל. משמעותה של עמודה אופקית ארוכה יותר היא כי בשכבת הגיל הזו יש יותר אנשים מאשר בשכבות גיל אחרות.

התרשים הכי יפה הוא זה של אפריקה:

image

התרשים של 1950 הוא אידיאלי – הרבה צעירים המהווים את הבסיסי הרחב, מעט מבוגרים (כמובן, גם במצב כזה ישנן בעיות אחרות – למשל, חוסר יציבות פוליטי נובע לעיתים ממספר גבוה של צעירים ביחס למבוגרים). ב 2050 התחזיות כבר אחרות, תהיה הזדקנות, אבל עדיין יש הרבה יותר צעירים ממבוגרים.

תשוו את זה לתרשים של אירופה:

image

כבר בשנת 2000 הפירמידה האירופאית לא נראית יציבה במיוחד, ובשנת 2050 היא הופכת למן פטרייה עקומה המאיימת לקרוס בכל רגע. זהו, כמובן, לא סתם דימוי תלוש הנובע מצורת הגרף.

מה עם מקומות אחרים?

ישראל:

image

סביר יחסית, בזכות החרדים והערבים בעיקר, לא בדיוק האוכלוסיות החזקות מבחינה כלכלית שיוכלו לתמוך במעמד הביניים המזדקן.

צפון אמריקה:

image

אסיה:

image

יפן:

image

יפן היא אחת המדינות עם בעיות ההזדקנות המשמעותיות ביותר. בין השאר, נתקלתי בתחזית שלפיה אם קצב הילודה ותוחלת החיים לא ישתנו מספר האנשים ביפן יתחיל לרדת בשנים הקרובות, ובשנת 2100 הוא יהיה זהה למספר האנשים שהיו במדינה בשנת 1900 (ישנן מדינות נוספות שמתכווצות, בין השאר גרמניה, איטליה ורוסיה). בדוח של האו"ם משנת 2000 נטען כי על מנת לשמור על כוח העבודה שלה יפן תאלץ בעשורים הקרובים להעלות את גיל היציאה לפנסיה ל – 77, או לאפשר הגירה של מיליון מהגרים בשנה בחמישים השנים הבאות. נחזור לפתרונות האלו בהמשך.

רוסיה:

image

ניתן לראות מדינות נוספות כאן. העולם כולו מזדקן, אבל אין ספק שבאזורים מסוימים הבעיה חריפה במיוחד.

 

פתרונות

תמריצים לעידוד ילודה

הסוג הראשון של פתרונות כולל תמריצים שונים שיעודדו ילודה ויפחיתו את עלויות גידול הילדים. מדינות רבות מציעות תמריצים כאלו, ביניהן אוסטרליה, גרמניה, רוסיה, צרפת, רשויות מקומיות רבות ביפן, וכמובן – ישראל. מחקרים מראים כי ההצלחה של התוכניות האלו מועטה מאוד, ולמרות שהן קיימות כבר זמן רב המגמה לא משתנה. נשים גרמניות צעירות פשוט לא מעוניינות ללדת שלושה ילדים לפני גיל 35, למה להן? הן רוצות להגשים את עצמן מבחינה מקצועית, ללמוד, לטייל בעולם. יש להן כסף, זמן, לגיטימציה חברתית ואמצעי מניעה. כמובן, גם הגברים לא נלהבים במיוחד לחלוק את הנטל הזה (לפני כשנתיים, בבלוג הקודם, פרסמתי את אחת הרשומות היותר שנויות במחלוקת שלי על תרומתה של המהפכה הפמיניסטית לדעיכת המערב מהסיבה הזו).

רצוי להבהיר שאני לא מציג את המצב הזה בתור ביקורת על הנשים או הגברים הצעירים בעולם המערבי. אמנם לי יש ילד, אבל אני לחלוטין מבין את אלו שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, או לדחות את העניין כמה שיותר. אני מתנגד לכפייה, ואין לי מושג איך ניתן לפתור את הבעיה. אני חושב שנדרשים תמריצים ממש אסטרונומיים על מנת לשכנע צעירים וצעירות במערב לוותר על החופש שלהם ולהביא מספר גדול של ילדים בגיל צעיר, ואני לא בטוח שהעלויות של תמריצים כאלו הן ריאליות בכלל.

מעבר לכך שהם לא משפיעים על המציאות, התמריצים האלו נוטים שלא להגיע אל האוכלוסיות המבוססות והמשכילות. בישראל תמריצים שמוזילים את עלויות גידול הילדים מגיעים בעיקר אל החרדים והערבים, בזמן שעבור החילוניים המשכילים הם אינם מספיקים על מנת לשנות את המגמה. באירופה התמריצים האלו מגיעים למשפחות מרובות ילדים של מהגרים מאפריקה או ארצות ערב. לנוכח הזדקנות האוכלוסייה העולמית בהחלט רצוי שמישהו יתחיל לעשות ילדים, ואולי זה עדיף על כלום, אבל אוכלוסיות מתרבויות שונות לא מהוות תחליפים מושלמים אחת של השנייה. כאשר בלבנון השיעים התרבו והנוצרים היגרו לחו"ל, היא הפכה מהמדינה המתקדמת ביותר בעולם הערבי לשטח אש במלחמת אזרחים מתמשכת.

 

העלאת גיל הפרישה לפנסיה

בשנים האחרונות ממשלות ברחבי העולם מעלות בהדרגה את גילאי היציאה לפנסיה, על מנת להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה. עליות אלו יוצרות התנגדויות רבות – פוליטיקאים פופוליסטים בישראל (בזמן האחרון בעיקר חיים כץ), צרפת ומדינות נוספות מצליחים מדי פעם לבטל את הגזירות באופן זמני, וכך משיגים רווח פוליטי לעצמם אך מחמירים את הבעיות העתידיות של המדינה. אי אפשר לברוח מכך, בסופו של דבר הגילאים ימשיכו לעלות, והדור שלנו ימשיך לעבוד גם אחרי גיל 70.

הבעיה היא שאי אפשר להעלות אותם לנצח. היכולת של גברים ונשים בגילאי ה 70 להמשיך ולעבוד לא השתפרה משמעותית במהלך העשורים האחרונים. תמיד יהיו ביניהם כל מני שמעון-פרסים שנראה כי ביכולתם להמשיך ולעבוד לנצח, אבל הם מיעוט. אנשים מבוגרים לא רוצים לעבוד, ולא יכולים לעבוד באותו האופן כמו צעירים. גם כיום רבים פורשים עוד לפני גיל הפרישה הרשמי מסיבות רפואיות. כל עוד חזון המדע הבדיוני אודות החלפת איברים וגופים מלאכותיים לא הופך למציאות, הפתרון הזה אינו מספיק.

 

הגירה

בעולם ישנם כ 192 מיליון איש, 3% מאוכלוסיית כדור הארץ, שאינם חיים בארץ מולדתם, ביניהם אשתי היקרה וכ – 37% מאוכלוסיית מדינת ישראל. מספר המהגרים בשנה גדל בקצב של כ 2.9%, ומבחינה מספרית הוא כבר משתווה לגלי ההגירה של סוף המאה ה 19 מאירופה לארה"ב (אם כי מבחינת אחוזים מדובר במספר נמוך יותר). כשני שליש מהמהגרים חיים בארצות המפותחות, בהן הם מסתכמים לכדי 8.7% מהאוכלוסייה, ואחוז גדול בהרבה באזורים ספציפיים (למשל, 23% מאוכלוסיית פריז ו 28% מאוכלוסיית לונדון נולדו מחוץ לצרפת ובריטניה, בהתאמה).

כבר היום מדינות אירופה זקוקות לזרם קבוע של מהגרים צעירים על מנת לתחזק את כלכלותיהן. על פי חלק מהמחקרים, אירופה צריכה להכפיל את שיעורי ההגירה הנוכחיים שלה כמעט פי 10 על מנת שמערכת הפנסיה שלה לא תקרוס עד שנת 2050, בהנחה ששיעורי הילודה יישארו כפי שהם, ושלא יעלו עוד את גיל היציאה לפנסיה. עד שנה זו אירופה תאבד כ 52 מיליון עובדים, ללא גידול בקצב ההגירה. כפי שכתבתי לגבי התמריצים, גם כאן השינויים הדמוגרפיים יגררו אחריהם שינויים פוליטיים, המערב כבר לא יהיה אותו המערב. עניין זה גורר התנגדויות רבות להגירה חופשית, אך מצד שני בכלל לא בטוח שיש כאן ברירה.

בעיה אחרת עם ההגירה היא שכל העולם מזדקן. גם אפריקה. אם באירופה היו יותר מדי מבוגרים ובאפריקה יותר מדי צעירים היה ניתן להשיג איזון, אבל זה לא הולך להיות המצב במאה השנים הקרובות. בשלב מסוים זרם המהגרים יתחיל להידלדל, והאוכלוסייה העולמית תמשיך להזדקן.

למרות זאת, מכל הפתרונות שהעליתי, הגירת צעירים מהווה את הפתרון הכי מהיר שיוכל לדחות את הקץ, ומי יודע, אולי אם נדחה וניתן למדע מספיק זמן הוא יצליח לפתור את בעיית ההזדקנות באופן טכנולוגי, ולאפשר למבוגרים לעבוד שנים רבות יותר. מפעל הגירה בהיקף רחב ידרוש שינוי גישה, ומיסוד של הגירה שחלקה הגדול כיום הוא בלתי חוקי; מדינות היעד יאלצו למצוא דרכים למנוע מהמהגרים מליפול כנטל על מערכות הרווחה שלהן, דרכים שיאתגרו את הלך הרוח השמאלני-הומניטארי השולט כיום באירופה, ולבצע סלקציה חריפה של המורשים להיכנס (בדומה למתרחש בקנדה ואוסטרליה, אם כי בהיקף גדול הרבה יותר).

 

מדע

המדע כבר הצליח פעם אחת לדחות את התחזיות המלתוסיות אודות רעב המוני, במסגרת "המהפכה הירוקה" באמצע המאה העשרים, כאשר מדינות מתפתחות רבות הצליחו להגדיל דרמטית את ייצור המזון על ידי שילוב טכנולוגיות חקלאיות חדשות. רבים סומכים על המדע שיציל אותנו גם מבעיית הזדקנות האוכלוסייה באותו האופן.

רובוטים ותוכנות מחשב שיוכלו להחליף ידיים עובדות יוכלו לפתור את בעיית הקיטון בכוח העבודה. לשם כך הם יצטרכו לעשות יותר מאשר להרכיב מכוניות – הם יצטרכו להחליף מנהלי חשבונות, מתכנתים, מהנדסים, משפטנים, מוכרים בחנויות, אינסטלאטורים, חקלאים, ואנשי שירותים מכל הסוגים. כיוון אחר הוא פיתוחים רפואיים שיאפשרו להתמודד עם אלצהיימר ושיטיון, ולאפשר לאנשים לעבוד אל תוך העשור השמיני לחייהם.

כפי שכתבתי בעבר, המדע והטכנולוגיה יכולים להיות די מאכזבים לפעמים והתקדמותם בלתי צפויה. למרות הכספים הרבים שמושקעים בנושאים האלו, עד כה לא חלה התקדמות משמעותית ביכולת הטכנולוגית להתמודד איתם, ולא בטוח שתחול התקדמות מספקת בעתיד הקרוב. בעוד שהפתרונות הקודמים הם עניין של החלטה, בכל הקשור למדע החלטה להקצות כספים רבים יותר למחקר לא בהכרח תעזור יותר מלהתפלל לאלת הטכנולוגיה ולקוות לטוב.

 

קריסתה של מדינת הרווחה

בשנת 1934 פורסם בשבדיה ספר בשם " Crisis in the Population Question", שעסק בקצב הילודה הפוחת והולך בשבדיה. הספר תמך במדיניות רווחה רחבה כפתרון להזדקנות האוכלוסייה, כאשר המטרה היא לעודד ילודה ולאפשר להורים לעבוד במקביל לגידול הילדים, והוא השפיע על התפתחותה של מדינת הרווחה השבדית בעשורים שלאחר מכן. בסופו של דבר, כפי שכתבתי, התמריצים האלו לא עזרו להגביר את הילודה באופן משמעותי. בעתיד ייתכן שהמגמות הדמוגרפיות יובילו דווקא לכיוון ההפוך – לירידה במשקלה של מדינת הרווחה.

מנקודת מבטו של הקומוניזם המוסד החברתי המאיים ביותר תמיד היה המשפחה, ומכאן הרטוריקה שמתייחסת למנהיגים בתור אחים גדולים ולמדינה בתור אימא. אנשים מוכנים לתמוך ברעיונות של שוויון באופן כללי, אבל ברגע האמת הם תמיד יעדיפו את קרוביהם הגנטיים על פני שאר האוכלוסייה. לא במקרה היה זה המוסד שהותקף באופן הקיצוני ביותר על ידי התנועה הקיבוצית בארץ, על ידי הפרדת ילדים מהוריהם, ומשם גם מגיעה האובססיה הנוכחית של השמאל בארץ עם מיסוי על ירושה. הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר דומה בפני מדינת הרווחה: תחת אילוצים כספיים הדוקים, צעירים יעדיפו לעזור ישירות להוריהם ולא לסבסד ממיסיהם את כלל המבוגרים במדינה. זה נכון גם כיום, אבל בעתיד עלויות הסבסוד האלו הולכות לגדול באופן דרמטי.

כל סבסוד ממשלתי הוא העברת כסף מאנשים מסוימים לאחרים. סבסוד של עלויות גידול ילדים, למשל, הוא העברת כסף ממשפחות עם מעט ילדים למשפחות עם הרבה ילדים. סבסוד של עלויות בריאות עבור זקנים הוא העברה בכיוון ההפוך – העברת כסף ממשפחות עם הרבה ילדים (שמשלמים מיסים) למשפחות עם מעט ילדים. אם במשפחת כהן יש שלושה ילדים ובמשפחת כץ יש ילד אחד, אז כאשר ההורים של שני המשפחות יזדקנו והוצאות הבריאות שלהם ימומנו על ידי כספי המיסים של ארבעת הצעירים בשני המשפחות, שלושת ילדי משפחת כהן יסבסדו את ההורים של משפחת כץ. האם ההסדר הזה יראה הגיוני לילדי משפחת כהן?

השמאל תומך במיסים גבוהים מתוך ראייה "דיקנסית" של העוני, מן פנטזיה כזו על ילדים קטנים ועניים שהיו רוצים ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, אך נאלצים לעבוד לפרנסתם במפעל נעליים. אפשר להסכים עם הראייה הזו או לא, אבל האמונה שעומדת מאחוריה קשורה לשוויון הזדמנויות עבור צעירים – לא לתמיכה באנשים מבוגרים בשנים האחרונות לחייהם, מה עוד שמדובר בתמיכה שאיננה משפרת את איכות חייהם של אותם מבוגרים אלא רק מאריכה אותם קצת. כל עוד משמעותה של "מדינת רווחה" היא סולידריות שנועדה ליצור שוויון הזדמנויות עבור ילדים או להעניק רשת ביטחון לאנשים שנפגעו ממזל רע, חלק גדול מהציבור בעולם המערבי תומך בה. ברגע שמשמעותה של "מדינת רווחה" תהיה בעיקר לסבסד את עלויות הבריאות של מבוגרים שאינם הורינו (בעיקר מבוגרים שלא הביאו ילדים, או כאלו שילדיהם אינם תומכים בהם), התמיכה תרד דרמטית – מאותה הסיבה שבגללה עמותות שעוזרות לילדים חולים מצליחות לגייס כספים יותר בקלות מאשר עמותות שעוזרות למבוגרים חולים.

פגיעה נוספת בפופולאריות של מדינות הרווחה תתרחש כאשר מדינות אלו יתקשו יותר מאחרות להעלות את גילאי הפרישה לפנסיה במידה הדרושה, או למשוך את "המהגרים הנכונים" (כבר כיום מדינות הרווחה האירופאיות מושכות את רוב המהגרים הלא-משכילים, בזמן שארה"ב מושכת את רוב המהגרים המשכילים, ראו כאן). נראה כי מדינות בעלות ממשלה מצומצמת יותר הן פגיעות פחות לנזקי הזדקנות האוכלוסייה.

 

סיכום והמלצות לחיים מאושרים

הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר רציני בפני האנושות. כאשר יחס התמיכה ימשיך לרדת, ופחות אנשים בגילאי העבודה יאלצו לסבסד יותר אנשים שאינם בגילאי העבודה, תחזיותיו הקודרות של מלתוס עלולות לחזור לאופנה. לא בטוח שניתן לפתור את הבעיה הזו ברמה העולמית, אבל כמו כל תופעה גלובאלית, גם כאן יהיו אינדיבידואלים שיסבלו יותר, יהיו כאלו שיסבלו פחות, ויהיו אפילו כאלו שירוויחו מכל העסק.

עבור מי שעוד לא בחר את דרכו המקצועית – כבר היום הסקטורים הקשורים לטיפול במבוגרים צומחים במהירות, וסביר שבעשורים הקרובים הם יאכלסו את מקומות העבודה הרווחיים והבטוחים ביותר. רופאים ואחיות הם בין המקצועות הנדרשים ביותר בעולם כיום, והביקוש עבורם רק ילך ויגדל, ביחד עם הביקוש למקצועות אחרים הקשורים להזדקנות (ראו דוגמאות נוספות בכתבה הזו). עבור העובדים בסקטורים האלו, הזדקנות האוכלוסייה היא לא בהכרח חדשות גרועות. אחרים שיסבלו פחות, יהיו אלו שיתכוננו לעתיד. החיסכון הסטנדרטי לפנסיה שקיים כיום ככל הנראה לא יספיק על מנת להזדקן בכבוד, ואני בהחלט חושב שמי שיכול להרשות לעצמו – רצוי שיחסוך יותר, באפיקים מגוונים. הצורה העתיקה ביותר של ביטוח פנסיוני – הבאת ילדים לעולם – גם תהיה מסוגלת ליצור הבדל משמעותי באיכות החיים של מבוגרים, בעידן שבו התמיכה הממשלתית תהפוך להיות פחות רלוונטית מהתמיכה הפרטית (אם כי אני לא תומך בכך בתור סיבה יחידה להבאת ילדים לעולם).

באופן אישי, אני בעיקר מתפלל לאלת הטכנולוגיה הבוגדנית, בתקווה שהמדענים יצליחו להתמודד עם הבעיה הזו באופן שיאפשר לרובנו לשמור על רמת חיים סבירה בעשורים האחרונים של חיינו.

Read Full Post »

Older Posts »