Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אבולוציה’

ת'אנוס הוא הכוכב הבלתי מעורער של הסרט האחרון בסדרת סרטי גיבורי העל של מארוול, המבוססת על סדרת קומיקס. בניגוד לרשעים אחרים מסרטים דומים, ת'אנוס הוא לא סתם נבל אשר מעוניין לצבור כוח על מנת "להשתלט על העולם" או משהו נדוש שכזה. למעשה מדובר באלטרואיסט, המקדיש מאמצים רבים להרכבת נשק אשר יאפשר לו להשמיד באקראי מחצית מהיצורים החיים ביקום, במטרה למנוע אסון אקולוגי נורא. טענתו של ת'אנוס היא שההשמדה ההמונית הכרחית, מכיוון שקצב הרבייה של יצורים חיים תמיד יוביל בסופו של דבר להרס של סביבת המחיה שלהם, לעוני ולאומללות. אי אפשר כמובן להתחיל לדון בתכניות של ת'אנוס מבלי להזכיר את מורהו הרוחני, ההוגה הבריטי תומאס מלתוס.

תומאס מלתוס נולד בשנת 1766, ילד שביעי למשפחה אמידה המעורה היטב באליטה האינטלקטואלית של בריטניה. מלתוס סלד מהאופטימיות שאפיינה את כתביהם של אחרים בני תקופתו אשר שיקפו את עידן הנאורות. ספרו "An Essay on the Principle of Population", אשר פורסם בשנת 1798, נכתב במידה רבה כתגובה להשקפות אופטימיות אלו. הטענה הבסיסית של מלתוס הייתה שהמין האנושי לא יוכל לשגשג בטווח הארוך, מכיוון ששיעורי גידול האוכלוסייה גדולים משיעורי הצמיחה בקצב ייצור המזון. כאשר מגדילים את המשאבים העומדים לרשותם בני אדם מתרבים בקצב מהיר יותר, המשאבים מתחלקים על פני אוכלוסייה גדולה יותר, עד שבסופו של דבר רמת החיים חוזרת למצבה ההתחלתי, לפני הגדלת המשאבים. למנגנון זה קוראים כיום "המלכודת המלתוסיאנית" (ראו רשומה חביבה בנושא), והוא תקף עבור כלל היצורים החיים. לא משנה אם מדובר בבני אדם הממציאים סוג חדש של טחנת קמח, או בזאבים המגיעים על פני גשר יבשתי חדש לאי שבו החיות חסרות הגנה בפני הטורפים: במשך מספר דורות ייתכן שרמת החיים תעלה, אבל בסופו של דבר תודות לגידול האוכלוסיה היא תחזור למצב המוצא.

המלכודת המלתוסיאנית היא תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני, של גנים נצחיים המעוניינים למקסם שכפולים של עצמם ולא מעניינת אותם מה היא רמת החיים של הגוף בו הם לכודים במקרה כרגע. על כן, לא פלא שגם צ'ארלס דרווין וגם אלפרד ראסל וואלס ציינו את מלתוס בתור ההשראה המרכזית שלהם בדרך לפיתוח תורת האבולוציה. לספרו של מלתוס הייתה השפעה דרמטית גם על אחרים: פוליטיקאים בריטיים ניסו לקדם בבריטניה ובהודו מדיניות רווחה המבוססת על רעיונותיו, כלכלנים כגון אלפרד מרשל ודיוויד ריקרדו העריצו אותו, והוגי המרקסיסזם פרדריך אנגלס וקרל מרקס תקפו אותו בחריפות.

העדויות האמפיריות מעלות כי תומאס מלתוס צדק בנוגע ל-99% מההיסטוריה האנושית, ול-100% מההיסטוריה של כל בעל חיים אחר לגבי כדור הארץ. למרות אינספור פיתוחים טכנולוגיים וקדמה מדעית ותרבותית, רמת חייו של האדם הממוצע לא השתנתה משמעותית בעשרות אלפי השנים האחרונות, עד תחילת המאה ה-19. למשל, האנתרופולוג לורנס אנג'ל סקר במחקרו שלדי אדם מקברים שמקורם בציוויליזציות שונות ובתקופות שונות, ובחן את הגיל הממוצע של הנפטרים במותם. גילם הממוצע של הנפטרים בעיר צ'טלהויוק שבטורקיה ובאתר העתיק שליד הכפר היווני נאה-ניקומדיה, מלפני כ-8,000 שנה, עמד על כ-30 עבור נשים וכ-35 עבור גברים, והמספרים דומים למדי גם עבור אתרים מלפני כ-4,000 שנה, מצבות מרומא האימפריאלית מלפני כ-2,000 שנה, ונתונים בריטיים מאמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19. בספרו מתאר ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק נתונים על שכרם של עובדים, אשר מתורגם לפי המחירים המקומיים לגרירי חיטה, לפיהם רמת החיים של האדם הממוצע בבבל העתיקה ובציוויליזציות אחרות לא הייתה שונה מרמת החיים באירופה הפרה-תעשייתית. במשך אלפי שנים קידמה טכנולוגית וארגונית השפיעה רק על גודל האוכלוסייה האנושית, ולא על רמת החיים של האדם הממוצע. למה? כי מלתוס. גנים אנוכיים.

לעיתים המנגנון המלתוסיאני מביא לאסון של ממש. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא הרעב הגדול באירלנד במאה ה-19. הרעב נבע מהסתמכות-יתר של תושבי האי על תפוחי אדמה מזן יחיד, אשר הגיע כמאתיים שנים לפני כן מאמריקה. תפוחי האדמה איפשרו לאירים להפיק מספר רב יותר של קלוריות מהאדמות שעמדו לרשותם והובילו לגידול אוכלוסייה מהיר, אך כשתקף אותם כימשון תפוחי האדמה התוצאה הייתה כחצי מיליון עד מיליון מקרי מוות ברעב – בין חמישית לרבע מאוכלוסיית המדינה. דוגמה מפורסמת אחרת, אשר מסוקרת בהרחבה בספרו של ג'ארד דיימונד "התמוטטות", היא סופה העצוב של הציוויליזציה של איי הפסחא.

אבל המשמעות של המנגנון המלתוסיאני היא לא שבהכרח יקרה אסון כדוגמת זה שהתרחש בכוכב הבית של ת'אנוס והוביל אותו לפתח את תכניתו האכזרית. המשמעות היא רק שבטווח הארוך רמת החיים תישאר קבועה. יצורים לא חייבים למות על מנת לשמור אותה קבועה. למשל, מלתוס המליץ להתמודד עם הבעיה של גידול האוכלוסיה המהיר על ידי העלאת גיל הנישואים, מה שיפחית את הילודה ואת גידול האוכלוסייה ללא צורך ברעב המוני. אולי גם מנהגים כגון מוהר ונדוניה תורמים לכך על ידי הפחתת שיעור הנשואים בעת משבר כלכלי. אסונות מתרחשים רק כאשר עודף משאבים זמני מוביל לגידול אוכלוסייה מהיר ולמשבר אקולוגי חד ופתאומי, כפי שקרה באירלנד ובאיי הפסחא.

האם מלתוס טעה?

במאתיים השנים האחרונות מתרחש משהו מוזר בקרב המין האנושי: אנחנו משנים את הרגלי הרבייה שלנו. מאז אמצע המאה ה-19 משפחות בכל רחבי אירופה והמושבות האירופאיות הקטינו באופן משמעותי את מספר ילדיהן, בתקופה של קדמה טכנולוגית מהירה אשר הגדילה באופן דרמטי את המשאבים והפחיתה את שיעורי התמותה. לתופעה זו קוראים "התמורה הדמוגרפית", ובמהלך המאה ה-20 היא שטפה גם את הארצות הלא-אירופאיות. כיום שיעורי הילודה נמצאים במגמת ירידה כמעט בכל חברה אנושית. ישנן השערות שונות בנוגע לגורמים לתמורה הדמוגרפית, כגון הביקוש הגובר להון אנושי בתקופת המהפכה התעשייתית שהוביל הורים להשקיע ב"איכות" הילדים על חשבון "כמות" הילדים, ההשפעה של הירידה בשיעורי תמותת הילדים ועוד. לא ניכנס אליהן כאן, אבל הנקודה היא שהתמורה הדמוגרפית היא משהו מאוד יוצא דופן, שהתרחש רק בקרב המין האנושי, רק במאתיים השנים האחרונות, וככל הנראה היה קשור ישירות לקדמה הטכנולוגית המהירה בתקופת המהפכה התעשייתית. מלתוס נולד רק בתחילתה של התקופה הזו, ולא יכל לחזות שעתידו של המין האנושי יראה כל כך שונה מעברו.

השינוי בהרגלי הרבייה של המין האנושי הוביל להפרכת כל הנבואות והתחזיות הקודרות אודות אסון אקולוגי ההולך וקרב, אשר משמשות כבר עשרות שנים בתור כר פורה ליצירת רבי מכר היסטריים (דוגמאות: אחתשתייםשלושארבע, מומלץ לקרוא את מאט רידלי קוטל אותם בהנאה). במדינות רבות האוכלוסייה כבר איננה גדלה ואף צפויה לקטון, מגמה המקטינה משמעותית את הפגיעה של בני האדם בטבע.

לאחר שסיימנו לסקור את העובדות, נחזור לשאלה שבכותרת: האם ת'אנוס טועה?

נניח לצורך העניין שת'אנוס לא מסוגל להשתמש בכוחותיו על מנת להוריד את שיעורי הילודה או להגדיל את המשאבים, מה שהיה הופך את הסרט לנורא משעמם. הוא מעוניין למנוע משברים אקולוגיים ולהעלות את רמת החיים, ועומדות בפניו רק שתי אפשרויות: לחסל מחצית מהיצורים החיים, או לא לחסל אותם.

סביר להניח שרוב מכריע היצורים "הטבעיים" ביקום, שאינם סוג של רובוטים, יהיו כלואים במלכודת המלתוסיאנית. זו פשוט תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני. אך ההנחה שהמלכודת המלתוסיאנית בהכרח תוביל את היצורים האלו לאסון היא שגויה. אם גידול האוכלוסייה מוביל לירידה הדרגתית ברמת החיים ולא למשבר אקולוגי פתאומי, היצורים פשוט יתאימו את מספר צאצאיהם בהדרגה (דרך ילודה נמוכה יותר ותמותה גבוהה יותר) ולא יתרחש שום אסון. ת'אנוס אולי צודק בכך שהפחתת מספר היצורים בחצי תשפר משמעותית את רמת חייהם של השורדים בעולם מלתוסיאני, אך הוא טועה שוב כשהוא חושב שניתן יהיה להסתפק באקט חד פעמי. למעשה, סביר שהשורדים יגדילו באופן משמעותי את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים, ועד מהרה הוא יאלץ להשתמש בכוחותיו שוב.

ומה בנוגע לבני האדם? האם ת'אנוס טועה ביחס אלינו?

בהחלט יתכן שגם האדם נמלט מהמלכודת המלתוסיאנית רק באופן זמני, תודות לזינוק טכנולוגי מדהים וחד פעמי. כיום אנחנו חוזים בשינוי דמוגרפי בישראל, כאשר קבוצות אוכלוסייה בעלות שיעור ריבוי גבוה במיוחד הולכות ומחליפות אוכלוסיות בעלות שיעור ריבוי נמוך יחסית. הנטייה להביא מספר רב של ילדים מועברת גם היא בתורשה, בין אם באופן תרבותי או גנטי, וברגע שהיא קיימת בקבוצה מסויימת הקבוצה הזו תהפוך לרוב. אידיאולוגיות, דתות או גנים הדוחפים אנשים למקסם את מספר הצאצאים ישתלטו על האוכלוסייה בסופו של דבר. ילודה נמוכה היא פשוט לא "אסטרטגיה יציבה אבולוציונית".

בתקופה הפרה-תעשייתית, שבה בין חמישית לרבע מהילדים מתו לפני גיל 5 תודות למחלות ורעב, עוני קיצוני היווה מכשול בפני היכולת של אידיאולוגיות, דתות וגנים כאלו להשתלט על האוכלוסייה. משפחות שהביאו יותר מדי ילדים סבלו משיעורי תמותה גבוהים יותר של הילדים, בעוד שהורים אשר איזנו בין משאביהם לבין מספר ילדיהם הצליחו להביא יותר ילדים אל גיל הבגרות, ונהנו מהצלחה אבולוציונית רבה יותר בטווח הארוך. אך במדינת הרווחה המודרנית ילדים עניים כבר אינם מתים. זה כמובן דבר מצוין, וחס וחלילה אינני מציע לחזור לימי הביניים. אך בהחלט יתכן שבטווח של מאות או אלפי שנים מהיום האנושות תשוב להיות מאופיינת בעיקר על ידי בני אדם אשר ממקסמים את כמות צאצאיהם, רמת החיים תרד בהתאם, והסכנה של אסונות אקולוגיים תגבר.

בסופו של דבר, הדרך היחידה לפתור את הבעיה שאיתה ת'אנוס מנסה להתמודד היא לגשת ישירות למקור שלה: הגנים האנוכיים, השולטים באופן שבו אנחנו חושבים ופועלים וקובעים את הדינאמיקה ארוכת הטווח של ההתפתחות האנושית. רק יצורים אשר התנתקו באופן סופי מהשפעתה של האבולוציה יהיו מסוגלים להתנגד בטווח הארוך לדחף להגדיל את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים. רבים חושבים שאנחנו בני האדם כבר הגענו לשלב הזה, תודות לתמורה הדמוגרפית ולקדמה התרבותית, אבל ככל הנראה נדרש לחכות עוד כמה מאות שנים כדי לדעת בוודאות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

נניח שאציג בפניכם את סדרת המספרים הבאה: 2, 4, 6. עליכם לגלות את החוקיות המסתתרת מאחורי הסדרה על ידי הצגת סדרות מספרים שונות, כאשר אני אגיד לכם אם הן מקיימות את אותה החוקיות או לא. אילו סדרות הייתם מציגים לי?

זהו מבחן פסיכולוגי מפורסם, שנוסה פעמים רבות. בדרך כלל הנבדקים שואלים האם הסדרה 8, 10, 12 מקיימת את אותה החוקיות, או סדרות אחרות של מספרים זוגיים, ואז לאחר שהחוקר עונה בחיוב מכריזים על כך שהחוקיות היא מספרים זוגיים בסדר עולה. לאחר שהחוקר אומר להם שזו לא החוקיות הם מנסים משהו אחר, למשל 3, 5, 7, ואז מכריזים שהחוקיות היא מספרים בהפרש של 2. החוקיות האמיתית של הסדרה היא "מספרים בסדר עולה כלשהו", אבל בדרך כלל לוקח זמן רב עד שאנשים מגלים אותה, מכיוון שהם לא שואלים את השאלות הנכונות: במקום לנסות לזרוק סדרות מספרים הסותרות את התיאוריה הראשונית שלהם, לנסות להפריך אותה, הם זורקים סדרות מספרים המאשרות את התיאוריה הראשונית שלהם. זו בדיוק הדרך שלא להגיע אל האמת. ואנשים פועלים כך מכיוון שהמוח שלנו לא מתוכנת למצוא את האמת.

הדיון הזה לא רלוונטי רק למציאת החוקיות המסתתרת מאחורי סדרות מספרים. באותו האופן, אם תציבו אותם אל מול סרטון ווידיאו שמראה חייל או שוטר העומד אל מול פלסטיני בסיטואציה מלחיצה, שמאלנים וימניים יראו דברים שונים לגמרי: כל צד למפה הפוליטית יחפש בסרטון עדויות המאשרות את דעותיו המוקדמות, בדיוק כפי שהנבדקים במבחן שתיארתי מחפשים סדרות המאשרות את דעותיהם המוקדמות לגבי סדרת המספרים. פעם אחר פעם ימניים או שמאלנים מפגינים מידה גבוהה מאוד של ביקורתיות כלפי טענות מהמחנה השני בנוגע למקרים האלו, ולעומת זאת מתעלמים בגסות מטיעונים בסיסיים כאשר הם עוסקים בהגנה על המחנה שלהם. המוח שלנו, מטבעו, הוא פשוט לא מכשיר ביקורתי. רוצים לדעת את האמת בנוגע לסרטון שהתפרסם ברשת? הדרך לעשות זאת היא להקיף את עצמכם באנשים מימין ומשמאל שיחשפו אתכם ל"סדרות מספרים" שונות. לצערנו, בדרך כלל אנשים מעדיפים להקיף את עצמם בעיקר באנשים שחושבים דומה. כאשר אנשים חיים ופועלים בתוך "תיבות תהודה" כאלו, הכוללת רק מוחות דומים להם, הם יבלו את כל זמנם בניסיון למצוא סדרות מספרים התואמות את החוקיות החביבה עליהם, בהחלפת הסדרות האלו ביניהם ומתן פרסים לאלו שמצאו את הסדרות שהן הכי משכנעות – ויתעלמו לגמרי מסדרות מספרים סותרות. ככה אנחנו נראים: ימניים המחפשים סדרות של מספרים זוגיים עולים כדי להוכיח שזו החוקיות, שמאלנים המחפשים סדרות של מספרים בהפרש של 2, ואין סיבה מיוחדת להאמין שאיזה שהוא צד אי פעם יחשוף בטעות את החוקיות האמיתית.

אבל מדוע?

מדוע המוח שלנו הוא כל כך מוגבל? מדוע אידיאולוגיות ודתות מעוורות וכובלות אנשים לדעות מסוימות? מהו ההבדל הבסיסי בין ימניים ושמאלנים שגורם להם להביט על אותו הסרטון ולראות דברים כל כך שונים?

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק, וספרו "The Righteous Mind" עוסק באופן שבו המוח שלנו מגבש תפיסות מוסריות ופועל בהתאם. אבל הספר הוא הרבה מעבר לכך: היידט מספק מפתח להבנה של קבוצות פוליטיות, מתאר מיפוי של היסודות המוסריים השונים המרכיבים את הימין והשמאל במרבית הארצות, מסביר כיצד היסודות המוסריים של כל החברות האנושיות התפתחו באופן אבולוציוני, ומסביר מדוע תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות אותנו.

מרבית האנשים מניחים שאנשים השייכים למחנה הפוליטי הנגדי הם טיפשים, מושחתים או מרושעים, ומרבית האתאיסטיים חושבים שאנשים דתיים הם פשוט טיפשים. אמונות השווא האלו נפוצות מאוד בארצנו הקטנטונת, והן אחת הסיבות המרכזיות להפסדים חוזרים ונשנים של השמאל בבחירות. ספרו של היידט הוא לדעתי תרופת הנגד החזקה ביותר שיכולה להיות לאמונות האלו, המפתח להבנה אמיתית של אנשים שונים מכם, וקריאת חובה לכל מי שנהנה לנהל דיונים פוליטיים.

הרוכב והפיל

לפני שנגיע להבדלים בין ימניים ושמאלנים, ישנו שד שעלינו להרוג: שד האדם הרציונאלי. כן, בדרך כלל כלכלנים הם אלו שחוטפים את האשמה על הנחת הרציונאליות (ולא בצדק, מכיוון שזו הנחה די זניחה במרבית המחקרים), אבל האמת היא שכל בני האדם נוטים לחשוב שהם עצמם בוחרים את דעותיהם הפוליטיות באופן רציונאלי ולוגי. למשל, לפני מספר שנים מישהי, חברת פייסבוק שלי, כתבה בסטטוס שהיא בחנה את כל התיאוריות הכלכליות שישנן והתיאוריה הליברטריאנית נראתה לה הכי נכונה ומתאימה לעובדות, וכך היא בחרה להיות ליברטריאנית. סיפור יפה, אבל סביר שהיא המציאה אותו בדיעבד – מלבד העובדה שדרושות שנים ארוכות של לימוד כדי להכיר לעומק את כל האידיאולוגיות הקיימות, אף אחד לא בוחר כך את דעותיו הפוליטיות או הכלכליות. זה פשוט לא האופן שבו אנשים פועלים. אז כיצד אנחנו באמת מבצעים שיפוטים מוסריים ומבצעים בחירות פוליטיות?

התיאור הציורי שבו משתמש היידט כדי לתאר כיצד עובד המוח מתייחס לפיל שעליו ישנו רוכב. בכוונה מדובר כאן בפיל ולא בסוס, משום שהרוכב לא באמת נוהג בפיל, הוא פשוט יושב עליו. הפיל הוא האינטואיציה והרגשות שלנו, והוא זה שמוביל את הפעולה באופן המיידי ביותר. הרוכב הוא אותו חלק של המוח המסוגל לחשוב באופן עמוק, רציונאלי ומסודר על נושאים שונים. אך בניגוד לאופן שבו פסיכולוגים (וכלכלנים) חשבו על בני אדם עד שנות השמונים או התשעים של המאה הקודמת, הפיל הוא זה שקובע, והרוכב נמצא שם בעיקר על מנת לשרת אותו. האינטואיציה מגיעה קודם, ההיגיון מגיע לאחר מכן. הפיל מחליט לפנות שמאלה או ימינה, לעצור או להתקדם, הוא מקבל את ההחלטות האלו בשברירי שנייה ובאופן אינטואיטיבי למדי, כתוצאה מהניסיון ההיסטורי שלנו ומתכונות אופי מובנות שעם חלקן אנחנו פשוט נולדנו, והרוכב בעיקר מצדיק אותן בדיעבד.

היידט מציג שלל מחקרים התומכים בעניין זה. למשל, באחד הניסויים הרבים המתוארים בספר הציגו פסיכולוגים בפני אנשים תמונות של פוליטיקאים שהתחרו ביניהם בבחירות מקומיות ברחבי ארצות הברית בעשורים האחרונים, כאשר כל תמונה הוצגה לנבדקים למשך פחות משניה וללא שום רקע בנוגע למפלגה או לסנאטור. השיפוט בנוגע לפוליטיקאי הראוי ביותר, אותו ביצעו הנבדקים רק על סמך תמונה יחידה של אדם שהם לא מכירים שאותה הם ראו למשך פחות משניה, חזה באופן לא רע בכלל את תוצאות הבחירות בפועל. בניסויים אחרים אנשים תירצו את הבחירות שביצעו בכל מני דרכים מורכבות, למרות שלמעשה הם בחרו כפי שהם בחרו בזכות מניפולציה כזו או אחרת של החוקרים, כמו למשל הפצת ריח רע בעת עריכת המחקר.

אך הרוכב הוא לא "משרת עיוור" של הפיל. היחסים ביניהם דומים יותר ליחסים בין עורך דין ללקוח: הרוכב נמצא שם בשביל הפיל, אבל זה לא אומר שהוא יהיה מוכן להצדיק כל דבר שהפיל עושה מתוך רגשות ואינטואיציה. למשל, הרוכב מסוגל למנוע מאיתנו לאכול מאכלים משמינים שאנחנו רוצים נורא, או לשכנע אותנו לשנות את דעתנו הראשונית בנוגע למקרים מעורפלים מבחינה מוסרית, בהינתן מספיק זמן. הרוכב משמש גם בתור מנהל יחסי ציבור, המסביר את תנועותיו של הפיל לסביבה בדיעבד בתור רצף של פעולות הגיוניות ולוגיות, חתירה אל מטרה ברורה, כדי שאנשים מסביבנו יתרשמו. מדוע התפתח המוח שלנו באופן המוזר הזה? מדוע במקום אותו רוכב-עורך-דין-יחצ"ן אין לנו במוח איזה שהוא רוכב-מדען המסוגל לשלוט בפיל שליטה מלאה ולהנחות אותו באופן רציונאלי ולוגי לעבר האמת האבסולוטית?

הסיבה לכך היא שהמוח שלנו, כמו כל איבר אחר בגוף שלנו ושל כל יצור חי אחר עלי אדמות, התפתח בתהליך אבולוציוני, בהתאם לצרכים, במטרה למקסם את הישרדותם של גנים אנוכיים, ולא במטרה לחשוף את הלוגיקה השמימית שביסודות היקום. במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי האדם המעוניין לשפר את מעמדו החברתי ולמצוא בני זוג טובים היה זקוק מאוד לעורך דין שיאפשר לו לשכנע בני אדם אחרים שהוא נחוץ עבורם, ופחות למדען שיעזור לו למצוא איזו שהיא אמת תיאורטית, עמוקה וחדשה בנוגע לטבע. זו גם הסיבה להטיה הקוגניטיבית שנקראת confirmation bias, שהצגתי בתרגיל עם סדרות המספרים שבתחילת הרשומה.

ההכחשה של מערכת היחסים האמיתית בין הרוכב והפיל, בין האינטואיציה והההיגיון, נפוצה מאוד בעולם שלנו. למשל, רבים חושבים שהשכלה גורמת לנו להישמע יותר להיגיון ופחות לאינטואיציה, בזמן שהמחקרים שהיידט מתאר מעלים כי ההבדל היחיד בין משכילים ללא-משכילים הוא שמשכילים מסוגלים לתרץ יותר טוב בדיעבד את השיפוטים האינטואטיביים שהם עושים. רכישת השכלה בסך הכל מאמנת את הרוכב להיות עורך דין טוב יותר עבור הפיל, למצוא יותר סדרות נתונים שמאשרות את התיאוריה הראשונית שלנו, היא לא מאפשרת אנשים לבחור עמדה פוליטית טובה יותר. מניסיוני ההשכלה גם מייצרת אצל משכילים ביטחון-יתר בנכונותה של אותה תיאוריה ראשונית, שבה הם בחרו באופן אינטואיטיבי ורגשי לגמרי בדיוק כמו לא-משכילים. כולנו לוקים באותו העיוורון.

ששת הטעמים המוסריים

לאחר הקדמה זו, שנועדה להסביר כיצד המוח שלנו מבצע באופן אינטואיטיבי שיפוט של מצבים מוסריים ועקרונות פוליטיים, עובר היידט לסקור את המגוון האנושי של עקרונות מוסריים.

האנלוגיה המרכזית שבה משתמש היידט היא טעמים. כיצד בני אדם קובעים אילו סוגי אוכל הם אוהבים? יש ככל הנראה קשר כלשהו לביולוגיה האישית שלנו, אבל ההעדפות לגבי אוכל הן במידה רבה תרבותיות. מצד אחד תרבויות נבדלות אחת מהשנייה בדגש שהן שמות על טעמים שונים, אבל מצד שני, לכל בני האדם יש את אותם מרכזי הטעם בלשון, ישנם תבלינים רבים משותפים בין תרבויות שונות, ואין שום תרבות בעולם שבה בני אדם אוכלים קליפות עץ למחייתם. יש איזה שהוא בסיס ביולוגי לסוגי האוכל שבני אדם אוהבים, ותרבויות שונות בנו ווריאציות שונות על אותו הבסיס. כך גם בנוגע לערכים מוסריים: ישנם מספר "טעמים מוסריים" בסיסיים המופיעים בדרך כזו או אחרת בכל התרבויות, והמקור שלהם הוא אבולוציוני, ותרבויות שונות בנו לעצמן ווריאציות שונות על בסיס הטעמים האלו. למעשה, ישנם שישה טעמים בסיסיים, יסודות מוסריים המחווטים במוחנו:

  1. הגנה על אחרים (תרגום לא מושלם של המילה care) לעומת גרימת נזק
  2. הוגנות לעומת רמאות
  3. חופש לעומת דיכוי
  4. נאמנות לקבוצה לעומת בגידה
  5. סמכות וכבוד במסגרת מדרג חברתי
  6. טוהרה וקדושה

כדי להבחין בכל הטעמים, היידט נדרש להכיר לקורא הממוצע של ספרו אנשים שונים ממנו: אנשים שאינם WEIRD (מוזרים).

ראשי התיבות WEIRD באנגלית מתארים אנשים שהם מערביים, משכילים, ומגיעים מארצות תעשייתיות, עשירות ודמוקרטיות – בקיצור, אנשים כמוני וכמו 90% מהקוראים הפוטנציאלים של הרשומה הזו. בעוד שבעבר מרבית המחקרים בפסיכולוגיה נעשו על סטודנטים השייכים לקבוצה זו, בעשורים האחרונים החלו פסיכולוגים להבין שזו קבוצה מאוד לא מייצגת של המין האנושי, בין השאר גם בנוגע לשיפוט מוסרי. ה"מוזרים" נוטים לחשוב בצורה מאוד אינדיבידואליסטית, עם דגש חזק על חופש אישי ועקרונות מוסריים המבוססים על שלושת הטעמים הראשונים. לעומתם, הלא-מוזרים נוטים לכלול בתפיסות המוסריות שלהם טעמים אחרים, וכן להסתכל על הקשרים בין בני אדם ובין קבוצות גדולות יותר או מוסדות חשובים, במקום על בני האדם כיחידות אינדיבידואליסטיות.

למשל, אחד הסיפורים שהציג היידט לאנשים רבים כולל אדם אשר רוכש עוף בסופרמרקט, מגיע לביתו, מחמם את העוף בתנור, ואז מחליט לקיים איתו יחסי מין לפני הארוחה. מוזרים ולא-מוזרים נוטים להביע גועל מהרעיון ולטעון שהם לא היו רוצים לצפות באקט, אבל בעוד שמוזרים מודים שבסופו של דבר אף אחד לא נפגע כאן בתהליך ולכן מותר לאיש לעשות מה שהוא רוצה עם העוף שלו, לא-מוזרים מתקשים להבין איך מישהו יכול אפילו לחשוב על הצדקה למעשה כל כך לא מוסרי. מבחינתם המעשה פוגע בקדושת הגוף או בקדושת האקט של קיום יחסי מין. אצל המוזרים אין כמעט מושג של קדושה (מלבד הדוגמה שהיידט מזכיר של חובבי טבע קיצוניים, שעבורם הטבע הוא "קדוש" וכל תכנית פיתוח וקידמה היא רעה מעיקרה).

אנשים מוזרים מתקשים מאוד להבין איך הלא-מוזרים חושבים. היידט מתאר את חייו בתור יהודי שספג ערכים ליברליים עוד מהבית, ולאחר מכן הערכים האלו התחזקו באקדמיה, שבארצות הברית כמו גם בארץ נשלטת כמעט לחלוטין על ידי השמאל. במשך שנים רבות היה לו ברור לגמרי שהצד הליברלי הוא הצד הצודק, מרצים וסטודנטים היו מבקרים בשיעורים דרך קבע את הרפובליקנים וצוחקים עליהם, וזה היה ברור לו מאליו שתומכי הרפובליקנים הם טיפשים המונעים מעדריות ופחדים פרימיטיביים – בדיוק כפי שבארץ שמאלנים מאמינים לגבי הימניים. כשהוא התחיל לחקור את המגוון האנושי של העדפות מוסריות נחשף היידט למניעים העומדים מאחורי בעלי השקפות שונות משלו, אבל הוא כותב שרק כאשר הוא נסע לעבוד בהודו במשך מספר חודשים, עבד עם מקומיים וספג את הרגליהם, הוא ממש "הרגיש" לראשונה בחייו העדפות מוסריות שאינן קשורות אך ורק לנזק והוגנות. כשהוא חזר לארצות הברית הוא לא הפך לתומך של הרפובליקנים, אבל הוא כבר היה מסוגל לראות אותם באופן הרבה יותר חיובי. הוא היה מסוגל להבין אותם, החל לסלוד מליברלים שיורדים עליהם, והחל להבין מדוע מועמדים דמוקרטיים הפסידו בבחירות לג'ורג' בוש האב ולבנו. למעשה, מרבית הספר הוא ניסיון להסביר לקורא, שהיידט מניח שהוא ליברלי-שמאלני, כיצד חושבים ימניים, מדוע הם לא עדר של מטומטמים וכיצד ישנו היגיון אבולוציוני ופרקטי רב בתפיסה המוסרית שלהם.

מכאן גם נובע חיסרון מסוים של הספר: היידט מסביר לשמאלנים כיצד חושבים ימניים, אבל לא טורח במיוחד להסביר לימניים כיצד חושבים שמאלנים. ישנה הצדקה לבחירה הזו של היידט – לפי מחקרים שהוא מתאר מסתבר שימניים יכולים לחזות לא רע כיצד יענו שמאלנים לשאלות מוסריות שונות, אך שמאלניים לא מסוגלים לחזות כיצד ימניים יענו. מדוע קיים ההבדל הזה? הסיבה היא שימניים מרגישים את כל ששת הטעמים המוסריים, בעוד ששמאלנים ממוקדים בעיקר בשניים-שלושה הראשונים (למעשה הטעמים השני והשלישי מקבלים ביטוי די שונה אצל ימניים ושמאלנים).

כאשר ימני מבצע שיפוט מוסרי שמשמעותו הוא שערך דתי או פטריוטי הוא קדוש יותר מפגיעה מסוימת בחלשים, נניח פגיעה בפרטיות, שמאלני יניח שלימני פשוט לא אכפת מהחלשים. השמאלני מתקשה לראות את הערכים שאותם הימני שיקלל לעומת פגיעה בחלשים, בעוד שהימני מסוגל לראות את כל הטעמים ולהבין שהשמאלני פשוט שם דגש על שלושת הראשונים. לכן במחקרים שציינתי, שמאלנים שניסו לחזות כיצד ימניים יענו לשאלות מוסריות פשוט הניחו שימניים הם אנשים שלא אכפת להם בכלל מפגיעה בחלשים וחסרי ישע – וזאת כמובן טעות (הממצאים האלו רלוונטים גם לדיון הכלכלי בישראל, היכן שבעלי דעות סוציאליסטיות פשוט מניחים שקפיטליסטים וכלכלנים הם אנשים רעים שלא אכפת להם מעניים, ומסרבים לראות את השיקולים המאזנים שעליהם אני כותב כאן).

אפקט הכוורת והאבולוציה של קבוצות

חלק גדול מהספר עוסק באבולוציה של המוח האנושי. היידט טוען שלא ניתן להבין את התפתחות הטעמים המוסריים והדתות מבלי לחשוב על אבולוציה של קבוצות בני אדם, המתחרות ביניהן ומנסות לפתח כלים שיגבירו את לכידות הקבוצה וימנעו ניצול של המשאבים הציבוריים (free riders). בכך נכנס היידט לשדה מוקשים לא פשוט: הוויכוח אודות תקפותה של אבולוציה ברמת הקבוצה. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת טענו מספר חוקרים מובילים שאבולוציה מתרחשת אך ורק ברמת האינדיבידואל, ולכן לא נכון לטעון שתכונה אנושית כלשהי התפתחה באופן אבולוציוני רק מכיוון שהיא עוזרת לקבוצות לשרוד. התכונות היחידות שמתפתחות הן כאלו שעוזרות לאינדיבידואלים לשרוד. היידט תוקף את הטענה הזו, וטוען שחלק ניכר מהבסיס המוסרי שלנו התפתח במסגרת אבולוציה של קבוצות, מתוך מטרה ללכד את חברי הקבוצה ולאפשר להם לשתף פעולה.

במקביל לכך, תוקף היידט גם את טענותיהם של ריצ'רד דוקינס ואחרים בנוגע להתפתחות הדת: בעוד שהם רואים בדת תוצר-לוואי של מודלים קוגניטיביים ברמת האינדיבידואל, כגון הנטיה לייחס "סוכנות" לעצמים (למשל לחשוב שלעננים יש צורה של בעל חיים, או שמשהו אקראי כמו מטר גשם קורה בתור פעולה מכוונת של מישהו), היידט טוען שדתות התפתחו בקו-אבולוציה עם רגשות מוסריים ומודלים קוגניטיביים שאיפשרו לקבוצות בני אדם מסוימות לשתף פעולה יחדיו יותר ביעילות מאשר קבוצות בני אדם אחרות. כלומר, דתות הם לא סתם תוצר לוואי, היה להן תפקיד אבולוציוני חשוב.

ננסה להסביר את הכוונה של היידט בעזרת דוגמה. אחד המודלים הקוגניטיביים שעליהם כותב היידט בהרחבה הוא "מתג הכוורת": מן מתג פסיכולוגי שמאפשר לבני אדם להרגיש "חלק מהכוורת", חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מאיתנו, לשכוח את עצמנו ואת המניעים שלנו ולהקדיש את עצמנו לרגעים מסוימים לטובת הכלל. רובכם הרגשתם את המתג הזה לפחות פעם אחת בחייכם – אולי בהפגנות של המחאה החברתית, או בעת קונצרט רוק או מסיבת טראנס, בעת טקסים דתיים, במסגרת פעילות צבאית או ספורטיבית הכוללת מאמץ משותף ועוד, מין תחושה עילאית שכזו של אחדות עם האנשים שסביבכם ומטרה משותפת.

נניח שיש בני אדם שבראשם מתחיל להתפתח המודל הקוגניטיבי הזה, והם ניצבים מול בעיה מעשית: בניית מערכת השקיה לשדות האורז שלהם. הנהרות באזור מתפצלים בנקודות שונות, ולכל כפר משתלם לנסות להסיט את המים לכיוון שלו בנקודות הפיצול על חשבון כפרים אחרים. איך ניתן למנוע מצב של לוחמה תמידית בין הכפרים? הפתרון שנמצא בדוגמה היסטורית מאינדונזיה הוא לבנות מקדש בכל נקודת פיצול, כאשר הכפרים שבמורד הנהר חולקים את אותם האלים שבמקדש ומבצעים ביחד טקסים דתיים בתוכו. הטקסים הדתיים, הכוללים ריקודים ושירה, מפעילים את "מתג הכוורת", יוצרים אצל הנוכחים תחושת אחדות, ומאפשרים להם לחלק את המים ביניהם ולמנוע סכסוכים. ההיררכיה של המקדשים בנויה לפי ההיררכיה של פיצולי הנהר, כאשר בפיצולים המוקדמים והראשיים יש מקדשים ראשיים יותר המאחדים את כל הכפרים שבמורד הזרם. תרבויות שהשכילו לפתח מבנים חברתיים כאלו שגשגו על חשבונן של תרבויות אחרות, בין אם על ידי כיבוש והרג או על ידי הדבקה חברתית של רעיונות שעובדים.

במשך עשרות אלפי השנים האחרונות נוצר תהליך של קו-אבולוציה, הכולל אבולוציה ברמת הפרט, ברמת הקבוצה וגם שינויים חברתיים, כאשר הדתות והמודלים הקוגניטיביים שבמוחנו משתנים במקביל כדי לאפשר שיתוף פעולה יעיל יותר, ובסופו של דבר הקבוצות שהפכו נפוצות הן אלו שהצליחו להפוך משאבים לצאצאים באופן היעיל ביותר. מכאן גם נובעים הטעמים המוסריים שמנחים את הימין, בעיקר הרביעי והחמישי – טעמים שהשמאל הליברלי נוטה לדחות בבוז עמוק.

סיכום

ספרו של היידט הוא להערכתי אחד החשובים ביותר שיצאו בעשור האחרון. הספר משמש מפתח מצוין להבנת הפוליטיקה האנושית, להבנת האופן שבו תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות, ומסביר דתות באופן יותר משכנע לדעתי מספריהם של ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט ואחרים, שסלידתם מהדת מובילה לתקיפת אנשי קש. מעניין אותי מה יחשבו אנשים דתיים על ההסברים של היידט, שהם הרבה יותר אוהדים ומבינים.

למרות שמדובר באחד הספרים הטובים שקראתי, בכל זאת יש לו ארבעה חסרונות מרכזיים. ראשית, כמו ספרים רבים אחרים, הוא ארוך מדי וכולל חזרות מיותרות וכמה פרקים מיותרים. שנית, כפי שציינתי, הספר פונה לאנשים משכילים, חילוניים, שמאלנים וליברלים מתוך מטרה להסביר להם את הצד השני למפה הפוליטית, ולדעתי היידט לא מקדיש מספיק זמן על מנת לנסות לבנות גשר גם בכיוון ההפוך. החסרון השלישי הוא התמקדות בפוליטיקה האמריקאית, שהיא יחסית יוצאת דופן. למשל, בישראל ובמדינות אירופאיות רבות אין שום צד במפה הפוליטית שבאמת תומך בחופש כלכלי, ויש מדינות שבהן הדת משחקת תפקיד פחות חשוב. החסרון הרביעי הוא לא בדיוק חסרון, אלא יותר עניין של גישה: היידט מסרב להיות שיפוטי, ומעודד גם אותנו שלא להיות שיפוטיים כלפי אנשים בעלי מערכת מוסרית שונה משלנו. הגישה הזו שלו מאוד חשובה, מכיוון שלפני ששמאלנים יבינו כיצד ימניים חושבים ולהפך כל צד חייב להיפטר מההנחה שלפיה האנשים בצד השני פשוט טיפשים ולכן הם טועים. אבל האם הגישה הזו נכונה? האם לא יתכנו מערכות מוסריות שהן באמת עליונות על אחרות, באופן אובייקטיבי כלשהו?

היידט הרי כותב שמערכות מוסריות מסוימות התפתחו בגלל שהן היו עליונות מבחינת היכולת ליצור שיתוף פעולה בין בני אדם במהלך האבולוציה של המין האנושי, אז לפחות בעבר היה מדרג עליונות כלשהו. האם גם כיום יתכן אחד כזה? למשל, חוקרים רבים סבורים שלא ניתן להפריד את העושר הפיזי של המערב מהערכים של תקופת הנאורות, מהאינדיבידואליזם, מהדמוקרטיה, מהפמיניזם, משלטון החוק וחופש החוזים, ממערכת כלכלית ומוסרית המעודדת גברים ונשים למצות את הפוטנציאל שלהם, ליזום שינויים חברתיים וליישם הרס יצירתי. האם הערכים המוסריים המאפיינים חברות מערביות לא עליונים באיזה שהוא אופן על ערכים מוסריים שמרניים המאפיינים חברות יותר עניות, אשר מכתיבות סדר חברתי נוקשה ומונעות מפרטים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם? אחרי הכל, נראה שלאנשים בחברות המערביות יש הרבה יותר כסף וכוח צבאי, הם בטח עושים משהו נכון.

באחד הפרקים בספר מזכיר היידט שהחברה האירופאית החילונית של ימינו גרועה במיוחד במשימה החשובה מבחינה אבולוציונית של הפיכת משאבים לצאצאים – יש לה הרבה מאוד משאבים ומעט מאוד צאצאים. אך למרות זאת נראה שחברות אחרות בעולם הולכות ונעשות דומות לאירופאים מבחינת נושאים כמו שיעורי ילודה, השכלת נשים, אתאיזם ועוד, ולא ההפך. זו איננה אבולוציה, אלא הדבקה תרבותית של רעיונות. הפמיניזם ביחוד הוא רעיון מאוד חזק, ובעולם מקושר כמו שלנו אתה לא יכול למנוע ממנו לחדור לליבותיהן של נערות צעירות בכפרים נידחים באסיה, אפריקה או דרום אמריקה. לאותן נערות לא אכפת מאבולוציה ברמת הקבוצה שתפקידה להפוך משאבים לצאצאים באופן יעיל, אכפת להן מעצמן. הן רוצות להיות חופשיות כמו האירופאיות – ויתכן שהן יהיו, והטעמים המוסריים שלהן ושל סביבתן ישתנו בהתאם. המין האנושי ממשיך להשתנות, גם תרבותית וגם ביולוגית. הקו-אבולוציה של התרבות והגנים מעולם לא הפסיקה. בהתאם לכך, גם הטעמים המוסריים משתנים וישתנו עוד בעתיד, בעוד שטעמים של אוכל מוגבלים הרבה יותר על ידי הביולוגיה שלנו ונוטים להשתנות פחות.

עיקר החשיבות של ספרו של היידט היא בניסיון האמיץ לצאת אל מחוץ לגבולות הוויכוח הפוליטי הרגיל, ולעזור לכל צד להבין את המניעים הבסיסיים של הצד שכנגד על ידי הבנת היסודות המוסריים המרכיבים אותו. אישית אני חייב להודות שהספר הוציא לי מעט את החשק להיכנס לוויכוחים פוליטיים ברשתות החברתיות. לאחר הקריאה אתה מתחיל לראות בכל מקום ובכל טיעון שמישהו מעלה את היסודות המוסריים של הימין והשמאל מתנגשים אחד בשני בעיוורון, כל צד כבול לגמרי לאידיאולוגיה שאיתה הוא הגיע לדיון, ללא שום משמעות או מטרה. ומצד שני, בזכות הרשתות החברתיות אנשים נחשפים, לפעמים לראשונה, גם לדעות שאינן נשמעות בסביבתם הטבעית. אולי אצל חלקם הרוכב חזק מספיק על מנת לומר לפיל לעצור לרגע לפני התגובה האוטומטית, לשלוט באינטואיציה, להביט מסביב, ולחשוב: האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם?

אולי.

Read Full Post »

ראשית, הערה:

ספרים על דת הם עניין בעייתי עבורי. ספרים מהצד הדתי לא מעניינים אותי במיוחד, וספרים מהצד האתאיסטי / אגנוסטי משעממים אותי, מכיוון שהם טורחים יותר מדי "לשכנע את המשוכנעים". גם בספרו של דניאל דנט, "breaking the spell", ישנם חלקים רבים שעליהם קפצתי. הפרקים הראשונים בספר מיועדים לאוזניהם של דתיים (או בעלי חיבה לדת) שנדרש להסביר להם מדוע יש צורך לחקור את הדת בתור תופעה טבעית, ביולוגית או חברתית. זה מעט מגוחך, מכיוון שבפסקה הראשונה בספר משווה דנט את הדת לטפיל שגורם לנמלים להתאבד כחלק מתהליך ההתרבות שלו – השוואה שללא ספק תגרום לכל דתי ממוצע להפסיק לקרוא אחרי העמוד הראשון, וכך מן הסתם 99% מקוראי הספר יהיו אתיאיסטים כמוני שאינם זקוקים לכל הצידוקים האלו. אחרי כן יש מספר פרקים מעניינים שמתארים את התפתחות הדתות והמאפיינים שלהם, נושאים שאפרט בהמשך הרשומה, ואחריהם עוד פרקים משעממים שדנים בשאלת קיומו של האל, או האם דת היא הבסיס האפשרי היחיד למוסריות (דיונים שכל אתיאיסט שעבר את גיל 20 כבר ניהל יותר מדי פעמים). בדומה לספרו של ריצ'רד דוקינס, "The God Delusion", מדובר בדיון מאוד אמריקאי-נוצרי במהותו, שהוא מעט זר להשקפות יהודיות, ולא רלוונטי כמעט לחלוטין לבודהיזם.

image

ברשותכם, אני אקפוץ על כל ההסתייגויות, ההתחנפויות וההתנצלויות המיועדות לאוזניהם של קוראים המשוכנעים כי הדת היא משהו שמימי, בלתי ניתן להבנה, בלתי ראוי לחקירה, ובלתי אפשרי לתפיסה. לעומת אלו, ישנם אחרים שמסכימים שיש לחקור את הדת, אך חושבים שלביולוגיה אין שום קשר לעניין. עבורם אני כן אכתוב הקדמה קצרה.

 

ביולוגיה ותרבות

חוקרים רבים ממדעי החברה והרוח יתנגדו לכל קישור בין רעיונות ביולוגיים-אבולוציוניים לבין תופעות חברתיות כגון דת או מעמד האישה. ההתנגדות שלהם מוצדקת במידה מסוימת; קל מאוד למצוא הסברים אבולוציונים לשלל תופעות חברתיות, וכמעט אף פעם לא ניתן להוכיח שההסברים האלו נכונים. למשל, אחת הדוגמאות להסבר אבולוציוני שלדעתי הוא מוטעה הוא ההסבר לחיבתן של נשים לצבע וורוד, עליו ניתן לקרוא בכתבה המצוינת הזו של כלכליסט. אבל זה לא אומר שכל הסבר אבולוציוני לתופעה חברתית הוא מוטעה.

אם ישנה תופעה כגון חיבה לצבע וורוד, סלידה מהומוסקסואלים או התנגדות לעונש מוות, שהיא מאפיינת רק חברות מסויימות בתקופות מסויימות, סביר שאין לה מקור ביולוגי ספציפי משלה. אבל ברגע שתופעה מסוימת, למשל ריבוד חברתי (חלוקה למעמדות חברתיים שונים), חיבה למוזיקה, או דת, קיימת בכל התרבויות האנושיות ובכל התקופות, מגיע השלב שבו אנחנו צריכים לתהות האם יש מקור ביולוגי שגרם לכך שהיא "הומצאה מחדש" בכל מקום באופן די דומה, מכיוון שלא היה קשר בין תרבויות אנושיות מרוחקות בתקופות קדומות. כמובן, לא ייתכן מקור ביולוגי ספציפי, גן ספציפי, לנצרות או לאסלאם (וגם לא למוזיקת ג'ז), אלא רק לאותם גורמים המשותפים בין כל הדתות שהתפתחו בכל התקופות בקרב חברות אנוש (או לגורמים המשותפים בין כל סגנונות המוזיקה שהיו קיימים אי פעם). לולא מקור ביולוגי בסיסי כלשהו, לא ניתן להסביר מדוע דתות שהתפתחו בתקופות שונות באזורים מרוחקים גיאוגרפית הן כל כך דומות אחת לשנייה, ומדוע אין חברה אנושית ללא דת.

קשה להוכיח את קיומו של אותו מקור ביולוגי, אבל זה כמעט וודאי לחלוטין שהוא קיים, והתעלמות ממנו איננה תורמת לדיון אלא גורעת ממנו. יחד עם זאת, הביולוגיה אינה חזות הכל, אלא רק המקור או הפלטפורמה שעליה צמחו הרעיונות הדתיים הראשוניים, והיא בטח שלא יכולה להסביר את ההיסטוריה של הדתות בעולם. רצוי לא להיות קיצוני גם בכיוון הזה.

 

מהי דת?

דת היא רעיון. מטרתו של דנט בספר היא לענות על מספר שאלות עיקריות:

1. כיצד הופיע מלכתחילה הרעיון הזה (בגרסאות הפרימיטיביות ביותר שלו)?

2. כיצד הוא קיבל את הצורה הנוכחית שלו?

3. מדוע הוא הפך לכל כך נפוץ?

התשובה לשאלה הראשונה היא בעיקרה גנטית-אבולוציונית. התשובה לשאלות השנייה והשלישית היא אחת: הוא קיבל את הצורה הנוכחית שלו מכיוון שזוהי הצורה שהפכה אותו לכל כך נפוץ, בדיוק כפי שהנמר קיבל את הצורה הנוכחית שלו מכיוון שהיא הפכה אותו לחיה מוצלחת יחסית (לפחות עד למאות השנים האחרונות ועלייתו של האדם), וכך לגבי כל יצור חי אחר. למעשה, דת היא סוג של "מם", ישות ערטילאית הנמצאת במוחנו ומשכפלת את עצמה באופן תרבותי, בדומה לגנים המשכפלים את עצמם באופן גנטי (כיום המונח "מם" מוכר בעיקר בזכות תמונות משעשעות בפייסבוק, אבל המקור שלו הוא ספרו של ריצ'רד דוקינס, "הגן האנוכיי"). זהו לא סתם רעיון, אלא רעיון שמסוגל להפיץ ולשכפל את עצמו אל מוחותיהם של מיליארדי אנשים לאורך אלפי שנים.

במהלך ההיסטוריה האנושית הופיעו שלל רעיונות, והטובים ביותר מביניהם הצליחו להשתכפל לחברות אחרות, לשרוד ולהתפשט עם השנים. דת היא אחד מאלו. כפי שלגנים אין רצון ומודעות כלשהי, כך גם לממים אין רצון או מודעות. הם משתכפלים כי זה מה שהם עושים, ולכן הם נפוצים. לתמונה של ביבי עם איור הפצצה אין "רצון להשתכפל", אין איזה שהוא יצור דמיוני שעזר לה להפיץ את עצמה תוך שעות ספורות בקרב מיליוני אנשים ברחבי העולם, אין אף אחד שתכנן אותה מראש כך שתשתכפל. היא נפוצה כל כך פשוט מכיוון שיש לה מספר תכונות שהפכו אותה למם-פייסבוק מוצלח (העובדה שכולם מכירים את ביבי ורבים ראו את הנאום, הדף החלק במרכז התמונה שניתן לשבץ בו שלל ציורים שונים, ואולי עוד מאפיינים). וכך גם הדת. הנקודה המרכזית היא שלא נדרש גורם מכוון ומודע כלשהו עבור כך.

נקודה חשובה נוספת נוגעת לתרומתה של הדת לאינדיבידואלים. על מנת שמם יתפשט, אין שום הכרח שתהיה לו תועלת. ווירוסים של שפעת מתפשטים בין בני אדם למרות שהם בכלל מזיקים. באופן כללי, ממים יכולים להיות מועילים, מזיקים, או ניטרלים עבור הפרט. הצלחתם לא תלויה בהכרח בתועלת שהם מביאים לנשאי המם, אלא בתכונות שונות שעוזרות להם להשתכפל. מכך שהדת נפוצה כל כך, לא ניתן להסיק שהיא תורמת משהו לאינדיבידואלים.

בספר מדגים דנט מדוע לדת יש תכונות של מם מוצלח כל כך, מסיבות ביולוגיות וחברתיות.

 

זיהוי סוכנים

נתחיל מהשאלה הראשונה, מהמקורות האבולוציוניים להופעת הדת.

המוח שלנו הוא למעשה אוסף של טריקים מרשימים שאנחנו מסוגלים לבצע, חלקם פותחו בתהליך אבולוציוני וקיימים גם אצל בעלי חיים אחרים (למשל – היכולת לתרגם דחפים עצביים לראיית עומק תלת ממדית), וחלקם הועברו לנו על ידי ההורים בדרך של חינוך (למשל – היכולת להבין כללי לשון בסיסיים היא אולי גנטית, אבל היכולת לדבר בשפה ספציפית היא משהו שלמדנו מהסביבה). אחד הטריקים האלו, שקיים גם אצל שלל בעלי חיים אחרים, הוא היכולת לזהות "סוכנים" אחרים מסביבנו ולהבדיל אותם מדברים שאינם סוכנים.

סוכנים הם דברים שיש להם רצונות כלשהם. בדרך כלל מדובר בבעלי חיים שמתחרים איתנו על משאבים בדרך כזו או אחרת. אותו יצור קדמוני שפיתח לראשונה את היכולת הזו, מן הסתם אי שם במעמקי האוקיינוס לפני מיליארדי שנים, היה מסוגל להבחין בין יצורים אחרים כמוהו לבין עצמים דוממים, ולהתנהג באופן אסטרטגי. ברגע שאתה מבין שהעולם כולל סוכנים אחרים מלבדך, אתה יכול לנסות לנחש מה הם יודעים, מה הם לא יודעים, מה הם יודעים שאתה יודע, מה הם רוצים, וכיצד הם מתכוונים להשתמש בידע שלהם על מנת להשיג את מה שהם רוצים. זהו, כמובן, יתרון עצום, ולכן האבולוציה חיזקה אותו. החשיבה במונחים של סוכנים בעלי רצונות היא בעלת יתרונות גם להתמודדות עם עצמים דוממים או יצורים חיים שאין להם מוח ומודעות. למשל, מים "רוצים" להגיע מנקודה גבוהה לנקודה נמוכה יותר, צמחים "רוצים" אדמה מסוג מסוים ומים על מנת לצמוח, חיידקים "רוצים" להשתכפל. זוהי דרך חשיבה אינסטינקטיבית שעוזרת לנו להבין את העולם, גם במקרים שבהם לא מעורב רצון אמיתי ומודע. לאחר זיהויים של הסוכנים, אנחנו מסוגלים גם להבין מהן המניפולציות שנדרש להפעיל עליהם על מנת להשיג מה שאנחנו רוצים.

לחלק מהטריקים שהמוח שלנו אסף במהלך מיליוני שנות אבולוציה יש תופעות לוואי. למשל, כל מי שיבקר במוזיאון המדע בחיפה יוכל לחזות באחד החדרים בשלל אשליות אופטיות הגורמות לבני אדם לראות צבעים או חפצים תלת ממדיים היכן שהם אינם נמצאים. בדרך כלל הראייה שלנו עובדת לא רע, אבל לעיתים ניתן להטעות אותה באופן מחוכם.

גם מערכת זיהוי הסוכנים שלנו ושל בעלי חיים אחרים מועדת לטעויות. בספרו מתאר דנט ניסויים משעשעים בשלל בעלי חיים שגרמו להם להאמין בסוכנים שאינם קיימים ולנסות לבצע עליהן מניפולציות מגוחכות. אצל בני אדם, תופעת הלוואי של מערכת זיהוי הסוכנים מובילה לאנימיזם – ייחוס נשמה וכוונה לסלעים, הרים, נחלים, עננים, ועוד. רבים מתארים את האנימיזם בתור הדת הפרימיטיבית ביותר. זה נשמע כמו רעיון מעט מגוחך, עד שנזכרים שכל אדם שבועט בכיסא בעצבים לאחר שנתקל בו ברגלו מפעיל סוג של אנימיזם (אני, למשל, כל הזמן מתעצבן על מחשבים שנתקעים). מכאן מתחיל הכל.

מערכת זיהוי הסוכנים, כשלעצמה, לא מספיקה על מנת שתתפתח דת. מדובר כאן במשהו שקורה ברמה האינדיווידואלית, לא ברמה הקבוצתית. אולי אנשים רבים חושבים בו זמנית שקיים סוכן כלשהו שגורם לעונות השנה להתחלף, אבל זה לא אומר שהם יפתחו את אותם מנהגים משותפים בניסיון לעשות מניפולציה על אותו הגורם – זה לא אומר שהם יפתחו דת.

 

מה כל כך טוב בדת?

על בסיס תופעות הלוואי של המערכת הקוגניטיבית לזיהוי סוכנים התפתחו כל הדתות עלי אדמות. ישנם אלמנטים שחוזרים על עצמם בכל הדתות האלו, ומאפשרים לנו לסווג מגוון עצום של מנהגים תחת השם "דת". דנט מונה מספר רב של טיעונים שמסבירים מדוע אלמנטים שונים בדת הפכו לנפוצים ומוצלחים כל כך. להלן חלק מהם:

סיפורים טובים: מסיבות רבות, האבולוציה נטעה במוח שלנו חיבה לסיפורים טובים ומעניינים, שמשלבים אלמנטים בצורה מפתיעה. סיפורים כאלו שורדים יותר טוב מאחרים. כאשר מערכת זיהוי הסוכנים שלנו מתקלקלת, היא יכולה לעשות את זה באופן משעמם (למשל, לגרום לנו לחשוב שהכיסא מנסה להכשיל אותנו בדרך אל המקרר באמצע הלילה), והיא יכולה לעשות את זה באופן מעניין (למשל, לגרום לנו לחשוב שאל הגשם מוריד גשם בגלל שרקדנו ריקוד מסוים שהוא אהב). המקרים המעניינים הופכים לסיפורים מעניינים, שכל מי ששומע אותם זוכר אותם, וכך סיפורים מסוימים נהפכים לנפוצים אצל בני אדם רבים. החיבה האנושית לסיפורים (שעליה כתבתי גם כאן) היא מה שהופך את התופעה האינדיווידואלית של זיהוי הסוכנים וחיפוש המניפולציות שיש לעשות עליהם לתופעה קבוצתית של אמונה בסיפור דמיוני ספציפי ומעניין במיוחד. כאשר הסיפור הזה מועבר מהורים לילדיהם, הוא מקבל עוצמה רבה יותר בזכות הנטייה של ילדים לקבל את סמכותם של הוריהם בנוגע לדרך שבה פועל העולם, גם לאחר שהם מתבגרים.

קבלת החלטות: קשה מאוד לקבל החלטות, בייחוד החלטות הרות גורל בסביבה של חוסר וודאות קיצוני. במקרים רבים המידע שיש ברשותנו לא מאפשר לקבל החלטה באופן טוב הרבה יותר מאשר הטלת מטבע עיוורת. לפעמים מנהיגים נאלצים לבחור בין מספר אפשרויות ללא שום מידע שיכול לעזור להם לקבל החלטה, אבל הם לא יכולים לעמוד בפני הציבור ולקבוע את המדיניות שלהם על ידי הטלת מטבע – הם חייבים תירוץ שישמע הגיוני לאדם הפשוט. לדעתי, מצב כזה שבו פוליטיקאי עומד בפני החלטה ואין שום דרך אנליטית למצוא מראש מהי הפעולה הטובה ביותר, הוא הרבה יותר נפוץ ממה שרוב האנשים היו רוצים לחשוב. לכן, מנהיגים רבים מצאו, בתקופות ובאזורים שונים, שנוח מאוד להוריד מעצמם את הנטל הזה ולהפיל אותו על יצורים דמיוניים ערטילאיים כלשהם שיטילו את המטבע עבורם. תופעה זו מהווה גם את המקור למגוון העצום של שיטות ניחוש העתיד על ידי קריאה בקפה, אסטרולוגיה, וכו'.

האמת היא שגם תחזיות כלכליות הן גם עניין לא וודאי במיוחד, ויש לא מעט שטוענים כי הסתמכות עליהן אינה שונה בהרבה מאסטרולוגיה, מלבד העובדה שהן עושות רושם "מדעי" יותר. גם כאן מנהיגים פוליטיים צריכים לקבל החלטות במצב של חוסר וודאות מוחלט, והם יעדיפו שההחלטה תהיה מבוססת על דוח עב-כרס של קבוצת פרופסורים לכלכלה המנסים לחזות את העתיד מאשר על תחושת בטן, גם כאשר ההסתברות לתחזית מדויקת היא אותה ההסתברות – פשוט מפני שכך הרבה יותר קל לתרץ כישלונות. נו, אז מי אמר שאין צורך בכלכלנים?

לא בריא להיות אתאיסט: זהו טיעון חזק למדי שלא הכרתי לפני כן. כל הדתות כוללות סוגים שונים של אמצעי ריפוי מסורתיים, ובמקרים רבים מתקיימים גם טקסים ותפילות עבור חולים או נשים הכורעות ללדת. לטקסים האלו יש את הכוח של תרופות פלסיבו, והם בהחלט משפרים את מצבם הבריאותי של המאמינים שיודעים שמתפללים עבורם, בתנאי שהם מאמינים אמיתיים. אם ישנו "גן אמונה", העוזר לאנשים להאמין שתפילות וטקסים כאלו עובדים, לאנשים בעלי הגן הזה יהיו סיכויי הישרדות טובים יותר בזכות כוחן של תרופות הפלסיבו הדתיות, והוא ייהפך לנפוץ.

מנגנון העתקה משוכלל: כל הדתות כוללות טקסים וחגים שבמהלכם מועברת המסורת לצעירים. דנט מעלה את ההשערה כי מקורם של הטקסים האלו הוא בתור מנגנון העתקה של המם הדתי. כפי שגנים לא מסוגלים לשרוד ללא מנגנון העתקה אמין ומדויק, כך גם ממים, ואלו מהם ששורדים ונעשים נפוצים בהכרח יכללו מנגנון העתקה שכזה, אחרת הם פשוט ישכחו בשלב מסוים. לכן, בכל הדתות ישנם חגים וטקסים, ובאופן כללי אובססיביות לגבי העתקה בעל פה או בכתב של מסורות וטקסטים קדושים (לא במקרה הספר הראשון שהודפס במכונת הדפוס של גוטנברג היה התנ"ך).

 

השלב הבא – ארגון ותחרות

המעבר מדתות פרימיטביות לדתות מאורגנות וממוסדות התרחש במקביל למהפכה החקלאית ולמעבר מחיי ציידים-לקטים לקהילות כפריות גדולות של אלפי בני אדם, ללא קשר גנטי בין רובם, לפני כעשרת אלפים שנים (כמובן, היפותזה אפשרית אחרת היא כי המעבר הזה התרחש כתוצאה מהתגלות אלוהית בפני יחידי סגולה שהתרחשה, במקרה, ממש מיד לאחר המהפכה החקלאית ובמקביל להופעת היישובים הגדולים הראשונים…).

רק כאן מתחילים לבוא לידי ביטוי היתרונות שיש בדת עבור מנהיגים – יצירת אחדות בקרב העם, מניעת הטלת ספק במנהיגות, שכנוע צעירים שאם הם רק יקריבו את חייהם באיזו מלחמת אגו מטופשת מחכה להם אי שם גן עדן נפלא, וכך הלאה. הכוהנים והשליטים כרתו ברית, ומאז ועד היום הם עובדים ביחד. עבור המהדרין ישנו בספר דיון ארוך בנוגע לאבולוציה של קבוצות – הרעיון שאומר שקבוצות עם דת מאורגנת הצליחו לשרוד על חשבון קבוצות בלי דת מאורגנת, וכך לדתיים היה יתרון הישרדותי ישיר. זהו רעיון פופולארי אך די שנוי במחלוקת, מכיוון שאבולוציה מתרחשת בדרך כלל ברמת הפרט ולא ברמת הקבוצה, ולא ברור אם הייתה קיימת אי פעם אבולוציה כזו של קבוצות. בכל אופן, לא נדרש שלדת יהיה יתרון הישרדותי ישיר עבור הדתיים על מנת שזו תתפשט, כפי שכתבתי לפני כן, מאותה הסיבה שלא נדרש יתרון כזה לשלל חיידקים מזיקים או ניטרליים שקיימים בגופנו, או למהפכה הנאוליתית (כפי שמציין יובל נוח-הררי בספרו, היא התפשטה למרות שפגעה באיכות חייהם של החקלאים הראשונים).

התחרות בין הדתות מאפיינת את רוב ההיסטוריה האנושית, ובספר מתוארת הקבלה בינה לבין תחרות כלכלית בין פירמות, המתמקדת במחיר ובאיכות המוצרים. איני חושב שההקבלה משכנעת כל כך, אבל אין ספק שדתות בהחלט מתחרות אחת בשנייה, מספקות מוצר כלשהו שאנשים מעוניינים בו, ושהדתות המוצלחות ביותר הן אלו שסיפקו את המוצר האיכותי ביותר (אבל לאו דווקא במחיר הנמוך ביותר – במקרה של דת אנשים רבים דווקא רוצים לשלם מחיר גבוה). בארצות הברית, שההבטחה לחופש דת הייתה אחת היסודות להקמתה, ישנו מגוון רחב מאוד של דתות שהתפתחו, ביניהן עשרות דתות גדולות שלכל אחת מהן יותר ממיליון מאמינים. במקרים רבים הדת זוכה לפחות פופולאריות דווקא במדינות שבהן המדינה יצרה מונופול של דת ספציפית, ולא אפשרה תחרות חופשית. לא במקרה בארצות הברית התנועה היהודית הרפורמית זוכה להצלחה אל מול היהדות האורתודוקסית, בזמן שבארץ המדינה מתחזקת את המונופול של האורתודוקסים והרפורמים נדירים למדי.

 

אמונה באמונה

למם הדתי המודרני המוצלח יש שלל תכונות שאפשרו לו להתגבר על ממים אחרים בתחרות ולשרוד עד ימינו. למשל, הוא מסוגל לגייס לעצמו סוכנים בני אנוש שיראו בו משהו אישי, חלק חשוב מחייהם, וייקחו על עצמם את תפקיד הפצתו בקרב אחרים (מן הסתם הסיבה המרכזית שבגללה הנצרות הצליחה יותר מהיהדות היא המיסיונריות). והכי חשוב – המם הדתי המודרני מפעיל מנגנונים שמדגישים את חשיבות ה"אמונה באמונה" – אמונה שהאמונה הדתית חשובה, אמונה מסדר שני למעשה, ללא קשר לשאלת קיום האל (כמו שרבים מאמינים שהאמונה בשוויון בין הגזעים היא חשובה בלי קשר לשאלת קיומו האובייקטיבי של השוויון, או שהאמונה בדמוקרטיה היא חשובה בלי קשר למידת ההצלחה האובייקטיבית של דמוקרטיות). קשה מאוד לתקוף רעיונות שהציבור לא רק מאמין בהם, אלא גם מאמין שהאמונה בהם היא חשובה בפני עצמה. במקום לנהל דיון על קיומו של אותו מקור על-טבעי לקיום מצוות הדת, אנשים שמאמינים באמונה מסיטים את הדיון לכיוונים אחרים, כגון האם בני אדם יכולים בכלל להיות מוסריים אם הם לא מאמינים באלוהים. שאלת קיומו של האלוהים הופכת להיות הרבה פחות רלוונטית. יכולים להתקיים דתיים אתיאיסטיים, שאינם מאמינים בקיומו של אלוהים, אבל מאמינים שהאמונה חשובה (או, במקרה של היהדות, שהמסורת והשמירה על הגחלת היא חשובה) ולכן ממשיכים לקיים את המצוות. יהיה יותר נכון לקרוא להם "עוסקים בדת" מאשר "מאמינים", ודנט מאמין שהם מהווים אחוז נכבד בקרב מאמיני הדתות המונותאיסטיות.

 

ממים

בחינת העולם החברתי שלנו דרך זווית הראייה של ממים היא עניין מעט מוזר, הדורש חשיבה על רעיונות מכיוון לא אינטואיטיבי. התפיסה הסטנדרטית של ההיסטוריה האנושית היא של רעיונות, מנהגים ואופנות (מונותיאיזם, קפיטליזם, הומניזם, דמוקרטיה, ללבוש בגדים, ללכת להשתזף בחוף הים) שהפכו לנפוצים מכיוון שהם נכונים ויעילים מסיבה כלשהי, לא של רעיונות ומנהגים שהצליחו מכיוון שהם ממים המהונדסים באופן שיגביר את תפוצתם. כלומר, אנחנו נוטים להניח שהם מביאים תועלת כלשהי לבני אדם, גם אם באופן עקיף, ומוזר לחשוב על כך שזה לא בהכרח המצב.

חשיבה כזו היא עניין מטריד מעט. במקום חבורה אמיצה של בני אדם החותרים ביחד באופן מושכל לעבר עתיד טוב יותר, או איזה שהוא מאבק בין קבוצות כוח בעלות אינטרסים שונים, חשיבה במונחי ממים תרבותיים מציגה אותנו לאורך ההיסטוריה כמן עבדים של אותם ממים המפיצים את עצמם בין מוחותינו.

כמובן, לפעמים בני אדם באמת חותרים ביחד באופן מושכל לעבר עתיד טוב יותר, ולפעמים באמת קיים מאבק בין קבוצות כוח בעלות אינטרסים שונים, אבל הממים מוסיפים למחקר על החברה האנושית ממד נוסף: הם מסוגלים להסביר מדוע רעיונות מסוימים הופכים לנפוצים יותר, מבלי לנסות למצוא עבורם יתרונות ברמה האינדיבידואלית או הקבוצתית – רק כתוצאה מהמבנה של אותם הרעיונות. כך, במקום תופעה מוזרה של הכרה בישות אלוהית, במסגרתה בני אדם מבצעים פעולות לא רציונאליות שיכולות להזיק להם בטווח המידי בתמורה להבטחות שאין להם יכולת לוודא את מהימנותן, הדת הופכת לתופעה טבעית שניתן להתחיל להבינה.

 

Read Full Post »

ישנם קשרים רבים ומפתיעים בין המחקר הכלכלי לבין המחקר העוסק באבולוציה של האדם. המוח שלנו, אותו מוח שמשמש אותנו לקבלת החלטות כלכליות טובות יותר או פחות, עוצב בתהליכים אבולוציוניים בסביבה ותנאי מחיה שנכחדו מהעולם; ישנה הקבלה בין תהליכי שיווי משקל אבולוציוניים שחוקרים הביולוגים לבין תהליכי שיווי משקל כלכליים שחוקרים כלכלנים; ועל פי הספר "הגן המסחרי" של חיים אופק (הוצאת מאגנס), למנגנונים כלכליים שונים הייתה השפעה מכרעת על התפתחות האבולוציה והחברה האנושית בשנים שלפני המהפכה החקלאית.

הספר הוא "ספר אבולוציה הנוגע בנושאים כלכליים" ולא "ספר כלכלה הנוגע בנושאים אבולוציוניים", והוא הצליח לחדש לי לא מעט בתחום, למרות שכבר חרשתי את ספרי דוקינס וג'ארד דיימונד ועוד כמה דומים להם (אם כי כמובן שנתקלתי גם בדברים שהכרתי).

תעלומת המוח האנושי

המוח שלנו גדול מדי. זה דבר שהיה ידוע עוד מימיו של דרווין, וכתבתי על הנושא גם בפוסט על החייזרים. האדם הקדמון שפיתח את המוח הזה לא נדרש לפתור משוואות דיפרנציאליות, לכתוב סונטות, או לתחזק בלוג מצליח בתפוז, אז בשביל מה לפתח מוח שיכול לבצע דברים כאלו? בשביל לצוד חיות, ללקט פירות ולברוח מזאבים לא היה צורך במוח כזה, ואנחנו די יוצאי דופן מבחינת יחס משקל גוף למשקל המוח בקרב היונקים, כפי שניתן לראות בגרף הבא:

התעלומה הזו הטרידה את דרווין, ועוד יותר ממנו את וולאס, שותפו הפחות מוכר לגילוי התהליך האבולוציוני. במהלך השנים עלו שלל הסברים לנושא, שאינם בהכרח שוללים זה את זה, וכולם מדברים על מנגנונים אבולוציוניים אחרים שאינם ברירה טבעית קלאסית (כלומר אינם אומרים שהמוח דרוש באופן ישיר עבור הישרדות ורבייה, אלא באופן עקיף). למשל, אחד ההסברים הנפוצים נוגע לברירה מינית, קצת בדומה לנוצות הטווס: גברים ונשים פיתחו מוחות גדולים על מנת להרשים אחד את השני בשנינותם ויכולתם להמציא סיפורים עתידניים על היסטוריה השוואתית, ולהשיג יתרון על גברים אחרים ונשים אחרות בתחרות על בני זוג.

ההסבר שמציע חיים אופק בספר, נוגע לסחר החליפין וחלוקת העבודה (ישנה התמחות בייצור וחלוקת עבודה בין הפרטים, וכך הם מחליפים ביניהם את המוצרים שהם מייצרים באופן יעיל). בשום מין אחר בטבע לא מתרחש סחר חליפין בין פרטים זרים מאותו המין שאינם בני משפחה. ישנם יחסים סימביוטיים בין מינים שונים כגון חרקים ופרחים, ולעיתים גם חלוקת עבודה וסחר חליפין בין זכרים ונקבות או בין הורים לילדים, אבל לא בין פרטים שהם זרים מוחלטים – לא חולקים גנים אבל שייכים לאותו המין. המין הדומה ביותר באורח חייו לאדם הקדמון הוא הבבונים, ואצלם פרטים מקבוצות שונות מתעלמים אחד מקיומו של השני, או נלחמים ביניהם. היכולת הזו לקיים תקשורת פרודוקטיבית עם זרים ולהגיע להסכמה על יחס חליפין בין מוצרים שונים היא ייחודית למין האנושי, וייתכן שהיא דורשת הסתגלויות מוחיות יוצאות דופן שתרמו לגידול בנפח המוח.

אבל מדוע התפתחה היכולת הזו?

אופק מנסה לבודד את המוצרים שיכלו לתרום להתפתחות הסחר ולהסביר את המניעים לכך. אחרי שפסל מוצרים רבים אחרים מסיבות כלכליות שונות, הוא נשאר עם שניים: בשר ציד של בעלי חיים גדולים, והאש עצמה, בתקופה שבה האדם עדיין לא יכול היה להדליק אותה בכוחות עצמו.

בניגוד לתפיסה המקובלת, בני האדם לא נהגו לחיות במערות, מאותן הסיבות שהבבונים אינם חיים במערות. מיקומן של מערות הוא אקראי, אין שום סיבה שהן יהיו קרובות למקורות מזון או מים, ונראה שחיסרון זה עולה על היתרונות המוטלים בספק של מקור הגנה. למרות זאת, קיימות שלל עדויות לפעילות אנושית במערות (בין השאר כי במערות עדויות ארכיאולוגיות משתמרות טוב יותר מאשר במקומות אחרים, אבל נעזוב את זה לרגע). הסיבה לכך, על פי הספר, היא שהמערות היוו מקור של "אש תמיד", בתקופה שבה בני אדם לא ידעו להבעיר אש בכוחות עצמם, ובהן היו מומחים ששמרו על האש בוערת באופן קבוע שלא תחת כיפת השמיים, אחרי שלקחו אותה לראשונה משריפה טבעית כלשהי. תושבים מהסביבה היו מגיעים על מנת לקחת אש לכפרים שלהם, ובתמורה לכך מספקים מוצרים שונים לאותם המומחים, באחת הדוגמאות הקדומות ביותר של סחר חליפין.

תעלומת מיעוט מיני האדם

במהלך האבולוציה נוטים רוב הענפים האבולוציוניים להתפרש ולהתפצל כל הזמן למינים חדשים. כמעט שלא תמצאו ענף וותיק מספיק שעוד לא הספיק להתפצל. גם עבור בני האדם היו קיימים ברוב התקופות מספר מינים שחיו במקביל, היו שונים מאוד במאפייניהם, וככל הנראה לא יכלו להזדווג אחד עם השני. האנשים האחרונים שהסתובבו בעולמנו שאינם הומו ספיאנס היו הניאנדרטליים, ובמאה האחרונה מתקיים וויכוח לגבי יכולתם להזדווג עם הומו ספיאנס (לפי מחקרים חדשים נראה שכן).

מינים חדשים מופיעים בדרך כלל באופן הבא: נניח שיש קבוצה של קופים שחיה באיזה עמק. יום אחד, עקב נסיבות יוצאות דופן, מחליטים כמה קופים לחצות שרשרת הרים גדולה לעמק אחר. מסיבות שונות (למשל תקופות קרח, או סתם חוסר צורך), הקופים לא חוצים יותר את שרשרת ההרים הזו. הקופים בעמק השני יפתחו במהלך האבולוציה תכונות שונות מאשר הקופים בעמק הראשון, בהתאם לסביבה המעט שונה של שני העמקים, וגם סתם בהתאם למוטציות אקראיות שנעשות נפוצות לאחר צווארי בקבוק אבולוציוניים ("סחיפה גנטית").

הניאנדרטליים נכחדו לפני כ 30,000 שנים, ונראה שמאז לא הופיעו מינים שונים של בני אדם מלבד הומו ספיאנס, למרות התפוצה הגיאוגרפית הרחבה של האדם, ולמרות תקופות קרח שחצצו בין יבשות. ואם נלך יותר לאחור, גם שני מינים בלבד, ההומו והניאנדרטליים, זה די מעט ביחס לבעלי חיים אחרים עם תפוצה כזו גדולה.

חיים אופק טוען שאחת הסיבות לכך היא הסחר. בני אדם לא היו צריכים לטייל מאפריקה ועד סין; מספיק שכל קבוצה סחרה עם קבוצות קרובות לה. במקביל למסחר בחפצים היו גם פה ושם סיפורי אהבה, הגנים התחלפו להם והתערבבו, וכך קיבלנו גנים שחוצים יבשות וימים ושרשראות הרים ודואגים שהמין האנושי לא יתפצל לתתי-מינים שאינם מסוגלים להתרבות זה עם זה. בתקופות היותר קדומות, אחד מאבותינו שנקרא אוסטרלופיתקוס כן היה מפוצל למספר רב של מינים, מכיוון שהוא עדיין לא פיתח את היכולות לסחור עם קבוצות זרות. בדומה לכך, גם הבבונים של היום כוללים מספר רב של מינים, וכך גם רוב בעלי החיים האחרים בעלי התפוצה הגיאוגרפית הרחבה.

על מה כתבו האנשים הראשונים?

באחד החלקים החביבים עלי בספר, טורח הסופר להזכיר לכל חובבי הספרות והשירה שהכתב האנושי, אחת ההמצאות המדהימות ביותר בתולדות ההיסטוריה שלנו, הומצא למעשה אך ורק עבור צרכים כלכליים. הוא כותב על המסמכים שהונצחו בכתב יתדות על לוחות חרס בארם נהריים:

"… מפענחי טקסטים קדומים אלו וחוקריהם הראשונים שציפו בוודאי לממצאים אקזוטיים מלאי קסם עתיק לא הצליחו לאכזבתם למצוא בארכיונים אלה כמעט דבר מלבד תיעוד עסקי בנלי לחלוטין – שטרי מכר, קבלות, רשימות מלאי, תעודות קניין, תקציבים, שומות מס וכיוצא באלה – בשפע שעשוי ליגע אפילו את רואה החשבון הנלהב ביותר, אבל גם להעיד על פעילות מסחרית נמרצת…"

נראה כי לאורך כל תקופת קיומו של המין האנושי, למסחר ולחלוקת העבודה הכלכלית בין הפרטים היה תפקיד מכריע בעיצוב החברה, וגם בעיצוב המוח שלנו. למעשה, ייתכן כי החשיבה הסימבולית התפתחה במקביל להמצאת הכסף, עוד לפני המצאת הכתב.

פעם רואי חשבון נדרשו לדעת לצייר

זו לא הטמפרטורה, אלא השונות

החידוש המשמעותי ביותר עבורי שהופיע בספר נוגע למהפכת החקלאות, אולי המהפכה החשובה ביותר בתולדות האנושות, שהתרחשה לפני כ 10,000 שנים. עד כה חשבתי שמקורה של המהפכה הוא בסיום תקופת הקרח האחרונה, כאשר העולם התחמם והחקלאות נעשתה אפשרית. אופק טוען כי תפיסה זו שגויה, מכיוון שתמיד היו אזורים חמימים בעולם, גם לפני סוף עידן הקרח, והיו תקופות אחרות ללא עידני קרח (לפני כ 115,000 שנים) שבהן חיו בעולם אנשים מודרניים מבחינה אנטומית ובכל זאת לא פיתחו חקלאות. כמו כן, התחממות תורמת לא רק לגידולים החקלאיים אלא גם לתפוצה של חיות בר וגידולים טבעיים, ולכן הופכת גם את הציד והלקט למשתלמים יותר ולא נותנת לחקלאות יתרון יחסי עליהם.

ההסבר שלו מתמקד לא בטמפרטורה עצמה, אלא בשונות של הטמפרטורה. בגלל אופייה הדורש השקעה רבה עכשיו ותוצרת שתגיע רק בעוד תקופה ארוכה, הפעילות החקלאית מלווה בסיכון רב הנוגע למזג האוויר – בניגוד לציד ולקט. רק לפני 10,000 שנה, בעידן האחרון, השינויים הקיצוניים במזג האוויר פחתו במידה מספקת על מנת שהיה משתלם לעסוק בחקלאות. לפי מחקרים חדשים, נראה כי גם בתקופות ביניים קודמות בין תקופות קרח עדיין היו שינויים קיצוניים במזג האוויר ברזולוציה של שבועות, ימים וחודשים, ועל כן היה מסוכן לפתח חקלאות אז.

למעשה, 10,000 השנים האחרונות היו תקופה מאוד יוצאת דופן בתולדות כדור הארץ, מבחינת היציבות האקלימית. רוב ההיסטוריה של הכוכב שלנו מתרחשת בעידני קרח ובתנאי מזג אוויר קיצוניים המשתנים בדרמטיות.

הדברים עליהם כתבתי כאן הם רק טעימה מתוך שלל התעלומות בתולדות המין האנושי שהספר מנסה לפצח מתוך נקודת מבט כלכלית-אבולוציונית, כגון תרומת עידני הקרח להצלחת האדם, הופעת הערים הראשונות, הצורך האנושי בגיוון הצריכה ועוד. בין לבין ישנם שלל סיפורי-צד מרתקים אודות נושאים רלוונטיים, כגון חקלאות בעולם הנמלים, המודל הכלכלי המפוקפק של הכבאים ברומא האימפריאלית (שהיו מגיעים לאזור השריפה ואז מתחילים להתמקח עם בעלי הבתים על המחיר), מלחמות בין מיני עצים והשימוש שחלקם עושים באש כדי להכחיד אחרים, ועוד.

Read Full Post »