Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוסטרליה’

clip_image002

בחוץ חם, וצעירים בבגדי ים מינימאליים משתרעים על החוף. אני מנסה לחפש ביניהם את יותם. הוא כבר בן 22 עכשיו וגולש גלים לא רע. ניסיתי להזהיר אותו מהכרישים הבוקר, הם נורא מפחידים אותי משום מה, אבל אותו זה מצחיק. ככה זה עם צעירים שגדלו כאן, אני מניח. בסופו של דבר אני קולט אותו, לצד החוף, מדבר עם שתי בחורות. מזלו שהוא ירש את המראה החיצוני שלו מאימא ולא ממני…

אני מחזיר את מבטי אל מסך הטלוויזיה התלוי על קיר הפאב הקטן. עכשיו תקופת בחינות, ויש לי זמן פנוי רב, מה שאי אפשר לומר על הסטודנטים שלי בפקולטה לכלכלה שבאוניברסיטת סידני. בכל אופן, הצלחתם בבחינה הקרובה היא לא הדבר העיקרי שמטריד אותי, וגם לא סיכוייו של יותם עם התיירות שבחוף. הדברים שאני רואה בטלוויזיה הם אלו שמטרידים אותי.

גם היום ערוצי החדשות הבין-לאומיים מדווחים בהרחבה על ההתרחשויות האחרונות בישראל. הפאב הקטן שעל החוף חביב במיוחד על ישראלים לשעבר, והבעלים (גם הוא ישראלי לשעבר) מכוון את הטלוויזיה ל CNN באופן קבוע מאז שהכל התחיל.

התמונות אינן קלות לצפייה.

אני רואה שלושה טנקים נוסעים בשיירה ברחובות מזרח ירושלים, בצילום תזזיתי שמישהו העלה ליוטיוב. טרטור מקלע נשמע ברקע, ואחד הטנקים מכוון את התותח שלו אל בניין סמוך ויורה. אני רואה חיילים משוטטים בין בתים לבנים עם גגות רעפים, בליבו של נוף פסטורלי. רבים מהקירות מחוררים מפגיעות מקלע, ומתחת מופיעה הכותרת: "הצבא הישראלי הצליח לכבוש מחדש את קריית טבעון, במחיר של אבדות קשות לאוכלוסייה האזרחית". אני רואה צעירים ערבים מיידים בקבוקי תבערה בהפגנה אלימה, ומזהה את רחוב ירושלים ביפו. גם כאן מגיעים עד מהרה המשוריינים, חורשים בשרשרותיהם את האספלט. אני רואה ראיון עם הרמטכ"ל הישראלי, "בעזרת השם עד סוף החורף אני מאמין שנצליח לדחוק אותם בחזרה אל הכפרים שלהם" הוא אומר. לראשו יש כיפה גדולה, ואת פניו מעטר זקן שחור ועבה.

clip_image004

רק אתמול דיברתי עם ההורים שלי. הקרבות לא הגיעו לראשון לציון, הם אומרים. בינתיים יש רק רקטות פעם – פעמיים בשבוע. הם שמחים על כך שהצליחו לאסוף את אחי הגדול ממעון הנכים שבו הוא מתגורר בשכונת גילה שבירושלים, לפני שהיא נכבשה על ידי כוחות האויב. הממשלה ממליצה להימנע ככל האפשר מנסיעות על כביש 1, אבל הם נסעו בכל זאת. הופתעתי לראות בשיחת הווידיאו שאבי החליט לגדל זקן, הוא אמר שזה משפר את הסיכויים שלו בלשכת הסעד. שוב הצעתי להם לבוא לפה, אפילו באופן לא חוקי, ושוב הם דחו אותי. בכל מקרה, כבר התחלתי לברר לגבי ספינות המבריחים מקפריסין. זה משעשע, איך פעם הגלו לקפריסין אנשים שניסו להעפיל לארץ בניגוד לחוקי המנדט הבריטי, והיום מנסים לעצור ישראלים שמנסים לברוח דרך הים לקפריסין ולבקש מקלט מדיני, בניגוד לחוקים שהעבירה הממשלה לאחרונה.

יוסי מגיע, מתיישב לצידי ומזמין משקה אלכוהולי אליטיסטי כלשהו שאינני מזהה את שמו. הוא עדיין עובד בכתיבה לעיתונים ישראלים, אם כי מרחוק עכשיו. רובם עיתונים מחתרתיים שלא זוכים לתפוצה רחבה, וכמה מהם אף הוכרזו כבלתי חוקיים.

"נו, מה חדש?" הוא שואל בעברית. כאן בפאב כולם מדברים עברית.

"הם הצליחו לכבוש בחזרה את קריית טבעון", אומרת תמי, בכירה בסניף האוסטרלי של פירמת הייעוץ מקינזי.

"מקום יפה", הוא אומר.

"היה מקום יפה", אני אומר.

"ומה עם באר שבע?"

"עדיין במצור", אומר ארז, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת סידני, שמצטרף גם הוא לשיחה.

הכתב מדבר על ניסיונות התיווך האמריקנים והסיניים, שעד כה לא מצליחים לעצור את האלימות בין הצדדים.

"תשמעו, אני מבין את הערבים, באמת. הטרנספר בכוח היה אחד הרעיונות המטומטמים ביותר בתולדות המדינה. אבל הלוואי שיפסידו" אומר ארז. אנחנו מהנהנים בהסכמה.

"לפני עשרים שנה צה"ל היה מנקנק אותם מבלי לחשוב פעמיים", אמרה תמי.

"לפני עשרים שנה צה"ל עדיין קיבל סיוע כספי קבוע מארצות הברית", אני אומר.

"היו גם הרבה יותר חיילים", אומר יוסי.

בטלוויזיה רואים את מפת מדינת ישראל, עליה מופיעים אזורי הקרבות העיקריים במלחמת האזרחים. מראיין מזכיר שמועות על טבח בעיר הבדואית רהט; שר הביטחון הישראלי מכחיש, ומזכיר בתגובה את הטבח שהתרחש בכרמיאל הנצורה לפני כחודש.

"תגידו", אני אומר לפתע, "אתם זוכרים את ההפגנות האלו שהיו בישראל לפני עשרים שנה?"

"אלו הפגנות?", שואל יוסי.

"נו… מתי זה היה, 2012? 2011?"

"אתה מדבר על ההפגנות של המילואימניקים ב 2018", אומרת תמי.

"לא, נו, לא אלו"

"אז על ההפגנות של החרדים ב 2021?", מציע ארז.

"לא, היו הפגנות יותר גדולות, לפני כן, ב 2011, בקיץ"

"אה, נו, המחאה החברתית", אומר יוסי, "אוגוסט 2011, ארבע מאות אלף איש, ההפגנות הכי גדולות של הציבור החילוני בארץ אי פעם".

"כן, אלו! אתם זוכרים על מה הם היו?"

"לא על התחזקות החרדים?", שאלה תמי.

"לא", אומר ארז, "אני די בטוח שזה היה משהו שקשור למחירי הקוטג'".

"מחירי הקוטג'?", אני מתפלא.

"כן, היה משהו כזה. מחירי הקוטג', מחירי הדיור בתל אביב, דברים כאלו", אומר יוסי.

תמי צוחקת, "כמה מיותר זה נראה עכשיו, בדיעבד…"

"כן", אני אומר, מדליק את האיי-פאד 18 שלי וגולש לוויקיפדיה. "טוב, אז זה היה נראה נורא חשוב להרבה אנשים". האחרים שוקעים בטלוויזיה, בזמן שאני סוקר בלוגים, פורומים, ועמודי פייסבוק שלי ושל חברי מלפני עשרים שנה. "וואו, ממש הדחקתי את כל התקופה ההיא", אני אומר.

"מה?", שואל ארז.

"למשל את מערכת הבחירות, עם יאיר לפיד, את כל הוויכוחים שניהלנו".

"אוי, לא סבלתי אותו", אומרת תמי. "מעניין איפה הוא היום".

"שמעתי שהוא בארצות הברית, כותב לאיזה מקומון", אומר יוסי.

"כולכם לא סבלתם אותו", אני אומר תוך כדי קריאה של כתבות ורשומות שונות. "למעשה, ההתקפות הגדולות ביותר על לפיד באו מכיוון הציבור החילוני-ליברלי, בעיקר תומכי מרץ ומפלגות השמאל. אני לא חושב שיש אדם בפוליטיקה הישראלית שנפתחו נגדו כל כך הרבה קבוצות פייסבוק [1]".

"הוא היה סתם עוד פופוליסט שלא עשה משהו משמעותי בחייו", אומר ארז. "עד היום אני לא מבין למה הוא חשב שיש סיכוי שמישהו יצביע עבורו. אני מתפלא שמישהו בכלל הצביע".

"אולי הוא היה פופוליסט, אבל הוא היה בין הפוליטיקאים והעיתונאים הראשונים שהתייחסו למגמות הדמוגרפיות של הערבים והחרדים בתור בעיה", אני אומר.

יוסי מניח את הכוס שלו על השולחן לאחר לגימה ארוכה. "הטענה הזו הייתה ונשארה גזענית. אנחנו לא יכולים לקחת קבוצת אוכלוסייה שלמה, להכליל ולטעון שהיא בעיה. זה בדיוק מה שלא היינו רוצים שאחרים יעשו לנו היהודים".

"כן, אני מניח שאתה צודק… ובכל זאת, אתה לא חושב שמדינת ישראל השתנתה באופן די דרמטי בעשרים השנים האחרונות?"

"כן, אין ספק שהיה שינוי"

"וממה הוא נובע לדעתך?"

יוסי שותק.

בטלוויזיה רואים את תוצאות ההפצצות על עזה, קילומטרים על קילומטרים של הריסות וילדים קטנים שבוכים.

"מה כבר יאיר לפיד היה יכול לעשות?", שואלת תמי, "לאסור עליהם להביא ילדים לעולם? הוא לא היה יכול לשנות כלום ממילא".

"אני לא יודע", אני עונה לה, " הוא דיבר אז על לימודי ליבה, על ביטול הפטור משירות צבאי, הורדת קצבאות ילדים, על שינוי שיטת המשטר. אני לא יודע אם זה באמת היה משנה משהו, אבל אם הוא היה זוכה במספיק קולות, אולי הוא היה מצליח להיכנס לקואליציה שהרכיב בנימין נתניהו לאחר מכן במקום ש"ס. בכל מקרה, הכרה בקיומה של בעיה היא הצעד הראשון בדרך לפתרון".

"אבל הוא בן אדם מעצבן, עלבון לאינטליגנציה", אומר ארז.

"אז מה? בבחירות אמורים להצביע לרעיונות, לא לבני אדם שהיית רוצה להיות חבר שלהם, או לכאלו שאתה מעריך את האינטליגנציה שלהם. בכלל, אינטליגנציה היא אובר-רייטד כשמדובר בפוליטיקאים".

הפרשן הצבאי הבכיר של CNN מעריך בטלוויזיה שהמלחמה יכולה לקחת עוד חודשים רבים, אם לא תהיה התערבות צבאית חיצונית כלשהי. "הכוחות הערביים מקבלים עזרה כספית משמעותית ממדינות ערב", הוא אומר, "בעוד שמדינת ישראל די מנותקת מהעולם. אפילו היהודים והנוצרים האוונגליסטים בארצות הברית כבר לא תומכים בה כפי שתמכו בתחילת הקרבות. קשה לי להאמין שצה"ל יפסיד, תודות לעליונות הטכנולוגית שעדיין יש לו, אבל ההשלכות יהיו די קשות, גם עבור הצד הישראלי". המראיינת מהנהנת בהבנה.

"תשמע, אני הצבעתי אז למרץ", אומר יוסי, כשהוא בודק רשומות בבלוג שלו מלפני עשרים שנה. "אין מה לעשות, ישבו שם אנשים הרבה יותר רציניים ואינטליגנטים מיאיר לפיד, עם ניסיון ויכולות".

"אני מניח שאתה צודק, אבל כל האנשים האינטליגנטים והרציניים האלו של מרץ היו עסוקים בסכסוך הישראלי פלסטיני או במתקפות על ליברמן ועל יאיר לפיד, ולא אמרו דבר על המגמות הדמוגרפיות או על שינוי שיטת המשטר. הנה, מצאתי את המצע שלהם", אני שולח לו את הקובץ, "הם מתחילים כמובן מהנושא הפלסטיני, לאחר מכן שלל נושאים חברתיים, זכויות אדם, צדק סביבתי, ורק בסוף כמה מילים לא מחייבות על דת ומדינה ואזכור כבדרך אגב של חוקה. שלל נושאים שהם כולם ללא ספק חשובים, חלקם אולי קצת שנויים במחלוקת, אבל אף אחד מהם לא היה באמת קריטי בראייה לאחור. ובעיקר, הם התנגדו לכל שינוי בשיטת המשטר שהיה יכול לתת יותר כוח לממשלה לבצע שינויים משמעותיים, כגון העלאת אחוז החסימה".

"הם התנגדו לכך בצדק", אומר ארז, "בבחירות שלאחר מכן הם לא עברו את אחוז החסימה".

"כן", צוחק יוסי, "אחרי שמחצית מהבוחרים שלהם החרימו את הבחירות כשוועדת הבחירות המרכזית פסלה את בל"ד מלהתמודד. אין ספק שההחרמה הזו הזיזה הרבה למנהיגי המערכת הפוליטית… בכל אופן, עוד לפני יאיר לפיד ניסה ליברמן להתניע את שינוי שיטת המשטר, וכולנו יודעים איפה הוא נמצא היום".

"האידיוט הזה", אומר ארז, "אם רק הוא היה מחכה עם ההפיכה הצבאית חמש שנים הוא היה היום ראש הממשלה ולא נמק בכלא".

"ייתכן שהמניעים של ליברמן היו חשודים, אבל לא המניעים של לפיד, ושל שלל אישים אחרים שדיברו על שינוי שיטת המשטר", אני אומר.

"יאיר לפיד היה סתם עוד חליפה ריקה ומזויפת", אומרת תמי. "אז מה אם הוא אמר כמה דברים נכונים? הבן אדם לא היה מסוגל לדבר שלא בסיסמאות, והציג את עצמו כנציג מעמד הביניים למרות מיקומו אי שם במאיון העליון ושלל קשריו עם בעלי הון כאלו ואחרים".

"ומה היו שאר חברי הכנסת וראשי המפלגות?", אני שואל, "חלקם הגדול כל מני אלופים לשעבר שרק המשיכו לאחר מכן לרפד את מערכת הביטחון בתקציבים שהיא איננה זקוקה להם, ולהפחיד את הציבור עם איומים צבאיים על מנת להסיח את דעתו מבעיות פנים, אסטרטגיה שתמיד הייתה נפוצה במזרח התיכון. והאחרים – שלי יחימוביץ', ציפי לבני, בנימין נתניהו – האם הם באמת היו פחות פופוליסטים מיאיר לפיד? יותר אינטליגנטים ממנו? לא, הם פשוט התבטאו פחות, ולכן ספגו פחות ירידות"

"הם היו יותר מנוסים", אומרת תמי.

"כן, ראינו איך הניסיון שלהם עזר בתקופות שבהן הם היו בשלטון".

"יאיר לפיד לא היה יותר ממשיח שקר", אומר יוסי.

"כן, גם את זה אמרו הרבה לפני 20 שנה, ולא הבנתי את העניין. מה יותר משיחי בלתמוך ביאיר לפיד בהשוואה לכל מועמד אחר שהיה אז? העובדה שהוא היה חדש בפוליטיקה? הוא לא באמת היה חדש, לא יותר מאחרים שקפצו אל הפוליטיקה מכיסאות גבוהים. אף אחד מהתומכים לא חשב שיאיר לפיד יעצור את ההידרדרות בוודאות מלאה, פשוט חשבנו שזה הסיכוי הטוב ביותר שקיים, גם אם מדובר בסך הכל בסיכוי של 10%. כמות השנאה שהופנתה כלפי יאיר לפיד מצד המחנה החילוני-ליבראלי הייתה פשוט מוזרה, ועד היום אני מתקשה להבין את מקורה".

בטלוויזיה משודרת כתבה אודות הפינוי של הריסות מגדלי עזריאלי, וטקס הזיכרון שנערך שנה לאחר הפיגוע הנוראי. ראש הממשלה מדבר, הוא אומר שבמקביל למלחמת האזרחים ממשלתו תמשיך לרדוף את חברי ה"בריגדה היהודית", המחתרת הדתית שביצעה את הפיגוע על מנת לזרז את הגעתו של המשיח.

"טוב, אין טעם לכל הדיון הזה עכשיו", אומר ארז.

"כן, זה די מיותר", אומר יוסי.

"מה שנעשה כבר נעשה", אומרת תמי.

והם צודקים.

 

בשנת 2032, הם צודקים.

 

אבל אנחנו עוד לא בשנת 2032.

 


 

הבהרות:

  1. איני יודע עדיין אם אצביע ליאיר לפיד או לא, אך לאור שלל המתקפות עליו ברחבי העולם הווירטואלי (למשל זו) הרגשתי צורך להגן עליו.
  2. איני חוזה עתידות, והתסריט המתואר כאן הוא רק אחד (קיצוני למדי) מתוך רבים שיכולים להתרחש. תסריט פחות קיצוני יכול לכלול בעוד 20 שנים מדינה שהיא בסך הכל קצת יותר דתית, ענייה ומפגרת ממדינת ישראל של היום (שהיא בעצמה קצת יותר דתית ומפגרת ממה שהייתה לפני 20 שנים, אבל השינוי הוא הדרגתי ובאמצע עלו לכאן מיליון רוסים חילוניים ואינטליגנטים, אז לא ממש שמנו לב). איני טוען גם שאני יכול לדעת את הסבירות היחסית של כל אחד מהתסריטים האפשריים.
  3. לעומת זאת, אני כן טוען שמכל הבעיות בפניהן עומדת מדינת ישראל, הבעיה החשובה ביותר היא השילוב הקיים באוכלוסיות מסוימות של שיעורי ילודה גבוהים, עוני, עוינות כלפי מוסדות המדינה, ערכים לא ליבראליים, וחינוך ברמה נמוכה שאינו מתאים לעולם המודרני. הערבים והחרדים אינם האויב, וסביר שנוכל להתמודד עם הבעיות הללו רק אם נעבוד ביחד איתם, אבל אסור לטמון את הראש באדמה.
  4. כל השמות ברשומה אולי בדויים לחלוטין ואולי לא, וייתכן שכל קשר בינם לבין המציאות הינו מקרי בהחלט.

[1] קבוצות הפייסבוק נגד יאיר לפיד – מדגם אקראי:

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר

Read Full Post »