Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אושר’

בחלקה הראשון של הרשומה עסקנו במתודולוגיה של מחקרי האושר, ובקשרים בין אושר לעושר במהלך החיים. בחלקה השני נסקור עוד מספר מחקרים מעניינים הקשורים למגדר, אי שוויון ועוד.

מדוע נשים אינן מאושרות?

בשנת 2009 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מאמר תחת הכותרת the paradox of declining female happiness שעורר עניין רב. בשנות השבעים, כך מסתבר, נשים היו בממוצע מאושרות יותר מגברים. מאז ועד היום מצבן, על פי מדדים אובייקטיביים, השתפר במידה רבה: השכלתן השתפרה והיא כיום גבוהה בממוצע מזו של גברים, הטכנולוגיה הפכה את עבודות הבית לקלות יותר, המשכורות של נשים בכל רמות ההשכלה צמחו ביחס למשכורות הגברים המקבילים להן, ההשתתפות בשוק העבודה גדלה, ועקב ההצלחה שלהן בשוק העבודה סביר שגם עמדת הכוח שלהן בתוך המשפחה השתפרה, מכיוון שהן פחות תלויות בבעל למחייתן.

בהינתן כל הפרמטרים האלו, ציפייה הגיונית היא שרמת האושר של הנשים כיום תהיה גבוהה יותר מאשר בשנות השבעים, אך זהו אינו המצב: רמת האושר הממוצעת של נשים נמצאת בירידה בארבעים השנים האחרונות, גם באופן אבסולוטי וגם יחסית לגברים, ובזכות מגמה זו אנחנו קרובים למצב שבו גברים יהיו יותר מאושרים בממוצע מנשים (חס וחלילה!). תוצאה זו עקבית גם בתוך קבוצות אוכלוסייה שונות (למשל לפי גזע או השכלה), וגם במדינות מפותחות רבות.

מדוע זה קרה?

יתכן כי נשים עדיין נושאות ב"אחריות רגשית" לבית גם אם הן לא משקיעות שעות רבות כמו פעם במטלות השונות, ואולי דווקא בגלל שהן משקיעות פחות שעות. טענה אחרת היא כי גברים הרוויחו יותר מנשים מהמצאתה של הגלולה והאפשרויות ליחסי מין מחוץ לנישואים, מה שיצר לחץ על נשים להסכים ליחסי מין כאלו ופגע ב"כוח המיקוח" שלהן בשוק הנישואים. במהלך העשורים המדוברים היו גם גידול בהריונות מחוץ לנישואים ובשיעורי הגירושים, אך אלו השפיעו פחות על נשים לבנות ומשכילות – קבוצה שגם אצלה מגמת האושר בירידה – כך שזה ככל הנראה לא ההסבר.

ואם כבר מדברים על נשים, אז מחקר אחר שפורסם ב-2012 תחת השם הפרובוקטיבי " You can’t be happier than your wife" חקר את תשובותיהם של בני זוג נשואים לשאלוני אושר כלליים ואת הסיכוי לגירושין מספר שנים לאחר מכן. התוצאות הן כי פער באושר בין בעלים ונשותיהם הוא מנבא לא רע של גירושין עתידיים, אבל האפקט אינו סימטרי: הסיכוי לגירושין גבוה הרבה יותר כאשר האישה היא זו שפחות מאושרת מחייה. אני ואשתי נמצאים כיום בשלביו המתקדמים של תהליך גירושין שתואם את הסטטיסטיקות האלו (לא במקרה התחלתי להתעניין באושר בחודשים האחרונים…). ואולי הסיבה לתסכולן של הנשים ולשיעורי הגירושים הגדלים היא פשוטה – אנחנו הגברים הידרדרנו?

אז והיום: תמונת אילוסטרציה (מקור – ויקיפדיה)

אושר ואי-שוויון

נחזור לרגע לפרדוקס איסטרלין, שהתייחסתי אליו ברשומה הקודמת. במאמר אודות הפרדוקס, מציינים החוקרים כי ניתן לפתור את הפרדוקס על ידי שילוב הכנסה יחסית כחלק מפונקצית התועלת: פרטים משווים את עצמם לאחרים באותה המדינה. למשל, אפשר להחליט כי התועלת שלהם תלויה במרחק בין ההכנסה שלהם לבין ההכנסה החציונית במדינה. כך צמיחה איננה משפיעה על אושר, מכיוון שהיא מעלה גם את משכורות הפרטים וגם את ההכנסה החציונית, שהיא "נקודת הייחוס" עבורם.

מרחקן של המשכורות מנקודת הייחוס דומה למדדים שונים של אי-שוויון. הכותבים מציינים שהשפעתה של צמיחה כלכלית על אושר למעשה נובעת משילוב של שתי השפעות:

  1. השפעת אי-השוויון על האושר
  2. השפעת הצמיחה על אי-השוויון

אם מטרתם הסופית של כלכלנים היא למצוא דרכים לעודד צמיחה על מנת להביא לעלייה בתועלות הפרטים, הם חייבים להבין את המנגנון הכפול הזה – את ההשפעה של הצמיחה על אי השוויון (שעליה קיימת ספרות רחבה שלא אסקור כאן) ואת ההשפעה של אי השוויון על אושר. אז איך באמת משפיע אי השוויון על אושר?

לפני שנגיע למחקרים, חשוב לציין שהחוקרים אינם פשוט שואלים אנשים מה דעתם על אי-שוויון. התשובות שאנשים יתנו לשאלה כזו יהיו מן הסתם מושפעות ממה שהם חושבים לגבי "הדעה הנכונה", ולא בהכרח ייצגו את התועלת האמיתית שלהם. במקום זאת, החוקרים שואלים אנשים האם הם שבעי רצון מחייהם, ובודקים במקביל לכך את אי השוויון באזור או במדינה שבה הם גרים ובתקופה שבה בוצע הסקר.

ישנן מספר סיבות שבגללן סביר להניח שקיימת בכלל השפעה של אי-שוויון על אושר, כפי שמציינים שני חוקרים בסקירה שפורסמה בשנה שעברה. ראשית כל, יתכן כי פרטים שונים יפגעו או ירוויחו באופן אישי מקיומו של אי-שוויון גבוה יותר או נמוך יותר. אנשים מסוימים יכולים לפרש אי-שוויון גבוה בתור הזדמנויות גדולות יותר להצליח, בעוד שאחרים יפרשו אותו כהזדמנויות גדולות להפסיד, בהתאם לגישה שלהם לסיכון – ואכן מחקרים מצאו קשר בין גישה לסיכון לבין העדפות לגבי אי-שוויון. אפשרות דומה היא שאנשים מקשרים תופעות כגון פשיעה שעלולות לפגוע בהם באופן אישי עם אי-שוויון גבוה.

אפשרות שנייה היא העדפות של עולם שבו תהליך צבירת העושר הוא הוגן. למשל, בשנת 2010 פורסם מחקר מעניין שעל פיו הפולנים היו בעבר סובלניים כלפי אי-שוויון וראו בו סימן להזדמנויות חדשות, אך הפכו פחות סובלניים במחצית השנייה של שנות התשעים כאשר ההזדמנויות לא מומשו וגדל חוסר האמון במערכת הפוליטית ובאליטה (תהליך שיתכן שקרה גם במדינת ישראל, לפחות אם נשפוט לפי כותרות העיתונים בעשור האחרון). באחד מנאומיו ציין הנשיא האמריקני ברק אובמה כי העם האמריקני היה מוכן לסבול רמות גבוהות של אי שוויון כל עוד אלו היו מלוות במידה רבה של מוביליות חברתית.

אפשרות שלישית היא חוסר סימטריה בהעדפות: אנשים סובלים מאוד ממשכורת שהיא נמוכה מאיזו נקודת ייחוס (נניח, ממוצע השכר באוכלוסיה), אבל לא מרוויחים תועלת רבה ממשכורת שהיא גבוהה מנקודת הייחוס הזו. במקרה כזה אי-שוויון גבוה יגרור ירידה בסך התועלת של הפרטים באוכלוסיה. לחילופין, אפשרות רביעית היא שלאנשים ישנן רגשות אלטרואיסטים של ממש – באמת אכפת להם מהעניים. באופן אישי הייתי מהמר על האפשרות השנייה בתור גורם מכריע, אבל המחקרים האמפיריים עדיין לא הגיעו למסקנה חד משמעית לגבי העניין.

חלק מהמחקרים, בהתאם לביקורת שכתבתי על ספרו של שטיגליץ, מתמקדים באי-שוויון ברמת האזור שבו הפרטים מתגוררים ולא ברמת המדינה. העדויות האמפיריות הן מעורבות ולא ברורות כפי ששטיגליץ ואחרים היו רוצים להאמין. נסקור כמה מהמחקרים שבוצעו בעשור האחרון:

  • במחקר משנת 2004 מצאו החוקרים כי באירופה קיים קשר שלילי בין אי-שוויון לבין אושר, בעוד שבארצות הברית הוא לא קיים. בקרב אירופאים הקשר מושפע מהנטייה הפוליטית, ונובע כמעט במלואו מבעלי עמדות שמאליות. בקרב אמריקאים הקשר בין הכנסות לבין גישה לאי-שוויון הפוך ממה שהיינו מצפים – מסתבר כי עשירי ארצות הברית מוטרדים מאי-שוויון יותר מאשר העניים. טענתם של החוקרים היא כי ההבדלים האלו נובעים מתפיסה שונה של הגורמים לעושר בקרב אמריקאים ואירופאים, כאשר האמריקאים מאמינים יותר בקיומו של שוויון הזדמנויות ומוביליות גבוהה בארצם ומחשיבותו של המאמץ.
  • במחקר משנת 2012 מצאו שני חוקרים קשר חיובי דווקא בין אושר לאי-שוויון עבור מדגם של 85 מדינות ומדדי אי-שוויון ברמת המדינה, אך הם טוענים שהקשר חלש יותר במדינות שבהן אנשים בוטחים יותר במוסדות המדינה.
  • שני מחקרים שבוצעו על נתונים מגרמניה בשנים 2007 ו-2009 (כאן וכאן) מוצאים קשר שלילי בין אי-שוויון ברמת האזור לבין אושר.
  • על פי מחקר שפורסם בשנת 2007 ועוסק במספר רב של מדינות, ישנו קשר שלילי בין אושר לאי-שוויון עבור מדינות מתפתחות וקשר חיובי עבור מדינות מפותחות.
  • במחקר שהתפרסם בשנת 2005 בוחנים החוקרים 17 מדינות באמריקה הלטינית, ומוצאים דפוס מעניין: האנשים הכי פחות מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון גבוה, אחריהם נמצאים אנשים במדינות עם אי-שוויון נמוך, והאנשים הכי מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון בינוני.

לסיכום, הספרות המחקרית עדיין לא פיצחה את השאלה החשובה הזו. מה שבטוח זה שאין כל הוכחה שמדדי אי-שוויון ברמת המדינה משפיעים על מידת האושר של הפרטים באופן חד משמעי וחזק היכול להצדיק את הכספים הרבים המוקדשים לעניין בכל מדינה מפותחת. מי שמעוניין למצוא תירוצים למיסוי פרוגרסיבי נדרש לחפשם במקום אחר (וזה לגיטימי לחלוטין – לא בטוח שהאושר הממוצע באוכלוסיה הוא המדד החשוב ביותר עבור כל החלטת מדיניות).

קפיטליזם, רציונאליות ואושר: האם מיסים על סיגריות הופכים מעשנים למאושרים יותר?

בעוד שמחקרי האושר לא מספקים תמיכה חד משמעית לאף אידיאולוגיה כלכלית, צעדי המדיניות העולים מהם נוגדים לדעתי אג'נדה ימנית-קפיטליסטית באותן הנקודות שבהן האג'נדה הזו מסתמכת יותר מדי על הנחת הרציונאליות.

למשל, במחקר חביב שפורסם בשנת 2005 בדקו חוקרים האם מע"מ גבוה על סיגריות עוזר או פוגע במעשנים. על מנת לבחון את השאלה החוקרים השתמשו בשונות בין מדינות שונות בארצות הברית בגובה המיסוי, בסקרי שביעות רצון מהחיים, ובניתוח סטטיסטי שהצביע על אנשים שתכונותיהם מעלות סבירות גבוהה לעשן – בלי קשר לשאלה האם הם מעשנים בפועל או לא. הניתוח העלה כי במדינות ותקופות שבהן המיסוי על סיגריות גבוה יותר, אותם אנשים הנמצאים בקבוצת המעשנים הפוטנציאלים הם מאושרים יותר. ניתוח דומה על קנדה מעלה את אותן התוצאות. יש כאן סטייה מהאופן שבו כלכלנים בדרך כלל תופסים רציונאליות: המעשנים הפוטנציאלים מאושרים יותר כאשר ישנו מס גבוה שמונע מהם להפוך למעשנים בפועל.

ממצא זה מעלה שאלות מעניינות לגבי תחומים אחרים. למשל, האם ייתכן שבני אדם יהיו מאושרים יותר במדינה המטילה מיסים כבדים על מוצרי מותרות, כך שהם לא יתפתו לקנות אותם? במדינה המטילה מיסים כבדים על אלכוהול? במדינה האוסרת הימורים או זנות? במדינה האוסרת על בני זוג להתגרש?

אני מניח שכמה מחברי התנועה הליברלית החדשה לא יאהבו את כיוון המחשבה הזה, אך מבחינתי זה תמיד היה הגורם שהפריע לי להזדהות במאה אחוזים עם הגישה הליברטריאנית: אני מעריך אושר יותר ממה שאני מעריך חופש. אין לי ספק שעולם ליברטריאני אידיאלי יהיה עשיר למדי, אבל אני בספק אם הוא יהיה עולם מאושר. אין לי אשליות לגבי מידת יעילותה וכוונותיה הטהורות של הבירוקרטיה הממשלתית, אבל אני מוכן לשלם מחיר מסוים תמורת הידיעה שישנה אי שם רשת ביטחון המסוגלת לתפוס אותי אם אפול, ואיני רוצה לעסוק באותה הרשת באופן אקטיבי ולרכוש לעצמי ביטוחים בשוק החופשי נגד כל דבר רע שיכול לקרות. אני לא רציונאלי, ואני מודע לכך.

את התשובה הליברטריאנית לטיעון הזה – הממשלה מורכבת מבני אדם שאינם רציונאליים בדיוק כמוני – אני לא קונה. הממשלה מורכבת גם ממומחים שהשקיעו קריירה שלמה בלחשוב על האופן שבו סל התרופות האידיאלי צריך להיבנות, ומה ראוי או לא ראוי להיכנס אל הסבסוד של מערכת הבריאות הציבורית. בעולם הליברטריאני האידיאלי כל אחד מאיתנו יצטרך לקרוא בעצמו אינספור מחקרים על תרופות חדשות כדי להחליט איזה ביטוח בריאות ברצונו לרכוש, או לסמוך על "חברות דירוג" של ביטוחי בריאות שהאינטרסים שלהן אינם ברורים. אני לא רוצה את החופש הזה, אני בכלל לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו. חופש מהסוג הזה לא יוביל ליותר אושר.

זו אולי הסיבה לכך שרעיונות ליברטריאנים מעולם לא תפסו פופולאריות של ממש: רבים מדברים על חופש, ויתכן שחופש הוא הדרך ליצירת המערכת הכלכלית היעילה ביותר, אבל בני אדם לא באמת רוצים חופש מוחלט. הם רוצים כללים, הם רוצים מערכת שתעזור להם להימנע מהרגלים רעים כגון עישון סיגריות או ניהול קרבות אקדחים ברחוב הראשי, רבים מהם רוצים אנשים מעליהם שיגידו להם מה לעשות, ואחרים כמוני רוצים רק איזו רשת ביטחון מינימאלית – פשוט לדעת שהיא שם (אך אל חשש, לא שיניתי את עורי בעקבות סקירת ספרות אחת: אני עדיין מאמין שאזרחי מדינת ישראל משלמים על אותה רשת ביטחון מחיר יקר מדי המתבטא בעשרות אלפי עובדים מיותרים, ואני בוודאי לא חושב שסוציאליזם וכפייה בקנה מידה רחב מסוגלים לייצר משהו מלבד עוני, אומללות, ובזבוז של פוטנציאל יזמי ויצירתי).

שאלה אחרונה לסיום: האם עולם מסורתי יותר יכול להיות עולם מאושר יותר?

בכל חברה ישנן עמדות מסוימות שהן בגדר טאבו, ושום חברה איננה מעריכה אנשים שמנסים לשבור את הטאבו. בחברה שבה אני חי הטאבו אומר שהפמיניזם שיפר את תועלתן של נשים, שהאפשרות להתגרש בקלות משפרת את האושר, שיותר אפשרויות בחירה זה יותר טוב, ושהשכלה היא דבר חיובי. בחברה החילונית והמשכילה שמרנות היא מילה גסה, והדת בדרך כלל נתפסת כעניין מיותר שהיה אמור להיכחד חמש דקות לאחר פרסום "מוצא המינים" על ידי דארווין.

מחקרי האושר מחייבים בחינה מחדש של האמיתות המוחלטות הללו, הסתכלות במראה. כאשר אני מנסה לעשות זאת מתוך השקפת עולם ליבראלית-חילונית, אני רואה מולי בעיקר סימני שאלה. אני הרי לא מעוניין להחזיר את הנשים למטבח, אז איך אני אמור להתייחס למחקר שפורסם בניו-יורק טיימס לאחרונה, לפיו זוגות שחיי הנישואים שלהם שוויוניים יותר מקיימים פחות יחסי מין?

מצד אחד אינני מאמין כי יש מטרות ראויות יותר לחיים מאשר החתירה הפשוטה לאושר, אך מצד שני נדמה כי דווקא אותם אנשים דתיים שאינם מאמינים בחתירה לאושר אלא במטרות אחרות מצליחים להגיע לרמות גבוהות יותר של אושר. האם אין שום דרך ביניים כלשהי, שתאפשר גם להחזיק בערכים ליבראליים, חילוניים ומודרניים וגם להפיק את יתרונות האושר שניתן למצוא בחיים מסורתיים יותר?

חשוב להדגיש: אני לא רוצה לספק כאן תחמושת בידי אלו שהיו מעוניינים להחזיר את העולם כולו אל המאה ה-19, או בידי אלו שמתעקשים שדתיים הם עליונים בדרך כלשהי על חילוניים. ממש לא. אבל אם דרך החיים שבה בחרנו מובילה את האנושות לעידן של תסכול אז המינימום שאנו מחויבים לעשות בנידון הוא לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של פילוסופיית החיים ה"נאורה" וה"מתקדמת" שלנו.

אלו שאלות קשות, אך שאלות שצריכות להישאל מתוך יושרה אינטלקטואלית, והמחקרים החדשים בנושא האושר לא מאפשרים לנו לטאטא אותן אל מתחת לשטיח.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

שתי הרשומות הבאות בבלוג עוסקת בתחום מחקר חדש ושנוי במחלוקת בעולם הכלכלה: ניתוח הגורמים המשפיעים על מדדי אושר ושביעות רצון מהחיים. מכיוון שסקירת המחקר בתחום יצאה ארוכה מעט, החלטתי לחלק את הנושא לשניים.

מהי מטרתם של הכלכלנים?

בניגוד לתחומי מחקר אחרים במדעי החברה, חלק לא קטן מהכלכלנים אינם מעוניינים רק לתאר כיצד המערכת שהם חוקרים עובדת אלא גם לעצב אותה על מנת שתעבוד טוב יותר, אך מה משמעותו של "טוב יותר"? כאשר מהנדס מתכנן מטוס, המטרה ברורה: רצוי, אם אפשר, שכל עוד המנוע עובד המטוס ירחף באוויר מבלי ליפול ולהתרסק. נדרש שהגשר יוכל לשאת את משקל האנשים שאמורים לעלות עליו. שתכנית המחשב לא תיתקע לאחר קבלת קלט לא צפוי מהמשתמש. לשם איזו תכלית צריכים הכלכלנים לעצב את המערכת הכלכלית?

במהלך השנים עלו מספר רב של תשובות לשאלה הזו, החל מנושאים כגון תוצר או תוצר לנפש, דרך מדדי איכות חיים וצריכה, אבטלה נמוכה, מחירים יציבים, שוויון גבוה יותר בהכנסות, וכך הלאה. לאחר כמאתיים שנות מחקר שנגעו בעיקר לאופן שבו ניתן להשיג את המטרות הללו, הספרות שאותה אסקור כאן שואלת שאלה אחרת לגמרי: האם אלו בכלל המטרות הנכונות?

למרות ההתמקדות שלהם במקסום התוצר לנפש אף כלכלן מעולם לא האמין ברצינות שבני אדם מנסים למקסם רק כסף. כלכלנים באוניברסיטאות הם בעצמם אנשים שוויתרו על הניסיון למקסם כסף, ובחרו במקום זאת בקריירה פחות מתגמלת מהשוק הפרטי. כלכלנים כן מניחים בדרך כלל שלבני אדם  יש העדפות ברורות ומוגדרות (פחות או יותר) לגבי הדברים שהם מעוניינים להשיג, ומאותן ההעדפות, תחת מספר הנחות, ניתן להגיע למושג אמורפי הנקרא "פונקצית תועלת" שאותה הפרטים מנסים למקסם – והיא יכולה לכלול מגוון רחב של נושאים.

למשל, המודל הבסיסי בקורסי מאקרו נקרא "מודל רובינזון קרוזו": רובינזון קרוזו חי על אי בודד, ונדרש להחליט כיצד להקצות את זמנו. הוא יכול להקדיש את שעות היום לקטיפת קוקוסים על פי "פונקצית ייצור" מסוימת, או לשכב לו בנחת על החוף ולבהות בשמיים. פונקציית התועלת שלו מורכבת משני משתנים: צריכה וזמן פנוי – הוא רוצה כמה שיותר קוקוסים, וכמה שיותר זמן פנוי. אם יקדיש זמן רב לקטיפת קוקוסים הוא יהנה מרמת צריכה גבוהה וזמן פנוי מועט, ולהפך. במודלים יותר מורכבים תועלת יכולה לכלול מספר רב של מוצרי צריכה, צריכה עתידית, ירושה המועברת לילדים שלך, בריאות, חינוך, איכות בני הזוג שאתה מסוגל למצוא, ההפרש בין המשכורת שלך למשכורת שמרוויח בעלה של האחות של אשתך, או כל דבר אחר שתרצו. כלכלה היא לא פיזיקה – לכלכלנים אין "מודל יחיד" של אדם, אין "פונקציית תועלת מוסכמת". כל מאמר מציג פונקציית תועלת משלו לפי מטרותיו של כותב המחקר.

אז באופן תיאורטי, מטרתה של המדינה צריכה להיות מקסום התועלת של כלל הפרטים, המשולבות יחדיו במן "פונקציית רווחה חברתית". באופן מעשי איננו יודעים כמובן איך נראות פונקציות התועלת של כל פרט ופרט באוכלוסיה, אז כלכלנים מניחים שמדדים כגון תוצר לנפש, אי-שוויון, אבטלה ואחרים מהווים קירוב כלשהו לתועלת האמיתית. האם ההנחות הללו מבוססות? כיצד בנויה פונקציית התועלת האמיתית של בני אדם? ובכן, על מנת לברר זאת אפשר פשוט לשאול אנשים במצבים שונים, באופן ישיר, את השאלה החשובה מכל: האם הם מאושרים.

פרסמתי לפני כשלוש שנים רשומה הנוגעת למחקרים אודות אושר, שהתייחסה לפרדוקס Easterlin, לתועלת יחסית ולאדפטציה. רשומה זו מהווה המשך והרחבה של הקודמת, והיא מבוססת על מיני-קורס שהעביר ד"ר אורי חפץ בנושא באוניברסיטת תל אביב. המחקרים שאסקור כאן משלבים את עבודתם של כלכלנים ופסיכולוגים העובדים יחדיו על פיענוח "הקופסה השחורה של האושר", בניסיון להבין מה הופך אנשים למאושרים יותר או פחות, ובסופו של דבר כיצד ניתן לבנות עולם שהוא לא רק עשיר יותר, אלא גם מאושר יותר.

למדוד אושר

תחום מחקרי האושר בכלכלה הוא תחום אמפירי העוסק יותר בנתונים ופחות בתיאוריות, ובשנים האחרונות שפע הנתונים בנוגע למדדי אושר הולך וגדל אקספוננציאלית. לאחרונה פורסם כי הלמ"ס הולך למדוד אושר באופן קבוע, כחלק מתוכנית מדדים חדשה שפותחה על ידי המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה. בכך מצטרפת מדינת ישראל למגמה רחבת היקף: האו"ם החל לפרסם דוח בשם world happiness report הכולל שאלונים רבים בנושא בשנת 2012; לארגון ה-OECD יש מדדי אושר משלו תחת הפרויקט Better life index (נסו לשחק עם התוצאות כאן), הלמ"ס הבריטי החל לאסוף לאחרונה נתונים בנדון, בצרפת ביקש הנשיא סרקוזי בשנת 2008 מועדה של כלכלנים בראשות ג'וזף שטיגליץ לפתח עבור צרפת מדדים חלופיים ל-GDP שיכללו גם מדידת אושר, והאמריקאים אוספים נתונים בנושא כבר שנים רבות. המדינה הכי מתקדמת במדידת אושר היא המדינה ההררית הזעירה בהוטן, שם יזם המלך בשנות השבעים סקרי אושר שעל פיהם הוא קובע את מדיניות הממשלה.

ובכל זאת, לא במקרה התחום שנוי במחלוקת. ישנם שלושה אתגרים מתודולוגיים עיקריים עבור מחקרי האושר.

הראשון הוא היכולת להגדיר אושר. מדובר במושג ערטילאי שאינו פיזי כמו "תוצר" (וגם עבור תוצר ההגדרות אינן מושלמות). הדרך היחידה למדוד אושר כיום היא על ידי שאלונים, אבל אותם אנשים עונים תשובות שונות לשאלות המנוסחות באופן שונה. ישנו למשל הבדל משמעותי בין שאלה על שביעות רצון כללית מהחיים לבין השאלה האם חווית אושר, כעס או חרדה אתמול. האם לא סביר להניח למשל שילדים יכולים להעניק לנו רגעים רבים של אושר, אבל להוריד את שביעות הרצון הכללית מהחיים עקב מחסור בשעות שינה וזמן פנוי לזוגיות?

עם השנים והניסיון פיתחו פסיכולוגים סיווג של שאלות והגדרות עבור סוגים שונים של אושר, שביעות רצון ורגשות שליליים, וישנה מגמה של התכנסות מבחינת ניסוח השאלות שנשאלות בסקרים אל עבר מספר נוסחי-בסיס מקובלים שהתשובות עבורם הן די עקביות. בעיה דומה היא בעיית התרגום: למשל, ישנן שפות שאין בהן תרגום מדויק למילה "שביעות רצון מהחיים" (life satisfaction), וחלק ניכר מההבדלים בין מדינות יכול לנבוע מהבדלים במשמעות המילים בשפות שונות.

האתגר השני נוגע למידה שבה ניתן לסמוך על התשובות לשאלונים. האם אנשים מספקים תשובות עקביות ובעלות משמעות לשאלוני אושר, אשר מהן ניתן ללמוד על התועלת שלהם? האם תשובותיו של אדם ספציפי מושפעות ממזג האוויר מחוץ לכיתה שבה הוא יושב ועונה על הסקר? מכמות הסוכר בארוחתו האחרונה? האם אנשים בכלל משקיעים מחשבה בתשובותיהם לסקרים מעין אלו? האם אנשים שונים מפרשים אושר באופן שונה?

יש מספר עדויות לכך שהתשובות הן אכן בעלות משמעות ומעידות על רמת תועלת אמיתית. למשל, בסקירה של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן ואלן קרוגר משנת 2006 (ניתנת להורדה כאן) הם מצטטים מחקרים שמצאו קשר בין תשובותיהם הסובייקטיביות של אנשים לשאלוני אושר לבין מדדים אובייקטיביים כגון הסיכוי להידבק או להחלים ממחלות, דפוסי פעילות נוירולוגית במוח, תדירות חיוכים, דירוג שנתנו אנשים אחרים למידת האושר של האדם שמילא את הסקר, איכות השינה, אושר של קרובי משפחה ועוד. מסתבר שבדרך כלל, אנשים לא עונים "סתם".

אתגר שלישי הוא, כרגיל, ההסקה מקורלציה על סיבתיות. אם המחקרים מעלים כי אנשים נשואים מאושרים יותר מאנשים שאינם נשואים, האם עלינו להמליץ לכולם להתחתן? אולי כיוון הסיבתיות הוא הפוך, כאשר אנשים ש"נולדו מאושרים" מוצאים בני זוג בקלות רבה יותר? אם ילדים משפיעים באופן שלילי על שביעות רצון מהחיים – וכן, בממוצע הם משפיעים באופן שלילי – האם זה בהכרח אומר שהורים לילדים היו מאושרים יותר לולא היו מביאים את צאצאיהם לעולם? אולי הומוסקסואלים וקרייריסטים נוטים גם להיות מאושרים יותר וגם לא להביא ילדים לעולם, ומשם נובעת הקורלציה?

כל מחקר במדעי החברה לוקה בשלל בעיות כאלו. קשה להגדיר דברים, קשה למדוד אותם, ואין ניסויי מעבדה המאפשרים להפריד בין קורלציה לסיבתיות. השאלה החשובה היא האם סך הספרות בתחום מספרת לנו משהו חשוב על העולם למרות כל הקשיים הללו. כאשר מחקרים שנעשו במדינות שונות, על תקופות שונות ובעזרת שיטות שונות, תוך שליטה בשלל משתנים אחרים, מעלים ממצאים עקביים – אני מאמין שכן.

המחקרים שאתאר ברשומה זו וברשומה הבאה פורסמו במגזינים רציניים עם ביקורת עמיתים, והם כוללים שליטה במשתנים אחרים, משתני דאמי (fixed effects) לשנים, אזורים וגם לפרטים אם הנתונים מאפשרים זאת, ניתוחי רובאסטיות וכל דבר אחר שנדרש לעשות על מנת לוודא שהמסקנות אמינות. רגרסיה בודדת של חוקר יחיד עדיין איננה אומרת הרבה, אבל הספרות המצטברת מאפשרת לזהות דפוסים של ממש בכאוס.

נסקור כמה מהדפוסים הללו.

אושר ועושר

נתחיל עם חזרה בקצרה על המחקר המפורסם ביותר בתחום שאותו סקרתי בהרחבה ברשומה הקודמת לפני כשלוש שנים – פרדוקס איסטרלין, שהופיע בספרו של הכלכלן ריצ'רד איסטרלין משנת 1974. איסטרלין חקר מדדי אושר לאורך זמן במדינות שונות, וגילה שלוש תופעות מרכזיות:

  1. למרות הצמיחה הכלכלית הדרמטית שחוו מדינות רבות אחרי מלחמת העולם השנייה רמת האושר הממוצעת במדינות לא השתנתה באופן משמעותי. כלומר, מדינות שנעשות עשירות יותר לא הופכות למאושרות יותר.
  2. בתוך כל מדינה אנשים עשירים הם מאושרים יותר מאנשים פחות עשירים.
  3. בהשוואה בין מדינות אין הבדל משמעותי במדדי האושר בין מדינות עניות יותר או עשירות יותר, אלא אם בודקים מדינות עניות באופן קיצוני.

ניתן להסביר את התופעות האלו לפחות באופן חלקי על ידי חשיבה במונחים של "תועלת יחסית" – לאנשים לא אכפת מרמות השכר והצריכה האבסולוטיים, אלא מההפרש בין השכר שלהם לשכר של אחרים בסביבתם (לעיתים קוראים לתופעה "Keeping up with the Joneses"). אם התועלת של הפרטים היא יחסית לסביבתם הקרובה אז אנשים עשירים יהיו מאושרים יותר מאנשים עניים, אבל בהשוואה בין מדינות או לאורך זמן לא יתגלו פערים כלשהם. אם ניתן לכל האוכלוסייה כמות זהה של כסף האושר של כל פרט לא ישתנה, כי היחסים יישארו קבועים – אתה עדיין תרוויח פחות מהבוס שלך.

בעקבות שפע הנתונים של השנים האחרונות הופיעו מספר מחקרים חדשים המטילים ספק בחלק ממסקנותיו של איסטרלין (ראו למשל כאן, כאן וכאן). לפי המחקרים החדשים האושר כן גדל כאשר מדינות הופכות לעשירות יותר, אם כי הוא גדל בקצב נמוך יותר מקצב הצמיחה הכלכלית (קשר לוגריתמי). על כן יתכן שהאושר מושפע גם מהרמה היחסית וגם מהרמה האבסולוטית של השכר. איסטרלין כמובן עדיין חי ובועט ומתעקש שהפרדוקס שלו קיים, והבנתי שבין הצדדים הניצים קיים ויכוח רב יצרים.

ישנם גורמים רבים נוספים המשפיעים על האושר הממוצע במדינה מלבד העושר. אם ישנם מצביעי חד"ש בין הקוראים הם בוודאי יתאכזבו לשמוע כי המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה הן ככל הנראה המדינות הכי פחות מאושרות בעולם, גם לאחר שליטה בכל שאר המאפיינים שלהן. מדינות אמריקה הלטינית, לעומת זאת, הן די מאושרות באופן יחסי. אם נבחן רק מדינות עניות נגלה כי מדינות חמות הן מאושרות יותר ממדינות קרות. מדינות דתיות יותר הן בדרך כלל מאושרות יותר, אם כי הקורלציה איננה חזקה ויש כמה יוצאי דופן. לנושאים בריאותיים כגון תוחלת חיים או תפוצת מחלת האיידס, שמקובל להאמין שהם מאוד חשובים, אין השפעה מהותית על מדדי אושר (לאי שוויון אתייחס בהרחבה בחלקה השני של הרשומה).

באופן אינדיבידואלי כל המחקרים מוצאים כי בני אדם עשירים הם מאושרים יותר, אם כי בדומה למדינות הקשר הוא לוגריתמי – כלומר, אם אתה ממש עני אז תוספת של אלף שקלים להכנסה תקפיץ את האושר שלך באופן דרמטי, אך אם אתה בעשירון העליון תהיה זקוק לתוספת הרבה יותר משמעותית על מנת לחוות את אותו האפקט. דניאל כהנמן מצא גם כי מדדים מבוססי רגשות, תשובות לשאלות כגון "האם חשת כעס אתמול?" או "האם חשת אושר היום?", משתפרים מאוד במעבר מעוני אל הכנסה ממוצעת, אך מהשלב הזה והלאה השיפור קטן יותר.

למרות שהאפקט נעשה מעומעם ברמות גבוהות של עושר חשוב להדגיש: אותו מיתוס על האנשים העשירים המתוסכלים מרוב דאגה לנכסיהם או תחרות אל מול אנשים עשירים אחרים, לעומת העניים השמחים בחלקם, הוא רק מיתוס שנועד לנחם את העניים. אולי לא ניתן "לקנות אושר", אבל כסף בהחלט פותר הרבה מאוד בעיות בחיים, ומחסור בכסף בהחלט מוביל לסבל.

אושר במהלך החיים

אילו עוד גורמים משפיעים על האושר האינדיבידואלי מלבד העושר?

גיל, למשל. בממוצע רמת האושר היא גבוהה יחסית לצעירים, יורדת בדרמטיות בשנות העשרים המאוחרות, נשארת למטה בגילאי השלושים והארבעים, עולה בחזרה למעלה בגילאי הארבעים המאוחרים, אחרי שהילדים עוזבים את הבית, ויורד שוב בגילאי השבעים. הקשר הזה נשאר נכון גם כששולטים בהכנסה או במאפיינים אחרים, גם אצל נשים וגם אצל גברים (אם כי אחד הפירושים שניתנו לעניין זה הוא כי הפרטים היותר מאושרים בגילאי 30-40 עסוקים מכדי לענות לסקרים טלפוניים…).

אנשים דתיים כמעט תמיד יותר מאושרים מאנשים שאינם דתיים. יתכן גם שיש להם פירוש שונה לשאלת האושר – למשל, האם יהודים חרדים מאמינים שזו מצווה להיות מאושר? אולי כמה מקוראי הבלוג יוכלו לענות על השאלה הזו. מובטלים הם כמובן מאוד לא מאושרים, מה שמעלה שאלה מעניינת: האם הם היו מאושרים יותר לו המדינה הייתה מתירה להם לעבוד בשכר שמתחת לשכר המינימום, מה שהיה מחזיר אותם לשוק התעסוקה? ככל הידוע לי אין תשובה לשאלה הזו, אבל היא מעמידה בספק מדיניות סוציאלית מקובלת בכל מדינות המערב. אם אנשים שואבים אושר לא רק מהכסף שנכנס להם לבנק מדי חודש אלא גם מעצם היכולת לעבוד ולתרום לחברה, ייתכן כי עדיף להוריד את שכר המינימום ולצמצם את אחוזי האבטלה.

בשנת 2004 פרסם דניאל כהנמן ביחד עם מספר שותפים מאמר במגזין Science המנתח ברזולוציה גבוהה את רמות האושר של 909 נשים, אשר נדרשו במהלך ניסוי לנהל יומן מדוקדק של האירועים העוברים עליהן מדי יום ולתאר בפירוט כיצד הן הרגישו במהלך ביצוע הפעולות השונות. לפי תוצאות המחקר הפעילויות שתרמו במידה הרבה ביותר לאושר היו כמובן בילוי עם בני זוג וחברים, והפעילות שפגעה באושר במידה הרבה ביותר הייתה הנסיעה לעבודה – מסתבר שהיא אפילו גרועה יותר מהעבודה עצמה. אם מטרתן של ממשלות היא לשפר את האושר המצרפי של כלל אזרחי המדינה, האם לאור תוצאות המחקר הזה עליהן להתחיל להשקיע יותר כספים בקיצור זמני נסיעה לעבודה? בניגוד לתקציבי בריאות או נושאים אחרים כאן מדובר בחוויה יום-יומית – בסבל יום-יומי – של מרבית האוכלוסייה הבוגרת במדינה. אם נסיעה לעבודה היא חוויה כל כך גרועה, יתכן שכל נושא התשתיות מתוקצב בחסר הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. אלו כמובן רק כמה מהדוגמאות האפשריות לשאלות מדיניות חשובות שיכולות להיות מושפעות מתוצאות מחקרי האושר.

סיכום ביניים

למרות הבעייתיות המתודולוגית שלהם, מחקרי אושר מסוגלים להעלות שאלות המאתגרות את מה שחשבנו שאנחנו מבינים אודות העולם. ישנו כאן גם וויכוח פילוסופי: האם האושר הוא הדבר החשוב ביותר? למשל, דניאל כהנמן מצא במחקריו בעבר כי לאנשים יש בדרך כלל רמה קבועה של אושר. אירועים קיצוניים כגון זכייה בלוטו, אבדן קרוב משפחה או פציעה קשה בתאונת דרכים משנים את האושר רק באופן זמני, ולאחר מכן הוא חוזר בחזרה לרמה הקבועה. מכך ניתן להסיק כי מלחמה שתגרור הרג בקנה מידה גדול לא תשנה את רמת האושר במדינה בטווח הארוך, והמסקנה גם מתאימה לתוצאות המחקרים שלפיהם שיעור חולי האיידס במדינות אפריקניות שונות לא משפיע על רמת האושר שלהן. כיצד ניתן לשלב תוצאות כאלו עם ההיגיון הבריא של כל אחד מאתנו, על פיו אבדן חיי אדם בקנה מידה רחב הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות למדינה?

אלו שאלות קשות, אך אינני חושב שהפתרון עבורן הוא התעלמות מתוצאות מחקרי האושר. ברגע שמדובר בתוצאות עקביות על פני מדינות, תקופות ושיטות מדידה, סימן שהן מעידות על משהו אמיתי על האופן שבו בני אדם באמת חווים את העולם – גם אם האופן הזה לא תמיד אינטואיטיבי, גם אם לעיתים נגלה כאן אמיתות לא נוחות על עצמנו.

הוויכוח הפילוסופי אודות האושר הוא עתיק יומין, אך הממצאים האמפיריים החדשים מסוגלים לגשר בינו לבין החלטות מדיניות של ממש. לא במקרה הם מעלים בינתיים יותר שאלות מאשר תשובות; תהליך ההפנמה של משמעות תוצאותיהם נמצא רק בראשיתו.

בחלקה השני של הרשומה (שפורסם כבר באתר "הארץ", ואני אפרסם אותו גם כאן בימים הקרובים) אסקור את הקשר בין אושר לבין פמיניזם, אי שוויון, קפיטליזם ועוד.

Read Full Post »

כן, אני יודע, זה פוסט ארוך. אולי אפילו ארוך מדי. צר לי, לא הצלחתי לקצר אותו או לחלק אותו בצורה סבירה. לדעתי האישית הוא כמובן קצר מדי, ומי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לחפש את המאמר הבא, שבעיקר עליו התבססתי:

Relative Income, Happiness, and Utility: An Explanation for the Easterlin Paradox and Other Puzzles

by Andrew E. Clark, Paul Frijters, Michael A. Shields, Journal of Economic Literature 2008

אמנם מדובר במאמר בירחון כלכלי, אבל לדעתי גם לא-כלכלנים יוכלו להבין את רובו בלי בעיה (זה נכון לגבי הרבה מאמרים בכלכלה).


כלכלת אושר

מחקרים כלכליים בנושא האושר הפכו לנפוצים בעשור האחרון, כחלק מהמגמה הכללית שבמסגרתה דוקטורנטים צעירים לכלכלה משתעממים מדיונים על אינפלציה ומדיניות מוניטארית ומחפשים תחומים באמת מגניבים למחקר, שבהם יש סיכוי לגלות משהו חדש.

השיטה הסטנדרטית למדידת אושר במחקרים אלו היא סובייקטיבית – פשוט לשאול את האנשים. זו שיטה שאיננה נטולת בעיות; למשל, האושר של אנשים יכול להיות מושפע מדייט גרוע אתמול בערב, ממזג האוויר באותו היום, ומכל מני אירועים אחרים "בלתי נצפים" שהחוקר לא יכול לדעת על קיומם. אפשרות אחרת היא שקיימות השפעות תרבותיות על התשובות למבחנים. התקווה היא שבממוצע על פני מספר רב של אנשים כל ההטיות האלו מתאזנות, והתוצאות מסוגלות לספר משהו אמיתי על האושר של בני האדם שנבחנו.

פרדוקס Easterlin

למרות כל המגבלות, המחקרים האלו מנפקים מספר ממצאים שהם עקביים לגבי  מדינות שונות וקבוצות אוכלוסייה שונות. אחד הממצאים האלו נקרא פרדוקס Easterlin, על שם הכלכלן שגילה אותו במאמר מ 1974. הרעיון הוא פשוט: למרות שבמהלך העשורים שעברו מאז מלחמת העולם השנייה חווה העולם כולו צמיחה כלכלית מרשימה, מחקרי האושר לא מראים עלייה משמעותית באושר של האנשים. השוואה בין מדינות יותר עשירות למדינות פחות עשירות (אך לא ממש עניות) גם לא מראה הבדלים באושר הממוצע של האזרחים. לעומת זאת, במחקרים אחרים בודקים את האושר בתוך מדינה, ושם דווקא כן מגלים שלהכנסה יש השפעה על מידת האושר של האנשים.

דוגמה לגבי ארצות הברית – ההכנסה עולה עם השנים, אך רמת האושר נשארת קבועה

הסיבה לקיומו של הפרדוקס טמונה בשני מנגנונים: תועלת יחסית ואדפטציה.

לפני שנגיע לזה, כמה מילים על תועלת.

כלכלנים משתמשים במונח "תועלת" כדי לתאר את מה שבני האדם מנסים להשיג, מה שקובע את הבחירה שלהם. במודלים הכי בסיסיים, הפרטים משיגים תועלת מצריכת מוצרים מסוגים שונים ומזמן פנוי, אבל באופן כללי אפשר להכניס לתוך התועלת כל דבר שרוצים – למשל העדפות להוגנות, עזרה לילדים, סטאטוס חברתי וכו'.

על מנת לחשב את התועלת שמרוויחים הפרטים במודלים ולחבר את הגורמים השונים שמהם ניתן לשאוב תועלת, הכלכלנים נדרשים לנסח פונקצית תועלת. למשל, אם יש מודל שבו אני נהנה לאכול תפוחים ולהשתזף בים, אפשר לנסח עבורי את פונקצית התועלת הבאה: תועלת = שורש של מספר התפוחים שאכלתי היום + מספר השעות בהן השתזפתי בים בריבוע חלקי שניים. בתוך המודל הפרטים מנסים למקסם את פונקצית התועלת, בהינתן כל מני אילוצי תקציב וזמן.

האם לאנשים אמיתיים יש פונקצית תועלת כזו בראש? לא בהכרח (כלומר, יש, והיא קשורה מן הסתם לפסיכולוגיה אבולוציונית, אבל זה כבר דיון אחר). אבל ניתן להוכיח שבמקרים רבים, ותחת הנחות סבירות לגבי ההעדפות, ניתן לתאר בני אדם כאילו שיש להם פונקציה כזו בראש.

תועלת יחסית

המאמר שהזכרתי בפתיחה הוא חלק מספרות כלכלית שמנסה לקחת את פונקצית התועלת הקלאסית, שבה משתמשים כלכלנים כבר עשרות שנים בווריאציות שונות, ולהכניס לתוכה מרכיב יחסי – למשל, המשכורת החודשית שלי לחלק למשכורת החודשית הממוצעת במשק. אם נכניס לשם את הרכיב הזה, אז ככל שההכנסה הממוצעת במשק תגדל ביחס להכנסה שלי, התועלת שלי תרד. ככל שארוויח יותר מאנשים אחרים במדינה, אהיה יותר שמח.

למה דווקא ההכנסה החודשית הממוצעת במשק? הרעיון הוא שלכל פרט יש קבוצת התייחסות מסוימת שאליה הוא משווה את עצמו, בהתאם לה הוא קובע את התועלת שלו. אם אנחנו מודדים את המשכורת ביחס להכנסה הממוצעת במשק, אנחנו מניחים שקבוצת ההתייחסות של האדם היא כל המדינה.

כיצד תועלת יחסית פותרת את פרדוקס Easterlin?

אם האושר של בני האדם תלוי בהכנסה שלהם ביחס להכנסה הממוצעת במדינה, אז ברור מדוע העשירים יהיו מאושרים יותר מהעניים בתוך המדינה. לעומת זאת, בהשוואה למדינות אחרות אין סיבה שאזרחי מדינה עשירה יותר יהיו מאושרים יותר מאזרחי מדינה ענייה יותר.

כלומר, רמת האושר של העשירון התחתון במדינה אירופאית עשירה שווה לרמת האושר של העשירון התחתון במדינה אפריקאית נידחת, למרות שהאנשים עצמם חיים ברמה אחרת לחלוטין. הם פשוט משווים את עצמם לממוצע בארץ שלהם. אם ההכנסה של כולם במדינה עולה באותה המידה, אף אחד לא ייעשה מאושר יותר. זה משחק סכום אפס. מחקרים אמפיריים בנושא העלו שההכנסה היחסית חשובה לאנשים פי 2 יותר מההכנסה הרגילה שלהם.

האם קבוצת היחס היא בהכרח המדינה?

לא ממש. במחקרים רבים מנסים ליצור קבוצות יחס יותר קטנות – למשל "אנשים שהם כמוני", ההכנסה הממוצעת של אנשים באותה רמת השכלה וגיל כמו הפרט. במחקר שנערך ב 2006 על כפריים סיניים (כולל כאלו שהיגרו לערים הגדולות) החוקרים פשוט שאלו אותם, במילים פשוטות, מהי קבוצת היחס שלהם. עבור 70% מהעונים התשובה הייתה תושבי הכפר המקורי שבו נולדו. לא משנה אם ביחס לעירוניים הם נחשבו עניים מרודים; כל עוד הם יכולים לחזור פעם בתקופה לכפר הולדתם ולהיחשב עשירים, הם יהיו מאושרים. אולי זו הסיבה שחלקם מוכנים לעבוד במפעלים בתנאים שנראים לנו נוראיים.

מחקרים אחרים קשורים למהגרים ולקבוצות היחס שלהם. למשל, ייתכן כי מהגרים לישראל חיים באופן אובייקטיבי ברמה גבוהה יותר מהרמה שבה חיו בארץ המוצא, אבל כאן הם עניים ביחס לממוצע האוכלוסייה ושם הם היו יותר קרובים לממוצע או אפילו עשירים, ועל כן הם לא באמת מאושרים. ההנחה לגבי תועלת יחסית היא גם הסיבה שבגללה קובעים את קו העוני ביחס להכנסה החציונית במשק, ולא בתור איזה סכום אבסולוטי שמספיק למחיה בסיסית.

האם תועלת יחסית וסטאטוס קשורים רק להכנסה יחסית?

לא בדיוק. למעשה, רוב החוקרים חושבים שהיא קשורה יותר לצריכה יחסית, אבל רק של מוצרים בעלי "נראות", כאלו שאפשר להשוויץ בהם, בתים ומכוניות וכו' (אבל קשה למדוד את זה, יותר קל למדוד הכנסה יחסית וחושבים שזה קירוב). ישנם מחקרים רבים שטוענים שעקב כך אנשים מבזבזים יותר מדי כסף על מוצרי מותרות, וחוסכים פחות מדי.

אגב, באחד המחקרים (שנעשה על ידי פרופסורים מאוניברסיטת תל אביב) נטען כי סטאטוס נובע גם מההשכלה היחסית, וזו אחת הסיבות שבגללן אנשים הולכים ללמוד באוניברסיטה.

אדפטציה

הרעיון שעומד מאחורי מושג זה, אומר כי אנשים נוטים להתרגל למצבם החדש, גם לאחר שינוי דרסטי בחייהם כגון זכייה בלוטו, תאונת דרכים קשה וכו'. מחקרים מראים כי השינוי באושר בעקבות אירועים דרמטיים הוא זמני בלבד, ולאחר מכן הם חוזרים לרמת האושר הקודמת שלהם. כמו כן, אנשים לא מצליחים לחזות כמו שצריך את מידת האדפטציה שהם יחוו – הם בטוחים שלאחר הזכייה חייהם ישתנו ללא הכר, והם טועים. יש מחקר שבדק את תושבי מזרח גרמניה מעט לאחר נפילת החומה, שהיו בטוחים שחייהם ישתפרו במידה רבה הרבה יותר מהשיפור שהתרחש בפועל בסופו של דבר.

במחקר שבחן את הנושא מזווית מעט אחרת, נשאלו אנשים בתקופות שונות בחייהם מהי לדעתם הכנסה "מצוינת", הכנסה "טובה", והכנסה "מספיקה". מתברר שעל כל עלייה של דולר בהכנסה האמיתית שלהם, התפיסה שלהם לגבי מהי הכנסה מצוינת, טובה או מספיקה עלתה בשישים סנטים. כלומר, ישנה אדפטציה של השאיפות, אבל היא חלקית.

בכל אופן, אדפטציה מסוגלת להסביר לפחות חלק מהפרדוקס – אנשים פשוט מתרגלים לחיים ברמת עושר גבוהה יותר, והם אינם מאושרים יותר. אם משלבים אותה עם הרעיון הקודם של הכנסה יחסית, אפשר לומר שכאשר אנשים נעשים יותר עשירים הם מחפשים קבוצת ייחוס יותר עשירה על מנת להשוות את עצמם אליה.

סיכום, השלכות, וטיפים לחיים מאושרים

באופן עקרוני, מדינות אמורות למקסם את האושר של אזרחיהן. מכיוון שאושר הוא קשה למדידה, המדינות המודרניות מנסות למקסם את התמ"ג לנפש (כתבתי בעבר על הבעייתיות שבשימוש בתמ"ג). המחקרים שתיארתי כאן מראים שצמיחה (המוגדרת כגידול בתמ"ג לנפש) אינה בהכרח מובילה לגידול באושר של האזרחים. אם משלבים תועלת יחסית עם שנאת הפסד, למשל, מתקבל כי האזרחים יהיו יותר מאושרים במדינות שוויוניות מאשר במדינות עם פערי הכנסה גדולים בין עניים לעשירים, בלי קשר לתמ"ג. הנושא גם מעלה שאלות פילוסופיות בנוגע למה שהמדינה צריכה למקסם, מכיוון שמה שהופך אנשים למאושרים בטווח הקצר לא בהכרח יהפוך אותם למאושרים בטווח הארוך, ובעולם של תועלת יחסית האושר יכול להיות משחק סכום אפס (כלומר יותר אושר בשבילך = פחות אושר בשבילי).

המסקנות הנובעות מתועלת יחסית ואדפטציה לגבי האושר האישי של כל אחד מכם הן די טריוויאליות, ומופיעות גם בספרים אחרים של כלכלה התנהגותית. אם תגורו ברמת אביב, מוקפים באנשים שעבורם הסטנדרט הוא לטוס לחופשות סקי פעמיים בשנה, ואתם תוכלו להרשות לעצמכם לטוס רק פעם בשנה, אתם תרגישו שאתם בתחתית; עדיף לגור במקום שבו הסטנדרט מתאים ליכולותיכם הכלכליות. כמובן שזה לא השיקול היחיד, אבל אם אתם רוצים להיות יותר מאושרים ולבזבז פחות כסף על שטויות, עדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות.

Read Full Post »