Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אחריות’

מתישהו בתקופת שירותי הצבאי קראתי באחד מאותם מסמכים צה"ליים רשמיים ומגוחכים למדי על העיקרון החשוב הבא: חפיפה בין סמכות לאחריות. ברגע שבעלי הסמכות לעשות משהו אינם נושאים באחריות לתוצאות, או כאשר לאלו שנושאים באחריות לתוצאות אין שום סמכות לשנות משהו, דברים מאוד עקומים מתרחשים במערכת.

שביתות כלליות, למשל, או שריפות בכרמל.

מירב ארלוזורוב מדה-מרקר התייחסה לעניין זה, כששאלה באופן רטורי מדוע עופר עיני לא עומד בפני סכנת הדחה על פי ההדלפות מדוח מבקר המדינה הנוגע לשריפה בכרמל. הסיבה לכך פשוטה:

"התשובה, ככל הנראה, נעוצה בתפישת העולם של מרבית אזרחי מדינת ישראל, ומבקר המדינה בתוכם, בנוגע לחלוקה של סמכות ואחריות. לכולם ברור כי שר האוצר הוא בעל הסמכות להשפיע על תקציב המדינה, ולכן גם נושא באחריות על תוצאות חלוקת התקציב. באותה מידה ברור לכולם כי עיני הוא בעל הסמכות בכל הנוגע למערכת יחסי העבודה במדינה, כולל מניעת שינויים מבניים במערכת יחסי העבודה, אך אין הוא נושא בכל אחריות לתוצאות החלטותיו. העובדה שמערך הכבאות בישראל אינו מתפקד, בין השאר בשל אי הסכמה על זכות השביתה, אינה נופלת לדידו של מבקר המדינה בתחום האחריות של עיני – גם אם ברור שעיני הוא אחד האחראים העיקריים לכך."

בהמשך היא מתייחסת גם לתרומתה של ההסתדרות לגידול בכמות עובדי הקבלן בארץ, כאשר סירבה להעניק לממשלה גמישות ניהולית בכל הקשור לעובדי המדינה. הביקורת על ההסתדרות בנושא זה לא מגיעה רק מימין; ארגוני שמאל שונים טוענים כבר שנים רבות, ובצדק, שההסתדרות מוטרדת מתנאי העבודה של חברי הוועדים הגדולים בחברות המונופוליסטיות במשק הרבה יותר מכפי שהיא מוטרדת מתנאי העובדים שבתחתית הפירמידה. התשובה הקבועה של ההסתדרות לטיעון הזה היא "מצוין, אז בואו נצרף גם את העובדים ההם להסתדרות ולהסכמים הקיבוציים", תוך התעלמות מכך שהשוואת תנאי כל העובדים במשק לאלו של עובדי חברת החשמל היא הדרך הבטוחה ביותר להגיע למצבה הנוכחי של יוון. מה אכפת להם? הם לא יהיו אחראיים, שר האוצר יהיה אחראי.

גם כאשר ההסתדרות או וועד כזה או אחר משבית את המשק הוא לא משלם שום מחיר ממשי על כך, מלבד כמה סטאטוסים זועמים בפייסבוק. אמנם בעיתונים סיפרו לכם שהעליות האחרונות בחברת החשמל נובעות מכל הבלגן סביב הגז המצרי, אבל האמת היא שהן נובעות במידה רבה כתוצאה מהחובות של חברת החשמל, ואלו נובעים מעלויות השכר הגבוהות שלה, הנובעות מהכוח הפוליטי של וועד העובדים. ואת מי מאשימים במחירי החשמל העולים? את שר האוצר, כמובן, האחראי הבלעדי לכל תחלואי המשק הישראלי.

 

הציבור במדינת ישראל באופן קבוע מגזים במידת הסמכות שהוא מייחס לממשלה, וממעיט במידת האחריות שהוא מייחס לכל גוף שאיננו ממשלתי. האמת היא שבמדינה דמוקרטית בעלת משילות כל כך נמוכה כמו שלנו, לממשלה פשוט אין כל כך הרבה כוח לשלוט ולשנות את המציאות כפי שהיינו רוצים לחשוב (כפי שכתבתי בעבר כאן). חלק ניכר מהחלטות הממשלה כלל אינן מתקיימות בפועל, משלל סיבות הנוגעות לסחבת בירוקרטית והתנגדויות שמקורן בגופים שונים, כגון ההסתדרות, בתי המשפט, התאחדות התעשיינים, לוביסטים, השלטון המוניציפאלי ועוד. לכל הגופים האלו יש את הסמכות החוקית להשפיע על המציאות, ללא אחריות ציבורית הנלווית לכך. כששואלים מדוע בסיסי צה"ל עוד לא יצאו מאזורי הנדל"ן היוקרתיים שבמרכז הארץ אל הנגב, אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לעברם של ארגוני איכות סביבה למיניהם שמעוניינים להגן על איזה חרדון מצוי; כששואלים מדוע לא בונים בארץ דירות קטנות, אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לעברן של העיריות של גוש דן, שלא מאשרות תכניות בנייה עם דירות קטנות על מנת שלא למשוך אוכלוסייה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית לעיר. האצבעות המאשימות תמיד מופנות כולן באותו הכיוון, בייחוד כאשר המפלגה השלטת היא לא חביבת התקשורת.

 

ומה עם התקשורת באמת?

לתקשורת יש את היכולת לפרסם נושאים באופן המוני. לפני מספר חודשים לקתה התקשורת הישראלית בהיסטריה מטורפת עקב חוק לשון הרע החדש, שהיה הרבה פחות קיצוני ממה שעשו ממנו (לפירוט נוסף ראו כאן, וכאן ישנה הקבלה משעשעת להיסטריה שחלה בשנות השישים עקב השינוי הקודם בחוק) – רק משום שמישהו העז להציע שהתקשורת תישא באחריות מעט גדולה יותר לאותם פרסומים. פרשה זו הייתה עוד דוגמה לנושא שהבלוגים שהתייחסו אליו היו יותר אובייקטיביים בממוצע מכלי התקשורת. דוגמה נוספת: בשבוע שעבר הפך בית המשפט העליון את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנוגע לאילנה דיין ולסרן ר', לאחר שקבע שאילנה דיין אכן הציגה תכנית תחקיר מגמתית ולא נכונה באופן עובדתי (אולי כדאי לשנות את שם התוכנית ל"ספקולציה"?), אך בעת שידור הכתבה הייתה לה סיבה טובה להאמין שהעובדות היו נכונות, ולא הייתה לה כוונת זדון (הגנת "אמת בשעתה", אתם יכולים לקרוא על כך יותר בפירוט כאן).

זה נראה לי קצת מוזר. אם אני אנסה לפרסם מאמר אקדמי המבוסס על עובדות שלא בדקתי עד הסוף, וכעבור תקופה מסוימת העובדות האלו יתגלו כשגויות, הממסד האקדמי יעניש אותי מבלי לחשוב פעמיים. אם שר כלשהו ייזום תכנית המבוססת על עובדות שהוא לא בדק עד הסוף, והן יתגלו כשגויות והתוכנית תיכשל, התקשורת תצלוב אותו מבלי לחשוב פעמיים. אבל לתקשורת, לעומת זאת, הכל מותר. בשם חופש הדיבור, אף אחד לא דורש מהם ולו שמץ של מקצועיות ואחריות, למרות הסמכות, למרות הכוח העצום הטמון בתפוצה ההמונית.

אין לי פתרון טוב לעניין הזה, ואני בטח שלא מציע להתחיל לסגור עיתונים ותחנות טלוויזיה, אבל חוסר האחריות של התקשורת בישראל בהחלט פוגע ביכולת לנהל כאן מדינה נורמאלית, ואולי הגיע הזמן שהציבור יעניש אותה בהתאם, לפחות בעזרת שוט הרייטינג.

 

ומה עם הציבור באמת?

לכל אחד מאתנו יש את הסמכות לקבל החלטות שישפיעו על החיים האישיים שלנו, לבחור. כאשר הממשלה מספקת רשת ביטחון רחבה, כמו במדינות סקנדינביה למשל, אנשים משלמים פחות על בחירות שגויות. על כן, ערך האחריות האישית עלול להישחק. אנשים עלולים לעשות בחירות ללא מחשבה רבה מתוך ידיעה שהממשלה תציל אותם במקרה הגרוע, מה שיגדיל את סכומי הכסף שהממשלה תאלץ להקדיש להצלות הללו ויפגע באלו שכן בחרו באחריות, וכך ייווצר מעגל קסמים שינציח את עצמו. איכשהו, אצל הסקנדינבים זה בכל זאת עובד; אולי משהו באופי שלהם, ואולי פשוט כל כך קר שם שאנשים ממילא מעדיפים לשבת במשרד ולעבוד מאשר לשבת בבית כמובטלים ולממן בעצמם את החימום.

כאן לעומת זאת, בארצנו שטופת השמש, פרצה לה לאחרונה מחאה חברתית רחבת היקף בעלת תמיכה ציבורית מרשימה. המחאה הזו, למקרה שלא שמעתם, הונהגה על ידי סטודנטית לקולנוע שטענה כי היא איננה מסוגלת לעמוד במחירי השכירות של דירה באחד האזורים היוקרתיים ביותר בארץ, וכי האשמה לכך איננה תלויה, חס וחלילה, בבחירה שלה ללמוד מקצוע שאינו רווחי במיוחד, או בבחירה שלה לגור באזור יקר במיוחד – אלא מוטלת כולה על כתפיו של ראש הממשלה.

 

ומה עם ראש הממשלה באמת?

עד עכשיו הגנתי על הפוליטיקאים, אולי הגיע הזמן קצת לתקוף. אז מתי הפוליטיקאים נושאים בסמכות אך לא באחריות למעשיהם? בטווח הארוך.

קרה המקרה והתברכנו בראש ממשלה שכיהן גם כשר אוצר בתחילת שנות האלפיים וגם כראש ממשלה בשנות התשעים, אבל זהו מצב יוצא דופן. בדרך כלל ראשי ממשלה מקבלים לידיהם מדינה שגורלה לארבע השנים הקרובות, במידה רבה, נגזר מראש כתוצאה מפעולותיהם של קודמיהם לתפקיד ומשלל הסכמים ותהליכים היסטוריים. ואותם קודמים, חלקם אפילו נמצאים עדיין באופוזיציה, לרוב אינם נחשבים כאחראיים לתוצאות המדיניות שהם הובילו רק לפני מספר שנים, או לכך שהם לא עשו את הרפורמות שהיה צריך לעשות וניסו לדחוק את הקץ לקדנציה של הבא אחריהם, פשוט מכיוון שאף אחד לא זוכר.

 

חוסר החפיפה בין סמכות לאחריות הוא כשל מהותי, אשר נעוץ עמוק בלב המבנה הארגוני של המדינה המודרנית. אני לא בטוח שניתן לפתור את כל הכשלים שתיארתי כאן, ורובם משותפים לכל מדינות המערב – אם כי איכשהו תמיד נדמה כי במדינות אחרות בעלי תפקידים בתקשורת, בממשל, ובמגזרים נוספים נוטים לקחת על עצמם יותר אחריות מאשר בארץ. הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות מודעים לבעייתיות הזו, לדרוש יותר אחריות מהגופים שהזכרתי, לנסות לראות את התמונה השלמה, לזכור יותר, ואולי גם להיות קצת יותר אחראיים בעצמנו באותם המקומות שבהם הסמכות היא שלנו.

Read Full Post »

אם הייתי צריך לתאר בשתי מילים מהי משמעות המילה "קפיטליזם" עבורי, לא הייתי אומר "שוק חופשי", וגם לא בהכרח "ממשלה קטנה" או "ארצות הברית", או "ביבי נתניהו", ותופתעו, אבל גם לא "לדפוק ת'עניים" (כן, זה נחשב שתי מילים). הייתי אומר את המילים האלו: "אחריות אישית".

אחריות אישית אומרת כי בני אדם הם האחראים לבחירותיהם – שגויות או מוצלחות ככל שיהיו. זה לא תפקידה של המדינה על מנת לפצות אנשים על טעויות שעשו בנקודות הבחירה החשובות בחיים – בחירת בן זוג, בחירת מקצוע, בחירת תחום לימוד וכו'.

לפני כשבוע זעקו הכותרות בלמה-נט : "הדוקטורנטים בבר-אילן נחנקים!", "אין כסף לחיות!", "המלגות לדוקטורנטים אינן מספיקות לקיום מינימאלי!".

גם אני מתכנן בקרוב לחיות על מלגת קיום כזו, בגובה דומה למלגות המתוארות בכתבה, בנוסף לתרגולים ועבודות מחקר מסביב. זה יהיה קשה. לא קל לגדל ילד במרכז הארץ כשמשכורות בני הזוג לא מסתכמות לאזור ה 20 אלף בחודש (ברוטו). הייתי שמח מאוד אם יגדילו את המלגות, אבל ברור לי שהמדינה לא צריכה אינספור דוקטורנטים (ואולי יש מקום להקטין את מספר הדוקטורנטים, להוציא מהמלגות את השליש הפחות טובים ולהגדיל את המלגות לאלו שנשארו).

אז אני קורא את המשך הכתבה, ומה מופיע שם?

"דוקטורנט נוסף, בן 30 ואב לארבעה ילדים מבית שמש, סיפר שבשל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה משפחתו, נאלץ למכור את מכוניתו ולנסוע לאוניברסיטה בטרמפים. "אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים וכל ארבעת ילדי גרים בחדר אחד", אמר הדוקטורנט, "על הבילויים ויתרנו מזמן כי אין לנו כסף לשלם לבייבי-סיטר ובסופר אנחנו קונים את המצרכים מהזן הגרוע ביותר, העיקר שיהיו במבצע".

מה לעזאזל חשב הדוקטורנט המכובד כשעשה 4 ילדים לפני גיל 30 ועוד נרשם לדוקטורט?

ויותר מטריד מכך – מה לעזאזל חשב הכתב שהעלה את הכתבה ללמה-נט כשהוא כתב את השורות האלו? מילא הדוקטורנט, הוא לא אובייקטיבי במיוחד, אבל עצוב לדעת שיש אנשים במדינה שיתמכו בדעתו בנידון, אנשים שחושבים שהוא לא צריך לשלם מחיר כלשהו על בחירותיו המוטעות.

מספר ימים לאחר מכן – שוב כותרת פרובוקטיבית"סטודנטים על בטן ריקה!"

הכתבה מתארת שלל סטודנטים שמתקשים לממן את עצמם. עכשיו, גם אני הייתי סטודנט לתואר ראשון פעם. אני לא מהווה דוגמה, מכיוון שגרתי אצל הורי, אבל אני מכיר כאלו שגרו בשכירות באזור תל אביב, עבדו ולמדו בו זמנית. בעזרת המענק מהצבא, בעזרת תקופה של עבודה וחיסכון לפני הלימודים כשעוד גרים אצל ההורים, ובעזרת הלוואות שניתנות בתנאים מיוחדים לסטודנטים, ניתן לעבור את זה. זה לא קל, אבל אפשרי. עובדה שעוברים את זה סטודנטים במכללות שמשלמים שכר לימוד גבוה פי 2 או 3 מאלו שבאוניברסיטאות.

אז אני קורא את המשך הכתבה, ומה אני רואה?

זה מתחיל עם דוגמה של מישהי בת 38 בלי אגורה אחת של חיסכון, שהגיעה ארצה בעקבות סיפור אהבה שכשל לבסוף, והתחילה ללמוד תואר ראשון. אין ספק, דוגמה מייצגת למדי של כלל אוכלוסיית הסטודנטים בארץ. לאחר מכן ממשיכים עם כל מני סטודנטים שלא עובדים וגרים עם ההורים ולא ברור מדוע הם מתבכיינים, ולבסוף דוגמה של מישהי שלומדת BA כללי במכללת ספיר, בוכה עכשיו על הכסף לנסיעות ותבכה בעוד כמה שנים כשהיא תגלה שהתואר לא הולך לספק לה שום עבודה שתהיה שווה את כל המאמץ.

כל מי שטוען שאין מוביליות חברתית בארץ ואי אפשר לממן לימודים מוזמן להגיע לטכניון, ולבחור לו עשרה רוסים אקראיים מאחת המחלקות להנדסה שם. אני מבטיח לכם ששמונה מתוך העשרה האלו הגיעו ממשפחות עניות למדי, ואחרי שיסיימו את לימודיהם המשכורות שלהם יקפיצו אותם אוטומטית אל העשירונים העליונים של האוכלוסייה. אותם לא תמצאו בוכים בחדשות ערוץ 2 מול מקרר ריק. בתרבות הרוסית, למרות (ואולי בגלל) שנים של חיים במדינה קומוניסטית, ערך האחריות האישית הוא עדיין חזק. בתרבות הישראלית, בייחוד זו שמתבטאת באמצעי התקשורת, כבר לא כל כך.

התופעה הזו, של העברת האחריות על בחירות הפרט מהפרט עצמו אל המדינה שלו, היא מהתוצאות ההזויות ביותר של מדיניות הרווחה בכל מדינות המערב מאז מלחמת העולם השנייה. מאז תחילת ההיסטוריה המתועדת, בכל מדינות העולם ובכל סוגי המשטרים לא הייתה קיימת תפיסה מוזרה שכזו. ה"חברתיים", כמובן, מודעים לכך לפחות באופן רופף; הם תמיד ינסו לטעון שהתוצאה הנצפית נובעת מסוג של מזל רע (הקורבן לא נולד למעמד החברתי הנכון, לא נולד בצבע הנכון, לא קיבל מספיק הזדמנויות וכו'); הם יתמכו בהצלתם של מפעלים גדולים, כי "העובדים אינם אשמים שבעל המפעל ניהל את העסק באופן גרוע", ואז בעל המפעל המאושר ימשיך לקחת על עצמו סיכונים גבוהים. רבים מהם פשוט לא מבינים את ההרסניות שבשחיקת ערך האחריות האישית.

למעשה, זה בדיוק אותו המנגנון שגרם בין היתר למשבר הכלכלי האחרון, moral hazard: אנשים מוכנים לקחת סיכונים גבוהים, כי הם יודעים שלא הם ישלמו את המחיר אם הסיכונים יתממשו. הם מצפים שהממשלה תציל את הבנק שלהם, הם מצפים שהממשלה תכסה את הגירעון של המפעל הממשלתי הכושל שבו הם עובדים (או של הקיבוץ שלהם, או של העירייה אותה הם ניהלו ברשלנות), הם מצפים שהממשלה תעלה את שכר הדוקטורנטים כך שהם יצליחו לסגור את החודש למרות שהם החליטו להביא ארבעה ילדים לעולם לפני שסיימו את הלימודים. הכל מגיע מאותו המקום.

במדינות שבהן ערך האחריות האישית נשחק האנשים לוקחים על עצמם סיכונים מיותרים – הולכים ללמוד מקצועות לא מעשיים, לא חוסכים לעתיד, מתחתנים ומתגרשים ומביאים ילדים לעולם מבלי לחשוב פעמיים. למה להם לתכנן קדימה? כל מה שצריך זה להפגין קצת וללחוץ קצת והממשלה תסדר הכל. הפעולות האלו, באופן מצטבר, מהוות נטל עצום על החברה.

הבעיה המרכזית היא באמת להבחין בין "מוכי הגורל", הסובלים בגלל מזל רע ולהם המדינה צריכה לעזור, לבין אותם אלו שעשו בחירות גרועות. ישנם מקרים בהם זה קל (למשל אנשים שנולדו עם נכות), ואחרים בהם המצב יותר מסובך. בתור התחלה, הייתי שמח לו הערך הזה היה זוכה למעט יותר תשומת לב בדיון הציבורי, בהשוואה לערכים אחרים כגון "עזרה לאוכלוסיות חלשות".

אה, סליחה, טעיתי… היום קוראים להן "אוכלוסיות מוחלשות" ולא "חלשות".

שם נחמד.

מעניין מיהו האחראי להחלשתן.


נ.ב:

מצאתי את הלינק הרלוונטי הזה. מעניין. תודה לגולדי על ההפנייה לכתבה.

Read Full Post »