Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אינטרנט’

בימים האחרונים חסמו טוויטר ופייסבוק את חשבונותיו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, וגוגל הסירה מחנות האפליקציות שלה את הרשת החברתית "פארלר", אשר שימשה בעיקר פעילי ימין. החסימה הזו עוררה שלל דיונים, המתחלקים לשתי שאלות שחשוב שלא לערבב ביניהן.

השאלה הראשונה עוסקת בכוחן המונופוליסטי של חברות הרשתות החברתיות, באחריות שלהן ובמידת הרגולציה עליהן. מהצד השמאלי של המפה ישנם רבים הטוענים כבר זמן רב כי החברות האלו לא עושות מספיק על מנת לחסום דעות ימניות קיצוניות, בעוד שמהצד הימני של המפה ישנם הטוענים כי החסימות מוגזמות, מוטות כנגד ימניים, לא דמוקרטיות, ונובעות מהטיה פוליטית של מנהלי החברות והעובדים הבכירים בהן. למעשה, שני הצדדים למפה הפוליטית מעוניינים ברגולציה כבדה יותר על הרשתות החברתיות ובהגברת השליטה הממשלתית על פעילותן, על מנת שיהיה להם יותר קל לכפות את הדעה האישית שלהם על השיח. למאמץ להגביל את הרשתות החברתיות מצטרפים גם אנשי תקשורת רבים, אשר הרשתות החברתיות פוגעות במונופול שהיה להם בעבר על הפצת מידע, ומאפשרות לאנשים לבקר אותם באופן חופשי.

בהחלט יתכן שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, האינטרנט יהיה חסום ומגודר מכל הכיוונים, הרשתות החברתיות יהיו נתונות לצנזורה מעיקה, משפטיזציה ורגולציה כבדה, דעות "לא נכונות" ייעלמו, הממים המעטים שיעברו את מבחן הוועדות העליונות ובתי המשפט יהיו מצחיקים כמו סדרה של הטלוויזיה החינוכית, אנשים גסים או פרובוקטיביים מדי יחששו לאבד את עבודתם בעקבות כתיבתם ברשת וייעלמו מהנוף, וחופש ההבעה והמחשבה יחנקו ביחד עם כל אותן התקוות היפות שהאינטרנט הביא לעולם בתחילת דרכו. אך למרבה האכזבה, גם כשיגיע היום הזה אנשים פופוליסטיים וקיצוניים ימשיכו להיבחר כראשי מדינות, מאותן הסיבות שבגללן הם תמיד נבחרים. ההבדל היחיד הוא שיהיה להם הרבה יותר כוח לפגוע במתנגדיהם.

סיום עידן המערב הפרוע של רשת האינטרנט יהיה יום עצוב עבור הקדמה הטכנולוגית, המדעית, המסחרית, האמנותית והפילוסופית של תקופתנו, מכיוון שרק חופש הבעה ותחרות חופשית בשוק הרעיונות מסוגלים לעודד קדמה שכזו.

השאלה השנייה שנובעת מהחסימה של טראמפ ותומכיו עוסקת במלחמת הרעיונות, ובמידת החוכמה שבחסימה של דעות באופן כללי. אנשים כל הזמן מערבבים בין שאלה זו ובין השאלה הראשונה, אודות החובה של הרשתות החברתיות לחסום דעות וכוחן המונופוליסטי, אך אין בין שתי השאלות האלו שום קשר. את הדיון בנוגע לשאלה השנייה, לחסימת דעות, יכולנו לנהל גם בעידנים שלפני הרשתות החברתיות המודרניות, ולשאול למשל האם היה ראוי לאפשר להיטלר להוציא לאור את ספרו "מיין קאמפף" בשנת 1925, או האם ההחלטה של האימפריה העות'מאנית במאה ה-16 לאסור הכנסת מכונות דפוס לתחומיה, מתוך מטרה למנוע הפצעת דעות סותרות ופגיעה בערכי הדת האיסלאמית, הייתה חכמה.

כאן, התשובה לדעתי היא שצנזורה היא לא הדרך לנצח במלחמת הרעיונות. חסימה של אנשים לא מובילה לחסימת רעיונות, לא פוגעת בהפצתן ולא מונעת אלימות. במקום זאת, היא מובילה לניוון רעיוני ורוחני, להיווצרות "תיבות תהודה" בשני צידי המתרס, ומוכיחה לאוחזים באותן הדעות החסומות שהם צודקים. אנשים נוטים יותר להידחק לפעולות אלימות כשהם מרגישים שאין להם ברירה, שכל העולם מתאחד נגדם, שאף אחד לא מוכן להקשיב להם ולהתווכח איתם באופן הוגן, באמצעות טיעונים ולוגיקה. זהו הדשן שמצמיח שנאה ואלימות.

כמובן, בהחלט ניתן לחסום ציוצים אשר מהווים עבירה על החוק, כגון פרסום מידע חסוי, ואפילו הסתה לאלימות. אך יהיה זה נבון יותר להשתמש בלי החסימה בזהירות רבה, לעיתים רחוקות ובמקרים קיצוניים בלבד, ולא לחסום אנשים לגמרי מהיכולת להביע את דעתם – אפילו כשמדובר בקונספירציות וב"חדשות מזויפות" הסותרות את העובדות. ממילא תקשורת המיינסטרים מפיצה מדי יום שלל דעות הסותרות את העובדות לא פחות מאותן קונספירציות רשת פופולריות.

על מנת לנצח במלחמת הרעיונות, עלינו להתווכח עם רעיונות גרועים. זה לא קל, ולפעמים המאבק נמשך שנים ארוכות. אנשים בדרך כלל נוטים שלא להשתכנע בקלות מנתונים ועובדות הסותרים את דעותיהם המוקדמות, ועל כן החסימה המוחלטת תמיד קוסמת יותר. היא קלה, ומיידית, וזהו, אנחנו לא רואים יותר את אותם האנשים האחרים שחושבים מחשבות כל כך נוראיות. אבל גם אם אנחנו לא רואים אותם, זה לא אומר שהם נעלמו. הם פשוט ימשיכו להפיץ את הרעיונות שלהם במקום אחר, בתיבת תהודה מהודקת יותר, שבתוכה הרעיונות האלו יהדהדו הלוך וחזור בעוצמה הולכת וגוברת, ללא אף אחד שיאבק בהם.

בטווח הארוך, רעיונות גרועים בדרך כלל מפסידים במאבק חופשי הכולל טיעונים לוגיים ועובדות, ומעניק במה הוגנת לכל הצדדים. ישנם בלתי-משוכנעים רבים הצופים מהצד בוויכוח, ובכל תקופה עולה דור חדש של צעירים שאינם מרגישים מחויבים לרעיונות של הוריהם, ומסוגלים להקשיב לשני הצדדים במידה מסוימת של איזון. על כן, וויכוח פתוח וחופשי הוא הדרך היחידה לקדם את המין האנושי למקום טוב יותר. חסימה של דעות היא לא פתרון קסם, ובסופו של דבר היא רק תוביל להתגברות הקיצוניות, הפילוג והאלימות.

Read Full Post »

ספרים רבים מהמאה ה 19 מתייחסים לדמותו של הג'נטלמן: אותו צעיר עשיר, לא בהכרח בן למעמד האצולה, שיש לו שפע של זמן פנוי וכסף. הג'נטלמן לא היה קם מוקדם לעבודתו, ורבים מהג'נטלמנים לא היו עובדים כלל או הפסיקו לעבוד בשלב מוקדם בחייהם. הם היו מבלים בשלל אירועים חברתיים, עוסקים בתחביבים כגון ניסיונות להקיף את העולם בשמונים יום, ומשתעשעים בפרשיות אהבה חוקיות יותר או פחות. ג'נטלמנים צעירים נהגו לערוך טיול ארוך ברחבי אירופה שנקרא ה – Grand Tour, מן צורה מוקדמת של התיירות המודרנית, ועקב כך צמחה ספרות שלמה של מדריכי טיולים וספרי מסעות. המדענים הראשונים היו ברובם ג'נטלמנים עשירים בסגנון של צ'ארלס דרווין, חברים במועדוני ג'נטלמנים כגון החברה המלכותית הבריטית, שטיילו בעולם וחקרו את מה שרצו ללא כל מגבלות של קריירה, ללא צורך לפרסם מאמרים בכתבי עת או לרצות איזה שהוא פרופסור בכיר. ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, וגיאולוגיה היו תחביבים נפוצים למדי במאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. חלק מהג'נטלמנים אחזו בתפקידי קצונה בכירים בצבא הבריטי, אך מן הסתם הם לא רצו בראש חייליהם אל מול אש האויב, אלא ישבו מאחור על איזו גבעה ושתו כוס תה, מנהלים דיון אינטלקטואלי על מהלך הקרב.

Mens_Coats_1872_Fashion_Plate

אם הג'נטלמנים עוד טרחו מדי פעם להתעסק בנושאים מלוכלכים כגון כסף או עבודה של ממש, נשותיהם ובנותיהם (המכונות לעיתים "ליידי") לא העזו אפילו לחשוב על כך. גם להן היה שפע של כסף וזמן פנוי, שהוקדש לאותם עיסוקים שנחשבו ראויים לנשים, כגון אירועי תרבות שונים, התנדבות, ועוד.

 

כמובן, שכבת העילית של הליידיז-אנד-ג'נטלמנס כללה רק אחוז קטן מהאוכלוסייה. העושר שלהם נבע לפחות במידה מסוימת מהעוני של כל האחרים, או מהניצול האימפריאליסטי של קולוניות רחוקות. ובכל זאת – גם כיום חיים אנשים עשירים בעולם, אפילו עשירים מאוד, אבל הם לא ג'נטלמנים. גם האחרים, צעירים מהמעמד הבינוני כמוני וכמוכם, אינם שואפים ברובם להיות ג'נטלמנים, לפנות לעצמנו שפע של זמן פנוי לתחביבים ועיסוקים אינטלקטואלים.

היום, לאנשים יש קריירה.

למעשה, מרבית האנשים מגדירים את עצמם על ידי הקריירה שלהם. במפגשי היכרות שונים, מסיבות קוקטייל ובליינד-דייטס השאלה הראשונה שנשאלת היא לרוב "אז מה אתה עושה?". אנחנו מסיימים את הצבא, עושים איזה שהוא טיול סמלי של כמה חודשים בחו"ל, וישר רצים ללמוד ולעבוד ולהתקדם בחיים אל עבר אותה קריירה חלומית שתגדיר אותנו באופן המגניב ביותר. ישנם כאלו המדברים על למכור סטארט-אפ ולצאת לפנסיה בגיל 35, אבל אף אחד לא באמת עושה את זה. גם האנשים העשירים ביותר בעולם מבלים שעות רבות מדי יום בעבודה אמיתית, ומשום מה זה נראה נורמאלי מאוד לכל האחרים, אפילו חיובי.

פרופסורים מבוגרים שקיבלו כבר קביעות באוניברסיטה ויכולים לכאורה לעשות מה שירצו, ממשיכים לפרסם מאמרים באסטרטגיה שמעדיפה כמות על איכות, ולעבוד בסופי שבוע. כמעט שאין אינטלקטואלים של ממש, גם באקדמיה, מכיוון שכל אחד כל כך מרוכז בתחום שלו, בעבודה שלו, במרוץ לשום מקום.

צעירים שבגיל 18 הבטיחו לעצמם לבזבז את כל הכסף שירוויחו בעתיד על טיולים חסרי מטרה ברחבי העולם, הופכים בגיל 25 להיות עבדים לשאיפות שלהם. כיום, כולנו עבדים לשאיפות שלנו.

 

ייתכן כי התופעה הזו חמורה יותר בישראל מאשר בארצות אחרות בעולם. בממוצע בישראל עובדים יותר שעות בשבוע מאשר ברוב מדינות ה OECD (ב 2009 היינו במקום השביעי עם מעל ל 36 שעות בממוצע בשבוע, בהשוואה ל 33.4 בממוצע עבור כל מדינות ה OECD), וסוף השבוע שלנו קצר יותר, יום וחצי במקום יומיים, פחות זמן לתחביבים. המחירים הגבוהים והמשכורות הנמוכות יחסית לשאר העולם המערבי תורמים גם הם לעניין. אבל הקרייריזם אינו ייחודי לישראל, אלא נפוץ כל המדינות המפותחות.

הקרייריזם מוביל למספר תופעות מעניינות. קודם כל, אנשים רוצים מקצוע מגניב, מכיוון שהמקצוע הפך לחלק חשוב מההגדרה העצמית. על כן, יש לנו כאן בארץ עודפים אדירים (ביחס לביקוש) של ביולוגים, קרימינולוגים, פסיכולוגים, וטרינרים, בוגרי תארים בתקשורת ושלל מקצועות "מגניבים" אחרים, במקביל למחסור במקצועות לא מגניבים כגון הנהלת חשבונות, שלא לדבר על מקצועות שדורשים עבודה עם הידיים כגון נגרים, טכנאים וכו'. תואר אקדמי הפך להיות תנאי הסף הקובע שאתה צעיר מודרני ומשכיל, גם אם הוא לא עוזר לך בכלל למצוא עבודה, ובהתאם לכך מדינת ישראל מובילה את העולם המערבי באחוז בעלי התארים. יש כאלו שמקשקשים על התרבות הקפיטליסטית המודרנית ועל הרדיפה אחרי כסף, אבל הם טועים; הרדיפה היא אחרי מקצועות מגניבים ותארים, אחרי הסטאטוס הנובע מהם, ולא אחרי כסף (הדבר בולט בייחוד עבור נשים, ועבור גברים שאינם רוצים או יכולים ללמוד מקצועות ריאליים).

 

זמן שאינו מוקדש לבניית הקריירה נחשב בחברה המודרנית כבזבוז. אחד המקומות שבהם ניתן לראות זאת, הוא הוויכוח הפמיניסטי סביב השתתפותן של נשים בשוק העבודה. הטענה הפמיניסטית היא כזו: נורמות חברתיות יוצרות מצב שבו מרבית עול הטיפול בצאצאים מוטל על הנשים, מה שמפריע להן לפתח קריירה מוצלחת בהשוואה לגברים ולקדם את עצמן. הטיעון הזה מחביא את ההנחה הסמויה הבאה: עבודה מחוץ לבית היא הרבה יותר מספקת, כיפית וחשובה מעבודה בתוך הבית, או מבילוי זמן עם הילדים. כל מי שבילה כמה שנים בעבודה ממוצעת בעולם האמיתי וכל מי שיש לו ילדים יכול לראות עד כמה ההנחה הזו מופרכת – ולמרות זאת כולנו מקבלים אותה כמובן מאליו, ונשים הבוחרות לעבוד פחות (או לא לעבוד כלל) על מנת לבלות זמן עם ילדיהן זוכות לעיתים ליחס של בוז. יחד עם זאת, חייבים לציין כי ישנה נקודה נכונה בטיעון הפמיניסטי, והיא העצמאות: אישה אשר איננה עובדת ותלויה כלכלית בבעלה תהיה פחות עצמאית, מה שעלול להטות את יחסי הכוחות בתוך הבית לטובת הגבר.

בחמש עשרה השנים האחרונות האינטרנט זינק אל תוך חיינו, ורבים משקיעים אחוז ניכר מזמנם החופשי (ואף מזמנם הלכאורה-לא-חופשי בעבודה) בפעילות ברשתות חברתיות, פורומים, או כתיבת בלוגים. היחס אל ההתמכרות לפעילות חברתית באינטרנט מזכיר במידה מסוימת את היחס להתמכרות לסיגריות; אנשים טוענים כי זמנם מתבזבז והם לא מספיקים לעשות שום דבר "חשוב".

999

גם כאן, אנחנו נוטים לקבל כמובן מאליו טיעון שהוא שגוי במהותו. מה בדיוק כל כך הרבה יותר "חשוב" בעבודה שלנו, בהשוואה לשיטוט סתמי בפייסבוק וצפייה בתמונות משעשעות של חתולים? האם העולם יקרוס אם לא נשקיע מספיק בדוח שעליו אנחנו עובדים? האם נפסיד במרוץ אל אותה קריירה חלומית שלעולם לא נשיג? התבלבלנו: המטרה שלנו הייתה צריכה להיות לעבוד כמה שפחות (כמובן, תחת האילוץ של לא לגרום לבוס לפטר אותנו, לא לפשוט את הרגל, או לא להיכשל במבחן הקרוב) ולשוטט בפייסבוק כמה שיותר, לא ההפך. אין שום סיבה להתנצל או להרגיש רע על כך שסדר העדיפויות שלנו נכון ובריא. פייסבוק איננה בזבוז זמן, העבודה היא בזבוז זמן!

 

אני לא סוציולוג ואינני יודע מדוע החברה האנושית עברה את השינוי הזה, מעידן שבו זמן פנוי היה סמל סטאטוס לעידן שבו הקריירה היא סמל סטאטוס, עידן שבו חלק גדול מהאוכלוסייה לוקה בוורקוהוליזם. אני לא אתפלא אם כבר היה מי שכתב ספרים שלמים על הנושא.

ייתכן כי מדובר בהעתקה של ערכי העבודה הפרוטסטנטים האמריקנים, ביחד עם עלייתה של ארצות הברית למעמד של מעצמת על, או בבוז הקומוניסטי למעמד הבורגני. מבחינה כלכלית טהורה אני מתקשה לראות הצדקה לכך, מכיוון שאנשים בעולם המערבי המודרני הם יותר עשירים ובעלי זמן פנוי רב יותר מאשר מקביליהם מהמאה ה 19, אם כי ניתן לטעון שמכיוון שאנחנו מרוויחים יותר פר שעה הזמן הפנוי שלנו "יקר" יותר. ייתכן שמדובר באיזה שהוא פער שנוצר בחברה החילונית עקב דעיכתן של הדתות ושל הקהילה החברתית, מכיוון שנראה כי התופעה הזו חמורה יותר אצל חילוניים. ייתכן שמדובר בהכוונה מלמעלה הנובעת מההסתמכות על מדד התמ"ג לנפש כדרך לבחינת רמת החיים במדינה: התוצר אינו כולל בתוכו זמן פנוי, ועל כן שתי מדינות עם תוצר לנפש זהה יחשבו לשוות מבחינת רמת החיים, גם אם באחת מהן התושבים עובדים בממוצע 10 שעות פחות בשבוע. לחילופין, רפורמה שיזום שר כלשהו להגדלת הזמן הפנוי עבור התושבים, ללא שינוי בתוצר לנפש, לא תחשב כהצלחה על פי המדדים המקובלים.

 

האנשים המאושרים ביותר שאני מכיר הם אנשים שאינם מגדירים את עצמם דרך עבודתם, אלא דרך שלל דברים אחרים שהם עושים. כן, ישנם גם מעטים המסוגלים להפוך את התחביב לעבודה, אבל הם כל כך יוצאי דופן, וחלקם למעשה משקרים לעצמם ולסביבתם, כשהם מתאימים את עצמם לנורמות הקרייריזם שתיארתי לפני כן. כל העבודות הן בסופו של דבר שגרתיות ושוחקות. כאשר מגיע זמנם של אנשים לעזוב את העולם הזה, אני מבטיח לכם שאף אחד מהם לא מסתכל לאחור על חייו ואומר: "נו, יכולתי להספיק לעבוד קצת יותר… כמה חבל".

Read Full Post »