Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אירופה’

בספרו "ציביליזציה" מנסה ניל פרגוסון להסביר את עלייתה ההיסטורית של אירופה באמצעות שש "אפליקציות מנצחות": תחרות, המהפכה המדעית, הרפואה, תרבות הצריכה, זכויות הקניין ומוסר העבודה. פרגוסון הוא היסטוריון בריטי אשר ניחן ביכולת ביטוי גבוהה בכתב, ידע מקיף ביותר, גרפומניה מתקדמת וחוסר יכולת משווע לכתוב ספרים קוהורנטיים. בדומה לספרים קודמים שלו שקראתי, גם ספר זה הוא יותר שיח אסוציאטיבי מעניין מאשר שורה של טיעונים לוגיים המובילים למסקנה כלשהי.

למשל, הפרק בספר שהיה אמור לעסוק ברפואה המערבית הוא למעשה פרק על קולוניאליזם, המתמקד בעיקר בעוולות הקולוניאליזם הגרמני ובשאיפות הנאיביות של הקולוניאליזם הצרפתי (פרגוסון הוא בריטי, כאמור). מספר רב של מאמרים בכלכלה הדגימו מדוע הרפואה המערבית הייתה כל כך חשובה לצמיחה כלכלית: העלייה בתוחלת החיים והירידה בשיעורי התמותה עודדו השקעה בהון האנושי של ילדים, צבירת ניסיון בקרב מבוגרים וכך הלאה. למשל, אחד המחקרים המפורסמים בנושא מראה כי הכחדת תולעי המעיים בדרום האמריקני בתחילת המאה ה-20 שיפרה משמעותית את ביצועיהם של ילדים בבית הספר, ואף את משכורותיהם לאחר מכן. ישנם מחקרים דומים רבים, אך נראה שפרגוסון כלל אינו מודע לספרות הזו, ואולי פשוט שכח מהו נושא הפרק במהלך הכתיבה.

פרקים אחרים אינם קוהורנטים יותר. הפרק על מוסר העבודה עוסק בעיקר בעליית הנצרות בסין, בעוד שהפרק על תרבות הצריכה מתאר את קיצור תולדות המהפכה התעשייתית, בתוספת של כל מני דברים אחרים מעניינים שהתרחשו במהלך המאה ה-20, שלחלקם יש קשר עקיף כלשהו לצריכה. גם בנוגע למהפכה התעשייתית מתעלם פרגוסון מהספרות הכלכלית המודרנית, כשהוא קובע שהמהפכה התעשייתית פרצה לראשונה בבריטניה תודות למשכורות הגבוהות של הפועלים הבריטיים ולמרבצי הפחם הנרחבים שם. אכן זו הייתה טענתם של מספר היסטוריונים שעסקו בנושא בעבר, אך כיום ככל הידוע לי הקונצנזוס הוא שזו שגיאה, ושהסיבות הן בעיקר מוסדיות ותרבותיות (ובכלל, נורא מוזר להתייחס למשכורות גבוהות בתור סיבה ולא תוצאה של שיווי משקל ייחודי כלשהו).

למרות שהספר מתיימר להסביר את עליית המערב, אחת התופעות הנחקרות ביותר בהיסטוריה כלכלית במאתיים השנים האחרונות, הוא לא מהווה סקירה מקיפה של ספרות קודמת שניסתה להסביר את התופעה הזו, וגם לא מציע תיאוריה סדורה וחדשה כלשהי. פרגוסון לא מסביר כלל מדוע אותן "אפליקציות מנצחות" הופיעו דווקא באירופה של ימי הביניים המאוחרים, או מדוע הן חשובות יותר מ"אפליקציות" אחרות. באותה המידה הוא יכל להכניס לרשימה אפליקציות נוספות, כגון "ספרים", "אוריינות", "חלוקת שעות היממה", "דמוקרטיה", שלא לדבר על "רובים, חיידקים ופלדה".

פרגוסון גם אינו רואה את הקשרים בין האפליקציות השונות. למשל, חוקרים רבים מציבים במרכז את התחרות בין המעצמות האירופאיות, שאף אחת מהן לא הגיעה להגמוניה כמו בסין ובאימפריה האיסלאמית. לטענתם התחרות היא זו שהובילה בין השאר לחדשנות טכנולוגית, להתפתחות המדע, לחדשנות דתית, ובעצם לכל שאר האפליקציות. מקס וובר, שאותו פרגוסון דווקא מזכיר בהרחבה, טען שהנצרות הפרוטסטנטית הייתה עניין מרכזי אשר הוביל לשאר האפליקציות. כך או אחרת, מוזר להציג את כל האפליקציות כאילו שהן שוות בערכן. ועוד לא נכנסתי כאן לביקורות יותר עמוקות, כגון השאלה האם "חברת הצריכה" היא "אפליקציה מערבית", או פשוט ביטוי לרצון שהיה קיים תמיד בקרב כל אדם (וכל בעל חיים) עלי אדמות לשפר את רמת חייו. לא במקרה גם הסינים, הרוסים והאפריקאים רוצים ללבוש ג'ינס.

פרק הסיכום של הספר הוא למעשה הפרק היחיד שדן באופן עמוק ומעניין בעלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, ועוסק בין השאר בכל מני מודלים מחזוריים שהוצעו עבור העניין. כבר אלפי שנים הוגים שונים משתעשעים עם האנלוגיה בין מחזוריות החיים של אדם לבין מחזוריות החיים של מדינות וציוויליזציות, אך האנלוגיה הזו ככל הנראה מטעה יותר מאשר תורמת. תחזיות אודות נפילת ההגמוניה האמריקאית-אירופאית קיימות כבר לפחות מאתיים שנה, ועד כה כולן הופרכו, בעוד שרק מעטים חזו את נפילת חומת ברלין או נפילתן של אימפריות בעבר.

אך גם בפרק הסיכום נמנע פרגוסון מלעסוק בשאלות העומק, והדיון שהוא מנהל הוא במידה רבה חסר פואנטה. העובדות הן שניסיונות היסטוריים להעתיק את "האפליקציות האירופאיות" לרוב נכשלו, מלבד יוצאי דופן זוהרים. מדוע המאמצים העצומים שהוקדשו במאה ה-20 כדי להפוך את טורקיה וארגנטינה למדינות מודרניות ומתועשות נכשלו בסופו של דבר, בעוד שהמאמצים להפוך את דרום קוריאה ופינלנד למדינות מודרניות הצליחו? יתכן שהסיבה לכך היא מוסדית, יתכן שהיא תרבותית, אך פרגוסון כלל לא דן בשאלות החשובות האלו. במקום זאת הוא כותב על המשבר הכלכלי של 2008, על עלייתה של סין, על המוסלמים באירופה ועל נושאים נוספים שכבר נטחנו לעומק בספרים ומאמרים אחרים, והוא לא מוסיף הרבה לדיון הקיים. מכיוון שרבים מהאירועים שעליהם הוא כותב בפרק זה התרחשו בסמוך למועד פרסום הספר (2011), חלק מהדברים שהוא כותב כבר כיום נראים לא רלוונטיים, והוא כמובן לא חוזה לא את עלייתו של טראמפ ולא את הברקזיט.

לסיכום, יאמר לזכותו של פרגוסון שהוא יודע לספר סיפורים בצורה מרתקת, ושהוא שמרן בעל הטיה אנגלופילית חזקה, שזה תמיד נחמד. הספר קליל וקריא, ולמדתי ממנו לא מעט עובדות חדשות, אך את עליית המערב הוא לא מסביר. ההיסטוריה היא לא רק אוסף של אנקדוטות נחמדות, אלא גם ניסיון אנושי מצטבר אשר ניתן, אולי, להפיק ממנו לקחים חשובים. ספרים המנסים לעשות זאת באופן יותר מסודר ורציני, כגון אלו של יואל מוקיר, גרגורי קלארק, ואז'ימולו ורובינזון, לא תורגמו לעברית, וחבל (כתבתי על חלקם כאן וכאן). על כן, הרושם של הקורא העברי הממוצע נע אי שם בבין "רובים חיידקים ופלדה" של דיימונד, שהוא נחמד אבל חלקי מאוד, לבין "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי, שהוא יותר פילוסופי והחלקים הכלכליים בו לא מדוייקים. ככל הידוע לי אין שום מקור בעברית לוויכוח האקדמי הסוער בין מחנות שונים אשר תולים את עיקר ההשפעה במוסדות, בתרבות, או בגורמים גיאוגרפיים מרוחקים. יום אחד אולי אנסה לתקן בעצמי את המחסור הזה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

  1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
  2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
  3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

  1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
  2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
  3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
  4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

 

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

  • בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
  • בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
  • נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
  • בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
  • במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
  • בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
  • במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

 

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 ——————————————

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.

Read Full Post »

סיפורים

כולם אוהבים סיפורים, ולא במקרה. המין האנושי פיתח את החיבה לסיפורים, מכיוון שהם מאפשרים להעביר ידע באופן יעיל. מאוד קל לזכור סיפורים, ולכן מומחים לתרגילי זיכרון משתמשים בסיפורים שהם ממציאים על מנת לזכור רשימות אקראיות של חפצים. אפילו סיפורים לילדים נועדו, באופן היסטורי, להקנות להם ידע חשוב אודות הסכנות של העולם שבחוץ (אם כי איכשהו הרעיון התעוות במהלך הדורות, וכיום הם בעיקר סופגים מידע חסר תועלת לחלוטין בעולם המודרני אודות הקולות שמשמיעים בעלי חיים שונים).

קל לחשוב על תהליכים חברתיים כעל סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (לעיתים קוראים לכך "נראטיב", אבל המילה "סיפור" נראית לי פחות יומרנית ומתאימה באותה המידה). סיפורים רבים נראים כך: בהתחלה קיים איזה שהוא מצב קדמוני אידיאלי, באמצע מתעוררים קשיים כלשהם, ובסוף מגיעה ההתגברות וההצלחה להגיע לשיווי המשקל המושלם הנוכחי.

למשל, הסיפור הציוני: התעוררות לאומית באירופה של המאה ה 19 (התחלה), עלייה לארץ וקשיים רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים (אמצע), וכינונה המוצלח של מדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (סוף). או, הסיפור ששמעתי לפני מספר ימים בביקור בשמורת החולה: ביצה יפיפייה ומשגשגת (התחלה), מדינת ישראל הצעירה מחליטה משום מה לייבש אותה והורסת הכל (אמצע), חבורה של חובבי טבע קנאים מצליחים להקים בכל זאת שמורה ולהחזיר אליה בעלי חיים שנכחדו (סוף). או, למשל, הסיפור של המחאה החברתית: במדינת ישראל הסוציאליסטית של ימי מפא"י העליזים חיים כולם בעושר ואושר (התחלה), בשלב כלשהו מגיעים הניאו-ליברלים המרושעים עם הקפיטליזם החזירי שלהם ומובילים להיעלמותו של מעמד הביניים (אמצע), ואז העם מתאחד למחאה רחבת היקף כנגד השלטון (תחילת הסוף, שעוד ייסגר בהמשך).

זה רק סוג אחד, נפוץ יחסית, של סיפורים. יש עוד מספר עלילות כאלו שחוזרות על עצמן פעמים רבות. בתחילת המאה ה 20 סיווג Georges Polti שלושים ושישה עלילות מקובלות לסיפורים שחוזרות על עצמן בשלל יצירות בווריאציות שונות, וב – 1993 טען Ronald Tobias שיש רק 20 כאלו. שניהם מתייחסים יותר לסיפורים אינדיבידואלים ולא היסטוריים, אבל העיקרון דומה. הבעיה היא שהנתונים בדרך כלל סותרים סיפורים פשוטים, והתמקדות בהם מדחיקה חלק גדול מהדברים החשובים שהתרחשו במקביל במציאות.

 

סיפורים על תאוות בצע

תאוות הבצע משמשת כנושא מצוין לסיפורים כבר אלפי שנים, מאז ימי המלך מידאס וככל הנראה עוד לפניו, כמעט בכל תרבות אנושית. הסיפורים לרוב מתחילים עם גיבור מוכשר, חכם, וטוב לב, אך בשלב מסוים תאוות הבצע משתלט על מחשבותיו והוא מגזים עם הדברים שאותם ביקש להשיג, מה שמוביל בסופו של דבר לאובדנו ולאובדנם של אהובי ליבו. זה היה רק טבעי לחבר את תאוות הבצע גם למשבר הנוכחי, ולהזכיר את אותם סוחרים בבנקי השקעות שהמיטו על העולם אסון בניסיונותיהם להרוויח עוד כמה (מיליוני) דולרים.

האמת היא שתאוות בצע לא הייתה הסיבה למשבר הכלכלי הנוכחי. היא לא הייתה הסיבה לקיומן של הלוואות הסאב-פריים, לחובות הממשלה היוונית, או לבועות הנדל"ן באירלנד וספרד. זאת משום שתאוות הבצע תמיד הייתה כאן – אין שום סיבה להניח שהמין האנושי היה יותר תאב בצע בשנת 2008 מאשר בשנת 1998, 1988, 1978, או בכל תקופה אחרת שבה לא התרחש משבר כלכלי. כמו כן, בניגוד להשקפה המקובלת, סוחרי בורסה או כלכלנים אינם יותר תאבי בצע מכל אדם אחר שמזדמנות לידיו אפשרויות להשיג עושר רב במהירות.

מה שהשתנה לעומת העשורים הקודמים אלו ההזדמנויות, הסביבה שבתוכה יכולה תאוות בצע לפרוח ולגרום לאנשים לקחת סיכונים מיותרים. מכלול של סיבות הוביל לכך שבעשור הראשון של המאה ה 21 הופיע הרבה מאוד כסף במערכת הפיננסית העולמית, התמריצים לקחת סיכונים גדלו באופן דרמטי, ותאוות הבצע הרימה את ראשה. כל עוד הכסף קבור עמוק באדמה, אנשים מוכנים להשקיע מאמץ מסוים על מנת לחפור אותו החוצה אבל אף אחד לא מאבד את העשתונות; ברגע שהכסף יוצא החוצה אל האוויר הפתוח וגדל על העצים, אנשים (בייחוד גברים, בואו נודה בכך) מתחילים להשתגע, ואף אחד לא רוצה להישאר הפראייר שלא ניצל את ההזדמנויות המדהימות.

זהו מקור הבעיה: התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור במידה והתרחיש הרע יתממש, וכספי הזכייה הגבוהים למהמרים. אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם.

 

סיפורים גדולים

כשקורים דברים גדולים, אנשים זקוקים לסיפורים גדולים. לא ייתכן שהמשבר הזה אינו מסמל משהו דרמטי במיוחד, הם חושבים – איזו שהיא מערכת שמתרסקת, עולם שעולה בלהבות, משהו שאפשר לעשות עליו סרט הוליוודי. לכן הופיעו בתחילת המשבר הנוכחי כל כך הרבה כתבות מטופשות בסגנון של "מות הקפיטליזם" (ועדיין מופיעות לעיתים). אחרים כבר הצהירו שהסיפור של המשבר הנוכחי הוא בכלל מותה של מדינת הרווחה האירופאית, ויש כאלו שמצהירים על קריסתה של ארצות הברית, על התמוטטותה של אירופה, או על נפילתן של מדינות המערב כולן. הבעיה עם המשבר הנוכחי היא שאף אחד מהסיפורים הנ"ל אינו מתאים עבורו. משברים כלכליים הם תמיד עניין מסובך, אבל המקרה הנוכחי הוא מעבר לכך – המדינות שנפגעו מאוד שונות אחת מהשנייה, והן נפגעו באופן שונה, וגם אלו ששרדו את המשבר בהצלחה די שונות.

כאשר מסתכלים על מדינות שנפגעו ומדינות שלא נפגעו, אי אפשר לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי לא עובדת", בגלל אוסטרליה וקנדה שמצבן לא רע בכלל, ואי אפשר גם לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי עובדת מצוין" מכיוון שבכל זאת, ארצות הברית נפגעה קשה. אי אפשר לומר "מדינת הרווחה קורסת" מכיוון שמצבן של המדינות הנורדיות לא רע בכלל, אבל קשה להלל את הדגם האירופאי למדינת הרווחה לאור חוסר יכולתן של מדינות כגון יוון, איטליה ואולי גם צרפת לקיים מדינת רווחה מבלי להיקלע לפופוליזם שמסתיים בחובות ממשלה גבוהים ומשק שאינו תחרותי. זה מגוחך לדבר על נפילתו של המערב כאשר רמת החיים במדינות המערב גבוהה לאין שיעור מזו של המדינות המתפתחות, והמוני צעירים סיניים משכילים מהגרים לארצות הברית ולא בכיוון ההפוך.

דברים גדולים אכן קרו. סקטור פיננסי שלם, בנקי השקעות, כמעט נמחק. כמויות בלתי נתפסות של כספים התנדפו לאוויר. אמריקנים רבים איבדו את בתיהם. יוונים רבים גילו שאם הם רוצים לחיות במדינת רווחה הם צריכים גם לשלם מיסים במקביל. גרמנים וצרפתים גילו שקשה לקיים איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. אלו דברים גדולים, גם אם הם לא מספיק דרמטיים על מנת למכור עיתונים, או להשיג כניסות לבלוג.

 

סיפורים קטנים

אז מה עושים כשהסיפורים הגדולים מתגלים כשקריים? מתחילים להמציא סיפורים קטנים עבור עמים ספציפיים. היוונים? אה, נו, הם עצלנים. האיסלנדים? חבורה של דייגים שהחליטו יום אחד שהם מומחים פיננסיים. הגרמנים? נו, בטח שהמצב שלהם מצוין, הם כולם כאלו ממושמעים ומסודרים, תראו את הרכבות והכבישים שלהם, הלוואי עלינו.

meanwhile-in-greece-funny-picture-3852

אני לא נלהב מהסיפורים האלו, מכיוון שהם תמיד נשמעים לי פשטניים מדי, לחיוב או לרעה, ומובילים למן דטרמיניזם: "ככה זה וככה זה יישאר, העם לא ישתנה".

ישנם הבדלים בין מדינות, אבל אין לנו כוח לחקור לעומק את המוסדות וההיסטוריה שהובילו להבדלים הללו, אז אנחנו זורקים פנימה סיפור שאומר שהשבדים הם עם נורא הוגן ומנומס ולכן הם מצליחים לקיים סוציאל-דמוקרטיה משגשגת. היו רבים שסיפרו בעשורים האחרונים על היעילות של היפנים, שאפשרה להם להשתלט על שוק הרכב העולמי, לצמוח בקצב מדהים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולבנות את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. איך בדיוק זה מסתדר עם כך שיפן נמצאת במשבר כלכלי מתמשך מאז שנות התשעים ולא מצליחה לצאת ממנו? פתאום הופיע דור של יפנים חדשים שלא היו כל כך יעילים כמו הוריהם? ומה עם פינלנד, שעד שנות השמונים הייתה מדינה נחשלת למדי? פתאום הופיע שם לפני שלושים שנים דור חדש של פיניים שהם בעצם נורא חרוצים וחכמים והפכו אותה למדינה המתקדמת והמצליחה שהיא כיום? בספרו "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" מזכיר הא-ג'ון צ'אנג (בהקשר של שאלת התפתחותן של מדינות אפריקה) כי נוסעים אמריקאים ואוסטרלים מהמאה ה 19 תיארו את היפנים כעצלנים; נוסעים בריטיים שטיילו בגרמניה במאה ה 19 טענו כי הגרמנים הם טיפשים מדי, אינדיבידואליסטים מדי, ורגשניים מדי, וזו הסיבה לכך הם מפגרים מבחינה כלכלית אחרי צרפת ובריטניה. מסתבר שהשתנו מאז כמה דברים…

אז כן, יש כזה דבר שנקרא "תרבות", והוא יחסית קבוע. עמים הם ללא ספק שונים אחד מהשני, וכל אחד שנוסע לחו"ל אפילו לזמן קצר מבחין עד מהרה בשוני התרבותי המתבטא בלבוש, באוכל, בקודי ההתנהגות המקובלים ועוד. אבל בכל עם יש אנשים עצלנים וחרוצים, חכמים וטיפשים, יצירתיים וכאלו שהולכים בתלם, והשוני התרבותי שישנו לא בהכרח משפיע על הביצועים הכלכליים של מדינות. ההיסטוריה, הפוליטיקה, ומבנה המוסדות הם אלו שמשפיעים, וכאשר אלו משתנים "התרבות העסקית" משתנה ביחד איתם. הנטייה שלנו לדבר על אמריקאים תאבי בצע או גרמנים ממושמעים היא פשוט עוד הכללה, לא שונה מהותית מהכללות גזעניות, שתופסת מעט ומפספסת הרבה. במקום לומר שהיוונים והאיטלקים עצלנים, או שהגבר האיסלנדי הממוצע הוא מאצ'ו תאב סיכונים שנכנס בשמחה לעסקים שבהם הוא אינו מבין דבר, עדיף לחקור קצת יותר ברצינות את ההיסטוריה ואת המוסדות של המדינות הללו, ולקחת בחשבון שהטבע האנושי הבסיסי הוא זהה בכל העולם. בכל עם ישנם "שבדים", "יפניים", "אמריקנים" ו"יוונים" – אפשר אפילו לומר שבתוך כל אדם מסתתר הפוטנציאל לעטות על עצמו כל אחד מהדימויים השטחיים הללו. אבל אף אחד מאיתנו אינו פועל בוואקום, ההתנהגות שלנו מושפעת מאוד מהמערכת המקיפה אותנו, וזו מערכת שאנחנו יכולים לבחור לשנות.

 

סיפורים על סיפורים

בספרם Animal Spirits מונים George Akerlof ו – Robert Shiller חמישה "רוחות" לא רציונאליות שמשפיעות על התנהגותם של בני אדם ברמה המאקרו כלכלית: אמון, הוגנות, שחיתות, אשליית הכסף וסיפורים. בפרק העוסק בסיפורים הם מזכירים פסיכולוגים כגון Roger Schank ו – Robert Abelson שטענו שסיפורים עומדים בבסיסו של הידע האנושי, וכי אנשים זוכרים עובדות על ידי הצמדתם לסיפורים. אנשים אוהבים כל כך את הסיפורים שלהם, שלעיתים הם מתנגדים לעצם קיומן של עדויות סותרות. למשל, במסגרת פרויקט של נשיונל ג'אוגרפיק ניסו חוקרים להתחקות באופן גנטי אחרי תנועתם ההיסטורית של עמים ברחבי העולם, אך הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד שבטי אינדיאנים בצפון אמריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה, ושלל עמים אחרים שלא רוצים שמחקר מדעי יהרוס להם את המיתוסים המשותפים. באותו אופן, כאשר הכתבים בעיתון "כלכליסט" מדווחים על דירוג איכות החיים של ה OECD שממקם את מדינת ישראל במקום לא רע בכלל, הם חייבים להסתייג ולציין את חסרונותיו של הדירוג ושהוא בעצם לא כל כך מייצג – הוא פשוט סותר את הסיפור הקבוע שהעיתון מנסה לדחוף אודות הכלכלה הישראלית, סיפור על כלכלה הולכת ומתרסקת ומעמד ביניים נעלם, סיפור שקשה לתמוך בו עם נתונים.

בהקשר הכלכלי, מזכירים אקרלוף ושילר בספרם את מקסיקו של שנות השבעים, תקופה שבה נשיא כריזמטי במיוחד וגילויים של נפט גרמו לרבים להאמין שמקסיקו הולכת להפוך לאחת המדינות העשירות ביותר בעולם, תוך התעלמות מהשחיתות הרבה, מהחובות ההולכים וגדלים של הממשל, ומהגזמות בהערכת שווי אוצרות הטבע של המדינה. בועות רבות הן תוצאה של סיפור שאנשים מספרים לעצמם על נכס שמחירו עתיד להמשיך ולעלות לנצח. אנשים ממציאים סיפורים על מנת להסביר תופעות כלכליות, כגון המשבר האחרון, אך לסיפורים האלו יש כוח משלהם – הם משפיעים על המציאות, על הזיכרון ההיסטורי, על הדרך שבה אנשים פועלים. הם הופכים להיות משתנה מאקרו-כלכלי בכוחות עצמם, ולא רק מסבירים את העובדות שיצרו משתנים אחרים. סיפורים גרמו, למשל, לגידול בהשקעות ובצריכה במקסיקו של שנות השבעים. סיפורים על "עידן חדש" של טכנולוגיה שאיננה מצייתת לחוקי הכלכלה הישנים יצרו את בועת הדוט-קום של תחילת שנות ה 2000.

אבל סיפורים הם לא המציאות. הדמויות שבתוך הסיפור לרוב אינן מצליחות להבין שהן בתוך סיפור, הן חושבות שהן חיות במציאות האובייקטיבית. אין דרך פשוטה לצאת אל מחוץ לסיפור הצבעוני והמושך – צריך לקרוא הרבה מאוד עובדות שמתוארות מנקודות מבט שונות, ורק אז אפשר להתחיל לגבש תפיסה של המציאות המורכבת, תפיסה שלרוב תשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מבינים שום דבר. לא במקרה האדם המשכיל הממוצע יתבטא בנחרצות רבה יותר בנוגע לשיעור מס החברות, להשלכות האינטרנט על חיי החברה של ילדים, או לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך מאשר חוקרים שמכירים את הנושאים האלו לעומק – וגם אותם החוקרים יתבטאו באופן יותר נחרץ לגבי נושאים שאותם הם פחות מכירים. אולי המצב שונה במדעים מדויקים, אבל במדעי החברה ככל שאתה לומד נושא מסוים יותר לעומק, אתה מגלה מורכבות רבה יותר.

בדרך כלל אין לנו את הזמן והכוח להתעמק במרבית הנושאים. על כן, אני מניח שהמין האנושי ימשיך לחפש לעצמו סיפורים קצרים ויפים שיסכמו עבורנו את העולם ואת הדברים שמתרחשים בו באופן שאנחנו יכולים לתפוס, סיפורים שיתנו לנו מסגרת כלשהי לחיים שהיא מעבר לאירועים אקראיים המתרחשים אחד אחרי השני ללא הסבר, סיפורים שיאפשרו לנו לחיות בתוך מציאות שאנחנו מבינים, עם התחלה אמצע וסוף, גם אם היא איננה המציאות האובייקטיבית.

ואולי זה לא כל כך נורא, למרות הכל.

Read Full Post »

במקומות רבים דובר כבר על הסאב-פריים בארצות הברית, מכיוון שרוב התקשורת העולמית מרוכזת במה שקורה באמריקה. לעומת זאת, תרומתם של הכשלים המבניים בגוש היורו לעוצמתו של משבר החובות הנוכחי, שהוא למעשה הסיבוב השני של משבר הסאב-פריים, הוזנחה מעט. על כן, הסיפור שאספר לכם כאן אינו סיפור על חוסר יכולתם של סוחרים מוול-סטריט לחזות סיכונים של מכשירים פיננסיים מורכבים, וגם לא על אמריקנים שחתמו על משכנתאות שהם אינם מבינים. הסיפור שאספר הוא ווריאציה על אותו נושא עתיק, על הדרך לגיהינום הרצופה בכוונות טובות, ובראשן הכוונה להפוך את אירופה למאוחדת וחזקה יותר. זהו לא הסיפור היחיד הנכון, אלא אחד הסיפורים הנכונים. עד היום עדיין מתפרסמים מדי שנה מאמרים חדשים על הסיבות למשבר הכלכלי בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואני מניח שגם המשבר הנוכחי יפרנס עוד דורות רבים של חוקרים במאה השנים הבאות. מה שבטוח, זה שהסיפורים הפשוטים, כגון אלו שתולים את כל האשמה בקפיטליזם חסר רחמים או בחבורה של יוונים עצלנים, אינם נכונים.

הפוסט מבוסס ברובו על הרצאה שהעביר פרופ' אסף רזין במסגרת ערב לזכרו של אמנון בן-נתן בתחילת ינואר 2012.

ראשית, מספר מונחים בקצרה:

  1. מדיניות מוניטארית – כל מה שקשור לכסף ולכמות הכסף במשק. הדפסת כסף, ריביות, שערי חליפין וכו', לא כולל התערבות כלשהי בשווקי המוצרים.
  2. מדיניות פיסקאלית – כל מה שקשור למיסים, חוב ציבורי, הוצאות ממשלה, התערבות ממשלתית בשווקי המוצרים.
  3. אינפלציה – עליית מחירים ללא גידול ביכולת הייצור של המשק (כלומר ללא גידול במשכורות), למעשה הורדת ערכו של מטבע ביחס למוצרים שהוא מסוגל לרכוש.
  4. פיחות מטבע – הורדת ערכו של מטבע ביחס למטבעות אחרים.

ברור? יופי. אז יאללה, נתחיל.

 

 

ניסוי היורו

המטבע האירופאי, היורו, לא היווה בפני עצמו טריגר למשבר הכלכלי הנוכחי. יחד עם זאת, הוא בהחלט היה גורם משמעותי שניפח את המשבר אל מעבר למימדיו המקוריים, והוא הסיבה המרכזית לתחזיות הפסימיות לשנים הקרובות עבור הכלכלה העולמית כולה.

הגורם המכריע להקמתה של מערכת היורו היה פוליטי, כעוד צעד בהמשך לאיחוד האירופי, להפחתת גבולות הסחר והעברת ההון בין המדינות, וכך הלאה. כאשר מחברים אותן יחדיו, למדינות אירופה כלכלה ענקית העוקפת בגודלה את ארצות הברית, סין, יפן וכל מדינה אחרת. כאשר הן נפרדות, גרמניה צרפת ובריטניה תופסות את מקומות 4, 5, ו – 6 בהתאמה (אם כי לפי חלק מהמדדים ברזיל עקפה את בריטניה והדיחה אותה למקום השביעי), אחרי ארצות הברית, סין ויפן, ומדינות אירופאיות אחרות מדורגות יותר נמוך. חיבור של כל מדינות אירופה יכול להיות גדול מסכום חלקיו, למשל אם המדינות האלו ינהלו מדיניות סחר חוץ אחידה, ולתת להם כוח אדיר להשפיע על העולם כולו. מסיבה זו הן ככל הנראה לא יוותרו על חלום האיחוד, גם אחרי המשבר הנוכחי.

למדינות אירופה יש שפות נפרדות, היסטוריה נפרדת, ותרבויות שונות. על כן הן מתקשות להשיג איחוד פוליטי אמיתי (אם נהיה כנים, גם לאמריקנים זה לקח זמן, והייתה אפילו מלחמת אזרחים בדרך… בהמשך נעסוק עוד בדוגמה האמריקנית). בשנת 1999 חלקן יצרו את מטבע היורו, ויצרו למעשה איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. במסגרת האיחוד המוניטארי הזה לכל החברות בגוש היורו הייתה את אותה ריבית בסיסית לטווח קצר, שער חליפין קבוע בין המדינות החברות, ואותו שער חליפין אל מול מטבעות שאינן משתמשות ביורו. משמעותו של איחוד פיסקאלי היא אחידות גם בגביית המיסים והוצאות הממשלות, כמו שקיים למעשה בארצות הברית, והיעדרו הוא ההבדל המרכזי בין האיחוד האירופי לארצות הברית. הן לא היו הראשונות שעשו זאת, ראו כאן לגבי איחודים נוספים.

בעיקרון ישנה תיאוריה כלכלית די פשוטה האומרת האם כדאי לבצע איחוד כזה או לא (אתם יכולים לקרוא עליה כאן). הבעיה היא שהמדינות האירופאיות היו די שונות אחת מהשנייה כשבוצע האיחוד; היו ביניהן מדינות כגון גרמניה שמצבן הכלכלי מעולה, ולעומתן מדינות דרום אירופה (מדינות ה PIGS – פורטוגל, איטליה, יוון וספרד) שתמיד היו בעייתיות יותר, ובהמשך התברר שגם המערכת הבנקאית של אירלנד אינה יציבה במיוחד. מדינות רבות, כגון בריטניה ומדינות צפון אירופה החברות באיחוד האירופאי, לא החליפו את מטבעותיהן ליורו מהסיבה הזו, ובדיעבד נראה כי הן צדקו. ברגע שבוצע האיחוד, היורו התנהל על פי הממוצע של כל המדינות החברות בגוש.

בין הסיבות למשבר הנוכחי לרוב מונים את הגידול בחובות המדינות והפרטים, פעילותו של הבנק המרכזי האירופאי, בועות נכסים שפקעו, הגלובליזציה הפיננסית, חוסר איזון במאזן התשלומים הפנים-אירופאי , הצמיחה הנמוכה בחלק מהמדינות, והצלתם של הבנקים אחרי משבר הסאב-פריים. אני אתייחס כאן רק לחלק מהנושאים הללו.

 

 

גידול בחובות המדינות

ממשלות לוקחות הלוואות על ידי הנפקת אג"ח ממשלתית, והריבית על האג"ח הזה היא למעשה מחיר ההלוואה. ברגע שהמשקיעים חושבים שאתה "מסוכן", המחיר עולה. לאחר הצטרפותן ליורו, חשבו המשקיעים שמדינות ה PIIGS הן פחות מסוכנות, מכיוון שגרמניה וצרפת החזקות יותר יצילו אותן בעת צרה, והסכימו לריביות יותר נמוכות. תנאי ההלוואה הפכו לפתע לנוחים יותר, וחלק מהמדינות הללו החלו לקחת יותר הלוואות. חלקן גם הסוו את החובות הממשלתיים הגדלים והולכים בכל מני שיטות מתוחכמות, תוך עירובם של בנקי השקעות אמריקנים. העסק הפך להיות הרבה יותר קריטי באזור 2007-2008, כאשר משבר הסאב-פריים החל להתפתח, מדינות נאלצו לעזור למגזר הפיננסי שלהן והחובות תפחו במהירות. ניתן לראות זאת בגרף הבא, המבוסס על נתוני ה OECD (ייתכן כי הנתונים לגבי יוון ואיטליה מהשנים שלפני המשבר אינם אמינים):

image

נושא אחר שתרם לגידול בחובות המדינות, הוא חוסר האיזון במאזן התשלומים, המתאר בגדול את היבוא (של סחורות, הון ושירותים) אל מול היצוא. בעשור שלפני המשבר בגרמניה התפתח עודף משמעותי במאזן התשלומים (כלומר יצוא גדול מיבוא), בעוד שבספרד, צרפת, איטליה ויוון היה גירעון משמעותי. ברגע שלמדינה ישנו גירעון במאזן התשלומים, היא נאלצת לממן אותו על ידי הגדלת החוב. חוסר האיזון הזה נבע במידה מסוימת מאיחוד המטבע, מכיוון שקיומו של הבנק המרכזי היחיד מנע מהספרדים להוריד את המשכורות שלהם ביחס למשכורות בגרמניה, למשל, וכך להתחרות בחברות הגרמניות ולשנות את מאזן הסחר (עוד על הורדת המשכורות בהמשך). 

 

גידול בחובות הפרטים

במקביל לגידול בחובות המדינות, גם הריבית בתוך המדינות ירדה, מה שגרם לפרטים לקחת יותר הלוואות.

נסביר לרגע איך זה קרה: במדינות עצמאיות מבחינת המטבע, נגידי הבנק המרכזי קובעים את שער הריבית. אם הכלכלה "חמה" מדי, המשכורות והמחירים מזנקים למעלה וכולם נורא אופטימיים לגבי העתיד, נגיד הבנק ינסה "לקרר" אותה ולמנוע אינפלציה על ידי העלאת ריבית, שתקשה על פרטים ופירמות לקחת הלוואות (לכן רבים מגדירים את תפקידו של הנגיד בתור ה party pooper). אם הכלכלה "קרה" מדי, המחירים יורדים והאזרחים שומרים את הכסף מתחת לבלטות מפחד למשבר כלכלי עתידי, נגיד הבנק ינסה "לחמם" אותה על ידי הורדת ריבית, שתגרום ליותר עסקים לקחת הלוואות ולפתוח מיזמים חדשים, וליותר צרכנים לקחת הלוואות ולרכוש דירות או מכוניות. גם חום וגם קור אינם מצבים בריאים לכלכלה.

למשל, כאן בארץ, בזמן המשבר הכלכלי של 2008, פישר שמר על ריבית נמוכה. הריבית הנמוכה הוזילה את עלויות המשכנתא, וגרמה ליותר ישראלים לרכוש דירות, וכך מחירי הדירות הלכו ועלו, הכלכלה נעשתה חמה, ופישר העלה את הריבית על מנת לקרר אותה. כיום פישר מוריד שוב את הריבית, מחשש להשפעות המשבר באירופה על ישראל בשנה הקרובה.

כבר לפני האיחוד מדינות כמו ספרד או איטליה היו חמות מדי מסיבות שונות, ועקב חששות לאינפלציה הבנקים המרכזיים שם שמרו על ריבית גבוהה. אבל במדינות אחרות באיחוד האירופאי לא היה צורך בכך, לא היו חששות לאינפלציה. לאחר שהוקם גוש היורו הבנק המרכזי שלו שמר על ריבית נמוכה, בהתאם לממוצע (המשוקלל) בין המדינות. בבת אחת ירדה הריבית במדינות דרום אירופה שנכנסו ליורו. וברגע שהריבית יורדת, לפרטים יותר משתלם להיכנס לחובות, החובות גדלים, ובועות שהתשתית להן הייתה קיימת לפני כן הולכות ומתנפחות.

כך, בעקבות קיומו של היורו והשונות בין המדינות החברות בו, חובות הפרטים והממשלות הלכו ותפחו במדינות ה PIIGS הבעייתיות מלכתחילה, ופגעו ביציבותה של אירופה (ושל העולם כולו). המדינות הללו התחממו יותר מדי, בספרד ואירלנד התפתחו בועות נדל"ן, ולא היו להן נגידי בנקים מרכזיים שיכלו להעלות את הריבית ולקרר את הכלכלה – לא הייתה להן הגמישות של מדינות שאינן חברות ביורו.

 

 

חוסר הגמישות בהתמודדות עם המשבר הכלכלי

כותבים רבים מנסים ליצור מצג שווא, לפיו המשבר הכלכלי פגע רק במדינות קפיטליסטיות מדי, או לחילופין רק במדינות עצלות עם חובות גבוהים כגון יוון. האמת היא שהמשבר הכלכלי פגע במדינות שלא הייתה בהן רגולציה מספקת על הבנקים, ובמדינות שהיו לפני כן במצב רעוע למדי, בלי קשר להיותן יותר או פחות קפיטליסטיות. נפגעו ממנו אירלנד, בריטניה וארצות הברית היותר קפיטליסטיות, איסלנד שיותר דומה למודל הנורדי, מדינות בדרום אירופה שלהן מערכת סוציאלית מפותחת יחסית (הספרדים החליפו השנה את ראש הממשלה הסוציאליסטי שלהם בראש מפלגת הימין הגדולה), ונראה שגם צרפת ואוסטריה בדרך למטה. שרדו אותו בהצלחה מדינות סוציאל-דמוקרטיות מוצלחות בצפון אירופה, וכן מדינות יותר קפיטליסטיות באופיין כגון שוויץ, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ואפילו את ישראל אפשר להכניס כאן.

בכל אופן, אם נחזור לנושא, כאשר גלי הצונאמי של משבר הסאב-פריים האמריקני פגעו בחופי אירופה מדינות שאינן חברות בגוש היורו יכלו להתמודד איתם הרבה יותר בקלות. ניתן לקחת מדינות יחסית דומות כגון בריטניה-ספרד, או אירלנד-איסלנד, כאשר אחת מהן חברה בגוש (ספרד, אירלנד) והשנייה לא (איסלנד, בריטניה), ולראות שכיום מצבן של אלו שאינן חברות בגוש טוב בהרבה.

התוצאה הזו נובעת במידה רבה מהיכולת לבצע פיחות מטבע. פיחות מטבע הוא הפחתת ערכו של מטבע ביחס לערכם של מטבעות אחרים (המונח ההפוך נקרא ייסוף מטבע), והוא מאפשר למעשה "להוריד שכר מבלי להוריד שכר". שימו לב שלא מדובר בהכרח באינפלציה, שהיא הפחתת יכולתו של המטבע לקנות מוצרים (כלומר, גידול במחירים ללא גידול בכמות הכסף).

גלי הצונאמי של משבר הסאב-פריים התבטאו בכך שמדינות פתאום נדרשו להוציא כמויות גדולות של כסף על מנת להציל את הבנקים שלהן, ולפתע נעשה הרבה יותר קשה לכולם לקחת הלוואות (כלכלנים קוראים לזה "מחנק אשראי"). ברגע שזה קרה ממשלות ומפעלים החלו לפטר עובדים, האבטלה גדלה, אנשים הפסיקו להוציא כסף, חברות הפסיקו להשקיע, ופתאום כל אותן מדינות בעייתיות שלפני רגע היו חמות מדי הפכו בבת אחת לקרות מדי – אבל למדינות החברות ביורו לא היו נגידי בנקים משלהן שיוכלו לחמם אותו. על מנת להקטין את האבטלה, ממשלות רצו להוריד את השכר של אזרחיהן ביחס לשכר של מדינות אחרות באזור ולהגדיל את התחרותיות של המשק. הבעיה היא שקשה מאוד להוריד שכר, בייחוד במשק אירופאי עם שלל איגודי עובדים והסכמים ומגזר ממשלתי גדול. וכשלא מצליחים להוריד שכר, אין ברירה אלא לפטר.

בגרף הבא ניתן לראות כיצד איסלנד הצליחה להוריד את השכר (ביורו) בין השנים 2008 – 2010 בקלות רבה יותר מאשר אירלנד ולטביה החברות בגוש:

clip_image002

הקו הכחול העליון מתאר את המשכורות באיסלנד במטבע המקומי (קרונה איסלנדית), בעוד שהגרף הסגול התחתון מתאר את המשכורות ביורו. הגרפים של אירלנד ולטביה שניהם ביורו, המטבע המקומי. כפי שניתן לראות, במטבע המקומי השכר של האיסלנדים עלה, אבל ביורו הוא ירד. האיסלנדים ביצעו פיחות של המטבע שלהם, על מנת להפוך לתחרותיים יותר, להוריד עלויות ייצור, להגדיל את היצוא ולהפחית את האבטלה.

כמובן, לפיחות יש חסרונות משלו. ברגע שכל קרונה איסלנדית שווה פחות מטבעות יורו ודולרים, המחירים של מוצרים מיובאים עולים. אין "ארוחות חינם" בכלכלה. אבל כשהמדינה שלך במשבר, הדבר הכי חשוב זה לדאוג שלצעירים תהיה עבודה, ופחות אכפת לך ממחירי המוצרים במשק. אנשים מעדיפים להחזיק בעבודות שלהם ובתחושה כלשהי של עתיד, גם אם הם יוכלו לקנות קצת פחות במכולת. אותו עיקרון עובד עם אינפלציה, שקיים קשר הפוך בינה לאבטלה. אז לכל דבר יש חסרונות ויתרונות, אבל למדינות שלא היו חברות ביורו הייתה לפחות האפשרות לבחור. למדינות שכן חברות ביורו, לא הייתה אפשרות כזו.

למען האמת, הפגיעה בעצמאות המדינות כאן היא גדולה הרבה יותר מאשר היכולת לבחור בכל מני מהלכים כלכליים. הממשלות החזקות יותר באירופה למעשה החליפו את ממשלות יוון ואיטליה בכלכלנים טכנוקרטיים על מנת שאלו יבצעו את הרפורמות הנדרשות, ולאחרונה הן גם מתערבות בקביעת חלוקת התקציב ביוון. ניתן להסתכל על כך כפגיעה של ממש בריבונות המדינות הללו, כתנאי לעזרה ממדינות אירופאיות אחרות. יוון של היום היא פשוט לא מדינה עצמאית מבחינה כלכלית.

 

 

דרוש: אלכסנדר המילטון אירופאי

כל ביטוח מבוסס על כך שפרטים במצב "טוב" מסבסדים פרטים במצב "רע", וכך הסיכון לכולם יורד. כשאתם רוכשים ביטוח בריאות אתם משלמים כל חודש סכום מסוים, ואם תחלו תקבלו בחזרה משהו, כך שהסיכון שלכם מלהיות חולים יורד. כפי שציינתי לפני כן, יצירתו של גוש היורו הורידה מבחינת המשקיעים את הסיכון עבור המדינות היותר בעייתיות בגוש. באותו אופן, ביטוח בריאות ממלכתי מוריד את הסיכון עבור אנשים שיש להם סיכוי גבוה יותר לחלות מאשר לאחרים.

אם במקרה אחד מאותם אנשים חולה, נדרש מנגנון כלשהו שיעזור לו במסגרת הביטוח. כך, נדרש גם מנגנון שיוכל לפצות את המדינות האירופאיות שנפגעו מהמשבר. בארצות הברית, למשל, אם מדינה כלשהי נפגעת מאסון טבע, הממשל הפדראלי נכנס לתמונה ועוזר לה מכספי משלמי המיסים של כל שאר המדינות. זה אפשרי, מכיוון שקיים איחוד פיסקאלי בין המדינות, ישנו גוף יחיד שאוסף את המיסים מכ-ו-ל-ם ומחלק אותם לפי מה שהנשיא מחליט. באירופה אין את זה. אין שום חוק שאומר מה מדינות אירופאיות חייבות אחת לשנייה. נכון, צרפת וגרמניה נתנו "מתנות" רבות בתקופה האחרונה ליוון ולמדינות הבעייתיות יותר, אבל מטרתן העיקרית הייתה להציל את הבנקים הצרפתיים והגרמניים שיוון חייבת להם כספים רבים. בעוד שאמריקני תושב ניו יורק לוקח כמובן מאליו מצב שבו כספי המיסים שלו זורמים למדינות יותר עניות בארצות הברית, גרמני ממוצע אינו מעוניין לסבסד את היוונים באותו האופן.

זה לא תמיד היה המצב עבור האמריקנים.

בשנת 1790, כאשר הוקמה הממשלה הפדראלית האמריקנית בראשותו של ג'ורג' וושינגטון, לקח שר האוצר אלכסנדר המילטון את חובותיהן של כל המדינות החברות ואיחד אותן לחוב אחד פדראלי. זה לא עבר באופן חלק: ג'יימס מדיסון (שיהיה הנשיא השביעי של ארה"ב) ותומאס ג'פרסון (שיהיה הנשיא השלישי) התנגדו להסדר, בטענה שמדינות בעלות חובות נמוכים כגון וירג'יניה ומדינות הדרום האחרות יפסידו מהעניין, ומדינות בעלות חובות גבוהים כגון ניו יורק ומדינות הצפון של אותם הימים ירוויחו. בסופו של דבר, כחלק מעסקה שנועדה לשכנע את המתנגדים, הסכים המילטון לתמוך בהקמתה של בירת ארצות הברית (וושינגטון די. סי. לעתיד) על גדת נהר הפוטומק, בין מדינות הצפון והדרום של אותם השנים, כאשר לפני כן היא שכנה בפילדלפיה שבצפון.

זה לא היה קל, אבל אלכסנדר המילטון הצליח. כיום, אירופה זקוקה גם היא לאלכסנדר המילטון משלה, שיצליח לבצע איחוד פיסקאלי בין המדינות בנוסף על האיחוד המוניטארי.

image

 

אלכסנדר המילטון

 

האם היורו יתפרק?

סביר שלא. האיחוד טומן בחובו יתרונות כל כך גדולים, קשה להאמין שמדינות אירופה יוותרו עליו בכזאת קלות. רצוי לזכור שבמאה ה 20 אירופה עברה שתי מלחמות עולם ומשבר כלכלי משמעותי, ובכל זאת התאוששה ומשנות החמישים צמחה בשיעורים מדהימים. אין סיבה שדווקא המשבר הנוכחי יכריע אותה (בעיות הזדקנות האוכלוסייה של הטווח הארוך נראות לי קצת יותר מאיימות).

ייתכן שהייתה זו טעות להכניס את יוון ליורו, אבל לא בטוח שיהיה חכם להוציא אותה. ברגע שיוון תחזור למטבע שלה ותפסיק לקבל עזרה היא תאלץ לבצע פשיטת רגל מלאה, בדומה לארגנטינה בתחילת שנות ה 2000, והבנקים הגרמניים והצרפתיים שלהם יוון חייבת כספים לא יראו שקל ויקרסו גם הם, ביחד עם האמונה של המשקיעים בכך שמדינות אירופה החזקות יותר יצילו את החלשות ברגעי משבר. ישנו וויכוח בנושא הזה, אבל ממדגם של הכלכלנים שאת דבריהם קראתי נראה כי רובם לא חושבים שהוצאת יוון משתלמת עבור יוון או עבור שאר מדינות אירופה. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע את כל המספרים, את היקפם של כל החובות שיחתכו במקרה של פשיטת רגל יוונית.

אז מה יהיה?

כמה שנים קשות, ללא ספק. המנהיגים הפוליטיים הנוכחיים של גרמניה וצרפת מתקשים לעשות מהלכים משמעותיים, ועד כה עשו בכל נקודה את המינימום ההכרחי על מנת שכל העסק לא יקרוס. ההססנות שלהם, שנובעת במידה רבה מאילוצים פוליטיים, מאריכה את זמן המשבר. ישנן המלצות רבות שקשה ליישם, שכוללות בין השאר שינוי מהותי בתפקודו של הבנק המרכזי האירופאי, ובעיקר פיקוח הדוק יותר על החברות באיחוד. יחד עם זאת, האירופאים מבינים כיום את הצורך באיחוד אמיתי יותר, ובסופו של דבר אני מניח שהם יצליחו ליצור אחד כזה. השאלה היא רק כמה זמן זה ייקח, ואיזה מחיר תשלם הכלכלה העולמית עד אז.

 

 

Read Full Post »