Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אי שוויון’

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

 

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם.

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

 

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

 

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

 

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

 

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

 

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

 

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

  • השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
  • תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
  • בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
  • מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
  • בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

 

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

 

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

 

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

 

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות.

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

 

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

 

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

 

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

 

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

 

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

 

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

"המאבק בעוני הוא מטרה לאומית שאין נעלה ממנה", כותב אלי אלאלוף, ראש הוועדה למלחמה בעוני בתחילת הדוח שמסכם את עבודת הועדה ומתפרסם בימים אלו, "הוצאתו של אדם מתהומות העוני והמצוקה היא ערך עליון". לפי נתוני הביטוח הלאומי יותר מ- 1.75 מיליון מאזרחי ישראל הוגדרו עניים בשנת 2012, מהם 817 אלף ילדים עניים. בדיון הציבורי בישראל, כאשר עוסקים בעוני הכוונה היא לעוני יחסי: קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה לנפש, ועומד על כ-7,219 ₪ בחודש למשפחה בת ארבע נפשות. 19.4% מהמשפחות בישראל הוגדרו כעניות בשנת 2012 – שיעור גבוה יותר כמעט מכל מדינות המערב. מדינת ה-OECD הקרובה ביותר לישראל בעניין זה היא מקסיקו, עם שיעור של 20.9% מהמשפחות המוגדרות כעניות. ישראל ומקסיקו, שתי ארצות כל כך שונות אחת מהשנייה, ובכל זאת, שיעור כמעט זהה של עניים. מהו המספר הזה? מיהם האנשים העומדים מאחוריו?

ישראל

עיתונאים רבים כותבים על שיעורי העוני בישראל בשנים האחרונות אך רק כתבות ספורות עסקו באנשים העומדים מאחורי המספרים – בעניים. אחת מהן פורסמה בשנה שעברה באתר Ynet.

הכתבה מתחילה עם סוזן פרץ, בת 80, אלמנה מזה 11 שנים ללא ילדים, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ועוד 1,200 ₪ מקרן ביטוח על שם בעלה. היא מתגוררת בבאר שבע, בדירת עמידר בקומה השלישית ללא מעלית, ומשלמת עליה כחמש מאות ₪ בחודש. לאחר מכן אנחנו עוברים ליחזקאל ורחל קפויה בני ה-34 ולשמונת ילדיהם. משפחת קפויה מתגוררת בדיור ציבורי בתל אביב, בדירת 2.5 חדרים, ומתקיימת מהכנסותיו של הבעל (4,500 ₪ בחודש) והבטחת הכנסה לאישה במקום דמי מזונות שבעלה לשעבר אינו משלם לה (2,700 ₪ בחודש). אחריהם אנו חוזרים לבאר שבע, לדירת עמידר נוספת שבה מתגורר אוטו גולדמן, בן 80, אלמן שאין לו קשר עם ילדיו. גולדמן מתקיים מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה. האדם הרביעי בכתבה אינו מוזכר בשמו המלא, בדומה לאוטו גולדמן ולסוזן פרץ גם הוא אלמן ללא ילדים (בן 87), המתקיים מקצבת זקנה ורנטת ניצולי שואה ומתגורר בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב. המשפחה האחרונה שנסקרת בכתבה היא משפחת כהן: נורית ויאיר כהן הם זוג בגילאי השישים המכניסים ביחד כ-9,000 ₪ המורכבים מקצבת הנכות של הבעל וממשכורת האישה, ויש להם שלוש בנות מאומצות ועוד ארבעה בנים שאינם מתגוררים בבית. הם גרים בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב.

חייהם של כל האנשים הללו ואחרים הדומים להם בהכנסותיהם אינם קלים. הם נדרשים לחשוב פעמיים לפני כל הוצאה, לקצץ בצריכת מזון או תרופות יקרות, ולגור בדירות קטנות בשכונות מוזנחות יחסית. אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלת האחריות האישית, לשאול מדוע הורים המרוויחים כל כך מעט מתעקשים להביא ילדים רבים לעולם, או מדוע ילדיהם של אנשים זקנים ובודדים אינם תומכים בהוריהם. זו לא המטרה של הרשומה הזו. במקום זאת, אני רוצה להציג בפניכם את עניי מקסיקו – אותה מדינה-תאומה לישראל ששיעורי העוני שלה כל כך דומים לשלנו.

מקסיקו

מקסיקו היא לא המדינה הכי ענייה בעולם (למעשה היא המדינה השנייה הכי עשירה בדרום אמריקה). רק 2% מתוך 120 מיליון תושביה מרוויחים פחות מ-"קו העוני הבין לאומי", העומד על כדולר ורבע ליום, כמאה ושלושים שקלים לחודש. במדינות אפריקאיות השיעור הזה גבוה בהרבה. ובכל זאת, במקסיקו ישנם עניים.

 מאמר בעיתון "האפינגטון פוסט" מתאר את חייה של החקלאית בת ה-45 אוליבה זוניג'ה, המתקיימת מהכנסה של 117 דולרים (כ-390 ₪) לחודש ומגדלת תירס בחצר קטנה. ילדיה עזבו את הבית, בעלה עובד במרחק של שעתיים נסיעה במקסיקו-סיטי וחוזר הביתה פעם בשבועיים. שלושים אחוזים מהתושבים בעיר שבו היא גרה חיים ב"עוני קיצוני", המוגדר באזור ה-300 ₪ בחודש עבור אזורים עירוניים. מרבית התושבים מובטלים. סרטון קצר שמצאתי מתאר את חייו של חואן, ילד קטן המתגורר עם משפחתו במזבלה. חואן, הוריו ואחיו עובדים 12 שעות ביממה באיסוף בקבוקים ופחיות למחזור ברחבי המזבלה על מנת למכור אותם תמורת גרושים. לעיתים הם מוצאים אוכל רקוב שנזרק ומוסיפים אותו לארוחת הערב היומית, אותה הם אוכלים בצריף רעוע העשוי מחומרים שנמצאו במזבלה. חואן ככל הנראה יהיה הראשון במשפחתו שילמד קריאה וכתיבה. קל למצוא סרטונים נוספים דומים לזה. כמעט בכל מדינה בעולם ניתן למצוא משפחות עניות אבל במקסיקו 9% מהאוכלוסייה חיים ב"עוני קיצוני", ו-42% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני הלאומי.

כיצד נראית ההשוואה בין ישראל למקסיקו לפי מדדים אחרים מלבד שיעורי עוני? על פי נתוני ה-OECD לשנת 2011, תמותת התינוקות במקסיקו הייתה 13.6 מיתות לכל אלף לידות, לעומת 3.5 בישראל. מספר המיטות בבתי חולים היה 1.7 לכל אלף תושבים, לעומת 3.3 בישראל. תוחלת החיים הממוצעת במקסיקו הייתה 74.2 שנים, לעומת 81.8 בישראל. נכון לשנת 2012 שיעור האזרחים שמרגישים בטוח ללכת בלילה לבד באזור מגוריהם היה 55% במקסיקו, לעומת 64% בישראל. שיעור מעשי הרצח פר 100,000 איש בשנת 2012 היה 1.8 בישראל לעומת 21.5 במקסיקו. שיעור מעשי השוד פר 100,000 איש בשנת 2010 היה 40 בישראל לעומת 607 במקסיקו. במדדי שחיתות בין לאומיים ישראל הגיעה בשנת 2013 למקום 36, אחרי מדינות מפותחות רבות, אך מקסיקו במקום 106. בעיר הבירה מקסיקו-סיטי ישנם כ-13,000 "ילדי רחוב", מתוכם 95% חוו לפחות מפגש מיני אחד עם מבוגר במסגרת זנות, וההערכה היא כי במדינה כולה ישנם כ-16,000 ילדים המועסקים בזנות דרך קבע. 14% מהילדים מתחת לגיל 5 במקסיקו סובלים מבעיות התפתחות עקב תזונה לקויה. ואפשר להמשיך עוד ועוד.

נעזוב לרגע את המספרים – בואו נביט בתמונות. כנסו למאמר ב-Ynet שהזכרתי, עברו על התמונות שם, שימו לב לבתים שבהם מתגוררים האנשים, לחפצים המקיפים אותם. ועכשיו ראו את התמונות הבאות ממקסיקו שמצאתי בחיפוש מהיר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. האם יש בכלל מקום להשוואה בין שתי המדינות? אולי רק אם נבקר את יישובי הפזורה הבדואית בנגב (המהווים שיעור קטן מאזרחי ישראל) נבחין בתמונות דומות – וגם הבדואים זכאים למערכת רווחה סוציאלית ומערכת בריאות שרוב מכריע מבין המקסיקנים יכולים רק לחלום עליהן.

אבל שיעורי העוני בישראל בשנת 2011 היו גבוהים יותר מאשר במקסיקו, ובשנת 2012, כאמור, דומים מאוד. ולא רק מקסיקו. לפי "ספר העובדות העולמי" של ה-CIA שיעורי העוני בישראל גבוהים יותר משיעורי העוני בפקיסטן, מצרים, איראן והגדה המערבית. ומדינת ישראל איננה היחידה שנמצאת בבעיה. זוכרים את השאלה שבכותרת הרשומה הזו? אז הנה התשובה: בהולנד, דנמרק וקנדה, כמו גם בארצות מערביות רבות אחרות, שיעורי העוני גבוהים יותר מאשר בסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן. מדובר בארבע ארצות עולם שלישי עם שיעורי עוני יחסי נמוכים במיוחד. גם במדד ג'יני המודד אי-שוויון המערב לא נראה טוב – לפי נתוני הבנק העולמי מצרים, פקיסטן, אתיופיה, קזחסטן ואוקראינה הן יותר שוויוניות מצרפת, קנדה, הולנד ומדינות מערביות נוספות. נפלאות הסטטיסטיקה היחסית. אם היו מציגים בהשוואות בין לאומיות את המדד הזה עבור כלל מדינות העולם, לא רק עבור מדינות ה-OECD, התוצאות היו נראות מגוחכות וחסרות משמעות ואף אחד לא היה מתייחס אליו ברצינות.

האנשים הטובים

לאור ההבדלים הברורים בעוני בין מקסיקו לישראל ובין קזחסטן להולנד קשה להבין את משמעותו של המספר הזה שבו מדינת ישראל נבדלת לרעה, את המשמעות של שיעור העוני היחסי. מדוע מדדי עוני יחסי ואי שוויון תופסים מקום בולט כל כך בדיון הציבורי במדינת ישראל? מדוע אנחנו מוכנים לשעבד את מדיניות הממשלה ואת המערכת הכלכלית שלנו למספרים האלו, להקים עבורם וועדות-ענק מתוקשרות ולהשקיע מיליארדים בהפחתתם?

התשובה פשוטה: ישנם אנשים טובים רבים במדינת ישראל.

האנשים הטובים רוצים לעשות מעשים טובים. עשיית מעשים טובים גורמת לאנשים הטובים להרגיש טוב עם עצמם. האנשים הטובים אינם רוצים להסתבך: הם לא רוצים להילחם נגד קבוצות כוח חזקות, הם לא רוצים להתעמק בנושאים מורכבים כגון הריכוזיות במשק, והם לא מעוניינים להיות שנויים במחלוקת. הם רק רוצים לעשות מעשים טובים, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לעזור לאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית?

חייהם של עניי ישראל שהזכרתי בתחילת הרשומה אינם קלים. לא תזיק להם עזרה. לגבי הצעירים מבינם ניתן עוד לטעון שקצבאות פוגעות בנטייה לצאת ולעבוד, אבל לגבי מבוגרים חסרי ילדים? מה יכול להיות טהור ונכון יותר מאשר להגדיל את קצבאות הזקנה ולסבסד דיור ציבורי עבורם? איך ייתכן שאנשים כמוני או כמו פקידי משרד האוצר מעיזים בכלל לטעון שיש נושאים חשובים יותר? האנשים הטובים אינם מבינים זאת. הם בסך הכל רוצים להפחית את מנת הסבל, להפיץ אושר בעולם.

הלוואי שהיה ניתן לפתור בכסף את הבעיות המבניות החמורות ביותר בכלכלת ישראל, הלוואי שהרחבת תקציבי הרווחה הייתה מסוגלת להפוך אותנו לשבדיה. אבל היא לא. התוצר לנפש בשבדיה יישאר גבוה יותר בכ-40% מהתוצר לנפש בישראל גם אם נכפיל את תקציבי הרווחה, גם אם נכפיל את המיסים וגם אם נכפיל את כמות הדירות הציבוריות. פרודוקטיביות העבודה בישראל תישאר נמוכה, התשתיות יישארו מפגרות, המחירים יישארו גבוהים, השירות הציבורי יישאר רקוב ומושחת, וממשלת ישראל תמשיך לתפקד כוועדה של קבוצות לחץ המחלקות למקורביהן את נתחי הכלכלה.

העיסוק בעוני ובאי שוויון הוא לא יותר ממסך ערפל המאפשר לעוסקים בו להרגיש טוב עם עצמם ובו זמנית להתרחק מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, לברוח מנתונים בעלי משמעות, ממלחמות אמיתיות ומקשיים של ממש. להתווכח עם האוצר על כסף זה קל – מה שלא תהיה תוצאת הוויכוח, האנשים הטובים יישארו טהורים וטובים וירגישו נפלא עם עצמם. התקשורת והציבור יעריצו אותם, הם הרי עושים עבודת קודש. הם האנשים הטובים. אבל דווקא ביום כזה, כשמתפרסם דוח שכזה, מישהו צריך גם לשחק את תפקיד האיש הרע ולומר את האמת: אנחנו לא מקסיקו, אנחנו לא קרובים למקסיקו, לעולם לא נהיה קרובים למקסיקו, ובמדינת ישראל אין 1.75 מיליון עניים לפי שום הגדרה סבירה, הגיונית ורציונאלית של "עוני".

Read Full Post »

בחלקה הראשון של הרשומה עסקנו במתודולוגיה של מחקרי האושר, ובקשרים בין אושר לעושר במהלך החיים. בחלקה השני נסקור עוד מספר מחקרים מעניינים הקשורים למגדר, אי שוויון ועוד.

מדוע נשים אינן מאושרות?

בשנת 2009 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מאמר תחת הכותרת the paradox of declining female happiness שעורר עניין רב. בשנות השבעים, כך מסתבר, נשים היו בממוצע מאושרות יותר מגברים. מאז ועד היום מצבן, על פי מדדים אובייקטיביים, השתפר במידה רבה: השכלתן השתפרה והיא כיום גבוהה בממוצע מזו של גברים, הטכנולוגיה הפכה את עבודות הבית לקלות יותר, המשכורות של נשים בכל רמות ההשכלה צמחו ביחס למשכורות הגברים המקבילים להן, ההשתתפות בשוק העבודה גדלה, ועקב ההצלחה שלהן בשוק העבודה סביר שגם עמדת הכוח שלהן בתוך המשפחה השתפרה, מכיוון שהן פחות תלויות בבעל למחייתן.

בהינתן כל הפרמטרים האלו, ציפייה הגיונית היא שרמת האושר של הנשים כיום תהיה גבוהה יותר מאשר בשנות השבעים, אך זהו אינו המצב: רמת האושר הממוצעת של נשים נמצאת בירידה בארבעים השנים האחרונות, גם באופן אבסולוטי וגם יחסית לגברים, ובזכות מגמה זו אנחנו קרובים למצב שבו גברים יהיו יותר מאושרים בממוצע מנשים (חס וחלילה!). תוצאה זו עקבית גם בתוך קבוצות אוכלוסייה שונות (למשל לפי גזע או השכלה), וגם במדינות מפותחות רבות.

מדוע זה קרה?

יתכן כי נשים עדיין נושאות ב"אחריות רגשית" לבית גם אם הן לא משקיעות שעות רבות כמו פעם במטלות השונות, ואולי דווקא בגלל שהן משקיעות פחות שעות. טענה אחרת היא כי גברים הרוויחו יותר מנשים מהמצאתה של הגלולה והאפשרויות ליחסי מין מחוץ לנישואים, מה שיצר לחץ על נשים להסכים ליחסי מין כאלו ופגע ב"כוח המיקוח" שלהן בשוק הנישואים. במהלך העשורים המדוברים היו גם גידול בהריונות מחוץ לנישואים ובשיעורי הגירושים, אך אלו השפיעו פחות על נשים לבנות ומשכילות – קבוצה שגם אצלה מגמת האושר בירידה – כך שזה ככל הנראה לא ההסבר.

ואם כבר מדברים על נשים, אז מחקר אחר שפורסם ב-2012 תחת השם הפרובוקטיבי " You can’t be happier than your wife" חקר את תשובותיהם של בני זוג נשואים לשאלוני אושר כלליים ואת הסיכוי לגירושין מספר שנים לאחר מכן. התוצאות הן כי פער באושר בין בעלים ונשותיהם הוא מנבא לא רע של גירושין עתידיים, אבל האפקט אינו סימטרי: הסיכוי לגירושין גבוה הרבה יותר כאשר האישה היא זו שפחות מאושרת מחייה. אני ואשתי נמצאים כיום בשלביו המתקדמים של תהליך גירושין שתואם את הסטטיסטיקות האלו (לא במקרה התחלתי להתעניין באושר בחודשים האחרונים…). ואולי הסיבה לתסכולן של הנשים ולשיעורי הגירושים הגדלים היא פשוטה – אנחנו הגברים הידרדרנו?

אז והיום: תמונת אילוסטרציה (מקור – ויקיפדיה)

אושר ואי-שוויון

נחזור לרגע לפרדוקס איסטרלין, שהתייחסתי אליו ברשומה הקודמת. במאמר אודות הפרדוקס, מציינים החוקרים כי ניתן לפתור את הפרדוקס על ידי שילוב הכנסה יחסית כחלק מפונקצית התועלת: פרטים משווים את עצמם לאחרים באותה המדינה. למשל, אפשר להחליט כי התועלת שלהם תלויה במרחק בין ההכנסה שלהם לבין ההכנסה החציונית במדינה. כך צמיחה איננה משפיעה על אושר, מכיוון שהיא מעלה גם את משכורות הפרטים וגם את ההכנסה החציונית, שהיא "נקודת הייחוס" עבורם.

מרחקן של המשכורות מנקודת הייחוס דומה למדדים שונים של אי-שוויון. הכותבים מציינים שהשפעתה של צמיחה כלכלית על אושר למעשה נובעת משילוב של שתי השפעות:

  1. השפעת אי-השוויון על האושר
  2. השפעת הצמיחה על אי-השוויון

אם מטרתם הסופית של כלכלנים היא למצוא דרכים לעודד צמיחה על מנת להביא לעלייה בתועלות הפרטים, הם חייבים להבין את המנגנון הכפול הזה – את ההשפעה של הצמיחה על אי השוויון (שעליה קיימת ספרות רחבה שלא אסקור כאן) ואת ההשפעה של אי השוויון על אושר. אז איך באמת משפיע אי השוויון על אושר?

לפני שנגיע למחקרים, חשוב לציין שהחוקרים אינם פשוט שואלים אנשים מה דעתם על אי-שוויון. התשובות שאנשים יתנו לשאלה כזו יהיו מן הסתם מושפעות ממה שהם חושבים לגבי "הדעה הנכונה", ולא בהכרח ייצגו את התועלת האמיתית שלהם. במקום זאת, החוקרים שואלים אנשים האם הם שבעי רצון מחייהם, ובודקים במקביל לכך את אי השוויון באזור או במדינה שבה הם גרים ובתקופה שבה בוצע הסקר.

ישנן מספר סיבות שבגללן סביר להניח שקיימת בכלל השפעה של אי-שוויון על אושר, כפי שמציינים שני חוקרים בסקירה שפורסמה בשנה שעברה. ראשית כל, יתכן כי פרטים שונים יפגעו או ירוויחו באופן אישי מקיומו של אי-שוויון גבוה יותר או נמוך יותר. אנשים מסוימים יכולים לפרש אי-שוויון גבוה בתור הזדמנויות גדולות יותר להצליח, בעוד שאחרים יפרשו אותו כהזדמנויות גדולות להפסיד, בהתאם לגישה שלהם לסיכון – ואכן מחקרים מצאו קשר בין גישה לסיכון לבין העדפות לגבי אי-שוויון. אפשרות דומה היא שאנשים מקשרים תופעות כגון פשיעה שעלולות לפגוע בהם באופן אישי עם אי-שוויון גבוה.

אפשרות שנייה היא העדפות של עולם שבו תהליך צבירת העושר הוא הוגן. למשל, בשנת 2010 פורסם מחקר מעניין שעל פיו הפולנים היו בעבר סובלניים כלפי אי-שוויון וראו בו סימן להזדמנויות חדשות, אך הפכו פחות סובלניים במחצית השנייה של שנות התשעים כאשר ההזדמנויות לא מומשו וגדל חוסר האמון במערכת הפוליטית ובאליטה (תהליך שיתכן שקרה גם במדינת ישראל, לפחות אם נשפוט לפי כותרות העיתונים בעשור האחרון). באחד מנאומיו ציין הנשיא האמריקני ברק אובמה כי העם האמריקני היה מוכן לסבול רמות גבוהות של אי שוויון כל עוד אלו היו מלוות במידה רבה של מוביליות חברתית.

אפשרות שלישית היא חוסר סימטריה בהעדפות: אנשים סובלים מאוד ממשכורת שהיא נמוכה מאיזו נקודת ייחוס (נניח, ממוצע השכר באוכלוסיה), אבל לא מרוויחים תועלת רבה ממשכורת שהיא גבוהה מנקודת הייחוס הזו. במקרה כזה אי-שוויון גבוה יגרור ירידה בסך התועלת של הפרטים באוכלוסיה. לחילופין, אפשרות רביעית היא שלאנשים ישנן רגשות אלטרואיסטים של ממש – באמת אכפת להם מהעניים. באופן אישי הייתי מהמר על האפשרות השנייה בתור גורם מכריע, אבל המחקרים האמפיריים עדיין לא הגיעו למסקנה חד משמעית לגבי העניין.

חלק מהמחקרים, בהתאם לביקורת שכתבתי על ספרו של שטיגליץ, מתמקדים באי-שוויון ברמת האזור שבו הפרטים מתגוררים ולא ברמת המדינה. העדויות האמפיריות הן מעורבות ולא ברורות כפי ששטיגליץ ואחרים היו רוצים להאמין. נסקור כמה מהמחקרים שבוצעו בעשור האחרון:

  • במחקר משנת 2004 מצאו החוקרים כי באירופה קיים קשר שלילי בין אי-שוויון לבין אושר, בעוד שבארצות הברית הוא לא קיים. בקרב אירופאים הקשר מושפע מהנטייה הפוליטית, ונובע כמעט במלואו מבעלי עמדות שמאליות. בקרב אמריקאים הקשר בין הכנסות לבין גישה לאי-שוויון הפוך ממה שהיינו מצפים – מסתבר כי עשירי ארצות הברית מוטרדים מאי-שוויון יותר מאשר העניים. טענתם של החוקרים היא כי ההבדלים האלו נובעים מתפיסה שונה של הגורמים לעושר בקרב אמריקאים ואירופאים, כאשר האמריקאים מאמינים יותר בקיומו של שוויון הזדמנויות ומוביליות גבוהה בארצם ומחשיבותו של המאמץ.
  • במחקר משנת 2012 מצאו שני חוקרים קשר חיובי דווקא בין אושר לאי-שוויון עבור מדגם של 85 מדינות ומדדי אי-שוויון ברמת המדינה, אך הם טוענים שהקשר חלש יותר במדינות שבהן אנשים בוטחים יותר במוסדות המדינה.
  • שני מחקרים שבוצעו על נתונים מגרמניה בשנים 2007 ו-2009 (כאן וכאן) מוצאים קשר שלילי בין אי-שוויון ברמת האזור לבין אושר.
  • על פי מחקר שפורסם בשנת 2007 ועוסק במספר רב של מדינות, ישנו קשר שלילי בין אושר לאי-שוויון עבור מדינות מתפתחות וקשר חיובי עבור מדינות מפותחות.
  • במחקר שהתפרסם בשנת 2005 בוחנים החוקרים 17 מדינות באמריקה הלטינית, ומוצאים דפוס מעניין: האנשים הכי פחות מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון גבוה, אחריהם נמצאים אנשים במדינות עם אי-שוויון נמוך, והאנשים הכי מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון בינוני.

לסיכום, הספרות המחקרית עדיין לא פיצחה את השאלה החשובה הזו. מה שבטוח זה שאין כל הוכחה שמדדי אי-שוויון ברמת המדינה משפיעים על מידת האושר של הפרטים באופן חד משמעי וחזק היכול להצדיק את הכספים הרבים המוקדשים לעניין בכל מדינה מפותחת. מי שמעוניין למצוא תירוצים למיסוי פרוגרסיבי נדרש לחפשם במקום אחר (וזה לגיטימי לחלוטין – לא בטוח שהאושר הממוצע באוכלוסיה הוא המדד החשוב ביותר עבור כל החלטת מדיניות).

קפיטליזם, רציונאליות ואושר: האם מיסים על סיגריות הופכים מעשנים למאושרים יותר?

בעוד שמחקרי האושר לא מספקים תמיכה חד משמעית לאף אידיאולוגיה כלכלית, צעדי המדיניות העולים מהם נוגדים לדעתי אג'נדה ימנית-קפיטליסטית באותן הנקודות שבהן האג'נדה הזו מסתמכת יותר מדי על הנחת הרציונאליות.

למשל, במחקר חביב שפורסם בשנת 2005 בדקו חוקרים האם מע"מ גבוה על סיגריות עוזר או פוגע במעשנים. על מנת לבחון את השאלה החוקרים השתמשו בשונות בין מדינות שונות בארצות הברית בגובה המיסוי, בסקרי שביעות רצון מהחיים, ובניתוח סטטיסטי שהצביע על אנשים שתכונותיהם מעלות סבירות גבוהה לעשן – בלי קשר לשאלה האם הם מעשנים בפועל או לא. הניתוח העלה כי במדינות ותקופות שבהן המיסוי על סיגריות גבוה יותר, אותם אנשים הנמצאים בקבוצת המעשנים הפוטנציאלים הם מאושרים יותר. ניתוח דומה על קנדה מעלה את אותן התוצאות. יש כאן סטייה מהאופן שבו כלכלנים בדרך כלל תופסים רציונאליות: המעשנים הפוטנציאלים מאושרים יותר כאשר ישנו מס גבוה שמונע מהם להפוך למעשנים בפועל.

ממצא זה מעלה שאלות מעניינות לגבי תחומים אחרים. למשל, האם ייתכן שבני אדם יהיו מאושרים יותר במדינה המטילה מיסים כבדים על מוצרי מותרות, כך שהם לא יתפתו לקנות אותם? במדינה המטילה מיסים כבדים על אלכוהול? במדינה האוסרת הימורים או זנות? במדינה האוסרת על בני זוג להתגרש?

אני מניח שכמה מחברי התנועה הליברלית החדשה לא יאהבו את כיוון המחשבה הזה, אך מבחינתי זה תמיד היה הגורם שהפריע לי להזדהות במאה אחוזים עם הגישה הליברטריאנית: אני מעריך אושר יותר ממה שאני מעריך חופש. אין לי ספק שעולם ליברטריאני אידיאלי יהיה עשיר למדי, אבל אני בספק אם הוא יהיה עולם מאושר. אין לי אשליות לגבי מידת יעילותה וכוונותיה הטהורות של הבירוקרטיה הממשלתית, אבל אני מוכן לשלם מחיר מסוים תמורת הידיעה שישנה אי שם רשת ביטחון המסוגלת לתפוס אותי אם אפול, ואיני רוצה לעסוק באותה הרשת באופן אקטיבי ולרכוש לעצמי ביטוחים בשוק החופשי נגד כל דבר רע שיכול לקרות. אני לא רציונאלי, ואני מודע לכך.

את התשובה הליברטריאנית לטיעון הזה – הממשלה מורכבת מבני אדם שאינם רציונאליים בדיוק כמוני – אני לא קונה. הממשלה מורכבת גם ממומחים שהשקיעו קריירה שלמה בלחשוב על האופן שבו סל התרופות האידיאלי צריך להיבנות, ומה ראוי או לא ראוי להיכנס אל הסבסוד של מערכת הבריאות הציבורית. בעולם הליברטריאני האידיאלי כל אחד מאיתנו יצטרך לקרוא בעצמו אינספור מחקרים על תרופות חדשות כדי להחליט איזה ביטוח בריאות ברצונו לרכוש, או לסמוך על "חברות דירוג" של ביטוחי בריאות שהאינטרסים שלהן אינם ברורים. אני לא רוצה את החופש הזה, אני בכלל לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו. חופש מהסוג הזה לא יוביל ליותר אושר.

זו אולי הסיבה לכך שרעיונות ליברטריאנים מעולם לא תפסו פופולאריות של ממש: רבים מדברים על חופש, ויתכן שחופש הוא הדרך ליצירת המערכת הכלכלית היעילה ביותר, אבל בני אדם לא באמת רוצים חופש מוחלט. הם רוצים כללים, הם רוצים מערכת שתעזור להם להימנע מהרגלים רעים כגון עישון סיגריות או ניהול קרבות אקדחים ברחוב הראשי, רבים מהם רוצים אנשים מעליהם שיגידו להם מה לעשות, ואחרים כמוני רוצים רק איזו רשת ביטחון מינימאלית – פשוט לדעת שהיא שם (אך אל חשש, לא שיניתי את עורי בעקבות סקירת ספרות אחת: אני עדיין מאמין שאזרחי מדינת ישראל משלמים על אותה רשת ביטחון מחיר יקר מדי המתבטא בעשרות אלפי עובדים מיותרים, ואני בוודאי לא חושב שסוציאליזם וכפייה בקנה מידה רחב מסוגלים לייצר משהו מלבד עוני, אומללות, ובזבוז של פוטנציאל יזמי ויצירתי).

שאלה אחרונה לסיום: האם עולם מסורתי יותר יכול להיות עולם מאושר יותר?

בכל חברה ישנן עמדות מסוימות שהן בגדר טאבו, ושום חברה איננה מעריכה אנשים שמנסים לשבור את הטאבו. בחברה שבה אני חי הטאבו אומר שהפמיניזם שיפר את תועלתן של נשים, שהאפשרות להתגרש בקלות משפרת את האושר, שיותר אפשרויות בחירה זה יותר טוב, ושהשכלה היא דבר חיובי. בחברה החילונית והמשכילה שמרנות היא מילה גסה, והדת בדרך כלל נתפסת כעניין מיותר שהיה אמור להיכחד חמש דקות לאחר פרסום "מוצא המינים" על ידי דארווין.

מחקרי האושר מחייבים בחינה מחדש של האמיתות המוחלטות הללו, הסתכלות במראה. כאשר אני מנסה לעשות זאת מתוך השקפת עולם ליבראלית-חילונית, אני רואה מולי בעיקר סימני שאלה. אני הרי לא מעוניין להחזיר את הנשים למטבח, אז איך אני אמור להתייחס למחקר שפורסם בניו-יורק טיימס לאחרונה, לפיו זוגות שחיי הנישואים שלהם שוויוניים יותר מקיימים פחות יחסי מין?

מצד אחד אינני מאמין כי יש מטרות ראויות יותר לחיים מאשר החתירה הפשוטה לאושר, אך מצד שני נדמה כי דווקא אותם אנשים דתיים שאינם מאמינים בחתירה לאושר אלא במטרות אחרות מצליחים להגיע לרמות גבוהות יותר של אושר. האם אין שום דרך ביניים כלשהי, שתאפשר גם להחזיק בערכים ליבראליים, חילוניים ומודרניים וגם להפיק את יתרונות האושר שניתן למצוא בחיים מסורתיים יותר?

חשוב להדגיש: אני לא רוצה לספק כאן תחמושת בידי אלו שהיו מעוניינים להחזיר את העולם כולו אל המאה ה-19, או בידי אלו שמתעקשים שדתיים הם עליונים בדרך כלשהי על חילוניים. ממש לא. אבל אם דרך החיים שבה בחרנו מובילה את האנושות לעידן של תסכול אז המינימום שאנו מחויבים לעשות בנידון הוא לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של פילוסופיית החיים ה"נאורה" וה"מתקדמת" שלנו.

אלו שאלות קשות, אך שאלות שצריכות להישאל מתוך יושרה אינטלקטואלית, והמחקרים החדשים בנושא האושר לא מאפשרים לנו לטאטא אותן אל מתחת לשטיח.

Read Full Post »

הועידה הכלכלית בדאבוס משמשת בכל שנה מוקד לביקורת על ניתוקם של העשירים והמקושרים משאר תושבי כדור הארץ, ונתוני אי-שוויון עומדים במרכזה של ביקורת זו. בימים האחרונים עוסקת התקשורת בדוח חדש של ארגון אוקספם, שפורסם לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס, ובו טענות מרחיקות לכת לגבי אי-השוויון העולמי והדרכים לטפל בו. אבל מה אנחנו באמת יודעים לגבי אי-שוויון בהכנסות? ממה הוא נובע? על מה הוא משפיע?

ברשומה זו נעסוק במספר מיתוסים נפוצים בנוגע לאי שוויון, המתוחזקים על ידי ארגונים המקדמים אג'נדה מסוימת כגון ארגון אוקספם והפוליטיקאים והעיתונאים המצטטים אותם.

מיתוס ראשון: העלייה באי השוויון נובעת ממדיניות ממשלתית

תיאור המיתוס: אי השוויון גדל בעשורים האחרונים במדינות רבות כתוצאה מהפעלת מדיניות קפיטליסטית (או "ניאו-ליברלית", מה שזה לא אומר), מכוחם של בעלי ההון ומקשרים ביניהם לבין גורמי ממשל.

 נתונים: את אי השוויון בהכנסות מקובל למדוד בעזרת מדד ג'יני – ככל שהמדד נמוך יותר, כך המדינה יותר שוויונית. הנתונים הם ברורים – אי השוויון גדל במרבית מדינות העולם במהלך העשורים האחרונים. להלן תרשים עבור מספר מדינות מייצגות, המבוסס על נתוני ה-OECD שניתן להוריד כאן:

 

מסקנות: כפי שניתן לראות, אי השוויון נמצא בעלייה בכל המדינות בתרשים (וכמעט בכל מדינה אחרת שתבחרו), כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות למהדרין כגון שבדיה ודנמרק. מגמות אלו מלמדות אותנו שאין כאן בעיה הקשורה לשיטה כלכלית מסוימת, הנהוגה אך ורק במדינות מסוימות: אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן שיעור נכבד מהעובדים הם חברים בועדים כגון שבדיה וגרמניה ובמדינות שבהן העבודה המאורגנת פחות נפוצה כגון ארצות הברית ובריטניה, אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן מיסים גבוהים ובמדינות שבהן מיסים נמוכים, במדינות בעלות שיעורי אבטלה גבוהים או נמוכים, במדינות עשירות יותר או עניות יותר, דמוקרטיות ודיקטטוריות, במדינות עם הרבה טייקונים ובמדינות עם מעט טייקונים, במדינות גדולות וקטנות, אירופאיות ואמריקאיות ואסייתיות ולפי כל חלוקה אחרת שתרצו. על כן לא יתכן שהמגמה נובעת מכוחם היחסי של טייקונים, מפגיעה בועדי עובדים, מערכת חינוך ציבורית חלשה או מיסוי נמוך מדי.

אז ממה ממגמת הגידול באי השוויון כן נובעת? משני גורמים עיקריים, הנוכחים בכל מדינות העולם.

הראשון הוא ההתקדמות הטכנולוגית. בספרו Average is over מסביר הכלכלן טיילור קוואן כיצד העולם כיום מתחלק לאנשים שמחשבים לא יכולים בלעדיהם, ולאנשים שהמחשבים עושים עבודה יותר טובה מהם: אם פעם פקידים היו נדרשים לקבוע פגישות, להקליד מסמכים, לבצע רישומים במאגרי מלאי או לנהל חישובים מורכבים, כיום תוכנות אוטומטיות מקלות על פעולות אלו ומאפשרות לפקיד יחיד לעשות עבודה שבעבר עשו חמישה פקידים. אז דרושים פחות פקידים, ואלו שמוצאים עבודה נאלצים להתפשר על שכר נמוך יותר. העבודות בדרג הנמוך והבינוני של הכישורים הולכות ונעלמות, והאבטלה בקרב צעירים גדלה במדינות רבות עוד לפני המשבר הנוכחי. במקביל לכך, אם בעבר מהנדסים ומתכנתים היו מרוויחים קצת יותר מאשר השכר הממוצע במשק, היום במדינות רבות הם מרוויחים פי 2 או יותר ממנו – והם שווים את מה שהם מרוויחים.

הגורם השני הוא הגלובליזציה. אם בעבר ארגוני עובדים יכלו לשמור על שכר גבוה כתוצאה מהיעדר תחרות בין לאומית, היום המפעל שלהם יקרוס אם עלויות היצור יהיו גדולות מהעלויות בסין. ארגוני העובדים היחידים שיכולים לשמור על כוחם הם אלו שבמגזר הציבורי, אך קריסת מערכות הפנסיה עקב הזדקנות האוכלוסיה מאיימת גם על התנאים שהם השיגו לעצמם. למעשה יש כאן עוד מיתוס, שלפיו המרוויחים היחידים מהגלובליזציה הם העשירים ביותר. ראו למשל את הגרף הבא, הלקוח ממחקר חדש של הבנק העולמי:

התרשים מתאר את השינוי בהכנסות בין השנים 1988 ו-2008 עבור אחוזונים שונים מאוכלוסיית העולם, כאשר האחוזונים מסודרים על ציר ה-X (לא להתבלבל – זה לא ציר זמן). ניתן לראות שעבור 5% התחתונים, רובם אפריקאים, ההכנסות לא השתנו. אחרי כן אנחנו רואים שינוי דרמטי לחיוב עבור בעלי הכנסות ממוצעות ברמה העולמית – מיליארדי סינים, הודים אינדונזים וכו' שהכנסתם השתפרה דרמטית בעשורים האחרונים. אחרי כן ישנה ירידה נוספת, כאשר לפי המאמר האנשים באחוזונים 75-85 חיים ברובם במזרח אירופה ואמריקה הלטינית. לבסוף רואים את העשירים ביותר שחוו גם הם צמיחה, וכוללים את מרבית אזרחי מערב ומרכז אירופה, ארצות הברית ויפן, וכן גם את מרבית אזרחי מדינת ישראל. ניתן לראות שאת עיקר פירות הגלובליזציה קטפו "אנשי האמצע" ולא רק העשירים. על פי המאמר המפסידים העיקריים מהגלובליזציה היו אנשים באפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות קומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה.

ארגון אוקספם מנסה לקדם בהמלצותיו את הלחימה במקלטי מס ובהתחמקויות מס של חברות גלובאליות, אך אם מהלכים כאלו ינקטו רק על ידי חלק ממדינות העולם אותן מדינות פשוט יצטרפו לרשימת המפסידים מתהליך הגלובליזציה, כאשר החברות יעברו למדינות אחרות (וזה דווקא לא מיתוס, כפי שכתבתי בעבר). לא ניתן לתאם כאלו ברמה העולמית, מכיוון שתמיד יהיה שווה למדינות רבות לסטות מהקרטל.

אי השוויון הוא תוצאה של מערכת כלכלית ההולכת ומתייעלת. אלו הגורמים המרכזיים, וזהו גם המחיר שמדינה המעוניינת לעצור את המגמה נדרשת לשלם: עצירת ההתפתחות הטכנולוגית, עצירת הצמיחה, והטלת חסמים על סחר בין לאומי שיפגעו באופן דרמטי ברמת החיים של התושבים. מכיוון שאף מדינה לא באמת רוצה לשלם מחיר כזה, ובצדק, אי השוויון ככל הנראה ימשיך לעלות בעשורים הבאים, גם בשבדיה.

אבל מה עם הרמה האבסולוטית של אי השוויון? בכל זאת, שבדיה ודנמרק נמצאות מתחת לארצות הברית וישראל. מדוע אי-השוויון בשבדיה נמוך יותר? שאלות אלו מעבירות אותנו אל המיתוס השני.

מיתוס שני: פרמטרים של שוק העבודה ומערכת ההשכלה משפיעים על אי השוויון

תיאור המיתוס: על מנת להילחם באי השוויון בהכנסות מדינות צריכות לשפר את מערכות החינוך שלהן, לקדם את העבודה המאורגנת, לקדם זכויות עובדים, לפקח על שכר מנהלים בחברות גדולות וכו'.

 נתונים: את התרשים הבא, המבוסס גם הוא על נתוני ה- OECD, כבר הצגתי בבלוג בעבר:

התרשים מתאר שני מדדי ג'יני שונים: הראשון הוא לפי הכנסות ברוטו, לפני תשלום מיסים וקבלת קצבאות מהממשלה (קצבאות אבטלה, נכות וכו'), והשני הוא לפי הכנסות נטו, אחרי תשלום מיסים וקבלת קצבאות. התרשים הקודם של המגמות שהצגתי היה לפי הכנסות נטו, אחרי מיסים וקצבאות.

 מסקנות: כפי שניתן לראות, על פי מדד הג'יני של הכנסות ברוטו אין הבדלים משמעותיים בין המדינות. פינלנד וגרמניה מאוד קרובות לישראל וארה"ב, ובריטניה וצרפת הן המדינות הכי פחות שוויוניות. הגורם להבדלים בין מדינות באי השוויון לפי הכנסות נטו הוא בעיקר המיסים שנלקחים מהעשירים והקצבאות המועברות לעניים – לא מערכת החינוך המהוללת של פינלנד, לא איגודי העובדים, ולא שכר המנהלים הגבוה בחברות אמריקאיות. כל אותם נושאים אחרים פשוט לא משפיעים כל כך. על כן, השקעה במערכת החינוך או הגבלת שכר מנהלים לא תשפיע על אי השוויון. גם מקלטי המס המשמשים חברות בין לאומיות אינם משפיעים כל כך. כפי שניתן לראות בתרשים שפרסמתי בעבר במסגרת רשומה על חוק עידוד השקעות הון, הקורלציה בין מיסי חברות לאי-השוויון היא למעשה הפוכה ממה שהייתם מצפים.

 מדינות שהמיסים והקצבאות אצלן נמוכים יכולות, אולי, לשנות את מגמת העלייה באי השוויון על ידי הגדלת המיסים והקצבאות. אינני בטוח עד כמה אפשרות זו רלוונטית למדינת ישראל, מכיוון שהמיסים בארץ גבוהים, הקצבאות אינן נמוכות כל כך והעלמת מס היא נוהג נפוץ. אבל אם כן, השאלה הבאה שנשאל היא זו: למה שנעשה את זה? וכך אנו עוברים אל המיתוסים השלישי והרביעי.

מיתוס שלישי: אי השוויון פוגע באיכות חייהם של אזרחי העולם

תיאור המיתוס: אי השוויון בהכנסות פוגע באושר האישי של בני אדם רבים, מגדיל את השחיתות, מערער את יסודות הדמוקרטיה, פוגע בכלכלה וכו'.

 נתונים: סקירה של מחקרים בתחומים הללו מעלה תמונה שהיא בעיקר מורכבת. מצאתי מחקר בודד שהראה כי אי שוויון מגדיל את השחיתות, אך מחקרים אחרים מראים שלא, מחקרים מסוימים על ארצות מסוימות מצאו שאי שוויון ברמת המדינה או האזור משפיע לשלילה על האושר האישי של אנשים, מחקרים אחרים מצאו השפעה חיובית, ויש כאלו שמצאו שאין השפעה בכלל או שיש השפעה שונה בארצות שונות ותקופות שונות, וכך הלאה גם לגבי נושאים אחרים. עיתונים כמובן יצטטו רק את אותם החוקרים והמחקרים התומכים באג'נדה שלהם ויתעלמו מהאחרים, אך בעולם של היום לכל אחד מכם יש אפשרות לחפש מאמרים ב- Google scholar לפי מילות מפתח ולקרוא לפחות את התקצירים. קשה לבודד את השפעות אי השוויון על משתנים שונים, מכיוון שחלקם משפיעים בעצמם על רמת אי השוויון (כלומר, ישנה סיבתיות בכיוון ההפוך), וקשה להכריע לגבי השאלו הללו. אני לא יכול לטעון בביטחון שאין לאי השוויון בהכנסות שום השפעות, אולי בעוד עשור או שניים התמונה תהיה ברורה יותר ואולי לא. כיום, בכל אופן, אנחנו עדיין לא יודעים מספיק.

 מסקנות: השוו זאת למשל לאבטלה. ההשפעות של אבטלה הן ברורות לחלוטין: שלל מחקרים מראים פגיעה קשה וברורה באושר האישי ובהערכה העצמית של המובטלים שתשפיע על הקריירה שלהם עשרות שנים קדימה גם אם הם יחזרו לשוק העבודה, עלויות גבוהות למערכות הרווחה הקורסות, ערעור יציבות המשטר במדינות עולם שלישי ועוד.

כנ"ל לגבי עוני אבסולוטי – עוני הנמדד לא כתלות בהכנסה החציונית (עוני יחסי) אלא על פי מדדים אבסולוטיים של צריכה ורמת חיים, שיעור האנשים במדינה שבאמת לא יכולים לממן לעצמם ארוחות סדירות וקורת גג. על פי עצם הגדרתו עוני אבסולוטי מהווה בעיה, לא היינו רוצים לגור בארץ עם מספר גבוה של חסרי בית. אבל אם עוני הוא מה שמעניין אותנו, למה לא למדוד אותו במקום את אי השוויון בהכנסות? האם אנשים היו בכלל שמים לב לאי השוויון בהכנסות ברמת המדינה אם הנתון לא היה מפורסם בעיתונים? האם הגידול באי השוויון בשבדיה באמת פגע באיכות חיי התושבים שם, שנהנים מכלכלה משגשגת ומערכת רווחה חזקה?

 אם אבטלה ועוני אבסולוטי הם נושאים שהשפעותיהם ברורות וחד משמעיות הרבה יותר מאשר אי-שוויון, או אם מלכתחילה עוני הוא הדבר שמטריד אותנו, אז למה בכלל להתעסק בסטטיסטיקות של אי-שוויון? מדוע המספר הזה חשוב לנו?

הסיבה לכך פשוטה: נתוני אי השוויון מוצלחים יותר מבחינת יכולתם לתמוך באג'נדה פוליטית מסוימת. כאשר מדברים על אבטלה כלכלנים רבים מתייחסים לגמישות שוק התעסוקה, מונח הכולל בתוכו רפורמות עם גוון קפיטליסטי שנועדו להקל על שכירת ופיטורי עובדים. כאשר מדברים על עוני אבסולוטי קל להראות שהוא נמצא בירידה עקבית פחות או יותר בכל העולם ובמדינות מערביות הוא כמעט שלא קיים – בזכותם של הקפיטליזם והגלובליזציה. קשה יותר לתרץ את האג'נדה, את הצורך בהרחבת תפקידיה של הממשלה.

 

מיתוס רביעי: אי השוויון בהכנסות יוצר אי שוויון בתחומים אחרים

תיאור המיתוס: זה מתחיל עם אי שוויון בהכנסות שמוביל לאי שוויון בצריכה, ומאוד מהר אנחנו מגיעים למצב שבו יש רפואה נפרדת לעשירים, חינוך נפרד לעשירים, ובעתיד הלא-רחוק – תחנות חלל יפיפיות שבהן יתגוררו העשירים לבדם, בזמן שכולנו נישאר כאן להינמק בתנאי מדינת עולם שלישי, לעבוד בסדנאות יזע ולהילחם על שאריות.

 נתונים: על פי מאמר שפורסם בשנת 2009 אי השוויון בתוחלת החיים, בתמותת תינוקות, בשיעור השתתפות במערכת ההשכלה, באוריינות, בשנות השכלה, ובזמן פנוי נמצא דווקא בירידה בארצות הברית במהלך מאה השנים האחרונות. לגבי בריאות החוקרים מעירים כי:

"It is puzzling that this progress toward equality in length of life receives so little notice in discussions of equality. One would think that life itself would represent a central dimension of material well-being. Yet, much more attention has been of directed toward inequality of income and wealth."

החוקרים בדקו גם אי-שוויון בצריכה, ומצאו כי אפילו שם ישנה מגמה חלשה של ירידה באי השוויון, כאשר העניים צורכים כיום יותר ביחס לעשירים. מדדים כגון מספר מכוניות לנפש, מספר טלוויזיות לנפש וכו' מראים כולם עולם שהולך ונעשה יותר שוויוני. כמה כבר מכוניות משפחה עם חמש נפשות צריכה? החוקרים מסיקים לסיום כי:

"…a picture does emerge and does suggest that the distribution of well-being is clearly more egalitarian than it was at the beginning of the industrial revolution… The last quarter millennium has produced remarkable equality in the developed world and there is good reason to believe these egalitarian benefits will be extended to the developing world as incomes grow."  

מסקנות: לאור ממצאים אלו, לא מפתיע לגלות שהשפעת אי השוויון בהכנסות על האושר ברמה האישית היא איננה ברורה. נתונים כגון צריכה, בריאות והשכלה הם פשוט חשובים יותר עבור מרבית הפרטים.

בסופו של הדוח שהזכרתי בתחילת הרשומה ממליץ ארגון אוקספאם להגדיל את ההשקעות במערכות החינוך והבריאות הציבוריות על מנת להילחם באי-השוויון. הנתונים אודות גידול בשוויון בחינוך ובבריאות מעמידים את המלצותיו של הארגון באור מעט מגוחך. אינני יודע אם נדרש להגדיל את ההשקעות, אבל ברור שאין כאן כשל דרמטי אלא דווקא הצלחה אדירה.

סיכום: חשוב להקטין את אי השוויון מפני שחשוב להקטין את אי השוויון?

הגורמים המרכזיים לגידול באי השוויון הם ככל הנראה ההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה, ולא קונספירציה כלשהי של בעלי ההון. הגורמים המרכזיים להבדלים בין מדינות הם מערכת המיסוי והקצבאות, ולא מערכת החינוך, תפוצתם של ועדי עובדים או כוחם של טייקונים. והשפעות? עדיין לא ברור אם לאי שוויון ישנן השפעות של ממש מלבד תרומתן הרגילה של כותרות אפוקליפטיות לנתוני המכירות של עיתונים.

נתוני אי שוויון לא מספקים תמיכה באידיאולוגיה הדוגלת במעורבות ממשלתית רבה יותר או במיסוי גבוה יותר, מכיוון שלא ברור אם יש להם השפעה על משתנים חיצוניים כגון רמת האושר או משתנים מאקרו-כלכליים שיכולים לעניין את מי שאינו תומך באותה האידיאולוגיה מלכתחילה. אם אי שוויון לא משפיע על כלום ובעצם הנתונים החשובים לנו הם עוני אבסולוטי או אבטלה, אז כדאי לנו להוריד את אי השוויון בגלל ש… מה? בגלל שאכפת לנו מהמספר הזה, מאי השוויון בהכנסות? לי זה נשמע כמו טיעון מעגלי.

———————–

עדכון לרשומה

בעקבות כמה מהתגובות לרשומה המקורית בעיתון הארץ הגעתי למסקנה שהמיתוס השלישי אינו מפורט מספיק. ראשית כל, חשוב לומר מספר דברים:

  1. ברגע שישנן השפעות סיבתיות בשני הכיוונים, קשה מאוד להבין מהיכן נובעת הקורלציה שאנחנו רואים. לכן במחקרים שאפרט בהמשך כללתי מחקרים שמראים סיבתיות בשני הכיוונים.
  2. הרבה יותר קשה לפרסם מאמר אם מצאת שאין קשר בין שני משתנים. לכן סביר מלכתחילה שיהיו יותר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שיש קשר בין שני משתנים מאשר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שאין קשר, גם אם מרבית הניסיונות למצוא קשרים נכשלו.
  3. חלק מהמגיבים ציינו הרצאות בטד או הפניות לכתבות שלכאורה מוכיחות השפעות של אי שוויון. כפי שכתבתי ברשומה, אין דבר יותר קל מ- cherry picking – לקחת רק את המאמרים שתומכים באידיאולוגיה שלך ולהתעלם מאחרים. גם אני יכולתי לעשות זאת, אבל אני באמת משתדל שלא. אז תסלחו לי שהרצאה יחידה ב-TED עם כמה גרפים יפים איננה מספיקה על מנת לשכנע אותי.

הנה מעט פירוט לגבי הספרות בנוגע להשפעות אי השוויון על משתנים אחרים. הפירוט הזה כמובן אינו מהווה סקירת ספרות רצינית ומקיפה ואינני משווה בין המהימנות של המחקרים הנידונים. בנושאים הנידונים ישנם עוד מחקרים רבים שלא כיסיתי, ויתכן שישנם נושאים חשובים נוספים בספרות. הכוונה היא רק להבהיר את הנקודה.

  • מחקרים שלפיהם אי שוויון מגדיל את השחיתות: אחד
  • מחקרים שלפיהם השחיתות מגדילה את אי השוויון: אחד, שניים
  • מחקרים הדנים בסיבות המרכזיות לשחיתות ולא מזכירים בכלל אי שוויון, לפחות בתקציר: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים שלפיהם דווקא הגדלת הממשלה תגדיל את השחיתות, כך שההמלצות של אוקספם ושל יחימוביץ' בעניין זה הן די מגוחכות: אחד, שניים, שלוש, וגם כאן יש מחקרים שמעלים תמונה מורכבת יותר.
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון פוגע בדמוקרטיה: לא מצאתי.
  • מחקרים שלפיהם דמוקרטיה משפיעה על אי השוויון: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לדמוקרטיה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים למאושרים פחות: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים דווקא למאושרים יותר: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם השפעת אי השוויון על אושר לפעמים חיובית או לא קיימת ולפעמים שלילית כתלות במדינות או בתקופה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון פוגע בצמיחה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון דווקא תורם לצמיחה: אחד
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לצמיחה: אחד, שניים, שלוש. באופן כללי למתעניינים מומלץ לקרוא על עקומת קוזנץ, ישנם ויכוחים רבים לגבי קיומה במציאות, וכמובן שגם הצמיחה משפיעה על אי השוויון.

אני מקווה שהרעיון הכללי ברור.

אני לא טוען שאי השוויון בהכרח לא משפיע על כלום, אני כן טוען שיש בעיות הרבה יותר חמורות וברורות כגון אבטלת צעירים ועוני אבסולוטי, והשיח על אי שוויון מתעלם מהם מכיוון שהמטרה האמיתית העומדת מאחוריו היא הצדקתה של אידיאולוגיה מסוימת – ולא קידומה של האנושות למקום טוב יותר. כל אזרח שאינו מעוניין להפגין בעד אינטרסים של מישהו אחר חייב להקדיש את המאמץ המינימאלי הנדרש על מנת להפריד בין תעמולה פוליטית לבין בעיות אמיתיות.

Read Full Post »

ג'וזף סטיגליץ, זוכה פרס נובל לכלכלה, מבקר בחריפות את יעילותו של השוק החופשי מזה כשלושה עשורים. בשנות השמונים פרסם שטיגליץ ביחד עם מספר כלכלנים אחרים שורת מאמרים שתיארו סוג חדש של כשלי שוק, הנכללים כיום תחת השם "אינפורמציה א-סימטרית" (לדוגמה, מודל הלימונים של אקרלוף). במחצית הראשונה של שנות התשעים הוא שירת בממשל קלינטון, שם עסק בנושאים סביבתיים וקידם פילוסופיה כלכלית אשר תמכה במעורבות ממשלתית במקרים של כשלי שוק. בהמשך עבר לתפקיד סגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי של הבנק העולמי, והתנסותו שם הובילה אותו לבקר את קרן המטבע העולמית – בעיקר את האופן שבו היא פעלה לטובת האינטרסים של וול-סטריט ונגד האינטרסים של שלל מדינות מתפתחות ברחבי העולם שהיו זקוקות לשירותיה (ראו את ספרו בנושא, "אי נחת בגלובליזציה").

image

ג'וזף שטיגליץ

מאז המשבר של 2008 ניפק שטיגליץ שלל ראיונות, מאמרים ובסופו של דבר גם ספר העוסקים כולם באי-שוויון ההולך וגדל במדינות המערב, מה שהפך אותו ל"כלכלן הרשמי" של תנועת Occupy Wall Street.

שטיגליץ מעוניין לשכנע את הקורא שאי שוויון הוא נושא מרכזי בחשיבותו בעולם הכלכלי, שאי השוויון ההולך ומחריף איננו תוצאה דטרמיניסטית ובלתי ניתנת לשינוי של התקדמות הגלובליזציה והטכנולוגיה, שניתן להפוך את התהליך על ידי מעורבות ממשלתית עמוקה יותר בכלכלה, שעלות צמצומו של אי השוויון איננה גבוהה, ושצמצום אי השוויון יוביל את המדינה לשגשוג כלכלי שיחלחל לכל שכבות האוכלוסיה וישפר את היציבות הפוליטית.

להלן הגרסה המקוצרת של התרשמותי מהספר, עבור הקורא הלא-סבלני:

· הטיעונים לגבי השפעות אי השוויון על הכלכלה ככל הנראה ישכנעו רק את המשוכנעים.

· החלקים היותר חזקים בספר מבחינת ראיות ונתונים הם טיעוניו של שטיגליץ נגד פרוטקציוניזם וקבוצות לחץ, נושאים שלא ברור הקשר בינם לבין אי שוויון (יכולה להיות מדינה שוויונית שבה כמעט כולם עניים וקבוצות לחץ מעטות שולטות בעושר). כלומר, אם הוא היה קורא לספר "מחירן של קבוצות לחץ" במקום "מחירו של אי השוויון" ומשנה את המיקוד שלו בהתאם, אני מאמין שזה היה ספר טוב בהרבה.

· בהמשך לנקודה הקודמת, עקב מלחמתו הבלתי מתפשרת בקבוצות לחץ ופרוטקציוניזם, הייתי שמח אם לשטיגליץ ולכלכלנים אחרים הדומים לו הייתה יותר השפעה על השמאל הישראלי (ביחס לכל מני מנהיגים מקומיים המאמינים שסובסידיות ממשלתיות לחקלאות או לתעשיית הטקסטיל הן עניין חיובי).

· הספר מעט משעמם, שטיגליץ חוזר על עצמו יותר מדי וכותב באופן פחות בהיר מכלכלנים אחרים כגון פול קרוגמן.

ניקח נשימה עמוקה, ונעבור לגירסה המורחבת של הביקורת.

image

שתי הערות על מדדי אי שוויון

אי-שוויון, גבולות ואושר: ניסוי שלושת המדינות

מחקרים פסיכולוגים רבים מראים כי האושר של אנשים הוא יחסי – אנשים שופטים את עצמם ביחס לרמת החיים של אחרים. על כן, טענה נפוצה גורסת כי אי-שוויון חריף במדינה פוגע באושר. טענה זו איננה מדויקת: האושר של אנשים אכן יחסי, אבל הוא יחסי לקבוצת ההתייחסות של כל אדם ואדם. אנשים משווים את עצמם לשכנים, לקרובי משפחה, לחברים ללימודים, ולפי קבוצות ההשוואה האלו נקבע האושר שלהם (כפי שמציינת בדיחה מפורסמת – גבר עשיר הוא גבר שמרוויח יותר מבעלה של אחותה של אשתו). לכן, מדדי אי-שוויון ברמה האגרגטיבית יכולים להטעות, מכיוון שהם תלויים באופן שרירותי בגבולות המדינה.

נניח למשל ששר האוצר של מדינת ישראל מוטרד מאוד מהשפעות אי השוויון על מצב רוחה של גברת ריקי כהן מחדרה. הוא מכנס את פקידי האוצר, ואחד מהם מרים את היד ומעלה הצעה: הוא מזכיר לשר שמרבית היישובים בארץ הם יחסית הומוגניים מבחינה סוציו-אקונומית, ולכן ניתן לחלק את מדינת ישראל לשלוש מדינות נפרדות שגבולותיהן יקבעו בהתאם למצבם הסוציו-אקונומי של היישובים, כך שכל אחת משלושת המדינות תהיה שוויונית למדי. מהלך כזה יקטין במידה ניכרת את אי-השוויון בארצה של ריקי כהן, אבל מה יהיו השפעותיו על האושר שלה? על איכות חייה? על האושר ואיכות חייהם של הבדואים ברהט? אם המערכת הכלכלית של שלושת המדינות תהיה פתוחה ומשותפת לחלוטין (כלומר, הן יתנהגו בפועל כמו מדינה אחת) לא תהיה שום השפעה. בכל מקרה אחר איכות חייה של ריקי כהן תשתפר מכיוון שהיא תגור עכשיו במדינה עשירה יותר, איכות חייהם של הבדואים ברהט תיפגע כי הם יגורו במדינה עניה יותר, והאושר של ריקי כהן ושל הבדואים בהשוואה לקבוצת ההתייחסות שלהם לא ישתנה כי קבוצת ההתייחסות הקרובה לא השתנתה. אז האם הקיטון באי השוויון שיפר את המצב? החריף אותו? לא יצר שום שינוי? פתאום הדברים לא נראים כל כך וודאיים. סביר להניח שהבדואים היו מעדיפים את מדינת ישראל הפחות שוויונית על פני מדינתם החדשה והשוויונית, כפי שערביי ישראל מעדיפים להישאר בארץ ולא להגר לרשות הפלסטינית.

כדי לטעון שנתון כלשהו על אי-שוויון רלוונטי לאושר, צריך להראות שמדובר באי-שוויון בתוך קבוצת ההשוואה הרלוונטית לכל אדם. סטטיסטיקות על אי-שוויון ברמת מדינה אינן רלוונטיות למדידת אושר. גם אם מזכירים מדדי אי-שוויון מדי פעם בתקשורת, רובנו לא חווים באופן יומיומי את פערי ההכנסה שבין הבדואים ברהט לבין שרי אריסון וחבריה, ולא משווים את עצמנו לא לאלו ולא לאלו.

אי-שוויון לעומת עוני אבסולוטי

חשוב להפריד בין שני נושאים: אי-שוויון, ועוני אבסולוטי – עוני שאינו נמדד ביחס למשכורת הממוצעת או החציונית במדינה, אלא באופן אבסולוטי לפי מדד כלשהו של צריכה ורמת חיים (יש גם מדדים שמשלבים חלק יחסי וחלק אבסולוטי, ראו למשל נתונים לגבי ישראל כאן). עניים "אמיתיים" מתקשים לממן לעצמם ולילדיהם מזון, חינוך ובריאות ברמה בסיסית, וההזדמנויות העומדות בפני ילדיהם אינן ההזדמנויות העומדות בפני שאר האוכלוסיה. ישראל היא אולי פחות שוויונית ממקסיקו, אבל במקסיקו בעיית העוני חמורה הרבה יותר. עוני מסוג זה, שלא ניתן להיחלץ ממנו, הוא בעיה חשובה וראוי שכל מדינה תתאמץ להפחיתו (עניין לא פשוט, מכיוון שחלק מהסיבות לעוני הן תרבותיות). אך עוני יחסי, שהוא מדד מקביל לאי שוויון, הוא לא בהכרח שלילי בהגדרה. מרגרט תאצ'ר ניסחה את הטיעון כבר לפני זמן רב: אם גם העניים וגם העשירים מתעשרים, כאשר העשירים מתעשרים יותר, האם יש לנו כאן בעיה אמיתית?

התשובה המיידית של שטיגליץ לכך היא פשוטה: העניים לא מתעשרים (לפחות לא בארצות הברית, לגבי ישראל לא ראיתי נתונים בנידון). המשכורות הריאליות של המחצית התחתונה של האוכלוסייה בארצו הברית נשארו זהות או ירדו בעשורים האחרונים. זאת אכן בעיה, אלא אם העניין נובע מהגירה של עניים ממדינות עולם שלישי או עלייה בשיעורי התעסוקה. אבל החלק השני של הגידול באי-שוויון, הגידול בהכנסות העשירון העליון, אינו מהווה בעיה ברמה העקרונית. הוא מהווה בעיה אך ורק אם העשירון העליון מרוויח יותר על חשבון העניים.

אז כן, ישנם מקרים בארצות הברית של השנים האחרונות שבהם אכן נראה כי העשירון העליון מרוויח כסף על חשבון העניים, ונגיע אליהם בהמשך, אבל הנקודה שלי היא זו: סטטיסטיקות של אי-שוויון אינן רלוונטיות על מנת לענות על השאלות החשובות הנוגעות לצדק, מוסר ואיכות חייהם של העניים.

בהחלט תיתכן מדינה היפותטית עם אי שוויון חריף מאוד שבה כל העשירונים צומחים והעשירים מתעשרים בזכות עבודה יצרנית וחדשנות טכנולוגית שדוחפת את כולם למעלה, ולעומתה מדינה היפותטית שוויונית יחסית שבה חלק נרחב מהאוכלוסיה חי בעוני אמיתי, והעשירים מתעשרים תודות להשתלטות על אוצרות טבע והקמת מונופולים נצלניים. נתונים על אי-שוויון לא ילמדו אותנו על הבעיות האמיתיות של שתי המדינות הללו. בפועל, ארצות הברית לפחות עד שנות השמונים הייתה דומה למדינה ההיפותטית הראשונה שתיארתי (ואולי היא עדיין די דומה לה), בעוד ששלל מדינות עולם שלישי דומות למדינה ההיפותטית השוויונית שתיארתי.

הגורמים לגידול באי השוויון

הגידול באי השוויון כולל שני תהליכים מקבילים: העשירים נעשים עשירים יותר, והעניים נעשים עניים יותר או דורכים במקום. נתחיל מהראשון.

מדוע העשירים נעשים עשירים יותר?

ישנן שתי דרכים עיקריות להתעשר: ליצור משהו מבוקש ולמכור אותו, או לקחת כסף מאחרים. הדרך הראשונה, היצרנית, תורמת לחברה כולה ועומדת בבסיס עיקרון "היד הנעלמה" של אדם סמית'. כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לייצר מוצרים חדשניים, המדינה כולה צומחת למעלה והעושר מחלחל לכל שכבות האוכלוסייה. ניתן אז לומר שהתמריצים האישיים מתיישבים עם מה שטוב לחברה כולה, והיד הנעלמה עובדת כפי שהיא אמורה לעבוד. לעומת זאת, כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לסחוט עושר משכבות אחרות באוכלוסייה, הם לא מייצרים שום צמיחה עבור המדינה, רק מעבירים כסף מצד לצד. לדרך השנייה הזו קוראים כלכלנים Rent Seeking – מונח שמקורו בבעלי אדמות המקבלים "רנטה" עבוד האדמה שלהם מבלי שום צורך לייצר משהו או לעבוד.

image

תמונת אילוסטרציה: אדם עשיר יושב במשרדו וחושב על דרכים לפתח את עסקיו באופן שיתרום הכי הרבה לחברה

במציאות מרבית העשירים שילבו את שתי הדרכים הללו במהלך הקריירה שלהם. למשל, ממציאים רבים מתקופת המהפכה התעשייתית במאה התשע עשרה ניסו לקבל חסות ממשלתית למונופולים על ההמצאות שהם פיתחו, על מנת למנוע תחרות. ההמצאות תרמו לחברה כולה, אך הממציאים סחטו רנטה גבוהה יותר ממה שהיד הנעלמה של אדם סמית' הייתה נותנת להם בעולם אופטימאלי, בו ההון לא יכול לשכנע את השלטון להעניק לו מונופול.

השאלה החשובה היא לגבי המשקל היחסי של שתי הדרכים המובילות להתעשרות בקרב עשירי המדינה. לדעתו של שטיגליץ, עשירי ארצות הברית של היום מאופיינים בעיקר ב- rent seeking ולא בעבודה יצרנית, ולכן הרווחים שלהם מגיעים על חשבון העשירונים התחתונים ולא "מחלחלים למטה".

שטיגליץ מציין שלל דרכים הנכללות תחת הגדרה זו, מרביתן כוללות מעורבות ממשלתית כלשהי: סובסידיות לחקלאים האמריקנים, מכירת מוצרים לממשלה במחיר גבוה ממחיר השוק (שמאפיינת את המגזר הבטחוני האמריקאי ואת חברות התרופות), קניית נכסי מדינה מופרטים במחירים נמוכים, מכסי סחר, מונופולים ועוד. בייחוד מבקר שטיגליץ את אנשי הפיננסים, המהווים חלק ניכר מהאחוזון העליון של בעלי השכר בארצות הברית, שרבים מהם התעשרו תודות לניצול פערי אינפורמציה ולא תודות להשקעות חכמות שניתבו כספים למקומות היצרניים ביותר ותרמו כך לחברה כולה. אחריהם מגיעים אנשי המונופולים וצאצאיהם שמצליחים למנוע תחרות חופשית בסקטור שלהם, מנכ"לים המנצלים ממשל תאגידי בעייתי על מנת למשוך שכר גבוה במיוחד מהחברות אותן הם אמורים לשרת, ועורכי הדין המסבכים דרך קבע את החקיקה ונועצים מקלות בגלגלי השוק החופשי על מנת להיטיב עם לקוחותיהם.

שטיגליץ תוקף פירמות המשתמשות בממשלה על מנת למנוע תחרות מקומית או זרה, כגון הסובסידות בענף האתנול האמריקאי. בתחילה הרעיון של הפקת דלק מתירס נראה מתאים באופן מושלם לכלכלה האמריקנית, והממשלה סבסדה באופן כבד את הפירמות ואת המחקר בתחום. כאשר ברזיל הצליחה להפיק אתנול מקני סוכר באופן יעיל יותר, נאלצה ארצות הברית להטיל עליו מכסי יבוא גבוהים על מנת להגן על היצרנים המקומיים, וגם ארבעים שנים לאחר שהחלה התמיכה הממשלתית בתחום הטכנולוגיה עדיין לא מסוגלת להתחרות בדלקי המאובנים הנפוצים או באתנול המיוצר על ידי ברזיל. רק בשנים האחרונות החלו להפחית את הסובסידות והמכסים שהגנו על תעשיית האתנול. כפי שמציין שטיגליץ, המרוויחים העיקריים מההגנה הזו הן פירמות ענק ולא חוות תירס משפחתיות קטנות (שגם הן מקבלות כמחצית מרווחיהן ישירות מוושינגטון).

השאלה החשובה היא האם משקלם של ה- rent seekers בקרב האחוזונים העליונים, בהשוואה למשקלם של אלו שמייצרים ערך אמיתי, באמת כל כך גבוה. נכון, יש הרבה עורכי דין עשירים בארצות הברית, אך יש גם הרבה מהנדסים ומתכנתים עשירים בעמק הסיליקון שמייצרים ערך עבור החברה כולה, תעשיינים עשירים בענפים תחרותיים שאינם נתמכים על ידי הממשלה, סוחרים עשירים, יוצרים בקולנוע ובטלוויזיה ועוד. אולי ניתן היה לבדוק את השאלה הזו באופן יותר מדויק מבחינה אמפירית, גם אם לעיתים קשה להבחין בין העשירים שעשו את הונם תודות ליצירתיות טכנולוגית ועסקית לבין אלו שחיים על חשבון העשירונים שמתחת להם (היכן הייתם ממקמים את ביל גייטס?). שטיגליץ, בכל אופן, אינו מציג נתונים שעונים על השאלה הזו, ולא מסביר מדוע לדעתו התרחש שינוי במשקל היחסי של שתי הקבוצות בעשורים האחרונים.

מדוע העניים נעשים עניים יותר?

השלב הבא בדיון אודות הגידול באי-שוויון, אחרי שסיימנו עם העשירים שמתעשרים מהר יותר, הוא לשאול מדוע עניי ארצות הברית נעשים עניים יותר ביחס לאחרים.

התשובה של כלכלנים רבים היא "טכנית": מדובר בתופעת לוואי של התהליך הקפיטליסטי, הטכנולוגיה והגלובליזציה. מאז מלחמת העולם השנייה הטכנולוגיה הלכה והשתכללה מבחינת יכולתה להחליף עובדים לא משכילים, ובמסגרת תהליך הגלובליזציה יותר משרות ייצור עברו למדינות שבהן עלות העבודה נמוכה יותר. התהליכים האלו התרחשו גם בארץ, כאשר מפעלי הטקסטיל הגדולים בפריפריה נסגרו במקביל לנסיקה מטאורית במשכורותיהם של מהנדסים ומתכנתים ביחס לשאר האוכלוסייה.

image

תמונת אילוסטרציה: אדם בעל מודעות סביבתית מפותחת מחפש שאריות אוכל בפחי זבל במקום לרכוש אותו ברשתות המנצלות את עובדיהן

שטיגליץ מודע לחשיבות הקפיטליזם והגלובליזציה, ואינו מעוניין להתנגד לתהליכים אלו. הוא טוען כי התהליכים היו נכונים גם לגבי ארצות תעשייתיות מתקדמות אחרות, ובכל זאת שם אי השוויון לא גדל כמו בארצות הברית, תודות להתערבות ממשלתית וכוחם של האיגודים המקצועיים שמיתנו את השפעות הטכנולוגיה והגלובליזציה על אי השוויון. אך אותן ארצות תעשייתיות אחרות ביססו את התקדמותן במידה רבה על ייצוא לארצות הברית המתפתחת במהרה, ולכן לא בטוח שארצות הברית יכלה להרשות לעצמה את מה שהן הרשו לעצמן.

גם כאן, כמו בנושאים אחרים בספר, חסרים לי הנתונים. איפה המחקרים האמפירים המשווים שלל מדינות שונות, ומנסים לאמוד את ההשפעה היחסית של הגורמים השונים לאי-שוויון? אני בטוח שמדובר בנושא קשה למדידה, אבל בכל זאת, אפשר לנסות וסביר שקיימים מחקרים כאלו.

במקום להראות נתונים, שטיגליץ עורך דיון מפורט בנושאים שוליים בהשפעתם על אי השוויון, כגון שכר המנכ"לים או אפלייה נגד מיעוטים. בעוד ששכר המנכ"לים האמריקנים אכן זינק למעלה בעשורים האחרונים ללא שום הצדקה כלכלית, בסופו של דבר יש רק מנכ"ל אחד בכל חברה לעומת עשרות אלפי עובדים. מדובר בדי מעט אנשים, קשה לי להאמין שלשכר שלהם הייתה השפעה מאקרו-כלכלית על עשירונים שלמים באוכלוסיה. באופן דומה, אפלייה נגד מיעוטים ככל הנראה קיימת בארצות הברית ומהווה בעיה, אבל למקרה ששטיגליץ לא שם לב ארצות הברית בחרה לאחרונה נשיא שחור. האפליה הייתה מן הסתם משמעותית הרבה יותר לפני חמישים שנה, כאשר ארצות הברית הייתה שוויונית יותר, ומאז היא רק נמצאת בירידה.

שטיגליץ מודע לכך שטיעוניו חלשים, ולכך שסביר שההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה הן הגורמים המרכזיים לגידול באי השוויון – ולא תאוות הבצע של העשירים, אפלייה, או פגיעה בוועדי עובדים (זה נכון אגב גם לארה"ב וגם לארץ – ראו דיון יותר מפורט ברשומה הבאה שתפורסם בבלוג). אין כאן איזו שהיא קונספירציה מתוחכמת, אלא בסך הכל שינוי טבעי ולא מכוון באופן שבו עובד העולם. אבל זה שיש שינוי לא אומר שאנחנו חייבים לקבל אותו. שטיגליץ טוען שגם אם זה המקרה, אין שום סיבה שהממשלה לא תתערב על מנת לשנות את מהלך הדברים הטבעי ולהקטין את אי השוויון. הוא טוען שהמחיר של התערבות זו נמוך ביחס למה שגורמים מימין מנסים לטעון, ושהיא אף עשויה לתרום למשק כולו בשלל דרכים עקיפות.

מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות

מוביליות חברתית מודדת את התנועה היחסית של אנשים וילדיהם בין העשירונים השונים באוכלוסיה – האם העשירים והעניים נוטים להתחלף מדי פעם. בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא המוביליות החברתית במסגרת הצעת המחקר לדוקטורט. זהו אחד התחומים שעבורם אני באמת מכיר את הספרות הכלכלית לעומק, וקל לי באופן יחסי לזהות מתי מישהו מנסה להציג רק צד אחד של המטבע – וזה בדיוק מה ששטיגליץ עושה. הוא מתחיל עם טענה לגבי מוביליות חברתית שהיא כל כך מוגזמת עד שהיא נראית כמו איש קש:

“… If America were really a land of opportunity, the life chance of success – of, say, winding up in the top 10 percent – of someone born to a poor or less educated family would be the same as those of someone born to a rich, well-educated, and well-connected family. […] with full equality of opportunity, 20 percent of those in the bottom fifth would see their children in the bottom fifth […] So too, with full equality of opportunity, 20 percent of the bottom will make it all the way to the top fifth”

טענה זו מתעלמת לחלוטין מתורשה גנטית או מהשפעות אחרות של חינוך הורי: אנשים נולדים בתור לוחות חלקים ומושלמים ולכן תחת שוויון הזדמנויות מלא לילד שנולד להורים מהחמישון התחתון יש סיכוי של 20% להגיע לכל אחד מהחמישונים באוכלוסיה. זו כמובן שטות. שלל מחקרים הוכיחו שתורשה גנטית פועלת גם על תכונות אופי ואינטליגנציה, תכונות שנמצאות בקורלציה חזקה עם יכולת להרוויח שכר גבוה (ראו למשל כאן), וגם בלי תורשה גנטית הורים מוכשרים מחנכים את ילדיהם באופן שונה.

שטיגליץ ממשיך וטוען שהמוביליות החברתית בארצות הברית נמצאת בירידה, ושעניין זה מצביע על ירידה בשוויון ההזדמנויות. לגבי החלק הראשון של טענתו, העניין עדיין שנוי במחלוקת: ישנם מחקרים שמצביעים על ירידה וישנם מחקרים שמראים שלא חל שינוי משמעותי בחמישים השנים האחרונות (למשל זה), ושטיגליץ מצטט רק מחקרים ספורים שמצביעים על ירידה (למשל את זה – מחקר זניח יחסית מבחינת השפעתו על הספרות) ועוד מספר מחקרים שלא מדברים בדיוק על מוביליות. לגבי החלק השני של טענתו, לא ניתן להסיק ממחסור במוביליות חברתית על מחסור בשוויון הזדמנויות מכיוון שמוביליות חברתית יכולה לרדת גם מסיבות אחרות – למשל עלייה בתשואה להון אנושי, עלייה באי שוויון בהכנסות (המרחק בין העשירונים גדל ולכן קשה יותר לעלות עשירון), השפעתם של מהגרים ועוד. אין תמיכה אמפירית של ממש לכך שאין שוויון הזדמנויות בארצות הברית והחלום האמריקאי הוא מיתוס, כפי ששטיגליץ טוען שוב ושוב בספרו, ולפי סקרי דעת קהל ששטיגליץ מזכיר הציבור האמריקני אינו מסכים עם הקביעה הזו.

השפעת אי השוויון על המשק

מחקרים

ישנה ספרות נרחבת בכלכלה החוקרת את השפעות אי השוויון על הכלכלה, אך לצערי שטיגליץ מתעלם ממנה כמעט לחלוטין בספרו.

ספרות זו מתחילה עם מחקריו של סיימון קוזניץ ופרסומה של "עקומת קוזניץ", לפיה בתהליך הצמיחה הכלכלית אי השוויון בהתחלה גדל ולאחר מכן קטן. במאמר של רונלד בנבו משנת 1996 ישנה סקירה של הספרות המוקדמת בנושא זה הכוללת טיעונים תיאורטיים שונים. אחד הטיעונים הוא כי ריכוזיות גבוהה מדי של עושר באחוזון העליון פוגעת בגודלו של מעמד הביניים, ביכולת שלו להוות בסיס רחב לצריכה של מוצרים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות, וכך בנטיה של פירמות מקומיות להשקיע בטכנולוגיות כאלו ובצמיחה במשק. טיעון נוסף הוא שלנוכח קיומן של מגבלות על היכולת לקחת הלוואות ללימודים, מדינה שבה ישנם יותר עניים תסבול משיעורי השתתפות נמוכים יותר בהשכלה הגבוהה ומבזבוז הפוטנציאל של צעירים מוכשרים שיכלו לתרום לצמיחת הכלכלה. טיעון מהכיוון הנגדי, המופיע במקורות אחרים, אומר שלאי השוויון יש השפעה חיובית על היזמות במדינה ועל הצמיחה עקב התמריצים שהוא יוצר עבור היזמים. שטיגליץ דווקא מזכיר את הטיעון הזה, וטוען בתגובה כי מחקרים בכלכלה התנהגותית מראים שלתמריצים כספיים יש השפעה חלקית ביותר על אנשים, אך לא ברור עד כמה ניתן להכליל מהמחקרים האלו הנערכים בתנאי מעבדה על מדגם מוגבל של סטודנטים אל המציאות הכלכלית. ישנם מספר מחקרים של עודד גלאור עם עומר מואב, דני צידון ואחרים בנוגע לקשרים המורכבים בין אי שוויון לצמיחה ושינויים טכנולוגים.

חלק מהמחקרים בנושא התמקדו בניסיון למצוא קשר אמפירי בין אי שוויון לבין מדדים שונים, אם כי לרוב קשה להבחין בין קורלציה לסיבתיות. למשל, מחקר של רוברט בארו משנת 2000 מצא שבאופן גלובאלי אין ממש קשר בין אי שוויון לבין קצב הצמיחה. נראה שאי שוויון גבוה פוגע בצמיחה במדינות עניות יחסית ודווקא מעודד את הצמיחה במדינות עשירות יחסית. ממצא זה עולה גם ממחקרים נוספים מאוחרים יותר שבחנו מדינות או אזורים בתוך מדינות (למשל זה).

סקירה נרחבת של הספרות הכלכלית בנושא יכולה להיות מאוד מעניינת, אך היא מעלה תמונה מורכבת שלא תמיד תומכת בטענותיו של שטיגליץ. ייתכן שזו הסיבה שבגללה הוא בחר שלא להציג סקירה כזו, וכך הוא למעשה הפך ספר שיכול להיות מסע אינטלקטואלי מרתק למסמך שהוא יותר ברמה של מאמר דעה עיתונאי ארוך מהרגיל.

אי שוויון והנטייה השולית לצרוך

אחד הטיעונים של שטיגליץ ואחרים לגבי השפעתו של אי השוויון על המשק מתחיל מהעובדה הבאה: העניים מוציאים אחוז גבוה יותר מהכנסתם על צריכה וחוסכים פחות, בהשוואה לעשירים. כלומר, אם תעבירו מיליארד דולרים מביל גייטס למשפחות בעשירון התחתון, תקטינו את החיסכון המצרפי של אזרחי ארצות הברית ותגדילו את הצריכה המצרפית שלהם, מכיוון שגייטס חוסך את מרבית הכסף הזה ולעומתו העניים ישתמשו בו לצריכה.

כשמיצרים מוצרים, הם יכולים ללכת לשלושה מקומות: צריכה, השקעות ויצוא (כאשר צריכה והשקעות יכולים להיעשות על ידי הממשלה או על ידי אנשים פרטיים). לכן, אם נגדיל את אי-השוויון ולא תתרחש במקביל עליה בהשקעות או ביצוא, הצריכה תרד, סך כל הביקושים במדינה ירדו, פירמות יאלצו לייצר פחות, והאבטלה תגדל. לפי שטיגליץ זה לא קרה בעבר מפני שבועת הדוט.קום ואחריה בועת הנדל"ן איזנו את הירידה בצריכה עם גידול בהשקעות, אך עכשיו הבועות הללו התפוצצו, לא נותר שום גורם שיאזן את הירידה בצריכה והאבטלה גדלה. ניסיונות להגדיל את הצריכה הפרטית על ידי קיצוצי מיסים בתקופת הנשיא בוש לא הצליחו מכיוון שקיצוץ המיסים השפיעו בעיקר על העשירים שאינם צורכים הרבה, וניסיונות להגדיל את ההשקעות על ידי ריביות נמוכות יכולות לגרום לבועות. זה משאיר שתי אפשרויות פעולה: הראשונה היא להגדיל את הצריכה וההשקעה הממשלתית, והשנייה היא להקטין את רמת האי-שוויון – אם נעביר כסף מהעשירים לעניים, הצריכה תגדל והאבטלה תקטן (רצוי להדגיש כי בניגוד לדברים שאמר ירון זליכה שטיגליץ אינו מקשר בין הגדלת הצריכה לבין צמיחה בטווח הארוך, אלא רק טוען שהיא תתרום ליציאה מהמשבר הנוכחי המלווה באבטלה גבוהה).

בכל אופן, ישנן שתי בעיות עם הטיעון הזה. הראשונה היא שגם חיסכון הוא חשוב, מפני שהוא משפיע על רמת ההשקעות לעתיד ועל רמת הצמיחה בטווח הארוך. ההתמקדות בצריכה יכולה אולי לעזור בטווח הקצר, אך על חשבון הטווח הארוך. הבעיה השנייה היא המחיר שנדרש לשלם על מנת להקטין את אי השוויון – בעיקר מיסים גבוהים יותר שיפחיתו את הצריכה. גם אם נצא מנקודת הנחה "קיינסיאנית", נראה שעדיף פשוט להגדיל את הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון ולהגדיל את הביקושים ישירות, ולא באופן עקיף דרך הפחתת אי השוויון.

בסופו של דבר ישנם טיעונים לכאן ולכאן, ואי אפשר לומר שבשלב הנוכחי קיים קונצנזוס בקרב הכלכלנים לגבי השפעות כלשהן של אי השוויון על הכלכלה. ספרו של שטיגליץ לא מציג כאן תמונה מאוזנת של הידע הקיים, לא תורם טיעונים תיאורטיים חדשים ולא מציג הוכחות אמפיריות משכנעות.

ממשלה

השפעת אי השוויון על שבריריותה של הדמוקרטיה

קשה שלא להסכים עם שטיגליץ כאשר הוא טוען שהעשירים מטים את המערכת הפוליטית לטובתם – תורמים כספים רבים לפוליטיקאים, מונעים מהעניים להצביע בשלל דרכים שונות ומשונות וכו'. למעשה ניתן לומר שהמדינות הומצאו מלכתחילה על מנת להעביר עושר מכלל בני האדם לאליטה מצומצמת כלשהי, ואולי ניתן למצוא עדות לכך בהידרדרות במצבם הבריאותי של מרבית בני האדם לאחר המהפכה החקלאית (בהשוואה למצבם הבריאותי כציידים-לקטים), לפני כעשרת אלפים שנים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית ריבוד חברתי הוא מאפיין מרכזי של חברות מפותחות, והמערכת תמיד עבדה לטובתם של מעטים על חשבון הרבים, גם אם המצב השתפר מעט במאה השנים האחרונות.

כאשר אי השוויון גדל, גם כוחם של העשירים להטות את המערכת לטובתם גדל, ויש להם אינטרס חזק יותר לשמור על המצב הקיים. אך אם הם יגזימו בכך הציבור הרחב עלול לאבד את אמונו במערכת. אמון, כפי שכתבתי בעבר, הוא קריטי לשרידותה של כלכלה מתפקדת, והיעדרו יכול לגרום לקריסתה של החברה והכלכלה. באופן זה אי השוויון הופך את הדמוקרטיה לשברירית יותר.

image

תמונת אילוסטרציה: קבוצת אזרחים הצועדים בשקט להנאתם ביום שמש בהיר

הטיעון נשמע הגיוני, אך למעשה זה קצת מוזר לטפל בבעיית ההון-שלטון דרך הקטנת אי-השוויון באוכלוסיה. הרבה יותר קל לטפל בה באופן ישיר, בכלים משפטיים ועל ידי חקיקה שתפחית את השפעת הלוביסטים ושולחיהם על הוועדות, או תסדיר את עניין התרומות למערכות הבחירות. אמנם לחברות מסחריות יש אינטרס חזק להתנגד לחקיקה כזו, אך הן לא כל-יכולות ופוליטיקאים רבים בארץ ובעולם יוזמים מהלכים בכיוון הזה. כמו כן, רצוי להזכיר שיש בעולם לא מעט חברות שהן שוויוניות יותר מארצות הברית וגם שבריריות יותר. גם בפרקים העוסקים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה לא מוצגות עדויות אמפיריות חד משמעיות לכך שאי-השוויון הוא גורם משמעותי המשפיע על יציבותן של מדינות מערביות (בין השאר פשוט מפני שאין לנו מדגם רחב של מדינות מערביות שקרסו).

האם הממשלה חזקה מדי או חלשה מדי?

לאורך הספר כולו מגלה שטיגליץ אמביוולנטיות לגבי חוזקה הרצוי של הממשלה. מצד אחד, בתור בכיר בממשל קלינטון לשעבר אין לו את האמונה המיתית בכוחה של הממשלה לתקן כל עוול חברתי שקיים, והוא מכיר מקרוב את יכולותיו של הממשל לטפח מקורבים ולעודד אי-שוויון. רוב הדוגמאות שהוא נותן ל- rent seeking כוללות התערבות ממשלתית כלשהי לטובתן של חברות מסחריות, על חשבון הציבור הרחב. אך מצד שני, לא קיים שום גורם אחר מלבד הממשלה שיכול "לתקן" את השוק באופן שבו שטיגליץ מעוניין לתקן ולהקטין את אי השוויון, שנובע ברובו מתהליך הגלובלזיציה ומההתקדמות הטכנולוגית.

על מנת ליישב את הסתירה טוען שטיגליץ כי הימין האמריקאי יצר כיום מצב שבו הממשלה חלשה מדי מכדי לטפל באי-שוויון על ידי חלוקה מחדש של המשאבים, אבל חזקה מספיק על מנת להעניק סובסידיות ולהגן על מונופולים של בעלי הקשרים הנכונים. זו טענה די מוזרה – אם נחזק עוד את הממשלה על מנת שזו תוכל להפחית את אי-השוויון, האם זה לא יגדיל גם את מידת יכולתה לעוות את השוק לטובתם של המקורבים למפלגה השלטת?

בסוף הספר מקדיש שטיגליץ פרק שלם לפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית. הוא טוען כי מדיניותו של הפדרל ריזרב תואמת את האינטרסים של וול-סטריט, כאשר הוא מתמקד בעשורים האחרונים יותר מדי ביציבות מחירים ופחות מדי בהפחתת מימדי האבטלה. שטיגליץ ממשיך וטוען שעצמאותו של הבנק המרכזי מהווה בעיה, מכיוון שהוא נדרש לקבל הכרעות ערכיות ולא רק "טכניות", ולכן רצוי להגדיל את השפעתם של הפוליטיקאים עליו.

אני לא מכיר מספיק טוב את הטרייד אוף בין ייצוב המחירים לאבטלה על מנת להעריך את הטיעון שלו כאן, אבל לא ברור לי איך הוא מיישב את הרצון בהגדלת השפעת הפוליטיקאים עם התמיכה הקבועה של פוליטיקאים בסבסודם של מגזרים שונים – תופעה ששטיגליץ מתנגד אליה בחריפות. נראה שבעלי ההון בתעשיות הרלוונטיות תמיד מצליחים למצוא את דרכם למוקדי הכוח, לא משנה אם אלו נמצאים בממשלה או בארגון שאמור להיות עצמאי לכאורה כמו הבנק המרכזי, ולכן זה לא ממש משנה היכן תמקם את מוקדי הכוח.

בסופו של דבר אין שום דרך הגיונית לפתור את הפרדוקס הזה. לא ניתן לטעון שהממשלה גם עושה טוב וגם עושה רע, ולכן המסקנה היא שצריך לחזק אותה עוד יותר. ניתן באותה המידה להסיק מספרו של שטיגליץ שיש דווקא להחליש את ממשלת ארצות הברית, ולהעביר תחומים נוספים מהפוליטיקאים לוועדות של מומחים.

סיכום

ג'וזף שטיגליץ מציג בספרו פחות או יותר את כל הטיעונים הכלכליים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, כולל טיעונים נגד מדיניות הצנע האירופאית ונושאים רבים נוספים שלא הזכרתי ברשומה (שלחלקם אין שום קשר עם מדדי אי שוויון). הוא מציג גם את תגובות הנגד של הימין, ועונה לאותן תגובות. הבעיה המרכזית היא שהוא לא מוכיח שום דבר, וגם לא מנסה להוכיח. הוא מציג טיעון תיאורטי מסוים שמסביר מדוע, למשל, אי השוויון פוגע ביעילות הכלכלה, ואז בפרקים שלאחר מכן כותב "ראינו בפרק הקודם שאי השוויון פוגע ביעילות" – אבל הוא לא באמת הראה את זה, הוא לא הוכיח שום דבר. הוא רק הראה שאי השוויון יכול לפגוע ביעילות (כמובן, אין לי באופן אישי גם שום הוכחות עבור הצד שכנגד). נקודה שלילית נוספת היא שהספר משעמם וחוזר על עצמו, אם כי אני כמובן לא יכול לומר עד כמה דעתי בעניין זה אובייקטיבית.

בסך הכל אני מאמין שבכל הנוגע למחירו של אי השוויון ספרו של שטיגליץ ישכנע בעיקר את המשוכנעים, ואני, מה לעשות, לא מהמשוכנעים. אני בהחלט מסכים שעוני אמיתי וחריף הוא בעיה, אבל עדיין לא ראיתי שום נתון או טענה תיאורטית ששכנעו אותי שמדדי אי שוויון כשלעצמם אומרים משהו חשוב על העולם.

ובכל זאת, הייתי שמח אם לג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ודומיהם הייתה השפעה משמעותית יותר על השמאל הישראלי, פשוט מכיוון שהם לא טוענים את הטענות שלהם מתוך בורות או אידיאולוגיה קיצונית אלא מתוך ידע, והתנגדותם המפורשת לפרוטקציוניזם ולקבוצות לחץ מכל סוג היא עניין מבורך. אני חושב שאם רק היה ניתן לאחד את הכוחות מימין ומשמאל למאבק בקבוצות הלחץ, תוך התעלמות זמנית מהפערים האידיאולוגים, העולם היה הופך למקום טוב יותר (למעשה, ניתן לומר כי הפערים האידיאולוגים משמשים ככלי בידי קבוצות הלחץ על מנת לפצל את הציבור הרחב).

האם אי השוויון באמת קריטי ליעילות הכלכלה? האם מדיניות המפחיתה את אי השוויון בהכנסות חשובה באותה המידה כמו מדיניות היוצרת צמיחה או מצמצמת את האבטלה? האם ארצות הברית יכולה וצריכה להיראות יותר כמו שבדיה? באופן אישי, הספר לא קידם אותי להבנה עמוקה יותר של התשובות לשאלות האלו.

הערה: לאחרונה הוספתי לבלוג כפתור המאפשר תרומות כספיות. מספר תורמים כבר תרמו, ואני מודה להם על כך. הרשומות בבלוג דורשות השקעה משמעותית של זמן באיסוף נתונים, קריאת מאמרים וספרים, כתיבה ועריכה. אם אתם מאמינים כי התוצאה ראויה, אשמח אם תתרמו לפי ראות עיניכם.

Read Full Post »