Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אתאיזם’

חירות

בסופו של דבר, ישנו רק סוג אחד של כלא: זה שבתוך מחשבותינו. קירות אינם חשובים, אור-יום איננו חשוב; כל החוקים וההגבלות שיכולים להיות לא מסוגלים למנוע מאדם לחשוב מה שהוא רוצה לחשוב. המחשבות שלנו מוגבלות רק על ידי אותם קירות פנימיים שנמצאים בתוך המוח שלנו, קירות אשר מפריעים לנו לראות את העולם כמו שהוא, מונעים ממנו להבין מהי הפעולה שעלינו לעשות. לפני שמשה היה יכול להוציא את עם ישראל ממצרים, האנשים עצמם היו צריכים להגיע למסקנה שעליהם לברוח, הם היו צריכים לפרוץ את הכלא הנמצא בתוך מחשבותיהם.

האמת העצובה היא שלעולם לא נוכל באמת לברוח. כל אחד מאתנו כלוא בתוך עצמו במערה אפלטונית, והמוח שלנו הוא בעל יכולת הבנה מאוד מוגבלת של העולם; הוא נבנה בתהליך אבולוציוני על בסיס הידע הנדרש להישרדות, ולא בתור איזה שהוא מחשב על שמיועד לפענח את צפונות היקום. ולמרות זאת, מדי פעם מופיעים אנשים שמצליחים לפרוץ מעט קדימה, לדחוק את הקירות לאחור, להגדיל את כמות האור הנכנסת פנימה אל תוך הכלא דרך הסדקים הצרים של חושינו. כאשר האנשים האלו משאירים עדויות למאמציהם, ישנם אחרים שרוכשים גם הם את הידע ומרחיבים את הכלא שלהם.

 

לא כולם, כמובן; ישנם כאלו שמפחדים מהאור, ומעדיפים להסתגר עמוק בתוך האפילה הבטוחה. את האפילה אנחנו מכירים, אבל האור הוא חדש, העולם שהוא חושף מוזר ושונה ממה שראינו, ממה שלימדו אותנו, ממה שסיפרו לנו. כאשר אנחנו מרחיבים את הכלא שלנו, העולם כולו גדל; פתאום ישנו מגוון רחב יותר של אפשרויות בחירה, המציאות הופכת למורכבת יותר ומובנת פחות, העתיד הופך לפחות וודאי. השאלות רק הולכות ומתרבות, ולרובן אין תשובה. לפתע לא ברור מיהם הטובים ומיהם הרעים.

הדרך לחירות כוללת את קבלתו של האור הזה. זוהי דרך קשה, התובעת מאתנו הכרה בכך שאנחנו יודעים מעט מאוד על המציאות. הכרה בכך שהסדרים חברתיים שהיו נהוגים לפני מאה שנים נחשבים היום מטופשים, והסדרים חברתיים שכיום אנחנו מקבלים כמובן מאליו אולי יחשבו בעוד מאה שנה כמטופשים לא פחות. הכרה בכך שהכל זורם, הדבר הקבוע היחיד הוא השינוי, יש מעט מאוד אמיתות מוחלטות ואין דרך לדעת בוודאות לאן נגיע. אימוץ נקודת מבט ספקנית לגבי העולם היא לא דבר מובן מאליו ברגע שמפעילים את הספקנות על הכל, גם על הפרות הקדושות, ולכולנו יש פרות קדושות.

 

הדרך לחירות איננה כוללת היצמדות למסורת, אלא התנתקות מהמסורת. מי שרוצה לפרוץ את קירות הכלא שבתוך ראשו לא יוכל לעשות זאת על סמך מגילות עתיקות שכתבו אנשים שידעו פחות ממנו על כל דבר כמעט. טקסים ומנהגים שאף אחד לא באמת יודע את מקורם, אך מיליונים חוזרים עליהם מדי שנה כמן רובוטים מתוכנתים, הם הדבר הרחוק ביותר מחירות שאני יכול להעלות בדעתי.

בשבילי, חג הפסח לא מסמל חירות. לא, הוא מסמל את זה ש 500 שנים אחרי קופרניקוס, 400 שנים אחרי גליליאו, 300 שנים אחרי ניוטון, ו – 200 שנים אחרי דרווין, רוב האנשים בעולם עדיין מאמינים בקיומו של אלוהים הנמצא מעבר לכוחות הטבע ודואג להם באופן אישי. את זה ש 500 שנים אחרי תחילת תקופת הרנסנס והופעתו של ההומניזם החילוני, אנשים רבים עדיין רואים בדת מקור עיקרי לערכים מוסריים ולזכויות של עמים על שטחים. את זה ש 100 שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ו – 60 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, לאומנות ונאמנות עיוורת למדינה עדיין נחשבים בעיני מרבית הציבור כערכים נעלים יותר מפציפיזם ושאיפה בסיסית לחיות חיים טובים יותר, ורצוי לחזק אותם כמה שיותר על ידי הטמעת פחדים לא מבוססים מפני כל אלו שרוצים להשמידנו.

זו לא חירות, ידידי. זו עבדות.

 

שיהיה לכם חג שמח!

Read Full Post »

נהר של לבה בוערת זרם מתחתיו, יוצר צללים מפחידים על פני הקירות; הנטיפים אשר השתלשלו מתקרת המערה נראו כיצורים חיים השרויים בריקוד מטורף. היה משהו לא טבעי בכך שמקור האור בחלל הרחב נבע מלמטה, לא מלמעלה כפי שמקובל על פני כדור הארץ. ריצ'רד דוקינס חצה את הגשר הצר, מבלי להביט יותר למטה.

הנהר הגועש זרם אל עבר מצוק, שממנו השתלח מפל אדיר מימדים; על שפת המפל היה אי קטן, אליו הוביל הגשר במסלול מפותל. דוקינס התייצב לצד הדמות שהשקיפה על המפל מקצה האי.

"מדהים, לא?", אמר השטן.

דוקינס הביט למטה – מבעד לעננים של עשן היה ניתן לראות כי המפל מסתיים באגם לבה ענק, הנמתח עד האופק של המערה האינסופית. באגם הלבה היו משובצים איים קטנים, עליהם נעו יצורים מזוויעים.

"לא", אמר דוקינס.

"אני יכול לעמוד ככה שעות, רק להסתכל בזרימת הלבה", אמר השטן.

"אין לך הרבה ברירות, אני מניח".

השטן הסתובב לעברו, מחייך. "נו, אז אפילו אתה הגעת לכאן בסופו של דבר"

"זה נראה כך"

"חיכיתי לך. ברוך הבא"

"ברוכים הנמצאים"

"ו… מה יש לך לומר על המקום?"

"מרשים, בהחלט מרשים. נראה שהושקעה מחשבה רבה ב…", דוקינס הבחין בגדודים של עטלפים על תקרת המערה, נועצים בו עיניים צהובות ומרושעות, "בפירוטכניקה".

השטן צחק. "עוד לא ראית כלום. שם למטה", הוא הצביע, "שם מתרחש כל האקשן".

"אני אשמח לראות, בהזדמנות".

"כן, בהזדמנות".

השניים עמדו והשקיפו על מפל הלבה שמתחת להם במשך זמן מה. ריצ'רד דוקינס הוציא מכיסו מטלית, וניגב את הזעה שעל מצחו. נראה היה שהחום לא מפריע לשטן. הנוף היה בהחלט מרשים.

"נו, אז אתה מצטער?", שאל השטן.

"לא"

"על שום דבר?"

"שום דבר"

"כל ההטפות האלו לאתיאיזם… אין לך מושג למה גרמת"

"דווקא יש לי מושג"

"לקחת לאנשים את הנחמה היחידה שלהם, את האמת היחידה שהם הכירו…"

"לא נורא, הם יסתדרו"

 שתיקה נוספת השתררה על האי הקטן. כל אחת משתי הדמויות שניצבו עליו התכנסה אל תוך מחשבותיה, שניהם מביטים על הלבה הזורמת. במידה רבה, ריחם דוקינס על השטן.

"אני אתגעגע למקום הזה", אמר לבסוף השטן, מבלי להפנות את מבטו לעברו של דוקינס, "הרבה מאוד זיכרונות…"

רק עכשיו הבחין דוקינס שזרם הלבה הולך וגובר. הוא הביט על שולי האי שעליו עמדו השניים, וראה שהחופים נסוגו לאחור – מפלס הלבה עולה.

"המאה ה 14 הייתה התקופה האהובה עלי, באופן אישי", אמר השטן. "שלא תבין אותי לא נכון – גם המאה ה 20 לא הייתה רעה בכלל, אבל זה כבר לא היה אותו דבר, אתה יודע".

"כן, אני יודע", אמר דוקינס.

"זה היה טריק מלוכלך מצידך".

"אני מצטער. זו הייתה הדרך היחידה".

"אני לא מאמין שבמשך כמעט שלוש מאות שנים לא הבנתי מה אתה עושה, לא קישרתי בין כל בני האדם האלו שהופיעו… גליליאו, ניוטון, דרווין. הייתי כל כך עסוק כאן למטה שלא שמתי לב להתפתחויות שם למעלה. יכולת לפחות להזהיר אותי".

"לא רציתי לסיים את העסק במלחמת עולם".

דרך ענני העשן יכל דוקינס לראות כי גם האיים שלמטה מתחילים להיעלם לאט לאט, להיקבר מתחת לנוזל הבוער ביחד עם היצורים שעליהם. פה ושם נראו להבות כתומות, זוהרות, כאשר יצור כזה או אחר עלה באש והתאדה.

"חשבתי שהיה לנו כאן משהו טוב", פנה אליו לפתע השטן, תחינה בעיניו. "באמת, חשבתי שזה ימשך לנצח. זה היה אמור להימשך לנצח. החבר'ה שם למטה האמינו שזה ימשך לנצח".

"גם הנצח נגמר בסופו של דבר", אמר דוקינס.

השטן החזיר את מבטו קדימה, אל ענני העשן, בוהה דרכם במשהו מרוחק. "כן, אני מניח שכן".

"אז מה אתה חושב", שאל השטן לאחר מספר רגעים, "הם יהיו אתיאיסטים מעכשיו? כולם?"

"לא, בטח שלא מיד. יעבור קצת זמן. הדתיים עדיין עושים יותר ילדים, אתה יודע. קשה להם להפר את החינוך מהבית".

"אה", השטן החווה תנועה של ביטול בידו, "גם הדתיים האלו הם לא מה שהיו פעם. אז הכל היה הרבה יותר פשוט, תמים, יפה… היום הם כולם מסובכים כל כך עם האמונות שלהם שאי אפשר בכלל להבין במה הם מאמינים. רובם כבר לא מקבלים את סיפורי הקודש כפשוטם, אלא כמן משל כזה, לא ברור לי על מה בדיוק… לפעמים נדמה לי שהם פשוט אגנוסטיים שמפחדים להודות בכך".

דוקינס צחק, "כן, הולך ונעשה קשה יותר לעבוד עליהם".

השטן צחק גם הוא, "תראה להם סנה שבוער מעצמו, והם ילכו לפרק אותו לגורמים במעבדה. תתחיל לדבר ישירות אל המחשבות שלהם והם יתאבדו או ינעלו את עצמם בבתי משוגעים. פעם יכולתי לגלות תוך עשר שניות מי חוטא ומי לא, והיום אני צריך להעסיק צוות של אלפי משפטנים לכל הדתות ותתי הזרמים שקיימים. מזלי שכל כך הרבה עורכי דין ממילא מגיעים לכאן".

"אבל אתה מבין, כן?", שאל דוקינס, "זה פשוט לא המקום שלנו יותר".

"כן… כן, אני מבין, נו. הבנתי את זה מלכתחילה. פשוט רציתי… אתה יודע… קצת יותר זמן, זה הכל".

אחרוני האיים שמתחת להם כוסו בלבה. האי שעליו עמדו השניים הצטמצם למספר מטרים רבועים ספורים.

"כדאי שנלך", אמר ריצ'רד דוקינס.

"לאן?", שאל השטן.

"למקום אחר".

"מקום חדש? להתחיל הכל מהתחלה?"

"אל תדאג, נמצא מקום"

"אבל הוא לא יהיה כמו זה… זה לא יהיה אותו הדבר"

"זה אף פעם לא אותו הדבר. זה מה שכיף בעניין. היקום הוא מקום די גדול, יש הרבה כוכבים… אפשר אפילו לחפש ביקום אחר".

דוקינס הושיט את ידו אל השטן, שאחז בה, ושניהם נעלמו בהבזק של להבה כחולה, רגע לפני שנהר הלבה כיסה לחלוטין את האי עליו עמדו לפני כן. תקרת המערה החלה להתמוטט ברעש איום.

השניים הופיעו מחדש על פני ענן ששט לאיטו, גבוה מעל הארץ. השטן הביט סביבו בחוסר נוחות, ורעד מעט. "קר כאן", אמר, "וכל האוויר הפתוח הזה… אני לא אוהב מקומות פתוחים".

"עוד מעט אנחנו עוזבים", אמר דוקינס.

מלאך נאה צלל מלמעלה עד שנחת ישירות מולם, משתחווה.

"הכל מוכן, אדוני", אמר.

"יפה מאוד", אמר דוקינס. "אתה האחרון שנשאר?"

"כן. האחרים עפו אחרי שסיימנו לפרק את הכל ולשחרר את הנשמות".

"לאן אתה מתכוון ללכת?"

"כמה מאיתנו חשבנו… כלומר, עוד לא ממש החלטנו. גבריאל אומר שיש סופרנובה שהולכת להתפוצץ בקרוב בגזרה הסמוכה, וחשבנו ללכת לראות"

השטן חייך, "כן, זה מראה מרשים. חייבים לראות את זה לפחות פעם אחת".

דוקינס נפרד מהמלאך בחיבוק. לאחר מכן פרש המלאך כנפיים והמריא במהירות מסחררת אל עבר השמיים, עד שנעלם משדה ראייתם.

דוקינס והשטן צעדו עד קצה הענן, שריחף עכשיו מעל עיר גדולה כלשהי, והביטו למטה. מכוניות צבעוניות ניקדו את הכבישים הראשיים, וברחובות הלכו האנשים בדרכם לענייניהם, לא מודעים לדרמה המתרחשת במה שהיה פעם גן העדן. ואולי פשוט לא אכפת להם, חשב השטן בעצב. לא רחוק מהם חלף מטוס, אך נוסעיו לא היו מסוגלים להבחין בשניים.

"נו, טוב", אמר דוקינס, "אתה מוכן?"

השטן הנהן בראשו, דמעה זולגת על חיו.

אלוהים אחז בידו של השטן, שוב הבזק של להבה כחולה, והשניים נעלמו להם באופן סופי, משאירים מאחוריהם את כדור הארץ כפי שהיה כשמצאו אותו – ללא אלים, ללא ספרים ואנשים קדושים, ללא תוכניות מסתוריות ובלתי ניתנות להבנה, ללא משמעות שמעבר לקיום, ללא חיים שלאחר המוות – רק בני אדם וההחלטות שהם מקבלים, לטוב ולרע.


הסיפור בהשראת הספר "יש אלוהים?" מאת ריצ'רד דוקינס, בהוצאת ספרי עליית הגג.

Read Full Post »