Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בחירות’

מספר אנשים העלו מאז פרסום תוצאות הבחירות את השאלה הבאה: כיצד יתכן שהשכבות החלשות, שמדיניותו של נתניהו לכאורה פגעה בהן, הצביעו לו בכל זאת?

עכשיו, בואו לא ניתמם: התשובה של חלק ניכר מהשואלים לשאלה היא ברורה. זו שאלה רטורית לחלוטין מבחינתם, והתשובה שלהם היא שמצביעי נתניהו הם נחותים, תינוקות שבויים ובורים שאינם יודעים מה טוב בשבילם. מטרת השאלה היא רק להוכיח את הנחיתות של מצביעי הליכוד, ולרוב היא מעורבבת עם חשיבה גזענית. הם גם מסווים את התשובה הזו מתחת לכל מני מונחים אקדמים מכובסים כגון "זהות" או "הצבעה שבטית", כאילו שהם עצמם לא מהווים שבט עם אמונות סמי-דתיות המבוססות בעיקר על משאלות לב. אמנם לא הצבעתי בעצמי לליכוד, אבל אישית אני מכיר מספר מצביעי ליכוד שאינם תינוקות שבויים, אינם עניים, חלקם אפילו אשכנזים שהיו שמאלנים בעברם (!).

אבל נעזוב את זה. נחזור להיתמם לרגע ונתייחס לשאלה שבתחילת הרשומה ברצינות, כאילו שלא מדובר בשאלה רטורית. האם נתניהו רע לעניים?

להלן הסיבות שבגללן התשובה לשאלה היא "לא".

1. נתניהו לא הגדיל את הפערים.

אי השוויון בישראל נמצא בעלייה רצופה מאז שנות התשעים עד אזור 2004-2007 (תלוי איך מודדים), ומאז הוא נמצא בירידה. אין שום תימוכין אפשריים לטענה שמהלך כלשהו שביצע דווקא בנימין נתניהו הגדיל את אי השוויון. בכהונתו כשר אוצר בשנת 2003 נתניהו אכן חתך את הקצבאות והוריד מיסים, אך מהלכים אלו עודדו אוכלוסיות רבות להיכנס לשוק העבודה ולדעת רבים תרמו דווקא לצמצום אי השוויון בשנים שלאחר מכן. הסיבה לכך פשוטה: מרבית האנשים לא אוהבים לעבוד. אם תתנו להם קצבאות כוללות בסכום X, הם יהיו מוכנים לעבוד (שלא בשחור) רק אם שכר העבודה יהיה גבוה מ-X, למשל, בעשרים או שלושים אחוזים, מכיוון שעבודה היא לא עניין כיפי במיוחד. אם תקצצו את הקצבאות חלקם יאלצו לצאת ולעבוד, ובהחלט יתכן שהשכר שלהם יהיה גבוה מהקצבאות שהם קיבלו לפני כן – הם פשוט העדיפו לקבל קצבאות ולא להרוויח אותו. במדדי אי השוויון הם יופיעו עם הכנסה גבוהה יותר, ואי השוויון יצטמצם. אותם הטיעונים תקפים גם לגבי שיעורי העוני.

מכון טאוב

2. נתניהו לא ניהל בשנים האחרונות מדיניות של הפחתת מיסוי על העשירים וקיצוץ הוצאות ממשלה.

בעוד שמדיניותו כשר אוצר ב-2003 כן כללה מתווה של הפחתות מיסים וקיצוץ קצבאות והוצאות, מאז שנת 2009 נתניהו לא הוביל מהלכים משמעותיים בסגנון הזה. מיסים רבים עלו, ביניהם גם מס החברות שנתפס (בטעות) כמס שבעיקר העשירים משלמים, בוטל הפטור ממס שבח וקוצצו הטבות לבעלי תארים אקדמיים. הוצאות הממשלה עלו, בין השאר בעקבות יישום חלקי של דוח טרכטנברג וסירובו של נתניהו לקצץ בהוצאות הביטחון, ובניגוד למסופר בעיתונים הוצאות על בריאות וחינוך לא נשחקו בשנים האחרונות – השיעור שלהן מתוך התוצר ומתוך תקציב הממשלה עלה או נשאר קבוע.

מקור – למ"ס

כפי שניתן לראות בתרשים, ההוצאה על בריאות נשארה באזור ה-12% מתקציב הממשלה בעוד שההוצאה על חינוך עלתה מ-15% לכ-17% בתקופת כהונתו של נתניהו, וביחס לתוצר הכולל שתיהן עלו. כל הכותרות שאתם מכירים על שחיקה פשוט אינן נכונות.

הקיצוצים העיקריים של ממשלת נתניהו האחרונה נגעו לקצבאות הילדים, והכוח המוביל כאן היה יאיר לפיד ולא נתניהו. הטענה היחידה שניתן לטעון כנגד נתניהו היא שעליית המע"מ בתקופתו פגעה בעניים יותר מאשר בעשירים, מכיוון שמדובר בסכום קבוע של כסף שמתווסף לחשבון הקניות ומהווה שיעור גבוה יותר מהכנסתם של העניים בהשוואה להכנסתם של העשירים. כמובן, מי שטוען שהעלאת מע"מ היא "מדיניות קפיטליסטית" לא מבין בכלל את משמעות המושג, והמדינות הנורדיות שהשמאל שואף להיות כמוהן מתהדרות בשיעורי מע"מ גבוהים לפחות כמו בישראל.

3. המהלכים הכלכליים העיקריים של הממשלות האחרונות ככל הנראה תרמו לעניים יותר מאשר לעשירים.

מאותה הסיבה שבגללה מקובל להניח שמע"מ פוגע בעניים יותר מאשר בעשירים, ניתן לטעון שהוזלת מוצרים עוזרת לעניים יותר מאשר לעשירים. על כן הרפורמות של כחלון בסלולר והרפורמות של בנט בכל הקשור למכסים ומכון התקנים תרמו לא מעט למצבם הכלכלי של עניי ישראל – העשירים יכלו להתמודד עם חשבונות סלולריים משפחתיים באזור האלף שקלים, אך על העניים זה היה נטל כבד מנשוא. אך חשוב להסתייג: מדובר על רפורמות מעטות למדי, שבדרך כלל נדחפו על ידי אנשים אחרים ולא על ידי בנימין נתניהו. הוא עצמו לא הראה עניין רב בנושאים כלכליים מאז 2009.

4. המצע הכלכלי של המחנה הציוני לא תורם יותר לעניים בהשוואה למפלגות אחרות.

נחלק נושא זה לשלוש.

4.1 אשליות

"אפס זקנים עניים תוך שנה", קראו שלטי החוצות עם תמונותיהם של בוז'י הרצוג וציפי לבני מביטים בממלכתיות אל עבר האופק. למי בדיוק פנו השלטים האלו? לילדים בני חמש? לאוכלוסיית בעלי הפיגור השכלי? לקהילת המאמינים בפיות וניסים? ואולי השלטים האלו מתחברים למה שכתבתי בתחילת הרשומה, להנחה שמצביעי הימין הם חבורה של מפגרים שסיסמאות כאלו הן מה שנדרש על מנת למשוך אותם למחנה הנכון?

נכון, למרבית אזרחי ישראל אין השכלה כלכלית ראויה מכיוון שבמשרד החינוך מעדיפים ללמד אותם על תולדות הרומאים מאשר על העולם שבו הם חיים, אבל אנשים הם לא עד כדי כך תמימים. הם יודעים שפוליטיקאים מבטיחים הבטחות ולא תמיד מקיימים, הם יודעים שעל מנת לחלק הטבות להמונים נדרש כסף, ואולי הם לא נלהבים כל כך להצביע למישהו שמזלזל באינטליגנציה שלהם.

4.2 האם הסוציאליזם טוב לעניים?

השמאל בטוח כל כך שהסוציאליזם מיטיב עם העניים, שאף אחד שם לא שואל את השאלות ההיסטוריות הנכונות – מדינת ישראל הרי הייתה סוציאליסטית הרבה יותר בעשורים הראשונים לקיומה, ובכל זאת בתקופות אלו מזרחיים ואויבים פוליטיים של השלטון הודרו על ידי מנגנוני המדינה ממרבית עמדות הכוח החשובות, האשכנזים בקיבוצים ובמושבים זכו לאדמות רבות ערך במרכז הארץ בעוד שהמזרחיים נשלחו לגור בערים ללא היתכנות כלכלית בלב המדבר, וההסתדרות וועדי העובדים השתלטו על כל העבודות הטובות. פלא שהקונספט הסוציאליסטי לא זוכה להערכה רבה בקרב יושבי הפריפרייה? פלא שהם מעדיפים את כחלון על פני טרכטנברג ושלי יחימוביץ' המזכירים להם את מנהיגי מפא"י של שנות השישים? האם זה כל כך לא רציונאלי מצידם לחשוב שאותה האידיאולוגיה ששימשה בעבר על מנת להפלות אותם תפגע בהם גם בעתיד? מפלגת העבודה הרי עדיין מחוברת בטבורה לוועדים הגדולים, ומרצ מחוברת לחקלאים.

4.3 מה ההבדל לעומת מה שמציעות המפלגות מימין?

כל המפלגות הבטיחו להוריד את מחירי הדיור, לטפל ביוקר המחיה על ידי הגדלת התחרותיות ולהקצות יותר כספים לרווחה, חינוך ונושאים דומים. מעבר על מצע המחנה הציוני לא מעלה הבדלים דרמטיים אל מול המצע של כחלון והתבטאויות של בכירי הליכוד, הבית היהודי ועוד. כולם מציעים גוונים שונים של אותם הרעיונות, פה ושם הפרטים שונים אבל הרוח הכללית זהה. רבים בשמאל מכנים את בנימין נתניהו "קפיטליסט", "ניאו-ליברל" ומילים דומות, ובשנת 2003 אולי הכינויים האלו היו נכונים, אך כיום אין שום עדות ממשית לכך שנתניהו אוחז באידיאולוגיה כלכלית שונה מזו שמציעים בשמאל. כפי שכתבתי לפני כן, נראה שהנושאים הכלכליים פשוט לא מעניינים אותו במיוחד בשנים האחרונות.

5. נתניהו לא ירה רקטות על שדרות.

לבסוף, נסטה לרגע מהנושאים הכלכליים ונחזור על עובדת בסיס חשובה: פעילי החמאס ירו את הרקטות על ישובי הדרום, ובהמשך גם על מרכז הארץ. לא ביבי. בשמאל תמיד שוררת ההנחה הקבועה שבדיוק כרגע ישנו "חלון הזדמנויות", ולו רק מפלגת העבודה הייתה בשלטון ישראל הייתה מנצלת את החלון הזה ומגיעה להסכם שלום עם הפלסטינים. אך העובדה היא שברק, אולמרט ואחרים לא הצליחו להגיע להסכם עם הפלסטינים למרות שניסו. אין שום תימוכין לטענה שלפיה גובה להבות הסכסוך נמוך יותר במהלך כהונתן של ממשלות שמאל (אם כבר אז ההפך), ואין שום סיבה מיוחדת להאמין שבוז'י הרצוג או שלי יחימוביץ' היו מצליחים למנוע את סבב הלחימה האחרון בעזה, או את סבב הלחימה הבא. אולי כן, אולי לא, קשה לדעת.

לא הייתי רוצה להיכנס לויכוח השמאל-ימין הסטנדרטי מכיוון שאני מרגיש ששני הצדדים לויכוח הזה סובלים מעודף ביטחון עצמי מטורף בצדקתם ומזלזול מוחלט הגובל בעיוורון כלפי כל טיעון שמעלה הצד שכנגד. כן הייתי רוצה לטעון שהעובדות המעטות שישנן יכולות לתמוך גם ב"אמונה השמאלנית" וגם ב"אמונה הימנית", ולא ניתן לטעון בוודאות שאחד הצדדים כאן טועה. בהחלט סביר מבחינת מצביעי הליכוד להאמין שתחת ממשלות שמאל מצבם הבטחוני יהיה גרוע יותר, זה לא הופך אותם לבורים או טיפשים.

סיכום: זה לא הכלכלה, טמבל

הבחירות האחרונות הזכירו במידה רבה את הבחירות של 1996. שום דבר משמעותי לא השתנה מאז, ובטח שלא מאז המחאה החברתית של 2011. החברה הישראלית נותרה מפולגת כפי שהייתה בעבר, כאשר השסעים העיקריים הם סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסביב נושאי דת ומדינה. לא סביב הכלכלה.

הציבור הישראלי אולי טוען שהנושאים הכלכליים עומדים בראש סדר העדיפויות שלו, והתקשורת מדגישה את הנושאים האלו מסיבות שונות ומשונות, אבל לא ייתכן שאזרחי ישראל מקבלים את החלטת הבחירות שלהם לפי נושאים כלכליים מכיוון שהמפלגות דומות מדי אחת לשנייה בנושאים אלו – כולן חוזרות על אותן הסיסמאות ואותן ההבטחות הריקות. כלכלה היא פשוט לא נושא משמעותי במדינת ישראל, בהשוואה לנושאים אחרים.

היא לא הייתה משמעותית במיוחד בבחירות 1996, כאשר ביבי נבחר לראשונה, ולא בשנת 1999, כאשר הוא הפסיד לברק, וגם לא בשנת 2009, ולא בשנת 2013, ובאופן שאינו מפתיע גם לא בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר. העניים לא מצביעים לנתניהו מתוך מחשבה שהוא ישפר את מצבם הכלכלי, אלא מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות – והעשירים לא מצביעים לשמאל מתוך מחשבה שהמדיניות הכלכלית שלו טובה יותר, אלא גם מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות. ישראל ישראלי קודם כל בוחר את המפלגה שאליה הוא יצביע, ולאחר מכן מספר לחבריו שתכנית הדיור שלה בעצם עדיפה על תכניות הדיור של המפלגות האחרות. למה? הוא לא יודע, אבל היא פשוט טובה יותר. על כן מפלגות השמאל לעולם לא יצליחו לרכוש את קולות העניים עם מדיניות סוציאליסטית, מכיוון שהנושא כלל אינו מעניין אותם, ובצדק.

למעשה, המגזר היחיד בארץ שמצביע בעיקר מתוך שיקולים כלכליים הם החרדים. במקרה שלהם גובה הקצבאות מיתרגם באופן ישיר לרמת איכות החיים, והם יודעים שללא נציגים בממשלה הקצבאות יפגעו כמעט באופן מיידי. עבור שאר אזרחי המדינה עוד ארוכה הדרך אל העולם המערבי המתקדם, שבו אזרחים משכילים ומיודעים מצביעים בעיקר על מנת למקסם את איכות החיים שלהם ופחות מתעניינים במטרות אידיאולוגיות מעורפלות, במאבקים אתניים ודמוגרפיים, בצדק, בשוויון, בציוויים היסטוריים ובנבואות זעם מימין ומשמאל. אולי, יום אחד.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הערה: אני רוצה להודות למספר תורמים אשר תרמו לחשבון הבלוג בזמן האחרון. אני כרגע בתקופה של לחץ בעבודה ולכן תדירות הרשומות נמוכה יחסית, אבל יש מספר רשומות "בקנה" ואני מאמין שבקרוב הלחץ ישתחרר.


אמרה מפורסמת גורסת כי האויב הגרוע ביותר של "טוב" הוא "מצוין" – הנטייה האנושית להתמקד באופן האידיאלי שבו הדברים אמורים להיעשות מונעת לא פעם שינוי לטובה בפועל. דוגמה טובה לכך היא הפריימריז הפנימיים במפלגות הגדולות בישראל.

מלכתחילה מדובר בשיטה עקומה: מספר קטן יחסית של כמה עשרות אלפי אנשים בוחרים את רשימות הליכוד, העבודה ומפלגות נוספות לכנסת, ולמעשה מחליטים על זהות חברי הכנסת. לאותם בוחרים יש כוח רב, הרבה יותר כוח מאשר לישראלי הממוצע המצביע בבחירות הכלליות, והיכן שישנו כוח נמצאות גם קבוצות הלחץ המנהלות את הכלכלה הישראלית. ועדי עובדים, טייקונים, חקלאים, מתנחלים וכו' – לכל קבוצה יש את הכוח שלה לפקוד אנשים או לתרום לקמפיינים של מועמדים בבחירות הפנימיות, ובהתאם לכך להשפיע על התוצאה.

התוצאה הטריוויאלית היא שאין במי לבחור, מכיוון שרבים מהמועמדים בפריימריז הפנימיים עובדים עבור קבוצת לחץ כזו או אחרת, באופן פומבי יותר או פחות. העשירייה הראשונה במפלגות הגדולות ביותר בישראל כוללת לא מעט אנשים שכל הישגיהם בחיים מתמצים ביכולת להתחבר לאנשים הנכונים ולסחוף לטובתם את אותם עשרת אלפים קולות הנדרשים עבור מקום בכנסת. אנשים איכותיים יותר מעדיפים לרוץ במסגרת מפלגות המרכז האופנתיות, היכן שאין פריימריז, או לסמוך על שריונים של ראשי המפלגות, ורובם פשוט מוותרים על כל הרעיון. כך הגענו למצב שבו חברי הכנסת בישראל רחוקים מלהיות קבוצה איכותית במיוחד בממוצע.

התגובה הציבורית לתופעה הזו מוטעית. מרבית הציבור פשוט זורק באדישות את הסיסמה הסטנדרטית, "אין במי לבחור", כאילו שזה איזו שהיא עובדת טבע שנחתה עלינו משמיים, ואילו אחרים מריצים כל מני "סדנאות מנהיגות" ותכניות שונות ומשונות שנועדו לייצר את "המנהיג הבא" של מדינת ישראל. זו טעות – לא חסרים אנשים איכותיים בדור הנוכחי, אנשים עם הישגים מרשימים בגילאי 40-60 שיכלו למלא את שורות המפלגות הגדולות ולתרום לפוליטיקה הישראלית. לא חסרים מנהיגים. הם נמצאים בעולם העסקי, באקדמיה, בצבא ובשלל מקומות אחרים, והם לא נכנסים לפוליטיקה מכיוון שהם יודעים שאין להם סיכוי בהתמודדות אל מול הפוליטיקאים המקצועיים שיודעים כיצד לכרות את הדילים הנכונים בפריימריז הפנימיים.

חסם הכניסה שמקשה על אנשים טובים להיכנס לפוליטיקה נמצא במקומו כבר שנים רבות, אך הציבור בישראל יכול להסירו בקלות רבה – כל מה שנדרש זה להתפקד למפלגות הגדולות, תהליך שניתן לבצע באינטרנט בחמש דקות, בעלות מגוחכת של כמה עשרות שקלים בשנה (ראו פרטים בסוף). אם רק עשרה אחוזים מהמפגינים של המחאה החברתית היו מתפקדים למפלגת הליכוד ולמפלגת העבודה הפוליטיקה הישראלית הייתה נראית כיום שונה לחלוטין.

מכיוון שזה לא מה שקרה, למרות שרבים אמרו את אותם הדברים שאני אומר כאן כבר אז, אין ברירה אלא להסיק שהציבור הישראלי אולי מעוניין בשינוי אך הוא לא באמת מעוניין להשתנות. נראה כי הישראלי הממוצע בעיקר מעוניין להאשים אחרים: להאשים את הפוליטיקאים המכהנים, להאשים את הצד השני במפה הפוליטית, להאשים את שאר חלקי הציבור, להאשים את השיטה, להאשים כל אחד אחר שניתן ולא חס וחלילה לקחת אחריות ולעשות משהו מינימלי כמו להתפקד.

בבחירות הפנימיות גם לקבוצה של אלף-אלפיים איש ישנה השפעה משמעותית, ברגע שהם מציגים חזית אחידה. בבחירות הפנימיות של הליכוד הקבוצה הקוראת לעצמה "הליכודניקים החדשים" תמכה בעיקר בשני מועמדים צעירים אלמוניים יחסית, יואב קיש ושרן השכל, מובילי התנועה זומנו לפגישות עם שלל חברי כנסת ושרים מכהנים והאג'נדה שלהם זכתה להתעניינות רבה, ויואב קיש נבחר בסופו של דבר במקום ריאלי. מספר האנשים שמזכה אדם בישראל בפגישה אישית עם שרים המתחננים לעזרתו הוא נמוך עד כדי גיחוך בהשוואה לגודלה של האוכלוסיה – והכל נובע מאותה השיטה העקומה של הפריימריז הפנימיים.

בתור מתפקדים אתם לא צריכים באמת להתעמק בקורות חייו של כל חבר מפלגה אלמוני. כל מה שנדרש זה להיכנס כמה ימים לפני הבחירות לפורומים ועמודי פייסבוק של קבוצות כמו "הליכודניקים החדשים" התואמות את האג'נדה האישית שלכם, ולהתעדכן ברשימות המומלצים. אפילו אם תצביעו באופן אקראי לחלוטין בסופו של דבר, אתם עדיין מפחיתים מכוחן של קבוצות הלחץ. על כל אדם הגון שמתפקד למפלגה קבלני הקולות צריכים לפקוד עוד אחד מ"המחוברים" על מנת להכניס פנימה את אנשיהם. בסופו של דבר מספר העובדים בתעשייה האווירית שמוכנים לסור למרותו של חיים כץ מוגבל הרבה יותר ממספר האזרחים ההגונים במדינה שאכפת להם.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותב את הדברים האלו. התגובות הסטנדרטיות שאני מקבל הן מאנשים החוששים להיות "סוס טרויאני" ולהתפקד למפלגה שהם לא בהכרח יצביעו אליה, ונפוצה יותר הגישה האפטית הרגילה של "כולם מושחתים ולכן דבר לא ישתנה". התגובה הראשונה מוטעית – אפשר לחשוב שהחשש מלהיות סוסים טרויאנים הוא מה שעוצר את חברי הועדים או המתנחלים מלהתפקד בהמוניהם למפלגות שאין להם שום כוונה להצביע להן – והתגובה השנייה היא נבואה המגשימה את עצמה.

אני לא מעוניין לעודד מצביעי חד"ש להתפקד לליכוד, אבל אם אתם באזור המרכז-ימין מבחינת דעותיהם הפוליטיות אין שום דבר רע בהתפקדות לליכוד, גם אם בבחירות האחרונות הצבעתם ליאיר לפיד – וכנ"ל לגבי התפקדות למפלגת העבודה עבור מי שמלכתחילה נוטה שמאלה. חברי קבוצות הלחץ "משחקים מלוכלך", והדרך היחידה לנצח אותם היא שהציבור הרחב יתלכלך גם הוא.

אם הציבור הישראלי לא מוכן לעשות את ההקרבה המינימאלית, להתפקד באינטרנט לאחת המפלגות הגדולות ולשלם כשישים שקלים לשנה, אז הציבור הוא האשם היחיד בכך ש"אין מי לבחור". לא הפוליטיקאים, לא השיטה, לא ההיסטוריה ולא מזג האוויר. זאת האמת הפשוטה: כל אדם ישר והגון שהתפקד בעצמו לאחת המפלגות הגדולות והצביע בבחירות הפנימיות לפי צו מצפונו לאנשים איכותיים ככל הניתן מהמבחר הנוכחי, תרם עד כה לפוליטיקה הישראלית הרבה הרבה יותר מכל הטוקבקיסטים הזועמים, מכל העיתונאים המתלהמים, מכל המפגינים הממלאים את הרחובות ונושאים שלטים, ומכל אותם צדקנים המתלוננים מדי בוקר וערב על כך ש"אין במי לבחור".

תסלחו לי על הקלישאות, אבל רוצים שינוי? היו אתם השינוי. אל תצפו שדברים טובים יקרו מאליהם, הם אף פעם לא קורים מאליהם.

לסיכום, התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה היא פשוטה: בגללכם. אין במי לבחור בגלל שאתם, ברובכם, לא עשיתם את המאמץ המינימאלי על מנת לוודא שכן יהיה במי לבחור. בגלל שאתם לא מעורבים מספיק. בגלל שאתם מפחדים להתלכלך. מקרי השחיתות שממלאים את העיתונים בימים האחרונים? לא רק בגלל פאינה קירשנבאום. לא רק בגלל השיטה. גם בגללכם. כי אם היו יותר אנשים הגונים בתוך המערכת, האנשים שאינם הגונים היו מתקשים יותר לפעול. כפי שכתבתי בעבר, כל עם מקבל את המנהיגים שמגיעים לו. תסתכלו במראה ותראו שם את שמעון שבס, את אריה דרעי, את אהוד אולמרט, את כולם. זה לא הם, זה אתם. הכנסת היא בסך הכל מראה של החברה הישראלית – יותר נכון, של אותו חלק בחברה הישראלית שטרח להתפקד.

הבחירות הפנימיות במפלגות הגדולות הסתיימו כבר, וממילא עכשיו כבר מאוחר מדי לדאוג לנושא עבור הבחירות הקרובות לכנסת בגלל תקופות האכשרה שיש במרבית המפלגות (אדם יכול להשתתף בבחירות הפנימיות רק לאחר שהיה חבר מפלגה במשך זמן מסוים). אבל הפוליטיקה בישראל תזזיתית והפכפכה, ואין סיבה לחשוב שהבחירות הבאות לכנסת יתרחשו רק בעוד 4 שנים. הזמן הטוב ביותר להתפקד למפלגות הגדולות היה לפני שנתיים, הזמן השני הטוב ביותר הוא עכשיו. האם הציבור הישראלי יהיה מוכן להשקיע חמש דקות מחייו ושישים שקלים בשנה מכספו על מנת לנסות ולשנות משהו, או שהוא יעדיף להמשיך ולשקוע בתוך האפטיות החמימה והנוחה, להזדעזע מכתבות על שחיתות ולא לחשוב חס וחלילה שיש משהו שהוא יכול לעשות בנידון? האם הוא ימשיך לחלום על "המצויין", על האידיאלי, ולוותר על הסיכוי לשפר את המצב הנוכחי? אני מניח שנצטרך לחכות לבחירות הבאות על מנת לראות.

—————-

התפקדות למפלגת העבודה:

http://hitpakdut.havoda.org.il/mifkad

התפקדות למפלגת הליכוד:

http://www.likud.org.il/register-heb

התפקדות למרצ:

http://meretz.org.il/mini/hitpakdut_new/

התפקדות לבית היהודי – המפקד לכנסת הנוכחית הסתיים.

(מומלץ בחום לא לתת את הפלאפון שלכם במסגרת הפרטים של ההתפקדויות, אם אינכם רוצים לקבל מאות SMSים ועשרות טלפונים בימים שלפני הבחירות הפנימיות)

Read Full Post »

תוצאות הבחירות פחות או יותר ידועות, וגם אם הרכב הקואליציה עדיין אינו ברור, כבר ישנם מספר דברים ראשוניים שניתן לומר בקשר לעמדות הכלכליות של הציבור בארץ ולהשפעתן הצפויה של הבחירות לכנסת ה-19 על כלכלת ישראל.

 

1. הסוציאליזם הפסיד

אחת התוצאות החיוביות ביותר של הבחירות הנוכחיות היא כשלונה של יחימוביץ' לסחוף את מצביעי השמאל והמחאה, גם לאחר שצירפה לרשימתה שניים מנציגי המוחים. למרות המחאה, ולמרות שלל טעויות שעשה ראש הממשלה, מפלגת העבודה לא המריאה. מצביעים עם אוריינטציה שמאלנית העדיפו את מרצ ואת יאיר לפיד.

לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה של יחימוביץ', ולאור מספר התבטאויות של ראשי מרצ נגד הוועדים ובעד קיצוץ תקציב הביטחון, אני מאמין כי מפלגת מרצ היא למעשה פחות סוציאליסטית ממפלגת העבודה. קבוצות הלחץ אליהן מחוברת מרצ הן החקלאים והקיבוצניקים, בניגוד ליחימוביץ' שמחויבת כמעט לכל קבוצות הלחץ במשק, כותבת ללא הפסק על הצורך בסולידריות חברתית, ומאמינה במיסים גבוהים מתוך ערכים שגובלים במרקסיזם. מצביעי מרצ בחרו בה עקב התמקדותה בתהליך השלום ובזכויות אדם, והצבעתם מהווה חוסר אמון ברור של השמאל במנהיגת מפלגת העבודה ובדרכה.

יאיר לפיד איננו סוציאליסט. בדומה לציפי לבני, ההשקפות הכלכליות שביטא במהלך קמפיין הבחירות נבעו בעיקר מהרצון למקסם את כמות המצביעים, ולא מאידיאולוגיה סדורה כלשהי בכיוון כזה או אחר. הוא לא מתעניין במיוחד בכלכלה, ולכן כאשר דוחקים אותו לפינה בנושא זה הוא בוחר ב"היוריסטיקת האמצע" – לא להיות קיצוני לשום כיוון ולא לומר משהו חד משמעי. הוא כמובן גם אינו ליברל כלכלי, וארחיב על כך בהמשך.

בסופו של דבר, המחאה החברתית לא הפכה את צעירי ישראל לסוציאליסטים. לאור התעמולה הרבה שהושקעה בכיוון זה על ידי גופים מהשמאל הקיצוני, אני חושב שספקנותם של צעירי ישראל כלפי גישות כלכליות פופוליסטיות ולא מאוזנות היא הישג חשוב של הצד שכנגד. תכניתה הכלכלית של יחימוביץ' תעלה אבק במגירה נידחת כלשהי, והמשק הישראלי יוכל לנשום לרווחה.

 

2. הליברליזם הכלכלי לא ניצח

עלה ירוק, לצערי, ככל הנראה לא עברה את אחוז החסימה. יתכן שהאשמה לכך תלויה בהסתרת האידיאולוגיה הליברלית מאחורי עלה של קנאביס, שהיווה מחסום בפני התייחסות רצינית מצד התקשורת והציבור המתעניין בכלכלה. גם התכנית הכלכלית שאני כתבתי תעלה אבק במגירה נידחת כלשהי, לצד תכניתה של יחימוביץ'. יחד עם זאת, אני לא מצטער על הזמן שהשקעתי בכתיבתה, ואני מאמין שהקמפיין של עלה ירוק חשף אחוז משמעותי מציבור הבוחרים של מדינת ישראל לרעיונות ליברליים, לפחות לפי כמות הלייקים שקיבלה המפלגה בעמוד הפייסבוק שלה.

נפתלי בנט הוא פחות או יותר הליברל היחיד העומד בראש מפלגה בכנסת, והוא לא השיג את מה שהשיג בזכות הגישה הליברלית שהוביל. אם היה בוחר בכיוון פופוליסטי יותר ולא מתבטא כנגד הוועדים ובעד קיצוץ תקציב הביטחון אני מאמין שבנט היה זוכה לאותו מספר המנדטים, אולי אפילו יותר. במפלגת הליכוד הליברליזם הפסיד עוד בפריימריז הפנימיים, ואולי כבר לפני כן, מיד אחרי הבחירות הקודמות, כאשר נתניהו הקים ממשלת אחדות ביחד עם מפלגת העבודה וחתם על הסכמים קואליציונים שלא אפשרו שום רפורמות ליברליות במדינה. אחרי מעל לשלוש שנים רצופות של מדיניות פופוליסטית, בחלקה זהה להצעותיה של יחימוביץ', קשה לי להאמין שנשארו כוונות ליברליות כלשהן אי שם בתוך מחשבותיו של בנימין נתניהו.

יאיר לפיד הוא לא קפיטליסט, בדיוק כפי שהוא אינו סוציאליסט. הוא פופוליסט-לכיוון-מרכז, הכותב על "סוציאליסטים וקפיטליסטים שצריכים לעבוד יחד". אין לו דעה מיוחדת בכל הקשור לצמצום מעורבותה של הממשלה במשק או פתיחת המשק ליבוא, וההתבטאויות הכלכליות שלו אינן בכיוון זה (כתבתי עוד על תכניותיו הכלכליות של לפיד כאן).

אז הליברליזם לא ניצח, אבל קשה לומר כי "הליברליזם הכלכלי הפסיד" – בעיקר מפני שמלכתחילה לא היה בכנסת כוח משמעותי שתמך באידיאולוגיה זו. לא היה מה להפסיד. כמו כן, בהחלט ייתכן שממשלה שתכלול את הליכוד, את לפיד ואת בנט, ללא חרדים, תוכל להוביל מספר רפורמות בכיוון ליברלי. רצוי לזכור שהגורם העיקרי שמנע רפורמות כאלו בשנים האחרונות היו דווקא המפלגות החרדיות, ולא מפלגת העבודה שהייתה באופוזיציה.

 

3. הפוליטיקה המגזרית ניצחה

המאבק בשנים הקרובות ימשיך להתמקד בחלוקת העוגה, ולא בהגדלתה. הסקטורים השונים ינסו למשוך את השמיכה לכיוון שלהם. אל הקרב המסורתי הזה נכנס סקטור חזק נוסף: מעמד הביניים, שהלוביסט שלו בכנסת הוא יאיר לפיד. חלק גדול מכוחה של מפלגת "יש עתיד" נובע מיכולתו של לפיד לנצל את השסע שבין המגזר החילוני לבין המגזר החרדי, וכל הדיבורים שלו ושל חבריו על "פוליטיקה חדשה" הם קשקוש מוחלט.

מה יצא מזה? לא הרבה.

מעמד הביניים פשוט גדול מדי בשביל להיות קבוצת לחץ. אנחנו לא יכולים לסחוט את כספי הציבור על חשבונם של אחרים, מכיוון שאנחנו אלו שמשלמים את מרבית המיסים. המתמטיקה הזו לא השתנתה במאומה.

יתכן שתקציב הביטחון סוף סוף יקוצץ. יתכן שהוועדים והחרדים יאבדו מכוחם, אם החרדים אכן לא ישבו בממשלה. יתכן כי גם קבוצות לחץ אחרות יפגעו. אך כל עוד מגרש המשחקים נשאר זהה, כל השינויים הללו הם הפיכים. בבחירות הבאות הרכב הכנסת יהיה שונה, הקואליציה תהיה שונה, והתקציבים יזרמו לכיוון אחר. גם מפלגת שינוי, להזכירכם, זכתה ל-15 מנדטים בשיא כוחה ופירקה את משרד הדתות בינואר 2004. ש"ס הצליחו להחזיר אותו כעבור 4 שנים.

הסיכוי היחיד לשינוי קבוע של התהליך שבמסגרתו כספי הציבור מועברים למפלגות שכוח הסחיטה שלהן הוא הגדול ביותר הוא ביטולה של הפוליטיקה המגזרית – יצירת מצב חוקתי שבמסגרתו המגזרים השונים בישראל לא יהיו מסוגלים למשוך את השמיכה התקציבית לכיוונם, בלי קשר לתוצאות הבחירות וכוח הסחיטה. במקום זאת, הם יוכלו להתווכח על נושאים עקרוניים שאינם קשורים לכספי ציבור. זו איננה המטרה שאליה מכוון לפיד – הוא בסך הכל מעוניין להיות לוביסט של קבוצת לחץ חזקה במיוחד, ובואו נקווה שהיא לא זמנית כמו אותה קבוצת לחץ שעליה רכב אביו לפני מספר שנים.

 

4. לא ברור האם הדיון הכלכלי-חברתי ניצח את הדיון המדיני-בטחוני

מצד אחד, יאיר לפיד הצליח לסחוף מצביעים רבים מבלי לבחור עמדה ברורה בכל הקשור לימין-שמאל בטחוני. מצד שני, גם מרצ והבית היהודי רשמו הצלחות, ציפי לבני קיבלה (נכון לרגע זה) שישה מנדטים רק בזכות תמיכתה בתהליך השלום, בעוד שמפלגת העבודה רשמה מפלה שרבים תולים אותה בחוסר מוכנותה של יחימוביץ' לשים דגש על הנושאים האלו. לא ברור האם המחאה באמת שינתה את השיח הציבורי, והעבירה את כובד המשקל מהנושאים הבטחוניים לנושאים הכלכליים.

 

5. המגמות ארוכות הטווח – סיכוי קטן לשינוי חיובי

גם אם החרדים לא ישבו בממשלה הבאה, המגמות הדמוגרפיות לא יפסיקו להוות סיכון משמעותי לעתידה של מדינת ישראל. שינוי לטובה יתרחש רק אם הממשלה תצליח לקצץ את קצבאות הילודה באופן משמעותי ובלתי הפיך, במקביל לעידוד יציאה לעבודה של גברים חרדים ונשים ערביות, ומלחמה בשוק השחור במגזרים אלו. שאיפותיו של לפיד לכפות שירות לאומי ולימודי ליב"ה על המגזר החרדי לא יועילו, מכיוון שלא ניתן לכפות דברים כאלו על 10-15% מאוכלוסיית המדינה. רק עבודה בשיתוף עם נציגי שני המגזרים יכולה להוביל לשינוי חיובי (וגם אז, לא ברור אם השינוי יהיה קבוע וגדול מספיק על מנת למנוע את מלחמת האזרחים העתידית שאני מאמין שתתרחש בעוד מספר עשורים).

 

לסיכום

אנו עומדים בפתחה של תקופה לא קלה לכלכלת ישראל. על הנעלמים החשובים ביותר במשוואה – התגלגלות משבר החובות האירופאי ומידת הצלחתו של אובמה להבריא את כלכלת ארצות הברית – אין ביכולתם של קברניטי המשק להשפיע. היצואנים הישראלים נפגעים כעת מהמשבר העולמי, וכך הכנסות המדינה ממיסוי יקטנו ללא הגדלה של שיעור המס. הוצאות הממשלה בשנים האחרונות הולכות וגדלות, ורבים דוחקים בראש הממשלה לוותר על הכלל הפיסקלי המגביל את יכולתו להרחיבן.

מכיוון שהסוציאליזם הפסיד בבחירות סביר שמפלגת העבודה לא תהיה חלק מהממשלה הבאה, וכך לא יהיה לחץ חזק לתכניות כלכליות לא ריאליות שיגדילו את החוב הלאומי. מכיוון שהליברליזם לא ניצח, לא יהיה לחץ חזק כנגד הגדלת שיעורי המס. אם מחירי הדיור ירדו מעט, או לא יעלו הרבה, זה יהיה רק בזכות תכנית הוד"לים של הליכוד והרפורמות השונות במנהל מקרקעי ישראל ובועדות התכנון, שחלקן הותנעו בעקבות המלצות טרכטנברג, ולא בזכות התכניות הלא-ריאליות שמציע לפיד בנושא זה.

אני מקווה שבמסגרת הגידול הצפוי במיסים יבוטלו קודם כל פטורים שונים ומשונים ממס שניתנו לקבוצות לחץ ללא כל הצדקה אמיתית, ויקוצצו הוצאות, ביחוד במשרד הביטחון. היום הבחנתי בעיתונים בהצעה להגדיל את שכר הלימוד באוניברסיטאות, צעד נכון לדעתי, אם כי לא ברור עד כמה יאיר לפיד יוכל לתמוך בדבר כזה. בכל אופן, לא ניתן לנהל את הדיון על המיסים שראוי להעלות וההוצאות שרצוי לקצץ, בהשוואה למה שייעשה בפועל, לפני שנדע מהו הרכבה של הממשלה החדשה.

 

בסך הכל, יכל להיות יותר גרוע.

 

Read Full Post »

זהו חלקה השני של הרשומה המבקרת את ספרה של שלי יחימוביץ', "אנחנו". לחלקה הראשון של הרשומה, המרחיב על נושאים כגון עובדי הקבלן, וועדי העובדים, עוני, מגזר ההיי-טק ועוד, ראו כאן.

לפני שנמשיך, שתי הערות חשובות:

1. הוויכוח שלי עם יחימוביץ' אינו, ברובו, וויכוח אידיאולוגי. הוא לא וויכוח על מטרות או על ערכים. מלבד המשקל הרב שהיא שמה על סולידריות, אני חושב שמטרותי וערכי דומים למדי לאלו של יחימוביץ'. הוויכוח העיקרי הוא על הדרך, על הנתונים, ועל חוסר ההתאמה בין התיאוריות שעל פיהן היא פועלת לבין המציאות. כמו ליברלים רבים אחרים בארץ אני הייתי מוכן לחתום ברגע זה, בלי לחשוב פעמיים, על מדינה בסגנון שבדיה. הכל כולל הכל. אך יחימוביץ' איננה מייצגת את הכיוון הזה, לחלוטין לא (ולעיתים אני לא כל כך בטוח שהיא הייתה באמת מוכנה לחתום על מדינה בסגנון שבדיה).

2. ראוי להזכיר כי בנימין נתניהו מבצע בפועל את המדיניות שעליה ממליצה יחימוביץ', בתמיכתם הנלהבת של חיים כץ וחברי סיעת ש"ס. הבאתי שתי דוגמאות לכך בהמשך, יש עוד, והוא גם מתגאה בכך במסגרת קמפיין הבחירות הנוכחי של הליכוד. פופוליזם הוא פופוליזם, לא משנה איזה שם יפה ממציאים לו הפוליטיקאים ומהי המפלגה שממנה הם מגיעים, והוא תמיד מוביל לאותו הכיוון: חובות, משבר כלכלי, וירידה ברמת החיים בטווח הארוך.

נחזור לספר.

 

משאבי הטבע של מדינת ישראל

בשנים האחרונות ניטש וויכוח לוהט אודות ניצול משאבי הטבע של מדינת ישראל – שטחי האדמה ומחצבים שונים. בעוד שנראה הוגן להניח כי המשאבים שייכים לכלל אזרחי המדינה, ברור כי לא ניתן להפוך אותם לערימות של שקלים ללא השקעתם של יזמים שיקימו מפעלים וינסו לשווק את התוצרת. הוויכוח הוא על חלוקת הרווחים כתוצאה מניצולם של אותם המחצבים, איזה אחוז יגיע ליזמים ואיזה אחוז יגיע לכלל הציבור. באופן דומה לדברים שכתבתי בעבר על מיסי חברות, אין כאן לדעתי עניין של אידיאולוגיה, אלא משוואת רווח פשוטה: המדינה צריכה פשוט למקסם את הכסף שיגיע בסופו של דבר אל הציבור, לגבות את נטל המס המקסימאלי שעדיין יהיה מספיק על מנת למשוך את היזמים לכרות את המחצבים במידה הנדרשת ולא יהרוס את התמריצים לחפש אוצרות טבע חדשים. עקב כוחם הרב של בעלי ההון זה לא תמיד מה שקורה בפועל.

למשל, בנושא תגליות הגז הטבעי ודוח ששינסקי אני נוטה להסכים עם יחימוביץ'. היא מתארת כיצד השתתפה במסיבה בביתו של יובל שטייניץ' על מנת לחגוג את יישום המלצות דוח וועדת ששינסקי, ומתייחסת מעט בהפתעה לפעילות המשותפת בתחום שלה ושל כלכלנים שונים כגון יוג'ין קנדל וסטנלי פישר, שבדרך כלל מתנגדים לעמדותיה. בעלי ההון הצליחו בתחילת שנות ה-2000 לעצור את העלאת שיעורי התמלוגים והמיסוי על תגליות גז ונפט, אך בשנת 2010 עמדה מולם קואליציה חזקה יותר של חברי כנסת, פרופסורים באקדמיה ופקידים בכירים שידעו שהם נלחמים על עתידה של מדינת ישראל בעשרות השנים הקרובות, ותמכו בהעלאת המס. נראה היה כי כל מי שמבין בנושא ואינו מושפע מאינטרסים או עובד עבור תשובה תמך בששינסקי. נערך קרב אכזרי, והחבר'ה הטובים, לשם שינוי, ניצחו. פחות או יותר.

דוגמה אחרת שבה יחימוביץ' צודקת לדעתי היא הניסיון של חברת כימיקלים לישראל, שבשליטת משפחת עופר, לסחוט הטבות משמעותיות במס החברות. חברת כימיקלים לישראל עוסקת בעיקר בחציבת מינרלים שונים בים המלח ופוספטים בנגב. בישראל קיים חוק עידוד השקעות הון, שמטרתו היא לתת הנחה במס חברות לחברות בין לאומיות שיש סיכוי שיעבירו את השקעותיהן למדינה אחרת, לעודד ייצוא, ולעודד השקעה בפריפריה. בפועל, כמו שקורה תמיד עם רשימות של "יוצאי דופן" שפוליטיקאים יכולים להתערב בקביעתן, לא מעט מקורבים לצלחת מצליחים להשיג דרך החוק הטבות לא מוצדקות. כימיקלים לישראל לא יכולה לעבור למדינה אחרת ולא יכולה שלא להשקיע בפריפריה, מכיוון שהיא כורה מחצבים כאן, בארץ, בפריפריה. לכן, אין סיבה להכליל אותה בחוק ולהעניק לה הנחה מופלגת במיסי חברות. גם כאן, אגב, יובל שטייניץ ושלי יחימוביץ' נלחמו כתף אל כתף אל מול סוללה של לוביסטים, ובסוף הטובים ניצחו וחברת כימיקלים לישראל ממשיכה לשלם את מס החברות הרגיל.

 

אך בנושאים אחרים, כגון התנגדותה לרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, עמדתה של יחימוביץ' קיצונית מדי, והחשש שלה משחיתות מקבע את המצב הקיים.

להלן שלושים שניות מתוך קורס מבוא לכלכלה: כאשר אומרים כי היצע הדירות בישראל הוא "קשיח" מדי, מתכוונים לומר כי הקבלנים לא מסוגלים לשנות את כמות הדירות במהירות בהתאם לביקושים. כאשר קיים היצע גמיש בשוק (ההיפך מהיצע קשיח) והביקוש פתאום עולה, הכמות הנמכרת בשיווי משקל גדלה באופן משמעותי והמחיר עולה מעט. כאשר יש היצע קשיח והביקוש עולה, הכמות גדלה ממש מעט, והמחיר עולה באופן משמעותי.

image

תזכורת מקורס מבוא לכלכלה – מי שלא זוכר או לא למד, לא נורא

מדוע היצע הדירות בישראל קשיח? בגלל מנהל מקרקעי ישראל ובגלל הסחבת הבירוקרטית של וועדות התכנון. עקב הריבית הנמוכה ששררה במשק בשנים האחרונות הביקוש לדירות גדל, וההיצע הקשיח גרם למחירים לזנק, כמו בשרטוט. מומחים רבים מאמינים כי רפורמה במנהל מקרקעי ישראל ובוועדות התכנון תוביל לשחרור צד ההיצע של שוק הדיור הישראלי, וכך תוריד את מחירי הדירות לכלל תושבי המדינה. יחימוביץ', לעומת זאת, מאמינה כי הרפורמה תגרור שחיתות בקנה מידה קטסטרופלי, כאשר קרקעות המדינה ימכרו לשלל בעלי הון במחירים מגוחכים. שיקול נוסף כאן הוא הפגיעה האפשרית בסביבה שתיגרם עקב מתן אישורים לבנייה במסלול מהיר יותר.

אני מבין את הדאגה שלה ושל אחרים, ועל כן חושב שיש לנהל את הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל בזהירות, אך לא לבטל לחלוטין את הרעיון. לא ייתכן שניתקע במצב הקיים המאובן, בו 93% מקרקעות הארץ נמצאות בבעלות המדינה, ובעיר הגדולה והיקרה ביותר בארץ גובהם הממוצע של הבניינים הוא 3 קומות (נתונים קיצוניים מאוד ביחס למקובל בעולם) – רק בגלל החשש משחיתות ומפגיעה באיכות הסביבה. לחששות האלו יש מחיר עצום. כשהיא כותבת על הרפורמה, יחימוביץ' מידרדרת לפופוליזם זול ומזהירה מפני מכירתם של הכותל המערבי ומצדה לבעלי הון, אך היא לא מציעה שום פתרון מעשי למחירי הדיור הגבוהים, לא בספר ולא בתכנית הכלכלית של מפלגת העבודה שפורסמה לאחרונה. הגדלת ההיצע היא הפתרון הסביר היחיד.

 

חינוך ומוביליות חברתית

יחימוביץ' מנמקת בספרה את התנגדותה ליוזמות של חינוך פרטי במדינת ישראל. היא טוענת כי:

"הישגיו של ילד בלימודים, עתידו כבוגר משכיל, ובעקבות כך גם מצבו הסוציו-אקונומי, נקבעים בראש ובראשונה ברגע לידתו".

לשיטתה אין מוביליות חברתית בארץ, מכיוון שילדים למשפחות עשירות מקבלים תמיכה ועזרה שילדים למשפחות עניות לא מקבלים. היא טוענת שילדים מוכשרים בצורה יוצאת דופן יוכלו ככל הנראה להצליח בכל מצב, אך לילדים בינוניים, ממוצעים, שנולדים למשפחות עניות בארץ אין סיכוי אמיתי להצליח. קורא זר שהיה נתקל בקטע הזה היה עלול לחשוב שבמדינת ישראל מתקיימת מערכת מפותחת של בתי ספר פרטיים שמאפשרת לאותם ילדים עשירים להשיג יתרונות שאין לבני דורם העניים, וכי שכר הלימוד במערכת ההשכלה הגבוהה הוא בשמיים ולכן מונע מהעניים לשפר את מצבם. זה כמובן לא נכון, והאוכלוסייה שמוכיחה זאת יותר מכל היא האוכלוסייה הרוסית.

המוביליות החברתית באוכלוסייה הרוסית מדהימה. לפי וויקיפדיה, רמת השכר של העולים עולה בהתמדה ביחס לזו של הוותיקים. שכרו של עולה חדש בעל ותק של שנה אחת בארץ עומד על 40% משכרו של ישראלי ותיק, ושכרו של עולה המתגורר 6 שנים מגיע לכ-70% משכרו של ישראלי ותיק. בקבוצת הגילאים 22 – 40, בעלת 16 שנות לימוד ומעלה, הפער בין העולים לוותיקים נסגר, וכעבור 6 שנים אף נרשם פער של כ-6% לטובת העולים. לפי נתונים שאני מכיר מעבודה שביצעתי בעבר על מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ, ילדי העולים מברית המועצות לשעבר (משני המינים) לומדים באוניברסיטאות את המקצועות הכי רווחיים בארץ, בפער משמעותי מקבוצות אתניות אחרות (אשכנזים, מזרחיים, ערבים). בעוד עשור השיעור שלהם בשני העשירונים הגבוהים יהיה גבוה משיעורם באוכלוסייה הכללית. איך הרוסים עשו זאת? פשוט מאוד: שכר הלימוד במערכת ההשכלה הגבוהה בארץ הוא נמוך. חלקו ממומן ממילא על ידי מענק השחרור, ואת מה שנותר ניתן לממן בקלות מעבודה חלקית. צעיר ישראלי נחוש ומוכשר יכול להגיע לפקולטות היוקרתיות ביותר, גם אם הוא מגיע ממשפחה ענייה. והצעירים והצעירות ממוצא רוסי הם נחושים ומוכשרים.

image

בתמונה: צעיר ישראלי נחוש ומוכשר (הלובש את המשקפיים של אבא ואת הבגדים שקנתה לו סבתו האוקראינית)

אז יחימוביץ' טועה, אך הטעות שלה אינה מסתיימת כאן. למעשה, הרעיון של בתי ספר פרטיים במימון ציבורי (כל מני ווריאציות של שיטת הוואוצ'רים) הוא דווקא נפוץ במדינות סוציאל-דמוקרטיות אירופאיות מתקדמות כגון שבדיה והולנד. על פי שיטה זו החינוך עדיין ממומן על ידי המדינה, ולכן אין לעשירים יתרון כלשהו, אך הורים מסוגלים לבחור את בתי הספר של ילדיהם ויש תחרות בין בתי ספר. מחקרים שונים בכלכלת חינוך מצאו כי בחירה בין בתי ספר משפרת את ציוני התלמידים ומורידה את שיעור הנטישה (למשל, ראו כאן, ויש עוד הרבה).

הדרך לשיפור מערכת החינוך בישראל היא לא שפיכת כספים נוספים לתוך אותו בור ביורוקרטי חסר תחתית הקרוי בשם "משרד החינוך", אלא הענקת עצמאות למנהלים (שתאפשר יותר הצלחות כאלו) והעתקת מודלים של חינוך פרטי במימון ציבורי ממדינות אחרות. מודלים אלו ישחררו את מערכת החינוך משלטון הביורוקרטיה וארגוני המורים, ויאפשרו תחרות בריאה בין בתי הספר מבלי ליצור פערים על בסיס סוציו-אקונומי. מה שטוב מספיק לשבדיה והולנד, טוב מספיק גם בשבילנו.

בסופו של דבר, אפילו יחימוביץ' עצמה מודה כי היא שלחה את בנה הבכור לבית ספר דמוקרטי שעלה שש מאות שקלים בחודש (וכותבת כמובן כי בדיעבד זו הייתה טעות).

 

בעלי ההון

אחת מאמונות הבסיס של הסוציאליזם היא כי הכלכלה היא משחק סכום אפס – אם לאדם מסוים יש יותר כסף, הוא בהכרח השיג אותו על חשבונם של פרטים אחרים בחברה. אמונה זו היא כמובן טעות מרה. בכל אופן, יחימוביץ', בהתאם לכך, לא אוהבת אנשים עשירים. היא לא מודה בכך במפורש, אך בין השורות שהיא כותבת ניכר כי היא מאמינה שמרבית האנשים העשירים עשו את הונם על גבם של עובדים וצרכנים עניים, על חשבוננו. לחוסר חיבתה הבסיסי של יחימוביץ' לבעלי הון יש יתרונות וחסרונות. היתרון המרכזי הוא שבעלי ההון לרוב לא יצליחו להשפיע עליה: היא לא מתחברת איתם, והיא לא סובלת את הלוביסטים שלהם. כך, היא מסוגלת ללחום בשחיתות הנובעת מכוחם של בעלי ההון. החיסרון המרכזי הוא נטייתה לתקוף אותם גם כאשר הם אינם אשמים, וכך ליצור בישראל סביבה העוינת את היזמים המצליחים. למשל, היא מבקרת במילים קשות את תופעת התספורות של הטייקונים הישראלים בשנים האחרונות, מאז המשבר של 2008. היא כותבת:

"כשבעל השליטה מרוויח, זה הוא שמרוויח. כשהוא מפסיד – זה בעיקר הציבור שמפסיד".

זו טעות נפוצה. למעשה, כשבעל השליטה מרוויח, גם הציבור מרוויח. הגופים המוסדיים השקיעו מלכתחילה אצל דנקנר, תשובה ולבייב, מכיוון ששלושתם אנשי עסקים שיודעים איך להעלות את ערך החברות שבבעלותם, ולכן משתלם להשקיע אצלם. במשך שנים רבות השיג הציבור הרחב תשואה לא רעה כתוצאה מההשקעות האלו. אך כשמגיע לפתע המשבר והציבור מפסיד, פתאום כולם כועסים. כמובן, גם מה שכתבתי כאן הוא סיפור מעט פשטני. יש עוד צדדים לסיפור הזה – האינטרסים של הגופים המוסדיים מורכבים קצת יותר מאשר פשוט לחפש את ההשקעה הטובה ביותר לציבור הרחב, לא תמיד הם פועלים כפי שהיינו רוצים שהם יפעלו, המערכת בנויה עקום וניתן עוד לשפר אותה. יש המון צדדים, אך יחימוביץ' רואה בעקביות רק אחד.

כאשר היא כותבת על המשבר הכלכלי, היא מתייחסת ל"כלכלת השקר וכלכלת האמת" – הבלבול הקלאסי של סוציאליסטים שאינם מבינים מדוע קיימת המערכת הפיננסית, מהי תפקידה בחברה האנושית, ובטוחים שמדובר באיזו שהיא קונספירציה של בעלי הון שנועדה לפגוע בהם. היא מאשימה כמובן את הקפיטליזם ואת תאוות הבצע במשבר, האשמה מופרכת שלמען האמת קצת נמאס לי להתייחס אליה (להרחבה – ראו רשומות קודמות כאן, כאן, כאן וכאן).

 

נושא נוסף שמטריד את יחימוביץ' עד מאוד הוא שכר הבכירים. היא מקדישה לו פרק שלם ונפרד, במסגרתו היא סוקרת ניסיונות חקיקה שונים להגבלת שכר הבכירים בחברות הציבוריות. קשה לי להגן על השכר של חלק מהמנהלים הבכירים במשק הישראלי; במקרים רבים נראה כי השכר מנותק לחלוטין מהיכולת הביצועית (או מקושר יותר מדי לביצועים בטווח הקצר ולא בטווח הארוך), ונובע מיכולת סחיטה שקיימת למנכ"לים בכירים או לבעלי שליטה ביחס לכלל בעלי המניות. נושא זה נחשב לבעייתי גם במדינות אחרות, ובראשן ארצות הברית, שם שכר המנכ"לים קפץ באופן דרמטי בשני העשורים האחרונים בלי שום קשר לביצועי החברות, לשכר הממוצע במשק, או לצמיחה הכלכלית. אך מהצד השני, תקרת שכר בחוק היא פתרון מטופש ופופוליסטי. אין לי ספק שתימצא עד מהרה דרך אחרת לשלם למנכ"לים שתעקוף את החוק. הדרך הנכונה להילחם בתופעה זו היא ככל הנראה חיזוק מעמדם של הדירקטורים החיצוניים על מנת שיגנו על בעלי מניות המיעוט (ראו דיון בנושא כאן). לדעתי האישית כל נושא שכר הבכירים הוא פשוט לא חשוב כל כך, וההתעסקות בו נובעת במידה לא מועטה מקנאה. בסופו של דבר מדובר במספר קטן של אנשים ובמעט מאוד כסף ציבורי ביחס לסוגים אחרים של מעשי שחיתות.

 

לעומת נושאים אלו, כאשר יחימוביץ' כותבת על הדחתו של דני דנקנר מבנק הפועלים, על פעילותו של נוחי דנקנר בפרשת "גנדן תיירות", על התערבותו של יוסי מימן בתכני חדשות ערוץ 10, ועל החרגתו של מפעל נשר מהעלאת המס על הדלקים בשנת 2010, קשה שלא להסכים איתה. ישנם בעלי הון מושחתים בארץ, וטוב שיש מי שמבקר אותם באומץ.

 

כלכלה

כאשר הדבר נוח לה, יחימוביץ' מזכירה את תמיכתם של כלכלנים כגון סטנלי פישר או איתן ששינסקי בעמדותיה בנושא ספציפי, אך לרוב היא טוענת שכלכלה היא לא מדע אלא אידיאולוגיה:

"…האופן שבו שני אלה [הכנסות והוצאות הממשלה] מחושבים מכוסה תמיד בענן של טבלאות, גרפים, נוסחאות המחזות להיות מתמטיות ו"אמיתות" קוסמיות שאיש לא אימת… ביסוד הכלכלה אין אמת מדעית, אלא אידיאולוגיה, אינטרסים והעדפות סמויות וגלויות בנוגע לאיך צריכה להיראות המדינה. בפועל לא קיימים כלים מדויקים שייתנו לנו תשובה "מדעית" איזה שיעור גירעון במדויק הוא סביר ואף מיטיב ומחולל צמיחה, ואיזה יביא לקריסה כלכלית… שיטות כלכליות עלו וירדו ממש כשם שגישות דתיות, פוליטיות ומוסריות החליפו זו את זו…"

זה משעשע למדי, מפני שמספר משפטים לאחר מכן היא כותבת:

"מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

אז לרגע אחד היא כותבת על אמיתות קוסמיות שאיש לא אימת, ורגע לאחר מכן היא קובעת בעצמה אמיתה כזו, "ברורה כשמש", שאותה דווקא ניסו לאמת וגילו שהיא רחוקה מלהיות נכונה. קודם כל, תודות לעקומת לאופר, מדיניות מרחיבה לא תמיד מגדילה את ההכנסות ממיסים. ומעבר לכך, היא גם לא תמיד יוצרת חינוך מעולה, לעיתים רחוקות מאוד תורמת לתעשייה, ובמדינות עם מגזר ציבורי לא יעיל היא פוגעת בתעסוקה ובצמיחה. למעשה, אין קורלציה בין גודלה של הממשלה לבין הצלחה כלכלית – יש מדינות מוצלחות עם מיסים נמוכים (שוויץ, סינגפור, ארה"ב), ויש מדינות מוצלחות עם מיסים גבוהים, כגון המדינות הנורדיות.

אבל בואו נחזור אחורה לרגע. יחימוביץ' צודקת: כלכלה היא לא מדע. היא אחד מענפי מדעי החברה, ורמת ה"מדעיות" שלה שווה פחות או יותר לזו של סוציולוגיה, מדעי המדינה ופסיכולוגיה (אם נתעלם לרגע מכך שגם בתוך המדעים ה"קשים" כגון פיזיקה וביולוגיה יש המון נושאים שאינם מדע מדויק). עניין זה נובע מהקושי לבצע ניסויי מעבדה מדויקים בכלכלה, וכך רוב התיאוריות הכלכליות אינן ניתנות לאימות או להפרכה על פי הקריטריונים שקבע קארל פופר. אך זה לא אומר שכלכלה היא אידיאולוגיה, או שמחקרים כלכליים הם חסרי משמעות. אם מחקרים אמפיריים רבים שנערכו במדינות שונות, בשיטות סטטיסטיות שונות ועל תקופות שונות מעלים כולם את אותה התוצאה – זה ככל הנראה לא מקרי.

יש נושאים שקיים לגביהם קונצנזוס בקרב כלכלנים. למשל, העובדה שבטווח הארוך מסחר בין לאומי לא יוצר אבטלה, או השיפור בהישגי התלמידים שנוצר ככל שיש יותר תחרות בין בתי ספר במדינה. ויש נושאים שלא קיים לגביהם קונצנזוס, כמו למשל שיעור מס ההכנסה הרצוי וגודלה של הממשלה. שם ההחלטה היא אכן אידיאולוגית בחלקה. אך יחימוביץ' אינה מפרידה בין השניים – היא פשוט משליכה לפח את כל אותם הדברים שכלכלנים נוטים לומר הסותרים את האידיאולוגיה שלה, מאמצת בחום את הדברים שאינם סותרים את האידיאולוגיה שלה, ורוב הזמן פשוט טוענת שאין סיבה להקשיב לכלכלנים מכיוון שהם עברו שטיפת מוח בפקולטות שלהם. זו פשוט בורות.

בפרק האחרון היא כותבת למירב ארלוזורוב:

"אני חושבת, מירב, שאת צריכה לבוא חשבון עם מורייך בחוג לכלכלה שמעלו בתפקידם. בחוגים אלו התרחשה בגידת האינטלקטואלים הגדולה, והם פלטו החוצה פרחי כמורה, מאמינים שוטים, ולא אזרחים חושבים, מנתחים וקוראי תיגר".

בגידה כזו אכן התרחשה, אך לא בחוג לכלכלה, אלא בקרב קבוצות חוקרים מסויימות בתוך מספר חוגים אחרים בפקולטות למדעי החברה והרוח שהחליטו לנתק את התיאוריות שלהם מבחינה אמפירית, להתנתק מהנתונים, להתמקד ב"מחקר איכותני" המבוסס על אנקדוטות ופרשנות סובייקטיבית, להפסיק לנסות להסביר את העולם ובמקום זאת להתמקד בלתאר אותו, להפסיק ללמד כלכלה ובמקום זאת ללמד אידיאולוגיה. למזלנו לרוב הסטודנטים יש מנגנוני ספקנות טבעיים, ולכן רוב בוגרי החוגים האלו אינם הופכים לקיצוניים עם סיום לימודיהם. אך פה ושם אני נתקל ב"פרחי כמורה" שנופקו על ידי המרצים בחוגים אלו, כגון יחימוביץ', הדוחים כל ניסיון להסביר את הדברים ומתמקדים באידיאולוגיה ובקונספירציות. כל הוויכוחים שניהלתי איתם נראים בדיוק אותו הדבר, ואני יכול לחזות מראש את דעתם לגבי כמעט כל נושא שבעולם (כתבתי עוד על הנושא כאן). החוגים לכלכלה מנפקים בוגרים בעלי מגוון דעות, מימין ומשמאל – ניאו-קיינסיאנים וסוציאל-דמוקרטים ותומכי אסכולת שיקגו, ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן וסטנלי פישר ואריאל רובינשטיין ועומר מואב ואביה ספיבק, ושלל אחרים שמתווכחים כמעט על כל נושא על ידי שימוש בטיעונים לוגיים ובנתונים.

 

קיינס כתב פעם שגם אלו שמסרבים להקשיב לכלכלנים מונעים למעשה על ידי תיאוריה כלכלית שגויה כלשהי. וכך, גם ליחימוביץ' יש תיאוריות כלכליות משלה. ההבדל המרכזי בין התיאוריות שלה לבין התיאוריות שנלמדות בפקולטה לכלכלה, הוא שהאחרונות נבחנו אמפירית ותיאורטית במשך עשרות שנים. למשל, היא כותבת:

"התחרות, שהיא אחד ממושגי היסוד בקפיטליזם, מאלצת להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא ייפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם, שעליהם אין אפשרות להשפיע, ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר… מה שנשאר גמיש וניתן לשינוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות טובים…"

אחלה תיאוריה, לא? אם היא הייתה מנסה לבדוק אותה אמפירית, כפי שכלכלנים שמעלים תיאוריה נאלצים לעשות, היא הייתה מבינה עד מהרה שזהו קשקוש מוחלט. נתחיל עם מחיריהם של חומרי הגלם, שבהחלט ניתן להשפיע עליהם בשלל דרכים טכנולוגיות ואחרות, והם משתנים דרמטית מעת לעת, וכמובן גם הרווחיות של בעלי השליטה משתנה מאוד בין תקופות וסקטורים. דווקא שכר העבודה הוא מאוד לא גמיש. תופעה ידועה בכלכלה היא הקשיחות של שכר העבודה כלפי מטה –למשל, בתקופות רעות חברות מעדיפות לפטר עובדים ולא לקצץ את שכרם של העובדים הקיימים, גם חברות בשוק החופשי שאין עליהן שום רגולציה בנושא. בדרך כלל השכר זז רק בכיוון אחד, למעלה (לפחות השכר הנומינאלי). מאז המהפכה התעשייתית והתפשטות הקפיטליזם השכר הממוצע או החציוני במדינות המערב רק הלך ועלה, ללא שום צורך בוועדים או רגולציה, ובמדינות קפיטליסטיות יש שכר גבוה יותר מאשר במדינות לא קפיטליסטיות.

תיאוריה נוספת שיחימוביץ' מקדמת, הרסנית הרבה יותר, היא זו הגורסת כי יש לצמצם את היבוא למדינת ישראל על מנת לשמור על מקומות עבודה, ואותה כבר הזכרתי בחלקה הראשון של הרשומה. יחימוביץ' מאשימה את הכלכלנים באידיאולוגיה, אך מפתחת בעצמה שלל תיאוריות כלכליות הזויות שאינן מעומתות אל מול ההיגיון, הניסיון ההיסטורי או נתונים כלשהם, ואין שום קשר בינן לבין המדיניות שמפעילות מדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות.

 

בעמוד האחרון של ספרה מצטטת יחימוביץ' בהרחבה את ספרם של של שמשון ביכלר ויהונתן ניצן, "מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום":

"אף כי ההון הינו רק מוסד אחד מתוך שלל מוסדות השליטה שנכפו על המין האנושי במרוצת ההיסטוריה, הוא הפך בהדרגה למוסד הדומיננטי בחברה האנושית בימינו. ההון הוא הצורה החודרנית, הגמישה והמקיפה ביותר של העוצמה שהתקיימה עד היום".

זה היה נראה לי ציטוט די מוזר וקיצוני, בייחוד מפני שהיא קוראת לשמשון ביכל ויהונתן ניצן "כלכלנים", אז חיפשתי את הערך של הספר בוויקיפדיה. לפחות לפי הביקורות שם, מדובר בספר מרקסיסטי שרוב מהלליו מגיעים מהשוליים הקיצוניים של השמאל הפוסט-ציוני. מעניינת הבחירה של יחימוביץ' לצטט דווקא אותו בעמוד האחרון של ספרה. האם ייתכן שהיא מתבלבלת בין מרקסיזם לבין סוציאל-דמוקרטיה? בלבול כזה בהחלט יכול להסביר חלק משמעותי מהפער בין דבריה לבין המתרחש במדינות סוציאל-דמוקרטיות מודרניות. כאשר ניסיתי להתעמק מעט בנושא גיליתי כי למרקסיסטים יש ביקורת רבה על הסוציאל-דמוקרטים, ביקורת שמזכירה מאוד את הדברים שיחימוביץ' כותבת שוב ושוב על אבדן הסולידריות והמיקוד ברווחה אישית בקרב מעמד הביניים הישראלי. האם ייתכן שיחימוביץ' איננה מתבלבלת, ושהרטוריקה הסוציאל-דמוקרטית לכאורה נועדה להסוות רטוריקה מרקסיסטית תחת שם שנשמע טוב יותר?

קשה לי להחליט מה יותר גרוע: להאשים אותה בבורות, או לטעון שהיא מסתירה מהציבור השקפות מרקסיסטיות קיצוניות מטעמים שיווקיים. אין לי ידע רב בכל הנוגע לגישות אידיאולוגיות לכלכלה (בחוגים לכלכלה מנסים שלא להתעסק עם אידיאולוגיה), וייתכן שאנשים שמבינים יותר בנושאים אלו יוכלו לנתח את ספרה ולסווג אותה באופן מדוייק יותר. מה שבטוח זה שהיא לא קיינסיאנית, ולא סוציאל-דמוקרטית.

 

 

ג'ון מיינארד קיינס. אולי כדאי שיחימוביץ' תקשיב לו לשם שינוי?

 

משרד האוצר, חוק ההסדרים, ואידיאולוגיות

חוק ההסדרים נולד בשנות השמונים, במסגרת תכנית הייצוב הכלכלית, בתור כלי לשעת חירום המאפשר לממשלה לפעול במהירות ובהחלטיות. לכלים העוזרים לממשלות לתגבר את כח שלטונן בעת שעת חירום יש נטייה להישאר בסביבה שנים רבות לאחר ששעת החירום חולפת, וחוק ההסדרים אינו יוצא דופן בעניין זה. הוא מהווה דוגמה להתנהלות ממשלתית גרועה, אולי אפילו לא-דמוקרטית: סעיפי מדיניות רבים מאושרים ומבוטלים כלאחר יד, בהליך חפוז, ללא דיון פוליטי או ציבורי מספק. אך יש גם צד שני לעניין: המערכת התרגלה אליו. פוליטיקאים ושרים בישראל התרגלו לזרוק לאוויר הצעות חוק חסרות אחריות, מתוך ידיעה שהאוצר ממילא יקבור הכל בחוק ההסדרים הבא ואף אחד לא ישים לב. נוצר מצב מוזר, שכולם מודעים לכך שהוא עקום, ובכל זאת קשה לשנותו. זו אכן דרך מעט "מלוכלכת" להתנהלות פוליטית, אך לפעמים גם המציאות מעט מלוכלכת.

האשמת פקידי האוצר בניסיון לשמור על תקציב מאוזן שקולה להאשמת פקידי משרד הביטחון בניסיון להגדיל את תקציב הביטחון, או האשמת פקידי המשרד לאיכות הסביבה בניסיון לשמור על איכות הסביבה. זה פשוט התפקיד שלהם. אין כאן עניין אידיאולוגי, אלא בסך הכל טבלאות אקסל, הוצאות מול הכנסות. אם ישנה אידיאולוגיה, היא נמצאת אצל הפוליטיקאים, לא אצל הפקידים, והוויכוח של יחימוביץ' צריך להיות מולם. אבל פקידי האוצר הם פשוט מטרה נוחה – הם בדרך כלל לא עונים כאשר מאשימים אותם, וכך נבנתה להם תדמית שטנית שפוליטיקאים ופקידים ממשרדים אחרים מוצאים לה שימוש מועיל (ראו ראיון מרתק עם יורם גבאי, כאן).

ההכללות של יחימוביץ' מוגזמות, ובמקרים רבים נובעים מחוסר הבנה שלה עצמה. למשל, בנוגע להטלת מע"מ על הפירות והירקות היא כותבת:

"… אקרא באוזניכם מדברי ההסבר של האוצר להטלתו: "יש להבהיר כי החיוב במס ערך מוסף על פרות וירקות לא פוגע בשכבות החלשות יותר מאשר המס על מוצרי צריכה בסיסיים אחרים, כגון לחם, חלב ותרופות. מכאן שאין כל הצדקה להבחנה בין מוצרים אלה." הבנתם? אם אנחנו מתעללים בעניים בכך שאנחנו מטילים מע"מ על לחם, על חלב ועל תרופות – אז בואו נתעלל בהם גם בפרות וירקות. השורות המקולקלות והמעוותות האלה נכתבו בידי אנשים שאינם יודעים מציאות חיים מה היא".

הבנתם? כי יחימוביץ' לא הבינה, אך היא ישר ממשיכה לתיאור נוגע לב של עניים המנסים לרכוש ירקות בשוק הכרמל.

למיסים יש שני מאפיינים: גובה המס, ובסיס המס. במקרה של מע"מ ישנו גובה המע"מ, ומספר המוצרים שעליהם הוא יחול. אם נחיל את המע"מ על יותר מוצרים, נוכל להוריד את גובה המע"מ ולגבות את אותה הכמות של הכסף. מיסים מעוותים את החלטות הפרטים, ולכן כל מומחה למיסים יגיד לכם שצריך לנסות להרחיב את בסיס המס, לבטל פטורים ממס, וכך להוריד את גובהו ככל שניתן (למשל, ראו את המלצות ה-OECD כאן, או ראיון בעיתון גלובס כאן). וזה מה שהאוצר אומר בקטע שיחימוביץ' ציטטה: אם נרחיב את בסיס המע"מ למוצרים נוספים, שאינם שונים מהותית מהמוצרים הקיימים, נוכל לשמור על שיעור מע"מ נמוך יותר. אין סיבה לשוני במע"מ. בסופו של דבר אותה הכמות של הכסף תיגבה. אך יחימוביץ' פשוט לא מבינה, ומתעקשת שביטול הפטור הוא התאכזרות מיותרת כלפי החלשים (למרות שממילא המרוויחים העיקריים מהפטור הם החקלאים ורשתות השיווק).

כזכור, למרות תמיכת האוצר ושטייניץ בנושא, בסופו של דבר ביבי הפיל את הסעיף הזה ברגע האחרון – דוגמה לדמיון בין התנהגותו בפועל של ראש הממשלה לבין עמדותיה של יחימוביץ' (לתיאור מעניין של ההתרחשויות ראו את הרצאתו של עומר מואב כאן, החל מ – 1:12:30).

יחימוביץ' למעשה כופה את הוויכוח האידיאולוגי על נושאים שאין שום קשר בינם לבין אידיאולוגיה: בכל מקום היא רואה את השפעתן של "תיאוריות ניו-אייג'" מודרניות שמאדירות את העצמי ופוגעות בסולידאריות, וכל פקיד שחושש לגודלו של הגירעון הוא בעיניה חסיד של מילטון פרידמן (שבתואר ראשון בכלכלה בקושי מזכירים את שמו). היא יוצאת דרך קבע מנקודת הנחה שגם אחרים מונעים על אידיאולוגיות באותו האופן כמוה, ולא חס וחלילה על ידי ידע וניסיון.

 

מיסים

יחימוביץ' אוהבת מס הכנסה, לו היא קוראת "מס חכם", ולא אוהבת מיסים עקיפים, שהם "מיסים טיפשים" כהגדרתה. כאשר בנימין נתניהו מדבר בחדשות על קיצוצי מיסים ובתה שואלת אותה האם זה טוב או רע, יחימוביץ' עונה לי כי זה רע, כי למדינה יהיה הרבה פחות כסף לבתי חולים, לסלילת כבישים, לבתי ספר וכו'. זו אמנם תשובה פשטנית שנועדה לילדה בת 13, אך זו גם ייצוג נאמן של דעותיה של יחימוביץ': מיסים גבוהים זה טוב.

ובכן, הניסיון הבין לאומי מראה שמיסים גבוהים הם, לפחות, לא בהכרח רעים. ישנן מדינות עם מיסים גבוהים שמתנהלות לא רע בכלל. לא במקרה, מדובר במדינות שמובילות את העולם במדדים שונים של יעילות המגזר הציבורי, שאותם הזכרתי בחלק א' של הרשומה. וכפי שכתבתי לפני כן יש גם מדינות עם מיסים נמוכים שמתנהלות לא רע בכלל, כגון שוויץ. כאשר המגזר הציבורי לא יעיל ופעילותו איננה שקופה, מיסים גבוהים אינם בהכרח טובים, מכיוון שהכסף הולך לאיבוד אי שם בין הררי הביורוקרטיה.

אך יחימוביץ' איננה מכירה בטיעון הזה. זהו לדעתי הציטוט הכי קיצוני בספר כולו:

"… האמת שאינני יודעת [שהכסף הציבורי כתוצאה מהעלאת מיסים באמת ילך לחינוך ולא לכל מני מטרות גרועות], אבל אני כן יודעת שכאשר מס הוא נכון וצודק, הוא נכון וצודק. אין צורך לצבוע אותו בצבע ייעודי כדי לשכנע בנחיצותו, הוא לא תלוי בסכומים שיניב, וזכותה של ממשלה נבחרת לעשות שימוש בהכנסה הנוספת הזאת לקופת המדינה כראות עיניה האידיאולוגיות – מהקטנת החוב הלאומי, דרך התנחלויות, עבור ברכישת מטוסי קרב חדישים ועד להעלאת שכר המינימום…"

מפסקה זו ניתן להבין שיחימוביץ' תומכת במיסים רק על מנת לקחת ממי שיש לו, בלי שום קשר להכנסות המדינה ולמקום שאליו הכסף הולך. זה אפילו לא מרקסיזם – בין השורות מבצבצת כאן אידיאולוגיה קומוניסטית קיצונית ביותר, שבמסגרתה למען ערך השוויון מקצצים את הכנסותיהם של העשירים גם אם אין לכך שום תמורה אחרת. זה די מדהים, לדעתי.

קטע אחר, פחות קיצוני ויותר משעשע, הוא הפסקה הבאה:

"בכינוס סוציאל-דמוקרטי שהשתתפתי בו במדריד, קוננה ג'ובנה מלנדרי, שרת התרבות האיטלקית לשעבר, על הקושי לשכנע את הציבור שמס הכנסה הוא טוב. על המורכבות שבמסר חיוני זה, לעומת הפשטנות והבוטות שבמסרים של מפלגות לאומניות וגזעניות מחד גיסא, ומלגות ירוקות פופוליסטיות, כדבריה, מאידך גיסא, שמסריהן הפשוטים והציוריים נקלטים בקלות ובנוחות אצל צעירים משכילים, שעה שמסרים סוציאל-דמוקרטיים תובעים הבנה והעמקה אשר אינן מאפיינות את העידן שלנו. ככל שהתודעה מיטפשת ומשתטחת, היא אמרה בבוטות, תוך שהיא מביעה סלידה גלויה מברלוסקוני, הולך ונעשה קשה להסביר רעיונות בסיסיים כל כך".

הקושי לשכנע את הציבור שמס הכנסה הוא טוב? מורכבות? על מה היא מדברת? מניסיוני הציבור הרחב בישראל כלל אינו מקשר בין המיסים שהוא משלם לבין הוצאות הממשלה. זה מדהים להיתקל בדבריה של יחימוביץ' אחרי שנתיים שבהם אני מנסה להסביר לאנשים רבים, לרוב ללא הצלחה, שחינוך חינם מגיל 3 לא יכול לחסוך להם כסף מכיוון שהם אלו שיממנו אותו דרך כספי המיסים שלהם. להערכתי מרבית אזרחי המדינה עדיין אינם מבינים זאת, ונראה שגם יחימוביץ' איננה מבינה:

"הפתרון האמיתי והשוויוני שיעודד אמהות לשוב לעבודה ולשפר את מצבן הכלכלי… הוא סבסוד עמוק של מסגרות הטיפול לילדים. סבסוד כזה משתלם הן למדינה המבקשת לעודד יציאה לעבודה, והן לתא המשפחתי".

הוא לא משתלם, כי האמהות האלו ובעליהן מממנים אותו מכספי המיסים שלהם. הכסף לא מגיע מהירח. שימו לב שגם כאן ביבי ביצע בסופו של דבר את המדיניות שעליה המליצה יחימוביץ'.

דווקא תיאוריות ליברליות הרבה יותר קשה למכור. כאשר יחימוביץ' מתנגדת ליבוא היא יכולה להביא אל מול המצלמה אנשים אמיתיים שיאבדו את עבודתם מחר בגלל פתיחת המשק ליבוא. כאשר אני תומך ביבוא, אני לא יכול לתת לכם את שמות האנשים שירוויחו בסופו של דבר ממשק תחרותי יותר ומחירים נמוכים יותר (מפני שכולנו נרוויח), וקשה לשכנע בדיבורים על הטווח הארוך. זה לא מוחשי מספיק. ההצלחה העיקרית של האידיאולוגיה הליברלית בארץ היא האנטגוניזם של הציבור לוועדי העובדים הגדולים, וגם כאן עלינו להכיר תודה בעיקר לוועדי העובדים, שהתנהלותם המזעזעת לא עושה יחסי ציבור טובים ליחימוביץ' וחבריה.

אבל נחזור לכנס הסוציאל-דמוקרטי – לאחר שהיא מסיימת עם השרה האיטלקית לשעבר, ממשיכה יחימוביץ' ומספרת על סטנלגי גרינברג, מיועצי מסע הבחירות של אובמה, שדיבר באותו הכנס על הפופוליזם של המפלגה הרפובליקנית. אני לא חסיד גדול של ברלוסקוני או של הרפובליקנים, ובכל צד של המפה הפוליטית ניתן למצוא טענות פופוליסטיות. בישראל, בכל אופן, יחימוביץ' מובילה את הגישה הפופוליסטית הכלכלית ומבטיחה מתנות חינם להמונים בזמן ששר האוצר מדבר על קיצוצים כואבים. מדהים שהיא לא מסוגלת לראות את הסתירה כאן.

 

ליחימוביץ' יש מספר טעויות עקרוניות כשהיא כותבת על מיסים:

  • היא טוענת שמעמד הביניים נפגע מאוד מהפחתת מיסי ההכנסה, ומשלם עליה "את המחיר הכבד ביותר". זה אמנם נכון שרוב השכירים לא הרוויחו סכומים משמעותיים לשכר הנטו שלהם, אך אין שום נתון שאני מכיר המעיד על פגיעה באיכות חייהם של בני מעמד הביניים הישראלי כתוצאה מקיצוץ שירותים ציבוריים. כל הדיבורים על הגדלת ההוצאות הפרטיות על בריאות וחינוך בעשורים האחרונים אינם בהכרח פגיעה – אנשים כיום עשירים יותר מאשר בעבר, ולכן מוציאים יותר כסף על כל מני דברים, ביניהם בריאות וחינוך.
    אם ישנם נפגעים כלשהם מהקיצוצים במגזר הציבורי, אלו בעיקר אותם עובדי המדינה שאיבדו מקומות עבודה נוחים ומתגמלים, או אוכלוסיות ספציפיות שמשתמשות בשירותים שהופרטו באופן גרוע. לא מעמד הביניים.
  • היא מזכירה שחמישים אחוזים מהעובדים כיום הם עניים, למרות שהנתון הנכון הוא שחמישים אחוזים מהעניים עובדים. יחי ההבדל הקטן (הבנתי שהיא עדיין ממשיכה לומר זאת, גם אחרי שתיקנו אותה).
  • בניגוד לדבריה של יחימוביץ', הפחתת מס חברות תורמת לכלל אזרחי המדינה, מכיוון שהיא מושכת השקעות זרות למשק ויוצרת מקומות עבודה. כמו כן, מס החברות בארץ ממוצע ביחס לעולם ולא נמוך.
  • בהקשר למס חברות, היא ממשיכה וכותבת:

"המשקיעים אכן נוהרים למדינות שמפחיתות מאוד את המס (וגם נמנעות מלחוקק חוקים שיגנו על שכר העובד), אבל לאותן מדינות יש פחות כסף לשמר שירותים ציבוריים ברמה גבוהה. יוצא אפוא שהתאגידים אמנם מגדילים את רווחיהם, אבל איכותו של החינוך הציבורי, למשל, נמצאת בהידרדרות מתמדת, תופעה שמוקצנת ככל שהמדינה קפיטליסטית יותר וככל שהטבות המס גדלות"

שטות מוחלטת. ומה עם המדינות הנורדיות, שמשלבות מס חברות נמוך יותר מאשר בישראל עם שירותים ציבוריים, ביניהם חינוך ציבורי, ברמה גבוהה? זה כמובן נכון גם לשוויץ, אירלנד, ולשלל מדינות אחרות בעולם שיש בהן מיסי חברות נמוכים.

 

זכויות

יחימוביץ' מתנגדת לתחבורה ציבורית בשבת ובאופן כללי לעבודה בשבת מתוך ראייה סוציאלית של זכויות העובדים. היא מצטטת קטעים רלוונטיים מהתנ"ך, בהם דובר על מתן מנוחה לעבדים ושמירת הזיכרון ההיסטורי של העבדות במצריים:

"דווקא העובדה שהיית עבד מחייבת אותך לזכור כי גם עבדים הם בני אדם ועליהם לנוח כמוך. לו היה הפרק הזה [בספר] כתבת טלוויזיה, הייתי עוברת במעבר חד מהדברים האלה אל צילומים של מרכז מסחרי הומה אדם בשבת. מגרשי חניה מפוצצים, רעש, צופרי מכוניות, קונים דוחפים עגלות עמוסות, משפחות שלמות נדחקות בתורים צפופים, ובעיקר היתה המצלמה מתרכזת בפניהם של העובדים. קופאיות, זבנים, מאבטחים, עובדים עניים קשי יום שנפלו קורבן לצד האטום והטיפשי של החילוניות… הרוב המכריע של העובדים בשבת אינם עושים זאת מבחירה. הם פשוט לא יתקבלו לעבודה אם לא יתחייבו לעבודה בשבת, ויפוטרו ממנה אם יסרבו. הרי לו היינו שומעים על תופעה כזאת בכל מדינה אחרת, היינו זועקים – אנטישמיות!".

ובכן, אני דווקא שמעתי על תופעה כזו, בכל מדינה אחרת. ביצעתי בעבר מחקר קטן בנוגע להצעתו של השר סילבן שלום לעבור לסופ"ש ארוך, ועד מהרה גיליתי שברוב מדינות העולם המערבי מתקיים מסחר בכל ימות השבוע. במדינות אחרות אין זבנים וקופאיות? אין עובדים עניים? בכל זאת, נראה שכולן הצליחו לפתור את הבעיות שמהן מוטרדת יחימוביץ' כל כך.

קופאים ועובדי בתי מלון נדרשים גם לעבוד במשמרות, חלקם אפילו בלילה, וגם שם אם הם יסרבו הם לא יתקבלו לעבודה. אז נבטל את פעילותם של בתי המלון בלילה? נדאג שכל הסופרמרקטים יסגרו בחמש? יש חוק, ולפיו מי שעובד בשבת חייב לקבל שכר גבוה יותר, ויום מנוחה אחר בהמשך השבוע. יחימוביץ' טוענת כי "חלק ניכר" מהעובדים אינם מקבלים פיצוי כחוק או יום מנוחה חלופי, אך אני מפקפק בטענה זו מכיוון שרובם עובדים ברשתות גדולות ומסודרות, ומכיוון שיחימוביץ' לא מביאה נתונים כלשהם התומכים בטענה. בכל אופן, אולי צריך לדאוג לאכיפתו של החוק הזה. מעבר לכך, אני מתקשה להבין מדוע העניין כל כך מטריד אותה ומדוע היא מקדישה לו עשרה עמודים. נראה כי מבחינתה הוא מתחבר ל"הוויה הצרכנית של מעמד הביניים" השנואה עליה.

 

נושא נוסף שמעסיק את יחימוביץ' הוא זנות ופורנו. היא מתחילה את הפרק בנושא עם ציטוט של טרי פראצ'ט, מה שאוטומטית מעניק לה נקודות זכות רבות, אך ממשיכה עם השקפה פמיניסטית-קיצונית הלקוחה הישר מהפקולטות למגדר:

"זנות היא אחת הצורות הקשות של אלימות אנושית… זנות אינה קשורה למין, אלא לאלימות… הסחורה במקרה הזה היא גופו של האדם וכבודו, ובחברה מתוקנת אלה אינם עומדים למכירה. חברה שממסדת חוליים קשים כל כך, במקום להוקיע אותם ולהיאבק בהם, היא חברה חולה…".

הנה כמה חברות חולות, לידיעתה של יחימוביץ' (התמונה לקוחה מכאן):

image

 

באשר לאפשרות של לגיליזציה של זנות היא כותבת:

"… למה שלא נמסד עוד תופעות מזעזעות שממילא קיימות? רצח למשל – הרי גם זו תופעה שהאנושות מוקיעה, אבל לא מצליחה למגר. אז למה לא לבצע רצח בתנאים מבוקרים, באופן שלא ייפגעו חפים מפשע? … ואולי נמסד גם אונס?…"

לגבי פורנוגרפיה היא כותבת:

"… פורנוגרפיה היא זנות מצולמת… כאן כבר משתולל בלבול מושגי ומוסרי מוחלט, כששוחרי זכויות אזרח נלחמים בעד ה"חופש" לצרוך פורנוגרפיה, ורותמים למאבקם את "חופש הביטוי"… נכון להיום, הרוב המכריע של הנשים המופיעות בסרטי פורנו הן שפחות חטופות, מה שהאוזן של הצרכן המערבי לא רוצה כל כך לשמוע…"

היא מזכירה חברים ומכרים התומכים בדעותיה בכל נושא אחר, ומתנגדים לקיצוניות שהיא מפגינה בנושא זה, ומתפלאת על כך שגם הם נפלו קרבן לשטיפת מוח כלשהי. אישית אני לא מכיר מספיק את הנושא על מנת לחוות דעה בנושא הלגליזציה, אבל נראה לי שאם זה עובד במדינות מתוקנות אחרות אין סיבה שזה לא יעבוד פה.

 

שלי יחימוביץ'

בפרק האחרון של הספר מתייחסת יחימוביץ' לטבע האדם. היא מתחילה את הפרק בהתייחסות לשחרורו של גלעד שליט:

"גלעד צריך להיות בבית, נקודה. זו לא נהמת לב ולא תביעה שבאה מהבטן, כפי שנטען אצלנו לאחרונה מפי מי שהתיימרו להיות קול ההיגיון, אלא תנאי בסיסי לעצם קיומנו כאן כחברה ישראלית… מונחי ה"מחיר" וה"כדאיות" דווקא הם המונחים הפשטניים, אפילו הפרימיטיביים, בשיח הזה, ויש להסתייג מהם עמוקות. השבתו של גלעד אינה "עסקה" ובוודאי אין לה "מחיר". אלה מילים שלקוחות מהשפה העסקית, הד לגישה כלכלית שבה מודדים הכול במונחי רווח והפסד, וסימני קלקול של החברה הישראלית המתנערת מערכיה ומקדשת את הממון ואת הרווח. החזרת גלעד אינה עניין עסקי או מתמטי, שבו מודדים חיי חייל אחד לעומת ההסתברות המתמטית שהמחבלים שישוחררו בגינו יגרמו אולי לכך שביום מן הימים יפגעו אחרים בתוכנו… לגלעד אין מחיר".

כך, משליכה יחימוביץ' מהחלון כל שיקול קר והגיוני שראוי שראש ממשלה יעשה בנושאים כאלו, ופונה, כמו בשלל מקומות אחרים בספר, אל הרגש. הזלזול שהיא מפגינה כנגד ניתוח מתמטי-הסתברותי אינו מקרי או חד פעמי; גם התיאוריות הכלכליות שלה מגיעות מאותו המקום, מהרגש, מתיאורים נוגעים ללב של מקרים שסיקרה בתור אשת תקשורת. גם ההתנגדות לקפיטליזם מגיעה משם. הרבה יותר מרגש לחשוב על ילדים עניים ומסכנים מאשר לדון בנתונים סטטיסטיים, בתהליכים שיתרחשו בטווח הארוך, במודלים מתמטיים. אך הסתמכות על הרגש היא לא גישה שמתאימה למי שמתיימרת להנהיג מדינה.

בהמשך היא חוזרת אל אותו העיקרון שמוביל אותה: המאבק נגד האינדבידואליזם. היא מצטטת את חנה סנש הכותבת על הקרבה, וכותבת:

"הדברים האלה כל כך רלוונטיים לימינו אנו. כשהטרנד השליט הוא לעשות כסף או "להקשיב לעצמי" או לחפש את "האושר הפנימי" או להאמין ש"השלום מתחיל בתוכי" (ביטוי שטבעה הוגת הדעות הנודעת שרי אריסון) או סתם "העיקר לא לצאת פרייר" וכיוצא בזה תיאוריות שאפשר למצות אותן בשש מילים: "אני-אני-אני, עצמי-עצמי-עצמי"…"

יחימוביץ' תוקפת את הלך הרוח האדיש שהיא נתקלת בו, ומשייכת אותו לשלווה פנימית שהצליחו אנשים לרכוש "בזכות המדיטציה, היוגה, הזן, הגראס, או סתם שוויון הנפש למה שקורה סביב". היא מבקרת את האתוס האגוצנטרי המבוסס על "בלבול מוסרי כללי שניזון מתאוריות ניו אייג'יות קלות כנוצה, הגורסות שהכול קורה בראש שלנו, ושבראש המשימות שלנו לתיקון פני האנושות עומדת המשימה להרגיש טוב עם עצמנו ולהשיג אושר ושלווה פנימיים, אשר אינם תלויי התרחשויות חיצוניות". יש עוד שלל התבטאויות בסגנון שחוזרות על אותו הרעיון.

לדעתי יש כאן הגזמה פראית בכל הנוגע לאדישותו של הציבור הרחב בישראל. מבחינתה של יחימוביץ' מתנגדיה נחלקים לאנשים כמוני – ניאו-ליבראלים קיצוניים שעברו שטיפת מוח בפקולטות לכלכלה – ולאנשים אדישים השבויים בתוך תודעה צרכנית כוזבת ומונעים מתיאוריות ניו-אייג'. אולי הגיע הזמן שמישהו יספר לה ששרי אריסון אינה מייצגת את האדם הממוצע במדינת ישראל, וכי גם אנשים שאינם מסכימים איתה אינם בהכרח אדישים לסבלם של אחרים.

מבחינת יושר אישי, אומץ, נחישות ואינטליגנציה, הייתי שמח לו היו יותר חברי כנסת דומים לשלי יחימוביץ'. החיסרון המרכזי שלה הוא ראיית עולם צרה וקיצונית, בצבעים של שחור ולבן, עם ניחוח מרקסיסטי. הידע שהיא מפגינה בהיסטוריה או כלכלה אינו רחב במיוחד, מהספר לא עולה הרושם של אינטלקטואלית יוצאת דופן – וזה בסדר גמור, פוליטיקאים לא חייבים להיות אינטלקטואלים. אך הביטחון שלה בצדקתה אינו תואם את רמת הידע הזו.

יחימוביץ' בטוחה במאה אחוזים שההוויה הצרכנית המודרנית היא תופעה שלילית; בטוחה שהוויה זו ואבדן הסולידריות נובע מהתמכרות מעמד הביניים לתיאוריות ניו-איג'יות (שהיא מזכירה שוב ושוב בפרקים שונים בלי קשר לעניין הנידון); בטוחה שישנם רק שני סוגים של עובדים בעולם, עובדים מאוגדים או עובדי קבלן העובדים בתנאי עבדות, ולא ייתכן שום דבר באמצע; בטוחה שחייבים להחזיר את גלעד שליט הביתה בכל מחיר; בטוחה שהמדיניות שהיא מובילה זהה לזו שקיימת במדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות; בטוחה שלא ייתכנו נשים העוסקות בזנות או בפורנו מרצונן החופשי; בטוחה שאין כל רע בפעילותם של וועדי העובדים בארץ; בטוחה שאין דבר שהיא יכולה ללמוד ממעל למאה שנים של מחקר כלכלי. בכל הנושאים האלו, וברבים אחרים, אין אצלה אפור – רק שחור ולבן. היא מזכירה בספר תומכים וחברים, סוציאליסטים בנפשם, שמנסים לדבר אל ליבה ולהסביר לה למשל שבתור צרכנים גם הם נהנים ממחירים נמוכים, או שאין כל רע בנשים שמצטלמות בעירום מרצונן החופשי, אך כיפת הזכוכית שבתוכה מתגוררת יחימוביץ' לא נסדקת במאום. היא רק תוהה כיצד אפילו אנשים טובים וישרים כמו חבריה נפלו קרבן לשטיפת מוח.

אין התלבטויות בספרה של יחימוביץ'. אין תהיות. אין גבולות שהיא מציבה להשקפת עולמה. אין הסתייגויות. היא לא כותבת "זכות העובדים להתאגד חשובה, גם אם יש לעיתים חברי וועדים שמרוויחים משכורת גבוהה מדי". היא פשוט מכחישה את קיומו של צד שני למטבע. היא מתארת בהפתעה כיצד שטייניץ, שנוא נפשה, משתף איתה פעולה במאבק על דוח ששינסקי, אך היא לא תוהה כיצד זה קרה – היא לא מסוגלת להמשיך הלאה ולהודות שגם בצד השני של המפה האידיאולוגית יש אנשים שנלחמים כנגד שחיתות. המציאות שהיא רואה פשוטה מאוד, וברורה מאוד, ללא קווים מטושטשים. וכל מי שלא מסכים – עבר שטיפת מוח בחוג לכלכלה, או מושפע מתיאוריות ניו-איג'יות. האם זו סוג המנהיגות שדרושה לשמאל במדינת ישראל בעת הנוכחית? האם אנחנו זקוקים לז'אן ד'ארק שכזו בראש מפלגת השמאל הגדולה בארץ? האם רצוי שמדינת ישראל תהיה המדינה היחידה בעולם המערבי שבראשה עומדת ראש ממשלה מרקסיסטית?

הציטוט הבא שאשים כאן לא שייך ליחימוביץ'. הוא לקוח מספרו של זיגפריד לנץ, "אוניית המגדלור":

"…אני אגיד לך משהו, ילד: מעולם לא הייתי גיבור, ואני גם לא רוצה להיות קדוש מעונה; כי שניהם היו תמיד חשודים בעיני: המוות שלהם פשוט מדי, גם כשהם מתים הם עדיין בטוחים במטרה שלהםבטוחים מדי, בעיני, וזה לא פתרון."

יחימוביץ' בטוחה במטרה שלה. בטוחה מדי.

 

ובכל זאת, לסיום, כמה מילים על אידיאולוגיה

מכריכתו האחורית של הספר:

"הספר אנחנו שואף לנקות את המונח "אנחנו". ליצור אותו מחדש במובן האמיתי, במובן של ערכים משותפים, במובן של סולידריות, במובן של מדינה האחראית לאזרחיה, במובן של היסטוריה משותפת, חזון מכונן, דבק מאחד. כי אנחנו הוא ספר אופטימי, ספר שעודנו מאמין בנו."

מילים מרשימות, נוגעות ללב. הלוואה שהיה קיים "אנחנו" שכזה במדינת ישראל. הלוואי שהיו ערכים משותפים, סולידריות אמיתית, היסטוריה משותפת, חזון משותף. אבל אין. במקום אלו, ישנם מגזרים: מזרחיים ואשכנזים, עירוניים וקיבוצניקים, עולים מברית המועצות לשעבר, ערבים, דרוזים, בדואים, חרדים, חובשי כיפה סרוגה, וכל אחד מהמגזרים האלו נחלק לעוד שלל תתי-מגזרים. לחלק מהמגזרים יש מערכות חינוך נפרדות, שמתנהלות כקווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים עם מערכת החינוך הממלכתית. למגזרים מסוימים יש ישובים נפרדים משלהם, ושפות נפרדות משלהם. לרוב אזרחי מדינת ישראל יש חברים השייכים רק למגזר הספציפי שלהם, וגם דפוסי ההצבעה נקבעים במידה רבה לפי המגזרים.

נסו להשוות זאת, למשל, לקבוצות המיעוט בארצות הברית. נכון, לרוב שחורים נשואים לשחורים, מתחברים עם שחורים, ומצביעים למפלגה הדמוקרטית. אך אין ערים נפרדות לשחורים או היספאנים בארצות הברית. אין מפלגה מיוחדת לכל מגזר. אין מערכת חינוך נפרדת לכל מגזר. וזוהי ארצות הברית, מדינת מהגרים; ארצות אחרות הן עוד פחות משוסעות.

אין בישראל סולידריות, וגם לא תהיה. אין ערכים משותפים, ולא יהיו. אין היסטוריה משותפת, אין חזון משותף לעתיד, ולא יהיה אחד כזה. הגיע הזמן להתפקח מהאשליות. אך היעדרה של סולידריות חברתית היא לא אסון – היא פשוט יוצרת מצב שבו שיטות כלכליות מסוימות, הנוטות בכיוון הסוציאליסטי, לא יעבדו. ללא סולידריות המגזרים יתחרו ביניהם על שוד הקופה הציבורית, והחיכוכים רק ילכו ויחמירו וידרדרו את המדינה בכיוונה של מלחמת אזרחים. השסעים הרבים בחברה הישראלית מחייבים מעבר למערכת כלכלית מבוססת חופש, במסגרתה כל מגזר מסוגל לנהל את ענייניו כרצונו ובמנותק ממגזרים אחרים.

נסו לדמיין מדינה שבה מעמד הביניים החילוני לא נושא את החרדים או את הפריפריה על גבו. מדינה שבה החרדים לא חוששים שמישהו יכפה עליהם לימודי ליבה, והערבים לא חוששים שמישהו יכפה עליהם לימודי ציונות. מדינה שבה אף אחד לא מגביל את הערבים מלעסוק בחקלאות. אולי מדינה כזו תהיה מחולקת לקנטונים זעירים, שלמנהיגיהם תהיה אוטונומיה רחבה לפעול על פי המדיניות שתושבי הקנטון מעוניינים בה. שוויץ מחולקת לקנטונים רבים כאלו, שהקטן מביניהם מונה כ-15,000 איש בלבד. אולי יום אחד תהווה הרשות הפלסטינית את אחד הקנטונים האלו. חזון אחרית הימים? ככל הנראה. במצב הנוכחי חלק מהקנטונים יהיו עשירים כמו סינגפור, ואילו אחרים יהיו עניים יותר ממרבית מדינות העולם השלישי. אבל מהי האלטרנטיבה? האם יש עוד בכוחו של המגזר היהודי-חילוני לכפות את חזונו על האחרים, כפי שעשה מאז קום המדינה ועד שנות השמונים? אני לא בטוח.

אולי נדרש פתרון אחר כלשהו. אינני יודע מהו. אך אני בטוח שאשליותיה של יחימוביץ' לגבי סולידריות חברתית הם חלק מהבעיה, חלק מההכחשה, ולא חלק מהפתרון.

 

אז, למי להצביע?

ישנן מפלגות טובות יותר בשמאל שניתן להצביע עבורן, גם אם נתעלם לרגע מעלה ירוק.

יאיר לפיד אמנם מאמין בכפיית שירות לאומי על החרדים ומעורר משום מה רפלקס דחייה בקרב בוחרים רבים, אך הוא גם מקדם את שינוי שיטת המשטר, נושא חשוב כשלעצמו. למרצ יש קשרים ענפים עם הלובי החקלאי, אך עיקר העניין שלהם הוא בזכויות אדם ובתהליך המדיני, נושאים ראויים למאבק. לציפי לבני אין אמירה של ממש ועל גבה רוכבים כמה טרמפיסטים לא ראויים, אך היא בסך הכל אישה ישרה המתמקדת בעיקר בתהליך השלום.

לכל המפלגות האלו יש תכניות כלכליות מעט פופוליסטיות, אך כלכלה היא לא הנושא העיקרי המוביל אותן, ואין להן את המחויבות לדרך מסוימת וקיצונית. אני בהחלט חושב שהאנשים שמובילים אותן ראויים יותר משלי יחימוביץ' – אפילו אם הם לא ניחנים באינטליגנציה, בנחישות ובאומץ שלה. מדינת ישראל איננה זקוקה לעוד קצוות קיצוניים, אלא לקולות מתונים ושפויים; התגובה של השמאל להקצנה של הימין לא צריכה להיות הקצנה נוספת בכיוון אחר.

אני מקווה שזמן מה לאחר הבחירות הקרובות תאבד יחימוביץ' את מעמדה הרם, ותחזור להיות חברת כנסת מהשורה התורמת לאותם עניינים ספציפיים שמעניינים אותה (אולי במסגרת מפלגות שמתאימות לה יותר, כגון חד"ש). ואני מקווה שיום אחד, אי שם בעתיד, מפלגות השמאל המתון והימין המתון בישראל יצליחו להשתחרר משליטתם של קנאים וקיצוניים המכחישים את המציאות הביטחונית, הדמוגרפית והכלכלית, ואז אולי לא תהיה סיבה לומר שאין למי להצביע.

Read Full Post »

שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת ראויה. היא אינטליגנטית, ופועלת מתוך שליחות אידיאולוגית אמתית – משהו שקשה לומר על חלק גדול מחבריה למקצוע. היא מקדמת את הדיון הציבורי בנושאים כלכליים וחברתיים על חשבון השיח הביטחוני הקלישאתי, מגמה מבורכת ביותר לדעתי, ופועלת להפחתת השפעתם של הלוביסטים בכנסת ונגד שחיתות המגיעה מצידם של בעלי הון. בסך הכל אני מרוצה מכך שהיא בכנסת. אך בשנה האחרונה יצאה יחימוביץ' מתוך הנישה הצרה שלה ועברה להנהיג את המפלגה שעתידה על פי הסקרים להיות השנייה בגודלה במדינת ישראל של אחרי הבחירות. אני לא מסכים עם אלו הטוענים שמחסור באג'נדה ביטחונית הוא החיסרון המרכזי של יחימוביץ' בגלגולה החדש, כמועמדת רצינית לראשות הממשלה. לדעתי החיסרון הוא דווקא בתחום שמעניין אותה, התחום הכלכלי; יחימוביץ' פשוט קיצונית מדי.

"אנחנו" הוא אוסף של מאמרים, נאומים ורשומות שפרסמה יחימוביץ' בשנים האחרונות. הוא מספק הצצה אל תוך תחומי העניין שלה שאינה מפוקחת על ידי יועצים פוליטיים ויועצי תקשורת המנהלים את קמפיין הבחירות של המפלגה, ועל כן הוא יותר רחב ואותנטי מהתבטאויותיה במהלך הקמפיין. ברשומה זו ריכזתי את כל הטיעונים הנגדיים למסרים שיחימוביץ' מנסה להעביר בספר. ראוי לציין כי ישנם נושאים שלגביהם אני דווקא מסכים עם העמדות המובעות בספר, וגם אותם אזכיר בהמשך.

זו ככל הנראה הרשומה הארוכה ביותר שפרסמתי בבלוג (מעל 5,000 מילים, 13 עמודי וורד, ועוד לא סיימתי לכתוב…), ולכן החלטתי לחלק אותה לשניים. בהמשך אפרסם קובץ PDF של הרשומה כולה שיהיה ניתן להוריד ולהדפיס לשם קריאה נוחה יותר. אני אודה לכם אם תעבירו אותה לכל מכר שלכם השוקל להצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות.

image

 

 

עובדים מאורגנים, עובדים לא מאורגנים

נושא חשוב שחוזר על עצמו ברוב פרקי הספר הוא וועדי העובדים ועובדי הקבלן. לדעתה של יחימוביץ', העוול החשוב ביותר במדינת ישראל הוא העסקתם של עובדי הקבלן, ועיוות המציאות המשמעותי ביותר הוא השם הרע שיצא לארגוני עובדים בקרב הציבור הרחב.

בישראל יש מספר יוצא דופן של עובדי קבלן ביחס למדינות אחרות, בייחוד במגזר הציבורי. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא ההסתדרות, שהשיגה לעובדים במגזר זה תנאי שכר מפליגים והגנה יוצאת דופן מפני פיטורים, ואלו מקשים על הגופים הציבוריים לגייס עובדים חדשים. בדנמרק, למשל, מדינה סוציאל-דמוקרטית למופת, אין קביעות במגזר הציבורי, למרות שעובדי המגזר מאוגדים. ראשי ההסתדרות בארץ תמיד ידעו שהם אחד הגורמים המרכזיים למצוקתם של עובדי הקבלן, ועל כן נמנעו מלהתבטא בנושא עד השנים האחרונות. למעשה, חברת כוח האדם הראשונה שקמה בישראל בשנות ה-70, "מנכור", הייתה בבעלות ההסתדרות, ותפקידה היה להעסיק פועלים באופן ארעי בפרויקטים שבהם עובדי מפעלי ים המלח העדיפו להדיר את רגלם. אך יחימוביץ' מסרבת להבין את הסיבתיות הפשוטה הזו. היא כותבת:

"בשוק עבודה מוכה אבטלה, שבו ועד והתארגנות הם מילים גסות, והחוזה מאפשר להעיף אתכם בכל רגע נתון – גם אם העבודה שלכם היא היי-טקית ומצוחצחת והמשכורת סבירה – אין גבול לכוחו של המעביד".

זה אולי נשמע הגיוני, אך שוק העבודה הישראלי אינו מוכה אבטלה.

image

מקור: OECD

מכיוון שהאבטלה נמוכה, למעסיקים בארץ פשוט אין את הכוח השטני שיחימוביץ' מייחסת להם. נכון, בכל פעם שמופיעה סטטיסטיקה בנושאי אבטלה ישר קופצים כמה חכמים ומזכירים כי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה אצלנו נמוך. אבל הוא נמוך בגלל אנשים שאינם רוצים להשתתף בכוח העבודה (לפחות לא באותו חלק שלו שמשלם מיסים כחוק…). זה לא נכון לטעון שיש שם בחוץ המוני מובטלים המחפשים ורוצים עבודה, ובזכותם המעסיקים מסוגלים לאיים על עובדים ולפגוע בזכויותיהם.

יחימוביץ' מאמינה כי העבודה המאורגנת היא הפתרון לפערים במדינת ישראל:

"אם יינטל הכוח מהעובדים המאורגנים, גם הם יהפכו לעובדי קבלן… בואו נוותר על החמלה והאהבה ונדאג שכל העובדים יהיו מאורגנים, ממאבטחי חברות השמירה ועד עובדי קומברס… ההתבוננות בבעלי ההון ובוועדים כשני מוקדי כוח המונעים ביזור של ההון – שגויה לחלוטין. עבודה מאורגנת היא התרופה, ולא המחלה, וכלי אפקטיבי למאבק בריכוזיות."

בהתאם לאמונתה, היא תומכת בשביתות של וועדי עובדים, כגון שביתת עובדי נמלי התעופה בספטמבר 2010, וטוענת בתוקף שלכוחם של העובדים המאורגנים אין שום השפעה על תנאיהם הנחותים של העובדים הלא מאורגנים באותם הארגונים. נמל התעופה בן גוריון אינו חברה למטרת רווח; הוא מופעל על ידי רשות שדות התעופה, חברה ממשלתית המתוקצבת על ידי משרד התחבורה, ומן הסתם (כמו ברוב הארגונים) חלק משמעותי מהתקציב הוא עלויות כוח אדם. אם עלות ההעסקה של קבוצת עובדים מסוימת גדלה, זה אומר בפשטות שנשאר פחות כסף בתקציב עבור מטרות אחרות, כולל שכרם של עובדי ניקיון. מתמטיקה בסיסית.

התעלמות מהקשר הסיבתי החזק שבין תנאיהם של עובדי המגזר הציבורי לבין העסקת עובדי קבלן במגזר זה היא הכחשה של המציאות. אפילו מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, סמי בן עיש, טוען בראיון מרתק לגיא רולניק שההסתדרות אחראית לנושא, וכי עליה להתפשר ולתמוך בשוק עבודה גמיש יותר, במטרה לתרום לצמצום פערי השכר במדינת ישראל.

 

 

מגזר ההיי-טק

נושא עובדי ההיי-טק מטריד את יחימוביץ', מכיוון שמדובר במגזר של עובדים שמרוויחים טוב ללא צורך בוועדים. לכן, היא טוענת שישנו:

"פער בין השיח האותנטי של עובדי תעשיית ההיי-טק לבין ביטויו של השיח הזה בתקשורת… שתיקתם של רוב העובדים מובטחת בזכות אתוס חזק של דיסקרטיות ושמירת סודיות".

לשיטתה של יחימוביץ' לא ייתכן קיומם של עובדים אשר משיגים לעצמם תנאים טובים בשוק תחרותי, והיא חייבת למצוא אד-הוק גורם כלשהו שיאזן את הדיסוננס שבין האידיאולוגיה הקיצונית שלה לבין המציאות. היא מאמינה שגם עובדי ההיי-טק רוצים להיות מאוגדים בוועדים גדולים שילחמו על זכויותיהם, רצון שלא בא לידי ביטוי רק בזכות כוחם של המעסיקים. אך מה האמת?

האמת היא שבמגזר ההיי-טק זה לא כל כך משנה. יש הבדל מהותי וחשוב בין וועד עובדים בנמל אשדוד לבין וועד עובדים, למשל, באמדוקס: אמדוקס היא חברה פרטית שמתחרה בשוק חופשי, והתחרות הזו מציבה גבולות למידת חמדנותו של אותו וועד פוטנציאלי. עובדי אמדוקס לא יוכלו להגדיל את שכרם עד לרמות אבסורדיות או להשיג חסינות מפיטורים, פשוט מכיוון שהחברה שלהם תפשוט את הרגל. כשמוסיפים לכך את הצורך של אמדוקס למשוך עובדים איכותיים בשוק עבודה תחרותי (מה שמוביל למשכורות גבוהות) ניתן להבין כי וועד בקושי ישנה את תנאיהם של עובדי החברה. למשל, תנאיהם של מהנדסי התעשייה האווירית המאוגדים בוועד, על פי מיטב ידיעתי, אינם טובים יותר מתנאיהם של מהנדסים זהים להם בחברת אלביט (למעשה, לפי מה שהבנתי משכורות המהנדסים בתע"א נמוכות יותר). אמנם התעשייה האווירית היא חברה ממשלתית, אך היא מתחרה בשוק חופשי יחסית ותנאים מפליגים מדי לעובדים יובילו לקריסתה.

לעומת עובדיהן של חברות המתחרות בשוק החופשי, עובדי נמל אשדוד או חברת החשמל אינם מוגבלים על ידי תחרות חיצונית כלשהי, והם משפרים את תנאיהם מדי שנה. למעשה, הוועדים במדינת ישראל הם עיוות גס של הרעיון הסוציאליסטי, ואם קארל מרקס היה שומע על פעילותם הוא היה מתהפך בקברו: במקום לפעול נגד בעלי ההון, הם פועלים נגד הציבור. אין כמעט שביתות בישראל במגזר הפרטי, רק במגזר הציבורי. זו מלחמת מעמדות הפוכה, בין מעמד המיוחסים לבין שאר הציבור, ויחימוביץ' בחרה בצד הלא נכון.

 

 

עוני

מקריאת הספר עולה כי עוני כשלעצמו אינו מעניין במיוחד את יחימוביץ', כאשר לא ניתן לקשר אותו בדרך כזו או אחרת לתנאי העסקה של עובדים. היא מזכירה שוב ושוב את העניים העובדים, ושוכחת שמכיוון שההגדרה לעוני היא יחסית להכנסה החציונית במשק, ומכיוון שיש בישראל שיעורי אבטלה נמוכים, זה רק הגיוני שרבים מהעניים יהיו עובדים.

את הספר פותחת יחימוביץ' עם דיון על עובדות קבלן המועסקות בניקיון, ואזכור של ישיבה בכנסת שבמהלכה סיפר אחד מפקידי האוצר על אימה של אשתו שהועסקה גם היא בניקיון כעובדת קבלן. למען האמת, גם אימה של אשתי עבדה בעבר בניקיון בתור עובדת קבלן, וכיום עובדת באחד הבנקים הגדולים כעובדת קבלן (לא בניקיונות). יחימוביץ' בטוחה כי אנשים כמוני וכמו אותו פקיד אוצר מחזיקים בדעותינו רק משום שאנחנו מנותקים מאותו המעמד העני שמעניין אותה, אך למעשה היא זו שמנותקת מהמעמד העני, ובעיקר מהמספרים בדוחות הביטוח הלאומי המתארים אותו.

על פי דוח ממדי העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי, כמחצית מהעניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים. בשנת 2011 היוו הערבים 14.5% מאוכלוסיית המדינה, ו – 38.9% מהאוכלוסייה הענייה. החרדים היוו באותה השנה 4.6% מאזרחי המדינה על פי הגדרה שמרנית של האוכלוסייה החרדית, ו – 12.5% מהאוכלוסייה הענייה (סביר כי הגדרות פחות שמרניות של האוכלוסייה החרדית יעלו מספרים גבוהים יותר). עבור קשישים שיעורם באוכלוסייה שווה לשיעורם באוכלוסייה הענייה, ועבור עולים חדשים ויהודים באופן כללי שיעורם באוכלוסייה גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה הענייה. כמו כן, המספרים אודות עולים חדשים וקשישים הולכים ומשתפרים במהלך העשורים האחרונים במגמה עקבית שלא נעצרה גם בתקופת ממשלת נתניהו. על כן, כל דיון על עוני שאינו כולל התייחסות מיוחדת לחרדים ולערבים ולסיבות לעוני בקרב מגזרים אלו מוטעה מיסודו. כמו כן, ככל שהחרדים והערבים הולכים ומשתלבים בשוק התעסוקה, בעיקר במשרות עם הכנסה נמוכה, פוחת מספרם של העניים הלא-עובדים וגדל מספרם של העניים העובדים. טריוויאלי לחלוטין.

image

תכירו: אלו העניים האמיתיים של מדינת ישראל

אך יחימוביץ' איננה מכירה בסטטיסטיקות האלו, או שהיא מעוותת אותן על מנת שלא יסתרו את הנחות היסוד שלה. היא חוזרת בספרה על הטענה כי יש כאן הידרדרות, כי העוני בקרב ישראלים עובדים שאינם חרדים או ערבים הולך וגדל והסיבה לכך היא חברות הקבלן, למרות שאין שום נתון התומך בכך:

"ככל שיש יותר עובדי קבלן, יש יותר עובדים עניים… נוצרה מסה אדירה, גדלה והולכת, של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניין מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים…"

זה פשוט לא נכון. אין כזאת מסה בארץ. אשתי, כמו ילדים אחרים להורים שעובדים כעובדי קבלן (לרוב ממוצא רוסי), זכתה לקורת גג, חינוך טוב וטיפולי שיניים. הפקולטה להנדסה בטכניון מלאה בילדים ממוצא רוסי להורים העובדים כעובדי קבלן, שהולכים תוך מספר שנים להיות בעשירון העליון של מקבלי השכר בארץ. העוני בישראל אינו נמצא אצל עובדי הקבלן ולא אצל העולים מרוסיה, אלא במשפחות ברוכות ילדים ברהט ובמזרח ירושלים, במודיעין עילית ובבני ברק. בדירוג היישובים לפי רמה סוציו-אקונומית שערך הלמ"ס, בשלושת האשכולות התחתונים תמצאו רק יישובים חרדים וערבים. גם בנושא זה מתעלמת יחימוביץ' מהנתונים שאינם תואמים את האידיאולוגיה שלה.

 

 

 

צרכנות ופתיחת המשק ליבוא

בבחירות הנוכחיות מנסה יחימוביץ' למתג את עצמה בתור נציגתה האותנטית של המחאה החברתית, אך עיון בכתביה מלמד אותנו כי רק אספקט מאוד מסוים מתוך הנושאים שעלו במהלך המחאה מעניין אותה, בזמן שלחלק מדרישות המוחים היא מתנגדת באופן פעיל. בהקדמה היא כותבת, בין השאר:

"הביטו בפני המחאה: פניה יפים, אמיצים ומגוונים. זו מחאה שכבר אינה רק מחאה צרכנית".

חשוב היה ליחימוביץ' להדגיש כי המחאה אינה "רק צרכנית", וזאת משום שנושאים צרכניים כלל אינם מעניינים אותה, והיא למעשה בזה לאלו המקדשים אותם (בהתאם לכך יחימוביץ' התנגדה למחאת הקוטג'). בהמשך הספר היא כותבת:

"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".

יחימוביץ' מאמינה בלב שלם שמניעת פיטוריהם של כמה עשרות או מאות עובדים (שרבים מהם יוכלו למצוא עבודה חדשה במהירות על פי נתוני האבטלה של מדינת ישראל) חשובה הרבה יותר מהורדת מחירים למיליוני צרכנים. היא מסרבת להכיר בכך שאותם עובדים שהיא מגנה עליהם הם גם צרכנים הנשחקים תחת עול יוקר המחיה בישראל – יוקר מחיה הנובע במידה רבה מפעילותם של ארגוני העובדים הגדולים. למשל, היא מזכירה את פעילותה למען "חוק הדגל", המחייב את כל מוסדות המדינה לרכוש רק דגלים שיוצרו בארץ:

"… לעולם תנצח במרכז ההצעה הזולה ביותר, ממקומות שעלות העבודה בהם אפסית. זה שיבוש מוחלט של כל תפיסת המדינה ותפקידיה, השתלטות מוחלטת של המניע הצרכני והכספי, וההעדפה שלו על כל מניע ציוני, מוסרי, חברתי ואחראי. כי כל העדפה של יבואן על פני תעשיין ישראלי משמעותה פיטורים וסגירה".

ראוי לציין, בהקשר זה, כי מחקרים אמפיריים בכלכלה (ראו לדוגמה כאן, וכאן) מצאו כי פתיחת המשק למסחר בין לאומי אינה גוררת עלייה באבטלה, אלא דווקא ירידה באבטלה. המשק הופך ליעיל יותר, מייצא יותר לחו"ל, ומשרות חדשות נוצרות. לתפיסה הפופולארית שלפיה יבוא גורר אבטלה אין תמיכה בשום מחקר אמפירי או מודל תיאורטי, ואין מומחים למסחר בינ"ל התומכים בה. מדיניות צמצום יבוא לשם שמירה על מקומות עבודה היא אחד מעיוותי המציאות הגדולים ביותר שמובילים מנהיגים סוציאליסטיים-פופוליסטיים ברחבי העולם, ומדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות כגון המדינות הנורדיות נטשו אותה כבר לפני שנים רבות. אך לא חברת הכנסת יחימוביץ'.

וועדת טרכטנברג המליצה לבטל פחות או יותר את כל מכסי היבוא במדינת ישראל ולפתוח את המשק למסחר, בדומה למדינות מתקדמות אחרות. כל עוד ליחימוביץ' ולשותפיה בעניין זה (לוביסטים של הוועדים ושל מונופולים מקומיים, נציגים של החקלאים במפלגת העבודה ובמרצ) יהיה מספיק כוח בכנסת, המשק הישראלי יישאר סגור בפני העולם בתחומים רבים, והמחירים בארץ ימשיכו להיות גבוהים.

 

 

מעמד הביניים

לשלי יחימוביץ' יש יחס אמביוולנטי למעמד הביניים. מצד אחד היא מבינה שרוב בוחריה מגיעים משם, ולא מחמשת העשירונים התחתונים באוכלוסייה, אך מהצד השני היא סולדת מ"ההוויה הצרכנית" של מעמד הביניים, מהאינדיבידואליזם ומהיעלמותה של הסולידריות החברתית. בין השאר היא סוקרת שורה של "קלישאות", כהגדרתה, שמעמד הביניים הישראלי "מאמין בהן ואשר מצעידות אותו בגאון אל כיליונו":

"קלישאה: מס הכנסה הורג אותנו" – יחימוביץ' טוענת כי מס ההכנסה בישראל הוא נמוך יחסית, וכי הפחתתו אינה מיטיבה עם מעמד הביניים אלא עם העשירים. זה פשוט לא נכון. מס ההכנסה בישראל נמוך רק עבור העשירונים התחתונים, עבור העשירונים הבינוניים ומעלה הוא גבוה או ממוצע ביחס ל – OECD, כפי שניתן לראות בתרשים הבא הלקוח מדוח טרכטנברג.

image

שיעור מס שולי (מדרגת המס הגבוה ביותר, המס על השקל האחרון שהרווחתם), כולל דמי ביטוח לאומי ומס בריאות, על הכנסות מעבודה בשנת 2009 לעובד נשוי עם שני ילדים

רבים מהמיסים העקיפים נופלים גם הם בעיקר על כתפיו של מעמד הביניים – למשל מיסים שקשורים לעלויות רכב ודלק. וכמובן, מעמד הביניים הישראלי משלם את המיסים האלו מבלי לקבל בתמורה את השירותים הממשלתיים המקובלים ברוב מדינות ה – OECD.

"קלישאה: שירות המדינה מנופח". יחימוביץ' תוקפת את תיאוריית האיש השמן של נתניהו וטוענת שאין צורך לייעל את המגזר הציבורי בארץ, אך גם כאן הנתונים סותרים את דבריה. על פי דוח התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, ישראל ממוקמת במקום ה – 56 במדד הבזבזנות של ההוצאה הממשלתית, במקום ה – 90 מבחינת נטל הרגולציה, במקום ה – 54 מבחינת שקיפות הפעילות הממשלתית, במקום ה – 109 (מתוך 144 מדינות) מבחינת מספר הימים הנדרש על מנת לפתוח עסק, במקום ה – 45 מבחינת יעילות התשתיות הציבוריות, במקום ה – 87 מבחינת יעילות נמלי הים, ובמקום ה – 48 מבחינת יעילות אספקת החשמל. השוואה למדינות אחרות מלמדת שהדירוגים הללו אינם תוצאה של אידיאולוגיה כלכלית כזו או אחרת (גם מדינות הנחשבות סוציאל-דמוקרטיות כגון שבדיה וגם מדינות הנחשבות יותר ליברליות כגון שוויץ עוקפות אותנו בפער משמעותי בכל המדדים האלו), אלא של חוסר יכולת מצד ממשלות ישראל לכפות התייעלות על המגזר הציבורי.

בקשר לוועדי העובדים, היא ממשיכה וכותבת כי:

"…מעמד הביניים שבוי באותה רטוריקה שנועדה להרוס אותו עצמו – לא אוהב ועדים ולא מזדהה עם שביתות של עובדים אחרים בני מעמדו. טעות. […] שבויים בתודעה משובשת, קשה לאנשי מעמד הביניים לקרוא את המפה: מכווננים על מסלול ההצלחה האישי שלנו בלי להבין שנדרשת כאן סולידריות; מתעסקים בתיאוריות ניו אייג' שמונעות התבוננות החוצה…"

בפרק על חינוך היא כותבת:

"… ילדי מעמד הביניים הם המדינה – הדור הבא. לשלוח אותם למסלול של עשיית כסף והצלחה אישית מחד גיסא, ולראות ב"היותם מאושרים" מטרת-על מאידך גיסא, זה חטא חברתי והתאבדות קולטיבית."

יחימוביץ' רוצה שמעמד הביניים יתעורר ויפתח סולידריות, אך הוא מסרב לעשות זאת. היא כועסת, וחושבת שהסיבה לסירוב של מרבית אוכלוסיית ישראל לתמוך בהתנהגות פרועה כגון פעילותם של עובדי הרכבת בשנה האחרונה היא חמדנות בורגנית ותיאוריות ניו אייג'. זוהי איננה ראייה מאוזנת של המציאות.

 

 

הפרטות

קשה לי לתקוף את יחימוביץ' ואת טענותיה כנגד הפרטות. עובדתית, חלק מההפרטות בארץ הצליחו, חלקן לא כל כך, וגם לגבי אלו שהצליחו יש הטוענים כי בעלי הון מסוימים הרוויחו מההפרטה יותר מהציבור הרחב (למשל הרווחים של חיים סבן מבזק). ישנה בעיה רצינית של שחיתות בתהליכי ההפרטה שנעשו בארץ, ובהחלט ייתכן שלא היה מקום לשקול ברצינות את הפרטת בתי הכלא שיחימוביץ' כותבת בהרחבה על עצירתה. לא תמיד ברור האם ההתייעלות הנובעת מההפרטות שווה את מחיר השחיתות.

אך זו איננה סיבה לבטל באופן גורף את תהליך ההפרטות, תהליך שכל מדינות העולם המערבי (כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות) עוברות בשני העשורים האחרונים. גם בעולם יש הפרטות שנכשלו והפרטות שהצליחו, וניתן ללמוד מהניסיון בארץ ובעולם על מנת לבצע הפרטות עתידיות באופן טוב יותר. דווקא שם הייתי רוצה לראות את יחימוביץ' – מלווה מקרוב תהליכי הפרטה ונלחמת נגד האינטרסים של בעלי ההון המנסים לשחד פוליטיקאים ופקידי ציבור.

כך למשל כותבת יחימוביץ' במרץ 2008:

"קחו לדוגמה את חברת החשמל, שהפרטתה יוצאת בימים אלה לדרך. מדובר באחת מחברות החשמל הטובות בעולם. גם תעריפיה הם מהנמוכים בעולם… מיהם אותם "כולנו" אשר ייהנו מההפרטה? הצרכנים לא יימנו עמם, משום שההפרטה תביא לעלייה חדה בתעריפי החשמל, כפי שמצדדי ההפרטה הודו בעצמם".

image

 

שטות מוחלטת. התעריפים הנמוכים של חברת החשמל הם אחד הגורמים לחובות שהתגלגלו משנה לשנה ורק לאחרונה בצבצו אל מעל לפני השטח. הבנק העולמי שחקר את העניין קבע כי לחברת החשמל הישראלית עלויות כוח אדם גבוהות מדי, ויש להעלות את תעריפי החשמל הנמוכים ביחס למקובל בעולם על מנת שלא להיכנס לחובות (גם ירון זליכה הגיע למסקנה דומה בחוות דעת שחיבר). אך העלאת תעריפי החשמל ללא הפרטה לא הייתה מאפשרת ליחימוביץ' ולחבריה לקבוע שהפרטה זה רעיון רע, ולכן בעלי אינטרסים שונים דאגו לשמור במשך שנים על תעריפים נמוכים והחובות גדלו. זו פשוט רמאות. מי לדעתכם ישלם את החובות של חברת החשמל? לפי חישוב של פרופ' מואב החובות מסתכמים ב – 35 אלף ש"ח לכל משק בית בישראל. כן, יש לכם חוב של 35 אלף ש"ח. לכל אחד מכם (למעשה יותר, אם ניקח בחשבון שקוראי הבלוג האלו שייכים לחמשת העשירונים העליונים שעליהם נופל עיקר נטל המס). ואתם אלו שתשלמו את החוב הזה, בזכותה של "אחת מחברות החשמל הטובות ביותר בעולם".

אני לא בטוח שהפרטה מלאה של חברת החשמל היא הפתרון. הפרטת חברות חשמל בעולם לא הייתה מוצלחת כל כך, בלשון המעטה, ואולי רצוי להפריט רק חלק מפעילויות החברה. אך עיוורון לכוחם המוגזם של וועדי העובדים בארץ ולצורך בשבירתם רק מחמיר את הבעיה.

 

 

בחלקה השני של הרשומה: על משאבי הטבע של מדינת ישראל, חינוך ומוביליות חברתית, בעלי ההון, ועוד…

Read Full Post »

היום במסיבת עיתונאים פורסמה התכנית הכלכלית שכתבתי עבור מפלגת עלה ירוק, אותה ניתן להוריד כאן.

481308_10100232765692877_326661816_n

כן, זה אני שם מימין, מנסה ללא הצלחה להתחבא מאחורי המיקרופון

פרופ' עומר מואב הציג את עיקרי התכנית והצהיר על תמיכה במפלגת עלה ירוק בבחירות הקרובות (ראו כתבות בעיתונות שפורסמו בינתיים – כאן, כאן וכאן).

התכנית מתארת בקצרה את המצב הנוכחי במדינת ישראל, מנמקת מדוע הכיוון הליברלי הוא הכיוון שרצוי לנוע בו, ומפרטת את הדרך שבה יפעלו חברי המפלגה בכנסת על מנת לקדם את איכות החיים של כלל תושבי המדינה.

לצערי הרב, זו התוכנית הכלכלית הליברלית היחידה שפרסמה מפלגה כלשהי במסגרת מערכת הבחירות הנוכחיות. בעולם מושלם, מפלגת הימין הגדולה בישראל הייתה אמורה לפרסם תכנית כזו; בעולם שלנו, מפלגת הימין הגדולה בישראל מבצעת בפועל מדיניות כלכלית פופוליסטית שאיננה שונה במידה רבה מהמצע של שלי יחימוביץ', ובתוך המפלגה יושבים נציגים מובהקים של קבוצות לחץ כגון חיים כץ. על כן, ליברלים מתונים כמוני וכמו עומר מואב אינם יכולים לתמוך בה (אם נתעלם לרגע מהעניין המדיני).

נהניתי מאוד לעבוד על התכנית ולמדתי הרבה במהלך כתיבתה. רצוי להזכיר גם שקיבלתי שלל הערות מועילות מגיא קדם, כרמל קני, אסף רומנו, שמרי מסיקה, רועי עידן, בועז ארד, ליבי מולד, אברהם ישעיה רוזנבלום, ופרופ' מואב (מקווה שלא שכחתי אף אחד…). אני מקווה שהתכנית והתמיכה של פרופ' מואב יתנו למפלגה את הדחיפה הדרושה לקראת הבחירות על מנת להיכנס לכנסת, ולהצליח להשפיע לפחות במידה מסוימת על עתידה הכלכלי של מדינת ישראל.

 

 

Read Full Post »

עבור כל חברה אנושית, שחיתות היא תחילתו של הסוף. מעבר לדרגה מסוימת, שוחקת השחיתות את האמון באופן כזה שהפעילות הכלכלית הולכת ומאיטה: האזרחים מפסיקים לשלם מיסים כי הם אינם מאמינים שהממשלה פועלת עבורם, היזמים מפסיקים ליזום מכיוון שהם חוששים שמישהו יגנוב את פרי עמלם, האנרגיות מופנות לתככים פוליטיים פנימיים ואנשים טובים עושים כל שביכולתם על מנת להגר לחו"ל. זה קרה במידה כזו או אחרת במדינות קומוניסטיות לשעבר, זה קורה ביוון, זה קורה במדינות עולם שלישי. זה עדיין לא קורה במדינת ישראל.

שחיתות משחקת תפקיד חשוב במערכת הבחירות הנוכחית. רבים מדברים על הון-שלטון, על אביגדור ליברמן, אריה דרעי, אהוד אולמרט ואחרים. אלדד יניב, מתווך לשעבר בין הון לשלטון שעבד עם אהוד ברק, יצר סידרה של סרטים המתארים את עלילותיו במשך השנים, וטוען כי במדינה מתוקנת מה שעשה היה נחשב פלילי. אך הדיון בנושא נוטה לסטות לכיוונים פופוליסטיים, חלק מהנחות היסוד שלו אינן מבוססות, וכלל לא בטוח שהוא ממוקד במטרה הנכונה.

 

מדוע אנשים הופכים לפוליטיקאים?

אנשים לא הופכים לפוליטיקאים כדי למקסם רווחים. אין בכך שום היגיון. בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, אהוד ברק – כולם אנשים סמכותיים עם קורות חיים מצוינים שיכלו לעבוד בשוק הפרטי, לנהל עסקים ולהרוויח מיליונים, גם ללא שום עבר פוליטי. נכון, פה ושם מופיעים חברי כנסת שככל הנראה לא היו מצליחים להשיג משכורות דומות בשוק הפרטי (סתיו שפיר, איציק שמולי, דני דנון, מירי רגב), אבל אלו לרוב פוליטיקאים דרג ב' שלא הפכו ולא יהפכו לשרים בעלי הכוח לבצע מעשי שחיתות חמורים באמת.

המשיכה לפוליטיקה היא לא המשיכה לכסף, אלא המשיכה לכוח. יש האוהבים לראות את עצמם בחדשות ערוץ 2, אחרים נהנים לשמוע על מבצעים סודיים של צה"ל בוועדת החוץ והביטחון, ויש גם אידיאליסטים אמיתיים, המעוניינים בכוח לשנות את המציאות בהתאם לאידיאולוגיה החביבה עליהם. אבל כוחם של פוליטיקאים הוא מוגבל: מוגבל על ידי חוקים, מוגבל על ידי פוליטיקאים אחרים, מוגבל על ידי כמות הכסף שיש לך על מנת לפרסם את עצמך בפריימריז הפנימיים במפלגה, מוגבל על ידי מידת העניין של התקשורת והציבור, ועוד. כאן נכנסת השחיתות לפעולה: אנשי עסקים מעוניינים בכסף, עיתונאים מעוניינים במידע פנימי, קבוצות לחץ מעוניינות לשמור על ההטבות שקיבלו, פוליטיקאים מעוניינים בכוח, וכך ארבעת הגורמים האלו מתערבבים ביחד והופכים את מדינת ישראל לסוג של רפובליקת בננות מערבית.

טיעון זה מוביל לשתי מסקנות חשובות:

1. גם אידיאליסטים אמיתיים יכולים ללקות בשחיתות. פוליטיקאי שבאמת ובתמים מאמין במטרה חיובית אך אין לו את הכוח להשיג את המטרה הזו, יכול לפנות לגורמים שונים ולעזור להם בדרכים חוקיות יותר או פחות, בתמורה לתמיכתם במטרה. הוא יאמר לעצמו שהמטרה מקדשת את האמצעים.

2. טובות ההנאה לפוליטיקאים הם לא העניין המרכזי. אם כל שאיפותיו של אהוד אולמרט בחיים היו מסתכמות בסיגרים, מעטפות כסף ונסיעות לחו"ל, הוא היה יכול להסתפק בניהול משרד עורכי דין מצליח. הוא לא צריך את בעלי ההון בשביל מעטפות כסף. העניין המרכזי הוא הכוח שגופים כאלו ואחרים מסוגלים להעניק לפוליטיקאים – תרומות לקמפיינים, עזרה בפריימריז הפנימיים, ותקשורת אוהדת.

המיקוד על נהנתנות, הדימוי הזה של הפוליטיקאי המבלה בקזינו עם חשפניות ומעטפות כסף בכיס, פשוט מטעה.

 

שחיתות והחוק

בדרך כלל שחיתות מוגדרת על פי מגבלות החוק. כפי שטוען אלדד יניב בראיון המצוין שלו אל מול גיא רולניק, הבעיה במקרים רבים היא החוק.

אם לתעשיית היהלומים יש פטור ממע"מ, האם זו שחיתות? אם עובדי החברות הממשלתיות מרוויחים שכר הגבוה ב – 36% מעובדים בתפקידים דומים מחוץ לחברות הממשלתיות, האם זו שחיתות? אם מנהל מקרקעי ישראל רוצה לשנות באופן חוקי את ייעודה של קרקע שניתנה לקיבוצים ומושבים למטרות חקלאות, וכך להפוך קבוצה מקורבת לשלטון לאילי נדל"ן, האם זו שחיתות? כל הדוגמאות הנ"ל (ורבות אחרות שניתן למצוא) הן חוקיות למדי, לפחות עד שמישהו פונה לבג"ץ. חברי הכנסת מסוגלים לחוקק חוקים, ואם הם מושחתים אז הם יחוקקו באופן שיגדיר את מעשיהם כחוקיים, במסגרת מגבלות כוחם אל מול הרשות השופטת.

לכן, יש מקום להגדרה רחבה יותר לשחיתות, כגון זו: כל פעילות שמטרתה להעביר כספי או נכסי ציבור מהציבור הרחב אל קבוצה מצומצמת של אנשים, באופן בלתי שקוף וללא שום הצדקה שמקורה במדיניות מוצהרת כלשהי.

כמובן, כאן מתחילים הוויכוחים. האם העברת כספים לחרדים היא שחיתות, או שמא מדיניות פרוגרסיבית מוצהרת שנועדה לעזור לעניים? האם מכסי יבוא על מוצרי חקלאות הם שחיתות, או שמא מדיניות מוצהרת שנועדה לעזור לחקלאים השתלט על שטחים בפריפריה ולהמשיך להתקיים מתוך איזו פנטזיית-יום-דין על עתיד שבו העולם כולו יטיל עלינו מצור הדוק ונגווע ברעב? האם הפטור ממע"מ לעיר אילת הוא שחיתות, או ניסיון כנה של המדינה לעודד את תעשיית התיירות בעיר לאור התחרות מצידה של עקבה? האם סגירת התחבורה הציבורית בשבת היא שחיתות, או שמא מדיניות שנועדה להעניק צביון יהודי למדינה וחופשת סוף שבוע לציבור העובדים?

זאת הבעיה עם כל הגדרה לשחיתות שאיננה תוחמת את השחיתות בגבולות החוק – תמיד ניתן להמציא אד-הוק תירוץ כלשהו למדיניות שישכנע לפחות חלק מ"הטיפשים השימושיים" המהווים אחוז ניכר מהציבור. אבל הפתרון הוא לפחות לנסות לנהל את הוויכוחים האלו באופן ציבורי, ולא לוותר על כל הגדרה רחבה להתמקד רק באותם מקרים מועטים שבהם פוליטיקאי כלשהו באמת עבר על החוק באופן שניתן להוכחה בבתי משפט.

 

הון-שלטון-עיתון

לא מדברים בארץ מספיק על שחיתותם של עיתונאים. לא מדברים, בעיקר מכיוון שאין מי שידבר. לשחיתות בתקשורת יש שני כיוונים.

הכיוון הראשון הוא הצורך בסקופים. כמו פוליטיקאים, גם עיתונאים אינם מעוניינים למקסם רווחים – אם הם היו מעוניינים למקסם רווחים, הם היו לומדים משהו רווחי יותר. הם כן מעוניינים לקדם את מעמדם המקצועי, ולשם כך הם זקוקים למידע פנימי. בעידן האינטרנט כל בלוגר מתחיל יכול להוריד סיכומי ישיבות ממשלה או את חלוקת תקציב המדינה, ועל מנת לשרוד העיתונאים צריכים להביא לציבור הקוראים משהו מעבר לכך, הם זקוקים לסקופים של ממש. היחידים שיכולים לספק להם חומרים מעבר למה שמפורסם בערוצים הרשמיים, הם פוליטיקאים המשתתפים בישיבות מאחורי דלתיים סגורות. אבל לסחורה הזו ישנו מחיר.

הכיוון השני, הוא בעלי ההון השולטים באמצעי התקשורת. משפחת מוזס היא בעלת השליטה בידיעות אחרונות , וארנון מוזס הוא מו"ל העיתון (כאשר אחותו נשואה כמובן לשר סילבן שלום). עיתון מעריב היה בבעלותה של משפחת נמרודי מ – 1992, נמכר ב – 2011 לחברה בשליטתו של נוחי דנקנר, ובספטמבר האחרון נמכר שוב לשלמה בן-צבי. עיתון הארץ נמצא מאז 1935 בבעלות משפחת שוקן, ועיתון "ישראל היום" נוסד על ידי שלדון אדלסון (שהייתה לו בעבר שותפות עם שלמה בן-צבי בהפעלת העיתון "ישראלי"). יוסי מימן ורון לאודר הם בעלי מרבית המניות של ערוץ 10, ולגבי הזכייניות של ערוץ 2 – חברת רשת היא בין השאר בבעלות משפחת עופר ושטראוס-עילית, ועם בעליה של חברת קשת נמנים חיים סבן ומוזי ורטהיים.

לאנשים האלו יש דעות משלהם, יש להם אינטרסים עסקיים משלהם, ויש להם חברים בכל מני מקומות. עד כמה הם משפיעים על העיתונאים העובדים עבורם? איש מחוץ למערכת לא באמת יודע, אם כי לעיתים רחוקות צצות פרשיות הדולפות לעיתונים מתחרים.

שחיתות עיתונאית יכולה להיות מסוכנת יותר מקשרי הון-שלטון סטנדרטיים, פשוט מכיוון שאין מי שיחשוף אותה מלבד עיתונים מתחרים. הכתבים בכל הערוצים והעיתונים הם מיליה חברתית סגורה, ורובם לא יצאו בגלוי נגד חבריהם כל עוד לא התרחשו מקרים קיצוניים במיוחד. וכך, הציבור קורא עיתונים שמהללים פוליטיקאי אחד ומתעלמים מאחר, ומכיוון שהוא לא מודע לרשת הקשרים שמאחורי הקלעים הוא לא יכול לדעת מהי האמת.

בניגוד לסוגים האחרים של השחיתות, דווקא כאן אני אופטימי למדי: האינטרנט והבלוגים כרסמו במעמדה של התקשורת ובמונופול שהיה לה בעבר על הידע ועל היכולת להפיצו, ימשיכו לכרסם עוד יותר בעתיד, ובלי מונופול כזה לא יכולה להיווצר שחיתות. אני מאמין שבעוד מספר עשורים גופי התקשורת הגדולים ייעלמו, ויוחלפו באלפי ערוצים עצמאיים של בלוגרים, פודקאסטים, ותוכניות מצולמות באינטרנט. המוכשרים שבין מפעילי הערוצים האלו יהיו מפורסמים, בעלי מיליוני עוקבים, וירוויחו את לחמם מהמקצוע. סביר שחלקם יהיו גם מושחתים, אבל המספר הגבוה של הערוצים, התחרותיות, וחסמי הכניסה הנמוכים יבטיחו שחיתות ברמה נמוכה הרבה יותר באמצעי התקשורת.

 

הקשר בין השוק לממשלה משחית גם את השוק וגם את הממשלה

האם פוליטיקאים ישראלים נולדו מושחתים? האם אנשי עסקים ישראלים נולדו מושחתים? מדוע נדמה לנו כי השחיתות בארץ גבוהה יותר מהמקובל בארצות מערביות מתקדמות?

הסיבה, כמו תמיד, היא לא האנשים אלא המערכת והתמריצים שהיא מעמידה בפני האנשים. לכן עלינו להילחם בשחיתות ובמקורותיה, לא רק במושחתים.

בארץ ישראל ישנה מעורבות עמוקה של הממשלה בכלכלה וחוסר שקיפות, שילוב המאפשר לפוליטיקאים ופקידים לחלק בשקט מתנות יקרות ערך למקורבים ולמעסיקים לעתיד. הפוטנציאל לשחיתות בארץ הוא גבוה יותר מאשר ברוב המדינות המערביות, וכך הפיתוי העומד בפני פוליטיקאים, פקידים ואנשי עסקים הוא גבוה יותר. במדינות אחרות, אותם אנשי עסקים שבארץ מנסים לשחד פקיד אוצר כלשהו על מנת שיטה הפרטה מתוכננת בכיוונם, היו מעדיפים להשקיע את מאמציהם בתחרות רגילה על איכותם של מוצרים ושירותים. באותו האופן, גם הקשר בין העיתונות לממשלה משחית את שניהם, כאשר החלטות לגבי ערוץ 10 מוטלות לפתחם של פוליטיקאים שהערוץ מסקר באופן קבוע.

על כן, גם אם נפיל פוליטיקאי מושחת כזה או אחר, השחיתות לא תיעלם. היא תיעלם רק כאשר לפוליטיקאים ולפקידים לא יהיו מתנות יקרות ערך שהם יכולים לחלק – כאשר מנהל מקרקעי ישראל לא ישלוט באופן מוחלט כל כך בקרקעות במדינה; כאשר המכסים יהיו נמוכים (ואז יהיה קשה מבחינה ציבורית להעלות אותם בחזרה מכיוון שזה יקפיץ את המחירים); כאשר החוק לעידוד השקעות הון לא יוכל לשמש על מנת לצ'פר תעשיינים שהממשלה חפצה ביקרם; כאשר מערכת המיסוי הישראלית תהיה פשוטה ומינימליסטית, עם כמה שפחות פטורים ויוצאי דופן, וכך הלאה.

אולי חשוב להתייחס במיוחד לנושא ההפרטות: בכל מדינות העולם (כולל מדינות כגון שבדיה וצרפת) ישנה מגמה של הפרטות בשני העשורים האחרונים, ולרוב זה עובד מצוין. ניתן לבצע הפרטות באופן שונה מהאופן שבו הן בוצעו בארץ, למשל על ידי הנפקת החברות בבורסה, וניתן לדאוג לכך שהכשלים שהתרחשו בעבר לא יחזרו על עצמם בעתיד. לפוליטיקאים של היום קל הרבה יותר לסדר ג'ובים למקורבים בחברות ממשלתיות שלא הופרטו כגון מפעל הפיס או מקורות, בהשוואה לחברות שהופרטו כגון בזק או אל-על, וההתנהלות של החברות שהופרטו יותר אחראית מבחינה פיננסית. אם בכל העולם מצליחות מדינות לבצע הפרטות תקינות, אין סיבה שאנחנו לא נצליח. כל עוד לא יבוצעו הפרטות, הפיתוי לשחיתות העומד בפני פוליטיקאים ואנשי עסקים ימשיך להיות גבוה. כמובן, אני לא טוען כאן שצריך להפריט כל חברה ממשלתית; יש לבחון כל הפרטה לגופה, ובאופן כללי אני ממליץ לבחון כיצד התמודדו מדינות מתקדמות בסדר הגודל של ישראל (שוויץ, ניו-זילנד, הולנד, שבדיה) עם הנושאים האלו.

 

לסיכום

לצערי, המפלגה היחידה בכנסת התומכת בניתוק אמיתי בין הממשלה לבין הכלכלה היא "עלה ירוק – המפלגה הליברלית". שאר המפלגות מצהירות על רצונן להילחם כנגד המושחתים, אבל לא כנגד המקור האמיתי לשחיתות, לא כנגד אותה יכולת של הפוליטיקאים להעניק מתנות למקורבים. רובן אפילו לא מכירות בקיומם של כל המושחתים, ומתרכזות רק בקבוצה אחת. למשל, יאיר לפיד מתמקד בעיקר בחרדים, ושלי יחימוביץ' בעיקר בבעלי ההון ובפוליטיקאים מהימין המקושרים אליהם. על אלדד יניב אני באופן אישי מתקשה לסמוך, גם הוא מתמקד במלחמה במושחתים ולא בשחיתות, ואני חושש שלמרות כל הרעש והצלצולים המנוע העיקרי שלו היה ונשאר תאוות כוח חסרת מעצורים.

כל עוד לא ינותק הקשר בין הפוליטיקאים לבין הכלכלה לא תיעלם גם השחיתות במדינת ישראל, ואנחנו, הטיפשים השימושיים, נמשיך לשלם את המחיר.

 

 

Read Full Post »

Older Posts »