Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בנימין נתניהו’

מספר אנשים העלו מאז פרסום תוצאות הבחירות את השאלה הבאה: כיצד יתכן שהשכבות החלשות, שמדיניותו של נתניהו לכאורה פגעה בהן, הצביעו לו בכל זאת?

עכשיו, בואו לא ניתמם: התשובה של חלק ניכר מהשואלים לשאלה היא ברורה. זו שאלה רטורית לחלוטין מבחינתם, והתשובה שלהם היא שמצביעי נתניהו הם נחותים, תינוקות שבויים ובורים שאינם יודעים מה טוב בשבילם. מטרת השאלה היא רק להוכיח את הנחיתות של מצביעי הליכוד, ולרוב היא מעורבבת עם חשיבה גזענית. הם גם מסווים את התשובה הזו מתחת לכל מני מונחים אקדמים מכובסים כגון "זהות" או "הצבעה שבטית", כאילו שהם עצמם לא מהווים שבט עם אמונות סמי-דתיות המבוססות בעיקר על משאלות לב. אמנם לא הצבעתי בעצמי לליכוד, אבל אישית אני מכיר מספר מצביעי ליכוד שאינם תינוקות שבויים, אינם עניים, חלקם אפילו אשכנזים שהיו שמאלנים בעברם (!).

אבל נעזוב את זה. נחזור להיתמם לרגע ונתייחס לשאלה שבתחילת הרשומה ברצינות, כאילו שלא מדובר בשאלה רטורית. האם נתניהו רע לעניים?

להלן הסיבות שבגללן התשובה לשאלה היא "לא".

1. נתניהו לא הגדיל את הפערים.

אי השוויון בישראל נמצא בעלייה רצופה מאז שנות התשעים עד אזור 2004-2007 (תלוי איך מודדים), ומאז הוא נמצא בירידה. אין שום תימוכין אפשריים לטענה שמהלך כלשהו שביצע דווקא בנימין נתניהו הגדיל את אי השוויון. בכהונתו כשר אוצר בשנת 2003 נתניהו אכן חתך את הקצבאות והוריד מיסים, אך מהלכים אלו עודדו אוכלוסיות רבות להיכנס לשוק העבודה ולדעת רבים תרמו דווקא לצמצום אי השוויון בשנים שלאחר מכן. הסיבה לכך פשוטה: מרבית האנשים לא אוהבים לעבוד. אם תתנו להם קצבאות כוללות בסכום X, הם יהיו מוכנים לעבוד (שלא בשחור) רק אם שכר העבודה יהיה גבוה מ-X, למשל, בעשרים או שלושים אחוזים, מכיוון שעבודה היא לא עניין כיפי במיוחד. אם תקצצו את הקצבאות חלקם יאלצו לצאת ולעבוד, ובהחלט יתכן שהשכר שלהם יהיה גבוה מהקצבאות שהם קיבלו לפני כן – הם פשוט העדיפו לקבל קצבאות ולא להרוויח אותו. במדדי אי השוויון הם יופיעו עם הכנסה גבוהה יותר, ואי השוויון יצטמצם. אותם הטיעונים תקפים גם לגבי שיעורי העוני.

מכון טאוב

2. נתניהו לא ניהל בשנים האחרונות מדיניות של הפחתת מיסוי על העשירים וקיצוץ הוצאות ממשלה.

בעוד שמדיניותו כשר אוצר ב-2003 כן כללה מתווה של הפחתות מיסים וקיצוץ קצבאות והוצאות, מאז שנת 2009 נתניהו לא הוביל מהלכים משמעותיים בסגנון הזה. מיסים רבים עלו, ביניהם גם מס החברות שנתפס (בטעות) כמס שבעיקר העשירים משלמים, בוטל הפטור ממס שבח וקוצצו הטבות לבעלי תארים אקדמיים. הוצאות הממשלה עלו, בין השאר בעקבות יישום חלקי של דוח טרכטנברג וסירובו של נתניהו לקצץ בהוצאות הביטחון, ובניגוד למסופר בעיתונים הוצאות על בריאות וחינוך לא נשחקו בשנים האחרונות – השיעור שלהן מתוך התוצר ומתוך תקציב הממשלה עלה או נשאר קבוע.

מקור – למ"ס

כפי שניתן לראות בתרשים, ההוצאה על בריאות נשארה באזור ה-12% מתקציב הממשלה בעוד שההוצאה על חינוך עלתה מ-15% לכ-17% בתקופת כהונתו של נתניהו, וביחס לתוצר הכולל שתיהן עלו. כל הכותרות שאתם מכירים על שחיקה פשוט אינן נכונות.

הקיצוצים העיקריים של ממשלת נתניהו האחרונה נגעו לקצבאות הילדים, והכוח המוביל כאן היה יאיר לפיד ולא נתניהו. הטענה היחידה שניתן לטעון כנגד נתניהו היא שעליית המע"מ בתקופתו פגעה בעניים יותר מאשר בעשירים, מכיוון שמדובר בסכום קבוע של כסף שמתווסף לחשבון הקניות ומהווה שיעור גבוה יותר מהכנסתם של העניים בהשוואה להכנסתם של העשירים. כמובן, מי שטוען שהעלאת מע"מ היא "מדיניות קפיטליסטית" לא מבין בכלל את משמעות המושג, והמדינות הנורדיות שהשמאל שואף להיות כמוהן מתהדרות בשיעורי מע"מ גבוהים לפחות כמו בישראל.

3. המהלכים הכלכליים העיקריים של הממשלות האחרונות ככל הנראה תרמו לעניים יותר מאשר לעשירים.

מאותה הסיבה שבגללה מקובל להניח שמע"מ פוגע בעניים יותר מאשר בעשירים, ניתן לטעון שהוזלת מוצרים עוזרת לעניים יותר מאשר לעשירים. על כן הרפורמות של כחלון בסלולר והרפורמות של בנט בכל הקשור למכסים ומכון התקנים תרמו לא מעט למצבם הכלכלי של עניי ישראל – העשירים יכלו להתמודד עם חשבונות סלולריים משפחתיים באזור האלף שקלים, אך על העניים זה היה נטל כבד מנשוא. אך חשוב להסתייג: מדובר על רפורמות מעטות למדי, שבדרך כלל נדחפו על ידי אנשים אחרים ולא על ידי בנימין נתניהו. הוא עצמו לא הראה עניין רב בנושאים כלכליים מאז 2009.

4. המצע הכלכלי של המחנה הציוני לא תורם יותר לעניים בהשוואה למפלגות אחרות.

נחלק נושא זה לשלוש.

4.1 אשליות

"אפס זקנים עניים תוך שנה", קראו שלטי החוצות עם תמונותיהם של בוז'י הרצוג וציפי לבני מביטים בממלכתיות אל עבר האופק. למי בדיוק פנו השלטים האלו? לילדים בני חמש? לאוכלוסיית בעלי הפיגור השכלי? לקהילת המאמינים בפיות וניסים? ואולי השלטים האלו מתחברים למה שכתבתי בתחילת הרשומה, להנחה שמצביעי הימין הם חבורה של מפגרים שסיסמאות כאלו הן מה שנדרש על מנת למשוך אותם למחנה הנכון?

נכון, למרבית אזרחי ישראל אין השכלה כלכלית ראויה מכיוון שבמשרד החינוך מעדיפים ללמד אותם על תולדות הרומאים מאשר על העולם שבו הם חיים, אבל אנשים הם לא עד כדי כך תמימים. הם יודעים שפוליטיקאים מבטיחים הבטחות ולא תמיד מקיימים, הם יודעים שעל מנת לחלק הטבות להמונים נדרש כסף, ואולי הם לא נלהבים כל כך להצביע למישהו שמזלזל באינטליגנציה שלהם.

4.2 האם הסוציאליזם טוב לעניים?

השמאל בטוח כל כך שהסוציאליזם מיטיב עם העניים, שאף אחד שם לא שואל את השאלות ההיסטוריות הנכונות – מדינת ישראל הרי הייתה סוציאליסטית הרבה יותר בעשורים הראשונים לקיומה, ובכל זאת בתקופות אלו מזרחיים ואויבים פוליטיים של השלטון הודרו על ידי מנגנוני המדינה ממרבית עמדות הכוח החשובות, האשכנזים בקיבוצים ובמושבים זכו לאדמות רבות ערך במרכז הארץ בעוד שהמזרחיים נשלחו לגור בערים ללא היתכנות כלכלית בלב המדבר, וההסתדרות וועדי העובדים השתלטו על כל העבודות הטובות. פלא שהקונספט הסוציאליסטי לא זוכה להערכה רבה בקרב יושבי הפריפרייה? פלא שהם מעדיפים את כחלון על פני טרכטנברג ושלי יחימוביץ' המזכירים להם את מנהיגי מפא"י של שנות השישים? האם זה כל כך לא רציונאלי מצידם לחשוב שאותה האידיאולוגיה ששימשה בעבר על מנת להפלות אותם תפגע בהם גם בעתיד? מפלגת העבודה הרי עדיין מחוברת בטבורה לוועדים הגדולים, ומרצ מחוברת לחקלאים.

4.3 מה ההבדל לעומת מה שמציעות המפלגות מימין?

כל המפלגות הבטיחו להוריד את מחירי הדיור, לטפל ביוקר המחיה על ידי הגדלת התחרותיות ולהקצות יותר כספים לרווחה, חינוך ונושאים דומים. מעבר על מצע המחנה הציוני לא מעלה הבדלים דרמטיים אל מול המצע של כחלון והתבטאויות של בכירי הליכוד, הבית היהודי ועוד. כולם מציעים גוונים שונים של אותם הרעיונות, פה ושם הפרטים שונים אבל הרוח הכללית זהה. רבים בשמאל מכנים את בנימין נתניהו "קפיטליסט", "ניאו-ליברל" ומילים דומות, ובשנת 2003 אולי הכינויים האלו היו נכונים, אך כיום אין שום עדות ממשית לכך שנתניהו אוחז באידיאולוגיה כלכלית שונה מזו שמציעים בשמאל. כפי שכתבתי לפני כן, נראה שהנושאים הכלכליים פשוט לא מעניינים אותו במיוחד בשנים האחרונות.

5. נתניהו לא ירה רקטות על שדרות.

לבסוף, נסטה לרגע מהנושאים הכלכליים ונחזור על עובדת בסיס חשובה: פעילי החמאס ירו את הרקטות על ישובי הדרום, ובהמשך גם על מרכז הארץ. לא ביבי. בשמאל תמיד שוררת ההנחה הקבועה שבדיוק כרגע ישנו "חלון הזדמנויות", ולו רק מפלגת העבודה הייתה בשלטון ישראל הייתה מנצלת את החלון הזה ומגיעה להסכם שלום עם הפלסטינים. אך העובדה היא שברק, אולמרט ואחרים לא הצליחו להגיע להסכם עם הפלסטינים למרות שניסו. אין שום תימוכין לטענה שלפיה גובה להבות הסכסוך נמוך יותר במהלך כהונתן של ממשלות שמאל (אם כבר אז ההפך), ואין שום סיבה מיוחדת להאמין שבוז'י הרצוג או שלי יחימוביץ' היו מצליחים למנוע את סבב הלחימה האחרון בעזה, או את סבב הלחימה הבא. אולי כן, אולי לא, קשה לדעת.

לא הייתי רוצה להיכנס לויכוח השמאל-ימין הסטנדרטי מכיוון שאני מרגיש ששני הצדדים לויכוח הזה סובלים מעודף ביטחון עצמי מטורף בצדקתם ומזלזול מוחלט הגובל בעיוורון כלפי כל טיעון שמעלה הצד שכנגד. כן הייתי רוצה לטעון שהעובדות המעטות שישנן יכולות לתמוך גם ב"אמונה השמאלנית" וגם ב"אמונה הימנית", ולא ניתן לטעון בוודאות שאחד הצדדים כאן טועה. בהחלט סביר מבחינת מצביעי הליכוד להאמין שתחת ממשלות שמאל מצבם הבטחוני יהיה גרוע יותר, זה לא הופך אותם לבורים או טיפשים.

סיכום: זה לא הכלכלה, טמבל

הבחירות האחרונות הזכירו במידה רבה את הבחירות של 1996. שום דבר משמעותי לא השתנה מאז, ובטח שלא מאז המחאה החברתית של 2011. החברה הישראלית נותרה מפולגת כפי שהייתה בעבר, כאשר השסעים העיקריים הם סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסביב נושאי דת ומדינה. לא סביב הכלכלה.

הציבור הישראלי אולי טוען שהנושאים הכלכליים עומדים בראש סדר העדיפויות שלו, והתקשורת מדגישה את הנושאים האלו מסיבות שונות ומשונות, אבל לא ייתכן שאזרחי ישראל מקבלים את החלטת הבחירות שלהם לפי נושאים כלכליים מכיוון שהמפלגות דומות מדי אחת לשנייה בנושאים אלו – כולן חוזרות על אותן הסיסמאות ואותן ההבטחות הריקות. כלכלה היא פשוט לא נושא משמעותי במדינת ישראל, בהשוואה לנושאים אחרים.

היא לא הייתה משמעותית במיוחד בבחירות 1996, כאשר ביבי נבחר לראשונה, ולא בשנת 1999, כאשר הוא הפסיד לברק, וגם לא בשנת 2009, ולא בשנת 2013, ובאופן שאינו מפתיע גם לא בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר. העניים לא מצביעים לנתניהו מתוך מחשבה שהוא ישפר את מצבם הכלכלי, אלא מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות – והעשירים לא מצביעים לשמאל מתוך מחשבה שהמדיניות הכלכלית שלו טובה יותר, אלא גם מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות. ישראל ישראלי קודם כל בוחר את המפלגה שאליה הוא יצביע, ולאחר מכן מספר לחבריו שתכנית הדיור שלה בעצם עדיפה על תכניות הדיור של המפלגות האחרות. למה? הוא לא יודע, אבל היא פשוט טובה יותר. על כן מפלגות השמאל לעולם לא יצליחו לרכוש את קולות העניים עם מדיניות סוציאליסטית, מכיוון שהנושא כלל אינו מעניין אותם, ובצדק.

למעשה, המגזר היחיד בארץ שמצביע בעיקר מתוך שיקולים כלכליים הם החרדים. במקרה שלהם גובה הקצבאות מיתרגם באופן ישיר לרמת איכות החיים, והם יודעים שללא נציגים בממשלה הקצבאות יפגעו כמעט באופן מיידי. עבור שאר אזרחי המדינה עוד ארוכה הדרך אל העולם המערבי המתקדם, שבו אזרחים משכילים ומיודעים מצביעים בעיקר על מנת למקסם את איכות החיים שלהם ופחות מתעניינים במטרות אידיאולוגיות מעורפלות, במאבקים אתניים ודמוגרפיים, בצדק, בשוויון, בציוויים היסטוריים ובנבואות זעם מימין ומשמאל. אולי, יום אחד.

Read Full Post »

 

בימים האחרונים הרשת רועשת וגועשת עקב גזירות המיסים של ממשלת נתניהו, שנועדו לסתום את הפערים הגדלים והולכים בין הכנסות המדינה לבין הוצאותיה. אני מבין את התסכול שחשים רבים מהאזרחים, וחלק לא קטן מהביקורת שמגיעה משמאל ומימין הוא מוצדק, אבל בכל זאת היה חשוב לי להדגיש מספר דברים.

 

מי אשם בחור בתקציב?

בנימין נתניהו. המשבר הכלכלי אולי אחראי לירידה בהכנסות המדינה מהמיסים, והמחאה החברתית, המצב הבטחוני וההסכמים עם כל מני ארגוני עובדים אולי אחראיים לגידול בהוצאות, אבל החור בתקציב הוא אשמתה של הממשלה בלבד. בנימין נתניהו יכל בכל שלב להוביל קיצוץ עמוק יותר בהוצאות הממשלה, או אם זה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית – לבטל את ההפחתות במיסים, כמו שפחות או יותר כולם (ובין השאר חברי וועדת טרכטנברג וסטנלי פישר) אמרו לו לעשות. הוא לא כל כך רצה, אז הוא נאלץ לעשות זאת עכשיו. נו, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

 

במצב הנוכחי, להעלות מיסים זה דבר טוב

סדר העדיפויות למימון הוצאות המדינה הוא כזה: קיצוץ בהוצאות > העלאת מיסים > הגדלת החובות.

על השלב הראשון הסוציאל-דמוקרטים, כמובן, לא יסכימו איתי. הם מעדיפים העלאת מיסים על פני קיצוץ בהוצאות הממשלה, מכיוון שהם מאמינים שהוצאות הממשלה חשובות מאוד על מנת לשפר את מצבם של העניים ולתרום לשוויון בחברה. אני מעדיף קיצוץ בהוצאות, מכיוון שלדעתי ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי.

על השלב השני, לעומת זאת, סוציאל-דמוקרטיים אחראיים שמבינים דבר או שניים לגבי הדרך שבה עובד העולם בהחלט יסכימו איתי. כל עוד אין סיבה להאמין שההכנסות יגדלו דרמטית בעתיד בעזרת צמיחה כלשהי במשק (ולנוכח המשבר הכלכלי ההפך הוא הנכון), אין סיבה להגדיל חובות. במצב כזה, הגירעון הוא לא יותר מקסם פופוליסטי שנועד לרצות את ההמונים עכשיו ולדחות את התשלום לקדנציה של ראש הממשלה הבא.

 

השאלה החשובה היא האם קיצוץ בהוצאות בכלל אפשרי. מבחינה פוליטית ומעשית בהחלט יכול להיות שביבי אינו יכול לקצץ בהוצאות מבלי שממשלתו תיפול (ולא משנה כרגע אם מדובר בהוצאות למימון ישיבות חרדיות, הוצאות ביטחון, או סבסוד תרופות עבור ניצולי שואה). אם זה המצב, אז זו לא חוכמה גדולה לעמוד מהצד ולצעוק שביבי מתקפל; כל ראש ממשלה היה מתקפל, והפתרון היחיד הוא שינוי שיטת הממשל לשיטה שתמנע סחטנות פוליטית (כפי שטוען בצדק יאיר לפיד). אם מישהו מתומכיה של שלי יחימוביץ' חושב שהיא תהיה מסוגלת להקים קואליציה ללא החרדים והדתיים, הוא חי באשליות.

אם קיצוץ בהוצאות בלתי אפשרי, או אם אתם סוציאל-דמוקרטיים בנפשכם ולא רוצים מלכתחילה לראות קיצוץ שכזה, עליכם לברך על העלאת מיסים, לפחות ברמה העקרונית, כפי שעשה הבוקר הנגיד סטנלי פישר. זה כמובן מעביר אותנו לשאלה הבאה: אלו מיסים להעלות?

 

אי אפשר להעלות מיסים רק על העשירים

רוב האנשים בארץ תומכים בגידול במיסים, בתנאי שלא יהיו אלו המיסים שהם עצמם משלמים (בהתאם לכך גם אני תומך נלהב בהעלאת המס על הבירה, מה שאולי יגרום לכם להבין שבירה זה מגעיל). זה מאוד נחמד ויפה, אבל הבעיות מתחילות להתעורר כאשר המדינה צריכה לכסות חור גדול בתקציב. חור גדול צריך לכסות עם הרבה מיסים, וזה אומר שיהיו הרבה אנשים שישלמו את המיסים הללו. האשליה הזו, כאילו שאי שם ישנה חבורת מיליונרים וכל מה שצריך לעשות זה למסות אותם קצת יותר וכל בעיות המדינה ייעלמו, היא מטופשת. יש מעט מאוד מיליונרים, וגם אם תיקחו מהם את כל רווחיהם, 100% מס, התוצאה תהיה עלובה בהשוואה לגידול קטן במיסים על חלק יותר רחב מהאוכלוסייה. בכל המדינות שנאלצו להגיע לגזירות כלכליות, הגזירות נחתו על חלק רחב מהציבור.

באותו אופן, אגב, אי אפשר לגזור גזירות על העניים בלבד. רובם המכריע בקושי משלמים מיסים. לכן תמיד יהיה זה מעמד הביניים, לא משנה איך תגדירו אותו, שישלם את עיקר המחיר. אפשר לנסות לשחק קצת עם מדרגת המס העליונה, מיסוי על רווחי הון או מס על ירושות, זה לא מזיק (כל עוד אנחנו במיקום סביר יחסית למיסים כאלו במדינות אחרות) ואולי יכול לתרום להרגשה של "צדק חברתי" ולפייס מעט את ההמונים, אבל מיסים כאלו לא יספיקו על מנת לכסות חורים גדולים באמת בתקציב.

 

ההסתדרות מעולם לא הגנה על השכבות החלשות, ולא תגן עליהם גם הפעם

בתגובה לצעדים המתוכננים, אמר עופר עיני, יו"ר ההסתדרות את הדברים הבאים:

"אני מתנגד להעלאת המע"מ שתיפגע בעיקר בשכבות החלשות, שמוציאות את רוב רובן של הכנסתן לצריכה ושהן הראשונות להיפגע מצעד כזה. אני קורא לשר האוצר לחזור בו מכוונתו שפוגעת כאמור בעיקר בשכבות החלשות"

הטיעון כאילו ההסתדרות מגינה על השכבות החלשות הוא אחד הטיעונים הציניים ביותר שנשמעים מעת לעת במדינה. בכתבה בכלכליסט הועלו הצעות חלופיות להעלאת המע"מ, אחת מהן היא ביטול פטור המס בקרנות ההשתלמות. על פי משה מזרחי, לשעבר היועץ המשפטי של רשות המיסים:

"אף שיש נימוקים טובים מאוד לביטול ההטבה ואין לה הצדקה באמת – זה לעולם לא יקרה. מדובר בהטבה גדולה לעובדים ולכן ההסתדרות לא מתירה לבטלה. בכל שנה האוצר ורשות המסים ממליצים להסירה, ובכל שנה מחדש זה לא קורה".

בהמשך הכתבה נאמר כי בעבר נעשו לפחות שישה ניסיונות לצמצם הטבה זו, אך לפחות ארבעה מהם נדחו בשל התנגדות חריפה של ההסתדרות. כך לדוגמה, בשנת 2000 המליצה ועדת בן־בסט שהפרשות המעביד לקרנות הפנסיה יהיו חייבות במס בידי העובד השכיר ויבוטל הניכוי לעצמאים. המלצות הוועדה נדחו. ניסיון בולט נוסף נעשה ביוני 2008, אז הודיע שר האוצר רוני בר־און על כוונתו לבטל את הפטור ממס על ההפקדה. אולם גם הוא חזר בו לאור התנגדות חריפה מצד יו"ר ההסתדרות עופר עיני.

ההסתדרות מגינה בעיקר על הוועדים הגדולים, על קבוצת אנשים שרובם נמצאים בעשירונים התשיעי והעשירי באוכלוסייה מבחינת הכנסותיהם, ואפשר לומר שהם נמצאים במאיון העליון בכל מה שקשור לתנאים נלווים וביטחון תעסוקתי. מה שנתתי כאן זו רק דוגמה אחת; דוגמאות רבות נוספות נמצאות בספרו של משה פרל, "בעיניים פקוחות".

 

מע"מ לא בהכרח פוגע בשכבות החלשות

מס יכול להיות פרוגרסיבי או רגרסיבי (או ניטראלי). מס פרוגרסיבי לוקח יותר מהעשירים ופחות מהעניים – למשל, מס הכנסה. מס רגרסיבי, לעומת זאת, לוקח יותר מהעניים ופחות מהעשירים. רוב האנשים (הלא עשירים) מרגישים שמס פרוגרסיבי הוא הדרך הצודקת לממן את פעילותה של המדינה. הטיעון העיקרי נגד מע"מ הוא שמדובר במס רגרסיבי: העניים מוציאים אחוז גדול יותר מהכנסתם על כל מני מוצרי צריכה בסיסיים בהשוואה לעשירים, ולכן מע"מ על מוצרי צריכה בסיסיים פוגע בהם יותר. אבל חשוב לזכור שכל זה נכון עבור מע"מ על מוצרים בסיסיים כגון פירות וירקות; האם בירה היא מוצר בסיסי? אם ישנו מוצר כלשהו שעשירים נוטים לרכוש יותר מעניים, מע"מ על המוצר הזה יפגע יותר בעשירים.

clip_image002

*קרדיט לאיילה סלע על התמונה*

להלן טבלה המתארת את סך כל ההוצאה למשק בית בישראל בשנת 2010 (לפי נתוני הלמ"ס), בחלוקה לפי עשירונים. חישבתי את האחוזים מתוך סך ההוצאה עבור סעיפים שונים, על מנת להבחין בין מוצרים שעניים רוכשים יותר לבין מוצרים שעשירים רוכשים יותר (הייתי מחשב את האחוזים מתוך סך ההכנסות, אבל הבעיה היא שעבור העשירונים התחתונים ההוצאות גדולות יותר מההכנסות, בגלל שהם מקבלים קצבאות ועובדים בשחור, ועל כן התוצאות יוצאות מוזרות):

הקטגוריות המודגשות הן קטגוריות עיקריות, ואלו שמתחת להן באפור הן תת-קטגוריות שהיו נראות לי מעניינות.

ניתן לראות למשל שהעשירון התחתון מוציא 18% מסך ההוצאה שלו על מזון (ללא ירקות ופירות), בזמן שהעשירון העליון מוציא רק 11% מסך ההוצאה שלו על סעיף זה. לכן, מע"מ על מזון באופן כללי יפגע בעשירון התחתון יותר מאשר בעשירון העליון. לעומת זאת, גידול בהוצאות על שירותי חינוך (למשל להפחית את סבסוד שכר הלימוד באוניברסיטאות, צעד דומה לגידול במע"מ) יפגע דווקא יותר בעשירונים 6-9 מאשר בעניים. באופן כללי ניתן לומר שעבור קטגוריות המוצרים הבאות גידול במחיר (עקב גידול במע"מ, במיסים עקיפים אחרים או ביטול סובסידות) ייתכן שיפגע בעשירונים הגבוהים יותר ממה שיפגע בעניים: אלכוהול, בריאות, חינוך תרבות ובידור, והוצאות על כלי רכב (למשל המס על הדלק). כמובן, אפשר גם למסות באופן חריג רק יאכטות וקוויאר, אבל כפי שכתבתי לפני כן יש מעט מיליונרים בארץ והמיסוי עליהם לא יניב הכנסות גבוהות.

העניין הזה מעלה שוב את הדואליות הקבועה של פוליטיקאים מהשמאל, יושבי ראש ההסתדרות ומנהיגי מחאות חברתיות למיניהם, שמתעקשים שלא להחליט אם הם נאבקים עבור מעמד הביניים של עשירונים 7-9 או עבור העניים, ומתעקשים שלא להבין שאלו שני מאבקים שסותרים אחד את השני. רוצים לעזור לעניים? מצוין, נא לשלוח לבנימין נתניהו עצומה התומכת בהעלאת המס על הדלק ומיסי הרכישה של כלי רכב חדשים. אני בטוח שתזכו לתומכים רבים.

 

מס החברות אינו פתרון קסם

להלן שני גרפים, המתארים את תקבולי המיסים כאחוז מתוך סך התוצר של המדינה (זה לא שיעור המס, נא לא להתבלבל). הגרף העליון מתאר את תקבולי המיסים על הכנסות פרטיות, והתחתון את תקבולי המיסים על הכנסות של חברות (הנתונים מאתר ה OECD):

clip_image006

clip_image008

מסי הכנסה מביאים לקופת המדינה יותר כסף מאשר מסי חברות, וגם השונות שלהם על פני מדינות היא גבוהה יותר. למה? מכיוון שמדינות מתחרות על חברות, בייחוד על החברות הבין לאומיות הגדולות, אלו שמקבלות הנחות רבות ומשלמות באופן אפקטיבי מס יותר נמוך מאשר השיעור הרשמי הנקוב בחוק.

כל התפיסה הזו, כאילו שמס החברות והפטורים ממנו הם פונקציה של אידיאולוגיה של ראש ממשלה כזה או אחר, היא טעות מרה. מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'. מדינת ישראל ואינטל מסיימות את ההתלבטויות שלהן, מתמקחות, ומגיעות למחיר כלשהו – כל ההטבות והפטורים והמיסים שאינטל, או טבע, או אמדוקס, או כל חברה אחרת ישלמו בסופו של דבר.

 

אם, למשל, בישראל היו נמלים ברמה ראויה למדינה מערבית במאה ה 21, היינו יכולים למשוך לכאן את אותן החברות עם מיסי חברות גבוהים יותר. כנ"ל לגבי הסכם שלום עם העולם הערבי. לכן, זה מטופש לנסות להשוות את מיסי החברות בישראל לאלו של מדינות אירופאיות בעלות תשתיות מעולות. תחשבו על אותו מנכ"ל אמריקאי שצריך להחליט בין נסיעות תכופות לקריית גת באוגוסט או לאיזו עיירה הולנדית ציורית, ותבינו למה אנחנו צריכים להציע לו משהו טוב. אפילו ממש טוב.

וכמובן, אם נתניהו היה מעלה את המס וחברה גדולה אחת או שתיים הייתה מעבירה את מפעליה לארץ אחרת, אותם הפוליטיקאים והבלוגרים היו תוקפים אותו על כך מהצד השני.

 

לדעתי כל הדיון על מס חברות בכלל לא צריך להיות ציבורי, וזאת בניגוד לדיון על מס הכנסה או מע"מ. מדובר במשוואת רווח פשוטה, וארגונים שיש להם את היכולת לאסוף את הנתונים ולנתח אותם, כגון משרד האוצר, בנק ישראל ומכוני מחקר כלכליים אחרים הם אלו שצריכים להעניק לשר האוצר ולראש הממשלה המלצות בנידון, מבלי ששלי יחימוביץ' תידחף באמצע. בניגוד למס הכנסה ומע"מ, אין כאן עניין של אידיאולוגיה, אלא פשוט של מה שמשתלם או לא משתלם למדינת ישראל לעשות. בהחלט ייתכן שהרמה הנוכחית היא נמוכה מדי, ומשתלם לישראל להגדיל קצת את מס החברות, אבל על מנת לתמוך בטענה כזו יש להביא נתונים עם השוואה למדינות אחרות, ולזכור שמראש אצלנו התנאים גרועים יותר. אגב, בניגוד לטענותיה של יחימוביץ', מס החברות בארץ אינו נמוך בהשוואה בין לאומית, אלא נמצא במרכז ההתפלגות של מדינות ה OECD, כפי שנכתב בדוח וועדת טרכטנברג. הוועדה קבעה כי רצוי להעלות אותו ל 25% או 26%, אבל לא מעבר לכך, עקב חשש לפגיעה של ממש בכלכלת המדינה (ראו כאן – לחצו על הקישור "מערכת המס").

 

במדינות צפון אירופה המע"מ גבוה יותר ומס החברות נמוך יותר

מדינות צפון אירופה נחשבות לגן העדן הסוציאל-דמוקרטי, ומסתבר שבגן העדן הזה משלמים מע"מ גבוה יותר מאשר בארץ, ומיסי חברות אפקטיביים נמוכים יותר. למה? לגבי המע"מ אפשר לומר שבמדינות צפון אירופה משלמים מיסים גבוהים יותר מכל הסוגים, ביניהם גם מע"מ. לגבי מיסי החברות, הנושא מתחבר להשקפה הכללית של מדינות צפון אירופה בדבר הצורך להיות תחרותיים ולהשתלב בגלובליזציה הבין לאומית בהצלחה (מקורות – כאן, וכאן, וכאן ויש עוד, קרדיט לפרדריך על הנתונים). בקיצור, שלא יספרו לנו שסוציאל דמוקרטיה זה מע"מ נמוך ומס חברות גבוה. סוציאל דמוקרטיה זה קודם כל משק תחרותי וחזק שמסוגל לתמוך במדיניות סוציאלית רחבה באופן אחראי.

 

בהשוואה בין לאומית של נטל המס דווקא העניים בישראל הם אלו שמרוויחים

בעוד שהמיסים העקיפים (כגון מע"מ) הם גבוהים בישראל בהשוואה לעולם, המיסים הישירים הם דווקא נמוכים, בעיקר תשלומי הביטוח הלאומי. אחת הסיבות המרכזיות לגובה של המיסים העקיפים היא מס הקניה הגבוה על כלי רכב, שפוגע כפי שראינו לפני כן בעיקר במעמד הביניים ולא בעניים. המיסים הישירים הם נמוכים בגלל שיעורי המס על העשירונים התחתונים, בעוד ששיעורי המס על העשירונים הגבוהים דווקא גבוהים או סבירים בהשוואה בין לאומית (תלוי כיצד מודדים).

כך נכתב בפרק המיסים בדוח וועדת טרכטנברג:

"בהשוואה בינלאומית ישראל מתאפיינת במערכת מיסוי הכנסה פרוגרסיבית מאוד. הדבר מתבטאבשיעורי מס הכנסה נמוכים בהרבה ממדינות ה OECD ברמות ההכנסה הנמוכות, נמוכים ברמות הכנסה ממוצעות, וסטנדרטיים ברמות ההכנסה הגבוהות"

כמחצית מהשכירים בארץ אינם משלמים מס הכנסה כלל, וכ 90% ממס ההכנסה נגבה רק מ 20% מהאוכלוסייה. בקיצור, מערכת המס הנוכחית במדינת ישראל לא דופקת את העניים, אלא את העשירונים הגבוהים, אלו שיש כאלו המכנים אותם "מעמד הביניים". זה לא אומר שלא ראוי לתקן אותה, ומי ששואל "כיצד?" ראוי שיקרא את הפרק הרלוונטי מדוח וועדת טרכטנברג במקום להתעמק בסטאטוסים ששלי יחימוביץ' מפרסמת בפייסבוק. בחלק מהנושאים, אגב, טרכטנברג דווקא מסכים איתה.

 

 

לסיכום, רציתי להדגיש שחשוב להתעדכן ולקרוא ולשים לב, מכיוון שאנחנו עוד רחוקים מהסוף. בישראל ישנן מספר קבוצות לחץ עיקריות שבכל סיבוב של גזרות כלכליות מצליחות להתחמק מהשוט: החרדים, הוועדים הגדולים במשק, החקלאים, מערכת הביטחון, ואולי עוד קבוצה או שתיים ששכחתי. רק היום התקבלה הודעה על קיצוץ עתידי בתקציבי המשטרה, והאינטרנט כבר מלא באיומים על גלי פשיעה אדירים שישטפו את הארץ, תוך התעלמות מכך שגם במשטרת ישראל, כמו בכל הגופים הציבוריים בארץ, ישנן שכבות שומן שניתן לסלק מבלי לפגוע בביטחון אזרחי המדינה. אם המשבר באירופה יחמיר יגיעו גזירות נוספות בשנים הקרובות, והקרבות בין הסקטורים השונים בארץ יתחממו.

אני מקווה שהתודעה הכלכלית שעוררה המחאה החברתית תוביל למצב שבו מעמד הביניים הרחב יהיה יותר מעורב ומודע לתהליכים המתרחשים, וכך אולי הפעם לא נסחוב לבדנו את המשק כולו תוך כדי המשבר, בזמן שחברי קבוצות מועדפות ימשיכו ליהנות מתנאים מופלגים ונוחים המנותקים לחלוטין מהמציאות הכלכלית והגופים הציבוריים ימשיכו לצבור אחוזי שומן. היכולת של הפוליטיקאים לעמוד בפני קבוצות הלחץ תלויה בתמיכה הציבורית במעשיהם כאשר הם מבצעים את הדבר הנכון, וביקורת היסטרית על כל פעולה שביבי או שטייניץ עושים לא מועילה למטרה. הם אולי לא המנהיגים שאני ואתם היינו בוחרים לעמוד בראשות המדינה בעת הזו, אבל הבחירות עוד רחוקות וכיום הם מה שיש לנו, ואיתם נאלץ לנסות ולהתקדם לעתיד טוב יותר.

 

 

Read Full Post »