Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גז טבעי’

כיצד לא נכון לחשוב על מחיר הגז הטבעי

קל להבין מדוע מחיר גבוה מדי של גז טבעי (למשל תודות לכוח מונופוליסטי) יכול לפגוע במשק, אבל חשוב להבין גם את המקרה ההפוך. תפיסה נפוצה גורסת שהמחיר הנכון לגז טבעי בישראל הוא המחיר הנמוך ביותר שעדיין משאיר לבעלי חברות הגז איזה שהוא רווח "סביר" או "לא חזירי" – מחיר כזה יעודד את התעשיה הישראלית, יוריד את יוקר המחיה וכך הלאה. התפיסה הזו שגויה לגמרי.

הבעיה המרכזית עם התפיסה הזו היא ההתמקדות באלמנט החלוקתי ולא בשימוש חכם במשאבים. נניח למשל שהמשק הישראלי הוא מפעל אחד גדול המייצר מזון לאזרחי המדינה על ידי שימוש בחומר גלם יחיד – גז טבעי או נפט. למשק יש שדות גז במעמקי הים, אבל נפט נדרש ליבא מחו"ל. נניח שאפשר למכור גז לחו"ל במחיר של 100 ליחידה, ושיחידת גז מייצרת מזון בערך של 200 קלוריות. ניתן גם לייצר מזון בעזרת נפט מיובא, כאשר ייבוא יחידת נפט עולה 50 ויחידת נפט מייצרת גם היא מזון בערך של 200 קלוריות. במצב כזה ברור שלמפעל משתלם למכור את הגז לחו"ל תמורת נפט ולהשתמש בנפט לייצור המזון, למרות שיש בבעלותו של המפעל שדות גז משלו ולמרות שניתן להעביר את הגז לייצור מזון "בחינם". זה לא באמת בחינם, מכיוון שכאשר המפעל משתמש בגז לייצור מזון הוא מוותר על הכסף שהיה ניתן לקבל מייצוא הגז. ישנו שימוש לא אופטימלי במשאבים. במציאות מדינת ישראל איננה מפעל, אבל הממשלה מסוגלת להשפיע על מחירם של מוצרים כגון גז טבעי. מחיר נמוך מדי עלול להוביל לשימוש שאיננו אופטימאלי מבחינת המשק כולו, גם אם המחיר הזה נמוך למדי.

לשימוש בגז הטבעי, כמו לכל דבר בחיים, יש עלות: העלות האלטרנטיבית. אנחנו יכולים למכור יחידת גז לצרכנים ישראלים או לצרכנים בחו"ל במחירים שונים, אנחנו יכולים להשתמש בו עכשיו או בעתיד, ואנחנו יכולים גם פשוט להשאיר אותה באדמה ולא לשלם את עלויות ההפקה. כל דבר שנבחר לעשות עם הגז יבוא על חשבון שאר האלטרנטיבות. המחיר של הגז צריך לשקף את העלות הזו. אם אין תחרות במשק, וכרגע זה המצב, התיאוריה הכלכלית מעלה כי המחיר שיקבע ללא התערבות ממשלתית לא ישקף את העלות הזו, אך התערבות ממשלתית תשפר את המצב רק אם היא תקבע מחיר נכון. אם נקבע בחוק מחיר נמוך מדי נוביל למצב שבו יהיו עסקאות משתלמות שלא יבוצעו: יהיו צרכנים אשר מוכנים לרכוש גז במחיר גבוה יותר, ופירמות שמוכנות למכור להם במחיר הזה, אבל העיסקה לא תתקיים מכיוון שהיא אסורה בחוק. באותו האופן, גם אם המחיר בשוק יהיה גבוה מדי יהיו עיסקאות משתלמות (שתורמות לרווחה הכוללת במשק) שלא יבוצעו.

כאשר הממשלה מחליטה בכל זאת לפקח על מחירי מוצרים ולקבוע עבורם מחיר הנמוך מהמחיר התחרותי, היא לרוב עושה זאת עבור "מוצרי יסוד" מתוך מטרה חברתית של תמיכה בצרכנים עניים. אפשר להטיל ספק בתרומה האמיתית של מהלכים כאלו לצרכנים, אבל בנוגע לגז אפילו השיקול הזה לא קיים. אין שום סיבה למכור גז בזול למפעל ישראלי מסוים, המייצא לחו"ל מוצרים המיוצרים בעזרת אנרגיה מבוססת-גז, כאשר ניתן לייצא את הגז לחו"ל באופן ישיר במחיר גבוה יותר. מהלך כזה לא "תומך בתעשיה הישראלית" או "משפר את יוקר המחיה", אלא פשוט מעביר כסף מבעלי הון מסוימים לבעלי הון אחרים תוך כדי שימוש לא יעיל במשאבי הטבע של המדינה ופגיעה בתקבולי המיסים שהממשלה יכולה לקבל מהעסקה. בעקבות ועדת ששינסקי המיסוי על גז גבוה יותר מהמיסוי על מוצרי יצוא אחרים, כך שסובסידיה כזו היא בעצם מסלול עוקף-ששינסקי: בעלי הון מסויימים מייצאים את הגז לחו"ל כשהוא "מוחבא בתוך" מוצרים אחרים שהוא עזר לייצר, בלי לשלם את המיסוי שחברות הגז היו משלמות.

גם אם תטענו שמהלך כזה בכל זאת מוזיל עלויות אנרגיה גם לצרכנים פרטיים, זה נראה מוזר להעניק לתושבי המדינה הטבה שתלויה בצריכת האנרגיה שלהם. אין גם שום סיבה למכור גז במחיר מוזל במיוחד לחברת החשמל. אם הממשלה מעוניינת להוריד את מחיר החשמל, שהוא ממילא מפוקח, היא יכולה לעשות זאת באופן ישיר. למה להוזיל דווקא את מחיר הגז עבור חברת החשמל? אולי עדיף להוזיל את עלויות כוח האדם של חברת החשמל? אולי משתלם יותר להפיק חשמל בעזרת אנרגיות מתחדשות ולייצא את הגז לחו"ל?

חשוב גם לזכור שהמיסוי על רווחי חברות הגז מתקרב ל-70%. על כן, מדיניות אשר תפחית את הרווחים האלו לא מעבירה כסף מיצחק תשובה לגורמים אחרים במשק, אלא בעיקר מהממשלה לגורמים אחרים במשק. זהו כסף שהיה ניתן להשתמש בו עבור שירותים ציבוריים טובים יותר.

הגז השוכב במים הטריטוריאלים של מדינת ישראל הוא ערימה של כסף "פוטנציאלי", שניתן להפיק ממנו את המקסימום רק אם נתחשב בעלויות האלטרנטיביות. זה נכון גם אם אנחנו רוצים להתחשב בשיקולים נוספים שאינם כספיים לכאורה, למשל ביטחון אנרגטי (שנרחיב לגביו בהמשך) או צדק חברתי. אם מפריע לכם שחברות הגז מרוויחות "יותר מדי" אז הפתרון לכך הוא מיסוי ולא מחיר נמוך שגורם לשימוש לא יעיל. כמובן שגם למיסוי יש השלכות שליליות, למשל על הסיכוי לחפש ולמצוא מאגרים חדשים, אבל פיקוח מחירים המעביר כסף מבעל הון אחד לבעל הון אחר או לאיזה שהוא גוף ממשלתי, תוך כדי וויתור על חלק מערימת הכסף הפוטנציאלי, הוא דרך עקומה ויקרה מאוד לדאוג לצדק חברתי. בסופו של דבר, הגורם הרלוונטי היחיד לקביעת המחיר האופטימאלי של גז טבעי בישראל הוא לא איזו שהיא תפיסה לגבי צדק חברתי ולא הרצון לתמוך בתעשייה המקומית, אלא העלות האלטרנטיבית הרלוונטית לשימוש ביחידת הגז האחרונה שנמכרת.

אז מהי העלות הזו?

ובכן, תלוי.

למצוא את העלות האלטרנטיבית הנכונה

ב-28 ביולי התקיים במכון אהרן למדיניות כלכלית, במרכז הבינתחומי בהרצליה, כנס בנושא רגולציה על הגז הטבעי, בהשתתפותם של חוקרים מהאקדמיה, פקידים בכירים, נציגי התעשייה וחבר הכנסת איתן כבל המכהן כיום כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. בכנס הוצג מחקר של פרופ' עדי פוזנר, ד"ר טל מופקדי וד"ר רועי שלם, שבנו מודל של משק הגז הישראלי במטרה להבין מהן העלויות האלטרנטיביות הרלוונטיות, וכך להתחיל לחשוב עד כמה מתווה הגז הנוכחי רחוק מהאופטימום. העולם הוא כמובן מורכב יותר מכל מודל, ואי אפשר באמת לחשב את "המחיר האופטימאלי", אבל מודלים מופשטים מאפשרים לנו לפחות לחשוב על הנושא באופן נכון לוגית.

אז איך העסק עובד?

מבלי להיכנס יותר מדי אל הפרטים, חשוב להבין שכאשר אנחנו מוכרים יחידת גז לצרכן ישראלי כלשהו אנחנו מבצעים שלושה סוגי וויתורים על אלטרנטיבות:

  1. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי מקצרת את הזמן שבו המשק יוכל לייצר גז לצריכה עצמית ומקרבת את היום שבו יגמר הגז בארץ ונצטרך ליבא גז מחו"ל.
  2. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי מגיעה על חשבון יצוא יחידת גז לחו"ל.
  3. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי אחד מגיעה על חשבון מכירת יחידת גז לצרכן מקומי אחר.

נניח לשם פשטות ההצגה שאין אפשרות לייצא את הגז, שלא עולה כסף להפיק אותו ושהמחיר שבו ניתן ליבא גז הוא תמיד 8 דולרים ליחידת גז (יחידות גז נמדדות ב-MMBTU, מדידה המתחשבת בכמות האנרגיה שניתן להפיק מהגז). הביקוש המקומי לגז ילך ויגדל עם השנים בקצב צמיחת האוכלוסיה, ולפי התחזיות הגז יספיק לכ-38 שנים במצב זה שאינו כולל ייצוא, כלומר עד שנת 2054. מה צריך להיות המחיר המקומי של הגז תחת ההנחות האלו?

כאשר אנחנו לא יכולים ליצא את הגז ועלות הפקתו היא אפס, המחיר ה"נכון" אינו אפס. העלות האלטרנטיבית של הגז במצב זה היא שווי היבוא העתידי, הסוג הראשון של הוויתור שהזכרתי למעלה. אם אנחנו צורכים היום יחידת גז, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 38 שנים על יחידת גז. אם אנחנו צורכים בשנה הבאה את יחידת הגז, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 37 שנים. אם נצרוך את יחידת הגז בשנת 2050, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 4 שנים. כסף היום שווה יותר מאשר כסף בעתיד – ניתן לקבל ריבית על הכסף אם משקיעים אותו באפיקים אלטרנטיביים, וככל שהעתיד רחוק יותר כך כסף שנקבל או נשלם בו שווה פחות. לכן, כיום בשנת 2016 תשלום של 8 דולרים בשנת 2054 הוא לא משמעותי כל כך, אבל בשנת 2050 תשלום של 8 דולרים בשנת 2054 הוא יותר משמעותי. במילים אחרות, היום העלות האלטרנטיבית של הגז הטבעי היא נמוכה, והיא צריכה לעלות עם הזמן ככל שהגז הולך ונגמר – וכך גם המחיר. אז הנה תובנה לא טריוויאלית ראשונה: בהינתן ההנחות שהצגנו, המחיר האופטימאלי צריך לעלות עם הזמן.

כמובן שהיו לנו כאן המון הנחות מפשטות. במציאות ניתן לייצא את הגז, עולה כסף להפיק אותו, יתכן שימצאו בעתיד עוד מאגרים, יתכן שמחיר היבוא ישתנה עם השנים וכך הלאה, אבל זה לא אומר שהמודל שתיארתי חסר ערך. המודל הזה מספק תובנה חשובה ולא טריוויאלית, תובנה שקשה להגיע אליה ללא החשיבה המסודרת המאפיינת מודלים כלכליים.

עדי פוזנר, טל מופקדי ורועי שלם מתחילים את מחקרם עם התובנה הבסיסית הזו, ואז ממשיכים משם אל מודלים יותר ריאליסטיים הכוללים עלויות הפקה, אפשרות לייצוא ומגבלות שונות על הקמת המתקנים, ודנים גם בשאלת שינויי מחירים בארץ בעקבות שינויי מחירים בחו"ל, מציאת מאגרים חדשים ושיקול הביטחון האנרגטי. התוצאות הולכות ונעשות מורכבות, כאשר בשנים שונות יש עלויות אלטרנטיביות רלוונטיות שונות, כתלות במרחק שלנו מהנקודה שבה יסתיים הגז. ישנן תקופות שבהן המחיר קבוע, ויש תקופות שבהן הוא עולה כמו במודל הבסיסי או בקצב מהיר יותר; ישנן תקופות שבהן מה שחשוב מבחינת אלטרנטיבות הוא המחיר שניתן לקבל על היצוא, תקופות שבהן מחיר היבוא הוא העיקר, ותקופות שבהן מחירי היצוא והיבוא בכלל אינם רלוונטיים מכיוון שהגז נמצא במחסור ביחס לביקוש המקומי (בגלל מגבלות ביכולת ההפקה). יש תקופות שבהן עליית מחירים עולמית של 10% מעלה את המחיר המקומי האופטימאלי ב-10%, בפחות מ-10% או ב-0%. כמובן שכל תגלית גז חדשה או התפתחות טכנולוגית שמופיעה בדרך משנה את המחירים האופטימאלים.

בקיצור, מסובך. אבל הפרטים כרגע פחות חשובים. הנקודה היא שבסופו של דבר המודלים האלו מסוגלים לתאר לנו את המתווה האופטימאלי של מחירי הגז לאורך זמן, כאשר בכל תקופה בוחנים את העלות האלטרנטיבית הרלוונטית, וגם מספקים תובנות כיצד להשיג מטרות אחרות בו זמנית כגון צדק חלוקתי או שמירה על ביטחון אנרגטי. ניתן לעדכן את המודלים בפרמטרים המשתנים, וכך לקבל את השינוי הנדרש בתוצאות אם המציאות משתנה.

הבעיה היא שזה לא מעניין אף אחד.

המודלים והמציאות

במהלך השולחן העגול במכון אהרן נוצר וויכוח בין חבר הכנסת איתן כבל לבין פרופ' חיים פרשטמן, כלכלן מאוניברסיטת תל אביב. כבל, שעלה לדבר לאחר שעדי פוזנר סיים להציג את המודל, טען שבתור מקבל החלטות מודלים כאלו פחות רלוונטיים עבורו. הוא דיבר על שיקולים גיאופוליטיים, על שיקולי ביטחון ועל שלל נושאים אחרים שלדעתו לא נכנסו אל תוך המודל, אך אחרים הסבירו שהמודל דווקא כן מאפשר להבין כיצד נדרש להתחשב בשיקולים האלו באופן לוגי ורציונלי. פרשטמן אמר שלפני כשש שנים, כשרק הופיעו התגליות הראשונות, הוא וחבורה של חוקרים הציעו לממשלה לבצע מחקר כזה בהתנדבות, אבל אף אחד לא היה מעוניין. הבעיה היא שמקבלי ההחלטות בישראל לא פעם מתעלמים מסוג החשיבה שכלכלנים יכולים להציע, וכפי שציינו פרופ' עומר מואב ואחרים בכנס זו בעיה שמתחילה עם הציבור והתקשורת בישראל. גם אם קיים בממשלה פוליטיקאי המעוניין לקבל החלטות המבוססות על עצותיהם של הכלכלנים, הוא לא ישרוד פוליטית בגלל שלציבור לא אכפת.

רבים משוכנעים שאנחנו הכלכלנים עובדים כולנו עבור בעלי ההון. יש כמובן כלכלנים שבאמת עובדים עבורם, אבל הם מיעוט וישנם כללי גילוי נאות שנועדו לחשוף זאת. לפרופסורים עם קביעות באוניברסיטה לא אכפת מה יצחק תשובה חושב על המודלים שלהם, וגם לי לא אכפת מה יצחק תשובה חושב על המאמרים שלי. רבות מהתובנות העולות מהמודל של פוזנר ושותפיו דווקא נוגדות את האינטרסים של חברות הגז (עדי פוזנר טוען שהמחיר בארץ כיום ככל הנראה גבוה מדי), ואין שום היגיון בלפסול כל טענה שכל כלכלן אי פעם יעלה כי יש סיכוי מזערי שיום אחד הוא יעבוד עבור איזה שהוא בעל הון. מעבר לכך, זה גם לא הוגן להתעלם מהנתונים והעמדות שמציגים כלכלנים כגון אמיר פוסטר, שמייצג את חברות הגז והשתתף בכנס – זה שמישהו "מדבר מפוזיציה" זה לא אומר שהוא בהכרח משקר או טועה.

בעיה אחרת היא הטענה הנפוצה שלפיה כלכלנים מסתכלים על כל דבר "דרך החור שבגרוש", כפי שציין חבר הכנסת איתן כבל במהלך השולחן העגול. גם זו טענה שגויה. דרך החשיבה הכלכלית והמודלים הכלכליים מתחשבים גם בכל שיקול אחר שיכול להיות קיים, הם פשוט מצמידים לשיקולים האלו מחיר. למשל, "ביטחון אנרגטי" הוא לא שיקול עם משקל אינסופי. כפי שציין רועי שלם במהלך הדיון, לפני שהתגלה הגז, מקבלי ההחלטות בישראל לא היו מעוניינים לרכוש לעצמם מאגר גז לצרכי ביטחון אנרגטי, אז למה עכשיו פתאום יש צורך בכך? הגז לא הפך לזול יותר. זה שבמקרה יש לנו גז זה לא אומר שהגז הוא זול יותר עבורנו. כאמור, הגז הוא בסך הכל משאב בשווי מסויים, ועם המשאב הזה ניתן לעשות כל מני דברים. אם לפני הגילוי לא היה לנו רצון להשתמש בכסף של מדינת ישראל כדי ליצור מאגר גז טבעי לצרכי חירום בישראל, למה אחרי הגילוי פתאום זה הכרחי?

הסיבה לדרישות כגון ביטחון אנרגטי המתבטא בשמירת גז ומניעת ייצוא, היא חשיבה לא עקבית ולא לוגית מצד מקבלי ההחלטות. בני אדם לוקים בכשלים קוגניטיביים רבים: אנחנו נוטים לשים נושאים שונים בקטגוריות שונות, להצמיד משקל אינסופי לחלק מהשיקולים בקבלת החלטה, לא להבין שיש תחליפיות בין אלטרנטיבות שונות, להצמיד תג מחיר גבוה יותר לחפץ רק כי הוא "שלנו" למרות שלא היינו מוכנים לשלם את אותו המחיר עבור החפץ אם הוא לא היה ברשותנו, ועוד. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל על מחקריו על הכשלים האלו, המאפיינים פקידים בכירים, ראשי ממשלות וחברי כנסת באותה המידה שבה הם מאפיינים כל אדם אחר. מודלים כלכליים מאפשרים לנו להתגבר על הכשלים האלו, אבל לשם כך נדרש להשתמש בהם – נדרש להקשיב. המודלים לא אומרים ששיקולים לא-כספיים, למשל הרצון שלא ליצור תלות קיומית ביבוא גז דרך טורקיה, הם לא חשובים. אבל המודלים כן מסוגלים להצמיד תג מחיר ברור לשיקולים האלו, וכך לאפשר לפוליטיקאים לקבל החלטות טובות יותר – להתחשב באלטרנטיבות, להחליט בדיוק מה המחיר שהם מוכנים לשלם, בכסף, כדי למלא שיקולים אחרים.

אז מה עם מתווה הגז הנוכחי?

פוזנר, מופקדי ושלם מאמינים שהמחיר הנוכחי בישראל הוא ככל הנראה גבוה יותר מהאופטימום. המחיר הזה לא נקבע בשוק תחרותי אלא במסגרת מאבק כוחות בין חברות הגז, חברת החשמל והממשלה, מאבק שנערך בתקופה שבה המחירים העולמיים היו גבוהים יחסית. מאז שהוא נקבע מחירי האנרגיה העולמיים התרסקו, אבל העובדה הזו לא השתקפה במחיר הגז בארץ, והמתווה מנציח את הקיבוע הזה ל-6 השנים הבאות. אך למרות הביקורת שלו, עדי פוזנר אינו מתנגד למתווה. משיחותי עימו עולה כי הוא יכול לחשוב על מתווה טוב יותר, אבל לא ברור אם היה ניתן להשיגו במסגרת המו"מ בין הגורמים, ובכל מקרה הנזק מהיעדר מתווה גדול הרבה יותר מהנזק מקיומו של מתווה לא אופטימאלי. לעיכובים בפיתוח מאגרי הגז יש מחיר הרבה יותר גבוה מאשר לבחירה במחיר שאיננו מושלם. כל שנה שבה לא זורם גז למפעלים ישראלים או ליצוא היא בזבוז עצום של כסף, והדבר האחרון שפוזנר, מופקדי ושלם רוצים הוא לתרום לבזבוז הזה. לדעתם הדבר הנכון ביותר כרגע הוא להתקדם כמה שיותר מהר עם הפיתוח, ובהמשך להתחיל להשתמש בתובנות העלות מהמודל כדי להבין האם כדאי לשנות את ההסכמים אל מול חברות הגז, בהינתן ההשפעות על המוטיבציה של חברות לחפש כאן מאגרים נוספים. מלבד המתווה, בעיה נוספת עם המדיניות הנוכחית היא שוועדות שונות קבעו בזמנים שונים את הרגולציות על המחיר ועל הייצוא ואת שיעור המיסוי, בזמן ששלושת הנושאים האלו תלויים מאוד אחד בשני וצריכים להיקבע ביחד, בו זמנית.

הדיון הסוער בעיתונות על המחיר בארץ לעומת מחירי הגז במדינות אחרות או על שיעורי הרווח של חברות הגז הוא פופוליסטי ולא רלוונטי ברובו, והתלות הנכונה של המחיר בארץ במחירי חו"ל היא מורכבת יותר מכפי שהרוב חושבים. הרמות הגבוהות של הדמגוגיה והבורות המלוות את הדיון הציבורי, התקשורתי והפוליטי בנושא הגז הטבעי מזיקות מאוד לסיכוי של אזרחי מדינת ישראל לנצל באופן מוצלח את המזל שפקד אותנו עם גילוי המאגרים, למצות את ערימת הכסף הפוטנציאלי. כפי שציינו ערן חיימוביץ (מנכ"ל פיניציה) ומגיבים נוספים בשולחן העגול של מכון אהרן, בהחלט ייתכן שטכנולוגיות אנרגיה חדשות יחליפו את הגז הטבעי ויורידו את מחירו באופן דרמטי בעשורים הקרובים, בזמן שפוליטיקאים ישראלים ימשיכו להאשים אחד את השני בעיכוב בפיתוח המאגרים ופעילים חברתיים למיניהם ימשיכו להפגין נגד הטייקונים ולהגיש בג"צים נגד כל החלטה שהממשלה מקבלת בנידון. במקרה זה חלק ניכר מהגז "של כולנו" ישאר לנצח בקרקעית הים התיכון – גז שהיה ניתן לייצא אותו לחו"ל, למסות את רווחי החברות המפיקות אותו ולהשתמש בו כדי לתרום לשיפור רמת החיים של כלל תושבי המדינה. כדי להימנע מהמצב הזה עלינו ראשית כל להחליף את השיח האמוציונאלי ואת חוסר האמון בדיון רציונלי ופתוח ובהקשבה הדדית.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הערה: הייתי רוצה להודות למספר תורמים אשר תרמו לאחרונה לבלוג, התרומות שלכם מעודדות אותי להמשיך ולכתוב.
———————-
הסרט החדש (והמומלץ) של פיקסאר, "הקול בראש", עוסק במתרחש בתוך מוחה של ילדה בת אחת עשרה, ומרבית הדמויות בו מסמלות גישות שונות בתוך מחשבותיה. באחד הקטעים המשעשעים בסרט הדמות הראשית נתקלת בשני ארגזים מטאפוריים בתוך מוחה של הילדה, על אחד כתוב "דעות" ועל השני כתוב "עובדות", והדמות מפילה את הארגזים ומערבבת עובדות עם דעות. דמות אחרת מחזירה במהירות את העובדות והדעות לארגזים מבלי להבחין בין השניים ואומרת: "נו, עובדות ודעות, מה זה משנה, גם ככה כל כך קל להתבלבל ביניהן" (בתרגום חופשי מהזיכרון). זה אמנם משעשע, אבל לצערנו גם אנשים שעברו את גיל 11 ממשיכים להתבלבל בין השניים.

הבלבול בין עובדות לדעות מהותי לדיון הציבורי בסוגיית הגז הטבעי, והוא מה שהפך דיון פוליטי סטנדרטי ומחאת אופוזיציה לגיטימית לסערה של היסטריה לא ברורה בנוגע ל"שוד הגז הגדול" המתרחש לכאורה בימים אלו מתחת לאפנו. לפני שנתחיל חשוב להדגיש: אני בהחלט מאמין בחובתה של האופוזיציה לבקר את כל מה שהממשלה עושה, כולל חתימת הסכמים כלכליים ארוכי טווח עם חברות הגז. אני חושב שטוב שישנה אופוזיציה, וטוב שהאופוזיציה בוחנת מקרוב את ההסכמים ומעירה על בעיות אפשריות. אני גם לא יודע איפה נמצא הצדק בנושא הזה, ואין לי שום הוכחות ברורות לכך שהאופוזיציה טועה בטענותיה. אני בטוח שלו המחנה הציוני היה בשלטון והיה מתווה את מדיניות הגז הטבעי של מדינת ישראל, גם חברי הליכוד היו מבקרים את המדיניות שלו מהאופוזיציה באותו האופן.

המניע לכתיבת הרשומה הזו הוא לא איזה שהוא ידע נסתר שיש לי לגבי ההסכמים עם חברות הגז, אלא פליאה מההיסטריה והדמגוגיה המלווה את הפעילות של האופוזיציה וחלק מכלי התקשורת בנושא, היסטריה שחורגת לדעתי מגבולות הטעם הטוב ומהוויכוח הדמוקרטי הראוי והחשוב בין אופוזיציה לקואליציה. עיקר הביקורת שלי כאן היא על העיתונאים ומובילי הדעה, ופחות על הפוליטיקאים שמעצם תפקידם הם מחויבים למעט דמגוגיה בריאה שנועדה להעיר את הציבור המנומם. עיתונאים, לתפיסתי, אמורים לעשות הפרדה בין דעות לעובדות ולהיקלע פחות לדמגוגיה.

יתכן שהתפיסה הזו שלי מיושנת מעט. יתכן שאנחנו חיים עכשיו באיזה שהוא עולם חדש ונפלא שבו ההפרדה איננה קיימת, דעות הן עובדות ועובדות הן דעות, אין שום דבר אובייקטיבי והתכלית העיקרית של העיתונים היא לדחוף דעה כזו או אחרת או לאשר את הסטיגמות הנפוצות בציבור. אינני יודע, אני לא מומחה לעיתונאות. ובכל זאת, אני מתכוון לנצל את הבלוג הזה על מנת לנסות ולעשות את ההפרדה בין דעות לעובדות ולתרום לחזון העיתונאי הראוי כפי שאני רואה אותו.

הדגמה לבלבול בין דעות ועובדות

אבי בר-אלי הוא עיתונאי בדה-מרקר אשר מוביל את נושא הגז הטבעי בתקופה האחרונה. הוא כתב שלל כתבות על העניין, ואני מאמין שקראתי את רובן. מאמר שלו אשר פורסם בתאריך 07.07.2015 מדגים לדעתי באופן לא רע את הבלבול בין דעות ועובדות, שמופיע גם בשלל מאמרים אחרים של אנשי תקשורת ופוליטיקאים. אני בכוונה מביא אותו כאן ולא את האחרים, מכיוון שבר-אלי דווקא כותב בצורה עניינית יחסית ולא מתלהמת – ובכל זאת, הוא מהווה דוגמה טובה לביקורת שלי.

כותרת המאמר בגרסה המודפסת של העיתון היא "מילון הספינים: 30 לוקשים נגד פירוק מונופול הגז". ככל הידוע לי משמעות המילה "ספין" היא ניסיון להסחת דעת ומשמעות המילה "לוקש" היא שקר. אז האם מתחת לכותרת הזו אנחנו מוצאים 30 ספינים או לוקשים שאבי בר-אלי מפריך? לא. במקום זאת אנחנו מוצאים 30 טענות נפוצות של הצד השני, כאשר בר-אלי כותב מדוע הטענות האלו אינן נכונות לדעתו. כלומר, אנחנו מוצאים 30 טענות, המלוות ב-30 דעות. לא עובדות. דעות.

אין טעם לעבור על כל ה-30, נספק רק מספר דוגמאות מייצגות.

למשל, "לוקש" מספר 2 מתייחס לטענה שלפיה מדינת ישראל צריכה ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות, כגון מצרים או ארגנטינה, אשר עקב סכסוכים עם חברות הגז המאגרים שלהן לא פותחו במשך שנים רבות. בתגובה ללוקש טוען בר-אלי כי המצב במצרים וארגנטינה שונה מאשר בישראל, ומעלה את הדוגמה של נורווגיה שלא נכנעה ללחצים של חברות הגז ודחתה את פיתוח המאגרים על מנת לסדר את הרגולציה. זהו טיעון לגיטימי, אבל זאת דעה, לא עובדה. באותה המידה יכלו נציגי הצד השני לוויכוח להזכיר לבר-אלי שכמויות המשאבים שהתגלו בנורווגיה גדולות בהרבה ממה שהתגלה פה ושהיא קרובה יותר לשווקי היעד, מה שנותן לה כוח מיקוח רב יותר אל מול חברות הגז (שלא לדבר על כך שהדיונים שלה מולם התרחשו בתקופה אחרת, כאשר רק מאגרי גז מעטים התגלו). הם יכולים לטעון שלדעתם דווקא הדוגמה של מצרים וארגנטינה רלוונטית יותר.

בלוקש מספר 3 מתייחס בר-אלי לעיכוב הפוטנציאלי בפיתוח שדות הגז. יש כאן נקודה שרבים בציבור לא מבינים: שקל היום שווה הרבה יותר משקל בעתיד, מכיוון שניתן להשקיע אותו לקבל עליו ריבית. לזמן יש מחיר, וכלכלנים שעסקו בנושא הגז הטבעי (ראו למשל כאן) טוענים שמבחינת הכסף שהציבור יראה מהעניין פחות חשוב להתווכח כרגע על הרגולוציה ויותר חשוב לפתח את השדות כמה שיותר מהר. בר-אלי כותב כי "יכול להיות" שיהיה עיכוב, אבל האיום רלוונטי לשני הצדדים, ככה זה במשא ומתן, ומעלה שוב את הדוגמה של נורווגיה שהסברתי לפני כן מדוע היא רחוקה מלהיות מייצגת. שוב, דעה לגיטימית – לא עובדה, לא לוקש ולא ספין. וכך זה ממשיך.

בלוקש מספר 9, לפיו אין עוד מדינה ב-OECD שמגבילה יצוא גז, בר-אלי מרחיק לכת וטוען כי זו "קביעה לא נכונה", אך לא מביא עדויות לכך. במקום עדויות לאי נכונותה של הקביעה הוא שוב טוען שההשוואה בין מדינות אחרות לישראל איננה מושלמת (כפי שהוא טוען לגבי כל נקודה שבה ההשוואה הזו משחקת לרעתו), וכי בהולנד, שאישרה את יצוא הגז הטבעי, יש כיום אנשים שמצטערים על היצוא. אוקיי. אולי יש שם גם כאלו שלא מצטערים על היצוא? ומה עם שאר המדינות? מדוע הקביעה לא נכונה? מהן העובדות?

אין בכוונתי להמשיך ולעבור ברשומה הזו על כל אחד מ-30 ה"לוקשים" לכאורה, אך אתם מוזמנים לעבור על הכתבה עד סופה. תמצאו שם הרבה נתונים, הרבה טיעונים והרבה דעות –  אבל לא לוקשים ולא ספינים. בכל אחת מהנקודות ניתן למצוא היגיון בטיעון שמציג בר-אלי, אך הקורא האינטליגנטי יוכל מיד להעלות במחשבותיו גם טיעון הפוך, הגיוני לא פחות. והאמת? אי שם באמצע. חשוב להדגיש, שוב: אני לא טוען שבר-אלי טועה. זה לא "הדעה שלי אל מול הדעה שלו", מכיוון שלי אישית אין מספיק נתונים על מנת לגבש דעה בנושא. אני כן טוען שהוא מרמה את קוראיו כשהוא מסווה דעות בתור עובדות.

כתבה זו ואחרות של בר-אלי הן למעשה טורי דעה ארוכים העוסקים בדעתו האישית של בר-אלי בנוגע למדיניות הגז הטבעי של ממשלת ישראל. וזה בסדר גמור, אין שום דבר רע בטורי דעה – אבל האם לא ראוי לעשות הפרדה בין דעות לעובדות בעיתון כלכלי מרכזי? יש הרי סיבה לכך שטורי דעה נקראים "טורי דעה" ונמצאו, לפחות בעבר, בחלק של העיתון שהוא נפרד מהדיווח החדשותי. למה הטרמינולוגיה המטעה? למה לדבר על לוקשים וספינים כאשר אין כאלו? למה לקחת את מחאת הגז הטבעי, שהיא כיום מחאה אופוזיציונית המנוהלת אך ורק על ידי אנשי אופוזיציה ומושכת לא יותר מכמה מאות אנשים לכל הפגנה, ולהציג אותה בתור איזה שהוא מאבק עממי קיומי של טובים כנגד רעים, חלשים נגד חזקים, טהורים נגד מושחתים?

מובילי מאבק הגז מתפלאים על כך ש"הציבור לא מתעורר". הם כותבים שהגז הוא נושא טכני, מסובך, משעמם, לא סקסי מספיק, וזו הסיבה לכך, אבל הם טועים: הציבור (כולל חלקים נרחבים בשמאל) לא מתעורר מכיוון שהציבור מרגיש, בצדק גמור, שאין לו מספיק ידע על מנת להכריע בנושא. גברת כהן מחדרה האומרת שהיא לא מבינה הרבה בגז טבעי מביעה למעשה עמדה חכמה יותר מאותם מאות מפגינים משולהבים הבטוחים שהדעות שלהם הן עובדות. היא יודעת לעשות את ההפרדה.

 

גן העדן האבוד

בחודשים האחרונים הוויכוח סביב הגז הטבעי הפך מוויכוח אופוזיציה-קואליציה סטנדרטי ל"שוד הגז הגדול", שאין שום דבר חשוב יותר ממנו.

"מדינת ישראל יושבת על האוצר הכי גדול שנתגלה פה אי פעם – הגז הטבעי", כותב יגאל סרנה, וממשיך: "בסקנדינביה הפך אוצר טבע מדינה עניה לעשירה. פה יכולנו להקים מחדש את כל מערכת החינוך. לשקם את הבריאות, להעניק פנסיה לכולם מגיל 60 ולהציל את כל השקופים." סרנה לא לבדו. "אפשר לדאוג שהגז הזה יהפוך את בתי הספר שלנו למוסדות מפוארים עם 25 תלמידים בכיתה", כותב נדב אייל, "שיחס הצוות ילדים בגנים יהיה 1:4. […] הגז הזה יכול להקים קרן לאומית לדיור ציבורי. לחסל לגמרי את תופעת ההומלסים. הוא יכול להפוך אותנו לנורווגיה."

רבים אחרים כתבו דברים דומים בשבועות האחרונים. אלו כמובן לא עובדות, אבל קשה אפילו לכנות אותן "דעות" – מדובר בהגזמות פרועות שאין להן שום קשר למציאות, הנובעות ממקלדותיהם של אנשים שאינם מבינים את סדרי הגודל המדוברים. ישנן מספר סיבות לכך.

1. זה לא כל כך הרבה כסף.

כפי שכותב אסף צימרינג בבלוג שלו, הגז הטבעי שווה הרבה מאוד כסף, אבל הסכומים לא מתקרבים למה שנדרש על מנת להפוך את ישראל לנורווגיה. מדובר במשאב טבע מתכלה שיעניק לנו במקרה הטוב כעשרה מיליארד דולרים בשנה למשך כ-15 שנה, סכום מכובד לכל הדעות אך ביחס לסך התוצר ניתן לראות שלא מדובר כאן במשהו שישנה כאן את רמת החיים באופן דרמטי.

2. הכל תלוי במחירים העתידיים של הגז.

בעשור האחרון מתגלים עוד ועוד מאגרי גז טבעי, במדינות רבות המחירים נמצאים בירידה מאז 2008, וישנם סיכויים לא רעים שהמחיר הולך לרדת בשנים הבאות. אם יפותחו דרכים חדשות לאגירה ושימוש באנרגיית שמש המחירים ירדו עוד יותר. העתיד רחוק מלהיות וודאי, ודחיית יצוא הגז הטבעי והרצון לשמור יותר ממנו לשימושים מקומיים רק מוסיפים לחוסר הוודאות. למשל, רק לאחרונה דווח על אלפי מפוטרים בנורווגיה עקב ירידת מחירי הנפט. האם כך נראה גן העדן?

3. כיצד ממשלת ישראל תשתמש בכסף?

עיקר תרומתם של המאגרים לאזרחי ישראל היא דרך שיעורי המיסוי הגבוהים על רווחי החברות (בין 50% ל-70%, תלוי איך מחשבים ולאיזה צד של המתרס אתם מאמינים), אבל בארצנו הקטנטונת כספי מיסים נוטים שלא להיתרגם לאיכות חיים עבור התושבים, אלא לשמירה על תקציב ביטחון גבוה ולשלל בזבוזים בירוקרטיים כאלו ואחרים. "תיאוריית החלחול הסוציאליסטית", לפיה כל שקל שמתווסף לתקציב המדינה מיתרגם לאיכות חיים גבוהה יותר עבור תושביה, רחוקה מלהיות עובדה וודאית.

4. מחיר נמוך מדי של גז יכול להזיק למשק הישראלי.

האם מחיר נמוך יותר לא ישנה את כלכלת ישראל ללא הכר?

לא. למעשה, מחיר נמוך מדי עלול לגרום להתמכרות של התעשייה המקומית לשימוש בגז טבעי, שהוא בסך הכל משאב מתכלה שיגמר בעוד 2-4 עשורים, שאחריהם ישראל תאלץ להתחיל לייבא גז טבעי במחיר גבוה עבור המכורים. זהו שימוש לא יעיל במשאבים (ראו הרחבה בנושא במחקרם של עדי פוזנר ויהושוע הופר ממכון אהרן, כאן). מעבר לכך – תעשייה המשתמשת בגז טבעי שמחירו נמוך באופן מלאכותי על מנת לייצר ולייצא לחו"ל מוצרים אחרים היא למעשה "תעשייה עוקפת ששינסקי" המייצאת לחו"ל "גז כלוא בתוך מוצר אחר" מבלי לשלם את המיסוי שקבע ששינסקי על הגז. זו תעשייה המסובסדת על חשבון הציבור הרחב. אני יודע שאתם אוהבים יותר את סטף וורטהיימר מאשר את יצחק תשובה, אבל אין סיבה מיוחדת לסבסד דווקא אותו. התעשייה הישראלית צריכה להסתמך על היתרונות היחסיים ארוכי הטווח של המשק, ולא על משאבים מתכלים שיגמרו במהרה. עדיף ליצא לפחות חלק מהגז במחיר גבוה יותר ולהשתמש בכסף להשקעות לטווח הארוך.

5. הטיעון של האופוזיציה צריך להתייחס להבדל בין המדיניות הנוכחית למדיניות שמפעילה האופוזיציה ולא לשווי הכולל של הגז אל מול כלום.

אם נניח שבוז'י הרצוג ושלי יחימוביץ' היו מנהלים את המשא ומתן אל מול חברות הגז, האם ההבדל הסופי בתוצאה היה בהכרח כל כך גדול? זה הרי לא עשרות מיליארדים אל מול אפס, אלא הפער בין תוצאות המדיניות של נתניהו לתוצאותיה של מדיניות אופטימאלית כלשהי שיגאל סרנה ונדב אייל מניחים שפוליטיקאים אחרים היו מפעילים. יתכן שמנהיגי המחנה הציוני היו מתמקחים במשך יותר זמן ומגיעים למדיניות אופטימאלית יותר, אבל כפי שכתבתי לפני כן פיתוח המאגרים היה נדחה יותר, והיינו מקבלים את הכסף מאוחר יותר כך שהסכום הכולל המהוון להיום לא היה בהכרח גדול יותר. האם באמת ניתן לכופף את חברות הגז? אולי כן, אולי לא, אבל סביר שההבדל הסופי בתוצאות לא יהיה גדול כמו התיאורים הפנטסטיים שנשמעו בשבועות האחרונים.

האם כל מי שלא מסכים איתכם הוא בהכרח מרושע ומושחת?

אז לאחר שזרקנו לפח את גן העדן האבוד שלעולם לא יפרח פה, בואו נדבר על שחיתות.

שחיתות תמיד הייתה פה, מאז הקמת המדינה ועוד לפניה. בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, כל מדד אובייקטיבי לשחיתות ימצא בעיקר מגמת ירידה עקבית. בעלי תפקידים בכירים הולכים היום לכלא על עבירות שלפני 2-3 עשורים היו מצחיקות את השופטים, ולאחר שנות השמונים והתשעים הסוערות המדינה הצליחה לנתק את המנגנון המושחת והרקוב של ההסתדרות מהמערכת הפנסיונית וממרבית התעשייה. זה לא אומר שלא נשארו כאן איים רבים של שחיתות שיש לנקות, אבל צריך לראות את העניין בפרופורציות הנכונות.

בהחלט יתכן שפקיד או שניים במשרדי האוצר והתשתיות בונים על עבודה עתידית אצל יצחק תשובה. אולי גם איזה חבר כנסת זוטר. אבל האם סביר להניח שראש הממשלה, כל השרים הבכירים ועשרות הפקידים העוסקים בנושא מטעם המדינה הם כולם מושחתים? כולם יועסקו בעוד מספר שנים אצלם יצחק תשובה? גם ביבי ושטייניץ? אין ספק שטוקבקיסטים שטופי מוח יענו לשאלה זו ב-"כן" מהדהד, אבל אדם רציונאלי עם נטיות מינימאליות לספקנות חייב להבין שהעמדה הזו לא סבירה. אפשר לטעון שהם טועים, שהם עיוורים, שהם חלשים, שהם טיפשים – כל הטענות האלו סבירות הרבה יותר מהטענה שלפיה עשרות אנשים בכירים שהגיעו ממקומות שונים ומאיישים תפקידים שונים החליטו בבת אחת להקים קונספירציה מרושעת כנגד הציבור הרחב על מנת למקסם את רווחיו של יצחק תשובה.

הבעיה היא שקשה הרבה יותר לטעון שהם טיפשים. מדובר באנשים משכילים, חלקם עוסקים בנושא הגז שנים רבות ומכירים את כל הנתונים מכל הכיוונים. קל יותר לפטור את כל טענות הנגד ולומר שהם פשוט מושחתים, ולכן אין שום סיבה להתייחס למה שהם אומרים מכיוון שהם מן הסתם משקרים.

העניין הזה מזכיר את האשמות הבגידה המוטחות בשמאל הישראלי על ידי הצד השני של המפה הפוליטית. אם יוצאים מנקודת הנחה שזהבה גלאון מעוניינת להזיק למדינת ישראל על מנת להקים במקומה ארץ פלסטינית, אז אין שום סיבה להתייחס לטענותיה בנוגע לכיבוש ברצינות. היא הרי בוגדת, מה זה חשוב מה היא אומרת? מן הסתם היא ו"שוברים שתיקה" וכל הארגונים האלו פשוט משקרים, כמו ששטייניץ משקר בנוגע לגז הטבעי. קל מאוד לעשות דמוניזציה לצד השני לוויכוח – הרבה יותר קל מאשר להתווכח עם טיעונים בצורה רצינית. לצערי זהו פתרון ששני צדדי המפה הפוליטית בישראל בוחרים בו בתדירות גבוהה מדי.

סיכום

הביקורת של האופוזיציה בנוגע למדיניות הגז הטבעי של ממשלת ישראל היא חשובה מאוד, והיינו צריכים להיות מודאגים אם לא הייתה ביקורת כזאת. זהו חלק קריטי מהתפקוד של מדינה דמוקרטית, שבה קיימים איזונים ובלמים לכוחה של המפלגה השלטת. יהיה נאיבי מצידי לטעון שלא צריכה להתלוות שום נימה דמגוגית לביקורת כזאת; בני אדם מונעים על ידי רגשות ולא על ידי חשיבה רציונאלית, ופוליטיקאי שלא ישתמש בדמגוגיה לפחות במידה מתונה לא יצליח לסחוף אותם אחריו.

אך הדמוניזציה המוחלטת שנעשית לצד השני והמעורבות התקשורתית המסווה דעות בתור עובדות אינן לגיטימיות לדעתי במסגרת הדיון הדמוקרטי. לתקשורת יש כוח חסר פרופורציה, סוג של מונופול על הידע אם תרצו, ואין מעליה בלמים מלבד קיומם של כלי תקשורת אחרים או בלוגרים עצמאיים בעלי תפוצה מוגבלת למדי. עם הכוח באה האחריות, ואני חושש שהתקשורת הכלכלית בישראל איננה מתנהגת באחריות כאשר היא מחליפה את הדיווח החדשותי היבש במאמרי דעה בעלי גוון פוליטי חד.

במדינת ישראל יש שסעים עמוקים, אתניים, סוציו-אקונומיים, דתיים ואחרים. על מנת לחיות ביחד אנחנו חייבים ללמוד להתווכח, והשיעור הראשון הוא פשוט: לא לעשות דמוניזציה לצד השני. אף אחד לא מנסה להזיק למדינת ישראל בכוונה – לא דב חנין, לא בנימין נתניהו, לא שלי יחימוביץ', לא אריה דרעי ולא נפתלי בנט. לאנשים שונים יש דעות שונות, רגישויות שונות, תפיסות עולם שונות, בהרבה נושאים, לא רק בנוגע לגז הטבעי. חלקם גם פחות חכמים או יותר בורים וחסרי אחריות מאחרים. זה לא אומר שהם מושחתים או בוגדים. לא כל דבר שקורה כאן הוא סוף הדמוקרטיה, סופה של מדינת ישראל, סוף העולם. לא כל דבר מזכיר תקופות אפלות. די עם ההיסטריה הזו.

כפי שכתבתי, אני אינני מרגיש שיש לי את הנתונים המתאימים על מנת גבש עמדה חד משמעית בסוגיית מדיניות הגז הטבעי, אבל אני מקווה שמדינת ישראל תשכיל להשקיע בחוכמה את הכספים שיתקבלו מהגז. מלבד דוגמאות קיצון כגון נורווגיה ומדינות המפרץ הפרסי רמת החיים במדינות העולם איננה קשורה לכמות משאבי הטבע שנמצאו בשטחן, אלא ליכולת למשוך השקעות זרות, לרמת ההון האנושי, ההון הפיזי, התשתיות ונושאים כאלו. הגז יכול לכל היותר לממן שורה של השקעות חד פעמיות שאולי יקדמו אותנו מעט קדימה, אבל הציבור הישראלי לא יכול לרכוב על גבו של יצחק תשובה בדרך אל גן העדן הנורדי. הדרך לשם ארוכה וקשה יותר, ועוברת דרך עידוד התחרותיות במשק ורפורמות הכרחיות במגזר הציבורי שעלולות דווקא להידחות עקב תוספת ההכנסה הזמנית מהגז הטבעי, תוספת שתעודד ממשלות לאי-עשייה ובזבוזים פופוליסטיים עד שהגז יגמר.

על כן, שאלת השימושים העתידיים בכספי הגז הטבעי היא לדעתי השאלה הקריטית מבחינת ההשפעה על האזרח הישראלי הממוצע, ולאו דווקא הפרטים הקטנים של ההסכמים שנחתמים כעת. במקום לפנטז על נורווגיה, אנחנו צריכים מעכשיו להתכונן ליום שבו יגמר הגז והכנסות המדינה יקטנו באופן משמעותי. אם לא נעשה זאת, אני חושש שהיום הזה יתפוס הרבה מאוד ישראלים בהפתעה.

Read Full Post »

ראשית, שתי הערות:

1. כפי שכתבתי בעבר, רשומה זו (כמו כל הרשומות האחרונות שפרסמתי) הופיעה כבר בבלוג החדש שלי באתר הארץ. על פי ההסכם שלי איתם, אני יכול לפרסם את הרשומות כאן בהפרש של 48 שעות. לכן לפעמים אני נאלץ לפרסם כאן רשומות המתייחסים לעניינים אקטואלים אחרי שהסערה הראשונית כבר חלפה לה, ואני מודה שלעיתים גם מידת החשק שלי להגיב לתגובות שאתם כותבים נמוכה יותר אחרי שהתווכחתי כבר שם עם המגיבים (וגם בעמוד הפייסבוק שלי), וזה לא בסדר. החיסרון הגדול של הבלוג באתר הארץ הוא שאי אפשר להירשם אליו במייל, ואני מקווה שהם יתקנו את זה במהרה.

2. איני מקבל תשלום מהארץ או מכל גוף אחר עבור הרשומות המתפרסמות בבלוג. רציתי להודות למספר קוראים שתרמו לאחרונה כספים, התרומות ותגובותיהם של הקוראים מעודדות אותי להמשיך ולכתוב.

—%$%—

היה זה בעת משבר כלכלי חמור, כאשר הופיעה מפלגת "שלכולנו" משום מקום והכתה בהלם את סוקרי הבחירות. שמה המקורי של המפלגה היה אחר, אך הוא נשכח במהרה לאחר שקומיקאי מפורסם הצמיד לה את השם "שלכולנו" בעקבות קמפיין הפרסום האגרסיבי. האזרחים הלכו שבי אחרי מצעה המפתה של המפלגה, שנתמך בעקרונות מוסריים נעליים במיוחד והולל על ידי פילוסופים, סופרים, אמנים וחוקרות מגדר. באחד מסרטוני היוטיוב שזכו למאות אלפי צפיות דיבר ראש מפלגת שלכולנו אל מול קהל של תומכים: "אם אתה מצליח, מישהו לאורך הדרך עזר לך. אי שם במהלך חייך פגשת מורה מצוין. מישהו עזר ליצור את המערכת הכלכלית שאפשרה לך לשגשג. מישהו השקיע בדרכים וגשרים. אם יש לך עסק – אתה לא בנית אותו. מישהו אחר גרם לזה לקרות."

מפלגת שלכולנו הציגה משנה אידיאולוגית סדורה ובהירה. משאבי הטבע של המדינה הם של כולנו, טענו חברי המפלגה. לא הגיוני שאדם כזה או אחר ירוויח כסף מכרייתם. "כמובן, צריך להיות הוגנים", הוסיפה אחת מחברות הכנסת המיועדות בראיון לעיתון, "עלינו לפצות את אנשי העסקים שכרו את משאבי הטבע על עלויות הכרייה. אפשר אולי אפילו להשאיר להם רווחים מסוימים, מידתיים. אבל אין שום סיבה שאדם יתעשר ממכירת משאבים השייכים לכולנו, או ינצל עובדים בשכר מינימום לשם כך. בעלי ההון נלחמים על מנת למנוע את רווחי משאבי הטבע מהאזרחים, ואנחנו לא ניתן להם לנצח."

"אם הייתם זורקים טייקון כזה או אחר באמצע המדבר, מה היה יוצא ממנו?", שאל חבר מפלגה אחר בסטאטוס בפייסבוק שזכה לעשרות אלפי שיתופים. "האם הוא היה מצליח להקים חברת היי-טק באמצע המדבר? באיזו אוניברסיטה היו לומדים העובדים שלו? באילו כבישים הוא היה משתמש על מנת לשנע את סחורתו אל הנמל הקרוב? ומי היה בונה עבורו נמל? ללא המערכת המודרנית שכולנו בנינו לא היה להם שום סיכוי להצליח."

"ההשקפה הטוענת שחברות הן בבעלות בעלי המניות שלהן היא נחלת העבר", הכריז היסטוריון מפורסם אשר כיהן באחד המקומות הריאליים לכנסת בראיון טלוויזיוני. "חברות צריכות להתחשב בכל בעלי העניין שלהן – כולל עובדים, ספקים, לקוחות ועוד."

"מתחרים הם גם בעלי עניין?", שאל המראיין.

"כן! גם מתחרים הם בעלי עניין. למה לא? למה תמיד להניח שמתחרים הם האויב? כל ההסתכלות הדרוויניסטית הזו היא נחלת העבר. העתיד הוא שיתוף פעולה, וכן, חברות צריכות לשתף פעולה גם עם מתחריהן. הקואופרטיבים כבר מבינים זאת, ובקרוב יבינו גם החברות האחרות. בסופו של דבר, כשבוחנים את העניין מהזווית המוסרית הנכונה החברות הן של כולנו. כמו שאנחנו מעודדים את ילדינו לשתף פעולה כך עלינו לעודד גם אותן."

"אתה לא חושש מהיווצרות קרטל?"

"בכלל לא. כאשר ינוהלו החברות על ידי אנשים טובים והגונים שאינם סוציופתים, גם המחירים יהיו בהתאם."

עד מהרה זכתה המפלגה לאמונם של צעירים ומבוגרים, משמאל ומימין ומלמעלה ומלמטה, שלל עצום של גברים ונשים שתמיד הרגישו שכל מני דברים שאמורים להיות שייכים להם, מסיבה לא ברורה, לא שייכים להם – וזה לא בסדר! בשיחות סלון שאלו אנשים: למה שמשאבי הטבע לא יהיו של כולנו? ומה עם החופים, הם לא של כולנו? למה שנרשה ליזמים לבנות בתי מלון בסמוך אליהם? כמה מהם אף הרחיקו והכריזו כי משאבי הטבע שייכים לאלוהים, ועל כן רק הגיוני לנהוג בהם כאילו הם של כולנו.

"ומה עם הקרקעות?", שאל עיתונאי, וראש המפלגה שמח להסביר לו שגם הן של כולנו, ואין שום סיבה שנאפשר לקבלנים פשוט לבנות עליהן מה שהם רוצים מתי שהם רוצים. יש להקים ועדות, צריך להיות הליך אחראי ומסודר ובחינה של כל ההיבטים הקיימים, כולל הפגיעה בסביבה. "גם בעלי החיים הם בעלי עניין", הסביר, "הקרקע שייכת גם להם. הם היו כאן לפנינו וככל הנראה יהיו כאן אחרינו". בראיון אחר הכריז מועמד המפלגה לשר האוצר כי "הכסף הוא של כולנו", והסביר את עיקרי הרפורמה המוניטרית שברצונו לקדם: "לא יתכן שהבנקים יוכלו לייצר כסף משל עצמם באמצעות יחס הרזרבה ולשעבד את הציבור לחובות. אנחנו נבטל את יחס הרזרבה לחלוטין, נציל את משקי הבית מחובותיהם, ונעודד יצירת מטבעות קהילתיים."

כאשר אחת החברות הגדולות במדינה נקלעה לקשיים והחליטה לפטר חלק מעובדיה, זינקו חברי המפלגה אל המיקרופונים ודיברו בלהט על חובותיה המוסריות של החברה שזכתה להטבות מס מפליגות, ונהנית מזה שנים מכוח אדם איכותי שחונך במוסדות ההשכלה הגבוהה המסובסדים. "החברה מחויבת בערבות הדדית", טען ראש המפלגה. "חברות מסחריות הן חלק מהחברה האנושית, ויש להן חוב מוסרי עבור כולנו – עובדים, ספקים, לקוחות, וכל מי שמימן את התשתיות הציבוריות שבהן הן משתמשות. היחסים שלהם עם המדינה הם דו-צדדיים. לא ייתכן שהן יקבלו החלטות פיטורים שרירותיות שכל מטרתן היא לייצר רווחים מהירים עבור בעלי המניות, על חשבון העובדים". סגניתו אף קראה לראש הממשלה המכהנת להתקשר למנכ"ל החברה ולהודיע לו חד משמעית שהוא לא מפטר אף אחד. "איך ייתכן שחברה שקיבלה כאלו הטבות מיסים נדיבות מהמדינה מעיזה להתנהג באנוכיות מרושעת כל כך?", שאלה, "כיצד הידרדרנו למצב שבו בני אדם רואים בזריקת משפחות שלמות לרחוב התנהגות מקובלת?"

"אנחנו לא קומוניסטים", אמר ראש מפלגת שלכולנו ערב הבחירות, בניסיון להרגיע כמה מהמתנגדים היותר קולניים. "השוק החופשי עובד, אנחנו רק רוצים למתן אותו מעט. אנחנו לא בעד הלאמה, אנחנו לא בעד תכנון מלמעלה, אנחנו לא רוצים לומר לחברות מה ליצר וכמה. אנחנו פשוט מאמינים שתפיסת הבעלות בעולם המודרני היא עקומה, לא מוסרית, ומייצרת תמריצים מעוותים. אנחנו רוצים להחזיר לציבור את מה ששייך לו בזכות, אנחנו רוצים חלוקה יותר שוויונית של הבעלות על ההון, על האדמה, על האוויר ועל המים. זה הכל."

—%$%—

בבחירות זכתה המפלגה במרבית המושבים בכנסת, וכל חבריה התמנו לשרים. עד מהרה הם יישמו שלל רפורמות בהליך מהיר שכונה "הרפורמות השלכולניות". מיסי החברות קפצו לשמיים, חברות רבות הפכו לקואופרטיבים על מנת לנצל תמריצי מס שונים שבנתה הממשלה, אזרחי המדינה החלו ליהנות באופן קבוע מדיבידנדים שחילקו להם החברות המובילות במשק על פי חוק, כולם (או לפחות הרוב) היו שמחים ומאושרים. במשך שבועיים.

ואז, אחד הבנקים הגדולים במדינה קרס. הסתבר שכלכלני הבנק השקיעו כבר שנים רבות באופן לא אחראי במכשירים פיננסיים שהם לא הבינו את משמעותם.

"אנחנו חייבים לחלץ את הבנק", אמר שר האוצר בישיבת הממשלה.

"לחלץ?", התרעם ראש הממשלה, לשעבר ראש המפלגה, "המטומטמים האלו לקחו סיכונים מטורפים והרסו את הבנק בכוחות עצמם. אני לא רואה מדוע מגיע להם חילוץ."

"לפי הרפורמה במבנה הבעלות והרווחים של חברות במגזר הפיננסי, הבנק הוא שלכולנו", אמר שר האוצר. "עורכי הדין של הבנק טוענים שזה אומר שעל הציבור לשאת גם בהפסדים, ולא רק ברווחים."

"מה? איך הם מעזים?!"

"בנקים חולצו גם במדינות אחרות על חשבון הציבור", העירה השרה לאיכות הסביבה. "זה לא כל כך נורא".

לאחר דיון קשה החליטה הממשלה בכל זאת להיעתר לתביעות הבנק ולא להיכנס למאבק ציבורי, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יעץ להם לפעול כך. ראש הממשלה הופיע בפני הציבור, דיבר על אחריות ועל סולידריות כלפי עובדי הבנק וציבור הלקוחות שלו, ספג את הביקורת המתבקשת והאמין שהעניין יהיה עד מהרה מאחוריו.

הוא טעה. יזמים רבים גילו שיש להם עכשיו שותף חדש, בעל כיסים עמוקים במיוחד, המסוגל לתמוך בשלל הרפתקאות עסקיות.

הבא בתור היה מפעל תעשייתי גדול שנקלע לקשיים, ומנהליו החליטו להפסיק לשלם מיסים למדינה ומשכורות לעובדים על מנת שיוכל לממן את המשך פעילותו. יועץ התקשורת שנשכר על ידי ההנהלה הסביר במסיבת העיתונאים: "בחודשים הקודמים הרווחנו יפה, והמפעל חילק דיבידנדים לכלל אזרחי המדינה ולעובדיו, בהתאם לרפורמות השלכולניות ולהגדרות החדשות לגבי בעלי עניין. עכשיו, כאשר פגע בנו המשבר הכלכלי העולמי, אין לנו ברירה אלא לקצץ בתשלומים שאנחנו מעבירים לכלל בעלי המפעל – כולל עובדי המפעל, הממשלה והלקוחות. בנוסף לרפורמות שהוכרזו עד כה אין לנו ברירה אלא גם להכפיל את מחירי המוצרים."

—%$%—

לאחר מספר מקרים דומים נוספים, ביניהם קריסתו של בנק קואופרטיבי גדול יום לאחר ששרת התעשייה והמסחר הכריזה שבנקים קואופרטיביים הם יציבים במיוחד, הורה שר האוצר על רפורמה שלכולנית נוספת – "רפורמת הניהול השלכולנית", שמטרתה הייתה לדאוג לניהול אחראי של הנכסים שלכולנו. במסגרת הרפורמה נאלצו מנהלי החברות לדווח לכלל בעלי העניין בחברה על פעילותם ולקיים הצבעה כוללת על החלטות בעלות חשיבות. יום לאחר מכן החלו כל החברות במשק לשלוח לאזרחי המדינה מאות אלפי בקשות להחלטות והזמנות לאסיפות בעלי עניין, ויומיים לאחר מכן הלחץ הציבורי גרם לממשלה לבטל את החוק.

בינתיים, בעלי החברות שהתקשו לעמוד בשלל התקנות של חוקי שלכולנו ניסו למכור את החברות שלהם, אך לא נמצאו קונים בארץ או בעולם. מכיוון שנאסר עליהם לסגור את החברות שלכולנו, הבעלים הורו למנכ"לים לבצע הימורים פרועים ומהלכים עסקיים לא הגיוניים בעליל שמטרתם הייתה להביא לפשיטת רגל. עובדים נדרשו דרך קבע להלוות כספים לחברות שבהן הם עבדו, מכיוון שהם היו עכשיו שותפים לרווחים ולהפסדים, ורבים העדיפו להתפטר ולחיות על דמי אבטלה. הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר ראש הממשלה הכריז שמעתה הציבור והעובדים ייהנו מרווחי החברות שלכולנו, בזמן שההפסדים יוטלו על בעלי המניות של החברה. מאות בעלי מניות הכריזו על ויתור מוחלט על זכויותיהם בחברות מבלי למכור את המניות, ורבים מהם עזבו את הארץ. המצב הכלכלי הלך והידרדר, וכאשר שר האוצר אמר בראיון שאזרחי המדינה יצטרכו לעבוד קצת יותר הוא זכה לקיטונות של ביקורת. מצבה של המפלגה בסקרי פופולאריות הלך והידרדר; מישהו היה צריך לעשות משהו.

ראש הממשלה פרסם סטאטוס בפייסבוק שבמסגרתו הוא תוקף את המגמה ההולכת וגדלה של הגירה למדינות שהיו, ובכן, מעט פחות שלכולניות באופיין: "אם תסלחו לי אני קצת חסר סבלנות כלפי אנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש לנו כי במקום אחר נוח יותר. כמו כל אזרחי המדינה, גם היורדים מחויבים לסולידריות. הם היורדים שלכולנו. הם אינם יכולים סתם כך לעבור למדינה אחרת אחרי שכולנו סיבסדנו את השכלתם ואת הצלחתם, ואנחנו שוקלים לנקוט בצעדים שיקשו על כך."

הקמפיין החדש נגד המהגרים קצר הצלחה צנועה, בעיקר בקרב לאומנים ותושבי המדינה שאין באפשרותם להגר, וראש הממשלה החליט להרחיבו. "אני כמובן מדבר לא רק על העשירים שהיגרו בעקבות החוקים שלנו. מה עם הסטודנטים לתארים מתקדמים שבחרו ללמוד בחו"ל אחרי שסיימו תואר ראשון מסובסד באוניברסיטאות שלכולנו? לא נרשה למוחות הטובים ביותר לברוח להם לאוניברסיטאות זרות ולזכות שם בפרסי נובל. אלו המוחות שלכולנו, ופרסי הנובל שלכולנו!"

בהוראתו של ראש הממשלה הכינו סוכנויות הביון של המדינה תכנית נועזת לחטיפתם של מדענים אשר היגרו למדינה אחרת, והשבת המוחות שלכולנו לארץ שלכולנו.

אך הפעם ההמונים כבר לא הלכו שבי אחרי הלוגיקה המושלמת והמוסריות הנעלה. תרמה לכך העלייה במחירי הדיור, לאחר שרפורמת הקרקעות השלכולנית תקעה את הרחבת ההיצע – הסתבר שהקבלנים המעטים שעוד נותרו פעילים התקשו לעבור את שלל וועדות התכנון השכונתיות, העירוניות, המחוזיות, האזוריות והארציות ואת שלל ההתנגדויות שהוגשו על ידי בעלי עניין שונים, כולל עורכי דין שנשכרו במיוחד על מנת לייצג חרדונים מצויים וציפורי דרור שעלולים להיפגע מהבנייה. גם הכספים מכריית משאבי הגז הפסיקו להגיע, לאחר שהתרחשה תקלה באחת מאסדות הקידוח שלכולנו והבעלים דרש שהציבור ישתתף במימון התיקונים, והמדינה נכנסה למיתון.

—%$%—

"אני לא מבינה מה היה רע כל כך במצב שהיה לפני כן", אמרה יו"ר האופוזיציה (שהודחה מראשות הממשלה בבחירות האחרונות) במסגרת תכנית אירוח טלוויזיונית. "היזמים לקחו עליהם את הסיכונים, ניהלו את החברות וקיבלו את הרווחים, והציבור הרוויח את חלקו דרך המיסים ודרך הזדמנויות תעסוקה יותר נרחבות בשכר גבוה יותר."

"אבל כולנו ראינו לאן השיטה הזו מובילה", אמר המראיין, מעריץ מושבע של מפלגת שלכולנו. "בעשורים האחרונים התוצר עלה במידה רבה הרבה יותר מהשכר, בעלי ההון גורפים את כל רווחי הצמיחה לעצמם".

"התהליך הזה קורה בכל העולם", ענתה יו"ר האופוזיציה, "במדינות עם ועדי עובדים ובלי ועדי עובדים, עם מיסים גבוהים ונמוכים, עם משאבי טבע וללא משאבי טבע, בכולן השכר כאחוז מהתוצר יורד כבר שנים רבות. אם רק נוציא לרגע את הראש מהאדמה ונביט סביבנו נראה שהרבה תופעות שאנחנו חושבים שהן ייחודיות רק לנו, מגמות שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מי אשם בהן, מתרחשות למעשה בכל העולם. המדינה שלנו איננה אי בודד, אנחנו מושפעים מתהליכים גלובאליים ושינויים טכנולוגיים שלא את כולם אנחנו תופסים. ברגע שנבין זאת, נבין גם שלא די ברפורמה מקומית כזו או אחרת על מנת לעצור את התהליכים הללו. התוצר ימשיך לעלות במידה רבה יותר מהשכר, לא משנה מה הממשלה תעשה."

"את בעצם מציעה שהציבור יוותר על דברים ששייכים לו."

"מושג הבעלות הוא מושג רגשי, טעון, שמונע דיון ענייני בנושא. מצידי תקרא לזה בשם אחר אם אתה רוצה. תגיד שהציבור משכיר את משאבי הטבע ליזמים. לא אכפת לי. הנקודה החשובה היא לדאוג לחפיפה בין נשיאה בסיכונים, חופש בקבלת החלטות והנאה מהרווחים."

"את לא חושבת שלחברות מסחריות ולבעליהן יש חוב מוסרי עבור החברה כולה?"

"חוב עבור מה? אם יזם מסוים לא היה מקים את החברה שלו, אף אחד אחר לא היה מקים אותה. אף אחד אחר לא היה לוקח את הסיכונים, משקיע את שעות העבודה המטורפות הנדרשות. המדינה נותנת תשתיות וחינוך לכל אזרחיה, ובכל זאת רק למיעוט זניח מתוכם יש את האומץ והכישורים לקחת את הסיכונים ולהקים חברות חדשות. למה לאותו מיעוט ישנו חוב הרבה יותר גדול עבור המדינה? מדוע יזם של חברת ענק חייב מיליארדים למדינה, ואדם אחר שקיבל מהמדינה את אותן התשתיות הציבוריות חייב הרבה פחות? לא חייבים להלל את היזמים או לחשוב שהם בני אלים, אבל ההגינות הבסיסית מחייבת להטיל עליהם בדיוק את אותן החובות שאנחנו מטילים על כל אזרח אחר, כגון תשלום מיסים ושירות צבאי, ולא יותר מכך."

"ומה עם הטבות המס שהחברות הגדולות קיבלו? הן לא חייבות לנו משהו בתמורה להטבות המס? היחסים שלהן עם המדינה הן לא דו-צדדיים?"

"ברור שהם דו-צדדיים, מן הסתם נחתמו הסכמים בין החברות האלו לבין המדינה. האם היה רשום בהסכמים האלו שהטבות המס ניתנות בתמורה למחויבות כלשהי?"

"אהמ, לא, אבל – "

"אז אתה טוען שהמדינה צריכה להכניס בדיעבד סעיף לחוזה, שיתכן שאם הוא היה קיים שם מלכתחילה החברה הייתה בכלל מעדיפה לוותר על הטבת המס שהיא קיבלה? תשמע, אין לי בעיה עם הכנסת סעיף כזה מלכתחילה. לגיטימי לחלוטין. אם חברות ירצו הן יחתמו, אם לא אז לא. אבל בדיעבד? ואתה עוד טוען שזה מוסרי? כי לי זה נשמע כמו רמאות."

"אהממ… אני… כלומר… אבל בלי הכבישים והאוניברסיטאות היזמים לא היו מסוגלים – "

"איך בדיוק בנו את הכבישים והאוניברסיטאות האלו לדעתך?"

"מה זאת אומרת איך, המדינה – "

"מאיפה היה למדינה כסף לבנות כבישים ואוניברסיטאות?"

"מהמיסים של האזרחים, כמובן"

"ומאיפה היה לאזרחים כסף לשלם מיסים?"

"מהמשכורות – "

"מהמשכורות שהם קיבלו מיזמים מוצלחים, שהקימו חברות מצליחות שמכרו מוצרים מצליחים. זה הכל מעגלי! החברות המסחריות לא חייבות כלום למדינה, בדיוק מאותה הסיבה שבגללה המדינה לא חייבת כלום לחברות מסחריות שבזכותן לאזרחים יש כסף לשלם מיסים. הדבר היחיד שכולם חייבים זה לציית לחוק. אם למישהו יש בעיה עם החוקים עליו להחליף את הפוליטיקאים, ולא לבוא בטענות למנהליהן של חברות עסקיות."

המראיין זעם ודפק באגרופו על השולחן, "אבל המשאבים הם שלכולנו! החברות הן שלכולנו! התשתיות הן שלכולנו! העובדים הם שלכולנו!"

"לא, הם לא" היא ענתה בשקט. "אין כזה דבר 'שלכולנו'. כל דבר השייך לכולנו בעצם לא שייך לאף אחד, והיחס אליו הוא בהתאם. כל הדברים החשובים בעולם, כל המקורות שמסוגלים לייצר כסף, תמיד שייכים למישהו. לעיתים הם שייכים באופן רשמי לאדם כלשהו, ולעיתים מדובר באדם שמדבר בשם השלכולנו הזה באופן בלתי רשמי או שולט איכשהו בהזרמת הכספים.  כך הדברים התנהלו הרבה לפני המצאת הקפיטליזם והסוציאליזם. המשאבים, החברות, התשתיות – כל אלו מעולם לא היו שלכולנו, וגם היום הם לא שלכולנו. לצערי, אני מאמינה שבקרוב תגלה את זה בעצמך."

—%$%—

כאשר ההפגנות התרבו, ראש הממשלה הוציא אותן אל מחוץ לחוק מכיוון שהכיכרות הן שלכולנו, ולא יתכן שקומץ מפגינים יפקיע את המרחב הציבורי לצרכיו האנוכיים. לאחר מכן הוא נאלץ להלאים כלי תקשורת שהעזו לבקר את הממשל בשמם של אינטרסנטים זרים, מכיוון שגם התקשורת היא שלכולנו ולא של בעלי ההון. כאשר הבחירות התקרבו החליטה הממשלה לבטל אותן מכיוון שהממשל הנוכחי הוא ממילא שלכולנו, ואין צורך בבחירות שיפלגו את המדינה בין מפלגות סקטוריאליות סחטניות.

שבוע לאחר קבלת ההחלטה התרחשה הפיכה צבאית.

"מה אתם עושים?!" זעם ראש הממשלה כאשר פרץ הרמטכ"ל למשרדו, מוקף בחיילים.

"בשם הצבא שלכולנו, אנחנו הולכים לזרוק אותך לכלא שלכולנו ולקיים בחירות חדשות", אמר הרמטכ"ל.

—%$%—

לאור צהלות ההמונים הוכנס ראש הממשלה לשעבר לכלא לאחר משפט בזק, ופגש שם את חבריו לתא – שלושה גברתנים בריונים. אחד מהם התקדם לעברו ולחץ את ידו בחמימות. "שלום לך אדוני, ברוך הבא לתא שלנו."

"אהמ כן… שלום", גמגם ראש הממשלה לשעבר.

"רק רציתי לציין", אמר האסיר, "שכל הדברים שיש לנו כאן בתא הם שלכולנו".

"אה… יפה"

"וגם אתה, אדוני", הוא חייך חיוך עקום, והשניים האחרים גיחכו מאחוריו.

Read Full Post »

רשומה זו נכתב על ידי מריה דישל, רכזת מגמה ירוקה בגבעת רם, ירושלים, בתגובה לרשומה הקודמת שפרסמתי בבלוג.

אז אורי כץ כתב פוסט על ייצוא גז.

שמחתי מאוד, לא רק משום שזאת עוד טיפה בדיון הציבורי על הנושא, אלא כי סופסוף ישנה דעה מאת אדם מתון, שאת אופן הדיון שלו אני מאוד מכבדת, גם אם דעותיו שונות משלי.

לכן התאכזבתי מאוד לגלות שגם הוא לא ניצל מלזלזל בצד השני, אותה רעה חולה שנדמה כי פשתה בקרב חברי התנועה הליברלית – הזרם שבעקביות מכניס את המילה "reason" לרוב החומר שהוא מפרסם, כאילו שיש לאידאולוגיה הזאת מונופול על חשיבה הגיונית. בשמונה חודשים אחרונים, במהלכם לקחתי חלק פעיל במאמץ להביא את נושא הגז לכותרות העיתונות ולדיון ציבורי, נתקלתי בנימת זלזול כמעט בכל שיחה עם מישהו שקשור בצורה זאת או אחרת להשקפה הליברלית. אחרי קריאת מאות עמודים של דוחות, שני כנסים עסקיים, ימי השתלמויות ושעות של נבירה האינטרנט כדי לקבל את תמונת המצב המלאה – אנשים עדיין מרגישים בנוח לפסול את הנימוקים שלי, ללא התעמקות, ולטעון כי  אני סתם "ילדודס סוציאליסטית" שלא יודעת על מה אני מדברת ומחפשת על מה להתלהם. ולא רק לי, אלא גם לעשרות אנשים משכילים ומעורבים בנושא, שהשקיעו מאות שעות בלהבין את סוגיית הגז לעומק. ולכן אני תוהה – מאיפה הוא מגיע, הביטחון הזה שכל בן-אדם שצעד ליד הבית של סילבן שלום או יצחק תשובה, הוא "מנותק מההגיון ומהמציאות" או "מאמין שמטרת החיים של סילבן שלום היא למקסם את הרווחים של יצחק תשובה"? מאיפה הידע הנסתר הזה על איך אנחנו תופסים את המציאות ומה אנחנו חושבים?

הדבר המצחיק הוא שעל העניין העקרוני אני ואורי כץ מסכימים: סוגיית הגז היא מורכבת ולא חד-משמעית, אך מאוד חשובה, והחלטה לגביה דורשת דיון מעמיק ומקצועי מלווה בתשומת לב ציבורית, והכי חשוב – נטול לחצים. רק שאורי כץ, כנראה, חושב שדיון כזה היה מתרחש גם אם אותה "חבורה של סטודנטים" לא הייתה מניפה שלטים מול הבית של סילבן שלום. לשיטתו, מספיק שאותה קואליציה של 12 ארגוני חברה וסביבה היתה פונה בשקט ובנימוס לגורמים בכנסת ולשר האנרגיה – והיו פותחים ועדה חדשה.

אפשר רק לנחש מה היה קורה במציאות האלטרנטיבית בה מחאת הגז לא הייתה מתפרצת לרחוב, אני אשאיר את זה לסופרי מד"ב ואגיד את דעתי. אחרי חודשים ארוכים של ניסיון להעלות את עניין הייצוא על סדר היום, אני משוכנעת: עם כל הכבוד למודעות בקרב קבוצות מסוימות של אנשים וחברי כנסת שהצלחנו לייצר לפני ההפגנות הגדולות, אם מאות אנשים לא היו יוצאים ומתאספים מול ביתו של סילבן שלום, נושא ייצוא הגז לא היה מצליח לפרוץ לשיח הציבורי כמו שהוא פרץ החודש. הפרוטוקולים של ועדת צמח לא היו נחשפים, ועשרות חברי כנסת  לא היו מבקרים בישיבות של ועדת כלכלה שדנו בנושא ייצוא הגז. הדיון תקשורתי היה נשאר קבור במעמקי מדורי הכלכלה, והציבור הרחב לא היה שואל את עצמו מהי ועדת צמח, איך קיבלה את החלטותיה ומהן השלכות מסקנותיה על כלכלת ישראל. סביר להניח שההחלטה על ייצוא היתה מתקבלת באחת מישיבות ממשלה, בין מחלוקת תקציבית אחת לאחרת, והיתה תואמת את מסקנות הועדה עד כדי שינויים מינוריים.

אז מי הם, אותם האנשים שצועדים מדי מוצאי שבת ליד הבתים של "אזרחים פרטיים" שבמקרה אחראיים לגורלו של נכס בשווי מאות מליארדי דולרים? אולי תופתעו לדעת, אבל זה לא "המון זועם" שמושפע מ"הלך רוח אנרכיסטי, יומרני ומתבדל". זאת קבוצת אזרחים מעורבת, מפוקסת ומגובשת, שמבינה שזאת הדרך היחידה שלה לפרוץ את המחסום התקשורתי ולהשפיע על סדר היום הציבורי שבתורו משפיע על סדר היום של מקבלי ההחלטות. גורם לחץ? אין ספק, ואני שמחה לחיות במדינה בה גם לאזרחים מהשורה, ולא רק לבעלי הון, ועדי עובדים וקבוצות כוח אחרות יש אפשרות להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. לחץ מאוזן שכזה הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה להוליד החלטה מאוזנת. ואם מישהו חושב שמפעילי הלחץ הכבד והמשפיע הם אלה שמטרידים את שאול מרידור בהודעות פייסבוק, אז גם הוא, כנראה, לא לגמרי מחובר למציאות הישראלית.

מסרי המחאה נראים לכם פשטניים וחלולים? אני אגלה לכם סוד: המסרים של כל מאבק, ברמת פעילות ציבורית ולא ברמת הדיון המקצועי, אמורים להיות קצרים , ברורים  וקליטים, ולi רק כי להקריא פרקים של דוקטורט בכלכלה במגאפון זה לא רעיון מבריק. נכון הוא הדבר, ככל שהמסר הוא קצר יותר – כך הוא פשטני יותר, כוללני יותר ופחות נכון – כי המציאות היא מורכבת מכל סיסמא. מצד שני, ככל שהמסר ארוך יותר, כך גדל הסיכוי שהסובבים, היריבים והתקשורת יסלפו אותו. גם ברמת המסרים הפשטנית הנוכחית, מאז יציאת המאבק לרחובות, מחצית מהעיתונים מדווחים על "הפגנות על תמלוגים", למרות שכל אדם שמתראיין בתקשורת  מטעם המאבק מתמקד בייצוא. גם השם "ועדת צמח" לא מופיע באף כתבה כמעט, למרות שהוא מוזכר בעקביות בכל ראיון. זאת בלי להזכיר את יכולת הקסם של הכתבים להפוך מאות פעילים לעשרות, התלהטות רוחות בנוכחות המשטרה להפגנה אלימה, ועוד ניסים ונפלאות.

אז לא, מה שקורה היום ברחובות וברשת זאת לא היסטריה – זאת הדרך היחידה להביא את נושא ייצוא הגז לדיון ציבורי ראוי לו. אותו דיון ציבורי שסוגיית הייצוא לא זכתה לו, לא במהלך ועדת צמח, לא אחרי הגשת המסקנות הסופיות שלה, ולא בחודשים הארוכים בהם המסקנות האלה היו, בתפיסת מקבלי ההחלטות, הדעה המקצועית היחידה והנכונה בנושא ייצוא הגז. והיום, אנחנו שמחים לראות בעיתונים מגוון רחב של דעות על הסוגיה, וכל דעה כזאת משמחת אותי. כי מלבד השאלה על תועלת הייצוא או איסור הייצוא, קיימת שאלה מהותית בהרבה – איך המדינה מקבלת החלטה על גורל המשק האנרגטי שלה? האם על-ידי קומץ מומחים, שקריטריוני בחירתם לא ברורים, שעובדים מאחורי דלתיים סגורות ומסתירים את הכשלים המתודולוגיים הברורים בעבודתם, או שאפשר גם אחרת?  ואם יש כמה אנשים שמגזימים, יורים לכיוונים לא נכונים, או חוזרים על הסיסמאות מבלי להיכנס לעובי הקורה – זאת תופעת לוואי שולית ובלתי נמנעת. מי שמשליך ממנה על כל המאבק, על שלל היבטיו המקצועיים והציבוריים, ומנסה להציג אותו כסתם חבורת סטודנטים אנרכיסטים שונאי-עשירים – כנראה שפשוט מחפש תירוץ לפסול את טיעוני הצד השני. 

מה היא, אם כן, הבעיה? במילותיו של אורי, הבעיה היא ההיסטריה. רק לא ההיסטריה של הציבור. היסטריה זאת ניבטת ממשפט פתיחה של צמח בפגישתו עם המטה לשמירה על הגז הישראלי: "אם לא יהיה יצוא, לא יהיה לוויתן", ומורגשת היטב בדיוני הועדה. ההיסטריה היא במילותיו של ראש איחוד התעשיינים, שלפני שנה התנגד למסקנות ועדת צמח ועכשיו מתייצב מאחוריהן: "אני פוחד שלא יהיה גז לתעשיה ב-2017". אותה ההיסטריה שמתבטאת בכך שחצי מהדיון בועדת הכלכלה האחרונה עסק בשאלה "האם האיום שמאגר לויתן לא יפותח תחת הגבלות חמורות על יצוא הוא אמיתי או לא?".

אז הבעיה היא לא בייצוא המאסיבי עצמו – אורי לא התייחס לסוגיה הזאת, וגם אני ארשה לעצמי לא להתייחס אליה, כי מספיק מילים נשפכו כבר משני צידי המתרס על השאלה המורכבת הזאת. הבעיה היא שמדינת ישראל מקבלת החלטה גורלית וארוכת טווח על עתיד משק האנרגיה שלה, כאשר היא מרגישה שמצמידים לה אקדח לראש. בין אם האקדח הזה הוא מדומיין או אמיתי לחלוטין, השפעתו הכבדה על ההחלטות המתקבלות הופכת כל החלטה שמתקבלת בתנאים כאלה ללא לגיטימית. הבעיה היא  בכך שיש פה קבוצת כוח – והיא, במקרה, אותה קבוצת כוח שהיא המרוויחה הראשית ממסקנות ועדת צמח – שמחזיקה את משרד האנרגיה ואת גורמי התעשיה בביצים, ומסוגלת לתמרן החלטה אסטרטגית וארוכת טווח על-ידי איום בבצורת אנרגטית בטווח הקצר.

האקסיומות "חייבים ייצוא מאסיבי כדי שיפתחו את לוויתן" ו"למדינה אין כסף להשקיע בפיתוח" חייבות להפסיק להיות אקסיומות. לא רק כי נכונותן מאוד מפוקפקת (אם משרד הביטחון לוקח הלוואות של מליארדים כדי להעביר את בסיסיו לנגב, למה המדינה לא יכולה לקחת הלוואה כדי לפתח מאגר גז שיכול להספיק לה ל-25 שנה? למי יש יותר אפשרויות לגייס 4 מליארד דולר – לחברה פרטים או לממשלת ישראל?) אלא גם כי הם לא נותנים לשיקולים האמיתיים להשפיע על ההחלטה. אם תבחר המדינה לעודד את המשך החיפושים וכניסת יזמים חדשים לשוק – שתעשה את זה בצורה מושכלת, ולא כששעון פיתוח הלוויתן מתקתק לה ליד האוזן.

אז לי, ביחד עם אורי, נשאר לקוות ליום בו ועדה מקצועית שבה יש ייצוג הולם גם לנציגי הציבור וגם לנציגי חברות הקידוחים, תתכנס ותתמקד בשאלה – מה יהיו ההשלכות של ייצוא על כלכלת ישראל, כאשר דיוניה מתרחשות בשקיפות וללא לחצים. עד אז, כל עוד הלוביסטים של חברות אנרגיה ממשיכים לשרוץ בכנסת ושר האנרגיה מסרב להיפגש עם נציגי המחאה – אני אמשיך להשמיע קולי ברחובות.

Read Full Post »