מהו המחיר הנכון לגז טבעי בישראל?

כיצד לא נכון לחשוב על מחיר הגז הטבעי

קל להבין מדוע מחיר גבוה מדי של גז טבעי (למשל תודות לכוח מונופוליסטי) יכול לפגוע במשק, אבל חשוב להבין גם את המקרה ההפוך. תפיסה נפוצה גורסת שהמחיר הנכון לגז טבעי בישראל הוא המחיר הנמוך ביותר שעדיין משאיר לבעלי חברות הגז איזה שהוא רווח "סביר" או "לא חזירי" – מחיר כזה יעודד את התעשיה הישראלית, יוריד את יוקר המחיה וכך הלאה. התפיסה הזו שגויה לגמרי.

הבעיה המרכזית עם התפיסה הזו היא ההתמקדות באלמנט החלוקתי ולא בשימוש חכם במשאבים. נניח למשל שהמשק הישראלי הוא מפעל אחד גדול המייצר מזון לאזרחי המדינה על ידי שימוש בחומר גלם יחיד – גז טבעי או נפט. למשק יש שדות גז במעמקי הים, אבל נפט נדרש ליבא מחו"ל. נניח שאפשר למכור גז לחו"ל במחיר של 100 ליחידה, ושיחידת גז מייצרת מזון בערך של 200 קלוריות. ניתן גם לייצר מזון בעזרת נפט מיובא, כאשר ייבוא יחידת נפט עולה 50 ויחידת נפט מייצרת גם היא מזון בערך של 200 קלוריות. במצב כזה ברור שלמפעל משתלם למכור את הגז לחו"ל תמורת נפט ולהשתמש בנפט לייצור המזון, למרות שיש בבעלותו של המפעל שדות גז משלו ולמרות שניתן להעביר את הגז לייצור מזון "בחינם". זה לא באמת בחינם, מכיוון שכאשר המפעל משתמש בגז לייצור מזון הוא מוותר על הכסף שהיה ניתן לקבל מייצוא הגז. ישנו שימוש לא אופטימלי במשאבים. במציאות מדינת ישראל איננה מפעל, אבל הממשלה מסוגלת להשפיע על מחירם של מוצרים כגון גז טבעי. מחיר נמוך מדי עלול להוביל לשימוש שאיננו אופטימאלי מבחינת המשק כולו, גם אם המחיר הזה נמוך למדי.

לשימוש בגז הטבעי, כמו לכל דבר בחיים, יש עלות: העלות האלטרנטיבית. אנחנו יכולים למכור יחידת גז לצרכנים ישראלים או לצרכנים בחו"ל במחירים שונים, אנחנו יכולים להשתמש בו עכשיו או בעתיד, ואנחנו יכולים גם פשוט להשאיר אותה באדמה ולא לשלם את עלויות ההפקה. כל דבר שנבחר לעשות עם הגז יבוא על חשבון שאר האלטרנטיבות. המחיר של הגז צריך לשקף את העלות הזו. אם אין תחרות במשק, וכרגע זה המצב, התיאוריה הכלכלית מעלה כי המחיר שיקבע ללא התערבות ממשלתית לא ישקף את העלות הזו, אך התערבות ממשלתית תשפר את המצב רק אם היא תקבע מחיר נכון. אם נקבע בחוק מחיר נמוך מדי נוביל למצב שבו יהיו עסקאות משתלמות שלא יבוצעו: יהיו צרכנים אשר מוכנים לרכוש גז במחיר גבוה יותר, ופירמות שמוכנות למכור להם במחיר הזה, אבל העיסקה לא תתקיים מכיוון שהיא אסורה בחוק. באותו האופן, גם אם המחיר בשוק יהיה גבוה מדי יהיו עיסקאות משתלמות (שתורמות לרווחה הכוללת במשק) שלא יבוצעו.

כאשר הממשלה מחליטה בכל זאת לפקח על מחירי מוצרים ולקבוע עבורם מחיר הנמוך מהמחיר התחרותי, היא לרוב עושה זאת עבור "מוצרי יסוד" מתוך מטרה חברתית של תמיכה בצרכנים עניים. אפשר להטיל ספק בתרומה האמיתית של מהלכים כאלו לצרכנים, אבל בנוגע לגז אפילו השיקול הזה לא קיים. אין שום סיבה למכור גז בזול למפעל ישראלי מסוים, המייצא לחו"ל מוצרים המיוצרים בעזרת אנרגיה מבוססת-גז, כאשר ניתן לייצא את הגז לחו"ל באופן ישיר במחיר גבוה יותר. מהלך כזה לא "תומך בתעשיה הישראלית" או "משפר את יוקר המחיה", אלא פשוט מעביר כסף מבעלי הון מסוימים לבעלי הון אחרים תוך כדי שימוש לא יעיל במשאבי הטבע של המדינה ופגיעה בתקבולי המיסים שהממשלה יכולה לקבל מהעסקה. בעקבות ועדת ששינסקי המיסוי על גז גבוה יותר מהמיסוי על מוצרי יצוא אחרים, כך שסובסידיה כזו היא בעצם מסלול עוקף-ששינסקי: בעלי הון מסויימים מייצאים את הגז לחו"ל כשהוא "מוחבא בתוך" מוצרים אחרים שהוא עזר לייצר, בלי לשלם את המיסוי שחברות הגז היו משלמות.

גם אם תטענו שמהלך כזה בכל זאת מוזיל עלויות אנרגיה גם לצרכנים פרטיים, זה נראה מוזר להעניק לתושבי המדינה הטבה שתלויה בצריכת האנרגיה שלהם. אין גם שום סיבה למכור גז במחיר מוזל במיוחד לחברת החשמל. אם הממשלה מעוניינת להוריד את מחיר החשמל, שהוא ממילא מפוקח, היא יכולה לעשות זאת באופן ישיר. למה להוזיל דווקא את מחיר הגז עבור חברת החשמל? אולי עדיף להוזיל את עלויות כוח האדם של חברת החשמל? אולי משתלם יותר להפיק חשמל בעזרת אנרגיות מתחדשות ולייצא את הגז לחו"ל?

חשוב גם לזכור שהמיסוי על רווחי חברות הגז מתקרב ל-70%. על כן, מדיניות אשר תפחית את הרווחים האלו לא מעבירה כסף מיצחק תשובה לגורמים אחרים במשק, אלא בעיקר מהממשלה לגורמים אחרים במשק. זהו כסף שהיה ניתן להשתמש בו עבור שירותים ציבוריים טובים יותר.

הגז השוכב במים הטריטוריאלים של מדינת ישראל הוא ערימה של כסף "פוטנציאלי", שניתן להפיק ממנו את המקסימום רק אם נתחשב בעלויות האלטרנטיביות. זה נכון גם אם אנחנו רוצים להתחשב בשיקולים נוספים שאינם כספיים לכאורה, למשל ביטחון אנרגטי (שנרחיב לגביו בהמשך) או צדק חברתי. אם מפריע לכם שחברות הגז מרוויחות "יותר מדי" אז הפתרון לכך הוא מיסוי ולא מחיר נמוך שגורם לשימוש לא יעיל. כמובן שגם למיסוי יש השלכות שליליות, למשל על הסיכוי לחפש ולמצוא מאגרים חדשים, אבל פיקוח מחירים המעביר כסף מבעל הון אחד לבעל הון אחר או לאיזה שהוא גוף ממשלתי, תוך כדי וויתור על חלק מערימת הכסף הפוטנציאלי, הוא דרך עקומה ויקרה מאוד לדאוג לצדק חברתי. בסופו של דבר, הגורם הרלוונטי היחיד לקביעת המחיר האופטימאלי של גז טבעי בישראל הוא לא איזו שהיא תפיסה לגבי צדק חברתי ולא הרצון לתמוך בתעשייה המקומית, אלא העלות האלטרנטיבית הרלוונטית לשימוש ביחידת הגז האחרונה שנמכרת.

אז מהי העלות הזו?

ובכן, תלוי.

למצוא את העלות האלטרנטיבית הנכונה

ב-28 ביולי התקיים במכון אהרן למדיניות כלכלית, במרכז הבינתחומי בהרצליה, כנס בנושא רגולציה על הגז הטבעי, בהשתתפותם של חוקרים מהאקדמיה, פקידים בכירים, נציגי התעשייה וחבר הכנסת איתן כבל המכהן כיום כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. בכנס הוצג מחקר של פרופ' עדי פוזנר, ד"ר טל מופקדי וד"ר רועי שלם, שבנו מודל של משק הגז הישראלי במטרה להבין מהן העלויות האלטרנטיביות הרלוונטיות, וכך להתחיל לחשוב עד כמה מתווה הגז הנוכחי רחוק מהאופטימום. העולם הוא כמובן מורכב יותר מכל מודל, ואי אפשר באמת לחשב את "המחיר האופטימאלי", אבל מודלים מופשטים מאפשרים לנו לפחות לחשוב על הנושא באופן נכון לוגית.

אז איך העסק עובד?

מבלי להיכנס יותר מדי אל הפרטים, חשוב להבין שכאשר אנחנו מוכרים יחידת גז לצרכן ישראלי כלשהו אנחנו מבצעים שלושה סוגי וויתורים על אלטרנטיבות:

1. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי מקצרת את הזמן שבו המשק יוכל לייצר גז לצריכה עצמית ומקרבת את היום שבו יגמר הגז בארץ ונצטרך ליבא גז מחו"ל.
2. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי מגיעה על חשבון יצוא יחידת גז לחו"ל.
3. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי אחד מגיעה על חשבון מכירת יחידת גז לצרכן מקומי אחר.

נניח לשם פשטות ההצגה שאין אפשרות לייצא את הגז, שלא עולה כסף להפיק אותו ושהמחיר שבו ניתן ליבא גז הוא תמיד 8 דולרים ליחידת גז (יחידות גז נמדדות ב-MMBTU, מדידה המתחשבת בכמות האנרגיה שניתן להפיק מהגז). הביקוש המקומי לגז ילך ויגדל עם השנים בקצב צמיחת האוכלוסיה, ולפי התחזיות הגז יספיק לכ-38 שנים במצב זה שאינו כולל ייצוא, כלומר עד שנת 2054. מה צריך להיות המחיר המקומי של הגז תחת ההנחות האלו?

כאשר אנחנו לא יכולים ליצא את הגז ועלות הפקתו היא אפס, המחיר ה"נכון" אינו אפס. העלות האלטרנטיבית של הגז במצב זה היא שווי היבוא העתידי, הסוג הראשון של הוויתור שהזכרתי למעלה. אם אנחנו צורכים היום יחידת גז, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 38 שנים על יחידת גז. אם אנחנו צורכים בשנה הבאה את יחידת הגז, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 37 שנים. אם נצרוך את יחידת הגז בשנת 2050, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 4 שנים. כסף היום שווה יותר מאשר כסף בעתיד – ניתן לקבל ריבית על הכסף אם משקיעים אותו באפיקים אלטרנטיביים, וככל שהעתיד רחוק יותר כך כסף שנקבל או נשלם בו שווה פחות. לכן, כיום בשנת 2016 תשלום של 8 דולרים בשנת 2054 הוא לא משמעותי כל כך, אבל בשנת 2050 תשלום של 8 דולרים בשנת 2054 הוא יותר משמעותי. במילים אחרות, היום העלות האלטרנטיבית של הגז הטבעי היא נמוכה, והיא צריכה לעלות עם הזמן ככל שהגז הולך ונגמר – וכך גם המחיר. אז הנה תובנה לא טריוויאלית ראשונה: בהינתן ההנחות שהצגנו, המחיר האופטימאלי צריך לעלות עם הזמן.

כמובן שהיו לנו כאן המון הנחות מפשטות. במציאות ניתן לייצא את הגז, עולה כסף להפיק אותו, יתכן שימצאו בעתיד עוד מאגרים, יתכן שמחיר היבוא ישתנה עם השנים וכך הלאה, אבל זה לא אומר שהמודל שתיארתי חסר ערך. המודל הזה מספק תובנה חשובה ולא טריוויאלית, תובנה שקשה להגיע אליה ללא החשיבה המסודרת המאפיינת מודלים כלכליים.

עדי פוזנר, טל מופקדי ורועי שלם מתחילים את מחקרם עם התובנה הבסיסית הזו, ואז ממשיכים משם אל מודלים יותר ריאליסטיים הכוללים עלויות הפקה, אפשרות לייצוא ומגבלות שונות על הקמת המתקנים, ודנים גם בשאלת שינויי מחירים בארץ בעקבות שינויי מחירים בחו"ל, מציאת מאגרים חדשים ושיקול הביטחון האנרגטי. התוצאות הולכות ונעשות מורכבות, כאשר בשנים שונות יש עלויות אלטרנטיביות רלוונטיות שונות, כתלות במרחק שלנו מהנקודה שבה יסתיים הגז. ישנן תקופות שבהן המחיר קבוע, ויש תקופות שבהן הוא עולה כמו במודל הבסיסי או בקצב מהיר יותר; ישנן תקופות שבהן מה שחשוב מבחינת אלטרנטיבות הוא המחיר שניתן לקבל על היצוא, תקופות שבהן מחיר היבוא הוא העיקר, ותקופות שבהן מחירי היצוא והיבוא בכלל אינם רלוונטיים מכיוון שהגז נמצא במחסור ביחס לביקוש המקומי (בגלל מגבלות ביכולת ההפקה). יש תקופות שבהן עליית מחירים עולמית של 10% מעלה את המחיר המקומי האופטימאלי ב-10%, בפחות מ-10% או ב-0%. כמובן שכל תגלית גז חדשה או התפתחות טכנולוגית שמופיעה בדרך משנה את המחירים האופטימאלים.

בקיצור, מסובך. אבל הפרטים כרגע פחות חשובים. הנקודה היא שבסופו של דבר המודלים האלו מסוגלים לתאר לנו את המתווה האופטימאלי של מחירי הגז לאורך זמן, כאשר בכל תקופה בוחנים את העלות האלטרנטיבית הרלוונטית, וגם מספקים תובנות כיצד להשיג מטרות אחרות בו זמנית כגון צדק חלוקתי או שמירה על ביטחון אנרגטי. ניתן לעדכן את המודלים בפרמטרים המשתנים, וכך לקבל את השינוי הנדרש בתוצאות אם המציאות משתנה.

הבעיה היא שזה לא מעניין אף אחד.

המודלים והמציאות

במהלך השולחן העגול במכון אהרן נוצר וויכוח בין חבר הכנסת איתן כבל לבין פרופ' חיים פרשטמן, כלכלן מאוניברסיטת תל אביב. כבל, שעלה לדבר לאחר שעדי פוזנר סיים להציג את המודל, טען שבתור מקבל החלטות מודלים כאלו פחות רלוונטיים עבורו. הוא דיבר על שיקולים גיאופוליטיים, על שיקולי ביטחון ועל שלל נושאים אחרים שלדעתו לא נכנסו אל תוך המודל, אך אחרים הסבירו שהמודל דווקא כן מאפשר להבין כיצד נדרש להתחשב בשיקולים האלו באופן לוגי ורציונלי. פרשטמן אמר שלפני כשש שנים, כשרק הופיעו התגליות הראשונות, הוא וחבורה של חוקרים הציעו לממשלה לבצע מחקר כזה בהתנדבות, אבל אף אחד לא היה מעוניין. הבעיה היא שמקבלי ההחלטות בישראל לא פעם מתעלמים מסוג החשיבה שכלכלנים יכולים להציע, וכפי שציינו פרופ' עומר מואב ואחרים בכנס זו בעיה שמתחילה עם הציבור והתקשורת בישראל. גם אם קיים בממשלה פוליטיקאי המעוניין לקבל החלטות המבוססות על עצותיהם של הכלכלנים, הוא לא ישרוד פוליטית בגלל שלציבור לא אכפת.

רבים משוכנעים שאנחנו הכלכלנים עובדים כולנו עבור בעלי ההון. יש כמובן כלכלנים שבאמת עובדים עבורם, אבל הם מיעוט וישנם כללי גילוי נאות שנועדו לחשוף זאת. לפרופסורים עם קביעות באוניברסיטה לא אכפת מה יצחק תשובה חושב על המודלים שלהם, וגם לי לא אכפת מה יצחק תשובה חושב על המאמרים שלי. רבות מהתובנות העולות מהמודל של פוזנר ושותפיו דווקא נוגדות את האינטרסים של חברות הגז (עדי פוזנר טוען שהמחיר בארץ כיום ככל הנראה גבוה מדי), ואין שום היגיון בלפסול כל טענה שכל כלכלן אי פעם יעלה כי יש סיכוי מזערי שיום אחד הוא יעבוד עבור איזה שהוא בעל הון. מעבר לכך, זה גם לא הוגן להתעלם מהנתונים והעמדות שמציגים כלכלנים כגון אמיר פוסטר, שמייצג את חברות הגז והשתתף בכנס – זה שמישהו "מדבר מפוזיציה" זה לא אומר שהוא בהכרח משקר או טועה.

בעיה אחרת היא הטענה הנפוצה שלפיה כלכלנים מסתכלים על כל דבר "דרך החור שבגרוש", כפי שציין חבר הכנסת איתן כבל במהלך השולחן העגול. גם זו טענה שגויה. דרך החשיבה הכלכלית והמודלים הכלכליים מתחשבים גם בכל שיקול אחר שיכול להיות קיים, הם פשוט מצמידים לשיקולים האלו מחיר. למשל, "ביטחון אנרגטי" הוא לא שיקול עם משקל אינסופי. כפי שציין רועי שלם במהלך הדיון, לפני שהתגלה הגז, מקבלי ההחלטות בישראל לא היו מעוניינים לרכוש לעצמם מאגר גז לצרכי ביטחון אנרגטי, אז למה עכשיו פתאום יש צורך בכך? הגז לא הפך לזול יותר. זה שבמקרה יש לנו גז זה לא אומר שהגז הוא זול יותר עבורנו. כאמור, הגז הוא בסך הכל משאב בשווי מסויים, ועם המשאב הזה ניתן לעשות כל מני דברים. אם לפני הגילוי לא היה לנו רצון להשתמש בכסף של מדינת ישראל כדי ליצור מאגר גז טבעי לצרכי חירום בישראל, למה אחרי הגילוי פתאום זה הכרחי?

הסיבה לדרישות כגון ביטחון אנרגטי המתבטא בשמירת גז ומניעת ייצוא, היא חשיבה לא עקבית ולא לוגית מצד מקבלי ההחלטות. בני אדם לוקים בכשלים קוגניטיביים רבים: אנחנו נוטים לשים נושאים שונים בקטגוריות שונות, להצמיד משקל אינסופי לחלק מהשיקולים בקבלת החלטה, לא להבין שיש תחליפיות בין אלטרנטיבות שונות, להצמיד תג מחיר גבוה יותר לחפץ רק כי הוא "שלנו" למרות שלא היינו מוכנים לשלם את אותו המחיר עבור החפץ אם הוא לא היה ברשותנו, ועוד. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל על מחקריו על הכשלים האלו, המאפיינים פקידים בכירים, ראשי ממשלות וחברי כנסת באותה המידה שבה הם מאפיינים כל אדם אחר. מודלים כלכליים מאפשרים לנו להתגבר על הכשלים האלו, אבל לשם כך נדרש להשתמש בהם – נדרש להקשיב. המודלים לא אומרים ששיקולים לא-כספיים, למשל הרצון שלא ליצור תלות קיומית ביבוא גז דרך טורקיה, הם לא חשובים. אבל המודלים כן מסוגלים להצמיד תג מחיר ברור לשיקולים האלו, וכך לאפשר לפוליטיקאים לקבל החלטות טובות יותר – להתחשב באלטרנטיבות, להחליט בדיוק מה המחיר שהם מוכנים לשלם, בכסף, כדי למלא שיקולים אחרים.

אז מה עם מתווה הגז הנוכחי?

פוזנר, מופקדי ושלם מאמינים שהמחיר הנוכחי בישראל הוא ככל הנראה גבוה יותר מהאופטימום. המחיר הזה לא נקבע בשוק תחרותי אלא במסגרת מאבק כוחות בין חברות הגז, חברת החשמל והממשלה, מאבק שנערך בתקופה שבה המחירים העולמיים היו גבוהים יחסית. מאז שהוא נקבע מחירי האנרגיה העולמיים התרסקו, אבל העובדה הזו לא השתקפה במחיר הגז בארץ, והמתווה מנציח את הקיבוע הזה ל-6 השנים הבאות. אך למרות הביקורת שלו, עדי פוזנר אינו מתנגד למתווה. משיחותי עימו עולה כי הוא יכול לחשוב על מתווה טוב יותר, אבל לא ברור אם היה ניתן להשיגו במסגרת המו"מ בין הגורמים, ובכל מקרה הנזק מהיעדר מתווה גדול הרבה יותר מהנזק מקיומו של מתווה לא אופטימאלי. לעיכובים בפיתוח מאגרי הגז יש מחיר הרבה יותר גבוה מאשר לבחירה במחיר שאיננו מושלם. כל שנה שבה לא זורם גז למפעלים ישראלים או ליצוא היא בזבוז עצום של כסף, והדבר האחרון שפוזנר, מופקדי ושלם רוצים הוא לתרום לבזבוז הזה. לדעתם הדבר הנכון ביותר כרגע הוא להתקדם כמה שיותר מהר עם הפיתוח, ובהמשך להתחיל להשתמש בתובנות העלות מהמודל כדי להבין האם כדאי לשנות את ההסכמים אל מול חברות הגז, בהינתן ההשפעות על המוטיבציה של חברות לחפש כאן מאגרים נוספים. מלבד המתווה, בעיה נוספת עם המדיניות הנוכחית היא שוועדות שונות קבעו בזמנים שונים את הרגולציות על המחיר ועל הייצוא ואת שיעור המיסוי, בזמן ששלושת הנושאים האלו תלויים מאוד אחד בשני וצריכים להיקבע ביחד, בו זמנית.

הדיון הסוער בעיתונות על המחיר בארץ לעומת מחירי הגז במדינות אחרות או על שיעורי הרווח של חברות הגז הוא פופוליסטי ולא רלוונטי ברובו, והתלות הנכונה של המחיר בארץ במחירי חו"ל היא מורכבת יותר מכפי שהרוב חושבים. הרמות הגבוהות של הדמגוגיה והבורות המלוות את הדיון הציבורי, התקשורתי והפוליטי בנושא הגז הטבעי מזיקות מאוד לסיכוי של אזרחי מדינת ישראל לנצל באופן מוצלח את המזל שפקד אותנו עם גילוי המאגרים, למצות את ערימת הכסף הפוטנציאלי. כפי שציינו ערן חיימוביץ (מנכ"ל פיניציה) ומגיבים נוספים בשולחן העגול של מכון אהרן, בהחלט ייתכן שטכנולוגיות אנרגיה חדשות יחליפו את הגז הטבעי ויורידו את מחירו באופן דרמטי בעשורים הקרובים, בזמן שפוליטיקאים ישראלים ימשיכו להאשים אחד את השני בעיכוב בפיתוח המאגרים ופעילים חברתיים למיניהם ימשיכו להפגין נגד הטייקונים ולהגיש בג"צים נגד כל החלטה שהממשלה מקבלת בנידון. במקרה זה חלק ניכר מהגז "של כולנו" ישאר לנצח בקרקעית הים התיכון – גז שהיה ניתן לייצא אותו לחו"ל, למסות את רווחי החברות המפיקות אותו ולהשתמש בו כדי לתרום לשיפור רמת החיים של כלל תושבי המדינה. כדי להימנע מהמצב הזה עלינו ראשית כל להחליף את השיח האמוציונאלי ואת חוסר האמון בדיון רציונלי ופתוח ובהקשבה הדדית.

Read Full Post »

מי כאן בהיסטריה? (רשומת תגובה)

רשומה זו נכתב על ידי מריה דישל, רכזת מגמה ירוקה בגבעת רם, ירושלים, בתגובה לרשומה הקודמת שפרסמתי בבלוג.

אז אורי כץ כתב פוסט על ייצוא גז.

שמחתי מאוד, לא רק משום שזאת עוד טיפה בדיון הציבורי על הנושא, אלא כי סופסוף ישנה דעה מאת אדם מתון, שאת אופן הדיון שלו אני מאוד מכבדת, גם אם דעותיו שונות משלי.

לכן התאכזבתי מאוד לגלות שגם הוא לא ניצל מלזלזל בצד השני, אותה רעה חולה שנדמה כי פשתה בקרב חברי התנועה הליברלית – הזרם שבעקביות מכניס את המילה "reason" לרוב החומר שהוא מפרסם, כאילו שיש לאידאולוגיה הזאת מונופול על חשיבה הגיונית. בשמונה חודשים אחרונים, במהלכם לקחתי חלק פעיל במאמץ להביא את נושא הגז לכותרות העיתונות ולדיון ציבורי, נתקלתי בנימת זלזול כמעט בכל שיחה עם מישהו שקשור בצורה זאת או אחרת להשקפה הליברלית. אחרי קריאת מאות עמודים של דוחות, שני כנסים עסקיים, ימי השתלמויות ושעות של נבירה האינטרנט כדי לקבל את תמונת המצב המלאה – אנשים עדיין מרגישים בנוח לפסול את הנימוקים שלי, ללא התעמקות, ולטעון כי  אני סתם "ילדודס סוציאליסטית" שלא יודעת על מה אני מדברת ומחפשת על מה להתלהם. ולא רק לי, אלא גם לעשרות אנשים משכילים ומעורבים בנושא, שהשקיעו מאות שעות בלהבין את סוגיית הגז לעומק. ולכן אני תוהה – מאיפה הוא מגיע, הביטחון הזה שכל בן-אדם שצעד ליד הבית של סילבן שלום או יצחק תשובה, הוא "מנותק מההגיון ומהמציאות" או "מאמין שמטרת החיים של סילבן שלום היא למקסם את הרווחים של יצחק תשובה"? מאיפה הידע הנסתר הזה על איך אנחנו תופסים את המציאות ומה אנחנו חושבים?

הדבר המצחיק הוא שעל העניין העקרוני אני ואורי כץ מסכימים: סוגיית הגז היא מורכבת ולא חד-משמעית, אך מאוד חשובה, והחלטה לגביה דורשת דיון מעמיק ומקצועי מלווה בתשומת לב ציבורית, והכי חשוב – נטול לחצים. רק שאורי כץ, כנראה, חושב שדיון כזה היה מתרחש גם אם אותה "חבורה של סטודנטים" לא הייתה מניפה שלטים מול הבית של סילבן שלום. לשיטתו, מספיק שאותה קואליציה של 12 ארגוני חברה וסביבה היתה פונה בשקט ובנימוס לגורמים בכנסת ולשר האנרגיה – והיו פותחים ועדה חדשה.

אפשר רק לנחש מה היה קורה במציאות האלטרנטיבית בה מחאת הגז לא הייתה מתפרצת לרחוב, אני אשאיר את זה לסופרי מד"ב ואגיד את דעתי. אחרי חודשים ארוכים של ניסיון להעלות את עניין הייצוא על סדר היום, אני משוכנעת: עם כל הכבוד למודעות בקרב קבוצות מסוימות של אנשים וחברי כנסת שהצלחנו לייצר לפני ההפגנות הגדולות, אם מאות אנשים לא היו יוצאים ומתאספים מול ביתו של סילבן שלום, נושא ייצוא הגז לא היה מצליח לפרוץ לשיח הציבורי כמו שהוא פרץ החודש. הפרוטוקולים של ועדת צמח לא היו נחשפים, ועשרות חברי כנסת  לא היו מבקרים בישיבות של ועדת כלכלה שדנו בנושא ייצוא הגז. הדיון תקשורתי היה נשאר קבור במעמקי מדורי הכלכלה, והציבור הרחב לא היה שואל את עצמו מהי ועדת צמח, איך קיבלה את החלטותיה ומהן השלכות מסקנותיה על כלכלת ישראל. סביר להניח שההחלטה על ייצוא היתה מתקבלת באחת מישיבות ממשלה, בין מחלוקת תקציבית אחת לאחרת, והיתה תואמת את מסקנות הועדה עד כדי שינויים מינוריים.

אז מי הם, אותם האנשים שצועדים מדי מוצאי שבת ליד הבתים של "אזרחים פרטיים" שבמקרה אחראיים לגורלו של נכס בשווי מאות מליארדי דולרים? אולי תופתעו לדעת, אבל זה לא "המון זועם" שמושפע מ"הלך רוח אנרכיסטי, יומרני ומתבדל". זאת קבוצת אזרחים מעורבת, מפוקסת ומגובשת, שמבינה שזאת הדרך היחידה שלה לפרוץ את המחסום התקשורתי ולהשפיע על סדר היום הציבורי שבתורו משפיע על סדר היום של מקבלי ההחלטות. גורם לחץ? אין ספק, ואני שמחה לחיות במדינה בה גם לאזרחים מהשורה, ולא רק לבעלי הון, ועדי עובדים וקבוצות כוח אחרות יש אפשרות להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. לחץ מאוזן שכזה הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה להוליד החלטה מאוזנת. ואם מישהו חושב שמפעילי הלחץ הכבד והמשפיע הם אלה שמטרידים את שאול מרידור בהודעות פייסבוק, אז גם הוא, כנראה, לא לגמרי מחובר למציאות הישראלית.

מסרי המחאה נראים לכם פשטניים וחלולים? אני אגלה לכם סוד: המסרים של כל מאבק, ברמת פעילות ציבורית ולא ברמת הדיון המקצועי, אמורים להיות קצרים , ברורים  וקליטים, ולi רק כי להקריא פרקים של דוקטורט בכלכלה במגאפון זה לא רעיון מבריק. נכון הוא הדבר, ככל שהמסר הוא קצר יותר – כך הוא פשטני יותר, כוללני יותר ופחות נכון – כי המציאות היא מורכבת מכל סיסמא. מצד שני, ככל שהמסר ארוך יותר, כך גדל הסיכוי שהסובבים, היריבים והתקשורת יסלפו אותו. גם ברמת המסרים הפשטנית הנוכחית, מאז יציאת המאבק לרחובות, מחצית מהעיתונים מדווחים על "הפגנות על תמלוגים", למרות שכל אדם שמתראיין בתקשורת  מטעם המאבק מתמקד בייצוא. גם השם "ועדת צמח" לא מופיע באף כתבה כמעט, למרות שהוא מוזכר בעקביות בכל ראיון. זאת בלי להזכיר את יכולת הקסם של הכתבים להפוך מאות פעילים לעשרות, התלהטות רוחות בנוכחות המשטרה להפגנה אלימה, ועוד ניסים ונפלאות.

אז לא, מה שקורה היום ברחובות וברשת זאת לא היסטריה – זאת הדרך היחידה להביא את נושא ייצוא הגז לדיון ציבורי ראוי לו. אותו דיון ציבורי שסוגיית הייצוא לא זכתה לו, לא במהלך ועדת צמח, לא אחרי הגשת המסקנות הסופיות שלה, ולא בחודשים הארוכים בהם המסקנות האלה היו, בתפיסת מקבלי ההחלטות, הדעה המקצועית היחידה והנכונה בנושא ייצוא הגז. והיום, אנחנו שמחים לראות בעיתונים מגוון רחב של דעות על הסוגיה, וכל דעה כזאת משמחת אותי. כי מלבד השאלה על תועלת הייצוא או איסור הייצוא, קיימת שאלה מהותית בהרבה – איך המדינה מקבלת החלטה על גורל המשק האנרגטי שלה? האם על-ידי קומץ מומחים, שקריטריוני בחירתם לא ברורים, שעובדים מאחורי דלתיים סגורות ומסתירים את הכשלים המתודולוגיים הברורים בעבודתם, או שאפשר גם אחרת?  ואם יש כמה אנשים שמגזימים, יורים לכיוונים לא נכונים, או חוזרים על הסיסמאות מבלי להיכנס לעובי הקורה – זאת תופעת לוואי שולית ובלתי נמנעת. מי שמשליך ממנה על כל המאבק, על שלל היבטיו המקצועיים והציבוריים, ומנסה להציג אותו כסתם חבורת סטודנטים אנרכיסטים שונאי-עשירים – כנראה שפשוט מחפש תירוץ לפסול את טיעוני הצד השני. 

מה היא, אם כן, הבעיה? במילותיו של אורי, הבעיה היא ההיסטריה. רק לא ההיסטריה של הציבור. היסטריה זאת ניבטת ממשפט פתיחה של צמח בפגישתו עם המטה לשמירה על הגז הישראלי: "אם לא יהיה יצוא, לא יהיה לוויתן", ומורגשת היטב בדיוני הועדה. ההיסטריה היא במילותיו של ראש איחוד התעשיינים, שלפני שנה התנגד למסקנות ועדת צמח ועכשיו מתייצב מאחוריהן: "אני פוחד שלא יהיה גז לתעשיה ב-2017". אותה ההיסטריה שמתבטאת בכך שחצי מהדיון בועדת הכלכלה האחרונה עסק בשאלה "האם האיום שמאגר לויתן לא יפותח תחת הגבלות חמורות על יצוא הוא אמיתי או לא?".

אז הבעיה היא לא בייצוא המאסיבי עצמו – אורי לא התייחס לסוגיה הזאת, וגם אני ארשה לעצמי לא להתייחס אליה, כי מספיק מילים נשפכו כבר משני צידי המתרס על השאלה המורכבת הזאת. הבעיה היא שמדינת ישראל מקבלת החלטה גורלית וארוכת טווח על עתיד משק האנרגיה שלה, כאשר היא מרגישה שמצמידים לה אקדח לראש. בין אם האקדח הזה הוא מדומיין או אמיתי לחלוטין, השפעתו הכבדה על ההחלטות המתקבלות הופכת כל החלטה שמתקבלת בתנאים כאלה ללא לגיטימית. הבעיה היא  בכך שיש פה קבוצת כוח – והיא, במקרה, אותה קבוצת כוח שהיא המרוויחה הראשית ממסקנות ועדת צמח – שמחזיקה את משרד האנרגיה ואת גורמי התעשיה בביצים, ומסוגלת לתמרן החלטה אסטרטגית וארוכת טווח על-ידי איום בבצורת אנרגטית בטווח הקצר.

האקסיומות "חייבים ייצוא מאסיבי כדי שיפתחו את לוויתן" ו"למדינה אין כסף להשקיע בפיתוח" חייבות להפסיק להיות אקסיומות. לא רק כי נכונותן מאוד מפוקפקת (אם משרד הביטחון לוקח הלוואות של מליארדים כדי להעביר את בסיסיו לנגב, למה המדינה לא יכולה לקחת הלוואה כדי לפתח מאגר גז שיכול להספיק לה ל-25 שנה? למי יש יותר אפשרויות לגייס 4 מליארד דולר – לחברה פרטים או לממשלת ישראל?) אלא גם כי הם לא נותנים לשיקולים האמיתיים להשפיע על ההחלטה. אם תבחר המדינה לעודד את המשך החיפושים וכניסת יזמים חדשים לשוק – שתעשה את זה בצורה מושכלת, ולא כששעון פיתוח הלוויתן מתקתק לה ליד האוזן.

אז לי, ביחד עם אורי, נשאר לקוות ליום בו ועדה מקצועית שבה יש ייצוג הולם גם לנציגי הציבור וגם לנציגי חברות הקידוחים, תתכנס ותתמקד בשאלה – מה יהיו ההשלכות של ייצוא על כלכלת ישראל, כאשר דיוניה מתרחשות בשקיפות וללא לחצים. עד אז, כל עוד הלוביסטים של חברות אנרגיה ממשיכים לשרוץ בכנסת ושר האנרגיה מסרב להיפגש עם נציגי המחאה – אני אמשיך להשמיע קולי ברחובות.

Read Full Post »

הגז וההיסטריה

נתחיל מהסוף

אף אחד לא יודע מהי המדיניות האופטימאלית בנוגע למשאבי הגז שמצאו יצחק תשובה ושותפיו במימי הים התיכון. הסיבה הראשונה לכך היא שיקולים סותרים מתחומים שונים שקשה להכריע ביניהם: איך ניתן להכריע בין המנוף הגיאו-פוליטי החשוב שיצור יצוא הגז לירדן וטורקיה לבין שיקולים כלכליים טהורים? לשקלל נושאים של איכות סביבה אל מול הסכנה הבטיחותית שברכבים מונעי גז? להכריע בין החשיבות היחסית של תעשיות שונות למשק הישראלי?

הסיבה השנייה היא שקשה להכריע בין הטווח הקצר לטווח הארוך. האם לא נכון לומר שמדינת ישראל זקוקה עכשיו לכספים שיתקבלו מהיצוא, ממיסוי הרווחים של יצחק תשובה ושותפיו? מי בכלל יודע מה יהיה בעתיד?

עניין זה מוביל אותנו לסיבה השלישית – חוסר וודאות עצום. אף אחד לא יודע מהי כמות הגז בשדה לוויתן, מה תהיה מגמת מחירי הגז בעשורים הקרובים, מה יהיה הביקוש העתידי לגז בישראל, מה תהיה ההשפעה על המטבע, מהי רמת המיסוי שתפגע במוטיבציה של חברות לחפש כאן שדות גז נוספים, ועוד. למשל, אם הטכנולוגיה הסולארית תתקדם מספיק אולי מחירי הגז ירדו בעתיד ונצטער בדיעבד שלא מכרנו אותו עכשיו, ואולי הם דווקא יעלו עקב הידלדלות מקורות האנרגיה ואז נשמח ששמרנו אותו ומנענו את הצורך ביבוא יקר בעתיד. אולי תתפתח בישראל תעשייה המבוססת על גז טבעי ותעסיק עובדים רבים, ואז כאשר הגז יתחיל לאזול העובדים יפעילו לחץ על הממשלה להמשיך ולקיים את התעשייה על ידי סבסוד נרחב, כפי שקרה באוסטרליה ובמדינות נוספות. מצד שני, יצוא גז עשוי להשפיע על שער המטבע באופן שיפגע ביצואנים אחרים (מה שנקרא "המחלה ההולנדית"), ביניהם כאלו שאינם מתבססים על משאבים מתכלים וייתכן שהם חשובים יותר למשק בטווח הארוך.

לאור הסיבוכיות הגבוהה, אני מתקשה להבין כיצד אנשים שאינם מעורים בנושא מסוגלים להתבטא בכזו רמה גבוהה של נחרצות בעד או נגד יצוא הגז (לרוב נגד). גם לאחר שעברתי על מקורות רבים בעד ונגד הייצוא, אני עדיין לא מרגיש שאני יודע מהי התשובה הנכונה. זהו אינו מקרה פשוט של ימין נגד שמאל, טייקונים נגד אזרחים, אינטרסים זרים נגד אינטרסים מקומיים. מעבר לטיעונים בעד ונגד, ישנן שתי תפיסות עיקריות שמעוותות את הדיון הציבורי בנושא זה והופכות אותו לרגשי הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות: התפיסה של הכלכלה כמשחק סכום אפס, ואפקט הבעלות.

הכלכלה כמשחק סכום אפס

משחק סכום אפס הוא משחק שבו אם משתתף אחד מרוויח כסף, זה יהיה בהכרח על חשבון משתתפים אחרים. לא ניתן להגדיל את העושר של כולם ביחד. רבים בשמאל מאמינים שהכלכלה היא משחק סכום אפס, והבנתי שמרצים בחוגים מסוימים באוניברסיטה (למשל סוציולוגיה) קובעים זאת מפורשות בשיעורים שהם מעבירים. זו כמובן שטות ברמה הלאומית – סחר בין לאומי יכול לקדם את כל המדינות בו זמנית, כמו גם התפתחויות טכנולוגיות – וזוהי שטות גם ברמה של אנשי עסקים אל מול הציבור. בהחלט ייתכן מצב שבו גם אנשי העסקים מרוויחים וגם הציבור מרוויח.

נכון, יצחק תשובה ירוויח מיצוא חלק גדול יחסית מהגז, אבל הרווחים של תשובה אינם בהכרח ההפסד שלנו. באותו אופן מניעת הייצוא תפגע ברווחיו של תשובה, אבל היא לא אומרת בהכרח שאזרחי מדינת ישראל ירוויחו יותר. זה לא עובד ככה. התפיסה המעוותת הזו מובילה לראיית עולם ילדותית של שוטרים וגנבים, כאשר הממשלה היא השוטר וכל אדם עשיר הוא בהכרח גנב שעשה את הונו על חשבון הציבור. במקום לנסות ולהבין מה יהיה טוב עבור הציבור, מנסים להבין מה יהיה רע עבור יצחק תשובה, ומניחים שמה שרע לתשובה טוב לכולנו. כלכלת-סכום-אפס היא דרך מאוד עקומה לחשוב על נושאים כאלו.

אפקט הבעלות

ריצ'רד תאלר, כלכלן התנהגותי, היה הראשון שכתב על אפקט הבעלות. הדוגמה הקלאסית לעניין מתארת אדם שיש ברשותו איזה שהוא חפץ, למשל פסל של אביר שנקנה ברגע של פזיזות באיזה שהוא דוכן-מלכודת-תיירים בטיול לרודוס, או חפץ שעבר במשפחה דורות רבים.

תמונת אילוסטרציה: פסל של אביר שנקנה ברגע של פזיזות באיזה שהוא דוכן-מלכודת-תיירים בטיול לרודוס

אם תבקשו לקנות מאותו האדם את החפץ הוא ידרוש מחיר גבוה מאוד עבורו, אך אם החפץ מלכתחילה לא היה ברשותו הוא לא היה מוכן כיום לשלם מחיר גבוה כל כך על מנת לרכוש אותו. ההבדל בין שני המקרים הוא תחושת הבעלות על החפץ, שמעוותת את החשיבה הרציונאלית: "הוא שלי, ולכן הוא שווה יותר".

בנושא הגז, אפקט הבעלות מופעל בעזרת סיסמאות אודות "הגז שלנו". הציבור מפתח תחושה של בעלות כלפי הגז, ויצוא נתפס בתור גניבה – הטייקונים גונבים את הגז שלנו על מנת למכור אותו בחו"ל ולשמור את הרווחים לעצמם. תחושת הבעלות יוצרת תגובה רגשית שאיננה קיימת בסקטורים שאינם מייצאים משאבי טבע, אלא משאבים מסוג אחר. מה ההבדל בין יצוא הגז לבין יצוא יכולתם הקוגניטיבית של מהנדסי אלקטרוניקה על ידי חברות היי-טק? גם היכולת הקוגניטיבית של המהנדסים פותחה במידה רבה באוניברסיטאות במימון ציבורי, גם היא שייכת לכולנו כמו הגז, גם היא משאב לאומי אסטרטגי, לא? אולי כדאי לנו לאסור על יצוא היכולת הקוגניטיבית הזו, על מנת שמהנדסי האלקטרוניקה ירכזו את יכולותיהם בתרומה למשק הישראלי? אולי עדיף שהם ינסו למצוא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני או למחירי הדיור במקום להמציא אפליקציות לאייפון?

חשיבה במונחים של בעלות פוגעת ביכולת לערוך חישובים קרים של רווח והפסד או ביכולת להפנים עלויות שקועות, ועדיף להימנע ממנה. לולא קיומם של הטייקונים הגז היה נשאר טמון מתחת לאדמה עוד שנים רבות, ולא היינו מרוויחים דבר מכך שהוא "שייך לכולנו".

הצורך בטייקונים

אם הטייקונים באמת גונבים את הגז הפיתרון הוא פשוט: בואו נלאים את כל העסק. למה מלכתחילה נתנו ליצחק תשובה וחבריו רשיונות לגנוב את הגז שלנו? למה מדינות אחרות לא מלאימות את עסקי הכרייה שלהן?

התשובה היא שלמדינה אין את הכספים להשקיע בחיפושים ובהקמת אסדות גז, ואין את המומחיות הנדרשת על מנת לעשות זאת לבד. כן, אפשר מחר להרחיב את החוגים לגיאולוגיה באוניברסיטאות ואחרי מספר שנים לשכור אלפי מומחים לשירות הציבורי, אבל מה נעשה איתם כאשר שלב החיפושים יסתיים? לחברות פרטיות גלובאליות יש מה לעשות עם המומחים האלו, כל פעם מעסיקים אותם במקום אחר, והם צוברים ניסיון רב שבשירות המדינה לא יוכלו לצבור. לחברות האלו יש גם את הכספים הפנויים על מנת להשקיע בחיפושים, מבלי צורך בהעלאות נוספות של המע"מ. יש סיבה טובה לכך שכל הקונספט הזה של הלאמות נכשל בכל העולם המפותח, והמגמה הברורה היא של הפרטה, גם במדינות הסוציאל-דמוקרטיות של צפון אירופה.

מדינה זקוקה לחברות בין לאומיות על מנת שיכרו את משאבי הטבע שלה – ואם היא זקוקה להם, היא גם צריכה לשלם להם איכשהו. השאלה הבאה היא כמה לשלם להם, או במילים אחרות, איזה מס לגבות. טוב, זו כבר משוואה פשוטה של רווח והפסד – המס צריך להיות נמוך מספיק על מנת שישתלם להם להמשיך ולפתח את המאגרים, אבל לא נמוך יותר מדי. אם חברות הגז יגדילו את הכנסות המדינה באופן משמעותי יהיה ניתן להוריד מיסים אחרים כגון מיסי חברות והכנסה, וכך לתרום לצמיחה, או לשפר את השירותים לציבור. איך נחליט מהו המס האופטימאלי? פשוט מאוד – נקים ועדה.

ועדות

כן, ועדה, המוסד המושמץ ביותר במדינת ישראל כיום. חבורה של מומחים שיושבים מסביב לשולחן, מקיימים דיון, ומגישים המלצות. ואם אנחנו חושבים שהנתונים השתנו מאז ועדת צמח – שיקימו עוד ועדה. אני יודע, זה נורא פרובוקטיבי מצידי לטעון שחבורה של מומחים בעלי ניסיון וידע שיושבים בשקט מסביב לשולחן מסוגלים להציע הצעות טובות יותר מחבורה של סטודנטים שמניפים שלטים מול הבית של סילבן שלום, או ממפיצי ממים מקצועיים בפייסבוק, אבל זה בדיוק מה שאני אומר.

לא מרוצים מהמומחים? תציעו מומחים נוספים. יכולים לשבת שם גם תריסר מומחים, לא חייבים שלושה. אפשר גם להביא מומחים זרים, נטולי אינטרסים בשוק המקומי. אפשר לקיים שימועים לנציגים של ארגונים שונים, לנסות לחקות קצת את ההליך הפתוח של ועדת טרכטנברג. חוששים מהשקיפות? בואו נדרוש שמלכתחילה הפרוטוקולים יהיו נגישים לכולם. מצידי שיהיו גם אנשי תקשורת שישבו באולם הדיונים ויקשיבו בשקט. חושבים שהמערכת מקולקלת? אז בואו וננסה לתקן אותה, לא לשרוף אותה.

ועדות מומחים הן לא הבעיה ולא דחיה של הבעיה. ועדות מומחים הן הפיתרון כאשר נדרש לקבל החלטה בנושא מורכב שאינו אידיאולוגי במהותו.

אז מה הבעיה?

בעיה אחת היא ההיסטריה.

ההנחה הרדיקאלית של חלק גדול מהציבור הישראלי, שמאמין שמטרת החיים של סילבן שלום היא למקסם את רווחיו של יצחק תשובה. הלך הרוח האנרכיסטי, היומרני והמתבדל שהולך ומשתלט על השמאל מאז ימי המחאה העליזים, ואף אחד מה"רבנים" של השמאל (אולי מלבד דרור פויר) לא קם ומביע ביקורת פומבית על ההידרדרות הזו. הבעיה היא תמונות כמו אלו שמופצות בפייסבוק:

אני לא מכיר את שאול מרידור, אבל מה שהוא אומר הגיוני לחלוטין. האוצר מפחד להתחייב שלושים שנים קדימה, יש בכך סיכון רב, כפי שכתבתי בהתחלה. האם זה מוצדק לקרוא לו "דרעק", לטעון שהוא מושחת, או לעודד אנשים להטריד אותו במסרים פרטיים רק בגלל ציטוט שהוצא מהקשרו? להזכירכם, לא מדובר כאן בפוליטיקאי שנבחר על ידי הציבור, אלא בפקיד. האם איומים אלימים כאלו הם הדרך הנכונה לתקן את המערכת? האם הטרדת פקידי ציבור בעמודי הפייסבוק הפרטיים שלהם תעודד אותם לפרסם פרוטוקולים של ועדות מסוג ועדת צמח, או להתבטא בחופשיות בועדות הבאות שיקומו? האם היא תעודד את בוגרי האוניברסיטאות המצטיינים להתגייס לשירות הציבורי? ומהו השלב הבא? מארב פומבי עם עוגה לפרצוף? הפגנות מול בתיהם של פקידי ציבור? זו לא מעורבות ציבורית וזה לא אקטיביזם חיובי. זה טירוף מסוכן.

בעיה אחרת היא השחיתות.

כן, לעשירים במדינת ישראל יש כוח רב, וישנם פוליטיקאים הפועלים בפועל בתור לוביסטים של מגזר כזה או אחר. חוסר האמון בקרב הציבור בהחלט מוצדק.

הפתרון לבעיה זו, כפי שכתבתי, הוא שקיפות. שקיפות בהליך בחירת המומחים לועדה, שקיפות בדיוני הועדה, שקיפות לגבי מסקנות הועדה, שקיפות לכל אורך הדרך, מהתחלה ועד הסוף. בלי להטריד, בלי לצעוק, בלי להלך אימים על אנשים שבסך הכל מנסים לבצע את עבודתם כראוי. תפקידם של המומחים הוא להמליץ, ותפקידם של הפוליטיקאים הוא להחליט. המלצותיהם של המומחים צריכות להתקבל באופן אובייקטיבי וחף מלחצים, גם מלחצי הטייקונים וגם מלחציהם של מפגינים שבטוחים שיש ברשותם מונופול על החוכמה. אם לא נאהב את ההחלטות שיקבלו הפוליטיקאים, נחליף אותם באחרים בבחירות הבאות.

כך אמורה לעבוד המערכת, וזה הכיוון שבו יש לתקן אותה. ההיסטריה הציבורית בנושא מסקנות ועדת צמח מנותקת מההיגיון, מנותקת מהמציאות, ובטווח הארוך היא רק תפגע בכולנו.

Read Full Post »