היחס לארגוני העובדים בישראל מעניין. מצד אחד אנחנו שונאים אותם כאשר הם משביתים את רכבת ישראל או איזה שהוא שירות אחר שבדיוק רצינו להשתמש בו על מנת לשפר את תנאיהם באופן לא הוגן, ומצד שני רובנו תומכים בזכותם של עובדים להתאגד, ורואים בחיוב את עצם קיומם של ארגוני עובדים. בסופו של דבר, אנחנו פשוט לא רוצים להיות פראיירים: אנחנו לא רוצים שהמעסיקים ינצלו אותנו על מנת להגדיל את שורת הרווח, ואנחנו גם לא רוצים לממן במחירי המוצרים הגבוהים שלנו כל מני פרזיטים שיושבים ברכבת ישראל (או בנמל אשדוד, או במשרד החינוך, או בשלל מקומות אחרים בארץ), מבלים את ימיהם בהפסקות עישון וקפה, מרוויחים הרבה יותר מהמקבילים להם בחברות אחרות, יודעים שיהיה זה בלתי אפשרי לפטר אותם, וכל זאת לאחר שהתקבלו למקום עבודתם בזכות קשרים משפחתיים.
ובכן, אנחנו לא חייבים להיות פראיירים. ישנה שיטה אחרת.
היא לא פשוטה ליישום, היא תדרוש שינוי מהותי בדרך שבה המדינה מתנהלת, אבל היא עובדת במדינות אחרות באופן לא רע בכלל – בייחוד במדינות בסדר הגודל של ישראל.
באופן כללי, ישנן שתי גישות תחליפיות המאפשרות הגנה על עובדים מפני התנודתיות בשוק: הראשונה היא לקבוע דמי אבטלה למפוטרים, ואילו השנייה היא להגן על העובדים מלכתחילה מפני פיטורים.
הגישה הראשונה מאפשרת שמירה על גמישות שוק העבודה – מפעלים וארגונים ממשלתיים יכולים לפטר עובדים ללא פיצויים גבוהים ותהליכים בירוקרטים מעיקים, והעובדים אינם מודאגים מכיוון שהם יודעים שיקבלו דמי אבטלה גבוהים. יחד עם זאת, גישת דמי האבטלה פוגעת בתמריצים של מובטלים לצאת לעבוד. גישה זו נפוצה בעיקר במדינות סקנדינביה, בהולנד, ובמדינות אנגלו-סקסוניות כגון בריטניה, אירלנד, ואוסטרליה. הגישה השנייה פוגעת בגמישות שוק העבודה, ובעיקר פוגעת בסיכויים של צעירים למצוא עבודה, מכיוון שבזמני משבר הוותיקים אוחזים חזק בכיסאותיהם ולא ניתן להזיז אותם משם. היא מאפיינת בעיקר את מדינות מרכז ודרום אירופה – יוון, איטליה, ספרד, צרפת, גרמניה, ואחרות.
כלכלן בלגי בשם Andre Sapir הציג בשנת 2006 ניתוח של מדינות אירופה על פי ארבעת המודלים הכלכליים השונים המאפיינים את היבשת: המודל הנורדי, המודל הקונטיננטלי, המודל האנגלו-סקסוני והמודל הים תיכוני (ניתן להוריד את המאמר כאן). בין השאר, הוא התייחס גם לנושא ההגנה על העובדים. בתרשים הבא, אתם יכולים לראות על הציר האנכי אינדקס שמתאר עד כמה חזקים הם החוקים המגנים על עובדים מפני פיטורים, ועל הציר האופקי את אחוז המובטלים המקבלים דמי אבטלה. למטה אתם יכולים לראות את משמעות האותיות, כאשר Anglo הוא הממוצע של מדינות אנגלו-סקסוניות (אנגליה ואירלנד), Nordic הוא הממוצע של המדינות הנורדיות, Med הוא הממוצע של מדינות אירופה הים-תיכוניות (ללא צרפת), ו – Cont הוא הממוצע של מדינות אירופה הקונטיננטלית (כל השאר).
קל לראות בתרשים את ההבדלים הברורים בגישות בין המדינות. נראה כי המדינות האנגלו-סקסיות בחרו בגישת דמי האבטלה, המדינות הים תיכוניות בגישת ההגנה על העובדים, הנורדיות והקונטיננטליות מנסות לשלב קצת בין הגישות, וארצות הברית כמובן לא נותנת לא את זה ולא את זה. המדינות שבהן חוקי הגנת העובדים הם הקשיחים ביותר הן פורטוגל, יוון ואיטליה, בעוד המדינות שבהן האחוז הגבוה ביותר מהמובטלים מקבלים דמי אבטלה הן אוסטריה, פינלנד, ודנמרק.
האם שתי הגישות מוצלחות באותה המידה?
מסתבר שלא. המדינות בעלות שווקי העבודה המוצלחים ביותר בעולם, על פי רוב הפרמטרים, הן מדינות נורדיות, ואחריהן מדינות אנגלו-סקסיות. אולי יקפצו עכשיו כמה קוראים ויעירו בצדק כי כלכלותיהן של אירלנד, בריטניה וארצות הברית לא היו בריאות במיוחד בשנתיים האחרונות – ראוי לזכור כי אנחנו מדברים כאן על שוק העבודה, לא על משברים פיננסיים, ומדינות כגון אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה היו ונשארו במצב לא רע בכלל. אני לא מנסח כאן טענות לגבי השיטה הכלכלית הכוללת של המדינות, רק ספציפית לגבי שוק העבודה שלהן – האם הוא מאפשר למדינות להתמודד עם הגלובליזציה, לאפשר משכורות גבוהות ולשמור על אחוזי אבטלה נמוכים, גם אצל צעירים. רגולציה על המגזר הפיננסי היא בעיה אחרת, והיא פגעה גם באירלנד האנגלו-סקסית, גם באיסלנד שהמערכת שלה יותר דומה למערכת הנורדית, וגם במדינות אחרות בעלות משטרים אחרים.
אז איך העובדים מרגישים?
הגרף הבא מתאר את אחוז העובדים שמודאגים לגבי ביטחון תעסוקתי (מקור – Boeri 2002):
נראה כי המדינות הנורדיות עומדות בראש, למרות שהמעסיקים אצלן יכולים לפטר עובדים בקלות יחסית. מדינות הים התיכון, לעומת זאת, עם כל החוקים שלהן להגנה על עובדים, נגררות הרחק מאחור. תוצאות דומות הופיעו בסקר של ארגון Eurobarometer, במסגרתו ניסו לבחון האם העונים מרגישים כי הגלובליזציה מהווה איום על התעסוקה בארצם: במדינות קונטיננטליות 52% מהעונים חשבו שכן, במדינות ים תיכוניות 45%, במדינות אנגלו-סקסיות 36% ובמדינות הנורדיות 37%.
במדינות הנורדיות והאנגלו-סקסיות ישנה בממוצע אבטלה נמוכה יותר (גם בשנים שלפני המשבר הנוכחי) ושיעורי השתתפות בכוח העבודה גבוהים יותר מאשר באחרות. ניתן לראות זאת בתרשים הבא:
כאן מדובר על שנת 2001. בחנתי נתונים גם עבור שנים אחרות והתוצאות די דומות, אני אחסוך מכם גרפים נוספים. בסופו של דבר, גישת דמי האבטלה עובדת יותר טוב מגישת ההגנה על העובדים.
נחזור למדינת ישראל שלנו. אז מה בעצם אני מציע כאן?
לעשות עסקה.
קודם כל, צריך לוותר על כל מני גישות ניאו-ליברליות קיצוניות הדוגלות במלחמת חורמה כנגד העבודה המאורגנת. ההסתדרות היא חלק מה DNA של מדינת ישראל, דברים כאלו אינם משתנים בטווח הקצר, ולעולם לא נהיה ארצות הברית. אבל אנחנו יכולים להיות פינלנד, אנחנו יכולים להציע לעופר עיני הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה.
העסקה תהיה פשוטה מאוד: הממשלה תגדיל את דמי האבטלה, תעודד עובדים נוספים להתאגד, והוועדים הגדולים יוותרו בתמורה לכך על הביטחון התעסוקתי.
מנהלי בתי ספר יוכלו לפטר מורים, משרדי ממשלה יוכלו לפטר פקידים מיותרים, הנמלים יוכלו לפטר עובדים מיותרים, וכך הלאה. המפוטרים יקבלו מהמדינה דמי אבטלה גבוהים יותר ממה שקיבלו עד כה ולאורך תקופה ארוכה יותר. בדנמרק קראו לעיקרון הזה flexicuritiy – שילוב של גמישות וביטחון. שוק עבודה גמיש שמסוגל להשתנות במהירות, ביחד עם ביטחון לעובדים. במדינות הנורדיות ישנו האחוז הגבוה ביותר של עובדים החברים בארגוני עובדים, ובכל זאת יחסית קל לפטר עובדים ברוב המגזרים.
ועכשיו, מגיע תורם של פקידי האוצר לקפוץ – ובצדק. גידול בדמי האבטלה רק יגדיל את כמות המובטלים הכרוניים. "אנחנו לא בשבדיה", הם יגידו, "אנשים כאן ישמחו להיות פרזיטים על החברה ולחיות עשרות שנים על דמי אבטלה גבוהים, רבים מהם יעבדו מן הסתם בשוק השחור תוך כדי". ובכן, אנחנו באמת לא בשבדיה, ומה שמתאים לדנמרק לא בהכרח יעבוד באקלים המזרח תיכוני שלנו. חברי הכנסת החרדים, למשל, יקפצו בשמחה על תוכנית שכזו, ויכניסו בשקט בשקט כמה קריטריונים שידאגו שדמי האבטלה יזרמו בהמוניהם לאוכלוסיית המצביעים שלהם. מרבית העניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים, אצלם העוני עובר מדור לדור, ואסור שהמערכת תנציח את המצב הזה.
לא תהיה לנו ברירה אלא ליצור אפליה של ממש באותם דמי אבטלה גבוהים. במדינות הנורדיות מערכת הרווחה היא אוניברסאלית, ההטבות מגיעות לכל האזרחים; בישראל לא נוכן לקיים שיטה כזו, ומישהו יצטרך לדאוג שההטבות מגיעות רק אל האוכלוסייה שבכוח העבודה. כמו כן, הממשלה תצטרך להתערב באופן יותר אקטיבי בשוק העבודה על ידי הכשרות ותוכניות וויסקונסין למיניהן, שידחפו את המובטלים הכרוניים בחזרה לשוק (ישנה ביקורת מסוימת על תוכנית וויסקונסין, אך קיימות שלל תוכניות אחרות דומות במדינות צפון אירופה שאפשר לאמץ).
נצטרך להיות יצירתיים, ולהמציא בנקודה הזו משהו קצת שונה ממה שקיים במדינות אחרות. ובכל זאת, זו לא בעיה קשה במיוחד לפיתרון. אני מאמין שיהיה אפשר לפתח משהו שגם ראשי ההסתדרות, גם התעשיינים וגם פקידי האוצר יהיו מוכנים לחתום עליו. מדובר בעיקר בשינוי גישה.
באופן מסורתי, שוק העבודה במדינת ישראל מתנהל לאיטו מסכסוך אחד למשנהו, כאשר התוצאות נקבעות על פי מי שממצמץ ראשון, או בהתאם לאינטרסים שונים מאחורי הקלעים. המצב אינו חייב להיות כזה; שר האוצר ויו"ר ההסתדרות לא חייבים להיות אויבים מושבעים, ושכרם של עובדי מדינה יכול להיקבע על פי פרמטרים אחרים מלבד קרבתם של אותם העובדים אל שאלטר כזה או אחר, או כוחם במרכזי המפלגות. מגיע לנו משהו יותר טוב, וההסכם שתיארתי כאן יכול להיות הצעד הראשון בדרך חדשה.
Read Full Post »
