Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ההסתדרות’

מתישהו בתקופת שירותי הצבאי קראתי באחד מאותם מסמכים צה"ליים רשמיים ומגוחכים למדי על העיקרון החשוב הבא: חפיפה בין סמכות לאחריות. ברגע שבעלי הסמכות לעשות משהו אינם נושאים באחריות לתוצאות, או כאשר לאלו שנושאים באחריות לתוצאות אין שום סמכות לשנות משהו, דברים מאוד עקומים מתרחשים במערכת.

שביתות כלליות, למשל, או שריפות בכרמל.

מירב ארלוזורוב מדה-מרקר התייחסה לעניין זה, כששאלה באופן רטורי מדוע עופר עיני לא עומד בפני סכנת הדחה על פי ההדלפות מדוח מבקר המדינה הנוגע לשריפה בכרמל. הסיבה לכך פשוטה:

"התשובה, ככל הנראה, נעוצה בתפישת העולם של מרבית אזרחי מדינת ישראל, ומבקר המדינה בתוכם, בנוגע לחלוקה של סמכות ואחריות. לכולם ברור כי שר האוצר הוא בעל הסמכות להשפיע על תקציב המדינה, ולכן גם נושא באחריות על תוצאות חלוקת התקציב. באותה מידה ברור לכולם כי עיני הוא בעל הסמכות בכל הנוגע למערכת יחסי העבודה במדינה, כולל מניעת שינויים מבניים במערכת יחסי העבודה, אך אין הוא נושא בכל אחריות לתוצאות החלטותיו. העובדה שמערך הכבאות בישראל אינו מתפקד, בין השאר בשל אי הסכמה על זכות השביתה, אינה נופלת לדידו של מבקר המדינה בתחום האחריות של עיני – גם אם ברור שעיני הוא אחד האחראים העיקריים לכך."

בהמשך היא מתייחסת גם לתרומתה של ההסתדרות לגידול בכמות עובדי הקבלן בארץ, כאשר סירבה להעניק לממשלה גמישות ניהולית בכל הקשור לעובדי המדינה. הביקורת על ההסתדרות בנושא זה לא מגיעה רק מימין; ארגוני שמאל שונים טוענים כבר שנים רבות, ובצדק, שההסתדרות מוטרדת מתנאי העבודה של חברי הוועדים הגדולים בחברות המונופוליסטיות במשק הרבה יותר מכפי שהיא מוטרדת מתנאי העובדים שבתחתית הפירמידה. התשובה הקבועה של ההסתדרות לטיעון הזה היא "מצוין, אז בואו נצרף גם את העובדים ההם להסתדרות ולהסכמים הקיבוציים", תוך התעלמות מכך שהשוואת תנאי כל העובדים במשק לאלו של עובדי חברת החשמל היא הדרך הבטוחה ביותר להגיע למצבה הנוכחי של יוון. מה אכפת להם? הם לא יהיו אחראיים, שר האוצר יהיה אחראי.

גם כאשר ההסתדרות או וועד כזה או אחר משבית את המשק הוא לא משלם שום מחיר ממשי על כך, מלבד כמה סטאטוסים זועמים בפייסבוק. אמנם בעיתונים סיפרו לכם שהעליות האחרונות בחברת החשמל נובעות מכל הבלגן סביב הגז המצרי, אבל האמת היא שהן נובעות במידה רבה כתוצאה מהחובות של חברת החשמל, ואלו נובעים מעלויות השכר הגבוהות שלה, הנובעות מהכוח הפוליטי של וועד העובדים. ואת מי מאשימים במחירי החשמל העולים? את שר האוצר, כמובן, האחראי הבלעדי לכל תחלואי המשק הישראלי.

 

הציבור במדינת ישראל באופן קבוע מגזים במידת הסמכות שהוא מייחס לממשלה, וממעיט במידת האחריות שהוא מייחס לכל גוף שאיננו ממשלתי. האמת היא שבמדינה דמוקרטית בעלת משילות כל כך נמוכה כמו שלנו, לממשלה פשוט אין כל כך הרבה כוח לשלוט ולשנות את המציאות כפי שהיינו רוצים לחשוב (כפי שכתבתי בעבר כאן). חלק ניכר מהחלטות הממשלה כלל אינן מתקיימות בפועל, משלל סיבות הנוגעות לסחבת בירוקרטית והתנגדויות שמקורן בגופים שונים, כגון ההסתדרות, בתי המשפט, התאחדות התעשיינים, לוביסטים, השלטון המוניציפאלי ועוד. לכל הגופים האלו יש את הסמכות החוקית להשפיע על המציאות, ללא אחריות ציבורית הנלווית לכך. כששואלים מדוע בסיסי צה"ל עוד לא יצאו מאזורי הנדל"ן היוקרתיים שבמרכז הארץ אל הנגב, אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לעברם של ארגוני איכות סביבה למיניהם שמעוניינים להגן על איזה חרדון מצוי; כששואלים מדוע לא בונים בארץ דירות קטנות, אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לעברן של העיריות של גוש דן, שלא מאשרות תכניות בנייה עם דירות קטנות על מנת שלא למשוך אוכלוסייה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית לעיר. האצבעות המאשימות תמיד מופנות כולן באותו הכיוון, בייחוד כאשר המפלגה השלטת היא לא חביבת התקשורת.

 

ומה עם התקשורת באמת?

לתקשורת יש את היכולת לפרסם נושאים באופן המוני. לפני מספר חודשים לקתה התקשורת הישראלית בהיסטריה מטורפת עקב חוק לשון הרע החדש, שהיה הרבה פחות קיצוני ממה שעשו ממנו (לפירוט נוסף ראו כאן, וכאן ישנה הקבלה משעשעת להיסטריה שחלה בשנות השישים עקב השינוי הקודם בחוק) – רק משום שמישהו העז להציע שהתקשורת תישא באחריות מעט גדולה יותר לאותם פרסומים. פרשה זו הייתה עוד דוגמה לנושא שהבלוגים שהתייחסו אליו היו יותר אובייקטיביים בממוצע מכלי התקשורת. דוגמה נוספת: בשבוע שעבר הפך בית המשפט העליון את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנוגע לאילנה דיין ולסרן ר', לאחר שקבע שאילנה דיין אכן הציגה תכנית תחקיר מגמתית ולא נכונה באופן עובדתי (אולי כדאי לשנות את שם התוכנית ל"ספקולציה"?), אך בעת שידור הכתבה הייתה לה סיבה טובה להאמין שהעובדות היו נכונות, ולא הייתה לה כוונת זדון (הגנת "אמת בשעתה", אתם יכולים לקרוא על כך יותר בפירוט כאן).

זה נראה לי קצת מוזר. אם אני אנסה לפרסם מאמר אקדמי המבוסס על עובדות שלא בדקתי עד הסוף, וכעבור תקופה מסוימת העובדות האלו יתגלו כשגויות, הממסד האקדמי יעניש אותי מבלי לחשוב פעמיים. אם שר כלשהו ייזום תכנית המבוססת על עובדות שהוא לא בדק עד הסוף, והן יתגלו כשגויות והתוכנית תיכשל, התקשורת תצלוב אותו מבלי לחשוב פעמיים. אבל לתקשורת, לעומת זאת, הכל מותר. בשם חופש הדיבור, אף אחד לא דורש מהם ולו שמץ של מקצועיות ואחריות, למרות הסמכות, למרות הכוח העצום הטמון בתפוצה ההמונית.

אין לי פתרון טוב לעניין הזה, ואני בטח שלא מציע להתחיל לסגור עיתונים ותחנות טלוויזיה, אבל חוסר האחריות של התקשורת בישראל בהחלט פוגע ביכולת לנהל כאן מדינה נורמאלית, ואולי הגיע הזמן שהציבור יעניש אותה בהתאם, לפחות בעזרת שוט הרייטינג.

 

ומה עם הציבור באמת?

לכל אחד מאתנו יש את הסמכות לקבל החלטות שישפיעו על החיים האישיים שלנו, לבחור. כאשר הממשלה מספקת רשת ביטחון רחבה, כמו במדינות סקנדינביה למשל, אנשים משלמים פחות על בחירות שגויות. על כן, ערך האחריות האישית עלול להישחק. אנשים עלולים לעשות בחירות ללא מחשבה רבה מתוך ידיעה שהממשלה תציל אותם במקרה הגרוע, מה שיגדיל את סכומי הכסף שהממשלה תאלץ להקדיש להצלות הללו ויפגע באלו שכן בחרו באחריות, וכך ייווצר מעגל קסמים שינציח את עצמו. איכשהו, אצל הסקנדינבים זה בכל זאת עובד; אולי משהו באופי שלהם, ואולי פשוט כל כך קר שם שאנשים ממילא מעדיפים לשבת במשרד ולעבוד מאשר לשבת בבית כמובטלים ולממן בעצמם את החימום.

כאן לעומת זאת, בארצנו שטופת השמש, פרצה לה לאחרונה מחאה חברתית רחבת היקף בעלת תמיכה ציבורית מרשימה. המחאה הזו, למקרה שלא שמעתם, הונהגה על ידי סטודנטית לקולנוע שטענה כי היא איננה מסוגלת לעמוד במחירי השכירות של דירה באחד האזורים היוקרתיים ביותר בארץ, וכי האשמה לכך איננה תלויה, חס וחלילה, בבחירה שלה ללמוד מקצוע שאינו רווחי במיוחד, או בבחירה שלה לגור באזור יקר במיוחד – אלא מוטלת כולה על כתפיו של ראש הממשלה.

 

ומה עם ראש הממשלה באמת?

עד עכשיו הגנתי על הפוליטיקאים, אולי הגיע הזמן קצת לתקוף. אז מתי הפוליטיקאים נושאים בסמכות אך לא באחריות למעשיהם? בטווח הארוך.

קרה המקרה והתברכנו בראש ממשלה שכיהן גם כשר אוצר בתחילת שנות האלפיים וגם כראש ממשלה בשנות התשעים, אבל זהו מצב יוצא דופן. בדרך כלל ראשי ממשלה מקבלים לידיהם מדינה שגורלה לארבע השנים הקרובות, במידה רבה, נגזר מראש כתוצאה מפעולותיהם של קודמיהם לתפקיד ומשלל הסכמים ותהליכים היסטוריים. ואותם קודמים, חלקם אפילו נמצאים עדיין באופוזיציה, לרוב אינם נחשבים כאחראיים לתוצאות המדיניות שהם הובילו רק לפני מספר שנים, או לכך שהם לא עשו את הרפורמות שהיה צריך לעשות וניסו לדחוק את הקץ לקדנציה של הבא אחריהם, פשוט מכיוון שאף אחד לא זוכר.

 

חוסר החפיפה בין סמכות לאחריות הוא כשל מהותי, אשר נעוץ עמוק בלב המבנה הארגוני של המדינה המודרנית. אני לא בטוח שניתן לפתור את כל הכשלים שתיארתי כאן, ורובם משותפים לכל מדינות המערב – אם כי איכשהו תמיד נדמה כי במדינות אחרות בעלי תפקידים בתקשורת, בממשל, ובמגזרים נוספים נוטים לקחת על עצמם יותר אחריות מאשר בארץ. הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות מודעים לבעייתיות הזו, לדרוש יותר אחריות מהגופים שהזכרתי, לנסות לראות את התמונה השלמה, לזכור יותר, ואולי גם להיות קצת יותר אחראיים בעצמנו באותם המקומות שבהם הסמכות היא שלנו.

Read Full Post »