Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הורים’

(הרשומה פורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ)

מטרות

למערכת החינוך, כמו לכל מערכת אחרת, ישנן מטרות מוצהרות ומטרות שאינן מוצהרות.

בגדול, אלו המטרות המוצהרות:

  1. הענקת ידע וכלים שישמשו את התלמידים בחייהם הבוגרים – בעבודתם או כחלק מהידע הבסיסי שאנו מאמינים שכל אדם בוגר חייב להחזיק בו.
  2. חינוך לערכים ולקודי ההתנהגות המקובלים בחברה.
  3. חיזוק הרגשות הלאומיים בקרב התלמידים.
  4. יצירת שוויון הזדמנויות בקרב תלמידים שמגיעים משכבות סוציו-אקונומיות שונות.

אלו המטרות הלא מוצהרות, או אולי "פחות מוצהרות":

5. הצמדת תו תקן (ציון בגרות) לכל תלמיד, שנמצא בקורלציה עם אינטלגינציה ומוכנות להשקיע, מה שיאפשר את מיון התלמידים למסלולים אקדמיים שונים או לעבודות.

6. מתן שירותי שמרטפות שיאפשרו להורים לעבוד, לטפל בסידורים שונים, ואולי אפילו (חס וחלילה) לחיות.

לרוב המטרות הלא מוצהרות מוזנחות ביחס למטרות המוצהרות. המורים אינם אוהבים להודות שזהו חלק מתפקידם, וכמעט שלא תשמעו שרי חינוך מדברים עליהן. אך למעשה חשיבותן איננה פחותה מחשיבות המטרות המוצהרות, ולאור הכישלון המוחלט של משרד החינוך בהשגתן קל יותר לשפר את המצב לגביהן.

הענקת ידע

רוב הדיונים על הצורך בכיתות קטנות, על ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים, על איכותם של המורים בישראל ועל הרפורמות שנעשו בשנים האחרונות נוגעים למטרה הראשונה (ואולי גם לשנייה). הגישה המקובלת בקרב כלכלני חינוך היא כי מערכת החינוך ממש בונה את ההון האנושי של המדינה לעתיד, ועל כן היא בין הגופים המעטים שבאמת ראוי לסבסדו. אחד החוקרים הבכירים ביותר בתחום, Eric Alan Hanushek, הראה בסדרת מאמרים מהעשור האחרון כי קיימת קורלציה גבוהה בין ציוני תלמידים במבחנים בין לאומיים לבין שיעורי הצמיחה של מדינות, והתמודד בדרכים שונות גם עם בעיית הסיבתיות.

אך ממצא נוסף מהמחקרים הוא כי להשקעה כספית בחינוך אין כמעט שום מתאם עם הצלחתם של תלמידים במבחנים. מאוד קשה לבודד את גודל הכיתות בתור משתנה אקראי של ממש שאינו בקורלציה עם איכות התלמידים באותן הכיתות, והמחקרים המעטים שעשו זאת מצאו השפעה חיובית חלשה למדי של העניין על הציונים. כנ"ל גם לגבי תוספת משכורת למורים (כתבתי על כך בהרחבה כאן). עזרים טכנולוגים שונים הם חסרי השפעה לחלוטין. אם נמדוד באופן ישיר את צבירת הידע, נגלה מן הסתם שרוב התלמידים פשוט שוכחים את חומר הלימוד מעט לאחר הבחינה (כמובן מלבד ידע בסיסי בכתיבה, קריאה, מתמטיקה ואנגלית), כך שאם קיימת השפעה ארוכת טווח היא כנראה מעט יותר מורכבת, וקשה מאוד לשנות אותה בהחלטות מדיניות.

ערכים ורגשות לאומיים

במטרות השנייה והשלישית קשה לשלוט, מכיוון שהחינוך ההורי משפיע עליהן הרבה יותר מאשר בית הספר. לא שאלו אינן מטרות חשובות – פשוט אין יותר מדי מה לעשות לגביהן. מורה שתעביר איזה שהוא מערך שיעור נגד אלימות או גזענות לא תשנה את העובדה שחלקים נרחבים בחברה הישראלית הם גזעניים ואלימים. מנהל שיחליט להשמיע את המנון המדינה מדי בוקר ישפיע על התלמידים הרבה פחות מאשר הוריהם המתלבטים בארוחת הערב האם להגר מהארץ.

הילדים סופגים ערכים מהוריהם, ולרוב גם מחברים בסביבתם הקרובה. למעשה גם המורים סופגים זאת מסביבתם, ולהנחה שלפיה הם בעלי ערכים גבוהים יותר בממוצע משאר האוכלוסיה אין שום קשר למציאות, מה שהופך את השאיפה הזו למגוחכת אפילו יותר. היחס בין הכמות ההיסטרית של הקשקשת המוקדשת לעניין החינוך לערכים לבין המעט שניתן לעשות בפועל הוא מדהים, ומעיד בעיקר על הפער בין מה שעובדי ומנהלי מערכת החינוך היו רוצים להאמין שהם עושים (מעצבים את דור העתיד) לבין מה שהם עושים בפועל (בעיקר שמרטפות, וגם בזה הם נכשלים, כפי שנראה בהמשך). ייתכן שישנו כאן גם עניין של בריחה מאחריות עבור חלק מההורים, המעדיפים להאמין שהמערכת היא האשמה בערכיהם הקלוקלים של ילדיהם ולא הם עצמם והדוגמה האישית שהם מעניקים בבית.

שוויון הזדמנויות

המטרה הרביעית מושגת לפחות באופן חלקי, למרות הביקורת העצומה שמוטחת במערכת החינוך בנושא זה מדי שנה. מכיוון שלכאורה קל יחסית למדוד את ההצלחה או את הכשלון בהשגת שוויון ההזדמנויות, נראה לעיתים שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות לשם, כאילו שמדובר במטרה החשובה ביותר ואולי אף היחידה של מערכת החינוך הישראלית. למעשה, רבים מהמדדים הכמותיים אינם נכונים. למשל, חלק גדול מהביקורת הוא על הפרשי הציונים בין תלמידים עשירים לעניים, נושא שכבר כתבתי עליו בעבר בהרחבה – מכיוון שאינטליגנציה מועברת בתורשה, ומכיוון שיש קורלציה בין אינטליגנציה לבין שכר, סביר להניח שתלמידים מאזורים יוקרתיים יצליחו יותר מעמיתיהם מעיירות הפיתוח גם במערכת שוויונית לחלוטין. בכל מקרה, המצב עדיין אינו מושלם, וייתכן שניתן להשתפר עוד בהשגתה של המטרה הרביעית.

הצמדת תו תקן לתלמידים

לעומת המטרות המוצהרות המושגות לפחות באופן חלקי, מערכת החינוך הישראלית נכשלת לחלוטין בהשגת המטרות הלא מוצהרות – ואף אחד אינו מנסה לשנות זאת.

המטרה החמישית היא מטרה חשובה: אוניברסיטאות ומקומות עבודה זקוקים למידע אודות איכות התלמידים (כלכלנים קוראים לכך "סיגנל") שיהיה אמין יותר ממה שניתן להשיג בראיון קצר של רבע שעה, ולמערכת החינוך הציבורית יש את היכולת התיאורטית לצבור מידע כזה אודות התלמיד.

לו המערכת הייתה מסוגלת להשיג את המטרה הזו בשלמותה, לא היה צורך במבחן הפסיכומטרי. יש בו צורך רק מכיוון שהבגרויות לא אמינות מספיק – הן מושפעות מבחירות התלמידים במקצועות שונים, מקושי של בחינה ספציפית כזו או אחרת, מהעתקות, ממחסור בקריטריונים ברורים לקביעת ציוני המגן ומשלל שינויי מדיניות תכופים. אם יבטלו מחר את המבחן הפסיכומטרי האוניברסיטאות לא יוכלו לסנן את הסטודנטים כנדרש, צעירים רבים יגיעו למסלולי לימוד קשים מדי עבורם ואחרים לא יצליחו להתקבל למרות שיש להם את הכישורים הנדרשים (עשו כבר את הניסוי הזה, ב-2003 אם אני זוכר נכון, והוא נכשל). מכיוון ששרי חינוך נמדדים על שיעור הזכאות לבגרות, יש להם ולפקידיהם תמריץ חזק להפוך את הבחינות ליותר ויותר קלות עם הזמן, מה שרק פוגע ביכולתה של הבגרות לומר משהו על איכותם של התלמידים.

תוצאת הכישלון בהשגת מטרה זו היא כסף וזמן יקר המבוזבזים על הפסיכומטרי או על מבחנים שונים בראיונות עבודה ובמוסדות לימוד, וכן "כשלי קואורדינציה" הפוגעים בפרטים ובמשק בדרכים עקיפות (למשל – בעלי בגרויות גבוהות שמתקבלים ללימודים אקדמאים ומגלים אחרי שבזבזו זמן וכסף שהלימודים קשים מדי עבורם, ולעומתם אחרים שלא היה להם את הכסף לשלם עבור קורסי פסיכומטרי ולכן הם עלולים שלא למצות את הפוטנציאל שלהם).

שמרטפות

הכישלון החמור ביותר לדעתי הוא בנוגע למטרה השישית. זהו כישלון הפוגע באופן דרמטי בפריון העבודה במשק הישראלי, באיכות חייהם של ההורים ובעידוד נשים להשתלב בשוק התעסוקה. הוא נובע במידה רבה מכוחם של וועדי העובדים במערכת החינוך, אך גם מהעובדה שמדובר לכאורה במטרה "בזויה" שאיננה מתיישבת עם התדמית שמובילי המערכת היו רוצים לנכס לעצמם – בכל זאת, הם קוראים לעצמם "משרד החינוך", לא "משרד השמרטפות".

הנתונים אינם חדשים. מחקר שנערך בשנת 2012 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ניתן להורדה כאן) העלה כי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות במדינת ישראל ישנם מספר רב במיוחד של ימי חופשה עבור התלמידים, גם בקיץ וגם באמצע השנה, ובמקביל לכך מספר מועט במיוחד של ימי חופשה עבור העובדים. למשל, במהלך השנה (ללא חופשת הקיץ) בבתי הספר היסודיים במדינת ישראל ישנם 44 ימי חופשה, בהשוואה ל-37 ימים בבריטניה וצרפת, 28 ימים בדנמרק, 35 ימים באוסטריה, אוסטרליה וניו-זילנד, 18 ימים בצ'כיה, ובין 22 ל-27 ימים בקנדה. שום מדינה אחרת שנסקרה במחקר לא עוברת את 40 הימים.

מחקר זה ומחקרים דומים לו זכו להתייחסות רחבה בתקשורת, אבל לא נענו בשום הצעה לרפורמה מצידם של שרי החינוך. הסיבה המיידית לכך פשוטה: ארגוני המורים לא יסכימו, יהיה נדרש לשחד אותם, ומשרד האוצר יסרב לאשר את כספי השוחד הנדרשים ללא התייעלות (בצדק מסוים – ההוצאה על חינוך בישראל כאחוז מהתוצר היא גם ככה בין הגבוהות בעולם, וישנו בזבוז עצום במשרד החינוך). זהו מלכוד קלאסי שלא ניתן לשבור אותו ללא לחץ ציבורי מסיבי על משרדי החינוך והאוצר ועל ארגוני המורים. אך מעבר לכך, חסר גם הרצון לשנות משהו. 

שי פירון, שר החינוך הנוכחי, אינו מעוניין כלל בשינוי השיטה. תוך התעלמות מוחלטת מהתמונה העולה מהנתונים הוא טען בעבר כי סך ימי החופשה בישראל אינם שונים מהותית מהמקובל בחו"ל, וכן כי המורים אינם שמרטפים והבעיה היא בכלל שההורים עובדים יותר מדי. אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון אודות מספר ימי החופשה של העובדים; ייתכן שניתן להגדיל את ימי החופשה, אך ההתייחסות לנושא זה מצדו של שר החינוך אינה אלא בריחה מאחריות. כאשר מנסים לקרוא בין השורות, מגלים שפירון למעשה מעוניין לחנך לא רק את ילדינו אלא גם אותנו:

"אולי אפשר לסגור חנויות קצת יותר מוקדם, לסיים עבודה בחברות היי-טק ובמשרדי עו"ד בשעה סבירה. לראות את המשפחתיות חלק עמוק מההתפתחות האישית שלנו?"

מדובר למעשה בניסיון לכפות את ההעדפות האישיות שלו על כלל אזרחי המדינה. בתגובה לכך עלינו להגיד בנימוס "לא תודה", ולבקש ממנו להשוות את מספר ימי החופשה למקובל בשאר המדינות המפותחות.

להפסיק להילחם נגד ההורים

יותם הוא ילדון חמוד נורא, ואני נהנה מאוד לבלות איתו מדי שנה בחופשת הקיץ ובחופשות שבחגים. אבל יש לי גם שאיפות נוספות בחיים מלבד לשבת ולשחק איתו בלגו, ואינני מעוניין להתנצל על כך בפני שרי חינוך המעוניינים לחנך אותי במקום לעשות את עבודתם. הגישה הזו היא אותה הגישה שהובילה את פירון לבטל את מבחני המיצ"ב ברגע שבית המשפט הורה לפרסם את הציונים – הוא מאמין שתפקידו הוא לחנך גם את ההורים, ותפקידם של ההורים הוא לסור למרותו ולא חס וחלילה לנסות להעביר את ילדיהם לבתי ספר טובים יותר או לבוא אליו עם דרישות לגבי ימי החופשה. כך ההרגשה המתקבלת מצד ההורים היא של מערכת המנסה להילחם בהם, במקום פשוט להעניק את רמת השירות המקסימאלית בהתאם לאילוצי התקציב.

שמרטפות איננה עבודה בזויה. זוהי מטלה בעלת חשיבות רבה למשק ולחברה בישראל. כנ"ל לגבי הצמדת תו תקן לתלמידים. בזמן שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות למטרות המוצהרות שאין יותר מדי מה לעשות לגביהן, מערכת החינוך ממשיכה להיכשל בהשגת המטרות הלא מוצהרות.

הורים צעירים ומשכילים לילדים קטנים הם אחד המגזרים בעלי הנטייה הגבוה ביותר להגר מהארץ, וכשלונה של מערכת החינוך לאפשר להם למצות את עצמם מבחינת הקריירה או לצבור מעט זמן פנוי לעצמם מקשה מאוד על חייהם, אולי אף יותר ממחירי הדירות הנוכחיים. אך בניגוד למחירי הדירות, מדובר בנושא שניתן לפתור אותו בטווח הקצר על ידי החלטות מדיניות. רפורמה בנושא זה תשפר לאין שיעור את איכות חייהם של הורים לילדים במדינת ישראל, תהפוך את מדינתנו למקום שקצת יותר קל לחיות בו, ותתרום הרבה יותר מהקשקשת האינסופית על חינוך לערכים.

Read Full Post »