Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘החלל החיצון’

בתור ילד קראתי שלל ספרים, אנציקלופדיות וספרי מדע בדיוני שעסקו במדע וטכנולוגיה. בתקופה הזו, תחילת שנות התשעים, היו שני buzz-words מדעיים שאני זוכר היטב: עידן החלל, ואינטליגנציה מלאכותית. כל ירחון וכל כתבה מדעית בעיתון, כל אנציקלופדיה וכל ספר פופולארי שניסה לחזות את העתיד, הזכירו בתדירות גבוהה את שני הנושאים הללו. איני יודע אם ז'אנר המדע הבדיוני הוא זה שהפרה את דמיונם של המדענים או שההפך הוא הנכון, אבל התחזיות העתידיות מאותה התקופה היו דומות מאוד לסרטי star-wars ודומיהם: אנשים המתגוררים בתחנות חלל ועל כוכבים אחרים, מסעות במהירות גבוהה יותר ממהירות האור, רובוטים אינטליגנטים דמויי אנוש המשמשים כעוזרי בית, וכולם יקרו נורא בקרוב. למשל, השנה המתקדמת ביותר שאליה הגיעו בטריולוגיית "בחזרה לעתיד", עם מכוניות מעופפות, סקטבורדים מעופפים, רובוטים שמטיילים עם כלבים ברחוב והדמיות 3D בקנה מידה ענק, היא 2015.

בשנות התשעים החלל היה הגבול הבא, המטרה הבאה, וחלום הילדות שלי היה להשתלב בתעשייה המשגשגת הזו ולפתוח מכרה מינראלים על הירח. אם היו אז קולות ספקניים יותר של חוקרים שממש ניסו לקדם את הטכנולוגיה בשני התחומים האלו ונתקלו במחסומים הרבים, הם לא הגיעו אל המדיה הפופולארית בכלל. לקח זמן רב עד שהאנושות הפנימה את המגבלות הטכניות העצומות, עד שהתחזיות של המומחים החלו להישמע יותר פסימיות, וגם היום רבים עדיין תוהים היכן הרובוט-שוטף-הכלים שהבטיחו להם, ולמה כל מה שיש לנו זה מדיחי כלים ואת הרומבה המוגבל למדי.

מה שקרה הוא די פשוט – רוב האנשים, בכל תקופה, מבצעים תחזיות קדימה באופן אינטואיטיבי על ידי אקסטרפולציה ליניארית. אנחנו מניחים שקצב ההתקדמות של תחום X בעשור הקרוב יהיה דומה לקצב ההתקדמות שלו בעשור הקודם, ותמיד שוכחים שאין שום סיבה שהמציאות תהיה ליניארית או מעריכית, או שתהיה בה בכלל חוקיות כלשהי. בכל הקשור לטכנולוגיה, החוק היחיד הוא שהמציאות נוטה להיות מאוד מפתיעה.

 

כיצד טכנולוגיות מופיעות?

אף אחד לא מבין כיצד טכנולוגיה מופיעה.

כלכלנים אוהבים לדבר על טכנולוגיה, למרות שלצערי הם לא באמת מבינים אותה יותר טוב מכל אחד אחר. טכנולוגיה היא הסיבה העיקרית לכך שהכלכלה היא לא משחק-סכום-אפס. ללא התפתחות טכנולוגית, כל מה שיש בעולם זה כמות מוגבלת של משאבי טבע שצריך להחליט איך לחלק אותם, כאשר ניתן אולי להשיג שיפורים קטנים יחסית על ידי שיטות ייצור יותר מתוחכמות וניצול מיטבי של כישרונות אינדיבידואלים. רק כאשר ישנה התפתחות טכנולוגית העוגה כולה גדלה באופן משמעותי, כולם מרוויחים.

העצה הסטנדרטית של כלכלנים ואחרים היא להשקיע בחינוך הטכנולוגי ובהשכלה של האוכלוסייה, אבל זו איננה עצה מוצלחת במיוחד. למשל, מחקרים על המהפכה התעשייתית בבריטניה של המאות ה 18-19 שמנסים לתהות מדוע היא התרחשה דווקא בבריטניה, מראים כי הבריטים היו אז משכילים פחות בממוצע מהגרמנים, מהצרפתים, ומהסקנדינבים (מקור – כאן). ההשכלה הפורמאלית הממוצעת של האוכלוסייה ככל הנראה לא חשובה כל כך לעניין הזה, אם כי חוקים להגנת פטנטים, שוק חופשי ושלטון חוק יציב בהחלט תורמים. הבעיה היא שכיום בכל המדינות המערביות כבר יש חוקים להגנת פטנטים, שוק חופשי פחות או יותר ושלטון חוק. מה אפשר לעשות מעבר לזה? האם הצלחתה של מדינת ישראל בהיי-טק קשורה למערכת ההשכלה שלנו? לדעתי היא יותר קשורה לקבוצה מצומצמת של אנשים, מן אליטה טכנולוגית, שמרבית הכשרתה הגיעה לה משירות צבאי ביחידות מודיעין סודיות. גם הצלחתם של הבריטים במהפכה התעשייתית, לדעתם של חוקרים כגון הכלכלן יואל מוקיר נבעה במידה רבה מקיומה של אליטה טכנולוגית של כמה אלפי נפחים, מהנדסים, וטכנאים מומחים, שהיו מסוגלים לשפר ולהוציא אל הפועל את רעיונותיהם של כמה עשרות ממציאים. באחד המאמרים האחרונים שהוא פרסם ביחד עם Ralf Meisenzahl, הם בוחנים את קורות חייהם של 759 אנשים (ביניהם גם אישה אחת – זאת) אשר אינם נכללים בין הממציאים הגדולים והמפורסמים ביותר של המהפכה התעשייתית, אך שיפרו במידה רבה את ההמצאות או הטמיעו אותן באופן שהפך אותם לעשירים ומפורסמים. רק רבע מהם למדו באוניברסיטאות של אותה התקופה, לעומת שני שליש מהם שרכשו את השכלתם בהתמחות אצל מומחים אחרים. איך גורמים להופעתה של אליטה כזו? אף אחד לא באמת יודע.

אבל הבעייתיות היא מעבר לכך – האם את פירותיה של השקעה בהשכלה או במו"פ קוצרת רק המדינה המשקיעה? כיום מאמרים מדעיים מתפרסמים במגזינים בין לאומיים, ופרופסורים מטיילים ומעבירים הרצאות ברחבי העולם. חברות רבות הן בין-לאומיות, או שהן נקנות על ידי חברות בין-לאומיות. ברגע שמופיעה טכנולוגיה חדשה היא מתפשטת עד מהרה אל העולם כולו, היצרנים והצרכנים שלה לא נשארים מוגבלים רק למדינה שבה היא צצה. אולי עדיף למדינה להשקיע פחות, ופשוט לקצור את פירות ההשקעה של מדינות אחרות.

למשל, הכלכלנים Daron Acemoglu, James A. Robinson and Thierry Verdier, מבקרים את המדיניות הסוציאלית הרחבה של המדינות האירופאיות במאמרם " Can't We All Be More Like Scandinavians?". הם טוענים שעיקר ההתקדמות הטכנולוגית מתבצעת במדינות עם פערי שכר גדולים ושוק חופשי יחסית, שם ליזמים יש תמריץ גבוה לפתח טכנולוגיות חדשות. במקביל לכך, מדינות עם פערי שכר נמוכים, מיסים גבוהים ומעורבות ממשלתית גבוהה פועלות כ – free-riders, מעתיקות את הטכנולוגיות מהמדינות הראשונות, ולא היו יכולות להגיע לרמת חיים גבוהה ללא המדינות מהסוג הראשון.

ראו לדוגמה את הגרף הבא, המדגים את ההבדלים בשיעורי רישום הפטנטים בין ארצות הברית לבין מדינות סקנדינביה:

image

 

 

כיצד טכנולוגיות מתפתחות?

אף אחד לא מבין כיצד טכנולוגיה מתפתחת.

במסגרת עבודתי יצא לי להיתקל בלא מעט תחזיות טכנולוגיות מהעבר להתפתחותן העתידית של טכנולוגיות קיימות, ואני מבטיח לכם – כל תחזית לטווח של מעבר ל 20 שנים היא לא יותר מאשר ניחוש פרוע, לא משנה עד כמה מבריק האדם שמבצע את התחזית ובאילו כלים אנליטיים סופר-מתוחכמים הוא משתמש. יש שלל דוגמאות מוכרות לנושא זה, כגון תחזיותיו של הלורד קלווין בסוף המאה ה 19 בנוגע לכשלונו הצפוי של הרדיו, או הרברט סיימון שטען בשנות השישים שעד 1985 מכונות ומחשבים יוכלו לעשות כל עבודה שבני אדם יכולים לבצע  (ראו עוד שלל דוגמאות חביבות כאן). מדי פעם מופיעות גם תחזיות מוצלחות, אבל הן טובעות בתוך ים של רעיונות שלא התממשו.

עצה נפוצה למדיניות בנושא טכנולוגיה, היא לסבסד מחקר ופיתוח של טכנולוגיות בתחילת דרכן, לאחר שהן כבר הופיעו. אבל הכשל ביכולת לחזות את התפתחותן של טכנולוגיות גורם לכך שהסבסוד לא תמיד מגיע לאנשים הנכונים, בדיעבד.

כל התחום של אנרגיה סולארית, למשל, קיים בעיקר תודות לסבסוד מסיבי של ממשלות מערביות, ורחוק מהשלב שבו יהיה באמת משתלם לוותר על תחנות הכוח הנוכחיות שלנו לטובת פאנלים סולאריים. ברגע שהסבסוד נפגע, החברות קורסות. לדברי פרופ' ניר שביב מהאוניברסיטה העברית יעברו עוד 10 שנים לפחות לפני שישתלם לייצר חשמל סולארי. האמת היא שגם לפני עשור טענו חוקרים שיעברו עוד עשר שנים לפני שהעסק יתחיל להיות משתלם – ישנם תחומים כאלו, בהם בכל נקודת זמן בחמישים השנים האחרונות החוקרים טוענים שיעבור עשור לפני פריצת הדרך המשמעותית. האמת היא שאני מעט מרמה כאן: ניתן לטעון כי אם היינו מפנימים את העלויות האמיתיות של ההתחממות הגלובאלית שנגרמת משריפת דלקי מאובנים, היינו מוצאים שאנרגיה סולארית מאוד משתלמת. אבל בהינתן מצב שבו למדינת ישראל הקטנטנה השפעה זניחה על נושא זה, לא בטוח שהסבסוד משתלם כאן.

תחום האנרגיה הסולארית כולל בחובו טכנולוגיות רבות שנראו מבטיחות בשעתן, ובסופו של דבר נפלו במרוץ בזמן שטכנולוגיות אחרות התגלו כיעילות יותר, כפי שקרה בתקופה האחרונה לטכנולוגיה התרמו-סולארית: "בעבר ההשקעה באנרגיה תרמו־סולארית היתה כדאית יותר מתחום סולארי נוסף – הפוטו־וולטאי. אלא שירידת מחירים בתחום הפוטו־וולטאי גרמה לכך שהאנרגיה התרמו־סולארית הפכה לפחות כדאית" (לקוח מכאן).

כיצד מדינה תוכל לבחור לסבסד את התחום הנכון? הממשלה יכולה לסבסד שלל תחומים טכנולוגיים שנראים באותו הרגע מבטיחים, ובכל זאת לפספס את התחומים שבאמת יתגלו בדיעבד כמבטיחים. ועדיין, זו ככל הנראה עצה טובה יותר מזו הנוגעת להשכלה, ולפעמים היא עובדת – התעשייה הקוריאנית היא דוגמה להצלחות בתחום זה, כפי שמתואר בספר (המומלץ) "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" – אבל מחיר הסבסוד הוא יקר, ואולי גם כאן עדיף, כפי שכתבתי לפני כן, ליהנות מפירות ההשקעה של אחרים.

 

הפינה לחובבי מד"ב

ישנה איזו שהיא תפיסה שאומרת שסופרי מד"ב מצליחים לחזות מראש כל מני המצאות בספריהם (ז'ול וורן, ארתור סי קלארק וכו'). שלושה דברים:

  1. התפיסה הזאת מתעלמת מכך שסופרי מד"ב עושים הרבה הרבה יותר תחזיות מכל אחד אחר, ורובן מתגלות כלא נכונות בסופו של דבר. באחוזים לא בטוח שהם מוצלחים במיוחד.
  2. קיימות כיום הרבה יותר המצאות שלא נחזו על ידי סופרי מד"ב מתחילת המאה העשרים, מאשר כאלו שכן נחזו. ישנו איזה שהוא מיקוד באותן דוגמאות ספורות לתחזיות נכונות, אבל הוא מטעה.
  3. חלק מההמצאות מופיעות למעשה בגלל שאיזה שהוא סופר מד"ב נתן לאיזה שהוא מדען או מהנדס את הרעיון. קצת קשה לקרוא לזה חיזוי…
  4. לא פעם הסופרים מעורים בעולם המדעי ושואבים רעיונות משם, כך שאלו המדענים שביצעו את התחזיות ולא הסופרים.

בקיצור, אני מסרב להתרשם מהעניין. עד כה לא ראיתי דוגמה למישהו שבצורה עקבית סיפק תחזיות טכנולוגיות רבות לטווח הארוך שהיו טובות יותר מניחוש.

 

אז מה יהיה?

אף אחד לא יודע. אבל אפשר להסתכל, קודם כל, על מה שאין.

בשנת 1969 ורנר פון-בראון, ראש תוכנית החלל האמריקנית אמר כי "בשנת 2000 תהיה לנו ללא ספק פעילות גדולה מאוד על פני הירח, נחיתה מאוישת על מאדים, ואפשרי בהחלט שאנשים יטוסו לפלנטות נוספות" (נלקח מכאן). בינתיים, נראה כי עידן החלל מתעכב מעט. במסגרת המשבר הכלכלי האחרון קיצץ אובאמה את התקציבים לנאס"א, וחוקרים רבים כיום לא רואים צורך אמיתי בנוכחות אנושית במשימות מחקר בחלל. בשנים האחרונות ישנה התלהבות סביב הכניסה של חברות פרטיות לתחום החלל (לא מזמן התחברה לראשונה חללית פרטית לתחנת החלל הבינ"ל), אבל המהלכים הללו לא מראים בינתיים שום נטייה להתעלות מעבר לפיתוח אפשרויות בילוי חדשות עבור מיליארדרים משועממים.

לגבי אינטליגנציה מלאכותית, ישנה התלהבות סביב רעיון הסינגולריות. בקצרה, הקונספט אומר שההתפתחות באינטליגנציה של מכונות מתקדמת באופן מעריכי, ובשלב מסוים המחשבים יתחילו לתכנת את עצמם ומהירות ההתפתחות הטכנולוגית תגדל במידה כזו שאף אחד לא יוכל להבין שום דבר. לדעתי האישית זה קשקוש (או כפי שהגדיר יפה silent mike – "אפליקציית-יתר של גידול מעריכי"), אם כי רועי צזנה בוודאי לא יסכים.

בינתיים, בכל אופן, מדענים בקושי מצליחים לבנות רובוטים שמסוגלים ללכת בכוחות עצמם על שני רגליים, והנושא של תוכנות שמסוגלות לתכנת תוכנות אחרות התקדם מאוד לאט בפעם האחרונה שקראתי עליו. עיקר הגידול במחשבים הוא במהירות שלהם, לא באינטליגנציה שלהם. המחשבים של היום יודעים לעשות 2+2 הרבה יותר מהר ולאגור הרבה יותר אחדים ואפסים בזיכרון שלהם, אבל הם לא "חכמים" יותר במובן המקובל של "חוכמה". היו כמה טריקים נחמדים שהופיעו בשנים האחרונות, כגון מחשבים שניצחו אנשים בשחמט, המחשב שמבצע ניסויי מעבדה בביולוגיה, והמחשב שניצח אנשים במשחק ג'פרדי, אבל בינתיים אין כאן יותר מתכנות מכונות למשימות אנליטיות ספציפיות – אין כאן אינטליגנציה מלאכותית "אמיתית".

מה יהיה עם התחומים הללו בעוד 20 שנה? איש אינו יודע, אבל הניחושים הפרועים שעולים כיום הם הרבה פחות פרועים מאלו שהועלו לפני עשור או שניים. מה שאפשר לומר בוודאות, זה שעד כה הם לא הגשימו את התקוות שתלו בהם בשנות התשעים.

 

אז מה יש?

במקום מושבות על הירח ורובוטים חכמים, קיבלנו את עידן האינטרנט.

נסו לדמיין את עצמכם חוזרים בזמן לשנת 1990, ומנסים לספר שם לאנשים על האינטרנט. אתם תדברו בהתלהבות על שלל האפשרויות, על המידע הרב, על פייסבוק, והם לא יבינו מה אתם רוצים מהם בכלל. "בשביל מה לדבר עם חברים במחשב? אני יכול לדבר איתם בטלפון, ואם אני רוצה לדעת משהו אז יש אנציקלופדיות". רובם לא יבינו בשביל מה צריך את זה, בדיוק כפי שאיכר מימי הביניים לא היה מבין בשביל מה צריך מכוניות. "אבל אין כבישים", הוא היה אומר לכם, והייתם אומרים לו "נו, יסללו כבישים", ואז הוא היה עונה "בשביל מה? הסוסים יכולים ללכת גם בלי כבישים".

בדיעבד ההתפתחויות הטכנולוגיות נראות לנו נורא טריוויאליות, אבל במבט קדימה הן לא – רובן מוזרות ובלתי צפויות. המשפט הידוע "הצורך הוא אבי ההמצאה" אינו מתאים כמעט לכל ההמצאות החשובות ביותר בתולדות האנושות. רובן פשוט צצו להן בגלל שאיזה גאון אי שם התעניין באפקטים של איזה רעיון תיאורטי שגאון אחר הגה לפניו, ועשור לאחר מכן בא עוד גאון ומצא לזה שימוש מסחרי. לא היה באמת צורך באינטרנט בשנות התשעים המוקדמות בקרב הציבור הרחב (היה אולי צורך בתקשורת בין מחשבים עבור כמה אקדמאים אמריקנים, לא יותר מזה). לעומת זאת, היה ועדיין יש המון צורך ברובוטים דמויי אדם בתור עוזרי בית אישיים או בסקטבורדים מעופפים סטייל הסרט "חזרה לעתיד", אבל אף אחד לא הצליח להמציא את זה.

גם כיום, יותר מעשור לאחר הופעתו, עדיין לא ברור כיצד האינטרנט ישנה את חיינו.

את ההשפעה המאסיבית של פייסבוק על המציאות, למשל, רואים רק בשנתיים האחרונות. אחוז המחוברים עבר איזה שהוא סף קריטי, ופתאום פייסבוק הפך לזירה הפוליטית הלוהטת ביותר, ואתרי עיתונות מצטטים סטאטוסים בפייסבוק במקום שיקרה ההפך. נוצר מצב שבו אנשים שאינם מחוברים מפספסים חלק משמעותי מהדברים החשובים שקורים בארץ. הפוליטיקאים גילו דרך חדשה לתקשר עם הציבור ללא מתווכים, והם מנסים להבין מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש בה (ועושים לא מעט טעויות בדרך, כמובן). אנשים שלא דאגו להגדרות פרטיות נאותות מגלים שהדעות הפרטיות שלהם חשופות לעולם כולו. זהו שינוי עצום, שאנחנו עדיין לא מבינים אותו כראוי.

 

האם אי פעם נבין?

ההתפתחות הטכנולוגית חשובה בצורה קריטית לעתידו של המין האנושי, ויחד עם זאת איננו יודעים כיצד להתניע אותה או כיצד לחזות את מסלולה העתידי – ישנו כאן חתיכת חור עצום מבחינת היכולת שלנו להבין את העולם שבו אנחנו חיים.

האם אי פעם נבין? אני נוטה לחשוב שלא. לא ניתן לצפות את המחסומים הטכניים שיעצרו את התקדמותן של טכנולוגיות מסוימות, וגם לא את הפרצות במחסומים האלו שיתגלו מפעם לפעם. בסופו של דבר התהליך כולו מבוסס על השראה פתאומית שמקבלים אנשים יחידים. כפי שאני לא יכול לחזות מראש מתי יקפוץ לי רעיון חדש לרשומה בבלוג ובאיזה נושא היא תהיה, כך לא ניתן לחזות אלו רעיונות יצוצו אצל המדענים והמהנדסים של העתיד.

לדעתי הדגש במדיניות של ארגונים ומדינות צריך להיות על גמישות ויכולת לקלוט את הרעיונות הבאים במהירות, ולא על ניסיונות חיזוי או ניתוב מלאכותי של ההתקדמות הטכנולוגית בדרך כזו או אחרת. הדבר הגדול הבא יגיע בסופו של דבר, סביר שעוד בימי חיינו, והוא יהיה מדהים ובלתי צפוי לחלוטין. לנו נותר רק לחכות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

50 שנה עברו מאז שיצא האדם הראשון אל מחוץ לגבולות הרשמיים של האטמוספרה, אל החלל החיצון, כפי שגוגל טרח להזכיר לי היום. קראו לו יורי גגארין, והסיבה היחידה לכך שרובכם לא מכירים בע"פ את שמו וכן מכירים את השם של ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שנחת על הירח, היא שלאמריקנים יש מערכת יחסי ציבור טובה יותר מאשר לרוסים.


כשהייתי ילד, אהבתי לחלום ולהמציא סיפורים דמיוניים.

חלק לא קטן מהחלומות החביבים עלי, עירבו עתיד כלשהו של המין האנושי בחלל החיצון. הייתי מכור לסרטי מחלמת הכוכבים, ולסדרות מסע בין כוכבים ובבילון, בהן בני אדם וחייזרים (רובם דומים דמיון מפתיע לבני אדם, ואף דוברים אנגלית למופת) עוברים הרפתקאות מסמרות שיער בכוכבים רחוקים, או מתערבים בסכסוכים של אימפריות בין-גלקטיות. קראתי שלל ספרי מדע ומדע בדיוני שעסקו בחלל, מהם עלתה התחושה שאוטוטו, בקרוב, כולנו נבלה את החופשות שלנו במאדים.

זה לא קרה.

כמו שלא קיבלנו את המכונית המעופפת שהבטיחו לנו, ואת הרובוט דמוי האדם שישטוף כלים ויעשה ספונג'ה (כן, אני יודע שיש רובוטים שעושים את זה. הם די גרועים), כך נאלץ הדור שלי גם להשלים עם הידיעה כי אותם פתקים של בזוקה שהבטיחו לנו שנגיע לחלל היו לא יותר משקרים של חברת מסטיקים נצלנית ומרושעת, שהרוויחה מחלומותיהם של ילדים תמימים.

אז מה השתבש בדרך? כמה דברים:

1. הסתבר שהחלל אינו מקום ידידותי לבני אדם.

מילא היה מדובר רק בבעיה הטריוויאלית של מחסור בחמצן – ברגע שמוסיפים לכך את הבעיות הגופניות שגורמת שהיה ארוכה בתנאי חוסר כבידה, את התפרצויות הקרינה המסוכנות של השמש, ואת הטמפרטורות הקיצוניות, מסתבר שהחלל פשוט אינו מקום נחמד במיוחד. גם אם פה ושם מגלים עדויות לקיומם של מים על כוכבים אחרים, ואפילו אם יגלו מחר חיים של ממש (בקנה מידה מיקרוסקופי מן הסתם) על מאדים, הכוכבים האלו עדיין אינם מספקים סביבה נוחה לקיומם של חיים אנושיים.

2. המהנדסים לא עשו את עבודתם כראוי.

המרחקים בחלל הם עצומים, וצריך לטוס ממש מהר על מנת לחצות אותם. עזבו את העניינים התיאורטיים של מחסום מהירות האור – אם יכולנו לטוס גם במהירות של 50% ממהירות האור מצבנו היה מצוין. אבל מהירות האור היא כ 300 אלף קילומטרים לשנייה, ומהירות החלליות היא לא יותר מכמה עשרות קילומטרים לשנייה. היא גם לא הולכת להשתפר הרבה, המנועים של היום אינם שונים במידה משמעותית מהמנועים של לפני מספר עשורים. לא היו פריצות דרך משמעותיות בתקופה האחרונה, אין המצאות טכנולוגיות מהפכניות חדשות "בקנה" (בניגוד לתחומים אחרים, כגון רפואה, אלקטרוניקה, או חומרים, שבהם יש רעיונות מהפכניים כאלו), וככל הידוע לי התחום כולו אינו נחשב "חם" במיוחד מבחינה מדעית, ביחס לתחומים אחרים בפיזיקה.

3. חסר כסף.

כן, לסופרי מד"ב יש שלל רעיונות איך להתגבר על חלק מהמגבלות הקשורות בחקר החלל. אני לא מדבר על כל מני קשקושים פסאודו-מדעיים, אלא גם על מעליות חלל ושלל רעיונות פיזיביליים למדי. הבעיה היא שהם עולים הרבה כסף. ממש הרבה כסף. גם אם כל מדינות העולם יתאחדו מחר ויחליטו שזו מטרה ראויה, לא בטוח שהאנושות תצליח להקים מעליות לירח ותחנות חלל עם כבידה מלאכותית שתושג על ידי טבעות מסתובבות. תוכניות ל"הארצה" של מאדים (למשל אצות מהונדסות גנטית שיהפכו תוך כמה מאות שנים את האטמוספרה שלו לדומה לזו של כדור הארץ) ושלל רעיונות כאלו הם אפילו יותר מנותקים מהמציאות הכלכלית, בייחוד בעולם שאינו מאוחד אלא מחולק למדינות יריבות.

 

4. הרובוטים טובים יותר.

נאס"א וסוכנויות החלל האחרות שולחות פחות ופחות אנשים לחלל, פשוט מכיוון שרובוטים יכולים לבצע עבודות מחקר באופן הרבה יותר יעיל וזול. וזה בסדר גמור. לנוכח העלויות והסיכונים העצומים, אני בכלל לא בטוח שיש סיבה לשלוח אדם למאדים, מלבד יחסי ציבור וניפוח האגו הלאומי. כמובן שנורא אתרגש אם זה יקרה, בייחוד מתוך הנחה שזה יקרה על חשבון משלם המיסים האמריקני ולא על חשבוני, אבל אני מטיל ספק ביכולת של אדם לגלות משהו משמעותי שלא היה ניתן לגלות עם מספר רב של רובוטים נשלטים מרחוק באופן יותר זול ובטוח.

אני עדיין אוהב להמציא סיפורים דמיוניים, ביניהם סיפורי מד"ב. אבל אלו שאני ממציא היום אינם כוללים ציוויליזציה אנושית החיה על כוכבים רחוקים, מכיוון שזה לא דבר שאני מסוגל לדמיין כמשהו שיקרה בעשורים הקרובים. תמיד ייתכן שיופיע איזה שהוא גאון על וימציא טכנולוגיית הנעה שאף אחד לא חשב עליה קודם, אבל בעולם המדעי והטכנולוגי של היום פחות סביר שמשהו כזה יקרה בהפתעה מאשר במאה ה 19, מכיוון שיש המון גאוני על שכבר עובדים על הנושא הזה וחקרו אותו מכל זווית אפשרית.

קשה לחזות את העתיד הרחוק, ויכול להיות שבעוד 100 או 200 שנה הטכנולוגיה כן תביא את האנושות לשלב חדש של התנחלות בחלל החיצון. לצערי, אני ככל הנראה לא אזכה לראות זאת, וכך גם אתם (אלא אם כן ימצאו שיטות חדשות להארכת תוחלת החיים, שזה דווקא עניין הרבה יותר פיזיבילי מבחינה מדעית, אבל נושא לפוסט אחר…).


נ.ב

רשומה חביבה בנושא: לחצו כאן.

לי הרשומה הזו לא חידשה הרבה, אבל הכותב מציג בקצרה את הרעיונות העיקריים שישנם, וכמובן מזכיר שרובם ככל הנראה לא יהיו פיזיביליים במאה הקרובה.

Read Full Post »