Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘היסטוריה’

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

  1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
  2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
  3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

  1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
  2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
  3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
  4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

 

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

  • בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
  • בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
  • נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
  • בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
  • במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
  • בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
  • במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

 

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 ——————————————

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

היסטוריה

הסרט התחיל עם תמונתו של המלך הורדוס, שחלם חלום נועז: להקים עיר חדשה ומפוארת ולקרוא לה שם מיטיבו, אוגוסטוס קיסר. בהמשך תיארה אנימציה מרשימה את תהליך בנייתה של קיסריה העתיקה, את הנמל והאוניות הרומיות שעגנו בו, את בתי המרחץ והמקדשים, את המגדלור והאש הבוערת בתוכו, את ההיפוסטדיום ואת התיאטרון המפואר. הסרט המשיך וסיפר כי לאחר מותו של הורדוס העיר הפכה למרכז חשוב של הפרובינציה הרומית בארץ ישראל, ולאחר נפילתה של רומא המשיכה לשגשג גם תחת שלטונם של הביזנטים. כיבוש המוסלמים במאה השביעית מוזכר בקצרה, ומיד קופצים כמה מאות שנים קדימה אל מלחמות הצלב. האנימציה הופכת חשוכה ומאיימת, דמויות מטושטשות בשיריון ממלאות את חומות העיר, וחצים בוערים חותכים את האוויר. לבסוף מופיעה דמותו האימתנית של הסולטאן בייברס, שכובש את העיר ומחריב אותה עד היסוד במאה ה-13. מיד לאחר מכן אנחנו מבצעים זינוק נועז, 700 שנים אל תוך העתיד, אל המאה העשרים. תמונתו של הברון רוטשילד מופיעה על המסך, ומתוארת תרומתו להקמתה של קיסריה המודרנית. מיד לאחר מכן – בתים פרטיים נאים, מדשאות, חוף ים, ילדים קטנים מתרוצצים בשמחה, אושר ועושר, קיסריה קמה מחדש ומשגשגת שוב.

image

המלך הורדוס

כשיצאנו מהאולם החשוך בחזרה אל עתיקות קיסריה שטופות השמש, בדרכנו לקנות את הגלידה שהובטחה ליותם, חשבתי שהסיפור הזה נשמע לי מוכר. שמעתי אותו בעבר – ולא בקיסריה. שמעתי אותו בעיר דוד.

עיר דוד היא האתר הארכיאולוגי שבו מוקמה ירושלים הקדומה, לפני כארבעת אלפים שנים. כיום האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים ומתופעל על פי חוזה מוסכם על ידי עמותת אלע"ד, עמותה ימנית שמטרתה לחזק את הקשר בין העם היהודי לירושלים. הסרט שבו צפיתי בעיר דוד היה מעט שונה. למיטב זכרוני הוא החל עם הכיבוש היהודי של דוד המלך, בניית בית המקדש בימי שלמה, ותיאורה של העיר עד חורבן בית שני. לאחר מכן היה תיאור מקוצר יותר של העיר שנבנתה מחדש בשנת 135 על ידי הרומאים, איליה קפיטולינה, ושל העיר בתקופה הביזנטית. אחר כך, בדומה לקיסריה – הכיבוש הערבי, מלחמות הצלבנים שהסתיימו בגירושם, ושוב מזנקים שבע מאות שנים אל העתיד ורואים את ירושלים המודרנית הפורחת.

גם זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור. בגמלא שברמת הגולן שמעתי סיפור דומה בעבר, על יישוב יהודי משגשג שנהרס על ידי הרומאים במרד הגדול בשנת 67 לספירה, ואז עוד פעם אותה הקפיצה הנועזת אל העתיד ואל מדינת ישראל המודרנית והמפוארת שקמה מחדש, כעוף החול, עם ללא ארץ לארץ ללא עם.

 

סיפורים

כתבתי בעבר על כוחם של סיפורים בעיצוב המציאות, בהקשר של המשבר הכלכלי באירופה. בני אדם זוכרים טוב יותר עובדות היסטוריות המתוארות בתור סיפורים, ורובם זוכרים אפילו את ההיסטוריה האישית שלהם בתור סיפור שטחי ולא מדויק שנבנה בדיעבד (למשל, חישבו על היסטוריה הרומנטית האישית שלכם, של מערכות יחסים שהצליחו או נכשלו – האם אתם מספרים לעצמכם בדיעבד את הסיפור המלא, או סיפור חלקי שנועד לגרום לכם להרגיש טוב עם עצמכם?). המקור לכל אמנות הסיפור הוא מעשיות עממיות שנועדו לעזור לילדים לזכור לקחים עובדות חשובות אודות העולם ולחזק את שלטונם של מלכים קדומים.

 

ישנן מדינות המבוססות על סיפורים. למשל, ארצות הברית מבוססת על סיפור אודות אזרחים שוחרי חופש שברחו מאירופה השמרנית והקנאית אל עולם חדש ואמיץ, וכאשר אותם אירופאים מרושעים ניסו לנצל אותם על ידי מיסוי גבוה הם התאחדו ביחד, נלחמו וניצחו את האימפריה הבריטית האדירה, והקימו מעצמה עולמית חדשה. אך למעשה המיסוי של אמריקה הצפונית היה די נמוך באופן יחסי לשאר חלקי האימפריה הבריטית, והרחבתו הייתה מהלך הגיוני – הבריטים נאלצו לגבות יותר מס לאחר מלחמת שבע השנים (שאולי ראויה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה") על מנת להתמודד עם ההוצאות הצבאיות, ולא היו להם יותר מדי ברירות. למעשה, היפרדותה של ארצות הברית מבריטניה הייתה אירוע כמעט מקרי, שלא בטוח כי ניתן היה לחזותו מראש. המציאות פשוט מורכבת מדי בשביל לסכמה בסיפור פשוט כל כך.

 

אך אנשים זקוקים לסיפורים כאלו. הם זקוקים להם על מנת שיוכלו להסביר לעצמם את ההיסטוריה, את האופן שבו חייהם משתלבים בה, את השייכות שלהם למשהו גדול וחשוב – הם זקוקים לסיפורים על מנת להעניק משמעות לחייהם ולהתמודד עם האקראיות האכזרית המאפיינת את העולם. סיפורים הם מטבעם לא אקראיים, צפויים מראש, בעלי משמעות ולקח.

מנהיגים זקוקים גם הם לסיפורים, על מנת לאחד את העם, על מנת לגרום לצעירים משולהבים להסתער ללא פחד על האויב בשעת מלחמה, על מנת שלא ישאלו שאלות מיותרות, על מנת לגרום לאזרחים לשלם מיסים ולציית לחוקים גם כאשר אלו מעוצבים על ידי קבוצות אינטרסים צרות שלא לטובת הציבור הרחב. לא תמיד המנהיגים חושבים באופן ציני ומודע על העניין, לפעמים הם מצליחים לשכנע את עצמם בנכונותם של הסיפורים, אך בכל מקרה זה עובד. זו הסיבה שבגללה טיפח בניטו מוסוליני באיטליה הפאשיסטית את המיתוסים אודות העבר הרומאי המפואר של הארץ, והיטלר השתמש באותו אופן בהיסטוריה של מסדר האבירים הטבטוניים הגרמני לצרכי תעמולה. זו גם הסיבה שבגללה הפלסטינים כיום מנסים להמציא לעצמם סיפור אודות עם פלסטיני מאוחד, שיעניק משמעות למאבק ולהקרבה שלהם (האמת היא שרובם המכריע פשוט היגרו לכאן ממדינות סמוכות במאה השנים האחרונות בעקבות הזדמנויות עבודה ומעולם לא היוו "עם" של ממש, אבל זה נכון גם לגבי שלל עמים אחרים בעולם).

image

כרזת תעמולה נאצית עם סמל מסדר האבירים הטבטוניים (מקור)

 

סיפורה של מדינת ישראל

גם מדינת ישראל מבוססת על סיפור פשוט – הסיפור שנמצא מאחורי סרטי התיירים באתרים הארכיאולוגים שהזכרתי כאן בהתחלה – קיסריה, עיר דוד, גמלא, ובוודאי גם אתרים נוספים. הסיפור כולל עבר מפואר של ממלכה יהודית עצמאית, חורבן וגלות, ארץ שוממת וחרבה במשך מאות שנים, ולבסוף תקומה יהודית מפוארת בעת המודרנית. מרכיב נוסף חשוב בסיפור הוא השואה, שמנוצלת גם היא לצורך הצדקת קיומה של מדינת ישראל.

בדומה לסיפורים האחרים, גם סיפור זה רחוק מלהיות מדויק. קודם כל, לגבי שליטתן של הממלכות היהודיות, ראו את לוח הזמנים הבא (הלקוח מכאן):

image חישוב מהיר מוביל למסקנה פשוטה: מתוך שלושת אלפים שנים, מאז ראשית ההתיישבות של העם היהודי בארץ, ממלכות עצמאיות של יהודים שלטו בארץ הזו רק במשך כ-700 שנים (כחמש מאות שנים לממלכות ישראל ויהודה התנ"כיות, ועוד כמאתיים שנה לממלכת החשמונאים) – לא יותר מ-23% מהזמן. אחרי כן אנחנו מגיעים לגלות רומי, לאחר נפילת בית המקדש השני – בעוד שהסיפור המקובל מדבר על הגליה בכוח של העם היהודי מארצו האהובה על ידי הרומאים האכזריים, בפועל הגלות הזו הייתה ברובה הגירה מרצון של היהודים בעקבות הזדמנויות עבודה מושכות בארצות אחרות (אם כי אין ספק שלשבירת ההנהגה היהודית ומוסדותיה בארץ הייתה השפעה על מצבם הכלכלי של היהודים ועל רצונם להגר).

 

הארץ כמובן לא עמדה חרבה ושוממת לאחר שעזבו אותה היהודים: הערבים ואחריהם הממלוכים ניהלו כאן אימפריה מפוארת שהייתה אולי המתקדמת ביותר בעולם בתקופת ימי הביניים, וגם האימפריה העות'מאנית שהחליפה אותם בהמשך לא הייתה בתחילת דרכה אותה האימפריה המנוונת והשוקעת המוכרת לנו מתיאוריו של מארק טווין. תמיד חיו כאן אנשים, וגם אם בתקופות שונות הייתה הארץ יותר עשירה או פחות, יותר מרכזית או פחות, היא מעולם לא הייתה ריקה ושוממה. למעשה, מעמדה הכלכלי הנוכחי של מדינת ישראל והעוצמה הפוליטית הבין לאומית של הממשלה המנהלת אותה כיום הם מאוד עלובים ביחס לעוצמה הפוליטית של הממשלות והממלכות ששלטו בה עד המאה העשרים, וביחס למעמדה הכלכלי כצומת העומד בין מזרח למערב לפחות עד סופם של ימי הביניים.

גם השימוש בשואה לצורך הצדקת הקמתה של מדינת ישראל הוא בעייתי מבחינות רבות. כתבתי על כך בעבר כאן, וביום השואה האחרון התפרסמו מאמרים נוספים בעניין (למשל, ראו כאן).

 

סיפורים עתידיים

בסופו של דבר סיפורים נוטים להתחלף, וככל שהקשר שלהם למציאות קלוש יותר הם מתחלפים מהר יותר. אנשים הם ספקנים מטבעם, ובשלב כלשהו הם מתחילים לשאול שאלות, לעמת את סיפוריהם של הזקנים עם העובדות. המורל יורד, נאמנות עיוורת וציות מוחלפים בחיפוש אחר איכות חיים גבוהה יותר, ההגירה למדינות עשירות יותר גוברת (בייחוד בקרב המשכילים ואלו שיכולים למצוא משרות בחו"ל בקלות, למשל רופאים), והסולידריות החברתית נפגמת. המנהיגים זקוקים במהרה לסיפור חדש על מנת לשמר את שליטתם בחברה המתפוררת.

מה יהיה הסיפור הבא שיסופר כאן, במדינת ישראל? מכיוון שכותבי הסיפורים הם המנהיגים המעוניינים לשלוט בחברה, הסיפור תלוי בזהותם של אותם המנהיגים העתידיים, בתרחישים אפשריים שונים שקשה לדעת מי מהם יתממש.

 

אחד התרחישים העתידיים הוא "התרחיש השמאלני" – שלום עם הפלסטינים, שתי מדינות לשני עמים שחיות בשלווה ונחת אחת לצד השנייה. במקרה זה יסופר בוודאי סיפורם של שני העמים שהצליחו להתגבר על מחלוקות היסטוריות עזות, לחתום על שלום של אמיצים, ולהקים כאן מדינות משגשגות פחות או יותר. מנהיגי מדינת ישראל יצטרכו לשכך את העוינות היהודית כלפי הערבים, ועל כאן יאמצו את הסיפור שמשוייך כיום לשמאל הקיצוני – סיפורם של היהודים בתור כובשים אכזריים של מדינת ישראל, שכיום (כלומר, באותו עתיד) עליהם להתנצל על פשעי העבר על מנת שהערבים יוכלו לסלוח להם. תרחיש אפשרי אחר הוא "התרחיש הימני" – המשך המצב הנוכחי, עוינות גוברת בין היהודים לפלסטינים ולערבים הישראלים, מלחמות נוספות ואולי אף מלחמות אזרחים. במקרה זה ינסו המנהיגים, כפי שהם עושים כיום, לחזק עוד יותר את הסיפור הנוכחי אודות החורבן והתקומה.

שני הסיפורים הללו רחוקים מלהיות מדויקים; האם אותם מנהיגים עתידיים באמת יצליחו למכור ללילדינו ולנכדינו אחד מהם?

 

עידן חדש

בעבר, כאשר מרבית בני האדם לא ידעו קרוא וכתוב, הדפוס עדיין לא הומצא והידע נשמר בידי מעטים, היה לאנושות תירוץ טוב להאמין לסיפורים לא מדויקים. ההיסטוריה הידועה לציבור הרחב באותן התקופות הייתה לא יותר מערפילים לא ברורים, שילוב של עובדות מעטות עם אגדות פנטסטיות. למשל, תושבי רומא בימי הביניים לא ידעו מה הייתה מטרתן המקורית של אמות המים הרומיות והאמינו שהן העבירו שמן זית (ראו כאן), ותושבי אי הפסחא שפגשו את האירופאים במאה ה-18 לא ידעו להסביר כיצד נבנו פסלי הענק שעל האי כמה מאות שנים לפני כן. מלחמת העולם השנייה, למשל, עדיין נתפסת בציבור כמלחמתן של דמוקרטיות מערביות שניצחו דיקטטורות חשוכות, אך לולא ההקרבה של ברית המועצות הלא-דמוקרטית לא בטוח שהיא הייתה מסתיימת בהפסד של גרמניה הנאצית.

כיום, לאחר שנעשו שלל מחקרים על כל חברה אנושית בכל תקופה וכל אחד יכול לקרוא ערכים בוויקיפדיה ומאמרים היסטוריים, התירוץ הזה נעלם. האינטרנט מוביל את האנושות לעידן חדש, בו מערכות חינוך לא יוכלו עוד לשכנע דורות של צעירים בנכונותו של סיפור פשוט כזה או אחר. בעידן זה מנהיגים שוב לא יוכלו לשכתב את ההיסטוריה בהתאם לאינטרס הפוליטי שלהם.

 

אבל אנחנו עוד לא שם. הסיפורים הפשוטים עדיין אוחזים במחשבותיהם של יותר מדי אנשים בוגרים, אנשים שאינם מאמינים באגדות ילדים, בפיות ובגיבורים מושלמים חפים מחסרונות, ולכן לא היו אמורים להאמין גם בסיפורים מושלמים ופשוטים, חפים מעיוותים היסטוריים. הסיבה לכך היא מערכת חינוך שאיננה מעודדת ילדים לחקור ולמצוא בעצמם את הסיפור ההיסטורי המלא, אלא רק לפלוט במבחן את אותה הזווית המסוימת שסיפק להם המורה. זהו תפקידנו, בתור הורים, לחנך את ילדינו לבצע את המחקר הזה בעצמם, ולא לקחת כמובן מאליו את הסיפור שמוכרים להם בבית הספר, או אפילו את הסיפור שאנחנו רוצים למכור להם.

התוצאה תהיה עולם רציונאלי יותר, בו בני אדם משקיעים יותר זמן ומאמצים בשיפור איכות חייהם, ופחות זמן ומאמצים בשמירה על אשליות הנובעות מסיפורים לא מדויקים תוך כדי מלחמות עם אחרים שמאמינים גם הם בסיפורים לא מדויקים משלהם.

 

האם בעולם כזה ישנו מקום למדינת ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית? האם היא יכולה לשרוד גם מבלי שנשתמש בסיפורי היסטוריה לא מדויקים על מנת להצדיק את קיומה? האם מנהיגינו היקרים יפסיקו אי פעם לנסות למכור לנו את אותו סיפור נדוש על הרשעים האנטישמים שמנסים בכל דור ודור להשמידנו? האם יגיע היום שבו יקום איזה שהוא רמטכ"ל ויציע להפסיק לטחון בכלי התקשורת את הקישור האוטומטי בין השואה לצה"ל? האם אמונתם של הפלסטינים בסיפורים שמנהיגיהם מוכרים להם תישחק גם היא בסופו של דבר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו.

אבל למרות הכל אני אוהב את המדינה הזו, והייתי רוצה להאמין שיום אחד יהיה ניתן לשכנע אנשים לחיות כאן גם בלי לעוות עבורם את העבר ולהפחיד אותם מהעתיד, פשוט מכיוון שההווה יהיה מוצלח מספיק.

 

מזל טוב לך, מדינה.

 

image

 

 

 

 

Read Full Post »

אחד הנושאים שמרתקים אותי בשנים האחרונות, הוא ההבדלים בשיטות המחקר בין הפקולטות השונות החוקרות את מדעי החברה וההיסטוריה של האנושות. אם מחר איזה שהוא ביולוג ישתמש בטכניקה הנפוצה אצל פיזיקאים על מנת לגלות משהו חדש, תוך שנים ספורות יצוצו בעולם אלפי ביולוגים שישלטו בטכניקה הזו; במדעי החברה, לעומת זאת, גילויים חדשים הם עניין הרבה יותר מופשט, ולחוקרים הוותיקים יותר קל להתנגד לטכניקות חדשות שמציגים הצעירים. כך נוצרו להן עם השנים מסורות שונות בפקולטות שונות, באופן אקראי למדי, בלי קשר לנושאים הנחקרים. למעשה, ככל שהדיסציפלינה יותר קרובה להיות מדע "הארד-קור", כך היא יותר פתוחה לחדשנות מתודולוגית, למגוון של שיטות.

הבעיה עם הנושא הזה, היא שרוב האנשים מכירים לעומק רק תחום אחד. אני למדתי באופן מסודר רק הנדסה וכלכלה, אני מכיר קצת את המחקר בהיסטוריה, מנהל עסקים, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מקריאת ספרי מדע פופולארי, ההיכרות שלי עם סוציולוגיה היא מצומצמת מאוד ונובעת מעבודה משותפת עם סוציולוגים וכל מני שיחות אישיות, ויש לי מושג קלוש בלבד לגבי תחומי המחקר בפקולטות אחרות. מהעבודה המשותפת שלי עם סוציולוגים, למשל, למדתי שאפילו בין סוציולוגים וכלכלנים שמבצעים מחקרים כמותיים על מערכות חינוך לגבי אותן שאלות המחקר בדיוק יש הבדל בכלים הסטטיסטיים ובגישה הסטטיסטית.

בשנה שעברה יצאה לאור אסופת מאמרים בעריכתו של ג'ארד דיימונד, תחת השם the natural experiment of history, שנועדה לתרום לגיוון רחב יותר בשיטות המחקר בתחום ההיסטוריה של חברות אנושיות על ידי הצגת "ניסויים טבעיים" היסטוריים המאפשרים לבצע ניתוחים רוחביים וכמותיים.

 

בהקדמה כותב דיימונד כי ביחס לרוב תחומי מדעי החברה, להיסטוריונים יש נטייה טבעית להתנגד לניתוחים כמותיים (ניתוחים סטטיסטיים או מודלים מתמטיים תיאורטיים), בין השאר מכיוון שמראש הסטודנטים שהלכו ללמוד היסטוריה בחרו בקורסים בנושא על מנת להימנע מקורסים ריאליים במתמטיקה וסטטיסטיקה. הם מעדיפים ניתוחים איכותיים, המשתמשים בראיונות עומק ולא כוללים קידוד של קטגוריות וסקרים מרובי משתתפים, ותיאור מילולי של נושא המחקר. כך, הנטייה המתודולוגית הראשונית של היסטוריונים מנציחה את עצמה, בזכות השונות ביכולות הריאליות של סטודנטים שמשפיעה על בחירות הקורסים שלהם. אם מלכתחילה היסטוריונים היו חובבי ניתוחים כמותיים וכלכלנים היו חובבי ניתוחים איכותיים, הסטודנטים הריאליים היו הולכים כולם ללמוד היסטוריה… נושא נוסף שתורם לעניין זה הוא שיוכן של הפקולטות להיסטוריה באופן שרירותי לעיתים למדעי הרוח ולעיתים למדעי החברה (בארץ אני חושב שכולן נמצאות במדעי הרוח). זה נכון שכאשר מתרחקים מספיק לאחור מעט קשה להפוך סיפורים היסטוריים לנתונים מספריים ברורים עקב מחסור בתיעוד, אבל המחקרים המתוארים בספר מדגימים כיצד ניתן להתגבר על הבעיה הזו, שממילא קיימת גם בניתוח איכותי.

העניין של הכמותניים אל מול האיכותניים (שראוי אולי לרשומה נפרדת) אינו הנושא היחיד כאן. על פי דיימונד, להיסטוריונים יש נטייה חזקה מדי לניתוחי עומק, העוסקים באזור גיאוגרפי ספציפי ובתקופה ספציפית, תוך הזנחת ניתוחים רוחביים המשווים בין אזורים רבים לאורך תקופה ארוכה. ההיסטוריון השמרן (ואולי אפילו ההיסטוריון הממוצע) יטען כי ספרו המפורסם של דיימונד, "רובים, חיידקים ופלדה", המנסה להסביר את הפערים בעושר בין המערב לבין ארצות העולם השלישי עד לפני תחילת העת החדשה, בעצם מזניח הרבה מאוד דברים, שטחי בצורה נוראית, פופוליסטי ולכן מיותר. דיימונד אינו פוסל ניתוח איכותני או ניתוחי עומק, אבל טוען שהניתוחים הרוחביים חשובים על מנת לבנות מסגרת של תיאוריה כללית יותר, המאפשרת לשים את ניתוחי העומק בפרספקטיבה המתאימה. הוא נותן דוגמאות מתחומים אחרים, כגון אקולוגיה, שם בעבר הנוהג הנפוץ היה להקדיש קריירה שלמה למחקר של מין בעל חיים יחיד באזור יחיד, אך עם הזמן התרבו המחקרים ההשוואתיים וכיום הם משמשים בתור מסגרת תיאורטית למחקרים העוסקים במין יחיד.

עבור כלכלנים, השטחת הפרטים הספציפיים והניסיון למצוא דפוסים כלליים ולפתח תיאוריה כללית יותר היא עניין מאוד טבעי, ורעיונות פוסט מודרניסטיים על כך שאין אמת אחת ואין חוקי טבע המושלים באנושות (רעיונות הנפוצים אצל חובבי ניתוח איכותני והיסטוריונים) הם זרים ומוזרים. ככל הידוע לי לא קיים ניתוח איכותני בכלכלה, לפחות לא במיינסטרים. ואכן, בקרב ההיסטוריונים היוצאים מן הכלל הם כלכלנים-היסטוריונים, שחוקרים את הצדדים הכלכליים של תופעות היסטוריות, ונוטים יותר בחופשיות לאמץ כלים סטטיסטיים כמותיים וגישה השוואתית. לפי הפופולאריות העצומה של ספריו של דיימונד או של ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת", נראה שהרצון לפתח תיאוריות כלליות לפי מחקר השוואתי ולהשטיח את הפרטים נפוץ באופן כללי אצל אנשים אינטליגנטיים, לא רק אצל כלכלנים.

 

בספר כלולים שמונה מחקרים היסטוריים שונים (מתוכם שניים נכתבו על ידי דיימונד), חלקם כמותיים וחלקם איכותיים, כאשר המשותף לכולם הוא השוואה בין חברות שונות, לעיתים לאורך תקופה גדולה של זמן. בכל המחקרים נאלצים החוקרים לתאר אולי באופן שטחי מעט את הפרטים הספציפיים, ולהתמקד בניסיון להגיע למסקנות כוללניות יותר.

למשל, אחד המחקרים סוקר מקרים שונים של "כיבוש אזורי ספר חדשים" במאה ה 19: החלוצים האמריקנים שנדדו למערב ארצות הברית אל מעבר להרי האפאלאצ'ים והקימו את שיקגו וערים רבות נוספות, חלוצים בריטיים שהקימו ערים חדשות בקנדה, ניו זילנד ואוסטרליה, חלוצים ספרדים ואיטלקים שפיתחו את אזורי הספר בארגנטינה, וחלוצים רוסים שפיתחו את אזור סיביר באותה התקופה בעידוד הצאר. כל אחד מ"מסעות הכיבוש" הללו שונה במובנים רבים, אבל החוקר מתמקד באותם חלקים המשותפים לכולם, ומוצא דפוס אחיד: הכלכלה של הערים החדשות הסתמכה לא על ייצוא למדינות האם אלא על הצריכה של מהגרים חדשים שהגיעו עם חלומותיהם, ובשלב מסויים כאשר זרם המהגרים נחלש נוצרה בועה של דירות ובתי עסק שלא היה בהם צורך שהתפוצצה ויצרה אבטלה גבוהה באותם אזורי ספר. אחרי תקופה של אבטלה המצב התמתן, והכלכלה של אזורי הספר עברה להסתמך על ייצוא למדינות / ערי האם שמהן יצאה ההגירה, ולא על מהגרים חדשים. הדפוס הזה חוזר על עצמו מספר רב של פעמים באזורי הספר של ארצות הברית, וכן מספר מועט יותר של פעמים בשאר אזורי הספר המתוארים במחקר.

דפוס כזה מאפשר לנו ללמוד משהו כללי יותר על העולם, משהו שלא היה ניתן ללמוד ממחקר עומק טיפוסי שיתמקד באזור ספציפי ובטווח שנים מצומצם, בדיוק כמו שלא ניתן ללמוד על נזקי העישון מסקירת מהלך חייו של מעשן יחיד.

 

דוגמאות נוספות המופיעות בספר כוללות השוואה בין התפתחותן של חברות פולינזיות באיי האוקיינוס השקט, בין התפתחות המערכת הבנקאית של ארצות הברית, מקסיקו וברזיל, ניתוח כמותי של השפעת היקף הסחר בעבדים על התפתחותן של מדינות אפריקה, השפעת המוסדות שקמו בעת כיבושי נפוליאון על ההתפתחות הכלכלית באזורים שונים בגרמניה, ועוד. כל המקרים הם סוג של "ניסוי טבעי" היסטורי, הדומה לניסוי מעבדה במדעים מדוייקים: חברות בני אדם דומות עברו בתנאים כמעט אקראיים איזה שהוא "טיפול" חיצוני ששלח אותן למסלול התפתחות שונה, מה שמאפשר לנו להסיק על השפעה סיבתית של גורמים כגון מוסדות שונים, עבדות או תנאי אקלים על תופעות אנושיות.

אני חייב להודות שהספר עצמו אינו מעניין במיוחד, בייחוד עבור הקהל הרחב שאינו כולל דוקטורנטים בעלי שאיפות אקדמיות. המאמרים כתובים בצורה קצת יותר "פופולארית" מאשר מאמרים בכתבי עת מקצועיים, אבל קצת פחות פופולארית וזורמת ממה שמקובל בספרי מדע פופולארי להמונים. אך מסקנות המחקרים מעניינות (למשל – מידת ההשפעה הגבוהה של העבדות על התפתחותן של מדינות אפריקה), ואולי בעתיד אכתוב רשומות ספציפיות עבור חלקם. בכל אופן, המטרה המרכזית היא להציג דוגמאות לטיעון של דיימונד אודות חשיבותם של מחקרים היסטוריים השוואתיים ולתאר את המתודולוגיה.

בתור כלכלן הטיעון הזה נראה לי טריוויאלי לחלוטין. ההסברים על רגרסיה ליניארית מרובת משתנים שכלולים בחלק מהפרקים הם משהו שכלכלנים לומדים בקורסי האקונומטריקה בתואר הראשון, והדיון על הסקה סיבתית גם הוא היה מוכר לי מעשרות מאמרים בכלכלה. אני מניח שכוונתו של דיימונד היא לחדש בעיקר להיסטוריונים ואנתרופולוגים שאינם רגילים לחשוב באופן הזה (בפרק שהוא כתב בספר הוא כותב שהוא נעזר בסטטיסטיקאי לביצוע הניתוחים הכמותיים מכיוון שאין לו את ההכשרה לכך – עניין נפוץ אצל חוקרי מדעי החברה שאינם כלכלנים, למרות שאין שום סיבה אמיתית לכך שהם ידעו פחות סטטיסטיקה מכלכלנים).

 

אני מאמין שההפרדה בין תחומי המחקר השונים במדעי החברה מזיקה לכולם. למשל, אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בעולם הכלכלה בשנים האחרונות – התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית – נובעת מפלישתם האמיצה של מספר פסיכולוגים, בראשם דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, למגזינים כלכליים. התפתחות חשובה אחרת, תורת המשחקים, נובעת מפלישתם של מתמטיקאים אל תוך עולם הכלכלה, והתפתחויות במחקר כמותי בסוציולוגיה, קרימינולוגיה וחינוך נובעת מפלישתם של כלכלנים אל התחומים האלו. דוגמה משעשעת שקראתי עליה לא מזמן היא התפתחותם של כלים סטטיסטיים לניתוח מודלים של בחירה דיסקרטית – מסתבר שכלכלנים וביו-אינפורמטיקאים פיתחו את אותם הכלים בנפרד עבור מטרותיהם השונות, בהפרש של שנים ספורות אחד מהשני, מבלי לדעת על המחקרים בתחום המקביל, וקראו לכלים זהים בשמות שונים. תופעה דומה התרחשה עם כלכלנים וביולוגים לגבי מודלים של תורת המשחקים. גם בספר שערך דיימונד מופיעים כלכלנים החוקרים נושאים היסטוריים שונים, ופולשים לתחומי המחקר של היסטוריונים.

לדעתי התהליך הוא בלתי נמנע, וההפרדה בין הדיסציפלינות והמתודולוגיות שלהן תהפוך ליותר ויותר מטושטשת עם הזמן, כאשר חוקרים צעירים ישלבו רעיונות ממקומות שונים בניסיון לגלות דברים חדשים ומעניינים. עלייתם של המחשבים והתרבות בסיסי הנתונים תורמת להתחזקותו של המחקר הכמותי על חשבון המחקר האיכותי, ולמרות ההתנגדויות והכשלים האמיתיים שישנם במחקר כמותי נראה שגם המגמה הזו תימשך.

 

Read Full Post »

פרופסור האופטמן לא הסיר את עיניו מהכותרות היומיות של y-net במכשיר האיי-פאד 200 ההולוגרמי שריחף מולו באוויר.

"אני… אני חושב שהתקדמתי קצת עם הסמינר", אמר משה.

הפרופסור לא הגיב. היו לו גבות עבות ומפחידות שצבען סגול, וזקנו היה ירוק. משה חשב שגידול שער בצבעים היה אופנה מעט מיושנת, אבל ככה זה עם פרופסורים באוניברסיטה.

"בשבוע האחרון חזרתי, ולדעתי יש כאן תוצאות מעניינות", הוא המשיך בקול רועד.

עברו מספר רגעים, עד שהפרופסור ניתק את מבטו מהמכשיר, והפנה את פניו לעברו של משה. הגבות התכווצו מעל העיניים, וקולו הרעים: "כן? נו? תמשיך, אני מקשיב, למה הפסקת?".

הפרופסור פנה חזרה לקרוא את הכתבה על העונה המאה עשרים ושלושה של "האח הגדול". אחד המתמודדים החליט להכריז בפומבי שאביו הביולוגי הוא חייזר, מה שיצר מהומה שלמה בקרב הדיירים; חלקם האמינו כי מגיע לבני תערובת מסוגו למות על פשעיהם כנגד האנושות.

משה כחכך בגרונו, והמשיך: "אז… אני עושה את המחקר שלי בתחום של היסטוריה השוואתית, ואני – "

"אתה ההוא שמתעסק עם נפוליון, לא?", קטע אותו הפרופסור מבלי להביט בו. מסתבר שאחת הבנות בתוכנית שכבה בפרק הקודם עם ההוא שהצהיר עכשיו שהוא חצי-חייזר, והיא רוצה לתבוע את ההפקה של התוכנית שלא הזהירה אותה מראש לגבי מוצאו. הטוקבקיסטים טענו שהיא ממילא הייתה שוכבת איתו.

"לא, לא… זה… זה רמי. אני יותר מתעניין בתחילת המאה ה 21".

"אה, כן, אביב העמים הערבי וכל זה. לא מבין מה כל כך מעניין שם, בטח לא יצא מזה שום נושא ראוי למחקר".

"מה זאת אומרת?", התרעם משה בצורה לא אופיינית, "אבל אתה אמרת לי…"

הוא השתתק כשראה שהפרופסור פונה לעברו במבט חמור. "חשבתי שזה מעניין. אבל אחרי זה חשבתי עוד ושיניתי את דעתי. עשית כבר משהו? לא נורא, תמשיך עם זה, נראה מה יצא. נו, דבר! מה מצאת? אין לי את כל היום".

"אז אני חזרתי אחורה, ואני חושב שמה שמצאתי מאוד מעניין, כי… כלומר, אני מקווה שלא גילו את זה לפני כן, אבל…", הוא ראה את הפרופסור מתחיל לפזול בחזרה אל עבר האיי-פאד, ולכן אמר במהירות "אי היה אפשר לחזות את זה".

הפרופסור נראה מופתע, "מה זאת אומרת "אי היה אפשר לחזות את זה"?"

"זאת אומרת, ניסיתי לעשות כל מני שינויים קטנים, אתה יודע… התחלתי מהדברים הגדולים יותר, שהיו כמעט ברורים מאליו – הרגתי את מובארק שנתיים לפני שהמהפכה התחילה, והעברתי את השלטון לסולימאן. אח"כ חזרתי עוד פעם, ויצרתי מלחמה בין הודו לפקיסטן באותו הזמן, שמשכה את תשומת הלב העולמית ממה שקרה בתוניסיה. עשיתי עוד כל מני דברים דומים: הפצתי מגיפת שפעת קלה בימים שהיוו את שיא ההפגנות, חיסלתי את הנשיא האמריקני אובמה לפני שהוא הספיק להיבחר, החזרתי את החייל הישראלי החטוף גלעד שליט הביתה… כל מני דברים שלא נחשבו על ידי הפרשנים של אותה תקופה קשורים באופן ישיר למהפכות. בכל פעם קפצתי קצת קדימה, וברוב הפעמים גיליתי שהיקום החדש שנוצר הלך לכיוון שבו המהפכות במדינות ערב היו מתרחשות באופן מאוד שונה, או לא מתרחשות בכלל", ידיו של משה החלו לרעוד כשראה את פניו הזועמות של פרופסור האופטמן.

"שאני אבין – אתה רוצה לומר לי שהנתיב שבו נעה האנושות הוא אקראי?"

"המממ… כן, כלומר, אני מניח ש – "

"שלא ניתן לחזות מראש את העתיד בתחומי חברה ומדינה?"

"אולי במילים קצת פחות – "

"שמדובר במערכת כיאוטית בה אירועים קטנים וחסרי משמעות לכאורה מסוגלים לשנות את גורלם של מיליוני אנשים? שכל מה שטוענים המומחים לגבי סיבתיות ומגמות הוא סתם חוכמה בדיעבד?"

"אני, כן, כלומר – "

"אתה בכלל הקשבת להרצאות שלי בהיסטוריה השוואתית?"

"אני… הייתי נוכח…"

"היית נוכח הא? זה כל מה שהצעירים בימינו עושים, להיות נוכחים…", הפרופסור נשען לאחור. "פעם… פעם לא היינו רק נוכחים. אבל היום כולכם… אתה יודע מה? שכח מזה"

"לשכוח ממה?"

"מזה. מהכל. מהסמינר שלך. תמצא לך סמינר אחר לעשות, לא במחלקה הזו"

משה היה בהלם. "אתה… מסלק אותי?"

"יש לך מושג למה גרמת עכשיו? כמה יקומים חדשים יצרת? כמה גורלות שינית? כמה מסעות זמן ערכת, על חשבון התקציב של המחלקה שלי, ובשביל מה? בשביל לגלות מחדש תוצאה שהיא התוצאה הידועה ביותר בתולדות המחקר בהיסטוריה השוואתית? תוצאה שאם רק היית מקשיב מעט, היית מבין שהיא טריוויאלית לחלוטין היום?"

"טר… טריוויאלית?"

"ברור שההיסטוריה אקראית! כל סטודנט מתחיל להיסטוריה השוואתית יודע את זה! למה נראה לך שהיינו צריכים לכתוב מחדש את כל ספרי הלימוד בהיסטוריה ומדעי המדינה מאז שהארורים האלו המציאו את מכונות הזמן המטופשות שלהם?"

"אני חשבתי שהיו כל מני גילויים חדשים…"

"בולשיט. לא היו שום גילויים משמעותיים. אז בסדר, אנחנו יודעים ממה מת אלכסנדר הגדול ומי באמת רצח את קנדי, אבל זו לא סיבה לכתוב מחדש את כל הספרים. היינו צריכים לכתוב אותם מחדש בגלל שהם היו מוטעים. במשך מאות שנים, תלמידים בשיעורי היסטוריה שיננו את אותם הדברים – שרשרת של סיבות שמובילה למהפכה הזו, שרשרת של סיבות שמובילה למלחמה ההיא… המון שרשראות של סיבות, כמעט כולן מוטעות.

בעשור האחרון אנשים חזרו אחורה, יצרו יקומים מקבילים עם היסטוריה חלופית, הציצו אליהם, ואז חזרו לכאן, ליקום המקורי שלהם, ופעם אחר פעם הפריכו את השרשראות האלו. לא הייתה ברירה אלא למחוק את כולן. מסתבר שההיסטוריונים של העבר ראו את שרשראות הסיבות האלו כתוצאה מכשלים נפוצים ברציונאליות האנושית – אותם הכשלים שגורמים לאנשים לחפש סיבה ומסובב בכל דבר ולהאמין באלוהים, או לראות אירועים בדיעבד כאילו שהיה ניתן לחזות אותם בקלות. מאוד קל למצוא שרשרת סיבות שמובילה למשהו שכבר קרה, אבל זה לא אומר שהיא נכונה".

"אה… אני חשבתי שהמטרה… כלומר, שהמטרה שלנו, היא, כאילו, לדעת מה הסיבות ל -"

"אז חשבת לא נכון. זו הייתה המטרה של חלק מההיסטוריונים, פעם, כשהעולם היה צעיר ויפה. ואז הגיע ד"ר צזנה, הנכד של הנכד של רועי צזנה המפורסם, עם מכונת הזמן שלו והיקומים המקבילים, וזכה בפרס נובל לפיזיקה".

הפרופסור קם מכיסאו, והסתובב אל עבר החלון הגדול. חללית המריאה אל עבר הירח מנמל התעופה הסמוך, עוברת על פני השמש השוקעת ומשאירה שובל ארוך של אדים מאחוריה; מגדלי הזכוכית של העיר הגדולה נצבעו בכתום עז. הוא חשב עד כמה כל זה כיאוטי, חסר משמעות ומטרה כלשהי שניתן להבין אותה.

"מאז המצאת המכונה, כל מה שאנחנו עושים בפקולטה להיסטוריה השוואתית זה להפריך את מה שחשבו קודם על הסיבות – לחזור אחורה, לשנות כל מני דברים קטנים שלא קשורים לסיבות המתוארות בספרים, ולהראות שההיסטוריה יוצאת שונה לחלוטין. אני בעצמי עשיתי את זה, כשהצלחתי למנוע את המהפכה הצרפתית תריסר פעמים בדרכים שונות מבלי לבטל אף אחת מהסיבות שההיסטוריונים נתנו למהפכה – המיסוי, הפילוסופים, המהפכה האמריקנית וכו'. כל מה שצריך זה כמה שינויים קטנים, כמו שסיפרת שעשית בסמינר, והמהפכה לא מתרחשת כלל. פעם אחת אפילו הצלחתי ללכת בכיוון ההפוך – לגרום למהפכה לקרות בכל זאת, למרות שביטלתי את המהפכה האמריקנית וטרחתי גם לחסל את כל הפילוסופים הצרפתיים הרלוונטיים", הוא צחק, "זה היה ממש כיף! תמיד שנאתי פילוסופים צרפתים. טוב, חלק מהיתרונות של העבודה…"

הוא פנה בחזרה אל משה, והחיוך נעלם מפניו, "בכל אופן, בעשור האחרון עשו מחקרים כאלו כמעט על כל אירוע משמעותי בהיסטוריה האנושית. זה לא מעניין ולא חדש".

"אבל באותה תקופה… כלומר, עברתי על העיתונים, הם האשימו את ארגוני המודיעין בכך שלא הצליחו לחזות…"

"אז מה? למי אכפת מה חשבו האנשים בתחילת המאה ה 21, לכל הרוחות? זה היה עולם שטוף באמונות טפלות מוזרות, לא פלא שהם האמינו גם בזה. הילדים היו לומדים בתיכון כל מני שטויות על ספרי דת, בלי לדעת מושגים בסיסיים בסטטיסטיקה ובהטיות אנושיות נפוצות. אפילו באוניברסיטאות היו מתעסקים בפקולטות מסוימות עם מודלים של פסאודו-מדע שמנסים לחזות תהליכים היסטוריים".

"אני… חשבתי ש -"

"כן, חשבת שאתה מחדש. כמו כולם. אולי כדאי שתקשיב קצת בשיעורים בפעם הבאה לפני שאתה מתחיל לקפוץ קדימה ואחורה בזמן על חשבון המחלקה. בכל מקרה, אתה סיימת כאן".

– – – – – – – – – –

"נו?", שאל יוסי.

"הוא העיף אותי, כמו שאמרת", אמר משה.

"ידעתי", חייך יוסי.

"כן, הוא ממש התעצבן כשחשב שלא הקשבתי בקורס. הוא אפילו לא בדק את רישומי הנסיעות…"

"ועכשיו אחרי שעפת הוא גם לא יבדוק, ולעולם לא יגלה לאיזו תקופה באמת נסעת. טוב, עזוב את זה, אז מה קרה עם שרון?"

פניו של משה נעצבו, והוא הניד בראשו לשלילה.

"ניסיתי הכל… גרמתי למשה של לפני חצי שנה לקנות לה מתנה אחרת ליומולדת, ניסיתי לתקן את היחסים שלו עם אימא שלה, בסוף אפילו ניגשתי אליו וסיפרתי לו איך הכל נגמר ומה הוא יכול לעשות כדי למנוע את זה. זה לא עזר, היא עדיין זרקה אותי ברגע שהטמבל ההוא הופיע במסעדה שבה היא ממלצרת. בכל אחד מעשרים ושתיים היקומים המקבילים החדשים שיצרתי".

"טוב", אמר יוסי, "נראה שכאשר לא מדובר על אירועים היסטוריים בקנה מידה ענק, לפעמים יש דברים שהם באמת צפויים מראש".

Read Full Post »