Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘המהפכה התעשייתית’

הדוקטורט שלי כולל שלושה מאמרים, שהטוב מביניהם עוסק בהשפעה של התיעוש בארצות הברית של המאה ה-19 על ילודה ועל השקעה בהון אנושי. ברשומה זו אני אסביר מדוע חשוב לחקור את הקשרים הללו, כיצד אני בוחן אותם, מהן התוצאות, מה אני הולך לעשות עם החיים שלי בעתיד הקרוב, ובאופן כללי מה זה אומר לנהל קריירה אקדמית בכלכלה.

 

למה מה שאני עושה חשוב?

צמיחה כלכלית היא לדעתי החידה המרתקת ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. במשך אלפי שנים צמיחה הייתה תופעה זניחה לגמרי: אוכלוסיית בני האדם בעולם גדלה, אימפריות עלו ונפלו, אך רמת החיים של האדם הממוצע בכל הציוויליזציות התנדנדה פחות או יותר סביב אותו הערך. זה אולי מפתיע, אבל חקלאי ממוצע בבריטניה של המאה ה-16 לא נהנה מרמת חיים גבוהה יותר מזו של עמיתו במצרים אלפי שנים לפני הספירה. אך החל מסוף המאה ה-18 התרחש פיצוץ טכנולוגי חסר תקדים, במסגרתו חלקים גדולים מהאנושות הפכו, כמעט בן לילה במונחים היסטוריים, לעשירים בקנה מידה שקשה לתאר בהשוואה לכל בני האדם שחיו לפניהם על פני כדור הארץ. מלכים וקיסרים מלפני 300 שנים היו מקנאים בנו על המזון שאנחנו אוכלים, התשתיות המספקות לנו מים וחשמל, הבריאות שלנו, היכולת שלנו להתנייד בקלות לכל קצוות תבל, לתקשר באופן מידי עם אנשים ביבשת אחרת וכך הלאה. כל הדברים האלו הם תוצאה של הזינוק הטכנולוגי שהתרחש במערב אירופה במסגרת המהפכה התעשייתית. במקביל לאותו זינוק בני האדם הפכו גם למשכילים יותר מבחינת מדדי אוריינות או שנות לימוד, ושיעורי התמותה והילודה פחתו – תהליכים לא פחות חשובים המכונים "המהפך הדמוגרפי". שינויים אלו הובילו ליצירת פערים עצומים וחסרי תקדים ברמת החיים בין אותם אזורים שעברו את התיעוש ואת השינויים הדמוגרפיים במועד מוקדם יותר, כגון מערב אירופה והמושבות האירופאיות, לבין אזורים שעברו אותם במועד מאוחר יותר, כגון אסיה, דרום אמריקה ואפריקה.

הבנה עמוקה של הגורמים למהפכה התעשייתית היא לא סתם דיון בפרק היסטורי נחמד שהיה והסתיים – היא רלוונטית מאוד לחיים שלנו כיום משתי סיבות עיקריות. ראשית, מלבד מספר יוצאי דופן זניחים, מפת העושר בעולם היום היא תוצאה ישירה של היכולת של ארצות ועמים לאמץ את המהפכה התעשייתית ואת המהפך הדמוגרפי כמה שיותר מוקדם, ולא ניתן להבין את פערי העושר עלי אדמות ללא הבנה עמוקה של הגורמים למגמות האלו. ושנית, דיון רציונלי בנוגע לצמיחה העתידית של המין האנושי צריך להתבסס על הגורמים להופעתה של צמיחה טכנולוגית דרמטית במיוחד דווקא בבריטניה של המאה ה-18, ועל הגורמים להיעדרה של צמיחה בממדים כאלו בציוויליזציות אחרות ובתקופות אחרות.

תחום המחקר שבו אני עוסק, צמיחה כלכלית ארוכת טווח, מנסה לנתח את הגורמים האלו. בתחילת שנות האלפיים פורסמו מספר מאמרים תיאורטיים על ידי עודד גלאור, דיוויד וייל, עומר מואב ואחרים תחת הכותרת הכללית "תיאוריית הצמיחה המאוחדת". הרעיון של עודד גלאור ושותפיו היה לכתוב מודל תיאורטי יחיד שיכול להסביר גם את היעדרה של צמיחה כלכלית בתוצר לנפש לפני המהפכה התעשייתית, גם את הפיצוץ הטכנולוגי העצום ואת המהפך הדמוגרפי, וגם את הצמיחה הכלכלית המרשימה שהחלה בעקבותיה. ישנן מספר תיאוריות שונות, אבל חלק מרכזי בכולן הוא השפעה חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה שלילית של תיעוש על ילודה, מכיוון שהשקעה שבהון אנושי וירידה בילודה הן מאבני הבניין של הצמיחה בעולם המודרני.

וכאן אני נכנס.

 

מה אני עושה?

אני מציג בעבודת הדוקטורט שלי עדויות אמפיריות התומכות בקיום השפעה סיבתית חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה סיבתית שלילית של תיעוש על ילודה בתקופת הגל השני של המהפכה התעשייתית. זה חשוב, מכיוון שללא השפעות כאלו התיאוריות שיש לנו כיום ומסוגלות להסביר את המהפך אינן נכונות. ישנן מספר עבודות אחרות שבדקו את זה לפני, אבל אני משתמש בנתונים ובשיטות שהם טובים יותר במובנים שונים, וכן מגלה מספר דפוסים נוספים מעניינים.

ספציפית, אני בוחן את ההשפעות של תיעוש ברמת המחוז, על כ-1,500 מחוזות בחלק המזרחי והמיושב יותר של ארצות הברית, בין השנים 1850-1900. ברוב המחקר אני מודד תיעוש על ידי שיעור הגברים שעבדו בייצור מתוך כלל הגברים הבוגרים במחוז, אך מדדים אפשריים אחרים כגון מספר מנועי קיטור או הון שמושקע בתיעוש מספקים תוצאות מאוד דומות. המפה הבאה מתארת את ההתפלגות המרחבית של תיעוש במזרח ארצות הברית באותה התקופה (כל ריבוע הוא מחוז, המספרים הם הממוצע בין 1850 ל-1900).

כפי שניתן לראות, בצפון-מזרח ארצות הברית היו מחוזות שבהם, בממוצע, 50% או יותר מהגברים הבוגרים עבדו בייצור, בעוד שבדרום יש מחוזות שבהם המספרים נמוכים הרבה יותר. המשתנה השני החשוב עבורנו הוא ילודה, אותה אני מודד על ידי מספר הילדים פר מבוגר במחוז. את ההתפלגות של משתנה זה ניתן לראות במפה הבאה:

בצפון יש אזורים שבהם על כל מבוגר היו פחות משני ילדים, בעוד שבדרום במחוזות מסוימים היו כמעט שלושה ילדים על כל מבוגר. הקורלציה השלילית בין תיעוש וילודה בולטת בהסתכלות על שתי המפות, שנראות כמו תצלום נגאטיב אחת של השנייה. באותו אופן, ניתן לראות קורלציה שלילית בין ילודה לבין הון אנושי, אותו אני מודד לפי שיעור הבוגרים אשר יודעים קרוא וכתוב בכל מחוז:

אלו הם שלושת המשתנים העיקריים שלי. הקורלציה ביניהם די ברורה מהמפות, אבל קורלציה, כידוע, היא לא סיבתיות. האם התיעוש הוביל את האמריקנים להשקעה בהון אנושי ולהפחתת הילודה? אולי ההון האנושי הוביל להשקעה בתיעוש? אולי הילודה הנמוכה איפשרה השקעה גבוהה יותר בהון אנושי של ילדים, וזה השפיע על תיעוש? אולי איזה שהוא משתנה אחר, כגון "תרבות", הוביל גם לתיעוש וגם להשקעה בהון אנושי? עבור תיאוריית הצמיחה המאוחדת אני זקוק ספציפית להשפעה סיבתית של תיעוש על הון אנושי וילודה, לא רק לקורלציות ולאפקטים בכיוון ההפוך. אז איך ניתן להראות קשר סיבתי בין שלושת המשתנים האלו, השפעה סיבתית של תיעוש על ילודה והון אנושי?

ובכן, לשם כך אנחנו זקוקים לטריק.

 

הטריק

אם היינו מפזרים מפעלים סתם ככה באקראי ברחבי ארצות הברית, יכולנו לבחון את האפקט הסיבתי שלהם על ידי השוואת מחוזות שבהם הופיעו מפעלים למחוזות אחרים. פיזור אקראי של מפעלים דומה לניסוי שבו בוחרים קבוצת טיפול וקבוצת ביקורת באופן אקראי, לקבוצה אחת נותנים תרופה אמיתית ולקבוצה השנייה תרופת פלאסיבו. אקראיות מאפשרת להסיק על קשר סיבתי, להפריד אותו מסתם קורלציה.

השיטה שלי מבוססת על ניסיון לדמות ניסוי שכזה, הנובע מהתפתחותן של ערים חדשות בארצות הברית בין השנים 1850-1900. קחו למשל שתי ערים: שיקגו וסנט לואיס. בין השנים 1850-1870 שתי הערים האלו צמחו באופן דרמטי. כאשר הערים הללו התפתחו, נתיבי התחבורה המחברים אותן הפכו ליותר חשובים. מסילות רכבת, תעלות ודרכים החלו להופיע פחות או יותר לאורך הקו הישר המחבר את שיקגו וסנט לואיס. אותן תשתיות תחבורה הגדילו את הרווחים מתיעוש במחוזות שנמצאים קרוב לקו הישר המחבר את שתי הערים, וכך חלק מאותם המחוזות עברו תהליך מהיר של תיעוש. הטיעון שלי הוא שההשפעה על "מחוזות האמצע", הקרובים לקו האווירי הקצר ביותר המחבר בין הערים, דומה לניסוי אקראי. המחוזות האלו קיבלו מפעלים רק משום שבמקרה יצא להם להיות ממוקמים בין שיקגו לסנט-לואיס, ולא בגלל האקלים, ההון האנושי של התושבים, משאבי הטבע המקומיים או כל גורם אחר אפשרי. אני לא משתמש בנתוני אמת על מסילות רכבת ותעלות, מכיוון שבפועל המיקום של תשתיות התחבורה לא היה אקראי וכן נבע מתכונות ייחודיות של המחוזות. הטענה היא שהקווים האוויריים הישרים תופסים רק את החלק ה"אקראי" שבתשתיות. אני מראה בעבודה שזה אכן ניסוי טבעי תקף בכל מני דרכים, למשל שלפני שהערים הללו התפתחו מחוזות האמצע לא היו שונים ממחוזות אחרים, אבל אחרי ההתפתחות הם השתנו והפכו ליותר מתועשים.

בתרשים הבא ניתן לראות את הקווים הישרים המחברים את עשרת הערים הגדולות בשנת 1870, וכן את קווי הרכבת שהיו באותה התקופה.

על כן, המחקר שלי לא בודק את רמת התיעוש במחוזות, אלא רק את אותו החלק של רמת התיעוש שנובע מקירבה לקווים ישרים המחברים בין הערים הגדולות ביותר בכל תקופה, ואת ההשפעה של החלק הזה על הון אנושי וילודה. החלק הזה של התיעוש הוא כמו הקצאה אקראית של תשתיות תחבורה ומפעלים. איך עושים את זה מבחינה טכנית? ישנה שיטה הנקראת "משתני עזר", והיא נלמדת במהלך קורסים באקונומטריקה לתואר ראשון. יש גם עוד הרבה פרטים טכניים בנוגע למאמר שקפצתי עליהם כאן, אבל הם פחות חשובים. מה שחשוב זה העיקרון: להצליח למצוא שיטה כלשהי להסיק על אפקט סיבתי, ללא ניסויי מעבדה. זה מה שכלכלנים מהסוג שלי עושים באקדמיה.

מחקרים אחרים שניסו לבדוק שאלות דומות משתמשים גם הם בכל מני "ניסויים" כאלו. למשל, מחקר של עודד גלאור ורפאל פרנק שעסק בתיעוש בצרפת השתמש במרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, באמצע המאה ה-18, בתור משתנה עזר לתיעוש. כאן הטענה היא שהמצאות מתפשטות בהדרגתיות במרחב, כך שמחוזות שבמקרה היו קרובים למחוז הראשון בו אומץ מנוע הקיטור קיבלו מנועי קיטור "באקראי", ולא בגלל שהם שונים באיזה שהוא אופן ממחוזות אחרים. מחקר אחר השתמש במבנה הקרקע במחוזות שונים באנגליה בתור משתנה עזר לתיעוש, מכיוון שבאזורים שבהם יש מרבצי פחם השימוש במנועי קיטור הוא קל יותר. נדרשת יצירתיות רבה על מנת למצוא ניסויים טבעיים טובים, וגם מעט מזל על מנת שהם באמת יעבדו בנתונים.

אחד היתרונות המשמעותיים של המחקר שלי על האחרים הוא שהמרחק לקווים ישרים המחברים ערים משתנה עם הזמן, תודות להופעתן של ערים חדשות. המרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, לעומת זאת, הוא קבוע. מכיוון שאצלי המרחקים משתנים, אני יכול לבחון שינוי בתיעוש בתוך המחוזות ולא רק בין מחוזות (Fixed effects למחוזות, למי שלמד אקונומטריקה). כלומר, אני מתחשב בניתוח בנקודת הפתיחה השונה של כל מחוז ומחוז, ובודק את ההשפעה של השינוי בתיעוש בתוך המחוז על ילודה והון אנושי בתוך המחוז עם השנים. זאת בניגוד לעבודות אחרות, הבוחנות בשנה אחת את כל המחוזות יחדיו. כדי למצוא את האפקט של התיעוש העבודות האחרות נדרשות לשלוט בשלל משתנים ברמת המחוז כגון טיב הקרקע, טמפרטורה, הרכב האוכלוסיה המקומית ועוד, ותמיד ניתן לטעון שהם פספסו משהו קריטי. אני לא נדרש לשלוט בדברים האלו, כי אני כבר מתחשב בנקודות הפתיחה השונות. המשמעות היא שהזיהוי שלי יותר טוב, הקשר הסיבתי שאני מוצא יותר אמין. זיהוי קשר סיבתי הוא אחד הדברים החשובים ביותר במאמרים אמפיריים בכלכלה בימינו. יתרונות אחרים כוללים שימוש בנתונים האמריקנים שהם עשירים ומפורטים יותר ומאפשרים לי לעשות ניתוחים שונים שחוקרים אחרים לא יכלו לבצע.

 

תוצאות

התוצאות המרכזיות שלי מתוארות בטבלה אחת עם פסקה קצרה: גידול של כ-10% בשיעור העובדים במגזר הייצור במחוז מקטין את הילודה בכ-3% ומגדיל את שיעור האוריינות בכ-2.5%. האפקט מובהק מבחינה סטטיסטית. ישנן גם מספר הרחבות לתוצאות האלו, שלא ניכנס אליהן כאן.

רוב המאמר, כמו מאמרים אמפיריים אחרים בכלכלה, מוקדש להצדקת המתודולוגיה שהובילה לתוצאות: אני מראה שאכן ישנו קשר חזק בין המרחק מהקווים ישרים לתיעוש, אני מראה שיש גם קשר חזק בין המרחק מהקווים למרחק מקווי רכבת אמיתיים, שלפני התפתחותן של ערים חדשות המחוזות שיהיו קרובים לקווים העתידיים אינם שונים מהמחוזות שלא, שהגירה ככל הנראה לא מסבירה את התוצאות, שעבדות לא מסבירה את התוצאות, שמלחמת האזרחים האמריקנית לא משפיעה על התוצאות, שהתוצאות הן דומות גם אם אני משנה כל מני הנחות ושיטות אמידה, וכך הלאה. המון טבלאות, גרפים ונתונים.

כאן נמדדת האיכות האמיתית של המאמר: הסיפור חייב להיות משכנע. אם תתנו לאלף קופים חסרי בינה להריץ מאה רגרסיות ליניאריות ביום על מסד נתונים של כמה מיליוני אנשים מתישהו אחד מהם ימצא תוצאה מפתיעה לכאורה, אבל זה חסר משמעות. בכל מסד נתונים אפשר למצוא שלל קורלציות מוזרות ומפתיעות שאין להן משמעות. אני חייב להראות שאני לא קוף כזה, שלא סתם יצאה לי איזו תוצאה מובהקת מקרית. אני חייב להגיע למצב שבו לא ייתכן שמישהו באיזה סמינר או שופט עתידי של המאמר בז'ורנל ישאל אותי "תגיד, ניסית לבדוק את X?" ולא תהיה לי תשובה עבורו. התשובה צריכה להיות או "כן, התוצאות נשארות אותו דבר, ראה טבלה מספר 24 במאמר", או "לא, זה בלתי אפשרי לבדיקה כי אין נתונים" (ואנשים יודעים אילו נתונים זמינים). התוצאות חייבות להיות עמידות בפני כל התקפה אפשרית שניתן לבצע בעזרת הנתונים שישנם, ובכל סמינר אני עומד בפני שלל התקפות כאלו (בכלל, סמינרים בכלכלה יכולים להיות עניין אכזרי למדי, וכבר יצא לי לראות אנשים בוגרים יוצאים מהם בבכי). למרות שהצגתי את המאמר בפני אנשים רבים, ולמרות שמסביב לתוצאות המרכזיות כבר בניתי מספר שכבות עבות של חומות, הצדקות וניתוחי רובאסטיות, תמיד ישנו הפחד שיום אחד מישהו יעיר הערה משמעותית שלא חשבתי עליה לפני כן.

לאחר בדיקות הרובאסטיות וההצדקות אני בוחן דברים נוספים, כגון המנגנונים הספציפיים העומדים מאחורי האפקט והשוני באפקט בין מחוזות שונים. אני מוצא למשל שלפחות חלק מההשפעה של תיעוש על ילודה והון אנושי עברה דרך גיל הנישואים: באזורים שהפכו למתועשים גברים ונשים בחרו להשקיע יותר בהון האנושי של עצמם ולעבוד יותר לפני החתונה, התחתנו בגיל מאוחר יותר ולכן הביאו בסיכומו של דבר פחות ילדים לעולם. אני בוחן גם את ההשפעה של הגירה למחוזות שהפכו למתועשים ונושאים נוספים. לבסוף אני מראה שההשפעה של התיעוש על הון אנושי וילודה הייתה גדולה יותר במחוזות הצפוניים שהיו מתועשים יותר מלכתחילה, מה שיצר פערים הולכים וגדלים בינם לבין דרום ארצות הברית, בדומה לפערים שנוצרו בין מדינות המערב לבין שאר העולם מאז המהפכה התעשייתית.

כמו כל עבודה אמפירית, גם העבודה שלי רחוקה מלהיות מושלמת. ישנם חסרונות שונים הנובעים מהיעדרם של משתנים חשובים או בעיות עם שיטת האמידה. השאלה היא לא האם "הוכחתי" את קיומו של הקשר הסיבתי, מכיוון שללא ניסוי מדעי אמיתי לא ניתן להוכיח דברים כאלו, אלא האם אני תורם לספרות או לא. שאלת קיומו של הקשר הסיבתי לא תלויה במאמר יחיד, אלא בספרות כולה הבוחנת אותו מכיוונים שונים, עם נתונים שונים על מדינות שונות ובתקופות שונות.

בסופו של דבר, התרומה שלי לספרות היא לא פיתוחה של שאלת מחקר חדשה, אלא פיתוח שיטה אמפירית טובה יותר לבחון שאלת מחקר קיימת בעזרת נתונים שבעבר לא נעשה בהם שימוש לצורך זה, וכן דיון יותר עמוק על המנגנונים ממה שהיה ניתן לעשות בעבודות אמפיריות קודמות. עקב ההשפעה החזקה של תיעוש על הון אנושי וילודה שאני מוצא, התוצאות שלי מחזקות את תיאוריות הצמיחה המאוחדת של עודד גלאור וחבריו. בכך אני לוקח את חזית הידע האנושית ודוחף אותה בעוד כמה מילימטרים קדימה – וזה מה שעושים באקדמיה.

 

אז מה הלאה?

השלב הבא הוא למצוא עבודה. אנשים מחוץ לאקדמיה שואלים אותי כל הזמן מתי אסיים את הדוקטורט, אבל זו לא באמת השאלה החשובה. ברגע שהמנחה שלך מרוצה ממה שאתה עושה, לסיים את הדוקטורט זה בעיקר עניין של בירוקרטיה. אני עדיין לא דוקטור, ככל הנראה אקבל את האישור הסופי תוך מספר חודשים, כשתתכנס איזו וועדה של הפקולטה שצריכה לאשר את הכל, אבל סיום הדוקטורט הוא לא מה שבאמת הטריד את שנתי במהלך השנה האחרונה. מציאת העבודה היא מה שחשוב.

דוקטורט בכלכלה כולל בדרך כלל שלושה מאמרים, אבל רק אחד מהם הוא באמת חשוב: ה-Job market paper, המאמר הטוב מבין השלושה, אותו תיארתי כאן. שני המאמרים האחרים שלי, העוסקים במוביליות חברתית, הם גם מעניינים אבל בעלי סיכויי פרסום נמוכים יותר עבור ז'ורנלים מקצועיים. בספטמבר 2016 שלחתי את המאמר הזה ביחד עם קורות חיים והמלצות מנחים למוסדות אקדמיים שונים, על מנת שיזמינו אותי ליום ראיונות שבו אציג את המאמר ואעבור ראיונות עם חלק מחברי הסגל. עברתי ימי ראיונות כאלו במספר אוניברסיטאות בישראל, ובסופו של דבר אחת מהן, אוניברסיטת בר-אילן, הסכימה לקבל אותי כחבר סגל בתנאי שאעבור לפני כן פוסט-דוק בחו"ל. לאחר מאמצים נוספים, הצלחות וכישלונות, הצלחתי לארגן פוסט-דוק קצר באוניברסיטת בראון שבארצות הברית, שם יושבים כמה מהכלכלנים הרלוונטים ביותר בעולם לתחום המחקר שלי (ביניהם עודד גלאור שהזכרתי כאן). אני טס לשם בתחילת ספטמבר הקרוב.

תהליך חיפוש העבודה היה מייגע, למרות עזרתם הרבה של המנחים שלי, עומר מואב ומשה חזן. מסיימי דוקטורט בישראל בכלכלה נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בהשוואה לאלו שסיימו באוניברסיטאות בארצות הברית, ולרוב לא יכולים להתקבל למחלקות לכלכלה בשתי האוניברסיטאות הטובות ביותר בישראל, תל אביב והעברית. רבים מוותרים על האקדמיה והולכים לעבוד במחלקת המחקר של בנק ישראל, במכוני מחקר ובמכללות. אלו שכן מתעקשים לרוב נדרשים לעבור פוסט-דוק, שהוא מכשול משמעותי לבעלי משפחות וילדים. עקב מחסור במקורות מימון אני אאלץ בסופו של דבר לנסוע לפוסט-דוק ללא בת זוגי קסניה והבן שלנו, יותם, עניין די מתסכל עבור כולנו. אני מניח שאלמד בבראון המון, אפגוש אנשים מעניינים ואתפתח מבחינה מקצועית, ובטווח הארוך זה בוודאי שווה את המאמץ, אבל קשה לומר שאני נלהב לנסוע לבדי. בגלל המכשולים האלו אני ממליץ לצעירים שרוצים קריירה אקדמית לעשות דוקטורט בחו"ל ולא בישראל. בארצות הברית קיימות הרבה יותר הזדמנויות עבור דוקטורים לכלכלה, גם באקדמיה וגם מחוץ לה, וישנם פחות מכשולים.

השלב הבא, אחרי הפוסט-דוק, הוא קביעות. במרבית האוניברסיטאות לחברי הסגל הצעירים יש בערך חמש שנים להשיג מספיק פרסומים איכותיים על מנת לקבל קביעות. רבים לא מצליחים ונושרים לאוניברסיטאות פחות טובות, או יוצאים מהאקדמיה. על כן, במהלך הפוסט-דוק המשימה הראשונה שלי תהיה לשלוח לפרסום את המאמר שתיארתי כאן, ולהתניע מחקרים נוספים. כלכלה שונה מתחומים אחרים באקדמיה: לכלכלנים יש פחות פרסומים, לוקח זמן רב לפרסם, וכל פרסום הוא בעל משקל רב מאוד. מרבית הכלכלנים, גם במוסדות הטובים בעולם, מסיימים את הדוקטורט ללא שום פרסום. ישנם פערי איכות משמעותיים בין הז'ורנלים המקצועיים בכלכלה. מספיק מאמר יחיד שפורסם באחד מחמשת הז'ורנלים המובילים בכלכלה כדי לקבל קביעות במרבית האוניברסיטאות המובילות בעולם, וההבדל בין חוקרים מובילים לבין חוקרים גרועים הוא לא יותר מחמישה או שישה מאמרים שפורסמו בז'ורנלים המובילים וצוטטו בהרחבה. על כן גם השלב של קבלה לז'ורנלים יכול להיות מאוד מתסכל.

בסופו של דבר, ככל שיש לך יותר רעיונות טובים, כך גדלה הסבירות שתצליח לפרסם מאמרים איכותיים. הכלכלנים המובילים בעולם הם לאו דווקא גאוני-על או מתמטיקאים מצטיינים, אלא גברים ונשים שהצליחו להנפיק מספר רב של מחקרים מקוריים עם רעיונות חדשים או דרכים חדשות לבחון נושאים מבחינה אמפירית, ואלו הובילו שלל חוקרים אחרים לצטט אותם במחקריהם. בינתיים היה לי רעיון טוב אחד, אבל לא ברור היכן אצליח לפרסמו ואם יהיו לי רעיונות מוצלחים נוספים. זו תחרות בלתי נגמרת, שבה אתה כל הזמן נבחן על היכולת שלך לפתח רעיונות חדשים ולדחוק את גבולות הידע האנושי קדימה.

אז למה אני עושה את זה?

זאת שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט בשנים האחרונות. מלבד התסכול הנובע מהתחרותיות, הדוקטורט הוא מסלול שכולל הכנסות נמוכות יחסית לשעות העבודה לאורך שנים רבות, וכן גובה מחיר לא פשוט מהמשפחה. אחרי קבלת התואר והמשרה האקדמית הראשונה ההכנסות עולות, אבל הן עדיין נמוכות יחסית למה שיכולתי להרוויח מחוץ לאקדמיה, והתחרות האישית מחייבת אותך לעבוד קשה.

התשובה, בסופו של דבר, היא שאני באמת אוהב את זה. אני אוהב לקרוא מאמרים, לחשוב על רעיונות, לעבוד עם נתונים, לכתוב וללמד. זו עבודה טובה למי שמצליח להגיע לרמות הגבוהות. אתה עובד עבור עצמך ולא עבור איזה שהוא בוס, יש נסיעות לחו"ל והטבות אחרות, ואתה יכול לחקור כמעט כל נושא שבעולם כל עוד המחקר יוביל לפרסומים בז'ורנלים איכותיים. אני לא חושב שמלבד כלכלה יש תחום שבו אדם יכול ביום ראשון לחקור את הגורמים לעלייתן של ציוויליזציות עתיקות אלפי שנים לפני הספירה, ביום שני לבחון את השפעתה של פעילות משטרתית על שיעורי פשיעה בערים מודרניות, ביום שלישי לכתוב מאמר על משברים פיננסיים וביום רביעי לדון בעליית הרובוטים. למזלי, התברכתי בבת זוג שמבינה את התשוקה הזו, ותמכה בי גם ברגעים היותר מתסכלים, גם כשהיינו פרודים.

עכשיו הגיע הזמן שלי להתקדם הלאה. באופן טבעי זה מעט מפחיד, אבל גם מרגש. אני מקווה שתמיד יהיה לי זמן להמשיך ולכתוב כאן ובעמוד הפייסבוק של הבלוג על הנושאים שאחקור, הספרים שאקרא והדברים הנוספים שאגלה בדרכי.

 

 

Read Full Post »

התחזית שלא התגשמה

קרל מרקס הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, אם לא המשפיע מכולם, ובספריו מצויים המקורות לרבות מהמחלוקות המודרניות בין ימין לשמאל. אחד מעמודי התווך של הגותו הוא המאבק בין בעלי אמצעי הייצור לבין הפועלים, הנובע מניגוד אינטרסים בסיסי בין שתי המעמדות, ומחייב הלאמת רכוש פרטי על ידי המדינה. אך בפועל, מלבד מספר התנגשויות אלימות בין בעלי הון לבין פועלים שניסו להתנגד, מאבק בקנה מידה משמעותי בין המעמדות פשוט לא התרחש במדינות קפיטליסטיות. נראה שדווקא הארצות הקפיטליסטיות ביותר, כגון שוויץ, בריטניה וארצות הברית, נהנו משקט חברתי וכלכלי חסר תקדים מאז ימיו של מרקס ועד היום, ושהבדלי המעמדות פחות או יותר נעלמו. היכן טעה מרקס? היכן טועים ממשיכיו כיום?

הסבר אחד לכשלון בתחזיותיו של מרקס הוא עלייתה של מדינת הרווחה המודרנית, אשר נולדה בגרמניה של סוף המאה ה-19, בעקבות ניסיונותיו של ביסמרק לפגוע בפופולריות של התנועה הסוציאליסטית במדינה ולמנוע מהפועלים להגר לארה"ב. מאז ישנו גידול בתקציבי הרווחה בכל מדינות המערב, עד היום. אך הסבר זה רק מעלה שורה של שאלות נוספות: מדוע הסכימו הקפיטליסטים לחלוק את הונם עם ההמונים במסגרת מדינת הרווחה? איך יתכן שמאבק המעמדות נעלם ללא צורך בהלאמת אמצעי הייצור על ידי הממשלה? מדוע נראה שדווקא במדינות קפיטליסטיות חייהם של העובדים טובים יותר, כיוון ההגירה הוא תמיד מהמדינות הסוציאליסטיות אל המדינות הקפיטליסטיות ולא להפך, וצעירים רבים יותר במדינות קפיטליסטיות מעדיפים לעבוד כשכירים של בעלי ההון ולא כעצמאיים?

בשני העשורים האחרונים פורסמו מספר עבודות בכלכלה שהעלו תשובה אפשרית לשאלה זו: חשיבותו של הון אנושי בתהליך הייצור. למעשה, כפי שכותבים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שפרסמו בנושא, יתכן שההיסטוריה של המאה ה-20 הייתה נראית אחרת לגמרי אם קרל מרקס היה מכיר את התיאוריות המודרניות של הון אנושי. אך לשאלת ההון האנושי יש השלכות המגיעות מעבר לוויכוח ההיסטורי אודות המהפכה התעשייתית והגותו של מרקס, והיא מרכזית במיוחד בנושאים הרלוונטיים למדינת ישראל כיום כגון אי השוויון בהכנסות.

משוב חיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה

על מנת לייצר יצרנים זקוקים לחומרי גלם, למכונות ומבנים (הון פיזי, אמצעי ייצור), ולבני אדם אשר יתפעלו את התהליך. התרומה של בני האדם תלויה גם בכישוריהם המולדים וגם בידע ובכישורים שהם רכשו במהלך השנים – בהון האנושי המצטבר שלהם. ישנן עבודות שעבורן ניתן לרכוש את הידע הנדרש מהר מאוד, וישנן עבודות שהידע הנדרש עבורם דורש שנים רבות של הכשרה. זה היה המצב גם לפני המהפכה התעשייתית: בעלי אדמות יכלו להעסיק מהגרים חסרי כל ידע בעבודה חקלאית, ולעומתם לוטשי היהלומים היהודים היו זקוקים להכשרה ממושכת על מנת לייצר תכשיטים עבור אצילי אירופה. עובדים שעבודתם דורשת הכשרה ממושכת תמיד נהנו משכר גבוה יותר, מכיוון שקשה יותר להחליפם.

שאלה מרכזית היא כיצד המהפכה התעשייתית שינתה את ההסדרים הכלכליים שהיו נהוגים לפניה בכל הנוגע להון אנושי. התשובה של קרל מרקס, של חסידיו ושל לא מעט היסטוריונים וכלכלנים היא שהמהפכה התעשייתית הפכה את ההון האנושי לזניח, איפשרה לבעלי אמצעי הייצור לנצל את העובדים, ועל כן יצרה בהמשך את הצורך בהתאגדות והלאמה. זהו לא טיעון מופרך. לפני המהפכה התעשייתית מרבית פעילות הייצור של טקסטילים, בגדים ומוצרים נוספים התרחשה בביתם של עובדים מיומנים, שלרוב ירשו את המקצוע מהוריהם והיו מאוגדים בגילדות מקצועיות שהגנו עליהם מפני תחרות. במסגרת המהפכה התעשייתית אותם עובדים מיומנים הוחלפו על ידי מפעלים גדולים שהעסיקו עובדים לא מיומנים, ביניהם גם ילדים ונשים, והגילדות פחות או יותר נכחדו (מה שהוביל למהומות הלודיסטים). עדות נוספת בזכות התיאוריה הזו היא רמת ההשכלה הכללית באוכלוסיה: בבריטניה, אשר הובילה את המהפכה התעשייתית, שיעורי ההשתתפות בבתי הספר ושיעורי ידיעת קרוא וכתוב היו נמוכים יותר בהשוואה למדינות מפגרות מבחינה תעשייתית באותה התקופה כמו מדינות צפון אירופה וגרמניה. האם עובדות אלו לא מוכיחות שהון אנושי הפך לפחות חשוב בעקבות המהפכה התעשייתית?

סדרה של מחקרים מהשנים האחרונות מעלה שהמציאות היא הפוכה, ושקיים למעשה משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הביקוש להון אנושי. המשמעות של משוב חיובי כזה היא שככל שתהליך התיעוש מתקדם וההמצאות הטכנולוגיות מתרבות, ההון האנושי של העובדים הופך לחשוב יותר עבור המעסיקים. בעקבות תהליך התיעוש שהחל במאה ה-18 בעלי המפעלים היו זקוקים לעובדים אשר היו מסוגלים לקרוא תרשימים, להבין מדריכי הפעלה, לתקן מכונות, להתקין אותן ולהחליף אותן, ויצרני המכונות היו זקוקים לעובדים מיומנים אשר ידעו לייצר חומרים חדשים ולעצב אותם. אם מגמות אלו הן חשובות יותר מהדעיכה במעמדם של יצרני הטקסטיל הביתיים, נקבל משוב חיובי בין תיעוש לבין הביקוש להון אנושי ולא משוב שלילי.

במצב כזה בעלי ההון לא יכולים לנצל פועלים חסרי השכלה שקל להחליפם, הם חייבים להתחלק ברווחים עם עובדים מיומנים שהכשרתם אורכת זמן רב וניגוד האינטרסים בין המעמדות נעלם. חשוב להבין שהון אנושי הוא שונה במהותו מהון פיזי: בעלי אמצעי הייצור לא יכולים פשוט לצבור אותו כמו שהם צוברים מכונות ומפעלים. ההון האנושי מוטמע בבני אדם, אשר צוברים אותו ברמה האישית. כפי שמראים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שאותו הזכרתי קודם לכן, אם שווקי האשראי במדינה אינם מושלמים עניים יתקשו ללוות כסף על מנת להשקיע בהכשרה מקצועית, ותתקבל תת-השקעה בהון אנושי באוכלוסיה. כשל שוק זה מעודד את בעלי המפעלים לתמוך במערכת חינוך ציבורית אשר תעניק השכלה בסיסית לכולם, ואכן גלאור ומואב מתארים מספר מקרים היסטוריים של תמיכה כזו. כלומר, לבעלי ההון היה אינטרס כלכלי ישיר בחינוך ציבורי שיגדיל את רמת ההון האנושי של העובדים ועל כן גם את שכרם, בניגוד גמור לתזה המרקסיסטית המתמקדת במאבק אינסופי בין המעמדות.

מתי התחיל המשוב החיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הון אנושי? האם זהו רק עניין של התקופה המודרנית, של המאה ה-20? האם יתכן שמרקס צדק לפחות לגבי המאה ה-19, התקופה שבה הוא חי?

ובכן, נראה שלא. מחקר של קארין ון-דר-ביק ונעמי פלדמן מצא שכבר בבריטניה של המאה ה-18 גידול במספר ההמצאות הטכנולוגיות מגדיל את הביקוש למתמחים, נערים בגילאי העשרה אשר היו לומדים תוך כדי עבודה בתעשיות הייצור המתקדמות והוריהם היו משלמים לייצרנים עבור הכשרתם. למעשה, ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר טוען שאנחנו נוטים למדוד הון אנושי באופן שגוי. אוכלוסיית בריטניה אכן הייתה משכילה פחות מאוכלוסיית שבדיה במאה ה-18, אבל בבריטניה הייתה אליטה של בעלי מקצועות טכניים ברמה מאוד גבוהה, אשר היו מסוגלים לתמוך בפעילותם של הממציאים המפורסמים של המהפכה התעשייתית – אליטה שלא הייתה קיימת במדינות אחרות והשפעתה על המהפכה התעשייתית היא קריטית. שם היה ממוקד ההון האנושי של בריטניה. מאמר אחר מוצא תמיכה לתזה הזו, על ידי שימוש במספר המנויים לאנציקלופדיה מפורסמת בצרפת של המאה ה-18 בתור קירוב לקיומה של אליטה משכילה, ובדיקת ההשפעה של האליטה הזו על צמיחתן של ערים לעומת ההשפעה של הרמה הכללית של אוריינות באוכלוסיה.

אחת הבעיות במדידת ההשפעה של תיעוש על הון אנושי היא שהון אנושי עשוי להשפיע בחזרה גם על תיעוש, או ששניהם יכולים להיות מושפעים ממשתנים אחרים, למשל נטיות תרבותיות. על מנת להתמודד עם בעיה זו נדרש להשתמש ב"ניסוי טבעי" כלשהו אשר מדמה הקצאה אקראית של תיעוש באזורים מסויימים, כפי שבוחנים תרופות חדשות על ידי חלוקה אקראית של קבוצת אנשים לשתי קבוצות, שאחת מהן מקבלת את התרופה והשנייה מקבלת תרופת-דמה. מספר מאמרים מהשנים האחרונות השתמשו בניסויים טבעיים כאלו ובשיטת משתני העזר על מנת להראות שהתיעוש הגדיל את שיעור העובדים המשכילים בבריטניה של תחילת המאה ה-19, וכן הגדיל את שיעורי האוריינות, את מספר המורים ואת מספר התלמידים בצרפת של אמצע המאה ה-19. במסגרת עבודת הדוקטורט שלי אני גם משתמש בשיטה דומה על מנת להראות שהתיעוש השפיע באופן חיובי על שיעור האוריינות בארצות הברית בשנים 1850-1900.

לא קל לבחון נושאים כאלו מבחינה אמפירית, אבל כל המחקרים שנעשו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות אקונומטריות שונות מעלים תוצאה דומה: השפעה חיובית של התיעוש בתקופת המהפכה התעשייתית על מדדי הון אנושי.

השלכות

השלכה אחת של טעותו של מרקס היא, כאמור, היעדרה של מלחמת מעמדות. חשיבותו של ההון האנושי בתהליך הייצור יוצרת תמריץ עבור בעלי ההון לתמוך בחינוך ציבורי ואולי גם במערכות רווחה נוספות, ולהחליף הסדרים כלכליים נצלניים. הם פשוט לא זקוקים כל כך לפועלים חסרי השכלה שקל לנצלם. האם זה מקרי שדווקא המדינות המתועשות ביותר התנערו מוקדם יותר מהעבדות? שהצפון האמריקאי המתועש התנגד לעבדות, והדרום הלא-מתועש היה זה שניסה לשמר את המוסד? שחוקים נגד עבודת ילדים הופיעו בבריטניה דווקא בתקופת המהפכה התעשייתית, ולא לפניה, למרות שילדים תמיד עבדו בחקלאות?

אך השלכה נוספת נוגעת לאי שוויון. למעשה, בתקופת המהפכה התעשייתית אי השוויון בהכנסות פחת, לא גדל. מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים העלו שרווחי בעלי ההון לא צמחו באופן משמעותי באותה התקופה, מכיוון שהייתה תחרות רבה ביניהם. בסופו של דבר רווחים נובעים מכוח מונופוליסטי, לא מקדמה תעשייתית, ותקופת המהפכה התעשייתית התאפיינה בשבירת מעמד האצולה ובחיסול מונופולים על תהליכי הייצור שהוענקו על ידי מלכים למקורביהם. לעומת זאת, בגלל הגידול בחשיבותו של ההון האנושי ובביקוש לעובדים שכרם של פועלים דווקא צמח באותה התקופה.

אך מאז מלחמת העולם השניה המצב הזה השתנה, ואי השוויון בתוך מדינות החל לגדול. השכר הריאלי הממוצע בכל מדינות המערב, כולל ישראל, מטפס בעקביות כבר עשרות שנים, אבל הצמיחה בשכר איננה זהה עבור כולם. בארצות הברית וארצות אחרות נראה שחלק מהעשירונים התחתונים דורכים במקום פחות או יותר בהשוואה לעשירונים העליונים. ספציפית בישראל אי השוויון נמצא דווקא בירידה מאז 2006, בעקבות הצטרפות השכבות החלשות לשוק העבודה, אבל הוא עדיין גבוה יותר מכפי שהיה בשנות התשעים ולפני כן.

מסתבר שהחשיבה על משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית להון אנושי מסוגלת להסביר גם את המגמות המודרניות בנוגע לצמיחה באי השוויון. חשוב להבין שהגידול באי השוויון ברמת המדינה לא יכול לנבוע רק ממספר קטן של בעלי הון ומנהלים עשירים. ישנה שכבה לא קטנה של אנשים, בישראל ובמדינות אחרות, שמצבם הכלכלי מעולה, והוא הולך ומשתפר במהירות. מרבית האנשים האלו עובדים בחזית הטכנולוגית של חברות ההיי-טק בתור מהנדסים ומתכנתים. הם לא בעלי הון, הם שכירים, אבל ישנו משוב חיובי חזק מאוד בין ההון האנושי שלהם לבין הטכנולוגיה המודרנית, וקשה הרבה יותר להחליפם בעובדים בשכר נמוך יותר במדינות מתפתחות. בעקבות המשוב החיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה, צעירים המסיימים כיום תארים ראשונים בהנדסה ומדעי המחשב מהאוניברסיטאות המובילות בישראל מקבלים משכורות התחלתיות הנעות בין 20 ל-30 אלף ₪ בחודש, פי 2 או 3 מהשכר הממוצע במשק, סכומים שנראים דמיוניים לגמרי עבור בעלי מקצועות אחרים. בסקטורים אחרים במגזר הפרטי, כגון הסקטור הפיננסי המושמץ, רק מנהלים או עובדים וותיקים יכולים להגיע לרמות שכר כאלו. פערי השכר גדלים ככל שהטכנולוגיה הופכת למשמעותית יותר, כאשר במקביל הגלובליזציה מאפשרת להחליף עובדים ברמות ההון האנושי הנמוכות יותר עם עובדים במדינות מתפתחות.

ישנם הסברים אחרים לעלייה באי השוויון, אבל רובם לא מתאימים כל כך לנתונים. למשל, רבים טוענים שאי השוויון גדל בגלל הפגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת, אך למעשה אי השוויון גדל גם בשבדיה ובשאר המדינות הנורדיות, היכן ששיעור גדול מכוח העבודה הוא מאוגד. הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית הם ככל הנראה ההסברים הסבירים ביותר למגמות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להעלים את הפערים אלא אם נוותר לגמרי על הקידמה הטכנולוגית. ניתן לשפר את רמת החינוך עבור השכבות החלשות, אבל בסופו של דבר לא כולם יכולים לעבור את קורסי הבסיס של מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, לא כולם יכולים לצבור את ההון האנושי הנדרש. יתכן גם שהפערים עוד יגדלו, אם נרצה ואם לא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להטיל מיסוי גבוה על ההיי-טקיסטים ולקוות שהם יסכימו בטוב ליבם להישאר בארץ ולהקדיש חלק ניכר ממשכורותיהם כדי לסבסד את השכבות החלשות יותר.

התזה הזו כמובן מפריעה מאוד למעריציו המודרניים של מרקס, מכיוון שהיא לא כוללת שום אלמנט של ניצול. בעלי חברות ההיי-טק לא מנצלים את עובדיהם, ואותם מתכנתים המרוויחים שכר גבוה לא מרוויחים אותו על חשבוננו בשום צורה. למרקס ולמעריציו, בסופו של דבר, יש רק תיאוריה אחת שבעזרתה הם יכולים להסביר את העולם: מלחמת מעמדות בין אליטה נצלנית לבין המונים נבערים מדעת. כאשר הכלי היחיד שיש לכם הוא פטיש, הרבה דברים נראים לפתע כמו מסמרים: לפעמים האליטה היא "בעלי ההון", לפעמים היא "קולוניאליסטים אירופאים", לפעמים "גברים לבנים", זה לא משנה, הסיפור הוא תמיד אותו הסיפור. העולם הכלכלי, לדעתם, הוא בהכרח משחק סכום אפס בין מנצלים למנוצלים.

לשמחתנו, ולצערם של המרקסיסטים, נראה שהמציאות הכלכלית מורכבת יותר, מבוססת יותר על שיתוף פעולה מרצון ועל אינטרסים משותפים ופחות על ניצול ומלחמת מעמדות – גם בתחילת המהפכה התעשייתית וגם כיום.

Read Full Post »

יאניס ורופאקיס הוא פרופסור לכלכלה שכיהן בין ינואר ליוני 2015 כשר האוצר של יוון, הפך לסלבריטי כלכלי, והתפטר לאחר שהסתכסך עם חבריו לממשלה ועם נציגי האיחוד האירופאי. בספרו "שיחות עם בתי על כלכלה" הוא מתיימר להציג באופן פשוט ונגיש לקהל הרחב את יסודות המערכת הכלכלית שבמסגרתה כולנו חיים, אך בין הדפים תתקשו מאוד למצוא הסברים על מושגים כלכליים בסיסיים או מסקנות העולות מהספרות המחקרית, מסוג הדברים שניתן למצוא בספרי מדע פופולארי העוסקים בפיזיקה, ביולוגיה ונושאים אחרים. במקום זאת תמצאו שם בעיקר סיפורי אימה, קונספירציות אפלות והרבה מאוד ציטוטים מהסרט "המטריקס", שמטרתם להוכיח לכם שהמין האנושי ביצע טעות איומה אי שם לפני כמאתיים שנה, כאשר "חברת השוק המודרנית" (שם נרדף שהמציא יאניס ורופאקיס לקפיטליזם) עלתה על במת ההיסטוריה.

המהפכה הניאוליתית והמהפכה התעשייתית

הפרק הראשון פותח בשאלה הבאה: מדוע הבריטים הם אלו שכבשו את אוסטרליה, ולא האבוריג'ינים כבשו את בריטניה? ספרות עצומה נכתבה בתגובה לשאלה הזו בעשורים האחרונים, וכתבתי על חלקה בבלוג (למשל כאן וכאן), אבל ורופאקיס מתעלם ממנה לחלוטין מלבד אזכור חלקי מאוד של הרעיונות שכתב ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה". במקום זאת הוא כותב משפטים מוזרים כגון "הסיבה היחידה שבגללה למדו בני האדם לעבד את הקרקע היא הרעב", בהקשר של הגורמים למהפכה הניאוליתית. מסקירה מהירה נראה שהחוקרים שעסקו בתחום ברצינות לא מסכימים כל כך עם הצהרתו הגורפת של ורופאקיס: דיימונד כותב שהמהפכה הניאוליתית התרחשה דווקא בסהר הפורה פשוט משום שהיו שם במקרה מיני בע"ח וצמחים מתאימים לביות, ואחרים מציינים שהיא התרחשה דווקא לפני כ-12,000 שנים בגלל שהאקלים השתנה והפך למתאים יותר לחקלאות, או מעלים שלל סיבות אחרות.

מלבד הטעות העובדתית הזאת, ורופאקיס לא מזכיר כלל את הספרות של דגלאס נורת', דארון אז'ימולו ואחרים העוסקת במוסדות ובהשפעתם על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, וגם לא את הספרות של עודד גלאור, עומר מואב, גרגורי קלארק ואחרים העוסקת במלכודת המלתוסיאנית, במהפך הדמוגרפי, בהון אנושי ובשלל נושאים אחרים שהם קריטיים להבנת פערי העושר המודרניים בין חברות. שני זרמי הספרות שהזכרתי כאן הם לא זניחים אלא הזרמים המרכזיים כיום בספרות הכלכלית העוסקת בעלייתן של ציוויליזציות ובהתפתחות פערי העושר המודרניים (דגלאס נורת' זכה בפרס נובל, דארון אז'ימולו הוא בין עשר הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם כיום ועודד גלאור הוא העורך הראשי של ה- Journal of Economic Growth), אך נראה שורופאקיס כלל אינו מכיר אותם, וככל הנראה רק זוכר באופן מעומעם חלק מהדברים שכתב ג'ארד דיימונד ב"רובים חיידקים ופלדה". ורופאקיס מציג בפרק גישה של דטרמיניזם גיאוגרפי, לפיה מאפיינים גיאוגרפיים הם הסיבה היחידה להבדלי העושר המודרניים בין מדינות. הגישה הזו אולי תואמת את כללי התקינות הפוליטית החביבים על המחנה האידיאולוגי שאליו משתייך מי שהיה שר אוצר מטעם מפלגת השמאל הקיצוני "סיריזה", והיא בוודאי יכולה להסביר חלק מהשונות הנצפית במציאות, אבל היא גם פשטנית וישנן דוגמאות רבות הסותרות אותה – למשל אזורים נחשלים כיום שבהם בעבר שגשגו אימפריות עשירות (למרות שהגיאוגרפיה לא השתנתה), הבדלים גדולים בין אוכלוסיות זהות באותו אזור גיאוגרפי, פערים גדולים בין קבוצות אתניות בתוך מדינות שאינם נמחקים גם לאחר עשרות שנים של ניסיונות אינטגרציה ועוד. במציאות פערי העושר בין בני אדם, אזורים, עמים וארצות נובעים משילוב של נסיבות היסטוריות, גיאוגרפיה, תרבות ומוסדות, וכל גורם לבדו אינו מספיק כדי להציג את התמונה המלאה.

לאחר שסיים לעוות את ההיסטוריה בנוגע להתפתחות פערי העושר בעולם, עובר ורופאקיס למהפכה התעשייתית. הוא מאמץ נראטיב ששמעתי עד כה רק בקרב סוציולוגים השייכים לשמאל הקיצוני, לפיו המהפכה התעשייתית התרחשה בבריטניה בגלל נישולם של אריסים מנחלותיהם על ידי האצולה, מה שיצר כמות גדולה של מובטלים שיכלו לעבוד בשכר נמוך. גם כאן רופאקיס מתעלם לחלוטין מהכלכלנים הקודמים שהזכרתי וכן מהיסטוריונים כלכליים כגון יואל מוקיר (שעליו כתבתי כאן), שהעלו גורמים אחרים: הסחר הטרנס-אטלנטי, המוסדות הפלורליסטיים והדמוקרטיים-יחסית של בריטניה, הרעיונות הפילוסופיים של תקופת הנאורות, פרנסיס בייקון והמהפכה המדעית, היכולת הטכנית הגבוהה של יצרני השעונים וחרשי המתכת בבריטניה, ההשפעות השונות של המגיפה השחורה ועוד. כפי שנראה לקראת סוף הרשומה, הוא חייב להתעלם מהגורמים האלו, מכיוון שהם מרמזים על כך שהדמוקרטיה הליברלית וחברת השוק המודרנית הם שני צדדים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני.

מלבד התעלמותו המוחלטת מהספרות העוסקת בסיבות להופעתה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה של המאה ה-18, מתעלם ורופאקיס גם מהספרות אודות השפעותיה של המהפכה התעשייתית. הוא "שוכח" לספר לקוראיו על הירידה הדרמטית בתמותת הילדים והתינוקות במהלך המאה ה-19, על העלייה בתוחלת החיים, על הגידול בשכר הריאלי של פועלים פשוטים, ועל כך שאי השוויון בהכנסה, בבריאות ובחינוך דווקא הצטמצם במהלך התקופה הזו ולא גדל, כפי שמעלים מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים – גם בין עניים לעשירים וגם בין נשים לגברים. במקום זאת, אצל ורופאקיס הקורא ימצא רק תיאורים עצובים של ילדים ונשים בהריון העובדים במפעלים ובמכרות, תוך התעלמות מכך שגם לפני המהפכה התעשייתית הילדים והנשים האלו עבדו לא פחות קשה בחקלאות, ומכך שבמקרים רבים הם בחרו מרצונם החופשי לעבור מהכפרים המרוחקים לערים ולעבוד במפעלים האלו, כפי שסינים רבים בחרו בשני העשורים האחרונים.

בנקים ומשברים כלכליים

כאשר מגיעים לפרק 3 העוסק בחוב, במקום לתאר לקורא כיצד פועלת המערכת הפיננסית ולהסביר מונחים בסיסיים כגון ריבית ויחס הרזרבה שלא-כלכלנים רבים אינם מבינים, ורופאקיס מעדיף לתחזק את תחושת העוינות הרווחת בציבור כלפי כלכלנים, כלפי המערכת הפיננסית וכלפי העולם המודרני באופן כללי. הספר כולו רצוף בנוסטלגיה בלתי ברורה כלפי איזה שהוא עבר דמיוני שבו, לדעתו של ורופאקיס, הכסף היה רק "אחד האמצעים לשם מימוש התכלית, אבל הוא לא היה התכלית עצמה, כפי שהוא כיום" (מה שמזכיר את הזקנים שבכל דור, כבר אלפי שנים, מתלוננים על כך שהדור הצעיר הוא חומרני וחסר ערכים). לדעתו של ורופאקיס המעבר לעולם המודרני שאחרי המהפכה התעשייתית כלל "ניצחון של ערכי השוק על הערכים החווייתיים", ובמרכזו של אותו עולם נוראי שבו אנחנו חיים כיום עומד "החוב" בתור איזה שהוא שד דמיוני שכולם עובדים אותו.

ורופאקיס אוהב לספר לקוראיו סיפורי אימה. את פרק 3 הוא מתחיל במשל על דוקטור פאוסט המוכר את נשמתו למפיסטופלס, ואת פרק 4 הוא בוחר להתחיל בהשוואה של בנקאים ל"מגיה שחורה מפחידה" – שחס וחלילה לא נפספס את המסר. ורופאקיס כותב כי "רבים סבורים בטעות שהבנקאי […] מתווך בין לווים לבין בעלי פקדונות" אך לדעתו "כך היה פעם, לפני מאות שנים. גם היום ממשיך הבנקאי למלא אותו תפקיד, אלא שבמידה מועטה, מועטה מאוד". הבנקאים היום לא נותנים ללווים המעוניינים להשקיע כסף מתוך החסכונות הקיימים אצלם, אלא כסף "מהעתיד", כאשר המערכת בנויה על ההערכה שהצמיחה העתידית תאפשר ללווים להחזיר את החובות האלו. בדרך כלל ההנחה הזו מוצדקת, אבל לבנקים יש תמריץ להגדיל את אותן הלוואות מהעתיד מכיוון שהם מרוויחים מהן, ולכן כשההנחה מופרת אנחנו מקבלים משברים פיננסיים שבהם לדעתו של ורופאקיס אשמים באופן חד משמעי הבנקאים, ועל כן המדינה חייבת לפקח ולהשתלט עליהם. הוא כותב כי "בערך כך התבססה הזכות המיוחדת של המדינה להחזיק ברשות הבלעדית על הדפסת שטרות כסף ועל ניהול המטבע".

המשפט האחרון הוא מוטעה עובדתית: המונופול של המדינה על הדפסת הכסף היה קיים אלפי שנים לפני המערכת הכלכלית המודרנית ובהחלט לא נובע מאיזו שהיא "חברת שוק" שהתפתחה רק במאתיים השנים האחרונות. בעוד שרגולציה על המערכת הפיננסית היא בהחלט נושא חשוב, התיאור הזה של משברים כלכליים הוא פשטני להחריד, מתעלם לגמרי מספרות עניפה העוסקת במשברים כלכליים והסיבות להתרחשותם, ומתעלם מהאחריות של הציבור ושל ממשלות ובנקים מרכזיים לניפוח בועות פיננסיות הרסניות. קל יותר להאשים את הבנקאים השנואים ממילא בהכל. הצגה מעוותת כזו של המצב הקיים מתעלמת גם מהיתרונות הגלומים במערכת פיננסית מודרנית המנצלת ביעילות את המשאבים להשקעות ולפיתוח. למשל, ללא מערכת פיננסית מתפקדת מרבית אזרחי מדינת ישראל לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם דירה, שלא לדבר על לפתוח עסק. שוויון ההזדמנויות היה נפגע, ורק בניהם של מיליונרים היו מסוגלים לרכוש דירות ולהקים עסקים. האם כך נראית המדינה האידיאלית שבה רוצה ורופאקיס לגור?

ורופאקיס כותב כי בגלל המערכת הפיננסית לכלכלה המודרנית "נשקפת תדיר סכנה של קריסה ושל משברים כלכליים", אבל ביחס למה? ההיסטריה שלו ושל אחרים סביב התנודתיות של הכלכלות המודרניות מתעלמת מכך שבכל רחבי אירופה אפילו אדם אחד לא מת מרעב בגלל המשבר הכלכלי האחרון, בעוד שבאותו עולם ישן וטוב יותר שאליו ורופאקיס מתגעגע אחוז ניכר מהאוכלוסיה היה מת מרעב בכל פעם כשלא ירדו מספיק גשמים בחורף, או כשירדו יותר מדי גשמים, או כשיבול תפוחי האדמה נפגע כתוצאה מאיזה שהוא נגיף. משברים קשים נפוצים הרבה הרבה יותר בחברות שאינן "חברות שוק" מודרניות. מקרי הרעב החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחשו דווקא במדינות שבהן לא הייתה קיימת "חברת שוק", כגון סין וברית המועצות הקומוניסטיות – ולא במקרה. השוק המבוזר הוא עמיד יותר בפני משברים מאשר כלכלות המתוכננות מלמעלה, אך חסידיו של קרל מרקס (ורופאקיס הוא מרקסיסט מוצהר) תמיד ינסו להכחיש זאת ולטעון שחייבים להציל את השוק החופשי הפרוע מעצמו. האמת היא שבכל מובן מעשי חברת השוק המודרנית יציבה ובטוחה הרבה יותר מכל חברה אחרת בתולדות האנושות – כן, גם אם מתחשבים במשבר של 2008.

טכנולוגיה

נראה שורופאקיס מתקשה להודות שמאפיין כלשהו של העולם כיום עדיף על תקופות היסטוריות רחוקות יותר – אפילו לא הטכנולוגיה. בספרו כל מה שמודרני הוא רע, הבנקאים ואנשי העסקים הם האויב הבלתי-מעורער, והחיילים שלהם הן המכונות. בדומה לפרקים 3 ו-4, גם את פרק 5 העוסק בטכנולוגיה הוא מתחיל בסיפור אימה, והפעם – פרנקשטיין, הגולם שקם על יוצרו, כפי שהטכנולוגיה המודרנית תקום יום אחד על יוצריה. לא פלא שהמקור הנפוץ ביותר בספרו של ורופאקיס הוא הסרט "המטריקס", שורופאקיס מצטט קטעים שלמים ממנו בפרקים שונים.

כדי להצדיק את שנאתו לטכנולוגיה מציג ורופאקיס שגיאות עובדתיות נוספות: "במקום שיצירי כפינו […] יעבירו מן העולם את מצוקת העוני, את הרעב, את אי השוויון, את חרדת ההישרדות, את השעות הרבות שבהן עלינו לעסוק בעבודות שחורות השוחקות את הנפש – נדמה שקורה ההפך". לא! ממש לא! זה בדיוק מה שקורה, וכל נתון אפשרי שתחפשו מעיד על כך. במאה השנים האחרונות שיעורי העוני פחתו דרמטית, הרעב פחת, חרדת ההישרדות פחתה בחלק ניכר מכדור הארץ, ושיעור קטן יותר מהאנושות עוסק כיום ב"עבודות שחורות השוחקות את הנפש". אפילו בנוגע לאי השוויון לא ברור אם ורופאקיס צודק, זה תלוי איך מודדים ועל אילו שנים אנחנו מדברים (ראו תרשים בעמוד 5 בקישור הקודם). הטיעונים של ורופאקיס בנוגע לכך שהטכנולוגיה הופכת את השווקים לפחות יציבים שגויים מאותה הסיבה שהזכרתי מקודם, הטיעון של ורופאקיס שלפיו שילוב מכונות בתהליך הייצור הוא איזו שהיא מגמה חדשה ויוצאת דופן המאפיינת רק את "חברת השוק המודרנית" ונובעת מהתמכרות לרווחים וחובות מהווה שגיאה עובדתית נוספת – אנשים משתמשים בעזרים מכניים המגדילים את יכולת הייצור כבר אלפי שנים, למשל חץ וקשת או מגל, שלא לדבר על המצאות מאוחרות יותר כגון טחנות הקמח. שילוב מכונות בתהליך הייצור לא קשור ל"חברת השוק" או להתמכרות של אנשי עסקים לחובות, אלא פשוט לרצון טבעי של בני אדם לייצר יותר עם פחות חומרי גלם או בפחות זמן. כאלו אנחנו, עצלנים.

הרס הסביבה

בעוד שפרק 6 העוסק בהשפעת ציפיות על השווקים סביר יחסית (אם כי נגוע בטון הקונספירטיבי הקבוע), בפרק 7 חוזר ורופאקיס להאשים את "חברת השוק המודרנית" במאפיינים טבעיים שהיו קיימים בכל חברה אנושית וגם אצל בעלי חיים – והפעם הנושא הוא הרס הסביבה. למרות רצונו להאשים בכך את החברה המודרנית, ורופאקיס מודע לכך שחברות אנושיות טרום-תעשייתיות רבות לא באמת "חיו בהרמוניה עם הטבע" כמו בסרט של וולט דיסני אלא הרסו את סביבתן עד לרמה שהביאה אותן לסף הכחדה. יש דוגמאות רבות לכך המופיעות בספרו של ג'ארד דיימונד, "התמוטטות", כגון איי הפסחא, קריסת תרבות המאיה, ההתיישבות בגרינלנד, וכן הכחדתם של יונקים גדולים על ידי האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בצפון אמריקה מעט לאחר שהם היגרו ליבשת. ברגע שיש לו הזדמנות לכך, כל בעל חיים עלי אדמות יגדיל את צריכת המזון האישית שלו מבלי להתחשב באסון אקולוגי שעלול להתרחש יום אחד לצאצאיו, ובני האדם לצערנו לא היו יוצאי דופן בעבר. ורופאקיס מציין כבדרך אגב את המקרה של איי הפסחא ושל הכחדת בעלי החיים על ידי האבוריג'ינים, אבל מדגיש שהאבוריג'ינים "הצליחו למצוא איזון כלשהו עם הטבע", ושרק כאשר הגיעו האנגלים ליבשת הם "צילקו" את אדמת אוסטרליה במכרות. אבל לאבוריג'ינים לא הייתה ברירה – לאחר שהם השמידו בעלי חיים גדולים ששגשגו באוסטרליה לפני הגעתם ופגעו בסביבתם באופן חסר תקנה האוכלוסיה שלהם התמעטה, רבים מתו ברעב, עד שנוצר אותו האיזון האכזרי שנכפה עליהם על ידי הטבע – איזון שלא איפשר לאבוריג'ינים להתקדם מעבר לעידן האבן עד שהגיעו האירופאים ליבשת. כמו חברות אנושיות אחרות בעבר וכמו בעלי חיים פולשים בארץ חדשה, האבוריג'ינים לא ידעו שהם גורמים לנזק אקולוגי, או שידעו ולא היה מספיק אכפת להם מהדורות הבאים – הם היו רעבים.

המהפכה התעשייתית שינתה את המצב הזה. רק אחרי המהפכה התעשייתית המין האנושי הגיע לרמת העושר המאפשרת סבסוד בקנה מידה רחב של מחקרים מדעיים המסוגלים לחזות אסונות אקולוגיים ולמצוא דרכים להימנע מהם. כך למשל הצלחנו "להתגבר" על החור באוזון. אך יחד עם זאת העושר הרב הוביל לגידול משמעותי באוכלוסיה האנושית, וכך להגדלת הנטל שהיא מהווה על האקולוגיה של כדור הארץ. אז כן, בהחלט יתכן שבסופו של דבר אנחנו נגרום לכדור הארץ נזק שלא נוכל לתקן אותו, אבל אם נעשה זאת אנחנו בסך הכל נהיה באותו המקום בדיוק שבו היו חברות אנושיות בעבר. רק בזכות "חברת השוק המודרנית" יש לנו גם אופציות אחרות, רק בזכותה אנחנו יכולים להסתכל קדימה. היום בני אדם משקיעים מאמצים עצומים בשימור בעלי חיים, בהגנה על שוניות אלמוגים או בנטיעת יערות, אך ללא "חברת השוק המודרנית" לא הייתה לנו שום אפשרות לשלם לאנשים האלו משכורות ולממן את פעילותם. ורופאקיס כותב כי כיום "אנחנו חיים בחברה שממעיטה במידה מחפירה, נפשעת, בערך של הסביבה", אבל האמת היא בדיוק הפוכה: החברה שבה אנחנו חיים היום מקדישה להגנת הסביבה משאבים ששום חברה אנושית בעבר לא הקדישה, בהפרש עצום. זיהום האוויר והמים במדינות שאימצו את חברת השוק המודרנית נמוך יותר מכפי שהיה בעבר, לא גבוה יותר, והמגמה הזו תגיע גם למדינות אחרות ברגע שהן יאמצו את אותם הערכים.

הכלכלה והדמוקרטיה

פרק 8, העוסק בכסף, מתחיל דווקא באופן סביר למדי עם הסיפור המפורסם על הסיגריות ששימשו בתור כסף מזומן במחנות שבויים במלחמת העולם השנייה. אך כשממשיכים לקרוא מתחילה להתבהר הטעות העמוקה יותר של ורופאקיס ושל המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך: חוסר היכולת להבין שגם הדמוקרטיה הליברלית האהובה על ורופאקיס וגם "חברת השוק המודרנית" השנואה עליו נובעות שתיהן מאותו המקום, מאותה הפילוסופיה ומאותה התרבות שהתפתחה במערב אירופה במאות השנים האחרונות.

גם המערכת הכלכלית המבוזרת והמסתמכת על כיבוד חוזים, חופש וזכות הקניין וגם הדמוקרטיה הליברלית המכבדת מיעוטים ומעניקה שוויון בפני החוק הן למעשה ביטוי למוסדות פלורליסטיים התומכים בשוויון הזדמנויות ובביזור מקורות הכוח. המהפכה התעשייתית התרחשה קודם כל במדינות שבהן המוסדות היו הפלורליסטיים ביותר, הדמוקרטיים ביותר והמבוזרים ביותר – ולא במקרה. בריטניה של המאה ה-18 הייתה אחד המקומות היחידים עלי אדמות שבהם סוחר עשיר שנולד להורים עניים יכל לתבוע בבית משפט בן למשפחת אצולה רבת עוצמה ולנצח, ומצב כזה נותן תמריץ ליזמים לקדם טכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות. לעומת זאת, במדינות שבהן השווקים פחות חופשיים גם המערכת הפוליטית היא מושחתת וריכוזית, קבוצות הלחץ חזקות יותר, הדאגה לסביבה פחותה יותר והאמון במערכת הפיננסית נמוך יותר. זו לא סתם קורלציה מקרית. חברת השוק והדמוקרטיה הליברלית הן צדדים שונים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני כמו שורופאקיס מנסה להציג, המצויים במלחמת עולם קבועה של טובים כנגד רעים. כאשר אוכלוסיה אנושית מסוימת מפתחת ערכים ליברליים השמים דגש על פלורליזם ושוויון הזדמנויות, האוכלוסיה הזו תהיה לרוב מעוניינת גם בשלטון ליברלי הקשוב לצרכי העם וכולל שוויון בפני החוק, וגם בכלכלה ליברלית שבמסגרתה אנשים יכולים לצרוך, לחסוך ולהקים עסקים חדשים בלי כפייה מלמעלה.

ורופאקיס ומרקסיסטים אחרים חייבים כל הזמן לחתור כנגד העובדות הללו, שהעלו שלל היסטוריונים במאה השנים האחרונות. הם מתמקדים בחסרונותיה של הכלכלה הליברלית, כגון הפגיעה של ההרס היצירתי והגלובליזציה באוכלוסיות חלשות או הגידול באי השוויון, ומתארים מצג שווא של עולם שבו הממשלה היא דמוקרטית וליברלית אך השווקים כולם מפוקחים ומנוהלים מלמעלה, על ידי חבורה של בירוקרטים-מלאכים ומנהיגי ארגוני עובדים בעלי חוכמה אינסופית וחסינות מוחלטת מהשפעתן של קבוצות לחץ. הלוואי שהיה קיים עולם כזה. במציאות, כל ניסיון לשלוט על השווקים מסתיים בסופו של דבר בשגיאות תכנון הרות-אסון ובמערכת שמעבירה עושר מכלל הציבור לקבוצות לחץ קטנות ועשירות. מכאן נובעת הקורלציה החזקה בין הדמוקרטיה הליברלית, שווקים חופשיים ועושר מצד אחד, ובין כל ניסיון ליישם את תורתו של קרל מארקס במציאות לבין אומללות, רעב, עוני ושחיתות מהצד השני.

בפרק הסיכום תוקף ורופאקיס את כל הכלכלנים מלבדו, וטוען שרק הוא מציע לקוראים את "הגלולה האדומה" של המטריקס אשר תחשוף אותם למציאות "האמיתית", בזמן שכלכלנים אחרים מציעים "גלולה כחולה" שתאפשר לאנשים להמשיך לחיות בשקר. האמת היא שמרבית טענותיו בפרק זה אינן יותר מסיסמאות כלליות שלא ראויות לתגובה רצינית. על מידת המדעיות של הכלכלה כתבתי בעבר בהרחבה, ובכל מקרה התיאוריות של ורופאקיס מבוססות פחות, ולא יותר, מאשר התיאוריות שלהן הוא קורא "אסטרולוגיה", וזאת משום שהן רחוקות יותר מהעובדות. אני חס וחלילה לא אומר כאן שכל טענה שכלכלן כלשהו העלה אי פעם היא בהכרח נכונה, אבל אני כן אומר שההבדל בין "גלולות אדומות" ל"גלולות כחולות" הוא שהגלולות האדומות הן אלו שמבוססות על עובדות ועל פתיחות למגוון הסברים מורכבים, בעוד שהכחולות מבוססות על אידיאולוגיה וצרות אופקים. בסופו של דבר, ורופאקיס מציע לנו בספרו גלולה כחולה, לא אדומה.

סיכום: דרושה מכונת זמן

למרות הכל, טוב שקיימים כלכלנים כמו יאניס ורופאקיס, הא ג'ון צ'אנג, ודומים להם אשר מנסים דרך קבע לאתגר את השיח הקיים ולהעלות לדיון רעיונות מחתרתיים ונקודות השקפה פרובוקטיביות, אפילו אם מבחינתם ככל שטענה היא יותר מחתרתית כך היא יותר נכונה והעובדות פחות חשובות. אנשים כאלו תוקפים ללא הפסקה את הדעות המקובלות, מאפשרים להוכיח שהאקדמיה בכלכלה היא לא קליקה סגורה של אנשים זהים בדעותיהם, ולכו תדעו, אולי יום אחד הם יעלו נקודה חשובה. אבל אלו לא האנשים שהייתם רוצים שילמדו אתכם את הבסיס. הדרך הנכונה ללמוד כל נושא שהוא היא קודם כל להבין את העקרונות המרכזיים והבסיסיים המקובלים על מרבית אנשי המקצוע בתחום, ורק לאחר מכן לקרוא על נקודות השקפה ביקורתיות. אך ישראלים שלא לומדים כלכלה לרוב נחשפים לנושא בסדר ההפוך, בין השאר באשמתם של אנשי תקשורת ההולכים שבי אחרי רעיונות אופנתיים, וכך ספרו של ורופאקיס תורגם לעברית בעוד שספרים חשובים הרבה יותר לא תורגמו. ככל הידוע לי הדעות שמציג ורופאקיס בספרו חורגות מדעותיהם של רוב מכריע של הכלכלנים כיום, לא מכיוון שאנחנו עדר של זומבים חסרי-מוח הממומנים על ידי מיליארדרים מושחתים אלא מכיוון שאנחנו הכלכלנים מחבבים עובדות, והטענות של ורופאקיס, ציוריות ככל שיהיו, לרוב אינן מסתדרות עם העובדות. אין לי ספק שחלק ממגיבי הבלוג יראו בהתנגדותם של שאר הכלכלנים הוכחה ניצחת לכך שורופאקיס צודק, אבל אנשים משכילים ומתונים צריך להתייחס אל דברים כאלו בספקנות הראויה ולדעת להבחין בין גלולות כחולות לאדומות. לרוב הגלולות הכחולות, המזוייפות, הן אלו שנוחות יותר לעיכול, אלו שמנחמות אתכם, מצביעות על אשמים ברורים ומבטיחות גן עדן נפלא.

הבעיה האמיתית שלנו היא מחסור במכונת זמן. אם רק הייתה לנו אחת כזו יכולנו לשלוח את ורופאקיס ואת כל מעריציו וחבריו לאידיאולוגיה לאותו עבר נוסטלגי שאליו הם כל כך מתגעגעים, לפני הופעתם של הבנקאים המרושעים שיכולים להלוות לכם כסף למשכנתא, לפני עלייתם של אנשי העסקים תאבי הבצע והמכונות האכזריות שלהם שמאפשרות למכור בגדים באיכות מעולה בשבריר מהמחיר שהם עלו בעבר, לפני הרפואה המודרנית, לפני אי השוויון, לפני שהקולוניאליסטים האירופאים המרושעים כבשו את העולם והקימו מסילות רכבת ומוסדות דמוקרטיים במקומות רבים, לפני הגידולים החקלאיים המהונדסים גנטית, לפני הקפיטליזם, לפני כל הדברים הנוראיים האלו שקרו לאנושות והביאו אותה למצבה האומלל הנוכחי. אך במחשבה שניה, יתכן שאפילו זה לא יהיה מספיק. סביר שדקות ספורות לאחר שנפעיל את מכונת הזמן, כשאנו חושבים שסוף סוף נפטרנו מהחבורה הזו אחת ולתמיד, נראה את המכונה מתגשמת שוב לנגד עינינו, חוזרת מהעבר. ורופאקיס וחבריו יצאו ממנה, חולים, רעבים ופצועים, רועדים בבעתה לאחר התנסות מעשית בחיים האמיתיים שלפני המהפכה התעשייתית, שהיו לפי כל קנה מידה אפשרי קצרים, אכזריים, כואבים ומשעממים לאין שיעור מחיינו שלנו. האם הם יהיו מוכנים להודות אז שהמין האנושי עבר שינוי לטובה במאתיים השנים האחרונות? אני בספק. הם בוודאי ימציאו לעצמם סיפור מחתרתי, אפל, מגניב וחדש כלשהו, וינסו למכור לכם שוב את אותה הגלולה הכחולה המזוייפת של המטריקס. זה פשוט הקטע שלהם. אבל אתם לא צריכים שום גלולה, כל מה שאתם צריכים זה לפקוח את העיניים ולראות את העולם המודרני כפי שהוא. באופן יחסי לכל אפשרות אחרת הידועה לנו, זה עולם לא רע בכלל.

Read Full Post »

ביום שלישי בשבוע שעבר התארחתי בפרויקט Think&drink Different, במסגרתו העברתי הרצאה בנושא "חידת הצמיחה" במסעדת ננוצ'קה בתל אביב. עידו לב צילם את ההרצאה, ואני מצרף כאן בהמשך את קטעי הווידיאו (הסאונד בהתחלה לא משהו אבל בהמשך משתפר).

חלק מהנוכחים ביקשו את המצגת, ואחרים רצו לדעת יותר על המקורות שלפיהם כתבתי את ההרצאה. אז לגבי המצגת הנה הקובץ, ולגבי המקורות אני ממליץ על הספרים Farewell to Alms של גרגורי קלארק, Why Nations Fail של אז'ימוגלו ורובינזון, הספרים של יואל מוקיר, וניתן לקרוא עוד על תיאוריית הצמיחה המאוחדת של עודד גלאור כאן. בעיקרון כל הספרים האלו נכתבו על ידי כלכלנים ולא סופרי מדע פופולארי, אז קחו בחשבון שהם קצת משעממים וטרחניים ויש חלקים שכדאי לעבור עליהם בסריקה מהירה. נראה לי שהספר של גרגורי קלארק (המבוסס על המאמר של עומר מואב ועודד גלאור) הוא הכי טוב מביניהם, אבל הוא מציג רק צד אחד של המטבע, את הצד היותר דטרמיניסטי, בזמן שאז'ימוגלו ורובינזון מציגים את הצד היותר אקראי המתייחס למוסדות ה"מתפתחים באקראי" (כתבתי על הספר שלהם בבלוג, כאן), ויואל מוקיר כותב באופן כללי על ההיסטוריה של הטכנולוגיה ומתייחס גם להסברים מוסדיים וגם להסברים תרבותיים (ראו את ההרצאה שלו כאן).

חלק א' של ההרצאה שלי:

חלק ב' של ההרצאה:

לבסוף, הייתי רוצה להודות למספר אנשים אשר תרמו לבלוג בתקופה האחרונה. בחודשים האחרונים כמעט שלא כתבתי כאן, אבל עכשיו הסמסטר נגמר ואני מאמין שאחזור לכתוב בתדירות גבוהה יותר, לפחות עד הסמסטר הבא.

 

Read Full Post »

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

  1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
  2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
  3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

  1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
  2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
  3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
  4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

 

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

  • בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
  • בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
  • נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
  • בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
  • במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
  • בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
  • במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

 

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 ——————————————

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.

Read Full Post »

במסגרת פסטיבל אייקון הקרוב, ביום שלישי ה-14 לאוקטובר בשעה 12:00 בצהריים אני אעביר הרצאה העוסקת במהפכה התעשייתית הקודמת בתור בסיס לספקולציות על ההווה והעתיד.

 

בשנים האחרונות, כשהתחלתי להתעניין בנושא ברמה האקדמית, הופתעתי לגלות שהדעות המוקדמות שהיו לי בנוגע למהפכה התעשייתית, שככל הנראה היו מבוססות על שיעורי היסטוריה בתיכון והתייחסויות בתרבות הפופולארית, היו רחוקות מלהיות מדויקות. היחס הנפוץ אליה לא מעניק למהפכה התעשייתית חשיבות פרופורציונאלית למעמדה האמיתי בתור נקודת המפנה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית שמאז המהפכה הניאוליתית, והתפיסה המקובלת המעוותת בנוגע למהפכה התעשייתית משפיעה על האופן שבו רבים כיום חושבים על ההווה ועל העתיד – על מקורות הקדמה הטכנולוגית, על עתידה ועל המרוויחים והמפסידים מעצם קיומה.

 

ההרצאה תתחיל בעולם שלפני המהפכה התעשייתית, תמשיך לסיבות שבגינן התרחשה המהפכה התעשייתית דווקא באירופה של המאה ה-18, להשפעותיה של המהפכה התעשייתית, למרוויחים ולמפסידים שהיא יצרה, ונסיים בדיון בנוגע לעולם של היום ולמגמות הטכנולוגיות והכלכליות של השנים האחרונות.

 

אני יודע שהשעה לא נוחה לאנשים שעובדים, אבל בדומה להרצאות קודמות אני לא יכול להבטיח שאכתוב רשומה מקבילה בבלוג או שיהיה צילום בווידיאו. אני ממליץ למי שמעוניין לבוא להזמין כרטיסים מראש, מכיוון שבהרצאה הקודמת שהעברתי (בפסטיבל "עולמות" בפסח האחרון) הכרטיסים נגמרו ואנשים שהגיעו ברגע האחרון לא יכלו להיכנס. מכירת הכרטיסים המוקדמים מסתיימת בעוד יומיים, ב-24 לחודש.

 

 

 

 

 

Read Full Post »

Daron Acemoglu הוא פרופסור ב MIT והכלכלן השישי הכי מצוטט בעולם, James Robinson הוא פרופסור לממשל בהרווארד, וביחד הם כתבו את אחד מספרי הכלכלה החשובים ביותר שיצא לי לקרוא: Why Nations Fail.

חשיבותו של הספר נובעת מעיסוקו בשאלה החשובה ביותר בעולם הכלכלה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר ממדינות אחרות. יש אינסוף תשובות לשאלה הזו, אף אחת מהן לא מספקת לחלוטין, אך התשובה של אסימוגלו ורובינזון היא אחת הטובות שיצא לי להיתקל בהן. מדובר בספר היסטוריה בעיקרו, המדגים את הניתוח שלהם על פני דוגמאות היסטוריות רבות. ממש רבות. הם מתארים בפירוט תהליכים היסטוריים בעשרות מדינות שונות מכל יבשות העולם ותקופות זמן המשתרעות החל מהמהפכה החקלאית, דרך העת העתיקה ועד היום.

image

ניתן לראות בספר הזה המשך או תגובה לספרו של ג'ארד דיימונד, "רובים חיידקים ופלדה", וקיים וויכוח פומבי בין אסימוגלו ורובינזון לבין דיימונד שנגיע אליו בהמשך. "רובים חיידקים ופלדה" תיאר כיצד מאזן העושר באמצע האלף השני לספירה נוצר, מדוע האירופאים פלשו לאמריקה ולא ההפך, מדוע הערים הראשונות והאימפריות הראשונות צמחו במזרח התיכון ולא בדרום אפריקה או באוסטרליה. אסימוגלו ורובינזון שמים יותר דגש על מאות השנים האחרונות, כיצד נוצר מאזן העושר הנוכחי בין מדינות העולם.

התשובה של ג'ארד דיימונד מתבססת על גיאוגרפיה, אקלים, צמחיה ובעלי חיים שניתן לביית אותם באזורים שונים בעולם. התשובה של אסימוגלו ורובינזון, לעומת זאת, היא "מוסדות".

 

מוסדות, מוסדות, ומוסדות

כאשר כלכלנים מדברים על מוסדות, הם לא מתכוונים דווקא לבניינים פיזיים או לגופים מוגדרים היטב. באופן כללי מדובר בכל החוקים והמנהגים שמכתיבים את התנהלות העולם הכלכלי, בחוקי המשחק שמגבילים את התנהלות השחקנים.

מוסדות הם לא תלויי-מדינה. מדינות מערביות רבות חולקות, למשל, את מוסד זכויות הפטנטים. הם גם לא תלויי תרבות: ייתכנו שני עמים עם תרבות מאוד דומה ומוסדות מאוד שונים, למשל תושבי דרום וצפון קוריאה, וכמובן עמים עם תרבות שונה ומוסדות דומים. קשה מאוד לשנות מוסדות, בייחוד כאשר לקבוצה חזקה כלשהי יש אינטרס חזק שהם לא ישתנו, וכך דירוג העושר של מדינות העולם לא משתנה דרמטית כבר מאה וחמישים שנים (אם כי הפערים בין המקומות בדירוג גדלו מאז המהפכה התעשייתית).

אסימוגלו ורובינזון מחלקים את המוסדות לשניים: מוסדות טובים אשר מעודדים את הפרטים ליזום ולהשתתף וליצור עושר (inclusive institutions), לעומת מוסדות רעים ונצלניים אשר מטרתם היא שאיבת העושר של המדינה לטובתה של אליטה מצומצמת (extractive institutions). דוגמאות למוסדות טובים הן למשל חוקים להגנה על קניין פרטי, מוסדות פיננסיים שמשקיעים כספים אצל אלו שמסוגלים לנצל אותם באופן הטוב ביותר וכך מאפשרים מוביליות חברתית, ומוסדות שמאפשרים לכולם גישה לידע ולמשאבים הנחוצים על מנת להצליח. מוסדות גרועים הם מוסדות התומכים בעבדות ושיעבוד המוני, מוסדות שמאפשרים גישה למקורות העושר רק עבור אליטה צרה, ובפועל – בעיקר הרבה מאוד מונופולים בבעלותם של שליטים ומקורבים לשלטון. למשל, בבריטניה של לפני "המהפכה המהוללת" כמעט כל מגזרי הייצור היו נתונים למונופול של אציל כזה או אחר, במדינות רבות כגון ספרד ופורטוגל בתקופה שלאחר גילוי אמריקה סחר החוץ היה מונופול של המלוכה, ובמצריים של מובראק הפרטות בשנות התשעים הפכו מונופולים בבעלת המדינה למונופולים בבעלות פרטית של אנשי עסקים מקורבים לשלטון (מזכיר לכם מדינה מזרח-תיכונית אחרת?).

זוהי בסופו של דבר התזה העיקרית של הספר:

מדינות מצליחות הן מצליחות משום שהמוסדות שלהן פועלים למען חלק גדול יחסית מאזרחי המדינה, ולא למען אליטה מצומצמת, וכך הן מסוגלות למצות את הפוטנציאל של האזרחים באופן טוב יותר. מדינות כושלות הן כושלות משום שהמוסדות שלהן עסוקים בעיקר בהעברת עושר מכלל הציבור לאליטה מצומצמת.

מחברי הספר טוענים כי צמיחתן של סין או רוסיה לא יכולה להימשך כל עוד המוסדות הפוליטיים במדינות הללו לא ישתנו, ולמעשה יוצרים קשר סיבתי ישיר בין מוסדות פלורליסטיים לבין צמיחה כלכלית – תוך כדי התנגדות לקשר הסיבתי בכיוון ההפוך (כלומר, לטענה כי צמיחה כלכלית מובילה לדמוקרטיה). לעיתים הקשר הזה משכנע יותר ולעיתים הוא משכנע פחות, אך הרעיון כשלעצמו הוא מעניין וחשוב.

 

מוסדות וצמיחה

מוסדות מהסוג הטוב מעודדים צמיחה מכיוון שהם מעודדים את האזרחים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם בהתאם ליתרון היחסי שלהם. הם מאפשרים ליד הנעלמה לפעול כפי שהיא אמורה לפעול בתיאוריה, ותומכים ביזמות וחדשנות.

צמיחה כלכלית יכולה להתרחש גם ללא מוסדות מהסוג החיובי – למשל, ברית המועצות השיגה צמיחה לא רעה בכלל בתקופתו של סטאלין, וסין כיום צומחת בקצב מהיר, אבל זו איננה צמיחה בת קיימא. היא נובעת מהעברה בכפייה של גורמי ייצור (הון וכוח אדם) ממגזרים נחשלים כגון חקלאות, למגזרים תעשייתיים רווחיים יותר, וכך נוצרת הקצאה טובה יותר של המשאבים במדינה, ובמשך מספר מוגבל של שנים מתרחשת צמיחה עד שמגיעים למצב יציב חדש והצמיחה מתאפסת. במדינות מערביות הצמיחה נמשכת מעבר לכך תודות לשיפורים טכנולוגיים ותודות ל"הרס היצירתי" (שעליו נרחיב בהמשך) – דברים שלא יכולים לקרות תחת מוסדות שמדכאים יוזמה פרטית ויצירתיות ותחת שליטה של מונופולים שאין להם אינטרס להתייעל.

מאפיין חשוב נוסף הנדרש לצמיחה, מלבד מוסדות מהסוג הנכון, הוא מידה מסוימת של ריכוזיות שמאפשרת למדינה להשליט חוק אחיד, לאכוף אותו ביעילות, לגבות מיסים ביעילות, וליצור אזור גיאוגרפי גדול שבתוכו יש שלום. למרות שריכוזיות כזו עלולה להביא למוסדות נצלניים, ללא מסגרת חוקית מסודרת כלשהי לא יכול להתקיים בכלל "שוק", בטח שלא שוק חופשי, והמדינות מידרדרות לאנרכיה. למשל, אימפריות חלשות שלא הייתה להן את היכולת לגבות מיסים ביעילות, כגון האימפריה העות'מאנית, נאלצו להשתמש בכל מני שליטים מקומיים לשם הגבייה, מה שיצר עודף בירוקרטיה ושחיתות.

 

סיבתיות ומקריות

מהיכן הגיעו המוסדות מהסוג הטוב? מן הסתם היו כל מני תהליכים היסטוריים שהובילו ליצירתם, את חלקם נזכיר בהמשך, אז למה לומר שהסיבה להצלחתן של אומות היא המוסדות? הסיבה יכולה להיות באותה המידה אותם התהליכים ההיסטוריים שיצרו את המוסדות, או תהליכים היסטוריים שקדמו להם. התשובה לשאלת הסיבתיות היא שישנה שרשרת בלתי נגמרת של סיבתיות, אך המוסדות הם נקודת המפנה. בהרבה מדינות התרחשו מהפכות ומלכים הודחו, אבל רק בבריטניה התפתחו עקב כך מוסדות מהסוג הנכון; אזורים רבים בעולם הפכו לקולוניות של מדינות מערביות, אבל ישנו הבדל משמעותי בין המוסדות שייסדו הכובשים הספרדים בדרום אמריקה לבין המוסדות שייסדו הכובשים הבריטיים והצרפתים בצפון אמריקה. המוסדות הם לא "סיבה ראשונית", אין סיבה כזו, אבל הנקודה בשרשרת הסיבתיות שבה מתפתחים מוסדות מסוג שונה היא הנקודה שבה מדינות שהיו לפני כן דומות נשלחות למסלולים היסטוריים שונים. מוסדות הם הסיבה הישירה.

חשוב לציין שאסימוגלו ורובינזון משאירים מקום רב למקריות. הם לא טוענים שמסלוליהן של מדינות מכוונים מראש באופן כלשהו, ולדעתם אי אפשר לחזות את העתיד הרחוק של התפתחות העושר בעולם. במאה ה-19 ארגנטינה הייתה עשירה יותר מבריטניה, לפני כיבושי האירופאים דרום ומרכז אמריקה היו עשירות יותר מצפון אמריקה, ולאחרונה נתקלתי בטבלה המעניינת הזו שלפיה מאז נפילת האימפריה הרומית ועד לאמצע המאה ה-19 הערים הגדולות ביותר בעולם לא היו באירופה (אלא אם איסטנבול נחשבת עיר אירופאית).

אסימוגלו ורובינזון מתמקדים ב"צמתים קריטיים", שבהם נתקלות מדינות, וההכרעה בהם לכאן או לכאן היא זו שקובעת במידה רבה את עתידה של המדינה. הכרעה זו נובעת גם מהמוסדות הקיימים, אך גם ממאבקי כוחות בין האליטות השולטות ותהליכים אקראיים אחרים שלא ניתן לחזות מראש את תוצאותיהם.

למשל, בתחילת ספרם מראים אסימוגלו ורובינזון כיצד המוסדות המודרניים של מדינות דרום אמריקה צמחו באופן ישיר מהמוסדות שהקימו הכובשים הספרדים לפני מאות שנים, בזמן שהמוסדות המודרניים של ארצות הברית צמחו מהמוסדות שהקימו המתיישבים הראשונים. באופן פרדוקסאלי, דווקא מכיוון שצפון אמריקה הייתה ענייה יותר במשאבים ובכוח אדם מדרום אמריקה לפני תחילת הקולוניזציה של היבשת, המוסדות הצפון אמריקאים היו פחות נצלניים מאשר המוסדות הדרום אמריקאיים (ולא בגלל שהבריטים והצרפתים היו נחמדים יותר או חמדנים פחות מהספרדים והפורטוגלים). לאחר שניסיונות ניצול ראשוניים נכשלו, ומכיוון שלא היו בצפון אמריקה מספיק אינדיאנים שניתן להעבידם בפרך, נאלצו הקולוניאליסטים של צפון אמריקה להקים מוסדות שיעודדו את המתיישבים החדשים לעבוד וליזום. במרכז ודרום אמריקה, לעומת זאת, לאחר שבירת האימפריות העתיקות עמד לרשות הכובשים כוח אדם רב שניתן לנצלו בתנאי עבדות ושלל מכרות זהב וכסף, ולא היה שום צורך במוסדות בעלי אופי דמוקרטי. המקריות ההיסטורית הזו שולחת זרועות עצומות, חמש מאות שנים אל תוך העתיד, עד למוסדות שקיימים היום ברחבי יבשת אמריקה, ולהבדלים בין צפון אמריקה לבין מרכז ודרום אמריקה.

image

ההתנגשות בין כוחותיו של קיסר האינקה אַטַאהוּאַלפָּה לבין אנשיו של פיסרו הספרדי בקאחאמארקה, נובמבר 1532

דוגמה אחרת היא ההבדלים בין מערב אירופה למזרחה. לפני המגפה השחורה, האצילים במערב אירופה היו קצת יותר חלשים פוליטית בהשוואה לאצילים במזרח אירופה, הערים במערב היו קצת יותר גדולות, והאיכרים קצת יותר חופשיים. המגפה הרגה אחוז נכבד מכוח העבודה האירופאי, אבל עקב אותו הבדל קטן בתנאי ההתחלה היא השפיעה באופן הפוך על מזרח אירופה ומערבה. במערב אירופה האיכרים ששרדו דרשו וקיבלו שכר גבוה יותר וזכויות טובות יותר, ובמזרח אירופה האצילים העבידו אותם קשה יותר על מנת לפצות על כוח האדם החסר. ההבדלים הקטנים במאזן הכוחות לפני המגפה הפכו להבדלים דרמטיים אחריה, הובילו להקמת מוסדות פלורליסטיים יותר במערב, לניצול טוב יותר של הפוטנציאל האנושי, ולבסוף גם לצמיחה כלכלית מהירה יותר במערב אירופה שנמשכת עד ימינו.

המשקל הרב שמעניקים אסימוגלו ורובינסון למקריות הוא חיובי מאוד בעיני, בניגוד לתיאוריות המתארות התפתחות דטרמיניסטית וצפויה מראש של מדינות.

 

תיאוריות שלא עובדות

אסימוגלו ורובינסון מסבירים בפרקי הספר הראשונים מדוע תיאוריות פופולאריות אחרות בנידון אינן נכונות:

1. התיאוריה הגיאוגרפית

תיאוריה גיאוגרפית נפוצה גורסת כי העוני נפוץ במדינות באזור קו המשווה, מכיוון שהאקלים ומחלות כגון מלריה מנעו מהאזורים האלו להתפתח, בהשוואה לאזורים יותר עשירים בצפון ודרום כדור הארץ. אסימוגלו ורובינזון מזכירים, בתגובה לכך, שביבשת אמריקה שלפני קולמבוס האזורים העשירים ביותר היו האימפריה האצטקית ואימפריית האינקה, שתיהן באזורים הקרובים לקו המשווה, בזמן שהאזורים המרוחקים שכיום מהווים את ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה וצ'ילה היו יותר עניים. גם בהודו, קמבודיה, וסין היו אימפריות עתיקות ששגשגו באזור קו המשווה בהשוואה לאזורים מרוחקים יותר באותה התקופה. לפני פלישת האירופאים לאפריקה, רוב האימפריות האפריקניות שמתחת למדבר סהרה היו מרוכזות באזור קו המשווה, ואזורים מרוחקים ממנו כמו דרום אפריקה היו עניים יותר – בזמן שכיום דרום אפריקה עשירה יותר.

image

שרידיה של העיר טאוטיווקאן, השוכנת במקסיקו של ימינו, לא רחוק מקו המשווה. לפי אחת ההערכות היא הייתה העיר השישית בגודלה בעולם באזור שנת 600 לספירה

אסימוגלו ורובינזון תוקפים גם את התיאוריות שמציג ג'ארד דיימונד בספר "רובים, חיידקים ופלדה", למשל לגבי השונות במיני בעלי החיים והצמחים הניתנים לביות באזורים שונים בעולם, וטוענים שהתיאוריות האלו לא מסוגלות להסביר את ההבדלים המודרניים בין המדינות. אני לא בטוח עד כמה ההתקפה שלהם הוגנת; לדעתי ספרו של דיימונד מסביר לא רע את ההבדלים עד אזור שנת 1500, ולא מתיימר להסביר הבדלים מודרניים, למשל בין צפון קוריאה לדרומה. מעבר לכך, הם גם טוענים שהתיאוריות הגיאוגרפיות של דיימונד לא מסבירות מדוע בתוך תחום הסהר הפורה העשיר בבעלי חיים וצמחים הניתנים לביות היו תרבויות שהצליחו לעבור מהר יותר את המהפכה החקלאית מאחרות. אסימוגלו ורובינזון טוענים שהתרבויות המצליחות הללו עברו ליישובי קבע עוד לפני המהפכה החקלאית, וכך מלכתחילה היו להן מוסדות מתאימים יותר לטכנולוגיות הייצור החדשות, ושוב המוסדות חשובים יותר מהגיאוגרפיה. אותי אישית הם לא שכנעו שדיימונד טועה או מפספס משהו נורא חשוב בספריו.

 

2. התיאוריה התרבותית

המייצג המפורסם ביותר של התיאוריה התרבותית הוא מקס ובר, בחיבורו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" שפורסם בשנת 1905, בו ניסה לקשר בין ערכים פרוטסטנטיים לבין הצלחת הקפיטליזם בארצות פרוטסטנטיות. דוגמאות אחרות שנשמעות מעת לעת מתייחסות למשל לגרמנים ממושמעים, לסקנדינבים בעלי סולידריות חברתית מופתית, ליפנים שקדנים, לספרדים ויוונים עצלנים, וכך הלאה. רבות מהתיאוריות האלו הותאמו בדיעבד להצלחתם או כישלונם של העמים השונים לנהל את כלכלת מדינותיהם באופן ראוי. למשל, כותבים בני המאה ה-19 תיארו את היפנים בתור עצלנים, ואת הגרמנים בתור לא-מעשיים.

אסימוגלו ורובינזון כותבים על מספר טיעונים נוספים כנגד התיאוריה התרבותית. קודם כל, בדומה לתיאוריה הגיאוגרפית, היא לא מסוגלת להסביר את ההבדלים בין צפון קוריאה לדרומה, או בין עיירות זהות מבחינת ההרכב האתני של התושבים שנמצאות בצדדים שונים של גבול ארה"ב-מקסיקו, וכך גם לגבי שלל דוגמאות אחרות שבהן הגבול מהווה את ההבדל. מעבר לכך – במקרים רבים התרבות היא למעשה תוצאה של המוסדות. אזורים בעולם שהיו תחת כיבוש האימפריה העות'מאנית, למשל, הם דומים למדי ברמות השחיתות הגבוהות והממשל הלא יעיל. אין משהו בדת המוסלמית או בגנים של תושבי המזרח התיכון וצפון אפריקה שגורם להם להמשיך לדשדש מאחור; הם פשוט רגילים להתנהל באופן הזה מכיוון שכך התנהלו החיים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. התרבות שלהם היא תוצאה של מאות שנות ממשל מושחת ולא יעיל שלא עודד אנשים ליזום או לחשוב במונחים של שוויון זכויות. גם בין תושבי מזרח גרמניה לתושבי מערבה רואים הבדלים תרבותיים, למרות שכל מה שמפריד בין שני האזורים הוא כמה עשרות שנות שלטון קומוניסטי. אנשים פשוט התרגלו לחיות תחת מוסדות מסוימים, והרגלים קשה לשנות.

image

זו אולי תמונת הלווין העצובה ביותר שצולמה אי פעם: צפון קוריאה בלילה

גם התיאוריה הגיאוגרפית וגם התיאוריה התרבותית לא מסוגלות להסביר מדוע דברים משתנים, מדוע ארצות נחשלות הופכות לארצות מצליחות לפתע. הגיאוגרפיה הרי לא משתנה כמעט בכלל, ולא סביר שמיליוני בני אדם ישנו את תרבותם בו זמנית בקואורדינציה מושלמת. מוסדות, לעומת זאת, יכולים להשתנות בן רגע. בדרך כלל זה לא קורה, והמוסדות שורדים באופן כזה או אחר מאות שנים, אבל לעיתים רחוקות הם משתנים במהירות – וכל דוגמה לארץ ששינתה את מסלולה מתחילה עם מוסדות שהשתנו במהירות.

לדעתי, יותר מכל דבר אחר, התיאוריה התרבותית היא פשוט קלה מדי. במקום לנסות ולהבין לעומק מהם ההבדלים, זורקים פנימה את המילה "תרבות" ואז אין יותר מה להסביר. הנורדים הם פשוט אנשים שונים מאיתנו, מן זן של חייזרים, ולכן לעולם לא נוכל לנהל כלכלה דומה לשלהם. מהיכן נובע השוני התרבותי הזה? אפילו אם לעיתים רחוקות ישנו יסוד נכון לתיאוריה התרבותית, הרבה יותר מועיל לחשוב במונחים של מוסדות, כי מוסדות אנחנו יודעים כיצד לשנות ותרבות לא.

 

3. בורות

ההנחה הקלאסית של כלכלנים היא כי מדינות כושלות הן כושלות מכיוון שמנהיגיהן אינם מיישמים תיאוריה כלכלית נכונה. הם מעבירים חוקים פופוליסטיים ומוטעים, ולא שומעים לעצותיהם של כלכלני קרן המטבע הבינ"ל והבנק העולמי. לו רק היו טורחים להקשיב לנו הכלכלנים, הכל היה נראה אחרת.

אסימוגלו ורובינזון יוצאים במתקפה מוצדקת על התפיסה הזו. למעשה, כלכלנים נוטים תמיד לשכוח את האילוצים הפוליטיים, או מניחים שאין אילוצים כאלו. הם מביאים בספרם בתור דוגמה את Kofi Abrefa Busia, שליטה של גאנה בין השנים 1969-1972. לאחר שמדיניותו ומדיניות הדיקטאטורים שקדמו לו יצרה משבר כלכלי חמור במדינה, קרן המטבע הבין-לאומית ייעצה לו לבצע שורה של צעדים נכונים לפי התורה הכלכלית המקובלת, תוך התעלמות מהאילוצים הפוליטיים שעמדו בפניו. הוא ביצע את התוכנית כפי שהורו לו, האליטות של המדינה נפגעו, ובסופו של דבר קולונל מהצבא ביצע הפיכה, הדיח אותו, וביטל את הרפורמות.

לפי אסימוגלו ורובינזון, שליטיהן של מדינות עניות לא בוחרים במדיניות "גרועה" מכיוון שהם לא יודעים מהי המדיניות הטובה. הם בוחרים בה בכוונה, במטרה להמשיך ולשמר את שלטונם. הם טועים במכוון. כאשר מדינות כגון סין עוברות את אותו שינוי נדיר ועולות לפתע על מסלול של צמיחה מהירה, זה לא קורה מכיוון שהגיעו למדינה מספר כלכלנים מומחים וסיפרו למנהיגים מה עליהם לעשות; זה קורה מכיוון שמתרחש שינוי פוליטי, במסגרתו מגיעה לשלטון אליטה אחרת עם מטרות פוליטיות אחרות. אם תבחנו את המדינות האלו, למשל "הנמרים האסייתיים" שצמחו בשיעורים גבוהים לקראת סוף המאה העשרים, לא תמצאו שם כלכלנים מומחים בצמרת. למעשה, רוב המנהיגות הכלכלית של המדינות האסייתיות המוצלחות הללו כללה בוגרי תארים בהנדסה. ידע בתיאוריה כלכלית הוא לא מה שהיה חסר למדינות על מנת לצמוח; המוסדות הנכונים היו חסרים, מכיוון שלאליטות לא השתלם לבנות אותם.

כל עוד כלכלנים יתעלמו מתפקידה של הפוליטיקה וממשחקי הכוח בין האליטות, הניסיונות שלהם לענות על שאלת הצמיחה והעושר נידונו לכישלון. התפיסה הזו היא הסיבה המרכזית לאהדה שאני רוחש לספר הזה, בהשוואה לתיאוריות אחרות ו"מכאניות" יותר של צמיחה כלכלית הנפוצות בעולם הכלכלה התיאורטית ומתעלמות מתהליכים פוליטיים.

 

אלוהים, נצור את בריטניה

במהלך המאה ה-18, התרחש נס חד פעמי בתולדות האנושות שלרוב לא מקבל את המקום המגיע לו בלימודי ההיסטוריה הסטנדרטיים: המהפכה התעשייתית בבריטניה. בעוד שהמהפכה החקלאית והמצאת הכתב התרחשו באופן בלתי תלוי במספר מקומות שונים ברחבי העולם, המהפכה התעשייתית התרחשה רק פעם אחת, בבריטניה של המאה ה-18, ומשם נפוצה לכל רחבי תבל. מדובר ככל הנראה באחד האירועים החשובים ביותר בתולדות המין האנושי.

האם המהפכה התעשייתית הייתה יכולה להתרחש באופן בלתי תלוי במדינה אחרת, ללא הסוכנים שהפיצו אותה מבריטניה? לא בטוח. המהפכה התעשייתית לא הייתה התקדמות הדרגתית של מדע וטכנולוגיה שנבנו במשך מאות שנים לבנה אחרי לבנה; היא לא הייתה שלב נוסף באבולוציה הטבעית של מדינות; היא לא הייתה צפויה מראש, ולא הייתה מתרחשת לולא קיומו של מצב עניינים מאוד יוצא דופן בבריטניה.

המהפכה התעשייתית הייתה פיצוץ של כישרון מתפרץ, שהתבטא בהופעתם של שלל אנגלים (ביניהם גם נשים, כגון זאת) מכל קצוות החברה שהמציאו ושיפרו שלל טכנולוגיות בכל תחומי החיים ומדענים מכל רחבי אירופה שהגיעו לבריטניה על מנת ליישם את המצאותיהם. אותם ממציאים ומדענים היו קיימים גם במדינות אחרות, גם בתקופות אחרות, אבל הכישרון שלהם תמיד דוכא על ידי אותם אלו שמפחדים מהרס יצירתי, על ידי בעלי המונופולים, על ידי האצילים המקומיים, לא היה מי שילווה להם הון ראשוני שנדרש לפיתוח ההמצאות ולא היו להם התמריצים המספקים על מנת ליצור ולהצליח. אסימוגלו ורובינסון מספקים שלל דוגמאות לממציאים שלא היה להם את המזל לחיות בבריטניה של המאה ה-18, ושליטים וארגונים שונים עצרו אותם. בניגוד לתפיסה המקובלת זו הייתה המהפכה התעשייתית שאיפשרה קידמה מדעית, ולא ההפך – לא המדע שאיפשר קידמה תעשייתית.

מצב העניינים יוצא הדופן בבריטניה של המאה ה-18 הוא תוצאה של "המהפכה המהוללת", שהגבילה את כוחו של המלך בהשוואה לכוחו של הפרלמנט. בריטניה של אותם השנים לא הייתה דמוקרטיה מודרנית, רחוק מכך, אבל היו לה שני מאפיינים חשובים. ראשית, הפרלמנט ייצג טווח רחב יחסית של אינטרסים של קבוצות רבות שאף אחת מהן לא הייתה חזקה מדי, והיה מוכן לשמוע ולשקול עצומות של אזרחים מאזורים ומעמדות שונים ולפעול כלפיהם בהגינות (בספר מתוארים מקרים של סוחרים התובעים אצילים מקורבים למלך – ומנצחים!). ושנית, הפרלמנט שלט במדינה במידה שאפשרה לו לאכוף חוקים באופן אחיד ולמנוע את הכאוס והאלימות שבדרך כלל נפוצו באזורים ללא מלך חזק.

image

בית הנבחרים הבריטי, המאה ה-18

התהליך שהוביל להתפתחותו של המצב הזה, ככל הידוע לי, הוא חסר מקבילים היסטוריים. במדינות אחרות הוא התרחש רק אחרי המהפכה התעשייתית בבריטניה, וברובן הוא לא התרחש מעולם. בריטניה של המאה ה-18 הייתה המדינה הראשונה בעולם שבה התפתחו מוסדות מהסוג החיובי, ולכן גם המדינה הראשונה בעולם שהשיגה את סוג הצמיחה העקבית המקושר למוסדות אלו – צמיחה הנובעת מיצירתיות טכנולוגית אמיתית.

כל מי שמעדיף לחשוב על המהפכה התעשייתית בהקשרים שליליים כגון עבודת ילדים או זיהום אוויר מוזמן לחזור לעולם שלפניה – עולם שבו אימהות היו קוברות בממוצע כ-40% מילדיהן לפני שאלו הגיעו לגיל 9, עולם שבו ניתוחים היו מתבצעים ללא הרדמה, עולם שבו מרבית בני האדם היו מבלים את חייהם בעבודת פרך בשדות השייכים למישהו אחר, עולם שבו כל התפתחות טכנולוגית לוותה עד מהרה בגידול אוכלוסין כך שסך העושר לנפש לא גדל (תהליך זה נקרא "המלכודת המלתוסיאנית" – ראו פירוט כאן). זה היה עולם נוראי לחיות בו, ואנחנו חיים בעולם אחר היום אך ורק בזכות המוסדות שקמו בעת המהפכה התעשייתית, מוסדות שאפשרו קדמה טכנולוגית ושיפרו את איכות חייהם של כלל בני האדם בעולם.

 

מוסדות והרס יצירתי

מדוע מדינות עניות לא מאמצות את המוסדות של מדינות עשירות? לא בגלל גיאוגרפיה, תרבות, או בורות כלכלית, אלא מכיוון שלאליטה השלטת, העוסקת בשאיבת העושר מהמדינה, לא משתלם לאמץ את המוסדות הללו. האם ייתכן שמוסדות שיגרמו לצמיחת הכלכלה יאפשרו לאותה אליטה לשאוב עושר רב יותר, וכך היא בכל זאת תתמוך במוסדות מהסוג הנכון?

לצערנו, מסתבר שלא.

הסיבה לכך היא "הרס יצירתי", Creative destruction, עליו כתבתי בהרחבה כאן. הרס יצירתי הוא התהליך המלווה צמיחה כלכלית, במסגרתו ענפי ייצור מסויימים נהרסים ומוחלפים בענפים רווחיים יותר ומתאימים יותר לתהליכי הגלובליזציה וליתרונות היחסיים המשתנים של המדינות השונות, ומוצרים חדשים עלולים לשנות את מאזן הכוחות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה השלטת, מכיוון שהיא בעלת המונופולים על ענפי הייצור הנוכחיים, ולכן משתלם לה להתנגד אליו אם היא יכולה. דוגמאות לכך כוללות את הסחר הטרנס-אטלנטי שהעלה את כוחם של סוחרים בריטיים בהשוואה לאצילים, המהפכה התעשייתית בבריטניה שחיזקה עוד יותר את המגמה הזו, התפתחויות טכנולוגיות באירופה שפגעו בכוחן של הגילדות המקצועיות, הנשק החם שפגע בכוחם של הסמוראים היפנים, ועוד. כל המגמות האלו נעצרו בארצות שבהן לאליטה היה מספיק כוח, כגון הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ספרד, או סין.

הרס יצירתי הוא הסיבה המרכזית שבגללה מוסדות נצלניים בדרך כלל אינם מוחלפים במוסדות מהסוג הטוב אשר מעודדים יוזמה והשתתפות של כלל האוכלוסייה. ברגע שלאליטה יש מספיק כוח, היא עוצרת את ההרס היצירתי ואת הקדמה הטכנולוגית שהוא מביא איתה. זה קרה במהלך שקיעת האימפריה הרומית, ובשלהי האימפריה העות'מאנית, ואצל הצאר הרוסי, וההתנגדות להרס יצירתי ממשיכה כיום להיות מאפיין חשוב של מדינות מאובנות הנמצאות בדרכן למטה.

מוסדות טובים עלולים להיות מוחלפים במוסדות מהסוג הרע. אסימולגו ורובינזון מביאים את וונציה של ימי הביניים ואת האימפריה הרומית בתור דוגמאות לתרבויות שצמחו בהתחלה תודות למוסדות חיוביים שאפשרו מוביליות חברתית גבוהה ביחס למה שהיה מקובל בתקופה הרלוונטית. בוונציה קמו מוסדות פיננסיים שאפשרו לאנשים לא עשירים לגייס שותפים והון למסעות מסחר וכך להתעשר, וברומא שלאחר הדחת המלכים המוקדמים קמה רפובליקה שבה לאנשים רבים היה כוח אך לאף אחד לא היה כוח מוחלט. בתחילת המאה ה 14 חלה בוונציה מהפכה חוקתית שצמצמה את האפשרויות שעמדו בפני מי שלא היו שייכים לאליטה מצומצמת, וברומא המוסדות השתנו כאשר הרפובליקה הפכה לקיסרות. לפי אסימוגלו ורובינזון, השינוי של המוסדות הוא אחת הסיבות המרכזיות להידרדרותה של וונציה ממעמדה בתור אחת הערים העשירות ביותר בעולם בתחילת ימי הביניים לעיר זניחה יחסית שכיום מתפקדת בעיקר כמוזיאון, וגם לנפילתה של האימפריה הרומית.

 

לשבור את המעגל

בשנת 1895 נסעו לבריטניה שלושה צ'יפים אפריקניים, בניסיון לשכנע את ממשלת בריטניה להגן על ארצם משאיפותיו של ססיל רודז, מדינאי בריטי שייסד את מדינת רודזיה ושאף להרחיב את שלטונו לתחומם. שלושת הצ'יפים האלו הגיעו מארץ שכבר הייתה שונה מעט מארצות אפריקאיות אחרות שמתחת למדבר סהרה: סחר העבדים לא פגע בה באופן משמעותי, קולוניאליסטים קודמים לא מצאו בה עניין רב, המוסדות השבטיים שהיו נהוגים בה בחרו צ'יפים על פי כישרון ויכולת מנהיגות ולא לפי מנגנון קשיח של ירושה, והצ'יפים ניהלו שלטון ריכוזי ומסודר יחסית שאפשר להם לשלוח שלושה מחבריהם על מנת שייצגו את המדינה כולה בפני ממשלת בריטניה. שלושת הצ'יפים האלו הצליחו להערים על רודז, לנצל סכסוכים פנים-בריטיים, ולהשיג הגנה לארצם מפני כיבושיו.

כיום נקראת אותה הארץ בוטסואנה, ככל הנראה המדינה האפריקאית היציבה והמוצלחת ביותר מדרום לסהרה. בוטסואנה ממוקמת במקום ה-66 בעולם בתמ"ג לנפש לצד מדינות כגון רומניה, לבנון ומקסיקו, דירוג האשראי של המדינה הוא הגבוה ביותר באפריקה, ורמת השחיתות שם היא בין הנמוכות בעולם. אם הייתם מבקרים בשנת 1900 במדינות אפריקאיות שונות, לא הייתם רואים הבדל משמעותי בינן לבין בוטסואנה. אך כאשר מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן באמצע המאה העשרים, ברובן צמחו דיקטטורים אשר שלטו במדינה דרך מוסדות נצלניים – העתקים של מוסדות שהקימו האימפריות האירופאיות הקולוניאליסטיות. בבוטסואנה, לעומת זאת, צמחה מדינה דמוקרטית למופת, שנשארה יציבה עד היום ולכן גם עשירה בהרבה משכנותיה. הסיבה לכך היא בעיקר אותו שוני ראשוני קטן במוסדות – אם כי, כמו תמיד, לא ניתן לבטל גם את השפעתם של המנהיגים הראשונים של המדינה שיכלו להטות את הכף בכיוון אחר.

image

דנג שיאופינג (סין), סרטסה קחאמה (בוטסואנה), ויליאם השלישי (בריטניה) – שלושה מנהיגים שעלו לשלטון בתקופה קריטית לארצם ובחרו במודע או שלא במודע בדרך שהובילה למוסדות פתוחים יותר ולשגשוג

זוהי כמובן לא הדוגמה היחידה למדינה שהצליחה לשבור את הדפוס הצפוי לה. דוגמאות נוספות כוללות כמובן את בריטניה שאחרי המהפכה המהוללת, את סין של אחרי מות מאו דזה-דונג, את יפן בתקופת רסטורציית מייג'י, את ברזיל של השנים האחרונות ועוד.

במהלך ההיסטוריה התרחשו הפיכות רבות, שרובן פשוט החליפו שלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחת בשלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחרת. המקרים יוצאי הדופן היו אותם מקרים שבהם ההפיכה בוצעה על ידי קבוצה המייצגת טווח רחב יחסית של אינטרסים, וכך המוסדות החדשים הובילו את המדינה למסלול של צמיחה כלכלית. מנהיגי סין אחרי מותו של מאו דזה-דונג עדיין מייצגים קבוצה קטנה יחסית, אך היא גדולה יותר מהקבוצה שייצג מאו, ומנהיגי ברזיל המודרנית מייצגים קבוצה גדולה עוד יותר מהאוכלוסייה (לפי ספרם של אסימוגלו ורובינזון ברזיל אמורה להיות הלהיט הבא… נחיה ונראה).

 

סיכום

בפרק האחרון של הספר מבקרים אסימוגלו ורובניזון את התפיסה המקובלת הטוענת כי ההתפתחות הכלכלית מובילה לדמוקרטיה ומוסדות מודרניים יותר. הם טוענים בתוקף כי הסיבתיות היא בכיוון ההפוך, וכי אין שום סיבה שיתפתחו בעתיד מוסדות דמוקרטיים יותר בסין, עיראק, רוסיה, או כל מדינה אחרת שחווה צמיחה כלכלית כיום. הצמיחה הכלכלית שחוות מדינות אלו היא צמיחה תחת מוסדות נצלניים, שאיננה כוללת הרס יצירתי ועל כן לא יכולה להימשך לנצח.

עקב כך, הם מבקרים גם את ההמלצות שגופים בין לאומיים כגון קרן המטבע הבין לאומית או הבנק העולמי מפיקים עבור מדינות עולם שלישי, המלצות שמתמקדות במוסדות כלכליים (בנק מרכזי עצמאי, חובות נמוכים, הפרטות) ומתעלמים ממוסדות פוליטיים ושחיתות. למשל, רוב הבנקים המרכזיים שהוקמו על ידי מדינות עולם שלישי אינם באמת עצמאיים, ולעולם לא יהיו עצמאיים ללא שינוי פוליטי. רבים במערב מנסים לעודד מדינות עולם שלישי לאמץ את המודל הסיני לצמיחה, ללא מעבר למוסדות פוליטיים פלורליסטיים יותר, אך זוהי טעות מכיוון שהצמיחה הזו מוגבלת ולא תביא לשגשוג המוני או לדמוקרטיה. אסימוגלו ורובינזון מבקרים גם את סיוע החוץ למדינות העולם השלישי, שרק 10-20% מהכספים המושקעים בו מגיעים לאותם מקומות הזקוקים לכסף, ומטרתו העיקרית היא להשקיט את מצפונם של אזרחי מדינות המערב. המדינות הללו לא זקוקות לעוד כסף, אלא לשינוי פוליטי.

חיסרון מרכזי של הספר, לדעתי, הוא המיקוד שלו במדינות עולם שלישי. אסימוגלו ורובינזון לא מנסים לענות על שאלות כגון מדוע ארצות הברית עשירה יותר מקנדה, או מדוע יוון, ספרד ואיטליה מפגרות אחרי ארצות אירופאיות אחרות. אין בספר ניתוח של מדינות מערביות במאה העשרים, למרות שגם כיום ישנן אליטות וישנם מוסדות נצלניים במערב.

למרות זאת, מדובר בספר מרתק המעורר וויכוח חשוב בנוגע לעתידן הכלכלי של סין ומדינות מתפתחות אחרות. השיעור שאסימוגלו ורובינזון מלמדים אותנו בנוגע לתפקידם הקריטי של מוסדות פלורליסטיים הוא חשוב, ואני מקווה שהוא יוביל לתפיסה רציונאלית יותר של תהליך התקדמותן הכלכלי של מדינות בעתיד.

 

 

 

 

 

 

Read Full Post »

Older Posts »