Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘השכלה גבוהה’

ראשית, רציתי להודות למספר תורמים שתרמו לאחרונה לחשבון הבלוג. התרומות שלכם משמעותיות עבורי.

כל הרשומות המתפרסמות כאן הופיעו לראשון בבלוג המקביל שלי באתר "הארץ". כולכם מוזמנים כמובן גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג, בו אני מפרסם בתדירות גבוהה הרבה יותר.


על פי נתוני ה-OECD, שיעור הישראלים בגילאי 25-64 בעלי השכלה אקדמית עמד ב-2015 על כ-49%, מה שמציב אותנו במקום השלישי מתוך כלל מדינות ה-OECD (אחרי קנדה ויפן). אך לא נראה שההשכלה הזו עוזרת לנו במיוחד, לפחות במובן הכלכלי הצר: העובד הישראלי הממוצע מייצר הרבה פחות ערך בשעת עבודה מאשר העובד השוויצרי, הדני, הגרמני או ההולנדי, למרות שהוא למד שנים רבות יותר. לפי סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD, שבחן שאלות כגון הבנת המשמעות של טבלאות ונתונים מספריים, פתרון בעיות מעשיות, התמודדות עם סביבה טכנולוגית ועוד, רמת ההון האנושי בישראל היא מהנמוכות ביותר בקרב חברות הארגון.

רק אזרחי טורקיה וצ'ילה הצליחו פחות מהישראלים במבחנים אלו, והדירוג הנמוך של ישראל חוזר על עצמו בכל שכבות הגיל וגם בקרב בעלי השכלה גבוהה. כאשר בוחנים רק יהודים לא-חרדים אנחנו מתקרבים יותר לממוצע ה-OECD, אבל עדיין רחוקים מלהצטיין. אפילו מגזר ההיי-טק הישראלי המהולל בנוי במידה רבה על צעירים שרכשו את השכלתם בקורסים קצרצרים בצבא ולא באוניברסיטאות.

ישנן כמובן מטרות נוספות עבור מערכת ההשכלה הגבוהה מלבד הגדלת פריון העבודה, כגון מחקר וקדמה טכנולוגית, או יצירת חברה אזרחית משכילה, מערבית ודמוקרטית. אבל נסו לחשוב לרגע: האם מדינת ישראל משיגה את המטרות האלו טוב יותר מאשר מדינות עם שיעור הרבה יותר נמוך של בעלי תארים, כגון גרמניה או שוויץ? האם לא יתכן שחלק ניכר מההשכלה הגבוהה של אזרחי המדינה, שעולה המון כסף לציבור הישראלי, היא פשוט מיותרת?

עודף ההשכלה הגבוהה בישראל עומד במרכזו של מחקר שכתבתי עבור פורום קהלת לכלכלה (את המחקר המלא ניתן להוריד כאן).

הסיפור שלנו מתחיל עם אמנון רובינשטיין. מאז הקמת מערכת החינוך של מדינת ישראל שיעור הזכאים לתעודת בגרות מלאה הלך וגדל בהתמדה, אך היצע מקומות הלימוד באוניברסיטאות לא גדל באותו הקצב. עם השנים התפתח משבר נגישות להשכלה גבוהה בקרב צעירים. אמנון רובינשטיין, שהיה יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בתחילת שנות ה-90 ולאחר מכן שר החינוך, החליט לפתור את הבעיה על ידי שדרוג המכללות המעטות שיהיו קיימות אז לדרגה של מוסדות לימוד אקדמיים. את השלכות ההחלטה הזו ניתן לראות בתרשים הבא: זינוק במספר הלומדים במכללות, בהשוואה לסטגנציה ואפילו ירידה קלה בשנים האחרונות במספר הלומדים באוניברסיטאות.

מאז שנות ה-80 מספר הסטודנטים בישראל גדל פי 3.5, בהשוואה לגידול של 83% בלבד באוכלוסיית בני 20-24 במדינה. שיעור האקדמאים בקרב בני 25-34 צמח מ-20% בתחילת שנות ה-90 ל-47% כיום.

מלכתחילה היו אנשים במל"ג שטענו שזו החלטה גרועה, אשר תוביל לזילות התארים האקדמיים ול"סגירת פערים מדומה", כפי שהגדיר זאת במפורש אחד מחברי המל"ג בספרו של עמי וולנסקי. אחרים הביעו חששות שעם התרחבותה של המערכת תגדל המעורבות הפוליטית בנושא, כאשר הפוליטיקאים "לא יעשו הבחנה בין השכלה גבוהה והשכלה מקצועית, ויהפכו הכל להשכלה גבוהה". זה בדיוק מה שהתרחש בסופו של דבר: חוגים רבים שבעבר היו חלק ממערכת ההשכלה המקצועית ועדיין מוגדרים כהשכלה מקצועית במדינות כמו גרמניה ושוויץ, כמו מלונאות או הוראה בבתי ספר יסודיים, הפכו בישראל לחוגים אקדמיים, על כל המשתמע מכך מבחינת העלות, הסבסוד ואורך הלימודים. שיעור האקדמיים גדל דרמטית, אך פערי השכר כיום גדולים מכפי שהיו בשנות ה-90 ופריון העבודה כאמור מדשדש ביחס למדינות אחרות. מדוע זה לא עבד?

טעות ראשונה של רובינשטיין ושאר חברי המל"ג והפוליטיקאים שתמכו במהלך נבעה מבלבול נפוץ בין הון אנושי לבין השכלה. משכילים אמנם מרוויחים יותר מלא-משכילים, אך יש שתי תאוריות שונות היכולות להסביר את הפרשי השכר האלו. התאוריה הראשונה מתמקדת בהון אנושי: במהלך הלימודים הפרטים צוברים ידע וכישורים שבהם הם משתמשים בעבודתם העתידית, ועל כן פריון העבודה שלהם גבוה יותר ושכרם גבוה יותר. זאת התאוריה החיובית, שלפיה אם נגדיל את שיעורי ההשכלה נגדיל גם את פריון העבודה ונצמצם את פערי השכר, מה שכאמור לא קרה.

לפי התאוריה השנייה, שפותחה על ידי הכלכלן מייקל ספנס, הלימודים בסך הכל משמשים כתו תקן המאותת על איכותו של המועמד (סיגנל), כאשר האיכות איננה נובעת מהלימודים, וללימודים עצמם אין תרומה להון האנושי. פירמות זקוקות למערכת ההשכלה מכיוון שהן לא יודעות מהי איכות המועמדים לעבודה, והן משלמות יותר לבוגרי תארים מכיוון שהן מניחות שהם איכותיים יותר ולא בגלל ידע או כישורים שהעובדים צברו בלימודיהם. כפי שהטווס מסתובב עם זנב מפואר ומכביד כדי להראות לנקבות את כושרו, כך סטודנטים מתמודדים עם קורסים משעממים וקשים כדי להראות לחברת אינטל את כושרם. מנגנון האיתות לא מחייב שהפרטים ילמדו משהו רלוונטי לעבודתם באוניברסיטה, הדבר היחיד שנדרש זה שהלימודים יהיו קשים. אם הם לא קשים, הסיגנל לא שווה דבר.

אם השכלה גבוהה היא בעיקר "הון אנושי" אז אפשר לצמצם פערים, לתרום לשוויון ההזדמנויות ולשפר את פריון העבודה של מדינת ישראל אם נגדיל את שיעור בעלי התארים בקרב שכבות אוכלוסייה חלשות. אבל אם הפרטים לא באמת צוברים בלימודים הון אנושי רלוונטי לשוק העבודה, ופערי השכר נובעים מפערי יכולות ומאיתות, העלאת רמת ההשכלה על ידי הגדלת הסבסוד לא תשיג דבר. בעלי היכולות הגבוהות, שבעבר יכלו להסתפק בתואר ראשון כדי לאותת על יכולותיהם, יאלצו לעשות תארים שניים ושלישיים עכשיו. למעשה, תחת התאוריה של השכלה גבוהה כסיגנל, כל מי שלומד יוצר "השפעה חיצונית" שלילית על החברה, מכיוון שהוא מאלץ את מתחריו על המשרה הנחשקת לרכוש בעצמם השכלה כדי לשפר את מיקומם בתחרות.

הטעות השנייה של התומכים בהרחבת ההשכלה הגבוהה הייתה ההנחה שלימודים הם רק מוצר השקעה, כלומר שסטודנטים נרשמים ללימודים בעיקר כדי להגדיל את הכנסתם העתידית. במציאות, צעירים בוחרים ללמוד גם מתוך רצון להפיק תועלת ישירה מהלימודים בתור מוצר צריכה, בין אם על ידי הנאה אינטלקטואלית מחומר הלימוד, הנאה מהחיים הסטודנטיאליים, הגברת הסיכוי למציאת בני זוג איכותיים, איזושהי נורמה חברתית שאומרת שתואר הוא הכרחי, או בתור תירוץ נוח לדחיית הכניסה לשוק העבודה. בסך הכל זה נחמד לחיות עוד כמה שנים על חשבון ההורים.

סבסוד השכלה גבוהה מוצדק לרוב על ידי התייחסות להשפעות חיצוניות של שיעור המשכילים על האוכלוסייה הסובבת אותם (השפעות שעצם קיומן שנוי במחלוקת בקרב החוקרים שניסו לאמוד את גדלן) או ככלי שנועד לקדם שוויון הזדמנויות בשוק העבודה. אך התמקדות בטיעונים אלו מובילה להתעלמות מכל הסיבות האחרות שבגללן צעירים בוחרים ללמוד, ומהאפשרות שאנחנו בעצם מסבסדים כאן מוצר צריכה, איזשהו סמל סטטוס לעשירים. מכיוון שהסבסוד גבוה במיוחד במוסדות היוקרתיים ביותר, שבהם מרבית הסטודנטים הם בנים למשפחות מבוססות, מדובר למעשה במס רגרסיבי. אנחנו לוקחים כסף מהעניים כדי לסבסד מוצר צריכה של עשירים.

בקיצור, אם הלימודים האקדמיים הם יותר איתות על יכולות מאשר צבירת הון אנושי, או אם פרטים בוחרים ללמוד גם כמוצר צריכה ולא רק כמוצר השקעה, אזי אין הצדקה לסבסוד השכלה גבוהה, ובוודאי שלא להרחבת הסבסוד.

לא כל התארים שווים

אלא שהלימודים האקדמיים הם לא תמיד חסרי ערך. לפעמים הפרטים באמת צוברים במהלכם הון אנושי משמעותי. לפעמים זה באמת מוצר השקעה. לפעמים סבסוד האקדמיה באמת תורם לשוויון הזדמנויות לאוכלוסיות חלשות. וכאן מגיעה השגיאה המשמעותית שנעשית בישראל (ובמדינות אחרות) שוב ושוב: חוסר המוכנות לתפוס שיש הבדלים עצומים בין תחומי הלימוד ומוסדות הלימוד. ההתייחסות של כלכלנים, פקידים בכירים ופוליטיקאים להשכלה גבוהה היא מכנית, כאילו שמדובר באיזשהי תכנית השבחה של זני חיטה אחידים, ולא בבני אדם שחלקם לומדים הנדסה וחלקם לומדים מנהל עסקים, חלקם לומדים בטכניון וחלקם במכללה נידחת, חלקם מתאימים ללימודים אקדמיים וחלקם לא, חלקם ירוויחו מלימודים אקדמיים וחלקם לא.

הון אנושי מיוצג במודלים כלכליים בסיסיים באופן שטחי, כמשהו שניתן להשקיע ולצבור אותו כפי שנעשה עבור הון פיזי, ומקבלי החלטות במשרד האוצר ובמקומות אחרים נוטים לקחת את המודלים הפשוטים האלו באופן מילולי מדי. זה פשוט לא נכון. במקום דיון כללי "בעד או נגד סבסוד השכלה גבוהה", שבו שני הצדדים טועים, נדרש לנהל בדחיפות דיון עמוק יותר, אודות מה ומי בדיוק אנחנו מסבסדים ובאיזו רמה, והאם שיעור אקדמאים של 49% כפי שקיים בישראל הוא הגיוני יותר משיעור של 28% (גרמניה), 31% (אוסטריה) או 35% (הולנד).

במחקר שלי אני מראה שישראלים רבים כיום לא מרוויחים מלימודים אקדמיים. למעשה, ישראל היא במקום השני מבין מדינות ה-OECD מבחינת שיעור הפרטים אשר סובלים מהשכלת-יתר, כלומר עובדים במקצוע שלא דורש השכלה ברמה שיש להם, ושכרם נמוך בהתאם. המיקום הגבוה של ישראל נשמר גם אם משמיטים את המהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר מהמדגם.

מסתבר שעבור אקדמאים בעלי השכלת-יתר, השכר אינו שונה באופן מהותי מהשכר של לא-אקדמאים. ישנן בעיות מסוימות עם זיהוי התופעה ואמידתה שאני מנסה להתמודד איתן במאמר בדרכים שונות, אבל הנקודה העקרונית היא פשוטה: יש כאן דור שלם של בעלי תארים ואפילו תארים מתקדמים שעובדים במזכירות או במכירות, בתפקידים שבעבר איישו בהצלחה ישראלים ללא שום תואר האקדמי, ומרוויחים כמעט כמו חסרי תואר אקדמי שעובדים באותה עבודה. סביר שהצעירים האלו למדו סתם, בזבזו את זמנם ואת משאבי המדינה המסבסדת את לימודיהם, ללא שום תרומה לכלום – לא למשק, לא לשוויון ההזדמנויות, לא לעצמם. כלום.

פגשתי אותם.

זו הסיבה שבגללה התחלתי עם המחקר הזה, למעשה. בשנים האחרונות יצא לי ללמד כלכלה גם באוניברסיטת תל אביב וגם בארבע מכללות שונות באזור המרכז. בכל כיתה ובכל מוסד היו סטודנטים טובים שהתמידו והשקיעו, אבל חלק גדול מהסטודנטים שלימדתי במכללות פשוט לא התאימו ללימודים אקדמיים. היה קשה להם לשבת בשיעורים ולהתרכז, לעקוב אחרי מהלכים אלגבריים פשוטים שתיארתי על הלוח, ורבים מהם גילו אפס עניין אינטלקטואלי בחומר הלימוד. ההוראה באוניברסיטה הייתה עבורי חוויה שונה מאוד מההוראה בחלק מהמכללות. אבל לסטודנטים במכללות אין ברירה – הלימודים הם "איתות" שבלעדיו הם לא יכולים למצוא עבודה. הם סובלים מההשפעות החיצוניות השליליות שהזכרתי לפני כן. הם חייבים ללמוד, כי כולם לומדים.

חשוב להדגיש את זה: הסטודנטים האלו לא שמחים על מזלם הטוב תודות לרפורמה שהרחיבה את היצע ההשכלה הגבוהה. הם סובלים, ומבזבזים זמן וכסף כדי להשיג בסופו של דבר עבודות שלפני 20 שנה לא היה צריך תואר בשבילן. למשל, במהלך הכנת העבודה יצא לי לשמוע על מעסיקים מהגדולים במשק השוכרים כיום מהנדסים בוגרי מכללות לבצע עבודה שבעבר ביצעו הנדסאים או אפילו טכנאים. מתסכל ללמד במכללות, אבל בכל זאת עשיתי זאת במהלך לימודי הדוקטורט, מסיבה אחת – כסף. למרות הטענות שעלו בשביתת המרצים האחרונה, האמת היא שהמון כסף מסתובב במכללות, ולהערכתי המשכורות גבוהות ביחס להיקף העבודה בפועל, או ביחס לאלטרנטיבות התעסוקה העומדות בפני המרצים. זו תעשיית ענק שמעבירה כסף מסטודנטים עניים למרצים עשירים, מהחלשים לחזקים, הכל תחת כסות מטעה של תמיכה בשוויון הזדמנויות וצמיחה כלכלית.

לצאת משיווי המשקל הרע

זה שיווי המשקל שבו נמצא המשק כיום. המחקר שלי הוא לא הראשון בתחום, עבודות קודמות כבר טענו שיש עודף השכלה בישראל, שהגדלת היצע מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל לא תרמה לצמצום פערים או לכלכלה, או שישנם פערים גדולים בין אוניברסיטאות למכללות (אחתשתייםשלוש,וכאן מתוארות עוד שתי עבודות חדשות). רבים מודעים לכך. השיח הפנימי בין מרצים במכללות, אוף דה רקורד, עוסק לא מעט ברמה הנמוכה של הלימודים ובאופן שבו ראשי הפקולטות נכנעים לכל גחמה של הסטודנטים. חלק מהסיפורים מזעזעים. אף אחד לא אומר שום דבר בפומבי, כמובן, מכיוון שלכולנו יש חברים שמתפרנסים מביצת הזהב הזו.

אני מציע לשנות את זה, אבל בזהירות, מתוך מטרה שלא לפגוע באותם חלקים של מערכת ההשכלה הגבוהה שכן מייצרים ערך חיובי. חשוב להדגיש: לא הייתי רוצה לסגור מחר את כל המכללות. כשהתחלתי את המחקר הנטייה שלי נגד המכללות הייתה חזקה מאוד, אבל בהמשך נתקלתי במחקרים ובנתונים ששינו את דעתי (למשל זה). המכללות מאפשרות להנגיש את ההשכלה הגבוהה למקומות מרוחקים בפריפריה, מלמדות באופן יעיל וזול יותר מאוניברסיטאות, וחלקן שואפות די רחוק גם מבחינת רמת הלימוד ואולי יעקפו אוניברסיטאות בעתיד. לא נכון לשפוך את התינוק עם המים. רצוי לשמר את המכללות תוך התמקדות בצדדים החזקים שלהן. אבל כן נדרש לשנות את התמריצים העומדים בבסיס המערכת.

כיום הות"ת מסבסד בכבדות את האוניברסיטאות ואת המכללות הציבוריות (הכנסות משכר הלימוד מהוות רק 12% מתקציב האוניברסיטאות ורק 32% מתקציב המכללות הציבוריות). הסבסוד מחולק לשניים: סבסוד לפי תפוקות הוראה, וסבסוד לפי תפוקות מחקר. מלבד זאת הוא תלוי גם בפרמטרים נוספים כגון סוג החוג, היחס בין מספר הסטודנטים למספר המרצים במוסד ושיעור הנושרים. אני מציע לשנות את החלק של תפוקות ההוראה במודל התקצוב, כך שמוסדות לימוד יקבלו סבסוד נמוך יותר עבור חוגים אשר בהם הלימודים לא משפיעים, בממוצע, על שכר הבוגרים. בסופו של דבר מוסדות יאלצו לסגור חוגים מיותרים ברמה נמוכה, מכיוון שהם לא יהיו משתלמים עבורם. הקריטריונים לסבסוד צריכים להיות כמובן מוגדרים היטב, שקופים ואובייקטיביים.

אחת הבעיות של הצעה כזו היא הפגיעה בחוגים למדעי הרוח, הנתפסים בעיני רבים בתור תשתית רוחנית לקיומה של החברה הישראלית שלא נכון למדוד אותה בשוק העבודה. אני מציע לפצות את החוגים למדעי הרוח בגין אבדן הסבסוד על בסיס הוראה על ידי הגדלת הסבסוד על בסיס מחקר. בניגוד לטיעונים בעד סבסוד לימודי הנדסה או פיזיקה, הטיעונים בעד סבסוד מדעי הרוח מדברים על השפעות חיצוניות "רוחניות" למחקר בתחום ופחות על השפעות חיצוניות להוראה. כלומר, אנחנו רוצים לתמוך בקיומו של פרופסור בעל שם עולמי החוקר ספרות יהודית מהמאה ה-14, אבל לא בחוג לספרות במכללה שלא מקיים מחקר, למרות שאולי כן היינו רוצים לתמוך בחוג להנדסה במכללה שלא מקיים מחקר.

בעיה אחרת עם ההצעה, שעלתה בשיחות שלי עם מקבלי החלטות במשרד האוצר, היא שהם מאמינים שהמערכת כרגע "ניטרלית", כאשר כל החוגים בכל הפקולטות מקבלים סבסוד רק בהתאם לעלויות והמדינה לא מעדיפה חוגים מסוימים על פני אחרים, כך שהפרטים יכולים לבחור בתחום הלימוד האקדמי רק לפי העדפותיהם האישיות. זה כמובן לא נכון, המערכת הנוכחית ממש לא ניטרלית. היא מתמרצת צעירים ללמוד מנהל עסקים או ביולוגיה ימית במכללה נידחת במקום להיות הנדסאים או טכנאים. באחת המכללות שבה לימדתי פגשתי פעם מישהו שתיקן שם את המעלית, והוא סיפר לי שהוא מחפש טכנאי מעליות נוספים לעסק שלו ומוכן להציע שכר של כ-12 אלף שקל לחודש, אבל אף אחד לא רוצה.

המדינה מעודדת צעירים לעשות תואר אקדמי במקום זאת, מה שמוביל רבים מהם לתפקידי פקידות בשכר נמוך הרבה יותר או להסבות מקצוע מאוחר יותר. מערכת ניטרלית היא מערכת שבה לא מסבסדים כלום. המערכת הנוכחית, לעומת זאת, מתחזקת שיווי משקל גרוע על ידי סבסוד מסיבי, וזהו מצב שניתן לשנותו רק דרך שינוי מודל התקצוב של ות"ת. מלבד הנושאים האלו אני עוסק בדוח שכתבתי גם בתוספות השכר האוטומטיות להשכלה במגזר הציבורי, בהצגת מידע אמין יותר בפני מועמדים ללימודים ועוד.

כרגע מדינת ישראל מתעללת לחינם בחלק ניכר מצעיריה. אלו צעירים שבגרמניה, אוסטריה או שוויץ היו בוחרים לגשת למערכת ההשכלה המקצועית העל-תיכונית הזולה והיעילה, לומדים מקצוע מבוקש תוך שנה או שנתיים ומוצאים עבודה טובה בשכר גבוה. אך כאן בארץ הם מנותבים לתארים יקרים וארוכים, סובלים לאורך כל הדרך, מבזבזים זמן וכסף, ולאחר מכן רבים מהם מוצאים עבודה שלא תואמת את השכלתם – כל זאת בזמן שהמשק משווע לטכנאים והנדסאים. האמת היא פשוטה: בשנת הלימודים הנוכחית החלו ללמוד יותר מדי סטודנטים. הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לסיים את ההתעללות הזו ולחשב מסלול מחדש. הגיע הזמן לצמצם את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

העיתונות הכלכלית באקסטזה. "סוף סוף מישהו הוכיח בכלים מדעיים את תחושות התסכול העמוקות ביותר של מעמד הביניים הישראלי", משתפך שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט. בדה-מרקר ממשיכים באותו הקו: "מדוע יצאו 400 אלף ישראלים לרחובות בקיץ שעבר? ייתכן שהתשובה לכך נמצאת במחקר חדש, שמראה כי מצבן של משפחות צעירות ועובדות בישראל הורע באופן חסר תקדים בחמש השנים שקדמו לפרוץ המחאה", וכך גם בעיתונים אחרים. סוף סוף יש לנו נתונים, צוהלים חובבי המחאות החברתיות, המצב של משפחות צעירות ומשכילות הורע, הנה, עכשיו זה מדעי! יש גם גרפים צבעוניים! אמנם עדיין חותכים את ציר ה Y באמצע, כמיטב המסורת האינפוגרפית של עיתוני ארצנו, על מנת שהפערים יראו גדולים יותר ממה שהם, אבל בכל זאת, יש לנו סטטיסטיקה!

clip_image002

"שאול, תגיד, אולי לשם שינוי נראה ציר Y שיוצא מהאפס? אתה יודע, אנשים כבר עלו על הטריק הזה…"

"ציר Y שיוצא מהאפס? כך שאנשים יוכלו לשפוט באופן אובייקטיבי את הפערים, ללא הטיות וויזואליות בכיוון הפוליטי המועדף על עורכי העיתון? איפה אתה חושב שאתה עובד, בלמ"ס?"

זו לא הפעם הראשונה. כבר כתבתי בעבר על מוסף שלם של עיתון כלכליסט שכולו מוקדש לניסיון להוכיח שמעמד הביניים איכשהו "נעלם", רעיון שאין לו שום ביסוס בשום נתון מספרי גולמי שלא עבר מניפולציה כבדה מצד אלו המנסים בעקביות לצייר את המטרה מסביב לחץ. לצערי, הדחף העמוק של העיתונות בארץ (בייחוד של עיתון כלכליסט) להוכיח שהמצב של מעמד הביניים הורע תחת הממשלות האחרונות אינו נובע מאובייקטיביות עיתונאית אמיצה; הוא נובע ממניעים פוליטיים.

ראוי לציין כמובן כי הדוח של מכון טאוב אינו שקרי, ואינו פוליטי. הוא מציג את הנתונים כפי שהם. אולי יש שם חלקים שניתן להתווכח עליהם, ואני לא אוהב את הדגש ששמו שם על חיבור פופוליסטי מעט עם המחאה החברתית, אבל הכיוון הכללי הוא אובייקטיבי. בכל זאת, זה לא מרכז אדווה. הבעיה היא הפרשנות שניתנת בעיתונות לממצאים.

 

הנתונים והמחאה

לפני שאנתח את מה שדוח מרכז טאוב באמת אומר, בניגוד למה ששאול אמסטרדמסקי היה רוצה שהוא יאמר, אקדים תרופה למכה ואזכיר שכן, המצב בארץ בהחלט לא משהו.

אנחנו אחת המדינות עם התמ"ג לנפש הנמוך ביותר בעולם המערבי ופריון העבודה כאן נמוך בהתאם, ציוני התלמידים בארץ הם מהנמוכים בעולם, מחירי הדירות גבוהים ביחס להכנסה, מחירי חלק מהמוצרים גבוהים בגלל בעיית הריכוזיות, והעוני גבוה בגלל הערבים והחרדים והשתתפות הנמוכה של גברים חרדיים ונשים ערביות בשוק העבודה. בגלל שהתמ"ג לנפש נמוך ובגלל תקציב הביטחון הגבוה מדינת ישראל היא ענייה יחסית, ולכן קשה לנו יותר לממן שירותים יקרים כגון תשתיות תחבורה ברמה אירופאית (ולאו דווקא בגלל שהפוליטיקאים לא רוצים לרשת את הארץ ברכבות). החובות של מדינת ישראל יחסית נמוכים, אבל אנחנו משלמים עליהם ריבית גבוהה יותר מזו שמשלמות מדינות מערביות אחרות, ולכן החזרי החובות של הממשלה בארץ גבוהים יחסית ל OECD ומקשים עליה להקצות כסף לתחומים אחרים. עקב כך, מדגיש דן בן דוד בתחילת הדוח את חשיבות השמירה על משמעת פיסקאלית וחובות נמוכים.

אלו, בכל אופן, הדברים המשמעותיים ביותר שמופיעים בנתונים, והדוח של מרכז טאוב מתייחס אליהם. יחד עם הנתונים הפסימיים ראוי להזכיר שהצמיחה בארץ גבוהה ביחס למדינות המערב, האבטלה נמוכה, החדשנות של היזם הישראלי גבוהה, עדיין אין כאן משבר כלכלי של ממש, בעיית ההזדקנות אצלנו פחות חמורה, הפירות והירקות טובים יותר, מזג האוויר טוב יותר, ויש לנו את החומוס הטוב ביותר בעולם המערבי.

clip_image004

הנה, שלא תגידו שאני שם רק גרפים שליליים. שימו לב: זה פטנטים ביחס לתמ"ג

אלו הנתונים. ומה עם המחאה החברתית? היא נבעה משני מקורות: משבר של אמון בממשלת נתניהו, ומחירי שכירות גבוהה לדירות בתל אביב. הרצון להוכיח כי היו לה מקורות אחרים נובע מגורמים אינטרסנטים שרוצים לקדם אידיאולוגיה מאוד מסוימת – אידיאולוגיה שאין לה שום קשר לסיבה שבגללה נטעה דפני ליף אוהל במרכז שדרות רוטשילד בקיץ שעבר. גורמים אלו רוצים להראות שחיקה אמיתית וחדה במצבו של מעמד הביניים הישראלי, על מנת שיוכלו להכריז כי הקפיטליזם בישראל עובד לטובתם של בעלי הון מעטים ונגד הציבור הרחב.

 

אז מה הדוח של מרכז טאוב באמת אומר על הנושאים הקשורים למחאה?

שני דברים עיקריים:

1. אינפלציית התארים

העיתונים המצטטים את הדוח מתמקדים בשחיקה בשכרם של ישראלים משכילים בשנים האחרונות. הבעיה היא שכל הנתונים המובאים בדוח ומתייחסים לפערים בין משכילים ללא משכילים, או לשינויים בשכר המשכילים, מושפעים באופן דרמטי מהעלייה באחוז בעלי התארים במדינת ישראל בתקופה הנחקרת. למעשה זהו הגורם המשפיע העיקרי, וכותבי הדוח מציינים זאת כמעט בכל פרק.

להלן גרף שהכנתי מסקרי ההכנסות של הלמ"ס בעשרים השנים האחרונות. בסקרים האלו ישנה שאלה אודות מוסד הלימודים האחרון שהפרט סיים, בגרף מופיע אחוז האנשים בגילאי 25-40 בכל שנה שענו על השאלה הזו "מוסד אקדמי" (משוקלל לפי המשקולות שמצרף הלמ"ס לסקר):

clip_image006

כפי שניתן לראות, האחוז גדל בעשרים השנים האחרונות מ 20% למעל 40%. ניתוח של גילאים צעירים יותר, למשל 25-30, מראה עלייה חדה עוד יותר לאזור ה 45%. בדוח של מרכז טאוב ישנם תרשימים דומים המתארים גידול משמעותי באחוז המשכילים (ראו למשל עמוד 139), אם כי הם פחות מוצלחים בהצגת התמונה המלאה לדעתי.

כפי שנכתב בדוח (עמוד 187):

הממצאים מצביעים על כך שלהתרחבותה המאסיבית של מערכת ההשכלה הגבוהה יש גם חסרונות, לרבות סלקטיביות פחותה (לא כל בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה מוכשרים ובעלי מוטיבציה כפי שהיו בעבר), אי התאמה בין דרישות מעסיקים לחומר הנלמד במוסדות ותחרות גבוהה יותר בקרב בעלי ההשכלה על משרות מתגמלות היטב.

דברים דומים נכתבו גם בפרקים אחרים. בסופו של דבר כל ההתייחסויות להשכלה גבוהה ולשכר המשכילים הן בעייתיות, מכיוון שעורכי המחקר "לא משווים תפוחים לתפוחים". במקום להשוות את בוגרי הטכניון של היום לבוגרי הטכניון של לפני עשור או שניים, הם משווים קבוצה נוכחית הכוללת גם בוגרי מכללות רבים לדור הקודם שכלל בעיקר בוגרי אוניברסיטאות מובחרות. כאשר נטען במחקר ובעיתונים המצטטים אותו כי השכלה גבוהה כבר לא מבטיחה שכר גבוה כבעבר, הם שוכחים לציין שלא מדובר באותה ההשכלה הגבוהה. זהו מוצר השקעה שונה, אז מה הפלא על כך שהוא מניב תוצאות שונות לגבי שכר הבוגרים?

ראו את הגרף הבא, אותו הכנתי מנתונים המפורסמים באתר הות"ת, המתאר את השינוי בהרכב הסטודנטים בישראל בעשורים האחרונים (החלק הכחול הם סטודנטים באוניברסיטאות, והחלק בצבע בורדו הם הסטודנטים במכללות):

clip_image008

הגידול בכמויות הסטודנטים באוניברסיטאות נעצר באמצע שנות התשעים, ומאז כל הגידול מתבצע במכללות. זוהי מדיניות מכוונת של הלמ"ס, ואולי אפילו מוצדקת, שמטרתה להעביר את התארים הראשונים למכללות ולהשאיר את האוניברסיטאות עם המחקר. בין השאר גם נובע ממנה שרמת הסטודנטים במכללות נמצאת בעלייה במהלך העשור האחרון. אבל ההשכלה הגבוהה של 2010 פשוט איננה ההשכלה של שנת 1995.

 

אז אם המכללות משפיעות כל כך על שכר המשכילים, מדוע מתייחסים אליו ולא אל השכר הכללי?

ההתמקדות הרבה בשכרם של משכילים נובעת בדיוק מכך שהוא נשחק דרמטית, תודות לצמיחת המכללות. כאשר מסתכלים על שכר ללא קשר לרמת השכלה, קשה לראות שחיקה דרמטית, ואז קשה גם לייצר כותרות טובות לעיתונים. כפי שנכתב בדוח (עמוד 149):

… יש אינדיקציה ברורה לשחיקה בשכר הצעירים – בייחוד בשכר האקדמאים במרכז הארץ… לעומת זאת, בקרב העובדים המבוגרים יותר (35-54) קצב עליית השכר הממוצע דומה לעליית המחירים באזור המרכז ומחוצה לו. גם בקרב הלא-אקדמאים יש פער בין הדורות, אם כי מתון יותר, וערך השכר של צעירים נשחק יותר מזה של הקבוצה המבוגרת יותר

אז אולי העובדים ה"מבוגרים" המשכילים (35 זה מבוגר? לא. זה פשוט הגיל של האנשים שלמדו לפני אינפלציית התארים) הם פשוט אלו שלמדו באוניברסיטאות, בזמן שהצעירים הם ממוצע בין בוגרי אוניברסיטאות ומכללות? ללא נתונים ספציפיים על מקומות לימוד, ערכן של השוואות כאלו אינו גדול.

 

למען האמת, לא הייתי צריך אפילו לטרוח ולחפש בדוח עצמו על מנת למצוא את הטעות. האם ייתכן שעיתונאי ארצנו לא מסוגלים לקרוא את מה שהם עצמם כותבים? זה מה שכותב שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט:

השאלה המתבקשת היא כמובן – למה? למה דווקא הפגיעה הכי משמעותית בשכר קרתה בשכבה שאמורה ליהנות מהיתרונות הגדולים ביותר בשוק התעסוקה הישראלי – השכבה שגילה צעיר אבל לא צעיר מדי, בעלת השכלה גבוהה ומתגוררת במרכז הארץ.

פרופ' שלו מציע כמה הסברים. ראשית, העובדה כי שיעור כפול של צעירים היו בעלי השכלה גבוהה בשנים 2009–2010 לעומת השנים 1995–1999 מלמדת על השחיקה ביתרון היחסי של ההשכלה הגבוהה בשוק העבודה, וביכולת של ההשכלה לשפר את ההכנסה. יתרה מזאת, שלו מעיד על החיסרון שבהתרחבות הנגישות להשכלה הגבוהה באמצעות התפשטות המכללות. "חלקים גדולים יותר מתוכם (מהצעירים – ש"א) רוכשים השכלה במכללות המעניקות תארים שערכם נמוך יותר בשוק העבודה בהשוואה לתואר אוניברסיטאי", כותב שלו.

מלבד זה, בחלק מהמקצועות הדרישה לתואר אקדמי הפכה לדרישת סף מבלי שהשכר באותו מקצוע השתפר – למשל, בהוראה בבתי ספר יסודיים. שנית, העלייה בגיל קבלת התואר ביחס לעבר, כמו גם הדחייה בגיל תחילת קריירה יציבה, הביאה לכך שהעובדים הצעירים בשנים 2009–2010 הם בעלי ניסיון מועט לעומת הצעירים של 1995–1999, מה שמסביר מדוע הכנסתם היחסית נמוכה יותר. בקיצור, מהפכת ההשכלה הגבוהה של העשור האחרון אמנם הגדילה את הנגישות להשכלה והגדילה מאוד את מספר בעלי התארים, אולם במקביל ערכה של ההשכלה הגבוהה כמכשיר להעלאת השכר נשחק.

 

טוב, אז חכו שנייה, מה? זה הכל? יש יותר אנשים משכילים ביחס לאוכלוסייה בגלל שות"ת פתחה המון מכללות בשנות התשעים, ולכן באופן ממוצע משכילים מרוויחים פחות? זה קצת… אהמ… טריוויאלי מדי, לא? איפה ביבי נכנס שם? איפה ההפרטה של שירותים ציבוריים? איפה הקפיטליזם הדורסני? איפה כל הסיסמאות של חובבי המהפכות? איפה ההוכחה המדעית של שאול אמסטרדמסקי לשחיקה של מעמד הביניים?

סיבה נוספת לשחיקת השכר המוזכרת בדוח היא התפוצצותה של בועת ההיי-טק, שלפניה דווקא יש עלייה דרמטית בשכר המשכילים. גם כאן לא מדובר בתוצאה של קפיטליזם דורסני כלשהו, אלא פשוט בתהליך טבעי של בועה שהתפוצצה.

 

מרבית הנתונים המדהימים, המבהילים, והחתרניים המקושרים לדוח הזה נובעים מהגידול החד באחוז האקדמאיים בישראל. בכל פעם שמוזכר נתון כלשהו בדוח עם המילה "אקדמאים" או "משכילים" לצידו, הוא נובע משם. במילים אחרות, אם דפני ליף באמת הייתה מוטרדת מהשחיקה בשכר האקדמאיים, היא הייתה צריכה להפגין מול מכללת תל אביב יפו, ולא ברחוב רוטשילד. זו כמובן שטות, מכיוון שהשחיקה הזו איננה בעיה אמיתית, ומכללת תל אביב-יפו והצעירים הלומדים שם אינם אשמים בדבר, הם פשוט מנסים לשפר את משכורותיהם ופועלים בהתאם לתמריצים שהממשלה מכתיבה. אולי יש כאן בזבוז, מכיוון שמקצועות שבעבר לא דרשו תואר כיום דורשים תואר ואנשים מבזבזים כמה שנים מחייהם על מנת להיות באותו המקום שבו יכלו להיות לפני עשור ללא תואר, אבל זו לא בעיה בוערת במיוחד, בטח שלא סיבה למחאה החברתית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הסיבות למחאה הן כפי שכתבתי לפני כן, משבר אמון ושכר הדירה בתל אביב, ולא שום שחיקה במצבם של צעירי המדינה.

 

2. דיור

מחירי הדיור בארץ עלו בשנים האחרונות באופן דרמטי. לא ניתן להתווכח עם עובדה זו. המניעים לעלייה במחירים נותחו בשלל כתבות אחרות, כמו גם השאלה האם מדובר בבועה שעומדת להתפוצץ באופן דרמטי (לדעתי האישית, ברוב המקומות וסוגי הדירות – לא). בגלל שמחירי הדירות עלו ביחס לשכר, בקרב הצעירים יש פחות בעלי דירות מאשר בקרב המבוגרים.

דווקא כאן הדוח של מרכז טאוב מעלה ממצא מעניין: מסתבר שהירידה בקרב אחוז בעלי הדירות בארץ הייתה דווקא גדולה יותר אצל העשירונים העליונים באוכלוסייה. אם הגורם לירידה היו מחירים בלתי אפשריים, היינו מצפים לירידה דרמטית יותר בעשירונים התחתונים, אבל זה לא המצב.

clip_image010

לפי הדוח (עמוד 180):

מה יכול להסביר את העובדה שבקרב המשפחות החזקות ביותר מבחינה כלכלית קטן שיעור הבעלות על דירה במידה הגדולה ביותר? אפשרות אחת היא ששינוי בערכים, שהשפיע במיוחד על האמידים שבין הזוגות הצעירים, הביא לכך שהם מעדיפים אורח חיים חופשי שאינו כרוך בהתמסדות בדירה קבועה. נוסף לכך, לאור הכנסתם הגבוהה והסיכוי הגבוה שגם הוריהם במצב כלכלי טוב יחסית, ייתכן שלמעשה יש בבעלותם דירה אך כשהשקעה בלבד ולא למגורים. הסבר אפשרי נוסף הוא שרמת המגורים שצעירים שואפים אליה עלתה יותר בקרב בעלי הכנסה גבוהה מאשר בקבוצות אחרות.

אם ננסח את המשפט האחרון במילים אחרות – הצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2009-2010 לא רוצים לצאת מתל אביב, בה רמת המגורים גבוהה יותר, בהשוואה לצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2000-2004. ואם זה המצב, אז דפני ליף וחבריה יכולים להאשים רק את עצמם. הכתבות שקראתי בעיתונות לא מזכירות את הממצא הזה, כמובן. הוא סותר את התזה הפוליטית שהם מנסים לקדם.

 

נושאים נוספים

הדוח של מרכז טאוב מפרט שורה ארוכה של נושאים חשובים על פני כ – 400 עמודים, שכל אחד מהם יכול להוות בפני עצמו נושא לרשומה בבלוג. בין השאר מוצגות שם המגמות החשובות הקשורות לשיעורי התעסוקה של החרדים והערבים, דיון באופן שבו ראוי לבצע הפרטות של שירותים ציבוריים, השלכות שביתת הרופאים ועוד. גם אם רוב הנושאים לא מחדשים הרבה, סקירה עיתונאית אובייקטיבית של הניתוחים המופיעים בדוח יכולה לתרום רבות לידע של אזרחי מדינת ישראל על הדברים המתרחשים מתחת לאפם.

במקום סקירה כזו, עיתונאים רבים בחרו לנסות ולהשתמש בנתונים על מנת להחיות מחדש את המחאה הגוססת, מתוך כוונה עקיפה להתנגח בראש הממשלה ובמפלגתו. מדובר כאן בסך הכל בניסיון לאשר הנחת בסיס ראשונית, לפיה מצבם של צעירים בישראל הורע באופן דרמטי תחת שלטונו של נתניהו וכתוצאה ממדיניותו. להנחה זו אין קשר למציאות, ודוח טאוב לא תומך בה. עצותיהן הכלכליות של הגברות הנכבדות ליף, שפיר או יחימוביץ' לא יתרמו במאומה לפתרון בעיות הכלכליות המרכזיות העומדות בפני מדינת ישראל, וככל הנראה אף יחריפו אותן כתוצאה מגידול בחוב הלאומי.

התרומה היחידה של המחאה לכלכלת ישראל היא הרחבת הדיון הכלכלי והמיקוד בו ביחס לדיון הביטחוני, אך על מנת שהדיון הזה יהיה בעל ערך עלינו להתמקד במה שהנתונים מספרים לנו, ולא בתחושות בטן המתוחזקות על ידי עיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית.

 

Read Full Post »