Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טכנולוגיה’

התחזית שלא התגשמה

קרל מרקס הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, אם לא המשפיע מכולם, ובספריו מצויים המקורות לרבות מהמחלוקות המודרניות בין ימין לשמאל. אחד מעמודי התווך של הגותו הוא המאבק בין בעלי אמצעי הייצור לבין הפועלים, הנובע מניגוד אינטרסים בסיסי בין שתי המעמדות, ומחייב הלאמת רכוש פרטי על ידי המדינה. אך בפועל, מלבד מספר התנגשויות אלימות בין בעלי הון לבין פועלים שניסו להתנגד, מאבק בקנה מידה משמעותי בין המעמדות פשוט לא התרחש במדינות קפיטליסטיות. נראה שדווקא הארצות הקפיטליסטיות ביותר, כגון שוויץ, בריטניה וארצות הברית, נהנו משקט חברתי וכלכלי חסר תקדים מאז ימיו של מרקס ועד היום, ושהבדלי המעמדות פחות או יותר נעלמו. היכן טעה מרקס? היכן טועים ממשיכיו כיום?

הסבר אחד לכשלון בתחזיותיו של מרקס הוא עלייתה של מדינת הרווחה המודרנית, אשר נולדה בגרמניה של סוף המאה ה-19, בעקבות ניסיונותיו של ביסמרק לפגוע בפופולריות של התנועה הסוציאליסטית במדינה ולמנוע מהפועלים להגר לארה"ב. מאז ישנו גידול בתקציבי הרווחה בכל מדינות המערב, עד היום. אך הסבר זה רק מעלה שורה של שאלות נוספות: מדוע הסכימו הקפיטליסטים לחלוק את הונם עם ההמונים במסגרת מדינת הרווחה? איך יתכן שמאבק המעמדות נעלם ללא צורך בהלאמת אמצעי הייצור על ידי הממשלה? מדוע נראה שדווקא במדינות קפיטליסטיות חייהם של העובדים טובים יותר, כיוון ההגירה הוא תמיד מהמדינות הסוציאליסטיות אל המדינות הקפיטליסטיות ולא להפך, וצעירים רבים יותר במדינות קפיטליסטיות מעדיפים לעבוד כשכירים של בעלי ההון ולא כעצמאיים?

בשני העשורים האחרונים פורסמו מספר עבודות בכלכלה שהעלו תשובה אפשרית לשאלה זו: חשיבותו של הון אנושי בתהליך הייצור. למעשה, כפי שכותבים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שפרסמו בנושא, יתכן שההיסטוריה של המאה ה-20 הייתה נראית אחרת לגמרי אם קרל מרקס היה מכיר את התיאוריות המודרניות של הון אנושי. אך לשאלת ההון האנושי יש השלכות המגיעות מעבר לוויכוח ההיסטורי אודות המהפכה התעשייתית והגותו של מרקס, והיא מרכזית במיוחד בנושאים הרלוונטיים למדינת ישראל כיום כגון אי השוויון בהכנסות.

משוב חיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה

על מנת לייצר יצרנים זקוקים לחומרי גלם, למכונות ומבנים (הון פיזי, אמצעי ייצור), ולבני אדם אשר יתפעלו את התהליך. התרומה של בני האדם תלויה גם בכישוריהם המולדים וגם בידע ובכישורים שהם רכשו במהלך השנים – בהון האנושי המצטבר שלהם. ישנן עבודות שעבורן ניתן לרכוש את הידע הנדרש מהר מאוד, וישנן עבודות שהידע הנדרש עבורם דורש שנים רבות של הכשרה. זה היה המצב גם לפני המהפכה התעשייתית: בעלי אדמות יכלו להעסיק מהגרים חסרי כל ידע בעבודה חקלאית, ולעומתם לוטשי היהלומים היהודים היו זקוקים להכשרה ממושכת על מנת לייצר תכשיטים עבור אצילי אירופה. עובדים שעבודתם דורשת הכשרה ממושכת תמיד נהנו משכר גבוה יותר, מכיוון שקשה יותר להחליפם.

שאלה מרכזית היא כיצד המהפכה התעשייתית שינתה את ההסדרים הכלכליים שהיו נהוגים לפניה בכל הנוגע להון אנושי. התשובה של קרל מרקס, של חסידיו ושל לא מעט היסטוריונים וכלכלנים היא שהמהפכה התעשייתית הפכה את ההון האנושי לזניח, איפשרה לבעלי אמצעי הייצור לנצל את העובדים, ועל כן יצרה בהמשך את הצורך בהתאגדות והלאמה. זהו לא טיעון מופרך. לפני המהפכה התעשייתית מרבית פעילות הייצור של טקסטילים, בגדים ומוצרים נוספים התרחשה בביתם של עובדים מיומנים, שלרוב ירשו את המקצוע מהוריהם והיו מאוגדים בגילדות מקצועיות שהגנו עליהם מפני תחרות. במסגרת המהפכה התעשייתית אותם עובדים מיומנים הוחלפו על ידי מפעלים גדולים שהעסיקו עובדים לא מיומנים, ביניהם גם ילדים ונשים, והגילדות פחות או יותר נכחדו (מה שהוביל למהומות הלודיסטים). עדות נוספת בזכות התיאוריה הזו היא רמת ההשכלה הכללית באוכלוסיה: בבריטניה, אשר הובילה את המהפכה התעשייתית, שיעורי ההשתתפות בבתי הספר ושיעורי ידיעת קרוא וכתוב היו נמוכים יותר בהשוואה למדינות מפגרות מבחינה תעשייתית באותה התקופה כמו מדינות צפון אירופה וגרמניה. האם עובדות אלו לא מוכיחות שהון אנושי הפך לפחות חשוב בעקבות המהפכה התעשייתית?

סדרה של מחקרים מהשנים האחרונות מעלה שהמציאות היא הפוכה, ושקיים למעשה משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הביקוש להון אנושי. המשמעות של משוב חיובי כזה היא שככל שתהליך התיעוש מתקדם וההמצאות הטכנולוגיות מתרבות, ההון האנושי של העובדים הופך לחשוב יותר עבור המעסיקים. בעקבות תהליך התיעוש שהחל במאה ה-18 בעלי המפעלים היו זקוקים לעובדים אשר היו מסוגלים לקרוא תרשימים, להבין מדריכי הפעלה, לתקן מכונות, להתקין אותן ולהחליף אותן, ויצרני המכונות היו זקוקים לעובדים מיומנים אשר ידעו לייצר חומרים חדשים ולעצב אותם. אם מגמות אלו הן חשובות יותר מהדעיכה במעמדם של יצרני הטקסטיל הביתיים, נקבל משוב חיובי בין תיעוש לבין הביקוש להון אנושי ולא משוב שלילי.

במצב כזה בעלי ההון לא יכולים לנצל פועלים חסרי השכלה שקל להחליפם, הם חייבים להתחלק ברווחים עם עובדים מיומנים שהכשרתם אורכת זמן רב וניגוד האינטרסים בין המעמדות נעלם. חשוב להבין שהון אנושי הוא שונה במהותו מהון פיזי: בעלי אמצעי הייצור לא יכולים פשוט לצבור אותו כמו שהם צוברים מכונות ומפעלים. ההון האנושי מוטמע בבני אדם, אשר צוברים אותו ברמה האישית. כפי שמראים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שאותו הזכרתי קודם לכן, אם שווקי האשראי במדינה אינם מושלמים עניים יתקשו ללוות כסף על מנת להשקיע בהכשרה מקצועית, ותתקבל תת-השקעה בהון אנושי באוכלוסיה. כשל שוק זה מעודד את בעלי המפעלים לתמוך במערכת חינוך ציבורית אשר תעניק השכלה בסיסית לכולם, ואכן גלאור ומואב מתארים מספר מקרים היסטוריים של תמיכה כזו. כלומר, לבעלי ההון היה אינטרס כלכלי ישיר בחינוך ציבורי שיגדיל את רמת ההון האנושי של העובדים ועל כן גם את שכרם, בניגוד גמור לתזה המרקסיסטית המתמקדת במאבק אינסופי בין המעמדות.

מתי התחיל המשוב החיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הון אנושי? האם זהו רק עניין של התקופה המודרנית, של המאה ה-20? האם יתכן שמרקס צדק לפחות לגבי המאה ה-19, התקופה שבה הוא חי?

ובכן, נראה שלא. מחקר של קארין ון-דר-ביק ונעמי פלדמן מצא שכבר בבריטניה של המאה ה-18 גידול במספר ההמצאות הטכנולוגיות מגדיל את הביקוש למתמחים, נערים בגילאי העשרה אשר היו לומדים תוך כדי עבודה בתעשיות הייצור המתקדמות והוריהם היו משלמים לייצרנים עבור הכשרתם. למעשה, ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר טוען שאנחנו נוטים למדוד הון אנושי באופן שגוי. אוכלוסיית בריטניה אכן הייתה משכילה פחות מאוכלוסיית שבדיה במאה ה-18, אבל בבריטניה הייתה אליטה של בעלי מקצועות טכניים ברמה מאוד גבוהה, אשר היו מסוגלים לתמוך בפעילותם של הממציאים המפורסמים של המהפכה התעשייתית – אליטה שלא הייתה קיימת במדינות אחרות והשפעתה על המהפכה התעשייתית היא קריטית. שם היה ממוקד ההון האנושי של בריטניה. מאמר אחר מוצא תמיכה לתזה הזו, על ידי שימוש במספר המנויים לאנציקלופדיה מפורסמת בצרפת של המאה ה-18 בתור קירוב לקיומה של אליטה משכילה, ובדיקת ההשפעה של האליטה הזו על צמיחתן של ערים לעומת ההשפעה של הרמה הכללית של אוריינות באוכלוסיה.

אחת הבעיות במדידת ההשפעה של תיעוש על הון אנושי היא שהון אנושי עשוי להשפיע בחזרה גם על תיעוש, או ששניהם יכולים להיות מושפעים ממשתנים אחרים, למשל נטיות תרבותיות. על מנת להתמודד עם בעיה זו נדרש להשתמש ב"ניסוי טבעי" כלשהו אשר מדמה הקצאה אקראית של תיעוש באזורים מסויימים, כפי שבוחנים תרופות חדשות על ידי חלוקה אקראית של קבוצת אנשים לשתי קבוצות, שאחת מהן מקבלת את התרופה והשנייה מקבלת תרופת-דמה. מספר מאמרים מהשנים האחרונות השתמשו בניסויים טבעיים כאלו ובשיטת משתני העזר על מנת להראות שהתיעוש הגדיל את שיעור העובדים המשכילים בבריטניה של תחילת המאה ה-19, וכן הגדיל את שיעורי האוריינות, את מספר המורים ואת מספר התלמידים בצרפת של אמצע המאה ה-19. במסגרת עבודת הדוקטורט שלי אני גם משתמש בשיטה דומה על מנת להראות שהתיעוש השפיע באופן חיובי על שיעור האוריינות בארצות הברית בשנים 1850-1900.

לא קל לבחון נושאים כאלו מבחינה אמפירית, אבל כל המחקרים שנעשו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות אקונומטריות שונות מעלים תוצאה דומה: השפעה חיובית של התיעוש בתקופת המהפכה התעשייתית על מדדי הון אנושי.

השלכות

השלכה אחת של טעותו של מרקס היא, כאמור, היעדרה של מלחמת מעמדות. חשיבותו של ההון האנושי בתהליך הייצור יוצרת תמריץ עבור בעלי ההון לתמוך בחינוך ציבורי ואולי גם במערכות רווחה נוספות, ולהחליף הסדרים כלכליים נצלניים. הם פשוט לא זקוקים כל כך לפועלים חסרי השכלה שקל לנצלם. האם זה מקרי שדווקא המדינות המתועשות ביותר התנערו מוקדם יותר מהעבדות? שהצפון האמריקאי המתועש התנגד לעבדות, והדרום הלא-מתועש היה זה שניסה לשמר את המוסד? שחוקים נגד עבודת ילדים הופיעו בבריטניה דווקא בתקופת המהפכה התעשייתית, ולא לפניה, למרות שילדים תמיד עבדו בחקלאות?

אך השלכה נוספת נוגעת לאי שוויון. למעשה, בתקופת המהפכה התעשייתית אי השוויון בהכנסות פחת, לא גדל. מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים העלו שרווחי בעלי ההון לא צמחו באופן משמעותי באותה התקופה, מכיוון שהייתה תחרות רבה ביניהם. בסופו של דבר רווחים נובעים מכוח מונופוליסטי, לא מקדמה תעשייתית, ותקופת המהפכה התעשייתית התאפיינה בשבירת מעמד האצולה ובחיסול מונופולים על תהליכי הייצור שהוענקו על ידי מלכים למקורביהם. לעומת זאת, בגלל הגידול בחשיבותו של ההון האנושי ובביקוש לעובדים שכרם של פועלים דווקא צמח באותה התקופה.

אך מאז מלחמת העולם השניה המצב הזה השתנה, ואי השוויון בתוך מדינות החל לגדול. השכר הריאלי הממוצע בכל מדינות המערב, כולל ישראל, מטפס בעקביות כבר עשרות שנים, אבל הצמיחה בשכר איננה זהה עבור כולם. בארצות הברית וארצות אחרות נראה שחלק מהעשירונים התחתונים דורכים במקום פחות או יותר בהשוואה לעשירונים העליונים. ספציפית בישראל אי השוויון נמצא דווקא בירידה מאז 2006, בעקבות הצטרפות השכבות החלשות לשוק העבודה, אבל הוא עדיין גבוה יותר מכפי שהיה בשנות התשעים ולפני כן.

מסתבר שהחשיבה על משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית להון אנושי מסוגלת להסביר גם את המגמות המודרניות בנוגע לצמיחה באי השוויון. חשוב להבין שהגידול באי השוויון ברמת המדינה לא יכול לנבוע רק ממספר קטן של בעלי הון ומנהלים עשירים. ישנה שכבה לא קטנה של אנשים, בישראל ובמדינות אחרות, שמצבם הכלכלי מעולה, והוא הולך ומשתפר במהירות. מרבית האנשים האלו עובדים בחזית הטכנולוגית של חברות ההיי-טק בתור מהנדסים ומתכנתים. הם לא בעלי הון, הם שכירים, אבל ישנו משוב חיובי חזק מאוד בין ההון האנושי שלהם לבין הטכנולוגיה המודרנית, וקשה הרבה יותר להחליפם בעובדים בשכר נמוך יותר במדינות מתפתחות. בעקבות המשוב החיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה, צעירים המסיימים כיום תארים ראשונים בהנדסה ומדעי המחשב מהאוניברסיטאות המובילות בישראל מקבלים משכורות התחלתיות הנעות בין 20 ל-30 אלף ₪ בחודש, פי 2 או 3 מהשכר הממוצע במשק, סכומים שנראים דמיוניים לגמרי עבור בעלי מקצועות אחרים. בסקטורים אחרים במגזר הפרטי, כגון הסקטור הפיננסי המושמץ, רק מנהלים או עובדים וותיקים יכולים להגיע לרמות שכר כאלו. פערי השכר גדלים ככל שהטכנולוגיה הופכת למשמעותית יותר, כאשר במקביל הגלובליזציה מאפשרת להחליף עובדים ברמות ההון האנושי הנמוכות יותר עם עובדים במדינות מתפתחות.

ישנם הסברים אחרים לעלייה באי השוויון, אבל רובם לא מתאימים כל כך לנתונים. למשל, רבים טוענים שאי השוויון גדל בגלל הפגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת, אך למעשה אי השוויון גדל גם בשבדיה ובשאר המדינות הנורדיות, היכן ששיעור גדול מכוח העבודה הוא מאוגד. הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית הם ככל הנראה ההסברים הסבירים ביותר למגמות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להעלים את הפערים אלא אם נוותר לגמרי על הקידמה הטכנולוגית. ניתן לשפר את רמת החינוך עבור השכבות החלשות, אבל בסופו של דבר לא כולם יכולים לעבור את קורסי הבסיס של מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, לא כולם יכולים לצבור את ההון האנושי הנדרש. יתכן גם שהפערים עוד יגדלו, אם נרצה ואם לא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להטיל מיסוי גבוה על ההיי-טקיסטים ולקוות שהם יסכימו בטוב ליבם להישאר בארץ ולהקדיש חלק ניכר ממשכורותיהם כדי לסבסד את השכבות החלשות יותר.

התזה הזו כמובן מפריעה מאוד למעריציו המודרניים של מרקס, מכיוון שהיא לא כוללת שום אלמנט של ניצול. בעלי חברות ההיי-טק לא מנצלים את עובדיהם, ואותם מתכנתים המרוויחים שכר גבוה לא מרוויחים אותו על חשבוננו בשום צורה. למרקס ולמעריציו, בסופו של דבר, יש רק תיאוריה אחת שבעזרתה הם יכולים להסביר את העולם: מלחמת מעמדות בין אליטה נצלנית לבין המונים נבערים מדעת. כאשר הכלי היחיד שיש לכם הוא פטיש, הרבה דברים נראים לפתע כמו מסמרים: לפעמים האליטה היא "בעלי ההון", לפעמים היא "קולוניאליסטים אירופאים", לפעמים "גברים לבנים", זה לא משנה, הסיפור הוא תמיד אותו הסיפור. העולם הכלכלי, לדעתם, הוא בהכרח משחק סכום אפס בין מנצלים למנוצלים.

לשמחתנו, ולצערם של המרקסיסטים, נראה שהמציאות הכלכלית מורכבת יותר, מבוססת יותר על שיתוף פעולה מרצון ועל אינטרסים משותפים ופחות על ניצול ומלחמת מעמדות – גם בתחילת המהפכה התעשייתית וגם כיום.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

  1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
  2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
  3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

  1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
  2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
  3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
  4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

 

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

  • בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
  • בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
  • נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
  • בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
  • במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
  • בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
  • במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

 

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 ——————————————

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.

Read Full Post »

בתור ילד קראתי שלל ספרים, אנציקלופדיות וספרי מדע בדיוני שעסקו במדע וטכנולוגיה. בתקופה הזו, תחילת שנות התשעים, היו שני buzz-words מדעיים שאני זוכר היטב: עידן החלל, ואינטליגנציה מלאכותית. כל ירחון וכל כתבה מדעית בעיתון, כל אנציקלופדיה וכל ספר פופולארי שניסה לחזות את העתיד, הזכירו בתדירות גבוהה את שני הנושאים הללו. איני יודע אם ז'אנר המדע הבדיוני הוא זה שהפרה את דמיונם של המדענים או שההפך הוא הנכון, אבל התחזיות העתידיות מאותה התקופה היו דומות מאוד לסרטי star-wars ודומיהם: אנשים המתגוררים בתחנות חלל ועל כוכבים אחרים, מסעות במהירות גבוהה יותר ממהירות האור, רובוטים אינטליגנטים דמויי אנוש המשמשים כעוזרי בית, וכולם יקרו נורא בקרוב. למשל, השנה המתקדמת ביותר שאליה הגיעו בטריולוגיית "בחזרה לעתיד", עם מכוניות מעופפות, סקטבורדים מעופפים, רובוטים שמטיילים עם כלבים ברחוב והדמיות 3D בקנה מידה ענק, היא 2015.

בשנות התשעים החלל היה הגבול הבא, המטרה הבאה, וחלום הילדות שלי היה להשתלב בתעשייה המשגשגת הזו ולפתוח מכרה מינראלים על הירח. אם היו אז קולות ספקניים יותר של חוקרים שממש ניסו לקדם את הטכנולוגיה בשני התחומים האלו ונתקלו במחסומים הרבים, הם לא הגיעו אל המדיה הפופולארית בכלל. לקח זמן רב עד שהאנושות הפנימה את המגבלות הטכניות העצומות, עד שהתחזיות של המומחים החלו להישמע יותר פסימיות, וגם היום רבים עדיין תוהים היכן הרובוט-שוטף-הכלים שהבטיחו להם, ולמה כל מה שיש לנו זה מדיחי כלים ואת הרומבה המוגבל למדי.

מה שקרה הוא די פשוט – רוב האנשים, בכל תקופה, מבצעים תחזיות קדימה באופן אינטואיטיבי על ידי אקסטרפולציה ליניארית. אנחנו מניחים שקצב ההתקדמות של תחום X בעשור הקרוב יהיה דומה לקצב ההתקדמות שלו בעשור הקודם, ותמיד שוכחים שאין שום סיבה שהמציאות תהיה ליניארית או מעריכית, או שתהיה בה בכלל חוקיות כלשהי. בכל הקשור לטכנולוגיה, החוק היחיד הוא שהמציאות נוטה להיות מאוד מפתיעה.

 

כיצד טכנולוגיות מופיעות?

אף אחד לא מבין כיצד טכנולוגיה מופיעה.

כלכלנים אוהבים לדבר על טכנולוגיה, למרות שלצערי הם לא באמת מבינים אותה יותר טוב מכל אחד אחר. טכנולוגיה היא הסיבה העיקרית לכך שהכלכלה היא לא משחק-סכום-אפס. ללא התפתחות טכנולוגית, כל מה שיש בעולם זה כמות מוגבלת של משאבי טבע שצריך להחליט איך לחלק אותם, כאשר ניתן אולי להשיג שיפורים קטנים יחסית על ידי שיטות ייצור יותר מתוחכמות וניצול מיטבי של כישרונות אינדיבידואלים. רק כאשר ישנה התפתחות טכנולוגית העוגה כולה גדלה באופן משמעותי, כולם מרוויחים.

העצה הסטנדרטית של כלכלנים ואחרים היא להשקיע בחינוך הטכנולוגי ובהשכלה של האוכלוסייה, אבל זו איננה עצה מוצלחת במיוחד. למשל, מחקרים על המהפכה התעשייתית בבריטניה של המאות ה 18-19 שמנסים לתהות מדוע היא התרחשה דווקא בבריטניה, מראים כי הבריטים היו אז משכילים פחות בממוצע מהגרמנים, מהצרפתים, ומהסקנדינבים (מקור – כאן). ההשכלה הפורמאלית הממוצעת של האוכלוסייה ככל הנראה לא חשובה כל כך לעניין הזה, אם כי חוקים להגנת פטנטים, שוק חופשי ושלטון חוק יציב בהחלט תורמים. הבעיה היא שכיום בכל המדינות המערביות כבר יש חוקים להגנת פטנטים, שוק חופשי פחות או יותר ושלטון חוק. מה אפשר לעשות מעבר לזה? האם הצלחתה של מדינת ישראל בהיי-טק קשורה למערכת ההשכלה שלנו? לדעתי היא יותר קשורה לקבוצה מצומצמת של אנשים, מן אליטה טכנולוגית, שמרבית הכשרתה הגיעה לה משירות צבאי ביחידות מודיעין סודיות. גם הצלחתם של הבריטים במהפכה התעשייתית, לדעתם של חוקרים כגון הכלכלן יואל מוקיר נבעה במידה רבה מקיומה של אליטה טכנולוגית של כמה אלפי נפחים, מהנדסים, וטכנאים מומחים, שהיו מסוגלים לשפר ולהוציא אל הפועל את רעיונותיהם של כמה עשרות ממציאים. באחד המאמרים האחרונים שהוא פרסם ביחד עם Ralf Meisenzahl, הם בוחנים את קורות חייהם של 759 אנשים (ביניהם גם אישה אחת – זאת) אשר אינם נכללים בין הממציאים הגדולים והמפורסמים ביותר של המהפכה התעשייתית, אך שיפרו במידה רבה את ההמצאות או הטמיעו אותן באופן שהפך אותם לעשירים ומפורסמים. רק רבע מהם למדו באוניברסיטאות של אותה התקופה, לעומת שני שליש מהם שרכשו את השכלתם בהתמחות אצל מומחים אחרים. איך גורמים להופעתה של אליטה כזו? אף אחד לא באמת יודע.

אבל הבעייתיות היא מעבר לכך – האם את פירותיה של השקעה בהשכלה או במו"פ קוצרת רק המדינה המשקיעה? כיום מאמרים מדעיים מתפרסמים במגזינים בין לאומיים, ופרופסורים מטיילים ומעבירים הרצאות ברחבי העולם. חברות רבות הן בין-לאומיות, או שהן נקנות על ידי חברות בין-לאומיות. ברגע שמופיעה טכנולוגיה חדשה היא מתפשטת עד מהרה אל העולם כולו, היצרנים והצרכנים שלה לא נשארים מוגבלים רק למדינה שבה היא צצה. אולי עדיף למדינה להשקיע פחות, ופשוט לקצור את פירות ההשקעה של מדינות אחרות.

למשל, הכלכלנים Daron Acemoglu, James A. Robinson and Thierry Verdier, מבקרים את המדיניות הסוציאלית הרחבה של המדינות האירופאיות במאמרם " Can't We All Be More Like Scandinavians?". הם טוענים שעיקר ההתקדמות הטכנולוגית מתבצעת במדינות עם פערי שכר גדולים ושוק חופשי יחסית, שם ליזמים יש תמריץ גבוה לפתח טכנולוגיות חדשות. במקביל לכך, מדינות עם פערי שכר נמוכים, מיסים גבוהים ומעורבות ממשלתית גבוהה פועלות כ – free-riders, מעתיקות את הטכנולוגיות מהמדינות הראשונות, ולא היו יכולות להגיע לרמת חיים גבוהה ללא המדינות מהסוג הראשון.

ראו לדוגמה את הגרף הבא, המדגים את ההבדלים בשיעורי רישום הפטנטים בין ארצות הברית לבין מדינות סקנדינביה:

image

 

 

כיצד טכנולוגיות מתפתחות?

אף אחד לא מבין כיצד טכנולוגיה מתפתחת.

במסגרת עבודתי יצא לי להיתקל בלא מעט תחזיות טכנולוגיות מהעבר להתפתחותן העתידית של טכנולוגיות קיימות, ואני מבטיח לכם – כל תחזית לטווח של מעבר ל 20 שנים היא לא יותר מאשר ניחוש פרוע, לא משנה עד כמה מבריק האדם שמבצע את התחזית ובאילו כלים אנליטיים סופר-מתוחכמים הוא משתמש. יש שלל דוגמאות מוכרות לנושא זה, כגון תחזיותיו של הלורד קלווין בסוף המאה ה 19 בנוגע לכשלונו הצפוי של הרדיו, או הרברט סיימון שטען בשנות השישים שעד 1985 מכונות ומחשבים יוכלו לעשות כל עבודה שבני אדם יכולים לבצע  (ראו עוד שלל דוגמאות חביבות כאן). מדי פעם מופיעות גם תחזיות מוצלחות, אבל הן טובעות בתוך ים של רעיונות שלא התממשו.

עצה נפוצה למדיניות בנושא טכנולוגיה, היא לסבסד מחקר ופיתוח של טכנולוגיות בתחילת דרכן, לאחר שהן כבר הופיעו. אבל הכשל ביכולת לחזות את התפתחותן של טכנולוגיות גורם לכך שהסבסוד לא תמיד מגיע לאנשים הנכונים, בדיעבד.

כל התחום של אנרגיה סולארית, למשל, קיים בעיקר תודות לסבסוד מסיבי של ממשלות מערביות, ורחוק מהשלב שבו יהיה באמת משתלם לוותר על תחנות הכוח הנוכחיות שלנו לטובת פאנלים סולאריים. ברגע שהסבסוד נפגע, החברות קורסות. לדברי פרופ' ניר שביב מהאוניברסיטה העברית יעברו עוד 10 שנים לפחות לפני שישתלם לייצר חשמל סולארי. האמת היא שגם לפני עשור טענו חוקרים שיעברו עוד עשר שנים לפני שהעסק יתחיל להיות משתלם – ישנם תחומים כאלו, בהם בכל נקודת זמן בחמישים השנים האחרונות החוקרים טוענים שיעבור עשור לפני פריצת הדרך המשמעותית. האמת היא שאני מעט מרמה כאן: ניתן לטעון כי אם היינו מפנימים את העלויות האמיתיות של ההתחממות הגלובאלית שנגרמת משריפת דלקי מאובנים, היינו מוצאים שאנרגיה סולארית מאוד משתלמת. אבל בהינתן מצב שבו למדינת ישראל הקטנטנה השפעה זניחה על נושא זה, לא בטוח שהסבסוד משתלם כאן.

תחום האנרגיה הסולארית כולל בחובו טכנולוגיות רבות שנראו מבטיחות בשעתן, ובסופו של דבר נפלו במרוץ בזמן שטכנולוגיות אחרות התגלו כיעילות יותר, כפי שקרה בתקופה האחרונה לטכנולוגיה התרמו-סולארית: "בעבר ההשקעה באנרגיה תרמו־סולארית היתה כדאית יותר מתחום סולארי נוסף – הפוטו־וולטאי. אלא שירידת מחירים בתחום הפוטו־וולטאי גרמה לכך שהאנרגיה התרמו־סולארית הפכה לפחות כדאית" (לקוח מכאן).

כיצד מדינה תוכל לבחור לסבסד את התחום הנכון? הממשלה יכולה לסבסד שלל תחומים טכנולוגיים שנראים באותו הרגע מבטיחים, ובכל זאת לפספס את התחומים שבאמת יתגלו בדיעבד כמבטיחים. ועדיין, זו ככל הנראה עצה טובה יותר מזו הנוגעת להשכלה, ולפעמים היא עובדת – התעשייה הקוריאנית היא דוגמה להצלחות בתחום זה, כפי שמתואר בספר (המומלץ) "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" – אבל מחיר הסבסוד הוא יקר, ואולי גם כאן עדיף, כפי שכתבתי לפני כן, ליהנות מפירות ההשקעה של אחרים.

 

הפינה לחובבי מד"ב

ישנה איזו שהיא תפיסה שאומרת שסופרי מד"ב מצליחים לחזות מראש כל מני המצאות בספריהם (ז'ול וורן, ארתור סי קלארק וכו'). שלושה דברים:

  1. התפיסה הזאת מתעלמת מכך שסופרי מד"ב עושים הרבה הרבה יותר תחזיות מכל אחד אחר, ורובן מתגלות כלא נכונות בסופו של דבר. באחוזים לא בטוח שהם מוצלחים במיוחד.
  2. קיימות כיום הרבה יותר המצאות שלא נחזו על ידי סופרי מד"ב מתחילת המאה העשרים, מאשר כאלו שכן נחזו. ישנו איזה שהוא מיקוד באותן דוגמאות ספורות לתחזיות נכונות, אבל הוא מטעה.
  3. חלק מההמצאות מופיעות למעשה בגלל שאיזה שהוא סופר מד"ב נתן לאיזה שהוא מדען או מהנדס את הרעיון. קצת קשה לקרוא לזה חיזוי…
  4. לא פעם הסופרים מעורים בעולם המדעי ושואבים רעיונות משם, כך שאלו המדענים שביצעו את התחזיות ולא הסופרים.

בקיצור, אני מסרב להתרשם מהעניין. עד כה לא ראיתי דוגמה למישהו שבצורה עקבית סיפק תחזיות טכנולוגיות רבות לטווח הארוך שהיו טובות יותר מניחוש.

 

אז מה יהיה?

אף אחד לא יודע. אבל אפשר להסתכל, קודם כל, על מה שאין.

בשנת 1969 ורנר פון-בראון, ראש תוכנית החלל האמריקנית אמר כי "בשנת 2000 תהיה לנו ללא ספק פעילות גדולה מאוד על פני הירח, נחיתה מאוישת על מאדים, ואפשרי בהחלט שאנשים יטוסו לפלנטות נוספות" (נלקח מכאן). בינתיים, נראה כי עידן החלל מתעכב מעט. במסגרת המשבר הכלכלי האחרון קיצץ אובאמה את התקציבים לנאס"א, וחוקרים רבים כיום לא רואים צורך אמיתי בנוכחות אנושית במשימות מחקר בחלל. בשנים האחרונות ישנה התלהבות סביב הכניסה של חברות פרטיות לתחום החלל (לא מזמן התחברה לראשונה חללית פרטית לתחנת החלל הבינ"ל), אבל המהלכים הללו לא מראים בינתיים שום נטייה להתעלות מעבר לפיתוח אפשרויות בילוי חדשות עבור מיליארדרים משועממים.

לגבי אינטליגנציה מלאכותית, ישנה התלהבות סביב רעיון הסינגולריות. בקצרה, הקונספט אומר שההתפתחות באינטליגנציה של מכונות מתקדמת באופן מעריכי, ובשלב מסוים המחשבים יתחילו לתכנת את עצמם ומהירות ההתפתחות הטכנולוגית תגדל במידה כזו שאף אחד לא יוכל להבין שום דבר. לדעתי האישית זה קשקוש (או כפי שהגדיר יפה silent mike – "אפליקציית-יתר של גידול מעריכי"), אם כי רועי צזנה בוודאי לא יסכים.

בינתיים, בכל אופן, מדענים בקושי מצליחים לבנות רובוטים שמסוגלים ללכת בכוחות עצמם על שני רגליים, והנושא של תוכנות שמסוגלות לתכנת תוכנות אחרות התקדם מאוד לאט בפעם האחרונה שקראתי עליו. עיקר הגידול במחשבים הוא במהירות שלהם, לא באינטליגנציה שלהם. המחשבים של היום יודעים לעשות 2+2 הרבה יותר מהר ולאגור הרבה יותר אחדים ואפסים בזיכרון שלהם, אבל הם לא "חכמים" יותר במובן המקובל של "חוכמה". היו כמה טריקים נחמדים שהופיעו בשנים האחרונות, כגון מחשבים שניצחו אנשים בשחמט, המחשב שמבצע ניסויי מעבדה בביולוגיה, והמחשב שניצח אנשים במשחק ג'פרדי, אבל בינתיים אין כאן יותר מתכנות מכונות למשימות אנליטיות ספציפיות – אין כאן אינטליגנציה מלאכותית "אמיתית".

מה יהיה עם התחומים הללו בעוד 20 שנה? איש אינו יודע, אבל הניחושים הפרועים שעולים כיום הם הרבה פחות פרועים מאלו שהועלו לפני עשור או שניים. מה שאפשר לומר בוודאות, זה שעד כה הם לא הגשימו את התקוות שתלו בהם בשנות התשעים.

 

אז מה יש?

במקום מושבות על הירח ורובוטים חכמים, קיבלנו את עידן האינטרנט.

נסו לדמיין את עצמכם חוזרים בזמן לשנת 1990, ומנסים לספר שם לאנשים על האינטרנט. אתם תדברו בהתלהבות על שלל האפשרויות, על המידע הרב, על פייסבוק, והם לא יבינו מה אתם רוצים מהם בכלל. "בשביל מה לדבר עם חברים במחשב? אני יכול לדבר איתם בטלפון, ואם אני רוצה לדעת משהו אז יש אנציקלופדיות". רובם לא יבינו בשביל מה צריך את זה, בדיוק כפי שאיכר מימי הביניים לא היה מבין בשביל מה צריך מכוניות. "אבל אין כבישים", הוא היה אומר לכם, והייתם אומרים לו "נו, יסללו כבישים", ואז הוא היה עונה "בשביל מה? הסוסים יכולים ללכת גם בלי כבישים".

בדיעבד ההתפתחויות הטכנולוגיות נראות לנו נורא טריוויאליות, אבל במבט קדימה הן לא – רובן מוזרות ובלתי צפויות. המשפט הידוע "הצורך הוא אבי ההמצאה" אינו מתאים כמעט לכל ההמצאות החשובות ביותר בתולדות האנושות. רובן פשוט צצו להן בגלל שאיזה גאון אי שם התעניין באפקטים של איזה רעיון תיאורטי שגאון אחר הגה לפניו, ועשור לאחר מכן בא עוד גאון ומצא לזה שימוש מסחרי. לא היה באמת צורך באינטרנט בשנות התשעים המוקדמות בקרב הציבור הרחב (היה אולי צורך בתקשורת בין מחשבים עבור כמה אקדמאים אמריקנים, לא יותר מזה). לעומת זאת, היה ועדיין יש המון צורך ברובוטים דמויי אדם בתור עוזרי בית אישיים או בסקטבורדים מעופפים סטייל הסרט "חזרה לעתיד", אבל אף אחד לא הצליח להמציא את זה.

גם כיום, יותר מעשור לאחר הופעתו, עדיין לא ברור כיצד האינטרנט ישנה את חיינו.

את ההשפעה המאסיבית של פייסבוק על המציאות, למשל, רואים רק בשנתיים האחרונות. אחוז המחוברים עבר איזה שהוא סף קריטי, ופתאום פייסבוק הפך לזירה הפוליטית הלוהטת ביותר, ואתרי עיתונות מצטטים סטאטוסים בפייסבוק במקום שיקרה ההפך. נוצר מצב שבו אנשים שאינם מחוברים מפספסים חלק משמעותי מהדברים החשובים שקורים בארץ. הפוליטיקאים גילו דרך חדשה לתקשר עם הציבור ללא מתווכים, והם מנסים להבין מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש בה (ועושים לא מעט טעויות בדרך, כמובן). אנשים שלא דאגו להגדרות פרטיות נאותות מגלים שהדעות הפרטיות שלהם חשופות לעולם כולו. זהו שינוי עצום, שאנחנו עדיין לא מבינים אותו כראוי.

 

האם אי פעם נבין?

ההתפתחות הטכנולוגית חשובה בצורה קריטית לעתידו של המין האנושי, ויחד עם זאת איננו יודעים כיצד להתניע אותה או כיצד לחזות את מסלולה העתידי – ישנו כאן חתיכת חור עצום מבחינת היכולת שלנו להבין את העולם שבו אנחנו חיים.

האם אי פעם נבין? אני נוטה לחשוב שלא. לא ניתן לצפות את המחסומים הטכניים שיעצרו את התקדמותן של טכנולוגיות מסוימות, וגם לא את הפרצות במחסומים האלו שיתגלו מפעם לפעם. בסופו של דבר התהליך כולו מבוסס על השראה פתאומית שמקבלים אנשים יחידים. כפי שאני לא יכול לחזות מראש מתי יקפוץ לי רעיון חדש לרשומה בבלוג ובאיזה נושא היא תהיה, כך לא ניתן לחזות אלו רעיונות יצוצו אצל המדענים והמהנדסים של העתיד.

לדעתי הדגש במדיניות של ארגונים ומדינות צריך להיות על גמישות ויכולת לקלוט את הרעיונות הבאים במהירות, ולא על ניסיונות חיזוי או ניתוב מלאכותי של ההתקדמות הטכנולוגית בדרך כזו או אחרת. הדבר הגדול הבא יגיע בסופו של דבר, סביר שעוד בימי חיינו, והוא יהיה מדהים ובלתי צפוי לחלוטין. לנו נותר רק לחכות.

Read Full Post »