Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יאיר לפיד’

התכונה הגרועה ביותר שיכולה להיות לשר האוצר היא המחשבה המוטעית שתפקידו הוא להיות גנרל. כפי שגנרלים מזיזים גייסות על מפות, מתווים תוכניות-על אסטרטגיות ומדרבנים את חייליהם בנאומים מלאי פאתוס, כך שרי-אוצר-גנרלים מזיזים מפעלים על מפות, מתווים תוכניות חומש למשק ומדרבנים את פקידיהם בירידות על כלכלנים וסיפורים מרגשים על ריקי כהן.

זוהי טעות מרה, מכיוון שניהול מלחמה שונה מאוד מניהולה של כלכלה. מלחמות הן עסק מלוכלך וכיאוטי שנדרש כוח רצון, אומץ ומנהיגות על מנת להשתלט עליו, על מנת לסחוף את החיילים ולטעת בהם את התחושה שפעולותיהם הם חלק מתכנית מסודרת שתוביל לניצחון – רק כך הם יהיו מוכנים לקום ולרוץ אל מול כדורי האויב. פונקצית המטרה במלחמה היא ברורה, האויבים ברורים, אין זמן לחשוב וחייבים לקבל החלטות במהירות. כלכלה, לעומת זאת, דומה יותר לרפואה: עסק מורכב ועדין, שכל התערבות יכולה להשפיע עליו בשלל דרכים נפתלות ולהוביל לתוצאות בלתי צפויות, לרוב שליליות. בדרך כלל יש הרבה זמן לחשוב, לא צריך לקבל החלטות במהירות. פונקצית המטרה בכלכלה איננה ברורה כלל, בדומה לרפואה – האם איכות החיים של החולה חשובה יותר מתוחלת החיים שלו? האם שיעור האבטלה חשוב יותר מהצמיחה במשק?

על כן, המערכת הכלכלית בדרך כלל לא זקוקה לגנרלים אמיצי לב ומהירי החלטה הסוחפים את אנשיהם, אלא לרופאים שקטים ושקולים המנהלים ועדות של מומחים.

מאז תחילת כהונתו, מלבד מספר מהלכים חשובים אל מול החרדים עיקר עיסוקו של לפיד היה בניסיון להתחבר לכותרות היומיות בעיתון ולהעמיד פני גנרל (לאחרונה גידל גם זקן מתאים), וכך הגיע לנושא שנמצא בכותרות בשבועיים האחרונים – המשבר במפעל המגבות שבערד. טיפולו במשבר הוא ייצוג אופייני של מספר תכונות שהופכות את לפיד לאחד משרי האוצר היותר גרועים שכיהנו במשרה בשנים האחרונות.

1. החשיבה מהבטן.

בעיות כלכליות משמעותיות נחלקות לשניים: או שהן מסובכות נורא, או שהן דורשות מאבק מול קבוצת לחץ חזקה. הבעיות של ערד וערי פריפרייה נוספות שייכות ככל הנראה לקבוצה הראשונה, ועל מנת לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לתושבי הערים הנ"ל, שעליו כתבתי בהרחבה ברשומה הקודמת, נדרשת חשיבה עמוקה וארוכת טווח של אנשים שיש להם מומחיות בנושא. ללפיד אין זמן לכל זה וממילא הוא אינו סומך על כלכלנים ווועדות מומחים, אז הוא שולף פתרון אד-הוק מהבטן.

2. החיבור הבעייתי בין הון לשלטון.

על פי עדותו התקשר לפיד לשלל אנשי עסקים וניסה לשכנע אותם להקים מפעל בערד, עד שהגיע בסופו של דבר ליו"ר אסם דן פרופר. יש לנו כאן פוליטיקאי, שר אוצר, שמבקש טובה מאנשי עסקים, ועוד מתגאה בכך באופן פומבי. כל אדם שעבר את גיל שלושים אמור לדעת שאין שום דבר בעולם הזה שניתן בחינם, וגם טובות צריך להחזיר בסופו של דבר. אסם שייכת למספר מצומצם מאוד של חברות ששולטות בשוק המזון הישראלי ועתידות להפסיד לא מעט מרפורמות שיגבירו את התחרותיות ויהפכו את היבוא לחופשי יותר, רפורמות שגופים אחרים בממשלה מנסים לדחוף מאז המחאה החברתית. אך לפיד לא חושב באופן הזה, הוא חושב כמו גנרל: מפעלים הם טנקים ופקידים הם חיילים, הטווח הוא קצר, המטרה פשוטה וברורה והמחיר אינו חשוב.

לפיד אינו מבין, או מסרב להבין, את המתמטיקה של קבוצות הלחץ ששולטות במשק הישראלי. ייתכן שהוא עדיין מחזיק בתפיסה הוותיקה והמסוכנת לפיה האינטרסים של מדינת ישראל הם האינטרסים של אסם, והאינטרסים של אסם הם האינטרסים של מדינת ישראל. זה לא קפיטליזם, זה קרוני-קפיטליזם. יש הבדל משמעותי בין להיות בעד העסקים הגדולים לבין להיות בעד תחרות, ושר אוצר שמעוניין לשפר את מצבם של האזרחים צריך להיות בעד תחרות.

3. הפופוליזם.

לפיד כותב שהוא דיבר עם דן פרופר על "ציונות וערכים", אך יום לאחר מכן התפרסם שחברת אסם דורשת מהממשלה הטבות מרחיקות לכת על מנת להקים את המפעל בערד, הכוללות החרגה מחוק עידוד השקעות הון. אף אחד שם לא עושה טובה ללפיד עבור "ציונות וערכים", אף אחד שם לא מוותר ולו על שקל אחד לשורת הרווח הסופית. אם הם דורשים הטבות שיבטיחו שהקמת המפעל בערד תהיה משתלמת עבורם כמו הקמתו במקום שבו תכננו להקימו מלכתחילה, אז מה הקשר לציונות וערכים?

4. הפגיעה במשק.

כפי שכתבתי ברשומה האחרונה, מענקים וסובסידיות לבעלי הון הם הדרך הטובה ביותר לשמור על פריון נמוך ורמת חיים נמוכה במדינת ישראל, ולא לעזור לפריפרייה. המהלך של לפיד לוקח את המפעל שתכננה חברת אסם להקים באתר אופטימאלי כלשהו, לוקח את המשרות שהיו אמורות להיווצר שם, ומעביר את המפעל ואת המשרות למקום פחות טוב (אם הוא היה טוב יותר אסם הייתה בוחרת בו מלכתחילה). המהלך הזה לא מייצר שום משרות חדשות, אלא פוגע באנשים מסויימים (שכמובן כועסים על כך) על מנת לעזור לאנשים אחרים. כלל לא ברור שתושבי ערד מסכנים יותר מתושבי קרית מלאכי – לפי נתוני הלמ"ס ערד נמצאת באשכול כלכלי 5 (1 הוא האשכול העני ביותר, 10 העשיר ביותר) בעוד שקרית מלאכי נמצאת באשכול 4, ושיעור האבטלה בשתי הערים דומה. לפיד לוקח את ההון הקיים במשק ומשתמש בו באופן פחות יעיל, ולאחר מכן מפצה  את בעלי העסקים על חשבון משלם המיסים כך שהנטל של חוסר היעילות יפול אך ורק על הציבור. אין בכך שום היגיון כלכלי.

5. ההתעלמות מהיועצים.

לפיד כבר לא צריך כלכלנים. הוא הפסיק להקשיב לצוות היועצים הכלכליים שמינה בתחילת כהונתו. הוא מאמין שהוא סיים את לימודיו. הוא גם לא צריך פקידים. הוא יודע מה נדרש לעשות, הוא הגנרל. השוו זאת למשל לסטנלי פישר, אחד הכלכלנים המוניטארים הבכירים בעולם, שבמהלך כהונתו בבנק ישראל דאג דווקא לחזק את הוועדה המוניטרית בבנק ישראל ואף הסביר שמחקרים מוכיחים שוועדות מקבלות בדרך כלל החלטות טובות יותר מאשר יחידים. לא פעם ישנו קשר הפוך בין מידת הבורות של אדם לבין מידת הנכונות שלו להקשיב לדעותיהם של אחרים.

6. התעסקות במה שקל.

זהו המאפיין הבולט ביותר של כהונתו של לפיד: התעסקות בדברים הקלים, שיכולים להיות חיוביים או שליליים אבל לרוב הם בעיקר שוליים. להתמודד מול מערכת הביטחון זה קשה, להתמודד מול מונופולים גדולים זה קשה, להתמודד אל מול ההסתדרות זה קשה, לייעל את המגזר הציבורי זה קשה. מלבד מאבקיו כנגד החרדים לפיד משאיר בדרך כלל את ההתעמתות אל מול קבוצות הלחץ לשרים אחרים, כגון נפתלי בנט וישראל כץ. להעביר קצת כסף לניצולי שואה, להטיל פיקוח על מוצר כלשהו או להבטיח לאיזה בעל הון סובסידיה נדיבה תמורת העברת מפעל לערד זה קל יותר. אף אחד לא מתנגד לכך מלבד מספר פקידים וכלכלנים, והם ממילא שנואים על הציבור הרחב. לפיד אוהב צעדים כאלו.

הגעתו של לפיד לתפקידו הנוכחי היא תאונה מצערת – שילוב של ציבור שכבר שנים הולך שבי אחרי מפלגות מרכז חלולות בהיעדרן של אלטרנטיבות רציניות (גם אני שקלתי ברצינות להצביע ללפיד בזמנו, ואף הגנתי עליו בבלוג בתחילת דרכו) ושל ראש ממשלה שעיקר התמחותו היא בקבורת יריבים פוליטיים, והוא מוכן ומזומן לתת לאחד מהם את ההזדמנות לקבור את עצמו במשרד האוצר, אפילו תוך כדי פגיעה במשק הישראלי.

בניגוד למשרדים אחרים בממשלה, כגון משרד החינוך או הבריאות, רפורמות ששרי אוצר מתניעים הן קשות מאוד לשינוי בדיעבד. אבן מיותרת שזרק שר אוצר אחד לבאר, יעברו עשרות שנים לפני שיקום שר האוצר שיהיה לו הכוח הפוליטי וההזדמנות המתאימה על מנת להוציאה החוצה.

עד כה האבן הרצינית ביותר שזרק לפיד היא חוק מע"מ אפס, ששרי האוצר הבאים יתקשו לבטל. עכשיו מצטרף לכך המפעל המיותר בערד והסובסידיות הקבועות שהוא יקבל ממדינת ישראל, על חשבונכם, לאורך שנות חייו הארוכות. ישנן עוד אבנים ששוכבות להן על האדמה, מחכות לרגע שבו שר אוצר חסר אחריות ירים ויזרוק גם אותן אל הבאר, על מנת שיתווספו לשאר האבנים הסותמות את מקורות הכלכלה הישראלית ומונעות ממנה להגשים את פוטנציאל השגשוג שלה. כולנו צריכים עכשיו להחזיק אצבעות ולקוות שלפיד לא יספיק לזרוק אבנים רבות נוספות בזמן שנותר עד לסיום כהונתו, וששר האוצר שיבוא אחריו יהיה איש מקצוע שמתעניין פחות במספר הלייקים שהוא מקבל בפייסבוק ויותר בקידום איכות החיים של תושבי מדינת ישראל.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בשבועיים האחרונים העיתונים הכלכליים בישראל מלאים בעצות. ישנם סימני האטה מדאיגים במשק הישראלי, וחלק מהנתונים הם עוד מלפני מבצע "צוק איתן" כך שרבים מאמינים שכרגע אנחנו כבר נמצאים בשלבים חמורים יותר של גלישה למיתון. בנקים מרכזיים בדרך כלל מתמודדים עם מצבים כאלו על ידי הפחתת הריבית, תחת ההנחה שריבית נמוכה יותר תעודד את הפרטים במשק לצרוך, תעודד את הפירמות להשקיע ותעודד את הייצוא, ואכן המועצה המוניטארית של בנק ישראל בחרה להוריד את הריבית לאחרונה, אבל הריבית מלכתחילה הייתה די נמוכה ולא ברור עד כמה זה יעזור. במקביל לכך מתחיל להתחמם הקרב על חלוקת התקציב הבא, ועולה השאלה האם ניתן לחלק אותו באופן שיוכל להתמודד עם סימני ההאטה.

אם נסכם את עצותיהם של כלכלנים שונים כפי שהופיעו בכלי התקשורת, נראה כי כולם מסכימים שיש לצמצם פטורים ממיסים (ובעיקר את תכנית מע"מ אפס של לפיד), לנסות לרסן את תוספות התקציב הנדרשות על ידי מערכת הביטחון ולהגמיש מעט את הכללים הפיסקאליים המגבילים את המידה שבה הממשלה יכולה להגדיל את הוצאותיה, כך שהממשלה תוכל להגדיל את הגירעון מעט יותר מהמתוכנן. מרבית הכלכלנים מדברים על הגדלת הגירעון מתוך מטרה להתמודד עם הוצאות הביטחון בעקבות המבצע מבלי לקצץ במקומות אחרים, אך ישנם גם כלכלנים הטוענים שההוצאה הממשלתית יכולה להוות מנוע צמיחה למשק.

המקור המרכזי לתפיסה שלפיה הגדלת הוצאות הממשלה מסוגלת לעודד צמיחה היא תורתו של ג'ון מיינארד קיינס משנות השלושים של המאה הקודמת. לפי קיינס משק יכול להיקלע בעקבות משבר כלכלי למצב שבו הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו, כאשר פירמות וצרכנים חוששים להוציא את כספם, להשקיע ולצרוך, והאבטלה נשארת גבוהה. במצב זה רכישת שירותים ומוצרים על ידי הממשלה באופן זמני יכולה להפחית את האבטלה ולהוציא את המשק מהמשבר. ישנם גם עיתונאים הנוטים לכיוון ה"קיינסיאני" של הגדלת הוצאה ממשלתית בתור מנוע צמיחה, כפי שכתב למשל סבר פלוצקר באחד מטוריו האחרונים.

האם התפיסה הזו רלוונטית למצבה הנוכחי של מדינת ישראל? על מנת לדון באופן רציני בכל אותם רעיונות, ראשית עלינו לוותר על מספר אשליות בנוגע לאופן שבו ממשלות פועלות ומשפיעות על המערכת הכלכלית.

מה הקשר בין הוצאות הממשלה לשירות לאזרח?

מספר כלכלנים בעבר, ביניהם זוכה פרס הנובל ג'יימס ביוקנן, טענו שקיינס לא מתחשב בתמריצים העומדים בפני ממשלות בפועל ובחוסר יכולתן (ורצונן) של ממשלות ליישם מדיניות כלכלית אופטימאלית. המודל של קיינס הוא פשוט מדי, הממשלה איננה משולבת בו באופן ריאליסטי, וכיום כבר אין כלכלנים באקדמיה המאמינים בו באופן נאיבי. למשל, גם פרופ' אבי בן-בסט, התומך בהגדלת הוצאות הממשלה, טוען בראיון לדה-מרקר שנדרש במקביל לייעל את המערכת. בלי התייעלות הגדלת ההוצאות לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. ייתכן שהגדלת ההוצאות תוך כדי התייעלות היא עצה סבירה, אבל באופן מעשי פוליטיקאים יבצעו בהתלהבות רבה רק את חלקה הראשון של העצה, את הגדלת הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון, ואת החלק של הייעול יזניחו.

קשה מאוד לייעל מערכות בירוקרטיות גדולות, ולכן כלכלנים רבים (בעיקר בארצות הברית, פחות בישראל) ממליצים "להרעיב" אותן על ידי מגבלות כספיות כאלו ואחרות. זה לא שאותם הכלכלנים, שאני נמנה עליהם, לא חושבים שקיימים "מוצרים ציבוריים" שרק ממשלה יכולה לספק באופן אפקטיבי, ואנחנו גם יודעים למשל שמערכת בריאות ציבורית עדיפה על מערכת בריאות פרטית בגלל כשלי שוק כאלו ואחרים – אנחנו פשוט לא חושבים שקיים קשר חזק בין תקציב המדינה לבין יכולתה למלא את הפונקציות האלו. כאשר מגדילים את התקציב, בהתאם לחוקי פרקינסון שעליהם כתבתי בעבר, פקידים פשוט מייצרים יותר עבודה לפקידים אחרים, מקימים מחלקות חדשות, ועדות היגוי חדשות, גופים בירוקרטיים נוספים, מציעים חוקים חדשים שידרשו את שכירתם של מפקחים נוספים ומפיקים שלל כסת"חים, ללא שום תועלת של ממש לאזרח.

ראו למשל את הכתבה הזו בדה-מרקר, בנוגע לניסיונותיה הנואשים של ממשלת ישראל להעלות את רמת השירותים המוענקת על ידי משרדי הממשלה באינטרנט. כך כותב אמיתי זיו:

"ההצעה החדשה למחשוב הממשלה היא מהסבוכות והביורוקרטיות ביותר שנראו בישראל – מה שמגדיל את החשש שמא היא כלל לא תצא לפועל ותציג תוצרים אמיתיים. קשה לסכם את כמות הגופים שיקומו במסגרת ההצעה. רק בתחום הסייבר יעורבו שלושה גופים: מנהל סיכוני התקשוב, יחידת הסייבר הממשלתי והמטה הקיברנטי הלאומי. יחידת ממשל זמין תעבוד לצד היחידה לשיפור השירות הממשלתי (תחליף למה שמכונה כיום היחידה להפחתת הנטל הביורוקרטי), אך מעליה תהיה ועדה בין־משרדית לאותו הנושא. כל זאת בלי לבטל את יחידת חופש המידע במשרד המשפטים. עדיין לא סיימנו, כי על פי ההחלטה יקום פורום ישראלי לממשל פתוח שבראשו יעמוד שר התקשורת. מצאנו בהצעה חמישה גופים עם מנדט דומה וקרוב. ואיפה מיזם ישראל דיגיטלית בכל זה? נראה כי בהצעה הנוכחית המיזם מקבל שנמוך משמעותי, וסמכויותיו יהיו דומות מאוד לכל מה שנכתב עד כה: "להקים אתר אחוד לכלל משרדי הממשלה, שיפותח מתוך תפישה הממקמת את צורכי המשתמש במרכז וינגיש את המידע הממשלתי לציבור בצורה נוחה ופשוטה, בדומה למודל הבריטי Gov.uk". ואם זו אינה כפילות, אז הנה עוד גוף חדש שיקום: ועדת היגוי למיזם ישראל דיגיטלית. סעיף ד' לעניין ישראל דיגיטלית חושף כי יעד הזמן "להפיכת השירותים הממשלתיים השימושיים ביותר לציבור לדיגיטליים" הוא 2019."

האם לאור הדברים האלו ניתן לצפות שתקציבים נוספים ליחידות המחשוב הממשלתיות באמת יעלימו את כל אותם אתרי האינטרנט של משרדי הממשלה העובדים רק עם הדפדפן הנחות אקספלורר, או את השימוש הנרחב בפקס שהיה אמור להיכחד לפני למעלה מעשור?

כל ניסיון ממשלתי לייעול המערכת סופו שיראה כמו סצנה מהסדרה הבריטית המופתית Yes Minister. זה לא במקרה, וזה לא קורה רק בישראל. התייעלות היא פשוט לא משהו שממשלות מצליחות לעשות כל עוד אין גורם חיצוני שכופה עליהן קיצוצים בקנה מידה רחב. זהו הטבע שלהן. גם אם השרים רוצים, לפקידים שעובדים מתחת להם אין שום אינטרס להתייעל. המסקנה הנובעת מכך היא שהגדלת תקציבי המשרדים השונים לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. הגדלת תקציב החינוך לא תתבטא בהכרח בחינוך טוב יותר, הגדלת תקציב הבריאות לא תתבטא בהכרח בבריאות טובה יותר והגדלת תקציב הביטחון לא תתבטא בהכרח בביטחון רב יותר.

הראיות האמפיריות תומכות במסקנות אלו. למשל, מחקרים העלו שאין קורלציה בין הוצאה על חינוך במדינות מערביות לבין הישגי התלמידים באותן המדינות, או בין ההוצאה על בריאות לבין מדדים בריאותיים תוצאתיים כגון תוחלת חיים או תמותת תינוקות. ראו את שני התרשימים הבאים שמצאתי כאן בחיפוש מהיר [1]:

 

כפי שניתן לראות, ברמות הנמוכות של ההוצאה עבור מדינות עולם שלישי ישנו קשר חיובי בין הוצאה על בריאות וחינוך לבין ציוני סטודנטים ותוחלת חיים, אבל עבור מדינות מערביות אין קשר כזה. גם ניתוח של ההוצאות בתוך מדינה לאורך זמן לא יעלה קשר ברור.

מידת היעילות והמבנה של המערכות הללו היא הפרמטר החשוב, לא כמות הכסף שנשפך עליהן. ייתכן שבתוך מדינה הוצאה גבוהה יותר על חינוך בבית ספר אחד תשפר את הישגיו לעומת בתי ספר אחרים, מפני שכל בתי הספר האלו פועלים תחת אותה המערכת, אבל בהשוואה בין לאומית גורמים אחרים משפיעים הרבה יותר. על כן, להשוואות בין לאומיות של הוצאות ממשלה על תחומים שונים אין ערך של ממש מלבד לשמש כתירוץ לפוליטיקאים ובירוקרטיים שמעוניינים להגדיל את תקציביהם.

חשוב להדגיש: זה כמובן לא אומר שקיצוץ גדול של תקציב הבריאות לא מסוגל לפגוע ברמת השירותים המסופקת. למעשה, כאשר ננסה להפעיל קיצוצים על מערכות בירוקרטיות מורכבות סביר שהפקידים יטו את הקיצוץ באופן שיפגע פחות בתנאי העבודה שלהם ובשומנים העודפים ויפגע יותר ברמת השירות לאזרח. זו הסיבה שבגללה לפני כל קרב תקציבי הרמטכ"ל מצהיר על סגירת אוגדות טנקים וטייסות ולא על פגיעה בתנאי הפנסיה של אנשי קבע או על סגירת יחידות מיותרות כגון גלי צה"ל וחיל החינוך.

בכל אופן, אף אחד בינתיים לא מדבר על קיצוץ תקציבים – השאלה היא רק בכמה להגדיל אותם. כלל ההוצאה מגביל את ההוצאה ביחס לשנה שעברה, כאשר הרעיון הוא לנסות להגביל את הגידול לפי הגידול באוכלוסייה. זה נשמע הגיוני. פריצת כלל ההוצאה היא הגדלת התקציבים מעבר לכך, רק על מנת שבגרפים הצבעוניים של השוואות בין לאומיות בנוגע להוצאות אזרחיות אנחנו "נצא טוב". את הפקסים היא לא תעלים.

האם ממשלות יכולות לתרום לצמיחה?

אז הגדלת תקציבי הממשלה לא תשפר את השירות לאזרחים, אך בנוסף לכך היא גם לא תתרום לצמיחה. תשתיות ציבוריות כגון כבישים, מחלפים ורכבות הם תמיד האחרונים בסדר העדיפויות של הממשלה, מכיוון שהם עולים הרבה כסף בטווח הקצר אך ההשפעה שלהם היא בטווח הארוך, הרבה אחרי שהפוליטיקאים הנוכחיים יספיקו להתחלף, להתפצל ממפלגותיהם הנוכחיות ולהקים עשרות מפלגות מרכז חדשות ומבטיחות בהובלתם של כוכבים עולים כריזמטיים שיתרסקו באותו האופן שבו התרסקו שלל מפלגות המרכז הקודמות. למשל, בסבב הקיצוצים האחרון, מעט לאחר שיאיר לפיד מונה לתפקידו הנוכחי, אחד הנושאים הראשונים שקוצצו היה פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן.

חשוב לזכור שאפילו ברמה התיאורטית הטיעון הקיינסיאני תקף רק עבור משק המצוי במשבר הנובע ממחסור בביקושים, מצב שבו כולם חוששים מהעתיד כך שהאזרחים מפחדים להוציא את כספם והפירמות חוששות להשקיע, ואז הממשלה יכולה להיכנס ולהחליף אותם באופן זמני. על מנת שזה יעבוד אנחנו צריכים להיות מלכתחילה במצב שבו המשק לא ממצה את הפוטנציאל שלו. האם זהו המצב במדינת ישראל? למרות החששות מהעתיד האבטלה עדיין נמוכה יחסית בארץ, אנחנו עדיין לא במשבר, וההאטה נובעת במידה רבה מהמשבר העולמי, לא ממחסור בביקושים פנימיים ומאיזו שהיא פסימיות בציבור.

התפיסה הזו שלפיה ממשלות תמיד יכולות לעודד צמיחה ותעסוקה על ידי הגדלת הוצאותיהן על חשבון הגירעון היא שגויה גם באופן תיאורטי וגם באופן אמפירי, והייתה יכולה לגרום גם לקיינס להתהפך בקברו. זה יכול אולי לעבוד תחת צירוף נסיבות נדיר, אך נדרשות ראיות רציניות על מנת לטעון שצירוף נסיבות שכזה מתקיים כרגע במדינת ישראל. פוליטיקאים, כמובן, אוהבים את התפיסה הקיינסיאנית כפי שהם יאהבו כל גישה שמספקת להם תירוץ לבזבז כסף, לבצע מהלכים פופולאריים ולא להילחם נגד קבוצות לחץ.

דרוש: גנן, לא מצביא

אז מה כן ניתן לעשות?

ובכן, ברגע שמוותרים על כל הטריקים והקסמים נשארת רק עבודה קשה, אפורה ומייגעת שאף אחד לא רוצה לעשות.

ממשלות אולי לא מסוגלות לעודד צמיחה, אבל הן בהחלט מסוגלות למנוע מהצמיחה להתרחש מעצמה על ידי תקיעת מקלות בגלגלי המשק. הוצאתם של אותם המקלות, ניכוש העשבים השוטים, היא מלאכה קשה הדורשת התמודדות מול פקידים שאין להם שום רצון להתייעל ומול קבוצות לחץ חזקות המרוויחות כסף רב כתוצאה מקיומם של המקלות. זוהי מלאכה שרצוי לעסוק בה תמיד, בכל נקודת זמן, אך היא קריטית במיוחד בתקופת משבר שבה עלינו לנסות ולגרד כל שבריר אחוז צמיחה שניתן למצוא.

ברוב המקרים לא מדובר כאן באיזו שהיא "רפורמה גדולה ומהוללת" שהשר הרלוונטי יכול לקעקע על מצחו בגאווה בסגנון של הרפורמה של כחלון בסלולר, אלא בהרבה מיני-רפורמות קטנות שיזכו את השרים במעט תהילה ותשומת לב תקשורתית ובהרבה מלחמות כנגד קבוצות לחץ: הסרת חסמי יבוא, שיפור התחרותיות בסקטורים שונים במשק, ייעול הרגולציה, רפורמות במערכת המיסוי שימנעו עיוותים כאלו ואחרים, וייעול מערכות ממשלתיות שיאפשרו הפניית כספים רבים יותר להשקעה בתשתיות או יאפשרו הפחתת מיסים.

ישנם כמה "עשבים שמנים" כגון הרפורמה בנמלי הים, במשק החשמל או הזרמת תחרות למערכת הפיננסית, אך מרבית העשבים הם קטנים, רחוקים מתשומת הלב הציבורית ונטועים חזק בקרקע. עקירתם דורשת מאמצים משמעותיים לא רק מצד הפקידים, אלא גם מצדם של השרים האחראיים על המשרדים הכלכליים הגדולים. ניכושם של אותם העשבים יאפשר לחברות מסחריות בריאות וחזקות, בכל הגדלים ומכל המינים, לצמוח ולהצמיח ביחד איתן את המדינה כולה.

הכלכלה הישראלית איננה זקוקה כרגע למצביא בשריון זוהר שיטווה איזו שהיא מטרה אסטרטגית מופלאה ויניף את חרבו באומץ אל עבר האופק, למרות שזו הרוח העולה בקביעות מכלי התקשורת הכלכליים ומנאומיהם של שרים בכירים. הסתערות דון-קישוטית מרהיבה על מטרות אבודות או מיותרות היא לא אומץ אלא טמטום. זה מה שקל לעשות. לשנות את המציאות, לעומת זאת, זה קשה. הכלכלה הישראלית זקוקה לגנן אפור ומשעמם שמוכן להפשיל שרוולים, להיכנס אל תוך הפרטים ולנכש את העשבים העיקשים, בחום של הקיץ הישראלי, עם כל הזבובים והיתושים מסביב, לא מתוך שאיפה לתהילה אלא פשוט מכיוון שזו העבודה שלו.

האם ישנו בממשלה גנן שכזה?

 

[1] המקור קצת מפוקפק, אבל התרשימים זהים לתרשימים אחרים שמצאתי ממקורות אמינים יותר והנתונים שעליהם הם מבוססים זמינים וניתנים להורדה בחינם. אני מקווה שתסלחו לי שהתעצלתי ולא הכנתי תרשימים בעצמי מנתוני מקור.

Read Full Post »

"הורדת המע"מ על דירות חדשות היא לא מטרה, היא כלי. המטרה היתה ונשארה אחת: להוריד את מחירי הדיור", כותב יאיר לפיד כהרגלו דברים מובנים מאליהם. ואז הוא ממשיך: "יש כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים שמתנגדים להורדת המע"מ. זה בסדר גמור, כי הורדת המע"מ לא מיועדת לכלכלנים, לפוליטיקאים ולבעלי אינטרסים."

כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים. בקבוצה אחת כורך לפיד מספר קטן של "בעלי אינטרסים" עלומים בתחום הדיור שאולי יכולים להפסיד מהמהלך (לא ברור לי כיצד), מספר פוליטיקאים שגם להם אינטרס ברור לנגח את לפיד על כל דבר שיעשה (למרות שהם בעצמם מעלים תכניות דומות מאוד), וכן אלפי כלכלנים מכל המגזרים, הסוגים והמינים שיגידו לכם, אם רק תטרחו לשאול, שעל פי הידע הכלכלי המצטבר התכנית הזו לא תתרום שום דבר חיובי למשק. לפיד מכניס את הכלכלנים למשוואה אחת ביחד עם בעלי האינטרס מכיוון שהכלכלנים הם לא בני אדם רגילים, כמובן. אין ביניהם זוגות צעירים המעוניינים לרכוש דירה (שהורדת המע"מ אולי מיועדת גם עבורם), אין ביניהם הורים מבוגרים שנאלצים לעזור לילדיהם בצבירת ההון העצמי הנדרש, אין ביניהם בעלי משפחות צעירות, אין להם חברים, שכנים או קרובי משפחה. הם לא מבינים, הם לא מסוגלים "לחשוב מחוץ לקופסה", הם "רואים הכל דרך החור של הגרוש". הם כלכלנים: רובוטים היפר-רציונלים ונטולי רגש הלכודים בתוך עולם דמיוני של משוואות אלגבריות, נתונים סטטיסטיים ותרשימים מורכבים, שאומרים ליאיר לפיד שהוא לא יכול לעשות כל מני דברים שהוא רוצה לעשות מסיבות שהוא אינו מבין – וזה מכעיס אותו.

לפיד לא לבד. בדיונים ווירטואלים אודות המהלך בימים האחרונים יצא לי להיתקל לא פעם בדעות כגון "אם הכלכלנים מתנגדים אז כנראה שמדובר במהלך טוב", או באחרים שטרחו להזכיר שהכלכלן הראשי הממונה על הכנסות המדינה שהתפטר השבוע, מיכאל שראל, הוא לא גיבור מעונה מכיוון שהוא בוודאי ישיג בקרוב משרה בשכר גבוה אצל אחד הטייקונים החזקים במשק (תוך התעלמות מכך שהוא כבר וויתר על משרה כזו כשעבר לשירות הציבורי).

שנאת כלכלנים היא לא תופעה חדשה – האחראים על אוצר המדינה תמיד היו שנואים. למשל, במסגרת מחקר להרצאה נתקלתי בסיפורו של Claude de Bullion, שר האוצר של מלך צרפת לואי ה-13, שהיה אחראי על מימון השתתפותה של צרפת במלחמת 30 השנים ונאלץ להילחם בשחיתות בקרב גובי המיסים באותה התקופה וליצור אינפלציה חריפה. כשנפטר הוא נקבר בלילה על מנת שלא יתעוררו מהומות בעת הלווייתו, וקברו נותץ במהלך המהפכה הצרפתית. זו כמובן לא הדוגמה היחידה.

הסלידה הציבורית מכלכלנים לא קשורה כלל לדיון על מידת המדעיות של המחקר הכלכלי, למודלים המתמטיים, למשבר האחרון, לבנקאות ברזרבה חלקית או לכל שאר טיעוני מבקריהם המודרניים של הכלכלנים. אפשר לבקר גם מתודולוגיות של פיזיקאים, ביולוגים או סוציולוגים, ואת היושר המקצועי של רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, אך רק מבקריהם של הכלכלנים יזכו לאלפי לייקים, שיתופים ורכישות של ספריהם. הפופולאריות של הביקורת הגיעה לרמה כזו שגם כלכלנים בוחרים לעיתים לרכב על הגל ולבקר את חבריהם למקצוע על מנת למכור ספרים או להופיע בעיתונים, ובמקרים רבים הביקורת עצמה נכונה ומעניינת (למשל, אני די מחבב את ספריו של נאסים טאלב), אך התהודה שהיא זוכה לה חסרת פרופורציה לחלוטין. לא פעם ניהלתי דיונים אל מול מגיבים לבלוג שלוקחים ביקורת על תחום מסוים ומספר קטן של כלכלנים ומכלילים אותה אל כל הכלכלנים וכל תחומי המחקר שלהם.

המקור האמיתי לפופולאריות הרבה של הביקורת כנגד הכלכלנים הוא פסיכולוגי, והוא טמון בעובדה שבניגוד לכל שאר בעלי המקצוע האקדמיים וכל שאר האנשים שלובשים חליפות, מרוויחים הרבה ומשתתפים בכנסים יוקרתיים, תפקידם המסורתי של הכלכלנים הוא להיות אלו שאומרים "לא" – אלו שמודיעים לנסיכים, מלכים, קיסרים, יאיר לפידים, וסתם אזרחים מהשורה שנגמר הכסף, ולכן לא ניתן להמשיך במלחמה, אי אפשר לממן את בניית הארמון החדש, לא חכם לחלק כעת מתנות להמונים, ואין לכם מספיק הון עצמי לרכישת הדירה.

נוח מאוד לחשוב שהכלכלנים טועים, שהם מתעלמים מכל מני גורמים, שכלכלה זו רק "אידיאולוגיה". נראה כי עצותיהם של הכלכלנים הן תמיד מלאות סבל – לעבוד יותר, לחסוך יותר, להוציא פחות, להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר (מלבד עצותיו של ג'ון מיינארד קיינס, שהרשה לפוליטיקאים להיכנס לגירעון רק כאשר המשק נמצא במשבר הכולל שיעור אבטלה גבוה, ומאז ועד היום חלקם משתמשים בו בתור תירוץ להיכנס לגירעון בכל מצב). אותם נסיכים, מלכים, קיסרים ויאיר לפידים תמיד יכלו לסמוך על הסלידה של ההמונים מהעיסוק הפיננסי, על התדמית הגרועה שהייתה מאז ומעולם לכסף, ולהאשים את הכלכלנים כשהדברים מסתבכים.

גם התקשורת פועלת על פי אותם התמריצים: כל כתבה בעיתון המתארת כנס אקדמי של כלכלנים תתחיל בתיאור החליפות היקרות שלובשים המשתתפים, המשקאות היקרים המוגשים לקהל המוזמנים או בסיפורו קורע הלב של איזה הומלס שיושב על המדרכה מחוץ לאולם הכנסים המפואר. לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אזכור לחליפותיהם של הפיזיקאים או הביולוגים שמשתתפים גם הם בכנסים אקדמיים לא מעטים ומרוויחים לא פחות מעמיתיהם הכלכלנים.

אומרים שיש לכלכלנים כוח. יותר מדי כוח. מנקודת המבט שלי, זו בדיחה עצובה. כלכלנים מכל הזרמים הרי מטיפים כבר חמישים שנה לטובת סחר חופשי ונגד עיוותים, פטורים והנחות במיסוי וסובסידיות, ובכל זאת פוליטיקאים בכל מדינות העולם המערבי מתערבים בסחר החופשי ומעניקים שלל פטורים, הנחות וסובסידיות למקורבים, למקושרים, או סתם לציבור כזה או אחר שהם מקווים שיתמוך בהם. ארצות הברית, נושאת דגל הקפיטליזם, מעניקה לחקלאים האמריקנים סובסידיות שככל הידוע לי אין כלכלן אחד רציני התומך בהם, ומצילה תעשיות שנועדו לגווע. משרד האוצר הישראלי נכשל שנה אחר שנה במאבק על תקציב הביטחון המנופח. כמו כל אחד אחר, כוחם של הכלכלנים מוגבל על ידי קבוצות לחץ חזקות, חלקן מונהגות בעצמן על ידי כלכלנים.

ובכל זאת, הדברים משתנים עם הזמן, בעיקר מכיוון שלא כל הפוליטיקאים והמנהיגים הם מושחתים או טיפשים ורבים מהם מבינים את ההיגיון שבדברי הכלכלנים. במאות השנים האחרונות מנהיגי מדינות קיבלו על עצמם מרצון שלל "מגבלות כלכליות" כגון ההיצמדות לתקן הזהב במאה ה-19, הקמתם של בנקים מרכזיים עצמאיים בתחילת המאה ה-20 אשר שולטים בהיצע הכסף במנותק מהפוליטיקה, ולאחרונה גם "כללים פיסקאליים" כגון כלל ההוצאה שהונהג במדינת ישראל ובמדינות נוספות או יחס מותר של חוב לתוצר, שמטרתם להגביל את יכולתם של פוליטיקאים לשנות את הוצאות הממשלה. המגבלות האלו מפריעות לפוליטיקאים להגשים את מטרותיהם האידיאולוגית או לזכות בפופולאריות, ובכל זאת הפוליטיקאים הם אלו שכפו את המגבלות על עצמם – מאותה הסיבה שבגללה אני לא קונה עוגות שוקולד לביתי. אני יודע שאם אקנה לא אוכל לעמוד בפיתוי לחסל אותן תוך זמן קצר, ופוליטיקאים הגונים יודעים שבסופו של דבר יגיע המשבר שיאלץ אותם לבצע צעדים לא אחראיים על מנת לשמור על משרתם.

מגמה זו מעניקה כוח מסוים לכלכלנים (ביחוד אלו מהם המשרתים בבנקים מרכזיים), מה שמעורר אולי קנאה מובנת מצדם של בעלי מקצוע אחרים או מצד כלכלנים שאינם שותפים במוקדי הכוח. ועדיין, כל נושא המדיניות הפיסקאלית – מיסים, סובסידיות, הוצאות ממשלה וכו' – נשלט בגדול על ידי פוליטיקאים שנוטים לא פעם להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים. בניגוד לדברי הביקורת שנשמעים לרוב, אנחנו רחוקים מאוד מעולם המנוהל במלואו בהתאם לתיאוריות הכלכליות שבקונצנזוס.

תכנית ההנחה במע"מ של לפיד נותחה מכל כיוון אפשרי בשבוע האחרון על ידי מספר רב של כלכלנים, ואין צורך לחזור על הדברים. איני מאמין שיהיו לה השפעות חיוביות כלשהן על שוק הדיור. כמו כל פטור ממיסוי, התכנית תעוות את הקצאת המקורות במשק ותפגע ביכולתה של הכלכלה הישראלית לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. כמו כל פטור ממיסוי, אם נניח שההוצאה הממשלתית פחות או יותר קשיחה התכנית הזו פשוט מהווה העברה של כסף מאוכלוסיות מסוימות לאוכלוסיות אחרות – לאו דווקא בצורה הוגנת במיוחד. כמו כל פטור ממיסוי, ההנחה הזו הולכת להישאר איתנו למשך עשרות שנים מעכשיו, מכיוון ששום פוליטיקאי לא יעז לבטלה. כמו כל פטור ממיסוי, ימצאו בסופו של דבר קבוצות הלחץ שיצליחו לעוות את ההנחה הזו לטובתן, ובהחלט יתכן שהנהנים העיקריים מההטבה לא יהיו אותם אנשים שלהם לפיד רוצה לעזור. אך כל התוצאות האלו יגיעו אי שם בעתיד הרחוק, והציבור כבר לא יקשר אותם ללפיד. את הרווח הפוליטי שלו הוא כבר עשה, בין השאר על חשבונם של הכלכלנים.

 אך גם כלכלנים הם בני אדם. הם לא מנותקים מהציבור, הם מרוויחים בממוצע הרבה פחות ממה שאתם חושבים, יש להם הורים וילדים ושכנים וחברים, הם לא "שבויים" בתוך שום תיאוריה, לא טורפים עניים לארוחת בוקר בהנאה סאדיסטית, ורובם לא בונים על עבודה עתידית אצל יצחק תשובה. בניגוד לפוליטיקאים, הדעות שכלכלנים רבים השמיעו בשבוע האחרון בנוגע לתכניתו של לפיד הן חפות מאינטרסים ושיקולים זרים. בחירתו של שר האוצר שלא להקשיב ליועציו איננה מעידה על אומץ לב או חוכמה יתרה, אלא על כניעה לחוקי המשחק הפופוליסטיים והליכה אחרי העדר.

שר אוצר טוב לא חייב להיות כלכלן, לא חייב להיות מבריק, אפילו לא חייב לסיים בגרות במתמטיקה, אבל ישנה תכונה אחת מאוד חשובה עבורו: שר אוצר טוב לא יחפש את אהבת הציבור או הממונים עליו. תפקידו הוא לומר להם את האמת, ביושר, גם כשהיא איננה נוחה – והאמת היא שהממשלה לא יכולה להוריד בקלות את מחירי הדירות בטווח הקצר בלי לפגוע במשק. שאיפתו הבלתי נלאית של לפיד לפופולאריות ולחיבוקו החמים של הקונצנזוס עלולה להפוך אותו לאחד משרי האוצר הפחות טובים שכיהנו בישראל בעשורים האחרונים.

Read Full Post »

ראשית, שתי הערות:

1. כפי שכתבתי בעבר, רשומה זו (כמו כל הרשומות האחרונות שפרסמתי) הופיעה כבר בבלוג החדש שלי באתר הארץ. על פי ההסכם שלי איתם, אני יכול לפרסם את הרשומות כאן בהפרש של 48 שעות. לכן לפעמים אני נאלץ לפרסם כאן רשומות המתייחסים לעניינים אקטואלים אחרי שהסערה הראשונית כבר חלפה לה, ואני מודה שלעיתים גם מידת החשק שלי להגיב לתגובות שאתם כותבים נמוכה יותר אחרי שהתווכחתי כבר שם עם המגיבים (וגם בעמוד הפייסבוק שלי), וזה לא בסדר. החיסרון הגדול של הבלוג באתר הארץ הוא שאי אפשר להירשם אליו במייל, ואני מקווה שהם יתקנו את זה במהרה.

2. איני מקבל תשלום מהארץ או מכל גוף אחר עבור הרשומות המתפרסמות בבלוג. רציתי להודות למספר קוראים שתרמו לאחרונה כספים, התרומות ותגובותיהם של הקוראים מעודדות אותי להמשיך ולכתוב.

—%$%—

היה זה בעת משבר כלכלי חמור, כאשר הופיעה מפלגת "שלכולנו" משום מקום והכתה בהלם את סוקרי הבחירות. שמה המקורי של המפלגה היה אחר, אך הוא נשכח במהרה לאחר שקומיקאי מפורסם הצמיד לה את השם "שלכולנו" בעקבות קמפיין הפרסום האגרסיבי. האזרחים הלכו שבי אחרי מצעה המפתה של המפלגה, שנתמך בעקרונות מוסריים נעליים במיוחד והולל על ידי פילוסופים, סופרים, אמנים וחוקרות מגדר. באחד מסרטוני היוטיוב שזכו למאות אלפי צפיות דיבר ראש מפלגת שלכולנו אל מול קהל של תומכים: "אם אתה מצליח, מישהו לאורך הדרך עזר לך. אי שם במהלך חייך פגשת מורה מצוין. מישהו עזר ליצור את המערכת הכלכלית שאפשרה לך לשגשג. מישהו השקיע בדרכים וגשרים. אם יש לך עסק – אתה לא בנית אותו. מישהו אחר גרם לזה לקרות."

מפלגת שלכולנו הציגה משנה אידיאולוגית סדורה ובהירה. משאבי הטבע של המדינה הם של כולנו, טענו חברי המפלגה. לא הגיוני שאדם כזה או אחר ירוויח כסף מכרייתם. "כמובן, צריך להיות הוגנים", הוסיפה אחת מחברות הכנסת המיועדות בראיון לעיתון, "עלינו לפצות את אנשי העסקים שכרו את משאבי הטבע על עלויות הכרייה. אפשר אולי אפילו להשאיר להם רווחים מסוימים, מידתיים. אבל אין שום סיבה שאדם יתעשר ממכירת משאבים השייכים לכולנו, או ינצל עובדים בשכר מינימום לשם כך. בעלי ההון נלחמים על מנת למנוע את רווחי משאבי הטבע מהאזרחים, ואנחנו לא ניתן להם לנצח."

"אם הייתם זורקים טייקון כזה או אחר באמצע המדבר, מה היה יוצא ממנו?", שאל חבר מפלגה אחר בסטאטוס בפייסבוק שזכה לעשרות אלפי שיתופים. "האם הוא היה מצליח להקים חברת היי-טק באמצע המדבר? באיזו אוניברסיטה היו לומדים העובדים שלו? באילו כבישים הוא היה משתמש על מנת לשנע את סחורתו אל הנמל הקרוב? ומי היה בונה עבורו נמל? ללא המערכת המודרנית שכולנו בנינו לא היה להם שום סיכוי להצליח."

"ההשקפה הטוענת שחברות הן בבעלות בעלי המניות שלהן היא נחלת העבר", הכריז היסטוריון מפורסם אשר כיהן באחד המקומות הריאליים לכנסת בראיון טלוויזיוני. "חברות צריכות להתחשב בכל בעלי העניין שלהן – כולל עובדים, ספקים, לקוחות ועוד."

"מתחרים הם גם בעלי עניין?", שאל המראיין.

"כן! גם מתחרים הם בעלי עניין. למה לא? למה תמיד להניח שמתחרים הם האויב? כל ההסתכלות הדרוויניסטית הזו היא נחלת העבר. העתיד הוא שיתוף פעולה, וכן, חברות צריכות לשתף פעולה גם עם מתחריהן. הקואופרטיבים כבר מבינים זאת, ובקרוב יבינו גם החברות האחרות. בסופו של דבר, כשבוחנים את העניין מהזווית המוסרית הנכונה החברות הן של כולנו. כמו שאנחנו מעודדים את ילדינו לשתף פעולה כך עלינו לעודד גם אותן."

"אתה לא חושש מהיווצרות קרטל?"

"בכלל לא. כאשר ינוהלו החברות על ידי אנשים טובים והגונים שאינם סוציופתים, גם המחירים יהיו בהתאם."

עד מהרה זכתה המפלגה לאמונם של צעירים ומבוגרים, משמאל ומימין ומלמעלה ומלמטה, שלל עצום של גברים ונשים שתמיד הרגישו שכל מני דברים שאמורים להיות שייכים להם, מסיבה לא ברורה, לא שייכים להם – וזה לא בסדר! בשיחות סלון שאלו אנשים: למה שמשאבי הטבע לא יהיו של כולנו? ומה עם החופים, הם לא של כולנו? למה שנרשה ליזמים לבנות בתי מלון בסמוך אליהם? כמה מהם אף הרחיקו והכריזו כי משאבי הטבע שייכים לאלוהים, ועל כן רק הגיוני לנהוג בהם כאילו הם של כולנו.

"ומה עם הקרקעות?", שאל עיתונאי, וראש המפלגה שמח להסביר לו שגם הן של כולנו, ואין שום סיבה שנאפשר לקבלנים פשוט לבנות עליהן מה שהם רוצים מתי שהם רוצים. יש להקים ועדות, צריך להיות הליך אחראי ומסודר ובחינה של כל ההיבטים הקיימים, כולל הפגיעה בסביבה. "גם בעלי החיים הם בעלי עניין", הסביר, "הקרקע שייכת גם להם. הם היו כאן לפנינו וככל הנראה יהיו כאן אחרינו". בראיון אחר הכריז מועמד המפלגה לשר האוצר כי "הכסף הוא של כולנו", והסביר את עיקרי הרפורמה המוניטרית שברצונו לקדם: "לא יתכן שהבנקים יוכלו לייצר כסף משל עצמם באמצעות יחס הרזרבה ולשעבד את הציבור לחובות. אנחנו נבטל את יחס הרזרבה לחלוטין, נציל את משקי הבית מחובותיהם, ונעודד יצירת מטבעות קהילתיים."

כאשר אחת החברות הגדולות במדינה נקלעה לקשיים והחליטה לפטר חלק מעובדיה, זינקו חברי המפלגה אל המיקרופונים ודיברו בלהט על חובותיה המוסריות של החברה שזכתה להטבות מס מפליגות, ונהנית מזה שנים מכוח אדם איכותי שחונך במוסדות ההשכלה הגבוהה המסובסדים. "החברה מחויבת בערבות הדדית", טען ראש המפלגה. "חברות מסחריות הן חלק מהחברה האנושית, ויש להן חוב מוסרי עבור כולנו – עובדים, ספקים, לקוחות, וכל מי שמימן את התשתיות הציבוריות שבהן הן משתמשות. היחסים שלהם עם המדינה הם דו-צדדיים. לא ייתכן שהן יקבלו החלטות פיטורים שרירותיות שכל מטרתן היא לייצר רווחים מהירים עבור בעלי המניות, על חשבון העובדים". סגניתו אף קראה לראש הממשלה המכהנת להתקשר למנכ"ל החברה ולהודיע לו חד משמעית שהוא לא מפטר אף אחד. "איך ייתכן שחברה שקיבלה כאלו הטבות מיסים נדיבות מהמדינה מעיזה להתנהג באנוכיות מרושעת כל כך?", שאלה, "כיצד הידרדרנו למצב שבו בני אדם רואים בזריקת משפחות שלמות לרחוב התנהגות מקובלת?"

"אנחנו לא קומוניסטים", אמר ראש מפלגת שלכולנו ערב הבחירות, בניסיון להרגיע כמה מהמתנגדים היותר קולניים. "השוק החופשי עובד, אנחנו רק רוצים למתן אותו מעט. אנחנו לא בעד הלאמה, אנחנו לא בעד תכנון מלמעלה, אנחנו לא רוצים לומר לחברות מה ליצר וכמה. אנחנו פשוט מאמינים שתפיסת הבעלות בעולם המודרני היא עקומה, לא מוסרית, ומייצרת תמריצים מעוותים. אנחנו רוצים להחזיר לציבור את מה ששייך לו בזכות, אנחנו רוצים חלוקה יותר שוויונית של הבעלות על ההון, על האדמה, על האוויר ועל המים. זה הכל."

—%$%—

בבחירות זכתה המפלגה במרבית המושבים בכנסת, וכל חבריה התמנו לשרים. עד מהרה הם יישמו שלל רפורמות בהליך מהיר שכונה "הרפורמות השלכולניות". מיסי החברות קפצו לשמיים, חברות רבות הפכו לקואופרטיבים על מנת לנצל תמריצי מס שונים שבנתה הממשלה, אזרחי המדינה החלו ליהנות באופן קבוע מדיבידנדים שחילקו להם החברות המובילות במשק על פי חוק, כולם (או לפחות הרוב) היו שמחים ומאושרים. במשך שבועיים.

ואז, אחד הבנקים הגדולים במדינה קרס. הסתבר שכלכלני הבנק השקיעו כבר שנים רבות באופן לא אחראי במכשירים פיננסיים שהם לא הבינו את משמעותם.

"אנחנו חייבים לחלץ את הבנק", אמר שר האוצר בישיבת הממשלה.

"לחלץ?", התרעם ראש הממשלה, לשעבר ראש המפלגה, "המטומטמים האלו לקחו סיכונים מטורפים והרסו את הבנק בכוחות עצמם. אני לא רואה מדוע מגיע להם חילוץ."

"לפי הרפורמה במבנה הבעלות והרווחים של חברות במגזר הפיננסי, הבנק הוא שלכולנו", אמר שר האוצר. "עורכי הדין של הבנק טוענים שזה אומר שעל הציבור לשאת גם בהפסדים, ולא רק ברווחים."

"מה? איך הם מעזים?!"

"בנקים חולצו גם במדינות אחרות על חשבון הציבור", העירה השרה לאיכות הסביבה. "זה לא כל כך נורא".

לאחר דיון קשה החליטה הממשלה בכל זאת להיעתר לתביעות הבנק ולא להיכנס למאבק ציבורי, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יעץ להם לפעול כך. ראש הממשלה הופיע בפני הציבור, דיבר על אחריות ועל סולידריות כלפי עובדי הבנק וציבור הלקוחות שלו, ספג את הביקורת המתבקשת והאמין שהעניין יהיה עד מהרה מאחוריו.

הוא טעה. יזמים רבים גילו שיש להם עכשיו שותף חדש, בעל כיסים עמוקים במיוחד, המסוגל לתמוך בשלל הרפתקאות עסקיות.

הבא בתור היה מפעל תעשייתי גדול שנקלע לקשיים, ומנהליו החליטו להפסיק לשלם מיסים למדינה ומשכורות לעובדים על מנת שיוכל לממן את המשך פעילותו. יועץ התקשורת שנשכר על ידי ההנהלה הסביר במסיבת העיתונאים: "בחודשים הקודמים הרווחנו יפה, והמפעל חילק דיבידנדים לכלל אזרחי המדינה ולעובדיו, בהתאם לרפורמות השלכולניות ולהגדרות החדשות לגבי בעלי עניין. עכשיו, כאשר פגע בנו המשבר הכלכלי העולמי, אין לנו ברירה אלא לקצץ בתשלומים שאנחנו מעבירים לכלל בעלי המפעל – כולל עובדי המפעל, הממשלה והלקוחות. בנוסף לרפורמות שהוכרזו עד כה אין לנו ברירה אלא גם להכפיל את מחירי המוצרים."

—%$%—

לאחר מספר מקרים דומים נוספים, ביניהם קריסתו של בנק קואופרטיבי גדול יום לאחר ששרת התעשייה והמסחר הכריזה שבנקים קואופרטיביים הם יציבים במיוחד, הורה שר האוצר על רפורמה שלכולנית נוספת – "רפורמת הניהול השלכולנית", שמטרתה הייתה לדאוג לניהול אחראי של הנכסים שלכולנו. במסגרת הרפורמה נאלצו מנהלי החברות לדווח לכלל בעלי העניין בחברה על פעילותם ולקיים הצבעה כוללת על החלטות בעלות חשיבות. יום לאחר מכן החלו כל החברות במשק לשלוח לאזרחי המדינה מאות אלפי בקשות להחלטות והזמנות לאסיפות בעלי עניין, ויומיים לאחר מכן הלחץ הציבורי גרם לממשלה לבטל את החוק.

בינתיים, בעלי החברות שהתקשו לעמוד בשלל התקנות של חוקי שלכולנו ניסו למכור את החברות שלהם, אך לא נמצאו קונים בארץ או בעולם. מכיוון שנאסר עליהם לסגור את החברות שלכולנו, הבעלים הורו למנכ"לים לבצע הימורים פרועים ומהלכים עסקיים לא הגיוניים בעליל שמטרתם הייתה להביא לפשיטת רגל. עובדים נדרשו דרך קבע להלוות כספים לחברות שבהן הם עבדו, מכיוון שהם היו עכשיו שותפים לרווחים ולהפסדים, ורבים העדיפו להתפטר ולחיות על דמי אבטלה. הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר ראש הממשלה הכריז שמעתה הציבור והעובדים ייהנו מרווחי החברות שלכולנו, בזמן שההפסדים יוטלו על בעלי המניות של החברה. מאות בעלי מניות הכריזו על ויתור מוחלט על זכויותיהם בחברות מבלי למכור את המניות, ורבים מהם עזבו את הארץ. המצב הכלכלי הלך והידרדר, וכאשר שר האוצר אמר בראיון שאזרחי המדינה יצטרכו לעבוד קצת יותר הוא זכה לקיטונות של ביקורת. מצבה של המפלגה בסקרי פופולאריות הלך והידרדר; מישהו היה צריך לעשות משהו.

ראש הממשלה פרסם סטאטוס בפייסבוק שבמסגרתו הוא תוקף את המגמה ההולכת וגדלה של הגירה למדינות שהיו, ובכן, מעט פחות שלכולניות באופיין: "אם תסלחו לי אני קצת חסר סבלנות כלפי אנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש לנו כי במקום אחר נוח יותר. כמו כל אזרחי המדינה, גם היורדים מחויבים לסולידריות. הם היורדים שלכולנו. הם אינם יכולים סתם כך לעבור למדינה אחרת אחרי שכולנו סיבסדנו את השכלתם ואת הצלחתם, ואנחנו שוקלים לנקוט בצעדים שיקשו על כך."

הקמפיין החדש נגד המהגרים קצר הצלחה צנועה, בעיקר בקרב לאומנים ותושבי המדינה שאין באפשרותם להגר, וראש הממשלה החליט להרחיבו. "אני כמובן מדבר לא רק על העשירים שהיגרו בעקבות החוקים שלנו. מה עם הסטודנטים לתארים מתקדמים שבחרו ללמוד בחו"ל אחרי שסיימו תואר ראשון מסובסד באוניברסיטאות שלכולנו? לא נרשה למוחות הטובים ביותר לברוח להם לאוניברסיטאות זרות ולזכות שם בפרסי נובל. אלו המוחות שלכולנו, ופרסי הנובל שלכולנו!"

בהוראתו של ראש הממשלה הכינו סוכנויות הביון של המדינה תכנית נועזת לחטיפתם של מדענים אשר היגרו למדינה אחרת, והשבת המוחות שלכולנו לארץ שלכולנו.

אך הפעם ההמונים כבר לא הלכו שבי אחרי הלוגיקה המושלמת והמוסריות הנעלה. תרמה לכך העלייה במחירי הדיור, לאחר שרפורמת הקרקעות השלכולנית תקעה את הרחבת ההיצע – הסתבר שהקבלנים המעטים שעוד נותרו פעילים התקשו לעבור את שלל וועדות התכנון השכונתיות, העירוניות, המחוזיות, האזוריות והארציות ואת שלל ההתנגדויות שהוגשו על ידי בעלי עניין שונים, כולל עורכי דין שנשכרו במיוחד על מנת לייצג חרדונים מצויים וציפורי דרור שעלולים להיפגע מהבנייה. גם הכספים מכריית משאבי הגז הפסיקו להגיע, לאחר שהתרחשה תקלה באחת מאסדות הקידוח שלכולנו והבעלים דרש שהציבור ישתתף במימון התיקונים, והמדינה נכנסה למיתון.

—%$%—

"אני לא מבינה מה היה רע כל כך במצב שהיה לפני כן", אמרה יו"ר האופוזיציה (שהודחה מראשות הממשלה בבחירות האחרונות) במסגרת תכנית אירוח טלוויזיונית. "היזמים לקחו עליהם את הסיכונים, ניהלו את החברות וקיבלו את הרווחים, והציבור הרוויח את חלקו דרך המיסים ודרך הזדמנויות תעסוקה יותר נרחבות בשכר גבוה יותר."

"אבל כולנו ראינו לאן השיטה הזו מובילה", אמר המראיין, מעריץ מושבע של מפלגת שלכולנו. "בעשורים האחרונים התוצר עלה במידה רבה הרבה יותר מהשכר, בעלי ההון גורפים את כל רווחי הצמיחה לעצמם".

"התהליך הזה קורה בכל העולם", ענתה יו"ר האופוזיציה, "במדינות עם ועדי עובדים ובלי ועדי עובדים, עם מיסים גבוהים ונמוכים, עם משאבי טבע וללא משאבי טבע, בכולן השכר כאחוז מהתוצר יורד כבר שנים רבות. אם רק נוציא לרגע את הראש מהאדמה ונביט סביבנו נראה שהרבה תופעות שאנחנו חושבים שהן ייחודיות רק לנו, מגמות שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מי אשם בהן, מתרחשות למעשה בכל העולם. המדינה שלנו איננה אי בודד, אנחנו מושפעים מתהליכים גלובאליים ושינויים טכנולוגיים שלא את כולם אנחנו תופסים. ברגע שנבין זאת, נבין גם שלא די ברפורמה מקומית כזו או אחרת על מנת לעצור את התהליכים הללו. התוצר ימשיך לעלות במידה רבה יותר מהשכר, לא משנה מה הממשלה תעשה."

"את בעצם מציעה שהציבור יוותר על דברים ששייכים לו."

"מושג הבעלות הוא מושג רגשי, טעון, שמונע דיון ענייני בנושא. מצידי תקרא לזה בשם אחר אם אתה רוצה. תגיד שהציבור משכיר את משאבי הטבע ליזמים. לא אכפת לי. הנקודה החשובה היא לדאוג לחפיפה בין נשיאה בסיכונים, חופש בקבלת החלטות והנאה מהרווחים."

"את לא חושבת שלחברות מסחריות ולבעליהן יש חוב מוסרי עבור החברה כולה?"

"חוב עבור מה? אם יזם מסוים לא היה מקים את החברה שלו, אף אחד אחר לא היה מקים אותה. אף אחד אחר לא היה לוקח את הסיכונים, משקיע את שעות העבודה המטורפות הנדרשות. המדינה נותנת תשתיות וחינוך לכל אזרחיה, ובכל זאת רק למיעוט זניח מתוכם יש את האומץ והכישורים לקחת את הסיכונים ולהקים חברות חדשות. למה לאותו מיעוט ישנו חוב הרבה יותר גדול עבור המדינה? מדוע יזם של חברת ענק חייב מיליארדים למדינה, ואדם אחר שקיבל מהמדינה את אותן התשתיות הציבוריות חייב הרבה פחות? לא חייבים להלל את היזמים או לחשוב שהם בני אלים, אבל ההגינות הבסיסית מחייבת להטיל עליהם בדיוק את אותן החובות שאנחנו מטילים על כל אזרח אחר, כגון תשלום מיסים ושירות צבאי, ולא יותר מכך."

"ומה עם הטבות המס שהחברות הגדולות קיבלו? הן לא חייבות לנו משהו בתמורה להטבות המס? היחסים שלהן עם המדינה הן לא דו-צדדיים?"

"ברור שהם דו-צדדיים, מן הסתם נחתמו הסכמים בין החברות האלו לבין המדינה. האם היה רשום בהסכמים האלו שהטבות המס ניתנות בתמורה למחויבות כלשהי?"

"אהמ, לא, אבל – "

"אז אתה טוען שהמדינה צריכה להכניס בדיעבד סעיף לחוזה, שיתכן שאם הוא היה קיים שם מלכתחילה החברה הייתה בכלל מעדיפה לוותר על הטבת המס שהיא קיבלה? תשמע, אין לי בעיה עם הכנסת סעיף כזה מלכתחילה. לגיטימי לחלוטין. אם חברות ירצו הן יחתמו, אם לא אז לא. אבל בדיעבד? ואתה עוד טוען שזה מוסרי? כי לי זה נשמע כמו רמאות."

"אהממ… אני… כלומר… אבל בלי הכבישים והאוניברסיטאות היזמים לא היו מסוגלים – "

"איך בדיוק בנו את הכבישים והאוניברסיטאות האלו לדעתך?"

"מה זאת אומרת איך, המדינה – "

"מאיפה היה למדינה כסף לבנות כבישים ואוניברסיטאות?"

"מהמיסים של האזרחים, כמובן"

"ומאיפה היה לאזרחים כסף לשלם מיסים?"

"מהמשכורות – "

"מהמשכורות שהם קיבלו מיזמים מוצלחים, שהקימו חברות מצליחות שמכרו מוצרים מצליחים. זה הכל מעגלי! החברות המסחריות לא חייבות כלום למדינה, בדיוק מאותה הסיבה שבגללה המדינה לא חייבת כלום לחברות מסחריות שבזכותן לאזרחים יש כסף לשלם מיסים. הדבר היחיד שכולם חייבים זה לציית לחוק. אם למישהו יש בעיה עם החוקים עליו להחליף את הפוליטיקאים, ולא לבוא בטענות למנהליהן של חברות עסקיות."

המראיין זעם ודפק באגרופו על השולחן, "אבל המשאבים הם שלכולנו! החברות הן שלכולנו! התשתיות הן שלכולנו! העובדים הם שלכולנו!"

"לא, הם לא" היא ענתה בשקט. "אין כזה דבר 'שלכולנו'. כל דבר השייך לכולנו בעצם לא שייך לאף אחד, והיחס אליו הוא בהתאם. כל הדברים החשובים בעולם, כל המקורות שמסוגלים לייצר כסף, תמיד שייכים למישהו. לעיתים הם שייכים באופן רשמי לאדם כלשהו, ולעיתים מדובר באדם שמדבר בשם השלכולנו הזה באופן בלתי רשמי או שולט איכשהו בהזרמת הכספים.  כך הדברים התנהלו הרבה לפני המצאת הקפיטליזם והסוציאליזם. המשאבים, החברות, התשתיות – כל אלו מעולם לא היו שלכולנו, וגם היום הם לא שלכולנו. לצערי, אני מאמינה שבקרוב תגלה את זה בעצמך."

—%$%—

כאשר ההפגנות התרבו, ראש הממשלה הוציא אותן אל מחוץ לחוק מכיוון שהכיכרות הן שלכולנו, ולא יתכן שקומץ מפגינים יפקיע את המרחב הציבורי לצרכיו האנוכיים. לאחר מכן הוא נאלץ להלאים כלי תקשורת שהעזו לבקר את הממשל בשמם של אינטרסנטים זרים, מכיוון שגם התקשורת היא שלכולנו ולא של בעלי ההון. כאשר הבחירות התקרבו החליטה הממשלה לבטל אותן מכיוון שהממשל הנוכחי הוא ממילא שלכולנו, ואין צורך בבחירות שיפלגו את המדינה בין מפלגות סקטוריאליות סחטניות.

שבוע לאחר קבלת ההחלטה התרחשה הפיכה צבאית.

"מה אתם עושים?!" זעם ראש הממשלה כאשר פרץ הרמטכ"ל למשרדו, מוקף בחיילים.

"בשם הצבא שלכולנו, אנחנו הולכים לזרוק אותך לכלא שלכולנו ולקיים בחירות חדשות", אמר הרמטכ"ל.

—%$%—

לאור צהלות ההמונים הוכנס ראש הממשלה לשעבר לכלא לאחר משפט בזק, ופגש שם את חבריו לתא – שלושה גברתנים בריונים. אחד מהם התקדם לעברו ולחץ את ידו בחמימות. "שלום לך אדוני, ברוך הבא לתא שלנו."

"אהמ כן… שלום", גמגם ראש הממשלה לשעבר.

"רק רציתי לציין", אמר האסיר, "שכל הדברים שיש לנו כאן בתא הם שלכולנו".

"אה… יפה"

"וגם אתה, אדוני", הוא חייך חיוך עקום, והשניים האחרים גיחכו מאחוריו.

Read Full Post »

במסגרת ניסיונותיהם לסגור את החור בתקציב, מתכננים פקידי האוצר להעלות את שיעור מס החברות בישראל ל-26%. לא תמצאו מתנגדים רבים למהלך, שהומלץ עוד במסגרת דוח טרכטנברג; העלאת מס החברות נתפסת בתור צעד צודק מבחינה חברתית, גיוס העשירים לנשיאה בנטל סתימת החורים בתקציב שנוצרו כתוצאה מהוצאות הממשלה ההולכות וגדלות והכנסותיה ההולכות וקטנות.

אך הניתוח של וועדת טרכטנברג בעניין זה חסר. ההשוואה לממוצע מדינות ה-OECD איננה נכונה, השימוש בשיעור מס סטטוטורי (המס הקבוע בחוק) במקום שיעור מס אפקטיבי (המס שמשלמות חברות בפועל) אינו נכון, וחסרה התייחסות לחסרונות היחסיים של המשק הישראלי בהשוואה למדינות דומות לנו – חסרונות שמדינת ישראל הייתה יכולה לפצות עליהם על ידי מיסוי חברות נמוך יותר, אך היא איננה עושה זאת.

השוואה בין לאומית של מערכות מיסוי היא כאב ראש רציני. ברשומה זו אני אציג השוואה שהיא רחוקה מלהיות מושלמת, אך לדעתי היא מקיפה יותר מזו שנעשתה במסגרת וועדת טרכטנברג, או מהכתבות בעיתון כלכליסט המציגות שיעורי מיסוי שחברות ישראליות מסוימות משלמות בארץ ובחו"ל. השוואה זו תורמת מעט עומק לדיון הציבורי בעניין, ומעלה סימני שאלה קשים סביב המדיניות המתוכננת של משרד האוצר.

הרשומה מבוססת על נייר עמדה שכתבתי עבור מכון ירושלים לחקר שווקים.

 

מהו מס חברות?

מס חברות הוא מס ישיר המוטל על רווחיהן של חברות. במרבית המדינות המערביות חברות שונות משלמות בפועל שיעור מס שונה. במדינות מסוימות נהוג שיעור מס דיפרנציאלי, כאשר חברות גדולות משלמות שיעור מס גבוה יותר מאשר חברות קטנות (ראו כאן). ברוב המדינות המפותחות, כולל אלו שבהן לא קיים מס דיפרנציאלי, ישנם חוקים שונים המפחיתים באופן אפקטיבי את המיסוי או מעניקים הטבות שונות לחברות מסוימות – בדומה לחוק עידוד השקעות הון הישראלי אליו נגיע בהמשך.

חשוב להבחין בין שני נושאים: מס החברות הסטטוטורי, שהוא שיעור המס הקבוע בחוק, ולעומתו מס החברות האפקטיבי, שהוא המס שמשלמות החברות בפועל וכולל הנחות שונות שהן מקבלות (ולפי חלק מההגדרות גם תשלומים נוספים). מכיוון שבמרבית המדינות קיימת דיפרנציאציה במס שמשלמות חברות שונות, השוואות בינלאומיות לפי מס החברות הסטטוטורי אינן מציגות תמונה נכונה של המציאות. מצד שני, קיימים קשיים רבים בחישוב שיעור המס האפקטיבי, ואין הגדרה אחידה עבורו. לרוב הוא מחושב באופן ישיר לפי דוחות החברות, כאשר נדרש לדגום מספר חברות "מייצגות" לכל מדינה.

השונות הרבה בין המדינות והסיבוכיות של מערכות המיסוי, המכס והסובסידיות במדינות שונות, מאתגרים כל ניסיון להבין את מבנה "מגרש המשחקים" שבמרכזו נמצאת מדינת ישראל כיום – הבנה הנדרשת על מנת לקבל החלטה מושכלת באשר לשיעור המיסוי הרצוי, ובאשר לפטורים והנחות הניתנים לפירמות וסקטורים ספציפיים. מעורבותם של לוביסטים וקבוצות אינטרסים חזקות מסבכת עוד יותר את הניסיונות לבנות מערכת מיסוי שתתרום לכלל אזרחי המדינה.

 

מיסוי חברות וצמיחה

למס החברות ישנה השפעה על נטייתן של חברות בינלאומיות להשתקע במדינה כזו או אחרת, ועל כן ממשלות המעוניינות להגדיל את ההשקעות הזרות בארצן לרוב שומרות על מס חברות נמוך בהשוואה למדינות דומות להן. מחקרים אמפיריים מעלים קשר חזק בין שיעור מס החברות במדינה לבין יכולתה למשוך השקעות זרות, וכן כי נדידת חברות בין לאומיות ממדינה למדינה בניסיון להפחית את נטל המס היא תופעה נפוצה, ההולכת ומתגברת בהתאם למגמת הגלובליזציה. בשנים האחרונות אנו עדים לדוגמאות רבות לעניין זה, למשל לגבי חברת אפל (שהקימה חברות בנות באירלנד, הולנד, לוקסמבורג ואיי הבתולה על מנת להפחית את המיסוי עליה), גוגל (שהקימה גם היא חברות בנות באירלנד, הולנד ואיי ברמודה), ועוד.

מכיוון שהוא עלול להשפיע על הייצור והצמיחה, נטל מס החברות מוטל למעשה לא רק על החברות ועל המשקיעים בהן, אלא על אזרחי המדינה כולה. למשל, מחקרה של אליסון פליקס מהבנק הפדרלי של קנזס שפורסם בשנת 2007 מצא כי גידול של עשר נקודות אחוז במס החברות של מדינות עשירות מקטין את המשכורת השנתית הממוצעת באותן המדינות בשבעה אחוזים, כתוצאה מהירידה בהשקעות הפירמות. מחקר של ה-OECD משנת 2010, אשר ניסה לאמוד את הקשר בין מדיניות מיסוי לצמיחה, מצא כי העלאת שיעור מס החברות תגרור פגיעה משמעותית יותר בצמיחה בהשוואה להעלאת שיעורם של כל סוגי המיסים האחרים הקיימים.

חשוב לציין כי אזרחי המדינה סופגים את נטל מס החברות גם באופן ישיר, מכיוון שדרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל הם למעשה מחזיקים בבעלות על מרבית החברות בישראל. כאשר רווחי החברות נפגעים כתוצאה מהמיסוי, התשואה של הקרנות נפגעת בהתאם.

 

מיסוי חברות בישראל

בישראל מסתמנת מגמה עקבית של ירידה במס החברות בשלושת העשורים האחרונים, בדומה לשאר מדינות העולם המערבי. עד אמצע שנות השמונים עמד מס החברות הסטטוטורי על מעל לשישים אחוזים, אך על רקע המשבר הכלכלי שהתפתח באותן השנים החלו ממשלות ישראל להפחיתו בהדרגה, עד ל-36% בשנת 1996. מס החברות נותר על רמה זו עד הרפורמה של שנת 2003, שנועדה להתמודד עם המשבר במשק בתחילת שנות האלפיים. במסגרת רפורמה זו ובהמשך לדוח ועדת קפוטא-מצא משנת 2005, הוחל מתווה של הפחתה נוספת, שהביא את שיעור המיסוי לרמה של 25% בשנת 2010. על פי החלטות ממשלה משנת 2009 שיעור המס ירד ל-24% בשנת 2011, והוא היה עתיד להמשיך ולרדת עד לרמה של 18% בשנת 2016. וועדת טרכטנברג, שקמה בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011, החליטה על הקפאת מתווה ההפחתה והחזרת שיעור המס לרמה של 25%.

להלן שיעורי המס בין השנים 1980-2013:

image

מקור – בנק ישראל (כאן)

על פי דוח וועדת טרכטנברג, הרפורמות שנעשו במערכת המיסוי בתחילת שנות האלפיים היו מוצדקות ותרמו רבות ליציאתו של המשק מהמיתון בו הוא היה שרוי. יחד עם זאת, הוועדה ביקרה את ההפחתה העקבית במס החברות, משתי סיבות עיקריות:

1. הגברת האי-שוויון במשק:

"…הקטנת מס החברות פעלה אף היא בכיוון רגרסיבי שכן רובו המכריע של ההון נמצא בבעלות בעלי ההכנסות הגבוהות – עשירון ההכנסה העליון החזיק בשנת 2009 בכ-29% מההון במשק, יותר מששת העשירונים התחתונים גם יחד… עקב היעדר נתונים מדויקים לגבי התפלגות ההון בישראל לא ניתן לבצע הערכה טובה של השפעת הקטנת מיסוי החברות על האי שוויון בהכנסה הכלכלית בישראל, אולם סביר כי צעדים אלו הרחיבו את הפערים הכלכליים." (פרק המיסוי, עמוד 84)

2. הקטנת הכנסות המדינה ויצירת גירעון: לפי הניתוח של חברי הוועדה, עקב המשבר העולמי לא סביר שהצמיחה תהיה גבוהה מספיק על מנת לפצות על הירידה בהכנסות המדינה כתוצאה ממתווה הפחתות המס, ועל כן הפחתות אלו יגדילו את הגירעון.

לפי דוח הוועדה, מדיניות מיסוי אמורה לאזן בין שלוש מטרות: צמיחה, שמירה על איזון פיסקאלי, והשפעות על אי-שוויון. מדיניות המיסוי שהתבטאה בהפחתת מס החברות נתנה משקל רב מדי לצמיחה על חשבון שני הגורמים האחרים, ולאור הירידה הצפויה בצמיחה כתוצאה מהמשבר העולמי היא הפכה למסוכנת ליציבות המשק.

בהמשך לקביעת שיעור מיסוי של 25% בשנת 2012, המליצו חברי הוועדה לבחון העלאה נוספת ל-26% בשנת 2013, תוך שהם מסתמכים על השוואת שיעור המס הסטטוטורי בישראל לשיעור המס הסטטוטורי הממוצע בכל מדינות ה-OECD (כולל מדינות שכפי שנראה בהמשך אינן ברות השוואה למדינת ישראל מבחינה זו), שעמד על 25.5% בשנת 2011. יחד עם זאת, חברי הוועדה הזהירו מהגדלת שיעור המיסוי אל מעבר ל-26%:

"יודגש כי חברי הוועדה רואים בעלייה מעבר לשיעור זה, תוך יצירת פער יחסית לשיעורי המס הממוצעים במדינות המפותחות, סכנה לפוטנציאל הצמיחה של הכלכלה הישראלית. יתר על כן, מרבית ההון בחברות שייך לגופים המוסדיים כגון קרנות הפנסיה וקופות הגמל,כך שלמעשה מרבית החברות בישראל נמצאות בבעלות הציבור הרחב. לפיכך הגדלה מופרזת של מס זה עלולה לפגוע דווקא במעמד הביניים." (פרק המיסוי, עמוד 90)

ציטוט זה עומד בסתירה מסוימת לציטוט הקודם, ויתכן כי הוא מסמן חילוקי דעות פנימיים בוועדה.

 

חוק עידוד השקעות הון

חוק עידוד השקעות הון נחקק בשנת 1959, במטרה לעודד חברות בין לאומיות מייצאות וחברות המעסיקות עובדים בפריפריה על ידי הטבות מס. במהלך השנים התפתחו בחוק שלל סעיפים "יוצאי דופן", שנועדו לתגמל באופן ספציפי משקיע כזה או אחר. למשל, החברה לישראל של שאול אייזנברג קיבלה בשנת 1968 פטור ממיסים למשך שלושים שנים במסגרת החוק, ביוזמתו של שר האוצר פנחס ספיר.

בשנת 2009 פורסם מחקרם של גיא נבון ורוני פריש מבנק ישראל אודות חוק עידוד השקעות הון, אשר מביא בין השאר סקירה של מחקרים קודמים. חוקרים שונים שבחנו את הנושא מאז שנות השבעים מצאו כי הסבסוד מביא לביצוע פרויקטים לא כדאיים, לאי יעילות בייצור, להקמת מפעלים שסיכוי הישרדותם נמוכה, להעדפת תעשייה מסורתית ולא יציבה על חשבון תעשייה מתקדמת, אינו מוביל להגדלת ההשקעה הפרטית בפריפריה, ואינו משפיע על האבטלה. באופן היסטורי קשה להראות תרומה כלשהי של החוק לכלכלת אזורי הפריפריה בישראל, ובהחלט ייתכן שהוא אף פגע בפריפריה על ידי יצירת תלות של תושביה בתעשיות מסורתיות. מלבד חוסר תרומתו לכלכלת הפריפריה, יוצר חוק עידוד השקעות הון תמריצים נרחבים לשחיתות. בשני העשורים האחרונים נרשמו מקרים רבים של רמאות מצד בעלי עסקים המעוניינים להשיג הטבות במסגרת החוק, או בכירים במשרד התעשייה והמסחר שקיבלו שוחד בתמורה להטבות שמציע החוק.

בתחילת 2011 נערכה רפורמה מקיפה בחוק לעידוד השקעות הון, אשר פישטה את הקריטריונים הקבועים בו. במסגרת החוק החדש מפעלים המייצאים יותר מ-25% מתוצרתם מקבלים הנחות משמעותיות במיסוי החברות: מס בשיעור של 15% במרכז ו-10% בפריפריה בשנים 2011-2012, 12.5% במרכז ו-7% בפריפריה בשנים 2013-2014, ומס בשיעור של 12% במרכז ו-6% בפריפריה החל משנת 2015. גם לגבי הקריטריונים האלו קיימת ביקורת – ההפרש בינם לבין המס הסטטוטורי גבוה מדי, לא ברור מדוע קריטריון היצוא מקבל משקל רב כל כך והאם לא עדיף להשקיע בפריפריה בדרכים אחרות.

אני מודה שבאופן אישי קשה לי לגבש דעה לגבי החוק. מצד אחד, הוא כן תורם להפחתת שיעורי המיסוי האפקטיביים. מצד שני, אני לא בטוח שהקריטריונים הם אידיאליים, ובאופן עקרוני הייתי מעדיף מערכת מיסוי יותר אחידה עם פחות יוצאי דופן, מכיוון שהקריטריונים ליוצאי הדופן לרוב מושפעים מאינטרסים שמאחורי הקלעים ולא מחשיבה כלכלית אסטרטגית.

 

תמונת מצב בין לאומית

ישנה שונות רבה בגובה המס שמטילות מדינות שונות בעולם על החברות הפועלות בשטחן. בתחתית הרשימה נמצאים מקלטי מס כגון איי הבתולה, איי קיימן ולוקסמבורג, ואילו המדינות המערביות בעלות שיעורי המיסוי הסטטוטורי הגבוהים ביותר הן יפן, בלגיה, ארצות הברית וצרפת.

בשנת 2011 התפרסם מחקר אמריקני שנערך על ידי קווין מרקל ודאגלס שאקלפורד, העוסק בהשוואת שיעורי מס חברות אפקטיביים, על ידי סקירה של הדוחות החשבונאיים שפרסמו 11,602 חברות ב-82 מדינות שונות, בין השנים 1988-2009. החוקרים בדקו בין השאר את ההשערה כי חברות בינלאומיות מתכננות את תשלום המיסים שלהן ואת מיקום המפעלים והמטות באופן שמבטל לחלוטין את הבדלי שיעורי המס הסטטוטורי בין המדינות, ומצאו כי השערה זו שגויה: חברות במדינות שונות משלמות שיעורי מס אפקטיביים שונים. ממצא זה תומך בטענה כי מדינות מסוימות יכולות "להרשות לעצמן" לשמור על שיעורי מס חברות גבוהים יותר ממדינות אחרות מכיוון שיש להן יתרונות אחרים המחפים על כך, והחברות במדינות אלו אינן מתחמקות לחלוטין מתשלום המיסים הגבוהים – משתלם להן לשלם את המיסים האלו ולהישאר במדינות הללו.

על פי ממצאי המחקר, המדינות המערביות בעלות שיעורי מס החברות האפקטיביים הגבוהים ביותר הן יפן, ארצות הברית, צרפת וגרמניה – כולן מדינות גדולות, בעלות שוק פנימי משמעותי אשר חברות בין-לאומיות מוכנות לשלם מחיר מסוים על מנת להיות חשופות אליו. למשל, סטפן שיי, בכיר במשרד האוצר האמריקני, טוען כי גודלה של ארצות הברית בהשוואה למדינות אחרות מאפשר לחברות הסוחרות בתחומיה לעבור פחות גבולות במהלך המסחר, וכך לחסוך כספים, מה שמאזן את גובה מס החברות במדינה.

 

בניגוד למדינות אלו, מדינות קטנות לרוב שומרות על מיסוי חברות נמוך יחסית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שוויץ, שיש המחשיבים אותה בתור מקלט מס. בשוויץ קיים מיסוי חברות של 8.5% ברמה הפדרלית, ומיסוי נוסף המשתנה בין הקנטונים השונים, כך ששיעור מס החברות הסטטוטורי הכולל נע בין 22% ל-13%. דוגמה מפורסמת אחרת היא אירלנד, אשר שיעור מס החברות הסטטוטורי שלה עומד על 12.5%. שיעור מס החברות באירלנד מוזכר כאחד הגורמים לצמיחה המהירה שאפיינה את "הנמר הקלטי" בשנים 1995-2008 (בדומה לארבעת "הנמרים האסייתים" – הונג-קונג, דרום קוריאה, סינגפור וטיוואן), והוא גרם בעשור האחרון לסכסוך בינה לבין צרפת, שטענה כי אירלנד מתחרה באופן "לא הוגן" על השקעות זרות. גם במדינות קטנות שבהן המס הסטטוטורי גבוה יחסית קיימים חוקים שונים המפחיתים את המס האפקטיבי. למשל, בבלגיה פותח מנגנון הנקרא Notional interest deduction היוצר מצב שבו למרות מיסוי סטטוטורי של כ-34%, המיסוי האפקטיבי יכול להיות נמוך מ-20%.

קיימות מעט השוואות בין לאומיות של מס החברות האפקטיבי הכוללות את מדינת ישראל. פירמת רואי החשבון הבין לאומית PwC פרסמה בשנת 2011 מחקר אשר אמד את שיעור המס האפקטיבי הכולל שהיה מוטל על חברות בין השנים 2006-2009, על ידי סקירת הדוחות של 1,820 חברות מהגדולות בעולן, מ-59 מדינות שונות, ביניהן 38 חברות ישראליות. על מנת לבצע השוואה רלוונטית לישראל, נבחר מדינות בסדר הגודל של מדינת ישראל החברות ב-OECD, בהן מתגוררים בין ארבעה ל-12 מיליון תושבים. הנתונים כוללים שלוש עשרה מדינות כאלו. להלן טבלה המתארת עבור כל אחת מהמדינות את שיעור המס הסטטוטורי ואת שיעור המס האפקטיבי.

image

* במדינות אלו קיים מיסוי נמוך יותר לחברות קטנות

באופן עקרוני שיעור מס החברות האפקטיבי יהיה תמיד נמוך מהשיעור הסטטוטורי. זה לא המקרה עבור חלק מהמדינות שבטבלה מכיוון שמדובר על שנים שונות, ומכיוון שההגדרות של PwC עבור המיסוי האפקטיבי כוללות נושאים נוספים. שיעור המס הסטטוטורי הממוצע עבור המדינות שבטבלה הוא 23.6%, נמוך משיעור המס הסטטוטורי של מדינת ישראל. שיעור המס האפקטיבי הממוצע בין השנים 2006-2009 לפי המחקר של PwC הוא 21.3%, ובישראל המס האפקטיבי הוא הגבוה ביותר מכל המדינות שנסקרו. נתונים אלו אינם מספקים לשם קבלת תמונת מצב מלאה ועדכנית בנוגע למיקומה היחסי של מדינת ישראל, אך הם מרמזים על האפשרות כי מס החברות האפקטיבי בישראל אינו נמוך בהשוואה למדינות אחרות, למרות חוק עידוד השקעות הון.

 

מגמות בשיעור מס חברות בעולם

מחקרם של מארקל ושאקלפורד שהזכרתי לפני כן מצא כי מס החברות האפקטיבי נמצא במגמת ירידה עקבית בכל המדינות בשני העשורים האחרונים: במהלך השנים 1989-2009, עבור תשע מדינות מערביות שיש עבורן תצפיות בכל השנים, מס החברות האפקטיבי ירד בממוצע ב-12 נקודות אחוז. מחקר אחר שפורסם על ידי האיחוד האירופאי מוצא כי מיסי החברות באירופה קוצצו מרמה ממוצעת של 35.3% במחצית השנייה של שנות התשעים לרמה ממוצעת של 23.5% בשנת 2012.

אחת הדוגמאות לעניין זה היא מדיניות מיסוי החברות בשבדיה, בה מרבית סוגי המיסים הם בין הגבוהים בעולם. עד שנות התשעים מיסוי החברות בשבדיה היה בין הגבוהים בעולם המערבי. במסגרת הרפורמות שנעשו במדינה לאחר המשבר של תחילת שנות התשעים, נקבע מתווה של הפחתה במס החברות, שהביא אותו לרמה נמוכה ביחס למרבית מדינות אירופה באמצע שנות התשעים. במקביל לכך מערכת המס הפכה להיות יותר אחידה, ופחות נתונה למניפולציות. לאחר מכן מדינות אירופאיות אחרות החלו להפחית את שיעורי מס החברות שלהן, עד ששבדיה שוב הפכה בשנת 2009, עם שיעור מס סטטוטורי של 26.3%, למדינה עם שיעור מס חברות גבוה באופן יחסי. בתגובה לכך הוחלט להפחית את שיעור מס החברות הסטטוטורי ל-22% בשנת 2013.

דוגמאות אחרות למדינות שהפחיתו לאחרונה או מתכננות להפחית את שיעורי מס החברות שלהן כוללות את יפן וקנדה שהפחיתו את מס החברות שלהן בשנת 2012, את פינלנד המתכננת להפחית את שיעור מס החברות בשנת 2014 ל-20%, ואת בריטניה המתכננת להפחית את שיעור מס החברות ל-20% בשנת 2015. תוכניות דומות מוזכרות לגבי ספרד, ארצות הברית ומדינות נוספות.

מה שהיה אולי שיעור מס ממוצע בשנת 2011, יהפוך עד מהרה להיות שיעור מס גבוה.

 

הסביבה העסקית: ישראל לעומת העולם

כאשר חברות בין לאומיות בוחרות היכן למקם מטות ומפעלים, מס החברות המקומי הוא רק אחד השיקולים העומדים לנגד עיניהן. שיקול אחר, חשוב לא פחות, הוא הסביבה העסקית הרלוונטית: גודל השוק הפנימי, מוסדות, תשתיות, הון אנושי, עלויות לוגיסטיות, מצב בטחוני, וכל פרמטר אחר שיכול להשפיע על פעילותה של החברה. שיעור מיסוי נמוך יכול לפצות על סביבה עסקית בעייתית, וסביבה עסקית מצוינת יכולה לתמוך בשיעור מיסוי חברות גבוה. על כן, בחינת מדיניות המיסוי הנכונה עבור מדינת ישראל מחייבת התייחסות לפרמטרים אלו.

הפורום הכלכלי העולמי מפרסם מדי שנה את דוח התחרותיות, המשווה מספר רב של מדינות על פי תריסר קטגוריות-על של פרמטרים, כאשר כל אחד מהם מפורק לתת-קטגוריות. שתי קטגוריות-על רלוונטיות במיוחד לדיון: תשתיות ומוסדות. להלן דירוגי המדינות שנבחרו בתור קבוצת ההשוואה של 13 מדינות אירופאיות שגודל אוכלוסייתן דומה לשל ישראל, לפי הדוח של השנים 2011-2012, לגבי תשתיות ומוסדות.

image

ישראל מדורגת במקום התשיעי מבין 13 המדינות בקבוצת ההשוואה, גם לפי מוסדות וגם לפי תשתיות. קטגוריות אלו כוללות תת-קטגוריות רבות אשר אינן רלוונטיות למשקיעים זרים, ולכן רצוי לעבור לרזולוציה גבוהה יותר. לשם השוואה נבחר את שוויץ, את דנמרק, ואת הרפובליקה הצ'כית.

להלן הדירוגים של שלושת המדינות הללו מתוך 142 מדינות, לגבי מספר תת-קטגוריות הרלוונטיות למשקיעים זרים:

image

כפי שניתן לראות, שוויץ ודנמרק עוקפות את מדינת ישראל בפער משמעותי כמעט בכל המדדים, וגם צ'כיה מקדימה את ישראל בשבעה מתוך 14 המדדים שנבחרו, ביניהם שלושה מבין ארבעת המדדים הקשורים לתשתיות, וגודל השוק המקומי.

יכולתי לבחור פרמטרים אחרים, אבל התוצאה לא הייתה משתנה באופן משמעותי. ישנם נושאים שבהם ישראל מדורגת גבוה ביחס לכל מדינות העולם, כגון פרמטרים הקשורים לחדשנות, למוכנות טכנולוגית ולתחכום עסקי, אם כי גם בהם מדינות סקנדינביה ושוויץ לרוב מדורגות גבוה יותר, ולא ברור עד כמה נושאים אלו רלוונטים לחברות בין לאומיות שממילא יש ברשותן מרכזי פיתוח בכל העולם. בשאר הנושאים ישראל מדורגת לרוב אחרי מדינות מערב, צפון ומרכז אירופה, ובחלקם גם אחרי מדינות מזרח ודרום אירופה.

 

חסרונותיה של ישראל בתחום התשתיות, בייחוד בכל הקשור לכבישים ונמלי ים, מופיעים גם במחקרים נוספים. למשל, על פי דו"ח פנימי של רשות ההגבלים העסקיים התפוקות בנמלי ישראל נמוכות ב-30% לעומת הממוצע העולמי. נושא חשוב נוסף הוא המרחק הפיזי של מדינת ישראל מהשוק האירופאי, שהוא גדול ממרחקן של שאר המדינות בקבוצת ההשוואה: כאשר מנהל בחברה גרמנית השוקלת לפתוח מחלקת מחקר במדינה זרה נדרש להחליט האם עליו לטוס פעמיים בשבוע להולנד או לישראל, המרחק הוא גורם בעל חשיבות. ולבסוף, מלבד העלות הישירה של ההתמודדות עם המצב הבטחוני בארץ, הסביבה הגיאו-פוליטית של מדינת ישראל וההתיחסויות אליה בתקשורת העולמית מרתיעות משקיעים זרים.

אם נשווה בין טבלת המיסוי לטבלת דירוגי התחרותיות, נראה כי פורטוגל, הונגריה והרפובליקה הצ'כית מנסות לפצות על חסרונותיהן על ידי מס חברות נמוך באופן יחסי, בעוד שישראל ויוון אינן עושות זאת. לאור נתונים אלו והמגמות העולמיות, עלול להיווצר בשנים הקרובות פער בין ישראל לבין המדינות המתחרות איתה על השקעות זרות – פער המסכן את עתיד הצמיחה של כלכלת המדינה ועשוי לפגוע בכל שכבות האוכלוסייה. בעוד שקשה מאוד יהיה לשנות את הדירוג היחסי של מדינת ישראל בנושאים כגון המצב הבטחוני, איכות נמלי הים או נטל הרגולציה הממשלתית, את מס החברות ניתן להפחית בקלות יחסית על מנת לפצות על חסרונות אלו.

 

סיכום

במדינת ישראל כיום, אין דבר קל יותר מלהעלות את מס החברות. הלך הרוח הפופוליסטי השולט בתקשורת תומך בכך מתוך בורות, והגורמים שלרוב משמשים משקל מאזן לפופוליזם, כגון משרד האוצר ובנק ישראל, מוטרדים יותר מהגירעון ומעוניינים לסגור אותו כמה שיותר מהר וללא התנגדויות פוליטיות. היחידים שמשמיעים קול נגדי הם בעלי החברות ונציגיהם, אך הם נתפסים בתור אינטרסנטים ולכן לרוב מתעלמים מטענותיהם.

זהו הפתרון הקל, אך לאו דווקא הנכון. הפתרון הנכון לסגירת הגירעון הוא ביטול פטורים לא מוצדקים, ייעול המגזר הציבורי ותיקון עיוותים היסטוריים במשק – אך אלו ידרשו משר האוצר להילחם כנגד כוחות פוליטיים חזקים, ויגררו מספר נמוך יותר של לייקים בפייסבוק.

פתרון קל נוסף שלפיד בוחר בו הוא קיצוץ בתשתיות. לקיצוץ בתשתיות והעלאת שיעור מס החברות יש מכנה משותף: שניהם יפגעו בצמיחה העתידית, ושניהם פוגעים בכלכלת ישראל מבלי שנוכל לראות באופן פיזי את הפגיעה. קל לראות פגיעה כאשר התרגלנו לקבל משהו במחיר מסוים ועכשיו הוא עולה יותר או נעלם, אבל הפגיעה של הזדמנויות אבודות היא בלתי נראית. איך הייתה נראית מדינת ישראל היום לו הייתה מוקמת רכבת תחתית בתל אביב לפני שני עשורים? איך היא הייתה נראית לו מס החברות בשנת 2000 היה נמוך ביחס לעולם וחברות בין לאומיות רבות היו משקיעות כאן בעשור האחרון? לעולם לא נדע, אנחנו לא מרגישים בפספוסן של ההזדמנויות הללו ולכן גם לא חושבים שהייתה כאן איזו שהיא טעות.

הגישה הזו של לפיד, שמירה על הפופולאריות בכל מחיר אפשרי, היא לא בריאה עבור שר אוצר. שרים אחרים יכולים להילחם בקבוצות אינטרסים צרות ולהגדיל את הפופולאריות שלהם, אבל שר האוצר אחראי על השמירה על מסגרת התקציב – הוא אמור להיות לא פופולארי כמעט בהגדרה, ואם אין אף גורם חשוב שמתנגד לו סימן שהוא לא מבצע את עבודתו נאמנה.

לפני קבלת החלטה בנוגע לשיעור המיסוי הרצוי ולחוק עידוד השקעות הון, יש לקיים מחקר מעמיק ועדכני המשווה את מס החברות האפקטיבי בישראל למיסי חברות אפקטיביים במדינות דומות, ומתייחס למגמות העתידיות הצפויות במדינות אלו ולסביבה העסקית בישראל. ללא חשיבה אסטרטגית מסוג זה תהיה זו טעות להעלות את שיעור מס החברות – טעות שעלולה לעלות לכולנו ביוקר.

 

 

 

 

Read Full Post »

מעל ארבע עשר אלף איש קראו את הרשומה הקודמת שפרסמתי. זהו מספר מאוד יוצא דופן: הרשומה הכי נצפית שלי עד כה הגיעה לכ-4,500 צפיות (החוקים הבסיסיים של הטיפשות), והשלישית לכ-3,600 צפיות (קיצור תולדות בזבוז הזמן). חלק קטן מבין אותם ארבע עשר אלף איש הגיבו לרשומה. מבין אלו שהגיבו, היו כאלו שביקשו לראות נתונים נוספים. הרשומה הזו מוקדשת להם – כללתי בה נתונים נוספים שנדרשו, וכן עוד מספר ניתוחים שערכתי בעצמי.

מלבד הנתונים שאראה כאן, רצוי להזכיר גם את הכתבה הזו מעיתון דה-מרקר, שלפיה השכר הממוצע ברוטו של מורה בישראל הוא 10,746 ש"ח בחודש, ובקרב פקידי המגזר הציבורי השכר החציוני הוא 12,500 ש"ח לחודש – עוד שני מספרים שמראים חלק מהתמונה האמיתית של השכר במדינת ישראל.

אני אחסוך במילים. בכל אחת מהטבלאות שבהמשך אתם יכולים לראות את הממוצע לצד המילה mean, ומשמאל נתונים עבור עשירונים שונים. בדוגמה הראשונה אני אסביר את המספרים.

 

הכנסות הכוללות הון

מלבד הטבלה הראשונה ברשומה הקודמת, שאר הטבלאות כללו רק הכנסות מעבודה. להלן מספר ניתוחים הכוללים גם הכנסות מהון:

משפחות עם 3 ילדים:

clip_image001

משמעות הנתונים משמאל: 10% מהמשפחות מכניסות פחות מ-5,116 ש"ח לחודש, 10% מכניסות מעל 36,884, 25% מהמשפחות נכניסות מעל 26,129, וכך הלאה.

משפחות יהודיות עם 3 ילדים שאינן גרות בפריפרייה:

clip_image002

הממוצע גדל דרמטית, בגלל העשירים שיש ברשותם הון רב.

 

משפחות עם מספר ילדים אחר

נחזור להכנסות מעבודה, ללא הכנסות הון.

להלן הנתונים עבור משפחות שיש בהן 4 או 5 נפשות בכל הארץ (כולל ההורים):

clip_image003

בהשוואה לטבלה המקבילה ברשומה הקודמת, הממוצע והחציון ירדו באלף. לא משהו דרמטי.

משפחות שיש בהן 4 או 5 נפשות בערים הדומות לחדרה, ללא ערבים, כאשר לפחות אחד ההורים עובד:

clip_image004

כפי שניתן לראות, המספרים נמוכים יותר מאשר הטבלאות הדומות ברשומה הקודמת, אבל לא באופן דרמטי. אולי זה מפני שההורים צעירים יותר, אולי יש כאן השפעה של העולים מברית המועצות. בנתונים שלי, בכל אופן, ממוצע מספר הילדים למשפחה הוא 3.32, החציון הוא 3, ובנתונים שלי הן מהוות כ-15% מהמשפחות ולא 7% כפי שכתב דובי קננגיסר בתגובה לרשומה הקודמת (וה"מקור" שהוא נתן לכך בתגובה אחרת כולל רק משפחות הגרות בדירות שכורות). אני לא חושב שנכון לומר שחתכתי כאן חלק משמעותי מהאוכלוסיה. ההפך – כללתי כאן לא מעט משפחות שהן בדרכן להיהפך למשפחות עניות וברוכות ילדים, והן מאזנות את אלו שהורדתי לפחות באופן חלקי.

 

משפחות שבהן שני ההורים עובדים

להלן הנתונים עבור משפחות מכל הסוגים בכל הארץ שבהן שני ההורים עובדים:

clip_image005

מעניין לראות שכמעט בלי שום חיתוכים אני מגיע לממוצע שעובר את ה-20 אלף ש"ח בחודש.

נוסיף את גודל המשפחה, 3 ילדים:

clip_image006

נסיים עם הטבלה הזו. היא מדגישה את הנקודה אפילו יותר טוב מהטבלאות ברשומה הקודמת – בקרב משפחות עם 3 ילדים שבהן שני ההורים עובדים, החציון עובר את ה-20 אלף. אם הייתי ממשיך ומוריד את הערבים והפריפריה, המספרים היו גבוהים יותר.

 

אני מקווה שהצלחתי לשכנע לפחות כמה מאלו שלא היו משוכנעים לפני כן שריקי כהן היא אכן מייצגת נאמנה של מעמד הביניים הישראלי, ושהכנסה משפחתית של 20 אלף ש"ח לחודש איננה תופעה יוצאת דופן במדינת ישראל, שניתן לשייכה לעשירים בלבד.

 

 

Read Full Post »

סערת עשרים אלף השקלים של ריקי כהן אמנם כבר הספיקה להתחלף בסערת דון-קישוט הרוכב על דולסינאה, אך בכל זאת, באיחור אופנתי, אני אציג ברשומה הזו את הנתונים המראים שריקי כהן היא אכן מייצגת נאמנה של מעמד הביניים הישראלי.

למעשה כותרת הרשומה היא שקרית – הנתונים שאפרסם כאן רחוקים מלהיות כל מה שאני הייתי רוצה לדעת על שכר משקי בית בישראל, אבל הם הרבה יותר טובים מאלו שפורסמו בעיתונות בימים האחרונים, או מאלו שמצוטטים מאתר הלמ"ס. אלו לא נתונים מעודכנים במיוחד: סקר ההכנסות של הלמ"ס לשנת 2010. לא איזה שהוא מחקר או דוח של הלמ"ס שביצע את החישובים, אלא הנתונים עצמם – הכנסותיהם ופרטיהם של כחמישה עשר אלף משקי בית בישראל, כפי שקיבלתי אותם מהלמ"ס עבור מחקר אחר שביצעתי בשנה שעברה. אני לא יכול לפרסם את הנתונים באופן פומבי, אך מי שמעוניין בכך יכול לנסות להזמין אותם דרך הלמ"ס ולחזור על החישובים בעצמו (לא לשכוח להשתמש במשקולות שהלמ"ס מספק לשם חישוב הממוצעים). הסיבה שהם טובים יותר, היא מכיוון שאני מסוגל לרדת לרזולוציה גבוהה יותר, וכן לחשב חציונים ולא רק ממוצעים.

מהי מטרתנו? לגלות עד כמה ריקי כהן מייצגת את מעמד הביניים הישראלי. איך נעשה זאת? נתחיל מרמת האגרגציה הגבוהה ביותר, ונרד למטה, לנתונים אודות משפחות הדומות למשפחתה של ריקי, על מנת לברר האם היא עשירה ביחס אליהן. המשתנה אותו אני בודק מוגדר כך:

Total gross monthly household income

מדובר בשכר ברוטו (לפי הבהרה מאוחרת יותר של לפיד נראה כי הוא התכוון לשכר ברוטו), הכולל הכנסה מעבודה או מעסקים פרטיים. אך לפני שנצלול לנתונים, נערוך דיון קצרצר על משמעות המושג "מעמד ביניים".

מעמד ביניים

ההגדרה המקובלת למעמד ביניים כוללת אנשים המרוויחים בין 75% ל-125% מהשכר הממוצע. המשמעות המילולית מתייחסת לרוב לאנשים עובדים, אשר אינם עניים ואינם שייכים למעמדות העליונים בחברה. אחד הנתונים החסרים כאן הוא הגיל.

נניח שישראל ישראלי הוא האדם המתאים ביותר להגדרה האינטואיטיבית של מעמד הביניים הישראלי. כאשר היה ישראל ישראלי בן 22, הוא למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב, שכר דירה קטנה עם שותפים והתפרנס ממלצרות. משכורתו שייכה אותו לעשירון הרביעי או החמישי. בגיל 30, כשישראל ישראלי התחתן, הוא כבר מצא עבודה באחד הבנקים שהקפיצה אותו אל העשירון השביעי. בגיל 45, לאחר שקיבל קידום, הוא הגיע לעשירון התשיעי. כשיצא לפנסיה הכנסתו ירדה בהתאם, והוא חזר לאזור העשירון השישי.

האם יהיה נכון לומר שבגיל 22 ישראל ישראלי יצג את מעמד הביניים הישראלי, ובגיל 45 לא? זהו אותו האדם! באופן אינטואיטיבי, אני מקווה שתסכימו איתי כי ישראל ישראלי ייצג את מעמד הביניים הישראלי לאורך כל חייו, ולא רק בתקופה כזו או אחרת. לכן, ברשומה זו לא אשווה את ריקי כהן לצעירים, למבוגרים, או למובטלים. אני אשווה אותה לאנשים דומים לה מבחינת שלב החיים שבו היא נמצאת, ואנסה להראות כי בקרב אנשים אלו משכורותיהם של ריקי ובעלה קרובות לא רק לממוצע, אלא גם לחציון.

רמה ראשונה: כולם

אלו נתוני השכר עבור כלל משקי הבית בשנת 2010:

clip_image001

אנחנו רואים כאן לא רק את השכר הממוצע (14,385), אלא גם את השכר החציוני (10,625, ליד המספר 50%) וכמה נתונים אודות עשירונים וחלקי-עשירונים. למשל, 10% ממשקי הבית במדגם הרוויחו פחות מ-3,269 ש"ח בחודש, ו-10% הרוויחו יותר מ-28,968 ש"ח בחודש.

הנתונים האלו זהים לנתונים שפרסם הלמ"ס בהודעתו לתקשורת אודות השכר בשנת 2010, אז נראה שביצעתי את החישוב הנכון והשתמשתי במשתנים הנכונים (למרות שחדי העין בוודאי הבחינו בכך שיש שם נתונים קצת לא הגיוניים בסימן שלילי שאיני יודע מהי משמעותם, אולי משקי בית הנמצאים בחובות). חשוב לזכור שמאז שנת 2010 הנתונים גדלו בכמה מאות שקלים, כך שהמספרים הנוכחיים גבוהים יותר. כמו כן, בהמשך אשתמש בשכר רק מעבודה, לא כולל הכנסות מהון, שהוא יותר נמוך, מפני שזאת ככל הנראה הכוונה של לפיד ומבקריו.

נמשיך הלאה אל הרמה הבאה.

רמה שנייה: מספר ילדים

לפי לפיד, לריקי ובעלה יש שלושה ילדים. איך נראית הכנסתם, העומדת על 20,000 ש"ח לחודש בהשוואה למשפחות אחרות עם שלושה ילדים?

להלן התשובה:

clip_image002

כאן בדקתי רק משפחות שעבורן מספר הנפשות במשק הבית הוא 5. בדיקה זו מנטרלת משפחות ברוכות ילדים (רובן ערביות וחרדיות), משפחות צעירות יחסית שעוד לא הספיקו להביא לעולם שלושה ילדים, ומשפחות מבוגרות שאצלן הילדים עזבו את הבית. ניתן לראות כי השכר החציוני הוא 14,668 ש"ח בחודש, השכר הממוצע הוא 17,669 ש"ח בחודש, ו-25% ממשקי הבית בעלי שלושה ילדים בישראל הרוויחו מעל 24,125 ש"ח בחודש.

כלומר, אם היינו מחלקים רק משפחות עם שלושה ילדים לעשירונים, ריקי כהן ככל הנראה הייתה מוצאת את עצמה בחלקו העליון של העשירון השישי, או בחלקו התחתון של העשירון השביעי.

לצערי אין לי נתונים על גילאים ולכן אני לא יכול לבדוק את המשכורות בשכבת הגיל של ריקי. מספר הילדים מהווה על כן סוג של קירוב לגיל.

רמה שלישית: מקום מגורים

מה עוד אנחנו יודעים על ריקי? אנחנו יודעים שהיא מורה, אך הנתונים שלי אינם מספיקים על מנת לבדוק רק משקי בית של מורים. אנחנו יודעים היכן היא גרה: בחדרה. במדגם מופיעות 195 משפחות שהתגוררו בחדרה בשנת 2010, מתוכן ל-23 משפחות יש 3 ילדים. אלו הנתונים עבורן (מספר התצפיות בפלט המופיע ליד המילה "obs" אינו נכון, מכיוון שהוא מחושב לפי המשקולות):

clip_image004

הממוצע ירד בהשוואה לתוצאות הקודמות, אך החציון עלה. עם שכר של 20,000 ש"ח לחודש, ריקי ובעלה מרוויחים כ-3,000 ש"ח מעל הממוצע והחציון של משפחות דומות להם המתגוררות בחדרה. אך רצוי לזכור שמספר המשפחות המתאימות בהשוואה זו הוא די קטן, ולכן הנתונים ככל הנראה אינם מדויקים.

רמה רביעית: לפי דת, עבור קבוצות ערים שונות

נכניס ערים נוספות לניתוח, על מנת לקבל מספר תצפיות גדול יותר ותוצאות מדויקות יותר. הלמ"ס מספק נתון אודות "מידת הפריפריאליות" של מקום המגורים, שמחושב לפי המרחק מתל אביב וירושלים. לפי נתון זה, חדרה נמצאת בקבוצה הכוללת ערים מרכזיות שאינן בגוש דן: אשדוד, מבשרת ציון, מודיעין, אלעד, יבנה, חדרה ונתניה. על מנת לסנן מספר ערים ערביות הקיימות באותה הקבוצה, נתמקד במשקי בית יהודיים.

clip_image006

הנתונים ממשיכים לעלות, עם ממוצע שעובר את ה-20 אלף, וחציון של 18,875 ש"ח לחודש. משמעותם פשוטה:

חמישים אחוזים מהמשפחות בעלות שלושה ילדים הגרות באזורים אלו מרוויחות מעל 18,875 ש"ח בחודש, ו-25% מתוכן מרוויחות מעל 28,978 ש"ח בחודש. האם מישהו יכול להסתכל על הנתונים האלו ברצינות ולטעון כי ריקי כהן היא עשירה באופן יחסי?

רמה חמישית: רק משפחות שבהן לפחות אחד מבני הזוג עובד

בואו נמשיך ונבדוק מה יקרה אם ניקח רק משפחות שעבורן ההכנסה מעבודה גדולה מאפס (כלומר, לפחות אחד מבני הזוג איננו מובטל):

clip_image008

בערים הדומות לחדרה, 50% מהמשפחות בעלות שלושה ילדים שאצלן לפחות אחד ההורים עובד, מכניסות מעל 19,183 אלף ש"ח בחודש. ריקי כהן קרובה מאוד לחציון בקרב משפחות אלו. רק 25% מהמשפחות מסוג זה מרוויחות פחות מ-11,000 ש"ח בחודש.

רק בשביל הכיף, בואו נכניס לחישוב הקודם גם את תל אביב, ערי גוש דן (כולל ערים עניות כגון רמלה, בני ברק ולוד) וירושלים (שגם היא ענייה למדי):

clip_image010

ולסיום, רק תל אביב:

clip_image012

סיכום

אני מאמין שהנתונים מדברים בעד עצמם. עם שכר של 20,000 ש"ח למשק בית, ריקי כהן בהחלט איננה עשירה באופן יוצא דופן לשאר אזרחי מדינת ישראל שלהם שלושה ילדים, לא בהשוואה לממוצע ולא בהשוואה לחציון. השכר שלה מייצג באופן לא רע בכלל את מה שמרוויחים אנשים בגילה שכולנו היינו חושבים עליהם באופן אינטואיטיבי כ"מעמד הביניים".

יכולתי לסנן יותר, לו היו לי נתונים טובים יותר. יכולתי לסנן לפי גילאים, מקצועות או השכלה. יכולתי לסנן החוצה משפחות חד הוריות, יכולתי לבדוק רק משפחות שיש ברשותן בית. המספרים שהייתי מקבל היו גבוהים עוד יותר. גם עם הנתונים שיש לי ניתן לעשות עוד שלל ניתוחים אחרים, אך התוצאות יהיו דומות.

מקורם של המספרים הנמוכים יותר שלרוב מדווחים בתקשורת הוא במשפחות צעירות יותר או מבוגרות יותר, וכן בערבים, בחרדים ובתושבי הפריפריה באופן כללי. כאשר ריקי כהן הייתה בת 25 היא הרוויחה פחות, ואם יום אחד היא תהיה אלמנה בת 85 היא תרוויח פחות, אבל זו אותה ריקי כהן והיא עדיין מייצגת לא רע את מעמד הביניים הישראלי.

האש הרבה שספג לפיד איננה מוצדקת. מלכתחילה הוא דיבר על מעמד הביניים, ורץ לבחירות על גלי התמיכה של מעמד הביניים. ריקי כהן היא מייצגת נאמנה של מעמד זה, ושכר של 20,000 למשק בית עם שלושה ילדים אינו יוצא דופן ביחס למקובל בין מצביעיו של לפיד (סביר שהוא אפילו נמוך ביחס אליהם). אני לא אומר כאן שראוי להתעלם מהפריפריה, מהערבים, מהחרדים, מהצעירים, מהמבוגרים, או ממשפחות שאין להן שלושה ילדים, אבל יאיר לפיד צודק: התמיכה בשאר קבוצות האוכלוסייה נעשית על חשבון המיסים שמשלמים ריקי ובעלה. הם מהווים את עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית.

הלך הרוח בחברה הישראלית מתעלם לחלוטין מריקי, וההתקפות הרבות על יאיר לפיד רק מדגישות עוד יותר את הניתוק של התקשורת והשמאל הישראלי ממעמד הביניים – ניתוק שבגללו מפלגת העבודה כבר זמן רב איננה המפלגה השנייה בגודלה בכנסת. לא תיתכן מדיניות סוציאלית ללא מעמד ביניים חזק שמוכן לממן אותה, וכאשר ריקי כהן מרגישה שחברי הכנסת רק מתחרים ביניהם על הצעות חוק שמעבירות אחוזים גבוהים יותר מכספה למטרות שונות ומשונות היא מעודדת את בניה להגר למדינה אחרת.

לפני שאנחנו דואגים לשאר הקרונות המחוברים לרכבת, רצוי שנבין שריקי כהן היא הקטר, והיא זקוקה לדלק, ליחס, ולכמה מילים טובות פה ושם על מנת להמשיך לסחוב את כל השאר אחריה. אם לא נבין זאת, לעולם לא נוכל לבנות כאן מדינה שטוב לחיות בה.

Read Full Post »

Older Posts »