Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יוון’

העיתונות הכלכלית בארץ ובעולם מעט מבולבלת מהמהלכים הפוליטיים שהתרחשו בשבועות האחרונים ביוון ומתקשה להחליט האם זה "טוב או רע", האם מנהיגי יוון החדשים הם קיצוניים קומוניסטיים מסוכנים או שמא לוחמי צדק שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות ועומדים על שלהם כנגד מוסדות האיחוד האירופאי, והאם אנחנו רוצים או לא רוצים שתהליכים דומים יתרחשו בספרד ובמדינות אחרות. כלכלנים זהירים וצנועים אינם מבצעים תחזיות לעתיד, וכך גם מרבית הפרשנויות בעניין יוון מאירות את הצדדים השונים ומנסות לחמוק מהבעת דעה ברורה.

לצערי אני לא כל כך זהיר ובטח שלא צנוע, ועל כן אשמח לספק תחזית חדה וברורה: אם הנטיות הפוליטיות של תושביה לא ישתנו, עתידה של יוון הולך להיות דומה למדי לעברה. התנהלות כלכלית רעועה, פשיטות רגל פה ושם, אבטלה גבוהה, עזיבה של צעירים משכילים, שחיתות שלטונית, אי שוויון, עוני וחוסר יעילות – כל אלו ילוו את המדינה בעשור או שניים הקרובים כל עוד מפלגות כגון סיריזה יאחזו במושכות השלטון. קשה מאוד לחזות בטווח הקצר האם המדינה תצא מגוש היורו ומה יהיו ההשלכות המיידיות של יציאתה או הישארותה, אך בטווח הבינוני והארוך התמונה ברורה יותר.

ישנם עיתונאים בארץ שרגילים להביט על המציאות הכלכלית דרך הפריזמה של המחוברים והבלתי מחוברים, המושחתים והבלתי מושחתים. זו נקודת השקפה נכונה וחשובה מאוד, ביחוד בהקשר הישראלי, אבל חשוב לזכור שישנה גם נקודת השקפה נוספת חשובה לא פחות: כלכלות המנוהלות באופן פופוליסטי לעומת כלכלות המנוהלות באופן אחראי ושקול המכוון לצמיחה ויציבות מאקרו-כלכלית.

שום דבר טוב מעולם לא יצא ולעולם לא יצא ממנהיגים עם אג'נדה פופוליסטית שצמחו בקרב איגודים מקצועיים ותנועות אנרכיסטיות, מאנשים מהסוג שדב חנין מעריץ – גם כאשר הם אנשים ישרים והגונים שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות, גם כאשר הן עיתונאיות וותיקות המוכשרות בכתיבת סטאטוסים בפייסבוק, גם כאשר הן בחורות צעירות המסוגלות לנאום בכריזמטיות על בימת הכנסת. זה לא קרה, זה לא קורה וזה לא יקרה, ועל מנת לראות זאת כל מה שעלינו לעשות זה להסתכל מעט אחורה אל עבר ההיסטוריה הכלכלית של מאתיים השנים האחרונות – ההיסטוריה של מדינות הפריפרייה האירופאיות, ההיסטוריה של מדינות שביצעו פריצה כלכלית של ממש, וההיסטוריה של המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי המודרני.

יוון וספרד

התהליכים המתרחשים כרגע ביוון, במדינות רבות בדרום אמריקה ובמידה פחותה יותר בספרד אינם "משהו חדש", אלא המשכם של הטלטלות הפוליטיות והכלכליות שחוו המדינות האלו מאז מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה, כשהן עוברות לחילופין בין משטרים דיקטטורים, פופוליסטיים ומושחתים במידה כזו או אחרת.

ההיסטוריה המודרנית של יוון מתחילה במלחמת העצמאות שלה כנגד האיפריה העות'מנית במאה ה-19, שהובילה להקמת ממלכת יוון. מלכתחילה היו נפוצים במדינה סכסוכים פנימיים ורציחות פוליטיות, וכן מלחמות נוספות נגד העות'מנים ובבלקן. המדינה עברה מספר הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים, נשלטה בתקופות שונות על ידי דיקטטורים, ורק באמצע שנות השבעים הפכה לדמוקרטיה בסגנון מערבי. מבחינה כלכלית יוון לא הצטרפה לגל התיעוש שחל במערב וצפון אירופה בעת המהפכה התעשייתית, עברה מספר רב של פשיטות רגל והטכנולוגיה שבה השתמשו חקלאיה הייתה מפגרת בהרבה אחרי שאר מדינות אירופה עד תחילת המאה העשרים. מלחמת העולם השנייה פגעה ביוון הרבה יותר מכפי שהיא פגעה במערב וצפון אירופה, והיא סבלה מרעב כבד שהרג מאות אלפים ומההיפר-אינפלציה החמישית הגרועה ביותר בהיסטוריה המתועדת. אחרי מלחמת העולם השנייה חלה התאוששות בכלכלה ושיעורי הצמיחה היו גבוהים, אך כך גם כמעט בכל העולם כך שבסך הכל יוון שמרה על מיקומה היחסי הנמוך (ראו תרשימים בהמשך).

ספרד הידרדרה בהדרגה ממעמדה האימפריאליסטי מאז המאה ה-16, עד שנכבשה על ידי נפוליאון בתחילת המאה ה-19. הספרדים הצליחו להשתחרר מאחיזתם של הצרפתים לאחר נפילתו של נפוליאון, אך הם איבדו את מרבית הקולוניות שהיו ברשותם ונכנסו לתקופה ארוכה של מלחמות אזרחים ורציחות פוליטיות שנמשכו עד תחילת המאה העשרים, לאחר מכן הייתה הפסקה קלה, ואז פרצה מלחמת אזרחים אכזרית נוספת בשנת 1936 (שעליה כתבתי כאן) שהסתיימה בשלטונו הדיקטטורי של פרנקו. בדומה ליוון, גם ספרד הפכה לדמוקרטיה בסגנון מודרני רק באמצע שנות השבעים. מבחינה כלכלית ספרד עשירה יותר מיוון, ביחוד תודות לרפורמות קפיטליסטיות שביצע פרנקו מאז תחילת שנות השישים.

מדינות מערב וצפון אירופה היו עשירות יותר מספרד ויוון (מבחינת תוצר לנפש) בשנת 1900, בשנת 1950, בשנת 2000, וסביר שהן יהיו עשירות יותר גם בשנת 2050. מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום אמריקאיות רבות היו עניות יותר מיוון וספרד בשנת 1900, וסביר שרובן ישארו עניות יותר גם בשנת 2050.

דירוג העושר העולמי במאות השנים האחרונות הוא די קבוע בסך הכל, אם כי ישנם גם יוצאי דופן – מדינות ששינו את גורלן לטובה או לרעה. לפני שנעסוק באותן המדינות חשוב לציין שהן יוצאות דופן. מרבית המדינות במרבית התקופות נעות פחות או יותר באותו מסלול ביחס למדינות אחרות, בלי שום קשר לזהות הפוליטיקאים השולטים, למלחמות ולמהפכות שהן עוברות. הגורמים הקובעים את העושר היחסי של מדינה, כגון האיכות היחסית של ההון האנושי והאיכות היחסית של המוסדות בהשוואה לשאר המדינות, משתנים מאוד לאט אם בכלל (מבחינה אבסולוטית, לא יחסית, העולם כולו צומח כמובן ומצבן של אזרחי מרבית המדינות הולך ומשתפר).

מדינות ששינו את גורלן לטובה

את שני התרשימים הבאים הכנתי לפי נתונים הלקוחים מכאן. התרשימים מתארים תוצר לנפש, שהוא סך הערך של הסחורות והשירותים המיוצרים בשטחה של מדינה חלקי גודל האוכלוסיה של המדינה, תוך שקלול כוח הקנייה התלוי במחירים המקומיים (ראו פרטים לגבי יחידות המדידה כאן).

התרשים הראשון מתאר את התוצר לנפש במספר מדינות משנת 1820 ועד 1939, והשני מתאר את התוצר לנפש עבור אותן המדינות משנת 1939 ועד שנת 2008 (חילקתי את התקופה ל-2 כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה).

 

 

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, עד מלחמת העולם השנייה בריטניה, צרפת, דנמרק והולנד היו גבוהות יותר מאשר ספרד, יוון, אירלנד ופילנד. בתרשים השני ניתן לראות כיצד פינלנד ואירלנד הצליחו להשיג את המדינות האחרות וכיום הן עוקפות את חלקן, בעוד שספרד ויוון נשארו למטה (ישראל אגב היא פחות או יותר במיקום של ספרד).

מלבד פינלנד ואירלנד, דוגמה ידועה נוספת היא "הנמרים האסייתים" – הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטיוואן, שמאז שנות השישים ביצעו זינוק כלכלי משמעותי שמדינות אסייתיות אחרות, כגון תאילנד, אינדונזיה והפיליפינים, לא חוו.

כיצד שינו המדינות האלו את גורלן לטובה?

אני אענה על השאלה הזו, אבל אזהיר אתכם מראש שישנה כאן רמאות. נגיע אליה בהמשך.

שאלת הצלחתם של הנמרים האסייתיים, פינלנד ואירלנד היא נושא לויכוחים ודיונים רבים, וישנם הבדלים בין המדינות, אך מה שברור זה שהתשובה איננה כוללת שכר מינימום גבוה יותר, הלאמות, "צדק חברתי" או כל דבר אחר שניתן למצוא במצע של סיריזה. התשובה היא בעיקר שלמנהיגי המדינות היה אכפת מהדברים הנכונים – הם רצו לעודד השקעות זרות, תחרותיות, תיעוש ורכישת הון פיזי והון אנושי.

מסקירה מהירה ושטחית של הספרות בתחום נראה כי להצלחתן של פינלנד וארבעת הנמרים האסייתיים ישנם, בגדול, חמישה מרכיבים משותפים:

  1. השכלה – ארבעת הנמרים האסייתיים נהנו כבר בשנות השישים מרמות השכלה גבוהות יותר בהשוואה למדינות אסייתיות אחרות, כולל מדינות שהיו אז עשירות יותר. גם הן וגם פינלנד השקיעו סכומים משמעותיים לאחר מלחמת העולם השנייה בהגדלת שיעור ההשכלה של תושביהן.
  2. מעורבות ממשלתית בתהליך התיעוש – גם בפינלנד וגם בקרב הנמרים האסייתיים הייתה התערבות ממשלתית משמעותית אך פרגמטית, במסגרתה הממשלות עודדו באופן פעיל השקעות במגזרים תעשייתיים מבטיחים, למשל על ידי הבטחת הלוואות בתנאים נוחים (ראו כאן מספר דוגמאות לגבי פינלנד או כאן לגבי דרום קוריאה).
  3. שיעורי חיסכון גבוהים עבור התושבים שהיתרגמו להשקעות גבוהות.
  4. סביבה מאקרו-כלכלית יציבה – במהלך רוב התקופה גם פינלנד וגם המדינות האסייתיות שמרו על חובות וגירעונות נמוכים ושערי מטבע יציבים (אם כי הן עברו משברים בשנות התשעים).
  5. צמיחה מבוססת יצוא – נראה שבחלק מהמדינות הייתה תמיכה פעילה ביצוא ובחלק לא, אבל בכולן הצמיחה הייתה מבוססת על יצוא.

אירלנד הייתה שונה מעט מפינלנד ומהנמרים האסייתיים, הזינוק שלה בוצע מאוחר יותר ובמהירות רבה יותר. בין הגורמים לזינוק כלכלנים מונים את מס החברות הנמוך (שהוא אגב נמוך יותר מישראל גם באירלנד וגם בפינלנד), את ההשקעות הרבות שבוצעו על ידי מדינות האיחוד האירופי, את ההטבות שמשכו למדינה מרכזי פיתוח של חברות היי-טק כגון אינטל ומייקרוסופט, ואת הגידול בסחר החוץ.

עכשיו, זוכרים שאמרתי שיש כאן רמאות?

על מנת להבין מדוע המדינות הללו הצליחו לא מספיק להסתכל על מה שהן עשו – נדרש גם להסתכל על מה שמדינות שלא הצליחו עשו. וכשמסתכלים על מדינות אחרות רואים שרבות מהן גם ניסו להרחיב את מערכות ההשכלה שלהן, לסבסד מגזרים מבטיחים, לתמוך ביצוא, למשוך השקעות או ליצב את הסביבה המאקרו-כלכלית. גם ישראל מנסה לעשות זאת כבר שנים רבות. הדברים שכתבתי כאן הם לא "מתכון פשוט להצלחה" שניתן להעתיק בקלות לכל מקום, מכיוון שהעובדה היא שמדינות אחרות שניסו ליישם אותו לא הצליחו כל כך. בישראל למשל ישנה הסכמה די רחבה על כך שחוק עידוד השקעות הון נכשל באופן היסטורי, למרות שבמבט שטחי נראה שמדובר במדיניות די דומה למה שהצליח במדינות אחרות ובתקופות אחרות. בדרום קוריאה שלט דיקטטור צבאי במשך שנים רבות, בדומה לדיקטטורים ששלטו ביוון וספרד, ובכל זאת גורלה היה שונה. חלק מהצעדים שהזכרתי, כגון הקשרים בין הממשלה למגזר העסקי, יוצרים כר פורה לשחיתות והון-שלטון. איכשהו במדינות המצליחות הפגיעה כאן הייתה פחות חמורה.

אז מהו המתכון האמיתי להצלחתן של המדינות הללו, בלי רמאות?

זו שאלה הרבה יותר קשה, ובכלל לא ברור שמה היה רלוונטי לשנות השישים רלוונטי להיום. אבל מהניתוח ההיסטורי ברור מה המתכון איננו כולל: את כל הדברים שכתובים במצע של סיריזה (או בספרה של שלי יחימוביץ'). מדינות לא צומחות בזכות שכר מינימום גבוה יותר, בזכות מיסים גבוהים יותר על חברות ומשקיעים, בזכות "עמידה על שלהן" מול הגופים שיכולים להלוות להם כספים ולהשקיע בהן, בזכות הלאמות ועודף רגולציה ובזכותה של אידיאולוגיה קיצונית.

המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי

ישנן הרבה מדינות כושלות בעולם, חלקן כושלות באופן יחסי כבר אלף שנים ויותר, אבל מדינה אחת מתבלטת מעל כולן – מדינה שלקראת מלחמת העולם השנייה התוצר לנפש שלה היה דומה לזה של צרפת, קנדה וגרמניה, אך כיום היא מדורגת ביחד עם מדינות עולם שלישי. המדינה הזו, הראויה לתואר "המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי", היא כמובן ארגנטינה.

לפני שנסביר מדוע היא כושלת, חשוב כמובן להזכיר שרמת החיים בארגנטינה גבוהה בהרבה מרמת החיים בשלל מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום-אמריקאיות. אך אם הייתם מבקשים מכלכלן בשנת 1900 לבצע תחזיות כלכליות לגבי עתידן של מדינות שונות, ארגנטינה ככל הנראה הייתה המדינה שלגביה הטעות של הכלכלן הייתה הגדולה ביותר בכיוון השלילי.

סיפורה של ארגנטינה המודרנית מתחיל בתקופת צמיחה דרמטית מאוד בין 1860 ל-1930, שהתבססה בעיקר על יצוא מוצרי חקלאות ומשכה אליה מהגרים רבים מאירופה (כגון אימו של מרקו מהסדרה המצוירת "הלב").  התוצר לנפש של ארגנטינה היווה רק כ-35% מזה של ארצות הברית בשנת 1880 אך הגיע לכ-80% מהתוצר האמריקני בשנת 1905, רמה דומה לזו של מדינות אירופאיות רבות. מלכתחילה הממשלות ששלטו בארגנטינה התקשו לשלוט בנטייתן להגדיל את חובותיהן, והתקשו לנהל מדיניות פיסקאלית ומוניטארית מסודרת. בשנת 1890 התרחש המשבר הפיננסי המשמעותי הראשון במדינה וממשלת ארגנטינה פשטה את הרגל, אך בסך הכל נראה שלמרות חוסר יציבות מסוים יתרונותיה הכלכליים של המדינה שמרו אותה גבוה למעלה בטבלת העושר העולמית עד מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1946 עלה חואן פרון לשלטון לאחר הפיכה צבאית, כשהוא מבטיח להמונים הבטחות דומות לאלו שמפלגת סיריזה מבטיחה כיום ליוונים, כל כך דומות שיכולתי להחליף את הנאומים ואף אחד לא היה שם לב. פרון חיזק את האיגודים המקצועיים בארגנטינה והפך אותם לכוח משמעותי במדינה, הלאים את חברות הרכבות הגדולות, חסם יבוא על מנת להגן על יצרנים מקומיים ובאופן כללי תמך במדיניות פרוטקציוניסטית.  עד שנת 1950 התוצר לנפש בארגנטינה ירד באופן יחסי, והיווה כמחצית מזה של ארצות הברית. ארגנטינה פספסה כמעט לחלוטין את תקופת הזהב המדהימה של הצמיחה הגבוהה בשנות החמישים והשישים שעברה על כל מדינות המערב.

תקצר היריעה מלתאר כאן את ההתפתחות הטראגית של השנים שאחרי משטרו של פרון, שדרדרה את ארגנטינה מקבוצת המדינות המפותחות לקבוצת המדינות המתפתחות ודרדרה את רמת החיים היחסית של אזרחיה באופן חסר תקדים בהיסטוריה של המאה העשרים. יתכן גם שההידרדרות החלה עוד לפני עלייתו של פרון ושאני עושה לו עוול מסוים. המקרה של ארגנטינה הוא יחודי ולכן הספרות הכלכלית בנושא היא עצומה, ובמהלך השנים הוצעו שלל הסברים למצבה הייחודי (ניתן לקרוא סיכום קצר שלהם כאן).

אם נחזור לנושא הרשומה, ניתן רק לראות את הדמיון הרב בין נאומיהם של מנהיגים ארגנטינאים רבים בשנים אחרי מלחמת העולם השנייה לבין הרעיונות שמציגים אלכסיס ציפראס ופוליטיקאים ישראלים מהשמאל בנאומיהם. רעיונות פופוליסטיים לא היו ככל הנראה הגורם היחיד לנפילתה של ארגנטינה, אבל הם בטח שלא עזרו לה לצאת ממצבה, והשפעתם על יוון תהיה זהה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה, שוב ושוב, עבור אלו שאינם מוכנים ללמוד ממנה.

סיכום: על צנע וצמיחה

טענה נפוצה אומרת שצנע מונע צמיחה. על ספרד ויוון להתנגד למדיניות הצנע ולתמוך בהעלאת שכר המינימום, הגדלת הוצאות הממשלה ושלל צעדים דומים שיצרו צמיחה, וכך יאפשרו להן להחזיר את חובותיהן. טענה זו איננה מבוססת בתיאוריה או בפרקטיקה הכלכלית במידה הדרושה על מנת לקחת את הסיכון העצום הכרוך בהפסקת הצנע – וכן, זהו סיכון עצום. מה יעשו המדינות הללו אם הרעיונות התיאורטיים המופלאים לא יתגשמו והצמיחה המיוחלת לא תגיע? חובותיהן הרי ילכו ויגדלו לאור הפסקת תכניות הצנע.

ממשלות לא יכולות "לייצר צמיחה" מאפס מתי שבא להן. הלוואי שהן היו יכולות. גם מדינות שאינן נמצאות במצבן של יוון וספרד מתקשות לייצר צמיחה בשנים האחרונות. הטיעונים הדומים שהעלה קיינס בשנות השלושים של המאה הקודמת לא התייחסו למדינות במצב הנוכחי של יוון וספרד, וקיינסיאנים מושבעים רבים המתנגדים לתכניות הצנע מאמינים בכל זאת שדרושות גם רפורמות מבניות משמעותיות במדינות האלו על מנת להפוך את הפירמות המקומיות לתחרותיות יותר ולמשוך השקעות זרות, מה שיצור את הצמיחה הנדרשת. רפורמות מבניות הן נושאים כגון שינוי מבנה ההעסקה במגזר הציבורי, פיטורים, הפרטות וכו'. הרפורמות האלו, שראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס עוצר כיום, יכולות להפוך את הימור הפסקת מדיניות הצנע לקצת פחות מסוכן.

קל לתמוך בהימור המסוכן הזה מהצד, כשאתם כותבים באיזה עיתון זר ויודעים שלא תצטרכו להיות אחראיים במידה שהוא יכשל. קל להיתפס לאותו סיפור רובין-הודי שהתקשורת הכלכלית הישראלית כל כך אוהבת לספר, שוב ושוב, למרות שאין לו ממש קשר למציאות. קוראים אוהבים סיפורי רובין-הוד. קשה הרבה יותר לתמוך בהפסקת מדיניות הצנע כאשר הסיכון הוא עליכם, כאשר יש לכם אחריות של ממש על מצבם הכלכלי של מיליוני אנשים. תומכי הצנע האירופאים אינם אנשים רעים, אכזריים או אדישים לסבלם של ההמונים, ובטח שלא טיפשים או לא מעודכנים מספיק בתיאוריות הכלכליות החדישות והאופנתיות ביותר כרגע. הם בסך הכל שונאי סיכון, ומה שאדם שונא סיכון עושה בעת משבר זה קודם כל להחזיר חובות, כי חובות הופכים אנשים ומדינות לפגיעים מאוד לזעזועים חיצוניים. חובות הם דבר מסוכן. וכן, בהחלט יתכן שיוון צריכה לשמוט חלק מחובותיה או להיות קשיחה יותר מבחינת יחסה אל דרישותיהם של הגרמנים, אבל מפלגת סיריזה לא מייצגת רק את הקו הזה. היא מייצגת משהו אחר לחלוטין, היא ממגיעה ממקום אידיאולוגי אחר לחלוטין.

התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה תלויה בסופו של דבר בהחלטותיהם של תושבי יוון. קשה לי להאמין שציפראס ומפלגתו ישנו את עורם, אך תושבי יוון בהחלט יכולים להחליט לבחור בממשלה אחרת בעוד מספר שנים מהיום, לאחר שהכישלון של ציפראס יהיה אולי יותר ברור. הסיכוי היחיד של יוון לחולל "נס" משלה ולהשיג את מערב וצפון אירופה הוא מדיניות שתתמוך בהגדלת השקעות והפניית הכספים לתיעוש מהיר, מדיניות שתיצור את ה"נוקיה" היוונית או את ה"טבע" היוונית, מדיניות של רפורמות שיהפכו את נמלי הים של יוון ליעילים בקנה מידה הונג-קונגי ויביאו למדינה מרכזי פיתוח של אינטל.

המשבר הנוכחי הוא עניין זמני, בדרך כזו או אחרת הוא יחלוף, אך הוא גם מהווה הזדמנות פז לעריכת הרפורמות המבניות הדרושות על מנת להציב את המדינה על המסלול המהיר להצלחה אחריו. האם אזרחי יוון ישכילו לנצל אותו באופן ראוי, או שהם יבחרו להמשיך בדרך שבה הלכו עד כה? אני מניח שנצטרך להמתין ולראות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בניסיון להתחקות אחרי המקורות למשבר הכלכלי ביקר הסופר מייקל לואיס באיסלנד, אירלנד, גרמניה, יוון ובמדינת קליפורניה, ופרסם את רשמיו בספרו החדש, "בומרנג". שתיים מהמדינות הנ"ל, יוון וקליפורניה, רלוונטיות במיוחד לישראל ולדיון הנוכחי הנוגע למערכת היחסים בין משרד האוצר לשירותי הכבאות בשנים שלפני האסון, לשאלה האם למשרד האוצר מותר להתנות תקציבים ברפורמות מבניות.

בומרנג מייקל לואיס

 

יוון

עמים רבים התנהגו בחוסר אחריות בעשור האחרון, כל אחד מסיבות אחרות ובאופן שונה. היוונים, כותב לואיס, הפכו את המדינה שלהם ל"פיניאטה" המלאה בסכומי כסף פנטסטיים, כשמטרתם היא לתת לכמה שיותר אזרחים לחבוט בה, ולהחביא את החובות ההולכים ותופחים. איחוד היורו אפשר להם לעשות זאת ביתר קלות, מכיוון שהם יכלו להלוות כספים באותה ריבית שבה מדינות אחראיות הרבה יותר כגון גרמניה ואוסטריה יכלו להלוות.

ב 12 השנים האחרונות חשבון השכר של המגזר הציבורי ביוון הכפיל את עצמו. השכר של משרה ממשלתית ממוצעת גבוה כמעט פי שלושה מזה של משרה מקבילה בשוק הפרטי. חברת הרכבות הלאומית היא מקור נרחב לבזבוזים, עם הכנסות של 100 מיליון יורו בהשוואה להוצאות שכר של 400 מיליון יורו, ויש כאלו הטוענים כי היה זול יותר לממן מוניות לכל היוונים שרוצים לנסוע ברכבת. המשכורת הממוצעת בחברת הרכבות היוונית גבוהה מאשר המשכורת הממוצעת בכל חברה פרטית במדינה. מערכת החינוך גם היא סוג של בור ללא תחתית: יחס המורים לתלמידים ביוון גדול פי 4 מאשר בפינלנד, שעות הלימוד הן הגבוהות באירופה (ראו את הגרף הראשון כאן), ולמרות זאת ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים הם בין הנמוכים באירופה, עקב חוסר יעילות משווע. הפנסיות הן הגורם המכביד ביותר על תקציב המדינה. גיל הפרישה ביוון במשרות המסווגות כ"מפרכות" הוא 55 לגברים ו 50 לנשים. ואלו בעלי מקצוע הצליחו להשיג את הדירוג הזה? ספרנים, קרייני רדיו, מלצרים, מוזיקאים, ועוד רבים אחרים. וכמובן, התחמקות מתשלום מיסים היא ספורט לאומי במדינה, ובשנים של בחירות הממשלה שולפת את גובי המס מהרחובות. דווקא הבנקאים היווניים הם שמרנים למדי, והמערכת הבנקאית במדינה בכלל לא נפגעה ממשבר הסאב-פריים. בעולם הוגן הבנקאים היוונים היו צריכים להפגין ברחובות כנגד הציבור היווני, ולא ההפך…

ולמרות כל זאת, הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים. בסופו של הפרק הוא תוהה האם יהיה ניתן אי פעם להשיב את האמון בין המגזרים השונים במדינה.

 

קליפורניה

בפרק האחרון של ספרו מספר מייקל לואיס את סיפורה של קליפורניה – מדינה שהתהליכים שעברו עליה בעשור האחרון מזכירים באופן מפתיע את אלו שעברו על יוון, והיא נמצאת כיום במשבר תקציבי קשה. למזלה של קליפורניה, היא מהווה חלק מאיחוד מדינות יותר "אמיתי" מאיחוד היורו – כלומר, מדינות אחרות בארצות הברית שמצבן טוב יותר יחפו עליה בסופו בלי להערים את הקשיים שמערימים הגרמנים על יוון, והתושבים לא יצטרכו לסבול יותר מדי. ובכל זאת, בשנים האחרונות קוצצו השירותים הציבוריים במדינה, ועובדי ציבור רבים פוטרו.

שני עיתונאים בשם ג'ו מתיוס ומרק פול טוענים שלמושל המדינה במהלך השנים האחרונות (בחור נחמד שאולי שמעתם עליו, ארנולד שוורצנגר) לא היה סיכוי לעמוד בלחצים שגרמו לגידול בחובות המדינה והרשויות המקומיות שלה. הם מתארים "מעגל תיעוב", במסגרתו הפוליטיקה המקומית של קליפורניה התחלקה למחוזות בחירה שמזדהים באופן מובהק עם מפלגה כזו או אחרת, ללא רוב חזק של אחת המפלגות – אך החוקים מונעים ממושלי המדינה לעשות רפורמות כלכליות מקיפות ללא רוב של שני שלישים (וגם אם הם משיגים את הרוב הבוחרים יכולים לערער על החלטות בקלות יחסית). כך, הפוליטיקאים תמיד נבחרים על גל של הבטחות שלא ניתן לממש אותן, רפורמות לא יוצאות לפועל, כלכלת המדינה ממשיכה לדשדש והתושבים מתעבים את הפוליטיקאים שלהם. פוליטיקאים נבחרים על מנת לשנות דברים, והמערכת מונעת מהם לעשות זאת. הדבר היחיד שהם מסוגלים לעשות בלי בעיה זה להגדיל את ההוצאות, להגדיל את השירותים לאזרחים, אך הם מתקשים מאוד להגדיל את המיסים בהתאם לכך, או לייעל את המערכת.

הציבור חש תסכול רב מאותו הדשדוש, וכמו במקרים רבים בהיסטוריה אנשים התחילו לדבר על הצורך במנהיג חזק. גם אצלנו צמחו בשנים האחרונות רבים אשר מייחלים לאותו משיח דמיוני שיגאל אותנו מפוליטיקאים בינוניים לכאורה (כתבתי על כך בעבר כאן). על הגל הזה רכב ארנולד שוורצנגר כשנבחר, והחל מיד לנסות ליישם שורה של רפורמות תוך כדי מריבות עם כל העולם ואחותו. הוא הצליח להזיז לא מעט דברים, אך נכשל בניסיונותיו להפחית את החובות ההולכים והתופחים של המדינה. הפנסיות של עובדי המדינה גדלו כפליים בזמן כהונתו, ובאופן כללי הוצאות השכר קפצו ב 65% במהלך העשור האחרון, בזמן שההוצאה על השכלה גבוהה ירדה ב 5%, ההוצאה על בריאות גדלה רק ב 5%, וההוצאה על שטחים ציבוריים לא השתנתה כלל. בשנת 2010 הממשלה הוציאה שישה מיליארד דולרים על פחות מ 30 אלף סוהרים ועובדים אחרים במערכת בתי הסוהר, סוהר שהחל את הקריירה שלו בגיל 45 היה יכול לפרוש בגיל 50 עם פנסיה שווה למשכורתו הקודמת. הפסיכיאטר הראשי לנושאי חנינה במערכת בתי הסוהר היה עובד הציבור עם השכר הגבוה ביותר במדינה, כ 840 אלף דולרים בשנה. במקביל לכך, ההשתתפות של המדינה בתקציב של אוניברסיטת קליפורניה ירדה מ 30% ל 11%. באופן עקבי נאלצה המדינה לקצץ בשירותים חיוניים לאזרחים, בבריאות ובחינוך, על מנת לממן את הוצאות השכר והפנסיות הגדלות.

 

לואיס יוצא לטיול מדכא בערי קליפורניה, שרובן שרויות בחובות גבוהים. אחת הערים האלו היא סן חוזה, שנמצאת במקום השני אחרי ניו יורק בהכנסה הממוצעת של תושביה בארצות הברית כולה – עירייה ענייה שמנהלת עיר של תושבים עשירים.

בישיבה של מועצת העיר טוען אחד העוזרים כי לפי סקרים שנערכו, התושבים לא צפויים לאשר שום משאל עם שכולל עליית מיסים. חלק גדול מהדיון מוקדש למספר עובדי העירייה שיש לפטר על מנת להקטין את הגירעון. במהלך העשור האחרון, העירייה נכנעה שוב ושוב לדרישות של איגודי ההצלה הציבורית שלה: ב 2002 חתמו שוטרי העיר על הסכם שהעלה את שכרם ב 10% במהלך 3 שנים; זמן קצר לאחר מכן, השיגו הכבאים עליה של 23%, השוטרים רתחו ואיימו וקיבלו 5% נוספים בתמורה להבטחה מצידם שהם יעברו הכשרה מיוחדת ללוחמה בטרור, הבטחה שהופרה מעט לאחר מכן. לפי ראש העירייה, הפנסיות של חלק מהכבאים והשוטרים בעירו יהיו יותר גבוהות מהמשכורות שלהם בתקופה שבה הם עבדו. עלויות הפנסיות של עובדי העירייה גדלו באופן דרמטי בעשור האחרון, והיא נאלצה לקצץ במספר העובדים ולחזור לרמת כוח האדם של שנת 1988, כשהתגוררו בה רבע מיליון תושבים פחות. לאחר מכן סבלו כל העובדים (ככל הנראה רק אלו שאינם חברים בקבוצות לחץ חזקות, אם כי לואיס אינו כותב זאת במפורש) קיצוץ של 10% במשכורותיהם, והספריות נסגרו לשלושה ימים בשבוע. זה עדיין לא מספיק. איגוד השוטרים הציע לאחרונה לסגור את הספריות לחלוטין, מה שיאפשר לממן עוד כמה עשרות שוטרים.

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר. בערים אחרות, בהן התושבים פחות עשירים ורבים מהם איבדו את בתיהם במשבר האחרון, המצב הרבה יותר גרוע. חלקן הגיעו כבר לפשיטות רגל. וזה לא קורה ביוון או באיזו רפובליקת בננות – זה קורה בארצות הברית, המדינה עם הכלכלה החזקה ביותר בעולם, מדינה שמלאה באמריקאים מסודרים שעובדים קשה, מחבבים בירוקרטיה, ולא מתחמקים מתשלום מיסים.

 

ישראל

מצבה של ישראל טוב בהרבה. החובות שלנו, לפי כל השוואה בין לאומית, הם נמוכים. לדעתי, הסיבה לכך היא אחת ויחידה: פקידי האוצר. הפוליטיקאים הישראלים פופוליסטיים לא פחות מאלו של יוון או קליפורניה, המערכת הפוליטית משוסעת, הוועדים החזקים אינם מתנהגים באחריות לאומית, קבוצות לחץ כבר היום סוחטות לטובתן יותר תקציבים ממה שהיה מגיע להן בעולם הוגן, ומעל הכל יש לנו את מערכת הביטחון הגדולה ביותר (יחסית לתמ"ג) בעולם כולו, שאין אף אחד שמסוגל לכפות עליה ולו שמץ של התייעלות. לציבור ברובו לא אכפת, וכשהוא כבר יוצא לרחובות להפגין הוא לרוב די מבולבל בנוגע למציאת האשמים האמיתיים במצבו הכלכלי.

זהו אינו מצב יציב. כבר כיום מתחיל להופיע פער בין הכנסות המדינה להוצאותיה, פער שמומחים חושבים שצריך לסגור אותו על ידי גידול במיסים, אך המערכת הפוליטית מתקשה להחליט על גידול כזה. אם המשבר באירופה יחריף הבעיות כאן אצלנו יחריפו, מכיוון שחלק משמעותי מהכנסות המדינה ממיסים מגיע מחברות שמייצאות לאירופה ופרטים העובדים בחברות הללו. יידרשו קיצוצים נוספים בהוצאות הממשלה, או העלאות מיסים נוספות, או גם וגם. באווירה הציבורית הנוכחית, ייתכן שפוליטיקאים לא יוכלו לקבל את ההחלטות הנדרשות, והחוב יגדל.

חובות הם לא דבר רע כשלעצמו. ג'ון מיינרד קיינס, למשל, הציע שבתקופות של משבר כלכלי מדינות יגדילו את חובותיהן על ידי הגדלת ההוצאות, מה שיתניע את הביקושים במשק ויעלה אותו מחדש על מסלול של צמיחה. רבים חושבים שכך צריכות לפעול מדינות אירופה כיום, אבל בדרך כלל הם נוטים לשכוח את צידה השני של המשוואה, שגם עליו דיבר קיינס – שמדינות צריכות לייצר עודפים תקציביים בשנים טובות ולחסוך לשנים הגרועות, מה שלא קורה. באופן כללי, נכון להיכנס לחובות אך ורק כאשר אתה בתקופה זמנית רעה, ויש ציפייה לגידול עתידי בהכנסות שיאפשר לך להחזיר את הכספים שאתה מלווה היום. זה לא היה המצב של יוון וקליפורניה, וגם כאן בארץ אין שום סיבה להניח גידול עתידי כלשהו בהכנסות שיאפשר לנו להחזיר חובות שנגדיל כיום.

 

אני קורא את התגובות על דוח מבקר המדינה, את הקריאות להתפטרותו של שטייניץ, את הטוקבקים למאמרים של אלו שמעיזים לומר את האמת, ואני תוהה – האם לא הגיע הזמן לתת לעם הזה את מה שהוא באמת רוצה? אני זוכר את הלכי הרוח הציבוריים והעיתונאיים במהלך המאבקים האחרונים – העובדים הסוציאליים, המתמחים, המורים, ועכשיו הוויכוח בין הכבאים סרבני הרפורמות לבין האוצר סרבן הכספים. תמיד הרוב המכריע של הציבור תומך בהעלאת השכר, תמיד האוצר הוא מקור כל הרע עלי אדמות, ובראשו השטן הגדול יובל שטייניץ. וכמובן, כאשר מישהו מעז לצייץ "גידול במיסים" כולם ישר קופצים ואף אחד לא מוכן להיות זה שיספוג את הגידול. הלך הרוח הזה מדהים עוד יותר מכיוון שהשנה עכשיו איננה 2005 אלא 2012, ואנחנו מוקפים בשלל דוגמאות למדינות שהתחלקו למטה במדרון החלקלק הזה.

יש לי חבר, שמאלני מושבע, ששוקל לבחור בליברמן בבחירות הבאות על מנת להאיץ את הידרדרותה המדינית של ישראל, ולהביא כמה שיותר מהר את המשבר המדיני שיבהיר לעם ששלום זו הדרך היחידה. אולי הגיע הזמן לעשות את אותו הדבר בתחום הכלכלי? לבחור בשלי יחימוביץ' בבחירות הבאות, להעיף את ביבי ושטייניץ, למנות את לינדנשטראוס לשר האוצר ואת עופר עיני לשר התמ"ת, לחתוך את הסמכויות של פקידי האוצר, ופשוט לאשר אוטומטית כל דרישת שכר במגזר הציבורי?

תוך עשור יש סיכוי לא רע שהמדינה תגיע לסף פשיטת הרגל. אבל אולי אין ברירה אחרת? רק בשנתיים האחרונות פוליטיקאים ביוון, איטליה וספרד מצליחים להעביר שלל רפורמות שהיו חיוניות כבר לפני עשרים שנה בארצותיהם. רק בתחילת שנות התשעים, כשהיא נתקלה במשבר כלכלי קשה, ביצעה שבדיה את הצעדים שהפכו אותה למדינה האחראית שהיא היום. סיפורים דומים קיימים לגבי קנדה, ולגבי מדינות נוספות (אגב, אחת הסיבות לחוסנם של הבנקים הישראלים במשבר הסאב-פריים היא המשבר הבנקאי שהיה כאן בשנות השמונים, והרגולציה הכבדה יחסית שצמחה בעקבותיו). רק כאשר הציבור לומד בדרך הקשה שחובות צריך להחזיר, הוא מוכן להסכים לשוק עבודה גמיש יותר, לגידול במיסים, ומבין שאין אף אחד שמגיעה לו עליה אינסופית במשכורת – אפילו לא כבאים, שוטרים וחיילים. בעולם שבו תוחלת החיים הולכת וגדלה והילודה הולכת וקטנה, הפנסיות הציבוריות הן מה שימוטטו את המערכת בסופו של דבר.

אולי במקום לנסות להדוף את הגלים כדאי להביא לכאן את המשבר כמה שיותר מהר, וללמד את הציבור בדרך הקשה מה קורה כאשר מפסיקים לשמור על תקציב מאוזן. מן "טיפול בהלם" שכזה.

 

בניגוד לטענות, זה לא עניין של אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית מסוכנת, בסך הכל היגיון פשוט. אם לא ניתן לאוצר את הכלים להתמודד מול הוועדים ודרישות השכר שלהם מצד אחד, ונבקר אותו בכל פעם שהמיסים גדלים מהצד השני, החובות יגדלו. לתומכי המחאה נוח להתעלם מכך שגם מומי דהן ואבי בן בסט – מתנגדים קולניים של שטייניץ – חתמו על מכתב הפרופסורים שמתנגד לדוח מבקר המדינה.

המצב הנוכחי עקום, אין ספק בכך. אין שום סיבה שהאוצר יתווה מדיניות בתחומים שהוא לא אחראי עליהם. מסיבות היסטוריות שונות ומשונות נוצר כאן מצב שבו משרדי הממשלה האחרים מתנהגים כמו לוביסטים של התחומים עליהם הם אחראים, ולא כאילו שהם צריכים לעמוד בתקציב כלשהו. בעולם מושלם, משרד הפנים היה מנהל את הוויכוח מול הכבאים בנוגע לרפורמה שלהם. למה זה לא המצב? אני לא יודע. ייתכן שהבלמים צריכים להיות במקום אחר, אבל כיום, כרגע, הבלמים נמצאים אצל משרד האוצר. אפשר לדון על שינוי מבני במערכת, אבל אסור לנו לזרוק את הבלמים האלו לפח. יוון וקליפורניה אינן דוגמאות היפותטיות. זה קרה, זה קורה, וזה יקרה שוב במדינות נוספות. ישראל בהחלט יכולה להיות אחת מהן.

Read Full Post »

סיפורים

כולם אוהבים סיפורים, ולא במקרה. המין האנושי פיתח את החיבה לסיפורים, מכיוון שהם מאפשרים להעביר ידע באופן יעיל. מאוד קל לזכור סיפורים, ולכן מומחים לתרגילי זיכרון משתמשים בסיפורים שהם ממציאים על מנת לזכור רשימות אקראיות של חפצים. אפילו סיפורים לילדים נועדו, באופן היסטורי, להקנות להם ידע חשוב אודות הסכנות של העולם שבחוץ (אם כי איכשהו הרעיון התעוות במהלך הדורות, וכיום הם בעיקר סופגים מידע חסר תועלת לחלוטין בעולם המודרני אודות הקולות שמשמיעים בעלי חיים שונים).

קל לחשוב על תהליכים חברתיים כעל סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (לעיתים קוראים לכך "נראטיב", אבל המילה "סיפור" נראית לי פחות יומרנית ומתאימה באותה המידה). סיפורים רבים נראים כך: בהתחלה קיים איזה שהוא מצב קדמוני אידיאלי, באמצע מתעוררים קשיים כלשהם, ובסוף מגיעה ההתגברות וההצלחה להגיע לשיווי המשקל המושלם הנוכחי.

למשל, הסיפור הציוני: התעוררות לאומית באירופה של המאה ה 19 (התחלה), עלייה לארץ וקשיים רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים (אמצע), וכינונה המוצלח של מדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (סוף). או, הסיפור ששמעתי לפני מספר ימים בביקור בשמורת החולה: ביצה יפיפייה ומשגשגת (התחלה), מדינת ישראל הצעירה מחליטה משום מה לייבש אותה והורסת הכל (אמצע), חבורה של חובבי טבע קנאים מצליחים להקים בכל זאת שמורה ולהחזיר אליה בעלי חיים שנכחדו (סוף). או, למשל, הסיפור של המחאה החברתית: במדינת ישראל הסוציאליסטית של ימי מפא"י העליזים חיים כולם בעושר ואושר (התחלה), בשלב כלשהו מגיעים הניאו-ליברלים המרושעים עם הקפיטליזם החזירי שלהם ומובילים להיעלמותו של מעמד הביניים (אמצע), ואז העם מתאחד למחאה רחבת היקף כנגד השלטון (תחילת הסוף, שעוד ייסגר בהמשך).

זה רק סוג אחד, נפוץ יחסית, של סיפורים. יש עוד מספר עלילות כאלו שחוזרות על עצמן פעמים רבות. בתחילת המאה ה 20 סיווג Georges Polti שלושים ושישה עלילות מקובלות לסיפורים שחוזרות על עצמן בשלל יצירות בווריאציות שונות, וב – 1993 טען Ronald Tobias שיש רק 20 כאלו. שניהם מתייחסים יותר לסיפורים אינדיבידואלים ולא היסטוריים, אבל העיקרון דומה. הבעיה היא שהנתונים בדרך כלל סותרים סיפורים פשוטים, והתמקדות בהם מדחיקה חלק גדול מהדברים החשובים שהתרחשו במקביל במציאות.

 

סיפורים על תאוות בצע

תאוות הבצע משמשת כנושא מצוין לסיפורים כבר אלפי שנים, מאז ימי המלך מידאס וככל הנראה עוד לפניו, כמעט בכל תרבות אנושית. הסיפורים לרוב מתחילים עם גיבור מוכשר, חכם, וטוב לב, אך בשלב מסוים תאוות הבצע משתלט על מחשבותיו והוא מגזים עם הדברים שאותם ביקש להשיג, מה שמוביל בסופו של דבר לאובדנו ולאובדנם של אהובי ליבו. זה היה רק טבעי לחבר את תאוות הבצע גם למשבר הנוכחי, ולהזכיר את אותם סוחרים בבנקי השקעות שהמיטו על העולם אסון בניסיונותיהם להרוויח עוד כמה (מיליוני) דולרים.

האמת היא שתאוות בצע לא הייתה הסיבה למשבר הכלכלי הנוכחי. היא לא הייתה הסיבה לקיומן של הלוואות הסאב-פריים, לחובות הממשלה היוונית, או לבועות הנדל"ן באירלנד וספרד. זאת משום שתאוות הבצע תמיד הייתה כאן – אין שום סיבה להניח שהמין האנושי היה יותר תאב בצע בשנת 2008 מאשר בשנת 1998, 1988, 1978, או בכל תקופה אחרת שבה לא התרחש משבר כלכלי. כמו כן, בניגוד להשקפה המקובלת, סוחרי בורסה או כלכלנים אינם יותר תאבי בצע מכל אדם אחר שמזדמנות לידיו אפשרויות להשיג עושר רב במהירות.

מה שהשתנה לעומת העשורים הקודמים אלו ההזדמנויות, הסביבה שבתוכה יכולה תאוות בצע לפרוח ולגרום לאנשים לקחת סיכונים מיותרים. מכלול של סיבות הוביל לכך שבעשור הראשון של המאה ה 21 הופיע הרבה מאוד כסף במערכת הפיננסית העולמית, התמריצים לקחת סיכונים גדלו באופן דרמטי, ותאוות הבצע הרימה את ראשה. כל עוד הכסף קבור עמוק באדמה, אנשים מוכנים להשקיע מאמץ מסוים על מנת לחפור אותו החוצה אבל אף אחד לא מאבד את העשתונות; ברגע שהכסף יוצא החוצה אל האוויר הפתוח וגדל על העצים, אנשים (בייחוד גברים, בואו נודה בכך) מתחילים להשתגע, ואף אחד לא רוצה להישאר הפראייר שלא ניצל את ההזדמנויות המדהימות.

זהו מקור הבעיה: התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור במידה והתרחיש הרע יתממש, וכספי הזכייה הגבוהים למהמרים. אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם.

 

סיפורים גדולים

כשקורים דברים גדולים, אנשים זקוקים לסיפורים גדולים. לא ייתכן שהמשבר הזה אינו מסמל משהו דרמטי במיוחד, הם חושבים – איזו שהיא מערכת שמתרסקת, עולם שעולה בלהבות, משהו שאפשר לעשות עליו סרט הוליוודי. לכן הופיעו בתחילת המשבר הנוכחי כל כך הרבה כתבות מטופשות בסגנון של "מות הקפיטליזם" (ועדיין מופיעות לעיתים). אחרים כבר הצהירו שהסיפור של המשבר הנוכחי הוא בכלל מותה של מדינת הרווחה האירופאית, ויש כאלו שמצהירים על קריסתה של ארצות הברית, על התמוטטותה של אירופה, או על נפילתן של מדינות המערב כולן. הבעיה עם המשבר הנוכחי היא שאף אחד מהסיפורים הנ"ל אינו מתאים עבורו. משברים כלכליים הם תמיד עניין מסובך, אבל המקרה הנוכחי הוא מעבר לכך – המדינות שנפגעו מאוד שונות אחת מהשנייה, והן נפגעו באופן שונה, וגם אלו ששרדו את המשבר בהצלחה די שונות.

כאשר מסתכלים על מדינות שנפגעו ומדינות שלא נפגעו, אי אפשר לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי לא עובדת", בגלל אוסטרליה וקנדה שמצבן לא רע בכלל, ואי אפשר גם לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי עובדת מצוין" מכיוון שבכל זאת, ארצות הברית נפגעה קשה. אי אפשר לומר "מדינת הרווחה קורסת" מכיוון שמצבן של המדינות הנורדיות לא רע בכלל, אבל קשה להלל את הדגם האירופאי למדינת הרווחה לאור חוסר יכולתן של מדינות כגון יוון, איטליה ואולי גם צרפת לקיים מדינת רווחה מבלי להיקלע לפופוליזם שמסתיים בחובות ממשלה גבוהים ומשק שאינו תחרותי. זה מגוחך לדבר על נפילתו של המערב כאשר רמת החיים במדינות המערב גבוהה לאין שיעור מזו של המדינות המתפתחות, והמוני צעירים סיניים משכילים מהגרים לארצות הברית ולא בכיוון ההפוך.

דברים גדולים אכן קרו. סקטור פיננסי שלם, בנקי השקעות, כמעט נמחק. כמויות בלתי נתפסות של כספים התנדפו לאוויר. אמריקנים רבים איבדו את בתיהם. יוונים רבים גילו שאם הם רוצים לחיות במדינת רווחה הם צריכים גם לשלם מיסים במקביל. גרמנים וצרפתים גילו שקשה לקיים איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. אלו דברים גדולים, גם אם הם לא מספיק דרמטיים על מנת למכור עיתונים, או להשיג כניסות לבלוג.

 

סיפורים קטנים

אז מה עושים כשהסיפורים הגדולים מתגלים כשקריים? מתחילים להמציא סיפורים קטנים עבור עמים ספציפיים. היוונים? אה, נו, הם עצלנים. האיסלנדים? חבורה של דייגים שהחליטו יום אחד שהם מומחים פיננסיים. הגרמנים? נו, בטח שהמצב שלהם מצוין, הם כולם כאלו ממושמעים ומסודרים, תראו את הרכבות והכבישים שלהם, הלוואי עלינו.

meanwhile-in-greece-funny-picture-3852

אני לא נלהב מהסיפורים האלו, מכיוון שהם תמיד נשמעים לי פשטניים מדי, לחיוב או לרעה, ומובילים למן דטרמיניזם: "ככה זה וככה זה יישאר, העם לא ישתנה".

ישנם הבדלים בין מדינות, אבל אין לנו כוח לחקור לעומק את המוסדות וההיסטוריה שהובילו להבדלים הללו, אז אנחנו זורקים פנימה סיפור שאומר שהשבדים הם עם נורא הוגן ומנומס ולכן הם מצליחים לקיים סוציאל-דמוקרטיה משגשגת. היו רבים שסיפרו בעשורים האחרונים על היעילות של היפנים, שאפשרה להם להשתלט על שוק הרכב העולמי, לצמוח בקצב מדהים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולבנות את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. איך בדיוק זה מסתדר עם כך שיפן נמצאת במשבר כלכלי מתמשך מאז שנות התשעים ולא מצליחה לצאת ממנו? פתאום הופיע דור של יפנים חדשים שלא היו כל כך יעילים כמו הוריהם? ומה עם פינלנד, שעד שנות השמונים הייתה מדינה נחשלת למדי? פתאום הופיע שם לפני שלושים שנים דור חדש של פיניים שהם בעצם נורא חרוצים וחכמים והפכו אותה למדינה המתקדמת והמצליחה שהיא כיום? בספרו "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" מזכיר הא-ג'ון צ'אנג (בהקשר של שאלת התפתחותן של מדינות אפריקה) כי נוסעים אמריקאים ואוסטרלים מהמאה ה 19 תיארו את היפנים כעצלנים; נוסעים בריטיים שטיילו בגרמניה במאה ה 19 טענו כי הגרמנים הם טיפשים מדי, אינדיבידואליסטים מדי, ורגשניים מדי, וזו הסיבה לכך הם מפגרים מבחינה כלכלית אחרי צרפת ובריטניה. מסתבר שהשתנו מאז כמה דברים…

אז כן, יש כזה דבר שנקרא "תרבות", והוא יחסית קבוע. עמים הם ללא ספק שונים אחד מהשני, וכל אחד שנוסע לחו"ל אפילו לזמן קצר מבחין עד מהרה בשוני התרבותי המתבטא בלבוש, באוכל, בקודי ההתנהגות המקובלים ועוד. אבל בכל עם יש אנשים עצלנים וחרוצים, חכמים וטיפשים, יצירתיים וכאלו שהולכים בתלם, והשוני התרבותי שישנו לא בהכרח משפיע על הביצועים הכלכליים של מדינות. ההיסטוריה, הפוליטיקה, ומבנה המוסדות הם אלו שמשפיעים, וכאשר אלו משתנים "התרבות העסקית" משתנה ביחד איתם. הנטייה שלנו לדבר על אמריקאים תאבי בצע או גרמנים ממושמעים היא פשוט עוד הכללה, לא שונה מהותית מהכללות גזעניות, שתופסת מעט ומפספסת הרבה. במקום לומר שהיוונים והאיטלקים עצלנים, או שהגבר האיסלנדי הממוצע הוא מאצ'ו תאב סיכונים שנכנס בשמחה לעסקים שבהם הוא אינו מבין דבר, עדיף לחקור קצת יותר ברצינות את ההיסטוריה ואת המוסדות של המדינות הללו, ולקחת בחשבון שהטבע האנושי הבסיסי הוא זהה בכל העולם. בכל עם ישנם "שבדים", "יפניים", "אמריקנים" ו"יוונים" – אפשר אפילו לומר שבתוך כל אדם מסתתר הפוטנציאל לעטות על עצמו כל אחד מהדימויים השטחיים הללו. אבל אף אחד מאיתנו אינו פועל בוואקום, ההתנהגות שלנו מושפעת מאוד מהמערכת המקיפה אותנו, וזו מערכת שאנחנו יכולים לבחור לשנות.

 

סיפורים על סיפורים

בספרם Animal Spirits מונים George Akerlof ו – Robert Shiller חמישה "רוחות" לא רציונאליות שמשפיעות על התנהגותם של בני אדם ברמה המאקרו כלכלית: אמון, הוגנות, שחיתות, אשליית הכסף וסיפורים. בפרק העוסק בסיפורים הם מזכירים פסיכולוגים כגון Roger Schank ו – Robert Abelson שטענו שסיפורים עומדים בבסיסו של הידע האנושי, וכי אנשים זוכרים עובדות על ידי הצמדתם לסיפורים. אנשים אוהבים כל כך את הסיפורים שלהם, שלעיתים הם מתנגדים לעצם קיומן של עדויות סותרות. למשל, במסגרת פרויקט של נשיונל ג'אוגרפיק ניסו חוקרים להתחקות באופן גנטי אחרי תנועתם ההיסטורית של עמים ברחבי העולם, אך הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד שבטי אינדיאנים בצפון אמריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה, ושלל עמים אחרים שלא רוצים שמחקר מדעי יהרוס להם את המיתוסים המשותפים. באותו אופן, כאשר הכתבים בעיתון "כלכליסט" מדווחים על דירוג איכות החיים של ה OECD שממקם את מדינת ישראל במקום לא רע בכלל, הם חייבים להסתייג ולציין את חסרונותיו של הדירוג ושהוא בעצם לא כל כך מייצג – הוא פשוט סותר את הסיפור הקבוע שהעיתון מנסה לדחוף אודות הכלכלה הישראלית, סיפור על כלכלה הולכת ומתרסקת ומעמד ביניים נעלם, סיפור שקשה לתמוך בו עם נתונים.

בהקשר הכלכלי, מזכירים אקרלוף ושילר בספרם את מקסיקו של שנות השבעים, תקופה שבה נשיא כריזמטי במיוחד וגילויים של נפט גרמו לרבים להאמין שמקסיקו הולכת להפוך לאחת המדינות העשירות ביותר בעולם, תוך התעלמות מהשחיתות הרבה, מהחובות ההולכים וגדלים של הממשל, ומהגזמות בהערכת שווי אוצרות הטבע של המדינה. בועות רבות הן תוצאה של סיפור שאנשים מספרים לעצמם על נכס שמחירו עתיד להמשיך ולעלות לנצח. אנשים ממציאים סיפורים על מנת להסביר תופעות כלכליות, כגון המשבר האחרון, אך לסיפורים האלו יש כוח משלהם – הם משפיעים על המציאות, על הזיכרון ההיסטורי, על הדרך שבה אנשים פועלים. הם הופכים להיות משתנה מאקרו-כלכלי בכוחות עצמם, ולא רק מסבירים את העובדות שיצרו משתנים אחרים. סיפורים גרמו, למשל, לגידול בהשקעות ובצריכה במקסיקו של שנות השבעים. סיפורים על "עידן חדש" של טכנולוגיה שאיננה מצייתת לחוקי הכלכלה הישנים יצרו את בועת הדוט-קום של תחילת שנות ה 2000.

אבל סיפורים הם לא המציאות. הדמויות שבתוך הסיפור לרוב אינן מצליחות להבין שהן בתוך סיפור, הן חושבות שהן חיות במציאות האובייקטיבית. אין דרך פשוטה לצאת אל מחוץ לסיפור הצבעוני והמושך – צריך לקרוא הרבה מאוד עובדות שמתוארות מנקודות מבט שונות, ורק אז אפשר להתחיל לגבש תפיסה של המציאות המורכבת, תפיסה שלרוב תשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מבינים שום דבר. לא במקרה האדם המשכיל הממוצע יתבטא בנחרצות רבה יותר בנוגע לשיעור מס החברות, להשלכות האינטרנט על חיי החברה של ילדים, או לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך מאשר חוקרים שמכירים את הנושאים האלו לעומק – וגם אותם החוקרים יתבטאו באופן יותר נחרץ לגבי נושאים שאותם הם פחות מכירים. אולי המצב שונה במדעים מדויקים, אבל במדעי החברה ככל שאתה לומד נושא מסוים יותר לעומק, אתה מגלה מורכבות רבה יותר.

בדרך כלל אין לנו את הזמן והכוח להתעמק במרבית הנושאים. על כן, אני מניח שהמין האנושי ימשיך לחפש לעצמו סיפורים קצרים ויפים שיסכמו עבורנו את העולם ואת הדברים שמתרחשים בו באופן שאנחנו יכולים לתפוס, סיפורים שיתנו לנו מסגרת כלשהי לחיים שהיא מעבר לאירועים אקראיים המתרחשים אחד אחרי השני ללא הסבר, סיפורים שיאפשרו לנו לחיות בתוך מציאות שאנחנו מבינים, עם התחלה אמצע וסוף, גם אם היא איננה המציאות האובייקטיבית.

ואולי זה לא כל כך נורא, למרות הכל.

Read Full Post »